דמיונות נבואיים

תוכן עניינים

--------

י. לאור האמור שאין לנו כלים לדמיין דברי רוח, לכן הנביאים הרואים מראה נבואה [שהוא כמובן מראה רוחני, ולא מראה גשמי] ומספרים לנו מה ראו בנבואתם, אין להם כלים לתאר לנו את הנבואה, היות ואיננו מכירים בחושים שום דבר רוחני. לכן בכדי להעביר לנו את תוכן מראה הנבואה, מוכרחים הם להשתמש במשלים גשמיים שאנו מכירים, כדי שיוכלו לבאר לנו באיזה ביאור את המראה שראו, שאין להם דרך אחרת לבטא את אשר ראו, לנו המוגבלים, שאיננו מכירים מראות רוחניים.

תאר לעצמך שאתה נמצא על פיסגת הר המשקיף אל נוף קסום, ולידך נמצא עיור השומע מפיך מילים היוצאות מהלב "איזה יופי", "מה רבו מעשיך השם", וכדומה. העיוור מבקש ממך לשתף אותו בהתפעלותך, ולתאר לו את הנוף הקסום. באילו מילים תשתמש לתאר את הנוף? [ממולץ לחשוב באלו מילים הייתם משתמשים.] באמת אין מילים לתאר זאת לעיור, רק אפשר להשתמש במשלים אחרים, שיש בחוויתם, דמיון מה, להנאה זו. כגון תאמר לו שדומה הנאה זו לשמיעת מוזיקה נפלאה הממלאת את ליבך. או להנאה אחרת שתעלה בדעתך. ואם העיוור שוטה, יסיק מכך שהנאת ראיה, היא הנאת שמיעה. ולנו ידוע שההפרש ביניהם רב, וכל מה שהשתמשנו בהנאת שמיעה, הוא בדמיון, במשל, כי אין לנו כלים לבאר לעיוור המוגבל, שמעולם לא ראה, הנאה זו מהי, כי חסר הוא הנאה זו. וכן על זו הדרך, לתאר לחרש הנאה משמיעה וכדומה. כן הוא בנבואות שמתארים לנו הנביאים מראות נבואה, אין להם כלים לתאר לנו זאת, לפי שאנו מוגבלים, ומעולם לא חווינו מראות רוחניים, ולכן מוכרחים הם להשתמש במושגים המוכרים לנו, שיש בהם דמיון באיזה דבר למראה הנבואה, אע"פ שהם לא ראו את מה שהם מספרים, אלא דבר אחר. ולכן אמרו הנביאים שש כנפים לאחד (ישעיה ה,א), מקל שקד אני רואה, סיר נפוח אני רואה (ירמיה א,יא), שני דודאי תאנים (ירמיה כד,א), וכך הוא במראות יחזקאל (יחזקאל פרקים א,ח וכו') ועוד רבות, שכל אלו משלים גשמיים, שיש להם דמיון מה, למראה הנבואה הרוחני שראו. וכך גם התורה עצמה בתארה מראות נבואה, כגון, הסנה בוער באש (שמות ג,ב) וכדומה. כמובן שיכונו הדברים ביתר שאת וביתר עוז, לגבי מראות הנבואה שתיארה התורה בבורא עצמו, כנאמר, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שמות כד,י), ומראה כבוד השם כאש אוכלת בראש ההר, לעיני כל ישראל (שמות כד,יז) וכדומה, שאין אלו המראות שחוו ו"ראו" עם ישראל, אלא שיש בתיאורים אלה איזה דמיון ל"מראה" האמיתי.

כך הוא אף בציורים ובמשלים שבזוהר ובספרי הקודש, כגון שבעולמות העליונים אדם שלם, פרצוף, עין, רגל, זקן וכדומה, כמובן אין הכוונה לפרצוף, ולא לאדם, אלא בדמיון מה לפרצוף, ולאדם וכו', שאותם אנו מכירים. כגון משום שיש למעלה ככח הראיה להשגיח בעולמות, לכן אמרו "עין", וכגון שיש לבורא ככח השמיעה, לשמוע אל שוועת עניים, לכן המשילו זאת ל"אוזן" וכדומה. [ולכן כשכתוב בספרי קבלה המושגים, קו, נקודה, עיגול, עיבור, יניקה, אורות, כלים וכו' וכו', כולם מושגים גשמיים מושאלים, בשביל לתאר לנו דבר מה שיש בעולמות העליונים. וזאת לפי שיש בהם דימוי מה, כגון קו, בא לבטא השפעה. נקודה, השפעה עצורה ומוגבלת, וכדומה. מטעם זה אין סתירה במראות הסוד (קל"ח פתח ז, דעת תבונות ס"ס קפא וס"ס קצ, אגרות רמח"ל אגרת טו וע"ע באגרות מו,נ), כגון אם מצאנו שמחד אמרו שפרצוף פלוני מגיע למקום פלוני, ומאידך אמרו להיפך, וכגון מצד אחד אמרו שהעשיה בסוף היושר, ומאידך במרכז העיגולים, וכדומה, וכאשר מצויים סתירות לרוב בדרושי הסוד. אין כאן סתירה, אלא שהדמיון הראשון בא לבטא איזה דמיון מסוים למקום פלוני, והשני דמיון אחר. וכל דמיון יש בו אמיתות מסויימת, הדמיון אמיתי, ולא המשל שאינו אמיתי. ולכן שייך לתת שני משלים שונים, אף שאם נבין אותם כפשוטם, הם סותרים זה את זה. וכבמשל העיור, אם נשוב ונתאר לו שההנאה מהמראה הקסום, דומה להנאת סעודת שבת. אמנם העיור יוכל להקשות סתירה עלינו, שקודם אמרנו לו שדומה הנאת הראיה להנאת שמיעה, ועתה אחרת, להנאת אכילה. ברם נשיבו שאין כאן סתירה, אלא שבגלל המוגבלות שלו, השתמשנו בשני משלים שונים, לתת לו מושג ודמוי להנאת ראיה, אך באמת שניהם לא נכונים, שהנאת ראיה אינה הנאת אכילה, ולא הנאת שמיעה, אלא שיש דמיון מסוים במראה הנוף המרהיב, להנאת שמיעה קסומה, וגם להנאת אכילה מענגת.] נושא זה עמוק הינו, ויש בו רבדים נוספים, ונתבארו חלקם כאן למטה.

(((מה הנביאים רואים בבורא)))

א. אע"פ שדרכנו להביא את הראשונים תחילה, היות והרמח"ל בנושא זה פתח את הדברים בבהירות, על כן אמרנו להביא תחילה את דבריו, ואח"כ להביא את דברי הראשונים. כתב הרמח"ל בדעת תבונות (אות קפו) שהדמיון שרואה הנביא הוא כן הבורא בעצמו, רק ע"י המרה, כמשל הרואה את חבירו מחופש, הרי שרואה את חבירו ממש, ואינו דמיון, לפי שהנגלה אליו הוא חבירו ממש, אך כשהוא מחופש. וכן דומה הדבר לרואה את חבירו דרך זכוכית צבועה, אכן רואה את חבירו ממש, אך לא את מראהו ממש, וככל שהזכוכית כהה יותר, כך המראה יותר רחוק מאמיתותו, אך מ"מ רואה את חבירו באמת. ע"כ. במילים אחרות ביאר זאת בקל"ח פתחי חכמה (פתחים ה-יא) שהנביאים בעת חזיון נבואי, אינם רואים את מהות ה' כמות שהוא, לפי שאותו יתברך אי אפשר לשום נברא להשיג. וכדי שישיגוהו, ה' לקח מידה אחת ממנו, ועשה לה "המרה", כך שחלק ממידה זו תושג לנביאים, בצורה שיכולים להשיגו. דהיינו הנביא רואה את ה', אך לא רואה את ה' כמות שהוא, אלא דרך המרה. להמחשה נאמר, שדומה הדבר לרואה את חבירו במכשיר אולטרא סאונד, או דרך מצלמת רנטגן, סי טי וכדומה, שכל אלו צורות אחרות של מראה רעו, אמנם רואה את רעו ממש, אך בדרך המרה, ולכן רואה אותו בצורה אחרת ממראהו האמיתי. מעוד פן נבאר מהי "המרה", מתברר שסביב האדם ישנה "הילה", בשנים האחרונים פיתחו מכשיר שעל ידו ניתן "לצלם" את הילת האדם [צבעה של ההילה המצולמת, משתנה בין אדם לאדם, ובאדם עצמו בזמנים שונים]. ההילה אינה ניתנת לראיית בן אנוש, אולם מצלמה מיוחדת זו "ממירה" את מראה ההילה, ומציגה אותה, וכך בן אנוש משיגה. כמובן אין מראה ההילה המצולמת מראה ההילה באמת, אלא שע"י מצלמה מיוחדת זו "מומר" מראה ההילה האמיתי, והאדם משיגו בתמונה המוצגת. כבמשל צילום ההילה, כן ה' "צילם" את עצמו לצורכנו, התוצאה של "התמונה" הרוחנית הנגלית לנביאים אחר ההמרה היא, י"ס דאצילות וכדומה, שדרכם יש לאנושות מעט השגה בבורא, שיודעים שבהם ברא את העולם, ובהם מנהיג את העולם, ושכוחותיהם פועלים חסד דין וכו'.

אנו מכירים עוד סוגים רבים של ממירים בחיינו, מכשיר רדיו ממיר את גלי הרדיו לשמיעה, מחשב ממיר את הזכרון הטמון בו, לתמונה, ספר, וכדומה. אולם משל ההילה מתאים יותר לנמשל דידן, שכן ההילה עצמה מצולמת, אלא שעוברת המרה כך שעיני אנוש יוכלו לראותה, ברם תמונת ההילה אינה מראה ההילה האמיתי, אלא המרה של הילה. בשונה מרדיו שממיר גלי רדיו שאינו מראה לנו את מראה גלי הרדיו כלל, אלא מפענח את תוכנם. כך בנידו"ד ה' "צילם" את עצמו, והגיש לנביאים "תמונה" מומרת. וזו כוונת הרמח"ל (שם פתח ז) ע"ש. מצד שני משל המסתכל בשמש דרך זכוכית עבה קולע יותר, לפי שבזה אנו מבינים שהוא רואה את השמש ממש, אלא שלא כפי המראה האמיתי שלה, שהרי אורה האמיתי הוא לבן מבהיק, כפי שיראה כל מי שיסתכל לרגע על השמש, ואילו דרך הזכוכית רואה את השמש צבועה בצבע אדום או צהוב וכדומה, תלוי בעובי הזכוכית וגוונה, אך מ"מ רואה את השמש ממש אלא שבשינוי צבע, משא"כ במשל ההילה ללא הממיר, אומרנו שרואים את ההילה ממש נתון לוויכוח, היות וללא הממיר לא רואה דבר. ומאידך המשל של ההילה מתאים יותר, לפי שאת ההילה אין לנו יכולת בעין אנוש לראות כלל, וכך הוא בה', הנביאים לא יכולים להשיגו כלל, רק ע"י הממיר, משא"כ השמש יש לנו השגה בה גם ללא העדשה. וכיון שאלו הם מראה הספירות שראו הנביאים, וסיפרו לנו עליהם, שבהם עסוקה תורת הסוד, והיינו שאמנם ראו את ה', אך רק אחרי "המרה" ולא כמות שהוא. לכן הי' ספירות שבאצילות הן אלהות גמור, שהן הבורא ממש, אך מה שה' איפשר לנביאים לראות ולהשיג דרך "המרה" שעשה ל"חלק ממראהו" כדי שיוכלו להשיגו, ואין זה "מראהו" האמיתי. ובקצרה כ"כ עוד הרמח"ל בדרך השם (ח"ג ריש פ"ד).

הסיבה שה' עשה המרה, ולא נתן לנביאים לראות ממש רק חלק קטן "ממראהו" היא, לפי שאצל ה' הכל אחד באחדות גמורה, וא"כ אי אפשר לראות או להשיג אפילו מדה אחת, או אפילו רק חלק ממנה, שאם ראית חלק ממנו, ראית את כולו, שהכל אצלו באחדות גמורה, הוא ודעתו אחד. וכיון שלהשיג את ה' אי אפשר, על כן ה' עשה לחלק מה"מראה" שלו "המרה" כדי שישיגוהו.

עוד האריך הרמח"ל בדעת תבונות (סי' קעה והלאה) במראה הנבואה, ויש שם תוספת ביאור, על כן נביא את תוכנו. הנביא יודע שהוא מתנבא במשלים ודמיונות, הם המראה הרוחני של הספירות שראו בנבואה ה"מומר", והנביאים המשילו לנו זאת לספירות ופרצופים כדי שנבינם, והם יודעים שאין זו מהות ה', אלא משל, דהיינו אחר "המרה", והנביא יודע שזהו הכבוד, וגם יודע את הנמשל, ולכן הנביא יכול לראות מראות הפכיים, כי הם משלים, וכל אחד בה לבטא דבר אחר, לא המשל אמת, אלא ביטויו. ובלשון הרמח"ל, כי כיון שאין הדמויות הללו עצמיים, אלא גילוי נבואי נברא וכו', הלא הוא יכול לברוא דמויות כמו שרוצה, באיזה דרך שרוצה וכו'. וברצותו להראות לו עניינים שונים, יראה לו דמויות שונים, אע"פ שבעצמם יהיו הפכיים, כי כבר אין התכלית על הדמות המתראה, אלא על המובן לנביא מתוך הדמות ההיא. (אות קפד) והנביא יודע שאין זה אלא דמיון נבואי, כדי שיוכל להשיג את הבורא, ולא אמיתות "מראהו" של הבורא, שאינו יכול להשיג את עצמות הבורא. (אות קפו) אך מ"מ הדמיון שרואה, הוא כן הבורא בעצמו, ע"י המרה, כמשל הרואה את חבירו מחופש, וכן דומה הדבר לרואה את חבירו דרך זכוכית צבועה, שרואה את חבירו ממש, אך לא את מראהו ממש וכו'. (קצ) הסיבה שה' מראה "ציורים" רוחניים, ולא את תוכנם, בלא ציור. לפי שמידותיו הם יוצרות וקובעות את צורת הנבראים כאן בעולם הזה. ונבאר, הסיבה שיש לנו עין, לפי שיש "עין" עליונה שמשגיחה על התחתונים, ולפי שבהשגחה זו יש גם את מדת החסד, וגם את מדת הדין, וגם את מדת הרחמים, שבהם משתמש ה' בכל עת, לפי עניינו בהשגחה ובהנהגה. לכן יש לעין האנושית שלושה גוונים, לבן, אדום וירוק, כנגד שלושה מדות אלו. וכן על זה הדרך, כל מה שיש בעולם הזה, הכל הוא כנגד העליונים.

[שים לב שדבר זה נותן אור על סוגיית מראות הנבואה], הסיבה שה' מראה לנביא "ציורים" רוחניים, שכשהנביא רואה את הציור הרוחני, רואה את השורש הרוחני, שהוא שורש לכל העולמות, ומשיג את פנימיות הבריאה ומהותה, והשלכותיה מלמעלה ועד למטה, הן ההשפעות וההנהגות שמנהיג ה' את כל הבריאה. כל זה משיג הנביא דרך הציור הרוחני שרואה במראה הנבואה, מה שלא היה משיג אילו היה מקבל הוראות בלבד, ולא ציור.

(((ראיה רוחנית מהי)))

ב. צריך להדגיש ולשים לב, שהמילה "מראה" שרואה הנביא, מטעה לחשוב כראיית העין. ולא כן הם פני הדברים, לפי שכל מה שהעין רואה, אלו רק מראות גשם, והדרך "לראות" ברוח, היא כגון רגשות, וכמו מחשבות. כגון נביא או נשמה ש"רואה" מלאך טוב, "כשיפגש" עמו, ירגיש את תוכנו, ויכיר את פנימיותו, ירגיש את רוב טובו, ורצונו לעזור, להשפיע אהבה וכדומה. השגה זו היא ה"פגישה" וה"ראיה" הרוחנית, ואין כאן מראה העין כלל. בהשקפה ראשונה ההיכרות הרוחנית נשמעת חסרה, ברם ההיפך הוא הנכון, פגישה [או היכרות, או ראיה] רוחנית, היא עמוקה לאין ערך מפגישה גשמית, בפגישה רוחנית מכירים את עצמיות ואמיתות הנפגש, ולא רק את חיצוניותו. בשונה מראיה גשמית, שבה רואים רק את החיצוניות. הראיה הרוחנית היא ראיית מהות הדבר ותוכנו, ולכן במראה הנבואה כשרואה את ה', הנביא "מרגיש" כגון את רוב טובו, ושחפצו רק להטיב, ויתירה מכך את הסיבה שברא את העולמות, ההשגחה, וההנהגה שהכל סובב ליחוד וכו' וכו'. [וכאמור זה "רואה" אחר ה"המרה". כי את הבורא א"א להכיר, שהוא למעלה מהשגת כל נברא, שהוא אחד באחדות גמורה.]

ננסה לתאר זאת במילים אחרות, דרך היכרותינו עם עצמנו, עם המודעות העצמית שלנו, ידיעתנו את עצמנו. כמובן המודעות העצמית אינה הגוף שלנו [שהרי אם מסירים לאדם יד, או כל אבר אחר, עדיין הוא מודע לעצמו באותה מידה. עצמותו לא השתנתה כלל, ולכן החויה האישית שלו, המודעות העצמית שלו, תישאר בידיוק באותה מידה, ויחוש אותה חויה. אלא העצמיות שלנו היא הנשמה שלנו.] במודעות העצמית של האדם, כל אחד מכיר בתוכו את כוחותיו, מדותיו, תגובותיו, התפעלותיו וכו', שכל אלו יחד חוברים ונקראים האישיות שלנו, העצמיות שלנו. האישיות שלנו היא מציאות ממש, מציאות שאנו חווים ומרגישים, ואינה רק דבר מחשביי, ואינה שייכת רק לתאוריה. וכך כוחות הנשמה שלנו, הם מציאותיים ממש, ואף על פי כן, אין להם שום ציור וצורה בדמיוננו, אלא אנו מכירים את עצמנו, את אישיותינו, בלא שום ציור או דמיון, ואפילו הכי החויה של עצמותינו היא מציאות גמורה. בדומה היא הראיה הרוחנית, בה "רואים" או "פוגשים" נשמה, מכירים את כוחותיה, המציאותיים ממש, בלי שום ציור. [משל זה מהנשמה, נתבאר במאמר הויכוח (אות נד).]

בדומה ביאר עוד הרמח"ל (קל"ח פתחי חכמה פתח ט) שראיית הנשמה אינה "מראות" רוחניים, אלא הבנת מציאות ותוכן הדבר שנפגשת עמו. הנשמה רואה את מציאות הדברים, ולא את מצב צורתם. ועוד כתב בדעת תבונות (אות קפד) שההסתכלות הנפשית אינה הראיה המוכרת לנו, ראיה חזותית, אלא "השגה והבנה". וכ"כ בדומה לבאר את הספירות במאמר עשרה אורות (אות ו נדפס בסו"ס גנזי רמח"ל) וז"ל, ואלה המחשבות הם הספירות הנראות לנביאים, כמו שמי שיוכל לראות נשמת אדם, יראה המחשבות שבה , שהם התלהטות אחד שיש בה, כן נראות הספירות האלה. ע"כ. עוד כתב בקל"ח (פתח ז) שראיית נשמה היא ראיה מחשבתית ולא חזותית. ושם (פתח ט) אלא הראיה [של הנביאים] הוא ראיית הנשמה, שהוא יותר הבנה מראייה, פירוש שאינה רואה [הנשמה] הדברים מצד צורתם [אינה ראייה חזותית, חיצונית], אלא מצד מציאותם [אלא ראיית מהות הדבר] וכו'. הנשמה שרואה בו [את הכבוד העליון במראה הנבואה] שאינה רואה אלא מציאות הדברים, לא מצב צורתם. ושם (חלק ב) שהכבוד העליון מתראה לנביאים במראה רוחני "אך אינן מתראה בצורה הגשמית שהיא העבה, אלא בצורה הרוחנית שהיא הדקה, פירוש שנראה כמו המחשבות בשכל. [עוד ראה אליו בקל"ח פתחי חכמה (ריש פתח ו) שהנשמה חלקיה אינם אברים, אלא כוחות, כגון זכרון, דמיון, הרגש וכו'. ושם (פתח י) שכוחות הנשמה נמשכים אחד מהשני, כגון הזכירה יוצאת מן המחשבה והדמיון, וכיוצ"ב. וכן מדות הנפש יוצאים זמ"ז, כגון החמלה, הכעס, האהבה, השנאה, החמדה. כגון מחמת אהבת האב, מייסר את בנו החוטא, ומראה לו כעס. ע"כ. הרי שהמחשבה הזכרון והדמיון הם כוחות הנשמה. וכ"כ הרמב"ם במורה (ח"ג פרק ח ברפ"ח סוע"ב) המחשבה נספחת לצורה, דהיינו נספחת לרוחניות. עכ"ל. וראה בשמונה פרקים (פרק א נדפס קודם פירושו לאבות) שמפרט את חלקי הנפש וכוחותיה. ובספר חובות הלבבות (שער היחוד פרק י ד"ה וממה שצריך) כתב, שהחושים הנפשיים הם הזכרון, והמחשבה, והרעיון, וההכרח, שכולם מגיעים מהשכל וכו'.] וכ"כ הר"ח (ברכות דף ו על דברי הגמ' שהבורא מניח תפילין) שהנאמר ראיה בתורה במראה הנבואה בראיית הלב [דהיינו הבנה, וכדלהלן מיעקב] ולא בראיית העין, שהרי בפירוש נאמר, וביד הנביאים אדמה, מלמד שמראה לכל נביא דמיון שיכול לראות. אבל ראייה ממש, חס ושלום וכו'. ומצינו לשון הקודש שקורא בענין הזה ראייה, שנאמר, "וירא" יעקב כי יש שבר במצרים וכו'. ע"כ.

עוד כתב בדעת תבונות (ח"א אות פ), ותראי עוד, שהגוף הנה יש בו חילוקי אברים וחלקים, כל אחד לתשמישו, שהרי העין רואה ולא שומעת, והאוזן שומעת ולא רואה. משא"כ הנשמה שכל הכחות יש בה, אבל בלא חילוק אברים אלה כאברי הגוף, אלא כולה בכל חלק. וזה ידוע. עכ"ל. דהיינו הנשמה "רואה" ו"שומעת" בכל חלק שבה, ולא כמו שאצלנו אנו רואים דרך העינים דוקא, ולא דרך הרגליים, וכדומה. כך שמעתי מאדם שחווה מוות קליני, שסיפר את מצבו כשהיה מתו, "רואים לכל הכיוונים", "נמצאים בכל מקום שחפצים", ועל כן היה קשה עליו לחזור לגוף המוגבל ו"הנכה". ומבחור אחר שחווה מוות קליני שמעתי מספר, שיודעים כל מה שקורה בכל מקום, אלא שמתמקדים במה שמעניין אותך. בסיפורו סיפר שהתמקד בדין שמים שהוא עבר באותה עת, ולא היה מעניין אותו מה ההורים שלו עושים עכשיו בכדור הארץ, ק"ו שלא מה עושים אחרים, למרות שידע מה הם עושים כולם. וראה זה פלא.

עד כה עסקנו בראיה רוחנית של דברים רוחניים, ברם כשמלאך רואה דבר גשמי, ברור שרואה את המראה הגשמי, אך בראיה עמוקה יותר. וביאר הרמח"ל בדעת תבונות שם (אות קצח) שהראיה הנפשית אינה כראית העין, שאמנם אותו נושא מוכר בראיה גשמית ובראיה רוחנית, אך כל אחת לפי דרכה. כגון חבית, בראית העין כולנו יודעים כיצד היא נראית, אולם בראיה רוחנית רואים גם את מה שבתוך החבית, ואת מה שבתוך הקיר, מה שכמובן העין הגשמית לא יכולה לראות. א"כ את החבית ניתן לראות הן בראיה גשמית והן בראיה רוחנית, אלא שהראיה הרוחנית עמוקה יותר. [זאת ועוד, ישנם דרגות רוחניות, שלובשים בגד רוחני שיש לו סוג מראה, שלו "גוף זך", הנקרא "חלוקא דרבנן", ראה בעץ חיים (שער מ דרוש ד) ובשער מאמרי רשב"י (זוהר בראשית ד"ה אמר שמואל). וכן המלאכים כשיורדים לעוה"ז, מוכרחים "ללבוש" לבוש בעל מראה גשמי, כגון ראה בשער מאמרי רשב"י (זוהר בראשית ד"ה אמר שמואל), ובספר הליקוטים (תהלים ס"ס פד), ובפרי עץ חיים (ק"ש שעל המיטה פי"א ד"ה עוד מי שלומדין).]

(((מה הנביאים מספרים לנו שראו)))

ג. עד כאן התבאר מה הנביא רואה במראה הנבואה, ועתה נעבור הלאה לסיפורי הנבואה שמספרים לנו הנביאים. כיון שהנבואה היא מראה רוחני, אי אפשר לנביאים לספר לנו את אשר ראו כמות שראו, שכאמור מי שלא ראה רוח, לא יוכל לדמיין רוח, ועל כן אין לנביא כלים לספר לנו מה הוא ראה. כמו שאי אפשר לתאר לעיור מלידה מראות, לפי שהעיור לא יכול לדמיין מראות העין, וכאמור. על כן הנביא, עושה "המרה" נוספת למראה הנבואה, ומתאר לנו אותה במראות גשמיים, כדי שאנו נבין מה ראה, והרי זו המרה נוספת. כגון ראה במראה הרוחני נתינה, ממשיל זאת לקו, וכדומה. [ואלו הם כל המושגים הקבליים, פרצופים, אדם, יד ימין, עין, שערות, זקן וכדו', שכולם הם המרות של הנביאים, שבכדי לספר לנו את מראה הנבואה שראו, היו מוכרחים להשתמש בהמרה, ולהמשיל לנו משלים מה ראו, כדי שאנו נשיג איזו השגה והבנה במראה הנבואה.] כל זה ביאר בקל"ח פתחי חכמה (הנ"ל בפרט בפתח ט). ועוד ראה בסמוך (אות ד) בזה.

(((מה הנביאים ראו)))

ברם אף שהנביאים עושים לצורכנו המרה, ההמרה היא באמת למה שראו, וכפי שהוסיף ביאור בדעת תבונות (סי' קצ) שכשנשמה רואה אריה, או חבית, ראייתה אחרת מראיית העין, וכגון היא רואה את תוכנו, היא רואה את מהותו, וכמובן שהיא משיגה שלפניה אריה או חבית, אך היא משיגה זאת בדרכיה ובראייתה העמוקה עשרת מונים מראיית העין. כך הנביא כשרואה במראה הרוחני אריה, רואהו במראה רוחני, ויודע שהכוונה לאריה, שבעין הגשמית הוא נראה כפי הראיה החזותית, אך הוא רואה אריה בראיה הרוחנית של אריה. ובמילותיו של הגר"ח פרידלנדר (שם בהערה), הנביא רואה בראייה רוחנית, את השורשים הרוחניים של האריה, שמהם משתלשלת צורת האריה הגשמי על כל פרטיה, וציין לעיין בספרים דרך ה' (ח"א פ"ה סי' ב) וקל"ח (פתח ח). ע"כ. נמצא שה' מראה לנביא כגון אריה רוחני, והוא משיג את כוונת הנבואה, כמו שביאר לעיל מינה התם, והנביא מספר לנו על אריה גשמי, כי זה אותו דבר, רק שאנו מכירים רק את החיצוניות של האריה, ולא את עיקרו, שהם השורשים העליונים. כגון הנביא רואה כעיגול להורות לו על השגחה כללית, וצורת אדם להשגחה פרטית. את השתלשלות הכוחות בהדרגה יראה כמדרגות מדרגות זו תחת זו וכדו', ועע"ש בדעת תבונות דוגמאות. ואחר ראותינו את האמור, שוב השתנו ליבנו שכבר הדברים כתובים בקל"ח (פתח ז) הנזכר, שאחר שביאר שמראות הנבואה הם אחר המרה, ושהם רוחניים בתכלית ולא מראות גשם, כתב וז"ל, נמצא שאין הדרושים [היינו תורת הסוד] הנאמרים, משל כלל, כי העליה וירידה והלבשה, וכל הדברים שאמרנו, ישנם באמת בחזון ובנבואה. אלא שאותו החזון עצמו, ואותה הנבואה אינו אלא דמות נבואית. ויפה כח הנביאים שרואים החזון ומבינים הענין. עכ"ל.

(((משתמשים בכח הדמיון ברוח הקודש ובחלום אמת)))

ד. על האמור הוסיף מהרח"ו בשערי קדושה (ח"ג שער ה) בבארו את הדרך להשיג רוח הקודש וז"ל, ויכוין להוריד [את האור העליון אליו] דרך ירידה ממדרגה למדרגה, עד שיגיע האור והשפע ההוא אל נפשו השכלית שבגופו [זו הנפש הרוחנית], ומשם תגיע עד נפש החיה וכח המדמה שבו, ושם יצטיירו הענינים ההם ציור גשמי בכוחו המדמה , ואז יבינם כאילו רואה אותן בעין ממש וכו'. ולפעמים האור היורד יצטייר בכח המדמה כדמות מלאך הדובר בו, ורואה אותו, או שומע קולו, וכיוצא בזה מאחד מחמשה חושים הידועים הנפשיים שבכח המדמה, ומשם יועתקו אל חיצוניותם בחמשה חושים, אשר גם הם מנפש החיה כנודע, ואז יראה וישמע ויריח וידבר בחושיו הגשמיים ממש. וכמו שכתוב (שמואל ב,כג,ב) רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני. כי יתגשם ויצטייר האור ההוא בחושים הגשמיים, ולפעמים תהיה נבואתו בחמשה חושים הרוחניים אשר בכחו המדמה בלבד. וכל זה הוא בהתפשטות כח המדמה לגמרי מכל מחשבות החומר כנזכר. נמצא שהנבואה היא כדמיון החלום שנפשו השכלית יוצאת ממנו, ועולה למעלה ממדרגה למדרגה, ושם צופה ומביט, ואח"כ חוזר ויורד ומשפיע זה האור עד נפש החיה אשר בה כח המדמה, ושם מצטיירין ומתגשמים יותר אותן הדברים , וכשיקיץ האדם זוכרת נפשו העניינים ההם בכח השומר ובכח הזוכר, אשר גם הם בנפש החיה, כנודע בחכמת הטבע. והרי נתבאר ענין הנבואה וענין החלום היטב, כי זה בעוד הנפש בגופו וזה אחר צאת הנפש. עכ"ל. נמצא שמהרח"ו הוסיף, שמראות הנבואה נחקקים בשכלו של הנביא על ידי כח הדמיון, וא"כ בקומו מאת הנבואה, אינו זוכר את המראה הרוחני הטהור שראה, כי הוא שרוי בגוף גשמי שאין לו יכולת לזכור כזאת, אלא זוכר את מראה הדמיון שהמיר לו דמיונו, ברם כמובן הוא מודע לכך שאין זה המראה האמיתי שראה, אלא המרה שעשה דמיונו, המרה אמיתית מכח מראה הנבואה.

ועתה ראינו גילוי מילתא לגבי נבואה בדרך ה' (ח"ג פרק ג אות ו) בדברו על נבואה שכתב וז"ל, והנה גילוי כבודו יתברך, הוא יהיה הפועל בכל מה שימשך לנביא מנבואתו. והנה ממנו ימשך בכוח הדמיון שבנפש הנביא , ויצויירו בו עניינים מה שיוכרח בו מכח הגילוי העליון, ולא מצד עצמו כלל. עכ"ל. הנה כאן מדבר על הדמיון שבאדם עצמו [ולא על הדמיון שבמראה הנבואה, שכאמור לעיל בנבואה ה' נראה במראה דמיון, ולא אמיתות הבורא שאותו אי אפשר לראות ולהשיג], וזה כמהרח"ו. והרי שהנביא זוכר את הנבואה בדרך מראות גשם ולא מראות רוח, אלא שיודע שראה מראות רוח, ואינם יכולים להחקק בזכרונו, משום שאין כלים למוח הגשמי לזוכרם, וכמו שביאר שם הרמח"ל בהמשך (דרך ה' ח"ג רפ"ד). ועתה ראיתי באגרות רמח"ל (אגרת טו) שם מספר המרח"ל על השגותיו ברוח הקודש, וסיים בזה"ל, וכל הדברים האלה בנפלי על פני אני עושה. ורואה את הנשמות האלה הקדושות, כמתוך חלום ממש בצורת אדם. עכ"ל. ומשמע גם מכאן כאמור, שבזכרונו נחקק מראה גשם, על ידי כח הדמיון, ואינו זוכר מראה רוח, כפי שכך הוא בחלום אמת וכבסמוך. ועוד ראה בסמוך (אות ז) לגבי כח הדמיון בנבואה ורוח הקודש.

וכך הוא אף בחלום אמת [אין עיסוקנו בחלום סתם, אלא בחלום אמת, שזכה והשיג השגות רוחניות, גילויי עתידות וכדומה], שהחולם זוכר את הדברים אחר ההמרה שעשה כח המדמה שלו לראיה הרוחנית, ונמצא שהוא אינו זוכר רוח, אלא מראה גשם, וכמו שכתוב במהרח"ו הנ"ל, וכן כתב עוד מהרח"ו בעץ חיים (קיצור אבי"ע פ"י) וז"ל, בעת השינה נשאר בגוף נפש המורכבת והצומחת והבהמית, ואינו יוצא ממנו רק נפש המדברת הנקרא שכלית. וכיון שהופשטה מן החומר, משגת לדעת ולראות חזיונים עליונים, ובאה וחוקקת החזיון ההוא בכח המדמה הנקרא נשמת הנפש השכלית, ואין בה דיבור. והמדמה מראה לאדם מה שראה השכל . ולפי שהוא כלי השכל הנ"ל, אין בו כח לקבל הדברים באמיתתן, ולכן אין חלום בלא דברים בטלים. וגם כי הוא דמיון מה שראה השכל ולא הדבר עצמו שראה . עכ"ל. וכך כתב גם הרמח"ל לגבי חלומות בדרך השם (ח"ג פ"א אות ו) שבעת השינה הנפש העליונה מתנתקת מהגוף, ומשוטטת ברוחניים. "ולפעמים תמשיך הענין מה שהשיגה בהשתלשלות עד הנפש התחתונה, ויתעורר מזה הדמיון, ויצייר ציורים כפי דרכיו . [להדיא שהדמיון מצייר ציורים כדרכיו, דהיינו ציורי גשם.] וכבר אפשר שהענין שהשיגה יהיה אמתי או כוזב, כפי האמצעי שעל ידו השיגתהו. [תלוי עם איזה רוחניים נפגשה שם הנפש העליונה.] וזה הענין עצמו ימשך עד הדמיון ויצטייר בדרכיו לפעמים בבלבול גדול, ובתערובת רב מן הציורים הנפסדים, הנמשכים מן האדים [כח הדמיון מערבב חלק חלום אמת, עם חלק דמיוני בלבד, המתעורר מכח האדים שעולים למח בעת השינה, כמו שביאר שם לפנ"כ (באות ו).] ולפעמים ביותר ברור וכו'. עכ"ל. וכ"כ עוד בהמשך שם בסיכום ע"ש.

וע"ע כאן בהערה(((טעות ברוח הקודש)))מחמת שכח הדמיון הוא הפועל, על כן ראה בשערי קדושה (ח"ג שער ח) שמזהיר כיצד יכיר האדם האם חווה השראת רוח הקודש, או שרואה רק דמיון בעלמא, או תערובת אמת ושקר, שהרי שניהם משתמשים באותו כח, בכח הדמיון. שהנה מהרח"ו בשערי קדושה (ח"ג ש"ה) ביאר את הדרך להשגת רוח הקודש וז"ל, כי יסיר כל מחשבותיו לגמרי, והכח המדמה שבו, שהוא כח נמשך מהנפש החיה היסודית שבו, יפסיקהו מלדמות ולחשוב ולהרהר בשום ענין מעניני העולם הזה, וכאילו יצאה נפשו ממנו. ואז יהפוך כח המדמה מחשבותיו לדמות ולצייר כאילו עולה בעולמות העליונים בשורשי נפשו אשר לו שם, מזה לזה, עד שהגיע ציור דמיונו במקור שלו העליון, ויחקקו ציורי כל האורות במחשבתו, כאילו מצויר, ורואה אותם כפי דרך כחו המדמה, לצייר בדעתו עניני העולם הזה, אף על פי שאינו רואה אותם, כנודע בחכמת הטבע. ואז יחשוב ויכוין לקבל אור מן העשר ספירות, מאותה הנקודה אשר שורש נשמתו נאחזת שם. ויכוין להעלות גם את העשר ספירות זו לזו עד האין סוף, וימשיך להם הארה משם עד למטה דרך ירידה עד סופן. וכאשר ירד האור על ידו אליהם, הם שמחים בזה, ומאירין מאותו האור שהמשיך אל שורש נשמתו הנאחזת בהם כפי החלק הראוי לה. ויכוין להוריד דרך ירידה ממדרגה למדרגה, עד שיגיע האור והשפע ההוא אל נפשו השכלית שבגופו. ומשם תגיע עד נפש החיה וכח המדמה שבו. ושם יצטיירו הענינים ההם ציור גשמי בכוחו המדמה, ואז יבינם כאילו רואה אותן בעין ממש וכו'. עכ"ל. הרי שהוא מסיר מחשבותיו, ופשוט מדמיין שהוא עולה וכו', ועוד שם ממשיך, שוהיה אם באמת ישיג רוח הקודש, הרי שידע, ואם לבסוף ראה שהכל דמיון בעלמא, ידע שעדיין לא הגיע למדרגה, ועליו להוסיף בעבודה, ושינסה שוב את המהלך הנזכר, ע"ש. וא"כ מבואר, שיכולה ליפול טעות בהשגת רוח הקודש, בסוברו שהוא השיגה, והאמת רק כח דמיונו פעל. ולכן בשבחי מהרח"ו בדברו עם האר"י בשנת שס"ט שאלו, אם כאשר אני עושה יחודים ומדבר עמי נפש הצדיק ההוא, אם הוא דיבור ממש, או דמיון בלבד, ואינו אלא דיבור שלי. ובפרט ענין אותו הצדיק הרגיל עמי. וישיבני [האר"י] כי הוא המדבר, ולא אני וכו'. ע"כ. והרי שיש מקום לטעות בין דמיון למציאות. ועוד בהמשך הספר, שאל במראה הזכוכית שאלה זו, אם מדבר ממש או שהוא דמיון. [ובמורה (ח"א פרק ה) ביאר את החטא ויראו את האלקים ויאכלו וישתו, שטעו בהבנת הנבואה, ונמשכו אחר תאוות המחשבה השטחית, ולא העמיקו חקר. ע"כ. ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, כיוצא מבאר הרמב"ם את הכישופים ודומיהן (ע"ז פי"א ה"י,יב. ובסה"מ לאוין לה, ובמורה הנבוכים ש"ג פכ"ט ופל"ג) שכח הדמיון פועל בהם, והם טועים בו, ע"ש. גם בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תקמח) על הנביא אוילא, שהיה בזמנו אומר עתידות, ושאלו את הרשב"א אם דבריו אמת, וענם הרשב"א שהוא מסופק האם השגותיו אמת, או שהשגותיו הם מכח דמיונו החזק. וכבר היו אנשים וכן רבים, שכח דמיונם חזק, או מתחלת תולדותם, או שיתחדש בהם במקרה, ויראו חזיונות אמתיים, וקראו אותם החכמים כהין וכו', ע"ש. וכן על נתן העזתי כתב בשו"ת דבר שמואל (אבוהב סי' שעה) שקראוהו לבית דינם וז"ל, נתוועדנו פה אחד, כל רבני ישיבתנו הכללית, עם ראשי ומנהיגי קהילות המדינה יצ"ו, וקראנו אותו, ובא לפנינו, ואחרי החקירות והבדיקות, ששאלנו מאתו על חלומותיו ועל דבריו, מאן השיג ידו להשיב, לא אפילו דבר אחד של טעם, לשום אחד מהם, כיסתה כלימה פניו וכמעט שנשתתק. ועין ראתה ותעידנו, מה שמראשית כזאת הודענו, ולבנו אז ראה ויספרה, שזה עני קרה לו חולי מחולי ההפסד והדמיון, כמדובר באותו שכתב הרמב"ם ז"ל בסוף אגרותיו אגרת תימן שנפסד ציורו ורעיונו. וגם זה רעיון רוח, כאשר שמענו כן ראינו בכמה אנשים שבחלום בהקיץ, שנתקעו בכח דמיונם מראות זרות והרהורים קשים לא יפרדו, ויפתו בפיהם ובלשונם יכזבו, לקיים שראו מה שלא ראו. עכ"ל.] ועוד ראה בטעות בדמיון בין מלאך לבין שד יהודי במנחת יהודה (פתייא מקץ) שהם יכולים להראות להאדם דמות רקיע, ודמות כסא הכבוד וצבא מרום, וכיוצ"ב. והם נזהרים מאד שלא להבהיל את האדם, ואדרבא הם מצווים אותו להזהר ללמוד בכל יום כך וכך שיעור זוהר ותהלים, ובלילה יעמוד לומר תיקון חצות. ולפעמים גוזרים עליו שיטבול כמה פעמים ביום ויחליף שמלותיו, ויזהר פן יגע באשתו, ואח"כ מוסיפין עליו סגופין ותעניות, ואם לא עשה כן, הם מכין אותו, ומצווים עליו במפגיע שלא יגלה מראות וחזיונות אלו לבני אדם (כדי שלא יכירו שהם שדים), עד שמעט מעט נמשכת ונקשרת מחשבתו בהם. וכמעט נעשה כמשוגע, ולבסוף גורמים לו חולי הכפיה רח"ל. ואלו השדים הם באים בתחלה בחלום, ואח"כ באים אפי' בהקיץ, ולפעמים תהיה תחלת ביאתא בהקיץ. וכמה פעמים הביאו אלי אנשים ובנים ובנות שרואים מראות בהקיץ, ואין הפנאי מסכים להאריך בהם, רק אספר אחת מהם לדוגמא וכו'. עכ"ל. גם בסוף ספר מגלה עמוקות (לבוב תרי"ח דוקא) מובא כיוצ"ב, שניתן רשות לבעל דבר להטעות, ובא לפני המגלה עמוקות, ואח"כ לב"ח, ולט"ז, וכל אחד מהם דחהו, ושוב מצא מקום מושבו היטב, נפל כפרי בשל אצל שבתי צבי ומשם הטעהו, ואת העולם אחריו. וכן הוא בספר הברית בענין זה, על השגת רוח הקודש בימינו באורך. [וכ"כ בשו"ת וישב הים (ח"א סימן יג) שספר הברית שם מיוסד על דברי האר"י.] ובדומה בדרך ה' (ח"ג פ"ד) מבאר, שבני הנביאים הם הלומדים כיצד להתנבא, אצל נביאי אמת, כי הדרך להתנבא היא בשלבים. וגם זקוקים למלמד לעמוד על אמיתות השגתם, כי בתחילה ההשגה היא מועטת, ויש מקום לטעות בה. ושם (אות ט) שהתואר נביא יכון רק על מי שהנבואה אצלו היא על בוריה, שאז אין שום ספק בנבואה כלל, משא"כ אפילו מי שהתחיל להשיג השגות נבואיות שהם מעל כח אנושי, עדיין אינו בטוח, ואפשר שיטעה, וכמו נביאי הבעל של אחאב, ולשם כך גם צריכים הדרכה, ועע"ש. ובר מין דין יתכן שאף מגיד אמת יכחש, ראה בשער רוח הקודש (דף א) ובשער היחודים (פ"ב דף ב ע"ב) ובשערי קדושה (ח"ג שער ז), ובספר תפלה למשה (דף מ ע"א). שכיון שבהשגות רוח הקודש ונבואה משתמשים בכח הדמיון, לכן יש מקום לטעות בהשגה, למי שעדיין לא השיג השגה שלימה, ק"ו מי שלא השיג כלל, שיכול לטעות בדמיונו שהוא השיג, בזמן שהשיג רק את דמיונו האישי בלבד ולא שום אמת.

(((מראות הנבואה מומרים, רוחניים, ומצויירים בכח הדמיון)))

ה. ועתה נדרי לה' אשלם, להביא את הדומה לתוכן זה מדברי הראשונים.

רואים מציאות ברואה - כתב רבנו סעדיה גאון בפירושו לספר יצירה (הובא באוצר הגאונים ברכות דף 15) וז"ל, וכל דבר וכל מקרה שנאמר בו ראיתי את ה', פירושו בודאי ראיתי כבוד, ונתוודע אלי עוצם ה' וגבורתו. ואם יבוא אדם שוטה עצום, ויכריח עצמו ויאמר כי הנביאים האלו ראו את ה' כמשמע הכתוב, אנו מבארים לו כי אין הדבר כמשמעו מהתורה, שהרי כתוב בתורה, כי לא דבר ה' עם אחד מהנביאים כי עם משה בלבד, דכתיב, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים. [ואם הם ראו את ה' כפשוטו, אז הם כן דיברו עם ה', ואילו כאן כתוב במפורש שלא דיבר עמהם פנים אל פנים, הרי זה מכריח שראייתם לא היתה כמושג ראיה רגיל.] ומכאן תבין ותראה, כי כל האור שראו הנביאים ושמעו הדבר ממנו, אור ברוי [מלשון נברא] הוא, כדכתיב כמראה הקשת אשר יהיה בענן, וכתיב ויאמר אלי בן אדם עמוד על רגליך ואדבר וגו'. עכ"ל. הנה לנו שהנביאים בשעת הנבואה, כשרואים את הבורא, אינם רואים אותו ממש, כי זה לא יתכן, אלא רואים מציאות ברואה שברא הבורא כדי שהם יוכלו להשיגו. [ועם דברי הרמח"ל האמורים שהנביא רואה את ה' אחר המרה, ההמרה ברואה, שה' ברא את ההמרה שיראוהו.] ועוד כתב רבנו סעדיה גאון (אוצר הגאונים ברכות דף 17) לגבי ספר שיעור קומה, שהוא מסופק אם הוא אמת, ועל צד האמת, כתב לפרשו בדרך שלא יהיה בו הגשמה, דהספר קאי על אור ה' שבראו כפי שישיגום המלאכים. ע"ש. ועוד לו בספרו האמונות והדעות (מאמר ב פרקים י,יב) כתב שיש אור השם, הוא אור הכבוד, צורה ברואה , שכינה. עכ"ד. גם בתשובות הגאונים (ליק סי' קיז) כתב ר"ח על מלמד שנתעטף הקב"ה כש"צ וכו', כך פירושו, כי צוה הקב"ה למלאך להתעטף כש"ץ במראית העין וכו'. וכ"כ הכוזרי (מאמר ב אות ד) על מראות הנבואה וז"ל, מצטייר מן הגשם הדק הרוחני הנקרא רוח הקודש, הצורות הרוחניות הנקראות כבוד ה', ונקראה על דרך העברה "הויה", וירד ה' על הר סיני וכו'. ועוד שם (אותיות ו-ח) שהוא ברוי . וכן הרוקח בסוד רזיי (ח"ב הלכות אמונה ד"ה דע) כתב, דע כי זו הצורה ברואה היא וחדשה, וכן כסא והרקיע הנושאים אותם, כולם ברואים. והבורא ברא אותם מאור המובהק, ונוגה מוברק, למען שיתברר אצל הנביא הנשלם, כי הבורא הוא המדבר עמו, והוא המשלחו וכו'. והחכמים קראו אותה שכינה וכו'. וכן הרמב"ם במורה (ח"א סוף פרק י) לגבי משה, עלה אל ראש ההר אשר חנה עליו האור הנברא . עכ"ל. וראה עוד במורה (ח"א פרק כז) שכתב על הנבואה, התגלות והופעת אור נברא , כלומר שכינה או השגחה. ועוד שם שיש התגלות נבואית אחרת ע"י מלאך שמדבר בשמו של ה'. ע"כ. ולכן לגבי הקול ששמעו בהר סיני כתב שם (ח"ב פרק לג) שהיה קול נברא. וכן ביאר הר"ן בדרשותיו (דרוש ט ד"ה אבל עתה אחדש) שזהו כדמיון המסתכל על השמש שאינו יכול להסתכל עליה ישירות, רק עם ישים משקפי שמש גסים, ודרגות הנבואה לפי עובי הכיסויים שיש לנביא על "המשקפים" שלהם, שבהם "מסתכלים" על השם. ובהעמקה יתירה ביאר שה' ברא מראה שבו הבורא מתלבש כדי שישיגוהו, וזכות המראה הרוחני תלויה בדרגת הנביאים. וכ"כ הרמח"ל בדוכתי טובי, שהנביא רואה את "הכבוד" שהיא מציאות ברואה, ולא את הבורא. [וכאשר הובאו דבריו לעיל (אותיות א-ד) שהנביא רואה את "השם מחופש" דהיינו רואה את הבורא ממש, אך לא את מראהו, "התחפושת" היא הנבראת, והיא ה"המרה" שתתבאר להלן בעז"ה בהרחבה].

מראה רוחני -בנוסף, מראה הנבואה שרואים הנביאים, אינם מראות גשמיים, אלא רוחניים, וכפי שכתב רבנו חננאל (ברכות דף ו, הובא באוצר הגאונים ברכות דף 3) על דברי הגמ', מנין שהב"ה מניח תפילין, וז"ל, פי' שהב"ה מראה כבודו ליראיו וחסידיו באובנתא דליבא, כדמות אדם יושב וכו'. וכיון שנודע לנו כי מתראה לנביאים בענין הזה, נתברר לנו, כי ראייה האמורה, בראיית הלב, ולא בראיית העין היא. כי לא יתכן להאמר בראיית העין שנראית דמות להב"ה, שנא' ואל מי תדמיוני ואשוה, אלא ראייה בלב היא וכו' עיין שם באורך. ועוד לו בזה באוצה"ג (ברכות עמ' 63) וכ"כ הרמח"ל בדעת תבונות (אות קצח) בהרחבה במראה הנבואה, ושה"ציורים" הנבואיים שרואים הנביאים, אינם כציורי העין, שהם גשם, אלא ציורי רוח, שהם סוג ראיה אחרת [והובאו דבריו לעיל].

המרה , ודמיון - הר"ח (ברכות דף ו על דברי הגמ' שמניח תפילין) אחר שביאר שהפסוקים המורים על ראיית העין בנבואה אין הכוונה לראיית העין החושית [אלא להבנה וכדלהלן מיעקב], הוכיח כן, שהרי בפירוש נאמר, וביד הנביאים אדמה, מלמד שמראה לכל נביא דמיון שיכול לראות. אבל ראייה ממש, חס ושלום וכו'. ומצינו לשון הקודש שקורא בענין הזה ראייה, שנאמר, "וירא" יעקב כי יש שבר במצרים וכו'. ע"כ. וכ"כ הרמב"ם במורה (ח"ב פרק לו) שהנבואה פועלת על ההגיון תחילה, ואח"כ על כח הדמיון [ושכן הוא בחלומות אמת, ושזהו הנכבד ביותר מפעולות כח הדמיון.] עד שחווה את מראה הנבואה, כאילו החזיון הוא מול עיניו, ולכן צריך שכח המדמה שלו יהיה תקין בשלימות, שאם יש בכח זה חסרון לא יתנבא, אף שיושלמו בו כל התנאים. וכיון שהדמיון הוא כח גופני, לכן חולי בכח הדמיון ימנע את הנבואה, ולכן לא מתנבאים בזמן אבלות, או בעת כעס, עצבות או עצלות וכו'. וכ"כ עוד שם (פרק מא) לגבי "מראה" נבואי, שהשפע מגיע אל ההגיון של האדם, וממנו נשפע אל הכח המדמה. ובמשנה תורה (יסודי התורה פ"ז ה"ג,ו) ביאר, שלכל הנביאים מודיעים את הנבואה דרך מלאך, ולכן הוא דרך משל, שמיד ניתן להם פתרונו, כמו הסולם שראה יעקב, החיות שראה יחזקאל וכדו', חוץ ממשה, שלא ע"י מלאך, אלא פה אל פה אדבר בו, כלומר שאין שם משל, אלא רואה הדבר על בוריו, בלא משל. ע"כ. וע"ע בפירוש המשניות שלו (סנהדרין רפ"י ביסוד הז'). ובספר הרוקח (הלכות חסידות מאמר שורש קדושת הייחוד) כתב וז"ל, וכפי חפץ הבורא, מראה בכבוד, ומשה ראה יותר מן הזוהר הגדול משאר נביאים, ובתוך מראה דמימות [מל' דמיון, כנאמר] ביד הנביאים אדמה, כפי נהוג קדושתו, ומראה דמיונו , כחפץ גזירותיו, פעמים דמות אדם, ופעמים דמות אחר, כפי חפצו מראה מכבודו, כצבאות חיילות דבוקים יחד ה' צבאות, ופעמים גופין מוחלקים ה' אלהי צבאות, ופעמים בני אלקים נקראים, ופעמים עירין קדישין, והדיבור בא כמפי הכבוד הגדול. הזהר פן תכזב עליו, השמר לך ושמור נפשך מאד פן תחטיא את בשרך לומר עליו חליקת אברים, מה דמות תערכו לו, כי לא ראיתם כל תמונה. ומה שכתוב ויראו את אלקי ישראל, הכבוד ראו, וכבוד למעלה ההוד הגדולה לא חזוהו, ואין עין יכולה לראותו, שאם יהרהר קצת, מיד מת וכו'. עכ"ל. וכיוצ"ב כתב בריש ספר המצרף לרבי ברכיה בן נטרונאי הנקדן (סוף עמ' 117) שגם משה השיבו ה', כי לא יראני האדם וחי. ומה שאומר ישעיה, ואראה את ה', לא ראה דמות פניו, אלא דמות כבודו מעל הכסא, ושוליו כשולי המעיל. וכן משה ואהרן נדב ואביהו ושבעים זקנים, אע"פ שכתוב ויראו את האלהים, וכתיב ויראו את אלהי ישראל, לא ראו אלא הכבוד שתחת רגליו וכו'. ומה שראה "כדמות אדם", בדמות שהוא נוהג לראות, שלא יתבהל ולא יתפחת, כי מי יוכל לראות האור הגדול שהוא בלא שיעור, ולא תקצר נפשו למות. כי גם השמש שהוא אחד ממשרתיו, אין בעין כח לשלוט בו. וכ"כ בשו"ת הרשב"א (ח"ד סי' רלד) הסכמה לבעלי הרעיון, ששמו מכת הנמנע, שיתנבא מי שאין לו הקדמות הראויות בלמוד [בלתי אפשרי שיתנבא מי שאין לו שלימויות, וע"י] ובכח הדמיון , וכח השכל. עכ"ל. וכן המאירי בפתיחה לאבות (ד"ה ואולי יקשה) דרך בדרכו של הרמב"ם, שלנבואה צריך שלימות שכלית ושלימות כח הדמיון ע"ש. וכ"כ רבנו בכור שור (בראשית א,כו), ובספר אהל מועד (שער ראשית חכמה הארוך דרך ב) אחר שביאר שאין לו צלם, וכל המושגים האלה משלים, כתב, וכשהנביא יודע שרואה בכבוד כפי רצון הבורא יתברך באותו האור [הוא הכבוד, ולא הבורא ממש.] יאמר וארא את ה' (ישעיהו ו,א), כי את המלך ה' צבאות ראו עיני (שם ה), לפי שידע חפץ בבורא במראה, וזהו וביד הנביאים אדמה וכו'. עכ"ל. וכ"כ התולדות יצחק (שמות יט,ט) כאמור, ושהשגת הנבואה תלויה בשלימות הכח השכלי והכח המדמה שלו. ובזה ביאר שהאמין פרעה לפתרון יוסף, כי בכח השכלי שלו במראה החלום, ראה באמת שבע שנים של שבע, ושל רעב, אלא שבכח המדמה ראה פרות ושיבולים, וזהו הזכרון שנשאר בידו בקומו, וכשיוסף פתר לו נכונה, נזכר באמיתות החלום, ועע"ש. וכ"כ עוד ראשונים רבים, נקבצו ובאו באוצר הגאונים ברכות (דף 15, ובחלק הפירושים סוף עמ' 91 והלאה) ע"ש. ועוד באוצר הגאונים חגיגה (עמ' 58 והלאה) ע"ש נפלא. [בדרך האמורה באים דברי הרמב"ם במורה בדוכתי טובי, שמעמד הר סיני היה במראה הנבואה, כגון בח"ב (פרק לב ד"ה אבל מעמד, והרחיב בפרק לג) ויתבאר להלן (אות ח) בעז"ה. ועוד ראה במורה (ח"ב סוף לו) שכח הדמיון יש לו מחלות, מחמת עצבות וכדומה, ועוד לו (ח"א פרק עג באמצע הקדמה י בהערת המחבר) ביאר את הדמיון. וכמובן מערכתו בדמיון בשמונה פרקים שקודם מסכת אבות (פרק א)].

ו. איברא דחזי הוית להר' משה בן חסדאי הנקרא גם ר' משה תקו בכתב תמים (נדפס בחמדה גנוזה ח"ג בווין תר"ך, והביאו בתורה שלמה חט"ז במילואים פרק ד עמ' שח והלאה) שחי בתקופת הרמב"ן, שכתב (שם עמ' 51) שהנאמר בצלם אלהים הוא כפשוטו, שיש לבורא צלם, וכפי שפירש ר' יעקב בר' שמשון שהיה תלמיד רש"י ורבו של רבינו יעקב. ומביא עוד פסוקים ומדרשים רבים שיש לו דמות וצלם וכדומה. ומבארם שבמראה הנבואה "היה מתראה בצמצום קומת אדם". ושם (עמ' 71) הוכיח מתנחומא, שלפי כל עסק היה נראה להם "אלמא יודעים מזו, כי נראה לבריותיו לפי עסק ולפי היכולת שלהם, אבל מראות גודל כבודו אין בריה יכולה לסבול, וכ"ש הוויות גדולתו. ועל זה קאמר ואל מי תדמיוני ואשוה, ושגעון הוא להרהר כיצד יצמצם כבודו ". ושם (עמ' 80) כתב, כשרצונו להראות עצמו למלאכים, מראה עצמו בקומה זקופה, כפי יכולת שיכולים לסבול. ופעמים מראה להם אור משונה בלא דמות, ויודעים ששם שכינתו. וכו'. ויש לו נידה וניעה ק"ו מבריות סרוחים וכו'. עכ"ל. ושם (עמ' 82) שמהות ה' לא מושגת אפילו למלאכים, וחיות ושרפים לא יוכלו לסבול גדולתו. ועל האומרים שה' מדבר עם הנביאים בצורות ברואות, סתרם מהפסוק וכבודי לאחר לא אתן, והם לא יודעים איך ברא יש מאין, אך את הוית הבורא עצמו הם יודעים, ולכן אומרים ברוי?! וכתב כי זו הדת החדשה וחכמתם החדשה מקרוב באו. ואמרו מה שראו הנביאים הם צורות הברואים [היינו צורות נבראות]. עכ"ד. הרי דס"ל שבמראה הנבואה רואים את ה' ממש, והיינו כי ה' יכול להראות בכל צורה, ועל כן ה' נראה אלהם בציורי גשם שבחר ה' באותה עת להראות, ואין כאן מראה ברוי, אלא מראה הבורא. אך את מהות ה' ממש, לא ישיגו הנביאים. [אין חולק שה' לא התראה בגשמיות ממש, שזו נצרות, אלא שבמראות הנבואה, שהם מראות רוחניים גמורים, (וכמו שנתבאר לעיל) ס"ל שה' התארה בציור רוחני, שבו היה לו "יד" וכדומה, ובמראה רוחני זה נראה כגשמי, לדעתו.] עוד הביא הגאון מנחם כשר (שם) ראשונים העומדים בשיטתו של הרב תקו, שבמראה הנבואה רואים ציורי גשם, שכ"כ רבנו בכור שור (בראשית א,כו) שאין לתת דמיון דמות ותמונה למעלה, ופסוקי ההגשמה הם משלים, ומראות יחזקאל "כמראה אדם" ביאר בזה"ל, כך היה נראה בעיניו על עניין החזון , כמו חלום שנראה לו שהוא רואה ואינו רואה, דהא כתיב כי לא יראני האדם וחי, כלומר ולא שום דבר חי, ונדמה לו כאדם שלא להבעיתו בדבר שאינו רגיל לראות. שהקב"ה ופמליא שלמעלה מדמין עצמן בכל עניין שירצו להראות לאדם, כדאמר בתלמוד אידמי ליה כפרשא, כדיבא (ב"מ פה ע"ב), כזונה (ע"ז יח ע"ב), וכן הוא אומר, וביד הנביאים אדמה, כלומר אני מדמה עצמי בכל עניין שאני רוצה וכו'. עכ"ל. ושכ"כ רב חמאי בס' העיון (נדפס בגנזי חכמת הקבלה ובסגולה חוברת כז-כח) וז"ל, והוא ית' שמו, אע"פ שאינו מושג הוד יקרו, בשביל כבוד בריותיו, עושה לו לעצמו דומיה, כאילו היה גוף ממש וכו'. ע"כ. ומלבד שיש מקום להשוות אף את הני קמאי [חוץ מהרב תקו] עם האמור, שגם הם הדגישו שאין זו מהות הבורא, אלא בדמיון אליו, א"כ י"ל שכוונתם מראה ברוי. ובכל אופן כאמור, רוב רובם של הראשונים ס"ל לאידך גיסא. והעיקר דהכי ס"ל למהרח"ו ולרמח"ל דלהלן, והמה המכריעים בעניינים אלו, אשר חוו וראו בעצמם, ולא הגיעו לדבריהם דרך השכל, אלא דרך ראיה, ועל כן דבריהם בנושא זה הם עדות, ולא רק הוכחה שכלית. ועוד ראה להלן (סעיף יב אות טו) שהרחבנו שבכגון דא יש לתפוס כמהרח"ו והרמח"ל.

(((מהרח"ו)))

ז. מה מדהים הדמיון בין אלו דברי הרמב"ם הנזכרים (במורה הנבוכים ח"ב פל"ו) לדברי מהרח"ו בשערי קדושה (ח"ג שערים ה-ח) שביאר, שמראה הנבואה מתלבש בשכל אל כח הדמיון, וחילק כאמור בין נבואת משה לשאר נביאים, ונביא מעט מדבריו בשערי קדושה (חלק ג שער ה) ששם ביאר את סדר השתלשלות רוח הנבואה על הנביא, וכתב וז"ל, ועד שיגיע האור והשפע ההוא אל נפשו השכלית שבגופו, ומשם תגיע עד נפש החיה וכח המדמה שבו, ושם יצטיירו הענינים ההם ציור גשמי בכוחו המדמה, ואז יבינם כאלו רואה אותן בעין ממש. ולפעמים האור היורד יצטייר בכח המדמה, כדמות מלאך הדובר בו, ורואה אותו או שומע קולו וכיוצא בזה, מאחד מחמשה חושים הידועים הנפשיים שבכח המדמה, ומשם יועתקו אל חיצוניותם בחמשה חושים, אשר גם הם מנפש החיה כנודע, ואז יראה וישמע ויריח וידבר בחושיו הגשמיים ממש. וכמו שכתוב (שמואל ב,כג,ב) רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני, כי יתגשם ויצטייר האור ההוא בחושים הגשמיים. ולפעמים תהיה נבואתו בחמשה חושים הרוחניים אשר בכחו המדמה בלבד וכו'. עכ"ל.

(((רמח"ל)))

ובדומה מבואר ברמח"ל בעוד דוכתי [מלבד אשר הבאנו בריש אמיר], שכן כתב בדרך ה' (ח"ג סוף פרק ג, ורפ"ד) שאף כשנביא "רואה" נבואה, שהוא מראה רוחני גמור, כדי להחקק במוחו מוכרחים הדברים לעבור דרך כח הדמיון שלו, ומשם אל המחשבה. ובספרו קל"ח פתחי חכמה (פתח ו חלק ב) כתב כהרמב"ם בענייני הדמיונות הנבואיים. ועוד שם (פתחים ז,ח) שכח הדמיון פועל בנבואה וברוח הקודש ובחלום. ועוד בספרו דעת תבונות (אות קפ) שדרך ראיית הנביאים בדימיונות ובמשלים נבואים, ומיד מבינים בעת חזיון הנבואה את הנמשל, כגון שהבורא נראה להם כזקן או כבחור, וברור להם בלי ספק שהמדבר עמהם הוא כבודו ית', והוא המחדש בלבם הדמיונות הנבואיים, וברור להם פירושו, כגון שנראה כזקן כי הכוונה היא להטיב ולרחם, ובחור, כגבור על אוייביו, ושכ"כ הרמב"ם (יסודי התורה פ"ז ה"ג). ע"כ. ועוד לו שם (סי' קפד), ובשערי רמח"ל במאמר הויכוח (אות סז והלאה), ועוד ראה בזה לעיל (אות ד).

(((מה ראו ושמעו במעמד הר סיני)))

ח. הרמב"ם במורה הנבוכים (ח"א פרק סד) על הפסוק וישכן כבוד השם על הר סיני ויכסהו, ביאר, הוא אור נברא, ולא מהותו, בשונה מהראני נא את כבודך, שביקש לראות את מהותו. ושם (ח"ב פרק לב ד"ה אבל מעמד) כתב, שאף במעמד הר סיני לא השיג דרגת הנבואה אלא מי שראוי, וגם הזוכים זכו כל אחד לפי דרגתו, וכאמרם משה מחיצה בפני עצמה, ואהרן מחיצה בפני עצמה וכו'. אך מ"מ כולם ראו את האש הגדולה, ושמעו את הקולות המבהילים המפחידים על דרך הנס. ומרחיב (שם פרק לג), כי "נראה לי" שבמעמד הר סיני משה שמע ואמר לעם [וכפי שמבואר בלשון התורה, אנכי עמד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה' (דברים ה,ה). ועוד, משה ידבר והאלהים יעננו בקול (שמות יט,ט), ועוד, בעבור ישמע העם בדברי עמך (שם).] ואילו העם שמע רק קול, היינו קול השם ללא חיתוך דברים, וזהו "קול" דברים אתם שומעים, וכו', והביא לכך ראיות מפסוקים, ומחז"ל, ע"ש. אולם מאידך הביא מן הגמ' (מכות כד ע"א, ופסיקתא רבתי דף קיא ע"ב) שאמרו, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום. וכתב שתי אפשרויות, או לדחוק את הגמ', שהם דברים שהשיגו עם ישראל בהוכחות שכליות, את ידיעת מציאות ה' ואחדותו, ולזה שוים הם כנביא. או ששמעו את ה"קול" הנ"ל, רק בשתי דברות ראשונות. והביא ראיה לכך מלשון אונקלוס וז"ל, ואני אעירך על סוד זה, ואודיעך שהוא דבר מסור באומה, ידוע אצל חכמיה, והוא, שכל מקום שתמצא בו וידבר השם אל משה לאמר, מתרגם אותו אנקלוס, ומלל השם. וכן וידבר אלהים את כל הדברים, ומלל השם ית כל פתגמיא. אבל מה שאמרו ישראל למשה, ואל ידבר עמנו אלהים, תרגמו, ולא יתמלל עמנא מן קדם השם. הנה באר לך עליו השלום את הכללות כפי שחלקנוה. עכ"ל. כוונתו להוכיח את דבריו, שעם ישראל שמע רק את קול השם, ולא חיתוך מילים, באנכי השם, ורק משה הבין את הנאמר ואמרו לישראל, מתוך שאנקלוס תרגם כאן בשונה מכל מקום וכתב "מן קדם השם", לאמור מלפני השם, ולא מן השם, כי היה ע"י שליח. ובמורה (ח"ג פ"ט) שחשך ענן וערפל (דברים ד,יא) אינו כפשוטו, שח"ו שהוא יתעלה גוף, שסביב לו ערפל או עב או ענן, אלא שכל דבר המושג במראה הנבואה, אינו אלא משל לעניין מסויים, ובא להעיר, כי השגת אמתתו נמנעת ממנו, מחמת החומר החשוך הסובב אותנו, לא אותו יתעלה, כי הוא יתעלה אינו גוף וכו'. ע"כ ועע"ש. [ועוד ראה במורה (ח"א פרק י בסופו) שפירש "וירד" השם על הר סיני, היינו "ירידה" בדרגה, כי הוא בראש הרוממות, וירד מדרגתו אל השגת אנוש. ועוד שם (ח"א פרק כז) על פסוק זה בקצרה. ועוד לו באגרת תימן.] אך גם לאור האמור, ברור שהיה כאן מראה נבואה גמור, שידעו שהם מתנבאים, והכירו את ה', רק כ"א לפי דרגתו. רק מחלק איזה חלק נבואי היה להם, ואיזה לא, וכמפורש כאן בדבריו, ולא כמו מי שטעה. וכמפורש לו עוד באיגרת תימן שכתב וז"ל, משה רבינו רבם של כל הנביאים, ששמענו הדבור המדבר אליו, והאמינו בו וכו', ואנחנו בענין זה עם משה רבינו, כמו שני עדים שהעידו שראו שום דבר, שכל אחד מהם יודע בוודאי שהוא אמת מה שיעיד חברו ואמתות דברו. ואינם צריכים להביא על דבריהם ראיה, מפני המון העם. וכן הדבר בנו, אנחנו עדת ישראל ידענו אמתות משה רבינו, לפי שראינוהו במעמד הר סיני בשעת הדבור, לא מפני המופת, וכו'. ושכן פירש כבר בהקדמתו לפירוש המשנה, ולאפוקי ממי שטעה בכך. וכן עמד בשו"ת מהר"ם אלשאקר (סי' קיז ד"ה אמר הכותב) שגם לרמב"ם היה מעמד נבואי לכל העם, כמו שמפורש לו באגרת תימן, ושכ"כ עוד הרמב"ם במשנה תורה (יסודי התורה פ"ח ה"א) וז"ל, משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות, יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף. אלא כל האותות שעשה משה במדבר, לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה. היה צריך להשקיע את המצריים, [לכן] קרע את הים והצלילן בתוכו. צרכנו למזון, הוריד לנו את המן. צמאו, בקע להן את האבן. כפרו בו עדת קרח, בלעה אותן הארץ. וכן שאר כל האותות. ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר, האש, והקולות, והלפידים, והוא נגש אל הערפל, והקול מדבר אליו, ואנו שומעים משה משה, לך אמור להן כך וכך. וכן הוא אומר, פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת וכו'. עכ"ל.

ט. גם בשו"ת הרשב"א (ח"ד סי' רלד) כתב שמעמד הר סיני חלקו היה נבואי, וחלקו לא. שיציאתם מן המחנה, ועמידתם בתחתית ההר, והגבלת ההר, ועליית משה ואהרן, וחרדת ההר, ועשנו [פרט זה שלא כהרמב"ם הנ"ל] וקול השופר, והברקים והלפידים, כל זה היה ממש, והרגישו כולם כל זה בחושים וכו'. אמנם כלל הדברות עצמם, ומה שנמשך בזה היה נבואי, וכו'. שיגיע הם [שישיגו כל עם ישראל] בעצמם לעניין נבואי, להוציא מלבם כל פקפוק וכו'. עלו למדרגה ממדרגות הנבואה. והשיג כל אחד כפי מה שהוא, משה מחיצה בפי עצמו, אהרן מחיצה בפני עצמו, ונדב ואביהוא מחיצה בפני עצמם, ושאר העם, כל אחד מחיצה בפני עצמו. ולא שהשיגו כל העם השגה אחת, זה כזה. ועוד שם חלק על הרמב"ם בביאורו הראשון, לגבי הדיברות הראשונות שלא שמעו בנבואה, והשיבו הרשב"א שהיה בנבואה גמורה, אלא שהחכים השי"ת כרגע את כל העם, ע"ש. עכת"ד. והכוזרי (ח"א סי' פט) ביאר שבמעמד הר סיני, בודאי לא ראו דמות, שחלילה שהתורה תורנו דבר המופקע מן השכל. רק נדע שראו, ולא נדע מה ראו בידיוק לפי הכלים שלנו עתה, כי ליכולתו אין גבול, כשם שברא עולם גשמי מן האין. וע"ע בכוזרי (מאמר ב אותיות ד-ח) שראו אור ברוי. ע"כ.

בשצף קצף יצא לתקוף בשו"ת הריב"ש (סימן מה) את הפילוסופיא, ובין הדברים תוקף את הרמב"ם על הבנתו את מעמד הר סיני וז"ל, ולכן הביא הרמב"ם ז"ל בראש ספר המור' פסוק זה של, הט אזנך וכו'. ועכ"ז לא נמלט הרב ז"ל מהמשך קצת אחר החכמה בקצת המופתים, כגון בבן הצרפתית ובמעמד הר סיני. ואולי לא היתה כוונתו רק באשר לא יוכל להשיב האנשים ההם לגמרי מן הקצה אל הקצה, ובאר להם עניינים מעטים מן התורה בדרך מסכמת אל הפילוסופיא, וגם זה כתבו ברמז. ע"כ. ועוד ראה בספר תפארת למשה (הירש פ"ד בהערה דף י) שהוא ספר להגן על הרמב"ם מפני המשיגים, ושם עמד באורך לבאר את דברי הרמב"ם שהיה מעמד נבואי, כמו שכתב הרמב"ם בכמה דוכתי, ואף דברי הרמב"ם במורה הנ"ל ששתי דברות ראשונות היו בכח השכל, כוונתו למעמד נבואי, שבו ברגע אחד לומדים את כל תוכן המדעים, והגיעו גם להוכחה שכלית גמורה למציאות האל ואחדותו, אך גם זה בנבואה, ע"ש באורך.

עוד מה ראו בהר סיני מפי ראשונים ראה בתורה שלמה (כשר חט"ז במילואים פרק ב הערה 2) שהביא שכתב הרס"ג בתשובה הנדפסת בפירושו לספר יצירה (לברצלוני צד 20) שמשה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל, שאמרה תורה עליהן, ויראו את אלהי ישראל, פירוש הכתוב, כי ראו אור גדול וכו', אור הכבוד, והוא האור הברוי, תחלת כל הבריות והנוצרות וכו'. ע"כ. ושאחז כן הר"י אלברצלוני שם (דפים 16,176,178,183,189,204,234), ושם (דף 340) מביא את פי' הרס"ג בסגנון אחר קצת, שהאויר (הרוח) השני הדק וכו', האומה קורא אותה שכינה. ע"כ. ושכן מבואר גם בס' העתיק מעיין החכמה, ע"ש בכמה מקומות. ובכוזרי (מאמר ב סי' ג) שרואים את ה' על מיצוע של כבוד, ושכינה, ומלכות, ואש, וענן, וצלם, ותמונה, ומראה הקשת. ושם (סי' ד) וכן מצטיירות מן הגשם הדק הרוחני הנקרא אצלינו רוח הקודש, הצורות הרוחניות הנקראות כבוד ה', ונקרא על דרך העברה ה' בלבד, כמו וירד ה' על הר סיני. ע"כ. ועוד ראה שם (מאמר ד אות כב). ע"כ. ועע"ש בתורה שלמה. ובזכרוני שראיתי סיכום יפה בדעות הראשונים הנ"ל בספר מפעל תרי"ג מצוות, בחלק עשרת הדברות על מצוה שניה לא יהיה, ברם אינו בהישג ידי עתה, ועוד ראה להרמב"ן בהאמונה והבטחון (פרק ו) שעמד על כך, ע"ש.

(((עוד לענין ההבדל בין נבואת משה לשאר נביאים)))

י. החילוק בין נבואת משה לשאר נביאים מבואר במורה (ח"ב פל"ו) ובמשנה תורה (יסודי התורה פ"ז ה"ב והלאה) ובהקדמתו לאבות (שמונה פרקים פ"ז) ובפירושו לסנהדרין (ריש פ"י היסוד הז') בארבע מעלות נבואת משה על שאר נביאים. ועוד ראה במורה (ח"א פרק ה) שביאר מהו החטא ויראו את האלקים ויאכלו וישתו, שטעו בהבנת הנבואה, ונמשכו אחר תאוות המחשבה השטחית, ולא העמיקו חקר. [והרס"ג בהאמונות והדעות (מאמר ג אות ג והלאה) ביאר איך נסמוך על נבואה, ואיך נדע ששקר וכדו'. וע"ע לעיל (אות ד כותרת טעות ברוח הקודש) .] הרוקח (הלכות חסידות מאמר שורש קדושת הייחוד) כתב וז"ל, וכל הנביאים מראה באספקלריא שאינה מאירה, בדמות כמו זקן רואה הנמוך כגבוה, והאחת כשתים, זהו אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע, כמו מראה, ומשה ראה יותר הבוהק, אבל כלפי למעלה לא ניתן לו רשות לראות. ובמדרש ויקרא רבה, כל הנביאים ראו מתוך ט' מראות, ומשה רבינו מתוך אחת. רבנן אמרין כל הנביאים ראו מתוך איספקלריא מלוכלכת, ומשה רבינו ראה מתוך אספקלריא מצוחצחת, ותמונת ה' הביט. עכ"ל. ומהרח"ו בשערי קדושה (ח"ג שער ה) דרך בדרכו של הרמב"ם בחילוק בין דרגת נבואת משה לשאר נביאים, ושם (סוף שער ו) מרחיב על פי הסוד במעלת משה. והרמח"ל בדעת תבונות (אות קפו-קפח) אחר שביאר שמראות הנבואה הם אחר "המרה" "ודמיון" ביאר, שמ"מ הדמיון שרואה הוא כן הבורא בעצמו, ע"י המרה, כמשל הרואה את חבירו מחופש, הרי שרואה את חבירו ממש, ולא דמיון, שהנגלה לו הוא חבירו ממש, כשהוא מחופש. וכן דומה לרואה את חבירו דרך זכוכית צבועה, שרואה את חבירו ממש, אך לא את מראהו ממש, וככל שהזכוכית כהה יותר, כך המראה יותר רחוק מאמיתותו, אך מ"מ רואה את חבירו באמת. (קפח) ומשה ראה דרך זכוכית אחת, ושאר נביאים ברבוי זכוכיות, ולכן פחות רואים את דיוק הדברים.

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט''א
שלחן ערוך המדות - א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך - הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א - בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" - התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן