דבר תורה על פרשת פינחס - מרן החיד''א

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר פני דוד - על התורה למרן החיד''א דבר תורה על פרשת פינחס - מרן החיד''א
תוכן עניינים

--------

פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי.

מאמרם ז"ל לפי שהשבטים היו מבזים אותו בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. אפשר במאי דקי"ל דגיורת אסורה לכהונה משום זונה והולד חלל. וכתבו המפרשים משם הזהר שכאשר פנחס עשה זה המעשה פרח לבוש נשמתו שלקח מאמו ונתעברו בו נשמות נדב ואביהוא עכ"ד וזהו שהשבטים היו מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז וא"כ הוא בן גיורת והוא חלל יהרוג נשיא שבט מישראל דכיון שהוא נשיא ודאי אמו מישראל והוא בן גיורת. לזה בא הכתוב ויחסו אחר אהרן דכתיב פנחס בן אלעזר בן אהרן שנתעברה בו נשמות נדב ואביהוא והשוה בן אלעזר לבן אהרן מה בן אהרן לא היה בו שום תערובת מגוים גם בן אלעזר כן דלבוש אמו חלף הלך לו והוא נקי ובר בן אלעזר דוקא ובן אהרן שנתעברו בו נשמות נדב ואביהוא. ולפי שהיו מערערים שהיה חלל לכן כתיב והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם:

ובפסיקתא אמרו בן אלעזר בן אהרן צדיק בן צדיק והיינו כלפי מה שהיו מבזים אותו שפיטם אבי אמו וכו' לז"א פנחס בן אלעזר בן אהרן כלומר דאדרבה מפנחס היום יודע שזיווג אלעזר תמים יהיה לרצון שאין בו דופי משיצא מזיווג זה פנחס מורה ובא שזיווג אלעזר עולה כהוגן וזיווג הגון וז"ש צדיק בן צדיק דעל ידי שהוא צדיק ניכר שאביו גם כן צדיק בזיווגו כמשז"ל שהנושא אשה הוגנת הויין ליה בנים הגונים ראוים להוראה וכמו שאמר בריש ספר פרשת דרכים ע"ש באורך:

פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי.

בספרי מונה י"ב נסים שנעשו לפנחס ובכללן אתה מוצא שלא מתו והם בידו שלא יטמא ועוד נס אחר שלא ירד על פנחס מדמיו על בגדיו שלא יטמא ותמה הרב מהר"ח אלפאנדארי דמאחר שלא מתו למה הוצרך לנס שלא ירד הדם ויטמא והרי אין דם החי מטמא וכמו שפסק הר"מ פ"ב דטומאת מת דין י"ג ועדיפא מינה מצינו פ"ג דאהלות דפליגי ר"י ורבנן בצלוב איזה דם מטמא ומכ"ש בחי דפשיטא דאינו מטמא. כלשון זה מצאתי לעטרת ראשי אבא מארי זלה"ה בליקוטי זכרונותיו. והרואה יראה בספרי דאינו מונה נס שלא מתו והם בידו אך הוא חסרון הניכר. ומתברר מהילקוט. אף ששם נמי אין הלשון מתוקן. ובפסיקתא ראיתי שכתוב וז"ל הט' שלא הטיפו דם שלא יטמא פנחס הכהן הי' שלא מתו עד שהוציאם מן האהל שלא יטמא פנחס בתוך האהל עכ"ל גם בתרגום יונתן מונה הי"ב נסים ובכללם השנים הנז' ע"ש וצריך ישוב הכל. ואפשר לומר דמ"ש דנס היה שלא יצא דם ויטמא פנחס היינו דם נדה דכיון שהכניס הרומח אל קבתה ודאי את מקורה הערה ויצא דם נדה מהמקור ואם היה מטיף על פנחס היה נטמא ושפיר חשיב נס א' שלא הטיף דם ונס שלא מתו בידיו והם שני נסים:

פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי.

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי לכן וכו'. יש לדקדק דמה שעשה פנחס הוא שקנא והרג לזמרי אבל ממילא נמשך כי המגפה נעצרה וא"כ הול"ל פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן קנא את קנאתי בתוך בני ישראל והשיב את חמתי מעליהם כי מה שעשה פנחס הוא הקנאה להרוג זמרי רק דמזה נמשך עצרת תהיה ותעצר המגפה. ותו להבין אומרו לכן אמור וכו' דמוכח דנצרכת אמירת משה רבינו ע"ה והול"ל לכן הנני נותן לו וכו':

וכבר רבני אשכנז פירשו ענין פנחס הלזה והני קראי בענין מסירת עצמו על קדוש ה' והנשיאים הביאו דבריו של גדול הרב של"ה שפירש במאמר ר' עקיבא כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה מתי יבא לידי וכו' דמצות ק"ה אינה ככל המצות דחיובא רמיא לרדוף אחריהם אך מצוה זו אין לריב עם הא"ה לפום חורפ"א בפרק כל הצלמים להבזות בעליה"ן בעיניהם כדי שיתפסוהו ויוציאוהו לבית השריפה כי העושה כן לשוא צרף שור"ף ודמו בראשו אך המצוה היא כי יקרא שיאנסוהו לעבור על דת אז מצוה גדולה למסור עצמו על ק"ה וה"ט כי לא פורש ענין אברהם אבינו ע"ה שמסר עצמו לאור כשדים כדי שלא ילמדו ממנו לדורות שמצות ק"ה היא כמו שעשה אאבינו עליו השלום להתגרות בהם ולשבר צלמיהם כי לדורות זה אסור והוא אשר דברו ר' עקיבא כל ימי הייתי מצטער מתי יבא לידי דייקא שאיני רשאי לרדוף אחריו רק אם בא לידי מאליו ומעצמו. ומאחר שכן מצאה הקפידה בענין פנחס איך מסר נפשו להרוג זמרי בתוך לבאים כ"ד אלף משבט שמעון ואם אמרו הבועל ארמית קנאין פוגעין בו הוא במקום שאין סכנה גדולה כזו. ואולם זכות תולה לפנחס כי הוא מסר נפשו להציל ישראל מהמגפה ולא גרע מהרוגי לוד שאמרו בפ' אלו עוברין דף ן' דאין כל ברירה יכולה לעמוד במחיצתן ע"ש ובפירש"י ועפ"ז פירשו הכתובים כאשר עיניך תחזינה בס' מאור הקטן ובס' תוצאות חיים הנדפס מחדש סביב החומש וכל אחד לדרכו פנה ע"ש באורך:

והניחו יתרם לדקדק הפסוקים בסגנון אחר המורם מהם כיוצא בהם ומלאכת ה' היא משום יגדיל תורה בס"ד. והנה טעם אברהם אבינו עליו השלום שמסר עצמו ורדף בכל כחו להתגרות לבזויי ולאלטויי את כס"ף שב"רו צלמי משכיתם היה לפרסם שמו ית' אשר לא ידעו את ה' כלל ועיקר ובזה אפשר להבין משז"ל בפסחים דף קי"ח שבשעה שהפיל נמרוד הרשע את אאבינו עליו השלום לכבשן האש אמר גבריאל לפני הקב"ה רבש"ע ארד ואצנן ואציל הצדיק מכבשן האש א"ל הקב"ה אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו נאה ליחיד להציל ליחיד ולפי שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה א"ל תזכה ותציל ג' מבני בניו כדדרש ר"ש הצדוני בשעה שהפיל נ"נ את חמ"ו וכו' א"ל הקב"ה רד באותה שעה פתח גבריאל ואמר ואמת ה' לעולם הללויה ע"ש באורך. ואומר כי להיות אברהם אבינו עליו השלום אב אחד לכלנו ומקיים תורת ה' יש לחוש שמא ילמדו ישראל ממנו דמצות קדוש ה' היא לרדוף אחריה כשאר מצות ולהתגרות בעכו"ם עד שישרפוהו כשם שעשה אאבינו עליו השלום ולפי האמת אין זה מצות קדוש ה' כי אם כשיאנסוהו ולא שירדוף אחריה לכן רצה הקב"ה לפרסם זה שענין אברהם אבינו עליו השלום שנא ושנא כי לא היה נודע מציאות ה' כלל ולכן אמר ה' נאה ליחיד להציל ליחיד שם רמז דמה שעשה אברהם אבינו עליו השלום היה משום שהיה יחיד ואין יודע ואין מקיץ כי האלהים בשמים ולפרסם אלהותו ית' עשה ומדה כנגד מדה כביכול הצילו. אך כשהפיל נ"נ הרשע את חנניה מישאל ועזריה שהיו אנוסים על כרחן והוא מצות מסירת נפשו כדין אז נתן רשות לגבריאל ואמר ואמת ה' לעולם הללויה כלומר כונת הקב"ה לפרסם לתורה הנקראת אמת לעולם שידעו דין מסירת עצמו על ק"ה ולא יטעו ללמוד מאברהם אבינו עליו השלום:

והנה בתרגום המיוחס ליונתן פירש בסוף בלק ע"פ והמה בוכים פתח אהל מועד ואינון בכיין וקריין שמע ועוד פירש בסמוך וחמא פנחס וכו' ואדכר הלכתא עני ואמר מאן דיקטול וקטיל האן ארייותא דשבט יהודה כיון דחמינון שתקין קם מגו סנהדרי גדולה ונסיב רומחא וכולי ע"ש ולכאורה יפלא מה ענין ק"ש לכאן. ועוד מאי קאמר פנחס אן אינון אריוותא דשבט יהודה מאן דכר שמיהו הכא. ואפשר דסנהדרי גדולה המה ראו אש בוער דכ"ד אלף משבט שמעון עלו חומה והמתגרה בהם מסתכן ואם אמרו למסור נפשו על ק"ה היינו כשיבא לידו ולפרסם זה היו קורין ק"ש שמוסרין עצמם על ק"ה באמירת אחד לומר שכשם דמסירת נפשם על ק"ה על אחדותו היא כשיבא לידם ולא לרדוף אחר זה גם זו כמוהו שאין רשאין להסתכן. וז"ש וירא פנחס סמוך למאי דכתיב והמה בוכים פתח אהל מועד דהוו בכיין וקריין שמע לרמוז שאסור להסתכן וירא פנחס ואמרו פ' הנשרפין דרב אמר ראה מעשה ונזכר הלכה וכו' וא"ל משה קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא ושמואל אמר שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה' וכו' ורב יצחק אמר שבא מלאך והשחית בעם. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והכל רמוז במ"ש וירא פנחס שראה שלא כיונו יפה במה שדנו זה בדין מסירת נפשו שיבא לידו כי הכא ישראל נגפים ויש הצלת ישראל ואמר למשה רבינו לא כך למדתנו הבועל ארמית וכו' כלומר אע"ג דהכא איכא סכנה שוה לעלמא בהיות שהתחילה המגפה וא"ל משה רבינו קריינא דאגרתא כלומר דהסכים משה רבינו עמו דשרי הכא בעלמא ומ"מ אין מורין והיינו דרמז לו איהו ליהוי פרוונקא איהו דייקא מעצמו:

וזהו שאמר הכתוב פנחס וכו' השיב את חמתי כלומר אל תגנו לפנחס דנתחייב בנפשו לרדוף אחר הסכנה דהכא שאני דיש הצלת ישראל ומשו"ה פתח השיב את חמתי דכיון שהוא להצלת ישראל זאת היתה לו בקנאו את קנאתי בתוכם שהיה סכנה להיות הדבר בתוכם של שבט שמעון וטעמו להציל ישראל ויפה עשה ולא כליתי את בני ישראל ואתה הסכמת עמו שאמרת קריינא דאגרתא לכן אמור אתה רבן של ישראל שלא יטעו דמצות ק"ה צריך לרדוף אחריה הנני נותן לו דייקא לאפוקי אחר שמסתכן תחת אשר קנא רמז לדרב ראה מעשה ונזכר הלכה לאלהיו רמז לדשמואל אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה' ויכפר על בני ישראל רמז לדרבי יצחק ראה מלאך שבא והשחית בעם ומשו"ה הותר לו להצלת ישראל ולא נילף מינה למסור נפשו בהתגרות ברשעים דשאני פנחס:

לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם.

הנני נותן לו את בריתי שלום. הרב כתנות אור הביא מהספרי מהאי קרא שכל הכהנים גדולים יהיו מפנחס שמנים בבית ראשון ושלש מאות בבית ב' ורמז הרב הנז' דשלום וי"ו קטיעא ונחשב יו"ד וא"כ הוא שלים גימטריא ש"פ שהם הכהנים גדולים שכלם יצאו ממנו. עד כאן דברי הרב זלה"ה. ותימא על הרב ז"ל שהחזיק בגירסת שמנים כהנים בבית א' וישב ודרש על פי זה ואני בעניי אומר הכא אמר רב הנח"ה שוב"רת דהעיקר שמנה כהנים או לכל המרבה ח"י כמו שאמר בעניותי בפתח עינים ריש יומא:

ואפשר לומר בנותן טעם שכל הכהנים גדולים יצאו מפנחס במשז"ל בילקוט משלי סי' ך' בזאת יבא אהרן אל הקדש בזאת בזכות המילה שנקראת זאת הברית וגם הכ"ג מכפר על ישראל ביה"כ. ופ' הנשרפין אמרו אמר הקב"ה למשה הקדם לו שלום שנאמר לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום וראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם ומעתה ניחא דזכה פנחס להיות מזרעו כל כהנים גדולים דהוא קנא על ברית ובכה"ג כתיב בזאת יבא אהרן בזכות המילה וגם הוא כיפר על בני ישראל וכפרה זו מכפרת לעולם וא"כ הכ"ג שבא לכפר על ישראל נאה ויאה שיהי' מפנחס. וכל זה רמוז בכתוב הנני נותן לו את בריתי שלום שיצאו כל כהנים גדולים ממנו ונתן טעם תחת אשר קנא לאלהיו שקנא על ברית ובזאת יבא אהרן. ויכפר על בני ישראל שכיפר בשעתו ולעתיד כמו שאמר מהרש"א באגדתיה דמהכא מפקי שמכפר לעולם ע"ש ולזה מזרעו יהיו הכ"ג שמכפרים על ישראל. וראיתי בס' פענח רזא שכתב דאחר עשרה דורות היתה הכהונה לזרעו של פנחס ע"ש וכפ"ז יש לרמוז דפינחס אות י' זעירא לרמוז כתר זעיר עשרה דורות ותהיה לזרע פנחס ותקטן מבני פנחס עשרה דורות וזהו יוד זעירא ודוק היטב:

וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

והיתה לו ולזרעו אחריו. בספר דעת זקנים הנדפס חדש ממש בפירו' התוספות כתב וז"ל והיתה לו ולזרעו אחריו שיהא משוח מלחמה מכאן ואילך וכו' מכאן אמרו רבותינו זכרונם לברכה דלא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי. ובהכי ניחא מה שהעולם מקשים היאך הרג פנחס לזמרי ונטמא למת די"ל דעד עכשיו לא נתנה כהונה אלא לאהרן ולבניו וכו' ועי"ל דהניחו לזמרי גוסס ולא מת ממש וכו' ועל זה הקשה ה"ר שמואל שהרי ביום שמיני למילואים היה פנחס וכו' ושמא משם נתן לו להיות משוח מלחמה אבל לעבודה וכו' עכ"ל בקצור:

ויש להעיר דהא הוי פלוגתא בזבחים דף ק"ב אי פנחס היה כהן גם בספרי ופסיקתא דבר שבמנין נסים שנעשו לפנחס ונס א' שלא נטמא ע"ש ומאחר דכל הסברות ישנם ברבותינו זכרונם לברכה ומפורש דהיה נס שלא מתו כשהיו בידו שלא יטמא הו"ל להזכיר דבריהם ז"ל:

וְשֵׁם בַּת-אָשֵׁר, שָׂרַח.

ושם בת אשר שרח. אפשר לרמוז משז"ל דשרח נכנסה לג"ע בחיים בעבור שבשרה ליעקב אבינו דיוסף חי שהוא ראשי תיבות ושם בת אשר שרח. (הגהה ראשי תיבות של: )

וזאת שנכנסה מחיים בעדן תגמול אשר שיר רחשה שיוסף רב חי:

יִפְקֹד יְהוָה, אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה. אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת יְהוָה, כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה.

יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. יש לדקדק כפל הענין אשר יצא לפניהם וכו' ואשר יוציאם וכו' ואפשר דהדרך של הנשיא הוא שהולך לפני העם ודרך של הרועה שהולך אחרי הצאן וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה. ובזה פירשו הראשונים ורע"ם ונשא"ם עד העולם ורעם כרועה או ונשאם כנשיא. וז"ש יפקוד וכו' אשר יצא לפניהם כדרך הנשיא וכמו שאמר איש על העדה שאז יצא לפניהם וכו' כי כן ארחות כל נשיא בהם. וכשלא יהיה זכות לפחות יהיה להם מנהיג אשר יוציאם ואשר יביאם כמו רועה שהולך אחר צאנו. ולא יבצר ממנהיג שלא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה דלפחות יהיה להם מנהיג אף שאינו נשיא וכרועה עדרו ירעה:

ובאופן אחר אפשר במה שפירש הרב המו' כמהר"ם בכ"ר שמואל זלה"ה בענין עצת זקני ישראל ועצת הילדים לרחבעם דיש לחקור דהלא כל דור שלמה המלך דור דעה והמה חכמים מחוכמים והילדים הללו אשר גדלו עם רחבעם מסתמא לא היו כל כך רכים בשנים והחלו עולין במספר הסמוך לארבעים כמוהו והמה ראו את כל תוקף חכמת שלמה ומסתמא כיון שבימי שלמה היו עם רחבעם היו חכמים וידועים כי שלמה הע"ה לא היה מניח לבנו להתרועע עם ריקים ופוחזים. ומאחר שכן מה ראו לשטות זה לבא בחזקת היד על ישראל והדברים קל וחומר אחר ששמעו עצת הזקנים ורחבעם גם הוא בן שלמה המלך אשר ממילא עינו ראה חכמת שלמה איך תפס דברי הילדים ולא טעם זקנים יקח. ובשגם מאת ה' היתה זאת למען הקים את דברו. מ"מ צריך טעם דרך טבע במה טעו ופירש הרב הנז' במה שפירש רש"י פ' וילך כי אתה תבא את העם הזה משה אמר ליהושע זקנים שבדור עמך הכל לפי דעתן ועצתן אבל הקב"ה אמר ליהושע כי אתה תביא את בני ישראל תביא על כרחם הכל תלוי בך טול מקל והך על קדקדם דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור הנה כי כן הילדים טע"ו במד"בר מימרא דרחמנא כי אתה תביא טול מקל וכו' אמטו להכי יעצוהו השב תשיבם דברים קשים אבי ייסר אתכם בשוטים וכו' והגם דמשה רבינו ע"ה אמר כי אתה תבוא דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין זה היה דעת הילדים דסמכו ראשן ורובן לדבריו של מקום ואמרו עצת הזקנים כמשה רבינו ע"ה אבל אנו אין לנו אלא דברי ה' ורחבעם עיניו ראו טעמן ונימוקן והסכים על ידם. האמנם לא יצאו ידי חובת עיונם ולא עמדו בסו"ד משדי כי היה להם לדעת אטו משה רבינו ע"ה אדון כל הנביאים יטעה ולא יכוין לאמת. ואפי' אם ח"ו נימא דמשה רבינו ע"ה לא כיוין אל האמת לא היה נכתב בתורה ומדנכתב בתורה ש"מ דהא והא איתא דדברי ה' עיקר וגם איתנהו לדברי משה רבינו ע"ה דבתחילה קודם שימליכוהו ישלח דברו בנחת רוח לפי דעתם ורצונם ואחר שחזקה הממלכה בידו יעשה רצונו ויבטל רצונם. והן הן דברי הזקנים אם היום תהיה עבד וכו' עד כאן דברי הרב הנז' זלה"ה:

וזהו שאמר משה רבינו ע"ה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם כאן בתחילה לדעת הזקנים מסכים הולך לדעתם. ואחר זמן אשר יוציאם ואשר יביאם על כרחן ונתן טעם ולא תהיה עדת ה' וכו' שאם קודם או בריש מלכותו יכביד עולו ימאנו בו והיו כצאן אובדות. אבל אח"ך גם אני מודה אשר יוציאם ואשר יביאם בעל כרחן דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור. ושוב ראיתי מ"ש הרב מהרי"ז ז"ל בספרו ויש הפרש גדול ע"ש ויאורו עיניך:

ויתכן לפרש עוד במה שסופר מחכמת השיעור והתשבורת דרצה מלך אחד לעשות צורת ראש והוא מרומים על חומה גבוהה מאד מאד. וכן עשו האומנים צורת ראש בציור יפה מאד וכמעט היה נדמה כאלו לא חסרה כי אם כח הדברי. וכאשר הניחוהו מעל דמעל אחד הרואה בעיניו יראה הראש עקומה ועקושה כי הגובה השחית צורתה וטרחו בזה הרבה עד שבא אומן בקי בתשבורת שכל את ידיו באופן שהראש הן בעודנו בארץ היה נראה יפה וגם כנשוא נס על כן ירים ראש גבוה כמה קומות כל אדם חזו בו יפה אף נעים ישר ומכוון. ומזה למדו חכמי המוסר כי רישא דעמא יתכן שקודם שנתמנה האדם יראה לעינים הוא הדב"ר אחד לדור ועוד לו אך המלוכה וכאשר יתמנה הדו"ר אתם ראו חדל להיות הולך ביושרו וזה דרכו עקום ועקוש זו היא דרך עקש ויודעיו לפנים המה ראו כן תמהו כי לא דעת ולא תבונה בו להנהיג העם כי מינויו שינה דעתו ומדותיו ומהותו וז"ש אשר יצא לפניהם וכו' קודם מינויו שיתקבל בעיניהם. ואשר יוציאם אח"ך דהשררה לא תשנהו והולמה והולמתו. ובזה אפשר מאמרם ז"ל על בצלאל שאמרו ישראל למשה רבינו ע"ה אם בעיני הקב"ה ובעיניך הגון בעינינו לא כ"ש. ומלבד המפורסם כי גבהו דרכיו יתברך. עוד בה זימנין דמשכחת לעיני העם ישר והגון להתמנות וכשיתמנה לא יכון בצדק כסאו. אבל כאשר יתמנה מפי ה' אין ספק בו וזהו בעינינו לא כ"ש. וזה אפשר כונת הפ' בשמואל ב' סי' ה'. גם אתמול גם שלשום בהיות שאול מלך עלינו אתה היית המוציא והמביא את ישראל ויאמר ה' לך אתה תרעה את עמי את ישראל. הכונה דמקודם קדמתה כבודך חופף עלינו כל היום וישראל רוצים בך. וכי תימא אפשר דקודם השררה טוב בעיני ישראל. ובהשתרר לא יכון לז"א ויאמר ה' לך וכו' ואין ספק בדבר:

ועוד אפשר לומר כי ידוע דגדול הדור עליו מוטל להנהיג בני הדור או בני העיר אשר תחת ממשלתו ולהדריכם בדרך הטוב לשמור גופם ממלחמות ומסכנות ולשמור נפשם מרדת שחת ולהגיעם אל מחוז חפץ הליכתם לעוה"ב כי זהו תכלית האיש הישראלי לאור באור החיים וז"ש אשר יצא לפניהם וכו' להציל גופם מהקמים עליהם. וגם אשר יוציאם יחלצם מדינה של גהינם ואשר יביאם לעה"ב ברב חריצותו וזהו הכפל:

חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי, לְפַלּוּא, מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי.

החנוכי הפלואי. אמרו רבותינו זכרונם לברכה שם יה מעיד עליהם לפי דהגוים אמרו אם בגופן שלטו בנשותיהם לא כ"ש לכך כתיב החנוכי וכו'. יש להעיר דמאחר דכתיב החנוכי הפלואי דשם י"ה מעיד עליהם א"כ אמאי שינה והקדים ה"י ליו"ד לכתוב החנוכי. וכד הוינא טליא אמרתי דאמרו רבותינו זכרונם לברכה דבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים וה' רומזת לאשה לכך הקדים ה"י ליו"ד וכתיב החנוכי. אי נמי דאפילו שלא נגאלו בזכות נשים צדקניות מאחר שהם היו משתדלות להרבות זרעם במ"ש פ"ק דסוטה כי האנשים היו יגעים ועייפים מהעבודה הקשה ולא הי"ל לב אלא שהנשים מרחיצות ומאכילות וכו' כמבואר שם לכך קדמה אות ה"י דרומזת לאשה ואחר כך מצאתי הטעם הראשון במפרשים ועוד נראה דהלעז היה על הנשים דאם בגופן שלטו וח"ו נתעברו מא"ה ולכן כתיב ה"י ברישא לומר דהלעז הוא שקר דמשום הנשים הוא דהוצרך העדות:

ואני בעניי בשמחת הרגל דף ח"ן ע"א כ' דיש טובה תוכח"ת מגולה שלא היה בישראל שום תערובת ולא שלטו בנשותיהם דאם אמרו דהבא על הערוה מוליד ממזר דעולם כמנהגו נוהג התינח אם הוא כמנהגו של עולם אבל במצרים היו יולדות דרך נס ששה בכרס אחד ולא עביד קוב"ה ניסא לשקרי וזה מופת חותך דהיו הנשים כשרות ולא היה שום תערובת מא"ה ע"ש. ובזה אפשר לומר שזה כונת הכתוב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ דמשמע דהריבוי היה בא מחמת העינוי והסברא להפך דצער העינוי ממעט פו"ר וכבר כתבנו בעניותינו בזה בס"ד בפנים שונים בכמה דוכתי והן עתה אפשר לומר ע"פ האמור והכונה וכאשר יענו אותן דשלטו בגופן והשתא יש ק"ו אם בגופן שלטו בנשותיהם לכ"ש. ולכן מסיבה זו כן ירבה וכן יפרוץ ששה בכרס אחד דמזה מוכח דלא שלטו בנשותיהם דלא עביד קב"ה ניסא לשקרי ונמצא דהריבוי נמשך בעצם מצד העינוי:

ובזה אפשר לפ' פסוקי יחזקאל ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו' רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים הכונה ואראך מתבוססת בדמיך בצרת השעבוד דשלטו בגופן מאד. ועם כל זה רבבה כצמח השדה דשאים דנשאו ק"ו לצאת למיניהם כמו שאמר בחולין דף ס' וגם אתם לא יש תערובת. וכ"ת איכא ק"ו אם בגופן שלטו בנשיהם לא כ"ש לז"א ותרבי מחמת הריבוי שיולדת שלא כדרך טבע ששה בכרס אחד זה ראיה דהנשים כשרות דלא עביד קב"ה ניסא לשקרי דבשלמא מה שנמצא שמוליד בעבירה היינו משום דעולם כמנהגו נוהג אבל הריבוי שהוא נס מופלא ששה בכרס אחד לא עביד ניסא לשקרי. ולכן ותגדלי במעלה דבתוקף הגלות לא שלטו בנשיהם והיו נשמרות וזה גדולה ומעלה רבה. והיינו טעמא ותבואי בעדי עדיים שהביזה להעיד כשרותן ע"ד אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עינים כמו שאמר רבני אשכנז בטעם הביזה כמו שאמר בעניותנו בכמה דוכתי:

הוא הדבר שאמרו פ"ק דסוטה אל תקרי בעדי עדיים אלא בעדרי עדרים ר"ל לא נתאמת למצרים שאתם מיוחסים זרע אמת להיות לכם ביזת מצרים מטעם זה ע"ד אלף כסף וכו' אלא בעדרי עדרים מחמת הרבוי דלא עביד ניסא לשקרי ומזה ידעו כי הם זרע אמת:

המורם מזה דהנשים שהיו יולדות ו' בכרס אחת הוא מופת שהיו כשרות וזה הוא מלבד העדות יקר סהדותא ולכן רמז לכתוב ה"י ברישא החנוכי הפלואי דה"י נגד האשה לרמוז דנשים עצמן שהיו יולדות שלא כמנהג על חד שי"ת זה לבד ראיה ומופת דלא עביד ניסא לשקרי וכ"ש דשם יה מעיד עליהם:

זֶה מנימוקי רַבֵּינוּ יְשַׁעְיָה הָרִאשׁוֹן זלה"ה.

אמר המורה חסר כאן שמעי ועזאלי ומבני יצהר לא נמנו כאן אלא משפחת הקרחי והרביעי' לא ידעתי מי היא וא"ת היאך לא ידע הרי נפג וזכרי בני יצהר בטלו והם שתי משפחות וי"ל לא נקראו משפחות אלא בני לוי ובניהם אבל נפג וזכרי שהם בני בנים לא נקראו אלא על שם יצהר. נמוקי רבינו ישעיה הראשון (כתב יד). ועיין באמרי נועם:

והרדב"ז בתשובה (כתב יד) סי' ב' אלפים ר"ד כתב על דברי רש"י הללו שכתב לא ידעתי מי היא וקשה דהכתיב משפחת העמרמי וי"ל שסובר רש"י שלא נקראו משפחות אלא יורדי מצרים ועמרם לא הי"ל בנים כשירד למצרים ומ"ש כאן משפחת העמרמי לא נכתב אלא ליחס נשיא נשיאי הלוי אלעזר אך אפשר דהירושלמי סבר דהיוצאים ממצרים נקראים משפחות ולהם נתחלקה הארץ ולכן מנה הכתוב משפחת העמרמי ובודאי שלא הלכו למלחמה מבני אהרן הכהנים ומבני בניו של משה הלכו למלחמה ונפלו א"נ היו לעמרם בנים אחרים ונפלו במלחמה ולפיכך לא מנה משפחת העמרמי במנין השני לפי שחסר רובה:

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר - רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' יובל איבגי שליט''א
פני דוד - על התורה

פנים לתורה רמזים פירושים הערות על התורה כסדר הפרשיות
מרן החיד''א - רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן