דבר תורה על פרשת בראשית - מרן החיד''א

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר פני דוד - על התורה למרן החיד''א דבר תורה על פרשת בראשית - מרן החיד''א
תוכן עניינים

--------

בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ

אפשר לרמוז כי תיבת בראשית הוא אותיות בארשת י' שם רמז בעשרה מאמרות נברא העולם. ועיין מה שכתוב בפתח עינים במשנת בעשרה מאמרות בס"ד. ואני שמעתי מזקן אחד ודחיל חטאין דתיבות בראשית ברא עם ב' כוללים גימטריא שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עד כאן דבריו זלה"ה. והנאני כי תחילת התורה שם רמז יחודו יתברך וכל הכונות אשר בסוד היחוד שהן רמוזות בתיבות אלו כמו שאמר בזהר וכתבי האר"י זצ"ל הכל רמוז בתחילת תורתינו הקדושה ואחר זמן רב נזדמן לידי לשעה ס' צבי קדש וראיתי בסוף דף ב' שכתב גמטריה זו והוסיף דמ"ה פתח רבינו הקדוש בתחילת המשנה במצות ק"ש ע"ש:

בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ

בראשית בתרגום ירושלמי בחוכמא ברא ה'. ודבריו פשוטים על פי הזהר הקדש דראשית הוא חכמה כדכתיב ראשית חכמה יראת ה' וכתיב בחכמה יסד ארץ בחכמה יסד ברתא וזהו צירוף בראשית בית ראש בית רמז למלכות ראש לחכמה דבאבא יסד ברתא:

ואפשר לרמוז דסוף התורה לעיני כל ישראל נמצא מסיי' למד ובית של בראשית הם ל"ב וראשי' חכמה רמז לב נתיבות חכמה:

אי נמי אפשר במשז"ל והביאו זרע ברך ח"ג בסדר זה שדוד הע"ה היה סובר שהחכמה בראש ולזה פתח ספר תהלות באלף ושלמה הע"ה נחלק עליו שהחכמה בלב ולכן פתח ס' משלי במם לרמוז שהחכמה בלב כמו שהמ"ם היא באמצע אותיות וז"ש דהע"ה בני אם חכם לבך שאם העיקר כמותך דהחכמה בלב וזהו חכ"ם לב"ך אף שהוא נגד סברתי ישמח לבי שכשהבן נוצח לאב ישמח כמו שאמר נצחוני בנ"י נצחוני זהת"ד הרב זרע ברך ח"ג עיין שם באורך:

ואפשר לרמוז כי פתח דהע"ה התהלים באשרי שהוא אותיות ראשי שהחכמה בראש. אם כן ראש י' דויד הוא רמז למחשבה כמו שאמר רש"י פ' בשלח יוד על שם המחשבה והיא חכמה יו"ד של שם המיוחד. ולפי סברת שלמה שהחכמה בלב לכך התחילה התורה בית וסיימה ל שהוא לב. והנשאר מתיבת בראשית הרומז לחכמה וזהו לב ראשית שהחכמה בלב:

אי נמי בראשית צירוף אשרי בת שם רמז על הנשמה שהאדם נברא מהשמים והארץ ומכל העולמות ועל ידי התורה והמצות מקשר העולמות וממשיך השפע לכלם. ובזה יתורץ חקירת הראשונים דהנשמה קודם בואה לעה"ז מלחם אביה תאכל ונהנית מקדשי שמי' ואמאי נבראה בגוף ובאה להעול' הזה שהוא מסוכן מאד ותא חזי בארבע מצינו שמתו בעטיו של נחש דוקא ד' וכתיב אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ומרן ז"ל תי' לחקירה זו דמאן דאכיל דיליה וכו' והמגיד קלס תירוצו כמו שאמר בס' מגיד משרים ע"ש והמפרשים נשתמשו הרבה בזה כידוע. אמנם ע"פ האמור ניחא דע"י ביאת הנשמה בעוה"ז מתקשרים העולמות שמתחברים נר"ן וד' יסודות ועי"ז מקשר כל העולמות וממשיך השפע לכלם. וכמו שביאר מז"ה הבאתי דבריו בס' הקטן ראש דוד פ' משפטים ע"ש ומבואר דלא סגי כי אם בבריאת האדם בעה"ז והנה הסבא קדישא דורש וכי ימכור איש את בתו על הנשמה. וזה רמז אשרי בת כלומר לא יקשה על בריאת האדם כאמור כי אשרי בת אשרי הנשמה שבאה לעה"ז כי ברא אלהים את האדם כי על ידו מקשר את השמים ואת הארץ ובא שפע לכלם וקשר כל העולמות ודוק הטב:

א"נ ירמוז ונקדים מ"ש הרב זרע ברך ח"ג בסדר היום דף ב' ע"ד דרבותינו זכרונם לברכה כינו לת"ח בת כי אמרו דהתורה מגנא ומצלא מהחטא ומיצה"ר ואמרו דכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו והת"ח הוא מסוכן לחטוא יותר ופירשו המפרשים דאם הת"ח יושב באהל של תורה תמיד ואינו יוצא כי אם קור' ושונה זה הת"ח נשמר מהחטא אך אם מקיים יפה ת"ת עם דרך ארץ ויעסוק במשא ומתן ואז היצה"ר מתגרה בו ומסוכן יותר לחטוא ולכך מדמה הת"ח לבת שיושבת תמיד פנימה ע"ש באורך ולכן התורה פתחה בראשית שהוא צירוף אשרי בת כלומר שהתורה צריכה שיהיה הת"ח כמו בת שלא יצא אנה ואנה ובזה ניצול מהחטא וזה רמז אשרי בת אשרי המשים עצמו כבת שיהיה פנימה יושב אהל. ובזה יתבאר אצלי מ"ש ביומא דף ע"א אליכם אישים אקרא א"ר ברכיה אלו ת"ח שיושבים ודומים כנשים ועושים גבורה כאנשים ולכאורה צריך טעם שמדמה הת"ח לנשי' ורש"י פי' שם תשושי כח כנשים. אמנם ע"פ האמור אפשר דמדמה אותם לנשים שהם כמו הנשי' דכתי' בהו כל כבודה בת מלך פנימה ועוסקי' בתורה או מתגברים על יצרם כאנשי' שאין היצה"ר יכול להם ודוק:

בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.

אפשר לרמוז דתיבת בראשית הוא אותיות בית ראש כמ"ד ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה וזהו בית ראש אין בית אלא אשה הוא רישא טרם לעסוק בתורה. ואחר זמן ראיתי בז"ח דף ד' במדרש הנעלם שם ע"א וע"ג דרש ראש להכין בית בתחילה ואחר כך ישא אשה:

ואולם דרשינן סמוכים סו"ף דבש אמרי נועם נושא משך תחיל' חכמה כי הנה נודע דכל הנכבשי"ם כבשי דרחמנא ותעלומות סתר עליון מסתרים שמו כגובה הרזי"ם הדברים מגיעי' לשרידי' אשר ה' קורא בני עליה עיני העדה ולאו כל מוחא סביל דא וכאותה ששנינו פ' אין דורשין וזה ירמוז לעיני כל ישראל הן הן ראשי אלפי ישראל וקדישי עליון להם יאתה לדרוש בראשית ברא אלהים וכבוד מלכים חקור דבר במעשה בראשית ומעשה מרכבה בסוד קדושים רבה לא כן להמון ישראל עליה' אמרו במופלא ממך אל תדרוש:

בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ

סופי תיבות אמת.אפשר לפרש במ"ש הרב פרשת דרכי' במ"ש בעירובין דף פ"ו דרש רבא בר מרי מאי דכתיב ישב עולם לפני אלהים חסד ואמת מן ינצרוהו ישב עולם לפני אלהים אימתי בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו ופירש הרב ז"ל דאמרו רבותינו זכרונם לברכה בראשית ברא אלהים בתחילה עלה במחשבה לברא העולם במדה"ד ראה שאין העולם מתקיים הקדים ושתף מדת רחמים למדה"ד והיינו דכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים והיינו דק"ל איך קאמר ישב עולם לפני אלהים והלא אין העולם מתקיים במדה"ד לז"א אימתי בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו והכונה דאז"ל ע"פ השקיפה ממעון קדשך בא וראה כח מתנות עניים שהופך מדה"ד למדת רחמים שכל השקפה שבתורה לרעה חוץ מזו וא"כ בצדקה יכול לישב עולם לפני אלהים שמהפך מדה"ד למ"ר עכ"ד ע"ש בדרוש י"ח. ואמרו בתנא דבי אליהו זוטא פ"א אין אמת אלא צדקה שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף ע"ש ועפ"ז מבואר דהכתוב אמר בראשית ברא אלהים דהיינו שעלה במחשבה לברא העולם במדה"ד וכי תימא אין העולם מתקיים לזה רמז בסופי תיבות אמת דהיינו צדקה כמו שאמר בסדר אליהו זוטא כלומר דע"י הצדקה העולם מתקיים במדה"ד דהצדקה מהפכו מדה"ד למדת רחמים. ואפ' שזכ"ה ראש דברך אמת ולעול' כל משפט צדקך הכונה ראש דברך תחילת התורה אמת בסופי תיבות כמו שפי' המפרשים וכונת התורה כי לעולם כל משפט צדקך כי בזה העולם יתנהג במשפט ויתקיים כי הצדקה מהפכת מדה"ד למדת רחמים. והיינו דכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים כי ארץ הם העניים ושמים העשירים כמו שאמר בס' חרדי' דף פ"א ע"פ האזינו השמי' ע"ש וז"ש ביום עשות ה"א דהקדי' מדת רחמים ושתפה למדה"ד וכ"ת הרי כתיב בראשית ברא אלהים לז"א ארץ ושמים דהם עשירי' ועניים ובזה יהיה רחמי' עם מדה"ד והכל מתוקן:

בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ

אפ' לרמוז משז"ל בזכות שני דברים מתחטאים ישראל בזכות שבת ומעשרות שהם צדקה ובעניותנו ביארנו מאמר זה בקונטריס הלז פ' ראה בס"ד והנה כי כן אפשר כי בתחילת התורה רמז לישראל דסמא בידיהו ליטהר לפני המקום בשבת ומעשרות ורמזו בתיבות בראשית דהוא צירוף ירא שבת כמו שאמר בתקוני הזהר וגם אז"ל בראשית בזכות המעשרות שנקראו ראשית ושתי' זו ישועת ישראל והוא קיום העולם:

ריש סדרא בבראשית רבה ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי פתח כח מעשיו הגיד לעמו מה טעם גלה הקב"ה לישראל מה שנברא ביום הראשון וביום השני מפני או"ה שלא יהיו מונין את ישראל ואומרי' להם הלא אומה של בוזזים אתם וישראל משיבין אותם וא"ל ואתם הלא בזוזה בידכם הלא הכפתורי' היוצאי' מכפתור השמידום וישבו תחת' העולם ומלואו של הקב"ה כשרצה נתנה לכם וכשרצה נטלה מכם ונתנה לנו הה"ד לתת להם נחלת גוים הגיד להם את כל הדורות. והקשה הרא"ם דמה תשובה היא זו הלא בזוזה בידכם על כן יאמרו בתר גנבא גנוב ומשו"ה ר' יצחק לא כתבה. ובב"ר לרבותא נקטיה ע"ש ואפשר לפרש בהקדים מה שהק' הרב המו' כמהר"י הכהן זלה"ה במ"ש בסנהדרין דף נ"ט גוים לאו בני כיבוש נינהו דהאמרינן עמון ומואב טיהרו בסיחון ואי גוים לאו בני כבוש נינהו איך נטהרו והרי לא קנה סיחון ותירץ דשאני התם דכך גזר ה' כמו שאמר בחולין דף ס' אמר הקב"ה ליתי סיחון וליפוק ממואב וכו' וכיון דכך גזר ה' ודאי דכיבוש סיחון מיקרי כיבוש עכ"ד ועוד נמתיק הדבר בהקדי' אשר שמעתי מהחכם השלם עצום ורב גם שב גם ישיש כמהר"ר חיים פיפאני זלה"ה משם החכם השלם הרב כמהר"ר אהרן ששון זלה"ה המחבר קונטריס הן ישלח (שמזכיר הרב הגדול במשנה למלך) כונת הפסוק פ' דברים והעוי' היושבי' בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם קומו סעו ועברו את נחל ארנון וכו' שאמרו בילקוט פ' נח כפתורים ננסין ואמרו בבכורות ננס לא ישא ננסת שיוצא מהן אצבעי. ואמרו ז"ל עוים שכל הרואה אותם אוחזתו עוית. וגם אמרו שסימן מסר להם משה רבינו למרגלים אם יושבים בחצרים מאין חומה תדעו שגבורים הם. והשתא משה רבינו להגיד לישראל למען לא יפחדו מהכנעני אומר להם כי הכל בידי שמים ואין לירא מהגבורים הלא תראו העוים שהיו גבורים שכל רואם אוחזתו עוית היושבים בערי הפרזות שהם בחצרים סימן לגבורתם. הנה כפתורי' ננסין היוצאים מכפתור שאמותיהם ננסות שהיו שפלים ונבזים וחלשים הם יכלו להשמיד לגבורים בשמם ומקומם העוים היושבי' בחצרי' וישבו תחתם והוא פלא ומוכרח כי לא לגבורי' המלחמה בלתי לה' לבדו ומאחר שכן אל תיראו קומו סעו וכו' ע"כ שמעתי:

והנה שם בחולין אמרו מדאשבעיה אבימלך לאברהם אם תשקור וכו' אמר הקב"ה ליתו כפתורי' וליפקו מעוים דהיינו פלשתים וליתו ישראל ולפקו מכפתורים. אמור מעתה זה כונת המאמר שא"ה מונין את ישראל אומה של בוזזים אתם וישראל משיבים בעצם אתם הלא בזוזה בידכם כלומר אנחנו בני כיבוש וקוני' בכבוש אבל האמת הוא שאתם בזוזה בידכם כי גוים לאו בני כבוש נינהו הלא הכפתורי' וכו' וכי תאמרו דאף דגוים לאו בני כבוש נינהו מ"מ התם נראין הדברים כי ה' גזר כך שאל"ך איך כפתורים ננסין השמידו לעוים הגבורים מאד אלא מוכרח שזה רצון הקב"ה ובזה הגוים בני כיבוש. א"כ הקב"ה כשרצה נתנה לכם וכשרצה נטלה מכם ונתנה לנו ואנו קונים אותה בכיבוש מדינא דאנן קנינן בכבוש ולא אתם. ועוד שה' נתנה לנו דאפי' אם לא היינו קוני' בכבוש כיון שה' הנותן אנו קונים על דרך שקניתם אתם:

וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ

ותימה לי על הא דאמרינן האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה והכתיב פרו ורבו. וי"ל הא כתיב ביעקב אני אל שדי פרה ורבה ולא כתיב פרו ורבו רבינו ישעיה הראשון מטראני זלה"ה בנמקי החומש (כתב יד). וקשה דמשמע דהרב ז"ל פריך ומשני מדנפשיה והלא תלמוד ערוך בידינו סוף פ' הבע"י דר' יוחנן בן ברוקה תנן דסבר דגם האשה מצווה דעל שניהם הוא אומר פרו ורבו ובש"ס קאמר רב יוסף דטעמיה דת"ק דסבר דהאיש מצווה משום דכתיב אני אל שדי פרה ורבה. ושם נאמר נמי מדכתיב וכבשה ע"ש. ועיין לקמן אות כ"ה:

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה

וכי ביום הז' כילה והלא ביום הו' כילה אלא כך תפרשהו ביום השביעי ויכל כבר כלו מעשיו ביום הששי ודומה לו אך ביום הראשון תשביתו שאור וכי ביום הראשון משביתין והלא מאמש עבר עליו בבל יראה ובל ימצא אלא ביום הראשון יהא מושבת כבר מיום י"ד. רבינו ישעיה הראשון בנימוקיו (כתב יד). ואין צורך לזה דאיברא דביום הששי כילה הכל אך היה העולם חסר מנוחה ובאת שבת באת מנוחה ונמצא שכילה ביום הז' שהמנוחה היתה בשבת. וזהו שאמר הכתוב יום הששי ויכלו השמים והארץ שמיום הששי כבר כלה ולא נשארה שום מלאכה בשבת. ועם כל זה אני אומר ויכל אלהים ביום השביעי. וכי תימא הוו תרתי דסתרן לז"א וישבות ביום השביעי כלו' שהיתה חסרה מנוחה ונעשית בשבת וזהו ויכל אלהים ביום הז' שבאת מנוחה. וכבר רש"י בפירושיו הביא דברי רבותינו זכרונם לברכה ויכל אלהים ר' שמעון אומר בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו וכו'. ובב"ר הוא מבואר ע"ש ואפ' לדקדק דמשו"ה אמר וישבות ביום הז' מכל מלאכתו מכל להורות דבשביתה היה מכל אף מהמנוחה ודוק:

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.

ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. חקר הרב המו' כמהר"ר אברהם ישראל זלה"ה דבנסח ברכה מעין שבע תקנו מקדש השבת ומברך הז' ואמאי שינו מהכתוב דהקדים ברכה לקדושה ויראה לי ההדיוט כמו שאמר בב"ר ברכו במן וקדשו במקושש וברכו בעטיפה ונתבאר אצלנו בס' הקטן ראש דוד פ' פנחס דברכו בעטיפה היינו שמחטא מקושש ציוה להתעטף בציצית א"כ ברכו במן מאי דהוה הוה ובברכה מעין ז' נקט מקדש השבת במקושש ומברך הז' בעטיפה והוא כסדר ועוד דציצי' אינו נוהג בלילה לכך הקדים קדושה דמחלל שבת במיתה כמקושש וברכו במצות ציצית כמשז"ל ודוק היטב כי קצרתי:

וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה

והלא גם הבהמות והשרצים כתיב בהו נפש חיה ומאי אולמיה דאדם מבהמה. יש לפרש נפש חיה חיה שבחיו' כי חיות האדם יותר מהבהמה ודומה לו חיות הקדש והלא יש בהם דמות נשר ואדם אלא מפני שחיותן יותר מחיות האדם. נמקי רבינו ישעיה הראשון (כתב יד):

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם.

ותימה וכי עד עתה לא אכל מעץ החיים והלא הרשה אותו מכל עץ הגן אכול תאכל. יש לומר עץ החיים יהא רפואה לעץ הדעת והרפואה מועלת לחולה לרפאהו לא להגן עליו כי לא יחלה משל למי ששתה סם המו' השקהו צרי וירפא אבל השקהו תחילה צרי ואחר כך השקהו סם המות ימות. נמוקי רבינו ישעיה הראשון (כתב יד). וכתוב בגליון הגהה מהרב שבולי הלקט. נ"ל שאדם הראשון עדיין לא אכל מעץ החיים וקרא מוכח דכתיב ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים מדאמר ולקח גם מעץ החיים ואכל מכלל דעד השתא לא אכל מניה ואע"ג דהרשהו לאכול מכל עץ הגן לא הספיק עדיין לאכול ממנו שהרי זמן מועט עמד ומיד נתגרש כנ"ל צדקיה הצעיר בר' אברהם הרופא:

ואנא זעירא מצאתי בפירוש החומש מרבותנו בעלי התוספות כדברי רבינו ישעיה ז"ל. ובספרי הקטן ראש דוד ריש פ' חקת הבאתי דברי רבינו ישעיה הנז' וע"ש מה שכתבתי בעניותי בס"ד:

וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה, לָכֵן כָּל-הֹרֵג קַיִן, שִׁבְעָתַיִם, יֻקָּם; וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת, לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ

משמו של הקב"ה שאמו קראתו קין על שם קניתי והי"ל לקרות לו שם ק"ן בלא יוד שם לו הקב"ה משמו אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו. נמקי רבינו ישעיה הראשון (כתב יד):

וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.

זאת אפשר לפרש כמו שאמר הרב המקובל מהר"ר אליעזר נחמן פואה זלה"ה בס' מדרש בחידוש בהקדמה דבתחילה נברא' חוה הראשונה שוה בקומה לאדם הראשון ולהיותה גדולה כמוהו לא קבלה מרותו וברחה ואז אמר ה' לא טוב וכו' ויקח אחת מצלעותיו וכו' ונתקנאה הראשונה ומיללת ועל כן נקראת לילית והולכת למי שמהרהר ורואה קרי וקולטת ומולידה ולכן אין להרהר ואין להתעצב רק לשמוח זהו מה שאני זוכר שראיתי להרב הנז' שם. ובס' ן' סירא כתוב וז"ל וכשברא הקב"ה אדם יחיד אמר לא טוב היות האדם לבדו וברא לו אשה מן האדמה כמותו וקראה לילית מיד התחילו מתגרין זה בזה וכו' שנינו שוין ששנינו מן האדמה ולא היו שומעין זה לזה כיון שראתה לילית אמרה שם המפורש ופרחה באויר וכו' עיין שם באורך. ובזהר הקדוש ח"א דף ל"ד ע"ב ויקח אחת בספרין קדמאי אשכחנא דא לילית וכו' ועיין מה שכתוב בח"ג דף י"ט ע"א וזה כונת הכתוב זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לאפוקי הראשונה שהיתה מהאדמה וז"ש זאת הפעם מכלל דאיכא אחריתי. לזאת יקרא אשה שגימטריא ש"ו הן נגרע ממספר איש שהוא שי"א שזאת מתרצית להיות למטה ממנו. כי מאיש לקחה זאת והיא חלק מחלקיו ומשועבדת לו וכמו שאמר הראב"ד בס' בעלי הנפש שזו טובה גדולה שעשה ה' לאדם שלא נבראו זכר ונקבה כבהמות שאז לא היתה הנקבה משועבד' כלל אך עתה שהיא אבר מאבריו משועבד' והאריך בזה. ועם הקודם דאדם הראשון ידע שפיר וראה בעיניו כמו הצער עלה בראשונה שנבראת כמוהו א"ש אומרו זאת הפעם וכו' נותן הודאה להי"ת על הטובה שעשה לו לבראת זאת אבר מאבריו דעי"כ משועבדת לו. וזכורני שראיתי להרב הק' מהרח"ו ז"ל שפי' כיוצא מזה אך איני זוכר בפרטות דברי קדשו. וכפי דברי הראב"ד הנז"ל אפ' שזה רמז הכתוב טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם וכו' הכונה טובים השנים אדם וחוה יען שניהם מן האחד כי חוה א' מצלעותיו כי בזה אינה מתגאת עליו ונוחים זל"ז ויש להם שכר טוב בעמלם שיולידו בנים לאפוקי חוה הראשונה שלא היתה נשמעת אבל זו משועבדת שאם יפולו וכו' דכיון שהיא משועבדת ושפלה בעיניה אפשר להוליד וזהו שכר טוב שכר פרי הבטן כמו שאמר עמודיה ז' ריש עמוד ב' דאם האשה שוה במעלה אי אפשר לב' מלכים שישתמשו עיין שם באורך. [ועיין מ"ש לקמן פ' חיי שרה פסוק ויהיו חיי שרה מאה שנה וכו' בזה באורך בסייעתא דשמיא]:

ומן האמור אפשר לומר שנולד ענין הנחש שאז"ל שרכב ס"מ עליו ופיתה לחוה. כי הראשונה נעשית נוקביה דס"מ וגדל צערה וקנאתה וע"כ בא ס"מ לנקום נקמתה. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו דהנחש ראה אותם עוסקים בת"ה ולכן פיתה לחוה וסבור היה שתתן לאדם וימות והוא ישאנה. ואפשר שלכן נתקלל ואיבה אשית בינך ובין האשה כי אותיות איבה הן אותיות ביאה ובמקום מה שחשב שיהיה לו ביאה על חוה הי"ל איבה:

וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ

פירש הרב מהרח"א בעץ החיים דהרא"ם פ' וישלח כתב דנרדף אינו חייב להצילו באחד מאבריו והבל היה רוצה להרוג לקין וזהו ויקם קין כמשז"ל. וז"ש אי הבל אחיך ולמה לא הצלת עצמך באחד מאבריו. והשיב לא ידעתי השומר אחי אנכי השומר אחי לכוין באחד מאבריו אנכי שאני נרדף. ויאמר ה' קול דמי אחיך שהיה עושה בו פצעים והי"ל לברוח צועקים אלי דבדיני שמים חייב עכ"ד ואפשר להרחיב קצת במ"ש בסוף שו"ת שבות יעקב ח"ב שהקשה על הרא"ם דמוכח מדברי רש"י פ' בן סורר דאף בנרדף איתיה לדין דחייב להציל בא' מאבריו ותירץ דלא אמרה הרא"ם אלא בעשו שהיה מפורס' לרוצח עיין שם באורך ועוד כתב הרב המאירי דנרדף שנעשה רודף מצילין לנרדף עתה אף שהיה רודף. וז"ש קול דמי אחיך שהוא אח ואינו כעשו הרשע וחילוק הוה דבנרדף אינו חייב להציל לא נאמר אלא במפורסם. ועוד צועקים אלי שעתה היה נרדף ואדרבא ניתן להצילו בנפשך והם צועקים לעשות משפט:

וּיִצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ.

צריך להבין מהו כונת הכתוב באומרו לראות מה יקרא לו וכי הממנו יפלא כל דבר שהביא לראות כאילו ח"ו היה לו ספק עד שראה. ועוד הול"ל ויקרא להם שמות. ומהו כונת וכל אשר יקרא וכו' ואפשר במשז"ל בשעה שאמר הקב"ה לברא האדם נמלך במלאכי השרת א"ל נעשה אדם א"ל אדם זה מה טיבו א"ל חכמתו מרובה משלכם הביא לפניהם בהמה חיה ועוף א"ל זה מה שמו ולא ידעו העבירם לפני אדם א"ל מה שמו א"ל זה שמו שור וזה חמור וכו' ע"ש ולכאורה יפלא מלאכי עליון למה נמנעו לקרות שמות והלא יחברו שתים או ג' אותיות לעשות שם כפי אשר יזדמן ומהו חכמת אדם הראשון. ויראה דידוע דכל השמו' הם רזין עילאין דשם זה מתיחס דוקא לזה ולנשמתו כפי המקור אשר ממנו חוצב הספירה והשמות והעולם וכמה גימטריאות וסודות יש בכל שם כנודע מדברי הזהר וכתבי גורי האר"י זצ"ל. וז"ש ויבא אל האדם לראות המלאכים שלא ידעו הם לקרות שמות כי ידעו שהשם הוא רמז לנפשו ולאחיזתו למעלה בשרשו אם לטוב או למוטב ולכן חסר להם ידיעה זו. ועתה יראו כי אדם הראשון מלא רוח חכמה ויקרא שם המתיחס לאחיזתו ושרשו וז"ש ויבא אל האדם לראות המלאכים מה יקרא לו. וכי תימה מה חכמה היא זו לז"א וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו כלומר בנפשו דיבר לקרות שם כי הוא רמז לשרשו ולאחיזתו והיא חכמה נפלאה וז"ש הוא שמו הראוי לו. ואחר זמן רב זכיתי ומצאתי במדרש שוחר טוב מזמור ח' שאמרו שם ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכי אין הכל צפוי לפניו אלא מהו לראות מה יקרא לו להראות למלאכי השרת חכמתו של אדם ומה. הוא שמו שמו שהתקין לו הקב"ה הוא שמו שקרא אותו אדם הראשון וכו' ע"ש שש אנכי שכיונתי אל האמת:

וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה.

אפשר לרמוז ואדם שמחזיק עצמו לאין והוא נבזה בעיניו זה תועלת גדול לעבוד את האדמה כינוי לשכינה כי העניו כאלו הקריב כל הקרבנות כמשז"ל וזהו לעבוד רמז לעבודת הקרבנות ועוד מועיל להשיג התורה וכן רמוז בסופי תיבות לעבוד את האדמה הד"ת:

וַיִּהְיוּ כָּל-יְמֵי אָדָם, אֲשֶׁר-חַי, תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה, וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיָּמֹת.

תיבות אשר חי יתירות ולא כתיב הכי באינך ואפשר דרמז דעדין הי"ל לחיות עד אלף שנים אלא דנתן במתנה ע' שנה לדוד המלך וז"ש אשר חי לרמוז דהי"ל לחיות עוד אלא אלו השנים אשר חי:

וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע יְהוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ

מכאן תשובה למינים שכופרים בעה"ב דבמה שעה אליו והרי נהרג מיד אלא על כרחך צ"ל שקבל קרבנו וזכהו לעה"ב. פי' התורה מרבותנו בעלי התוס' (כתב יד):

ת"כ ואהבת לרעך כמוך אר"ע זה כלל גדול בתורה בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם יותר גדול ממנו פירוש אסיפיה דקרא קאי בדמות אלהים עשה אותו דמקרא דר' עקיבא לא שמעינן אלא דעלך סני לחברך לא תעבד ובא בן עזאי ואמר שאף אם הוא אינו חושש לכבוד עצמו יש לו לחוש לכבוד חבירו לפי שרואה דמות חבירו ואינו רואה דמות עצמו ולכן אמר שמקרא זה כולל יותר מקרא דואהבת לרעך שם בפירוש הנז':

וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן, וַתֹּאמֶר, קָנִיתִי אִישׁ אֶת-יְהוָה.

אפשר כמו שאמר אמרי נועם ויהי הבל רועה צאן וא"ת והלא קין היה בכור והיה לו להקדימו וי"ל לפי שאמרה קניתי איש את ה' שלא יהיה לקין שום אומנות כי אם לעבוד ה' וכשראה שהבל תפס אומנות עשה גם הוא אחריו עכ"ל וכן כתב בס' פענח רזא. ואפשר דעל כן קראתו קין דהו"ל לקרותו קן מלשון קנין כמו שאמר לדרכו רבינו ישעיה הראשון בנמוקיו (כתב יד) כמש"ל בשמו. והוסיפה יוד שהוא תחילת שם המיוחד ויוד על שם המחשבה והכניסה אות יוד בין שתי אותיות השם וקראתו קין לרמוז שהופרש לעבוד ה' וה' בקרבו. ואפשר דהיינו דקאמרה קניתי איש את ה' דידוע משז"ל את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח וז"ש קניתי איש שיצדק לומר עליו את ה':

ובזה אפשר לפרש מאמר הכתוב וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה ואפשר לפי פשטן של דברים דכשם שקין נקרא כך להורות שיעבוד ה'. כך אפשר שקראתו לאחיו הבל שיתעסק בעה"ז שהוא הבל. ואף כי הבל אשר ישא את שמו הבל שהוא לעניני העה"ז עכ"ז נדב לבו להקריב לה' וז"ש וישע ה' אל הבל שהוא נתיחד לעסקי עה"ז. ועכ"ז הקריב קרבן. וגם אל מנחתו שהיתה משופרי שופרי ודין הוא להתקבל ברצון אם מצדו שהופרש לעה"ז ועד האלהים יבא להקריב קרבן ואם מצד מנחתו הראויה והשלימה כל קבל דנא אל קין שאמו נדרה שיהיה לעבודת ה' והוא הסכים בתחילה לדבריה ואח"כ חזר ומשו"ה אל קין עצמו שפירש מעבודת ה' ואל מנחתו שהפריש מן הגרוע לא שעה דהוו תרתי לרעותא:

וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה.

הקשה בס' אמרי נועם על מ"ש רש"י מ"ט לא המטיר שאדם אין ואין מכיר בטובתן של גשמים דהכתיב ביום הג' ותוצא הארץ דשא וצ"ע עכ"ד ואין כאן קושיא כלל דכבר נשמר רש"י וכתב בסמוך שעמדו על פתח הקרקע וכו':

וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה.

פירש רש"י דמי אחיך דמו ודם זרעיותיו. מצאתי בכתבי עטרת ראשי אבא מארי זלה"ה שכתב וז"ל בימי חורפי זה ארבעים שנה ראיתי בכתבי הקדש להרב הגדול מהר"ר אפרי' הכהן זלה"ה הרב המחבר שער אפרים ז"ל שעמד במ"ש רש"י פ' מקץ וגם דמו הנה נדרש אתין וגמין רבויין דמו ודם הזקן והקשה הרב הנז' דבכל דוכתא אמרינן דמו ודם זרעיותיו כמו שאמר על פסוק קול דמי אחיך ומנ"ל לרש"י לרבות דם הזקן ונימא דם יוסף ודם זרעיותיו. ונהירנא דהרב תריץ יתיב דשאני קרא דקול דמי אחיך דלא אתי מריבויא אלא דהול"ל דם אחיך ואמר דמי נמצאו ריבוי דמים מעורבין בגוף אחד אבל כאן הרבוי ממיל' וגם נמצא דהרבוי הוא קודם לדמו דכתיב וגם ובתריה כתיב דמו ואיזה דם יש לרבות קודם דמו לכך פירש דם הזקן ועוד תירץ דבשלמא בקול דמי אחיך שהם דברי ה' לפניו גלוי דהיה לו להבל זרע רב משו"ה אמר דמו ודם זרעיותיו אבל הכא ראובן אמר וגם דמו ומי גליא קמיה דה"ל זרע לכן דרשו דמו ודם זקן אלו דברי הרב ז"ל ועל פי דברי הרב מה מתוק לחיכי ההיא דאמרי' פ"ק דמגילה אקרא דכליתני מבא בדמים ופריך דמים תרתי משמע אלא דם נבל ודם נדה והתם קשה דלמה לא אמר דמו ודם זרעיותיו ועפ"י דברי הרב הנז' נוח לי דהתם הול"ל אשר כליתני מבא בדמיו דמים המעורבי' בו כמו דמי אחיך ואז הוה דרשינן דמו ודם זרעיותיו אבל באומרו דמים נראה שיש דם אחד חוץ מדמו ולכן דרשו דם נבל ודם נדה ולתירוץ השני שתירץ הרב דראובן לא גליא קמיה דליהוי ליה זרע גם הכא בדוד הע"ה נימא הכי דלא אמר מילתא דלא גליא קמיה עכ"ל עטרת ראשי אבא מארי זלה"ה:

ומה שהקשה הרב שער אפרים בההיא דדרשו וגם דמו דמו ודם זקן ואמאי לא דרשו דמו ודם זרעיותיו אפשר לישב במשז"ל והנה אנחנו מאלמים אלומים עתידים אתם לעשות אלילים אלמים לפני עגליו של ירבעם וכתבו המפרשים דמשו"ה השבטים רצו להורגו כדי שלא יצא ירבעם ממנו ובהא ניחא דלא דרשו וגם דמו דמו ודם זרעיותיו כי הנה הם כיונו אדרבא לטובה ולכבוד ה' שלא יצאו זרעיותיו ולא יבא ירבעם וראובן היה במעמד וא"כ בתוכחתו לאחיו ודאי לא זכר מה שעשו טובה לאבד זרעו כדי שלא יצא ירבע' ועל כן דרשו דמו ודם הזקן. והא עדיפא לי ממה שתירץ הרב ז"ל דלא גלי' קמיה ראובן אם יוסף יהיה לו זרע. ונמשך אחריו עטרת ראשי אבא מארי זלה"ה לומר דדוד הע"ה לא גליא קמיה. דכיון דהשבטים הי"ל רוח הקדש ודוד הע"ה הי"ל רוח הקדש ומצינו כמה מאמרי רבותינו זכרונם לברכה דהיו רומזים לעתיד השבטים ודוד הע"ה. לא שמיע לי לתירוץ זה כל שלא מצינו סמך ברור מרבותינו זכרונם לברכה:

ומכלל הדברים אביע אומר אשר תמהתי זה שנים על מה שראיתי בדרך חיים סי' ב' אות ז' וז"ל בס' חסידים סי' תפ"ד אדם שיודע לעשות בשם להרוג את האובי' אם יודע כמשה רבינו שלא יצא שום צדיק דכתיב ויפן כה וכה אז מותר לעשות עכ"ל ונראה שר"ל על שלא אפשר להיות כמשה שנאמר ולא קם כמשה ולכן לכל אדם אסור עכ"ל דרך חיים. והדבר ברור דאין ענין הכתוב ולא קם נביא עוד כמשה לפרט זה והרי תלמוד ערוך בידינו סוט' דף מ"ו דאלישע הנביא ראה שלא היה באותם נערים בם ובזרעם לחלוחית של מצוה ע"ש ודברי ס' החסידים כפשטן דמשכחת לה אף שהוא רחוק:

ועוד אני אומר לקושית הרב הנז' במה שראיתי בס' לב אריה פ' תצא שהקשה משם גאון אחד מה"ר משה ז"ל דהא אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף א"כ מה זו צעקה של זרעיותיו הלא יכולים לצאת על ידי אחר ותירץ דאם היה קין צדיק לא היו צועקים דיכולי' לצאת ע"י זרעו אבל קין היה רשע והבל צדיק לכך צעקו דהיו רוצים לצאת ע"י צדיק ולא מקין שהוא רשע עכ"ד וכן ראיתי שכתב בס' פענח רזא בסדר היום וכפ"ז לק"מ דהא לא שייך אלא בקין והבל שנהרג הבל ולא נשאר בעולם אלא קין שהוא רשע ומשו"ה דרשו דמו ודם זקן ודרשו דם נבל ודם נדה. אמנם שמעתי מקשים על זה דהתנן פ"ד דסנהדרין שהיו אומרים לעדים דדמו ודם זרעיותיו תלוים בו שכן מצינו בקין וכו':

ומצאתי להרב מהרל"נח בתשובותיו סי' קכ"ו דנשאל הרב ע"ז דאמאי דרשו מבא בדמי' דם נבל ודם נדה והי"ל לדרוש דם נבל ודם זרעיותיו והשיב הרב ז"ל דהוכרחו ז"ל לדרוש הכי מדכתיב ולא תהיה זאת וכו' אי נמי מדכתיב מבא בדמים פי' על שפיכות דמים לא יבא זה הלשון לעולם וכו' ע"ש:

ואכתי פש גבן מ"ש בסוף פ' נגמר הדין אותו ואת בניו הרג שנאמר אם לא את דמי נבות ואת דמי בניו ורבנן ההוא בנים הראוי' לצאת ממנו ויש להעיר דאי הכי ואת דמי בניו למה לי כשאמר את דמי נבות היינו דמו ודם זרעיותיו ולא שייכי תירוצי הרב שער אפרים שהם דברי ה'. וגם זה קשה למ"ש בס' לב אריה בשם מהר"ר משה ובס' פענח רזא. ומהרש"א הרגיש בזה ומ"ש הוא ז"ל והרב עיון יעקב הם דברים דחוקים ורחוקים:

והיותר נראה דלרבנן אין הכי נמי דה' לא אמר אלא דמי נבות אלא יהוא לבדקר שלישו פירש ואת דמי בניו דחש דלא ידקדק באומרו דמי נבות לבד להבין דמו ודם בניו וסברי רבנן הכי מדלא חזינן במעשה שהרג בניו ודוק היטב:

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, לֵאמֹר: פְּרוּ וּרְבוּ

וכן ויברך אלהים את יום השביעי הא למדת שהקונה דבר חדש מברך שהחיינו. פי' התורה מרבותינו בעלי התוספות ז"ל:

וַיֹּאמֶר, הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל

רבותינו זכרונם לברכה אמרו האשה אשר נתת עמדי כאן כפר בטובה. אפשר כמש"ל דחוה הראשונה נבראת בתחילה ולא רצתה להשתעבד ופרחה ונבראת חוה והראשונה היא לילית וז"ש לזאת יקרא אשה כלומר שהיא פחותה ממדרגת איש שמספרו שי"א אשה גי' ש"ו וכו' כמש"ל ועתה אמר האש"ה גי' איש כלומר שמחשבת עצמה שקולה כאיש כי האשה גי' כמו איש וכמו שאמר הראשונים מצא אש"ה גי' ש"ו פחותה במדרגתה בדעתה מהאיש מצא טוב. ואם לאו ומוצא אני מר ממות את האש"ה גי' שוה לתיבת אי"ש עכ"ד וזה ירמוז האש"ה אשר נתת עמדי וכו' וכאן כפר בטובה שהקב"ה בראה מאחת מצלעותיו שתהיה משועבדת לו וחוה הראשונה נדדה הלכה והוא עצמו אמר לזאת יקרא אש"ה וא"כ כפר בטובה. ובס' עמודיה ז' ריש עמוד ב' כתב משם הרמ"ע דכשהם האיש והאשה במדרגה אחת לא יולידו ולכן וה' פקד את שרה שחיסרה וזכתה להוליד יצחק עיין שם באורך:

וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד

שמעתי מדרש פליאה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד מכאן שראש השנה שני ימים ואמרו לי שבס' קטן קרבן אהרן להחכם כמהר"א מועטי זלה"ה הנדפס מקרוב הביאו בדף מ"ח ואין מקום לדקדק במאמר זה כי כלו מקשה אחת ואם אמת הוא. אפשר לפרש במה שראיתי בס' יערות דבש הנדפס חדש ממש דף ע' דטעם ר"ה שני ימים היינו דיום הששי שנברא אדם הראשון שהוא יום ראש השנה ויום השבת לילו כיומו היה אור ולא החשיך עד מוצאי שבת כמשז"ל במדרש שוחר טוב מזמור צ"ב שבת בראשית הלילה האיר כיום ולא היה חשך עד מוצאי שבת ולכן שני ימים ר"ה כיומא אריכתא דבבריאת אדם הראשון יום הששי ויום השבת היו יום אחד והוא האריך בזה מענין לענין עיין שם באורך. ואפשר שז"ש ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ומזה ידענו דחק נתן הקב"ה ביום שיהיה ערב ובקר לילה ויום והראשון היה יומא קמא ואחריו כל הימים. וכיון שיום השבת אשר ביום הששי שנברא אדם הוא ראש השנה נשתנה לשבח ולא היה חשך ואור ערב ובקר רק הכל אור מזה נמשך לעשו' ראש השנה שני ימים כיומא אריכתא. ומהיכן נודע זה מהגבול שהגביל הקב"ה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד וכן כלם דהיה חשך ואור מזה נמשך דבשביל שיום השבת היה כלו אור ר"ה שני ימים ודוק:

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי.

אמרו רבותינו זכרונם לברכה שכל העולמות תלויים ועומדים עד יום הששי בסיון אם ישראל יקבלו התורה. ואפשר לרמוז כי יען התורה בחינת ו' של שם המיוחד לזה נרמז ביום הששי ויום קבלת התורה היה יום הששי בסיון. וכתוב הששי ליחד קודשא בריך הוא ושכינתא כמו שאמר בזהר דצריך ליזהר בין בדבור בין בכתי' לומר הששי. ויתכן לרמוז כי לכן היו ה' חומשי תורה רמז ה' וששה סדרי משנה רמז לו' ליחד קודשא בריך הוא ושכינתא. וכיון דתורה שבכתב רמז לאות ו' לרמוז ולחבר תורה שבעל פה הרומזי' לאות ה' בתורה שבכתב עצמה שהיא רמז לו' יש ה' חומשים לרמז ה' לחברם. ובמשנה שהיא תורה שבעל פה הרומזת לה' הם ששה סדרים רמז לו' ליחד ו' עם ה"א ביחודא שלים. וחדש סיון שנתנה תורה הוא מזל תאומים להורות על יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא כמו שלימוד התורה גורם יחודם והיו לאחדים:

וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם.

(א) יש לדקדק דאכין ורקין הם מיעוטי' והכא רק רע מה מיעט. ושמעתי משם הרב מהר"ר ישעיה באסאן זלה"ה שפי' במה שנודע כי היצה"ר הוא מקטין עונות האד' בטענות בלות ומטולאות שאין להם על מה שיסמוכו ומפתה האדם וז"ש וכל יצר מחשבות לבו רק רע למעט הרע ולצדד צדדי' שאינו איסור חמור כגון דהוי ספק ורחמנא לבא בעי או זה חומרת חז"ל לגדר דוקא וכיוצא משאו' שוא ומדוחי' והוא אומרו רק רע עד כאן דבריו. דפח"ח

(ב) ואפשר דרך הלצה במה שפירשו הראשוני' מש"ה ויהי ריב בין רועי מקנה אברם וכו' אל נא תהי מריבה וכו' דהכונה בתחילה היה ריב לשון זכר שאינו פרה ורבה. אך יש לחוש דמזה יבא ליעשות מריבה לשון נקבה שהיא פרה ורבה מחלקת עצום מענין לענין כנקבה שהיא יולדת תדיר וז"ש אל נא תהי מריבה עד עתה הוא ריב שהיה כזכר בין הרועי' ואומר חלותי היא אל נא תהי מריבה ביני ובינך פרה ורבה לכן הפרד נא מעלי עכ"ד וז"ש כי רבה רעת האדם שהיתה כנקב' פרה ורבה כי מרעה אל רעה יצאו ורוב עונות' היו שרש פורה לעונות אחרי' ומעט אשר היה עונו' יחידי' כזכר שאינו מוליד וז"ש רק רע מיעוט רע המיעוט הוא רע זכר שאינו מוליד עבירה אחרת וזה המיעוט ובטל במיעוטו כי הרוב כשעושים עברה מולדת חוץ עבירה אחרת ופרה ורבה

(ג) עוד אפשר לומר דרך הלציי כי כאשר הרשע מגדיל עונות יום יום ומרגיל עצמו תדיר בעריות וגזלות וכיוצא כשהוא במדרגה זו אין צורך ליצר להסיתו ולפתותו כי הוא מעצמו הולך ועושה כי ההרגל נעשה טבע וזה תכלית הרשע וז"ש כי רבה רעת האדם בארץ כל כך נתרבתה עד שבאו למדרגה שיצרם הוא מועט שאין לו צורך ליצה"ר לפתות' והוא אומרו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום כלו' שהיצר הוא מעט רע מעט הוא הפיתוי וההסתה כי אין לו עוד צורך לטרוח עמם. ואפשר שזה טעם משז"ל בסוכה דלעת"ל היצר הרע נדמה כהר לצדיקים ולרשעים כחוט השערה כי הצדיקים בהיותם זהירים לישמר ממנו כל יום מתחדש יצרן בטענות ופיתויים קשים מהראשונים אולי יפותה ועל זה הדרך הולך וגדל הפיתוי וההסתה חדשים לבקרים. והרשעים להפך כי בהיות שהורגלו ערב ובקר בעבירות ההרגל נעשה טבע ואין לו צורך לפתות' ולכן נדמה להם לחוט כי באמת בסוף כך היה להם ה"יצהר דק לקוי אינו מפתה ואינו מסית כי כבר זכה בו והורגל לעבור על דת:

(ד) עוד זאת אדרש במ"ש הרמב"ם פ"ג דתשובה ששוקלין עונות וזכיות האדם וכן המדינה וכן העולם וכתב הרב לח"מ שבתחי' נדוני' היחידי' ואחר כך דנין המדינה ואחר כך כל העולם ואהני כשהעולם חציו זכאי אז רואין אם המדינה מרובין זכויותיה ניצולת א"נ אם המדינה חציה זכאית והעול' רובו זכאי נצולת ע"ש באורך וברוחב. וז"ש וירא ה' כי רבה רעת האדם בכללות העולם רובו העונות בארץ כלומר שגם משקל כל מדינה רובה עונות וגם היחיד כל יצר מחשבות לבו של כל יחיד רע רובו עונות ונגמר דינן ליאבד כלם שכל המשפטים היחיד והמדינה והעולם צדקו יחדיו רובם עונות. והרמב"ם שם כתב על העולם כלו אם עונותיהם מרובין מיד נשחתים שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם עכ"ל אלמא זה מדבר בדין העולם כמו שאמר:

(ה) א"נ במ"ש בזוהר הקדוש דמשחית זרעו נקרא רע כמו שאמר ויהי ער רע. וז"ש רבה רעת האדם מזנות ועריות. ומיעוט היה בהשחתת זרע וז"ש רק רע מיעוט היה בהשחתת ז"ל שנקרא רע כי הרוב היה בעריות שהם חייבי מיתה. ולפי מה שנראה מהזהר הקדוש כי עון זה חמור מכל עבירות שבתורה אפשר דהכונה שהיה מועט בעיניה' איסור זה ותהי להפך ודוק:

(ו) או אפשר במ"ש במדרש ובירוש' פ' הזהב דאדם מביא קופה של תורמוסין וכל אחד נוטל פחות מש"פ עד שהיו לוקחין הכל והם ב"נ חייבין אף על פחות מש"פ וז"ש כי רבה רעת האדם רבו עונותיהם אף כי כל יצר מחשבות לבו רק רע למעט הרע וליטול פחות מש"פ אבל לא הרויחו ורבה רעת' דלדידהו אין חילוק דב"נ חייב אף על פחות מש"פ. וז"ש כי רבה רעת האדם שהוא כינוי לגוים לשיט' רבינו תם ז"ל וכיון שהם גוים הבל יפצו בחושב' מיעוט רע ליטול פחות מש"פ:

(ז) ויראה עוד במשז"ל שהיו חוטאים בנערה המאורסה וכתב הרב י"פת דבדיני ב"נ פטורי' והם היו גזולים פחות מש"פ כאמור כדין ישראל וממ"נ חייבי' וז"ש וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ בזנות בכל העריות ובכלל נערה מאורסה אלמא חשבו עצמם כדין בני נח שאין חייבים על נערה מאורסה כל קבל דנא כל יצר מחשבות לבו רק רע מעוט רע לגזול פחות מש"פ כדין ישראל וממ"נ חייבים. ועיין מה שכתוב בעניותנו בספרי הקטן ראש דוד בס"ד:

טעם למה שפירש אדם הראשון מאשתו ק"ל שנה לא פחות ולא יותר. הרב מגן אברהם בקונט' שמן ששון אשר בתחילת ספרו זית רענן פירש דאיתא ביבמו' שהא עשר שנים עם אשתו ולא ילדה יוציא ויתן כתובה ולא שאנו אלא בדורות ראשוני'. ששנותיה' מרובי' אבל בדורות אחרוני' ששנותי' מועטים שתי שני' ומחצה וכו' וחד אמר ג' שני' כנגד ג' פקידות שבר"ה זמן פקידה ומסיק דמאן תנא למתני' רבי ובימי רבי אימעוט שני. וא"כ יש לומר איפכא כיון דחיי האדם ע' שנה יש לבטל עשר שנים חלק שביעית משנותיו וא"כ אדם הראשון שחי תת"קל רשאי להמתין שביעית דהוי קל"ג פחות חדש ומחצה לכן לאחר ק"ל שנה חזר אליה כי אף שלא תפקד עד פקידה שלישית לא יהיה יותר מק"לג שנה עכ"ל:

ואני אומר מאן דתליד ליה אמיה כותיה תליד אבל יש להשיב כי לפי דבריו האד' יש לו ליבטל שני חומשי' משנותיו דתנן בן י"ח לחופה ועשרה שנים הנז' הם כ"ח שנים והם שני חומשי ע' שנה אמנם מעיקרא קושיא ליתא דאדם הראשון קיים פו"ר שהוליד ב' זכרי' וג' נקבות. והשתא ליכ' אלא משום ולערב אל תנח ידך ולזה האיכא שני טובא:

ודרך דרש אפשר לומר בטעם הק"ל שנה שפי' מאשתו במ"ש בעירובין דף י"ח היה ר' מאיר אומר אדם הראשון חסיד גדול היה כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית ק"ל שנה ופירש מן האשה ק"ל שנה והעלה זרזי תאנים על בשרו ק"ל שנה. הרי דק"ל שנה הללו שפירש מאשתו היה יושב בתענית ומתנהג בחסידות וע' שנים שנתן לדוד הע"ה כמשז"ל הוו להו מאתן הוא חומש מחייו שהיו אלף שנים ורצה לתת להקב"ה החומש מחייו בלי התעסק בעניני העה"ז. כי החסידים מפרישים חומש במקום מעשר כידוע ואדם הראשון יציר כפיו רצה לעשות מצוה מן המובחר והפריש חומש חייו למלך הכבוד ולזה פירש ק"ל שנה מאשתו. ומזה נמשך שדוד הע"ה היה חסיד גדול כי שנותיו הם מחומש חיי אדם הראשון אשר ייחד לעבוד ה' בחסידות ואפשר שזהו הטעם דקאמר דוד שמרה נפשי כי חסיד אני משום דחייו מאדם הראשון מחלק החסידות והדבר עליו חובה והעושה חיובו אפס לא תהיה תפארתו דחיובא רמיא עליה ומשו"ה קאמר כי חסיד אני משום דלדידיה הוא חיוב גמור להיות חסיד:

וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ

פ' הבא על יבמתו אמרו דלמאי דקי"ל מצות פריה ורביה אין האשה מצווה ל"ק מדכתיב פרו ורבו דכתיב וכבשה האיש דרכו לכבוש. ותו דכתיב ביעקב אבינו עליו השלום פרה ורבה. ויש לחקור דלימא הכא פרה ורבה ואמאי כתב רחמנא פרו ורבו על סמך וכבשה או פרה ורבה דכתיב גבי יעקב. ודרך דרש ורמז יתישב במה שראיתי בס' אמרי נעם בסוף פ' לך לך שכתב פרו ורבו גימטריא ת"ק כמספר מילוי שדי ולכן פו"ר הוא זכר ונקבה שיש להם ת"ק אברים גימטריא מילוי שדי כי הוא ממונה על פריה ורביה עכ"ד ולכן רצה הכתוב לומר פרו ורבו לרמוז דצריך זכר ונקבה שיש להם ת"ק אברי' כמנין פרו ורבו וגם רמז למילוי שדי כאמור. ועל צד הרמז אפשר דשם שדי חתום מלבר באות ברית ולכן צריך להוציא מלבד מילויו שהוא כמספר אברי זכר ונקבה:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי.

שמעתי משם הרב הגדול מהר"ר יוסף דוד ז"להה הרב המחבר בית דוד על הטורי' במאי דקי"ל כל לא ידענא פשיעותא ומיהו היינו דוקא בדין שומר אבל בעלמא לא חשיב פשיעה וז"ש קין כששאלו ה' אי הבל אחיך הוא אמר לא ידעתי וכי תימא כל לא ידענא פשיעותא לז"א השומר אחי אנכי וכי אני נעשיתי שומר עליו כדי שאתחייב מטעם לא ידעתי:

טָעַם לָמָּה שֶׁפֵּרֵשׁ אדם הראשון מֵאִשְׁתּוֹ קַ"ל שָׁנָה

לעיל כתבנו מ"ש הגאון בעל מגן אברהם ומה שנלע"ד. והן עתה נ"ל לומר דהאדם נושא בן ח"י כדתנן בן שמנה עשרה לחופה נמצא נשארו לע' שנה ן' שנים ופרוטרוט ומזה יכול ליבטל עשרה שנים על דרך שכתב הגאון הנז' והבאתיו לעיל א"כ רשאי האדם לבטל החומש. ואדם הראשון ימי חייו אלף שנים אלא שנתן ע' לדוד צא וחשוב ע' וק"ל הם מאתים חומש מאלף ולזה פירש ק"ל שנה שעם ע' שנתן לדהע"ה הם החומש מחייו ודוק כמו שאמר לעיל:

סְמִיכוּת סוֹף הַתּוֹרָה לתחילתה

אפשר במ"ש במדרש שא"ל הקב"ה ליהושע מיום שמת משה אבל לפני שנאמר ויקרא ה' צבאות לבכי ולמספד ופירש הרב פרש' דרכים דרוש ח' שמשה רבינו אלו נכנס לארץ ישראל היה מבטל יצרא דע"ז כמו שאמר פ"ח דערכין ולא היה נחרב הבית והוצרך משה רבינו ליגנז במדבר כדי שיחרב הבית ויבנה מחדש ויוכלו דור המדבר לבא לע"ל שנשבע הקב"ה אם יבואון אל מנוחתי למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוח' אחרת כמו שאמר הריטב"א דהאומר קונ' לביתך שאני נכנס אם נפל מותר ונמצא דכשמ' מרע"ה במדבר נודע שיחרב הבית וז"ש מיום שמת משה אבל לפני שנאמר ויקרא ה"צ לבכי וכו' שנאמר בחרבן בית המ' זה"ת דברי הרב וע"ש שפירש כמה מאמרים וענינים מתוקים מדבש:

עוד נקדים מ"ש בי"ר והביאו הרב ז"ב ח"ג ריש הסדר בתחילת בריאת העול' מיד נזכר הקב"ה חרבן בית המקדש ומלת בראשית בית ראש זה בית המקדש דכתיב מרום מראשון מקדשנו ופתח והארץ היתה תהו זה חרבן בית המקדש עכ"ל שהביא הרב זרע ברך הנז' וכפי האמור דרשינן סמוכים ונעוץ סופה בתחילתה דסוף וזאת הברכה כתיב מיתת משה רבינו וזה גרם חרבן הבית כמו שאמר הקב"ה מיום שמת משה אבל לפני שנאמר ויקרא ה' צבאות וכתיב ויהושע בן נון מלא רוח חכמה ולא קם נביא עוד כמשה וכו' דאע"ג דיהושע מלא רוח חכמה לא ביטל יצר' דע"ז ולא קם נביא עוד כמשה וכו' דאם היה נכנס היה מבטל יצרא דע"ז ולא היה נחרב הבית וכיון שמת נחרב וזהו בראשית בית ראש שהוא הבה"מ ונחרב והארץ היתה תהו שרמוזי' ד' מלכיות כמו שאמר ז"ל בב"ר ורוח אלהים מרחפת רוחו של משיח כמו שאמר שם בב"ר ואפ' על פני המים במ"ש בזהר חדש דגלות אדום נגאלים בזכות משה רבינו ע"ה ולזה צריך לעסוק בתורה והוא תבע עולבנא דאורייתא ע"ש ורוח אלהים רוחו של משיח מרחפת על פני המים אין מים אלא תורה כלומר שמרחפת על פני התורה שאינו בא עד שנעסוק בתורה כראוי:

וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ, אֶת-הָאֱלֹהִים; וְאֵינֶנּוּ, כִּי-לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים.

ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו אלהי'. כתבו גורי האר"י זצ"ל שהקב"ה עשה כי חנוך ואליהו לא מתו ועלו למעלה ויש להם מעלה כמלאכים וכצדיקים של מטה שאם ח"ו כל העולם רשעים דיו לעולם בשני צדיקים אלו שהם חיים לעשות התקון וכו' עיין שם באורך ואפשר דזה רמז הכתוב באומרו ואיננו כלו' בעה"ז אינו מצוי אבל נחשב הוא מהעה"ז וזהו ואיננו כלומר איננו לעינינו כי לקח אותו לצורך התקון ור"ת כי לקח אותו אלהים הוא גימטריא אליהו לרמוז כי הוא ואליהו מדה אחת להם לעשות התקון:

מַאֲמָר רבותינו זכרונם לברכה אֶתְמוֹל גֵּרַשְׁתָּ אֶת אַבָּא וְהַיּוֹם אַתָּה מגרשני

מאמר רבותינו זכרונם לברכה אתמול גרשת את אבא והיום אתה מגרשני והיה כל מוצאי יהרגני פירש הרב עיר בנימין ח"ב דף ן' משם גדול דאמרו רבותינו זכרונם לברכה דבשביל קרבן קין והבל נצטוו על הכלאים דקין הקריב פשתן והבל כבשים שלא נגזזו ועולת בני נח בלי הפשט ונתוח כמו שאמר בחגיגה וזה טעם שלא יתחברו קרבנות קין והבל. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה נתכנסו כל בהמות וחיות לתבוע דם הבל. וגבי אדם הראשון אף שאמרו רבותינו זכרונם לברכה יצא כהורג נפש לא נתכנסו והטעם דאדם הראשון כהן גדול וכתנת מכפרת על ש"ד וכתבו התוס' דבגדי כהונה מכפרים על הערבות ומשו"ה לא אכפת להו באדם הראשון דכתנת מכפר' על ש"ד דערבו'. אך בקין שנצטוה כלאי' א"כ כתנת מכפר' על הכלאי' כמו שאמר בירושלמי פ"ז דיומא ויש ערבו' לזה נתכנסו וז"ש אתמול גרשת את אבא ולא נתכנסו דכתנת מכפרת על ש"ד דעדין לא היה מצות כלאי' והיום שיש כלאי' א"כ כתנת מכפרת על הכלאים והיה כל מצאי יהרגני על הש"ד בשביל הערבות זהת"ד. ובזה אפשר שזה כונת מאמרם ז"ל ביומא דף ע"ב א"ר חמא ב"ח מאי דכתיב את בגדי השרד לשרת בקדש אלמלא בגדי כהונה לא נשתייר משנאי ישראל שריד ופליט ופירש"י שע"י בגדי כהונה מקריבין קרבנות המכפרים. והוא דחוק דא"כ קרבנות מיבעי לי' כי הם המכפרים. אמנם ע"פ האמור נכון דאף אם יהיו צדיקים וחסידים ענין הערבות קשה מאד. ובגדי כהונה מכפרין על הערבות וז"ש אלמלא בגדי כהונה שמכפרים על הערבות לא נשתייר וכו'. דגם החסידים לוקין בשביל הערבות ודוק היטב:

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם.

ראיתי בפי' רבינו אפרים (כתב יד) שפירש. ויכלו השמים והארץ רמז לגוף וכל צבאם אלו העצמות והגידים. ויכל אלהים ביום השביעי כלומר גמר מלאכתו שבאדם והוא הפה כי לאחר שיצא העובר אין לו עדיין דיבור ולא שיניים ולכך קורא הפה שביעי כמו שאמר בס' יצירה שבעה שערי' בנפש ב' עינים ב' אזנים ב' נחירי' והפה הוא שביעי ויברך אלהי' את יום השביעי שבחר הקב"ה בפה מכל האברים ללמוד בו תורה ולשבח לשי"ת וליחד שמו המיוחד וכן השביעי גימטריא שבח בפה עכ"ל. ולפ"ז שהפה שביעי והוי דוגמת השבת שהקב"ה בחר בו. א"ש שצריך לשבח ולומר זמירות ביום השבת וללמוד בתורה ולקדש פיו ולשונו שלא ידבר דברי חול ודברים בטלים יבא שביעי ויתענג בשביעי בתורה ושירות ותשבחות ללמוד וללמד לשם ה' אשר בחר בשבת ובפה וגם שמלכות נק' שבת ונקראת פה ודוק והארך:

וַיְחִי חֲנוֹךְ, חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-מְתוּשָׁלַח.

ויולד את מתושלח. מצאתי (בכתב יד) לגאוני אשכנז הקדמונים (רבינו מהר"א מגרמיזא בעל הרקח וסיעתו) כי נגעי בני אדם שהולידה פ' מאדם הראשון אח"ך פרו ורבו מאד מאד ולא היתה בריה יכולה לצאת מפחד' ונתערבו עם מלאך המות וכל מי שפוגעים בו הורגים אותו עד שבא מתושלח הצדיק והיה יושב ג' ימים בתענית ובקש רחמי' לפני הקב"ה על זה ונתן הקב"ה רשות אל מתושלח הצדיק וכתב שם המפורש על חרבו והרג מהן מאה ותשעים אלפי רבבות ברגע אחד עד שבא פ' בכורו של אדם הראשון ועמד לפניו ונפל על פניו ונתחנן וקבל עליו ומסר שמות שדין ולילין ונתן מלכיה' בכבלי ברזל והשאר ברחו להם ונסתתרו במחבואות ים אוקינוס ואותו החרב נגנז עמו כשמת מתושלח וזה פי' מתושלח מת ושלח לשון חרב דכשמת גנזו חרבו עמו ע"כ מ"ך וזהו הענין בקצור. והרב ש"ך עה"ת גם הוא מצא כתוב קצת מזה ויש שינוי גדול ע"ש. ובלקוטי תורה מגורי האר"י זצ"ל כתוב דמתושלח צדיק גמור וכורת וחותך כל הקליפות בכח חרב פיפיות שבידו שהוא שמו יתברך לכן נקרא מתושלח מלשון חרב כמו ואיש שלחו בידו וכשנולד נח אבד מתושלח כח החרב הזה והיו הקליפות רבות מאד לכן נתירא אז למך לקרא שם לבנו בעת לדתו עד שיגדיל ואחר כך ויקרא שמו נח דכל מאי דאתגלי שלטא עלוי עינא בישא עכ"ל. והא דקריאת שם נח בפי' המיוחס לתוס' שנדפס מקרוב בספר דעת זקני' כתוב דמתושלח הצדיק נתן לו עצה שלא ימהר לקרוא לו שם לפי שהיו מכשפי' ויהיו מכשפים אותו אם ידעו שמו עכ"ד ועיין מה שכתוב בעניותי בספרי הקטן דברים אחדים דף י"ז ע"א:

ובילקוט אמרו כי אבי נח קראו ינחם ומתושלח קראו נח - וכתב רבינו האר"י זצ"ל בספר הגלגולים כי נח נתגלגל ביוסף ומשה וראיתי להרב המקובל מהר"ר נתן שפירא זלה"ה (בעל מצת שמורי' וכו') שרמז כי ינחם ר"ת יוסף נח משה וגם ר"ת אלה תולדות נח נח גימטריא אשר גימטריא משה יוסף. ופרעה נבא ולא ידע מה נבא מי ה' אשר אשמע בקולו מ"י ר"ת משה יוסף כי כאשר יחבר הקב"ה מ"י ביחד שהם גימט' אשר אז אשמע בקולו שאז ישראל יצאו ממצרים זהו תורף דברי הרב הנז' בדרשותיו (כתב יד). ועפ"י דרך שפירש הרב אפשר לפרש בהקדמת הזהר הקדוש דנפקו מסטרא דיובלא הנקראת מי בסוד ן' שערי בינה ונקראת אשר ולכך לקו תק"א מכות כמספר אשר כמו שאמר בהגהמי"י וזהו שנפל בפי פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו. ואפשר לחבר ולצרף כל ההקדמות דבזכות משה יוסף ר"ת מי ובגימ' אשר נתגלו אורות מסטרא דבינה הנק' מ"י ונק' אשר ולקו מכות כמנין אשר ואפשר שז"ש ויקח משה את עצמות יוסף והטעם עמו שנח משה יוסף כחדא שריין ודוק היטב והארך:

הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ.

הלא אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ. אפשר דהכונה אם תטיב תוציא לאור ניצוצו' הקדושה שנטמעו בקליפות ואת כלם ישא רוח חכמה וזהו שאת. ואם לא תטיב לפתח הקבר כמו שפירש"י חטאת רובץ כלומר החטא עצמו הקטיגור שנעשה על ידך והוא החטאת עצמו רובץ לינקם ממך כמש"ה ותמוגגנו ביד עוננו וכמו שאמר חכמי המדע:

בְּמִדְרָשׁ מִי הַשִּׁלוּחַ הוּבָא בַּס' אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת

אמר ר' שלמיא אחוי דר' נחמיא כל הנקודות שבמקרא יש בפסוק בראשית חוץ משרק רמז דכל מה שנברא במעשה בראשי' במדת אמת נברא ואין שקר עומד בפניו וכל האומר אמת אינו נכשל לעול'. ובס' פי שנים פירוש הרא"ש לזרעי' אמר שהכרח ר' שלמיא הוא מפי' רלב"ג גבי גחזי ע"ש בהקדמה. ועמו הסליחה דאעיקרא על דברי רלב"ג יש להשיב ואכמ"ל. אמנם דברי ר' שלמיא נאמנו מאד וכמעשה שרב אחד אמר לרשע אני נותן לך תיקון קל מאד ואיני שואל ממך אלא שתדבר אמת וקבל ובזה חדל מעשות שום חטא כי בבואו לחטוא היה חושב אם ישאלני אדם מאין באת ולאן אתה הולך אני מוכרח לומר האמת וכדי בזיון ובזה שב מכל חטאותיו ובזה פירשנו בעניותנו מאמרם ז"ל סף מכות בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה ושפיר קאמר ר' שלמיא כל האומר אמת אינו נכשל. [והמעשה הנז' הובא בס' חסידים סי' תרמ"ז ובס' מעשיות. וזה שכתבתי היה על פי מ"ש בהקדמת פי שנים הנז', ואחר זמן נזדמן לידי ספר איומה כנדגלות וברוך ד' אלהי אמת שכיונתי לאמת אשר שם בדף ו' סוף ע"א שהביא המדרש הנז' סיים במעשה הנז' בשינוי מתלמיד אחד שיעצו שמעון ן' שטח לדבר אמת ע"ש ותימא על הרב הנז' בהקדמ' פי שנים דלא שלטו מאור עיניו בשארית הלשון]:

וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם.

וזהב הארץ ההיא טוב. אמרו רבותינו זכרונם לברכה אין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל וכו'. אפשר לתת טעם במ"ש הגאון החסיד הרב מעשה רקח רמזי המשניות במס' מציעא בנותן טעם שרבינו הקדוש שנה בילדותו הכסף קונה את הזהב ובזקנותו שנה הזהב קונה את הכסף דזהב תורה שבעל פה וכסף תורה שבכתב ובילדותו שלא הותר לכתוב תורה שבעל פה העיקר היה ללמוד מקרא ולדרוש מתוכו בי"ג מדות שהתורה נדרשת לכך הכסף תורה שבכתב קונה את הזהב תורה שבעל פה ובזקנותו שהסכים הוא וב"ד לכתוב תורה שבעל פה ודרש הוי רץ למשנה לכך שנה הזהב תורה שבעל פה קונה את הכסף תורה שבכתב זהו תורף אמרי קדוש ע"ש באורך. ודבריו נאמנו מאד כי תורה שבכתב רמז לשם המיוחד מדת רחמי' כסף ותורה שבעל פה לשם אדני בחינת דין זהב יאפשר דז"ש וזהב הארץ ההיא טוב אין תורה כתורת ארץ ישראל דזהב רמז לתורה שבעל פה הרומזת למ'. וארץ ישראל בחינת מ' כמו שאמר רבינו האר"י זצ"ל ומסתייעא מילתא בארץ ישראל בחי' מ' להבין תורה שבעל פה הרומזת למ':

ומ"ש אין חכמה וכו' ירמוז דבאבא יסד ברתא. ואפשר דזה טעם אשר דוד מלך ישראל ע"ה היה מכוין להלכה כי דוד הע"ה בחינת מ' והלכה ה' כלה ולזה הלכה כמותו. ועוד יש להרחיב הדבר כי דוד העה"ה כל מעייניו לכוין וליחד קב"ה ושכינתיה וכמו שהוא היה מכוין השכינה פב"פ עם הקב"ה כן היה מכוין ההלכה בחינת מ' אל האמת בחי' קב"ה תפארת ישראל והלכה כמותו. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו שם הבדולח ואבן השהם מקרא משנה תלמוד תוספתא אגדה והוא על דרך הזהב קונה את הכסף לכך הקדים וזהב הארץ ההיא רמז לתורה שבעל פה ואחר כך מקרא וצירף משנה וכו' ופתח בזהב ועוד הארכתי במ"א בס"ד:

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר - רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' יובל איבגי שליט''א
פני דוד - על התורה

פנים לתורה רמזים פירושים הערות על התורה כסדר הפרשיות
מרן החיד''א - רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן