{א} וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּֽשַּׁק לֽוֹ: {ב} וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַֽחֲנֹט אֶת אָבִיו וַיַּֽחַנְטוּ הָרֹֽפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵֽל: {ג} וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַֽחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יֽוֹם: {ד} וַיַּֽעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ נָא בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹֽר: {ה} אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָֽנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶֽעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשֽׁוּבָה: {ו} וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּֽאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶֽךָ: {ז} וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּֽעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶֽרֶץ מִצְרָֽיִם: {ח} וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָֽזְבוּ בְּאֶרֶץ גּֽשֶׁן: {ט} וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּֽרָשִׁים וַיְהִי הַֽמַּֽחֲנֶה כָּבֵד מְאֹֽד: {י} וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָֽאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִֽים: {יא} וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַֽכְּנַֽעֲנִי אֶת הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָֽאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵֽבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּֽן: {יב} וַיַּֽעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּֽאֲשֶׁר צִוָּֽם: {יג} וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַֽאֲחֻזַּת קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַֽחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵֽא: {יד} וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל הָֽעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת אָבִיו אַֽחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת אָבִֽיו: {טו} וַיִּרְאוּ אֲחֵֽי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתֽוֹ: {טז} וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹֽר: {יז} כֹּה תֹֽאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּֽי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָֽיו: {יח} וַיֵּֽלְכוּ גַּם אֶחָיו וַֽיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַֽעֲבָדִֽים: {יט} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָֽנִי: {כ} וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַֽחֲיֹת עַם רָֽב: {כא}  שביעי  וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָֽנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶֽת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּֽם: {כב} וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבִיו וַֽיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִֽים: {כג}  מפטיר  וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵֽף: {כד} וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָֽנֹכִי מֵת וֵֽאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶֽעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּֽלְיַֽעֲקֹֽב: {כה} וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַֽעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּֽה: {כו} וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּֽחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּֽאָרוֹן בְּמִצְרָֽיִם: (חזק)
רש"י על בראשית פרק-נ
רש"י: {ב} לחנט את אביו. ענין מרקחת בשמים הוא: {ג} וימלאו לו. השלימו לו ימי חניטתו עד ה שמלאו לו ארבעים יום: ויבכו אותו וגו'. ארבעים לחניטה ושלשים לבכיה, ו לפי שבאה להם ברכה לרגלו, ז שכלה הרעב והיו מי נילוס מתברכין: {ה} אשר כריתי לי. כפשוטו, כמו כי יכרה איש (שמות כא, לג.). ומדרשו, עוד מתישב על הלשון כמו אשר קניתי, אמר רבי עקיבא כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למכירה כירה. ועוד מדרשו לשון כרי, דגור, ח שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן, ועשה אותו כרי, ואמר לעשו, טול זה בשביל חלקך במערה: {ו} כאשר השביעך. ואם לא בשביל השבועה לא הייתי מניחך, אבל ירא לומר עבור על השבועה, שלא יאמר אם כן אעבור על שבועה שנשבעתי לך, שלא אגלה על לשון הקודש שאני מכיר עודף על שבעים לשון, ט ואתה אינך מכיר בו, כדאיתא במסכת סוטה (לו:): {י} גרן האטד. מוקף אטדין היה. ורבותינו דרשו (סוטה יג.) על שם המאורע, שבאו כל מלכי כנען ונשיאי ישמעאל למלחמה, וכיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב, עמדו כלן ותלו בו כתריהם, והקיפוהו כתרים כגרן המוקף סייג של קוצים: {יב} כאשר צום. מהו אשר צום: {יג} וישאו אתו בניו. ולא בני בניו שכך צום, אל ישאו מטתי לא איש מצרי ולא אחד מבניכם שהם מבנות כנען, אלא אתם, וקבע להם מקום, ג' למזרח, וכן לארבע רוחות, וכסדרן למסע מחנה של דגלים נקבעו כאן. לוי לא ישא, שהוא עתיד לשאת את הארון. ויוסף לא ישא, שהוא מלך. מנשה ואפרים יהיו תחתיהם, וזהו איש על דגלו באותות, באות שמסר להם אביהם לישא מטתו: {יד} הוא ואחיו וכל העולים אתו. בחזרתן כאן הקדים אחיו למצרים העולים אתו, ובהליכתן הקדים מצרים לאחיו, שנאמר ויעלו אתו כל עבדי פרעה וגו' ואחר כך כל בית יוסף ואחיו, אלא לפי שראו כבוד שעשו מלכי כנען, שתלו כתריהם בארונו של יעקב, נהגו בהם כבוד: {טו} ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. מהו ויראו, הכירו במיתתו אצל יוסף, שהיו רגילים לסעוד על שולחנו של יוסף, והיה מקרבן בשביל כבוד אביו, ומשמת יעקב לא י קרבן: לו ישטמנו. שמא ישטמנו. לו מתחלק לענינים הרבה, יש לו משמש בלשון בקשה ולשון הלואי, כגון לו יהיה כדברך, לו שמענו, ולו הואלנו, לו מתנו. ויש לו משמש בלשון אם ואולי, כגון לו חכמו, לו הקשבת למצותי, ולו אנכי שוקל על כפי. ויש לו משמש בלשון שמא, לו ישטמנו, ואין לו עוד דומה במקרא, כ והוא לשון אולי, כמו אולי לא תלך האשה אחרי, לשון שמא הוא. ויש אולי לשון בקשה, ל כגון אולי ירא ה' בעניי, אולי ישוב ה' אותי, הרי הוא כמו לו יהי כדברך. ויש אולי לשון אם, אולי יש חמשים צדיקים: {טז} ויצוו אל יוסף. כמו ויצום אל בני ישראל, צוה למשה ולאהרן להיות שלוחים אל בני ישראל, אף זה, ויצוו אל שלוחם, להיות שליח אל יוסף לומר לו כן. ואת מי צוו, את בני בלהה, מ שהיו רגילין אצלו, שנאמר והוא נער את בני בלהה: אביך צוה. שינו בדבר מפני השלום, כי לא צוה יעקב כן, שלא נחשד יוסף בעיניו (יבמות סה:): {יז} שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. אם אביך מת אלוהיו קיים, והם עבדיו: {יח} וילכו גם אחיו. מוסף על השליחות: {יט} כי התחת אלהים אני. שמא במקומו אני, בתמיה, אם הייתי רוצה להרע לכם כלום אני יכול, והלא אתם כולכם חשבתם עלי רעה והקב"ה חשבה לטובה, והיאך אני לבדי יכול להרע לכם: {כא} וידבר על לבם. דברים המתקבלים על הלב, עד שלא ירדתם לכאן, היו מרננים עלי שאני עבד, ועל ידיכם נודע שאני בן חורין, ואני הורג אתכם מה הבריות אומרות, כת של בחורים ראה, ונשתבח בהם, ואמר אחי הם ולבסוף הרג אותם, יש לך אח שהורג את אחיו. דבר אחר, עשרה נרות לא יכלו לכבות נ נר אחד כו': {כג} על ברכי יוסף. כתרגומו. גדלן בין ברכיו:
חסלת פרשת ויחי:
רמב"ן על בראשית פרק-נ
רמב"ן:
אור החיים על בראשית פרק-נ
אור החיים:
כלי יקר על בראשית פרק-נ
כלי יקר:
ספורנו על בראשית פרק-נ
ספורנו: {ג} ויבכו אותו מצרים. לא בלבד לכבוד יוסף ובמצותו אבל מצד ישראל שהיה ראוי לשררה: {ד} וידבר יוסף אל בית פרעה. כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק: {ז} ויעלו אתו. בלתי מצותו: זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים. להיות נחשב לחכם בעיני חכמי הדור כאמרו וזקניו יחכם: {ט} גם רכב גם פרשים. שהיה נחשב לאיש חיל בעיני אנשי המלחמה: {טז} ויצוו אל יוסף. צוו לעבדי יעקב או זולתם על אודות יוסף כמו ויצום אל בני ישראל: לאמר אביך צוה. צוה שיאמרו ליוסף אביך צוה לנו שנאמר אליך מאלינו לא מצדו שאינו חושד אותך כלל אבל שאם ייראו אחיך נאמר אליך אלה הדברים: לפני מותו. באותו הפרק צוה ולא היה לנו פנאי לדבר אליך. אז {יז} ויבך יוסף. בהזכירם את אביו ואת חבתו שלא חשדו: {יט} התחת אלהי' אני. האמנם אני דיין תחתיו שאדון אחר גזרותיו ואעניש מי שהיה שליח מאתו לעשותם כמו בית דין המבטל דברי ב"ד חבירו. כי אמנם הייתם שלוחיו בזה בלי ספק כענין לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים: {כ} ואתם חשבתם עלי רעה. הנה פעולתכם היתה כשגגה שחשבתם אותי לרודף ואם היה זה האמת היה פעולתכם בדין: אלהים חשבה לטובה. המציא בכם זאת השגגה לתכלית טוב: {כו} ויחנטו אותו ויישם בארון. באותו הארון שהיתה החנטה בו הניחו עצמותיו ולא קברוהו בקרקע ובזה נודע הארון לדורות שנא' ויקח משה את עצמות יוסף: חסלת פרשת ויחי: סליק ספר בראשית בעזר העושה כל בימים ששת
שפתי חכמים על בראשית פרק-נ
שפתי חכמים: {ג} ה רצונו לתרץ כי לא תבא לשון מלוי רק על מספר הקצוב מתחילה, כמו את מספר ימיך אמלא (שמות כ"ג כ"ו), כלומר ימים הקצובים לו, וימלאו ימיה ללדת (לעיל כ"ה כ"ד) כלומר ימים הקצובים לימי לידתה, וכן רבים במקרא, וכאן לא היה מספר קצוב מתחילה, לכך הוצרך הרב לומר השלימו לו ימי חניטתו מפני שימי החניטה הם ימים הקצובים להם, כלומר לחניטות מ' יום, וזהו אמרו עד שמלאו מ' יום ואמר השלמה במקום וימלאו, להודיע שזה המילוי הוא מענין השלמה לא מהמילוי שהוא הפוך הריקות, (הרא"ם): ו לאפוקי שלא תפרש וימלאו לו מ' יום ואחר כך ויבכו אותו עוד שבעים יום: ז דאם לא כן למה בכו, ואין לומר משום כבוד יוסף, כי הבכי אינו פועל רצוני עד שיבכה כשירצה: {ה} ח כרי הוא לשון לעברי, ודגור הוא לשון ארמי: {ו} ט (רא"ם), ויש לתמוה אם כן איך הורשה לדבר עם אחיו בלשון הקודש, וכדפירש רש"י על פסוק כי פי המדבר אליכם (לעיל מ"ה י"ב ד"ה והנה), יש לומר שהתנה עמו שלא ידבר עם המצריים דוקא, וכשדבר יוסף עם אחיו לא היה שום אדם אתו בבית, ולא יודע הדבר שדיבר בלשון הקודש. (נח"י), אי קשיא הא קשיא והא כל דברי המליץ היה בלשון הקודש ושם היו הרבה מצריים, ועוד קשה מדידיה אדידיה דבפסוק כי פי המדבר כתב שהרבה ממצרים היו יודעים אותו, ואם כן מה תועלת בשבועה שיוסף לא ידבר בו, והרבה מהמצריים ידברו בו, וע"ש שהאריך: {טו} י בב"ר (פ' ק' ח') א"ר תנחומא הוא לא נתכוין אלא לשם שמים, אמר לשעבר אבא מושיב לי למעלה מיהודה שהוא מלך ולמעלה מראובן שהוא בכור, עכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהם וכו' עד כאן, ולמטה גם כן לא היה רוצה לישב מפני כבוד המלכות: כ אף על פי שאין לו דומה במקרא, מכל מקום מצינו למימר דלו לשון שמא, דהואיל ומצינו דלו הוא לשון אולי כמו שהביא רש"י פסוקים על זה, ואולי מצינו נמי שהוא לשון שמא, אם כן לו נמי לשון שמא, דהא לו ואולי הכל לשון אחד: ל רצה לומר מזה נמי מוכח דלו ואולי הכל אחד הוא, דהא לו בכמה מקומות לשון בקשה, ויש אולי נמי לשון בקשה ואם כן מצינו למימר שלו נמי לשון שמא, כמו אולי, ויש אולי לשון אם, כמו שהביא רש"י לעיל, אם כן לו ואולי הכל אחד הוא: {טז} מ דאין לומר שהיה אחר שאינו מן האחים דאז בודאי לא יאמין בדבר, כי היה יודע יוסף שלא יחשוד אותו אביו על זה. (ג"א), דאין סברא שהיו מגלים סוד זה וחרפתם לנכרי שמכרו אחיהם, ויותר היה ראוי להם לדבר עמו בעצמם: {כא} נ (ג"א), כי י"ב שבטים כנגד י"ב כוכבים המאירים את כל העולם, ולכן א"ל עשרה נרות, רוצה לפרש אף שהיו חושבים להרוג אותו היה ניצל מידם, וכל זה מפני שהיה כל אחד מן השבטים דומה למזל ברקיע אשר אי אפשר ליאבד, כל שכן שהוא יחיד שלא יוכל לאבדם וכו', אבל אין לומר דאין אחד יכול להרוג עשרה, דזה אין ראיה דיוסף היה מלך והיה יכול לצוות על אלף אנשים להרוג אותם: חסלת פרשת ויחי
בעל הטורים על בראשית פרק-נ
בעל הטורים:
דעת זקנים על בראשית פרק-נ
דעת זקנים:
חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-נ
חומת אנ"ך:
נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-נ
נחל קדומים:
פירוש הרא"ש על בראשית פרק-נ
רא"ש על התורה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-נ
ברטנורא:
גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-נ
גור אריה: נ׳:א׳תע״א א׳ השלימו לו ימי חניטתו עד שמלאו לו מ' יום. פירוש כי לשון מלוי נאמר על דבר שיש לו השלמה, ולכך צריך לפרש כאן "וימלאו לו מ'" לחניטתו, אף על גב דלא נזכר בכתוב – קאי על החניטה דכתיב בקרא שלפני זה (פסוק ב): ב׳ ארבעים יום לחניטה ושלשים לבכי. פירוש כי דין הבכי שלשים יום כמו שמצינו במשה (דברים לד, ח) ובאהרן (במדבר כ, כט), ואלו שלשים יום מתחילין אחר החניטה ואין עוד המת לפניהם, שכל זמן שמתעסקין עמו – אין לבכות עליו מפני טורח החניטה שהיו מתעסקין עמו: נ׳:א׳תע״ד א׳ אבל ירא היה לומר עבור וכו'. ואם תאמר וכי היה יותר מקפיד על ידיעת הלשון משהיה מקפיד על חכמת יוסף שלא היה חכם כמוהו, ויראה דודאי היה ירא יותר מן הלשון, כי ראוי שיהיה מלך על כל אומה ולשון היודע לשון כל אומה ואומה, ואם היה מגלה שהיה יודע בע' ואחד לשון היה נראה שהוא ראוי למלוך על כל הלשונות, וראוי למלוכה יותר מן פרעה. ולפיכך אל תתמה למה לא היה פרעה יודע בלשון הקודש ובשבעים לשונות היה יודע, מפני שפרעה היה באותו זמן כולל כל הלשונות – ומושל על כולם, ולכך ידע בע' לשונות, אבל לשון הקודש למדריגת קדושתו – אין מתיחס לו כלל, ולפיכך לא למד פרעה לשון הקודש מיוסף או ממי שהוא, כי אין הלשון ראוי לו. ואם היה יוסף מדבר בלשון הקודש היו יודעים כי יוסף יותר ראוי למלוכה מפרעה, והיה זה פחיתות לו. ועוד יש לך לדעת כי יוסף אשר היה מלך במצרים היה זה נתלה בענין גדול מאד, לפי שהיה ראוי למלוכה מצד עצמו מצד השם יתברך, ולכך היה יודע בע"א לשונות, ופרעה עד ע' לשונות, כי מלכותו וגדולתו על כל הלשונות, ואם היה מגלה שהוא יודע בע' ואחד לשון היה פרעה נדחה, ולפיכך השביעו שלא יגלה את הדבר. ובודאי אין הפירוש על גלוי הלשון בלבד, רק הכוונה שהיה מגלה אל מצרים כי הוא ראוי מצד עצמו יותר מפרעה, ויהיו מורדים בפרעה וימליכו עליהם מי שהוא יותר ראוי למלוכה – וזהו יוסף, לכך היה משביעו שלא יהיה מראה להם שהוא יותר ראוי למלוכה במה שיוסף כולל כל הלשונות במעלתו, ודבר זה נפלא מאוד מאוד כאשר תבין עיקר זה: נ׳:א׳תפ״ג א׳ ומשמת אביו לא קרבו. פירוש כי קודם לכן היה מקרב אותם יותר מן השעור אשר ראוי, עד שיהיו אוכלים על שלחנו תמיד (רש"י כאן), ועכשיו לא קרבן כל כך. אבל אין לפרש דלא קרבן כלל, דאיך יתכן שלא יהיה יוסף הצדיק מקרב את אחיו. ועוד יש לומר שלא קרבן כלל, וזה מפני כי קודם שמת יעקב לא היה שעבוד עליהם, ולא היה שעבוד רק אחר מיתת יעקב (רש"י לעיל מז, כח), והיה מתירא שיאמרו מצרים 'הבה נתחכמה להם' (עפ"י שמות א, י) כאשר יהיה יוסף עמהם, שהוא מלך חשוב, ויהיו נלחמים עמהם, ולפיכך לא קרבן, שנראה שאין ליוסף שום עסק עמהם. אבל כאשר היה יעקב חי לא היו חושבים המצרים כך עליהם, שהרי לא היה שעבוד עליהם עד שמת יעקב ואז חשבו עליהם המצרים, ויוסף חכם היה ולא רצה לקרב את אחיו כמו בראשונה: ב׳ ויש אולי לשון בקשה וכו'. הוצרך לכל זה להוכיח שנוכל לפרש "לו ישטמנו יוסף" כמו "אולי לא תאבה האשה" (לעיל כד, ה), שהרי נמצא לשון "אולי" לשון בקשה כמו "לו" שנמצא בלשון בקשה, וכן נמצא "אולי" לשון 'אם' כמו "לו" שמשמש לשון 'אם', ואם כן מצאנו כל מה שמשמש לשון "לו" משמש גם כן "אולי", ואם כן גם בלשון זה שוים, כמו שתמצא "אולי" משמש בלשון 'שמא', הכי נמי "לו ישטמנו" משמש בלשון 'שמא': נ׳:א׳תפ״ד א׳ את מי צוו את בני בלהה. דאין סברא שיהיו מגלים סוד שלהם שמכרו את אחיהם לשום אדם, ויותר היה ראוי להם לדבר עמו בעצמם משיהיו שולחים על ידי אחר, ויגלו את חרפתם למכור את אחיהם: נ׳:א׳תפ״ט א׳ עשרה נרות וכו'. פירוש השבטים הם כמו נרות המאירים, כי יש י"ב שבטים נגד י"ב כוכבים המאירים את כל העולם, ולפיכך אמר להם 'עשרה נרות כו", אף כי היו חושבים להרוג אותו (לעיל לז, כ) היה ניצול מידם, וכל זה מפני שהיה אחד מן השבטים דומה למזל ברקיע אשר אי אפשר לאבד, כל שכן שהוא יחיד שלא יוכל לאבד עשרת השבטים. אבל אין לפרש דאין אחד יכול להרוג עשרה, דזה אין אין ראיה, כי יוסף שאני שהיה מלך, והיה יכול לצוות לאלף אנשים להרוג אותם, אלא אמר כי השבטים הם נרות המאירים את העולם. והשתא יתורץ מה שאמר 'עשרה נרות ואין דרך נרות לכבות', והוי ליה לומר 'עשרה בני אדם לא יוכלו לכבות אור אחד', אלא שקורא כל השבטים בשם נרות, לפי שהם דומים למזלות המאירים:ברוך ה' לעולם אמן ואמן [תהלים פט, נג]. יהי שם ה' מבורך לעולם אמן ואמן [ר' תהלים קיג, ב]. סליק ספר בראשית:
העמק דבר על בראשית פרק-נ
העמק דבר: נ׳:א׳תפ״ג א׳ ויפל יוסף על פני אביו. הנראה שהי׳ יוסף עומד ברגע אחרון של חיי יעקב סמוך לו. ויעקב הי׳ מדבר עמו בחשאי. והיינו שכתוב להלן שאמר יוסף לשבטים ואלהים פקד יפקד אתכם. וידוע שהוא סימני גאולה. ומאין ידע יוסף יותר מהם אלא כך קבל מאביו מה שלא שמעו ברגע האחרון שהי׳ שפע רוה״ק עמו כנר המבהיק לפני גמר הסתלקותו. ובעמדו אצלו הרכין והביט על שפתי אביו הגוע. ע״כ נפל הוא על פניו יותר מכל הבנים: ב׳ ויבך עליו וישק לו. לא הי׳ זה בכי׳ על מתו דודאי כולם בכו מר ואפי׳ שארי אנשים כמבואר להלן. ותו דא״כ מה זה נשיקה וכי הוא כבוד המת לנשקהו אלא משום שהי׳ נפש יוסף קשורה עם יעקב יותר מכל הבנים כמבואר לעיל מש״ה באה בכיה זו מרוב אהבה מפעולת טבע הלב שנפעם הרבה בשעת פרידתו ממנו ונפל עליו ונשק לו נשיקה של פרישות בבכי: נ׳:א׳תפ״ד א׳ ויצו יוסף וגו׳. ידוע ברבה שהי׳ תרעומות על יוסף ע״ז עד שאמרו בפ״ק דסוטה למה מת יוסף לפני אחיו רבי א׳ על שחנט את אביו א״ל הקב״ה לא הייתי יכול לשמור את צדיקי לא כך אמרתי לו אל תיראי תולעת יעקב אל תראי תולעת את יעקב : ב׳ ויחנטו הרפאים את ישראל. כאן נרמז התרעומות שהגידו חז״ל דמש״ה כתיב כאן ישראל ולא יעקב אלא רמז להפליא כי החניטו רופאי אוה״ע את ישראל שהי׳ מצוין במעלה וקדושה שנקרא שמו ישראל: נ׳:א׳תפ״ה א׳ כי כן ימלאו ימי החנוטים. פירש הכתוב דמה שנתמלא ליעקב ארבעים יום. ה״מ משום שדרך החניטה כך הוא ולא נימא שהי׳ יעקב מונח איזה ימים עד שהסכים יוסף לחנוט. אלא תכף ומיד אחר הפטירה הסכים לחנטו ומש״ה נעשה מה שנעשה: נ׳:א׳תפ״ו א׳ וידבר יוסף אל בית פרעה. כי כל זמן שלא נקבר אביו הרי הוא בכלל אונן ואינו ראוי להתראות את המלך: ב׳ באזני פרעה. שיכנסו באזניו. ומזה למדו בב״ר שרמז לו דברים שבע״כ מוכרח הוא להתרצות: נ׳:א׳תפ״ז א׳ אבי השביעני. לא אמר נשבעתי לאבי. שלא ישאל פרעה היאך נשבע בלי רשות. מש״ה אמר שהי׳ נשבע מפי אביו בע״כ וכסבור פרעה שהאב יכול להשביע את הבן כמו שהאדון יכול להשביע את עבדו. כמ״ש לעיל גבי אברהם ואליעזר: ב׳ אשר כריתי לי. הכינותי וחפרתי: ולא אמר לשון חפירה דמשמעו הרבה כצורך הקבר ואין דרך האדם לחפור קבר בחייו מש״ה אמר כריתי דמשמעו רושם וחריץ בארץ כמ״ש בספר במדבר כ״א י״ח. והנה לא האריך יוסף לבאר טעם חביבות המקום אלא זה הטעם הפשוט שהוא חפרו. ויש בזה משום כבוד כדאי׳ בסנהדרין דמ״ח שאין קוברין את הבן בקבר אביו משום כבוד אביו ונכלל בזה שכבודו שהוא יקבר בעצמו שם. ע״כ אעלה נא וגו׳. כי בכלל השבועה שמה תקברני שיתעסק בעצמו בקבורתו: נ׳:א׳תפ״ח א׳ כאשר השביעך. בזה הקבר אשר כרה לו. ולא רק במקום הראשון של א״י לבד אלא להביאו לקברו: נ׳:א׳תפ״ט א׳ ויעלו אתו. לכבוד יוסף עלו מעצמם מש״ה כתיב מה שעלו עבדי פרעה קודם שכתוב עליית אחי יוסף. באשר שעליית זקני פרעה הי׳ שייך לעליית יוסף עצמו שעלו לכבודו של יוסף. כענין שכ׳ בפ׳ קרח בשעה שהלך משה לדתן ואבירם וילכו אחריו זקני ישראל. לכבודו שלא ילך לבדו . והנה כתיב כאן ויעלו אתו. ולא כתיב עמו. וכבר ביארנו לעיל כ״ב ג׳. דאתו משמעו שלא בהשתוות כמו עמו וכן כאן לא התרועע יוסף את השרים. אלא עמדו מנגדו. שהרי הוא היה טרוד בצערו ובענין אשר לפניו: נ׳:א׳ת״צ א׳ וכל בית יוסף. עבדים ושפחות שלו: נ׳:א׳תצ״א א׳ ויעל עמו. לא כתיב כאן ויעלו עמו אלא ויעל. היינו שיוסף העלה עמו והם לא הלכו משום כבוד המת ולא לכבוד יוסף אלא בצווי יוסף כדי לשמור מהלך הרבים מכל נזק או שירא מהתחרות עשו על קבורת יעקב במכפלה כאשר כן הי׳ לפי מדרש רז״ל. וכתיב כאן עמו. שגם יוסף השגיח על שמירת מהלך הרבים כמו אנשי חיל אשר לקח בשביל זה: ב׳ גם רכב גם פרשים. לא כל רכב ופרשים הלכו כמו בזקני פרעה. דשם כל א׳ הלך מפני הכבוד. אבל כאן שהי׳ משום פקודת יוסף. והוא לא צוה אלא איזה חלק כפי צורך הענין: נ׳:א׳תצ״ב א׳ ויבואו עד גורן האטד אשר בעבר הירדן. באמת ההולך ממצרים מערבה דרומה של א״י לחברון מזרחה א״צ להגיע לירדן כלל. אלא בהגיעו נגד חברון מעקם דרכו לצפון ובא לחברון. אבל יוסף הקיף מהלכו הלאה כדי שיתוספו במהלכו הרבה ממואב וכנענים היושבים על יד הירדן. ומזה שנינו במס׳ כלים פ״א מ״ז ומסבבים לתוכן מת עד שירצו. הרי דדרך לסבב בנשיאה ממקום למקום עד שמגיע למקום קבורה והוא לכבודו של מת: ב׳ מספד גדול. היינו דברים הרבה. התעוררות על אבידה זו ובמשך כמה שעות האריכו ההספד וזה מיקרי גדול: ג׳ וכבד. דברים יורדים חדרי הלב: ד׳ ויעש לאביו אבל שבעת ימים. עוד הי׳ קודם קבורה וכמ״ש התוס׳ מו״ק ד״כ א׳. ובאמת אין אבלות אלא לאחר קבורה. והיינו דכתיב וירא וגו׳ את האבל בגורן האטד. שהוא לפני מקום קבורה: נ׳:א׳תצ״ג א׳ ויאמרו אבל כבד זה למצרים. התבוננו מזה שלא הי׳ תכלית זה האבל משום יוסף ואחיו שהמה בניו. ולכבודו נתאבלו גם כל מצרים כמו שהיה המנהג לפנים במלך שמתאבל כולם יושבים על הארץ כדאיתא בסנהדרין פ״ב. אבל כאן לא הי׳ הדבר כן. אלא עיקר תכלית האבל הזה הי׳ בשביל מצרים עצמם. ומש״ה משעה שיצא המת מגבול מצרים נחשב להם כמו שכבר נקבר כמו במסרוהו לכתפין ואין לאוננין עוד עסק ויש מנהג אבלות. כך כיון שיצא מגבולם שוב אין להם עסק בקבורתו. והגיע להם זמן אבלות והא דכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים. היינו שהשהה באותו מקום מטתו של אביו כדי שינהגו המצרים אבל שמה שבעת ימים ללמד בזה לאנשי מצרים שראוים להתאבל על יעקב כמו על מתיהם באשר עשה רוב טובה להם בעליית היאור. והרי הוא כמו אב המון גוים אלה: נ׳:א׳תצ״ד א׳ ויעשו בניו לו וגו׳. אחר שנתאבלו המצרים כל הצורך שוב לא הי׳ להם עסק בקבורה המת. עתה התחילו בניו לעסוק עמו כאשר צום. אבל עד גורן האטד הי׳ כבוד יעקב במרובים כדאי׳ בסוטה די״ג ב׳: ב׳ כן כאשר צום. שישאו אותו כמו שיהיה בדגלים כמבואר ברבה. והכי מוכח בס׳ במדבר בחנוכת המשכן. כמש״כ שם ז׳ י״ח ותיבת כן משמעו כמו כן צדקה לחיים בס׳ משלי דמשמעו בסיס ויסוד. כך לא הביטו בסדר נשיאתו שאמר להם יעקב טעמים על מה הוא מצוה אותם שיעשו כך וכך. אבל המה לא עשו כן מחמת הטעם. אלא העיקר משום שכך צוה אביהם. ולא חשבו אז דבר אחר. ומזה למדנו הכתוב מכש״כ במצות ה׳ שאע״ג דבל״ס יש בכל מצוה טעם ויסוד מ״מ אין לנו לחקור בשעת מעשה אלא כי כך צוה ה׳: נ׳:א׳תצ״ה א׳ במערת שדה המכפלה אשר קנה וגו׳. כאן פי׳ עוד הפעם הכתוב סימנים אלו ולא כל הסימנים שאמר יעקב. היינו משום דקבורה הוא כבוד החיים ג״כ וממילא ערך מקום הקבורה ג״כ כבוד להם. ופירש הכתוב כאן הטעמים שנוגע גם להם א׳ מחמת שהי׳ שדה המכפלה מקום היותר מכובד. ב׳ מחמת שהי׳ קנוי לכך. שני טעמים אלו נוגע גם לכבוד החיים. אבל טעם הג׳ שאמר יעקב שנקבר שם אברהם וגו׳ זה אינו אלא נ״ר להמת. ולא שייך לכבוד החיים: נ׳:א׳תצ״ו א׳ וכל העולים אתו וגו׳ אחרי קברו. אע״ג שהמה כבר נסתלקו מעסק המת בגרן האטד מ״מ לא הלכו בחזרה. מש״ה פי׳ הכתוב וכל העולים אתו לקבור וגו׳. ל״מ זקני פרעה שמתחלה לא הלכו בשביל קבורה אלא בשביל כבוד יוסף אלא אפי׳ כל העולים אתו לקבור את אביו. לזה התכלית וא״כ אחר שנתאבלו בגרן האטד והי׳ נחשב להם כקבורה היו יכולים לשוב מ״מ חשו לכבוד יוסף אחר שכבר עלו והלכו עמו עד שנחשב לקבורה גם לו בשביל שהוא אביו: נ׳:א׳תצ״ז א׳ לו ישטמנו יוסף. לו דכאן הוא מלשון אם כמו לו חכמו. לו אנכי שוקל על כפי. כפרש״י כאן. ולא מלשון שמא שאין לו דמיון במקרא ומשמעות המקרא דישטמנו הוא מחשבה ועיון איך לעשות רעה. וכן ביארנו לעיל מ״ט כ״ג פי׳ וישטמהו. ובאשר לא בנקל ימצא יוסף למכור את אחיו לעבדים. אפי׳ הוא מושל גדול. אבל אם ישטמנו יוסף ימצא דרך להגיע לזה ולהשיב לנו וגו׳ שזה לא חשדו אותו שיהרגם ח״ו אשר זה הוא יותר בנקל מלמכור לעבדים. אבל אחר שזה לא יעשה יותר משעשו לו. אלא עצות למכרם. מש״ה אמרו לו ישטמנו: נ׳:א׳תצ״ח א׳ אביך צוה לפני מותו. הוא תמוה שהרי יוסף לא זזה ידו מאביו בשעת מותו. ואיך צוה והוא לא ידע. ונראה שהשכילו להבינו אשר במה שאמר בברכת יוסף ויפזו זרועי ידיו ששבח אותו שלא ירה חצים וקשת להממררים לו בזה צוה להגיד כי כן מבוקשו: נ׳:א׳תצ״ט א׳ פשע אחיך וחטאתם. כבר כתבנו לעיל מ״ב כ״א כ״ב. ששתים רעות עשו עמו. א׳ אפי׳ לפי מחשבתם שיוסף העביר עליהם את הדרך. והוא ראוי לעונש מ״מ לא היה להם להתאכזר כ״כ. שנית שעיקר הענין שחשדו אותו לרוצה להשתרר עליהם אינו אלא חשד ודמיון. והיינו שאמרו לו פשע אחיך שהתאכזרו הרבה יותר מדי מטבע אחים. וחטאתם ששגגו בהליכותך וכמו שאמר ראובן אל תחטאו בילד: ב׳ כי רעה גמלוך. לא החשד בעצמו הוא ענין שיש לחוש שתנטור להם. אלא שמפני החשד עשו לך רעה וא״כ אפי׳ לא היה אלא בשוגג. הכלל הוא אדם מועד לעולם בין בשוגג כו׳. מעתה אפילו לא היה אכזריות בזה העונש ולא היה פשע. מ״מ הרי חטאו במה שחשדו אותו והענישו על החשד ועשו לו רעה: ג׳ ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. זהו דברי המדברים עצמם ליוסף. שמלבד צווי אביך אנו מוסיפים דבר שראוי לישא פשע עבדי וגו׳. שהרי בכל מעשיהם לא סרו מ״מ מיראת ה׳. אלא שעלה בדעתם שכך רצונו ית׳ להתאכזר על פושע כזה. וא״כ גם הפשע אינו אלא לש״ש: ד׳ אלהי אביך. הזכירו אותו מדת אביו לבקש שלום יותר ממדה הרגילה לכל אדם. וכאשר ביארנו בפסוק מידי אביר יעקב. ולעיל ל״א מ״ו ול״ב כ״ו: ה׳ ויבך יוסף וגו׳. כדאי׳ ביומא פ״א הוא פירש ובוכה. ומפרש בגמ׳ מפני החשד. אמנם שם תנן הוא פורש ובוכה שיש אדם שאין לבו נבהל כ״כ להגיר דמע תומ״י. וגם כי כבר ידע הכה״ג שזקני כהונה יאמרו לו משביעין אנו עליך וכו׳ מש״ה נדרש לפרוש ולהתבונן בדבר עד שיבכה. משא״כ כאן נבהל יוסף ונתבייש מזה החשד ע״כ תומ״י בדברם אליו החל לבכות. ולא דבר מאומה מעקת לבבו: נ׳:א׳ת״ק א׳ וילכו גם אחיו ויפלו לפניו. לא הבינו בכייתו וחששו עוד שבכה בהזכיר לפניו צרותיו מכבר והיאך אפשר למחול ע״ז: ב׳ ויאמרו הננו לך לעבדים. בחשבם כי ישטמם יוסף וימכרם לעבדים ע״כ אמרו אין לך לחשוב מחשבות היאך להשיב נקם כי הננו מתרצים להיות לך לעבדים והרי הנקם: נ׳:א׳תק״א א׳ אל תיראו. משום מחשבה: ב׳ כי התחת אלהים אני. הלא אתם עבדי אלהים וכאשר תהיו עבדים לי הלא אני מקפח כבוד שמים ומקבל את עבדיו לי לעבדים והיאך אפשר לעשות כן. הבמקום אלהים אני שאקבל את עבדיו לי לעבדים. ובדרך שאמרה תורה בס׳ ויקרא כ״ה נ״ה כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם. ואין רצון הקב״ה ואין כבודו שיהיו נמכרים לעבדים לזולתו: נ׳:א׳תק״ב א׳ ואתם חשבתם עלי רעה. הסביר שאין לו לגמול להם רעה שהרי המה חשבו שהוא הרע להם. וכ״כ הספורנו. וגם זה אינו חטא על מה חשבו שהוא הרע להם. ע״ז הוא מבין כי אלהים חשבה לטובה וגו׳. הוא ית׳ היסב שתחשדוני ותעשו לי רעה כדי שתגיע מזה טובה. וכענין שאמרו בב״ר פ״ד עה״פ וישבו לאכל לחם. עבירתן של שבטים זכורה היא לעולם תקוה היא לעולם. שודאי לא היו ראוים לאותו מעשה אם לא בהשגחה עליונה ית׳ וא״כ אין ליוסף עליהם כלום: נ׳:א׳תק״ג א׳ ועתה אל תיראו. אמר שנית שלא יחשבו שאע״ג שלא ירע להם מ״מ לא יכלכל אותם עוד ויותר טוב היה להם שהיה מקבלם לעבדים ושוב לא היו דואגים לפרנסה שהרי דרך אדון לזון עבדיו כמש״כ לעיל מ״ז כ׳ אבל עתה לא יוסיף לפרנסם עוד ע״כ אמר שנית אל תיראו: ב׳ אנכי אכלכל וגו׳ ואת טפכם. נתבאר לעיל מ״ז י״ב פי׳ לחם לפי הטף. הכונה בזה שיחוש לפרנסם באופן היותר נאה ומשובח שהטף יאכלו לחם נקי וסולת כמנהג אפרתי עם: ג׳ וינחם אותם. שלא ירע להם גם זה שהגיעו לצפות על שלחן אחרים וכדאי׳ בביצה דל״ב ב׳ שהעולם חשך בעדו. ע״ז ניחם אותם. ד׳ וידבר על לבם. בדברים המתישבים על הלב: נ׳:א׳תק״ד א׳ הוא ובית אביו. לא היה אופן ישיבתם נבדל כל כך שיהא ניכר שהוא המושל והמה גרים גרורים אלא השתדל בכל אופן להשוות ישיבתו לבית אביו: ב׳ ויחי יוסף מאה ועשר שנים. הוא מיותר. שהרי להלן כתיב במקומו וימת יוסף בן מאה ועשר שנים. אלא בא ללמדנו מאמר חז״ל שנתקצרו ימיו של יוסף מפני שהתנהג ברבנות. והיינו סמיכות המקרא שאע״ג שישב הוא ובית אביו מ״מ התקצרו ימיו שלא היה יכול לצאת י״ח והיה כ״פ מראה איזה רבנות ושררות עליהם אם בשגגה אם בשטף הליכות גדולה כזה שהיה לו. וע״ז נתקצרו ימיו. וכיב״ז אמרו בשבת די״א תחת חבר ולא תחת ת״ח תחת ת״ח ולא תחת יתום ואלמנה: נ׳:א׳תק״ה א׳ גם בני מכיר בן מנשה וגו׳. לכאורה אינו מובן למה חלק הכתוב בני מכיר מבני אפרים והרי מנשה לא היו לו בנים כ״א מכיר לפי הנראה מפ׳ פינחס בפקודי מנשה. וא״כ בני מכיר היינו בני שלשים למנשה. אבל באמת נראה מס׳ יהושע י״ז א׳ דכתיב למכיר בכור מנשה. שהיו למנשה עוד בנים אלא שלא היו חשובים וראוים להזכר בשם. והיו נבלעים במשפחת המכירי מש״ה גם יוסף לא החשיבם שיהיו בניהם נולדים על ברכיו ורק בני מכיר בן מנשה המה ילדו על ברכיו. משא״כ בני אפרים שלשה. כולם היו חשובים ושמח יוסף לראות בנים להם : נ׳:א׳תק״ו א׳ אנכי מת ואלהים פקד יפקד אתכם. נחמם שלא ידאגו במותו על פרנסה. ומי יכלכלם אחריו. ומש״ה אמר שהקב״ה יפקוד אותם בימי הגלות ויהיו נזכרים לפרנסם. וגם לבסוף והעלה וגו׳: נ׳:א׳תק״ז א׳ וישבע יוסף וגו׳. באשר היו כמו משועבדים לו לגמלו על הטוב שעשה עמהם. ע״כ הי׳ מועיל מה שהשביעם בע״כ. גם לדורות מאוחרים משום דכל הדורות מחויבים לגמול טובה ליוסף. ע״ז שהטיב לאביהם. ובמכילתא פ׳ בשלח תני׳ כי השבע השביע אותם שישביעו לבניהם וע׳ מ״ש שם: ב׳ פקד יפקד וגו׳. זה מדבר בפקודת הגאולה. מש״ה במקרא הקודם ואלהים פקד וגו׳ הקדים אלהים לפקידה. וכאן אמר להיפך. היינו משום דכבר ביארנו ריש פ׳ בראשית דאלהים פעם משמעו בורא הטבע ופעם משמעו מנהיג בדין ומובן לפי הענין מש״ה תחלה אמר דאלהים היינו בורא עולמו הוא נותן לחם לכל בשר ומכש״כ לזרע אברהם יצחק ויעקב. וישגיח לפרנסם. אבל כאן דמיירי בגאולה וזה אינו שייך לבריאת שמים וארץ. אלא בשביל שהוא שופט ודיין יראה בצרתם ויתבע עלבונם. ובאשר דיין אינו עושה פעולתו תדיר. אלא כשהוא רואה עושקן של ב״א. והיו סבורים במצרים שהוא מסתיר פניו ואינו רואה בצרת ישראל. עד שצעקו ושמע תפלתם ופקד לגאולה. אז הי׳ מכונה בשם אלהים. נמצא מתחלה יפקוד ואז יהי׳ מכונה אלהים. וכמש״א בב״ר פ״א דמש״ה בראשית ברא אלהים. דמתחלה פעל ואח״כ נקרא בשם אלהים. וע״ע ס׳ שמות ג׳ י״ג וט״ו: נ׳:א׳תק״ח א׳ ויחנטו אתו. שלא יתקלקל: ב׳ ויישם בארון במצרים. לא קברו אותו ומן השמים היתה סיבה כדי שיכירו את הארון בצאתם ממצרים. וכ״כ הספורנו: ג׳ סליק בע״ה
תורה תמימה על בראשית פרק-נ
תורה תמימה: נ׳:א׳ש״פ א׳ שבעים יום. א"ר אבהו, [מפני מה זכו האומות לשבעים יום שבין אגרות המן לאגרות מרדכי], כנגד שבעים יום שעשו המצרים חסד עם יעקב אבינו א) ר"ל זכו שהיה להם קורת רוח במשך שבעים יום שחשבו לקיים גזירת המן שנמשכה מן י"ג ניסן עד כ"ג סיון. .(ירושלמי סוטה פ"א ה"י) נ׳:א׳שפ״ב א׳ אבי השביעני. תניא, בשעה שאמר יוסף לפרעה אבי השביעני, אמר ליה אתשיל אשבועתך, אמר ליה ואתשיל נמי אדידך דמשתבענא לך דלא מגלי דלא שמעית בלשון הקודש, מיד אמר לו, עלה וקבור את אביך כאשר השביעך ב) בגמרא באה אגדה זו בארוכה, דבשעה שעלה יוסף לגדולה כל לשון שהיה פרעה מדבר עמו היה משיב לו, וכשהיה יוסף מדבר עמו בלה"ק לא ידע פרעה להשיב, וביקש ללמדו ולמדו ולא התלמד, ובקשו פרעה שלא יגלה שאינו שומע בלה"ק שאינו לכבוד לו, ונשבע לו, ועתה כשלא רצה פרעה להניחו לצאת ממצרים לקבורת יעקב ואמר לו יוסף אבי השביעני ואמר לו הוא אתשיל אשבועתך, השיב לו יוסף שישאול גם על שבועה שלו שנשבע שלא יגלה שאינו מבין בלה"ק. ובתוס' הקשו היאך היה אפשר ליוסף לשאול על שבועתו לפרעה והא אי אפשר לשאול אלא מדעתו, ותרצו דצ"ל שאמר לו יוסף כזה בלשון גוזמא ובאמת לא היה יכול לשאול, עכ"ל. אבל לו"ד היה אפשר לומר, דכונת יוסף בתשובתו היתה, כשם שאי אפשר לשאול על שבועתי לך אלא מדעתך, כך אי אפשר לי לשאול על שבועתי לאבי כי אם מדעתו והוא מת, אבל לא שהגיד לו כזה בדרך קנטור ולפי"ו ניחא בכלל מאמר יוסף לפרעה ואתשלי נמי אדידך, שאין זה מדרך הכבוד, אבל לפי דברינו לא אמר לו זה בדרך קנטור, ורק בהסבר וכמשל אי אפשר לו לשאול על שבועתו ליעקב כמו שאי אפשר לשאול על שבועתו לו מפני שצריך דעת מי שנשבע לו וכמש"כ, ודו"ק. .(סוטה ל"ו ב') ב׳ אשר כריתי לי. א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, בקברי אשר כריתי לי, אין כירה אלא לשון מכירה, שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה ג) מאמר זה הובא בגמרא בהמשך ספור המאורע שהיה בעת שהלך יוסף וכל הכבודה לקבור את יעקב, וכיון שהגיעו למערת המכפלה בא עשו ועכב הקבורה, שבא בטענה, דבמערת המכפלה היו מקומות לארבע זוגות, וכבר נקברו שם אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, ועוד עבור זוג אחד מיורשי יצחק וכיון שקבר יעקב שם את לאה, א"כ כבר נטל הוא חלק ירושתו, ולפי"ז שייך המקום הפנוי לעשו, ואמרו לו בני יעקב שהוא מכר את חלקו ליעקב, והראו לו שטר המכירה, יעו"ש, וחז"ל סמכו שיעקב בעצמו הזכיר ענין זה לפני מותו בלשון שאמר אשר כריתי לי, כלומר אשר קניתי לי, דכירה הוא לשון מכירה [בחסור אות המ'], וכמו וגם מים תכרו מאתם בכסף (פ' דברים), ואכרה לי בחמשה עשר כסף (הושע ג'), דלא שייך לפרש כאן כריתי מלשון חפירה כמו כי יכרה איש בור, יען דהוא לא חפרו, דהיו המקומות מוכנים עוד מימי אברהם. – אמנם בכלל צריך באור מה מועלת המכירה בזה לפי מה דקיי"ל בב"ב ק' ב' ובפוסקים, המוכר קברו באים בני משפחה וקוברים אותו [את המוכר] בעל כרחו של לוקח, מפני שאי אפשר למכור דבר עסק משפחה, ולכן אמרו רבנן שישקול המוכר את הדמים ותבטל המכירה, וא"כ הלא אין כל יסוד לטענת מכירה שהשיבו לעשו. ויש לפרש הענין ע"פ מ"ד במדרשים ובפירש"י כאן בפסוק זה עוד דרשא על הלשון בקברי אשר כריתי לי, שעשה יעקב כרי אחד מכל הכסף והזהב שהביא מבית לבן ונתן לעשו עבור חלקו במערת המכפלה, ופשוט דמדייקי למה הוציא יעקב ענין הקניה בלשון כירה, ואינו מבואר למה הרבה כל כך ממון עבור זה לעשו, בעוד שכידוע היה לבו של עשו טוב עליו בפגשו אותו בדרך מבית לבן וכמבואר בפ' וישלח, ומשמע שם שהיה לוקח ממנו גם מעט כסף. אך לפי המבואר בדין מכירת מקום קבר משפחה שהמוכר יכול להחזיר הכסף ולבטל המקח, לכן במכוון הרבה לו כסף וזהב כדי שיחוס להשיבם, וממילא יהיה המקח קיים. .(שם י"ג א') נ׳:א׳שפ״ד א׳ ויעל יוסף. במדה שאדם מודד מודדין לו, יוסף זכה לקבור את אביו ואין באחיו גדול ממנו, לפיכך זכה שנתעסק בו משה שאין בישראל גדול ממנו, שנאמר (ר"פ בשלח) ויקח משה את עצמות יוסף עמו ד) ואע"פ דכל האחים עסקו בקבורתו וכמש"כ בפ' י"ג וישאו ויקברו אותו, בכ"ז תלה הכתוב כל ענין זה ביוסף, כי מבואר לפנינו בפסוק י"ד שהאחים הניחו עיקר ההתעסקות ליוסף, שאמרו, כבודו של הנפטר יותר במלכים מאשר בהדיוטים. וע"ע מענין דרשה זו לקמן ר"פ בשלח. .(סוטה ט' ב') ב׳ ויעל יוסף וגו'. מאי שנא מעיקרא דכתיב ויעל יוסף לקבור את אביו ויעלו אתו כל עבדי פרעה והדר וכל בית יוסף ואחיו ובית אביו, ומאי שנא לבסוף כתיב (פ' י"ד) וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו וכל העולים אתו, א"ר יוחנן, בתחלה עד שלא ראו בכבודם של ישראל לא נהגו בהם כבוד, ולבסוף שראו בכבודם נהגו בהם כבוד ה) עיין להלן בפסוק י' בענין הכבוד שהראו ליעקב. ובכלל תמיהני מה ראו חז"ל להקשות על שנויי הלשונות בעוד אשר לפי פשוטם ניחא, ע"פ מ"ש במס' דר"א זוטא פ"ו, ליציאה הקטן קודם ולכניסה הגדול קודם [ויש סמך לזה ביחזקאל מ"ו, והנשיא בתוכם, בבואם יבא [הוא], ובצאתם יצאו [הם] ], וא"כ כאן כשיצאו ממצרים הלכו המצרים תחלה, וכששבו לביתם הניחו לישראל לכנס תחלה, כהלכות ד"א וע"צ הכבוד לישראל, וקצת י"ל דיציאה זו כניסה היא, כי הלכו לקבור את יעקב, ודו"ק. .(שם י"ג א') נ׳:א׳שפ״ז א׳ עד גורן האטד. וכי גורן יש לו לאטד ו) הוא גדר של קוצים. , א"ר אבהי, מלמד שהקיפוהו כתרים לארונו של יעקב כגורן זה שמקיפים לו אטד, שבאו בני עשו ובני ישמעאל ובני קטורה ותלאו כתריהם בארונו של יעקב ז) ומבואר בגמרא דמתחלה באו כולם למלחמה [ואולי על אדות החלק במערת המכפלה, כמש"כ לעיל בפסוק ה' אות ג'], ומכיון שראו כתרו של יוסף נטלו כולם כתריהם ותלאום בארונו של יעקב, ובס"ה היו ל"ו כתרים, כתר יוסף, י"ב כתרים מי"ב נשיאים של ישמעאל וכ"ג מכ"ג אלופים שבעשו. .(סוטה י"ג א') ב׳ עד גורן האטד. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו מקום ששמו אטד, אלא מהו אטד, אלו הכנענים שהיו ראויים לדוש באטד ח) הם קוצים שעושים מהם גדר. ונצולי בזכות וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד ט) ר"ל בזכות הכבוד שחלקו ליעקב גם הם, כפי שיתבאר בפסוק הבא. .(ירושלמי סוטה פ"א ה"י) ג׳ מספד גדול וכבד. תני, אפילו סוסים ואפילו חמורים י) י"ל הבאור שהיו הסוסים וחמורים מלובשים בגדי אבל, וכנהוג היום בקבורת שרים. .(סוטה י"ג א') ד׳ אבל שבעת ימים. א"ר חסדא, נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה, שנאמר (איוב י"ד) ונפשו עליו תאבל, וכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים יא) ר"ל דהפסוק הזה מגלה על הפסוק ונפשו עליו תאבל ששיעור האבילות שבעת ימים. ועיין בירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה דתלתא יומין נפשא מטייסא על גופא, סברא דחזרה לגופא, כיון דחמית ליה דאשתני זיו אפיה שבקא ליה ואזלא, ואחר תלתא יומין הכרס נבקעת על פניו וכו', וצ"ל דמ"ש כאן מתאבלת כל שבעה הוא מ"ש בירושלמי מן תלתא יומין ולהלן וכו', אבל על כרחיך צ"ל דגם הבבלי ס"ל דיש חילוק בין השלשה ימים הראשונים לארבעה האחרונים, מדמצינו חילוק בגמרא לענין שלשה ימים הראשונים דחמירי מימים האחרונים, כמו לענין מלאכה ושארי דברים, וכ"מ בירושלמי שם, דעל הא דאמרו שם אבל ג' ימים אסור במלאכה אפילו בצנעא מביא הא דנפשא מטייסא על גופא. – ועל יסוד זה הירושלמי שהבאנו קיי"ל בבבלי יבמות קכ"א א' אין מעידין על המת אלא עד שלשה ימים, משום דאחר ג' ימים אשתני זיו הפנים, וע' באה"ע סי' י"ז. – גם י"ל ע"פ דברי הירושלמי שהבאנו מקור וסמך למש"כ ביו"ד הלכות מליחה סי' ס"ט סעיף י"ב, הורו הגאונים [כך הלשון בטור] בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה נתייבש דמו בתוכו ולא יצא עוד ע"י מליחה ולכן אין לאכלו מבושל אלא צלי וכו', יעו"ש, וכתבו הפוסקים שאין כל מקור ויסוד להוראה זו, ולפי הירושלמי הנ"ל י"ל דהטעם שאחר ג' ימים משתני זיו אפיה, הסברא נוטה שהוא מפני קלקול והצטמקות הדם, ולפי"ז מבואר דאחר ג' ימים מצטמק הדם ואינו ראוי לצאת עוד אפילו ע"י מליחה, ודו"ק. .(שבת קנ"ב א') ה׳ אבל שבעת ימים. תניא, מניין לאבילות שבעה מן התורה, שנאמר ויעש לאביו אבל שבעת ימים יב) ושוב פריך בירושלמי, וכי למדין מקודם מתן תורה [ונוסחא אחרינא ולמדין מקודם מת"ת, בלשון בתמיה], ועיין בתוס' מו"ק כ' א' ועוד אחרונים הקשו מירושלמי גופיה דיליף מקודם מתן תורה לענין שבעת ימי המשתה, ובאמת בכלל הענין פלא, שהרי כמה וכמה ענינים אנו למדין מקודם מת"ת, ומה ראה הירושלמי כאן לחקור ולהקשות על זה. ואולי י"ל דט"ס קל בירושלמי, ובמקום וכי צ"ל וכן, והכונה וכן כאן אנו למדין מקודם מתן תורה כמו שאר ענינים, ובירושלמי רגיל המלה וכן בלא אל"ף במקום וכאן [ולהגירסא ולמדין מקודם מת"ת, צריך לפרש הלשון ולמדין בניחותא, וכמש"כ]. – והנה בגמרא הבבלית מו"ק כ' א' יליף סמך ז' ימי אבילות מפסוק דעמוס ח' והפכתי חגיכם לאבל, מה חג שבעה אף אבל שבעה, ויש למצוא נ"מ לדינא בין הלמודים שבבבלי וירושלמי, לפי מש"כ התוס' בע"ז כ"ב א' ד"ה תיפוק ליה, וז"ל, והר"א הקשה לפי ר"ת דמלאכת חוה"מ מדרבנן מדאמר במו"ק י"א ב', פתח באבל וסיים בחוה"מ, ומשני לא מיבעי קאמר, לא מיבעי ימי אבלו דאסור מדרבנן אלא אפילו חוה"מ דאיסור מדאורייתא וכו', ותירץ ר"ת דקרי למלאכת חוה"מ דאורייתא, לפי שיש לה אסמכתא מן התורה, לאפוקי אבל שאין לו אסמכתא רק מדברי קבלה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל, עכ"ל. וא"כ להירושלמי דגם לאבילות יש סמך מן התורה ובכל זאת קרי למלאכת חוה"מ דאורייתא לגבי אבילות, ש"מ דמלאכת חוה"מ דאורייתא, וכקושית הר"א, ודו"ק. – וע' במפרש לנזיר ט"ו ב' כתב, רבנן תקנו אבילות שבעה ואסמכוה אקרא ויעש לאביו אבל שבעת ימים, עכ"ל. וצ"ע שהניח הדרשה מבבלי והביא דרשת הירושלמי, ואפשר לומר דס"ל כמש"כ התוס' במו"ק י"ד ב' דמהפסוק והפכתי לא שמעינן רק איסור מלאכה, יעו"ש, או משום דפסוק זה בתורה כתיב. – והנה לדינא קיי"ל דדרשא זו לענין אבילות שבעה אינה דרשה גמורה מדאורייתא, רק אסמכתא בעלמא, דלדעת רוב הפוסקים הוי ענין אבילות מדרבנן, ואפילו אבילות יום ראשון, ורק אנינות הוי מדאורייתא, כמש"כ הרא"ש פ"ג דברכות ופ"ג דמו"ק, ולפנינו יתבאר זה אי"ה בפ' שמיני בפסוק דרש דרש משה, ואפילו הרי"ף ורמב"ם דס"ל דאבילות מדאורייתא גם הם מודו דרק יום ראשון הוי מדאורייתא, וגם זה רק ביום המיתה, אבל אבילות שבעה לכו"ע הוי מדרבנן, ורק סמכו זה אלשון התורה. .(ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה) נ׳:א׳שפ״ח א׳ וירא יושב הארץ הכנעני. [תניא, אף הכנענים עשו חסד באבלותו של יעקב, ומה עשו], ר' אליעזר אומר, איזוריהם התירו יג) לא נתבאר ענין וערך הכבוד בזה, וי"ל ע"פ מ"ש בברכות ס' ב' בסדר ברכות השחר, כי אסר המייניה אומר ברוך אוזר ישראל בגבורה, מבואר כי קשירת החגורה מורה על הגבורה ועל אומץ הרוח, וממילא לפי"ז הוי התרת האזור הוראה על רפיון הרוח, וא"כ י"ל דהכונה כאן דכשראו בסדר ההלויה של יעקב באותות הגדולה והכבוד, כמבואר לעיל שבאו מכל האומות ותלו כתריהם בארונו של יעקב [ע"ל פ' י'], הראו אות רפיון ידים ורוח בזה שהתירו חגוריהם, ודו"ק. , ר' שמעון בן לקיש אומר, קשרי כתפיהם התירו, רבנן אמרי, זקפו קומתם יד) לא נתבאר בכלל איפה מרומז כל ענינים אלה שעשו הכנענים, ויתכן לומר דגם הכא מדייק כמו בפ' הקודם וכי גורן יש לאטד, ודרשו שם שהקיפו כתרים לארונו של יעקב כגורן זה שמקיפים לו אטד, ומדסיפר הכתוב שרק במקום זה ראו, ש"מ שבא להורות שכיון שראו כבוד וגדולה כזו מצד כל האומות נרתעו ופחדו גם הם עד שעשו מעשה כבוד גם הם, וכל אחד מהחכמים דריש ענין הכבוד שעשו, דכל אחד ס"ל דענין כזה מורה על כבוד הבא מפני הפחד, ועיין מש"כ באות הקודם. .(ירושלמי סוטה פ"א ה"י) ב׳ אבל כבד זה. א"ר יודן ב"ר שלום, מלמד שהראו באצבע ואמרו אבל כבד זה למצרים טו) פשוט דדייק הלשון "זה", דבכ"מ מורה על הוראה באצבע, כמו בתענית ל"א א', הקב"ה יושב בגן עדן בתוך הצדיקים וכל אחד מראה עליו באצבע, שנאמר הנה אלהינו זה, ובמנחות כ"ט א' שלשה דברים הראה הקב"ה למשה באצבע ויליף מדכתיב בכולהו לשון "זה", יעו"ש, ובמכילתא פ' בא, בעבור זה עשה ה' לי, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך על השלחן, והיינו שיהיה באפשר להורות באצבע על המצה ומרור, ועוד כאלה. .(שם שם) נ׳:א׳שצ״א א׳ אחרי קברו. וכי הוא בעצמו קברו, והא כתיב (פ' י"ג) וישאו אותו בניו, ויקברו אותו, אלא אמרו, הניחו לו, כבודו במלכים יותר מבהדיוטות טז) ר"ל אמרו אחד לחבירו, נניח לו לעצמו להתעסק בענין הקבורה, יען כי לכבודו של יעקב הוא שיתעסק בו יוסף, וכמ"ש בסוטה ט' ב' דכל הגדול מחבירו נתעסק בו יותר גדול, כמו משה נתעסק ביוסף [ר"פ בשלח] ובמשה נתעסק הקב"ה בעצמו. ואע"פ דכתיב וישאו אותו בניו ויקברו אותו, צ"ל דלא איירי זה בעצם הקבורה רק בההולכה וההבאה והעסק בכלל שהכל נקרא על שם הקבורה שהוא תכלית כל התהלוכה. .(סוטה י"ג א') נ׳:א׳שצ״ג א׳ אביך צוה. א"ר אילעא משום ר' אלעזר ב"ר שמעון, מותר לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר, ויצוו אל יוסף לאמר, אביך צוה לפני מותו לאמר וגו' יז) ר"ל ולא מצינו שצוה כן יעקב. וקצת צ"ע איך אפשר לקבוע דין ע"פ דיוק כגון זה שלא מצינו הדבר מפורש, והלא אפשר שבאמת צוה כן, וכמה ענינים בתורה שנדע ענינם ע"פ אשר יספרו אנשים דרך אגב, ויתכן לומר דמגופיה דקרא מוכח שלא צוה כן, דמדתלה הכתוב סבת צואתם זאת מפני היראה, כמש"כ ויראו וגו' ויאמרו לו ישטמנו יוסף וגו' ויצוו, ואלו היה יעקב מצוה זה, הלא היה עליהם חובה למסור לו כל זה בלא כל סבה רק מפני קיום דברי המת, ודו"ק. – ובגמרא כאן מבואר דגם מצוה היא לשנות מפני השלום, ועיין בתוס' ב"מ כ"ג ב', הקשו אמאי לא חשיב זה בין הני תלת מילי דעבידי רבנן דמשני במילייהו, ויעו"ש מה שתרצו, וגם י"ל לפי המבואר דגם מצוה בזה ונוהגת בכל אדם, לכן לא חשיב זה בין הדברים המיוחדים לתלמיד חכם ע"פ מנהג לבד. – וע' בירושלמי פאה פ"א ה"א, אמר רשב"ג, בוא וראה כמה קשה אבק לשון הרע, שדברו הכתובים לשון הבאי כדי להטיל שלום בין יוסף לאחיו [שמקור השנאה נסתבבה מלשה"ר, כמבואר ר"פ וישב], ואינו מבואר הלשון שדברו הכתובים, והא הכתוב מספר רק מה שהיה, והו"ל לומר שדברו האחים או שנאמר וכלשון הדרשה שלפנינו. ואפשר לומר, משום דבאמת מהאחים בעצמם אין ראיה מכרחת דמותר לשנות מפני השלום, די"ל דהם חששו לסכנת נפשות שינקום יוסף מהם, ובמקום סכנה אין חידוש דמותר לשנות, אבל מדספרה התורה דבר זה, אע"פ שבאמת ידוע שלא עלה על לב יוסף כל רעיון נקמה, ש"מ שבא בזה להורות שמותר לשנות מפני השלום, ודו"ק. .(יבמות ס"ה ב') נ׳:א׳שצ״ד א׳ אנא שא נא. א"ר יוסי ב"ר חנינא, כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש יותר מג' פעמים, שנאמר, אנא שא נא וגו' ועתה שא נא יח) דייק מדכתיב שלש פעמים נא, ועיין בחא"ג, ור"ל שאינו מחויב לבקש יותר, אבל הרשות בידו לבקש יותר מג' פעמים, בכ"ז אם לא מחל לו לאחר הפעם השלישי, צריך המבקש לומר בפני עשרה שביקש ממנו ולא מחל לו. ועיין מש"כ בענין זה לעיל בפ' וירא בפסוק ויתפלל אברהם וגו', ופרטי דינים מזה באו"ח סי' תר"ו. – ודע דאיתא במדרשים, אמר הקב"ה, אתם אמרתם בלשון אנא שא נא, חייכם שיצא מבניכם כהן גדול שיכנוס ביוה"כ לקדשי קדשים ויאמר אנא כפר, וי"ל שייכות הסמיכות ע"פ מ"ד ביומא י"ח א', שהיו משביעין לכה"ג שלא ינהוג מעשה הצדוקים בעבודתו, ועל זה היה פורש ובוכה, ואף הכא היה כן שחשדו ליוסף במה שאין בו [שרוצה לנקום מהם] ובכה על זה כמבואר בקרא. .(יומא פ"ז א') נ׳:א׳שצ״ח א׳ וידבר על לבם. אמר רבי בנימין בר יפת א"ר אלעזר, מלמד שאמר להם דברים המתקבלים על הלב, ומה עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד, האיך יכול נר אחד לכבות עשרה נרות יט) ובמדרשים והובא בפירש"י איתא עוד דרשות שונות, שאמר להם שלא יפחדו שמא יהרוג אותם, כי מה הבריות אומרות, כלום יש לך אח שהורג את אחיו, יעו"ש, ומבואר מזה שהיו יראים שלא יהרגם, ואפשר לפרש ע"פ זה הלשון שאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה וגו', שהלשון לו אינו מבואר, ורש"י פירש שהוא מלשון אולי, והוא קצת דוחק. ולפי הדרש הנזכר י"ל שכונת הלשון לו – כמו ולואי, ור"ל הלואי ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו, והיינו שיסתפק לעשות להם כמו שעשו הם לו, והיינו שימכרם או יקחם לעבדים, אך לא יהרגם, וכדי לקיים דבריהם הלכו ואמרו הננו לך לעבדים, ועל זה השיב להם, כי בעיקר החשש שלהם אין ממש, יען כי איך אפשר שיהרגם, מה הבריות אומרות, כלום יש אח שהורג את אחיו, ודו"ק. .(מגילה ט"ז ב') נ׳:א׳ת״ב א׳ והעליתם את עצמותי. א"ר חנינא, דברים בגו, יודע היה יוסף בעצמו שצדיק גמור היה, ואם מתים שבחוץ לארץ חיים, למה הטריח את אחיו ארבע מאות פרסה. מפני שלא קיבל עליו צער מחילות כ) דרשה כזו הובאה לעיל ריש פרשה זו גבי יעקב בפסוק ונשאתני ממצרים, ושם פרשנוה, עיי"ש וצרף לכאן. .(כתובות קי"א א') ב׳ את עצמותי. אמר רב יהודה אמר רב, מפני מה נקרא יוסף עצמות בחייו כא) שאמר והעליתם את עצמותי ולא והעליתם אותי, והלשון את עצמותי מורה על רקבון הבשר, ואין זה מדרך הכבוד לצדיקים. . מפני שלא מיחה בכבוד אביו, דקאמרי ליה עבדך אבינו ולא אמר להם מידי כב) כבר באה דרשה זו לפנינו לעיל ס"פ מקץ בפסוק שלום לעבדך לאבינו (מ"ג כ"ח) ושם פרשנוה, יעו"ש וצרף לכאן. ודע כי בסוגיא כאן סמוך לדרשה זו שלפנינו איתא עוד דרשה בזה הלשון, ואמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי חמא ב"ר חנינא, מפני מה מת יוסף קודם לאחיו, מפני שהנהיג עצמו ברבנות, ע"כ. ולא נתבאר תכונת וענין הנהגתו זאת, במה ואיך הנהיג עצמו ברבנות. וראיתי בפדר"א פ' כ"ט כתב, דלכן נענש יוסף בהתקצרות החיים לעשר שנים מאחיו [כי הוא מת בן מאה ועשר ואחיו חיו מאה ועשרים שנה, ואמנם לא נתבאר לי מקור למספר זה משנות חיי אחיו] מפני ששמע מאחיו עשר פעמים שאמרו לו על יעקב עבדך אבינו ולא אמר להם מידי [ואע"פ שבכתוב מבואר רק חמש פעמים מאמר זה (פעם אחת בס"פ מקץ וד' פעמים בר"פ ויגש), אך הוא שמע ה' פעמים מהם וה' פעמים מהמליץ שביניהם) והנה לפי באור זה קשה טובא שהרי הדורש הזה, רב יהודה בשם רב, הוא עצמו ס"ל בדרשה שלפנינו דעבור עון זה נענש שנקרא עצמות בחייו, ואיך זה חוזר ואומר דעבור עון זה נענש בעונש אחר, בקצור ימים. ולכן נראה עיקר גירסת הגמרא בדרשה זו בברכות נ"ה א', אמר רבי חמא ב"ר חנינא, ולא רב יהודה אמר רב, ולפי"ז ניחא ששני חכמים דורשים דרשות מיוחדות, זה בכה וזה בכה. ויש להוסיף עוד, דלכן לא ניחא לי' לר' חמא בדרשה שלפנינו דנענש בזה שנקרא עצמות, משום דכיון דהוא עצמו קרא כן עליו אין בזה פחיתות הכבוד כל כך. ומה שהכריח בכלל להפדר"א לפרש ענין הנהגת הרבנות של יוסף באופן זה משמיעת תאר עבד ליעקב, ולא סתם הנהגה ברבנות בכלל, אשר בזה לכאורה היה יותר מתבאר יחס העונש מקיצור ימים ע"פ מ"ש באבות הרבנות מקברת בעליה – י"ל משום שדרשו במ"ר ר"פ שמות עה"פ ויוסף הי' במצרים, ללמדך שאע"פ שזכה יוסף למלכות בכ"ז לא נתגאה על אחיו ועל בית אביו, וכשם שהיה קטן בעיניו מתחלה כשהיה עבד במצרים כך היה קטן בעיניו אחר שהיה מלך, ע"כ. הרי מבואר ההיפך שלא נהג עצמו ברבנות בכלל, לכן ההכרח לפרש שחטא רק בזה ששמע מאחיו שאמרו לפניו על יעקב עבדך אבינו ולא אמר להם מידי, ודו"ק. [סוטה י"ג א']
הרחב דבר על בראשית פרק-נ
הרחב דבר: נ׳:א׳תפ״ג א׳ ויפל יוסף על פני אביו. הנראה שהי׳ יוסף עומד ברגע אחרון של חיי יעקב סמוך לו. ויעקב הי׳ מדבר עמו בחשאי. והיינו שכתוב להלן שאמר יוסף לשבטים ואלהים פקד יפקד אתכם. וידוע שהוא סימני גאולה. ומאין ידע יוסף יותר מהם אלא כך קבל מאביו מה שלא שמעו ברגע האחרון שהי׳ שפע רוה״ק עמו כנר המבהיק לפני גמר הסתלקותו. ובעמדו אצלו הרכין והביט על שפתי אביו הגוע. ע״כ נפל הוא על פניו יותר מכל הבנים: ב׳ ויבך עליו וישק לו. לא הי׳ זה בכי׳ על מתו דודאי כולם בכו מר ואפי׳ שארי אנשים כמבואר להלן. ותו דא״כ מה זה נשיקה וכי הוא כבוד המת לנשקהו אלא משום שהי׳ נפש יוסף קשורה עם יעקב יותר מכל הבנים כמבואר לעיל מש״ה באה בכיה זו מרוב אהבה מפעולת טבע הלב שנפעם הרבה בשעת פרידתו ממנו ונפל עליו ונשק לו נשיקה של פרישות בבכי: נ׳:א׳תפ״ד א׳ ויצו יוסף וגו׳. ידוע ברבה שהי׳ תרעומות על יוסף ע״ז עד שאמרו בפ״ק דסוטה למה מת יוסף לפני אחיו רבי א׳ על שחנט את אביו א״ל הקב״ה לא הייתי יכול לשמור את צדיקי לא כך אמרתי לו אל תיראי תולעת יעקב אל תראי תולעת את יעקב : ב׳ ויחנטו הרפאים את ישראל. כאן נרמז התרעומות שהגידו חז״ל דמש״ה כתיב כאן ישראל ולא יעקב אלא רמז להפליא כי החניטו רופאי אוה״ע את ישראל שהי׳ מצוין במעלה וקדושה שנקרא שמו ישראל: נ׳:א׳תפ״ה א׳ כי כן ימלאו ימי החנוטים. פירש הכתוב דמה שנתמלא ליעקב ארבעים יום. ה״מ משום שדרך החניטה כך הוא ולא נימא שהי׳ יעקב מונח איזה ימים עד שהסכים יוסף לחנוט. אלא תכף ומיד אחר הפטירה הסכים לחנטו ומש״ה נעשה מה שנעשה: נ׳:א׳תפ״ו א׳ וידבר יוסף אל בית פרעה. כי כל זמן שלא נקבר אביו הרי הוא בכלל אונן ואינו ראוי להתראות את המלך: ב׳ באזני פרעה. שיכנסו באזניו. ומזה למדו בב״ר שרמז לו דברים שבע״כ מוכרח הוא להתרצות: נ׳:א׳תפ״ז א׳ אבי השביעני. לא אמר נשבעתי לאבי. שלא ישאל פרעה היאך נשבע בלי רשות. מש״ה אמר שהי׳ נשבע מפי אביו בע״כ וכסבור פרעה שהאב יכול להשביע את הבן כמו שהאדון יכול להשביע את עבדו. כמ״ש לעיל גבי אברהם ואליעזר: ב׳ אשר כריתי לי. הכינותי וחפרתי: ולא אמר לשון חפירה דמשמעו הרבה כצורך הקבר ואין דרך האדם לחפור קבר בחייו מש״ה אמר כריתי דמשמעו רושם וחריץ בארץ כמ״ש בספר במדבר כ״א י״ח. והנה לא האריך יוסף לבאר טעם חביבות המקום אלא זה הטעם הפשוט שהוא חפרו. ויש בזה משום כבוד כדאי׳ בסנהדרין דמ״ח שאין קוברין את הבן בקבר אביו משום כבוד אביו ונכלל בזה שכבודו שהוא יקבר בעצמו שם. ע״כ אעלה נא וגו׳. כי בכלל השבועה שמה תקברני שיתעסק בעצמו בקבורתו: נ׳:א׳תפ״ח א׳ כאשר השביעך. בזה הקבר אשר כרה לו. ולא רק במקום הראשון של א״י לבד אלא להביאו לקברו: נ׳:א׳תפ״ט א׳ ויעלו אתו. לכבוד יוסף עלו מעצמם מש״ה כתיב מה שעלו עבדי פרעה קודם שכתוב עליית אחי יוסף. באשר שעליית זקני פרעה הי׳ שייך לעליית יוסף עצמו שעלו לכבודו של יוסף. כענין שכ׳ בפ׳ קרח בשעה שהלך משה לדתן ואבירם וילכו אחריו זקני ישראל. לכבודו שלא ילך לבדו . והנה כתיב כאן ויעלו אתו. ולא כתיב עמו. וכבר ביארנו לעיל כ״ב ג׳. דאתו משמעו שלא בהשתוות כמו עמו וכן כאן לא התרועע יוסף את השרים. אלא עמדו מנגדו. שהרי הוא היה טרוד בצערו ובענין אשר לפניו: נ׳:א׳ת״צ א׳ וכל בית יוסף. עבדים ושפחות שלו: נ׳:א׳תצ״א א׳ ויעל עמו. לא כתיב כאן ויעלו עמו אלא ויעל. היינו שיוסף העלה עמו והם לא הלכו משום כבוד המת ולא לכבוד יוסף אלא בצווי יוסף כדי לשמור מהלך הרבים מכל נזק או שירא מהתחרות עשו על קבורת יעקב במכפלה כאשר כן הי׳ לפי מדרש רז״ל. וכתיב כאן עמו. שגם יוסף השגיח על שמירת מהלך הרבים כמו אנשי חיל אשר לקח בשביל זה: ב׳ גם רכב גם פרשים. לא כל רכב ופרשים הלכו כמו בזקני פרעה. דשם כל א׳ הלך מפני הכבוד. אבל כאן שהי׳ משום פקודת יוסף. והוא לא צוה אלא איזה חלק כפי צורך הענין: נ׳:א׳תצ״ב א׳ ויבואו עד גורן האטד אשר בעבר הירדן. באמת ההולך ממצרים מערבה דרומה של א״י לחברון מזרחה א״צ להגיע לירדן כלל. אלא בהגיעו נגד חברון מעקם דרכו לצפון ובא לחברון. אבל יוסף הקיף מהלכו הלאה כדי שיתוספו במהלכו הרבה ממואב וכנענים היושבים על יד הירדן. ומזה שנינו במס׳ כלים פ״א מ״ז ומסבבים לתוכן מת עד שירצו. הרי דדרך לסבב בנשיאה ממקום למקום עד שמגיע למקום קבורה והוא לכבודו של מת: ב׳ מספד גדול. היינו דברים הרבה. התעוררות על אבידה זו ובמשך כמה שעות האריכו ההספד וזה מיקרי גדול: ג׳ וכבד. דברים יורדים חדרי הלב: ד׳ ויעש לאביו אבל שבעת ימים. עוד הי׳ קודם קבורה וכמ״ש התוס׳ מו״ק ד״כ א׳. ובאמת אין אבלות אלא לאחר קבורה. והיינו דכתיב וירא וגו׳ את האבל בגורן האטד. שהוא לפני מקום קבורה: נ׳:א׳תצ״ג א׳ ויאמרו אבל כבד זה למצרים. התבוננו מזה שלא הי׳ תכלית זה האבל משום יוסף ואחיו שהמה בניו. ולכבודו נתאבלו גם כל מצרים כמו שהיה המנהג לפנים במלך שמתאבל כולם יושבים על הארץ כדאיתא בסנהדרין פ״ב. אבל כאן לא הי׳ הדבר כן. אלא עיקר תכלית האבל הזה הי׳ בשביל מצרים עצמם. ומש״ה משעה שיצא המת מגבול מצרים נחשב להם כמו שכבר נקבר כמו במסרוהו לכתפין ואין לאוננין עוד עסק ויש מנהג אבלות. כך כיון שיצא מגבולם שוב אין להם עסק בקבורתו. והגיע להם זמן אבלות והא דכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים. היינו שהשהה באותו מקום מטתו של אביו כדי שינהגו המצרים אבל שמה שבעת ימים ללמד בזה לאנשי מצרים שראוים להתאבל על יעקב כמו על מתיהם באשר עשה רוב טובה להם בעליית היאור. והרי הוא כמו אב המון גוים אלה: נ׳:א׳תצ״ד א׳ ויעשו בניו לו וגו׳. אחר שנתאבלו המצרים כל הצורך שוב לא הי׳ להם עסק בקבורה המת. עתה התחילו בניו לעסוק עמו כאשר צום. אבל עד גורן האטד הי׳ כבוד יעקב במרובים כדאי׳ בסוטה די״ג ב׳: ב׳ כן כאשר צום. שישאו אותו כמו שיהיה בדגלים כמבואר ברבה. והכי מוכח בס׳ במדבר בחנוכת המשכן. כמש״כ שם ז׳ י״ח ותיבת כן משמעו כמו כן צדקה לחיים בס׳ משלי דמשמעו בסיס ויסוד. כך לא הביטו בסדר נשיאתו שאמר להם יעקב טעמים על מה הוא מצוה אותם שיעשו כך וכך. אבל המה לא עשו כן מחמת הטעם. אלא העיקר משום שכך צוה אביהם. ולא חשבו אז דבר אחר. ומזה למדנו הכתוב מכש״כ במצות ה׳ שאע״ג דבל״ס יש בכל מצוה טעם ויסוד מ״מ אין לנו לחקור בשעת מעשה אלא כי כך צוה ה׳: נ׳:א׳תצ״ה א׳ במערת שדה המכפלה אשר קנה וגו׳. כאן פי׳ עוד הפעם הכתוב סימנים אלו ולא כל הסימנים שאמר יעקב. היינו משום דקבורה הוא כבוד החיים ג״כ וממילא ערך מקום הקבורה ג״כ כבוד להם. ופירש הכתוב כאן הטעמים שנוגע גם להם א׳ מחמת שהי׳ שדה המכפלה מקום היותר מכובד. ב׳ מחמת שהי׳ קנוי לכך. שני טעמים אלו נוגע גם לכבוד החיים. אבל טעם הג׳ שאמר יעקב שנקבר שם אברהם וגו׳ זה אינו אלא נ״ר להמת. ולא שייך לכבוד החיים: נ׳:א׳תצ״ו א׳ וכל העולים אתו וגו׳ אחרי קברו. אע״ג שהמה כבר נסתלקו מעסק המת בגרן האטד מ״מ לא הלכו בחזרה. מש״ה פי׳ הכתוב וכל העולים אתו לקבור וגו׳. ל״מ זקני פרעה שמתחלה לא הלכו בשביל קבורה אלא בשביל כבוד יוסף אלא אפי׳ כל העולים אתו לקבור את אביו. לזה התכלית וא״כ אחר שנתאבלו בגרן האטד והי׳ נחשב להם כקבורה היו יכולים לשוב מ״מ חשו לכבוד יוסף אחר שכבר עלו והלכו עמו עד שנחשב לקבורה גם לו בשביל שהוא אביו: נ׳:א׳תצ״ז א׳ לו ישטמנו יוסף. לו דכאן הוא מלשון אם כמו לו חכמו. לו אנכי שוקל על כפי. כפרש״י כאן. ולא מלשון שמא שאין לו דמיון במקרא ומשמעות המקרא דישטמנו הוא מחשבה ועיון איך לעשות רעה. וכן ביארנו לעיל מ״ט כ״ג פי׳ וישטמהו. ובאשר לא בנקל ימצא יוסף למכור את אחיו לעבדים. אפי׳ הוא מושל גדול. אבל אם ישטמנו יוסף ימצא דרך להגיע לזה ולהשיב לנו וגו׳ שזה לא חשדו אותו שיהרגם ח״ו אשר זה הוא יותר בנקל מלמכור לעבדים. אבל אחר שזה לא יעשה יותר משעשו לו. אלא עצות למכרם. מש״ה אמרו לו ישטמנו: נ׳:א׳תצ״ח א׳ אביך צוה לפני מותו. הוא תמוה שהרי יוסף לא זזה ידו מאביו בשעת מותו. ואיך צוה והוא לא ידע. ונראה שהשכילו להבינו אשר במה שאמר בברכת יוסף ויפזו זרועי ידיו ששבח אותו שלא ירה חצים וקשת להממררים לו בזה צוה להגיד כי כן מבוקשו: נ׳:א׳תצ״ט א׳ פשע אחיך וחטאתם. כבר כתבנו לעיל מ״ב כ״א כ״ב. ששתים רעות עשו עמו. א׳ אפי׳ לפי מחשבתם שיוסף העביר עליהם את הדרך. והוא ראוי לעונש מ״מ לא היה להם להתאכזר כ״כ. שנית שעיקר הענין שחשדו אותו לרוצה להשתרר עליהם אינו אלא חשד ודמיון. והיינו שאמרו לו פשע אחיך שהתאכזרו הרבה יותר מדי מטבע אחים. וחטאתם ששגגו בהליכותך וכמו שאמר ראובן אל תחטאו בילד: ב׳ כי רעה גמלוך. לא החשד בעצמו הוא ענין שיש לחוש שתנטור להם. אלא שמפני החשד עשו לך רעה וא״כ אפי׳ לא היה אלא בשוגג. הכלל הוא אדם מועד לעולם בין בשוגג כו׳. מעתה אפילו לא היה אכזריות בזה העונש ולא היה פשע. מ״מ הרי חטאו במה שחשדו אותו והענישו על החשד ועשו לו רעה: ג׳ ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. זהו דברי המדברים עצמם ליוסף. שמלבד צווי אביך אנו מוסיפים דבר שראוי לישא פשע עבדי וגו׳. שהרי בכל מעשיהם לא סרו מ״מ מיראת ה׳. אלא שעלה בדעתם שכך רצונו ית׳ להתאכזר על פושע כזה. וא״כ גם הפשע אינו אלא לש״ש: ד׳ אלהי אביך. הזכירו אותו מדת אביו לבקש שלום יותר ממדה הרגילה לכל אדם. וכאשר ביארנו בפסוק מידי אביר יעקב. ולעיל ל״א מ״ו ול״ב כ״ו: ה׳ ויבך יוסף וגו׳. כדאי׳ ביומא פ״א הוא פירש ובוכה. ומפרש בגמ׳ מפני החשד. אמנם שם תנן הוא פורש ובוכה שיש אדם שאין לבו נבהל כ״כ להגיר דמע תומ״י. וגם כי כבר ידע הכה״ג שזקני כהונה יאמרו לו משביעין אנו עליך וכו׳ מש״ה נדרש לפרוש ולהתבונן בדבר עד שיבכה. משא״כ כאן נבהל יוסף ונתבייש מזה החשד ע״כ תומ״י בדברם אליו החל לבכות. ולא דבר מאומה מעקת לבבו: נ׳:א׳ת״ק א׳ וילכו גם אחיו ויפלו לפניו. לא הבינו בכייתו וחששו עוד שבכה בהזכיר לפניו צרותיו מכבר והיאך אפשר למחול ע״ז: ב׳ ויאמרו הננו לך לעבדים. בחשבם כי ישטמם יוסף וימכרם לעבדים ע״כ אמרו אין לך לחשוב מחשבות היאך להשיב נקם כי הננו מתרצים להיות לך לעבדים והרי הנקם: נ׳:א׳תק״א א׳ אל תיראו. משום מחשבה: ב׳ כי התחת אלהים אני. הלא אתם עבדי אלהים וכאשר תהיו עבדים לי הלא אני מקפח כבוד שמים ומקבל את עבדיו לי לעבדים והיאך אפשר לעשות כן. הבמקום אלהים אני שאקבל את עבדיו לי לעבדים. ובדרך שאמרה תורה בס׳ ויקרא כ״ה נ״ה כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם. ואין רצון הקב״ה ואין כבודו שיהיו נמכרים לעבדים לזולתו: נ׳:א׳תק״ב א׳ ואתם חשבתם עלי רעה. הסביר שאין לו לגמול להם רעה שהרי המה חשבו שהוא הרע להם. וכ״כ הספורנו. וגם זה אינו חטא על מה חשבו שהוא הרע להם. ע״ז הוא מבין כי אלהים חשבה לטובה וגו׳. הוא ית׳ היסב שתחשדוני ותעשו לי רעה כדי שתגיע מזה טובה. וכענין שאמרו בב״ר פ״ד עה״פ וישבו לאכל לחם. עבירתן של שבטים זכורה היא לעולם תקוה היא לעולם. שודאי לא היו ראוים לאותו מעשה אם לא בהשגחה עליונה ית׳ וא״כ אין ליוסף עליהם כלום: נ׳:א׳תק״ג א׳ ועתה אל תיראו. אמר שנית שלא יחשבו שאע״ג שלא ירע להם מ״מ לא יכלכל אותם עוד ויותר טוב היה להם שהיה מקבלם לעבדים ושוב לא היו דואגים לפרנסה שהרי דרך אדון לזון עבדיו כמש״כ לעיל מ״ז כ׳ אבל עתה לא יוסיף לפרנסם עוד ע״כ אמר שנית אל תיראו: ב׳ אנכי אכלכל וגו׳ ואת טפכם. נתבאר לעיל מ״ז י״ב פי׳ לחם לפי הטף. הכונה בזה שיחוש לפרנסם באופן היותר נאה ומשובח שהטף יאכלו לחם נקי וסולת כמנהג אפרתי עם: ג׳ וינחם אותם. שלא ירע להם גם זה שהגיעו לצפות על שלחן אחרים וכדאי׳ בביצה דל״ב ב׳ שהעולם חשך בעדו. ע״ז ניחם אותם. ד׳ וידבר על לבם. בדברים המתישבים על הלב: נ׳:א׳תק״ד א׳ הוא ובית אביו. לא היה אופן ישיבתם נבדל כל כך שיהא ניכר שהוא המושל והמה גרים גרורים אלא השתדל בכל אופן להשוות ישיבתו לבית אביו: ב׳ ויחי יוסף מאה ועשר שנים. הוא מיותר. שהרי להלן כתיב במקומו וימת יוסף בן מאה ועשר שנים. אלא בא ללמדנו מאמר חז״ל שנתקצרו ימיו של יוסף מפני שהתנהג ברבנות. והיינו סמיכות המקרא שאע״ג שישב הוא ובית אביו מ״מ התקצרו ימיו שלא היה יכול לצאת י״ח והיה כ״פ מראה איזה רבנות ושררות עליהם אם בשגגה אם בשטף הליכות גדולה כזה שהיה לו. וע״ז נתקצרו ימיו. וכיב״ז אמרו בשבת די״א תחת חבר ולא תחת ת״ח תחת ת״ח ולא תחת יתום ואלמנה: נ׳:א׳תק״ה א׳ גם בני מכיר בן מנשה וגו׳. לכאורה אינו מובן למה חלק הכתוב בני מכיר מבני אפרים והרי מנשה לא היו לו בנים כ״א מכיר לפי הנראה מפ׳ פינחס בפקודי מנשה. וא״כ בני מכיר היינו בני שלשים למנשה. אבל באמת נראה מס׳ יהושע י״ז א׳ דכתיב למכיר בכור מנשה. שהיו למנשה עוד בנים אלא שלא היו חשובים וראוים להזכר בשם. והיו נבלעים במשפחת המכירי מש״ה גם יוסף לא החשיבם שיהיו בניהם נולדים על ברכיו ורק בני מכיר בן מנשה המה ילדו על ברכיו. משא״כ בני אפרים שלשה. כולם היו חשובים ושמח יוסף לראות בנים להם : נ׳:א׳תק״ו א׳ אנכי מת ואלהים פקד יפקד אתכם. נחמם שלא ידאגו במותו על פרנסה. ומי יכלכלם אחריו. ומש״ה אמר שהקב״ה יפקוד אותם בימי הגלות ויהיו נזכרים לפרנסם. וגם לבסוף והעלה וגו׳: נ׳:א׳תק״ז א׳ וישבע יוסף וגו׳. באשר היו כמו משועבדים לו לגמלו על הטוב שעשה עמהם. ע״כ הי׳ מועיל מה שהשביעם בע״כ. גם לדורות מאוחרים משום דכל הדורות מחויבים לגמול טובה ליוסף. ע״ז שהטיב לאביהם. ובמכילתא פ׳ בשלח תני׳ כי השבע השביע אותם שישביעו לבניהם וע׳ מ״ש שם: ב׳ פקד יפקד וגו׳. זה מדבר בפקודת הגאולה. מש״ה במקרא הקודם ואלהים פקד וגו׳ הקדים אלהים לפקידה. וכאן אמר להיפך. היינו משום דכבר ביארנו ריש פ׳ בראשית דאלהים פעם משמעו בורא הטבע ופעם משמעו מנהיג בדין ומובן לפי הענין מש״ה תחלה אמר דאלהים היינו בורא עולמו הוא נותן לחם לכל בשר ומכש״כ לזרע אברהם יצחק ויעקב. וישגיח לפרנסם. אבל כאן דמיירי בגאולה וזה אינו שייך לבריאת שמים וארץ. אלא בשביל שהוא שופט ודיין יראה בצרתם ויתבע עלבונם. ובאשר דיין אינו עושה פעולתו תדיר. אלא כשהוא רואה עושקן של ב״א. והיו סבורים במצרים שהוא מסתיר פניו ואינו רואה בצרת ישראל. עד שצעקו ושמע תפלתם ופקד לגאולה. אז הי׳ מכונה בשם אלהים. נמצא מתחלה יפקוד ואז יהי׳ מכונה אלהים. וכמש״א בב״ר פ״א דמש״ה בראשית ברא אלהים. דמתחלה פעל ואח״כ נקרא בשם אלהים. וע״ע ס׳ שמות ג׳ י״ג וט״ו: נ׳:א׳תק״ח א׳ ויחנטו אתו. שלא יתקלקל: ב׳ ויישם בארון במצרים. לא קברו אותו ומן השמים היתה סיבה כדי שיכירו את הארון בצאתם ממצרים. וכ״כ הספורנו: ג׳ סליק בע״ה
פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-נ
רשב"ם:
תולדות יצחק על בראשית פרק-נ
תולדות יצחק:
צרור המור על בראשית פרק-נ
צרור המור:
אבן עזרא על בראשית פרק-נ
אבן עזרא: {ב} ויחנטו. כדמות אבק ויתכן רק על דרך רחוקה מעט להיות כמוה התאנה חנטה פגיה: {ה} אשר כריתי. חפרתי כמו כי יכרה איש: {ז} ויעל אתו כל עבדי פרעה. כל אנשי מצרים לבד מיוסף עבדי פרעה יקראו: {י} ויעש לאביו אבל. אחר שקברוהו כאשר אמרו קדמונינו ז"ל: {יב} ויעשו בניו. פירוש והנה עשו בניו כאשר צום. שנשאוהו וקברוהו במקום שצוה: {טו} לו ישמטנו. שמא יטור לנו איבה. כמו וישטום עשו. ויש לו במקרא על דרכים רבים: {יז} אנא. לשון פיוס: {יט} ויאמר הגאון כי התחת אלהים אני. כאילו אני במקום אלהים שנפלתם לפני ותאמרו אנחנו עבדיך: {כ} למען עשה. שם הפועל: {כג} בני שלשים. בעבור היות מלת בני סמוכה הנה יהיו הבנים רבעים: ילדו. גדלו: {כו} ויחנטו אותו. הרופאים: ויישם בארון. שם אותו אחד. והנה השרש ישם. על משקל וייצר. ויאמר רבי יונה המדקדק כי החירק תחת שורק והוא רחוק בעיני. וטעם בארון. בקמצות הבי"ת הוא שהכין לנפשו:
חסלת פרשת ויחי
נשלם ספר בראשית בעזרת האל יתברך
מיני תרגומא על בראשית פרק-נ
מיני תרגומא:
תרגום אונקלוס על בראשית פרק-נ
תרגום אונקלוס: {א} וּנְפַל יוֹסֵף עַל אַפֵּי אָבוּהִי וּבְכָא עֲלוֹהִי וּנְשַׁק לֵהּ: {ב} וּפַקֵּיד יוֹסֵף יָת עַבְדוֹהִי יָת אַסְוָתָא לְמֶחְנַט יָת אָבוּהִי וְחָנְטוּ אַסְוָתָא יָת יִשְׂרָאֵל: {ג} וּשְׁלִימוּ לֵהּ אַרְבְּעִין יוֹמִין אֲרֵי כֵּן שְׁלִימוּ יוֹמֵי חֲנִיטַיָּא וּבְכוֹ יָתֵהּ מִצְרָאֵי שַׁבְעִין יוֹמִין: {ד} וַעֲבָרוּ יוֹמֵי בְכִיתֵהּ וּמַלִיל יוֹסֵף עִם בֵּית פַּרְעֹה לְמֵימָר אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין בְּעֵינֵיכוֹן מַלִּילוּ כְעַן קֳדָם פַּרְעֹה לְמֵימָר: {ה} אַבָּא קַיֵּים עָלַי לְמֵימָר הָא אֲנָא מָאִית בְּקִבְרִי דְאַתְקֵנִית לִי בְּאַרְעָא דִכְנָעַן תַּמָּן תִּקְבְּרִנָנִי וּכְעַן אֶסַּק כְּעַן וְאֶקְבַּר יָת אַבָּא וְאֵ יתוּב: {ו} וַאֲמַר פַּרְעֹה סַק וּקְבוֹר יָת אֲבוּךְ כְּמָא דְקַיֵּים עֲלָךְ: {ז} וּסְלֵיק יוֹסֵף לְמִקְבַּר יָת אָבוּהִי וּסְלִיקוּ עִמֵּהּ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה סָבֵי בֵיתֵהּ וְכֹל סָבֵי אַרְעָא דְמִצְרָיִם: {ח} וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וַאֲחוֹהִי וּבֵית אָבוּהִי לְחוֹד טַפְלְהוֹן וְעָנְהוֹן וְתוֹרֵיהוֹן שְׁבָקוּ בְּאַרְעָא דְגשֶׁן: {ט} וּסְלִיקוּ עִמֵּהּ אַף רְתִכִּין אַף פָּרָשִׁין וַהֲוָה מַשְׁרִיתָא סַגִּיאָה לַחֲדָא: {י} וַאֲתוֹ עַד בֵּית אִדְרֵי דְאָטָד דִּי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא וּסְפָדוּ תַמָּן מִסְפֵּד רַב וְתַקִּיף לַחֲדָא וְעָבַד לַאֲבוּהִי אֶבְלָא שַׁבְעָא יוֹמִין: {יא} וַחֲזָא יָתֵב אַרְעָא כְנַעֲנָאָה יָת אֶבְלָא בְּבֵית אִדְרֵי דְאָטָד וַאֲמָרוּ אָבֵל תַּקִּיף דֵּין לְמִצְרָאֵי עַל כֵּן קְרָא שְׁמַהּ אָבֵל מִצְרַיִם דִּי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא: {יב} וַעֲבָדוּ בְּנוֹהִי לֵהּ כֵּן כְּמָא דִי פַּקֵדִנּוּן: {יג} וּנְטָלוּ יָתֵהּ בְּנוֹהִי לְאַרְעָא דִכְנַעַן וּקְבָרוּ יָתֵהּ בִּמְעָרַת חֲקַל כָּפֶלְתָּא דִי זְבַן אַבְרָהָם יָת חַקְלָא לְאַחֲסָנַת קְבוּרָא מִן עֶפְרֹן חִתָּאָה עַל אַפֵּי מַמְרֵא: {יד} וְתַב יוֹסֵף לְמִצְרַיִם הוּא וַאֲחוֹהִי וְכָל דִּסְלִיקוּ עִמֵּהּ לְמִקְבַּר יָת אָבוּהִי בָּתַר דִּקְבַר יָת אָבוּהִי: {טו} וַחֲזוֹ אֲחֵי יוֹסֵף אֲרֵי מִית אֲבוּהוֹן וַאֲמָרוּ דִּלְמָא יִטַּר לָנָא דְבָבוּ יוֹסֵף וְאֲתָבָא יָתֵיב לָנָא יָת כָּל בִּישְׁתָא דִי גְמַלְנָא יָתֵהּ: {טז} וּפַקִידוּ לְוַת יוֹסֵף לְמֵימָר אָבוּךְ פַּקֵּד קֳדָם מוֹתֵהּ לְמֵימָר: {יז} כְּדֵין תֵּימְרוּן לְיוֹסֵף בְּבָעוּ שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבָא אַחָיךְ וְלַחֲטָאֵהוֹן אֲרֵי בִישְׁתָא גְמָלוּךְ וּכְעַן שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבָא עַבְדֵי אֱלָהָא דְאָבוּךְ וּבְכָא יוֹסֵף בְּמַלָלוּתְהוֹן עִמֵּהּ: {יח} וַאֲזָלוּ אַף אֲחוֹהִי וּנְפָלוּ קֳדָמוֹהִי וַאֲמָרוּ הָא אֲנַחְנָא לָךְ לְעַבְדִין: {יט} וַאֲמַר לְהוֹן יוֹסֵף לָא תִדַחֲלוּן אֲרֵי דַחֲלָא דַּיְיָ אֲנָא: {כ} וְאַתּוּן חֲשַׁבְתּוּן עֲלַי בִּישָׁא מִן קֳדָם יְיָ אִתְחַשְׁבַת לְטָבָא בְּדִיל לְמֶעְבַּד כְּיוֹמָא הָדֵין לְקַיָּמָא עַם סַגִּי: {כא} וּכְעַן לָא תִדַחֲלוּן אֲנָא אֵזוּן יָתְכוֹן וְיָת טַפְלְכוֹן וְנַחֵם יָתְהוֹן וּמַלֵּיל תַּנְחוּמִין עַל לִבְּהוֹן: {כב} וִיתֵיב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבוּהִי וַחֲיָא יוֹסֵף מְאָה וַעֲסַר שְׁנִין: {כג} וַחֲזָא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנִין תְּלִיתָאִין אַף בְּנֵי מָכִיר בַּר מְנַשֶּׁה אִתְיְלִידוּ וְרַבִּי יוֹסֵף: {כד} וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲחוֹהִי אֲנָא מָאִית וַיְיָ מִדְכַּר דְּכִיר יָתְכוֹן וְיִסַק יָתְכוֹן מִן אַרְעָא הָדָא לְאַרְעָא דִי קַיִים לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: {כה} וְאוֹמֵי יוֹסֵף יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר מִדְכַּר דְּכִיר יְיָ יָתְכוֹן וְתַסְקוּן יָת גַּרְמַי מִכָּא: {כו} וּמִית יוֹסֵף בַּר מְאָה וַעֲסַר שְׁנִין וַחֲנָטוּ יָתֵהּ וְשָׂמוּהִי בָאֳרוֹנָא בְּמִצְרָיִם: [חזק]
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-נ
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וְאַרְבַּע יוֹסֵף יַת אָבוֹי בְּעֶרֶס דְשִׁנְדָפִין מְחַפְיָיא דְהַב טַב מִקְבְּעָא אַבְנִין טָבִין וּמְחַזְקָא בְּעִיטוּנֵי דְבוּץ תַּמָן הֲווֹ שַׁדְיַין חַמְרִין רְתִיחִין וְתַמָן מוֹקְדִין רֵישֵׁי בּוּסְמָנִין תַּמָן הֲווֹ קַיְימִין גִבָּרִין מִן דְבֵית עֵשָו וְגִבָּרִין מִן דְבֵית יִשְרָאֵל תַּמָן הֲוָה קָאִים אַרְיָא יְהוּדָה גִבָּרֵיהוֹן דְאָחוֹי עָנָא וַאֲמַר לְאָחוֹי אָתוּן וְנִבְנֵי עַל אֲבוּנָן אַרְזָא רָמָא דְרֵישֵׁיהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָיא בְּרַם עַנְפּוֹי מַטְלָן עַל כָּל דַיְירֵי אַרְעָא וְשָׁרְשׁוֹי מַטְיַין עַד אַרְעַת תְּהוֹמָא מִנֵיהּ קָמוּ תְּרֵיסַר שִׁבְטִין מִנֵיהּ עָתִיד לְמֵיקוּם מַלְכִין וְשַׁלִיטִין וְכַהֲנַיָיא בִּפְלוּגְתְּהוֹן לְקַרְבָא קוּרְבָּנִין וּמִנֵיהּ לֵיוָאֵי בְמַחֲלוּקְתְהוֹן לְזִמְרָא הָא בְּכֵן אִתְרְכִין יוֹסֵף עַל אַנְפֵּי אָבוֹי וּבְכָא עֲלוֹי וּנְשֵׁיק לֵיהּ: {ב} וּפְקַד יוֹסֵף יַת עַבְדוֹי יַת אַסְוָותָא לְבַסְמָא יַת אָבוֹי וּבְסִימוּ אַסְוָותָא יַת יִשְרָאֵל: {ג} וּשְׁלִימוּ לֵיהּ מִן דְאִתְבְּסַם אַרְבְּעִין יוֹמִין אֲרוּם כְּדֵין שַׁלְמִין יוֹמֵי בַּסִימַיָיא וּבְכוּן יָתֵיהּ מִצְרָאֵי שׁוּבְעִין יוֹמִין אָמְרִין אִלֵין לְאִלֵין אִיתוּן נִבְכֵּי עַל יַעֲקב חֲסִידָא דְבִזְכוּתֵיהּ עֲדַת כַּפְנָא מִן אַרְעָא דְמִצְרַיִם דַהֲוָות גְזֵירְתָּא לְמֶהֱוֵי כַפְנָא אַרְבְּעִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וּבִזְכוּתֵיהּ דְיַעֲקב אִתְמַנְעָן אַרְבְּעִין שְׁנִין מִן מִצְרַיִם וְלָא הֲוָה כַּפְנָא אֱלָהֵן תַּרְתֵּין שְׁנִין בִּלְחוֹדֵיהוֹן: {ד} וַעֲבָרוּ יוֹמֵי בְכִיתֵיהּ וּמַלֵיל יוֹסֵף עִם רִבּוֹנֵי בֵּית פַּרְעה לְמֵימָר אִין בְּבָעוּ אַשְׁכַּחְנָא רַחֲמִין בְּעֵינֵיכוֹן מַלִילוּ כְּדוֹן בְּמִשְׁמְעֵיהּ דְפַרְעה לְמֵימָר: {ה} אַבָּא קַיֵים עָלַי לְמֵימָר הָא אֲנָא מַיִית בְּקִבְרִי דַחֲפָרִית לִי בְּאַרְעָא דִכְנָעַן תַּמָן תִּקְבְּרִינַנִי וּכְדוֹן אִיסַק כְּדוֹן וְאִיקְבּוֹר יַת אַבָּא וְאֵיתוּב: {ו} וַאֲמַר פַּרְעה סַק וּקְבוֹר יַת אָבוּךְ הֵיכְמָא דְקַיֵים עֲלָךְ: {ז} וּסְלֵיק יוֹסֵף לְמִקְבַּר יַת אָבוּי וּסְלִיקוּ עִמֵיהּ כָּל עַבְדוֹי דְפַרְעה סָבֵי בַיְיתֵיהּ וְכָל סָבֵי אַרְעָא דְמִצְרָיִם: {ח} וְכָל אֱנָשׁ בֵּיתָא דְיוֹסֵף וְאָחוֹי וּבֵית אָבוֹי לְחוֹד טַפְלְהוֹן וְעַנְהוֹן וְתוֹרֵיהוֹן שְׁבָקוּ בְּאַרְעָא דְגוֹשֶׁן: {ט} וּסְלִיקוּ עִמֵיהּ אוּף אַרְתְּכִין אוּף פָּרָשִׁין וַהֲוַת מַשִׁירְיָיתָא סַגִיאָה לַחֲדָא: {י} וְאָתוּ עַד בֵּית אִידְרֵי דְאָטָד דִי בְּעִיבְרָא דְיוֹרְדְנָא וּסְפָדוּ תַּמָן מִסְפַּד רַב וּתְקֵיף לַחֲדָא וְעָבֵד לְאָבוֹי אוּבְלָא שַׁבְעָא יוֹמִין: {יא} וַחֲמָא יַתְבֵי אַרְעָא כְּנַעֲנָאֵי אוּבְלָא בְּבֵית אִדְרֵי דְאָטָד וְשַׁרְיַין קְטוּרֵי חַרְצֵהוֹן בְּגִין אִיקַר דְיַעֲקב וַהֲווֹ מְחַוִין בִּידֵיהוֹן וְאָמְרִין אֵבֶל תַּקִיף דֵין לְמִצְרַיִם בְּגִין כֵּן קְרָא שְׁמָא דְאָתַר אָבֵל מִצְרַיִם דִי בְּעִיבְרָא דְיוֹרְדְנָא: {יב} וַעֲבָדוּ בְּנוֹי לֵיהּ הֵיכְדֵין כְּמָא דְפַקְדִינוּן: {יג} וּנְטָלוּ יָתֵיהּ בְּנוֹי לְאַרְעָא דִכְנָעַן וּשְׁמִיעַ פִּתְגָמָא לְעֵשָו רַשִׁיעָא וּנְטַל מִן טוּרָא דְגַבְלָא בְּלִגְיוֹנִין סַגִיאִין וְאָתָא לְחֶבְרוֹן וְלָא הֲוָה שָׁבִיק לְיוֹסֵף לְמִיקְבּוֹר יַת אָבוּי בִּמְעָרַת כְּפֵילְתָּא מִן יַד אָזַל נַפְתָּלִי וְרָהַט וּנְחַת לְמִצְרַיִם וְאָתָא בְּהַהוּא יוֹמָא וְאַיְיתִי אוּנִיתָא דְכָתַב עֵשָו לְיַעֲקב אָחוּי עַל פַּלְגוּת מְעָרַת כָּפֵילְתָּא וּמִן יַד רָמַז לְחוּשִׁים בַּר דָן וְנָטַל סַיְיפָא וְקָטַע רֵישֵׁיהּ דְעֵשָו רַשִׁיעָא וַהֲוָה רֵישֵׁיהּ דְעֵשָו מִתְגַלְגַל עַד דְעַל לְגוֹ מְעַרְתָּא וְאַתְנַח בְּגוֹ עִיטְפֵיהּ דְיִצְחָק אָבוֹי וְגוּפֵיהּ קְבָרוּ בְּנוֹ דְעֵשָו בַּחֲקַל כְּפֵילְתָּא וּבָתַר כֵּן קְבָרוּ יָתֵיהּ בְּנוֹי לְיַעֲקב בִּמְעָרַת חֲקַל כָּפֵילְתָּא דִיזְבַן אַבְרָהָם יַת חַקְלָא לְאַחֲסָנַת קְבוּרְתָּא מִן עֶפְרוֹן חִתָּאָה עַל אַנְפֵּי מַמְרֵא: {יד} וְתַב יוֹסֵף לְמִצְרַיִם הוּא וַאֲחוֹהִי וְכָל דִסְלִיקוּ עִמֵיהּ לְמִקְבּוֹר יַת אָבוּי בָּתַר דְקָבַר יַת אָבוֹי: {טו} וְחָמוּ אֲחֵי יוֹסֵף אֲרוּם מַיִית אֲבוּהוֹן וְלָא הֲוָה מִסְתְּחַר עִמְהוֹן כַּחֲדָא לְמֵיכוּל לַחֲדָא וַאֲמַרוּ מַה דִילְמָא נָטַר לָנָא סָנָא יוֹסֵף וַאֲתָבָא יָתֵיב לָנָא יַת כָּל בִּישָׁא דִגְמַלְנָא יָתֵיהּ: {טז} וּפַקִידוּ יַת בִּלְהָה לְמֵימַר לְיוֹסֵף אָבוּךְ פַּקֵיד קֳדָם מוֹתֵיהּ לְמֵימָר לָךְ: {יז} כִּדְנָא תֵימְרוּן לְיוֹסֵף בְּמָטוּ שְׁבוֹק כְּדוֹן לְחוֹבֵי אָחָךְ וּלְחַטָאֵיהוֹן אֲרוּם בִּישָׁא גָמְלוּ יָתָךְ וּכְדוֹן שְׁבוֹק בְּבָעוּ לְחוֹבֵי עַבְדֵי אֱלָהָא דְאָבוּךְ וּבְכָא יוֹסֵף בְּמַלָלוּתְהוֹן עִמֵיהּ: {יח} וַאֲזָלוּ אוּף אָחוֹי וְאַתְרְכִינוּ קֳדָמוֹי וַאֲמָרוּ הָא אֲנָן לָךְ לְעַבְדִין: {יט} וַאֲמַר לְהוֹם יוֹסֵף לָא תִידַחֲלוּן אֲרוּם לָא נִיגְמוֹל לְכוֹן בִּישְׁתָּא אֱלָהֵן טַבְתָא אֲרוּם דָחִיל וּמִתְבַר מִן קֳדָם יְיָ אֲנָא: {כ} וְאַתּוּן חֲשַׁבְתּוּן עָלַי מַחְשָׁבִין בִּישִׁין דְמָא דְלָא הֲוֵינָא מִסְתְּחַר עִמְכוֹן לְמֵיכַל מִן בִּגְלַל דְנָטִיר לְכוֹן בָּבוּ הוּא וּמֵימְרָא דַיְיָ חַשְׁבָא עָלַי לְטַבְתָא דְאַבָּא הֲוָה מוֹתִיב לִי בְּרֵישָׁא וּמִן קֳדָם יְקָרֵיהּ הֲוֵינָא מְקַבֵּל וּכְדוֹן לֵית אֲנָא מְקַבֵּל בְּגִין דְאִיזְכֵּי לְמִתְעַבְדָא לָן שֵׁיזְבָתָא כְּיוֹמָא הָדֵין לְקַיְימָא עַם סַגִי מִדְבֵית יַעֲקב: {כא} וּכְדוֹן לָא תִידַחֲלִין אָנָא אֵיזוּן יַתְכוֹן וְיַת טַפְלְכוֹן וְנָחִים יַתְהוֹן וּמַלֵל תַּנְחוּמִין עַל לִבְּהוֹן: {כב} וִיתֵיב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבוֹי וַחֲיָא יוֹסֵף מְאָה וְעַשְרֵי שְׁנִין: {כג} וַחֲמָא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנִין דָרִין תְּלִיתָאִין אוּף בְּנֵי מָכִיר בַּר מְנַשֶׁה כַּד אִתְיְלִידוּ גְזִירִינוּן יוֹסֵף: {כד} וַאֲמַר יוֹסֵף לְאָחוֹי הָא אֲנָא מָיִת וַיְיָ מִידְכַּר יִדְכַּר יַתְכוֹן וְיִסַק יַתְכוֹן מִן אַרְעָא הָדָא לְאַרְעָא דְקַיֵים לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב: {כה} וְאוֹמֵי יוֹסֵף יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימַר לִבְנֵיהוֹן הָא אַתּוּן מִשְׁתַּעַבְּדִין בְּמִצְרַיִם וְלָא תְזִידוּן לְמֵיסוֹק מִמִצְרַיִם עַד זְמַן דְיֵיתוּן תְּרֵין פְּרוֹקִין וְיֵימְרוּן לְכוֹן מִדְכַּר דָכִיר יְיָ יַתְכוֹן וּבְעִידָן דְאַתּוּן סַלְקִין תַּסְקוּן יַת גַרְמַי מִיכָּא: {כו} וּמִית יוֹסֵף בַּר מְאָה וְעֶשֶר שְׁנִין וּבְסִימוּ יָתֵיהּ וְעִטְרוּן יָתֵיהּ וְשַווּן יָתֵיהּ בִּגְלוּסְקְמָא וְשַׁקְעִין יָתֵיהּ בְּגוֹ נִילוּס דְמִיצְרָיִם:
חזק
תרגום ירושלמי על בראשית פרק-נ
תרגום ירושלמי: א׳ וְאַרְבַּע יוֹסֵף בְּעֶרֶס דְשִׁינְדָפִין דִמְחַפְיָא דְהַב וּמַקְבְּעָא מַרְגָלִין וּמְחוֹקָא בְּמָאנֵי בוּצָא וְאַרְגְוָנָא תַּמָן שָׁפְכִין חַמְרִין וְרֵחָנִין טָבִין תַּמָן מוֹקְדִין בּוּסְמָנִין תַּמָן קַיְימִין גוּבְרִין מִן בְּנוֹי דְעֵשָו תַּמָן קַיְימִין שִׁלְטוֹנִין מִן בְּנוֹי דְיִשְׁמָעֵאל תַּמָן קָאִים אַרְיֵה יְהוּדָה גִבָּרֵיהוֹן דְאָחוֹי עָנֵי יְהוּדָה וַאֲמַר לְאָחוֹי אִיתוּי נִבְנֵי לַאֲבוּנָן אַרְזָא רָמָא דְרֵישׁוֹי מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָא בְּרַם שׁוֹרְשׁוֹי עַד דָרֵי עַלְמָא דְמִנֵיהּ קָמוּ תְּרֵי עֲשַרְתֵּי שִׁבְטִין דְמִינֵיהּ קָמוּ כַּהֲנַיָא בַּחֲצוֹצַרְתֵּיהוֹן וְלֵוָאֵי בְכִנְרֵיהוֹן וּבְכֵין אַרְכִין יוֹסֵף בְּאַפּוֹי דְאָבוֹי וּבְכָא עֲלוֹי וּנְשֵׁיק יָתֵיהּ: ט״ז וּפַקִידוּ שִׁבְטַיָא יַת בִּלְהָה אַמְתָא דְרָחֵל לְמֵימָר אָבוּךְ פַּקֵיד קֳדָם עַד לָא יִתְכְּנֵישׁ לְמֵימָר: י״ט וַאֲמַר לְהוֹן יוֹסֵף לָא תִידַחֲלוּן אֲרוּם חַסְלַת בִּישָׁא דַעֲבַדְתִּין לִי הֲלָא קֳדָם יְיָ אִינוּן מַחְשַׁבְתְּהוֹן דִבְנֵי אֱנָשָׁא: כ״ו וּבְסִימוּ יָתֵיהּ וְשָמוּהוּ בִגְלוּסְקְמָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:
רלב"ג על בראשית פרק-נ
רלב"ג:
——————————————————-
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
הסבר על זכויות יוצרים:
- למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
- ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5
רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il