{א} וַיָּבֹא יוֹסֵף וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה וַיֹּאמֶר אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנָּם בְּאֶרֶץ גֹּֽשֶׁן: {ב} וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹֽה: {ג} וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו מַה מַּֽעֲשֵׂיכֶם וַיֹּֽאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵֽינוּ: {ד} וַיֹּֽאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַֽעֲבָדֶיךָ כִּֽי כָבֵד הָֽרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵֽשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּֽשֶׁן: {ה} וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶֽיךָ: {ו} אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵֽשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִֽי: {ז} וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַֽעֲקֹב אָבִיו וַיַּֽעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְבָרֶךְ יַֽעֲקֹב אֶת פַּרְעֹֽה: {ח} וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַֽעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיֽךָ: {ט} וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגֽוּרֵיהֶֽם: {י} וַיְבָרֶךְ יַֽעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹֽה: {יא}  שביעי  וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹֽה: {יב} וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּֽף: {יג} וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּֽי כָבֵד הָֽרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָֽרָעָֽב: {יד} וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶֽרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹֽׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹֽה: {טו} וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָֽבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּֽסֶף: {טז} וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּֽסֶף: {יז} וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַֽחֲמֹרִים וַיְנַֽהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִֽוא: {יח} וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹֽא נְכַחֵד מֵֽאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵֽנוּ: {יט} לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵֽה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִֽהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִֽחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָֽאֲדָמָה לֹא תֵשָֽׁם: {כ} וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָֽכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּֽי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹֽה: {כא} וְאֶת הָעָם הֶֽעֱבִיר אֹתוֹ לֶֽעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵֽהוּ: {כב} רַק אַדְמַת הַכֹּֽהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּֽהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָֽכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָֽכְרוּ אֶת אַדְמָתָֽם: {כג} וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵֽא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָֽאֲדָמָֽה: {כד} וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִֽהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּֽלְאָכְלְכֶם וְלַֽאֲשֶׁר בְּבָֽתֵּיכֶם וְלֶֽאֱכֹל לְטַפְּכֶֽם: {כה}  מפטיר  וַיֹּֽאמְרוּ הֶֽחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹֽה: {כו} וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּֽהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָֽיְתָה לְפַרְעֹֽה: {כז} וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵּאָֽחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹֽד: {כח} וַיְחִי יַֽעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַֽעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָֽה: {כט} וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָֽדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶֽאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָֽיִם: {ל} וְשָֽׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻֽרָתָם וַיֹּאמַר אָֽנֹכִי אֶֽעֱשֶׂה כִדְבָרֶֽךָ: {לא} וַיֹּאמֶר הִשָּֽׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּֽה: (פ)
רש"י על בראשית פרק-מז
רש"י: {ב} ומקצה אחיו. מן הפחותים שבהם לגבורה, שאין נראים גבורים, שאם יראה אותם גבורים, יעשה אותם אנשי מלחמתו. ואלה הם, ראובן, שמעון, לוי, יששכר, ובנימין, אותן שלא כפל משה שמותם כשברכן, אבל שמות הגבורים כפל. וזאת ליהודה שמע ה' קול יהודה, ולגד אמר ברוך מרחיב גד, ולנפתלי אמר נפתלי, ולדן אמר דן, וכן לזבולון, וכן לאשר. זהו לשון בראשית רבה (צה, ד.) שהיא אגדת ארץ ישראל, אבל בגמרא בבלית שלנו מצינו, שאותן שכפל משה שמותן הם החלשים, ואותן הביא לפני פרעה, ויהודה שהוכפל שמו, לא הוכפל משום חלשות, אלא טעם יש בדבר, ח כדאיתא בבא קמא (צב.). ובברייתא דספרי שנינו בוזאת הברכה כמו בגמרא שלנו: {ו} אנשי חיל. בקיאין באומנתן ט לרעות צאן: על אשר לי. על צאן י שלי: {ז} ויברך יעקב. היא שאילת שלום, כדרך כל הנראים לפני המלכים לפרקים שלודי"ר בלע"ז (גריסען): {ט} שני מגורי. ימי גרותי, כל ימי הייתי גר בארץ, ולא השיגו בטובה: {י} ויברך יעקב. כדרך כל הנפטרים מלפני שרים, מברכים אותם ונוטלים רשות. ומה ברכה ברכו, שיעלה כ נילוס לרגליו, לפי שאין ארץ מצרים שותה מי גשמים, אלא נילוס עולה ומשקה, ומברכתו של יעקב ואילך, היה פרעה בא אל נילוס, והוא עולה לקראתו ומשקה את הארץ (תנחומא ישן נשא כו.): {יא} רעמסס. מארץ גושן היא: {יב} לפי הטף. לפי הצריך ל לכל בני ביתם: {יג} ולחם אין בכל הארץ. חוזר לענין הראשון, מ לתחלת שני הרעב: ותלה. כמו ותלאה, לשון עיפות כתרגומו, ודומה לו כמתלהלה נ היורה זקים (משלי כו, יח.): {יד} בשבר אשר הם שוברים. נותנין לו ס את הכסף: {טו} אפס. כתרגומו שלים: {יז} וינהלם. כמו וינהגם, ודומה לו אין מנהל לה (ישעיה נא, יח.), על מי מנוחות ינהלני (תהלים כג, ג.): {יח} בשנה השנית. שנית לשני הרעב: כי אם תם הכסף וגו'. כי אשר תם הכסף והמקנה, ע ובא הכל אל יד אדוני: בלתי אם גויתנו. כמו אם לא פ גויתנו. (וה"ג רא"ם וכן בדפוס ישן ועיין בג"א מישב גירסא שניה): {יט} ותן זרע. לזרוע האדמה, צ ואף על פי שאמר יוסף ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר, מכיון שבא יעקב למצרים, באה ברכה לרגליו, והתחילו לזרוע וכלה הרעב, ק וכן שנינו בתוספתא דסוטה (י, ח.): לא תשם. לא תהא שממה, לא תבור, לשון שדה בור, שאינו חרוש: {כ} ותהי הארץ לפרעה. קנויה ר לו: {כא} ואת העם העביר. יוסף, מעיר לעיר, ש לזכרון שאין להם עוד חלק בארץ, והושיב של עיר זו בחברתה. ולא הוצרך הכתוב לכתוב זאת, אלא להודיעך שבחו של יוסף, שנתכוין להסיר חרפה מעל אחיו, שלא יהיו קורין אותם גולים (חולין ס:): מקצה גבול מצרים וגו'. כן עשה לכל הערים אשר במלכות מצרים, ת מקצה גבולה ועד קצה גבולה: {כב} הכהנים. הכומרים, כל לשון כהן, משרת לאלהות הוא, א חוץ מאותן שהם לשון גדולה, כמו כהן מדין, כהן און: חוק לכהנים. חק, כך וכך לחם ליום: {כג} הא. כמו הנה, כמו וגם אני הא דרכך בראש נתתי (יחזקאל טז, מג.): {כד} לזרע השדה. שבכל ב שנה: ולאשר בבתיכם. ולאכול העבדים והשפחות ג אשר בבתיכם: טפכם. בנים קטנים: {כה} נמצא חן. לעשות לנו זאת ד כמו שאמרת: והיינו עבדים לפרעה. להעלות לו המס הזה בכל שנה, ה לחק שלא יעבור: {כז} וישב ישראל בארץ מצרים. והיכן בארץ גשן, ו שהיא מארץ מצרים: ויאחזו בה. לשון אחיזה:
חסלת פרשת ויגש: {כח} ויחי יעקב. למה פרשה זו סתומה, א לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, ב שהתחילו לשעבדם. דבר אחר, שבקש לגלות את הקץ ג לבניו, ונסתם ממנו בב"ר (צו, א.): {כט} ויקרבו ימי ישראל למות. כל מי שנאמר בו קריבה ד למות, לא הגיע לימי אבותיו (ב"ר שם ג.), (יצחק חי ק"פ ויעקב קמ"ז, בדוד נאמר קריבה, אביו חי ת' שנים והוא חי ע'): ויקרא לבנו ליוסף. למי שהיה יכולת בידו לעשות (ב"ר שם ה.): שים נא ידך. ה והשבע: חסד ואמת. חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה ו לתשלום גמול: אל נא תקברני במצרים. סופה להיות עפרה כנים (ומרחשין תחת גופי,) ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחילות, ושלא יעשוני מצרים ז עבודת אלילים, ב"ר (שם): {ל} ושכבתי עם אבותי. וי"ו זו מחובר למעלה לתחלת המקרא, ח שים נא ידך תחת ירכי והשבע לי, ואני סופי לשכב עם אבותי, ואתה תשאני ממצרים, ואין לומר ושכבתי עם אבותי השכיבני עם אבותי במערה, ט שהרי כתיב אחריו ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, י ועוד, מצינו בכל מקום לשון שכיבה עם אבותיו היא הגויעה, ולא הקבורה, כמו וישכב דוד עם אבותיו, ואחר כך ויקבר כ בעיר דוד (מלכים א ב, י.): {לא} וישתחו ישראל. תעלא בעידניה ל סגיד ליה: על ראש המטה. הפך עצמו לצד השכינה, מ מכאן אמרו (שבת יב: נדרים מ.), שהשכינה למעלה מראשותיו של נ חולה. דבר אחר ס על ראש המטה, על שהיתה מטתו שלימה ולא היה בה רשע, שהרי יוסף מלך היה, ועוד שנשבה לבין הגוים, והרי הוא עומד בצדקו:
רמב"ן על בראשית פרק-מז
רמב"ן: {ד} לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך. אני תמה בטעם הזה שאמרו לו כי גם במצרים אין מרעה כי כבד הרעב בארץ מצרים כמו בארץ כנען או יותר כי עליה היתה עיקר הגזירה ואולי אמרו כי בארץ כנען מפני כובד הרעב יאכלו האנשים עשב השדה ולא ישאירו מחיה לבהמה אבל בארץ מצרים יש בה שבר יחיו בה האנשים ותשאר בה מרעה מעט ויתכן שהיה בארץ מצרים מרעה מעט באחו מפני היאורים והאגמים {ה} אביך ואחיך באו אליך. הכנסת דברים כאומר הנה שמעתי כי אביך ואחיך באו וארץ מצרים לפניך היא והנכון בעיני שיאמר אביך ואחיך אליך באו לשמע כבודך ועליך השליכו יהבם ראה שתעשה עמהם טובה כי עליך הדבר ויש לאל ידך {ז} ויברך יעקב את פרעה. היא שאלת שלום כדרך כל הנראין לפני מלכים לפרקים לשון רש"י ואינו נראה כן שאין מדרך מוסר המלוכה שישאל אדם בשלום המלך וכמו שאמרו (שבת פט) כלום יש עבד שנותן שלום לרבו אבל היה ברכה ממש שדרך הזקנים והחסידים הבאים לפני המלכים לברך אותם בעושר ונכסים וכבוד והתנשא מלכותם וכענין שאמר הכתוב (מלכים א א לא) יחי אדוני המלך דוד לעולם ובצאתו מלפניו חזר וברך אותו ליטול רשות מלפניו ואמרו רבותינו (תנחומא נשא כו) שיעלה נילוס לרגלו {ט} מעט ורעים היו ימי שני חיי. לא ידעתי טעם הזקן אבינו מה מוסר הוא שיתאונן אל המלך ומה טעם לאמר ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי כי אולי עוד ישיגם ויחיה יותר מהם ונראה לי כי יעקב אבינו זרקה בו שיבה והיה נראה זקן מאד ופרעה תמה על זקנותו כי אין רוב אנשי זמנו מאריכים ימים כל כך שכבר קצרו שנותם ולכן שאל לו כמה ימי שני חייך כי לא ראיתי כמותך זקן בכל מלכותי אז ענה יעקב כי ימיו שלשים ומאת שנה ואל יתמה בהם כי מעט הם כנגד שנות אבותיו שחיו יותר אבל מפני היותם רעים בעמל ואנחה זרקה בו שיבה ונראה זקן מאד {יא} וטעם ויושב יוסף ויתן להם אחזה וגו'. שהושיב אותם במיטב הארץ ובאחוזה שנתן להם כי לא רצה שיהיו כגרים בארץ וקנה להם בתים ונחלת שדה וכרם נתן להם וזה מרשות פרעה כי הם אמרו לגור בארץ באנו לא לדור וכשיעבור הרעב נשוב לארצנו ופרעה אמר ליוסף הושב את אביך שיושיבם כאנשי הארץ התושבים בארץ גשן {יד} וילקט יוסף את כל הכסף וגו'. סיפר הכתוב זה וגמר הענין בכל הפרשה להודיע מעלות יוסף בחכמה בתבונה ובדעת וכי היה איש אמונים שהביא כל הכסף בית פרעה ולא עשה לעצמו אוצרות כסף ומטמוני מסתרים בארץ מצרים או לשלחו לארץ כנען אבל נתן למלך הבוטח בו כל הכסף וקנה לו את האדמה גם הגופות ומצא בזה חן גם כן בעיני העם כי השם הוא המצליח את יראיו {טו} ויתם הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען ויבאו כל מצרים אל יוסף וגו'. והזכיר כי תם הכסף מארץ כנען בעבור כי מצרים בבואם אל יוסף יזכירו לו זה כי אמרו אחרי שתם הכסף גם מארץ כנען ולא יבאו עוד אליך לשבור למה נמות נגדך כי אפס כסף ותמיתנו חנם ותשאר התבואה בידך ואין קונה {יח} ויבאו אליו בשנה השנית. לשני הרעב ואף על פי שאמר יוסף ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר (לעיל מה ו) מכיון שבא יעקב למצרים באתה ברכה לרגלו והתחילו לזרוע וכלה הרעב וכן שנינו בתוספתא דסוטה (י ג) לשון רש"י וכך הוזכר בבראשית רבה (פט יא) אמר רבי יוסי ברבי חנינא שתי שנים עשה רעב כיון שירד יעקב אבינו למצרים כלה הרעב ואימתי חזרו בימי יחזקאל וכו' ואם כן לא נתקיימו דברי יוסף כפתרונו ויבא הענין לחשוד אותו בחכמתו ואולי נאמר שהיה הרעב בארץ כנען כדבר יוסף אבל במצרים ירד יעקב אבינו אל היאור לעיני פרעה ולעיני כל מצרים וראו כל עמו שעלה נילוס לקראתו וידעו כי ברכת ה' היא לרגלי הנביא ואם כן יהיה ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף בשאר שני השבע וכל ימי חיות אביו כי גם אחרי מות אביו אמר אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם (להלן נ כא) ועם כל זה אני תמה שאם כן לא היה החלום אמת כי הראו לו את הגזרה ולא הענין הנהיה והנעשה בהם וראיתי שם בתוספתא דסוטה אמר רבי יוסי כיון שמת יעקב אבינו חזר הרעב לישנו וכו' ועוד שנינו בספרי (עקב לח) ויברך יעקב את פרעה במה ברכו שנמנע שני הרעב אף על פי כן שלמו אחר מיתתו שנאמר ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם מה כלכול האמור להלן (פרק מה יא) בשני רעבון הכתוב מדבר אף כלכול האמור כאן בשני רעבון הכתוב מדבר רבי שמעון אומר אין זה קידוש השם שדברי צדיקים קיימין בחייהם וניטלין לאחר מיתתן אמר רבי אלעזר ברבי שמעון רואה אני את דברי רבי יוסי מדברי אבא שזה קידוש השם שכל זמן שהצדיקים בעולם ברכה בעולם נסתלקו מן העולם נסתלקה ברכה מן העולם עד כאן והנה השלים הרעב חמש השנים הנותרות ודעת רבי אברהם שהיו אלו שתי השנים לאחר בוא יעקב למצרים וכך כתב מצינו בדרש כי נסתלק הרעב בזכות יעקב גם יתכן שהיה רעב שלש שנים ולא היה כמו ד' שעברו ואין דבריו נכונים כלל כי מספר החלום ושברו ישוה כל השבע שנים ואילו היה כן יזכיר הכתוב ענינם של השנים האלה אבל על דרך הפשט לקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בחמש שנים והביא אותו אל פרעה כי איך יתכן שיתום הכסף והמקנה בשנה אחת אבל הכסף הספיק להם כל חמש שנים כי כן הדבר במנהגו של עולם ובעבור שלא נתחדש ונשתנה דבר אחד בכל אלה השנים לא ספר בהם הכתוב רק וילקט יוסף את כל הכסף וגו' ואחרי שתם הכסף ספר שבאו אל יוסף והיה זה בשנה הששית ונתן להם במקניהם לחם רק נהלם בו שיאכלו לפי חיותם ולא לשבעה ותתם השנה ההיא אשר נדר להם לנהלם בלחם בכל מקניהם והיא השנה הששית ויבאו אליו בשנה השנית לה ואמרו לו שיקנה אותם ואת אדמתם בלחם שיאכילם בשנה הזאת השביעית ואחר שתהיה הארץ לפרעה יתן להם זרע שלא תשם האדמה כי ידעו כי כלו שבע שני הרעב ויהיה להם זרע וקציר וזה טעם ויכלכל יוסף לחם לפי הטף שנתן להם בשנות הרעב כדי צרכם לחם כי לפי הטף ירמוז כן {יט} קנה אתנו ואת אדמתנו. הנה אמרו לו שגם גופם יקנה לעבדים לפרעה וכן אמר הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם אבל אמר ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה כי מכרו מצרים איש שדהו ולא אמר שיקנה גופם רק האדמה והטעם כי הם אמרו לו שיקנה אותם לעבדים עושי מלאכת המלך כרצונו והוא לא רצה רק לקנות את האדמה והתנה עמהם שיעבדו אותה לעולם ויהיו בה אריסי בתי אבות לפרעה ואחרי כן אמר להם הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה לא לעבדים כאשר אמרתם לי רק עם האדמה תהיו לו והנה ראוי שיטול המלך שהוא אדון הקרקע ארבע הידות ואתם החמישית אבל אני אתחסד עמכם שתטלו אתם חלק בעל הקרקע ופרעה יטול החלק הראוי לאריס אבל תהיו קנוים לו שלא תוכלו לעזוב את השדות וזה טעם מה שנדרו לו והאדמה לא תשם שלא תשם לעולם ולכך אמרו לו נמצא חן בעיני אדוני שהקלת עלינו ליטול ארבע הידות שנוכל לחיות בהם והיינו עבדים לפרעה כאשר נדרנו שנעבוד את האדמה לרצונו חסלת פרשת ויגש {כח} ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. כבר הזכרתי (לעיל מג יד) כי רדת יעקב למצרים הוא גלותינו היום ביד החיה הרביעית (דניאל ז ז) רומי הרשעה כי בני יעקב הם עצמם סבבו רדתם שם במכירת יוסף אחיהם ויעקב ירד שם מפני הרעב וחשב להנצל עם בנו בבית אוהב לו כי פרעה אוהב את יוסף וכבן לו והיו סבורים לעלות משם ככלות הרעב מארץ כנען כמו שאמרו (לעיל מז ד) לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען והנה לא עלו אבל ארך עליהם הגלות ומת שם ועלו עצמותיו וזקני פרעה ושריו העלוהו ועשו עמו אבל כבד וכן אנחנו עם רומי ואדום אחינו הסיבונו ביאתינו בידם כי כרתו ברית עם הרומיים ואגריפס המלך האחרון לבית שני ברח אליהם לעזרה ומפני הרעב נלכדו אנשי ירושלים והגלות ארך עלינו מאד לא נודע קצו כשאר הגליות ואנחנו בו כמתים אומרים יבשו עצמותינו נגזרנו לנו ויעלו אותנו מכל העמים מנחה לה' ויהיה להם אבל כבד בראותם כבודנו ואנחנו נראה בנקמת ה' יקימנו ונחיה לפניו {כט} ויקרבו ימי ישראל למות. פתרונו כאשר קרבו ימי ישראל למות קרא לבנו ליוסף והוא בשנה האחרונה לימיו וענינו כי הרגיש בעצמו אפיסת הכחות ויתרון החולשה ואיננו חולה אבל ידע כי לא יאריך ימים ולכן קרא לבנו ליוסף ואחרי שוב יוסף למצרים חלה והוגד ליוסף ובא לפניו עם שני בניו כדי שיברכם וכן ויקרבו ימי דוד למות (מלכים א ב א) ושם (שם פסוק ב) נאמר אנכי הולך בדרך כל הארץ כי ידע בנפשו כן {לא} השבעה לי וישבע לו. לא היה יעקב חושד בבנו הצדיק האהוב לו שימרה על מצות אביו ועל הדבר אשר הבטיחו ואמר אנכי אעשה כדבריך אבל עשה כן לחזק הענין בעיני פרעה אולי לא יתן לו רשות להפרד ממנו ויאמר לו שלח את אחיך ואת עבדיך ויעלוהו שם או שיחפוץ פרעה שיקבר הנביא בארצו לכבוד להם ולזכות ולכן השביעו כי לא יהיה נכון להעבירו על שבועתו וגם יוסף יצטרך יותר להשתדל בענין מפני השבועה וכן היה הדבר כמו שאמר (להלן נ ו) עלה וקבור את אביך כאשר השביעך
אור החיים על בראשית פרק-מז
אור החיים: {א} שני בניו עמו את וגו'. טעם שלא הספיק באומרו שני בניו ואני יודע כי הם מנשה ואפרים, או לומר מנשה ואפרים ואני יודע כי הם בניו הרשומים בפרשת מקץ, גם הפסיק בין הזכרת הבנים והודעת שמם בתיבת עמו, גם אומרו את ב' פעמים. אולי כי יודיע הכתוב טעם יוסף בלקיחתם שהיתה לקחת כל אחד ברכתו בפני עצמו מלבד מה שיגיע אותם בברכת אביהם, והוא אומרו את שני בניו עמו זה מה שנוגע לחלק שיהיה נוגע להם בברכתו, גם את מנשה שיבורך בפני עצמו, ואת אפרים וגו':
או ירצה כי ראויים הם לברכה מב' צדדין לצד שהם בניו ולצד שכל אחד מהם ראוי לברכה מצד עצמו, ולזה אמר בניו עמו גם לצד היותם מנשה ואפרים צדיקים, ואמר עמו להפסיק שלא תבין שמפרש מי הם הבנים, ואמר את ואת לומר שכל א' חשוב בפני עצמו: {ד} הנני מפרך וגו'. כפל לומר מפרך והרביתיך כנגד ב' בנים שיהיו לו עוד כמו שפירש הדברים יעקב באומרו ועתה. ואומרו ונתתיך לקהל עמים פירוש שיהיו ב' הבנים כל אחד לקהל ועם: {ה} ועתה שני בניך וגו'. פירוש עתה שראיתי שלא היו לי בנים עוד מצד אותה ברכה אני יודע למפרע כי ב' בניך הנולדים לך וגו' לי הם שאמר לי ה' מפרך והרביתיך והוא שאמר לו ה' בבית אל (ל"ה י"א) פרה ורבה כראובן ושמעון יהיו לי, ועיין מה שכתבתי בסמוך: {ו} ומולדתך אשר וגו'. פירוש שלא ימנה יוסף במקום ג' שבטים אלא במקום ב'. וכפי זה לא יקרא עוד שבט יוסף במנין השבטים זולת שבט אפרים ושבט מנשה, וכמו כן מצינו שכן הוא:
ויש לנו לחקור זאת למה הוציא יעקב את יוסף ממנין השבטים כמו שמצינו שלא נמנה בכלל השבטים כי אם אפרים ומנשה ולמה לא ימנה הוא גם כן ויהיו י"ד שבטים עם לוי כי ה' אמר אליו שיהיו ממנו ב' שבטים נוספים לא שיעקר שם יוסף. גם צריך לדעת מי אמר ליעקב כי ב' הגוים שאמר לו ה' שיהיו ממנו הם בני יוסף ולא בני שאר בניו ויותר היה לו לתלות ולומר שהם פרץ וזרח שהם ביותר מעולים כפי האמת שהם שלשלת המלוכה. ואולי כי בני יהודה נרמזו במה שאמר לו עוד שם ה' ומלכים מחלציך יצאו. אלא מי יאמר שכוונת ה' באומרו ומלכים מחלציך וגו' היא זאת. ועוד אחרת דלמא הם הם גוי וקהל גוים הם הם המלכים. ועוד מי יאמר שאין הדברים נאמרים על בני שאר האחים:
אכן במה שנשכיל על דבר הבורא שאמר אליו בנבואה גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו פשט הדברים יגיד שעל יעקב הוא אומר שממנו יצאו לא מבניו:
אלא יש לדעת מאמרם ז"ל (זהד ח"א ק"פ) כי יוסף הוא בחינת נפש יעקב. והוא שרמז הכתוב באומרו (ל"ז ב') אלה תולדות יעקב יוסף. והוא אומרו (תהלים עז) בני יעקב ויוסף, ורמזו חכמי אמת כי הוא בחינת מילוי הוא"ו שהמילוי כאות עצמו. ועל פי הקדמה זו יתיישבו כל הדקדוקים, כי יוסף הוא בחינת יעקב ובמדרגת אב לשבטים יקרא כרשום גם כן באומרו בני יעקב ויוסף, וכפי זה כשאמר ה' ליעקב שיצאו ממנו עוד בנים זה יעקב זה יוסף ולזה לא הלביש הנבואה בשאר בניו, ולזה דקדק לומר ב' בניך וגו' לי הם פירוש במדרגת בני יעקב לא במדרגת בני בניו ולזה הוסיף לבאר ואמר כראובן ושמעון, ומעתה הרי יוסף במדרגת אב כיעקב ואין האב נמנה עם הבנים בגדר אחד כמו שאין יעקב נמנה עם השבטים: {ז} ואני בבואי מפדן וגו'. כתוב זה אין לו קשר עם מה שלמעלה ממנו. גם אין ידוע כוונת הודעה זו. ומה שפירשו ז"ל (רש"י לקח טוב) כי כונתו היא אף על פי שהטרחתיך להוליכני ליקבר בארץ כנען ולא כך עשיתי וכו' עד כאן. לפי דבריהם לא כאן הוא מקום הדברים אלא למעלה (מ"ז ל') כשאמר לו ונשאתני ממצרים וקברתני וגו', סמוך לזה היה לו לומר ואני בבואי וגו'. עוד מה כוונתו באומרו תיבת עלי:
אכן לפי מה שפירשתי כי מודיעו שהבנים המובטח בהם שיצאו ממנו הם אלו נתכוון באומרו ואני בבואי וגו' כי הוא סיבה שלא יצאו ממנו ממש לצד שהוא גרם שתמות רחל, והוא אומרו מתה עלי פירוש על סיבתי כאומרם ז"ל, (ויק"ר פ' ל"ז) ששהה נדרו או לצד הקללה שקלל כאומרו עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה ואלו היתה קיימת רחל היו יוצאים ממנו ועכשיו יצאו מיוסף שהוא בחינת יעקב גם בחינת רחל:
עוד אפשר שנתכוון יעקב לרצות את יוסף על אשר סיבב מיתת אמו קודם זמנה ואמר כי טעם אשר החשיב ב' בניו כראובן ושמעון לצד כי מתה עליו רחל וקרב מיתתה, וטעם מה שהאריך לומר עוד בעוד כברת ארץ וגו' נתכוון לומר מה שדרשו ז"ל שנתכוין לומר אף על פי שלא כן עשה לאמו וכו': {ח} וירא ישראל וגו'. קשה והלא י"ז שנה היו יושבים לפניו ללמוד תורה ואיך שואל עליהם, ורז"ל אמרו (תנחומא) כי ראה בהם ראייה שכליית שעתיד לצאת מהם רשעים, וזה דרך דרש, וצריך לפרש הכתוב כפי פשוטו. והוא כי גילה לנו הכתוב שיעקב כבדו עיניו מזוקן שלא היה יכול לראות ולהכיר, ולצד זה הגם שראה ב' בני אדם עומדים לפניו לבד יוסף שעמו היה מדבר והכירו לצד שהודיעוהו שאמרו לו (ב') הנה בנך יוסף כאמור למעלה והבנים לא הכירם לזה שאול שאל עליהם מי אלה:
עוד אפשר שנתכוון יעקב לעורר אהבת האב על הבן קודם שיברכם כדי שתהיה הברכה בתגבורת האהבה והחיבה, ולזה שאל מי אלה כדי שישמע מפי בנו החביב אצלו לומר בני הם ויהמו מעיו להם, והוא סוד (ירמי' לא) מדי דברי בו וגו' רחם ארחמנו וגו': {ט} אשר נתן לי וגו'. דרך הצדיקים כשזוכרים הטוב אשר הגיעם חולקים כבוד לה' כי הוא הנותן, כאומרו (ל"ג ה') הילדים אשר חנן אלהים וגו':
ואומרו בזה כפי הפשט כי אפילו בימי גלותו בארץ נכריה חננו ה'. גם רמז למאמרם ז"ל (סוטה לו:) כי עתיד היה יוסף להוליד י"ב שבטים ועל ידי מעשה אשת פוטיפר נרזבו מבין צפורני ידיו י' טיפות ולא נשארו אלא ב', והוא שרמז באומרו בזה זה בגימטריא י"ב במקום י"ב נתן לו אלהים ב'. ודקדק לומר אלהים שיורה על המשפט: {י} ועיני ישראל וגו'. צריך לדעת למה כתיב הודעה זו במקום זה, ומה קשר ושייכות לדבר זה עם הסמוך לו וישק להם ויחבק להם. עוד צריך לדעת אומרו להם שהיה לו לומר וישק אותם. ואולי ששני דקדוקים אלו כל אחת מתרצת חברתה כי לצד שכבדו עיניו מזוקן היה מחבק שלא במקום החיבוק ומנשק שלא במקום הנישוק ולזה אמר להם ולא אמר אותם והבן: {יד} שכל את ידיו כי וגו'. אמר תיבת כי והוא טעם להפך, יש שפירשו על זה הדרך כי מנשה הבכור ואף על פי כן וגו':
והנכון בעיני הוא לפי מה שקדם הכתוב להודיע כי עיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל הכר מי הוא הבכור ומי הוא הצעיר, לזה כשרצה לברך דן בדעתו כי המסדר יסדרם בדרך מוסרי לעשות הבכור לימינו של המברך ובזה ידע מקום כל אחד מהם ועשה מה שעלה על מחשבתו עשות, וזה הוא שיעור הכתוב שכל את ידיו וא"ת מנין ידע והכיר מקומו של כל אחד לזה אמר כי מנשה הבכור ומזה ידע כי אותו יהיה לימין ולזה שכל ידיו: {טו} ויברך את יוסף. לא ראינו ברכה ליוסף כאן. ורמב"ן פי' כי ברכת הבנים היא ברכת יוסף וכו'. ואין הדעת נוחה בזה כי למה לא יתברך יוסף עצמו בדברים הנוגעים אליו בפרטות. והנכון בעיני כי בתיבת ויברך רשם הכתוב כי בירך ליוסף שיהיה תמיד מבורך:
עוד יתבאר על פי דבריהם שאמרו (ב"ר פ' ל"ט) שמפתח הברכות היה ביד אברהם ומסרו ליצחק ויצחק מסרו ליעקב (שם פ' ס"א) ויעקב מסרו ליוסף, והוא אומרו ויברך וגו' פירוש מסר בידו מפתח הברכות:
ויאמר האלהים וגו'. התחיל לעורר האהבה של הקדמונים כסדר תפלת י"ח שמתפללין שמתחילין בזכרון אבות ואמר האלהים אשר וגו' אברהם ויצחק והזכיר גם כן זכותו בהצנע ואמר האלהים הרועה אותי וכאן רמז זכותו על זה הדרך כי הוא יעקב היה מתהלך לרצונו יתברך כשה לפני רועה הרועה אותה, ואחר שסדר זכות אבות התחיל להתפלל המלאך וגו': {טז} המלאך הגואל וגו'. פירוש מאמר ה' אשר יצו ה' את ידידיו אליו יקרא שם מלאך כי קול ה' חוצב להבות אש. והוא כוונתו באומרו המלאך וגו' פירוש שיהיה מימרא דה' בסעדם ויברך אותם:
ויקרא בהם שמי וגו'. פירוש שיהיו בהדרגת שלשה אבות וכשם שאין אדם בעולם יכול לנתק או לקלקל באחד מג' אבות ואין צריך לומר בכולן יחד כמו כן הם:
עוד ירצה לשון יקר וגדולה פירוש שיגיע באמצעותם יקר לשם אבות, והוא על דרך אומרו (משלי כג) גיל יגיל אבי צדיק וכן הוא אומר (שם י"ז) עטרת זקנים בני בנים, וזה יהיה באמצעות הכנתם ההגונה ודרכם הישר עד שיגיע יקר לאבות אבותם:
עוד ירמוז כי יהיה להם חיבוב הזכרת שמם לפני ה' כחיבוב הזכרת שם אברהם יצחק ויעקב, וכמו כן תמצא שאמר הנביא (ירמי' לא) הבן יקיר לי אפרים וגו' כי מדי דברי בו וגו', הרי כי שמו של אפרים נתייקר בעיני ה' ומזכירו בחשק וחבה יתירה:
וידגו לרוב וגו'. הכוונה על דרך מה שפירשתי בפ' בראשית בפסוק (א' כ"ב) ויברך אותם וגו' האמור בדגים כי הוצרך ה' לברכם לצד שמקום דירתם הוא נגדיי בקצה האחרון לבחינת הלידה לזה הגדיל בהם כח המוליד להוליד אפילו במים, וכאן אמר יעקב שידגו כדגים בריבוי הלידה ויהיה להם גדר זה בארץ, וכפי זה תהיה ברכתם גדולה מברכת הדגים להיותם במים והבן. ודקדק לומר בקרב רמז שיהיו נחבאים בפנים על דרך מה שאמר להם יהושע (סוטה לו:) בזמן שנתקיימה ברכת יעקב בהם לכו החביאו עצמיכם ביערים, כי יהושע פירש הכתוב כפירושינו. ויש דרשה בזה (ברכות נה:) שהמשילם לדגים שאין עין הרע שולטת בהם, וכפי זה אומרו בקרב הארץ פירוש הגם שיהיו בקרב הארץ, ובזה הם בגדר עליון מהדגים: {יח} ויאמר יוסף וגו' לא כן אבי. טעם שהאריך כל אלה הדברים לא כן אבי כי זה הבכור וחזר עוד לומר שים ימינך וגו':
הנה נסתפק יוסף באחד מב' דרכים, הא' הוא שחשב יעקב כי הבנים היו לקוחים ביד יוסף בשעת ברכה וידוע הרבר כי יקח בימינו הבכור ובשמאלו הצעיר וכפי זה יהיו לפני יעקב הבכור לשמאלו והצעיר לימינו, ואשר על כן שכל את ידיו כי מנשה הבכור ואותו ישים אביו ביד ימינו, ודרך ב' שבכונת המכוון שכל את ידיו לשום ימינו על ראש הצעיר, לזה אמר לו בתחלה אם כונתו היא לחושבו כי לקחם אביהם בידו הבכור לימינו של יוסף אמר לא כן אבי כמו שאתה חושב כי זה הבכור, ואם אתה יודע כי סדורים הבכור לימינך וגו' אלא שאתה מונע ימינך מהבכור לזה אמר שים ימינך על ראשו פירוש למה תמנע הטובה מבעליה, וכבר ידעת מה שגרם דבר זה: {יט} וימאן אביו ויאמר ידעתי וגו'. אומרו וימאן, לצד שהיה רוצה לסמוך יד אביו להסיר אותה, וכפל לומר ידעתי בני ידעתי, נתכוון להשיבו לב' דברים שאמר כמו שפירשנו, כנגד מה שאמרת לא כן אבי כי זה הבכור ולא כמו שאני חושב שסדורים בהפך ידעתי בני ורמז באומרו בני פירוש ומן הסתם לא תחשיב ימינך לפני ימיני ולא תסדרם אלא הבכור לימיני ולא לימינך, וכנגד מה שהורתני לעשות משפט הבכורה באומרך שים ימינך על ראשו ידעתי גם זה ובכלל ידיעה זו נכנסה גם ידיעת המסובב מדבר זה בעשות כן ליוסף, ואמר גם הוא יגדל פירוש לא תחשוב שהוא במדרגה שפלה אלא יגדל ויהיה לעם, ואולם וגו' פירוש לא לצד ברכתי אלא לצד מה שיצא ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים, לזה הגם שבזמן זה זה הבכור לעתיד יהיה הקטן יותר גדול כאומרם ז"ל (תנחומא) שזה יצא ממנו גדעון וזה יצא ממנו יהושע ומן הסתם שלשלת זו היתה בשורש נשמת השבט מבלי ברכת יעקב ואשר על כן אני מקדימו לבכור:
או ירצה על זה הדרך ידעתי כל טענותיך, ומה שרמזת כי זה גורם לא זה גורם אלא בני פירוש בני הוא שגרם לכל העובר בחלומותיך ודבריך. ואומרו ידעתי פעם ב' נמשכת עם למטה ממנה גם הוא וגו' ואולם וגו' פירוש שידע בנבואה שהקטן יגדל מהגדול ואינו יכול לעשות הפך מהחזון אשר דימה כידו האדון ברוך הוא: {כ} ויברכם ביום ההוא לאמר וגו'. פירוש בירך אותם כל כך ברכות עד גדר שאין ברכה למעלה ממנה עד שהכל אומרים בך ראוי לברך ישראל. ואומרו וישם את אפרים וגו' פירוש באמצעות דיבור זה קבע מקום למעלה לצעיר קודם למנשה כי מי הוא זה מבני ישראל אשר ישנה מטבע יעקב אבינו ויאמר לבנו ישימך אלהים כמנשה וכאפרים והיה מאמר זה לאות כי אפרים קודם מנשה לכל דבר: {כא} ויאמר ישראל וגו' והיה אלהים וגו'. כוונת אומרו אנכי מת וגו' פירוש שלא יחשבו כי במות יעקב תסתלק השכינה מביניהם אלא אפילו ימות יהיה אלהים עמהם. ואומרו והשיב וגו' הודיעו שיהיו נפקדים לשוב שבותם באין ספק בדבר, ודקדק לומר ארץ אבותיכם כי הארץ לאבות נתנה והם זכו בה לא ליוצאי מצרים ומעתה יש בידי לתת לך שכם אחד וגו' כי בזה תוצדק הנתינה ממנו אליו, והוא אומרו ואני נתתי לך וגו'. וגם לדברי רז"ל (ב"ר פ' צ"ג) כי שכם זו כמשמעה שבאו בני יעקב על חלליה, על אף פי כן זולת זכות אבות בארץ לא יזכה בה יעקב ולא בניו:
כלי יקר על בראשית פרק-מז
כלי יקר:
ספורנו על בראשית פרק-מז
ספורנו: {ב} ומקצה אחיו לקח. כדי שיבין פרעה מדבריהם ומענינם שהם בעלי מלאכת מרעה הצאן בלבד: {ח} כמה ימי שני חייך. תמה כי לא היה דבר מצוי במצרים שיאריך אדם ימים כל כך שיגיע לפרק שהיה אז יעקב בו וגם שיבה זרקה כו: {ט} מעט ורעים היו ימי שני חיי. על מה שאמרת כמה ימי שני חייך אני אומר כי שני חיי היו מעט ורעים ברב טרדת מזונות ודאגות הקורות כי הימים אשר בהם יהיה האדם בצרה לא יקראו ימי שני חיים אבל ימי שני מגורי היו בין הכל מאה ושלשים שנה: ולא השיגו ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם. כי אבותי אע"פ שהיו גם הם גרים בארץ לא להם מ"מ היו להם ימי חיים רבים בלתי צרות אבל שני חיי לא השיגו לשני חיי אבותי שהיו להם בימי מגוריהם: {יב} לחם לפי הטף. אע"פ שהי' בידו להרבו' להם מזון נתן להם במדה מספקת כאמר' רז"ל (פ"ק דתעניו') בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך אני אוכל ואשתה ושלום עליך נפשי: {יד} ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה. שלא הורה לעצמו היתר בכל עמלו לקחת דבר לעצמו: {יז} וינהלם בלחם. נהלם. לאט. כענין עלות ינהל. נתן להם הלחם מעט מעט אכול ולא לשבעה כראוי בשני רעבון כאמרם (שם) המרעיב עצמו בשני רעבון נצול ממיתה משונה. וכבר אמרו חכמי הרפואה שהשובע אחר הרעב גורם חולי ממית: בשנה ההיא. אחר שאפס כסף והיא היתה השנה הששית לשני הדעב: {יח} בשנה השנית. והשנית מזמן שתם הכסף והיא היתה השנה השביעית לשני הרעב: לא נכחד מאדוני. שיש לנו עוד מקנה. כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה: {יט} למה נמות לעיניך. כי זה אמת שכבר תם הכסף ומקנה הבהמה והכל בא לידך ואין ראוי שתניחנו למות ברעב: {כא} העביר אותו לערים. העבירם עמו שיאמרו לו לך חזק וקנה ויחזיק בהם ובקרקע בפניהם ובהסכמת שכנים: {כג} הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה. ואם כן אתם עבדיו וחייבים לעבוד את האדמה שקניתי לו והוא חייב לתת מזונותיכם והזרע לזרוע. ובזה האופן תהיה מן הדין כל תבואת מצרים שלו. הא לכם זדע וזרעתם. אתם עבדיו עבדו את האדמה שהיא שלו: {כד} והיה בתבואות. שהם שלו: ונתתם חמישית לפרעה. כי זה הוא הראוי לו מהם אחר שיפרעכם את המוטל עליו לפרוע: וארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה. שהוא חייב לתת לכם כמו בעל השדה: ולאכלכם. ובשביל מזונותיכם שהוא חייב לתת לכם ובכן נשאר בדין החומש שלו: {כו} וישם אותה יוסף לחוק. אחר שהראה להם שהדין כך ושאינו מקים מכס חדש דרך גזל שם את הדבר בנימוסי מצרים: {כט} אל נא תקברני במצרים. אפי' בארון כענין ויישם בארון במצרים. שאם תעשה כן אפי' לשעה לא יניחוך להוליכני למערה שיאמרו שזה מספיק כמו שהי' המנהג אצלם: {ל} ושכבתי עם אבותי. ענין שכיבת המת עם אבותיו הוא הנחת מטת המת במקום המספד וסבוב הסופדים ולכן נכתב זה הלשון בכל המלכים צדיקים ורשעים שמתו על מטתם בספר מלכים: ונשאתני ממצרים. וכאשר תעשה באופן זה תוכל לשאת אותי ממצרים כי כאשר ימלאו ימי השכיכה יסור יגוני מלכם כענין ויעברו ימי בכיתו ולא ימחו בך אם תשאני אל ארץ אחר': אנכי אעשה כדברך. אנכי מצד עצמי אעשה כדברך בכל כחי: {לא} השבעה לי. למען יהיה לך פתחון פה נגדם אם ירצו למחות: וישתחו ישראל. להודות לקונו על שחננו להשיג זה מאת בנו כענין ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם וישתחו ארצה לה':
שפתי חכמים על בראשית פרק-מז
שפתי חכמים: {ב} ח כל אותן מ' שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון וכו', והביאו רש"י בזאת הברכה (דברים ל"ג ז' ד"ה וזאת): {ו} ט רוצה לפרש אין חיל זה לשון חסידות או לשון ממון: י מדכתיב רועה צאן עבדיך, וכיון שלא אמרו לפרעה אלא שהם רועי צאן, ודאי מקנה דכתיב בקרא גם כן קאי על צאן: {י} כ זה הוא במדרש תנחומא, והוא כמו ד"א שויברך הוא ברכה ממש כמו שמסיק בסוף, דלפירוש ראשון לאו ברכה ממש הוא, אלא כדפירש כל הנפטרים נוטלים רשות, ומשום הכי פריך ומה ברכה ברכו, אי נמי הכל פירוש אחד הוא דברכה ממש הוא, דדרך כל הנפטרים מלפני השרים מברכין אותם, רוצה לומר ברכה ממש, ועל זה קאי ומה ברכה ברכו: {יב} ל כלומר דרך הטף הוא לפרר הלחם שלא לצורך, ואמר שאף לפי צורך הטף שדרכן לפרר שהוא יותר מכדי צרכן כלכל אותן, כל שכן שכלכל לפי הצורך לבני ביתם: {יג} מ דהיינו שנה ראשונה, דהא משבא יעקב למצרים כלה הרעב כדפירש רש"י בסמוך (פ' י"ט ד"ה ותן), ועל כרחך דחוזר אתחילת שני הרעב שהיה קודם שבא יעקב למצרים: נ שהה"א הוא תמורת האל"ף, כי אותיות אהו"י מתחלפים: {יד} ס רוצה לפרש שלא תאמר דשבר הוא לשון מכירה, דאי לשון מכירה הוא היה לו לכתוב בשבר אשר הוא שובר, ואז היה קאי על יוסף שמכר להם, אבל עכשיו דכתיב בשבר אשר הם שוברים קאי על העם שקונים התבואה מיוסף: {יח} ע הוסיף מלת אשר במקום אם, מפני שמלת אם מורה על התנאי ואין ענין תנאי נופל כאן, והוסיף מלות ובא הכל, מפני שנראה מפשוטו שתם הכסף מיוסף, לכן הוסיף מלות ובא הכל ליד אדוני, כלומר כי כל הכסף שהיה לנו לא הוצאנו אותו לשום דבר כי הכל בא ליד אדונינו: פ דבלתי זה אי אפשר לפרשו לשון אלא, וגם לשון לא, שהרי לא נתקשר עמו מלת אם, לכן פירש דלעולם לשון לא הוא, ומקרא מסורס הוא אם לא גויתנו, וזהו שנקט רש"י אם לא גויתנו היינו בלתי, ופירושו אלא גויתנו: {יט} צ דאם לא כן ותן לחם או בר מיבעי ליה: ק ואם תאמר אם כן יאמרו שיוסף בדאי הוא שהרי הוא פתר ז' שנים יהיה רעב, ויש לומר דלא כלה הרעב רק במצרים אבל לא בשאר ארצות, ובראותם שהנילוס עולה לקראתו ידעו שעל ידי ברכתו של יעקב הוא: {כ} ר פירוש ולא תחת ממשלתו, שגם קודם זה כן היה: {כא} ש שלא תאמר פרעה הסמוך לו, כי הקונה והמעביר והנותן זרע הכל יוסף היה: ת פירוש שלא תאמר דוקא מקצה זה היה מחליף לקצה האחר אבל באמצע המדינה לא היה מחליף, לכך אמר כל הערים וכו': {כב} א (נח"י), דכל מקום שנאמר כהן סתם ולא פירש לאיזה דבר הוא כהן, מסתמא הוא כהן לאלהות, וכל שכן כשפירש כהן להשם או כהן לעובדי כוכבים ומזלות, אבל כהן מדין (שמות ב' ט"ז), כהן און (לעיל מ"א מ"ה), שמזכיר שם המדינה או שם העיר שם שר ונשיא שלהם הוא, ולכך תרגם אונקלוס בכאן כומריא, ואילו כהן און וכהן מדין תרגם רבא דאון רבא דמדין: {כד} ב לא בשנה ראשונה לבדה. הקשה הרא"ם למה לא פירש זה לעיל גבי והיה בתבואות שבכל שנה שאז היה שב לכל הכתובים שאחריו. (נח"י), יש לומר דכאן מוכח שפיר דקאי אכל השנים, דעל שנה זו כבר אמר הא לכם לזרע וכו', ואם כן לזרע השדה למה לי, אלא על כרחך דלא עשה חוק זה לשנה ראשונה בלבד, ובשאר השנים לא יצטרכו ליתן החומש, דאם כן מה איכפת ליה אם יזרעו או לא, אלא על כרחך שהחוק היה לכל שנה, ואם כן הוצרך להזהיר שיזרעו כדי שלא יגרע החומש: ג משום דכתיב אחר כך בהדיא לטפכם, דהיינו בנים קטנים: {כה} ד לא שהוא התחלת ענין שהיו מבקשים למצוא חן מעתה, כי אין לו טעם במקום הזה, (רא"ם): ה לא שיהיו עבדים קנוים לו קנין הגוף, דהא כתיב לעיל (פ' כ') ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה, הרי שלא קנה רק אדמתם ולא אותם לעבדים: {כז} ו (ג"א), שלא תאמר שישבו בשתי ארצות במצרים ובגושן: {כח} א כלומר קבלה הוא בידינו מעזרא עליו השלום שפרשת ויחי הוא תחילת פסקא ולא חדא פרשה היא עם וישב ישראל כו', ודרך פרשה סתומה שיעורה ריוח ט' אותיות, והכא כולה סתומה ואין בה ריוח כלל: ב רוצה לפרש שלא היה להם שעבוד ממש אלא צרת השעבוד שהיה מבקש מהם שיעבדו לו, כדאמרינן במסכת סוטה (י"א:), בפרך בפה רך שהיו מעבידים אותם מתחילה בפה רך וכו': ג ואם תאמר לפי פירוש א' היה לו לסתום לקמן בפסוק שנכתב בו שמת יעקב, ולדבר אחר היה לו לסתום בפסוק (לקמן מ"ט א') האספו ואגידה לכם, ויש לומר דבאמצע הסדרה אינו ניכר אם נסתמה שדרכו להיות נסתם, ולא הייתי יודע הדרשות הללו, וכאן הוא מונה כל שנותיו והוי מקום מיתתו, וכן לענין גלוי הקץ דמסתמא לא היה מגלה להם הקץ אלא סמוך למיתתו, וכאן הוא מקום מיתתו כדפירש רש"י, לכן מוכח שפיר מיניה. ומהרש"ל כתב דלטעם א' קשה היה לו לסתום פרשת שמות, שהרי בפרשה זו לא הזכיר השעבוד, לכן פירש ד"א, ולד"א קשה היה לו לסתום הפרשה של ויקרא יעקב אל בניו וכו', לכן צריך גם לטעם א': {כט} ד דקשה למה נאמר ויקרבו ימי בלשון רבים, וגם למה נאמר ימי דמשמע דקריבה קאי אימים, הוה ליה למימר ויקרב ישראל למות, ומפרש דאמת הוא דקריבה קאי אימים, ופירושו נתקרבו ונתקצרו הימים: ה דעת רש"י שלא תאמר דשימת יד הוא השבועה, והוכחתו מדכתיב גבי אברהם בפרשת חיי שרה (לעיל כ"ד ב') שים נא ידך תחת ירכי, וכתיב אחריו (שם פ' ג') ואשביעך בה', אלא הכוונה שיהיה חפץ מצוה בידו בשעה שנשבע, ואף על פי שאצלו לא היתה מצוה ראשונה, נמשך המנהג כן מאברהם, (רא"ם): ו לאו דוקא נקט רש"י חסד שעושין עם המתים, אלא רוצה לפרש כל היכא דאינו מצפה לתשלום גמול, אף על גב שהוא חי שייך ביה חסד ואמת, והנה אליעזר אמר להם שיתנו לו רבקה בחנם ואל יצפו לשום תשלום גמול, לא ממנו שיתן להם מתנות, וכל שכן שאברהם לא יתן להם מתנות כיון שהוא רחוק מהם. ואם תאמר למה לא פירש רש"י לעיל גבי אליעזר שהוא חסד של אמת, ויש לומר שהרי מצינו ששילם יעקב ליוסף על מה שנשבע לו להוליכו לארץ ישראל שאמר לו (לקמן מ"ח כ"ב) ואני נתתי לך שכם אחד וגו' כמו שפירש רש"י לקמן (שם ד"ה ואני), לכן פירש רש"י כאן לומר עם כל זה בשעה שביקש יעקב מיוסף שיקבור אותו בארץ ישראל לא הבטיחו ליתן לו כלום, וגם לא היה בדעתו ליתן לו שכם, ומשום הכי נאמר כאן חסד ואמת: ז (מהרש"ל), יש לומר דצריך לג' טעמים הללו, דאי משום כנים לחוד היה לו לצוות לעשות ארון מברזל, לכך פירש גלגול מחילות, ואי משום הני תרי טעמים לחוד אם כן עדיין למה יטריח אותו להעלותו לארץ ישראל מיד, יצוה להם שיעלו עצמותיו עמהם כשיצאו מארץ מצרים כמו שציוה יוסף, לכן פירש הטעם שלא יעשוני עבודת אלילים, ולטעם עבודת אלילים לחוד קשה למה ציוה להעלותו לארץ ישראל, היה לו לצוות להשליכו אל נילוס, לכן צריך לטעם גלגול מחילות, ולהני תרי טעמי לחוד היה לו להשביעו כמו שהשביע יוסף אחיו, לכן צריך לטעם עפרה כנים: {ל} ח משום דרש"י פירש בסמוך ושכבתי היא הגויעה, הוה ליה למימר מקודם ושכבתי שהיא המיתה ואחר כך הוה ליה למימר אל נא תקברני, לכן פירש וי"ו זו וכו': ט שהוא לשון קבורה ממש, ומפני שושכבתי מורה על ידי עצמו, וקבורתו היא על ידי אחרים, הוכרח לפרש ושכבתי כמו השכיבני, ולכך הוסיף נמי מלת במערה כיון שושכבתי עם אבותי הוא לשון קבורה ממש שפיר מפורש עם אבותי שהכי קאמר השכיבני עם אבותי במערה: י רוצה לפרש דשני סתירות הם, חדא דהיה לו לומר בתחילה ונשאתני ממצרים ואחר כך ושכבתי, דהא מתחילה צריך לישא אותו ואחר כך קוברין אותו, ועוד דכפל לשון הוא דהא כתיב אחריו וקברתני בקבורתם: כ על כרחך שכיבה דגבי דוד הוא מיתה, דאי שכיבה הוא קבורה אם כן הוה משמע דקברו אותו אצל אביו, דהיינו בבית לחם שהיה דר שם אביו של דוד, ואחר כך כתיב ויקבר בעיר דוד משמע בציון שהיא עיר דוד, אלא על כרחך צריך לומר דשכיבה הוא גויעה דהיינו מיתה: {לא} ל (קצ"מ), מצאתי בספר, שיש חדש אחד שהשועל הוא מלך על החיות ועל אותו חדש אמר תעלא בעידניה: מ ואם תאמר והא בסמוך פירש תעלא בעידניה סגיד ליה משמע שהשתחוה ליוסף, ויש לומר דאי לא השתחוה אלא בשביל יוסף למה דוקא על ראש המטה, ואי לא השתחוה אלא בשביל שכינה, היה לו לומר וישתחו ישראל אל ה', או אל אלהים, אלא על כרחך דבשביל שכינה ובשביל יוסף היה משתחוה: נ אף על פי שלא היה עדיין חולה, מכל מקום תשש כחו והיה כחולה, דאם לא כן למה ביקש מקום קבורתו: ס (מהרש"ל), דאין לומר לצד השכינה לחוד, אם כן היה לו לומר לראש המטה, אלא היה משתחוה גם ליוסף, רק שהוא דוחק לפרש הקרא שהשתחוה ליוסף והפך לצד השכינה, לכן פירש ד"א על שהיתה וכו', וזה לבד לא יתכן דאם כן למה לי על ראש, לכן צריך גם לטעם ראשון עד כאן לשונו:
בעל הטורים על בראשית פרק-מז
בעל הטורים: {ה} אפרים ומנשה. בגימטריא ראובן ושמעון: {ו} יקראו. ב' במסורה הכא ואידך בניו יקראו על שבט הלוי כמו שבכאן נקראו בנחלתם על שם אחיהם שהיו להם ערי המגרש מכל שבטי ישראל: {ט} קחם נא אלי ואברכם. קחם לית וחד קחם בקמ"ץ תרגלתי לאפרים קחם פירוש תרגלתי לאפרים השריתי שכינתי עמו בשביל אפרים אימתי בשעה שנתברך מפי יעקב וקחם על זרועו שנאמר קחם נא אלי ואברכם: {י} מזקן. כתיב חסר על שם ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות כשם שרימה יעקב לאביו בברכתו כשכהו עיניו כך עשה לו בנו בברכו אותם שהחליף לו יוסף מנשה באפרים: {יד} והוא הצעיר. בגימטריא הוא הקטין עצמו. לכך זכה ויצא ממנו יהושע שהוא מלא חכמה: {טז} ויקרא. ב' במסורה ויקרא בהם שמי. ויקרא שמו בישראל, לומר שכל שבטי ישראל יקראו על שם יוסף כדכתיב גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה: {יט} ידעתי. בגימטריא חמשה מלכים שה' מלכים יצאו ממנשה: וזרעו יהיה מלא. בגימטריא יהושע: {כ} ביום ההוא לאמור ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. לאמור מלא ו' שבו' מקומות הקדים אפרים למנשה כנגד ששה צדיקים השופטים שיעמדו ממנו ועל כן משול תמשל בנו. מלא וי"ו אבל המלך תמלך עלינו חסר וי"ו שכל המלכים שעמדו ממנו היו רשעים: אפרים לפני. בגימטריא רגלים בנשיאים: {כב} שכם אחד. בגימטריא בחלק בכורה:
דעת זקנים על בראשית פרק-מז
דעת זקנים: {ב} ויחנטו. המתיקו גופו לאחר שהשליכו בו הסמים המרים כדי להוציא טנף שבמעיו וכדי שלא יסרח השליכו בתוכו אחרי כן סמנים מתוקים להריח ריח טוב ודומה לו התאנה חנטה פגיה המתיקה פירותיה: {יד} הוא ואחיו וכל העולים אתו. וכאשר עלו ממצרים תמצא שהמצרים קדמו. ונראה כי לאחר שראו המצרים שחלקו כבוד כל המלכים לארונו של יעקב חלקו כל המצרים כבוד לבניו והוליכום לפניהם: {טז} ויצוו אל יוסף. ובחיי אביהם למה לא צוו אלא אמרו מה לנו לעורר השנאה שהרי כבר שכחה והלכה לה כיון שחזרו מלקבור אביהם ועבר יוסף על הבור שהשליכוהו אחיו אמר ברוך שעשה לי נס במקום הזה אמרו עדיין יש שנאה טמונה בלבו מיד ויצוו אל יוסף: {יט} כי התחת אלהים אני. כי נשבר לבי וירא אלהים אני התחת כמו אל תחת: {כא} וידבר על לבם. פרש"י שנשא ק"ו מעצמו עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד. פי' עשן עשרה נרות שדרכו של עשן לכבות את הנר: {כה} וישבע יוסף וכו'. תימה למה אמר שני פעמים פקד יפקוד הכי הוה ליה למכתב אנכי מת והשבעו לי כי כאשר פקוד יפקוד אלהי' אתכם והעליתם את עצמותי וגו'. וי"ל דה"ק יעקב אבינו אמר פקוד יפקוד אלהים אתכם והעלה אתכם והעליתם את עצמותי ולכן כאשר פקוד יפקוד אלהים וכו' והה"ד אנכי אעשה כדבריך דריש סדרא: פקד יפקד אלהים. פי' כמנין פקו"ד יחסר הבורא מן הגלות שלכם נבא עליהם שלא יהיו במצרים כי אם רד"ו שני' הרי לך שחסר הקב"ה מן השעבוד קץ שנים כמנין פקו"ד יפקוד אלהים ול' יפקוד יתפרש כמו ולא נפקד ממנו איש. אמנם קשיא לי כי מצאתי פקד חסר וי"ו ונראה דאי אמרינן יש אם למקרא ניחא:
חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-מז
חומת אנ"ך: מ״ח:תתקע״ט א׳ אשר נתן לי אלהים בזה. אפשר לרמוז במשז״ל די״ב שבטים היה לו להוליד ליוסף ועשרה טפין אזדריקו ונשארו ב׳ והם מנשה ואפרים וכתב רבינו מהרח״ו ז״ל די״ב טיפין נעקרו והעשרה יצאו והב׳ נשארו במתניו עד שלקח אסנת והוליד מנשה ואפרים. והוא פלא. וזה רמז בני הם אשר נתן אלהים נתן דייקא מתנה גדולה שיצאו עשרה טיפין והב׳ נשארו י״ב שנה במתני וזהו אשר נתן לי אלהים בז״ה גימטריא י״ב. א״נ אשר נתן לי אלהים ב׳ מזה י״ב דעשרה אזדריקו ואלו ב׳ נשארו. א״נ בזה גימטריא י״ב שבטים דמנשה ואפרים בכלל השבטים א״נ אפשר בסגנון אחר במה שכתבתי בלקוטי משם ספר משיבת נפש להרב מהר״ר יעקב צמח זלה״ה כ״י (שראיתי דרך עראי) דכאשר יעקב אע״ה חשב להזדווג עם בלהה ירדו שתי נשמות מנשה ואפרים וראה יעקב אע״ה שאינם יורדים לבלהה לפי שראובן בלבל יצועיו עכ״ד ואפשר שזה רמז בני הם אשר נתן לי אלקים מתנה גדולה כי הם הב׳ מי״ד שבטים גימטריא בזה שהיה לך להוליד אם ראובן לא בלבל. ואמר קחם נא אלי ואברכם. ואפשר ז״ש והנה הראה אותי אלהים גם את זרעך שכבר ראיתי לשעבר נשמות מנשה ואפרים כשירדו ליכנס לבלהה. וא״ש דיעקב אע״ה הכניס מנשה ואפרים בכלל השבטים דכבר היו נשמותיהם מזומנות ליכנס בבלהה לולי שראובן בלבל יצועיו:
נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-מז
נחל קדומים:
פירוש הרא"ש על בראשית פרק-מז
רא"ש על התורה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-מז
ברטנורא: מ״ט:א׳קס״ג א׳ ואגידה לכם בקש לגלות הקץ לבניו ונסתם ממנו וכו' קשה מנא לו י"ל מדכתיב באחרית הימים והוא לשון ימות המשיח כד"א והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' וכו' וכן במקומות הרבה מצינו שימות המשיח נקראו אחרית לכך פי' כן: מ״ט:א׳קס״ה א׳ וראשית אוני היא טפה ראשונה לו קשה דהא אמרינן אין אשה מתעברת מביאה ראשונה י"ל כדאית' בגמ' האמהות ממעכות הם באצבע היו ולכך נתעברה מביאה ראשונה והיא טפה ראשונה: מ״ט:א׳קס״ז א׳ מכרותיהם כלי זיין וכו' ד"א בארץ מגורתם וכו'. קשה מאי ד"א י"ל דלפי' הראשון אין לו דומה במקרא כי הוא לשון יוני וזה דבר זר מעט לכך פי' ד"א לשון גרות שדומה לו מכרותיך ומולדותיך והוא לשון עברי ממש ויש לו דמיון במקרא: מ״ט:א׳קס״ט א׳ ארור אפם אפי' בשעת התוכחה לא קלל אלא אפם וזהו שכתוב מה אקוב לא קבה אל. פי' יעקב קרוי אל כדכתי' לעיל בסדר וישלח: ב׳ אחלקם ביעקב אפרידם זה מזה שלא יהא לוי במנין השבטים וכו' ד"א אין לך עניים וסופרים וכו'. קשה מאי ד"א י"ל דלפי' הראשון אינו נופל לשון ביעקב ובישראל שהרי אחד מהם בכלל שבטי ישראל והשני אינו בכללם לכך פי' ד"א אין לך עניים וסופרים וכו' שעכשיו שני שבטים אלו נפוצים ומחולקים בישראל: מ״ט:א׳קפ״ג א׳ הנותן אמרי שפר כתרגומו וכו'. ד"א על מלחמת סיסרא נתנבא וכו' קשה מאי ד"א י"ל דלפי' הראשון שמדבר בפירות ארץ נפתלי קשה מעט שאין נופל לשון שלוח בפירות לכך פי' ד"א על מלחמת סיסרא נתנבא שנא' שם לשון שלוח שנאמר בעמק שולח ברגליו: מ״ט:א׳קפ״ד א׳ בנות צעדה עלי שור וכו' ואונקלוס תרגם תרין שבטין יפקון מבנוהי וכת' בנות על שם בנות צלפחד שנטלו חלק בשני עברי הירדן פי' דבר זה כמו שפי' רש"י בפרש' פנחס בפסוק נתן תתן שפי' שם נתן תתן שני חלקים חלק אביהם שהי' מיוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר לכך אמ' שנטלו בשני עברי הירדן שהנחיל להם משה בארץ סיחון ועוג והנחיל להם יהושע ג"כ בעבר הירדן ככתו' בספר יהושע והיה זה משני ששבט המנשה נחלק לחצאין למחציתו הנחיל משה בארץ סיחון ועוג ככתוב בתורה ולמחציתו הנחיל יהושע בארץ כנען ככתוב בס' יהושע: מ״ט:א׳קצ״ה א׳ ויגוע ויאסף ומיתה לא נאמרם בו אמרו רז"ל יעקב אבינו לא מת קשה אם לא מת היאך קברוהו ושאוהו וחנטוהו י"ל שהכל נראה להם כאלו עשו כן וכן מקשה ומתרץ בגמ' דתענית בעניין זה:
גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-מז
גור אריה: מ״ז:א׳שפ״ד א׳ אבל בתלמוד בבלי וכו'. וסברת המחלוקת שתלמוד שלנו (ב"ק צב. ) סובר שברכת משה היה לחזק אותם מפני שצריכין חזוק, שהיו חלשים. ותלמוד ירושלמי סובר אותם שכפל שמותם הוא ראיה על הגבורה שלהם. והכל מודים כי הכפל היא גבורה, רק כי התלמוד שלנו סובר כי הכפל בא לחזק, לפי שהיו חלשים. ולירושלמי אותם שכופל שמם הם כבר חזקים, והכתוב בא להגיד כי הם גבורים, ולכך כפל שמם: ב׳ טעם יש בדבר כו'. כמו שכתוב לקמן בפרשת זאת הברכה (דברים לג, ז), עיין שם: מ״ז:א׳שפ״ח א׳ בקיאים באומנות לרעות צאן. לא "אנשי חיל" למלחמה, שהרי כתיב "ושמתם שרי מקנה" (כ"ה ברא"ם): ב׳ על אשר לי על צאן שלי. לא על כל אשר לי בכלל, דהא "שרי מקנה" כתיב (כ"ה ברא"ם): מ״ז:א׳שפ״ט א׳ שאילת שלום כדרך כל הנראים. והקשה הרמב"ן שאין דרך ליתן שלום למלך, כמו שאמרו (שבת פט. ) 'כלום יש עבד שנותן שלום לרבו', ובודאי לא כוון רש"י רק שאילת שלום הנהוג למלך: מ״ז:א׳שצ״א א׳ ימי גירותי. לא ימי דירתי, כמו "מי יגור באהליך" (תהלים טו, א): מ״ז:א׳שצ״ב א׳ ברכו שיעלה נילוס וכו'. יראה שלא היה נעשה נס מפורסם לעובד עבודה זרה, והשתא יהיה בודאי עושין אותו לאלוה, ויראה דהכי פירושו – בשביל שהיה פרעה עולה ליאור – היה הנילוס מתברך בשעתו ובזמנו, רק שהיה צריך לפרעה לילך על היאור – ואז היה היאור מתברך בזמנו, כדרך שהיה ראוי ליאור להיות עולה, והיה ברכתו של יעקב שתמיד יעלה היאור כאשר היה פרעה הולך על היאור מיד יום יום, שכן דרך המלכים לילך על היאור, ולא היה כאן נס נראה, שאין זה רק דרך ברכה מאת ה', דבלאו הכי דרכו של יאור לעלות: מ״ז:א׳שצ״ג א׳ רעמסס מארץ גושן. והקשה הרא"ם אם כן היה ארץ רעמסס פחות מארץ גושן, ואם כן כאשר אמרו (פסוק ד) "ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גושן" היו מבקשים יותר ממה שהיה צריך להם, ואין דרך מבקשי מתנה לשאול יותר ממה שהוא צריך לו, ואין זה קשיא, שכשאמרו "ישבו עבדיך בארץ גושן" לא היה כוונתם שישבו בכל הארץ, רק שרצונם לומר "בארץ גושן" לאפוקי במצרים, דאין לפרש כל הארץ גושן, כי שבעים נפש (לעיל מו, כז) איך ירשו כל ארץ גושן, ולפיכך אמר "ישבו בארץ גושן", וכאשר נתן להם רשות להושיב אותם בארץ גושן – הושיב אותם בארץ רעמסס, שהוא המובחר בארץ: מ״ז:א׳שצ״ד א׳ לפי הצריך (לטף) [לכל בני ביתם]. פירוש שאין "לפי הטף" משמע מעט, שהיה מדקדק שלא ליתן יותר רק לפי הטף, שאין הכתוב מגיד לך איך היה מדקדק עמהם, אלא פירוש "לפי הטף" כמו הצריך. והוסיף 'לכל בני ביתו' לומר כי אין כוונת הכתוב רוצה לומר שדווקא הטף היה מפרנס אותם ולא בני ביתו, שאם כן מה יעשו בני ביתו, אלא "הטף" הוא כל בני ביתו, ונקראים הטף בני ביתו, שעיקר בני בית הם הטף – שמגדלים אותם בבית: מ״ז:א׳שצ״ה א׳ חוזר לענין הראשון. פירוש שאין הכתוב רוצה לומר כי "ולחם אין בכל הארץ" הוא בשנה השלישית, דהא שתי שנים עברו משני הרעב (לעיל מה, ו), ויהיה זה בשנה השלישית, אלא להתחלת שני הרעב חוזר, כך דעת רז"ל. ותדע לך שהרי כאן כתיב "ולחם אין בכל הארץ", ואם היה זה בשנה השלישית מאי בא לומר, הרי כבר בשנה הראשונה לא היה לחם, שנאמר (לעיל מא, נו) "והרעב היה על כל פני הארץ", אבל לענין הראשון הוא חוזר. ואם תאמר אם כן יהיה נראה יוסף כמשקר שאמר (שם שם ל) שבע שנים יהיה רעב, ותירץ הרא"ם שבשני הרעב לא אמר יוסף שיהיו שני הרעב במצרים, רק בשני השבע אמר יהיה במצרים, ולפיכך לא הוחזק שקרן במה שפסק הרעב במצרים, אחר שבכל הארצות היה רעב. וכן כתיב (שם שם כט, ל) "הנה שבע שנים באות שבע גדול בכל ארץ מצרים וקמו שני הרעב אחריהן ונשכח כל השבע וגומר". ואין תירוץ זה מספיק, שהרי כתיב (ר' לעיל מא, לו) "והיה האוכל לפקדון לשבע שני הרעב אשר יהיו בארץ מצרים", אבל הנראה כי המצריים לא היו סכלים, והיו יודעים דאפשר לשנות דבר על ידי תשובה ותפילה, הכל היו מודים בזה. והנה זה מחכמת יוסף וטוב דעת כי אצל השובע אמר (לעיל מא, כט) "הנה שבע שנים באות", ולא אמר 'הנה שבע שנים קמות', ואצל הרעב אמר (שם שם ל) "וקמו שבע שני רעב", ולא אמר 'ובאו שני רעב', כי 'באו' רוצה לומר שהם באים בודאי וכך יהיה, אבל "וקמו" שהיו קמים לבא ולא בודאי, כי כל דבר אפשר לשנות על ידי בקשה ותחנונים מאת השם יתברך המרחם על הכל. ומפני שאמר זה יוסף, כבר אין טענה על יוסף. ומפני זה יתלו ביעקב כאשר ראו כי איש אלקים הוא, כי מי שנתן הכבוד לצדיק להראות לבריות כי עם רגלי תלמיד חכם באות הברכות – הוא שעושה החסד גם כן שמסבב סבות שידעו הכל כי בשביל הצדיק הוא, כדי להדר ולפאר את הצדיק. ויש מתרצין שהיו החמש שני רעב, אבל לא היה דומה ושוה רעב חמש שנים אחרונים אל שתי שנים ראשונים, וגם זה נכון: ב׳ ודומה לו כמתלהלה היורה זיקים. והלמד של "כמתלהלה" (משלי כו, יח) כפולה כמו "ירקרק" (ויקרא יג, מט) "סחרחר" (תהלים לח, יא). ואף על גב ד"מתלהלה" בה"א 'ותלאה' בא', אין חילוק בין ה"א ובין א' כי מתחלפים. ואף על גב דשורש "מתלהלה" 'להה' ושורש 'ותלאה' 'לאה', אין חילוק, כי אותיות אהו"י מתחלפין, ומביאים ראיה מזה לזה, דלשון אחד הוא, אף שיש חילוק ביניהם – כי זה בה"א וזה בא' – הלשון אחד: מ״ז:א׳שצ״ו א׳ נותנים לו הכסף. כלומר שאין "בשבר" דבוק אל "וילקט", לומר שלקט הכסף בשבר אשר הם שוברים, דלא היה מלקט הכסף בתבואה, רק שהיו נותנים לו הכסף בתבואה, ועל ידי זה היה מלקט הכסף: מ״ז:א׳ת׳ א׳ כי אשר תם. כי לא יתכן לומר "אם" בלשון ספק, שהרי ודאי תם, ולא שייך בזה ספק. והקשה הרא"ם דלא הוי צריך למכתב 'אשר' – רק 'כי תם הכסף', ואין זה קשיא, כי הוא מחובר למה שאחריו, וכך פירושו – כי אשר תם הכסף בשביל זה נמות: ב׳ ובא הכל אל יד אדוני בלתי גויתנו. השמיט מלת "אם", לפי שאין כאן מקום אל מלת "אם" לפירוש הכתוב. אף על גב שאין צריך והוי מצי למכתב 'בלתי גוויתנו', מכל מקום כך דרך הלשון לכתוב, כמו "המבלי אין קברים" (שמות יד, יא), וכן "בלעדי רק אשר אכלו הנערים" (לעיל יד, כד) גם כן צריך לומר ככה, ומפני שאין צריך למלת "אם" השמיט מלת "אם". וגירסת הרא"ם "בלתי אם גווייתינו" 'אם לא גוויתינו', והקדים מלת 'אם' למלת 'לא', שבזולת זה אין מובן לו, לכך פירש שמלת "בלתי" הוא כמו מלת 'לא', ופירושו כמו אם לא גווייתנו שנשאר. ובספרים שלנו לא נמצא כן. ודוחק לומר כי מלת "בלתי" הוא כמו 'לא' והוא הפוך, שלא נמצא מלת "בלתי" במקום 'לא', ויותר מסתבר הוא כמו שפירשנו למעלה. וכן "הרק אך במשה דבר ה'" (במדבר יב, יב): מ״ז:א׳ת״ב א׳ קנויה לו. לא תחת ממשלתו, שגם קודם לכן היתה תחת ממשלתו (כ"ה ברא"ם): מ״ז:א׳ת״ג א׳ מעיר לעיר. פירוש שאין פירוש "העביר אותו לערים" שהושיב אותם לערים – שפיזר אותן בכל ערי הארץ, שאין לזה טעם למה יפזר אותם בערים, אלא הפירוש שהעבירם מעיר לעיר כמו שמפרש: ב׳ כן עשה לכל הערים וכו'. רוצה לומר שאין פירוש הכתוב שהעביר העם מקצה אל הקצה, ורוצה לומר אותן שבקצה הארץ העביר אותן לקצה האחר, שזה אי אפשר, דאם כן אותן שבתוך הגבול מה יעשה בהם, אלא שפירש שכן עשה לכל העם שבכל גבול מצרים: מ״ז:א׳ת״ו א׳ לזרוע השדה שבכל שנה ושנה. לא אותה שנה בלבד – כדמשמע לשון המקרא שפרעה נתן להם זרע לזרוע בזאת השנה "והיה בתבואות ונתתם חמישית התבואה לפרעה וארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה וכו'", ואותו חמישית יהיה תשלומין לפרעה תחת הזרע שנתן לכם לזרוע השדה בזאת השנה, אלא שבכל שנה ושנה קאמר, "וארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה ולאכלכם". והקשה הרא"ם למה פירש זה כאן ולא פירש זה על "והיה בתבואות וכו'", והשתא הוי קאי על כל הנאמר אחריו שכל שנה ושנה כאשר יהיו בתבואות יתנו החמישית לפרעה, ויראה שכאן הוצרך לכתוב, לפי שכתב "וארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה" דמשמע שלא יהיה זה רק בפעם הראשון, שהרי בראשונה היה נותן להם פרעה הזרע (פסוק כג) ולא נתנו לפרעה רק החומש, ואם היה שבכל שנה ושנה – היה ראוי גם כן שיתן הזרע כמו בראשונה שנתן הזרע ונתנו לו החומש, ולכן הייתי אומר כי "ארבע הידות יהיה לכם לזרע ולאכלכם" בפעם הראשון בלבד, ומכאן והלאה אחר שנתנו הם הזרע – יהיה הכל שלהם, הוצרך לכתוב שאין הדבר כן, אלא לזרע שבכל שנה ושנה. ועוד מדכתיב "יהיה לכם לזרע השדה" משמע הזריעה שבשנה אחרת תהיה לכם לבד, שאם היו נותנים בשנה האחרת לפרעה החומש גם כן לא היה אומר הכתוב "יהיה לכם לזרע השדה", שהרי גם כן לפרעה יש חלק, ולמה אמר "לכם לזרע השדה", ולפיכך היה עולה על הדעת שלא היה זה רק בפעם הראשונה, ומאז והלאה לא היו נותנים לפרעה שום דבר, וזה אי אפשר, שהרי כתיב (פסוק כו) "וישם אותה יוסף לחוק", ולכן פירש כאן לזרע שבכל שנה ושנה: ב׳ לאכול העבדים והשפחות. לא כל אשר בבתיכם כמשמעות המקרא, שאם כן לא הוי צריך למכתב "בתיכם ולטפכם": מ״ז:א׳ת״ז א׳ לעשות לנו זאת. לא "נמצא חן – והיינו עבדים לפרעה", שאין צריך לזה חן שיהיו עבדים לפרעה, ועל כרחך צריך לומר "נמצא חן" לעשות לנו כל אלה, "והיינו עבדים לפרעה" בפני עצמו: מ״ז:א׳ת״ט א׳ והיכן בארץ גושן. לא שהיו יושבים בשני ארצות – במצרים ובגושן, שזה לא יתכן, שהרי היו בארץ מצרים (לעיל מו, ח), אלא והיכן – "בארץ גושן", והוא ביאור לאשר כתוב "בארץ מצרים": מ״ז:א׳ת״י א׳ ויחי יעקב למה פרשה זו סתומה. ב"ר (צו, א). אף על גב שכמה פרשיות סתומות אינו מקשה רק בפרשה הזאת, לפי שהיא סתומה מכל וכל, שאין לה הפסק כמו שאר פרשיות סתומות. שהחלוק בין סתומות ובין פתוחות – שהסתומה היא מתחלת באותה שורה עצמה שמסיים בה הפרשה שלפניה, רק שמניח שיעור ט' אותיות, ופרשה פתוחה אינה מתחלת באותה שורה, אבל פרשה זו סתומה מכל וכל, ואין הפסק לה רק כמו סוף פסוק (כ"ה ברא"ם). ואין להקשות אחר שאין לה ריוח כלל שמא אינה פרשה בפני עצמה – והיא פרשה אחת עם פרשה שלפניה, שהפרשיות איזו סתומה ואיזו פתוחה הוא קבלה בידינו מעזרא הסופר, שהיה סופר מהיר בתורת משה, ופרשיות אלו אחר שמחלקין אותם לשתי פרשיות אם כן על כרחך היא קבלה בידינו. ועוד שאין ענין פרשה זו לזו, וצריך לומר שכל אחת פרשה בפני עצמה: ב׳ נסתמו עיניהם וכו'. ואף על גב שכל זמן שאחד מן השבטים חי לא היו המצרים משעבדים בהם כמו שכתב רש"י בפרשת וארא (שמות ו, טז) ובפרשת שמות, שעבוד הזה לא היה בקביעות אלא לאחר שמת יוסף וכל אחיו, ואז היה השעבוד בקביעות, דכתיב (ר' שמות א, ח, ט) "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא – ויאמר מלך מצרים לעמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו", אבל אחר מיתת יעקב היו משעבדים בהם – ואין קביעות שעבוד עליהם, והיינו שכתב כאן 'כיון שמת יעקב היו משעבדים בהם', ואילו לקמן כתב שימי השעבוד התחילו משמת לוי, וזה משמע ימי השעבוד בקביעות: ג׳ לפי שבקש לגלות את הקץ. ב"ר (צו, א). פירוש קץ כל הגלויות, שאין לפרש קץ מצרים – דלמה נסתמא ממנו, שהרי הקץ של מצרים נגלה לאברהם בפירוש, שאמר לו הקב"ה (ר' לעיל טו, יג) "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה", ולא ציוה עליו שלא לגלות. ואין לחלק ולומר שלא גלה לו מתי מתחילין לחשוב אלו ארבע מאות, דמכל מקום אם אין לגלות קץ מצרים אין לגלות גם כן דבר זה שהגלות הוא ד' מאות שנה, אלא מפני שרצה לגלות הקץ של כל הגלויות. ואם תאמר אם כן היה לסתום פרשת "ויקרא יעקב אל בניו" (להלן מט, א) ולא בהתחלת הפרשה, ויש לתרץ שאין לחלק דבר שהוא ענין אחד לגמרי לשתי פרשיות, שהיה נראה פרשה אחת, ולכך לא שייך לסתום אצל המיתה שכל הענין דבק, ומכיון שלא יוכל לעשות שתי פרשיות ולסתום במקום המיתה בעצמה – רמז בתחלת הענין שבא לספר ימי חייו, שזה התחלת ספור מיתתו: מ״ז:א׳תי״א א׳ כל מי שנאמר בו קריבה וכו'. דאם לא כן למה כתב כאן קריבה, אלא לכך כתיב קריבה לפי שהיו ימיו מקרבים למיתה. וקשיא לי דלמה נכתב, דודאי נראה שהיו ימיו יותר קצר מימי אבותיו, שהרי בפירוש מונה הכתוב ימיו (פסוק כח) וימי אבותיו, ויש מפרשים שהכתוב בא להודיע לך כי חיי יעקב נתקצרו מימי אבותיו, ולא שתאמר כי לאברהם וליצחק נתוספו חיים יותר ממה שהיה בדורות שלפניהם בשביל טעם מה, אבל ליעקב לא נתקצרו, דבשביל שנתוסף לאברהם וליצחק חיים לא שייך גבי יעקב "ויקרבו", כי לשון "ויקרבו" משמע שנתקרבו ונתקצרו מימי אבותיו, דהיינו שנות הדורות, ולכך כתיב "ויקרבו" להודיע דבר זה שיעקב לא הגיע לימי אבותיו כסדר שנות הדורות. ואם תאמר ומה נפקא מיניה אם נאמר שחייו של יעקב היו כפי הראוי ושנות אברהם ויצחק נתוספו יותר מן השעור, או נאמר כי שנות אברהם ויצחק כסדר ושנות יעקב נתקצרו, יש לומר שבא להודיע על זה שאמרו חז"ל (ב"ר סג, יב) קצר הקב"ה ה' שנים משנות אברהם שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה, ומנא ליה לומר זה, שמא שנות אברהם כסדר היה וליצחק היו לו תוספות שנים, ומפני שאמר הכתוב "ויקרבו ימי ישראל למות" שלמדנו מזה כי לא הגיע יעקב לשני אבותיו, אם כן שנות יצחק כסדר וכשעור ולא היה שם תוספות, אם כן צריך לומר נתקצר לאברהם ה' שנים שלא יראה את בן בנו יוצא לתרבות רעה. ואין לומר שלא הגיע יעקב לימי אבותיו שהרי היו ימי אברהם קע"ה שנה, וליצחק נתוספו ה' שנים, דזה אינו, דאם נתוספו ליצחק – שמא לא היה ראוי לפי דורו שיהיו חייו רק ק"ס שנה והשאר הכל תוספות, ולא שייך עוד אצל יעקב קריבה, דכיון שהיה תוספות שנים אצל יצחק לא שייך עוד קריבה אצל יעקב. ולי יראה שהכתוב מגיד לך שלא תאמר שמשום שלא היה צדיק כאבותיו לא היה ימיו כל כך ארוכים כאבותיו, לכן אמר שהימים שלו קרבו למיתה, שכך גזרו ימי חייו שלא יהיו יותר. וכן משמע בב"ר כפירוש הזה. והשתא יתורץ מה שלא כתב באברהם קריבה, וגם הוא לא הגיע לימי אבותיו, אלא שודאי אין לעלות על הדעת שאברהם לא היה כל כך צדיק כתרח אביו, אבל ביצחק ויעקב היו שניהם צדיקים גמורים, ואפשר לעלות על הדעת שהיה אחד צדיק יותר, לכך כתב "ויקרבו ימי ישראל למות". ועל דרך האמת יש לך להבין למה כתיב "ויקרבו" אצל יעקב ודוד (מ"א ב, א), וחיי דוד היו ע' שנים (ב"ר צו, ד), אז בימיו עמד החיות, ומימי אדם עד דוד היו חיי שני אדם פוחתין תמיד תמיד עד דוד, ואז ירדו ימי חיות של האדם לעמוד על שבעים, וכן נשאר נוהג בשבעים שנה, והימים הראשונים היו ארוכים יותר ימי חייהם. וימי יעקב היו פחותים מטעם מופלג, ומדתו שהיא מן האחרונות גרמה זאת, ומזה ידוע גם כן חיי דוד שהיו יותר קצרים: ב׳ למי שהיכולת בידו כו'. דאם לא כן הרי יוסף לא היה אצלו, ואילו ראובן ושמעון ויהודה היו אצלו, והיה לו לקרוא אל אשר אצלו: ג׳ והשבע וכו'. קשיא לי למה השביע במילה ולא בנקיטת חפץ, שהרי אצל אברהם פירש הטעם (רש"י לעיל כד, ב) משום שהיתה המצוה חביבה עליו ובאה לו על ידי צער, וזה לא יתכן ביעקב, אלא אם נאמר בשביל שעשה זה אברהם עשה זה יעקב גם כן, ועוד כי יוסף השביע את אחיו (להלן נ, כה) ולא השביע אותם במילה, שלא נמצא כן שהשביעם במילה, ויש לומר שודאי עיקר השבועה דרך להשביע תחת הירך – כך היה נוהג באומות, שכן כתב גם כן הרב אברהם בן עזרא בפרשת חיי שרה (לעיל כד, ב), והטעם הוא שהנשבע הוא אמר הנני ברשותך לעשות כרצונך, וחשב יעקב כי אם לא השביע כדרך הנהוג באומות יאמר פרעה כאשר יאמר לו יוסף "אבי השביעני וגו'" (להלן נ, ה) – שלא השביע אותך כדיניהם ואינה שבועה, וכל עיקר שבועת יעקב ליוסף לא היה רק כדי שלא ימחה פרעה אותו מלעלות ולקבור את אביו, שאם יאמר לו פרעה 'עבור על השבועה' יאמר לו יוסף אם כן גם אני אעבור על השבועה שנשבעתי שלא אגלה לשון הקדש, כמו שפירש בפרשה זאת, ולכן הוצרך להשביעו כדרך האומות. ומה שהוצרך למעלה (רש"י לעיל כד, ב) ליתן טעם לשבועת אברהם שהשביעו בשבועת המילה משום מצות המילה, ולא נתן הטעם משום שהיה כן המנהג להשביע תחת הירך, שאם כן היה קשה מה לו לאברהם למנהג האומות: ד׳ חסד שעושין עם המתים וכו'. ב"ר (צו, ה). והקשה הרא"ם שהרי כתיב באליעזר עבד אברהם (ר' לעיל כד, מט) "אם ישכם עושים חסד ואמת עם אדוני אברהם", וכן ברחב הזונה כתיב "אם תעשו עמי חסד ואמת", והאריך לתרץ קושיא זאת, וכל דבריו בלתי נכונים, אך דברי רז"ל נכונים הם בלא פקפוק, כי בודאי שייך לומר "חסד ואמת" בכל דבר, כי הוא 'חסד' מצד וגם הוא 'אמת' שכך ראוי לעשות, ודבר שראוי לעשות הוא נקרא "אמת". אך כאן הוקשה להם לרז"ל שכתב "חסד ואמת", מפני שכל הנעשה למתים אינו רק בשביל גמילות חסדים, שקבורת המת אינו אלא בשביל גמילות חסדים, אף על גב שכאן היה אביו, ומצווה עליו לקברו – הקבורה בשביל שחייב לגמול חסד עמו, אבל "אמת" ליכא, שהרי עיקר המצוה אינו אלא בשביל גמילות חסדים, והכי איתא בפרק אלו מציאות (ב"מ ל ע"ב) כי קבורה היא גמילות חסדים, ואין שייך לומר שכך ראוי לעשות, דזה שייך בחיים שראוי לעשות זה לזה, אבל למתים אין שייך זה, רק הכל גמילות חסדים נקרא, לכך הוצרכו רז"ל לומר "חסד ואמת", רוצה לומר שהחסד הוא אמת, כלומר שהוא חסד גמור שאינו מצפה לתשלום גמול, והוא חסד של אמת. ולפיכך בכל מקום פירוש "אמת" על המעשה שהוא ראוי ואמת לעשות, וכאן פירוש "ואמת" על החסד שהוא אמת. ומכלמקום קשה לפי דרך רז"ל – שהיה לו לכתוב 'חסד אמת' בלא וי"ו, מאי "חסד ואמת", ואין זה קשיא, מפני שגם כן יש כאן שני דברים "חסד ואמת", שהרי מה שהוא גומל חסד עם המת – הוא חסד למת, וגם הוא עושה אמת, שהחסד ההוא אמת. כי העושה חסד שלא למת אינו עושה חסד אמת, שהרי הוא נראה חסד ואינו חסד גמור, ופעל זה שהוא פועל חסד למת – הוא פעל אמת, לפי שנראה שהוא גומל חסד, והוא באמת כך, שהרי אינו מצפה לתשלום גמול. אבל שאר גמילות חסד שנראה שהוא גומל חסד אינו כך לפי האמת. ולפיכך הגומל חסד למת הוא עושה חסד, ומעשיו הנראים שהוא גומל חסד – הוא אמת כך, והנה יש "חסד ואמת": ה׳ סופה להיות עפרה כנים. כך דרשו רז"ל בב"ר (צו, ה). יש מפרשים דכל הני טעמים צריכים יחד; דב'עפרה כינים' לא סגי, דזה לא שייך רק כאשר היה נקבר בעפר שלהם, אבל אם היה נותן אותו בארון והיה ניתן בנילוס או בכיפה – לא שייך הך טעמא, דהא לא נקבר בעפרם. ובטעמא ד'יעשוני עבודה זרה' לא סגי, דזה הטעם לא שייך אלא כשהוא בעין ולא היה נקבר, שיהיו סבורים שלכך לא נקבר כדי שיעבדו אותו, אבל אם היה נקבר בארץ לא היו עושים אותו עבודה זרה. ועוד דלא שייך עבודה זרה אם נקבר בקרקע עולם, שקרקע עולם אינה נאסרת (סנהדרין מז ע"ב), ולא נעשה המת עבודה זרה כיון שאינו נאסר, וכשנקבר בקרקע עולם שב להיות המת כקרקע עולם, ואין עליו שם עבודה זרה כמו שאין שם עבודה זרה על חמה ולבנה וכוכבים, לכך בעי לטעמא ד'יהיה עפרה כנים' אם יהיה נקבר בארץ בעפר. ובהך תרתי לא סגי ד'יהיה עפרה כנים' ו'יעשוני עבודה זרה', דאם כן למה היה מטריח אותם לקוברו בארץ, יקבר בחוצה לארץ מיד – רק שלא יהיה בארץ מצרים, אלא משום שאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בגלגול מחילות. ובהך טעמא לבד גם כן לא סגי, דאם כן הוי ליה לצוות לבניו לישא עצמותיו עמם כשיצאו, ולכך צריך לטעמא דיהיה עפרה כינים ויעשו אותו עבודה זרה. ובטעמא דאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בגילגול מחילות – ויהיה עפרה כינים לא סגי, דאם כן לא יקברו אותו בעפרה ויתנו אותו בארון ויהיה עומד בכיפה ואחר כך יעלו אותו עמהם. וכן בטעם שאין מתי חוצה לארץ חיים וטעם דיעשוני עבודה זרה לא סגי, דאם כן יקברו אותו בעפרה ואחר כך יעלו אותו עמהם, ולא שייך בזה עבודה זרה שאין משתחוין לו אלא אם כן לא היה נקבר, שאז יהיו סבורים המצרים שלכך לא נקבר כדי שיעבדו אותו. ועוד דקרקע עולם אינה נאסרת, ולפיכך צריך לכל הני טעמים. אבל הא ליכא להקשות דהשתא עם כל הטעמים קשה גם כן ויקברו אותו בחוץ לארץ, ואחר כך כשיצאו ממצרים יעלו אותו עמהם, דכיון דהיה מטריח אותם לשאת אותו ממצרים וגם כן כשיצאו יהיו צריכין להעלותו – טוב יותר בפעם אחת ולא בשתי פעמים, ולפיכך הוצרך לג' טעמים. וכל פלפול זה אין צריך, דכל שלשה טעמים נכתבו בקרא; "אל תקברני במצרים" רוצה לומר אל תקברני בעפרם, מפני שסופה להיות עפרה כנים. "ונשאתני ממצרים" (פסוק ל) שלא אהיה עמהם מפני שיעשוני עבודה זרה, לכך תשאני משם. "וקברתני בקבורתם" (שם) במערה, מפני שכל המתים עתידים לעמוד מתוך המערה, שכן דרשו רז"ל במדרש. ורש"י סדר שני הטעמים יחד 'סופה להיות עפרה כנים' ומשום גלגול מחילות, דשניהם שוים משום צער המת, אבל בכתוב לא שייך לומר "וקברתני בקבורתם" ואחר כך "ונשאתני ממצרים". ו'שלא יעשוני עבודה זרה' אמרו במדרש ב"ר (צו, ה) כשם שנפרעים מן העובד כך נפרעין מן הנעבד: ו׳ וי"ו זו מחובר למעלה. קודם "אל תקברני במצרים" (פסוק כט) מיד אחר והשבעה לי, שהרי אי אפשר לומר "אל תקברני במצרים" אלא אם כן כבר מת, ומה זה "ושכבתי עם אבותי". 'ואין לומר השכבני עם אבותי' והשתא תהיה "ושכבתי" במקומו, ואין צריך לומר שהוא מחובר למעלה כו': מ״ז:א׳תי״ג א׳ תעלא בעדניה סגיד ליה. פירוש בעת שהשעה עומדת לו – סגיד ליה, כמו 'אין לך אדם שאין לו שעה' (אבות פ"ד, מ"ג), לפיכך קאמר 'תעלא בעדניה סגיד ליה', דהא אביו היה, ונחשב הבן אצלו 'תעלא', אפילו הכי היה משתחוה לו. ומה שלא השתחוה לו מיד בבא יוסף אליו, דשם ודאי אין סברא שישתחוה האב לבנו, ואדרבא היה זה גנאי ליוסף שיהיה אביו משתחוה לו. גם היה נראה שהיה יעקב מחניף ליוסף שיעשה בקשתו, אבל עכשיו דהבטיח אותו על הקבורה היה משתחוה לו. ואם תאמר מנא ליה דמשום 'תעלא בעידנא', שמא משום דהבטיח אותו על הקבורה ולפיכך השתחווה לו, דאין זה קשיא, דאפילו הכי לא היה להשתחוות לבנו: ב׳ הפך עצמו לצד השכינה. פירוש דלמה ליה למכתב "על ראש המטה", יהיה ההשתחויה על איזה מקום שיהיה. והקשה הרא"ם מנא ליה לרז"ל (מגילה טז ע"ב) לומר שהשתחוה יעקב ליוסף עד שהוצרכו רז"ל לומר 'תעלא בעידניה סגיד ליה', שמא השתחוה לשכינה על בשורה טובה שנתבשר להקבר בארץ, ותירץ הרא"ם דהוי ליה לפרשו ולכתוב 'וישתחוה לה" או 'לאלקים'. ויראה לי שאין לפרש כן, שכבר הבטיחו הקב"ה "ואנכי אעלך גם עלה" (לעיל מו, ד), ואם היה משתחוה לה' היה נראה שלא האמין בהבטחה שהבטיחו הקב"ה, ואין כאן בשורה חדשה: ג׳ שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה. אף על גב דלא היה עדיין חולה, דלאו דוקא חולה, אלא כל שתשש כחו הקב"ה למעלה מראשותיו, וכיון שהיה דואג על מיתתו וציוה על הקבורה – שמע מיניה דתש כחו והיה השכינה למעלה מראשו (כ"ה ברא"ם). והטעם דהשכינה [למעלה מראשו] – כי "את דכא ושפל רוח אשכון" (ר' ישעיה נז, טו), ואין לך דכא כמו חולה, ולכך השכינה עמו תמיד. ומה שהשתחווה עתה אף על גב שלא קיים יוסף את השבועה עדיין, כי לא היה נחשד כלל שלא יקיים את השבועה:
העמק דבר על בראשית פרק-מז
העמק דבר: מ״ז:א׳שצ״ז א׳ ויבא יוסף ויגד לפרעה. לא כתיב ויעל יוסף. שהקב״ה היסב אשר בבוא יוסף לבית התחתון מושב השרים מצא את פרעה שמה. והי׳ מוכרח להגיד לפני פרעה שמה ענין ביאת אביו ואחיו בכל הפרטים: ב׳ ויאמר. לצורך הענין שינה דברו ממה שחשב ואמר אבי ואחי וגו׳. לא הי׳ אפשר לומר באו אלי שהרי השרים ידעו כי לא באו לבית יוסף. וגם לא הי׳ מוצא שעת הכושר להבזות את אחיו לעיני השרים לומר עליהם שהם רועי צאן. כי באמת לא ידעו השרים מזה גם אח״כ כשישבו בארץ גושן לא היו רועי צאן כלל. ורק לפני פרעה הי׳ ההכרח לבזות א״ע כדי להגיע לתכלית המבוקש על כן אמר אבי ואחי וגו׳ והנם בארץ גשן. והנה לפי אשר חשב תחלה לומר לפרעה. הי׳ רצונו לומר אחי ובית אבי. ולא להזכיר את אביו. כדי שלא יבזה גם אותו בעיני פרעה. והוא אך למותר. אבל עתה אמר אבי וגו׳: מ״ז:א׳שצ״ח א׳ ומקצה אחיו וגו׳. היסב הקב״ה לב פרעה שלא יקרא אותם מיד. ולא היו יודעים אשר יוסף שינה דברו ממה שחשב ולא היו מבקשים לשבת בארץ גושן וא״כ לא היו מגיעים לכך ע״כ היסב ה׳ שלא יקרא. אלא יוסף בעצמו הציגם לפני פרעה בעת הכושר שלא היו השרים עמו: מ״ז:א׳שצ״ט א׳ אל אחיו. באשר עמדו יחד עם יוסף שהציגם. דקדק פרעה לדבר רק עמהם. לכבודו של יוסף. לומר שהוא יודע שאין הוא שוה להם: ב׳ רעה צאן עבדיך. היו מוכרחים ג״כ לתכלית המבוקש להגיד מילתא דמיגני׳ דידהו שהמה רועי צאן ולא אמרו כי אנשי מקנה היו באשר שעתה לפי תשובתם שהמה רועי צאן אין דברים הללו שהיו אנשי מקנה כ״א התפארות ושמירת כבוד עצמם. ואל תתהדר לפני מלך כתיב. ורק יוסף לפי שחשב הוא להודיע כי אחיו רועי צאן לו נאה לשמור כבוד אחיו לפני המלך. וכן בתשובתם אנשי מקנה היו עבדיך אין זה הידור הכבוד אלא תשובה על השאלה אבל עתה שהתשובה הנחוצה להודיע כי המה עתה רועי צאן א״כ היו דבריהם אנשי מקנה היינו רק להתהדר: ג׳ גם אנחנו שהננו במעלת הליכות עולם כשארי אנשים: ד׳ גם אבותינו. שהיו אנשי אלהים: מ״ז:א׳ת׳ א׳ ויאמרו אל פרעה. עתה הגיעו לבקשתם שהרי כבר יודעים מטוב ארץ גושן: ב׳ לגור בארץ באנו. כחשו לו ולא הודיעו דבר ה׳ שישארו כל ימי חייהם במצרים עד עת קץ אלא באו לגור על משך שני הרעב: ג׳ כי אין מרעה וגו׳. ואע״ג שודאי היו מאכלי בהמה בא״י וכמ״ש לעיל מ״מ אחרי כי כבד הרעב בארץ ואוכלים האנשים עשבי השדה ואין מרעה לצאן אשר להם, ע״כ ישבו נא עבדיך בארץ גשן. והנה אמנם לא דברו כזב לפרעה שבאו לגור כי באמת כיוונו בזה שרצונם להיות גרים ולא כאזרחי הארץ וכדבר ה׳ לא״א כי גר יהי׳ זרעך וכמו שביארנו במקומו: מ״ז:א׳ת״א א׳ אביך ואחיך באו אליך. לב מלך ביד ה׳. והטהו לומר כי אע״ג שבאו כולם עם בתיהם. מ״מ אחרי שהם מארץ כנען. ואין בדעתם לישאר בארץ מצרים הרי באו רק אליך. ואין לפרעה מחשבות להסכן בם לטובת המדינה אלא ארץ מצרים וגו׳. עשה מה שאתה חפץ: מ״ז:א׳ת״ב א׳ במיטב הארץ וגו׳. מצדי לא יבצר להושיב אותם ולתת להם מקומות טובים מגושן ולא כמו שחשב יוסף שיהיו מתועבים בעיני פרעה בשביל שהיו רועי צאן. אך לבקשתם ישבו בארץ גשן. רצונם הוא כבודם וטובם: ב׳ ואם ידעת וגו׳. הרי שלא היו מתועבים בעיני פרעה. ונשארו בארץ גושן בדרך כבוד: מ״ז:א׳ת״ג א׳ ויעמידהו לפני פרעה. ולא השתחוה כאשר הודיע יוסף לאביו דבר פרעה כי חושבם כאורחים ליוסף. ואינם עבדים לפרעה: מ״ז:א׳ת״ד א׳ כמה ימי שני חייך. כבר ביארנו כ״פ דחיים משמע פעם חיים פשוטים ופעם על ימי הצלחה. וביומא דע״א א׳ אי׳ כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. וכי יש שנים של חיים ויש שנים שאינם של חיים אר״א אלו שנותיו של אדם המתהפכות מרעה לטובה א״כ פירשו משמעות שנות חיים של הצלחה. ובאשר ראה פרעה את יעקב בשעה זו בהצלחה נפלאה אשר בעת כל ארץ כנען נענים ברעב הנה בנו מושל במצרים ובניו גדולי ערך ומ״מ ראה פניו חולניות ביותר. ע״כ שיער שזקנתו הוא יותר מאשר הי׳ באמת ושאל ע״ז כמה ימי שני הצלחתך: מ״ז:א׳ת״ה א׳ ימי שני מגורי. בכלל החיים היו שני מגורי שלשים ומאת שנה: ב׳ מעט ורעים היו ימי שני חיי. שני הצלחתי היו מעט ורעים דאפילו בעת היותי מוצלח בשפע עושר רב ולא בפחד לבן ועשו. היו רעים בצרות רחל ודינה וכדומה: ג׳ ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם. ימי הצלחתי בשעה שלא הי׳ בשעבוד לבן. היו רעים ולא השיגו את הצלחת אבותי בימי מגורותם היינו גלותם. שהרי אברהם ויצחק בשעה שהיו גרים בפלשתים היו להם ימים טובים מאלה שהיו ליעקב גם כשהי׳ בן חורין לעצמו. (אח״כ ראיתי זאת בס׳ תולדת יצחק) והודיע לו כ״ז שא״כ אינו באמת מוצלח במזלו. וא״כ מה שהוא רואה עתה אינו אלא השגחת ה׳ מבטח עוזו. והיא שעלתה לו לאשר הוא עתה. ודבר זה נצרך להודיע לפרעה כמה עולה השגחת אלהי העברים על עובדיו. וכי אין מזל לישראל: מ״ז:א׳ת״ו א׳ ויצא מלפני פרעה. לא כתיב מעם פרעה כדכתיב ויצא מעם פרעה בחרי אף משום דלפני פרעה משמעו שהלך יעקב לאחוריו והיו פניו של יעקב לפני פרעה עד שנתעלם מעיניו וכדאי׳ ביומא פ׳ הוציאו לו בענין ההולך מאת פני רבו: מ״ז:א׳ת״ז א׳ ויושב יוסף את אביו ואת אחיו. כבר נתבאר שהושיבם בארץ גושן. והושיב לכל אחד באחוזה בפ״ע שהרי כמה עיירות היו באותו מחוז והנה כבר נתבאר שהיתה רק ארץ מרעה לצאן ולא היתה ראויה כ״א לרועי צאן מוקצים שבעם. אך יעקב ובניו בקשו אותה כדי להיות עם בדד בפ״ע וא״כ לא הי׳ להם מיטב הארץ ע״כ ויתן להם אחזה בארץ מצרים במיטב הארץ בארץ רעמסס. נתן להם נחלת שדה וכרמים בארץ רעמסס הסמוכה לגושן: ב׳ כאשר צוה פרעה. במיטב הארץ הושב את אביך ע״כ נתן להם גם מיטב הארץ. ופרש״י דארץ רעמסס הי׳ בארץ גושן לא נראה כלל. דא״כ לא ישבו ישראל בכל ארץ גושן אלא בחלק אחד שבה שהוא רעמסס והרי בס׳ שמות במכת ברד וערוב משמע שלא היו המכות בארץ גושן כולה מפני ישראל אלא כמש״כ דארץ גושן נתמלא׳ כולה מישראל. ובארץ רעמסס הסמוכה לה הי׳ להם אחוזת נחלה: מ״ז:א׳ת״ח א׳ לחם לפי הטף. דסתם לחם הנאכל לאדם הוא הנאפה עם הסובין שבה. אבל הטף שהם יונקי שדים וזקנים וחולים כמו לשון המקרא בס׳ שמות שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף ונכלל בזה גם יונקים גם זקנים למעלה מששים שלא היו במנין ישראל. וה״נ הפי׳ לחם לפי הטף. שיוסף הספיק אפי׳ לחם הנדרש לטפלים בלי סובין וע׳ להלן כ״ד: מ״ז:א׳ת״ט א׳ ולחם אין בכל הארץ. אע״ג שנקנה הרבה תבואה מ״מ לא נאפה לחם הרגיל לכל אדם כ״א בתערובת סובין ומורסן וזה לא מקרי לחם כדתנן במס׳ חלה פ״ב מ״ו לענין חיוב חלה. וכן לענין לחם עוני של פסח הובא ברא״ש פ״ב סי״ד: ב׳ כי כבד הרעב מאד. מש״ה לא יכלו לאפות לחם הרגיל אלא מעט תבואה נתערב במורסן וכדומה: ג׳ ותלה ארץ מצרים וגו׳. משום שהי׳ קשה לסבול מאכל כזה ע״כ היו כמתלהלהים כפרש״י. אבל לא כמ״ש רש״י שהוא מהוראת עיפות. אלא מלשון שעמום הדעת ועושה כמתלהלה ומשתגע שלא בדעת ד״א. ומזה הכונה בא הכתוב כמתלהלה משחק ועושה תנועות נבערות מדעת ד״א וכן מרעבון עושין בשגעון ובלי דעת. וע״כ קרא הכתוב ביחזקאל ל״ו ל׳ חרפת רעב שהוא בזיון לפני ב״א: מ״ז:א׳ת״י א׳ וילקט יוסף וגו׳ ויבא יוסף וגו׳. הביא הכתוב אמונת יוסף כמה העשיר את המלוכה ולא העלים דבר ע״כ נתברך מעשה ידיו היינו האוצרות כי איש אמונים רב ברכות: מ״ז:א׳תי״א א׳ ויתם הכסף וגו׳ ומארץ כנען. שוב אינו מספר מה נעשה בארץ כנען. וכבר ביארנו שהיו שם מאכלי בהמה הנאכלים לאדם בדוחק רק בעלי הכסף המפונקים השתדלו להביא בר אבל במצרים עד שלא עלה היאור לא הי׳ שום צמחי אדמה. ע״כ. ב׳ ויבאו כל מצרים וגו׳ הבה לנו לחם. תיבת לנו מיותר והרי להלן כתיב ותן זרע וממילא מובן הבקשה שיתן להם אלא כאן הפי׳ הבה לנו לחם לא ביקשו לחם הרגיל. אלא לפי שהורגלנו ברעב יהי לנו לחם: ג׳ כי אפס כסף. הבטיחו לו שלא יחשדם שמטמינים ממנו: מ״ז:א׳תי״ב א׳ אם אפס כסף. לא האמין להם ע״כ אמר אם אמת שכן הוא. הבו מקניכם ובזה הבחינה ברורה. שהרי לבעה״ב המקנה נחוץ יותר מכסף: מ״ז:א׳תי״ג א׳ בסוסים ובמקנה הצאן וגו׳. מבואר מן הכתוב דכל בהמות ביתיות בכלל מקנה כמו שכתוב כאן בכל מקניהם. ובס׳ שמות במכת דבר כתיב במקנך אשר בשדה בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן. והא שפירש הכתוב כאן בסוסים ובחמורים בפ״ע ובמקנה הצאן ומקנה הבקר בפ״ע. וגם הפסיק בצאן ובקר בין סוסים לחמורים היינו משום שאין דרך מכירתם שוה. וגם אין הצורך למלוכה בשוה. הסוסים נמכרים כל סוס בפ״ע וגם אין ערך כל סוס שוה. שיש סוס מחירו הרבה ומכש״כ סוסי מצרים המובחרים כמבואר בס׳ דברים ובס׳ מלכים א׳. ויש סוס שאינו שוה הרבה. והמה נצרכים למלוכה יותר מכל בהמה כידוע. ע״כ הסוסים נישומו תחלה ואח״כ קנה הצאן ובקר. והצאן מוכשרים יותר לתועלת המלוכה בשביל הצמר ונעשה מזה בגדי החיל וכדומה. וצאן ובקר דרך להמכר ולישום כל העדר בכלל בלי דקדוק מצומצם כמה יש בהעדר כמבואר בפרש״י זבחים דע״ב א׳ שיש מוכרין העדר בלי מנין מש״ה כתיב מקנה הצאן ומקנה הבקר פי׳ העדר בכלל כמ״ש בס׳ שמות י׳ כ״ו דזהו משמעות מקנה. ואח״כ נמכרו חמורים גם המה במנין מצומצם ובמחיר כל חמור כך וכך: מ״ז:א׳תי״ד א׳ ותתם השנה ההיא. לפי הפשט היא הראשונה והשניה משני הרעב והית׳ השגחה העליונה לפנות בזה ארץ גושן לפני ישראל. ובחמש שנים האחרות משעה שבא יעקב ועלה היאור. הי׳ גדל מעט להתפרנס בדוחק. וכבר נרמז כ״ז בחלום פרעה כמ״ש לעיל מ״א: ב׳ כי אם תם הכסף וגו׳. באשר השער מתבואה העמיד יוסף כפי רצונו ע״כ כשמסרו לו כספים והוא נתן תבואה לפי הסך של הכסף. לא ידעו בעצמם אם תם הכסף לפי חשבונו או לא. ואע״ג שלפני זה כתיב כי אפס כסף. מ״מ ודאי היו עוד כמה עשירים גדולים שלא כלה להם עדיין. עד שבאו גם המה ושאלו אם תם הכסף. ובעלי המקנה שאלו אם תם חשבון מקנה הבהמה. (אח״כ ראיתיו בס׳ ת״י): מ״ז:א׳תט״ו א׳ קנה אתנו. כך הי׳ רצונם שיקנה פרעה אותם ג״כ לעבדים והיו כמו עבדים כנענים שהאדון זן ומפרנס אותם והמה עושים בשלו לדעתו ובלי חשבון המזונות: ב׳ ונחיה ולא נמות. חיותנו יהי׳ בעבדות ואין לקוות עוד לחיות של טובה כ״א שלא נמות: מ״ז:א׳תט״ז א׳ ויקן יוסף את כל אדמת וגו׳. כבר כ׳ הרמב״ן שלא קנה אותם. ויבואר לפנינו דיוק הכתוב בזה. והטעם הוא שכך הי׳ רואה טובת המלוכה כי אם היו עבדי המלוכה הרי מוטל על המלוכה לדאוג לפרנסם אפי׳ לא יהיו עמלים לפיהם כ״כ. משא״כ עתה כל א׳ ראה עמל לפיהו. וגם לטובת ישראל לא הי׳ נצרך אלא להעבירם מאחוזתם כדי שיהי׳ בידו לפנות ארץ גושן בלי שום עולה. אבל האנשים טוב הי׳ לפני ישראל במה שהיו בני חורין. ואם הי׳ מי חפץ לקנות עבד הי׳ משיג בנקל ממה שהי׳ נצרך לקנות מאוצר המלוכה. משא״כ שדות לא קנו ישראל בכל ארץ מצרים שהרי לא ישבו כ״א בגושן ופי׳ הכתוב כל הענין ללמדנו דעת כמה השתדלה ההשגחה העליונה לפנות הענינים לפני ישראל בבואם למצרים: ב׳ כל אדמת מצרים. בכלל אדמה גם חצרות שאינם לזריעה כ״ז נמכר לפרעה. ופי׳ הטעם. ג׳ כי מכרו מצרים איש שדהו. שדות של זריעה כבר נמכר ע״כ מכרו עתה גם אדמתם. ובזה. ד׳ ותהי הארץ לפרעה. כל הארץ שבכלל׳ גם השדות גם החצרים: מ״ז:א׳תי״ז א׳ ואת העם העביר אותו לערים. כבר נתבאר טעמו של יוסף שהי׳ כדי לפנות ארץ גשן. ומש״ה נכתב כ״ז בתורה לבאר כמה השתדל יוסף בשימת עינו להיות ישראל יושבים בדד. ב׳ ופי׳ לערים. שלא העביר יחיד יחיד למקומות מפוזרים. אלא כל עיר לעיר אחרת כדי שלא יאבדו חברתם: מ״ז:א׳תי״ח א׳ רק אדמת הכהנים וגו׳. שדות לא היו להם אבל אדמתם בחצרות הי׳ הרבה: מ״ז:א׳תי״ט א׳ הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם. האדמה קנה לחלוטין אבל אותם בעצמם לא קנה באמת. מש״ה דקדק בלשונו קניתי אתכם היום. רק היום באשר אין לכם מאומה במה להתפרנס הרי קנויים אתם לשעה זו לקבל ממני זרע וגו׳. ע״כ הפסיק בתיבת היום בין אתכם לואת אדמתכם: מ״ז:א׳ת״כ א׳ והיה בתבואת. בשני תבואות. וגם דקדק בזה שלא יקח החמישית אלא בתבואות ולא בתבן ומוץ: ב׳ לזרע השדה. הוא תבואה כמו שהיא: ג׳ ולאכלכם. דרך מאכל בעה״ב שטוחנים חטים ואוכלים עם הסובין כמש״כ לעיל י״ב: ד׳ ולאשר בבתיכם ולאכול לטפכם. דרך אדון עם עבדיו לטחון ולהפריד הסובין והמורסן מן הסולת ומאכילין הסובין ומורסן לעבדים ובהמות והסולת לטף היינו זקנים וילדים. וזהו עוד חלק יהי לאשר בבתיכם זהו עבדים ושפחות. ואכילת הטף. וע׳ ספ׳ ויקרא כ״ב י״א: מ״ז:א׳תכ״א א׳ החיתנו. חיים של חירות. והיא טובה מצד זה. אבל נמצא חן בעיני אדני. יותר מבוקשנו למצוא חן: ב׳ והיינו עבדים לפרעה. אז הי׳ מספיק צרכינו אם עשה השדה מעט או הרבה. אבל יוסף לא נתרצה לדבריהם: מ״ז:א׳תכ״ג א׳ בארץ מצרים בארץ גשן. להיפך מיבעי בארץ גשן בארץ מצרים. היינו שבארץ מצרים כפרש״י. וכמו בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אלא משום דישיבת ישראל משמעו שתים. א׳ ישיבה גשמית דירה לכל אחד. ב׳ קדושת כנ״י וישוב הכלל. ופי׳ וישב ישראל שדירת כל אחד הית׳ בכל ארץ מצרים. כמו שיבואר בס׳ שמות א׳ ז׳ שאח״כ נתמלאו בכל הארץ. וישיבת הכלל וקדושת כנ״י הית׳ בארץ גושן. וקרוב לזה פי׳ בת״י דבתי מדרשות וב״כ היו בארץ גשן: ב׳ ויאחזו בה. קנו שדות ואחוזות בכל מקום: מ״ז:א׳תכ״ד א׳ ויחי יעקב וגו׳. כ״ז מיותר שהרי כתיב ויהי ימי יעקב שבע שנים ומאה וארבעים שנה וכבר כתיב שהי׳ בבואו למצרים מאה ושלשים שנה. אלא הפי׳ ויחי יעקב שהיה חי חיים טובים ומתוקנים מה שלא הורגל בזה בא״י : ב׳ ויהי ימי יעקב שני חייו. אין הלשון מדוקדק. והכי מיבעי. ויהי ימי שני חיי יעקב. אלא משמעות ימי כאן חליפות הזמנים שנשתנה הרבה על יעקב ונתהפך מטובה לרעה ומרעה לטובה כ״פ. וכך משמעות המקרא ובימי אקרא היינו בחליפות הזמנים עלי. וע׳ בס׳ דברים ל״ג כ״ה עה״פ וכימיך דבאך. וסיפר הכתוב שכל חליפות הזמנים הי׳ בשני חייו וגו׳ בזה המשך עברו עליו כמה חליפות מה שעובר על אנשים אחרים רוב חליפות כאלה במשך הרבה שנים יותר מזה הסך של קמ״ז שנה והיינו משום שהיה בהשגחה ונעשה פתגם ההשגחה מהרה דבר בעתו: מ״ז:א׳תכ״ה א׳ ימי ישראל. ולא כתיב יעקב. באשר לא הרגיש חולי וחלישות שיבין מחמת זה כי קרבו ימיו. אלא מחמת שהוא ישראל הי׳ לו הערה רוחנית שקרבו ימיו: ב׳ ויקרא לבנו ליוסף. לא רצה להמתין עד שיחלה ויגיע לברכות הבנים ואז יקום על מבוקשו בדבר הקבורה. דא״כ יאמרו דמש״ה העלהו בבכורה כדי שיבטיחו על הקבורה. וא״כ אין זה מרוה״ק. מש״ה הקדים להתברר על הדבר טרם ידע יוסף שמץ מדבר הבכורה: ג׳ שים נא ידך תחת ירכי. לעיל כ״ד ב׳ ביארנו שעיקר דבר זה אינו לשבועה. אלא כמו כריתת ברית שבין אדם לחבירו. שהי׳ מנהג ליתן יד על יד. כלשון המקרא ביחזקאל י״ז י״ח והנה נתן יד. אבל אב עם בנו ואדון עם עבדו אין ד״א להשוות יד ליד. ע״כ נהגו להניח היד תחת הירך: ד׳ חסד ואמת. אמר שתבטיח יהי׳ חסד ואמת שמקיים הבטחה: מ״ז:א׳תכ״ו א׳ ושכבתי עם אבתי וגו׳. ביאר לו הכונה שלא יאמר שרק על קבורה מוחלטת הוא מבקש שלא ישאר בקבורה במצרים וכמו שהי׳ עם יוסף וכל הבנים. אלא תומ״י אחר השכיבה: ב׳ ונשאתני ממצרים וגו׳. זהו פשטא דקרא. ובגמ׳ נזיר דס״ה יליף מהאי קרא דמת יש לו תפוסה מדכתיב ונשאתני ממצרים היינו עפר קבורה. ולכאורה הוא תמוה. הא יעקב לא נקבר במצרים אף לשעה אלא הגמ׳ מפרש יתור הלשון הכי שלא יהי כן אשר ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם. כלומר שמתחלה תקברני במצרים ואח״כ תקח תפוסה משם וקברתני בא״י אל נא יהיה כן. וקאי אל נא גם על ושכבתי וגו׳. (מפי חותני הגאון מוהרי״ץ זצ״ל): ג׳ אנכי אעשה כדברך. מיאן יוסף להניח ידו תחת ירך יעקב שלא היה לפי כבודו. ע״כ אמר לו אנכי לפי ערכי די הבטחתי אשר אעשה כדברך: מ״ז:א׳תכ״ז א׳ ויאמר השבעה לי. אחרי שאינך רוצה לעשות כריתות ברית בין אדם לחבירו: ב׳ השבעה לי. בשבועה שבין אדם לשמים. אבל לא השביע הוא אותו. שאין האב יכול להשביע את בנו בע״כ: ג׳ על ראש המטה. להקב״ה השתחוה. ורק באשר יוסף עמד לפניו לא רצה להשתחוות על פניו כדרך ישיבתו. שלא יהי נראה משתחוה ליוסף והי׳ בזה הקפד הרבה כמש״כ לעיל מ״ו כ״ט ע״כ היסב ראשו על צדו לראש המטה:
תורה תמימה על בראשית פרק-מז
תורה תמימה: מ״ז:א׳רצ״ג א׳ לקח חמשה אנשים. אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מאן נינהו אלו חמשת אנשים, אמר לו, אותם שהוכפלו בשמות [בברכת משה] א) והם דן, זבולון, גד, אשר ונפתלי, משום שחלושים שבכולם היו וצריכים חיזוק לכן כפל שמותם לברכה. [ואע"פ דגם יהודה הוכפל שם בשמו, אך אצלו הי' זה לכונה אחרת כפי שיתבאר שם], ואותם הביא יוסף לפני פרעה שאין נראים גבורים, מפני שאם ראה אותם גבורים יקבע אותם להיות ראשי מלחמה ולהטריחם. כך מתבאר בגמרא וברש"י, אבל במ"ר כאן איתא להיפך, דאותן שהוכפלו בשמות היו הגבורים ובירר אותן שלא הוכפלו בשמות, וכדי שלא לעשות מחלוקת בין הגמרא ומ"ר, י"ל דבין להגמרא בין להמדרש מורה הכפל על החיזוק, רק להגמרא כפל אותם כדי שיהיו גבורים מכאן ולהבא, ולהמדרש – להורות שעד כה הם חזקים. .(ב"ק צ"ב א') מ״ז:א׳רצ״ז א׳ במיטב הארץ הושב. תנא רבי חייא בשם רבי הושעיא, למה אוכלין חזרת בפסח, לומר לך, מה חזרת תחלתה מתוק וסופה מר ב) בתחלתו כשהוא רך הוא מתוק וסופו הוא הקלח שלו, הוא מר. כך עשו המצרים לאבותינו במצרים, בתחלה – במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך, ולבסוף – וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים (פ' שמות) ג) ובבבלי פסחים ל"ט א' הובא משל זה בלא סמך על הפסוקים, ופירש"י שהמצרים תחלתן רך, שבתחלה השתעבדו ישראל להם בשכר שהיו שוכרין אותם, עכ"ל, ולבד שיש להעיר על פי' זה מה מתיקות שייך בזה אם עבדו בשכר [ללשון הירושלמי מתוק ומר] גם לא משמע כלל מענין הפרשה דר"פ שמות שהיו משלמין להם שכר בעבודתם, אלא מתחלה ענו אותם בפרך, ועוד זאת, הנה מדרשת הירושלמי שלפנינו מבואר יפה הכונה דקאי על המאמר שאמר פרעה במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך, וזו היא באמת מדה רכה ומתוקה ועולה יפה הנמשל לחזרת שתחלתה מתוק, ודו"ק. – ומה שפירש"י תחלתה רך וקשה שהקלח שלה מתקשה כעץ – מבואר שאינו מפרש רך וקשה מענין מתוק ומר אלא רך וקשה כמשמעו, אבל לפי דרשת הירושלמי הוי פירוש רך וקשה מענין מתיקות ומרירות, וכונת הלשון רך וקשה – בטעם. .(ירושלמי פסחים פ"ב ה"ה) ב׳ ושמתם שרי מקנה. פתח רבי יוסי בכבוד אכסניא ודרש, ומה מצרים שלא קרבו את ישראל אלא לצורך עצמן, שנאמר ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה – אמרה תורה (פ' תצא) לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, המארח תלמיד חכם ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו, על אחת כמה וכמה ד) ואע"פ דקיי"ל תיכף לת"ח ברכה (ברכות מ' א') ופירש"י כשמארח ת"ח בתוך ביתו מיד באה ברכה לביתו, וא"כ הלא הוי ההתקרבות הזאת ג"כ לצורך עצמו, צ"ל דאיירי שאינו עושה כזאת לשם קבלת שכר רק מאהבת חכמים וכבוד התורה. [ברכות ס"ג ב'] מ״ז:א׳ש׳ א׳ שלשים ומאת שנה. תניא, היה יעקב אבינו בשעה שנתברך מאביו בן ס"ג שנה ה) כך מבואר החשבון במ"ר פ' ס"ה ובסדר עולם רבה ריש פ"ב ובפירש"י ס"פ תולדות, יעו"ש. וי"ד עד דאתיליד יוסף – הרי ע"ז, וכתיב (פ' מקץ) ויוסף בן שלשים שנה. בעמדו לפני פרעה – הרי ק"ז, שבע דשבעא ותרתי דכפנא – הרי קט"ז, וכתיב ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה והא מאה ושיתסר הוויין, אלא מלמד די"ד שנץ דהוי בבית עבר לא חשיב להו ו) כונת הענין להוכיח שגדולה מצות תלמוד תורה ממצות כבוד אב, כי מבואר במדרשים, דלכן נענש יעקב שלא ראה את יוסף כ"ב שנה מפני שביטל מצות כבוד אב במשך השנים האלה מאז יצא מחרן, ואחרי שלפי החשבון נשתהא אז בדרכו ל"ו שנים ולא נענש רק בכ"ב, היינו טעמא, מפני שאותן הי"ד שנים למד תורה בבית מדרשו של שם ועבר. – וע' ברמב"ן ועוד מפרשים טרחו להבין טעם תשובת יעקב אבינו שהשיב לפרעה על מה שלא נשאל, דהוא שאלו רק על מספר השנים ויעקב הוסיף להשיב לו על איכותם שהם מעט ורעים, והלא אין מן הנמוס כלל לעומד לפני המלך להיות נדרש ללא שאלוהו, יעו"ש. ולי נראה ע"פ מ"ד ביומא ע"א א' על הפסוק במשלי ג', כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך, פריך הגמרא על אריכות הלשון, וכי ישנם שנים של חיים ושנים של מיתה, ור"ל למה כתיב ושנות חיים אלא הו"ל לומר כי ארך ימים ושנים, ותרצו דזהו שנותיו של אדם המתהפכין עליו מטובה לרעה, ופירש"י שם ובשבת ק"ה ב' ביתר באור, דשני מיני אריכות ימים יש, הא' – שנים הרבה ממש, והב' – אף שהשנים מועטות אך מבלים אותן בנחת ובטוב, יעו"ש. ומבואר מזה דהלשון שנות חיים מורה על חיים טובים ומעונגים. ולפי זה כששאל פרעה ליעקב כמה ימי שני חייך ולא בקצור כמה ימי שנותיך, מבואר ששאלו שאלה אחת שהיא שתים, כמה מספר שנותיך, וגם איך איכותם, אם בלה אותן בטוב, והשיב לו מעין השאלות, ששנותיו היו גם מעט וגם רעים, ודו"ק. .(מגילה ט"ז א') מ״ז:א׳ש״ה א׳ וילקט יוסף וגו'. אמר רב יהודה אמר שמואל, כל כסף וזהב שבעולם לקט יוסף והביאם מצרימה, שנאמר וילקט יוסף את כל הכסף, וכשעלו ישראל ממצרים העלום עמהם, שנאמר (פ' בא) וינצלו את מצרים ז) ואע"פ דבפסוק זה כתיב רק שלקט את הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען ולא מכל העולם, דרשו בגמרא מדכתיב בפ' מקץ וכל הארץ באו מצרימה ולמעלה מזה כתיב ויהי רעב בכל הארצות מבואר שמכל העולם באו לשם עם כסף לשבר אוכל. .(פסחים קי"ט א') מ״ז:א׳שי״ב א׳ העביר אותו לערים. מאי נפקא מינה, כי היכי דלא ליקרו לאחיו גלותא ח) ר"ל שלא יהיו קורים אותם גולים שבאו מארץ אחרת. ואע"פ שאותם הגולים הועברו רק מעיר לעיר אבל הכל באותה מדינה, משא"כ ישראל באו מארץ אחרת, צ"ל דשם גולים חד הוא, ומכיון דעכ"פ גולים הם שוב לא יקניטו בשם זה את ישראל. .(חולין ס' ב') מ״ז:א׳שי״ג א׳ ואכלו את חקם. מכאן דחק לישנא דמזוני הוא ט) מדכתיב ואכלו, דעל סתם חק לא יונח הפעל אכילה. אלא עמידה או נתינה או שימה, כמו ויעמידה ליעקב לחק, וחק נתן למו, וישם אותה יוסף לחק, ולכן מפרש דחסר כאן המלה לחם וכמו דכתיב ואכלו את לחם חקם. ונ"מ בזה לפרש הפסוק דתהלים (פ"א) כי חק לישראל הוא, דדרשוהו על ר"ה, ושמזונותיו של אדם קצובין מר"ה, וכמו דכתיב כי לחם חק הוא, וכלשון הכתוב הטריפני לחם חקי. .(ביצה ט"ז א') מ״ז:א׳שי״ח א׳ וישב ישראל. א"ר יוחנן, כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער, וישב ישראל בארץ גושן, כתיב בתריה ויקרבו ימי ישראל למות י) עיין מש"כ בבאור דרשה כזו לעיל ר"פ וישב וצרף לכאן. והנה במ"ר ר"פ ויחי ובפירש"י בא טעם על הא דפ' וימי סתומה, כלומר באין הפסק מפ' ויגש כנהוג בכל התורה. לפי שכשנפטר יעקב אבינו הותחל השעבוד ונסתמו עיניהם וכו', והנה לפי"ז קשה הלא הי' צריך להיות הסתום בין פ' ויחי לפ' שמות, ששם מת יעקב, ומה שייכא פרשת ויגש לזה, אך לפי הדרשה שלפנינו י"ל דצער הפטירה מתחלת מפסוק זה בהמשך לריש פרשת ויחי, כמבואר, ודו"ק. .(סנהדרין ק"ו א') מ״ז:א׳שכ״א א׳ ונשאתני ממצרים. אמר קרנא, דברים בגו יא) ר"ל יש כאן דברים מסותרים בענין זה וצריך לשים לב להם. , יודע היה יעקב אבינו שצדיק גמור היה, ואם מתים שבחו"ל חיים למה הטריח את בניו – מפני שלא קיבל עליו צער מחילות יב) ר"ל אע"פ שלא הי' צריך לזכות א"י שהיא מכפרת כמש"כ (פ' האזינו) וכפר אדמתו עמו, מפני שצדיק גמור הי', בכ"ז לא רצה להקבר בחו"ל מפני שלא קיבל עליו צער גלגול מחילות שבאים לזה הצדיקים הקבורים בחו"ל, והיינו, שעצמותיהם מתגלגלים ע"י מחילות האדמה עד א"י וחיים שם. ואמנם צ"ע דלפי טעם זה לבד הו"ל לצות לבניו שיקחו את עצמותיו לעת שיצאו ממצרים כמ"ש יוסף והעליתם את עצמותי, וצ"ל דעוד טעמים היו לו ליעקב שלא רצה להקבר במצרים וכמש"כ רש"י שחשש שלא יעשוהו אלוה, וכעין מ"ש בירושלמי ע"ז פ"ג ה"ב אנשי כות עשו רגלי' דיעקב על שם שאמר לו לבן נחשתי ויברכני ה' בגללך, ולכן חשש שאח"כ לא יניחו לקחת את גופו ועצמותיו, וכמו שהי' באמת ביוסף שלא הניחו למשה לקחת עצמותיו והי' טרח הרבה בזה, כמבואר בירושלמי סוטה פ"א ה"ז יעו"ש. .(כתובות קי"א א') ב׳ ונשאתני ממצרים. טול עמי מעפר מצרים יג) פשוט דמדייק יתור המלה ממצרים שאינה דרושה לענין. , [מכאן אמרו, המוצא מת מושכב כדרכו נוטלו ואת תפוסתו] יד) טעם הדבר מפני שאפשר שהתבוסס והתגלגל לשם רקב או דם או ליחה מהמת, ולכן נוטל את העפר התחוח שתחתיו ועוד בעומק ג' אצבעות מקרקע בתולה שתחתיו והוא שיעור תפוסה ואח"כ מותר לעשות שם טהרות ואינו חושש שמא עוד מת קבור שם. ואע"פ דבעלמא קיי"ל מת מצוה קונה מקומו, מכל מקום לא חיישינן שזה הי' מת מצוה, משום דע"פ רוב מת מצוה קלא אית לי'. ומ"ש הלשון מושכב כדרכו בא לאפוקי אם מצאו יושב או ראשו בין ברכיו, שכן קוברין העובדי כוכבים מתיהם ולכן מותר לפנותו בכל ענין. ומה שהוספנו במוסגר, הוא ע"פ גירסת הערוך, והלשון מכאן אמרו יהי' פירושו מכאן סמכו, דאין דרשה זו אלא אסמכתא, שהרי לא נמצא כלל בכתוב שיעקב נקבר תחלה במצרים, כמש"כ התוי"ט בשם הרמב"ם במשנה כאן. .(נזיר ס"ה א') מ״ז:א׳שכ״ב א׳ וישתחו ישראל. א"ר בנימין בר יפת א"ר אלעזר, וישתחו ישראל – היינו דאמרי אינשי, תעלא בעידניה – סגיד לי' טו) קרי ליוסף תעלא לגבי יעקב, ובעידני' פירושו בשעה שמצלחת לו. והנה מבואר מכאן דס"ל דהפי' וישתחו ישראל שהשתחוה ליוסף, אבל בתנחומא ופסיקתא זוטרתא איתא שני פירושים למי השתחוה, אם לשכינה או ליוסף, ועיין מש"כ לעיל ר"פ וישב בפסוק והנה השמש והירח ראי' למ"ד שהשתחוה ליוסף. .(מגילה ט"ז ב')
הרחב דבר על בראשית פרק-מז
הרחב דבר: מ״ז:א׳שצ״ז א׳ ויבא יוסף ויגד לפרעה. לא כתיב ויעל יוסף. שהקב״ה היסב אשר בבוא יוסף לבית התחתון מושב השרים מצא את פרעה שמה. והי׳ מוכרח להגיד לפני פרעה שמה ענין ביאת אביו ואחיו בכל הפרטים: ב׳ ויאמר. לצורך הענין שינה דברו ממה שחשב ואמר אבי ואחי וגו׳. לא הי׳ אפשר לומר באו אלי שהרי השרים ידעו כי לא באו לבית יוסף. וגם לא הי׳ מוצא שעת הכושר להבזות את אחיו לעיני השרים לומר עליהם שהם רועי צאן. כי באמת לא ידעו השרים מזה גם אח״כ כשישבו בארץ גושן לא היו רועי צאן כלל. ורק לפני פרעה הי׳ ההכרח לבזות א״ע כדי להגיע לתכלית המבוקש על כן אמר אבי ואחי וגו׳ והנם בארץ גשן. והנה לפי אשר חשב תחלה לומר לפרעה. הי׳ רצונו לומר אחי ובית אבי. ולא להזכיר את אביו. כדי שלא יבזה גם אותו בעיני פרעה. והוא אך למותר. אבל עתה אמר אבי וגו׳: מ״ז:א׳שצ״ח א׳ ומקצה אחיו וגו׳. היסב הקב״ה לב פרעה שלא יקרא אותם מיד. ולא היו יודעים אשר יוסף שינה דברו ממה שחשב ולא היו מבקשים לשבת בארץ גושן וא״כ לא היו מגיעים לכך ע״כ היסב ה׳ שלא יקרא. אלא יוסף בעצמו הציגם לפני פרעה בעת הכושר שלא היו השרים עמו: מ״ז:א׳שצ״ט א׳ אל אחיו. באשר עמדו יחד עם יוסף שהציגם. דקדק פרעה לדבר רק עמהם. לכבודו של יוסף. לומר שהוא יודע שאין הוא שוה להם: ב׳ רעה צאן עבדיך. היו מוכרחים ג״כ לתכלית המבוקש להגיד מילתא דמיגני׳ דידהו שהמה רועי צאן ולא אמרו כי אנשי מקנה היו באשר שעתה לפי תשובתם שהמה רועי צאן אין דברים הללו שהיו אנשי מקנה כ״א התפארות ושמירת כבוד עצמם. ואל תתהדר לפני מלך כתיב. ורק יוסף לפי שחשב הוא להודיע כי אחיו רועי צאן לו נאה לשמור כבוד אחיו לפני המלך. וכן בתשובתם אנשי מקנה היו עבדיך אין זה הידור הכבוד אלא תשובה על השאלה אבל עתה שהתשובה הנחוצה להודיע כי המה עתה רועי צאן א״כ היו דבריהם אנשי מקנה היינו רק להתהדר: ג׳ גם אנחנו שהננו במעלת הליכות עולם כשארי אנשים: ד׳ גם אבותינו. שהיו אנשי אלהים: מ״ז:א׳ת׳ א׳ ויאמרו אל פרעה. עתה הגיעו לבקשתם שהרי כבר יודעים מטוב ארץ גושן: ב׳ לגור בארץ באנו. כחשו לו ולא הודיעו דבר ה׳ שישארו כל ימי חייהם במצרים עד עת קץ אלא באו לגור על משך שני הרעב: ג׳ כי אין מרעה וגו׳. ואע״ג שודאי היו מאכלי בהמה בא״י וכמ״ש לעיל מ״מ אחרי כי כבד הרעב בארץ ואוכלים האנשים עשבי השדה ואין מרעה לצאן אשר להם, ע״כ ישבו נא עבדיך בארץ גשן. והנה אמנם לא דברו כזב לפרעה שבאו לגור כי באמת כיוונו בזה שרצונם להיות גרים ולא כאזרחי הארץ וכדבר ה׳ לא״א כי גר יהי׳ זרעך וכמו שביארנו במקומו: מ״ז:א׳ת״א א׳ אביך ואחיך באו אליך. לב מלך ביד ה׳. והטהו לומר כי אע״ג שבאו כולם עם בתיהם. מ״מ אחרי שהם מארץ כנען. ואין בדעתם לישאר בארץ מצרים הרי באו רק אליך. ואין לפרעה מחשבות להסכן בם לטובת המדינה אלא ארץ מצרים וגו׳. עשה מה שאתה חפץ: מ״ז:א׳ת״ב א׳ במיטב הארץ וגו׳. מצדי לא יבצר להושיב אותם ולתת להם מקומות טובים מגושן ולא כמו שחשב יוסף שיהיו מתועבים בעיני פרעה בשביל שהיו רועי צאן. אך לבקשתם ישבו בארץ גשן. רצונם הוא כבודם וטובם: ב׳ ואם ידעת וגו׳. הרי שלא היו מתועבים בעיני פרעה. ונשארו בארץ גושן בדרך כבוד: מ״ז:א׳ת״ג א׳ ויעמידהו לפני פרעה. ולא השתחוה כאשר הודיע יוסף לאביו דבר פרעה כי חושבם כאורחים ליוסף. ואינם עבדים לפרעה: מ״ז:א׳ת״ד א׳ כמה ימי שני חייך. כבר ביארנו כ״פ דחיים משמע פעם חיים פשוטים ופעם על ימי הצלחה. וביומא דע״א א׳ אי׳ כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. וכי יש שנים של חיים ויש שנים שאינם של חיים אר״א אלו שנותיו של אדם המתהפכות מרעה לטובה א״כ פירשו משמעות שנות חיים של הצלחה. ובאשר ראה פרעה את יעקב בשעה זו בהצלחה נפלאה אשר בעת כל ארץ כנען נענים ברעב הנה בנו מושל במצרים ובניו גדולי ערך ומ״מ ראה פניו חולניות ביותר. ע״כ שיער שזקנתו הוא יותר מאשר הי׳ באמת ושאל ע״ז כמה ימי שני הצלחתך: מ״ז:א׳ת״ה א׳ ימי שני מגורי. בכלל החיים היו שני מגורי שלשים ומאת שנה: ב׳ מעט ורעים היו ימי שני חיי. שני הצלחתי היו מעט ורעים דאפילו בעת היותי מוצלח בשפע עושר רב ולא בפחד לבן ועשו. היו רעים בצרות רחל ודינה וכדומה: ג׳ ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם. ימי הצלחתי בשעה שלא הי׳ בשעבוד לבן. היו רעים ולא השיגו את הצלחת אבותי בימי מגורותם היינו גלותם. שהרי אברהם ויצחק בשעה שהיו גרים בפלשתים היו להם ימים טובים מאלה שהיו ליעקב גם כשהי׳ בן חורין לעצמו. (אח״כ ראיתי זאת בס׳ תולדת יצחק) והודיע לו כ״ז שא״כ אינו באמת מוצלח במזלו. וא״כ מה שהוא רואה עתה אינו אלא השגחת ה׳ מבטח עוזו. והיא שעלתה לו לאשר הוא עתה. ודבר זה נצרך להודיע לפרעה כמה עולה השגחת אלהי העברים על עובדיו. וכי אין מזל לישראל: מ״ז:א׳ת״ו א׳ ויצא מלפני פרעה. לא כתיב מעם פרעה כדכתיב ויצא מעם פרעה בחרי אף משום דלפני פרעה משמעו שהלך יעקב לאחוריו והיו פניו של יעקב לפני פרעה עד שנתעלם מעיניו וכדאי׳ ביומא פ׳ הוציאו לו בענין ההולך מאת פני רבו: מ״ז:א׳ת״ז א׳ ויושב יוסף את אביו ואת אחיו. כבר נתבאר שהושיבם בארץ גושן. והושיב לכל אחד באחוזה בפ״ע שהרי כמה עיירות היו באותו מחוז והנה כבר נתבאר שהיתה רק ארץ מרעה לצאן ולא היתה ראויה כ״א לרועי צאן מוקצים שבעם. אך יעקב ובניו בקשו אותה כדי להיות עם בדד בפ״ע וא״כ לא הי׳ להם מיטב הארץ ע״כ ויתן להם אחזה בארץ מצרים במיטב הארץ בארץ רעמסס. נתן להם נחלת שדה וכרמים בארץ רעמסס הסמוכה לגושן: ב׳ כאשר צוה פרעה. במיטב הארץ הושב את אביך ע״כ נתן להם גם מיטב הארץ. ופרש״י דארץ רעמסס הי׳ בארץ גושן לא נראה כלל. דא״כ לא ישבו ישראל בכל ארץ גושן אלא בחלק אחד שבה שהוא רעמסס והרי בס׳ שמות במכת ברד וערוב משמע שלא היו המכות בארץ גושן כולה מפני ישראל אלא כמש״כ דארץ גושן נתמלא׳ כולה מישראל. ובארץ רעמסס הסמוכה לה הי׳ להם אחוזת נחלה: מ״ז:א׳ת״ח א׳ לחם לפי הטף. דסתם לחם הנאכל לאדם הוא הנאפה עם הסובין שבה. אבל הטף שהם יונקי שדים וזקנים וחולים כמו לשון המקרא בס׳ שמות שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף ונכלל בזה גם יונקים גם זקנים למעלה מששים שלא היו במנין ישראל. וה״נ הפי׳ לחם לפי הטף. שיוסף הספיק אפי׳ לחם הנדרש לטפלים בלי סובין וע׳ להלן כ״ד: מ״ז:א׳ת״ט א׳ ולחם אין בכל הארץ. אע״ג שנקנה הרבה תבואה מ״מ לא נאפה לחם הרגיל לכל אדם כ״א בתערובת סובין ומורסן וזה לא מקרי לחם כדתנן במס׳ חלה פ״ב מ״ו לענין חיוב חלה. וכן לענין לחם עוני של פסח הובא ברא״ש פ״ב סי״ד: ב׳ כי כבד הרעב מאד. מש״ה לא יכלו לאפות לחם הרגיל אלא מעט תבואה נתערב במורסן וכדומה: ג׳ ותלה ארץ מצרים וגו׳. משום שהי׳ קשה לסבול מאכל כזה ע״כ היו כמתלהלהים כפרש״י. אבל לא כמ״ש רש״י שהוא מהוראת עיפות. אלא מלשון שעמום הדעת ועושה כמתלהלה ומשתגע שלא בדעת ד״א. ומזה הכונה בא הכתוב כמתלהלה משחק ועושה תנועות נבערות מדעת ד״א וכן מרעבון עושין בשגעון ובלי דעת. וע״כ קרא הכתוב ביחזקאל ל״ו ל׳ חרפת רעב שהוא בזיון לפני ב״א: מ״ז:א׳ת״י א׳ וילקט יוסף וגו׳ ויבא יוסף וגו׳. הביא הכתוב אמונת יוסף כמה העשיר את המלוכה ולא העלים דבר ע״כ נתברך מעשה ידיו היינו האוצרות כי איש אמונים רב ברכות: מ״ז:א׳תי״א א׳ ויתם הכסף וגו׳ ומארץ כנען. שוב אינו מספר מה נעשה בארץ כנען. וכבר ביארנו שהיו שם מאכלי בהמה הנאכלים לאדם בדוחק רק בעלי הכסף המפונקים השתדלו להביא בר אבל במצרים עד שלא עלה היאור לא הי׳ שום צמחי אדמה. ע״כ. ב׳ ויבאו כל מצרים וגו׳ הבה לנו לחם. תיבת לנו מיותר והרי להלן כתיב ותן זרע וממילא מובן הבקשה שיתן להם אלא כאן הפי׳ הבה לנו לחם לא ביקשו לחם הרגיל. אלא לפי שהורגלנו ברעב יהי לנו לחם: ג׳ כי אפס כסף. הבטיחו לו שלא יחשדם שמטמינים ממנו: מ״ז:א׳תי״ב א׳ אם אפס כסף. לא האמין להם ע״כ אמר אם אמת שכן הוא. הבו מקניכם ובזה הבחינה ברורה. שהרי לבעה״ב המקנה נחוץ יותר מכסף: מ״ז:א׳תי״ג א׳ בסוסים ובמקנה הצאן וגו׳. מבואר מן הכתוב דכל בהמות ביתיות בכלל מקנה כמו שכתוב כאן בכל מקניהם. ובס׳ שמות במכת דבר כתיב במקנך אשר בשדה בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן. והא שפירש הכתוב כאן בסוסים ובחמורים בפ״ע ובמקנה הצאן ומקנה הבקר בפ״ע. וגם הפסיק בצאן ובקר בין סוסים לחמורים היינו משום שאין דרך מכירתם שוה. וגם אין הצורך למלוכה בשוה. הסוסים נמכרים כל סוס בפ״ע וגם אין ערך כל סוס שוה. שיש סוס מחירו הרבה ומכש״כ סוסי מצרים המובחרים כמבואר בס׳ דברים ובס׳ מלכים א׳. ויש סוס שאינו שוה הרבה. והמה נצרכים למלוכה יותר מכל בהמה כידוע. ע״כ הסוסים נישומו תחלה ואח״כ קנה הצאן ובקר. והצאן מוכשרים יותר לתועלת המלוכה בשביל הצמר ונעשה מזה בגדי החיל וכדומה. וצאן ובקר דרך להמכר ולישום כל העדר בכלל בלי דקדוק מצומצם כמה יש בהעדר כמבואר בפרש״י זבחים דע״ב א׳ שיש מוכרין העדר בלי מנין מש״ה כתיב מקנה הצאן ומקנה הבקר פי׳ העדר בכלל כמ״ש בס׳ שמות י׳ כ״ו דזהו משמעות מקנה. ואח״כ נמכרו חמורים גם המה במנין מצומצם ובמחיר כל חמור כך וכך: מ״ז:א׳תי״ד א׳ ותתם השנה ההיא. לפי הפשט היא הראשונה והשניה משני הרעב והית׳ השגחה העליונה לפנות בזה ארץ גושן לפני ישראל. ובחמש שנים האחרות משעה שבא יעקב ועלה היאור. הי׳ גדל מעט להתפרנס בדוחק. וכבר נרמז כ״ז בחלום פרעה כמ״ש לעיל מ״א: ב׳ כי אם תם הכסף וגו׳. באשר השער מתבואה העמיד יוסף כפי רצונו ע״כ כשמסרו לו כספים והוא נתן תבואה לפי הסך של הכסף. לא ידעו בעצמם אם תם הכסף לפי חשבונו או לא. ואע״ג שלפני זה כתיב כי אפס כסף. מ״מ ודאי היו עוד כמה עשירים גדולים שלא כלה להם עדיין. עד שבאו גם המה ושאלו אם תם הכסף. ובעלי המקנה שאלו אם תם חשבון מקנה הבהמה. (אח״כ ראיתיו בס׳ ת״י): מ״ז:א׳תט״ו א׳ קנה אתנו. כך הי׳ רצונם שיקנה פרעה אותם ג״כ לעבדים והיו כמו עבדים כנענים שהאדון זן ומפרנס אותם והמה עושים בשלו לדעתו ובלי חשבון המזונות: ב׳ ונחיה ולא נמות. חיותנו יהי׳ בעבדות ואין לקוות עוד לחיות של טובה כ״א שלא נמות: מ״ז:א׳תט״ז א׳ ויקן יוסף את כל אדמת וגו׳. כבר כ׳ הרמב״ן שלא קנה אותם. ויבואר לפנינו דיוק הכתוב בזה. והטעם הוא שכך הי׳ רואה טובת המלוכה כי אם היו עבדי המלוכה הרי מוטל על המלוכה לדאוג לפרנסם אפי׳ לא יהיו עמלים לפיהם כ״כ. משא״כ עתה כל א׳ ראה עמל לפיהו. וגם לטובת ישראל לא הי׳ נצרך אלא להעבירם מאחוזתם כדי שיהי׳ בידו לפנות ארץ גושן בלי שום עולה. אבל האנשים טוב הי׳ לפני ישראל במה שהיו בני חורין. ואם הי׳ מי חפץ לקנות עבד הי׳ משיג בנקל ממה שהי׳ נצרך לקנות מאוצר המלוכה. משא״כ שדות לא קנו ישראל בכל ארץ מצרים שהרי לא ישבו כ״א בגושן ופי׳ הכתוב כל הענין ללמדנו דעת כמה השתדלה ההשגחה העליונה לפנות הענינים לפני ישראל בבואם למצרים: ב׳ כל אדמת מצרים. בכלל אדמה גם חצרות שאינם לזריעה כ״ז נמכר לפרעה. ופי׳ הטעם. ג׳ כי מכרו מצרים איש שדהו. שדות של זריעה כבר נמכר ע״כ מכרו עתה גם אדמתם. ובזה. ד׳ ותהי הארץ לפרעה. כל הארץ שבכלל׳ גם השדות גם החצרים: מ״ז:א׳תי״ז א׳ ואת העם העביר אותו לערים. כבר נתבאר טעמו של יוסף שהי׳ כדי לפנות ארץ גשן. ומש״ה נכתב כ״ז בתורה לבאר כמה השתדל יוסף בשימת עינו להיות ישראל יושבים בדד. ב׳ ופי׳ לערים. שלא העביר יחיד יחיד למקומות מפוזרים. אלא כל עיר לעיר אחרת כדי שלא יאבדו חברתם: מ״ז:א׳תי״ח א׳ רק אדמת הכהנים וגו׳. שדות לא היו להם אבל אדמתם בחצרות הי׳ הרבה: מ״ז:א׳תי״ט א׳ הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם. האדמה קנה לחלוטין אבל אותם בעצמם לא קנה באמת. מש״ה דקדק בלשונו קניתי אתכם היום. רק היום באשר אין לכם מאומה במה להתפרנס הרי קנויים אתם לשעה זו לקבל ממני זרע וגו׳. ע״כ הפסיק בתיבת היום בין אתכם לואת אדמתכם: מ״ז:א׳ת״כ א׳ והיה בתבואת. בשני תבואות. וגם דקדק בזה שלא יקח החמישית אלא בתבואות ולא בתבן ומוץ: ב׳ לזרע השדה. הוא תבואה כמו שהיא: ג׳ ולאכלכם. דרך מאכל בעה״ב שטוחנים חטים ואוכלים עם הסובין כמש״כ לעיל י״ב: ד׳ ולאשר בבתיכם ולאכול לטפכם. דרך אדון עם עבדיו לטחון ולהפריד הסובין והמורסן מן הסולת ומאכילין הסובין ומורסן לעבדים ובהמות והסולת לטף היינו זקנים וילדים. וזהו עוד חלק יהי לאשר בבתיכם זהו עבדים ושפחות. ואכילת הטף. וע׳ ספ׳ ויקרא כ״ב י״א: מ״ז:א׳תכ״א א׳ החיתנו. חיים של חירות. והיא טובה מצד זה. אבל נמצא חן בעיני אדני. יותר מבוקשנו למצוא חן: ב׳ והיינו עבדים לפרעה. אז הי׳ מספיק צרכינו אם עשה השדה מעט או הרבה. אבל יוסף לא נתרצה לדבריהם: מ״ז:א׳תכ״ג א׳ בארץ מצרים בארץ גשן. להיפך מיבעי בארץ גשן בארץ מצרים. היינו שבארץ מצרים כפרש״י. וכמו בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אלא משום דישיבת ישראל משמעו שתים. א׳ ישיבה גשמית דירה לכל אחד. ב׳ קדושת כנ״י וישוב הכלל. ופי׳ וישב ישראל שדירת כל אחד הית׳ בכל ארץ מצרים. כמו שיבואר בס׳ שמות א׳ ז׳ שאח״כ נתמלאו בכל הארץ. וישיבת הכלל וקדושת כנ״י הית׳ בארץ גושן. וקרוב לזה פי׳ בת״י דבתי מדרשות וב״כ היו בארץ גשן: ב׳ ויאחזו בה. קנו שדות ואחוזות בכל מקום: מ״ז:א׳תכ״ד א׳ ויחי יעקב וגו׳. כ״ז מיותר שהרי כתיב ויהי ימי יעקב שבע שנים ומאה וארבעים שנה וכבר כתיב שהי׳ בבואו למצרים מאה ושלשים שנה. אלא הפי׳ ויחי יעקב שהיה חי חיים טובים ומתוקנים מה שלא הורגל בזה בא״י : ב׳ ויהי ימי יעקב שני חייו. אין הלשון מדוקדק. והכי מיבעי. ויהי ימי שני חיי יעקב. אלא משמעות ימי כאן חליפות הזמנים שנשתנה הרבה על יעקב ונתהפך מטובה לרעה ומרעה לטובה כ״פ. וכך משמעות המקרא ובימי אקרא היינו בחליפות הזמנים עלי. וע׳ בס׳ דברים ל״ג כ״ה עה״פ וכימיך דבאך. וסיפר הכתוב שכל חליפות הזמנים הי׳ בשני חייו וגו׳ בזה המשך עברו עליו כמה חליפות מה שעובר על אנשים אחרים רוב חליפות כאלה במשך הרבה שנים יותר מזה הסך של קמ״ז שנה והיינו משום שהיה בהשגחה ונעשה פתגם ההשגחה מהרה דבר בעתו: מ״ז:א׳תכ״ה א׳ ימי ישראל. ולא כתיב יעקב. באשר לא הרגיש חולי וחלישות שיבין מחמת זה כי קרבו ימיו. אלא מחמת שהוא ישראל הי׳ לו הערה רוחנית שקרבו ימיו: ב׳ ויקרא לבנו ליוסף. לא רצה להמתין עד שיחלה ויגיע לברכות הבנים ואז יקום על מבוקשו בדבר הקבורה. דא״כ יאמרו דמש״ה העלהו בבכורה כדי שיבטיחו על הקבורה. וא״כ אין זה מרוה״ק. מש״ה הקדים להתברר על הדבר טרם ידע יוסף שמץ מדבר הבכורה: ג׳ שים נא ידך תחת ירכי. לעיל כ״ד ב׳ ביארנו שעיקר דבר זה אינו לשבועה. אלא כמו כריתת ברית שבין אדם לחבירו. שהי׳ מנהג ליתן יד על יד. כלשון המקרא ביחזקאל י״ז י״ח והנה נתן יד. אבל אב עם בנו ואדון עם עבדו אין ד״א להשוות יד ליד. ע״כ נהגו להניח היד תחת הירך: ד׳ חסד ואמת. אמר שתבטיח יהי׳ חסד ואמת שמקיים הבטחה: מ״ז:א׳תכ״ו א׳ ושכבתי עם אבתי וגו׳. ביאר לו הכונה שלא יאמר שרק על קבורה מוחלטת הוא מבקש שלא ישאר בקבורה במצרים וכמו שהי׳ עם יוסף וכל הבנים. אלא תומ״י אחר השכיבה: ב׳ ונשאתני ממצרים וגו׳. זהו פשטא דקרא. ובגמ׳ נזיר דס״ה יליף מהאי קרא דמת יש לו תפוסה מדכתיב ונשאתני ממצרים היינו עפר קבורה. ולכאורה הוא תמוה. הא יעקב לא נקבר במצרים אף לשעה אלא הגמ׳ מפרש יתור הלשון הכי שלא יהי כן אשר ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם. כלומר שמתחלה תקברני במצרים ואח״כ תקח תפוסה משם וקברתני בא״י אל נא יהיה כן. וקאי אל נא גם על ושכבתי וגו׳. (מפי חותני הגאון מוהרי״ץ זצ״ל): ג׳ אנכי אעשה כדברך. מיאן יוסף להניח ידו תחת ירך יעקב שלא היה לפי כבודו. ע״כ אמר לו אנכי לפי ערכי די הבטחתי אשר אעשה כדברך: מ״ז:א׳תכ״ז א׳ ויאמר השבעה לי. אחרי שאינך רוצה לעשות כריתות ברית בין אדם לחבירו: ב׳ השבעה לי. בשבועה שבין אדם לשמים. אבל לא השביע הוא אותו. שאין האב יכול להשביע את בנו בע״כ: ג׳ על ראש המטה. להקב״ה השתחוה. ורק באשר יוסף עמד לפניו לא רצה להשתחוות על פניו כדרך ישיבתו. שלא יהי נראה משתחוה ליוסף והי׳ בזה הקפד הרבה כמש״כ לעיל מ״ו כ״ט ע״כ היסב ראשו על צדו לראש המטה:
פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-מז
רשב"ם:
תולדות יצחק על בראשית פרק-מז
תולדות יצחק: מ״ט:א׳תע״ז א׳ ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני אונקלוס תרגם לך הוה חזי למיסב תלתא חולקין בכירות' כהונתא ומלכותא בכאן יש ג' ספקות: הספק הא' מאין זכה ראובן לג' מעלות האלו: הספק הב' שאין בפסוקים אלו הג' מעלות ולא הסבה שזכה להם: הספק הג' למה בעון אחד נענש בג' עונשים. התשובה נראה לי שהיו לו אלו הג' מעלות בעבור ג' דברים שהיו לו. הא' שהוא בכור. הב' שהיה הטפה הראשונה שמיום שנולד לא ראה קרי עד שהוליד לראובן כמו שאמרו חז"ל ברוך ה' שקדשו בקדושה הזאת. הג' שהיה בכחו כשהולידו שנאמר ויגל את האבן כמי שמעביר את הפקק מעל פי הצלוחית מצד שהוא בכור היה לו פי שנים מצד שהוא כחו היה לו המלכות שהמלך צריך גבור לנצח אויביו ומצד שהוא טיפה ראשונה היה לו כהונה שהראשיות הם לכהן ראשית עריסותיכם ראשית גז צאנך ראשית בכורי אדמתך הנה לך תשובה לספק הראשון ותשובה לספק הב' והג' באמרו בכורי כחי וראשית אוני אמר בו ג' דברים בכור כח און אלו הג' דברים היו לו ואלו הג' הם סבות לג' מסובבים והפסוק לא אמר עד עתה אלא הסבות אבל מאלו הג' שהזכיר נמשכו ג' ולפי שעד עתה לא אמר המעלות שהיו לו לראובן אלא הג' דברים שהיו לו לזה אמר אחריו המעלות שנמשכו לו מאלו הג' ואמר יתר שאת ויתר עז שאת היא הבכורה שישא פי שנים וזהו ויתר יתרון תשא ונכלל גם כן בשאת כפרה כמו הלא אם תטיב שאת או יתר שאת יתרון תשא שתקח כ"ד מתנות כהונה או נשיאות כפים שנאמר וישא אהרו את ידיו ויברכם ויתר עז הוא מלכות שנאמר ויתן עוז למלכו ומה שתרגם אונקלוס לך הוה חזי למיסב תלתא חולקין בכירותא כהונתא הוא על יתר שאת ומלכותא על ויתר עז: מ״ט:א׳תע״ח א׳ פחז כמים הפסוק הזה נתן טעם למה אבד כל הג' מעלות באמרו פחז כמים אמר שאבד המלוכה שהמלך צריך מתון ועצה לכל מעשיו לפי שהם כוללים לכל המלכות וחטא קטן בו הוא גדול מאד ואולי לזה נקרא מלך מלשון מלכי ישפר עלך ואתה שפחזת כמים הנגרים בחפזה אל תותר לא יהיה לך יתרון על שאר בני אדם כמלך ובעבור שעלית משכבי אביך אבד הבכורה והטעם שמה ששכב את בלהה היה לפסלה על יעקב שלא יוליד עוד בנים ממנה שימעטו חלק בכורתו ולכן מדה כנגד מדה יאבד כל הבכורה וזהו שאמר כי עלית משכבי אביך ולפי שמצד ששכב את בלהה חלל השכינה מיעקב אמר אז חללת למי שיצועי עלה שהיא השכינה לכן אבד הכהונה שמי שחלל השכינה נשאר חלל והחלל פסול לכהונה שהפוסל פסול וזהו שאמר אז חללת מלשון חללה זהו דעתי בפירוש זה הפסוק לדעת אונקלוס וכתב ר"א הבכור שהוא ראשית און כמו כי הוא ראשית אונו ע"כ. ואומר אני שעם היות שבפסוק ההוא הכוונה בכור בכאן יפורש הטפה הראשונה שאם לא כן מיותר ראשית אוני אחר שאמר בכורי אתה ועוד שהפסיק בין בכורי לראשית אוני עם כחי: מ״ט:א׳תע״ט א׳ שמעון ולוי אחים יש בזה ספקות: הספק הא' ידוע שהם אחים ועוד שרצה להפרידם ולמה קראה אחים: הספק הב' שאמר כלי חמס אין הכלי שבו נעשה החמס נקרא בשם חמס אלא האיש העושה החמס שלא נאמר החרב הרג לראובן אלא שמעון הרגו והיה ראוי שיאמר אנשי חמס הם: הספק הג' אחר שאמר אחלקם ביעקב מה צורך ואפיצם בישראל: הספק הד' למה לא בירך ללוי אחר שיצא ממנו משה אהרן ומרים וכל הכהנים והלוים שעבודת בית המקדש עליהם וא"ת לא באה לו הנבואה עליו א"א שכמו שידע ענין כל שאר השבטים גם כן ידע זה וכמו שידע כל ענין שמשון בדן ועליו אמר יהי דן נחש עלי דרך גם כן ידע זה ויותר ראוי שידע משה אהרן ומרים ועבודת בית המקדש וזאת קושיא גדולה עד מאד: התשובה הכוונ' שמעון ולוי אחי כלי זיין וכמו שאומרי' האומות אחים מכלי זיין אבל הם גזולות שישראל אין להם חרב וחנית אלא שם ה' וזהו שאמר לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל העכו"ם יאמרו לולי הסוס החשוב שלי והכלי זיין הייתי מת וישראל יאמרו לולי ה' שהיה לנו וגם הכלי זיין שלקחו היה לעשות חמס ועשו רעה גדולה שהיה ראוי לכבדני ועברו על כבוד אב שלא גלו אזני בענין שכם בסודם לא באה נפשי ובקהלם וגו' אחלקם ביעקב שלא יהיו השבטים האלו שכנים זה לזה ואחר שיהו נפרדים זה מזה ג"כ כל אחד מאלו השבטים יהיו נפרדים אנשיו אלו מאלו וכן אמרו ז"ל אין לך מלמד סופר וחזן אלא משבט שמעון ושבט לוי מחזר על הגרנות ובזה הותרו הג' ספקות. ותשובה לספק הד' למה לא בירך ללוי שיצא ממנו משה הטעם שבכל השבטים לא מצינו שחיבר יעקב אחד עם אחיו בענייניהם אלא לשמעון ולוי ולשאר השבטים לכל אחד בירך בפני עצמו וזה לפי שיעקב ראה בנבואה מעלת לוי והוא משה וראה פחיתות שמעון ושיחטאו בבנות מדין ומצד אחר הם אחים ונראה מזה שמה שיקרה לזה יקרה לזה שיעקב ראה מעלה בהן וראה חסרון ולא ידע שהמעלה יהיה ללוי והחסרון לשמעון אלא באה לו הנבואה מחוברת לפי ששניהם כלי חמס להם ולזה לא בירך ללוי שלא ידע שללוי יבוא המעלה ושיהיה משה מזרעו ולא ידע שלשמעון הפחיתות וא"כ איך יברך ללוי שאולי יהיה החטא בו ושיברך לשניהם א"א שאחד מהם חוטא וראה שכבר חטאו שניהם בענין שכם לכן לא בירך להם ולזאת הסבה בעצמה לא קלל לשום אחד מהם אלא אפם לפי שראה שהא' יבורך בשיצא ממנו משה אהרן ומרים וכהנים גדולים וזהו בסודם אל תבא נפשי כלומר איני מבין הסוד של אלו ששני אחים שאיני משיג לאי זה מהם יבוא שלימות ולמי יבוא פחיתות שההשפעה בא לי מחוברת ובקהלם פירוש לפי שבא ההשפעה של שניהם מחוברת שאני רואה בהם טובה ואני רואה רעה לכן איני מייחד לתת כבוד לאחד מהם שאיני יודע למי אתן כבוד והטעם שהשפע בא לי מחוברת לפי ששניהם אחים יותר משאר אחים ששניהם הרגו איש ועקרו שור ולכן לא אקלל אלא אפם ולפי שהשלימות יבוא למי שראוי לו והפחיתות יבוא למי שראוי לו ולא יהיו שניה' משותפים בטובה וברעה אשים לכל אחד בפני עצמו ואחלקם ביעקב ולמי שראוי טובה יבוא לו טובה ולמי שאין ראוי שיבוא לא יבוא: ויש ספק בזה שאמר בסוף כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם ואם יפורשו אלו הפסוקים דראובן שמעון ולוי כפשוטן יקשה שלא בירך לאלו הג' ויותר נוטים לקללה מלברכה ולזה צריך שנפרש אותם בדרך ברכה אמר ראובן בכורי אתה לא אמר בכורי היית לומר שאע"פ שחטאת עדיין אתה בכורי שגם בשעת החטא מנאו ראשון שנאמר וישכב את בלהה פלגש אביו ויהיו בני יעקב י"ב ואמר בסמוך בני לאה בכור יעקב ראובן ושמעון ולוי ולז"א עדיין בכורי אתה להתחלת המספר ויש לך יתרון סבלנות כמו שאמרו בגמרא וישמע ראובן ויצילהו מידם אמרה לאה ראו מה בין בני לבן חמי דאלו בן חמי אע"ג דמדעתיה זבניה לבכירותא וישטום עשו את יעקב ואלו בני אע"ג דעל כרחיה שקליה יוסף לבכירותא מיניה דכתיב ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף כתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם ולפי שלפעמים סובל האדם עלבונו מצד פחיתות שבו שאין לו גבורה לזה אמר ויתר עז יש לך כח גדול כמו ויתן עוז למלכו ואם פחזת בענין בלהה לא נשאר בך אותו הפחזות אלא היית כמו כד מלא מים שכשנשפך לא נשאר בו שום מים ואין כן כד מלא שמן או דבש וכן לא נשאר בך אותו הפחזות כלל שכשחללת יצועי אז היה לבד ולא חזרת לחטוא שעלה ממך אותו הפחזות וראיה לפירוש זה שבגמרא אמרו האומר ראובן חטא אינו אלא טועה שנאמר ויהיו בני יעקב שנים עשר מלמד שכולם שקולים כאחד וכו' ואמרו פרחה חטא ממך פרשת מלחטוא: שמעון ולוי אחים אמיתיים של דינה שנאמר ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר ולזה אמר שמעון ולוי אחים גמורים ומה שהרגו לשכם בעבור שעשו להם חמס בענין דינה אמת שלא ידעתי שאם ידעתי הייתי מוחה בידם שבסודם לא באה נפשי כשהערימו סוד לא ידעתי וגם בשעת ההריגה אל תחד כבודי שבכעס עשו כי באפם הרגו איש ואע"פ שעשו בכעס לא עשו שלא כדין כדרך הכעסנים אלא בישוב הדעת וברצונם עקרו שור ולפי ששמעון ולוי כעסו יותר מן הראוי ושאר כל האחי' כאלו לא כעסו כלל צריך לחסר קצת הכעס משמעון ולוי ולתת אותו לשאר האחים ובזה יהיה לשתי הכתות כעס במצוע וזהו ארור אפם אחסר אפם כי עז ועברתם כי קשתה שהיא קצה אחרון ואחלקה לאף ולעברה שיש להם ביעקב ואפיצם בכל ישראל ובפי' הזה שהוא דרך זכות לשמעון ולוי אסתייע מהרמב"ן שכתב שמעון ולוי אחים יאמר שהם בעלי אחוה כי יחם לבם על אחותם ילמד עליהם זכות כי בקנאתם על האחוה עשו מה שעשו לומר שאין ראויין לעונש גדול ולא החטא ראוי לימחל כי הוא חמס ע"כ: מ״ט:א׳תפ״ב א׳ יהודה אתה יודוך אחיך יש להקשות למה אמר אתה ולא אמר כן בכל השבטים ועוד למה אמר ידך בעורף אויביך ולא תגבר על אויביך. תשובה לראשונה שאמר על יהודה ג' פסוקים הראשון על יהודה עצמו הב' על דוד הג' על המשיח. ולזה אמר בראשון ישתחוו לך בני אביך ובשני אמר גור אריה שבימי שאול היה גור ואחר שמת אריה ולז"א מטרף בני עלית פירוש בהריגת גלית שאמר גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך מאותו הטרף עלית במעלה. הפסוק הג' לא יסור שבט מיהודה על המשיח ולז"א בו עד כי יבוא שילה ולפי שהפסוק הראשון על יהודה עצמו אמר בו אתה. וי"א שלפי ששמו מורה על מה שיקרה לו והוא לשון הודאה לז"א יהודה אתה שמך מורה שיודוך אחיך: מ״ט:א׳תפ״ג א׳ כרע רבץ כארי מנהג האריה אחר שטרף ישב על כרעיו ורובץ ואלו עוברים כל חיות רעות אינו בורח: מ״ט:א׳תפ״ד א׳ לא יסור שבט מיהודה ראינו שסר מושל מיהודה קודם שבא המשיח. התשובה אמרו חכמינו ז"ל אלו ראשי גליות שבבבל ומחוקק מבין רגליו אלו נשיאי ישראל. פי' שני כ"ז שיהיה מושל בישראל לא יסור הממשלה מיהודה לשבט אחר. פי' ג' לא יסור לא יפרח כמו סורי הגפן שר"ל לולבי גפנים ואמר לא יפרח מלכות יהודה עד שיחרב משכן שילה שכשנחרב מיד משח שמואל לדוד למלך שנאמר ויטוש משכן שילה אהל שכן באדם וסמיך ליה ויבחר בדוד עבדו. פי' ד' לא יסור כמו אסורה נא ואראה אמר לא יגיע מלכות יהודה עד שיחרב שילה וכי יבא כמו כי בא השמש. פי' ה' פי' אונקלוס לא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה וספרא מבני בנוהי עד עלמא דייתי משיחא פירוש אע"פ שתראה שיוסר המלכות מיהודה לא יסור לעד לעולם לפי שיבוא המשיח ויהיה עד כמו עדי עד והמתרגם עד עלמא עד דייתי משיחא טועה. פי' ו' שזה הפסוק מדבר בזמן המשיח וירצה לא יסור שבט מיהודה בזמן שיבוא המשיח ויהיה עד כמו עידן שר"ל זמן. פי' ז' לא יסור שבט של מכות ויסורין שכל זמן שישראל בגלות תמיד הם מיוסרים ביסורים של הגלות המר והנמהר וזה ימשך עד כי יבא שילה ויהודה הוא כינוי לכל ישראל לפי שעל שמו נקראו ישראל יהודים בין האומות. פי' ח' לא יסור שבט גדולה מיהודה עד שיבוא דוד שהוא תחלת מלכות יעקב וכן היה שדגל יהודה נוסע בראשונה ויהודה יעלה בתחלה ומ"ש עד כי יבוא שילה אין הכוונה שכשיבוא שילה יסור אלא כאומר לא יחסר לפלוני לחם עד שיהיו לו שדות רבות: מ״ט:א׳תפ״ה א׳ כבס ביין לבושו רמז לריבוי היין שיהיה כמים ומה שאמר ידך בעורף אויביך לפי שחרפה גדולה למי שבורח במלחמה וכבוד לו שימות ולא יברח ולז"א ויך צריו אחור חרפת עולם נתן למו שהמכה בפנים הוא לו לכבוד אבל כשהמכה הוא באחורים הוא חרפה שמורה שברח: מ״ט:א׳תפ״ז א׳ זבולון לחוף ימים ראוי היה שיקדים ליששכר שנולד ראשונה והקדים לזבולון לומר שהמחזיק ידי לומדי התורה יש לו שכר יותר מהלומד: מ״ט:א׳תפ״ח א׳ יששכר חמור גרם לפי שהעוסק בתורה צריך ארבעה תנאים. האחד שיהיה לו כח גדול לפי שמתשת כחו של אדם. הב' שיהיה לו ישוב הדעת ולא יהיה לו טורח וצער אלא מנוחה שנאמר לא מעבר לים היא אינה בעוסקים בסחורה. הג' שתהיה הארץ שיושב בה עושה פירות רבות ובזול. הד' שיהיה לו חפץ ללמוד. לראשונה אמר חמור גרם בעל כח. לב' וירא מנוחה כי טוב. לג' ואת הארץ כי נעמה וית ארעא ארי מעבדא פירין. לד' ויט שכמו לסבול ולסבת אלו הד' היה חכם גדול ויהי למס עובד לישראל לספוק להם הוראות של תורה וסדרי עיבורים שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים לדעת מה יעשה ישראל. ואונקלוס תרגם הפסוק במלחמה ויט שכמו לסבול מלחמות עד שיהיו אויביו למס עובד לו. ואז"ל יששכר חמור גרם שכששמעה לאה חמורו של יעקב שהיה בא מן השדה יצאת לקראתו ואמרה אלי תבוא כי שכור שכרתיך בדודאי בני וז"ש יששכר מי גרם אותו החמור. ובמדרש אחר שראובן הלך לשדה וקשר חמורו בחבל לעשב אחד והיה דודאים וראובן לא ידע וכשבא ליטול חמורו מצאו מת והסתכל בסבת מיתתו וראה שעקר החמור הדודאים שכל העוקר אותם מן הארץ מת וא"כ אותו החמור היה סבת הולדת יששכר שהביאם ראובן: מ״ט:א׳ת״צ א׳ דן ידין עמו פירוש ינקום לעם ישראל מפלשתים כמיוחד שבטי ישראל שהוא יהודה. נחש מה נחש נוקם אף שמשון שמשבט דן אמר ואנקמה נקם אחד משתי עיני מה נחש יש לו ארס שורף כן שרף מגדיש ועד קמה ועד כרם זית מה נחש אינו לוחם בחרב כן שמשון אלא בלחי חמור ועוד שמשון אינו כשאר שופטים שצריך חיילות והשמעת קול אלא כנחש שיוצא פתאום ממאורתו וזהו שפיפון עלי אורח. הנושך עקבי סוס זהו בסוף ימיו שנאמר והבית מלא האנשים והנשים ושמה כל סרני פלשתים ועל הגג כשלשת אלפים איש ואשה וילפות שמשון את שני עמודי התוך אשר הבית נכון עליהם ויפול הבית על הסרנים וגו' והעמודים שהבית עליהם הם כמו רגלי הסוס והבית נמשלה לסוס ויפול רוכבו אחור הם האנשים והנשים שעל הגג: מ״ט:א׳תצ״ב א׳ לישועתך קויתי ה' שכשראה יעקב השופט הזה מת אמר לישועתך קויתי ה' ולא לישועת השופט הזה או לפי ששם תמו כל השופטים ואין עוד שופט על ישראל אלא שמואל ואינו לוחם עם פלשתים אמר כיון שתמו השופטים לישועתך קויתי ה'. או הם דברי שמשון שאמר ה' אלהים זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה. ואפשר לפרש דן יהיה חכם וראש ישיבה וידין עמו וגם הוא בעל מלחמה נחש עלי דרך ויתמהו הרואים ויאמרו לישועתך קויתי ה' מה זה אתמול היה ראש ישיבה ועתה הוא רוכב על סוס בכלי זיין. ור"א אמר שכשראה בנבואה נחש אצלו אמר לישועתך קויתי ה' ע"כ ואני תמה עליו שגם ראה אריה וקרני ראם ולא פחד ודע שיוצא מזה הפסוק שם שמועיל בדרך כנגד השונאים והוא כסדר אותיות הכתוב והתיבות משולשות וצריך להזכירו כסדרו ולמפרע לשישיב אויביו אחור ולזה סמך אחור ובשמשון אמר ויט בכח לא אמר בכחו אלא בכח זה השם: מ״ט:א׳תצ״ג א׳ גד גדוד יגודנו גד גדודים יגודו ממנו שיעברו את הירדן עם אחיהם למלחמה כל חלוץ והוא יגוד עקב כל גדודיו ישובו על עקבם לנחלתם שבעבר הירדן ולא יפקד מהם איש או ירצה עם רב יבואו עליו והוא בגדודיו ועמו ילך לעקביהם וירדוף אחריהם. ובמדרש כיון שראה יעקב לשמשון הבא מדן אמר לישועתך קויתי אין זה מביא הגאולה אלא אליהו הבא מגד והוא יגוד אותו שאחזוהו בעקב מלשון גודו אילנא: מ״ט:א׳תצ״ה א׳ נפתלי אילה שלוחה שפירותיו מבוכרים יותר מכל ארץ ישראל כאילה ועוד כאיל שהיה אסור ברהטים ושלחוהו שאז רץ יותר מהרה ויהא מברך לשי"ת על זה וזהו הנותן אמרי שפר. והרמב"ן פירש מנהג במושלי ארץ לשלוח זה לזה האילים וכך הענין כי האילות שנולדו בארץ מלך הצפון יגדל אותן בהיכלו מלך הנגב ויקשרו כתב הבשורה בקרניה והיא תרוץ מהרה ותשוב למעונה ויתבשרו בהן וזהו טעם אמרו שפר כלומר אילה שלוחה מבשרת בשורות טובות וזה ידוע ומוזכר בירושלמי שאמרו שבסוף י"ג שנים חזרו למקומם שהתירום אחר י"ג שנה ומיד חזרו ע"כ. או שלוחה מלשון ויפשט ואשלח שכמו האילה שנפשט עורה לא יכיל העור לבשרה שהעור מתקבץ כן נפתלי אין ארצו מכילה פירותיה כל כך הם רבים וגדולים. ויש מפרשים אילה דבורה הנותן אמרי שפר שירת ברק. או ירצה שפירותיה יהיו כל כך שמנות שאם יאכלו עמהם פת לא יברכו על הפת אלא על הפירות לפי שכל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה ולכן המוציא פוטר כל הפירות שאוכלים אותם עם הפת ובארץ נפתלי האוכל פת עם הפירות יברך על הפירות ופוטר את הפת כיצד שאוכל פירות ומצד שומן הפירות לא יוכלו לאכול אותם בלא פת שהפירות עיקר והפת טפל לו וזהו שאמר הנותן אמרי שפר שיברכו על הפירות וזהו שתרגם אונקלוס אחסנתיה יהא מעבדא פירין יהון מודן ומברכין עליהון: מ״ט:א׳תצ״ו א׳ בן פורת יוסף נ"ל בן פריה ורביה יוסף שלפי שלא שמע אל אשת אדוניו היה שכרו שכשיזדווג לאשתו יעשה פרי וגם כן לפי שלא נשא עיניו לאשת אדוניו שכרו יהיה שהעין הרע לא יזיקנו וזהו עלי עין הם יהיו שולטי' על העין והעין לא ימשול עליהם ועוד טעם לשלא יזיקנו העין שבנות שהם שרות שבמצרים היו צועדות בכל מקום שיוכלו לראותו ולא הסתכל בהן וירצה עלי שור כמו אשורנו ולא קרוב. ובמדרש בן פורת בן פרות שעל ידי הפרות נתגדל ולפי זה שפורת ר"ל פרות ירצה עוד שיוסף היה מתקן חלום פרעה לומר לא ראית כך אלא כך ולזה אמר אחרי הודיע אלהים אותך אחרי היית לזה אמר בן פורת בין הפרות היה יוסף כשחלם אותם פרעה: מ״ט:א׳תצ״ח א׳ ותשב באיתן קשתו לא ראיתי בזה הפסוק פירוש שיתיישב. ונראה שהכוונה קשת הוא האמה ואמר שהחזיק באמתו בכח כדי שלא יזנה עם אשת אדוניו שיצרו היה תוקפו אלא שכבש יצרו בחזקה ובשכר זה ויפוזו זרועי ידיו שנתן פרעה טבעתו על ידו וזה עשה יוסף בשביל אביר יעקב שנראה לו בחלון ואמר לו אם תחטא תקרא רועה זונות ולזה אמר אל אשת אדוניו לומר הן אדוני יעקב שראהו בחלון ואמר לו אם תשכב עמה תקרא רועה זונות ואם לאו תהיה רועה אבן ישראל פי' שבשתי אבני השוהם היו שמות שבטי ישראל ששה משמותם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית אלו שתי אבני השוהם היו באפוד אבל בחשן היו י"ב אבנים הטור האחד אודם פטדה וברקת וגו' ושם יוסף היה בשוהם שאמר והטור הרביעי תרשיש שהם וישפה יוסף על שוהם ובנימין על ישפה א"כ באפוד היו י"ב שבטים כולם באבן יוסף וזהו שאמר משם רועה אבן ישראל יוסף היה רועה אבן שלו לכל ישראל: מ״ט:א׳תצ״ט א׳ ברכות שמים מעל גשמים. ברכות תהום מעינות ונחלים מתהום שהיא רובצת מתחת לארץ כמו שאמר משה: ב׳ ברכות שדים ורחם המשיל השמים לשדים והתהום לרחם. או ירצה נזיר אחיו נזר אחיו שהוא עטרה לכל אחיו: מ״ט:א׳ת״ק א׳ ברכות אביך גברו על ברכות הורי פירוש הברכות שבירך השם יתברך ליעקב גדולות מן הברכות שבירך לאברהם ויצחק לאברהם אמר הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולא הראהו אלא ארץ ישראל וליצחק לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל אבל ליעקב אמר ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה א"כ ברכות הורי הם עד גבול מוגבל וזהו שאמר עד תאות גבעות עולם מלשון תתאו לכם שהוא סימן מסימן כך עד סימן כך לכן ברכות הורי תבואתה לראש יוסף שהוא ראוי לברכות הורי וברכות שלי ראויות ליוסף בעבור הצער שבא עליו כשהופרש מאחיו וזהו שאמר ולקדקוד נזיר אחיו: מ״ט:א׳תק״ז א׳ ויגוע ויאסף אל עמיו ולא הזכיר בו מיתה ודרז"ל יעקב לא מת והפרשה מעידה שמת ושיחנטו אותו. התשובה שנשאר קיים בגוף דק ויש לו ממש וכן יש צדיקים שמתלבשים בגוף דק לקצת עתים מע"ש לע"ש או ביום הכפורים ומשוטט בעולם בשליחות הקב"ה ומתראה למי שהוא חפץ וזהו ענין רבינו הקדוש וזהו סוד וצדקה תציל ממות:
צרור המור על בראשית פרק-מז
צרור המור: מ״ח:א׳קס״ד א׳ ואני בבואי מפדן. לפי דעת המפרשים היה ראוי להיות מוקדם. ולכן פירושו אצלי שחוזר למאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. שפירושו יהיו לי כאלו אני הולדתים. וא"ת מאין לך זה. לזה אמר הטעם בזה לפי שבבואי מפדן מתה עלי רחל בדרך קודם זמנה. כי מן הדין היה לי להוליד ממנה שני בנים אחרים בענין שיהיו י"ב שבטים. ולפי שמתה עלי בדרך קודם זמנה אני רוצה שיהיו אלו השני בנים שלך במקומם ויהיו לי כאלו היא הולידה אותם אבל השאר יקראו על שמך. ואמר ויאמר מי אלה. להורות על מה שאמרנו באמרו כראובן ושמעון יהיו לי. ולפי שיוסף התחנן אליו ואמר בני הם אשר נתן לי אלהים בזה. ר"ל בזה המלכות. ולפי שהזמן והמקום והנושא שהייתי בו עבד ומלך ראוי שתברכם. ואמר קחם נא אלי ואברכם. לפי העת ולפי הזמן. וזהו קחם נא אלי. ואמר לא יוכל לראות. כלומר לא יוכל לראותם בטוב עין בעין כדי שתחול הברכה עליהם. ולכן וישק להם ויחבק להם. כדי להדביק מחשבתו בהם ולברכם. ואז א"ל ראה פניך לא פללתי. כלומר דברים הנמשכים ממך לא חשבתי לראות. ועכשיו הראה אותי השם במראה הנבואה. גם את זרעך והדברים הנמשכים מהם. וסיפר שלקחם יוסף לישבם הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו. ויעקב לא רצה בזה אלא שכל את ידיו כי מנשה הבכור. ורבינו יונה ז"ל פי' הבין את ידיו מידי יוסף כי מנשה הבכור. ולפי שהרגיש שהביא אליו מנשה בימינו. שכל וידע כי מנשה הבכור. או יהיה פירושו שכל את ידיו פועל יוצא והידים פעולות. כלומר נתן בשכל ידיו כאלו עשה בשכל ובחכמה מה שעשה. כי מנשה היה הבכור וראה בנבואתו שהיה קטן בברכה. וזה היה שכל ודבר גדול. כי אם היה נותן ימינו על ראש מנשה כן דרך העולם. וכן דעת התרגום אחכמינון לידוהי. ומענין זה השרש ניתן הסכל במרומים. ואע"פ שהוא כתוב בסמך וכבר כתבנו שעם הסמך ג"כ יתפרש כזה וכזה. ודעת המסרה כל לשון טפשותא הוא בס"מך חוץ מהוללות ושכלות שהוא בשי"ן ע"כ. וי"א שכל בידיו עם ידיו. שהיה לו דבר אלהי לכבד הקטן מהם על הגדול שבלא ראיה מכרת ומבדלת הצורות. שם ידו הימין על ראש הצעיר. להורות שהוא גדול בברכה אף כי מנשה הבכור. או יאמר שכל את ידיו. שכל בשכלו את ידי יוסף. בלוקחו את בניו להביאם אליו. שלוקח יוסף את אפרים בימינו כדי שיבא לשמאלו ואת מנשה בשמאלו כדי שיבא לימינו. וישלח יעקב את ימינו לנגד כוונת יוסף וישת אותה על ראש אפרים אע"פ שהוא הצעיר. גם שכל יוסף בידי אביו באיזה אופן יקח את בניו בידם להביאם אליו. כשישים אביו את ימינו על ראש הבכור ויקח הבכור בשמאלו להיות לימין אביו. ואביו ברוחו הנבואיי שם ימינו על ראש הצעיר. ובכאן היה ראוי שיאמר וירא יוסף כי ישית אביו. והפסיק ואמר ויברך את יוסף. לרמוז כי יעקב ראה מה שעשה ושחרה ליוסף. ולכן קפץ לברכו קודם שידבר יוסף כדי לקרר דעתו: מ״ח:א׳קע״ב א׳ ואמר לו האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק וגומר. ולא בירכו אלא בירך לבניו. ובזוהר אמרו כי בברכת הבנים כלולה ברכת האב. והנרצה אצלי כי לפי שיעקב רמז ליוסף בדבריו שלא היו ראוים לברכה. וכן שינה הסדר לשים ימינו על ראש הצעיר. להורות לו שהבכור נמצא בו שמץ דבר. לכן לקרר דעתו אמר לו לא תחשוב שזה חסרון אצלך. כי כבר ידעת כי אחרים גדולים ממך קרה להם כזה וכזה והיה בזרעם זרע כשר ופסול. כי אברהם הוליד לישמעאל. ויצחק הוליד לעשו. ולזה הזכיר בכאן ברמז האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק. ולא בעבור פיסול בניהם הניחו הם לעבוד את ה' ולהתהלך בארצות החיים. והוא האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה בלי הפסק באופן שמטתי היתה שלימה. ולכן לא תחשוב כי זרעך הוא כזרעם. כי המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים. כמו שבירך לנערי ולבני. ויקרא בהם שמי בראשונה. ואחר כך שם אבותי. ואחר שבמיטתי אין פיסול והם חשובים כבני ממש. איך אפשר שיהיה בהם פיסול. והרמז בזה שהפיסול יהיה מעט. והכשרות יהיה מרובה. וזהו וידגו לרוב בקרב הארץ. ואולי רמז כי סבת שלימותו היה היסורים שעבר מנעוריו. וזהו האלהים הרועה אותי ורודה אותי במדת הדין מנעורי עד היום הזה. ולכן המלאך הגואל אותי מכל רע. יברך את הנערים ויגאלם מכל רע כמו שגאל אותי: מ״ח:א׳קע״ד א׳ ואמר וירע בעיניו. להורות שבכל זה לא נתקררה דעתו. ויתמוך יד אביו לסייעה ולהרימה. לפי שחשב כי אולי בחולשתו נפלו ידיו ככה. והיה רוצה להסירם מעל ראש אפרים ומעל ראש מנשה. וכשראה יעקב היה מכביד ידיו בכוונה. אמר לו לא כן הדין והמשפט להעביר הבכורה מהבכור. וכמו שאמרו אין רוח חכמים נוחה הימנו. ואז אמר לו אביו. ידעתי בני מה שאתה אומר. וידעתי דין הפשוט ודין הבכורה. ויש לי לידע כי קטן וגדול שם הוא. כי אחיו הקטן יגדל ממנו. וזה ראוי להקרא בכור אחר שזרעו יהיה מלא הגוים. ורמז בזה על יהושע שעתיד לצאת ממנו שעתיד ללחום מלחמות ה' ולהרוג ולהכרית כל מלכי כנען. וזהו וזרעו יהיה מלא הגוים כורת הגוים כמו בלא יומו תמלא. ולפי שיוסף לא נתקררה דעתו בברכה הראשונה. חזר לברך ליוסף ולבניו. וזהו ויברכם ביום ההוא. שיאמרו הבאים אחריו כן. כמו שהוא אומר בך יברך ישראל שזה רומז ליוסף ולברכת בניו. לאמר שיאמרו גם כן כמו שהוא אומר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. וזהו לאמר פעם שנית. ואחר שאומרים ישימך אלהים כאפרים וכמנשה אם כן שניהם כאחד טובים. אבל הראשון הוא מוקדם. ולפי שעד עכשיו ברכם באמירה שיאמרו כן. אמר שעכשיו ברכו בפועל שיהיה קודם לכל דבר. וזהו וישם את אפרים לפני מנשה. לפי שאולי חשב יוסף כי זה בא לו מצד אסנת אשתו ולפי שלא היתה ראויה. אמרו רבותינו בזוהר כי לכך אמר בכאן וימאן אביו. ואמר ביוסף עם אשת אדוניו וימאן ויאמר אל אשת אדוניו. לרמוז כי בזכות אשת אדוניו זכה לכל הכבוד הזה. ואסנת בת פוטיפר היא אשה ראויה ומה' היתה לו. ולהורות לנו זה סמך מיד ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת וגומר ואני נתתי לך שכם אחד וגומר. כי מה ענין זה לכאן לומר והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם עם ואני נתתי לכם שכם אחת בוי"ו כי הוא מיותר. ואם אינו מיותר הוי"ו נוספת. לכן אני אומר כי כל זה הזכירו למעלת יוסף. וכמו שבזכות וימאן נזדמן לו וימאן אחר בברכת בניו. כן בזכות יוסף באשת אדוניו דכתיב ביה וינס ויצא החוצה זכו ישראל לצאת ממצרים. כמאמרם ז"ל בזכות וינס ויצא החוצה. הים ראה וינס. ולכן ויקח משה את עצמות יוסף עמו. וכל זה בזכות שנגדר מן העבירה. ולכן אמר ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם. ואע"פ שאני אומר והיה אלהים עמכם. עכ"ז ואני הנה נתתי לך שכם אחד על אחיך ומעלה יתירה עליהם שתהיה נחלק לשני שבטים. וכן אני נותן לך הבכורה בזה שתקח פי שנים כבכור בענין שכל אחיך יתנו לך כבוד. אחר שזכותך גדול וכן אני נותן לך עיר שכם שתהיה נוספת לך בעבור אסנת אשתך שהיא בת דינה שהשליכוה בסנה. כמאמרם ז"ל. ושכם נתנה לדינה בכתובתה כדכתיב הרבו עלי מאד מוהר ומתן. ואחר שראויה לאשתך כפי דין התורה אני נותן לך עיר שכם נוספת על אחיך:
אבן עזרא על בראשית פרק-מז
אבן עזרא: {א} בארץ גשן. כלל. בארץ רעמסם פרט והעי"ן נח. ולפי דעתי כי רעמסס פתוח העין איננה שהיו דרים שם ישראל כי מערי מסכנות פרעה היתה: {ו} שרי מקנה. כסום וכפרד: {יג} ותלה. על משקל ותתע. כמתלהלה כמו כמתעתע. וטעמו כאדם שלא ידע מה יעשה: {טו} ויתם. מפעלי הכפל כמו וידם השמש: {טז} הבו. היה הה"א ראוי להיותו נע בפתח וחטף. אפס כסף. פועל עבר. כמו כי ירא לשבת בצוער: {יט} ואל תתמה שיאמר לשון מות על האדמה כי הפך זה ואתה מחיה את כלם: תשם. מגזרת והבמות תישמנה. ומשקלו תדע. מצאנו בדרש כי נסתלק הרעב בזכות יעקב. ויתכן שהיה הרעב שלש שנים ולא היו כמו הד' שעברו: {כא} ואת העם העביר. העתיק כל אחד ממקומו. ויש אומרים כי על אנשי כרך מצרים דבר הכתוב שהעבירם מהמדינה לערים כדי לעבוד את האדמה: {כו} הכהנים. הם כדברי המתרגם ארמית: {כז} ויאחזו בה. שקנו שם אחזה:
חסלת פרשת ויגש {כט} ויחי. שים נא ידך. מפורש בדברי אליעזר. גם חסד ואמת: {ל} ושכבתי עם אבותי. כנוי למיתה. או יהיה פירושו אל נא תקברני במצרים ואשכב עם אבותי. ואיך יהיה זה שתשאני ממצרים ותקברני בקבורתם: {לא} וישתחו ישראל. שחלק כבוד למלכות. והנכון בעיני שנתן שבח לשם. ואין זה כהשתחויות אברהם כי שם מפורש לבני חת:
מיני תרגומא על בראשית פרק-מז
מיני תרגומא:
תרגום אונקלוס על בראשית פרק-מז
תרגום אונקלוס: {א} וַאֲתָא יוֹסֵף וְחַוִּי לְפַרְעֹה וַאֲמַר אַבָּא וְאַחַי וְעָנְהוֹן וְתוֹרְהוֹן וְכָל דִּי לְהוֹן אֲתוֹ מֵאַרְעָא דִּכְנָעַן וְהָא אִנּוּן בְּאַרְעָא דְגשֶׁן: {ב} וּמִקְצַת מִן אֲחוֹהִי דְּבַר חַמְשָׁא גֻּבְרִין וַאֲקֵימִנּוּן קֳדָם פַּרְעֹה: {ג} וַאֲמַר פַּרְעֹה לַאֲחוֹהִי מָה עוֹבָדֵיכוֹן וַאֲמָרוּ לְפַרְעֹה רָעֵי עָנָא עַבְדָּיךְ אַף אֲנַחְנָא אַף אֲבָהָתָנָא: {ד} וַאֲמָרוּ לְוַת פַּרְעֹה לְאִתּוֹתָבָא בְאַרְעָא אֲתֵינָא אֲרֵי לֵית רַעֲיָא לְעָנָא דִּי לְעַבְדָּיךְ אֲרֵי תַקִּיף כַּפְנָא בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן וּכְעַן יֵתְבוּן כְּעַן עַבְדָּיךְ בְּאַרְעָא דְגשֶׁן: {ה} וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף לְמֵימָר אֲבוּךְ וְאַחָיךְ אֲתוֹ לְוָתָךְ: {ו} אַרְעָא דְמִצְרַיִם קֳדָמָךְ הִיא בִּדְשַׁפִּיר בְּאַרְעָא אוֹתֵיב יָת אֲבוּךְ וְיָת אַחָיךְ יֵתְבוּן בְּאַרְעָא דְגשֶׁן וְאִם יָדַעְתְּ וְאִית בְּהוֹן גֻּבְרִין דְּחֵילָא וּתְמַנִּנוּן רַבָּנֵי גֵיתֵי עַל דִּי לִי: {ז} וְאַיְתִי יוֹסֵף יָת יַעֲקֹב אֲבוּהִי וַאֲקִימִנֵּהּ קֳדָם פַּרְעֹה וּבְרִיךְ יַעֲקֹב יָת פַּרְעֹה: {ח} וַאֲמַר פַּרְעֹה לְּיַעֲקֹב כַּמָּה יוֹמֵי שְׁנֵי חַיָּיךְ: {ט} וַאֲמַר יַעֲקֹב לְפַרְעֹה יוֹמֵי שְׁנֵי תוֹתָבוּתַי מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין זְעֵירִין וּבִישִׁין הֲווֹ יוֹמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלָא אַדְבִּיקוּ יָת יוֹמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבָהָתַי בְּיוֹמֵי תּוֹתָבוּתְהוֹן: {י} וּבָרִיךְ יַעֲקֹב יָת פַּרְעֹה וּנְפַק מִן קֳדָם פַּרְעֹה: {יא} וְאוֹתֵיב יוֹסֵף יָת אֲבוּהִי וְיָת אֲחוֹהִי וִיהַב לְהוֹן אַחֲסָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם בִּדְשַׁפִּיר בְּאַרְעָא בְּאַרְעָא דְרַעְמְסֵס כְּמָא דִי פַקֵּיד פַרְעֹה: {יב} וְזָן יוֹסֵף יָת אֲבוּהִי וְיָת אֲחוֹהִי וְיָת כָּל בֵּית אֲבוּהִי לַחְמָא לְפוּם טַפְלָא: {יג} וְלַחֲמָא לֵית בְּכָל אַרְעָא אֲרֵי תַקִּיף כַּפְנָא לַחֲדָא וְאִשְׁתַּלְהֵי עַמָּא דְאַרְעָא דְמִצְרַיִם וְעַמָּא דְאַרְעָא דִּכְנַעַן מִן קֳדָם כַּפְנָא: {יד} וְלַקִּיט יוֹסֵף יָת כָּל כַּסְפָּא דְּאִשְׁתְּכַח בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּבְאַרְעָא דִּכְנַעַן בְּעִיבוּרָא דִּי אִנּוּן זָבְנִין וְאַיְתִי יוֹסֵף יָת כַּסְפָּא לְבֵית פַּרְעֹה: {טו} וּשְׁלִים כַּסְפָא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּמֵאַרְעָא דִּכְנַעַן וַאֲתוֹ כָּל מִצְרָאֵי לְוַת יוֹסֵף לְמֵימַר הַב לָנָא לַחֲמָא וּלְמָה נְמוּת לְקִבְלָךְ אֲרֵי שְׁלִים כַּסְפָּא: {טז} וַאֲמַר יוֹסֵף הָבוּ גֵּיתֵיכוֹן וְאֶתֵּן לְכוֹן בְּגֵּיתֵיכוֹן אִם שְׁלִים כַּסְפָּא: {יז} וְאַיְתִיּוּ יָת גֵּיתֵיהוֹן לְוַת יוֹסֵף וִיהַב לְהוֹן יוֹסֵף לַחְמָא בְּסוּסְוָתָא וּבְגֵיתֵי עָנָא וּבְגֵיתֵי תוֹרִין וּבַחֲמָרִין וְזָנִנּוּן בְּלַחֲמָא בְּכָל גֵּיתֵיהוֹן בְּשַׁתָּא הַהִיא: {יח} וּשְׁלִימַת שַׁתָּא הַהִיא וַאֲתוֹ לְוָתֵהּ בְּשַׁתָּא תִנְיֵתָא וַאֲמָרוּ לֵהּ לָא נְכַסֵּי מִן רִבּוֹנִי אֶלָּהֵין שְׁלִים כַּסְפָּא וְגֵּיתֵי בְעִירָא לְוַת רִבּוֹנִי לָא אִשְׁתָּאַר קֳדָם רִבּוֹנִי אֶלָּהֵין גְּוִיָתָנָא וְאַרְעָנָא: {יט} לְמָה נְמוּת לְעֵינָיךְ אַף אֲנַחְנָא אַף אַרְעָתָנָא קְנֵי יָתָנָא וְיָת אַרְעָתָנָא בְּלַחְמָא וּנְהֵי אֲנַחְנָא וְאַרְעָתָנָא עַבְדִּין לְפַרְעֹה וְהַב בַּר זַרְעָא וְנֵיחֵי וְלָא נְמוּת וְאַרְעָא לָא תְבוּר: {כ} וּקְנָא יוֹסֵף יָת כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם לְפַרְעֹה אֲרֵי זַבִּינוּ מִצְרַיִם גְּבַר חַקְלֵהּ אֲרֵי תְקֵיף עֲלֵיהוֹן כַּפְנָא וַהֲוַת אַרְעָא לְפַרְעֹה: {כא} וְיָת עַמָּא אַעְבֵּר יָתֵהּ מִקְּרֵי לִקְרֵי מִסְּיָפֵי תְּחוּם מִצְרַיִם וְעַד סוֹפֵהּ: {כב} לְחוֹד אַרְעָא דְכֻמָּרַיָּא לָא זַבִּין אֲרֵי חֳלָקָא לְכֻמָּרַיָּא מִלְּוַת פַּרְעֹה וְאָכְלִין יָת חֳלָקְהוֹן דִּי יְהַב לְהוֹן פַּרְעֹה עַל כֵּן לָא זַבִּינוּ יָת אַרְעֲהוֹן: {כג} וַאֲמַר יוֹסֵף לְעַמָּא הָא זְבֵנִית יָתְכוֹן יוֹמָא דֵּין וְיָת אַרְעֲכוֹן לְפַרְעֹה הֵא לְכוֹן בַּר זַרְעָא וְתִזְרְעוּן יָת אַרְעָא: {כד} וִיהֵי בְּאָעוֹלֵי עֲלַלְתָּא וְתִתְּנוּן חַד מִן חַמְשָׁא לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע חֳלָקִין יְהֵא לְכוֹן לְבַר זְרַע חַקְלָא וּלְמֵיכַלְכוֹן וְלֶאֱנַשׁ בָתֵּיכוֹן וּלְמֵיכַל לְטַפְלְכוֹן: {כה} וַאֲמָרוּ קַיִּמְתָּנָא נִשְׁכַּח רַחֲמִין בְּעֵינֵי רִבּוֹנִי וּנְהֵי עַבְדִּין לְפַרְעֹה: {כו} וְשַׁוִּי יָתַהּ יוֹסֵף לִגְזֵרָא עַד יוֹמָא הָדֵין עַל אַרְעָא דְמִצְרַיִם דִּיהוֹן יָהֲבִין חַד מִן חַמְשָׁא לְפַרְעֹה לְחוֹד אַרְעָא דְכֻמָּרַיָּא בִּלְחוֹדֵיהוֹן לָא הֲוַת לְפַרְעֹה: {כז} וִיתֵיב יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּאַרְעָא דְגשֶׁן וְאַחֲסִינוּ בַהּ וּנְפִישׁוּ וּסְגִיאוּ לַחֲדָא: {כח} וַחֲיָא יַעֲקֹב בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵי שְׁנִין וַהֲווֹ יוֹמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיוֹהִי מְאָה וְאַרְבְּעִין וּשְׁבַע שְׁנִין: {כט} וּקְרִיבוּ יוֹמֵי יִשְׂרָאֵל לִמְמַת וּקְרָא לִבְרֵהּ לְיוֹסֵף וַאֲמַר לֵהּ אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין בְּעֵינָיךְ שַׁוִּי כְעַן יְדָךְ תְּחוֹת יַרְכִּי וְתַעְבֵּד עִמִּי טִיבוּ וּקְשׁוֹט לָא כְעַן תִּקְבְּרִנַּנִי בְּמִצְרַיִם: {ל} וְאִשְׁכּוּב עִם אֲבָהָתַי וְתִטְּלִנַנִּי מִמִּצְרַיִם וְתִקְבְּרִנַנִּי בִּקְבֻרְתְּהוֹן וַאֲמַר אֲנָא אֶעְבַּד כְּפִתְגָּמָךְ: {לא} וַאֲמַר קַיֵּם לִי וְקַיִים לֵהּ וּסְגִיד יִשְׂרָאֵל עַל רֵישׁ עַרְסָא: [פ]
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-מז
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וְאָתָא יוֹסֵף וְתַנֵי לְפַרְעה וַאֲמַר אַבָּא וְאַחַי וְעַנְהוֹן וְתוֹרֵיהוֹן וְכָל דִלְהוֹן אָתוֹ מֵאַרְעָא דִכְנָעַן וְהָא אִינוּן בְּאַרְעָא דְגשֶׁן: {ב} וּמִקְצַת אָחוֹי דַבֵּר חֲמְשָׁא גוּבְרִין זְבֻלוּן דָן וְנַפְתָּלִי גָד וְאָשֵׁר וַאֲקֵימִינוּן קֳדָם פַּרְעה: {ג} וַאֲמַר פַּרְעה לְאָחוֹי דְיוֹסֵף מַה עוֹבָדֵיכוֹן וַאֲמָרוּ לְפַרְעה רָעֵי עָנָא הֲווֹ עַבְדָךְ אוּף אֲנָן אוּף אֲבָהָתָן: {ד} וַאֲמָרוּ לְפַרְעה לְאִיתוֹתָבָא בְּאַרְעָא אָתֵינָא אֲרוּם לֵית אַתַר בֵּית רַעֲיָא לְעָנָא דִלְעַבְדָךְ אֲרוּם תְּקֵיף כַּפְנָא בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וּכְדוּן יֵתְבוּן כְּעַן עַבְדָךְ בְּאַרְעָא דְגשֶׁן: {ה} וַאֲמַר פַּרְעה לְיוֹסֵף לְמֵימַר אָבוּךְ וְאָחָךְ אָתוֹ לְוָותָךְ: {ו} אַרְעָא דְמִצְרַיִם קֳדָמָךְ הוּא בְּבֵית שְׁפַר אַרְעָא אוֹתִיב יַת אַבָּךְ וְיַת אָחָךְ יֵתְבוּן בְּאַרְעָא דְגשֶׁן וְאִין חַכִּימְתָּא דְאִית בְּהוֹם גוּבְרִין דְחֵילָא וּתְמַנִינוּן רַבָּנֵי גֵיתֵי עַל דִידִי: {ז} וְאַיְיתֵי יוֹסֵף יַת יַעֲקב אָבוּי וַאֲקִימֵיהּ קֳדָם פַּרְעה וּבְרִיךְ יַעֲקב יַת פַּרְעה וַאֲמַר יְהֵי רַעֲוָא דְיִתְמְלוּן מוֹי דְנִילוּס וְיַעֲדֵי כַּפְנָא מִן עַלְמָא בְּיוֹמָךְ: {ח} וַאֲמַר פַּרְעה לְיַעֲקב כַּמָה אִינוּן יוֹמֵי שְׁנֵי חַיָיךְ: {ט} וַאֲמַר יַעֲקב לְפַרְעה יוֹמֵי שְׁנֵי תּוֹתָבוּתַיי מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין קַלִילִין וּבִישִׁין הֲווֹ יוֹמֵי שְׁנֵי חַיַי דְמִן טַלְיוּתִי עֲרָקִית מִן קֳדָם עֵשָו אָחִי וְאִיתוֹתָבִית בְּאַרְעָא דְלָא דִידִי וּכְדוּן בְּעִידָן סֵיבְתִּי נַחְתִית לְאִיתּוֹתָבָא הָכָא וְלָא אַדְבִּיקוּ יוֹמֵי יַת יוֹמֵי שְׁנֵי חַיֵי אַבְהָתִי בְּיוֹמֵי תּוֹתָבוּתְהוֹן: {י} וּבְרִיךְ יַעֲקב יַת פַּרְעה וּנְפַק מִן קֳדָם פַּרְעה: {יא} וְאוֹתִיב יוֹסֵף יַת אָבוֹי וְיַת אָחוֹי וִיהַב לְהוֹן אַחְסָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּבֵית שְׁפַר אַרְעָא בְּאַרְעָא דְפִילוּסִין הֵיכְמָא דְפַקֵיד פַּרְעה: {יב} וְזָן יוֹסֵף יַת אָבוּהִי וְיַת אָחוֹי וְיַת כָּל בֵּית אָבוֹי לַחְמָא לְפוּם דְמִצְטָרֵךְ לְטַפְלַיָיא: {יג} וְלַחְמָא לֵית בְּכָל אַרְעָא אַרוּם תַּקִיף כַּפְנָא לַחֲדָא וְאִשְׁתַּלְהוֹן דַיְירֵי אַרְעָא דְמִצְרַיִם וְדַיְירֵי אַרְעָא דִכְנָעַן מִן קֳדָם כַּפְנָא: {יד} וּלְקֵיט יוֹסֵף יַת כָּל כַּסְפָּא דְאִישְׁתַּכַּח בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּבְאַרְעָא דִכְנָעַן בְּעִיבּוּרָא דְהִינוּן זַבְּנִין וְאַיְיתֵי יוֹסֵף יַת כַּסְפָּא בְּבֵית הִיפְתֵּיקָא דְפַרְעה: {טו} וּשְׁלִים כַּסְפָּא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּמֵאַרְעָא דִכְנָעַן וְאָתוּ מִצְרָאֵי לְוַת יוֹסֵף לְמֵימָר הַב לָנָא לַחֲמָא וּלְמָא נְמוּת כָּל קִבְלָךְ אֲרוּם שְׁלִים כַּסְפָּא: {טז} וַאֲמַר יוֹסֵף הָבוּ גֵיתֵיכוֹן וְאֶתֵּן לְכוֹן מָזוֹן בְּגֵיתֵיכוֹן אִין פְּסַד כַּסְפָּא: {יז} וְאַיְיתִיוּ יַת גֵיתֵיהוֹן לְיוֹסֵף וִיהַב לְהוֹן יוֹסֵף לַחֲמָא בְּסוּסְוָון וּבְגֵיתֵי עָנָא וּבְגֵיתֵי תּוֹרֵי וּבַחְמָרָא וְזָנִינוּן בְּלַחְמָא בְּכָל גֵיתֵיהוֹן בְּשַׁתָּא הַהוּא: {יח} וּשְׁלִימַת שַׁתָּא הַהוּא וְאָתוּ כָּל מִצְרָאֵי לְוָתֵיהּ בְּשַׁתָּא תִנְיֵיתָא וַאֲמָרוּ לֵיהּ לָא נְכַסֵי מִן רִבּוֹנִי אֲרוּם אִין שְׁלִים כַּסְפָּא וְגֵיתֵי בְּעִירָא לְרִבּוֹנִי לָא אִשְׁתַּיָיר לָנָא קֳדָם רִבּוֹנִי אֱלָהֵן גוּפְנִין וְאַרְעָן: {יט} לְמָא נְמוּת וְעֵינָךְ חָמָן אוּף אֲנָן אוּף אַרְעָן קְנֵי יָתָן וְיַת אַרְעָן בְּלַחְמָא וּנְהִי אֲנַן וְאַרְעָן עַבְדִין לְפַרְעה וְהַב בַּר זַרְעָא וְנֵיחֵי וְלָא נְמוּת וְאַרַע לָא תִשְׁתּוֹמֵם: {כ} וּקְנָא יוֹסֵף יַת כָּל אַרְעָא דְמִצְרָאֵי לְפַרְעה אֲרוּם זַבִּינוּ מִצְרָאֵי גְבַר חַקְלֵיהּ אֲרוּם תַּקִיף עֲלֵיהוֹן כַּפְנָא וַהֲוַת אַרְעָא חֲלִיטָא לְפַרְעה: {כא} וְיַת עַמָא דִמְדִינָתָא אַעֲבַר יַתְהוֹן לְקוּרְיְתָא וְעַמָא דְקוּרְיְתָא אַעֲבַר לִמְדִינְתָּא מִן בִּגְלַל אָחוֹי דְיוֹסֵף דְלָא יִתְקְרוּן גַלְוִילָאֵי בְּגִין כֵּן טַלְטְלִינוּן מִסֵיפֵיהּ תְּחוּם מִצְרַיִם עַד סוֹפֵיהּ: {כב} לְחוֹד אַרְעָא דְכוּמְרְנַיָא לָא זַבָּן מִן בִּגְלַל דְחָמוּן לֵיהּ זְכוּתָא בִּזְמַן דִבְעָא רִבּוֹנֵיהּ לְמִקְטְלֵיהּ וְשֵׁיזְבוּהִי מִן דִין קְטוֹל וּבְרַם אֲרוּם חוּלְקָא אָמַר לְמִיתְיַהֲבָא לְהוֹם מִלְוַות פַּרְעה וְאָכְלִין יַת חוּלַקְהוֹן דִיהַב לְהוֹן פַּרְעה בְּגִין כֵּן לָא זַבִּינוּ יַת אַרְעֲהוֹן: {כג} וַאֲמַר יוֹסֵף לְעַמָא הָא קָנִיתִי יַתְכוֹן יוֹמָא דֵין וְיַת אַרְעֲכוֹן לְפַרְעה הָא לְכוֹן בַּר זַרְעָא וְתִזְרְעוּן יַת אַרְעָא: {כד} וִיהֵי בְאִישׁוּנֵיהּ בְּמִכְנוֹש עֲלַלְתָּא וְתִתְּנוּן חוּמְשָׁא לְפַּרְעה וְאַרְבַּע חוּלְקִין יְהֵי לְכוֹן לְבַר זַרְעָא דְאַרְעָא וּלְמֵיכְלֵיכוֹן וּלְפַרְנוּס בָּתֵּיכוֹן וּלְמֵיכוּל לְטַפְלְכוֹן: {כה} וַאֲמָרוּ קִיַימְתָּנָא נִשְׁכַּח רַחֲמִין בְּעֵינֵי רִבּוֹנִי וּנְהֵי עַבְדִין לְפַרְעה: {כו} וְשַׁוִי יוֹסֵף לִגְזֵירָא עַד יוֹמָא הָדֵין עַל אַרְעָא דְמִצְרַיִם לְפַרְעה לְמֵיתַב חוּמְשָׁא מִן עֲלַלְתָּא לְחוֹד אַרְעָא דְכוּמְרַנְיָא בִּלְחוֹדֵיהוֹן לָא הֲוָת לְפַרְעה: {כז} וִיתֵיב יִשְרָאֵל בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּבְנוֹ לְהוֹן בָּתֵּי מֶדְרָשִׁין וּפַלְטִין בְּאַרְעָא דְגשֶׁן וְאַחְסִינוּ בָהּ אַחְסָנַת חַקְלִין וּכְרָמִין וּנְפִישׁוּ וּסְגִיאוּ לַחֲדָא: {כח} ויחי וַחֲיָא יַעֲקב בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם שֶׁבְסְרֵי שְׁנִין וַהֲווֹ יוֹמֵי יַעֲקב סְכוּם יוֹמֵי חֲיוֹי מְאָה וְאַרְבְּעִין וּשְׁבַע שְׁנִין: {כט} וּקְרִיבוּ יוֹמֵי יִשְרָאֵל לִמְמַת וּקְרָא לִבְרֵיהּ לְיוֹסֵף וַאֲמַר לֵיהּ אִין כְּדוֹן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ שַׁוִי כְּדוֹן אִידָךְ בִּגְזֵירַת מְהוּלְתִּי וְתַעֲבֵיד כְּדוּן עִמִי טִיבוּ וּקְשׁוֹט לָא כְדוֹן תִּקְבְּרִינַנִי בְּמִצְרָיִם: {ל} וְאֶשְׁכּוֹב עִם אַבְהָתַי וְתִטְלִינַנִי מִמִצְרַיִם וְתִקְבְּרִינַנִי בִּקְבוּרְתְּהוֹן וּמִן בִּגְלַל דְהוּא בְּרֵיהּ לָא שַׁוִי יְדֵיהּ אֱלָהֵן אָמַר אֲנָא אַעְבֵיד כְּפִתְגָמָךְ: {לא} וַאֲמַר קַיֵים לִי וְקַיֵים לֵיהּ מִן יַד אִתְגְלֵי עֲלוֹי יְקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ וּסְגִיד יִשְרָאֵל עַל רֵישׁ דַרְגְשָׁא:
תרגום ירושלמי על בראשית פרק-מז
תרגום ירושלמי: י״א וּפִלוּסִם: ט״ו וַחֲסִיל: כ״א וְיַת עַמָא דַהֲוָן שָׁרוּן בִּמְדִינָתָא אַעֲבֵר בְּקִרְיְיתָא וְיַת עַמָא דַהֲוָון שְׁרִין בְּקִרְיְיתָא אַעֲבֵר בִּמְדִינְתָּא דְלָא יֶהֱוָון מוֹנִין לִבְנוֹי דְיַעֲקב וְאָמְרִין לְהוֹן אַכְסְנֵי גִילוּלָאֵי: ל״א וְשַׁבַּח יִשְרָאֵל עַל רֵישׁ דַרְגוּשָׁה:
רלב"ג על בראשית פרק-מז
רלב"ג:
——————————————————-
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
הסבר על זכויות יוצרים:
- למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
- ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5
רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il