בראשית פרק-מב - עם 26 מפרשים

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר בראשית עם 26 מפרשים בראשית פרק-מב - עם 26 מפרשים

{א} וַיַּרְא יַֽעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאֽוּ: {ב} וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִֽחְיֶה וְלֹא נָמֽוּת: {ג} וַיֵּֽרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָֽיִם: {ד} וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹֽא שָׁלַח יַֽעֲקֹב אֶת אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסֽוֹן: {ה} וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּֽי הָיָה הָֽרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָֽעַן: {ו} וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָֽרְצָה: {ז} וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹֽכֶל: {ח} וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻֽהוּ: {ט} וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַֽחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶֽם: {י} וַיֹּֽאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַֽעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹֽכֶל: {יא} כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹֽא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִֽים: {יב} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּֽי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאֽוֹת: {יג} וַיֹּֽאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָֽאֶחָד אֵינֶֽנּוּ: {יד} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּֽם: {טו} בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ חֵי פַרְעֹה אִם תֵּֽצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵֽנָּה: {טז} שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִֽבָּֽחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַֽאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּֽם: {יז} וַיֶּֽאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלשֶׁת יָמִֽים: {יח} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִֽחְיוּ אֶת הָֽאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵֽא: {יט}  חמישי  אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵֽאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַֽעֲבוֹן בָּֽתֵּיכֶֽם: {כ} וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָֽמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּֽעֲשׂוּ כֵֽן: {כא} וַיֹּֽאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַֽנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּֽאת: {כב} וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּֽחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָֽשׁ: {כג} וְהֵם לֹא יָֽדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּֽינֹתָֽם: {כד} וַיִּסֹּב מֵֽעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵֽאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּֽאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵֽינֵיהֶֽם: {כה} וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּֽן: {כו} וַיִּשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם עַל חֲמֹֽרֵיהֶם וַיֵּֽלְכוּ מִשָּֽׁם: {כז} וַיִּפְתַּח הָֽאֶחָד אֶת שַׂקּוֹ לָתֵת מִסְפּוֹא לַֽחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן וַיַּרְא אֶת כַּסְפּוֹ וְהִנֵּה הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּֽוֹ: {כח} וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּֽחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָֽנוּ: {כט} וַיָּבֹאוּ אֶל יַֽעֲקֹב אֲבִיהֶם אַרְצָה כְּנָעַן וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת כָּל הַקֹּרֹת אֹתָם לֵאמֹֽר: {ל} דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת וַיִּתֵּן אֹתָנוּ כִּֽמְרַגְּלִים אֶת הָאָֽרֶץ: {לא} וַנֹּאמֶר אֵלָיו כֵּנִים אֲנָחְנוּ לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִֽים: {לב} שְׁנֵים עָשָׂר אֲנַחְנוּ אַחִים בְּנֵי אָבִינוּ הָֽאֶחָד אֵינֶנּוּ וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת אָבִינוּ בְּאֶרֶץ כְּנָֽעַן: {לג} וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם הָֽאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי וְאֶת רַֽעֲבוֹן בָּֽתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵֽכוּ: {לד} וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וְאֵֽדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם כִּי כֵנִים אַתֶּם אֶת אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָֽרוּ: {לה} וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַֽאֲבִיהֶם וַיִּירָֽאוּ: {לו} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַֽעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּֽנָה: {לז} וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַֽאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶֽיךָ: {לח} וַיֹּאמֶר לֹֽא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּֽי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּֽלְכוּ בָהּ וְהֽוֹרַדְתֶּם אֶת שֵֽׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאֽוֹלָה:

רש"י על בראשית פרק-מב

רש"י: {א} וירא יעקב כי יש שבר במצרים. ומהיכן ראה, והלא לא ראה אלא שמע, שנאמר הנה שמעתי וגו', ומהו וירא, ראה באספקלריא של קדש שעדיין יש לו שבר במצרים, ולא היתה נבואה ממש להודיעו בפירוש שזה יוסף: למה תתראו. למה תראו עצמכם בפני בני ישמעאל ובני עשו כ כאילו אתם שבעים, כי באותה שעה עדיין היה להם תבואה (תענית י:). (ולי נראה כפשוטו למה תתראו, למה יהו הכל מסתכלין בכם, ומתמיהים בכם שאין אתם מבקשים לכם אוכל בטרם שיכלה מה שבידכם). ומפי אחרים שמעתי שהוא לשון כחישה, למה תהיו כחושים ברעב, ודומה לו ומרוה ל גם הוא יורה (משלי יא, כה.): {ב} רדו שמה. ולא אמר לכו, מ רמז למאתים ועשר שנים שנשתעבדו למצרים כמנין רד"ו: {ג} וירדו אחי יוסף. ולא כתב בני יעקב, מלמד שהיו מתחרטים במכירתו, ונתנו לבם להתנהג עמו באחוה, ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם: עשרה. מה תלמוד לומר, והלא כתיב ואת בנימין אחי יוסף לא שלח, אלא לענין האחוה היו חלוקין לעשרה, שלא היתה אהבת כולם ושנאת כולם שוה לו, אבל לענין לשבור בר, כלם לב אחד להם (בב"ר צא, ב.): {ד} פן יקראנו אסון. ובבית לא יקראנו אסון, אמר רבי אליעזר בן יעקב, מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה (ב"ר שם ט.): {ה} בתוך הבאים. מטמינין עצמן שלא יכירום, לפי שצוה להם אביהם שלא יתראו כולם בפתח אחד, אלא שיכנס כל אחד בפתחו, כדי שלא תשלוט בהם עין הרע שכולם נאים וכולם גבורים: {ו} וישתחוו לו אפים. נשתטחו לו על פניהם, וכן כל השתחואה פשוט ידים ורגלים הוא (שבועות טז:): {ז} ויתנכר אליהם. נעשה להם כנכרי נ בדברים לדבר קשות (ב"ר צא, ז.): {ח} ויכר יוסף וגו'. לפי שהניחם חתומי זקן (ב"מ לט: כתובות כז:): והם לא הכירוהו. שיצא מאצלם בלא חתימת זקן. ועכשיו מצאוהו בחתימת זקן. ומדרש אגדה ויכר יוסף את אחיו, כשנמסרו בידו הכיר שהם אחיו וריחם עליהם, והם לא הכירוהו כשנפל בידם לנהוג בו אחוה: {ט} אשר חלם להם. עליהם, וידע שנתקיימו, שהרי השתחוו לו: ערות הארץ. גלוי הארץ, מהיכן היא נוחה ליכבש, כמו את מקורה הערה (ויקרא כ, יח.), וכמו ערום ועריה (יחזקאל טז, ז.), וכן כל ערוה שבמקרא לשון גילוי. ותרגם אונקלוס בדקא דארעא, כמו בדק הבית, ס רעוע הבית, אבל לא דקדק לפרשו אחר לשון המקרא: {י} לא אדני. לא תאמר כן, ע שהרי עבדיך באו פ לשבר אוכל: {יא} כלנו בני איש אחד נחנו. נצנצה בהם רוח הקדש וכללוהו עמהם, שאף הוא בן אביהם: כנים. אמתיים כמו כן דברת (שמות י, כט.), כן בנות צלפחד דוברות (במדבר כז, ז.), ועברתו לא כן בדיו (ישעיה טז, ו.): {יב} כי ערות הארץ באתם לראות. שהרי נכנסתם בעשרה שערי העיר, צ למה לא נכנסתם בשער אחד (ב"ר צא, ו.): {יג} ויאמרו שנים עשר עבדיך וגו'. ובשביל אותו אחד שאיננו, נתפזרנו בעיר לבקשו: {יד} הוא אשר דברתי. הדבר אשר דברתי שאתם מרגלים, ק הוא האמת והנכון, זהו לפי פשוטו. ומדרשו, אמר להם, ואילו מצאתם אותו ויפסקו עליכם ממון הרבה, תפדוהו, אמרו לו הן, אמר להם, ואם יאמרו לכם שלא יחזירוהו בשום ממון מה תעשו, אמרו לכך באנו, להרוג או ליהרג, אמר להם הוא אשר דברתי אליכם, להרוג בני העיר באתם, מנחש אני בגביע שלי, ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם: {טו} חי פרעה. אם יחיה ר פרעה: אם תצאו מזה. מן המקום הזה: {טז} האמת אתכם. אם אמת ש אתכם. לפיכך ה"א נקוד פתח, שהוא כמו בלשון תימה, ואם לא תביאוהו חי פרעה ת כי מרגלים אתם: {יז} משמר. בית א האסורים: {יט} בבית משמרכם. שאתם אסורים בו ב עכשיו: ואתם לכו הביאו. אל בית אביכם: שבר רעבון בתיכם. מה שקניתם לרעבון ג אנשי בתיכם: {כ} ויאמנו דבריכם. יתאמנו ויתקיימו, כמו אמן אמן (במדבר ה, כב.), ד וכמו יאמן נא דבריך (מלכים-א ח, כז.): {כא} אבל. כתרגומו בקושטא. וראיתי בבראשית רבה (צא, ח.) לישנא דרומאה (לשון בני הנגב) הוא, אבל ברם: באה אלינו. טעמו בבי"ת, לפי שהוא בלשון עבר, שכבר באה. ותרגומו אתת לנא: {כב} וגם דמו. אתין וגמין רבויין, דמו וגם דם הזקן: {כג} והם לא ידעו כי שומע יוסף. מבין לשונם, ובפניו היו מדברים כן: כי המליץ בינותם. כי כשהיו מדברים עמו היה המליץ ביניהם, ה היודע לשון עברי ולשון מצרי, והיה מליץ דבריהם ליוסף, ודברי יוסף להם, לכך היו סבורים שאין יוסף מכיר בלשון עברי: המליץ. זה מנשה בנו: {כד} ויסב מעליהם. נתרחק מעליהם, שלא יראוהו בוכה: ויבך. לפי ששמע שהיו ו מתחרטין: את שמעון. הוא השליכו לבור, הוא שאמר ללוי ז הנה בעל החלומות הלזה בא. דבר אחר, נתכוון יוסף להפרידו מלוי, שמא יתיעצו שניהם להרוג אותו: ויאסר אתו לעיניהם. לא אסרו אלא לעיניהם, ח וכיון שיצאו, הוציאו והאכילו והשקהו (ב"ר צא, ח.): {כז} ויפתח האחד. הוא לוי שנשאר יחיד ט משמעון בן זוגו: במלון. במקום שלנו י בלילה: אמתחתו. הוא כ שק: {כח} וגם הנה באמתחתי. הכסף בו עם התבואה: מה זאת עשה אלהים לנו. להביאנו לידי עלילה זו, ל שלא הושב אלא להתעולל עלינו: {לד} ואת הארץ תסחרו. מ תסובבו. וכל לשון סוחרים וסחורה על שם שמחזרים וסובבים אחר פרקמטיא: {לה} צרור כספו. קשר כספו: {לו} אתי שכלתם. מלמד שחשדן שמא הרגוהו או מכרוהו נ כיוסף: שכלתם. כל מי שבניו אבודים קרוי שכול: {לח} לא ירד בני עמכם. לא קבל דבריו ס של ראובן, אמר, בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני (ב"ר צא, ט.):

רמב"ן על בראשית פרק-מב

רמב"ן: {א} למה תתראו. אל תראו עצמכם שבעים לפני בני עשו וישמעאל (תענית י) באותה שעה עדיין היתה להם תבואה ומפי אחרים שמעתי שהוא לשון כחישה למה תהיו כחושים ברעב ודומה לו ומרוה גם הוא יורה לשון רש"י ודברי אחרים אין בהם ממש ומה שאומר אל תראו עצמכם שבעים בפני בני ישמעאל ובני עשו לא הבינותי שאין בני ישמעאל ובני עשו עתה בארץ כנען ולמה לא יאמר שלא יראו את עצמן שבעים בפני בני ארץ כנען ואולי היו בני ישמעאל ובני עשו באים מארץ אחוזתם אל יוסף לשבור והיו באים דרך ארץ כנען עוברים עליו ואמר להם שלא יראו עצמן שבעים בפניהם כי יחשדוהו שיש ליעקב תבואה ויבואו אליו לאכול עמו לחם בביתו ואם כן מה שאמר ונחיה ולא נמות טעם אחר הוא הזהירם להיות נשמרים במעט אשר בידם ושילכו לקנות ממנו שלא ימותו כאשר יתום הלחם אשר בידם והנכון למה תתראו במקום הזה כי היה לכם ליסע מיד כאשר שמעתם שיש שבר במצרים כי כבר בסכנה היו אם לא ימהרו לדבר וזה טעם ונחיה ולא נמות {ו} הוא המשביר לכל עם הארץ. איננו ראוי שיהיה השליט על הארץ משנה למלך מצרים מוכר לכל אחד סאה או תרקב מן התבואה ולכן נתעוררו בזה רבותינו ואמרו (ב"ר צא ו) שצוה לסתום כל האוצרות חוץ מאחד בעת ההיא ועל דרך הפשט יתכן שהיו באים לפניו מכל הארצות והוא שואל וחוקר עליהם ומצוה לפקידים תמכרו לאנשי עיר פלונית כך וכך תבואה ממין פלוני והוצרכו בני יעקב לבא לפניו בתוך הבאים מארץ כנען לצוות עליהם כמה ימכרו לארצם כי הם ראשונים לאשר באו מארץ כנען והם באו לפניו בעבור כולם {ז} וירא יוסף את אחיו ויכירם. מיד שראה אותם הכירם ופחד אולי יכירוהו ויתנכר אליהם ששם המצנפת על מצחו וקצת הפנים ושנה עצמו כמו שנאמר באשת ירבעם (מלכים א יד ב) קומי נא והשתנית ולא ידעו כי את אשת ירבעם וכתיב (שם פסוק ה) ויהי כבואה והיא מתנכרה או יהיה ויתנכר בכאן שהתנכר להם בדבריו שדבר להם קשות ואמר להם בכעס כאילו לא יבא אדם לפניו לשבר מאין באתם לפני ויאמרו מארץ כנען לשבור אוכל וכאשר הזכירו לו זה אז נתברר לו שהם אחיו באמת וזה טעם ויכר יוסף פעם שנית כי נתוסף לו בהם היכר וידיעת אמת ורש"י כתב נעשה להם כנכרי בדברים לדבר אתם קשות ועל דעתו יהיה ויתנכר לומר שדבר כאיש נכרי ואיננו נכון {ח} והם לא הכירוהו. כלל ולא הוצרך עוד להתנכר אליהם ואמרו רבותינו (יבמות פח) בטעם ההכרה לפי שהניחם חתומי זקן והם לא הכירוהו שיצא מאצלם בלא חתימת זקן ועכשיו מצאוהו בחתימת זקן והנה יששכר וזבולון אינם גדולים מיוסף רק מעט אבל כיון שהכיר את הגדולים הכיר את כולם ועוד היה מכירם מדעתו שיבאו שם והם לא הכירוהו שלא נתנו לבם שיהיה העבד אשר מכרו לישמעאלים הוא השליט על הארץ ואמר רבי אברהם ויכירם בתחלה הכיר שהם אחיו ואחרי כן הסתכל בכל אחד והכירו {ט} ויזכר יוסף את החלומות אשר חלם להם. עליהם וידע שנתקיימו שהרי השתחוו לו לשון רש"י ולפי דעתי שהדבר בהפך כי יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו זכר כל החלומות אשר חלם להם וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו בתחילה מן החלום הראשון והנה אנחנו מאלמים אלומים כי "אנחנו" ירמוז לכל אחיו אחד עשר ופעם שנית ישתחוו לו השמש והירח ואחד עשר כוכבים מן החלום השני וכיון שלא ראה בנימן עמהם חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים החלום הראשון תחילה ועל כן לא רצה להגיד להם אני יוסף אחיכם ולאמר מהרו ועלו אל אבי וישלח העגלות כאשר עשה עמהם בפעם השניה כי היה אביו בא מיד בלא ספק ואחרי שנתקיים החלום הראשון הגיד להם לקיים החלום השני ולולי כן היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל על שמעון ועליו ואף אם היה רצונו לצער את אחיו קצת איך לא יחמול על שיבת אביו אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות כי ידע שיתקיימו באמת גם הענין השני שעשה להם בגביע לא שתהיה כוונתו לצערם אבל חשד אולי יש להם שנאה בבנימין שיקנאו אותו באהבת אביהם כקנאתם בו או שמא הרגיש בנימין שהיה ידם ביוסף ונולדה ביניהם קטטה ושנאה ועל כן לא רצה שילך עמהם בנימן אולי ישלחו בו ידם עד בדקו אותם באהבתו ולזה נתכוונו בו רבותינו בבראשית רבה (צג ט) אמר רבי חייא בר' אבא כל הדברים שאתה קורא שדיבר יהודה בפני אחיו עד שאתה מגיע ולא יכול יוסף להתאפק היה בו פיוס ליוסף פיוס לאחיו פיוס לבנימין פיוס ליוסף ראה היאך נותן נפשו על בניה של רחל וכו' וכן אני אומר שכל הענינים האלה היו ביוסף מחכמתו בפתרון החלומות כי יש לתמוה אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו ויקר פדיון נפשו ויפדנו ברוב ממון אבל היה רואה כי השתחויית אחיו לו וגם אביו וכל זרעו אתו אי אפשר להיות בארצם והיה מקוה להיותו שם במצרים בראותו הצלחתו הגדולה שם וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה שנתברר לו כי יבאו כלם שמה ויתקיימו כל חלומותיו

"ויאמר אליהם מרגלים אתם" - העלילה הזאת יצטרך להיות בה טעם או אמתלא כי מה עשו להיות אומר להם ככה וכל הארץ באו אליו והם בתוך הבאים כמו שאמר לשבור בתוך הבאים כי היה הרעב בארץ כנען ואולי ראה אותם אנשי תואר ונכבדים לבושי מכלול כולם ואמר להם אין דרך אנשים נכבדים ככם לבא לשבור אוכל כי עבדים רבים לכם ויתכן שהיו בתחילת הבאים מארץ כנען והוא טעם ויבאו בני ישראל לשבור בתוך הבאים כי היה הרעב בארץ כנען כי עתה באו משם הראשונים ויאמר להם יוסף מרגלים אתם כי מארץ כנען לא בא אלי אדם לשבור אוכל וזה טעם מאין באתם שאמר להם בתחילה {יא} כלנו בני איש אחד נחנו. יתכן לפרש הטענה הזאת כי אמרו מפני היותנו אחים בני איש אחד ולא נפרד זה מזה כי כן רצון אבינו באנו כלנו כאחד לשבר אוכל ולא שלחנו אחד ממנו עם עבדיו וכן היה הדבר כי למה ישלחם כולם אלא שאין רצונם להפרד זה מזה גם יתכן שעשו כן בעבור כובד הרעב שלא יגזלו מעבדיהם בדרך את השבר אשר יביאו ויתכן שאמרו לו כלנו בני איש אחד נחנו תוכל לחקור עליו כי הוא נודע בשערים בכבוד עשרו ורוב בניו ואם תשאל ותחקור תדע כי כנים אנחנו ואנשים צדיקים בני צדיק ולא מרגלים וטעם לא היו עבדיך מרגלים כי כנים אנחנו מנעורינו בכל דברינו לא היו עבדיך מרגלים מאז ועד עתה וכן (להלן פסוק לא) לא היינו מרגלים מעולם ורבותינו נתעוררו כמו שאמרנו ודרשו (ב"ר צא ו) שנכנסו בעשרה פתחים כדרך מרגלים ולכך העליל עליהם וטענה נכונה היא אבל לא הזכיר אותה הכתוב ועוד שאמרו לו בתחלה כלנו בני איש אחד נחנו והיא שמחייבת אותם ויתכן שמתחלה אמר להם נכנסתם בעשרה פתחים ועכשיו אתם נועדים במקום אחד ונקשרים יחדיו אין זה רק דרך מרגלים ואמרו לו בעבור היותנו אחים נאספנו יחד ואמר להם לא כי ערות הארץ באתם לראות כי אם אתם אחים היה לכם ליכנס בפתח אחד כאשר אתם עתה יחדיו אז אמרו כי האחד איננו והלכו לבקשו והכתוב לא יחוש להאריך בטעם הטענות {יז} ויאסף אותם אל משמר שלשת ימים. עשה כן להפחידם ושיאמינו בו כי את האלהים הוא ירא ומפני מוראו מוציא אותם שלא ימותו אנשי ביתם ברעב וזה טעם ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם ועוד כי לא ישמעו להניח האחד רק להצלת כלם {כא} אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו. חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו והכתוב לא סיפר זה שם או מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר והנה ראובן ענה להם שכבר אמרתי אליכם בשעת מעשה שלא תחטאו בו כי ילד הוא ומפני נערותו חטא לכם וראוי לכם להעביר על חטאות נעוריו ועתה גם דמו עם האכזריות אשר אתם אומרים הנה נדרש או יהיה פירוש גם דמו אף על פי שלא הרגתם אותו ידרוש השם מכם דמו ונחשב לכם כאלו שפכתם דמו בהיותו נמכר לעבד עולם כי יתכן שמת בעבור היותו ילד שעשועים ולא נסה לעבוד ורבותינו דרשו (ב"ר צא ח) דמו ודם הזקן {כה} וטעם ולתת להם צדה לדרך. כדי שלא יאכלו בדרך מה שקנו והנה הודיע להם זה כי בידם נתן הצדה דרך חסד כדי שיוכלו להביא את האח כי אמר אין דעתי להרע לכם אם יאמנו דבריכם {כז} ויפתח האחד את שקו. אחד מהם פתח את שקו במלון לתת ממנו מספוא לחמורו והאחרים לא פתחו את שקיהם עד היותם עם אביהם כאשר אמר ויהי הם מריקים כי אולי היו האחרים לוקחים לחמוריהם תבן כי לא יאכלו כל משאם בדרך וזה האחד לא היה חמורו חזק והוצרך למספוא ומצא כספו בפי אמתחתו וכתב רש"י כי אמתחת הוא השק ואונקלוס תרגם טוענא והנראה מדעתו שהיו לכל אחד שק גדול ושקים קטנים להשוות משאם וכלל המשא יקרא אמתחת והנה אירע לאחד שמצא כספו בפי אותו השק שפתח ולא קרה לאחרים כן עד היותם מריקים את כולם והקרוב אלי כי אמתחת שק גדול יש לו שני צדדים הנקרא בלשון תלמוד (כתובות קי) מתראתא ובפי אחד מן הצדדין הושם הכסף לכולם ואירע לאחד שפתח הצד ההוא שהיה בו הכסף ולא לאחרים ונקרא אמתחת בעבור שימתח לצדדין {לד} ואת הארץ תסחרו. שינו לו בדבר מפני השלום כדי שישמע אליהם לשלח אתם בנימין כי ברצונם מיד היו חוזרים לולי שאמר לא ילך בני עמכם וכן אמרו לו אחיכם האחד הניחו אתי ולא הגידו לו מאסרם ולא מאסר שמעון ויתכן שאמר להם יוסף ואת הארץ תסחרו ולא סיפרו הכתוב וטעמו שתביאו סחורה כרצונכם לקנות התבואה ולא אקח מכס סחורתכם כי איטיב לכם תחת בשתכם וכן שאול שאל האיש לנו ולמולדתינו (להלן מג ז) התנצלות לאביהם או כאשר אמרו לו כלנו בני איש אחד נחנו אמר להם לא כי באמת ערות הארץ באתם לראות והגידו לי אם אביכם חי ואם יש לכם עוד אח כי אחקור עליכם ואדע מה אתם ואז ענו שנים עשר אחים אנחנו בני איש אחד והוא בארץ כנען היום כי עודנו חי והקטן עמו והאחד איננו והוא מה שאמר יהודה (להלן מד יט) אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח וכן במקומות רבים יקצר במעשה או בסיפור כאשר הזכרתי (לעיל כד כב לא ז) ורש"י כתב תסחרו תסבבו וכל לשון סחורה וסוחרים על שם שמסבבים אחר פרקמטיא נראה שרצה הרב להזהר מזה שלא אמרו אלא שיהיו רשאים לסבוב הארץ ולשבור בר כרצונם תמיד ולא פירש כן (לעיל לד י) שבו וסחרוה ויסחרו אותה (שם פסוק כא) {לז} את שני בני תמית. קיבל עליו באלה להביאו אל אביו כי אמר לו את שני בני תמית בהיות ענשך עלי אם לא אשיבנו אליך והוא כענין מה שאמר יהודה (להלן מג ט) וחטאתי לך כל הימים ואמר את שני בני והם היו ארבעה לאמר תחת האחד מבניך יהיה הכפל בבני והנה יעקב לא בטח בראובן כאשר בטח ביהודה כי יהודה גבר באחיו ועוד כי ראובן כבר פשע באביו ולא יבטח בו והכלל כי היתה עצת יהודה טובה להניחו לזקן עד שיכלה פת מן הבית (עיין תנחומא מקץ ח) כי אז ישמע והוא מה שאמר לו ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם טפנו

אור החיים על בראשית פרק-מב

אור החיים: {ב} כאשר כלו. אולי שהכונה היא שלא נשאר אלא שיעור המספיק לזמן הליכתם וביאתם, ויאמר גם על זה כלו כי צריכין להביא עוד. או לפי מה שאמרו ז''ל (תענית י:) כי יעקב הכין תבואה לשני רעב היו אוכלים במשך הליכתם וחזרתם מהמזומן אצלו, ולזה דקדק הכתוב לומר כלו השבר אשר הביאו ממצרים לומר אותו השבר כלו ולא כל השבר שהיה להם: {ג} ויאמר אליו יהודה לאמר. אומרו תיבת לאמר. פי' שאמר אליו יהודה הצעת דברים לאמר אליו התשובה, וההצעה היא העד העיד וגו', והאמירה היא אם ישך וגו', ונתכוין הכתוב בזה לשלול תשובה מאופן אחר הנשמעת מההצעה הנזכר והוא כי לצד שהעיד וגו' בהכרח שיקחו בנימין וילכו בין לרצון בין שלא לרצון, לזה אמר לאמר פי' הודעה זו גזירתה היא מה שיאמר אחר כך:

או ירצה על זה הדרך לאמר העד וגו' פי' אמר לנו זה והעיד עלינו עדים בהתראתו. עוד ירצה לומר השיבני על טענה זו אם יש לך תשובה להשיב לאדוני הארץ. עוד ירצה שיש עוד לומר טעם אחר מלבד זה והוא סכנת שמעון הנתון בבית כלא לערב הוכחת דבר כי לא מרגלים:

לא תראו פני וגו'. נתכוון בזה לשלול טענה כי יאמר יעקב שיעשה הוכחות וראיות המספיקים לפני מלכים ויועצי ארץ להכיר כי אינם בגדר ספק מרגלים ובזה תמה טענת האיש החושד בהם, לזה אמר העד בנו לאמר לא תראו פירוש שאינו מתרצה לראות פנינו זולת בביאת בנימין, ומעתה אינם יכולים לעמוד לפניו בשום אופן ואיך ילכו לקנות התבואה ממנו. ואולי כי לזה כפל יהודה דבר זה ב' פעמים כי תנאי זה של בנימין מעכב הגם שיוסר חשד המרגלות: {ח} ונחיה ולא נמות. פי' נחיה חיים בלא צער, ואומרו ולא נמות פירוש ולפחות לא נמות הגם שיחיו חיי צער. או ירצה באומרו ולא נמות לדייק בא אבל אם לא ילכו לא תאמר שיחסר להם חיות המספיק לבד אלא אפי' חיי צער לא יחיו אלא הם מעותדים למות:

או ירצה שאם לא ילכו עתידים למות בעולם העליון כי יאמר ה' להם למה לא טרחו לחיי נפשם:

גם אנחנו. אומרו גם פי' מלבד בנימין שאתה ירא עליו בהליכה זו יחיה וגם המה, וזולת זה הנה הוא והם מתים ודאי ואינו מן הראוי שימותו כולם וגם בנימין משום ספק בנימין, לו יהיה שספק סכנת בנימין מוכרע כאמור בטענת יעקב כמו שפירשתי בפסוק (מ''ב ל''ח) כי אחיו מת. ואומרו גם אתה אחרו הזכרת חיות אביהם לחיותם, אפשר שנתכוונו לדבר כפי הדין (יו''ד רנ''א) שחיי אדם קודמין אפילו לחיי אביו. או אפשר שנתכוונו לדבר בדרך לא זו אף זו והוא העליון. או יאמר עז''ה לא הם לבד בהליכתם יחיו אלא גם אתה צריך לדבר כי אין לחם בכל הארץ זולת במצרים והוא מסוכן אם לא ילכו, ואומרו גם טפינו באחרונה כי בניו של אדם חביבין עליו מגופו. וצא ולמד מדוד שאמר על אבשלום הגם שהיה רודף אביו (ש''ב י''ט) מי יתן מותי וגו': {ט} אנכי אערבנו וגו' וחטאתי וגו' כל הימים. טעם אומרו כל הימים. רז''ל (ב''ר פ' צ''א) אמרו עולם הבא שכולו ימים. ובפ' הגולין (מכות יא:) אמר רב יהודה נידוי על תנאי צריך התרה מנלן מיהודה דכתיב אם לא הביאותיו וגו' ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מאי דכתיב יחי ראובן וגו' כל אותם מ' שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מתגלגלין עד שעמד משה וכו' ע''כ. ואם תאמר דלמא עונשו של יהודה היה שלא כפל התנאי כתנאי בני גד וכו' (קידושין סא:) שהמעשה קיים על כל פנים, לזה ראיתי להגאון רא''ם שתירץ כי בדבר זה לא היה טועה יהודה וגם אביו, אבל נידוי שעל תנאי שצריך התרה אפשר שיטעה יהודה וגם אביו לפי שלא נודע דין זה אלא ממקרה שקרה ליהודה וכו' מה שאין כן כפל התנאי שמבואר בתורה. דבריו נפלאו ממני ממה נפשך אם לא היתה התורה ככתבה ידועה לאבות אם כן מנין היו יודעים כי בני גד ובני ראובן שאלו עבר הירדן והתנה משה עמהם תנאי כפול, ואם היו יודעים כל ההלכות הנשמעים מתורת משה למה תגרע הלכה זו שלא ידעו אותה. ותמצא שאמרו במסכת חולין שכל ההלכות נאמרו בסיני אלא שנשנית כל אחת במקומה כמו גיד הנשה שהגם שנאמרה בפרשת וישלח בענין יעקב בסיני נצטוו עליו אלא שנכתבה במקומו וכמו כן כל ההלכות, ואם כן דין זה הנלמד מיהודה כמו כן נאמר בסיני ומעתה אין הפרש בין ההלכות להיותם נלמדים בסדר זה או בסדר זה, ולכשנאמר שיעקב ידע הכל כמו שידע זה ידע זה:

ועוד גדולה מזו אני רואה כי דין זה דתנאי כפול במחלוקת שנו ליה כי ר' חנינא בן גמליאל סובר שאין צריך לכפול התנאי וטעם בני גד ובני ראובן לטעמים האמורים שם בגמרא מה שאין כן דין נידוי על תנאי הלכה מוסכמת היא ואין חולק עליה ואם כן אדרבה יותר יש לתלות עונשו של יהודה לצד שלא כפל התנאי להיותו סובר כדעת רבי חנינא בן גמליאל וכמו כן סבר יעקב ולצד שאין הלכה כן היו עצמותיו מתגלגלים בארון ממה שנאמר כי נידוי על תנאי צריך התרה הלכה פשוטה וטעו בה יעקב ובניו:

והנכון הוא כי כוונת דברי רב יהודה שאמר נידוי על תנאי צריך התרה הוא על זה הדרך אם נידה על תנאי ולא כפל לומר ואם לא לא אהיה בנידוי זה הוא שצריך התרה אבל אם כפל ושלל אינו צריך התרה. וכיוצא בה גם כן אמר שם בש''ס (מכות יא.) אמר ר' אבהו קללת חכם אפילו על תנאי היא באה מנלן מעלי וכו'. ואם תאמר מה צריך להשמיענו רב יהודה בזה משנה (קידושין פ''ג מ''ד) ערוכה היא כל תנאי שאינו כתנאי וגו' המעשה קיים. זה אינו כי בנדרים ושבועות העיקר הוא הלב כמאמר ר' עקיבא שדרש (שבועות כ''ו) האדם בשבועה שצריך לבו ופיו שוים וזולת זה אינו שבועה והוא הדין נדרים ונדויים, ומעתה יאמר אדם כי בנידוי הגם שלא התנה תנאי כפול כיון שלבו לא גמר לנדות אלא אם יהיה כן למה יתחייב בדבר שלא היה כן בלבו והתורה אמרה האדם בשבועה, לזה הודיע רב יהודה שאם לא כפל הגם שעשאו נדוי על תנאי צריך התרה, ואין הוכחה לדין זה אלא מיהודה, וטעם דין זה כטעם דין זה קללת חכם האמורה בסמוך ואין לנו אלא מה שגילה לנו הכתוב במעשה יהודה ובמעשה עלי, גם מעשה יעקב שקלל (ויצא לא לב) עם אשר וגו' לא יחיה וכולן לא היה סתירת הדבר בכפל התנאי:

ומה שכתב הרא''ם כי נאמר הכפל ולא נכתב כבר דחינו הדברים ואין צורך להוסיף לדחותם:

שוב ראיתי להתוספות שכתבו בפירוש דברי רב יהודה שטעם נידוי יהודה שחל הגם שהוא על תנאי הוא לצד שלא היה בידו לקיימו ולכך חל גם על התנאי וגו' אבל שאר תנאים שבידו לקיימן כגון שמנדין את האדם שלא יעשה דבר ודאי לא חל הנידוי כלל עד כאן:

והנה לדברי התוס' הגם שכפל המנדה התנאי אף על פי כן חל עליו לצד שאין בידו לקיימו, וזה הפך מה שכתבנו. ולא ידעתי מה יפרשו במימרת רבי אבהו הסמוכה לה שאמר קללת חכם אפילו על תנאי ומוכיח מעלי שאמר לשמואל כה יעשה לך וגו' אם תכחד והדבר היה בידו לומר לו תכף ומיד ובידו של שמואל לומר לו. ויש ליישב. ואל תקשה והלא דברי רב יהודה סתם נאמרו נידוי על תנאי ולא חלק בדבר שיכול לעשותו לדבר וכו', כי סמך על ההוכחה דון ממנה כמוה וכמציאותה. גם למה שפירשתי שכוונת רב יהודה הוא על הכפל לא חש עליך רב יהודה לטעות כי סמך על המלמד דעת ממנו ובו לא היה כפל:

גם הצצתי בדברי התוס' וראיתי כי סוברים כנ''ל שמנדה על דבר שהוא בידו לעשותו הגם שלא התנה תנאי כפול אין צריך התרה ואם כן אם לא היה מטעם שחל הנידוי על יהודה שאין בידו לקיימו הגם שלא כפל התנאי אין המעשה קיים ואין צריך תנאי כפול ודלא כדברי הרא''ם. נמצינו אומרים שני טעמים בדין המנדה על תנאי האחד לצד שלא כפל הוא שצריך התרה ומדין תנאי כפול והב' לצד שנידה על דבר שאינו ברשותו והוא דעת התוספת ונשאר לנו לדעת למה לא התיר יהודה נידויו:

וראיתי להראב''ד ז''ל בהשגותיו על רמב''ם בפ''ז מהלכות ת''ת השיג על מה שכתב רמב''ם שם תלמיד חכם שנידה לעצמו ואפילו נידה על דעת חברו ואפילו על דבר שחייב עליו נידוי הרי זה מתיר לעצמו ע''כ, השיגו כי למה לא התיר יהודה לעצמו ועל כל זה קשה לי יעקב למה לא התירו ע''כ:

וראיתי להרשב''א שכתב כי מה שיכול חכם להתיר נידויו דוקא בדלא מחויב נידוי וכההיא דמר זוטרא וכו'. ולדרכו של רשב''א לא קשה אלא קושית יעקב למה לא התירו אבל יהודה אינו יכול, אבל על כל פנים קשה היה לו ליהודה לקבץ ג' הדיוטות ולהתיר לו, ואין בזה דין על דעת חבירו שצריך מדעתו, שהרי נסתלק חיובו ששעבד עצמו להביאו לפניו, ועוד היה לו להודיעו, ופשיטא כי לא יחפוץ לצער את יהודה בנו ללא דבר. והדברים פשוטים אצלי כי על כל פנים אין קושיא על יעקב כי לכשנאמר שידע הדין שצריך התרה סמך כי יהודה יתיר על ידי אחרים אחיו וכיוצא בהם ואין קושיא על יעקב זולת על יהודה יש לנו לפקח לדעת טעמו:

והנה לפי מה שהעליתי בפירוש דברי רב יהודה שטעם ההתרה היא שלא כפל התנאי כפי זה טעמו של יהודה הוא שהיה סובר כר' חנינא בן גמליאל שאינו צריך כפל התנאי ובזה טעה. אלא תקשה ולמה לא הוכיחו לרחב''ג מיהודה שנענש כי דברי רבי יהודה למה שהעמדנו בדין כפל התנאי הם דלא כרחב''ג. ולסברת התוס' שפירשו דברי רב יהודה כי טעם שצריך התרת הנידוי הוא לצד שעשאו על דבר שאינו ברשותו בהכרח לומר שנעלם מעיני יהודה דין זה, ויעקב הגם שנאמר שידעו תלה כי יהודה יתיר מעצמו: {כג} שלום לכם וגו'. אמר כן האיש מעצמו מבלי דעת כוונתו של יוסף מה היא, ולדבריהם ז''ל (תנחומא) שאמרו כי הוא מנשה יפה כח הבן מכח האב וידע כי יסכים על דבריו. ואומרו אל תיראו, לפי שהוכר בפניהם היראה דהיו יראים דכתיב (פסוק י''ח) וייראו האנשים:

נתן לכם מטמון. פי' איזה אדם טמן שם הכסף וה' נתנו לכם ביאוש הבעלים ובני נח אינם מצווין על הכרזת אבידה, ולחזק לבם הוציא אליהם את שמעון להראות כי שלום להם: {כד} ויבא האיש את האנשים וגו'. אמר כן פעם ב'. להיות כי בפעם ראשונה נפסקה הכניסה כי נתעכבו ועמדו פתח הבית פירוש קודם שיכנסו לבית, והגם שאמר ויבא האיש וגו' ביתה יוסף הוא על דרך אומרו (ויצא) וילך חרנה שהכוונה היא ללכת לחרן, ולעולם עדיין לא נכנסו, וטעם שרצו לדבר עמו קודם על הכסף לדעת ביאתם למה אם לטוב אם לרע לדעת מה יעשה ישראל ואחר תשובתו אליהם הוצרך פעם ב' לומר ויבא האיש, ביתה יוסף פירוש בית המשובח שלו: {כו} ויביאו לו וגו' הביתה וגו'. פי' לחדר המיוחד לו והם היו בחדר אחר בבית עצמו, והודיע הכתוב שנכנסו אצלו למקום שהיה בו להכניס המנחה: {כז} וישאל להם לשלום. פי' מתחילה שאל בשלומם כי הוא מהמוסר להקדים לשאול שלום את אשר לפניו, והוא אומרו להם לשלום ואחר כך שאל על אשר איננו שם השלום אביכם וגו':

השלום אביכם הזקן וגו'. קשה איך יוצדק לשאול השלום קודם שאלת העודנו חי. ואם הכונה בשאלת השלום היא מה שפירש באומרו העודנו חי למה כפל. גם בתשובת האחים קשה שאמרו שלום וגו' עודנו חי אחר שאמרו שלום מה חידוש באומרם עודנו חי. ואולי שנתכוון לומר אם ככוחו אז כחו עתה או הוחלש לצד הזקנה, והוא מה שדקדק לומר עודנו פירוש כמות שהיה בזמן הקודם, ולזה נתחכם גם כן לסדר שאלת שלום קודם שאלת העודנו חי להבין כוונתו כמו שפירשנו, וכפי זה שאלת העודנו חי אינה נכללת בשאלת השלום לו כי גם על אדם שהזקין ואפסו קצת כוחותיו כפי הטבע יאמר עליו שלום לו:

כלי יקר על בראשית פרק-מב

כלי יקר: {ד} אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה. כל הסבות והגלגולים האלו היו להורידם מצרימה כדי לפרוע חוב כי גר יהיה זרעך, וזו היא העצה העמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, אשר יעץ ואשר בירר לו הגליות לירד לארצות העמים העמוקים מן ארץ כנען במקום עומק שאול הגיהנם, ובילקוט מביא מדרש הדורש על יוסף פסוק (משלי כ.ה) מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה, ולי נראה לפרש שגם יוסף נתכוין לזה לסבב ירידתם למצרים למקום מים עמוקים מים הזדונים, וזו היא העצה היעוצה אשר בלב יוסף ואין אדם יכול לעמוד על דעתו, כי אם יהודה איש תבונות ירד לסוף דעתו וידלנה להוציא לאור מחשבתו אשר חשב על היהודים להורידם לארצות העמים, וע"כ נראה ה' אל יעקב במראות הלילה, כדרך שמצינו כשיעד לאברהם כי גר יהיה זרעך נראה אליו בזמן שהשמש שוקעת בנפול תרדמה על האנשים, כמ"ש (בראשית טו.יב) ויהי השמש לבא ותרדימה נפלה על אברם, כך נראה ה' אל יעקב במראות הלילה. כי כל זה רמז אל חשכת הגלות, ועל כן היה יעקב מתירא לירד למקום חושך ענן וערפל עד שאמר לו הקב"ה אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם, וזה ע"י העינוי שאמרו פן ירבה והקב"ה אמר כן ירבה, והעינוי היה סבה לעשותם לגוי גדול כמ"ש (שמות א.יב) וכאשר יענו אותו כן ירבה.

ובזה מדוקדק הלשון, שאמר לו ה' אנכי ארד עמך הקדים ירידת השכינה לירידתו, כי אנכי ארד היינו ירידת השכינה, עמך היינו ירידת יעקב, ובעליה נאמר בהפך זה ממש, ואנכי אעלך היינו עליית יעקב תחלה, ואח"כ גם עלה היינו עליית השכינה, המשל בזה למי שמוליך את חבירו למים עמוקים וחבירו ירא לרדת שמה פן יטבע ברוב עומקם, ע"כ אינו יורד לתוך המים עד שירד שמה תחלה זה המוליכו והוא אחריו, אבל בעליה אינו רוצה שילך מוליכו תחלה והוא ישאר במים לבדו, אלא הוא העולה תחלה ומוליכו אחריו, כדי שבין בירידה ובין בעליה לא ישאר הוא לבדו רגע אחת במים, כך לא רצה הקב"ה שיהיו ישראל בגלות רגע אחד בלא השכינה, ע"כ הקדים בירידה ירידת השכינה, ובעליה הקדים עלית יעקב וזהו ענין נכון ויקר.

דבר אחר, בעליה הזכיר השכינה פנים ואחור, כי אמר ואנכי היינו השכינה, אעלך היינו עליית יעקב באמצע, גם עלה זו השכינה, אך לפי שהיו במצרים רעים וחטאים כדאיתא בנבואת יחזקאל (כ.ז) ע"כ לא נתקיים בהם יעוד זה, כי לא הלכה השכינה כ"א לפניהם שנאמר (שמות יג.כא) וה' הולך לפניהם, ע"כ מסיק במדרש (ילקו"ש בא יב.קצט) הה"ד ואכלתם אותו בחפזון זה חפזון שכינה, פי' הדבר הוא, לפי שלא היתה השכינה כי אם לפניהם ע"כ הוצרכו לאכול בחפזון כדי למהר הליכתם אחרי השכינה, כמי שהולך אחרי איזו אדם המוליכו צריך לילך אחריו במהירות שלא יתרחק מן ההולך לפניו, אבל מ"מ דבר אלהינו יקום לעולם ויתקיים יעוד זה לעתיד, שלא יצטרכו לילך בחפזון כי יהיו מסובבים מן השכינה פנים ואחור, כמ"ש (ישעיה כב.יב) כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל, דהיינו פנים ואחור, והוא היעוד הנאמר כאן ואנכי אעלך גם עלה. {כו} כל הנפש הבאה ליעקב. אע"פ שהיו נפשות רבות מ"מ קראם כולם נפש לפי שקודם זה היו האחים מתקנאים ביוסף והיו נפשות חלוקות ועכשיו נעשו לאחדים וסרה קנאתם, וגם יוסף לא היה לו לב עליהם ע"כ הודיע לנו הכתוב שהיו כולם נפש אחת, להעיד על צדקתו של יוסף ועל צדקת האחים, לכך אמר תחלה כל הנפש הבאה לבית יעקב מצרימה להעיד על צדקת האחים, ואח"כ חזר ואמר ובני יוסף וגו' כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, להעיד על צדקת יוסף. {ל} אמותה הפעם. לפי שקודם זה היו חייו חיי צער והיה חשוב כמת בחייו כאילו כבר מת ועבר ובטל מן העולם, אבל עכשיו שנאמר ותחי רוח יעקב אביהם שנעשה איש חי, מעתה יהיה מעותד אל המיתה ורק פעם אחת ולא הרבה מיתות, כי החשוב כמת מחמת חיי צער דומה כאילו בכל יום הוא מת, וכן נאמר ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה ויהי ימי חייו קמ"ז שנה, כי ע"י חיי שלוה שהיה לו באותן י"ז שנים היה דומה למפרע כאילו חיה כל קמ"ז שנים חיים נעימים הקרוין חיים באמת. {לב} והאנשים רועי צאן כי אנשי מקנה היו. יש לדקדק למה הוצרך ליתן טעם לדבריו כי אנשי מקנה היו, יהיו אנשי מקנה או לא סוף סוף רועי צאן המה, ועוד שאמר כי יקרא אליכם פרעה ואמר מה מעשיכם ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך, יותר היה נכון שיאמרו רועי צאן היו עבדיך, כי דווקא רועי צאן תועבת מצרים המה אבל לא אנשי מקנה וכי פרעה לא היה לו מקנה, ועוד קשה כי המה שינו ולא אמרו כאשר צוה להם יוסף כי השיבו לפרעה רועי צאן היו עבדיך, ועוד גם אבותינו מיותר, וכי שאלם על מעשה אבותיהם.

וביאור הדבר הוא, שתכלית כל הדברים הללו היה כדי שירחיקם פרעה מעליו ויושיבם בארץ גושן, אע"פ שגם לפרעה היה צאן ובקר ורועים מכל מקום היו רועי מצרים נוהגין כבוד במין הצאן לכבוד מזל טלה אשר בו שמו כסלם, והכבוד הוא לרעות אותן במרעה שמן וטוב כר נרחב ושלא להכותם במקלות, אבל שאר אומות אינן נזהרים בזה ע"כ תועבת מצרים כל רועי צאן. לפיכך כשאמר יוסף לפרעה והאנשים רועי צאן כדי שירחיקם מעליו הוצרך ליתן טעם של התנצלות שלא יחשוד אותם שלכך בחרו אומנות הרעיה כדי להקהות שיני כל המאמינים במזל טלה בראותם הצאן אשר יעבור תחת השבט מוכה ומעונה, על כן נתן טעם כי אנשי מקנה היו שכך קרה להם שכל עיקר רכושם היה המקנה על כן בחרו להם אומנות הרעיה. {לג} והיה כי יקרא לכם פרעה. יש לחוש שלכך הוא קורא אתכם כדי לבחור בכם אנשים למלחמתו לפיכך כשישאל לכם מה מעשיכם ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך, ולא תאמרו לו בפירוש שאתם רועי צאן כי תועבת מצרים כל רועי צאן, ואינו מדרך המוסר לדבר דבר שהוא נתעב בעיני המלך והס להזכיר לפניו בפירוש דבר שהוא כנגד דתו, דאל"כ למה לא נתן יוסף טעם זה על דברי עצמו שאמר שהם רועי צאן וטעמו כי תועבת מצרים כו', אלא אדרבה שזה נתינת טעם על שלא צוה להם לומר שהם רועי צאן, אמנם המלך יבין מעצמו מאחר שאנשי מקנה אתם ודאי כולכם רועי צאן, וכדי שלא יבקש מכם להחליף מלאכת הרעיה באומנות דבר אחר, על כן תאמרו מנעורינו ועד עתה לא הורגלנו בשום אומנות אחרת כי אם בזה, וכדי שלא יאמר שמנעוריכם בחרתם באומנות זו להכחיש דעת המאמינים במזל טלה, ע"כ תאמרו גם אבותינו מעולם קודם שנתפשטה אמונה זו בעולם, אבל יוסף רצה לומר בפירוש אל פרעה כי המה רועי צאן, כי כך אמר תחילה שהוא רוצה לומר לפניו והאנשים רועי צאן כי אליו יתכן לומר בפירוש כן כדי שירחיק אתכם מעליו, אבל לכם לא יתכן לומר בפירוש לפניו דבר שיגרם ההרחקה, אלא הוא יבין זה מכלל דבריכם.

ולסוף הוחלפה השיטה, שיוסף לא אמר לפני פרעה כי המה רועי צאן, ואחיו אמרו בפירוש רועי צאן עבדיך לפי שראה שפרעה לא שלח אחריהם לקרא אותם ולא היה חושש פן יקח מהם הגבורים למלחמתו, על כן לא הוצרך הוא להזכיר כי רועי צאן המה, והמה אמרו בפירוש רועי צאן עבדיך כדי שירחיקם מעל גבולו כאמור, כי כך התנה יוסף שאחד מהם יאמר בפירוש כי המה רועי צאן, ואחד יאמר סתם אנשי מקנה או הוא או אחיו, דאל"כ למאי נפקא מינה הגיד יוסף לאחיו מה שרוצה לדבר בפני פרעה, אלא כך אמר יוסף לאחיו, אם אני אדבר בפירוש שרועי צאן אתם אזי די כשתאמרו אתם אנשי מקנה, כי אינו מדרך המוסר להזכיר שני פעמים רועי צאן כי הוא נגד דתו, ואם אני לא אומר בפירוש רועי צאן אז אתם תאמרו בפירוש, וכך היה לסוף ובזה הותרו כל הספיקות.

ספורנו על בראשית פרק-מב

ספורנו: {א} למה תתראו. למה תביטו זה אל זה וכל אחד מכם מצפה שילך חבירו ויתור כאמרם ז''ל קדירה דשותפי לא חמימא ולא קרירא וכן נתראה פנים שנראה זה אל זה: {ב} ונחיה. אע''פ שלא יהיה לשבע נשיג די מחיתנו ובאופן זה ולא נמות ברעב: {ג} וירדו אחי יוסף עשרה. כי לא היה המשביר מוכר לשום קונה אלא בעד בית א' ולא בעד רבים פן יעשה בו סחורה כמו שהוא המנהג בשני רעב: {ה} בתוך הבאים. שהיו הולכי' שם חבורות יחד להמלט מן השוללי' שרבו אז מפני הרעב: {ו} הוא השליט על הארץ הוא המשביר. עם היותו השליט היה הוא בעצמו המוכר ולא היה מאמין בעבדיו כי אמנם היה הכסף רב מאד וראוי לפרעה כאמרו ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה ולכן לא היה שום בר נמכר לקונים בלתי חותמו או כתב ידו: ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו. ולפי שעם היותו שליט היה הוא בעצמו המשביר הוצרכו אחי יוסף לבא אליו ולא לדבר אל עבדיו בלבד: {ז} ויכירם. שהם אחיו לא שהכיר אחד לאחד: ויתנכר אליהם. שנה טעמו ולא דבר בענוה כמנהגו: קשות. פן יכירוהו בקול: {ח} ויכר יוסף את אחיו. אחד לאחד ואחר כך: {ט} ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם. זכר להם את החלומות שבחלו' האלומות היו כלם משתחוים ושאלומתו קמה וגם נצבה שלא נפלה אחר שקמה. ולכן רצה שיבאו כלם ויבשרם ויתקיים בו ענין וגם נצבה: לראות את ערות הארץ באת'. לראות אם יש אתנו מזון מספיק לארצנו ולא באתם לקנות כי אין מנהג שאר הבאים שיהיו עשרה יחדיו שואלים: {יא} כלנו בני איש אחד נחנו. ואם היינו מרגלים היה במצות איזה מלך ולא יבחרו פקידיו כל המרגלים בני איש אחד אבל כאנו יחדיו מפני שאנו אחים: כנים אנחנו. בכל עסקינו: לא היו עבדיך מרגלים. מעולם ואין ראוי לחשוד אותנו במרגלות עתה: {יב} לא. אין זה אמת שתהיו אחים: כי ערות הארץ באתם לראות. אבל נועצתם לומר שאתם אחים כדי לבא יחדיו ולראות ערות הארץ: {יג} שנים עשר עבדיך וכו'. הנה מה שאמרנו יתברר כי אמנם אבינו עודנו חי בארץ כנען ויגיד הוא ושכניו שהיינו י''ב בניו וחסר אחד והקטן נשאר לכלכל ובכל אלה הפרטים יתברר האמת אצלך: {יד} הוא אשר דברתי אליכם. אותו האחד שאתם אומרים שאיננו ואינכם מפרשים אנה הלך הוא שהלך בעצתכם להגיד מה שראיתם או שהסכמתם כדי לרגל כמו שאמרתי: {טו} בזאת תבחנו. שאם אינכם אחים לא יסכן הקטן את עצמו לבא עמכם לשקר ולהיות בן מות עמכם: {יח} את האלהים אני ירא. ולכן אניחכם להוליך לבתיכם די מחיתכם: {כ} ולא תמותו. כי גם בארץ כנען אוכל להמיתכם אם לא תבאו: {כא} בהתחננו אלינו ולא שמענו. והיינו אכזרים נגד אחינו אע''פ שחשבנוהו לרודף היה לנו לרחם בהתחננו וכנגד מדת אכזריותינו זה האיש מתאכזר נגדנו: {כב} הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד. שלא היה מתכוין להמיתכם כשעשה מה שעשה כאשר חשבתם אבל היו מעשיו באשר הוא ילד בלתי פועל לתכלית מכוון: וגם דמו הנה נדרש. אין החטא הנדרש עתה האכזריות בלבד כאשר חשבתם אבל גם דמו שחטאתם לשפוך דם נקי שלא היה בן מות כאשר חשבתם והנה בלי ספק מת בעבדותו: {כד} ויבך. כאשר ראה בצרתם: {כה} ולהשיב כספיהם. לא יפול לשון רבים על הכסף אבל יפול על המטבעות: {כח} מה זאת עשה אלהים לנו. שנתן בלב זה עם היותו ירא אלהים שיעשה לנו זאת כדי לכבוש אותנו לעבדים בבואנו אליו כאמרם אחר כך ולקחת אותנו לעבדים וזה לשלם לנו מדה כנגד מדה על מכירת אחינו. והנה המכירה לא היתה מאתנו להרע אבל היתה מפני שחשבנוהו לרודף ובן מות ומה שלא הרגנוהו היה ע''צ החסד בהיותו אחינו: {לו} עלי היו כלנה. אין אחד מאלו המקרים באחד מבניכם אבל כולם בבני זה בלי ספק אינו כי אם בסבת מריבותיכם זה עם זה ואתם המשכלים אותי: {לז} את שני בני תמית. קלל עתה את שני בני שימותו אם לא אביאנו כענין קללת רב לשמואל כאמרו (שבת פרק ח' שרצים) יהא רעוא דלא לוקמו ליה בני וכן הוה ליה: {לח} לא ירד בני. היחיד לו מאותה האם שהיתה עקרת הבית:

שפתי חכמים על בראשית פרק-מב

שפתי חכמים: {א} כ דאי אתם מראים עצמיכם בפניהם שאתם שבעים ויש לכם תבואה, כיון שהם קרובים שלנו אזי יבואו אלינו לבקש ליתן להם אוכל, לכך לכו וקנו אוכל כדי שיסברו שאין לנו אוכל, אבל באמת בזמן הזה היה להם אוכל וכו', ולפי זה תתראו הוא לשון שביעה: ל ויתחלף האל"ף במלת תתראו לוי"ו שבשרש רוה, וכמוהו רבים, ופירש הקרא כן הוא מרוה תלמידו בעולם הזה גם הוא יורה בעולם הבא. ואם תאמר מאי ראיה זה לפירוש אחרון שפירש שהוא לשון כחישה, אדרבה הא מייתי ראיה שהוא לשון שביעה, ויש לומר דגם לפירוש האחרון הוא ראיה ויהיה תתראו כמו תתרוו, והוא מלשון בלא שביעה, כמו הולך ערירי (לעיל ט"ו ב') ומפרש רש"י (ד"ה הולך) בלא בנים, אף על פי שפירוש יורשים היינו שיש לו בנים, וכן ודשנו את המזבח דכתיב בפרשת במדבר (ד' י"ג) שפירושו דשן, ואפילו הכי מפרש רש"י (שם ד"ה ודשנו) ויטלו את הדשן, ואם כן הכי נמי כן הוא, והוה כאילו כתב תתרוו דאל"ף מתחלף בוי"ו דאותיות אהו"י מתחלפין זה עם זה, ואפשר דמרוה גם כן יש לפרש מלשון בלא שביעה ויהיה דומה ממש לתתראו, ויהיה פירוש הפסוק ומרוה, כלומר מי שהוא בלא שביעה בעולם הזה גם הוא יהיה שבע לעולם הבא וק"ל: {ב} מ לא גרסינן ולא אמר לכו, דמרדו לא שמעינן מידי, דצריך לכתוב רדו כיון שארץ ישראל גבוה מכל הארצות, וההולך מארץ ישראל למצרים שייך לכתוב רדו וכמו שכתב הרא"ם, וכן כתוב בכל הפרשה כולה לשון ירידה, אלא לא גרסינן ליה, והכי קשה לרש"י למה צריך למכתב שמה, דהא אחר כך כתיב משם, ואם כן הוה ליה למימר רדו ושברו לנו משם וגו', אלא לכך כתיב שמה רוצה לפרש רד"ו שנים יהיו שמה, אבל בלא מלת שמה לא מצינן למדרש מידי, ועוד יש לומר דגרסינן ליה והכי פירושו דקשה לרש"י למה כתיב רדו שהוא לשון ירידה, היה לו לומר לשון מעליא לכו, אף על פי שארץ ישראל גבוה מכל הארצות, אפילו הכי במדבר לנוכח לא היה לו לומר לשון ירידה, אלא רמז וכו': {ז} נ פירוש ויתנכר, הראה עצמו נכרי: {ט} ס פירוש סדק של קיר: {י} ע הוצרך להוסיף מלות תאמר כן, כיון שפסק עליהם שהם מרגלים לא תפול על זה כי אם מלת אל, כמו שמצינו גבי חנה, שחשבה עלי לשכורה והשיבה לו (שמואל-א' א' ט"ז) אל תתן אמתך לפני בת בליעל, אבל מלת לא, תפול כשהיא תשובה על שאלה או בקשה: פ אין זה הוכחה, כי יוסף אמר לא כי אלא לרגל הארץ באתם, אלא הכי פירושו לא תאמר כן אלא הרי עבדיך וכו', והוא כמו אבל עבדיך כו': {יב} צ שיוסף היה יודע שאחיו באין לשבר אוכל, והיה מצוה לשומרי השער שכל מי שיבא לעיר יכתוב שמו ושם אביו ויבאו ויראו לו, ועשרה שומרי השער באו, ובכל מקום היה מוצא, בזה ראובן בן יעקב, ובזה שמעון בן יעקב, ובזה היה יודע שבעשר שערים נכנסו. ואם תאמר למה לא פירש רש"י זה לעיל (פ' ט') גבי לראות את ערות הארץ וגו', ויש לומר דבכאן מוכח שפיר מדכתיב אחר כך ויאמרו שנים עשר עבדיך וגו', מה ענין תשובה זו על מה שאמר להם מרגלים אתם, אלא על כרחך צריך לומר שיוסף מתחילה אמר להם שהרי נכנסתם בי' שערי העיר, והם השיבו לו לא, כי אלא כולנו בני איש אחד וגו' והאחד איננו, ובשביל אותו אחד נתפזרנו: {יד} ק דקשה לרש"י הוא אשר דברתי משמע דהם נמי אמרו שמרגלים הם, ולכך קאמר יוסף הוא אשר דברתי, ואין זה אמת כי הם אמרו לא מרגלים אנחנו, ומתרץ דהוא היה ראוי לכתוב בסוף, כלומר אשר דברתי וגו' מרגלים אתם הוא האמת. יש מקשין במה תפש אותם יוסף שהם מרגלים עד שאמר להם הוא הדבר וגו', ועוד קשה במאי יתאמת זה שאם יביאו את בנימין שאינם מרגלים, ונראה לי דהכי פירושו מתחילה אמר להם מרגלים אתם שהרי נכנסתם בי' שערי העיר, כדפירש רש"י ספק מכל הטענות שיש לטעון כאשר הזכרתי, ובזה יתיישבו כל הקושיות ודו"ק, וקצת כעין זה מצאתי בשם מהרש"ל: {טו} ר פירוש לפי פשוטו של קרא אין לו הבנה, משום הכי הוסיף מלת אם, ויהיה טעמו אם חי פרעה לא תצאו מזה, ויהיה אם דקרא במקום לא, כמו (תהלים פ"ט ל"ו) אם לדוד אכזב, שרצה לומר לא אכזב, ויחוייב מזה שאם תצאו לא יחיה, ובאמת יצאו אלא כשהיה נשבע לשקר וכו': {טז} ש דקשה לרש"י דמלת האמת מורה שהוא הודה להם שהאמת אתם, והוא סותר למאמר תבחנו שמורה שהוא מסופק בהם, לפיכך הוצרך לומר שזה הוא ה"א התימה, כמו האם כן הוא: ת שאי אפשר לומר ואם לא תבחנו חי פרעה וכו', שאף אם לא יבחנו לא יתחייב שהם מרגלים: {יז} א פירוש ולא ששם שומרים עליהם, דהא כתיב אחריו (פ' י"ט) יאסר בבית משמרכם, והא דלא פירש רש"י זה לעיל בפרשת וישב (מ' ג') שהמשמר הוא בית האסורים, משום דלעיל כתיב בהדיא שהיא בית הסוהר דכתיב (שם) ויתן אותם במשמר וגו': {יט} ב שלא נחשב שהכינוי מורה שמתחילה נעשה בשבילם: ג ומלת שבר פה מורה על קנייה לא על מכר, ומפני שהרעבון אינו לבתיהם הוצרך להוסיף אנשי בתיכם: {כ} ד אין ויאמנו מלשון אמונה, כמו (במדבר ה' כ"ב) ואמרה האשה אמן וכו', שפירושו אמת שאמר הכהן יתן ה' וגו', ועליו כתיב ואמרה האשה אמן, ולא יפול בו לשון אמונה רק אמת יהיה זה שתהיה ירכה נופלת וכו': {כג} ה רוצה לפרש דבכל פעם כשדברו עמו קודם לכן היה מליץ ביניהם, ועתה לא היה המליץ ביניהם והיו סבורים שיוסף אינו מבין לשון הקודש: {כד} ו דקשה לרש"י למה בכה היה לו לרגז עליהם כששמע שהם עצמם מתודים איך שלא טוב עשו, לכן פירש משום הכי בכה משום ששמע שהיו מתחרטים, (מהרש"ל): ז דייק מדכתיב בפרשת וישב (לעיל ל"ז י"ט) ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות וגו', וכתיב (לקמן מ"ט ה') שמעון ולוי אחים. (רא"ם), והא דכתיב לעיל (ל"ז כ"ד) ויקחהו דמשמע רבים, ויש לומר ויקחהו חסר וי"ו האמצעי כתיב, וקרינן ויקחהו בציר"י תחת החי"ת שהוא לשון יחיד: ח דאם לא כן לעיניהם למה לי: {כז} ט דאם לא כן מאי האחד בה"א: י ולא תפרש במלון במקום המיוחד למלון לכל העוברים ושבים, כיון דכתיב במלון בפת"ח, דאם לא כן היה לו לכתוב תחילה ויבואו למלון ואחר כך ויפתח וגו' במלון: כ והא דנקט רש"י הוא שק ולא נקט השק, משום דקשה לרש"י דבראש הפסוק כתיב ויפתח האחד את שקו, ואחר כך כתיב והנה הוא בפי אמתחתו, משמע דלא היה שק ועל זה פירש הוא השק, רוצה לפרש אמתחתו דהכא היינו שק דלעיל: {כח} ל ופירש מה זאת מה רעה היא זאת ולא טובה שהביאם להשבת הכסף, דאם לא כן מאי ויחרדו: {לד} מ ואם תאמר והיכן מצינו שאמר להם יוסף כן, ויש לומר דכיון שיוסף אמר להם שהם מרגלים בודאי לא היה מניחן לילך בעיר כדי שלא ירגלו, לכך אם יביאו את בנימין ולא יהיו חשודין בעיניו כמרגלים אז יהיו רשאין לילך ולסבב בעיר, וזהו ויאמנו דבריכם ותסחרו מלשון סיבוב, ולא מלשון סחורה, דאם לא כן מה זה לכאן: {לו} נ (רא"ם), תימה דהכא משמע שיעקב אבינו נודע לו עכשיו בעת שהיו מבקשים שירד בנימין עמהם שמכרו את יוסף, ואם כן איך אמר להם אחר כך (לקמן מ"ד כ"ז) אתם ידעתם וגו', ואומר אך טרוף וגו' (שם פ' כ"ח). (צד"ל), הקושיא מעיקרא ליתא, כי לא מצינו שיעקב אמר לבניו אתם ידעתם וגו' רק יהודה אמר כן ליוסף בשם אביו, ואפשר לומר שיהודה בדה זאת מלבו כדי שיכמרו רחמי יוסף עליו כשם שאמר (שם פ' כ') ואחיו מת, ופירש רש"י (שם ד"ה ואחיו) מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו, הכי נמי באמרו אך טרוף טורף יוסף ולא ראיתיו וגו', שהרי יעקב אמר עכשיו לא ירד בני עמכם כי אחיו מת, ולא אמר טורף כנזכר לעיל: {לח} ס לא משום שמא יקראהו אסון בדרך לא רצה שילך בנימין עמהם כמו שמפורש בקרא, דאם כן כשאמר יהודה (לקמן מ"ג ט') אנכי אערבנו וגו' למה לא טען הפחד של וקראהו אסון, אלא ודאי טענת וקראהו אסון אינו אלא דחייה בעלמא שלא רצה לביישו מה שאינו מקבל דבריו, ומה שלא קיבל דבריו של ראובן, יש לומר שירא שיקח אותו אדוני הארץ במאסר כמו שלקח את שמעון ואין מידו מציל, אבל כשלקח אותו יהודה על ידיו נתן אותו לילך, כי ידע יעקב כיון שיהודה מבפנים ימסור את עצמו עליו עד שיציל אותו מידו:

בעל הטורים על בראשית פרק-מב

בעל הטורים: {ד} נרדה. ג' במסורה הכא ואידך נרדה ונבלה שם שפתם. נרדה אחר פלשתים לילה. שאמר אם ישך משלח נרדה מיד ונרדה ביום ובלילה למהר הדבר כמו התם נרדה לילה וגם רמז למה שדרשו שירדו להרוג ארץ מצרים כדכתיב נרדה ונבלה שם שפתם: {ז} על פי. ב' במסורה על פי הדברים. על פי שנים עדים. שהוצרכנו להגיד לו על פי הדברים האלה כאלו היו עדים בדבר: {ט} לך כל הימים. בגימטריא העולם הזה ולבא: {י} כי עתה שבנו זה. ס''ת שם בן ד' לומר שהשם מלוה לצדיקים: {יא} מעט צרי ומעט דבש וגו'. ו' מינים הביאו לו מנחה נגד ו' בני הגבירות כל אחד מין אחד: {טו} ומשנה. ב' במסורה ומשנה כסף. ומשנה שברון. לומר לך קל וחומר מה הכא שבשגגה בא הכסף ליד אחי יוסף באו לשלמו בכפלים כל שכן שעתידין העכו''ם לשלם כל הכסף שלקחו מישראל כפלי כפלים: {כט} יחנך בני. ב' במסורה הכא ואידך חנון יחנך לקול זעקך. זהו שיש במדרש ששאלו כמה בנים יש לך ומה שמם ואמר לו שלכולם קרא שמותם על שם הצרות שאירעו לאחיו וזהו לקול זעקך שאמר לו שהיה מצטער על אחיו מיד נכמרו רחמיו ואמר לו אלהים יחנך בני: {לא} ויתאפק. ב' במסורה הכא ואידך ויתאפק המן ויבא אל ביתו. מה הכא תחלה צער וסופו שמחה כשהודיעם שהוא יוסף אף התם תחלה צער וסופו שמחה וששון ליהודים: {לג} והצעיר. ב' במסורה והצעיר כצעירתו. והצעיר לגוי עצום. בנימין שהיה צעיר עשאו גדול מכולם כדכתיב ותרב משאת בנימין ממשאות כולם: {לד} משאת. ב' במסורה וישא משאת. משאות שוא ומדוחים. כדאיתא במדרש שהיה מכה בגביע ואומר פלוני ופלוני מאם אחת ישבו ביחד ואני אין לי אח מאמי ובנימין אין לו אח מאמו נשב ביחד וזה היה משאות שוא ומדוחים:

דעת זקנים על בראשית פרק-מב

דעת זקנים: {ג} ולא יכלו אחיו לענות אותו. פי' הרב יוסף קרא מאמינים ואינם מאמינים. מאמינים שהרי הזכיר שמו יוסף ואינם מאמינים לשעבר לעבד נמכר יוסף בכבל ענו רגלו ועכשיו הוא מושל בכל ארץ מצרים: {ד} גשו נא אלי ויגשו. מדרש לפי שאמר למעלה הוציאו כל איש מעלי והמצרים היו עומדים בחוץ ומטין אזניהם מה הם מדברים ולכך כשאמר אני יוסף אחיכם העוד אבי חי לא חשש אם הם שומעין אבל כשרצה לומר אשר מכרתם אותי לא רצה שישמעו לפי שהיה בדעתו להושיב אחיו במצרים ואילו היו שומעין שמכרו אחיהם יאמרו אנשים רעים הם מאד שאפי' לאחיהם מכרו כל שכן שיעשו עמנו רעה אם ישבו אתנו ולכך אמר להם גשו נא אלי ואומר לכם בחשאי. ד"א מתחלה אמר להם יוסף אני יוסף אחיכם העוד אבי חי ולא רצה להזכיר מכירתו מפני בנימין אחיו שלא יתביישו ממנו ושלא יגיד לאביו והפליגן לצד אחר ואמר להם גשו נא אלי הפרידן מבנימין ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי: {יט} קחו לכם מארץ מצרים עגלות. פי' קחו לכם עגלות לטפכם ולנשיכם ונשאתם את אביכם על כתפותיכם ובאתם. וכן מוכיח הפסוק שלפניו וישאו בני ישראל את יעקב אביהם ואת טפם ואת נשיהם בעגלות: {כ} ועינכם אל תחוס על כליכם. לפי שהיה יודע באביו שהיה קפדן על כליו וחס עליהם כמו שאמרו חז"ל ויותר יעקב לבדו שחזר על פכים קטנים לכך הזהירם על כך. כך מפרש הרב יעקב ז"ל: {כד} אל תרגזו בדרך. אל תפחדו מסכנת הדרך כי אני מושל בכל הארץ והוא כמו רגזו ואל תחטאו וכמו לב רגז דמתרגמינן דחיל: {כז} וידברו אליו את כל דברי יוסף. פירש"י סימן מסר להם כשפירש ממנו היה עוסק בפרשת עגלה ערופה. וצריך פי' לפי' והכי רוצה לומר כי כשפירש מאביו היה מלוה אותו כדכתי' וישלחהו שהוא לשון לויה כמו וישלחו דכתיב גבי אברהם דמתרגמינן ואלויאו. ואמר לו יוסף חזור בך ואמר לו יעקב בני גדולה לויה שעליה נתוספה פרשה אחת בתורה דכתיב ידינו לא שפכה. וכי תעלה על דעתך שב"ד שופכי דמים אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא לויה הא אם ראוהו ולא לווהו מעלה עליהם כאלו שפכו דמים והיינו פרשת עגלה ערופה שהיה עסוק בה. ויש אומרים שהיה עוסק בעגלה שמושכת בקרון וקשה לשני הפירושים לפרש עגלות לשון עגלה לכן נראה לפ' בפרשת עגלות המשכן דכתיב שש עגלות צב: וירא את העגלות. ותחי רוח יעקב אביהם. פי' כשראה העגלות חיתה רוחו והאמין כי קודם לכן צוה יוסף לבל יוציאו עגלות מארץ מצרים ועכשיו אמר פרעה ואתה צויתה זאת עשו קחו עגלות מה שאין אחרים רשאין להוציא ולכך כשראה העגלות האמין אמר בודאי מפי מלך הוא זה: {כח} רב עוד יוסף בני חי. פי' יעקב קרא רב למביא העגלות כמו רב החובל ושאל לו עוד יוסף בני חי כי אותך אני מאמין יותר מהם. ד"א בניו היו מאריכים בדברים ומספרים לו גדולתו של יוסף לכך אמר להם רב לכם לספר בזה אך אמרו אם בני חי באמת ואם אמת אלכה ואראנו וגו':

חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-מב

חומת אנ"ך: מ״ג:תתס״ח א׳ והצגתיו לפניך. אפשר דיהודה על פי שנים עדים ידע דיוסף חי אחד מצד השכל והדעת נותן והוא עד. והשני דמסורת ביד יעקב אע״ה דלא ימות שום א׳ מבניו בחייו. והגם שיעקב אע״ה לא שת לבו למסורת זו ויתאבל על בנו ימים רבים היינו משום שהוא סבר שמא חטא ולא תתקיים המסורת. אבל יהודה ואחיו שידעו קדושתו של יעקב אע״ה וקים להו שלא חטא והמסורת יתד הוא שלא תמוט מזה ידעו שיוסף חי וגם בנימין לא תאונה אליו רעה. ובכח זה אמר והצגתיו לפניך. [רבים שאלו דלמה יהודה נשאר בנידוי עד שמשה רבינו ע״ה התפלל עליו וכבר כתבנו בזה בדרושים בס״ד. וראיתי בספר פענח רזא שכתב דיש מפרשים דבנימין נשאר אצל יוסף במצרים ולא הביאו יהודה ומשו״ה נענש יהודה עכ״ד ושמעתי כי כן איתא בפסיקתא כ״י ובזה ניחא. אך עדיין נשאר קצת איך יעקב ויהודה לא הרגישו שלא קיים והביאותיו אליך והצגתיו לפניך ואריה דנידוי רביע עילויה]: מ״ג:תתפ״ד א׳ ויכינו את המנחה. שהתפללו תפלת מנחה ע״ד הכון לקראת אלהיך ישראל כי שמעו כי שם יאכלו לחם ואין נכנסין לסעודה סמוך למנחה עד שיתפללו והיינו דלא קאמר המנחה אשר בידם כדלקמיה. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפירוש כ״י: מ״ג:תתפ״ח א׳ אלהים יחנך בני. רז״ל אמרו לפי דבכלם נאמר חנינה אשר חנן אלהים את עבדך ובבנימין לא שעדיין לא נולד לז״א אלהים יחנך בני ורבינו אפרים ז״ל בפירוש כ״י כתב יחנך ישרי שכינתא בחלקך עכ״ד ולי הדל יש לקשר שני הפירושים דאמרו רז״ל דלא נבנה בית המקדש בחלק השבטים משום שהשתחוו לעשו. ונבנה בית המקדש בחלק בנימין שלא היה נולד ולא השתחוה לעשו. וז״ש אלהים יחנך שלא היית נולד כשבא עשו ויאמר אבינו אשר חנן וכו׳ ומשו״ה אלהים יחנך יחנה אצלך וישרה שכינתו בחלקך שלא השתחוית לעשו:

נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-מב

נחל קדומים:

פירוש הרא"ש על בראשית פרק-מב

רא"ש על התורה: מ״ט:א׳תע״ו א׳ הקבצו ושמעון בני יעקב. כשבקש יעקב לגלות את הקץ ראה שבכל בניו לא נמצא לא קו"ף ולא צאד"י וזהו ק"ץ אמר שמא חס ושלום אינם שלמים לגלות להם הקץ אמרו לו ח"ו כשם שאין אתה מוצא בקרבנו קץ כך לא ימצא בנו ח"ט לשון חטאת ועון שאותם שתי אותיות אינם בכל עשרת השבטים: מ״ט:א׳תפ״ב א׳ יהודה אתה יודוך אחיך. יש בשמו הוי"ה ודל"ת יותר רמז שהיה ד' לבטן ועוד ברביעי נתלו המאורות וכתיב במשיח שיצא מיהודה כסאו כשמש נגדי ועוד ינצלו מזרעו ד' דניאל בגובא דאריותא וחנניה מישאל ועזריה מכבשן האש לפי שהציל ג' נפשות מן האש ויוסף מן הבור ניצולו ד' נפשות כנגד ד': מ״ט:א׳תפ״ח א׳ יששכר חמור גרם. דרשו ז"ל חמור גרם לו ליששכר כשאמרה לאה אלי תבא כי שכור שכרתיך שמעה לאה החמור נוער כשבא מן השדה מיד ותצא לאה לקראתו: מ״ט:א׳תצ״ה א׳ נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר. ר"ת אשה רמז לדבורה שעתידה לצאת מנפתלי: מ״ט:א׳ת״ק א׳ עד תאות גבעות עולם. פרש"י בלשון אחר תאוה לשון חמדה שחמדתן אמו והזקיקתו לקבלן. פי' לפי' הברכות שקבל יעקב מאביו חמדתן רבקה וגרמה לו לקבל אותם: מ״ט:א׳תק״ב א׳ וזאת אשר דבר להם אביהם. יעקב סיים הברכות בזאת ומשה התחיל במה שסיים יעקב וזאת הברכה וכו' משה סיים באשריך ישראל ודוד התחיל במה שסיים משה רבינו אשרי האיש:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-מב

ברטנורא: מ״ד:א׳ל״ז א׳ הן כסף זה אחד מעשרה ק"ו שבתורה. קשה מאי ק"ו הוא זה הרי יכולין אנו לומ' הכסף אבל הזהב ששוה יותר יגנבו י"ל שהכסף שהשיבו היה שוה יותר מהכלי זהב שהיו אומ' ובדרך זה יהיה הק"ו טוב. עו' י"ל שהק"ו הוא מההשבה כלומ' הכסף שהיה כבר ברשותינו השיבונו אליך מארץ כנען ואך נגנוב ב׳ עזרתני לכתוב שורותים ג׳ בפרשת ויהי מקץ שנתיים ד׳ ועתה תחנתי תוגש ה׳ וסעדני בסדר ויגש מ״ד:א׳מ״ז א׳ ויגש אליו הוא מלך וכו' פי' ויגש הכתו' כאן הוא מלך ואבל כל ויגש שבמקרא שהוא לשון קבלה כלומ' צעקה ותלונה שהרי אמר לו ואל יחר אפך דמשמע שדבר אליו קשות. וי"מ הוא מלך מוסב אל יהודה כלומ' למה נגש יהודה יותר מאחיו לפי שהוא מלך וגבור באחיו. ועל דעתי שזה הפי' נשחת ולא יצלח לכל שהרי יש בזה טעם אחר כמו שכתו' בסמוך כי עבדך ערב את הנער: ב׳ כי כמוך כפרעה חשוב אתה וכו' ד"א מה פרעה גוזרו כו' ומבטיח ואינו עושה וכו'. קשה מה גזר פרעה שלא קיים ומה הבטיח שלא עשה. י"ל שגזר שלא יכנס עבד בגדולה ונכנס יוסף. והבטיח שכל הבאים לשבור בר יבואו בטוחים ואלו נתפשו כמרגלים. וכי זו היא שימת עין שאמרת וכו' קשה היכן מצינו שאמ' להם ואשימה עיני עליו. י"ל שאמ' להם ואת אחיכם הקטן תביאו אלי כלומ' הביאוהו ויהיה אצלי ואשגיח בו ויהיה כמוני והיינו ואשימה עיני עליו. ד"א אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדוניך. קשה מאי ד"א שני פעמים י"ל שלפי הפי' הראשון שפי' חשוב אתה בעיני כמלך אינו מתישב יפה לומ' כמוך כפרעה שהרי פירושו אתה כפרעה ופרעה כמוך ואם פירושו חשוב אתה כמלך היינו אתה כפרעה אבל פרעה כמוך היכי משכחת ליה הרי הוא לשון חסרון לכבוד פרע' לכך פי' ד"א סופך ללקות בצרעת שעתה נוכל לומ' כמוך כפרעה אתה כפרעה ופרעה כמוך ששניהם לוקים בצרעת וגם לזה הפי' קשה לישב מלת כי שהיא נתינת טעם לשלמעלה הימנו ואל יחר אפך לכך פי' אם תקניטני שעכשיו מתישבת מלת כי שנותנת טעם למה שאמ' ואל יחר אפך כלומר אל תכעוס עמי כי אם תכעוס כמוך כפרעה אהרוג אותך ואת אדוניך: מ״ד:א׳מ״ח א׳ אדוני שאל מתחלה באת עלינו בעלילה וכי בתך היינו מבקשים או אחותינו אתה מבקש פי' שכן דרך הרוצה להשיא בתו שואל היש לחתנו אחים לידע אם יש לו לחלוק ממונו עם אחרים לכך אמ' רש"י בתך היינו מבקשים כלפי ששאלם היש לכם אח ודרך הרוצה לישא אשה שואל היש לה אב לפי שהאב מטיב לבתו ויטיב גם לחתנו עתה לכך אמר אחותינו אתה מבקש כלפי ששאלת היש לכם אב: מ״ד:א׳נ״א א׳ ומת אם יעזוב את אביו אנו דואגים שמא ימות בדרך וכו' קשה מנא לו דשייך אל הנער תאמר דשייך לאביו שימות מצרתו. י"ל לפי שכל המקרא מדבר בנער כמו שאמ' לא יוכל הנער לעזוב את אביו הרי תלה החסרון בנער לא באביו לכך נראה לפרש ומת הנער בדרך. אבל לקמן בפסוק והיה כראותו כי אין הנער ומת פי' שם מת אביו מצרתו לפי שתחלת המקרא מדבר באביו כמו שאמ' והיה כראותו כי אין הנער לכך נראה לפרש ומת אביו מצרתו:

גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-מב

גור אריה: מ״ב:א׳רכ״א א׳ למה תתראו למה תראו עצמיכם וכו'. פירוש כי "תתראו" לשון ראיה, והתי"ו היא להתפעל, וההתפעל שמראה הפעולה בעצמו, ואמר יעקב לבניו למה אתם מראים עצמיכם כאילו אתם שבעים, ומאחר כי עשו וישמעאל אחים לכם - יאמרו לכם "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו), ולפיכך היו יראים מפני עשו וישמעאל ולא מאנשי כנען: ב׳ ודומה לו ומרוה גם הוא יורא. דבר זה קאי אפירוש של מעלה, דפירש "למה תתראו" למה אתם נראים כאילו אתם שבעים, ואהא מייתי ראיה דהוא לשון שביעה. ולפירוש זה "תתראו" הוא לשון שביעה, כאילו כתב למה אתם עושים עצמכם כאילו אתם שבעים, ואין 'מראים עצמכם' שאמר רש"י פירוש "תתראו", אלא מה שאמר 'כאילו אתם שבעים' הוא פירוש "תתראו". ולי יראה כי ראיה זאת ליש אומרים המפרשים לשון כחישה, ומביאים ראיה מן "ומרוה גם הוא יורא" (משלי יא, כה) שכתיב בא' והוא לשון כחישה, וכך פירשו - "נפש ברכה תדשן", שהוא בעצמו יהיה דשן, ולא די שיהיה הוא בעצמו דשן - אלא יהיה מרוה כחוש, וזהו "ומרוה גם הוא יורא", ואם כן "יורא" לשון כחישה: מ״ב:א׳רכ״ב א׳ ולא אמר לכו. כי היה ראוי לתפוש לשון טוב, כי "רדו" מלשון ירידה ואינו דבור צח וטוב - לשון המורה על ירידה, ואמרו חז"ל "פתח דבריך יאיר", ואף על גב שמי שהוא הולך מארץ ישראל למצרים יורד, דארץ ישראל גבוה מכל הארצות, אפילו הכי לא הוי ליה למימר כך - אחר שהוא לשון ירידה. אבל מה שכתוב (פסוק ג) "וירדו אחי יוסף" (קושית הרא"ם) - לא קשה, כי הוא לשון הכתוב, ודווקא המדבר לא יאמר "רדו" מפני שהוא לשון קללה אל המדובר: מ״ב:א׳רכ״ז א׳ נעשה להם כנכרי. פירוש התפעל של "ויתנכר" שעשה עצמו נכרי, ולא שהוא מענין הכרה כמו (פסוק ט) "ויכר יוסף את אחיו" (כ"ה ברא"ם): מ״ב:א׳רכ״ח א׳ שיצא מאצלם בלא חתימת זקן וכו'. ואם תאמר ולמה כתב עוד "ויכר יוסף את אחיו", ויראה לומר כי לכך כתב "ויכר יוסף את אחיו" לומר כי "והם לא הכירהו" דכתיב - לא שכך קרה שלא הכירהו, כי לפעמים אדם מכיר את אחר והוא לא מכירו, ואם היה כן איך מלאו לבו של יוסף לומר להם "מרגלים אתם" (פסוק ט) כי שמא יכירוהו, ולפיכך אמר "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירהו" כלומר הוא היה יכול להכיר אותם והם לא יוכלו להכיר אותו, ולפיכך מתחלה כתיב (ר' פסוק ז) "ויכר יוסף את אחיו ויתנכר אליהם", ואחר כך בא הכתוב לומר שלא היה זה במקרה, שהרי הכיר אותם כאילו לא יצא מאצלם כלל - הכרה גמורה, והם לא הכירוהו לגמרי, וזה היה שיצא מהם בלא חתימת זקן: ב׳ ומדרש אגדה וכו'. מפני שקשה דלא הוי למכתב "ויכר יוסף את אחיו" רק 'ויכר יוסף אותם', דהרי כבר דבר מהם (פסוק ז), אלא פירושו הוא רחם עליהם כאחיו: מ״ב:א׳ר״ל א׳ לא אדוני לא תאמר כן. דאין לומר "לא אדוני" שאין הדברים כמו שאמרת, דאם כן הוי למכתב 'לא כן אדוני': ב׳ והרי עבדיך באו לשבור אוכל. שהרי דבר אחר הוא "לא אדוני" "ועבדך באו לשבר אוכל", ולא יתכן לומר בו וי"ו, אלא כך פירושו 'והרי עבדיך' והשתא הוי"ו מחובר אל "לא אדוני", שכך אמרו לו; אל תאמר כן, ועבדיך הרי באו לשבור אוכל, ולא באו לרגל את הארץ. ומה שכתב הרא"ם כי אין ראיה, שמא מרגלים עושים עצמם כאילו הם לוקחים תבואה, ואין זה קשיא, שאין פירוש 'והרי עבדיך באו לשבור אוכל' להביא ראיה אל דבריהם שאינם מרגלים, אלא 'והרי עבדיך באו לשבור אוכל' לומר שכך הוא האמת, שעבדיך באו לשבור אוכל ולא לרגל: מ״ב:א׳רל״ב א׳ שהרי נכנסתם וכו'. דאם לא כן מתחלה אמר להם שהם מרגלים (פסוק ט) והם אמרו שאינם מרגלים (פסוק י), ולמה חזר ואמר "לא כי" מרגלים אתם. ועוד שהוסיף "לא כי" דמשמע בודאי הוא אומר עליהם כי מרגלים הם, ומאין היה יכול לומר טענת בריא: מ״ב:א׳רל״ד א׳ הדבר אשר דברתי הוא הנכון וכו'. כלומר לשון "הוא אשר דברתי" משמע שיוסף הביא ראיה מדבריהם, ואין זה כן, שהרי הם אמרו כי אינם מרגלים, ואיך שייך לומר "הוא הדבר אשר דברתי", אלא פירושו כאילו היה המקרא מסורס, וכך הוא - הדבר אשר דברתי הוא אמת ונכון. ולפי המדרש (ב"ר צא, ז) "הוא" כמשמעו, שהרי הביא ראיה מדבריהם - מאחר שאתם אומרים כי באתם להרוג אם כן מרגלים אתם: מ״ב:א׳רל״ה א׳ אם יחיה פרעה. כלומר לא יתכן לפרש "חי פרעה אם תצאו" כמשמעו, שאם כן היה משמע שיחיה פרעה אם תצאו, אלא פירושו 'אם יחיה' לשון שבועה, כאילו אמר 'בחיי פרעה אני נשבע', ומהו השבועה - "אם תצאו", אלא לא תצאו: ב׳ מן המקום הזה. לא שיהיה פירושו "אם תצאו" מן החשד הזה, דאם כן לא הוי למכתב לשון 'יציאה', כי 'יציאה' אינו רק במקום: מ״ב:א׳רל״ז א׳ בית האסורים. לא ששמו עליהם שומרים, כי לשון 'אסיפה' לא יתכן רק במקום כנוס כמו בית. אבל גבי "ויתן אותם אל משמר" בפרשת וישב (ר' לעיל מ, ג) לא הוצרך לפרש, כי שם כתב בפירוש "אל בית הסוהר" (כ"ה ברא"ם): מ״ב:א׳רל״ט א׳ שאתם אסורים בו עכשיו. לא שהמשמר שלהם, שהרי של פרעה היתה, אלא מפני שהם אסורים בו עכשיו יאמר "משמרכם": ב׳ לבית אביכם. לא כמשמעות "הביאו" שהוא לשון הבאה אליו, אלא "הביאו" - 'לבית אביכם', אף על פי שאצל יוסף לא שייך בזה הבאה אלא הולכה: ג׳ מה שקניתם לרעבון בתיכם. לא שהשבר (כנראה חסר כאן כמה שורות): מ״ב:א׳ר״מ א׳ יתאמנו כלומר שיתבררו דבריכם. דאם לא כן לא שייך "ויאמנו" לשון עתיד, דאם הדברים הם אמת - כבר הם אמת בעצמם, ומאי "ויאמנו" דמשמע לשון עתיד, אלא 'ויתאמנו' כלומר שיתבררו דבריכם ויתאמנו, ואינו לשון אמת: מ״ב:א׳רמ״ג א׳ כשהיו מדברים עמו וכו'. לא שהיה עתה המליץ בינותם, דכל שכן דלא היה ראוי להם לדבר זה בפני המליץ, שהרי יגיד ליוסף דבריהם: ב׳ המליץ זהו מנשה. דאם לא כן לא הוי ליה לכתוב "המליץ" בה"א הידיעה, רק 'כי מליץ בינותם', ומאחר שכתוב בה"א משמע מליץ ידוע, ואין ידוע שהיה מבין בלשון הקדש רק מנשה שהיה בכור ליוסף, והיה מלמדו לשון הקודש, שהרי האב חייב ללמוד לבנו לשון הקודש: מ״ב:א׳רמ״ד א׳ לפי ששמע שהיו מתחרטין. לא שהיה בוכה מפני צרתם שהיו מצטערים מאד, דאם כן למה עתה ולא כשהיה מאסר אותם בבית האסורים (פסוק יז), אלא מפני שהיו מתחרטים והיה מרחם עליהם: ב׳ ד"א כו'. דאם לא כן למה עשה זה, שהרי אחר שיהיה מתוודע לאחיו (להלן מה, א) יאמרו עדיין יש בלבו על המכירה, שהרי זכר לשמעון שהשליכו לבור: ג׳ לא אסרו אלא בפניהם. דאם לא כן "לעיניהם" למה לי (כ"ה ברא"ם): מ״ב:א׳רמ״ז א׳ הוא לוי. דאם לא כן 'אחד' מיבעיא ליה, "האחד" משמע הידוע: מ״ב:א׳רמ״ח א׳ הכסף עם התבואה. דאם לא כן מאי "גם": ב׳ להביאנו לידי עלילה. לא שיהיה פירושו על מה שמצאו הם הכסף, דלא שייך בזה "מה זאת עשה", כי "מה זאת עשה" משמע מעשה שאינו טוב לנו. אבל מפני שכתב "ויחרדו" אין להביא ראיה, כי אף על הטוב שייך חרדה כאשר דבר חידוש הוא, כמו "והאיש משתאה" (לעיל כד, כא): מ״ב:א׳רנ״ו א׳ שמכרוהו כיוסף. הקשה הרא"ם דמשמע שיעקב ידע שיוסף חי, וזה לא יתכן, דאם כן מה זה שאמר (להלן מד, כח) "ויצא האחד מאתי וכו', [ואומר אך טרוף טורף] ", ואין זה קשיא, כי אין פירושו רק שהיה חושד אותם שמכרו את שמעון כמו שהיה חושד אותם על יוסף, ולא שידע זה בודאי, רק חשד איכא: מ״ב:א׳רנ״ח א׳ לא קבל דברו כו'. פירוש למה לא השיב על דברי ראובן שאמר "את שני בני תמית וכו'" (פסוק לז), אלא שלא קבל דבריו מפני שאמר 'בכור שוטה הוא'. ואין להקשות דלא היה ליעקב לומר רק "לא ירד בני עמכם", ולמה הוצרך לומר "כי אחיו מת", דהשיב זה כדי שלא יסבור ראובן כי טענתו טענה, וכך רוצה לומר אף על גב שיפה אמרת "את שני בני תמית" לא אעשה זה, לכך אמר "לא ירד בני עמכם כי אחיו מת", וחזר יעקב את דבריו הראשונים, שרוצה לומר מה שהייתי מתיירא תחלה - עדיין הוא במקומו, כי דברי ראובן אינו כלום, לכך חזר דבריו הראשונים. אבל אין לומר שכך אמר יעקב - שלא תוכל לשמור אותו ויש לחוש שיקרהו אסון, דאין זה קשיא, דהא מצי לשמור אותו שמירה מעולה בדרך עד שלא יהיה לו סכנה בדרך, דהא לא הוי טעמא רק שהשטן מקטרג בשעת הסכנה (רש"י פסוק ד), דכל דרך הוא בסכנה, ויכול לשמור אותו עד שאין בו סכנה. תדע לך, דהא כאשר אמר יהודה "וחטאתי לך כל הימים" (להלן מג, ט) לא השיב יעקב מידי (קושית הרא"ם), אלא בודאי קבל יעקב דברי יהודה משום שקבל עליו לשמור אותו שמירה מעולה, שאמר "וחטאתי לך כל הימים":

העמק דבר על בראשית פרק-מב

העמק דבר: מ״ב:א׳רכ״ט א׳ וירא יעקב. היינו ששמע וכתיב וירא היינו ע״פ חקירה ודרישה הבין דבר שהיה עדיין בלי פרסום כ״כ ופי׳ וירא על ראיית השכל מצוי במקרא: ב׳ למה תתראו. הוא שורש המתהפך בבנין התפעל הדומה בהוראתו לבנין נפעל (כמו ונברכו והתברכו) וכמו ויאנש (שמואל ב׳ י״ב ט״ו) פירושו יצא מגדר אנושי מרוב חלי וכן כאן גער בבניו למה אינם רואים עצה לשבור את הרעבון: מ״ב:א׳ר״ל א׳ כי יש שבר. היינו תבואה דירקות וש״ד אשר המון העם יכולים לאכול היה בא״י. אבל יעקב ובניו לא היו יכולים לחיות בכך: ב׳ ונחיה ולא נמות. כבר ביארנו כ״פ דשורש חי משמעו כ״פ חיים ולא מות. וכ״פ חיים שמחים בלי עצבון ושפלות. ומובן לפי הענין. וכאשר היה לעולם ביתו של יעקב מתפרנס ברוחה והיה אפשר להבין שאמר יעקב להביא תבואה כדי שיהא ריוח בביתו כמו שהמה רגילים. ע״כ פירש יעקב דזה א״א דאסור להתעדן בשעת רעבון והמדינה בצער. אלא עכ״פ נחיה ולא נמות כפי הרגילות שלנו שא״א לחיות בלי לחם ובר: מ״ב:א׳רל״א א׳ וירדו אחי יוסף עשרה. הודיע הכתוב שעתה נתקיים החלום הראשון של יוסף שחלם שאלומותיהם ישתחוו לאלומתו. ואז לא היה בנימין עמם בצאן שהיה עוד צעיר לימים ומש״ה היה שירדו אחי יוסף עשרה לשבור בר: ב׳ ואת בנימין וגו׳. כי לא היה בכלל החלום ע״כ הוסב דעת יעקב לבלי שלחו: מ״ב:א׳רל״ג א׳ לשבור בתוך הבאים. אע״ג שבדרך היו בפ״ע לא בחברת בני כנען מ״מ בבואם למצרים היו בתוך הבאים וזה בא לרמז לדורות כי כל המלכיות שישראל משועבדים ונכנעים בבואם לגלות בקרבם. אין ב״י יחידים ומצוינים בזה אלא אותה המלוכה שולטת על הרבה ארצות וישראל המה בתוך הבאים מש״ה כתיב כאן בני ישראל. ולא בני יעקב. כדי לרמז על העתיד שאומה הישראלית נקראים בני ישראל: ב׳ כי היה הרעב בארץ כנען. מש״ה היו בתוך הבאים כי לא המה לבדם היו חסרי לחם אלא בכל ארץ כנען היה הרעב ולא היה לחם והיו העשירים והמפונקים רעבין: מ״ב:א׳רל״ד א׳ הוא השליט. הוא המשביר. שני ענינים נפרדים עשה בעצמו שהיה שליט ומושל. ובכ״ז היה בעצמו עומד ומוכר תבואה. ועי״ז נעשה הענין שמבואר בפ׳. דאי היה חסר א׳ לא הגיע הענין בשלימות. כמובן מכל הספור: מ״ב:א׳רל״ה א׳ וידבר אתם קשות. ומפרש המקרא מהו קשות: ב׳ ויאמר אלהם מאין באתם. זה השאלה משונה היא מן הראוי. דמי ששואל לחבירו מאין הוא שואל אותו מאין אתה. וממילא דמשם בא. אבל השאלה מאין באתם משמע שיודע שהמה מארץ כנען שבאמת ניכרים כל בני מדינה במלבושיהם ובלשונם אלא מ״מ שואל מאין באתם כמו שיודע בברור שאינם באים מביתם אלא מאיזה מקום אחר וממילא לא באו לשבור אוכל. ג׳ והמה השיבו מארץ כנען. היינו מבתינו וממילא הננו באים לשבר אכל ולא כמו שחושב השליט. ובזה מובן יתור דבריהם לשבר אכל מה שלא שאל מהם על מה באו. ולדברינו מובן שהשאלה באה להם כחרבות לגוף. ובע״כ השיבו כפי תכלית ביאתם: מ״ב:א׳רל״ו א׳ והם לא הכירהו. אחרי דברים הללו הבין יוסף בברור אשר הם לא הכירוהו. אבל עד כה היה ירא יוסף לגזור עליהם שהמה מרגלים בפי׳ שמא עוד יכירוהו. אבל עתה שהחל לדבר אתם קשות והמה השיבוהו נתברר לו שהמה לא הכירוהו: מ״ב:א׳רל״ז א׳ את החלומות. שני החלומות. והודיע הכתוב שלא מחמת נקימה ח״ו התהלך עמם בעקשות כזה אלא משום שנזכר החלומות שהוא כעין נבואה שהרי החלום הראשון כבר נתקיים וא״כ עליו לראות שיקוים גם השני ואם לא יעשה כן יהיה כמו כובש את נבואתו ע״כ ביקש סיבה שיגיע לזה: ב׳ מרגלים אתם. תמיד עסקיכם להיות מרגלים ממדינה למדינה. וזה בעצמו חטא אפי׳ לא היו באים לרגל וללחום. אבל עוד אמר לראות את ערות הארץ באתם. גם עתה לא באתם בשביל בר אלא לראות איך ללחום בשם בני כנען: מ״ב:א׳רל״ח א׳ לא אדני. על שני הדברים: ב׳ ועבדיך באו לשבר אכל. עתה באנו לתכלית זה. ועל טענה הראשונה שאנחנו מרגלים השיבו בחינה והוכחה שא״א להיות כן. וממילא אין מקום לחשדם שמא באו לראות את ערות הארץ יותר משאר אנשים: מ״ב:א׳רל״ט א׳ כלנו בני איש אחד נחנו. והאיך אפשר להיות שאב א׳ לעשרה בנים יניח את כולם להיות נפרדים תמיד ממנו. שנית. ב׳ כנים אנחנו. אין הפי׳ אנשים כשרים ואמתים כאשר יבואר להלן מקרא י״ט. אלא הוא מלשון כן צדקה לחיים. דמשמעו בסיס ומקום בטוח כך מי שיש לו אחוזה בארץ ואשה ובנים מיקרי כני שהוא מיוסד במקומו. וכך אמרו הנה אנחנו כנים ביסוד נחלה אשה ובנים ואין דרך לאיש כזה להיות מרגל ונודד בארץ. שזה העסק אינו אלא באנשים ריקים שבגפם יוצאים ובאים ואין להם דבר למושכם לשבת בית. ע״כ תדע ובחנת שלא היו עבדיך מרגלים מעולם לא היינו במדה זו: מ״ב:א׳ר״מ א׳ לא כי ערות וגו׳. הן הראיתם לדעת הוכחה טובה שאינכם מרגלים קבועים תמיד אבל עדיין אני אומר כי בשעה זו באתם לראות ערות הארץ. ועל שעה זו אין הוכחה כלל. שהרי הרעב גבר בארץ ועל פת לחם יפשע גבר לצאת ממדה הראויה לו. וא״כ באתם מכח מדינתכם לראות ערות הארץ וללחום אח״כ: מ״ב:א׳רמ״א א׳ בארץ כנען. הוסיפו להוכיח כי גם זה החשד א״א. א׳ שאנו מבני כנען הסמוכה למצרים. ואם הי׳ בדעת מלכי ארץ כנען ללחום עם מצרים. לא היו צריכים לשלוח לראות ערות הארץ: ב׳ והנה הקטן וגו׳. הוכחה שניה שהרי הקטן שמה ואפשר לשלוח ולחקור ממנו אם אינם מחוסרים בר אנחנו: ג׳ והאחר איננו. הוכחה שלישית. כי באשר אחינו האחד איננו עמנו ואפשר שהוא במצרים. והאיך נלחום פה. ויהי הוא בסכנת מות על ידינו: מ״ב:א׳רמ״ב א׳ הוא אשר וגו׳ מרגלים אתם. מעתה חזר לטענה ראשונה שאתם מרגלים בקביעות. ובטל טענה הראשונה שאתם בני אב אחד ואיך היה מניח כולם להפרד ממנו. שהרי עוד נשאר אצלו בן א׳ וטענה שניה אינה מבוררת כי באמת כנים המה. ועוד הוכחה שמרגלים אתם. ממה שהאחד איננו. דמסתמא נפל ביד בהיותו מרגל גם הוא ולא נשאר אלא העצה רק לחקור מהאח הקטן. א״כ בזאת וגו׳: מ״ב:א׳רמ״ג א׳ חי פרעה אם תצאו מזה. כלומר שלא תצאו מזה. וכך היה מנהג שבועה. תוס׳ שבת דט״ז ב׳: מ״ב:א׳רמ״ז א׳ אם כנים אתם. לפרש״י כנים מלשון אמתים. הכי מיבעי את האלהים אני ירא אחיכם אחד וגו׳ ואם כנים אתם את אחיכם הקטן וגו׳ ולא דמי להא דלהלן ל״ג בזאת אדע כי כנים אתם אחיכם האחד וגו׳ דהתם בספור האחים שלא הודיעו שהושיב מתחלה את כולם במשמר אלא שאמר האדון בזאת אדע. כי אחיכם האחד יניח למשכון עד שיביאו את הקטן. וא״כ היה נושא המאמר אחיכם האחד הניחו אתי. והוא הבחינה. ובדרך אגב אמר ואת רעבון בתיכם קחו ולכו. וא״כ יפה שייך לשון אם כנים אתם לכל סדר הדבור. אבל כאן שמתחלה צוה שישבו כולם ואחד ילך ויביא את בנימין ואח״כ חמל עליהם והפך הענין. א״כ נושא הענין הוא ואתם לכו הביאו וגו׳ לזה לא שייך לבחינה אם כנים אתם. אלא כמש״כ דכנים משמעו אנשים בעלי בתים בטף ונשים. וכך אמר יוסף שהוא ירא מן האלהים ושמא באמת כנים אתם שיש לכם טף ונשים וא״כ מה יעשו המה ברעב. ע״כ אחיכם אחד וגו׳: מ״ב:א׳רמ״ח א׳ ויעשו כן. לא נתבאר מה עשו בזה. ופשוט שהכינו עצמם לכך לבחור אחד מהם אבל להלן מבואר שיוסף לקח מהם את שמעון וא״כ מה עשו. אבל הענין שבאמת לא היו רשאים לבחור אחד וכדתנן בתרומות פ״ח וכן נשים וכו׳ והביאו הר״ש ברייתא בירושלמי סיעת ב״א שמהלכין בדרך ופגע בהם כושי׳ וא״ל תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו וא״ל נהרוג את כולכם כולם יהרגו ואל ימסרו לו נפש אחת מישראל. ייחד להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו להם ואל יהרגו כולם. והיינו באופן שבסיבה שלו נעשה כך כמו שבע ב״ב. וא״כ כך ענין הכתובים שלפנינו דהחלו להתעסק בזה את מי למסור וזהו ויעשו כן. דשבי כולהו איתנהו בי׳ חרב ורעב כדאיתא בב״ב פ״א. והיה הדבר קשה בעיניהם. והנה. מ״ב:א׳רמ״ט א׳ ויאמרו איש אל אחיו. הן המה שניהם דסתם הכתוב לעיל ל״ז י״ט. שהיו עיקר בעסק המכירה: ב׳ אבל אשמים אנחנו וגו׳. הראו לדעת שהם עיקר המסבבים צרה זו. דעיקר המכירה של יוסף לא היה בעול שראוי היה לכך. אבל האכזריות של הקשחת הלב מהתחננו אלינו הוא נחשב לאון. וכמו שנחשב לחטא ליעקב אבינו צעקת עשו כדאיתא בב״ר שם אע״ג שבעיקר הענין לא הי׳ חטא. כך חשבו אחים הללו. וא״כ עיקר אשמה עליהם לבד. שרק המה התאכזרו עליו וכל האחים אע״ג שהסכימו לעיקר המעשה מ״מ לא יכלו לסבול צערו. כמש״כ לעיל. והיה דברת האחים האלה בהתודותם לאמר כי על כן באה אלינו הצרה הזאת דיקא אלינו שנים אנחנו ולא לכולם וא״כ אין ספק במי למסור אלא באחד משנינו. ובזה היה אפשר שישבו שניהם. ושמונה יובילו תבואה: מ״ב:א׳ר״נ א׳ ויען ראובן וגו׳. טועים אתם בדבר כי האשמה על כולנו בשוה: ב׳ הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד. העברתם הדין והיושר מעליו כי ילד הוא ואינו עושה ומדבר ברוע לב אלא מעשה ילדות הוא: ג׳ וגם דמו הנה נדרש. לא הון המכירה לבד שזה היה ראוי לכך אם לא היה מצד ילדות. אבל אפשר שנהרג או מת מרוב צרות ולא היה חייב מיתה ונדרש דמו מכולנו שאנחנו כולנו חייבים בדבר וא״כ אין לנו לבחור א׳ או שנים ממנו. והיו דברי האחים הצדיקים כמש״כ התוס׳ ב״ב דכ״ב א׳ ד״ה אנא ענישתי׳ שכל אחד היה מתאונן שהוא חייב בדבר: מ״ב:א׳רנ״ב א׳ ויבך. מרוב חמלה. אבל לא היה יכול להתודע שהרי עדיין לא נתקיים החלום השני שהוא כמו נבואה ועליו להקימו שלא יהיה בכלל נביא שוויתר על דברי עצמו. כדאיתא בסנהדרין פרק הנחנקין שחייב מיתה בידי שמים: ב׳ וידבר אליהם. שיתנו בידו אחד מהם. והמה לא רצו כדבר ראובן ע״כ ויקח הוא מאתם את שמעון ויאסר אתו לעיניהם. שלם להם במדה. שראו את שמעון מתאכזר עליו ולא מיחו בידו. אע״ג שלא יכלו לסבול. כך ראו בעיניהם שמאסרים את שמעון ואינם יכולים למחות. ולפי דברינו מבואר מאין ידע יוסף כי שמעון הוא החייב בדינו והרי הא שדברו איש אל אחיו בדותן לא שמע יוסף אז אלא ידע הכל מהתודותם כאן. ובב״ר פ׳ פ״ד יש בא״א וכפירש״י: מ״ב:א׳רנ״ג א׳ וימלאו את כליהם בר ולהשיב כספיהם וגו׳. שנוי לשון כאן וגם בסוף הפסוק כתיב בלשון יחיד ויעש להם כן. ולא ויעשו. והענין דבנתינת בר צוה יוסף למשרתי האוצר הרבים. אבל השבת הכסף והצידה שהיה בזה דבר סוד. ומשונה מכל לוקחי תבואה. ע״כ לא צוה אלא לאשר על ביתו ואיש סודו. אמר שיראה שיהי׳ נעשה כן בלי שיבינו העושים כי הוא מדעת יוסף. ע״כ לא צוה בפה מלא אלא אמר לאיש סודו שיהיה נעשה כן. ויעש זה האיש כן: מ״ב:א׳רנ״ה א׳ את שקו וגו׳. דרך לוקחי תבואה הרבים היו בשקים. וכסבור היה יוסף שגם האחים יקחו בשקים. ע״כ אמר להשיב כספיהם איש אל שקו בשעה שיתנו התבואה בהם. אבל באמת אחי יוסף היה להם אמתחות לתבואה והוא חשוב משקים והאמתחות עם התבואה נתנו לשקים שגדולים מהאמתחות ועל האמתחות נתנו עוד מספוא וא״כ לא היו השקים ביד מודדי התבואה כלל אלא האמתחות וכשבא האחד לפתוח את השק להוציא המספוא שלמעלה מהאמתחת ראה את הכסף בפי אמתחתו: מ״ב:א׳רנ״ו א׳ וגם הנה באמתחתי. אם היה בשק לא חשש שמודדי התבואה הניחו לשם שהרי לא היו השקים בידם אבל הנה הוא בפי אמתחתי הרי הם הניחו לשם להתעולל בם: מ״ב:א׳רנ״ז א׳ ויבאו אל יעקב אביהם. עיקר ביאה היה לאביהם. וגם בשביל שהיא ארצה כנען. וע׳ להלן מ״ה כ״ה: מ״ב:א׳רנ״ח א׳ כמרגלים את הארץ. לא פירשו חשד השני אלא הראשון באשר לבסוף תקע עצמו לזה החשד: מ״ב:א׳רנ״ט א׳ כנים אנחנו. בעלי נכסים ובנים מעולם לא היינו מרגלים כמו שביארנו לעיל. שבזה הוכיחו אמיתת הדבר. ועוד הוכיחו במה שכולם בני אב אחד. אבל הוכחה זו נסתרה אח״כ ממה שאמרו שהאחד עם אבינו היום. והמה הוצרכו לגלות לאביהם דבריהם אלה לצורך הענין ע״כ הזכירו הוכחה זו: מ״ב:א׳ר״ס א׳ שנים עשר וגו׳. כל זה הטענה אינו ענין לחשד מרגלים אלא לחשד לראות את ערות הארץ באתם וגם זה אינה טענה אלא לפי ידיעתם שהאחד איננו אינו מת כמש״כ לעיל י״ג. אבל יעקב כסבור שמת אינה טענה כלל וא״כ כל הדברים האלה לא היו נוגעים להוכחה ורק כמדברי יתר שבא מחמת זה לבקשת בנימין. והיינו שרגז יעקב על בניו ע״ז להלן למה הרעתם וגו׳ באשר שלא ראה צורך באלו הדברים: מ״ב:א׳רס״א א׳ כי כנים אתם. בעלי נכסים ובנים. לא כמו שאתם סבורים שאשלח אני לשם לראות. אלא בזאת אדע וגו׳: ב׳ אחיכם האחד. אע״ג שהוא אמר אחיכם אחד. מי שהוא מכם. מ״מ אחר שהוא בעצמו לקח את שמעון ה״ה כמו שאמר מתחלה כך: מ״ב:א׳רס״ב א׳ כי לא מרגלים אתם כי כנים אתם. אחקור גם על שני הדברים. והנ״מ בחקירות שני הדברים פירש להם. ב׳ את אחיכם אתן לכם. אם אמצא שאינכם מרגלים אפי׳ אין אתם כנים מ״מ אין לי עליכם ואתן לכם אחיכם אבל לא ארצה שתסחרו את הארץ דמי יודע סופן של ב״א שאין להם יסוד בחיים. אבל אם כנים אתם אזי ואת הארץ תסחרו: מ״ב:א׳רס״ג א׳ הם מריקים שקיהם. בבואם לביתם לא הוציאו התבואה ביד אלא הפכו השקים מלמטה ויצאה כל התבואה שבאמתחת לארץ. והנה מצאו הכסף ג״כ. ולא נודע אם היה מונח הכסף באמתחת או בשק. מש״ה כתיב שעכ״פ זה ברור שהיה צרור כספו בשקו אבל מ״מ ראו וייראו שהבינו מאחד כי כולם כן הוא שהונח הכסף בכונה באמתחת: מ״ב:א׳רס״ד א׳ אתי שכלתם. מבואר שחשדם שהם נגעו בידיהם ביוסף ובשמעון כפרש״י: ב׳ עלי היו כלנה. דבר בפ״ע בלשון נסתר. כל בני עלי היו לצערי ולמרר את חיי. במה שמתקוטטים עד שהורגים לבסוף זא״ז: מ״ב:א׳רס״ה א׳ ויאמר ראובן וגו׳. הוא בטח יותר מכל האחים. באשר ידע בנפשו כי אין עליו חטא מכירת יוסף. ואין עליו עונש ב״ש. אלא כשהוא עמהם אז בהדי הוצא לקי כרבא כדאי׳ פ׳ החובל. אבל כאשר יהי המשא רק עליו לא תגיע לו צרה מיוחדת. וזהו באמת עצה טובה שיוסף לא היה מצער לראובן כלל. אבל יעקב לא ידע מזה: ב׳ את שני בני תמית וגו׳. זהו הבטחה ליעקב לפי שסבר שהאחים חייבים בדבר שמעון ג״כ וא״כ מסתמא ראובן הגדול שבכולם ידו בזה. ע״ז אמר כי את שני בני תמית אם יד תגע בבנימין: ג׳ תנה אתו על ידי. בב״ב דקע״ג אמרו ע״ז שהוא כמו ערב קבלן. ואין הפי׳ שערב להעמיד את בנימין בעצמו שהרי עליו היה לוה או שואל אלא על חשש שחש יעקב עוד פן יקרנו אסון. היינו עונש ב״ש דבמקום סכנה השטן מקטרג והדרך בחזקת סכנה. ע״ז היה ראובן מבטיח עוד שיהיה ערב לפרוע חובות של בנימין בדין שמים. כענין נתתי כפרך מצרים. והלוה מן המקום ב״ה כלוה מן האדם כדתנן באבות פ״ג. וזהו ענין ערבות. והיינו דאמר תנה אותו על ידי שלא יניח אף ליגע בו לגבות ממנו. לא רק שיקבל עליו עונש מיתה אם יהיה הדין נותן כך. דזה מיקרי אין ללוה במה לשלם והערב חייב. אלא אפי׳ עונש קל של יסורים וכדומה שבנימין יכול לפרוע בעצמו לא יניח ראובן כערב קבלן. נמצא הבטיח ראובן גם מחשד עצמם גם מחשש אסון הדרך בדין שמים: מ״ב:א׳רס״ו א׳ לא ירד בני עמכם. אפשר הייתי מניחו בדרך אחר ע״י ערבות זו של ראובן אבל עמכם למצרים לא ירד: ב׳ והוא לבדו נשאר. ע׳ מש״כ להלן מ״ד י״ט: ג׳ בדרך אשר תלכו בה. שהדרך מסוכן בעלילות השלטון ועבדיו ולזה לא מהני ערבות ראובן שהרי כולם בסכנה מאנשים בעלי בחירה רעה. דלזה לא מועיל כופר כמו בדין שמים וקשה להציל כמו שכתבתי לעיל ל״ז י״ג. א״כ הוא בסכנת אסון ביותר: ד׳ ביגון שאולה. בתוך היגון אמות ולא כמו שאמר ביוסף כי ארד אל בני אבל שאולה דמשמעו שיהא נוהג אבילות עליו עד שיגיע זמן מותו אבל לא אמר שימות בלא עתו אבל אם עוד לא אראה את בנימין ארד אל בני ביגון בתוך היגון שאולה למות מהר והיינו שאמר יהודה ליוסף והיה כראותו כי אין הנער ומת כאשר יבואר במקומו בס״ד:

תורה תמימה על בראשית פרק-מב

תורה תמימה: מ״ב:א׳ק״נ א׳ למה תתראו. אמר להם יעקב לבניו, אל תראו עצמכם כשאתם שבעים לא בפני עשו ולא בפני ישמעאל, כדי שלא יקנאו בכם א) ר"ל אע"פ שיש לכם עוד תבואה באוצרותיכם בכל זאת תלכו לקנות כדי שלא תתראו כשבעים. וקרוב לומר דדריש תתראו כמו תתרוו מענין שביעה, כמו למען ספות הרוה, ירויון מדשן ביתך (תהלים ל"ו), ולד"ק ואראהו בישועתי (שם צ"א ט"ז) הוא כמו וארווהו ומקביל יפה לרישא דקרא ארך ימים אשביעהו. ומצינו שאל"ף מתחלף עם ו' ככל אותיות אהו"י שמתחלפין כנודע. כמש"כ רד"ק במכלול שרש צאן, וע' רש"י פ' מטות ל"ב כ"ד. וכן מצינו שהאל"ף בא במקום אות הכפל, כמו בישעיה י"ח אשר בזאו נהרים – במקום בזזו, ובתהלים נ"ח ימאסו כמו מים – במקום ימססו, ואף הכא תתראו במקום תתרוו. ועיין מה שכתבנו בפ' חקת בפסוק את והב בסופה. ומה שהכריח בכלל לחז"ל לדרוש כן המלה תתראו, י"ל משום דבכ"מ הפעל ראה מושך אחריו איזה שם או חפץ הנראה, כמו ראית פנים או איזה דבר וענין, וכאן בא הפעל לבדו שלא כרגיל, לכן דרשוהו כמו תתרוו, שהוא פעל עומד ומתבאר לעצמו. – ודע דע"פ דרשא זו קיי"ל דמי שאינו מתענה בתענית צבור מפני איזו סבה אסור לו להתראות לפני המתענים כשבע כדי שלא יצטערו, וכמ"ש בב"ק צ"ב ב' שתין וחד תכלי מטיוה לככא דקל חברי' שמע ולא אכל, ומכש"כ שלא יאכל בפניהם, וע' באו"ח סי' תקע"ד. גם י"ל דמה שאמרו בסנהדרין כ"ט ב' אדם עשוי שלא להשביע [כלומר שלא להראות כשבע] את עצמו או את בניו מפני הקנאה או עה"ר, אנו למדין ממאמר זה של עקב אבינו. .(תענית י' ב') מ״ב:א׳קנ״ד א׳ ויבאו בני ישראל. וכתיב התם (פ' אמור) ונקדשתי בתוך בני ישראל, מה בני ישראל האמור כאן עשרה, אף בני ישראל האמור להלן עשרה, מבאן לבל דבר שבקדושה שאין אומרים בפחות מעשרה ב) במשנה מגילה כ"ג ב' חשובים כל הדברים שבקדושה, כגון קדיש וקדושה וברכו וקריאת התורה בצבור ונשיאות כפים ועוד, וילפו ענין זה בגז"ש תוך תוך דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב בפ' קרח הבדלו מתוך העדה הזאת ואין עדה פחותה מעשרה כדכתיב פ' מרגלים עד מתי לעדה הרעה הזאת, והם עשרה מרגלים לבד יהושע וכלב, כנודע. וי"ל דלא ניחא להירושלמי לילף משם, משום דאין הגז"ש ישרה אלא כפולה, כמבואר. ומבואר בפוסקים דהני עשרה צריכים להיות ישראלים זכרים וגדולים, והגר"א באו"ח סי' נ"ה הראה לזה מקור אחר, ולא אדע למה לא הביא מדרשת הבבלי הנ"ל או הירושלמי שלפנינו, ועוד יתבאר אי"ה מענין זה לפנינו במקומו בפ' אמור בפסוק המובא כאן, וע"ע לפנינו בפ' האזינו בפסוק כי שם ה' אקרא. .(ירושלמי ברכות פ"ז ה"ג) מ״ב:א׳קנ״ה א׳ הוא המשביר. אמר רבא אמר רב ששת, כל שאינו מונע הלכה מפי תלמיד, זוכה לברכות כיוסף, שנאמר (משלי י"א) וברכה לראש משביר, ואין משביר אלא יוסף, שנאמר ויוסף הוא המשביר לכל עם הארץ ג) י"ל הכונה בזה, דכמו שיוסף הי' המשביר למלא חסרונות הגוף, כך המלמד לתלמידו הוא ממלא חסרון הנפש. .(סנהדרין צ"ב א') מ״ב:א׳קנ״ז א׳ והם לא הכירוהו. א"ר חסדא, מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן ד) ואותם הניח בחתימת זקן, לכך הכירם. ורמב"ן בנמוקיו הקשה דהא יששכר וזבולון היו גדולים רק מעט מיוסף ולמה הכיר הוא אותם ולא הם אותו, ותירץ דכיון דהכיר את הגדולים הכיר גם אותם. וגם י"ל בכלל הטעם שהכירם ע"פ מ"ד באגדות דשומרי העיר היו מביאים לו יום יום רשימה משמות האורחים הבאים לקנות תבואה [וכ"ה בספר הישר], ואם כן בכלל מבואר שהי' נקל לו להכירם כיון דידע מביאתם. .(יבמות פ"ח א') מ״ב:א׳קע״ז א׳ ויצא לבם. כד דמיך רבי סימון בר זביד, אמר רבי לוי, ומה אחי יוסף שמציאה מצאו יצא לבם, אנו שאבדנו את רבי סימון על אחת כמה וכמה ה) ואע"פ שהסבה שפחדו כאן הי' מפני שחששו לעלילה, י"ל ע"פ מ"ד בברכות נ"ד א' מברכין על הטובה מעין על הרעה, ומפרש בגמרא ומאי ניהו – מציאה, שיתודע למלכות ותבעי מיני', הרי דמציאה בשעתה אקרי טובה אף שאח"כ עתידה לה רעה, ועל זה אמר ר"ל, ומה אם האחים כשמצאו מציאה אף שהיא טובה בשעתה, אך מפני הרעה העתידה יצא לבם, אנו שאבדנו את ר' סימון שהיא אבדה והיא גם רעה לשעתה – על אחת כמה וכמה. [ירושלמי ברכות פ"ב ה"ח]. ב׳ מה זאת עשה אלהים. אשכחיה רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש דיתיב ואמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו (משלי י"ט), יתיב רבי יוחנן וקא מתמה, מי איכא מידי דכתיבא בכתובים ולא רמיזא באורייתא, אמר ליה, אטו הא מי לא רמיזא, והכתיב ויחרדו וגו' לאמר מה זאת עשה אלהים לנו ו) עיין בחא"ג שפירש שענין האולת הוא המעשה בכלל ממכירת יוסף אשר על כן נענשו, ותמה על זה, הלא מפורש איתא בענין הפרשה שאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו וגו', הרי שתלו האשמה בהם, וכן מורה מאמרם ליוסף, האלהים מצא את עון עבדיך, ועיי"ש שטרח מאד ליישב הענין, ואין הדברים מרוחים כלל כפי שיתבאר למעיין. והנה אמנם גם מרש"י כאן מבואר שהאולת הוא ענין מכירת יוסף, וכ"ד כל המפרשים, אבל לפי"ז יקשה עוד ששמשו לזה הלשון אולת, דיותר הי' נאות לזה הלשון חטאת אדם. ועוד יש להעיר הרבה בפי' זה כפי שימצא המעיין. אבל לדעתי הפירוש האמת והברור הוא כמ"ש במדרש לקח טוב המכונה פסיקתא זוטרתא בפרשה זו, וז"ל, מה זאת עשה אלהים לנו, זהו שאמר הכתוב אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו, שהי' להם לראות שקיהם קודם שיצאו משם אם חטים נתנו להם או שעורים, עכ"ל, ור"ל שאם היו רואים מה נתנו להם היו רואים את הכסף שבפי השקים והיו משיבים תיכף ונצולים מן הצער, ובזה הכל מבואר, ולמותר האריכות. וראה איך יתיישב לפי"ז בישוב טוב ונכון דקדוק נמרץ בפרשה, שהרי מבואר כי כולם מצאו כספם כבואם לביתם, כמש"כ ויבאו אל יעקב אביהם וגו' ויהי הם מריקים שקיהם והנה איש צרור כספו בשקו ויראו וגו' המה ואביהם וייראו, ובספרם אח"כ ענין מציאה זו לפני האיש אשר על בית יוסף אמרו ויהי כי באנו אל המלון ונפתחה את אמתחותינו והנה כסף איש בפי אמתחתו, ואינו מבואר לכאורה לאיזו כונה שינו לספר שמצאו הכסף בהיותם במלון ולא בבואם לביתם כאשר כן הי' באמת, אך לפי מש"כ הענין מבואר מאד, יען כי בושו לומר שנואלו להמתין בבדיקת השקים עד בואם לביתם, אשר כן לא יעשה, ולא יכלו לומר כי עודם במצרים בדקו, יען כי אז הי' קשה למה לא השיבו תיכף, לכן הגידו שבמלון הראשון בדקו ומצאו, ודו"ק. .(תענית ט' א') מ״ב:א׳קע״ט א׳ דבר וגו' קשות. מכאן דכל מקום שנאמר דבור – לשון קשה הוא ז) והוא ההיפך מלשון אמירה שהוא לשון רכות ונחת כמבואר בפ' יתרו בפסוק כה תאמר לבני ישראל, ועיין מש"כ ר"פ בראשית. ונראה דאע"פ דכתיב מפורש כאן שדבר קשות וא"כ אין ראי' לדבור סתם, י"ל הכונה דכיון דגבי קשות כתיב דבור ולא אמירה משמע דלשון דבור שייך למבטאים קשים. ויש להסביר טעם הדבר שיונח הפעל דבר על לשון קשה, משום דשורש דבר יונח גם על הנהגה ושררות כמו ידבר עמים תחתנו, ובלשון חז"ל דבר אחד לדור (סנהדרין ח' א'), וכן מדברנא דאומתא (כתובות י"ז א'), ודרך הנוהג שררה לנהוג במרות וברוח עוז ואומץ, ולכן בהשאלת שורש דבר למובן מבטא יונח ג"כ בערך מבטא קשה ועזה. – וע"פ כלל זה דדבור לשון קשה נראה לפרש מ"ש חז"ל בכ"מ במש"כ בתורה כפל לשון דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, ודרשו ואמרת אליהם לרבות גרים ועבדים [עיין סוטה כ"ו א' ובתו"כ וספרי בכ"מ], ולא נתבאר טעם רבוי זה, ולפי המבואר דדבור הוא לשון קשה ואמירה לשון רכה יתבאר היטב, כי בעוד שלישראל אפשר לצוות משפטי התורה בכל לשון שהוא, בין רכות בין קשות, הנה לגרים ולעבדים צריך לדבר אך רכות, גרים – מפני שאך זה באו להסתפח על קהל ישראל ועדיין זרו להם דרכי התורה והמצוה, ולכן צריך לדבר אליהם רכות להסביר הענינים ויקבלו באהבה, ועבדים – מפני שהרגשתם ותפיסתם בכלל פשוטה וגסה וצריכים ג"כ הסבר נוח והתקרבות רצויה כמו גרים. וזהו שאמר, דבר אל בני ישראל – כפשוטו, אף בלשון דבור, ואמרת אליהם, בלשון רכה, לרבות את הגרים ואת העבדים. ועוד יש לנו דברים בענין זה ויבאו אי"ה בהמשך החבור. .(מכות י"א א') מ״ב:א׳קפ״ה א׳ יוסף איננו וגו'. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, בית תינוק ואשה, אע"פ שאין נחוש יש סימן ח) ר"ל בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה ואח"כ עשה מסחר והצליח או לא הצליח אע"פ שאסור לנחש ולסמוך על זה לומר כי ענינים אלו גורמים למערכת מזלו, בכ"ז סימנא בעלמא הוי שירגיל או לא ירגיל הרבה במסחר זה. , א"ר אלעזר, והוא דאתחזק תלתא זימני, דכתיב, יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו עלי היו כולנה ט) פירש"י וז"ל, יוסף איננו ושמעון איננו הרי שתים, ואם את בנימין תקחו מיד עלי היו כולנה ואין לך צרה שאינה עוברת עלי, עכ"ל, ואינו מבואר, דהא הגמרא רוצה להביא ראי' דהיכא דאתחזיק תלתא זימני אז סימן הוא לפעם הרביעי לעשות או לחדול, ולפירש"י הלא הוא מביא ראי' מיעקב שכבר חשש בפעם השלישית, וא"כ מבואר שעוד בפעם השלישית צריך לחוש וכמו שחשש יעקב. וכמה מן הדוחק לפרש שחשש אם יקרה סבה בבנימין אז יהי' מוחזק, דהא עכ"פ עתה בפעם השלישית א"צ עוד לחוש. אבל האמת הפשוטה והברורה דצ"ל בגמרא כאן כמו שהיא הגירסא בענין זה ממש בירושלמי שבת פ"ו ה"ב בזה"ל, ואע"פ שאין נחוש יש סימן ובלבד לאחר ג' סימנים, כגון ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, יוסף איננו ושמעון איננו וכו', ומבואר מזה דכבר אירעו לו שלשה מקרים רעים בדרך, ברחל וביוסף ובשמעון, והחזיק עצמו למוחזק לסכנה בדרך, וחשש עתה להניח את בנימין בדרך, עתה בפעם הרביעי. וכמו ברור הדבר, שבגמרא בסוגיא שלפנינו חסר זה הפסוק ואני בבואי מפדן, והענין מבואר, ופליאה רבה על מפרשי הירושלמי שלא הרגישו בתוספת הלשון בירושלמי על לשון הבבלי. ולפי זה מה מאד יתבאר בטוב ענין הדרשה שבסמוך פסוק ל"ח שאמר יעקב וקראהו אסון בדרך, ודרשו בדרך אין בבית לא, מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה, ובאמת לפי פשוטו מכיון שהלכו בשיירא אין כאן סכנת דרכים, אלא הכונה שיעקב חשב לו את הדרך למאורע של סכנה, מפני שכל הסבות מרחל ויוסף ושמעון קרו לו בדרך, וזהו שאמר וקראהו אסון בדרך, בדרך דוקא, דלדידי' הוי דרך בחזקת סכנה, ודו"ק. .(חולין צ"ח ב') מ״ב:א׳קפ״ו א׳ שני בני תמית. שואל שלא כענין – זה ראובן, שאמר את שני בני תמית י) הכונה ע"פ המבואר במדרשים שגער בו יעקב ואמר לו בכור שוטה הוא זה, האם בניך אינם בני. ולא נתבאר איפה מרומז בפסוק תשובה כזו, וי"ל ע"פ מ"ד במ"ר כאן, ר' טרפון כשהיו אומרים לפניו דבר מתוקן הי' אומר כפתור ופרח, וכשהיו אומרים לפניו דבר של בטלה הי' אומר לא ירד בני עמכם, ר"ל דמפרש בני מלשון בינה, בינתי, כלומר, הסכמתי, ולפי"ז י"ל דס"ל להדורש הזה דמה שאמר יעקב לא ירד בני עמכם כוון ג"כ כמו שכוון ר' טרפון, והיינו שהוא דבר של בטלה, ומפרש למה, יען כי וכי בניך אינם בני. ומה שראה הדורש לדרוש לשון זה בדרך זה, י"ל דקשה לי' אריכות הלשון, דהו"ל לומר בקצור לא אשלחנו, ודו"ק. – והנה צריך להבין מה היתה באמת דעת ראובן שהחליט מעשה רצח כזה להרוג את בניו ועוד תלה הפעולה ביעקב, ופליאה נמרצה היא. ואפשר לפרש הענין [ע"ד הדרש] על פי מ"ד בב"ב קי"ח ב', ויהושע וכלב חיו מן האנשים התרים מן הארץ, ופריך בגמרא, מאי חיו, אילימא חיו ממש והכתיב קרא אחרינא (פ' פינחס) ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון, אלא מאי חיו – שחיו מחלקם, כלומר שנטלו חלקם של מרגלים בחלוקת הארץ [ע"ד מה שאמרו זכה – נוטל חלקו וחלק חבירו], ויהי' לפי"ז באור הלשון חיו כלפי שאמרו עני חשוב כמת נקרא העשיר – חי, ולפי"ז כשנרצה לומר פלוני נתעשר מפלוני אומרים פלוני נחיה מפלוני, ומבואר לפי"ז דכמו שהנוטל חלק בנחלה נקרא חי, כך המאבד חלקו נקרא מת, וע"ד זה אפשר לפרש כונת דרשת חז"ל על הפ' דפ' משפטים וגם בעליו יומת דקאי על עונש ממון, כנודע. והנה ידוע דיעקב הנחיל לבניו ולבני בניו את ארץ כנען, כמבואר בפ' ויחי בברכתו לאפרים ומנשה ובמדרשים ואגדות, ועל זה אמר ראובן, אשר אם לא ימלא משלחתו בבנימין להשיבו אז ירשה לו שיאבד בצואתו זכות נחלת שני בניו בארץ כנען, והוציא ענין זה בלשון תמית ע"ד המליצה כלפי אלה הנוחלים שנקראו חיים כמו שבארנו, וע"ע בפרשה הסמוכה בפסוק ט' מש"כ שם. [לאחר שנים רבות שכתבתי זה הייתי בע"מ וויען והגיד לי שם אחד מחכמי עיר פרעסבורג כי הגאון חת"ס בכתביו נגע ברעיון זה] [אדר"נ פ' ל"ז] מ״ב:א׳קפ״ז א׳ וקראהו אסון בדרך. בדרך אין בעת לא, מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה יא) עיין מש"כ בבאור דרשא זו לעיל בפ' ל"ו אות ט'. [ירושלמי שבת פ"ב ה"ו]

הרחב דבר על בראשית פרק-מב

הרחב דבר: מ״ב:א׳רכ״ט א׳ וירא יעקב. היינו ששמע וכתיב וירא היינו ע״פ חקירה ודרישה הבין דבר שהיה עדיין בלי פרסום כ״כ ופי׳ וירא על ראיית השכל מצוי במקרא: ב׳ למה תתראו. הוא שורש המתהפך בבנין התפעל הדומה בהוראתו לבנין נפעל (כמו ונברכו והתברכו) וכמו ויאנש (שמואל ב׳ י״ב ט״ו) פירושו יצא מגדר אנושי מרוב חלי וכן כאן גער בבניו למה אינם רואים עצה לשבור את הרעבון: מ״ב:א׳ר״ל א׳ כי יש שבר. היינו תבואה דירקות וש״ד אשר המון העם יכולים לאכול היה בא״י. אבל יעקב ובניו לא היו יכולים לחיות בכך: ב׳ ונחיה ולא נמות. כבר ביארנו כ״פ דשורש חי משמעו כ״פ חיים ולא מות. וכ״פ חיים שמחים בלי עצבון ושפלות. ומובן לפי הענין. וכאשר היה לעולם ביתו של יעקב מתפרנס ברוחה והיה אפשר להבין שאמר יעקב להביא תבואה כדי שיהא ריוח בביתו כמו שהמה רגילים. ע״כ פירש יעקב דזה א״א דאסור להתעדן בשעת רעבון והמדינה בצער. אלא עכ״פ נחיה ולא נמות כפי הרגילות שלנו שא״א לחיות בלי לחם ובר: מ״ב:א׳רל״א א׳ וירדו אחי יוסף עשרה. הודיע הכתוב שעתה נתקיים החלום הראשון של יוסף שחלם שאלומותיהם ישתחוו לאלומתו. ואז לא היה בנימין עמם בצאן שהיה עוד צעיר לימים ומש״ה היה שירדו אחי יוסף עשרה לשבור בר: ב׳ ואת בנימין וגו׳. כי לא היה בכלל החלום ע״כ הוסב דעת יעקב לבלי שלחו: מ״ב:א׳רל״ג א׳ לשבור בתוך הבאים. אע״ג שבדרך היו בפ״ע לא בחברת בני כנען מ״מ בבואם למצרים היו בתוך הבאים וזה בא לרמז לדורות כי כל המלכיות שישראל משועבדים ונכנעים בבואם לגלות בקרבם. אין ב״י יחידים ומצוינים בזה אלא אותה המלוכה שולטת על הרבה ארצות וישראל המה בתוך הבאים מש״ה כתיב כאן בני ישראל. ולא בני יעקב. כדי לרמז על העתיד שאומה הישראלית נקראים בני ישראל: ב׳ כי היה הרעב בארץ כנען. מש״ה היו בתוך הבאים כי לא המה לבדם היו חסרי לחם אלא בכל ארץ כנען היה הרעב ולא היה לחם והיו העשירים והמפונקים רעבין: מ״ב:א׳רל״ד א׳ הוא השליט. הוא המשביר. שני ענינים נפרדים עשה בעצמו שהיה שליט ומושל. ובכ״ז היה בעצמו עומד ומוכר תבואה. ועי״ז נעשה הענין שמבואר בפ׳. דאי היה חסר א׳ לא הגיע הענין בשלימות. כמובן מכל הספור: מ״ב:א׳רל״ה א׳ וידבר אתם קשות. ומפרש המקרא מהו קשות: ב׳ ויאמר אלהם מאין באתם. זה השאלה משונה היא מן הראוי. דמי ששואל לחבירו מאין הוא שואל אותו מאין אתה. וממילא דמשם בא. אבל השאלה מאין באתם משמע שיודע שהמה מארץ כנען שבאמת ניכרים כל בני מדינה במלבושיהם ובלשונם אלא מ״מ שואל מאין באתם כמו שיודע בברור שאינם באים מביתם אלא מאיזה מקום אחר וממילא לא באו לשבור אוכל. ג׳ והמה השיבו מארץ כנען. היינו מבתינו וממילא הננו באים לשבר אכל ולא כמו שחושב השליט. ובזה מובן יתור דבריהם לשבר אכל מה שלא שאל מהם על מה באו. ולדברינו מובן שהשאלה באה להם כחרבות לגוף. ובע״כ השיבו כפי תכלית ביאתם: מ״ב:א׳רל״ו א׳ והם לא הכירהו. אחרי דברים הללו הבין יוסף בברור אשר הם לא הכירוהו. אבל עד כה היה ירא יוסף לגזור עליהם שהמה מרגלים בפי׳ שמא עוד יכירוהו. אבל עתה שהחל לדבר אתם קשות והמה השיבוהו נתברר לו שהמה לא הכירוהו: מ״ב:א׳רל״ז א׳ את החלומות. שני החלומות. והודיע הכתוב שלא מחמת נקימה ח״ו התהלך עמם בעקשות כזה אלא משום שנזכר החלומות שהוא כעין נבואה שהרי החלום הראשון כבר נתקיים וא״כ עליו לראות שיקוים גם השני ואם לא יעשה כן יהיה כמו כובש את נבואתו ע״כ ביקש סיבה שיגיע לזה: ב׳ מרגלים אתם. תמיד עסקיכם להיות מרגלים ממדינה למדינה. וזה בעצמו חטא אפי׳ לא היו באים לרגל וללחום. אבל עוד אמר לראות את ערות הארץ באתם. גם עתה לא באתם בשביל בר אלא לראות איך ללחום בשם בני כנען: מ״ב:א׳רל״ח א׳ לא אדני. על שני הדברים: ב׳ ועבדיך באו לשבר אכל. עתה באנו לתכלית זה. ועל טענה הראשונה שאנחנו מרגלים השיבו בחינה והוכחה שא״א להיות כן. וממילא אין מקום לחשדם שמא באו לראות את ערות הארץ יותר משאר אנשים: מ״ב:א׳רל״ט א׳ כלנו בני איש אחד נחנו. והאיך אפשר להיות שאב א׳ לעשרה בנים יניח את כולם להיות נפרדים תמיד ממנו. שנית. ב׳ כנים אנחנו. אין הפי׳ אנשים כשרים ואמתים כאשר יבואר להלן מקרא י״ט. אלא הוא מלשון כן צדקה לחיים. דמשמעו בסיס ומקום בטוח כך מי שיש לו אחוזה בארץ ואשה ובנים מיקרי כני שהוא מיוסד במקומו. וכך אמרו הנה אנחנו כנים ביסוד נחלה אשה ובנים ואין דרך לאיש כזה להיות מרגל ונודד בארץ. שזה העסק אינו אלא באנשים ריקים שבגפם יוצאים ובאים ואין להם דבר למושכם לשבת בית. ע״כ תדע ובחנת שלא היו עבדיך מרגלים מעולם לא היינו במדה זו: מ״ב:א׳ר״מ א׳ לא כי ערות וגו׳. הן הראיתם לדעת הוכחה טובה שאינכם מרגלים קבועים תמיד אבל עדיין אני אומר כי בשעה זו באתם לראות ערות הארץ. ועל שעה זו אין הוכחה כלל. שהרי הרעב גבר בארץ ועל פת לחם יפשע גבר לצאת ממדה הראויה לו. וא״כ באתם מכח מדינתכם לראות ערות הארץ וללחום אח״כ: מ״ב:א׳רמ״א א׳ בארץ כנען. הוסיפו להוכיח כי גם זה החשד א״א. א׳ שאנו מבני כנען הסמוכה למצרים. ואם הי׳ בדעת מלכי ארץ כנען ללחום עם מצרים. לא היו צריכים לשלוח לראות ערות הארץ: ב׳ והנה הקטן וגו׳. הוכחה שניה שהרי הקטן שמה ואפשר לשלוח ולחקור ממנו אם אינם מחוסרים בר אנחנו: ג׳ והאחר איננו. הוכחה שלישית. כי באשר אחינו האחד איננו עמנו ואפשר שהוא במצרים. והאיך נלחום פה. ויהי הוא בסכנת מות על ידינו: מ״ב:א׳רמ״ב א׳ הוא אשר וגו׳ מרגלים אתם. מעתה חזר לטענה ראשונה שאתם מרגלים בקביעות. ובטל טענה הראשונה שאתם בני אב אחד ואיך היה מניח כולם להפרד ממנו. שהרי עוד נשאר אצלו בן א׳ וטענה שניה אינה מבוררת כי באמת כנים המה. ועוד הוכחה שמרגלים אתם. ממה שהאחד איננו. דמסתמא נפל ביד בהיותו מרגל גם הוא ולא נשאר אלא העצה רק לחקור מהאח הקטן. א״כ בזאת וגו׳: מ״ב:א׳רמ״ג א׳ חי פרעה אם תצאו מזה. כלומר שלא תצאו מזה. וכך היה מנהג שבועה. תוס׳ שבת דט״ז ב׳: מ״ב:א׳רמ״ז א׳ אם כנים אתם. לפרש״י כנים מלשון אמתים. הכי מיבעי את האלהים אני ירא אחיכם אחד וגו׳ ואם כנים אתם את אחיכם הקטן וגו׳ ולא דמי להא דלהלן ל״ג בזאת אדע כי כנים אתם אחיכם האחד וגו׳ דהתם בספור האחים שלא הודיעו שהושיב מתחלה את כולם במשמר אלא שאמר האדון בזאת אדע. כי אחיכם האחד יניח למשכון עד שיביאו את הקטן. וא״כ היה נושא המאמר אחיכם האחד הניחו אתי. והוא הבחינה. ובדרך אגב אמר ואת רעבון בתיכם קחו ולכו. וא״כ יפה שייך לשון אם כנים אתם לכל סדר הדבור. אבל כאן שמתחלה צוה שישבו כולם ואחד ילך ויביא את בנימין ואח״כ חמל עליהם והפך הענין. א״כ נושא הענין הוא ואתם לכו הביאו וגו׳ לזה לא שייך לבחינה אם כנים אתם. אלא כמש״כ דכנים משמעו אנשים בעלי בתים בטף ונשים. וכך אמר יוסף שהוא ירא מן האלהים ושמא באמת כנים אתם שיש לכם טף ונשים וא״כ מה יעשו המה ברעב. ע״כ אחיכם אחד וגו׳: מ״ב:א׳רמ״ח א׳ ויעשו כן. לא נתבאר מה עשו בזה. ופשוט שהכינו עצמם לכך לבחור אחד מהם אבל להלן מבואר שיוסף לקח מהם את שמעון וא״כ מה עשו. אבל הענין שבאמת לא היו רשאים לבחור אחד וכדתנן בתרומות פ״ח וכן נשים וכו׳ והביאו הר״ש ברייתא בירושלמי סיעת ב״א שמהלכין בדרך ופגע בהם כושי׳ וא״ל תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו וא״ל נהרוג את כולכם כולם יהרגו ואל ימסרו לו נפש אחת מישראל. ייחד להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו להם ואל יהרגו כולם. והיינו באופן שבסיבה שלו נעשה כך כמו שבע ב״ב. וא״כ כך ענין הכתובים שלפנינו דהחלו להתעסק בזה את מי למסור וזהו ויעשו כן. דשבי כולהו איתנהו בי׳ חרב ורעב כדאיתא בב״ב פ״א. והיה הדבר קשה בעיניהם. והנה. מ״ב:א׳רמ״ט א׳ ויאמרו איש אל אחיו. הן המה שניהם דסתם הכתוב לעיל ל״ז י״ט. שהיו עיקר בעסק המכירה: ב׳ אבל אשמים אנחנו וגו׳. הראו לדעת שהם עיקר המסבבים צרה זו. דעיקר המכירה של יוסף לא היה בעול שראוי היה לכך. אבל האכזריות של הקשחת הלב מהתחננו אלינו הוא נחשב לאון. וכמו שנחשב לחטא ליעקב אבינו צעקת עשו כדאיתא בב״ר שם אע״ג שבעיקר הענין לא הי׳ חטא. כך חשבו אחים הללו. וא״כ עיקר אשמה עליהם לבד. שרק המה התאכזרו עליו וכל האחים אע״ג שהסכימו לעיקר המעשה מ״מ לא יכלו לסבול צערו. כמש״כ לעיל. והיה דברת האחים האלה בהתודותם לאמר כי על כן באה אלינו הצרה הזאת דיקא אלינו שנים אנחנו ולא לכולם וא״כ אין ספק במי למסור אלא באחד משנינו. ובזה היה אפשר שישבו שניהם. ושמונה יובילו תבואה: מ״ב:א׳ר״נ א׳ ויען ראובן וגו׳. טועים אתם בדבר כי האשמה על כולנו בשוה: ב׳ הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד. העברתם הדין והיושר מעליו כי ילד הוא ואינו עושה ומדבר ברוע לב אלא מעשה ילדות הוא: ג׳ וגם דמו הנה נדרש. לא הון המכירה לבד שזה היה ראוי לכך אם לא היה מצד ילדות. אבל אפשר שנהרג או מת מרוב צרות ולא היה חייב מיתה ונדרש דמו מכולנו שאנחנו כולנו חייבים בדבר וא״כ אין לנו לבחור א׳ או שנים ממנו. והיו דברי האחים הצדיקים כמש״כ התוס׳ ב״ב דכ״ב א׳ ד״ה אנא ענישתי׳ שכל אחד היה מתאונן שהוא חייב בדבר: מ״ב:א׳רנ״ב א׳ ויבך. מרוב חמלה. אבל לא היה יכול להתודע שהרי עדיין לא נתקיים החלום השני שהוא כמו נבואה ועליו להקימו שלא יהיה בכלל נביא שוויתר על דברי עצמו. כדאיתא בסנהדרין פרק הנחנקין שחייב מיתה בידי שמים: ב׳ וידבר אליהם. שיתנו בידו אחד מהם. והמה לא רצו כדבר ראובן ע״כ ויקח הוא מאתם את שמעון ויאסר אתו לעיניהם. שלם להם במדה. שראו את שמעון מתאכזר עליו ולא מיחו בידו. אע״ג שלא יכלו לסבול. כך ראו בעיניהם שמאסרים את שמעון ואינם יכולים למחות. ולפי דברינו מבואר מאין ידע יוסף כי שמעון הוא החייב בדינו והרי הא שדברו איש אל אחיו בדותן לא שמע יוסף אז אלא ידע הכל מהתודותם כאן. ובב״ר פ׳ פ״ד יש בא״א וכפירש״י: מ״ב:א׳רנ״ג א׳ וימלאו את כליהם בר ולהשיב כספיהם וגו׳. שנוי לשון כאן וגם בסוף הפסוק כתיב בלשון יחיד ויעש להם כן. ולא ויעשו. והענין דבנתינת בר צוה יוסף למשרתי האוצר הרבים. אבל השבת הכסף והצידה שהיה בזה דבר סוד. ומשונה מכל לוקחי תבואה. ע״כ לא צוה אלא לאשר על ביתו ואיש סודו. אמר שיראה שיהי׳ נעשה כן בלי שיבינו העושים כי הוא מדעת יוסף. ע״כ לא צוה בפה מלא אלא אמר לאיש סודו שיהיה נעשה כן. ויעש זה האיש כן: מ״ב:א׳רנ״ה א׳ את שקו וגו׳. דרך לוקחי תבואה הרבים היו בשקים. וכסבור היה יוסף שגם האחים יקחו בשקים. ע״כ אמר להשיב כספיהם איש אל שקו בשעה שיתנו התבואה בהם. אבל באמת אחי יוסף היה להם אמתחות לתבואה והוא חשוב משקים והאמתחות עם התבואה נתנו לשקים שגדולים מהאמתחות ועל האמתחות נתנו עוד מספוא וא״כ לא היו השקים ביד מודדי התבואה כלל אלא האמתחות וכשבא האחד לפתוח את השק להוציא המספוא שלמעלה מהאמתחת ראה את הכסף בפי אמתחתו: מ״ב:א׳רנ״ו א׳ וגם הנה באמתחתי. אם היה בשק לא חשש שמודדי התבואה הניחו לשם שהרי לא היו השקים בידם אבל הנה הוא בפי אמתחתי הרי הם הניחו לשם להתעולל בם: מ״ב:א׳רנ״ז א׳ ויבאו אל יעקב אביהם. עיקר ביאה היה לאביהם. וגם בשביל שהיא ארצה כנען. וע׳ להלן מ״ה כ״ה: מ״ב:א׳רנ״ח א׳ כמרגלים את הארץ. לא פירשו חשד השני אלא הראשון באשר לבסוף תקע עצמו לזה החשד: מ״ב:א׳רנ״ט א׳ כנים אנחנו. בעלי נכסים ובנים מעולם לא היינו מרגלים כמו שביארנו לעיל. שבזה הוכיחו אמיתת הדבר. ועוד הוכיחו במה שכולם בני אב אחד. אבל הוכחה זו נסתרה אח״כ ממה שאמרו שהאחד עם אבינו היום. והמה הוצרכו לגלות לאביהם דבריהם אלה לצורך הענין ע״כ הזכירו הוכחה זו: מ״ב:א׳ר״ס א׳ שנים עשר וגו׳. כל זה הטענה אינו ענין לחשד מרגלים אלא לחשד לראות את ערות הארץ באתם וגם זה אינה טענה אלא לפי ידיעתם שהאחד איננו אינו מת כמש״כ לעיל י״ג. אבל יעקב כסבור שמת אינה טענה כלל וא״כ כל הדברים האלה לא היו נוגעים להוכחה ורק כמדברי יתר שבא מחמת זה לבקשת בנימין. והיינו שרגז יעקב על בניו ע״ז להלן למה הרעתם וגו׳ באשר שלא ראה צורך באלו הדברים: מ״ב:א׳רס״א א׳ כי כנים אתם. בעלי נכסים ובנים. לא כמו שאתם סבורים שאשלח אני לשם לראות. אלא בזאת אדע וגו׳: ב׳ אחיכם האחד. אע״ג שהוא אמר אחיכם אחד. מי שהוא מכם. מ״מ אחר שהוא בעצמו לקח את שמעון ה״ה כמו שאמר מתחלה כך: מ״ב:א׳רס״ב א׳ כי לא מרגלים אתם כי כנים אתם. אחקור גם על שני הדברים. והנ״מ בחקירות שני הדברים פירש להם. ב׳ את אחיכם אתן לכם. אם אמצא שאינכם מרגלים אפי׳ אין אתם כנים מ״מ אין לי עליכם ואתן לכם אחיכם אבל לא ארצה שתסחרו את הארץ דמי יודע סופן של ב״א שאין להם יסוד בחיים. אבל אם כנים אתם אזי ואת הארץ תסחרו: מ״ב:א׳רס״ג א׳ הם מריקים שקיהם. בבואם לביתם לא הוציאו התבואה ביד אלא הפכו השקים מלמטה ויצאה כל התבואה שבאמתחת לארץ. והנה מצאו הכסף ג״כ. ולא נודע אם היה מונח הכסף באמתחת או בשק. מש״ה כתיב שעכ״פ זה ברור שהיה צרור כספו בשקו אבל מ״מ ראו וייראו שהבינו מאחד כי כולם כן הוא שהונח הכסף בכונה באמתחת: מ״ב:א׳רס״ד א׳ אתי שכלתם. מבואר שחשדם שהם נגעו בידיהם ביוסף ובשמעון כפרש״י: ב׳ עלי היו כלנה. דבר בפ״ע בלשון נסתר. כל בני עלי היו לצערי ולמרר את חיי. במה שמתקוטטים עד שהורגים לבסוף זא״ז: מ״ב:א׳רס״ה א׳ ויאמר ראובן וגו׳. הוא בטח יותר מכל האחים. באשר ידע בנפשו כי אין עליו חטא מכירת יוסף. ואין עליו עונש ב״ש. אלא כשהוא עמהם אז בהדי הוצא לקי כרבא כדאי׳ פ׳ החובל. אבל כאשר יהי המשא רק עליו לא תגיע לו צרה מיוחדת. וזהו באמת עצה טובה שיוסף לא היה מצער לראובן כלל. אבל יעקב לא ידע מזה: ב׳ את שני בני תמית וגו׳. זהו הבטחה ליעקב לפי שסבר שהאחים חייבים בדבר שמעון ג״כ וא״כ מסתמא ראובן הגדול שבכולם ידו בזה. ע״ז אמר כי את שני בני תמית אם יד תגע בבנימין: ג׳ תנה אתו על ידי. בב״ב דקע״ג אמרו ע״ז שהוא כמו ערב קבלן. ואין הפי׳ שערב להעמיד את בנימין בעצמו שהרי עליו היה לוה או שואל אלא על חשש שחש יעקב עוד פן יקרנו אסון. היינו עונש ב״ש דבמקום סכנה השטן מקטרג והדרך בחזקת סכנה. ע״ז היה ראובן מבטיח עוד שיהיה ערב לפרוע חובות של בנימין בדין שמים. כענין נתתי כפרך מצרים. והלוה מן המקום ב״ה כלוה מן האדם כדתנן באבות פ״ג. וזהו ענין ערבות. והיינו דאמר תנה אותו על ידי שלא יניח אף ליגע בו לגבות ממנו. לא רק שיקבל עליו עונש מיתה אם יהיה הדין נותן כך. דזה מיקרי אין ללוה במה לשלם והערב חייב. אלא אפי׳ עונש קל של יסורים וכדומה שבנימין יכול לפרוע בעצמו לא יניח ראובן כערב קבלן. נמצא הבטיח ראובן גם מחשד עצמם גם מחשש אסון הדרך בדין שמים: מ״ב:א׳רס״ו א׳ לא ירד בני עמכם. אפשר הייתי מניחו בדרך אחר ע״י ערבות זו של ראובן אבל עמכם למצרים לא ירד: ב׳ והוא לבדו נשאר. ע׳ מש״כ להלן מ״ד י״ט: ג׳ בדרך אשר תלכו בה. שהדרך מסוכן בעלילות השלטון ועבדיו ולזה לא מהני ערבות ראובן שהרי כולם בסכנה מאנשים בעלי בחירה רעה. דלזה לא מועיל כופר כמו בדין שמים וקשה להציל כמו שכתבתי לעיל ל״ז י״ג. א״כ הוא בסכנת אסון ביותר: ד׳ ביגון שאולה. בתוך היגון אמות ולא כמו שאמר ביוסף כי ארד אל בני אבל שאולה דמשמעו שיהא נוהג אבילות עליו עד שיגיע זמן מותו אבל לא אמר שימות בלא עתו אבל אם עוד לא אראה את בנימין ארד אל בני ביגון בתוך היגון שאולה למות מהר והיינו שאמר יהודה ליוסף והיה כראותו כי אין הנער ומת כאשר יבואר במקומו בס״ד:

פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-מב

רשב"ם: מ״ז:א׳קנ״ו מ״ז:א׳קנ״ז מ״ז:א׳קנ״ח מ״ז:א׳קנ״ט א׳ לגור בארץ - ולא מתוך חוסר ממון אלא בשביל מרעה לצאננו. כל זה אמרו שלא יאמר פרעה ליקח משל יוסף באו. מ״ז:א׳ק״ס מ״ז:א׳קס״א א׳ אנשי חיל - ראויים לגבורה ולשררה כמו: אשת חיל את. ואני הצעיר מצאתי תרגום, שרי מקנה רבני חילא כפירוש רבינו. מ״ז:א׳קס״ב מ״ז:א׳קס״ג מ״ז:א׳קס״ד א׳ מעט ורעים - לפי שנראה יעקב בעיניו זקן יותר מדאי, ששאל לו: כמה ימי שני חייך? השיב לו יעקב: מעט הם, אבל רעים הם ולכך אני נראה בעיניך זקן יותר מדאי. מ״ז:א׳קס״ה מ״ז:א׳קס״ו מ״ז:א׳קס״ז מ״ז:א׳קס״ח א׳ וַתֵּלהּ - כמו: ותכה מכעס עיני. הה"א עיקר, לפיכך מפיק ה"א וכן: נגה אור. ב׳ ארץ מצרים וארץ כנען - אבל הרחוקות יותר מארץ כנען לא היו באים לארץ מצרים, כי רחוקות יותר מדאי או שמא לא היה שם רעב גדול כל כך. מ״ז:א׳קס״ט מ״ז:א׳ק״ע מ״ז:א׳קע״א מ״ז:א׳קע״ב מ״ז:א׳קע״ג מ״ז:א׳קע״ד מ״ז:א׳קע״ה מ״ז:א׳קע״ו א׳ העביר אותו לערים - כמו שעשה סנחריב, כדכתיב: אל ארץ כארצכם, כדי שלא יטענו בה חזקה איש איש בארצו לאחר מכירה. מ״ז:א׳קע״ז מ״ז:א׳קע״ח מ״ז:א׳קע״ט מ״ז:א׳ק״פ מ״ז:א׳קפ״א מ״ז:א׳קפ״ב מ״ז:א׳קפ״ג מ״ז:א׳קפ״ד א׳ ויקרבו ימי ישראל למות - כל מקום שאדם חפץ לצוות את בניו צריך לאמר ויקרבו. וכן: ויהי כי זקן יצחק וגו'. ויקרא את עשו וגו' לא ידעתי יום מותי. וכן: ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו. ועיקר התחלת פרשה זו מן - וישב ישראל בארץ מצרים וגו' כי עליו מחובר ויחי יעקב אלא שלא רצו הקהילות לסיים פרשת ויגש בותהי הארץ לפרעה וסיימוה בוישב ישראל. ב׳ שים נא ידך - כבר פירשתיו אצל עבד אברהם. מ״ז:א׳קפ״ה מ״ז:א׳קפ״ו א׳ וישתחו ישראל - ליוסף, ממקום שהיה על [ראש] המטה.

תולדות יצחק על בראשית פרק-מב

תולדות יצחק: מ״ד:א׳ש״ל א׳ הלא זה אשר ישתה אדוני בו וגו' פירוש כל גנב צריך לשמור שלשה תנאים לשלא ימצא הגניבה בידו. אחד שלא יגנוב כלי שמשתמשים בו תמיד שמיד ידעו כי גנוב הוא. שנית שלא יגנוב דבר מבית האדון שיחקרו מאד עליו. שלישית שלא יגנוב דבר שיהיה שוויו גדול שיעשו עליו חקירה גדולה וימצא הגנב לזה אמר להם חטאתם בכל השלשה תנאים. כנגד התנאי הראשון גנבתם דבר שמשתמשים בו תמיד והוא כוס או גביע ששותים בו תמיד וזה הוא שאמר הלא זה אשר ישתה. גם טעותם בתנאי השני אדוני בו. גם טעיתם בתנאי השלישי ששוויו גדול שהוא כלי שמנחש בו ויודע בו העתידות: ב׳ הרעותם אשר עשיתם כלומר השחתם אומנות הגניבה שלא ידעתם לגנוב כמו שאומר משל הדיוט אין תולין לגנב לפי שגנב אלא לפי שלא ידע לגנוב ולזה לא אמר רע עשיתם: ג׳ הלא זה אשר ישתה אדוני בו לא אמר הלא הגביע אשר ישתה אלא זה לומר אתם גנבתם אותו ואתם יודעים אם הוא גביע או כוס ולזה השיבו ואיך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב כלומר אין אנו יודעים אם הוא שחור או לבן או אם הוא מכסף או מזהב ולזה לא אמרו ואיך נגנוב גביע: מ״ד:א׳של״ה א׳ ויאמר גם עתה כדבריכם כן הוא אשר ימצא אתו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים והנה לא אמרו הם כן אלא אשר ימצא אתו מעבדיך ומת וגם אנחנו וגומר. והתשובה הם עשו קל וחומר והקל וחומר אם אין לו פירכא הדין עמו אבל אם יש לו פירכא אינו כלום ולפי שהם עשו ק"ו ואמרו הן כסף שאינו גביע ומצאנו בכלינו לא בכלים של אחרים ועוד שמצאנו אותו בארצנו מארץ כנען השיבונו אליך ואיך נגנוב וכל שכן מבית אדוניך כסף או זהב לזה אמר העבד גם עתה כדבריכם כן הוא כלו' הק"ו חשוב הוא בעוד שאין לו פירכא אבל אם יש לו פירכא אינו כלום והפירכא הוא אם ימצא בידכם. או יאמר עבדי הבית אין ראוי להם לגנוב אלא כשבאים אורחים להתאכסן בבית שאם יגנבו אז לא יחשדו אלא לאורחים ולכן אמרו אחי יוסף אשר ימצא אתו מעבדיך פי' עבדי ביתך והם עבדי יוסף אשר אתו בבית ומת בעבור כי שתים רעות עשה. אחד שגנב השנית שגנב בשעה שיחשדו כשרים וגם אנחנו אם ימצא בידינו נהיה עבדים ולזה אמר גם עתה כדבריכם כן יהיה שאשר ימצא אתו מכם יהיה עבד: מ״ד:א׳שמ״א א׳ הננו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו. יש להקשות איך אמר גם אשר נמצא הגביע בידו דכל שכן שמי שימצא הגביע בידו הוא הגנב ואיך אמרו גם. והתשובה שאמרו לא חטאנו בזה שלא גנבנו אלא האלהים בקש ספרו שכל מעשי האדם בספר נכתבים ומצא עון ישן שעשינו והוא חטא מכירת יוסף ולכן הננו עבדים לאדוני לא לבד אנחנו החוטאים נהיה נענשים אלא גם בנימין שלא חטא במכירה יהיה עבד. וא"ת בזה מיושב גם אשר נמצא הגביע אבל גם אנחנו קשה. תשובה גם אנחנו אפילו שלא נמצא הגביע בידינו אלא בידו נהיה עבדים הנה בערך החטא שעבר והוא המכירה הוא גם אשר נמצא הגביע בידו. וגם אנחנו בערך עכשיו שנמצא הגביע ביד בנימין. או הוא כמו כמוני כמוך כעמי כעמך:

צרור המור על בראשית פרק-מב

צרור המור: מ״ג:א׳כ״ז א׳ ואמר א"כ איפה זאת עשו קחו מזמרת הארץ. כי אולי על שלא הולכתם לו מנחה עשה עמכם מה שלא עשה עם אחרים. וכן אמר זאת עשו כמו שעשיתי לעשו דכתיב אכפרה פניו במנחה. ובכאן התקין עצמו לג' דברים לדורון למלחמה ולתפלה. לדורון קחו מזמרת הארץ. למלחמה י"א כי אחר שיהודה אמר אנכי אערבנו. המלחמה לו פנים ואחור. ול"נ שמלחמה היא רמוזה בזה הפסוק באומרו מעט צרי מעט דבש. כי בכאן למדם סוד צנ"ד לב"ש. היוצא מזה הפסוק מראשי אותיות של צרי דבש נכאת לוט בטנים ושקדים. והוא מסוגל לכל צרה. דכתיב בשש צרות יצילך. לפי שיש בו ו' אותיות ובו כלול סוד סמני הקטרת. דכתיב קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה. ובכח זה השם נכנסו למלחמה והיו בטוחים שהשם ילחם מלחמותיהם. וזהו באים בכח מעשיהם בכח שמות ובכח תפלתם ואמונתם. ואמר להם זאת עשו לרמוז לזאת אות הברית זאת התורה זאת התרומה. וזהו וזאת אשר דיבר להם אביהם כשאמר להם זאת עשו. וזאת רמז לשכינה והיא היא זמרת הארץ ארץ החיים. ולכן אז"ל כי הנכנס למדינה שיש בה דבר או דבר רע. יאמר כשיכנס בשער העיר זה הפסוק ג"פ ואינו ניזוק. לפי שיש בו כ"ד תיבות. וג' פעמים כ"ד הם ע"ב רמז לשם המפורש של ע"ב. וכן לפי שמצאו בו סוד זה השם הקדוש היוצא ממנו. הנרמז בשכינה אשר נתמעטה בגלות בסוד הלבנה שאמר לה לכי ומעטי את עצמך. בסוד מעט צרי ומעט דבש. וזה שהיא המלחמה הכתובה בספר מלחמות ה'. וזה תמצאהו מפורש במלחמת דוד עם גלית דכתיב אתה בא אלי בחרב ובחנית ואני בא אליך בשם ה'. וזהו ה' ילחם לכם. והתפלה היא ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש. כי בכאן התפלל עליהם לשעה ולדורות. כאומרם ז"ל ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש. כד"א ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם. ושלח לכם את אחיכם זה גלות עשרת השבטים. אחר זה יהודה ובנימן. ואני כאשר שכלתי בחרבן ראשון שכלתי בחרבן שני ולא אשכל עוד ע"כ: מ״ג:א׳ל״א א׳ אח"כ סיפר שבאו למצרים ועמדו לפני יוסף. וכשראה יוסף אתם את בנימן שמח שמחה גדולה וצוה לעשות סעודה גדולה לכבודו. וזהו וטבוח טבח והכן. ובמדרש אמרו וטבוח טבח שישחוט לפניהם שחיטה הגונה וידקדק בה' דברים המפסידים את השחיטה. ובע' טרפיות כמנין הכ"ן וכן אמרו והכן שיכין הבשר ויסיר גיד הנשה כמאמר התורה. וכן אמרו אין והכן אלא שבת. כתיב הכא והכן וכתיב התם והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו. עד שאמרו ששמר יוסף עשרת הדברות. כתיב התם אנכי ה' אלהיך ולא יהיה לך וכתיב הכא את האלהים אני ירא. כתיב התם לא תשא וכתיב הכא חי פרעה. כתיב התם זכור את יום השבת וכתיב הכא והכן. ואין והכן אלא שבת כדכתיב והכינו את אשר יביאו. כתיב התם כבד את אביך וכתיב ביוסף ויאמר הנני. כתיב התם לא תרצח והוא לא רצה להרוג לפוטיפר. כתיב התם לא תנאף והוא לא רצה לשכב את אשת אדוניו. כתיב לא תגנוב וכתיב וילקט יוסף את כל הכסף ויבא אותו ביתה פרעה. כתיב לא תענה והוא לא הגיד לאביו מכירתו. ומה אם האמת לא רצה לדבר. השקר עאכ"ו. כתיב לא תחמוד והוא לא חמד אשת אדוניו. בענין שהיה מדקדק בכל המצות. ולכן כתיב בתורה וטבוח טבח והכן. שאל"כ השבטים לא היו אוכלים עמו. כי לא נמצא בהם עון אשר חטא רק בדבר יוסף. ולכן אז"ל מתוך גנותם למדנו שבחם. שכשהיו בבית האסורים בדקו אם יש בידם עון אשר חטא ולא מצאו אלא עון יוסף דכתיב אבל אשמים אנחנו על אחינו: מ״ג:א׳ל״ד א׳ אח"כ אמר וייראו האנשים כי הובאו בית יוסף. וכתבו במדרש הנעלם וכי עשרה אנשים גבורים כארי היו מתיראים מן נער אחד של יוסף. אלא שפחדו מן החטא. ומה יעשה האדם כשיבא אותו יום הגדול והנורא מי יכילנו שיש לירא מפניו. ואמרו על דבר הכסף המושב לא נאמר אלא השב. כאלו שב מעצמו. ולמדו לשונם לדבר דרך כבוד ולשון איני יודע כמוזכר בברכות בפ"ק. ולכן אמרו לא ידענו מי שם כספינו. ולמדו זה מיעקב אביהם שאמר אולי משגה הוא. ואע"פ שבתחלה אמר יעקב המושב והם אמרו הושב כספי. לאחר שנתישבה דעתם לא אמר כן. ויהי כי באנו אל המלון. רמזו בדבריהם שאלו לא היו רחוקים כ"כ היו חוזרים למצרים. ולפי שהם אמרו לא ידענו. אמר להם יש לכם לידע כי אלהיכם ואלהי אביכם נתן לכם מטמון בדרך נס. ואמר ויתן מים וירחצו רגליהם. להורות שהיו נתונין בדין כמאמרם ז"ל. אלא שעמד להם זכות אברהם דכתיב ביה יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם וכן אמרו ויתן מספוא לחמוריהם. שעמד להם זכות רבקה דכתיב גם תבן גם מספוא רב עמנו. ואמר ויכינו את המנחה. לרמוז שעמד להם זכות יעקב דכתיב ביה ותעבור המנחה על פניו. וכן והורידו לאיש מנחה: מ״ג:א׳מ״ב א׳ ואמר וישתחוו לו ארצה. לקיים חלומו וי"א כוכבים משתחוים לי. וישאל להם לשלום. לפי שבראשונה דיבר אתם קשות. ואמרו עודנו חי. לפי שהוא אמר השלום לאביכם הזקן עודנו חי לרמוז על יצחק הצדיק ויעקב. אמרו הם שלום לעבדך לאבינו עודנו חי אבל הזקן איננו חי. וישא עיניו וירא את בנימין. לפי שכבר אמר למעלה וירא אתם את בנימין. אמר בכאן וישא עיניו וירא. כאלו ע"כ לא ראהו ונשא עיניו מחדש. הזה אחיכם הקטן. אם דרך תמיהה הזה אחיכם הקטן והוא גדול מכם. כאב לעשרה בנים. ואם דרך שאלה להעלים מהם הענין. ויבקש לבכות. אולי שנזכר מאמו ונתעצב על אמו ובקש לבכות כי הדמעות מקררות רתיחת הלבבות. ואולי היה הבכי משמחה. ואמר וישימו לו לבדו וגו'. להורות על מעלת יוסף ושכל בני המלכות היו מפחדים ממנו כי המצריים אינם אוכלים בשר לפי שהם עובדים למזל טלה. והוא היה שוחט את אלהיהם בפניהם בלי פחד והיה אוכל ומאכיל לאחרים. ויפה דרשו רז"ל כי לפי שהוא היה חושדם שהיו אוכלים אבר מן החי רצה הקב"ה שבדבר שחשדם בו יחשדוהו. וזהו וישימו לו לבדו ולהם לבדם: מ״ג:א׳מ״ט א׳ ואמר ויתמהו האנשים. בשביל שני דברים. האחד לפי שראו מעלתו. והב' לפי שהושיבם כסדר לידתם. ותרב משאת בנימין וגו'. אולי זה רמז על מה שדרשו במגילה על פסוק ולבנימין נתן שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות. אמר רבי בנימין בר יפת אפשר בדבר שנתקל בו אותו צדיק וכו'. כי זה רמז על כתונת הפסים שהוסיף לו אביו וקנאו בו אחיו. ועכשיו הוסיף קנאה על בנימין. אלא שרמז לו על מעלת מרדכי דכתיב ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש וגו'. הרי חמשה כנגד חמש חליפות שמלות. ואולי בכאן רמז לו גם כן על זה. וזהו ותרב משאת בנימין. בנימין סימן לבניו. כשם שנטל בנימין משאות יותר מכל אחיו כך נשתנת אסתר בת בנו לטוב בקבלת מתנות משאר הנשים שנאמר וישנה ואת נערותיה לטוב בית הנשים. ואת גביעי גביע הכסף. בנימוסי מצרים היה כתוב שאין יכול לשתות אדם בגביע כסף אלא המלך ומשנהו. ולכן אמר הלא זה אשר ישתה אדוני בו. הבקר אור והאנשים שולחו. זה בקר של אברהם דכתיב וישכם אברהם בבקר. רמזו שאלולי זכותו של אברהם לא שולחו לפי שהיתה מדה"ד מקטרגת עליהם. ואמרו במדרש כל בקר חסר וי"ו למה שאין בקרו של עולם זה בקר. עד שיבא בקרו של עולם הבא. שנאמר אתא בוקר וגם לילה. ד"א לפי שלא לן אדם ביקר עד שנחשב לבקר שנאמר אדם ביקר בל ילין. ד"א שאדם צריך לבקר בכל שעה. ד"א למה בבקר א"ר לוי כל כחה של חיה בלילה. והם משולים כחיה שנאמר גור אריה. נפתלי אילה שלוחה. יהי דן נחש. בנימין זאב יטרף. אמר אם יוצאים בלילה אין כל בריה יכולה להם. הם יצאו את העיר. לא אמר מן העיר אלא את העיר. שעדיין היו בתוך התחום של העיר אלפים אמה כמה דאת אמר אך רחוק ביניכם וביניו כאלפים אמה. קום רדוף שאם מתרחקים מן העיר מיל אחד אין כל בריה יכולה להם. רבים שואלים למה רצה יוסף לצער אחיו בגביע זה. ובמדרש אמרו למה צוה יוסף כן. בקש לבחון ולידע באחיו אם ימשכו אהבה לבנימין אחיו ואם ימסרו נפשם עליו אם לאו ע"כ. וכן מה שאמר לאחיו למה שלמתם רעה תחת טובה שהיה מצער אותם. וארז"ל חנון ורחום וצדיק זה יוסף הצדיק. ואיה רחמנותו. אבל תכליתו היה שישאר בנימין אצלו ולמרק עונם בייסורין. אחר שהם אמרו אבל אשמים אנחנו כדי לנקותם לעוה"ב ולהקל מעליהם עונשם. ולכן אמר להם הלא זה אשר ישתה אדוני בו. שפירושו הלא זה אשר גנבתם. הוא אשר ישתה אדוני בו. וזה יורה מה שאמרו חלילה לעבדיך שנראה שדבר של גנאי יאמר להם. ובמה שאמרו ואיך נגנוב מבית אדוניך נראה שקראם גנבים לנקותם מהגנבה שגנבו אותו. וזהו הלא זה אשר גנבתם והוא נחש ינחש בעבורו למנחשים. וכן יאמר הלא זה הכוס שאתם מוליכים ישתה אדוני בו. כאלו מורה אותו באצבע והעלים הגנבה לכבודם. גם עתה כדבריכם כן הוא. זה הפסוק או יחזור להתנצלות או לעונש. להתנצלות כדבריכם כן הוא שאני מודה שאתם נקיים. אמנם אשר ימצא אתו הגנבה יהיה לי עבד. והרצון בזה כי לפי החלוקה השכלית כן הוא. אמנם אם החוש יכחיש זה בהכרח הוא שלמעט יהיה לי עבד. ואם שב אל העונש יאמר לפי שהם החמירו עליהם העונש. והשיב כמתמיה על דבריהם גם עתה כדבריכם כן הוא. הדין אינו כן כי אין ראוי להעניש למי שאין לו חטא. אשר חטא יענש ואתם תהיו נקיים. גם יוכל לחזור למה שאמרו וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים. והשיב גם עתה כדבריכם כן הוא משפט ומנהג הארץ הזאת שהגנב יהיה עבד לבעל הגניבה והוא יהיה עבד לבדו. או יאמר כדבריכם כן הוא. מנהג הארץ שהגנב יומת ואתם תהיו עבדים. ואני רצוני להקל העונש מעליו ומעליכם. הגנב יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים. וכל אלו הדרכים רמזום במדרש. גם עתה כדבריכם כן הוא והלא לא השיבם כן. אמר רבי הונא הכהן ב"ר אבון בשם רב אידי אמר להם יפה אמרתם וכך הוא הדין י' בני אדם שנמצא באחד מהם הגניבה הוא נהרג והשאר ניתנין בסירא. שיאמר להם אלולי שקבלתם ממנו לא היה גונב. ואני איני עושה כן אלא אשר ימצא אתו וגו'. ורבנן אמרי גם עתה כדבריכם כן הוא. מה שאתם אומרים שנאמנים אתם שהרי הכסף שמצאתם באמתחותיכם השיבותם אלי מארץ כנען. הוו יודעים שאני מאמין לדבריכם שנאמנים אתם. וגם עתה שנגנב הגביע בחזקת נאמנים אתם עומדים. לפי שמי שגנב הגביע לא עשה מדעתכם. הוא לבדו אני מחזיק בחזקת גנב והוא יהיה לי עבד. ואתם תהיו נקיים שלא ידעתם בו ע"כ. בכאן כלול כל מה שנתחבטו המפרשים אם תעיין בדבריהם ולשון גם עתה נופל יפה במדרש ע"כ:

אבן עזרא על בראשית פרק-מב

אבן עזרא: {א} וירא יעקב. בעבור היות ההרגשות נחברות במקום אחד יחליפו זו בזו. כמו ראה ריח בני. ומתוק האור. וכן וירא יעקב. כי אחריו כתוב הנה שמעתי: למה תתראו. אל תתראו שיש לכם הון או אל תהיו מריבים זה עם זה. כמו נתראה פנים: {ב} ושברו. וקנו לנו שבר: {ד} אסון. מות: {ו} המשביר. מגזרת שבר וטעמו מוכר והוא פועל יוצא לשני פעולים: {ז} ויתנכר. מגזרת נכרי הראה שהוא נכרי: קשות. שם התאר והטעם מלות קשות. וכן יענה עזות: ויכרם. בתחלה הכיר שהם אחיו. ואחר הסתכל בכל אחד והכירו וזהו ויכר יוסף את אחיו: {ט} ערות הארץ. בעבור היות המנהג להסתיר הערוה שהיא דבר מגונה על כן אמר דרך משל. או בעבור היות הערוה נסתרת כך אתם באים לראות את סוד הארץ והוא הנכון בעיני: {יא} נחנו. בלא אל''ף והוא האמת: כנים. נאמנים. ויתכן להיותו מגזרת כן תעשה כאשר דברת או מגזרת כן בנות צלפחד כמו האמת: {טז} האסרו. תאסרו כמו ומות בהר: {יט} רעבון בתיכם. צורך בעבור הרעב. וטעמו הביאו אל בתיכם: {כא} אבל. כמו אבל שרה אשתך כמו אכן: {כג} המליץ. מבאר מגזרת מליצה: ולקח שמעון כי כאשר יחטאו רבים הגדול שבהם בשנים יענש יותר. ועזב ראובן כי הוא הצילו: {כה} ויאמר ר' משה הכהן כי כסף וזהב לא ימצאו בלשון רבים והנה שכח כספיהם: {כו} וישאו את שברם. אשר קנו: {כז} ויפתח הא'. הא' מהן ויתכן להיות ראובן כי הוא הבכור כמו אחד בחשבון: {לג} ואת רעבון בתיכם. צורך: {לו} כלנה. כל הצרות האלה: {לז} וי''א כי פירוש תמית. תעניש. ואחרים אמרו שזאת תפלה לנגד השם וכלל הדבר אילו היה מדבר נכונה לא היה יעקב מחריש:

מיני תרגומא על בראשית פרק-מב

מיני תרגומא:

תרגום אונקלוס על בראשית פרק-מב

תרגום אונקלוס: {א} וַחֲזָא יַעֲקֹב אֲרֵי אִית עִיבוּרָא מִזְדַּבַּן בְּמִצְרָיִם וַאֲמַר יַעֲקֹב לִבְנוֹהִי לְמָא תִּתְחֲזוּן: {ב} וַאֲמַר הָא שְׁמָעִית אָמְרִין אֲרֵי אִית עִיבוּרָא מִזְדַּבַּן בְּמִצְרָיִם חוּתוּ תַמָּן וּזְבוּנוּ לָנָא מִּתַּמָּן וְנֵחֵי וְלָא נְמוּת: {ג} וּנְחָתוּ אֲחֵי יוֹסֵף עַסְרָא לְמִזְבַּן עִיבוּרָא מִמִּצְרָיִם: {ד} וְיָת בִּנְיָמִין אֲחוּהִי דְיוֹסֵף לָא שְׁלַח יַעֲקֹב עִם אֲחוֹהִי אֲרֵי אֲמַר דִּלְמָא יְעַרְעִנֵּהּ מוֹתָא: {ה} וַאֲתוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִזְבַּן עִיבוּרָא בְּגוֹ עָלַיָּא אֲרֵי הֲוָה כַפְנָא בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן: {ו} וְיוֹסֵף הוּא דְּשַׁלִּיט עַל אַרְעָא הוּא דְזַבִּין עִיבוּרָא לְכָל עַמָּא דְאַרְעָא וַאֲתוֹ אֲחֵי יוֹסֵף וּסְגִידוּ לֵהּ עַל אַפֵּיהוֹן עַל אַרְעָא: {ז} וַחֲזָא יוֹסֵף יָת אֲחוֹהִי וְאִשְׁתְּמוֹדְעִנּוּן וְחַשִּׁיב מָה דְמַלֵּיל לְהוֹן וּמַלִּיל עִמְּהוֹן קַשְׁיָן וַאֲמַר לְהוֹן מְנָן אֲתֵיתוּן וַאֲמָרוּ מֵאַרְעָא דִּכְנַעַן לְמִזְבַּן עִיבוּרָא: {ח} וְאִשְׁתְּמוֹדַע יוֹסֵף יָת אֲחוֹהִי וְאִנּוּן לָא אִשְׁתְּמוֹדְעוֹהִי: {ט} וּדְכִיר יוֹסֵף יָת חֶלְמַיָּא דִּי חֲלִים לְהוֹן וַאֲמַר לְהוֹן מְאַלְלִין אַתּוּן לְמֶחֱזֵי יָת בִּדְקָא דְאַרְעָא אֲתֵיתוּן: {י} וַאֲמָרוּ לֵהּ לָא רִבּוֹנִי וְעַבְדָּיךְ עַלּוּ לְמִזְבַּן עִיבוּרָא: {יא} כֻּלָּנָא בְּנֵי גַּבְרָא חַד נָחְנָא כֵּיוָנֵי אֲנַחְנָא לָא הֲווֹ עַבְדָיךְ אַלִּילֵי: {יב} וַאֲמַר לְהוֹן לָא אֲרֵי בִדְקָא דְאַרְעָא אֲתֵיתוּן לְמֶחֱזֵי: {יג} וַאֲמָרוּ תְּרֵין עֲשַׂר עַבְדָיךְ אַחִין אֲנַחְנָא בְּנֵי גַּבְרָא חַד בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן וְהָא זְעֵירָא עִם אָבוּנָא יוֹמָא דֵּין וְחַד לֵיתוֹהִי: {יד} וַאֲמַר לְהוֹן יוֹסֵף הוּא דִּי מַלֵּילִית עִמְּכוֹן לְמֵימַר אַלִּילֵי אַתּוּן: {טו} בְּדָא תִּתְבַּחֲרוּן חֵי פַרְעֹה אִם תִּפְקוּן מִכָּא אֶלָּהֵין בְּמֵתֵי אֲחוּכוֹן זְעֵירָא הָכָא: {טז} שְׁלָחוּ מִנְּכוֹן חַד וְיִדְבַּר יָת אֲחוּכוֹן וְאַתּוּן תִּתְאַסְרוּן וְיִתְבַּחֲרוּן פִּתְגָּמֵיכוֹן הַקְּשׁוֹטּ אַתּוּן אָמְרִין וְאִם לָא חֵי פַרְעֹה אֲרֵי אַלִּילֵי אַתּוּן: {יז} וּכְנַשׁ יָתְהוֹן לְבֵית מַטְרָא תְּלָתָא יוֹמִין: {יח} וַאֲמַר לְהוֹן יוֹסֵף בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה דָּא עִבִידוּ וְאִתְקַיָּמוּ מִן קֳדָם יְיָ אֲנָא דָּחֵל: {יט} אִם כֵּיוָנֵי אַתּוּן אֲחוּכוֹן חַד יִתְאַסַּר בְּבֵית מַטַּרְתְּכוֹן וְאַתּוּן אִיזִילוּ אוֹבִילוּ עִיבוּרָא דְּחַסִּיר בְּבָתֵּיכוֹן: {כ} וְיָת אֲחוּכוֹן זְעֵירָא תַּיְתוּן לְוָתִי וְיִתְהֵמְנוּן פִּתְגָּמֵיכוֹן וְלָא תְמוּתוּן וַעֲבָדוּ כֵן: {כא} וַאֲמָרוּ גְּבַר לַאֲחוּהִי בְּקוּשְׁטָּא חַיָּבִין אֲנַחְנָא עַל אָחוּנָא דִּי חֲזֵינָא עָקַת נַפְשֵׁהּ כַּד הֲוָה מִתְחַנֶּן לָנָא וְלָא קַבֵּלְנָא מִנֵּהּ עַל כֵּן אָתַת לְוָתָנָא עַקְתָא הָדָא: {כב} וַאֲתֵיב רְאוּבֵן יָתְהוֹן לְמֵימָר הֲלָא אֲמָרִית לְוָתְכוֹן לְמֵימַר לָא תְחוֹבוּן בְּעוּלֵימָא וְלָא קַבֶּלְתּוּן וְאַף דְּמֵהּ הָא מִתְבְּעֵי: {כג} וְאִנּוּן לָא יָדְעוּן אֲרֵי שְׁמִיעַ יוֹסֵף אֲרֵי מְתֻרְגְּמָן הֲוָה בֵינֵיהוֹן: {כד} וְאִסְתַּחַר מֵעִלָּוֵיהוֹן וּבְכָא וְתָב לְוָתְהוֹן וּמַלֵּיל עִמְּהוֹן וּדְבַר מִלְּוַתְהוֹן יָת שִׁמְעוֹן וַאֲסַר יָתֵהּ לְעֵינֵיהוֹן: {כה} וּפַקֵּיד יוֹסֵף וּמְלוֹ יָת מָנֵיהוֹן עִיבוּרָא וְלַאֲתָבָא כַסְפֵּיהוֹן גְּבַר לְסַקֵּהּ וּלְמִתַּן לְהוֹן זְוָדִין לְאָרְחָא וַעֲבַד לְהוֹן כֵּן: {כו} וּנְטָלוּ יָת עִיבוּרְהוֹן עַל חֲמָרֵיהוֹן וַאֲזָלוּ מִתַּמָּן: {כז} וּפְתַח חַד יָת סַקֵּהּ לְמִתַּן כִּסְתָא לַחֲמָרֵהּ בְּבֵית מְבָתָא וַחֲזָא יָת כַּסְפֵּהּ וְהָא הוּא בְּפוּם טוֹעֲנֵהּ: {כח} וַאֲמַר לַאֲחוֹהִי אִתּוֹתַב כַּסְפִּי וְאַף הָא בְטּוֹעֲנִי וּנְפַק מַדַּע לִבְּהוֹן וּתְוָהוּ גְּבַר לַאֲחוּהִי לְמֵימַר מָה דָּא עֲבַד יְיָ לָנָא: {כט} וַאֲתוֹ לְוַת יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן אַרְעָא דִּכְנָעַן וְחַוִּיוּ לֵהּ יָת כָּל דְעַרְעָא יָתְהוֹן לְמֵימָר: {ל} מַלֵּיל גַּבְרָא רִבּוֹנָא דְאַרְעָא עִמָּנָא קַשְׁיָן וִיהַב יָתָנָא כִּמְאַלִּילֵי יָת אַרְעָא: {לא} וַאֲמַרְנָא לֵהּ כֵּיוָנֵי אֲנָחְנָא לָא הֲוֵינָא אַלִּילֵי: {לב} תְּרֵין עֲסַר אֲנַחְנָא אַחִין בְּנֵי אָבוּנָא חַד לֵיתוֹהִי וּזְעֵירָא יוֹמָא דֵּין עִם אָבוּנָא בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן: {לג} וַאֲמַר לָנָא גַּבְרָא רִבּוֹנָא דְּאַרְעָא בְּדָא אִדַּע אֲרֵי כֵיוָנֵי אַתּוּן אֲחוּכוֹן חַד שְׁבוּקוּ לְוָתִי וְיָת עִיבוּרָא דְחַסִּיר בְּבָתֵּיכוֹן סִיבוּ וֶאֱזִילוּ: {לד} וְאַיְתִיאוּ יָת אֲחוּכוֹן זְעֵירָא לְוָתִי וְאִדַּע אֲרֵי לָא אַלִּילֵי אַתּוּן אֲרֵי כֵיוָנֵי אַתּוּן יָת אֲחוּכוֹן אֶתֵּן לְכוֹן וְיָת אַרְעָא תַּעְבְּדוּן בַּהּ סְחוֹרְתָּא: {לה} וַהֲוָה אִנּוּן מְרִיקִין סַקֵּיהוֹן וְהָא גְּבַר צְרִיר כַּסְפֵּהּ בְּסַקֵּהּ וַחֲזוֹ יָת צְרָרֵי כַסְפֵּיהוֹן אִנּוּן וַאֲבוּהוֹן וּדְחִילוּ: {לו} וַאֲמַר לְהוֹן יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן יָתִי אַתְכֶּלְתּוּן יוֹסֵף לֵיתוֹהִי וְשִׁמְעוֹן לָא הֲוָה הָכָא (לֵיתוֹהִי) וְיָת בִּנְיָמִן תִּדְבְּרוּן עֲלַי הֲווֹ כָלְּהוֹן: {לז} וַאֲמַר רְאוּבֵן לְוַת אֲבוּהִי לְמֵימַר יָת תְּרֵין בְּנַי תְּמִית אִם לָא אַיְתִנֵּהּ לְוָתָךְ הַב יָתֵהּ עַל יְדִי וַאֲנָא אֲתֵבִנֵּהּ לָךְ: {לח} וַאֲמַר לָא יֵחוּת בְּרִי עִמְּכוֹן אֲרֵי אָחוּהִי מִית וְהוּא בִּלְחוֹדוֹהִי אִשְׁתָּאַר וִיעַרְעִנֵּהּ מוֹתָא בְּאָרְחָא דִּי תְהָכוּן בַּהּ וְתַחֲתוּן יָת שִׂיבְתִי בְּדָווֹנָא לִשְׁאוֹל:

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-מב

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וַחֲמָא יַעֲקב אֲרוּם עַלְלַיָא זַבְּנִין וּמַיְיתָן עִיבּוּרָא מִמִצְרַיִם וַאֲמַר יַעֲקב לִבְנוֹי לְמָא דֵין אַתּוּן דַחֲלִין לְמֵיחוּת לְמִצְרָיִם: {ב} וַאֲמַר הָא שְׁמָעִית אֲרוּם אִית עִיבּוּרָא מִזְדַבֵּן בְּמִצְרַיִם חוּתוּ תַּמָן וְזַבּוּנוּ לָנָא מִן תַּמָן וְנֵחֵי וְלָא נְמוּת: {ג} וּנְחָתוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָרָה לְמִיזְבּוֹן עִיבּוּרָא מִמִצְרָיִם: {ד} וְיַת בִּנְיָמִין אָחוֹי דְיוֹסֵף לָא שָׁדַר יַעֲקב עִם אָחוֹי אֲרוּם אָמַר הָא הוּא טַלְיָא וּמִסְתָּפִינָא דִלְמָא יְאַרְעִינֵיהּ מוֹתָא: {ה} וְאָתוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל כָּל חַד בְּתַרְעָא חַד דְלָא יִשְׁלוֹט בְּהוֹן עַיְינָא בִּישָׁא כַּד יַיעֲלוּן כַּחֲדָא לְמִזְבּוּן בֵּינֵי כְנַעֲנָאֵי דְעָאלוֹן לְמִזְבּוּן אֲרוּם הֲוָת כַּפְנָא בְּאַרְעָא דִכְנָעַן: {ו} וְיוֹסֵף הוּא הֲוָה שַׁלִיט עַל אַרְעָא וִידַע דְאָחוֹי עָלִין לְמִזְבּוּן מַנֵי נְטוּרִין בְּתַרְעֵי קַרְתָּא לְמִכְתּוֹב כָּל דְעָלִיל בְּיוֹמָא הַהוּא שְׁמֵיהּ וְשֵׁם אָבוֹי וְהוּא הֲוָה מְזַבֵּן עִיבּוּרָא לְכָל עַמָא דְאַרְעָא וְאָתוּ אֲחֵי יוֹסֵף וּבְלָשׁוּ בִּסְרַטְיָיתָא וּבְפַלְטְיָיתָא וּבְבָתֵּי פוּנְדַקְתָּא וְלָא אַשְׁכְּחוּהוּ וְעָלוּ לְבַיְיתֵיהּ וּסְגָדוּ לֵיהּ עַל אַפֵּיהוֹם עַל אַרְעָא: {ז} וַחֲמָא יוֹסֵף יַת אָחוֹי וְאִשְׁתְּמוֹדָעִינוּן וְאִתְעֲבֵיד בְּעֵינֵיהוֹם כַּחֲלוֹנָאֵי וּמַלֵיל עִמְהוֹם מִילִין קַשְׁיָין וְאָמַר לְהוֹם מְנָן אָתֵתוּן וַאֲמָרוּ מֵאַרְעָא דִכְנָעַן לְמִזְבַּן עִיבּוּרָא: {ח} וְאִשְׁתְּמוֹדַע יוֹסֵף יַת אָחוּהִי דְכַד אִתְפְּרַשׁ מִנְהוֹם הֲוָה לְהוֹם רוֹשָׁם דְקַן וְאִינוּן לָא אִשְׁתְּמוֹדְעוֹהִי דְלָא הֲוָה לֵיהּ רוֹשָׁם דְקַן וְהַהוּא שַׁעְתָּא אִית לֵיהּ: {ט} וּדְכִיר יוֹסֵף יַת חֶלְמַיָיא דְחָלַם עֲלֵיהוֹם וַאֲמַר לְהוֹם אַלִילֵי אַתּוּן לְמֶחֱמֵי יָת עִרְיָת מַטְעִיתָא דְאַרְעָא אֲתֵיתוּן לְמֶחְמֵי: {י} וַאֲמָרוּ לֵיהּ לָא רִבּוֹנִי וְעַבְדָךְ אָתָן לְמִזְבַּן עִיבּוּרָא: {יא} כֻּלָנָא בְּנֵי גַבְרָא חָד נַחְנָא מְהֶמְנֵי אֲנַחְנָא לָא הֲווֹ עַבְדָךְ אַלִילֵי: {יב} וַאֲמַר לְהוֹן לָא אֱלָהֵן עֶרְיַת מַטְעַיַית אַרְעָא אֲתֵיתוּן לְמֶחְמֵי: {יג} וַאֲמָרוּ תְּרֵיסַר עַבְדָךְ אַחִין אֲנַחְנָא בְּנֵי גַבְרָא חָד בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וְהָא זְעֵירָא עִם אָבוּנָא יוֹמָא דֵין וְחַד נְפַק מִלְוָותָן וְלֵית אֲנַחְנָא יָדְעִין מַה הֲוָה בְּסֵיפֵיהּ: {יד} וַאֲמַר לְהוֹם יוֹסֵף הוּא דְמַלֵילִית עִמְכוֹן לְמֵימַר אַלִילֵי אַתּוּן: {טו} בַּהֲדָא מִילָא תִּתְבָּחֲרוּן חַיֵי דְפַרְעה אִין תִּפְקוּן מִיכָּא אֱלָהֵן בִּדְיֵיתֵי אֲחוּכוֹן קַלִילָא הָכָא: {טז} פַּטְרוּ מִנְכוֹן חַד וְיִדְבַּר יַת אֲחוּכוֹן וְאַתּוּן תִּתְאָסְרוּן וְיִתְבָּחֲרוּן פִּתְגָמֵיכוֹן אִין קוּשְׁטָא עִמְכוֹן וְאִין לָא חַיֵי דְפַרְעה אֲרוּם אַלִלֵי אַתּוּן: {יז} וּכְנַשׁ יַתְהוֹם לְבֵית מַטְרָא תְּלָתָא יוֹמִין: {יח} וַאֲמַר לְהוֹם יוֹסֵף בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה דָא עִיבִידוּ וְאִתְקַיְימוּ מִן קֳדָם יְיָ אֲנָא דָחִיל: {יט} אִם מְהֵמְנִין אַתּוּן אֲחוּכוֹן חַד יִתְאַסַר בְּבֵית מַטְרַתְכוֹן וְאַתּוּן אִיזִילוּ אוֹבִילוּ עִיבּוּרָא דִזְבַּנְתּוּן לִכְפֵינֵי בָתֵּיכוֹן: {כ} וְיַת אֲחוּכוֹן קַלִילָא תַּיְיתוּן לְוָותִי וְיִתְהֵימִנוּן פִּתְגָמֵיכוֹן וְלָא תְמוּתוּן וַעֲבָדוּ כֵן: {כא} וַאֲמָרוּ גְבַר לְאָחוֹי בְּקוּשְׁטָא חַיָיבִין אֲנַחְנָא עַל אָחוּנָא דְחָמֵינָא אַנִיקֵי דְנַפְשֵׁיהּ כַּד הֲוָה מְפַיֵיס לָנָא וְלָא קַבֵּילְנָא מִנֵיהּ בְּגִין כֵּן אָתַת לָנָא עַקְתָא הָדָא: {כב} עָנָא יַתְהוֹם רְאוּבֵן וְאָמַר הֲלָא אֲמָרִית לְכוֹן לְמֵימַר לָא תֵיחְטוּן בְּטַלְיָא וְלָא קַבֵּילְתּוּן מִינִי וְאוּף אַדְמֵיהּ הָא מִתְבָּעֵי מִינָן: {כג} וְאִינוּן לָא הֲווֹ יָדְעִין אֲרוּם שָׁמַע הֲוָה יוֹסֵף בְּלִישַׁן בֵּית קוּדְשָׁא אֲרוּם הֲוָה מְנַשֶׁה לִמְתוּרְגְמָן בֵּינֵיהוֹם: {כד} וְחָזַר מִלְוַותְהוֹם וּבְכָא וְתַב לְוַותְהוֹם וּמַלֵיל עִמְהוֹן וּדְבַר מִלְוַותְהוֹם יַת שִׁמְעוֹן דְיָעַט לְמִקְטְלֵיהּ וְכָפַת יָתֵיהּ קָמֵיהוֹן: {כה} וּפְקִיד יוֹסֵף לְעַבְדוֹי וּמְלַן יַת מָנֵיהוֹן עִיבּוּרָא וּלְאָתָבָא כַּסְפֵּיהוֹן דִגְבַר לְגוֹ שַקֵיהּ וּלְמִיתַּן לְהוֹן זְוָודִין לְאָרְחָא וְעָבַד לְהוֹם כֵּן: {כו} וּנְטָלוּ יַת עִיבּוּרֵיהוֹן עַל חַמְרֵיהוֹן וַאֲזָלוּ מִתַּמָן: {כז} וּפְתַח לֵוִי דְאִשְׁתָּאֵר בִּלְחוֹדֵיהּ מִשִׁמְעוֹן חַבְרֵיהּ יַת שַקֵיהּ לְמִתַּן אַסְפַּסְתָּא לְחַמְרֵיהּ בְּבֵי מִבְתוֹתָא וַחֲמָא יַת כַּסְפֵּיהּ וְהָא הוּא בְּפוּם טוֹנֵיהּ: {כח} וַאֲמַר לְאָחוֹהִי אִיתּוֹתַב כַּסְפִּי וְאוּף הָא בְּטוֹנִי וּנְפַק מַנְדַע לִבְּהוֹן וְתַוְהוּ גְבַר לְאָחוּהִי לְמֵימַר מַה דָא עָבַד יְיָ וְלָא בְּחוֹבָא דִילָנָא: {כט} וְאָתוּ לְוַת יַעֲקב אֲבוּהוֹן לְאַרְעָא דִכְנָעַן וְתַנִיאוּ לֵיהּ יַת כָּל דְאָרַע יַתְהוֹם לְמֵימָר: {ל} מַלֵיל גַבְרָא רִבּוֹנָא דְאַרְעָא עִמָנָא מִלִין קָשִׁין וּבְזִי יָתָן כִּמְאַלְלֵי אַרְעָא: {לא} וְאָמַרְנָא לֵיהּ מְהֵימְנֵי אֲנָן לָא הֲוֵינָא אַלִילֵי: {לב} תְּרֵיסַר אֲנַחְנָא אַחִין בְּנֵי אָבוּנָא חַד לֵית אֲנָן יָדְעִין מַה הֲוָה בְּסוֹפֵיהּ וְקַלִילָא יוֹמָא דֵין עִם אָבוּנָא בְּאַרְעָא דִכְנָעַן: {לג} וַאֲמַר לָנָא גַבְרָא רִיבּוֹנֵי אַרְעָא בְּדָא אִנְדַע אֲרוּם מְהֵימְנֵי אַתּוּן אֲחוּכוֹן חַד שְׁבוּקִי עִמִי וְיַת דְצָרִיךְ לִכְפוּנֵי בָּתֵּיכוֹן סוּבוּ וְטַיְילוּ: {לד} וְאַיְתִיאוּ יַת אֲחוּכוֹן קַלִילָא לְוָתִי וְאִנְדַע אֲרוּם לָא אַלִילֵי אַתּוּן אֶלָא מְהֵימְנִי אַתּוּן יַת אֲחוּכוֹן אֶתֵּן לְכוֹן וְיַת אַרְעָא תִּתְגְרוּן בִּפְרַגְמַטְיָא: {לה} וַהֲוָה כַּד אִינוּן מְרִיקִין דִיסַקְיֵיהוֹן וְהָא גְבַר קְטַר כַּסְפֵּיהּ בְּדִיסְקְיֵיהּ וְחָמוֹן יַת קִטְרֵי כַּסְפֵּיהוֹן הִינוּן וַאֲבוּהוֹן וּדְחִילוּ עַל שִׁמְעוֹן דְשָׁבְקוּ תַּמָן: {לו} וַאֲמַר לְהוֹם יַעֲקב אֲבוּהוֹן יָתִי אִתְכָּלְתּוּן יוֹסֵף אֲמַרְתּוּן חֵיוְתָא בִּישְׁתָּא אַכְלְתֵיהּ וְשִׁמְעוֹן אֲמַרְתּוּן מַלְכָּא דְאַרְעָא כַּפְתֵיהּ וְיַת בִּנְיָמִין בַּעֲיַין אַתּוּן לְמִיסַב עָלַי הֲוָאָה צוּקְתָא דְכוּלְהוֹן: {לז} וַאֲמַר רְאוּבֵן לְאָבוֹי לְמֵימַר יַת תְּרֵין בְּנַיי תִּקְטוֹל בְּשַׁמַתָּא אִין לָא אִיתִינֵיהּ לְוָותָךְ הַב יָתֵיהּ עַל יְדַיי וַאֲנָא אָתֵיבִנֵיהּ לָךְ: {לח} וַאֲמַר לָא יֵיחוּת בְּרִי עִמְכוֹן אֲרֵי אָחוֹי מִית וְהוּא בִּלְחוֹדוֹי אִשְׁתַּיֵיר מִן אִמֵיהּ וִיאַרְעִינֵיהּ מוֹתָא בְּאָרְחָא דְתַהֲכוּן בָּהּ וְתַחֲתוֹן יַת סֵיבָתִי בְּדָווּי לְבֵי קְבוּרְתָּא:

תרגום ירושלמי על בראשית פרק-מב

תרגום ירושלמי: כ״ג וְהִינוּן לָא הֲווּ יָדְעִין אֲרוּם הֲוָה שְׁמִיעִי יוֹסֵף בִּלְשַׁן בֵּית קוּדְשָׁא אֲרוּם הֵיךְ כִּמְתוּרְגְמַן הֲוָה מְנַשֶׁה קָאִים בֵּינֵהוֹן: ל״ו וַאֲמַר לְהוֹן יַעֲקב אֲבוּהוֹן יָתִי תְכֶלְתּוּן יוֹסֵף מִן שָׁעָא דִשְׁלָחִית יָתֵיהּ לְוַתְכוֹן לֵית אֲנָא יָדַע מַה הֲוָה בְּסוֹפֵיהּ וְיַת בִּנְיָמִין אַתּוּן בַּעֲיָין לְמִיסַב וְעָלַי הִינוּן לְמוֹקְמָא תְּרֵי עֲשַר שִׁבְטִין:

רלב"ג על בראשית פרק-מב

רלב"ג:

-------------------------------------------------------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

הסבר על זכויות יוצרים:
  1. למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים - זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
  2. ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

נחל קדומים על תורה:
מקור: beta.nli.org.il, רא"ש על התורה: מקור: aleph.nli.org.il,תרגום ירושלמי על התורה מקור: he.wikisource.org, צרור המור על התורה: מקור: primo.nli.org.il
ברטנורא על התורה, רלב"ג על התורה, ונציה ש"ז,
מקור: primo.nli.org.il, מיני תרגומא: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001857234/NLI, תולדות יצחק על התורה: מקור: beta.nli.org.il, תורה תמימה על התורה: primo.nli.org.il, העמק דבר והרחב דבר : מקור: primo.nli.org.il,
דיגיטציה: ספריא
חומת אנ״ך, ירושלים 1965,
גור אריה על התורה : מקור: mobile.tora.ws

רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il

דילוג לתוכן