{א} וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹֽר: {ב} וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָֽחוּ: {ג} וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַֽחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּֽעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹֽר: {ד} וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹֽה: {ה} וַיִּישָׁן וַיַּֽחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבֽוֹת: {ו} וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹֽמְחוֹת אַֽחֲרֵיהֶֽן: {ז} וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלֽוֹם: {ח} וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹֽה: {ט} וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּֽוֹם: {י} פַּרְעֹה קָצַף עַל עֲבָדָיו וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֹתִי וְאֵת שַׂר הָֽאֹפִֽים: {יא} וַנַּֽחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד אֲנִי וָהוּא אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ חָלָֽמְנוּ: {יב} וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹֽמֹתֵינוּ אִישׁ כַּֽחֲלֹמוֹ פָּתָֽר: {יג} וַיְהִי כַּֽאֲשֶׁר פָּֽתַר לָנוּ כֵּן הָיָה אֹתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי וְאֹתוֹ תָלָֽה: {יד} וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹֽה: {טו}  שני  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַֽאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתֽוֹ: {טז} וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַֽעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹֽה: {יז} וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף בַּֽחֲלֹמִי הִנְנִי עֹמֵד עַל שְׂפַת הַיְאֹֽר: {יח} וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר וַתִּרְעֶינָה בָּאָֽחוּ: {יט} וְהִנֵּה שֶֽׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַֽחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר לֹֽא רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹֽעַ: {כ} וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָֽרַקּוֹת וְהָֽרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִֽאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹֽת: {כא} וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּֽאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה וָֽאִיקָֽץ: {כב} וָאֵרֶא בַּֽחֲלֹמִי וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלֹת בְּקָנֶה אֶחָד מְלֵאֹת וְטֹבֽוֹת: {כג} וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹֽמְחוֹת אַֽחֲרֵיהֶֽם: {כד} וַתִּבְלַעְןָ הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקֹּת אֵת שֶׁבַע הַֽשִּׁבֳּלִים הַטֹּבוֹת וָֽאֹמַר אֶל הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִֽי: {כה} וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל פַּרְעֹה חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא אֵת אֲשֶׁר הָֽאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹֽה: {כו} שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַֽשִּׁבֳּלִים הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה חֲלוֹם אֶחָד הֽוּא: {כז} וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָֽרַקּוֹת וְהָֽרָעֹת הָֽעֹלֹת אַֽחֲרֵיהֶן שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַֽשִּׁבֳּלִים הָֽרֵקוֹת שְׁדֻפוֹת הַקָּדִים יִֽהְיוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָֽב: {כח} הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל פַּרְעֹה אֲשֶׁר הָֽאֱלֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹֽה: {כט} הִנֵּה שֶׁבַע שָׁנִים בָּאוֹת שָׂבָע גָּדוֹל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם: {ל} וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַֽחֲרֵיהֶן וְנִשְׁכַּח כָּל הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְכִלָּה הָֽרָעָב אֶת הָאָֽרֶץ: {לא} וְלֹֽא יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָֽרָעָב הַהוּא אַֽחֲרֵי כֵן כִּֽי כָבֵד הוּא מְאֹֽד: {לב} וְעַל הִשָּׁנוֹת הַֽחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּֽעֲמָיִם כִּֽי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָֽאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָֽאֱלֹהִים לַֽעֲשׂתֽוֹ: {לג} וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִֽישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם: {לד} יַֽעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָֽע: {לה} וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּֽעָרִים וְשָׁמָֽרוּ: {לו} וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָֽרָעָב אֲשֶׁר תִּֽהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹֽא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּֽרָעָֽב: {לז} וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָֽיו: {לח} וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּֽוֹ: {לט}  שלישי  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַֽחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אֽוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמֽוֹךָ: {מ} אַתָּה תִּֽהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּֽךָּ: {מא} וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹֽתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם: {מב} וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארֽוֹ: {מג} וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם: {מד} וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹֽא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם: {מה} וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵֽׁם יוֹסֵף צָֽפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָֽסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם: {מו} וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶֽלֶךְ מִצְרָיִם וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּֽעֲבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם: {מז} וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע לִקְמָצִֽים: {מח} וַיִּקְבֹּץ אֶת כָּל אֹכֶל שֶׁבַע שָׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּתֶּן אֹכֶל בֶּֽעָרִים אֹכֶל שְׂדֵֽה הָעִיר אֲשֶׁר סְבִֽיבֹתֶיהָ נָתַן בְּתוֹכָֽהּ: {מט} וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּֽי חָדַל לִסְפֹּר כִּי אֵין מִסְפָּֽר: {נ} וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָֽרָעָב אֲשֶׁר יָֽלְדָה לּוֹ אָֽסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֽוֹן: {נא} וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּֽי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִֽי: {נב} וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּֽי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִֽי: {נג}  רביעי  וַתִּכְלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָֽיִם: {נד} וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָֽרָעָב לָבוֹא כַּֽאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיְהִי רָעָב בְּכָל הָאֲרָצוֹת וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָֽחֶם: {נה} וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּֽעֲשֽׂוּ: {נו} וְהָֽרָעָב הָיָה עַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם וַיֶּֽחֱזַק הָֽרָעָב בְּאֶרֶץ מִצְרָֽיִם: {נז} וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף כִּֽי חָזַק הָֽרָעָב בְּכָל הָאָֽרֶץ:
רש"י על בראשית פרק-מא
רש"י: {א} ויהי מקץ. כתרגומו מסוף, וכל לשון קץ, א סוף הוא: על היאור. כל שאר נהרות אינם קרוים יאורים, ב חוץ מנילוס, מפני שכל הארץ עשויין יאורים יאורים בידי אדם, ג ונילוס עולה בתוכם ומשקה אותם, לפי שאין גשמים יורדין במצרים תדיר כשאר ארצות: {ב} יפות מראה. סימן הוא לימי השובע, ד שהבריות נראות יפות זו לזו, שאין עין בריה צרה בחברתה: באחו. באגם, מריש"ק בלע"ז (זומפף), כמו ישגא אחו: {ג} ודקות בשר. טינבי"ש בלע"ז (צארט דין), לשון ה דק: {ד} ותאכלנה. סימן שתהא כל שמחת השובע נשכחת ו בימי הרעב: {ה} בקנה אחד. ז טואיד"ל בלע"ז: בריאות. שיי"ש ח בלע"ז: {ו} ושדופות. השליי"דש בלע"ז (אויסגעשלאגען). ושקיפן ט קדום, חבוטות, לשון משקוף, החבוט תמיד על ידי הדלת המכה עליו: קדים. רוח מזרחית, שקורין י ביש"א (רויהער ווינד): {ז} הבריאות. שיינ"ש בלע"ז: והנה חלום. והנה נשלם חלום שלם לפניו כ והוצרך לפותרים: {ח} ותפעם רוחו. ומטרפא רוחיה, מקשקשת בתוכו כפעמון, ל ובנבוכדנצר הוא אומר ותתפעם רוחו (דניאל ב, א.), לפי שהיו שם שתי פעימות, שכחת החלום והעלמת פתרונו (ב"ר פט, ה.): חרטמי. הנחרים בטימי מתים, ששואלים בעצמות. (טימי הן עצמות בלשון ארמי, מ ובמשנה בית שהוא מלא טמיא, מלא עצמות): ואין פותר אותם לפרעה. פותרים היו אותם, אבל לא לפרעה, שלא היה קולן נכנס באזניו, ולא היה לו קורת רוח בפתרונם, נ שהיו אומרים שבע בנות אתה מוליד, שבע בנות אתה קובר (ב"ר פט, ו.): {יא} איש כפתרון חלומו. חלום הראוי לפתרון שנפתר לנו, ודומה לו: {יב} נער עברי עבד. ארורים הרשעים, שאין טובתם שלמה, מזכירו בלשון בזיון: נער. שוטה, ס ואין ראוי לגדולה: עברי. אפילו לשוננו ע אינו מכיר: עבד. וכתוב בנימוסי מצרים, פ שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים. (ס"א שירים וכן גרס רא"ם): איש כחלומו. לפי החלום וקרוב לענינו: {יג} השיב על כני. פרעה הנזכר למעלה, כמו שאמר פרעה קצף על עבדיו, הרי מקרא קצר לשון, ולא פירש מי השיב, לפי שאין צריך לפרש מי השיב, מי שבידו להשיב, והוא פרעה, וכן דרך כל מקראות קצרים, על מי שעליו לעשות הם סותמים את הדבר: {יד} מן הבור. מן בית הסוהר, צ שהוא עשוי כמין גומא, ק וכן כל בור שבמקרא לשון גומא הוא, ואף אם אין בו מים ר קרוי בור, פוש"י בלע"ז (איינע גרובע): ויגלח. מפני ש כבוד המלכות (ב"ר פט, ט.): {טו} תשמע חלום לפתור אתו. תאזין ותבין חלום לפתור אותו: תשמע. לשון הבנה והאזנה, כמו שומע יוסף, אשר לא תשמע לשונו, אנטינדר"א בלע"ז (פערשטעהען): {טז} בלעדי. אין החכמה משלי, ת אלא אלהים יענה, יתן ענייה בפי לשלום פרעה: {יט} דלות. א כחושות, כמו מדוע אתה ככה דל (שמואל ב יג, ד.) דאמנון: ורקות בשר. כל לשון רקות שבמקרא, חסרי ב בשר, ובלע"ז בלוא"ש (צארט שוואך): {כג} צנמות. צונמא בלשון ארמי סלע, הרי הן כעץ בלי לחלוח, וקשות כסלע. ותרגומו נצן לקין, ג נצן, אין בהן אלא הנץ, לפי שנתרוקנו מן הזרע: {כו} שבע שנים. ושבע שנים. כלן אינן אלא שבע, ואשר נשנה החלום פעמים, לפי שהדבר מזומן, כמו שפירש לו בסוף, ועל השנות ד החלום וגו'. בשבע שנים הטובות נאמר הגיד לפרעה, לפי שהיה סמוך, ובשבע שני רעב נאמר הראה את פרעה, לפי שהיה הדבר מופלג ורחוק נופל בו לשון מראה: {ל} ונשכח כל השבע. הוא פתרון הבליעה: {לא} ולא יודע השבע. הוא פתרון ולא נודע ה כי באו אל קרבנה: {לב} נכון. ו מזומן: {לד} וחמש. כתרגומו ויזרז, ז וכן וחמושים: {לה} את כל אכל. שם דבר הוא, לפיכך טעמו באל"ף ונקוד בפתח קטן, ח, ואוכל שהוא פועל, כגון כי כל אוכל חלב, טעמו למטה בכ' ונקוד קמץ קטן: תחת יד פרעה. ברשותו ובאוצרותיו: {לו} והיה האכל. הצבור, כשאר פקדון הגנוז ט לקיום י הארץ: {לח} הנמצא כזה. כתרגומו הנשכח כ כדין, אם נלך ונבקשנו ל הנמצא כמוהו. הנמצא לשון תמיהה, וכן כל ה"א המשמשת בראש תיבה ונקודה בחטף פתח: {לט} אין נבון וחכם כמוך. לבקש איש נבון וחכם שאמרת, מ לא נמצא כמוך: {מ} ישק. יתזן, יתפרנס, כל צרכי עמי נ יהיו נעשים על ידך, כמו ובן משק ביתי (בראשית טו, ב.), וכמו נשקו בר (תהלים ב, יב.), גרנישו"ן בלע"ז (פערזארגען. פערזעהן): רק הכסא. שיהיו קורין לי מלך: כסא. לשון של המלוכה, כמו ויגדל את כסאו מכסא אדוני המלך: {מא} נתתי אתך. מניתי יתך, ס ואף על פי כן לשון נתינה הוא, כמו ולתתך עליון. בין לגדולה בין לשפלות נופל לשון נתינה עליו, כמו נתתי אתכם נבזים ושפלים (מלאכי ב, ט.): {מב} ויסר פרעה את טבעתו. נתינת טבעת המלך, היא אות למי שנותנה לו, להיות שני לו לגדולה: בגדי שש. דבר חשיבות הוא ע במצרים: רביד. ענק, ועל שהוא רצוף בטבעות קרוי רביד, וכן רבדתי ערשי (משלי ז, טז.), רצפתי ערשי מרצפות. בלשון משנה מוקף רובדין של אבן. על הרובד שבעזרה פ והיא רצפה: {מג} במרכבת המשנה. השניה למרכבתו, המהלכת אצל שלו: אברך. כתרגומו דין אבא למלכא צ רך בלשון ארמי מלך, בהשותפין (בבא בתרא ד.) לא ריכא ולא בר ריכא. ובדברי אגדה (ספרי דברים סוף פ"א) דרש ר' יהודה, אברך זה יוסף, שהוא אב בחכמה ורך בשנים, אמר לו בן דורמסקית, עד מתי אתה מעוות עלינו את הכתובים ק אין אברך אלא לשון ברכים, שהכל היו נכנסין לפניו ויוצאין תחת ידו, ר כענין שנאמר ונתון אותו וגו': {מד} אני פרעה. שיש יכולת בידי לגזור גזרה על מלכותי, ואני גוזר שלא ירים איש את ידו: ובלעדיך. שלא ברשותך. דבר אחר אני פרעה, אני אהיה מלך, ובלעדיך וגו', וזהו דוגמת רק הכסא: את ידו ואת רגלו. כתרגומו: {מה} צפנת פענח. מפרש הצפונות, ואין לפענח דמיון במקרא: פוטי פרע. הוא פוטיפר, ונקרא פוטי פרע ש על שנסתרס מאליו, ת לפי שחמד את יוסף א למשכב זכר (סוטה יג:): {מז} ותעש הארץ. כתרגומו, ואין הלשון נעקר ב מלשון עשייה: לקמצים. קומץ על קומץ, יד על יד היו אוצרים: {מח} אכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה. שכל ארץ וארץ מעמדת פירותיה ג ונותנין בתבואה מעפר המקום, ד ומעמיד את התבואה מלירקב (נ"ל שהוא דעת רבי נחמיה ואין צריך כלל להגיה ברש"י כאשר עלה בדעת קצתם): {מט} עד כי חדל לספור. עד כי חדל לו הסופר ה לספור, והרי זה מקרא קצר: כי אין מספר. לפי שאין מספר והרי כי משמש ו בלשון דהא: {נ} בטרם תבוא שנת הרעב. מכאן שאסור לאדם לשמש מטתו ז בשני רעבון (תענית יא.): {נה} ותרעב כל ארץ מצרים. שהרקיבה תבואתם שאצרו, חוץ משל יוסף (ב"ר צא, ה.): אשר יאמר לכם תעשו. לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו, ח וכשבאו אצל פרעה ואומרים כך הוא אומר לנו, אמר להם ולמה לא צברתם בר, והלא הכריז לכם ששני הרעב באים, אמרו לו אספנו הרבה והרקיבה, אמר להם אם כן כל אשר יאמר לכם תעשו, הרי גזר על התבואה והרקיבה, מה אם יגזור עלינו ונמות: {נו} על כל פני הארץ. מי הם פני הארץ, אלו ט העשירים (ב"ר שם): את כל אשר בהם. כתרגומו די בהון עיבורא: וישבר למצרים. שבר לשון מכר ולשון קנין הוא, י כאן משמש לשון מכר, שברו לנו מעט אוכל, לשון קנין. ואל תאמר אינו כי אם בתבואה, שאף ביין וחלב מצינו, ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב (ישעיה נה, א.): {נז} וכל הארץ באו מצרימה. אל יוסף לשבור, ואם תדרשהו כסדרו, היה צריך לכתוב לשבור מן יוסף:
רמב"ן על בראשית פרק-מא
רמב"ן: {א} על היאור. כל שאר נהרות אינם קרוים יאורים חוץ מנילוס מפני שכל הארץ עשויה יאורים יאורים בידי אדם ונילוס עולה בתוכם לשון רש"י אבל אונקלוס תרגם יאור "נהרא" רק תרגם על יאוריהם (שמות ז יט) על "אריתיהון" כי הוצרך שם להבדיל ביניהם מפני שהזכיר על נהרותם ועל יאוריהם והנה כלם יקראו לדעתו יאורים הגדולים נקראים נהרות ויאורים ואלו העשויים חפירות ארוכות בידי אדם גם הם יקראו יאורים ומצינו כי חדקל נקרא יאור כמו שכתוב (דניאל י ד) ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל והנה איש אחד לבוש הבדים וכתיב (שם יב ה) והנה שנים אחרים עומדים אחד הנה לשפת היאור ואחד הנה לשפת היאור ויאמר לאיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאור ולדעתי כדברי אונקלוס כן הוא כי יאור ונהר לשון אחד ושניהם לשון אורה וכן הגשם נקרא אור שנאמר (איוב לו ל) הן פרש עליו אורו יפיץ ענן אורו (שם לז יא) וכמו שאמר רבי יוחנן (ב"ר כו ז) כל אורה האמורה באליהוא בירידת גשמים הכתוב מדבר ואולי בעבור שהגשמים בסבת המאורות והנהרות יעשו מהם יתיחסו אל האבות {ב} והנה מן היאור עולות. בעבור כי ארץ מצרים תשתה מן היאור וממנו בא להם השובע והרעב ראה אותן עולות מן היאור והפרות סימן לחרישה והשבלים סימן לקציר כמו שאמר (להלן מה ו) אשר אין חריש וקציר ראה כי היאור לא עלה רק מעט ואין חריש ואשר יזרעו מעט במקומות הלחים יבא קדים רוח ה' וישרוף אותם כאשר ראה אותם שדופות קדים והנראה ממשמע הכתובים כי היה השובע בארץ מצרים לבדה כאשר נאמר (להלן פסוק כט) שבע גדול בכל ארץ מצרים וכן (להלן פסוק מח) אשר היו בארץ מצרים אבל הרעב היה בכל הארצות (להלן מב נד) וכן פתר יוסף וקמו שבע שני רעב ולא הזכיר בארץ מצרים ועל כן לא יכלו בשאר הארצות לקבוץ אוכל ואפילו אם שמעו הענין כי היה מפורסם מאד ואולי היה בחלום רמז מזה במה שהזכיר ותרענה באחו כי שם היה מרעיהן ומעמדן אבל הרעות אחרי אכלן את הטובות תתהלכנה בארץ ולא ידע פרעה עד אנה הלכו
"באחו" – אגם כמו ישגא אחו (איוב ח יא) לשון רש"י ואיננו נכון כי אחו שם העשב הגדל כמו היגאה גומא בלא ביצה ישגא אחו בלי מים עודנו באבו לא יקטף (איוב ח יא-יב) והנה איננו האגם ואולי ירצה לומר שיקרא העשב הנעשה באגמים על שם האגם והנכון שיהיה אחו שם כולל הדשא והעשב הנעשה על שפת הנהרות והאגמים ויהיה בי"ת באחו כמו בי"ת לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי (משלי ט ה) כי על שפת היאור היו רועות כמו שאמר (בפסוק הבא) אצל הפרות על שפת היאור ואולי הוא מלשון אחוה בעבור היות מיני העשבים רבים גדלים יחד {ג} ותעמדנה אצל הפרות. בצדן וקרוב להן והוא סימן שלא יהא הפסק בין שני השבע ושני הרעב ואף על פי שלא סיפר זה ליוסף ואולי המראה והסיפור היו שוים והכתוב לא יחוש כאשר הוסיף בסיפור ולא נודע כי באו אל קרבנה וכן עולות בקנה אחד סימן שתהיינה שבע שנים רצופות {ד} ותאכלנה הפרות. על דעתי הוא סימן שיאכלו שני הרעב את שנות השבע ומזה למד יוסף לאמר לפרעה ויקבצו את כל אוכל השנים הטובות והיה האוכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב כי ראה שהפרות והשבלים הטובות תבואנה אל קרב הרעות ואיננה עצה כי הליועץ למלך נתנוהו רק בפתרון החלום אמר כן ונשכח כל השבע ולא יודע השבע פתרון ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כי ראה שלא היו באכילתן בריאות וטובות רק היו להן למחיה אילו לא אכלו אותן היו מתות בכחשיהן ולא כדברי רש"י שאמר ונשכח כל השבע הוא פתרון הבליעה {ו} צמחות אחריהן. לא שראה אותן צומחות שלא ראה אלא שבלים עשויות אבל הוא כאילו אמר צמחו אחריהן ואחז זה הלשון להודיע שמיד שראה הטובות ראה הרעות שעלו אחריהן כי סימן התכיפה ראה בכולן {ז} וטעם ויקץ פרעה וגו'. הנה חלום שלם לשון רש"י ולפי דעתי ירמוז כי עמד על מטתו מקיץ מחשב בחלומו אולי יראה עוד דבר פעם שלישית וכאשר עמד בבקר ולא חלם עוד נפעם רוחו וזה טעם ויהי בבקר ותפעם רוחו אבל בנבוכדנצר אמר ותתפעם רוחו ושנתו נהיתה עליו (דניאל ב א) כי גם בלילה לא שכב לבו והזכיר ויקץ פרעה מן הענין הנזכר בספר השינה כי חלום שיחלום אחריו חלום אחר מענין אחר בשנתו איננו מתקיים על כן אמר כי כאשר הקיץ נהיה החלום וחשב בו עד הבקר אולי ישתלש חלומו כאשר נשנה והנה פרעה עצמו הכיר כי ענין אחד הוא ולכך הזכיר והנה חלום וכך אמר חלום חלמתי ופותר אין אותו ולא הזכיר חלומות וזה טעם וארא בחלומי אבל הכתוב הזכיר ואין פותר אותם לפרעה לומר שאין פותר אפילו האחד מהם {יב} איש כחלומו. לפי החלום וקרוב לענינו לשון רש"י ויותר נכון שיאמר כי לכל אחד ממנו פתר כאשר היה אמתת חלומו העתיד לבא לו כי כאשר פתר כן היה לנו וכן (להלן מט כח) איש אשר כברכתו ברך אותם כברכה הבאה אליו ועל דעתי אין צורך אבל אמר איש את חלומו פתר לנו ויהי כאשר פתר לכל אחד כן בא והגיע אלינו הגיד כי היו חלומות שונים ולהם פתרונים שונים כאשר יפרש שלא יחשוב שחלום אחד חלמו שניהם ופתרון אחד להם וכן לדעתי איש כברכתו ברך שלא ברך אותם ברכה שוה לכולם אלא ברכה מיוחדת לכל אחד כאשר פירש ואמר לו {כג} צנומות דקות. צונמא בלשון ארמי סלע הרי הן כעץ בלא לחלוח וקשות כסלע ותרגומו נצן לקיין נצן אין בהן אלא הנץ לפי שנתרוקנו מן הזרע לשון רש"י והשבלים בעת שנתרוקנו מן הזרע אין בהן נץ וכן פרעה לא ראה אותן בעת הנצן כי מלאות וטובות ודקות ושדופות קדים ראה אותן וכן צנומות שיהיה כמו סלועות מלשון צונמא אינו נכון והשבלים הדקות אינם קשות כסלע אבל פירוש צנומות פרודות לחתיכות הרבה והוא לשון רבותינו (ברכות לט) פת הצנומה בקערה מברכין עליה המוציא פת החתוכה והוא הפת שאדם עושה ממנו חתיכות ונותן המרק עליו בקערה ואוכלו חתיכה חתיכה בלא בציעה אחרת והוא לשון התרגום גם כן שאמר נצן לשון חתוך וחסרון ממה שאמרו הם ז"ל (ב"ב נד) מליא במליא נצא בנצא לא הויא חזקה שקל מוליא ושדא בנצא הויא חזקה המקום שהוא גבוה שלם העפר נקרא מליא ושהוא חסר העפר ובו חסרון נקרא נצא אף כאן הפך מלאות צנומות ונצן הפך מליאן והענין כי לא היו השבלים מלאות הגרגרים אבל היה בהם מקומות חסרים אין בהם גרגרים ומקום אחר גבוה שבו הגרגרים שלקו והם רקות ולכך אמר יוסף במקום צנומות רקות כי היו בהן מקומות רקים אין בהם גרגרים כלל {כז} יהיו שבע שני רעב. בעבור שהשבע בארץ מצרים איננו חדוש גדול כי הוא כגן ה' (לעיל יג י) הזכיר תחילה פתרון הרעות כי הוא החדוש ותועלת החלום כי האלהים ברחמים הראה לפרעה הרעב להחיות לפליטה גדולה וזה טעם ותחילנה שבע שני הרעב לבוא כאשר אמר יוסף (להלן מא נד) כי לא נודע דברו רק בשנות הרעב {לב} ועל השנות החלום אל פרעה פעמים. טעם השנות החלום שנשנה שני פעמים בלילה אחד כי היה אפשר שיראה בחלום אחד הפרות והשבלים להודיעו כי אין חריש וקציר ועשה ממנו שני חלומות באים זה אחר זה בלילה אחד ואין דרך החולמים כן להודיעו כי הדבר מזומן וממהר האלהים לעשותו וזה טעם פעמים כי לא נשנה בפעם אחת ורבי אברהם מפרש כי השנות החלום בפרות ובשבלים לעד כי הדבר נכון וקיים אבל בעבור כי היה פעמים בלילה אחד לעד כי ממהר האלהים לעשותו ואם כן נאמר שהיה די בשבלים כי הוא המודיע הרעב {לג} ירא פרעה איש נבון וחכם. אמר לו שיצטרך לאיש נבון וחכם שיהיה ממונה על כל הארץ ויפקד עוד פקידים תחתיו שילכו בארץ ויקבצו את כל אוכל כי לא יוכל השליט ללכת בכל הארץ ואמר לו שיהיה נבון וחכם נבון שידע לנהל עם ארץ מצרים בלחם לפי הטף מידו ולתת להם כדי חיותם וימכור המותר לארצות האחרות לאסוף עושר וממון לפרעה וחכם שידע לקיים התבואה שלא תרקב שיערב עם כל מין דבר המקיים אותו בטבעו כגון חומטין שהזכירו רבותינו (שבת לא) והכסף החי הממית הכנימה וכיוצא בהן ואמרו בבראשית רבה (צ ה) ערב בהן עפר וקיסומיות דברים שמקיימין את התבואה ואמר יוסף כל זה בעבור שיבחרו אותו כי החכם עיניו בראשו {לו} והיה האוכל לפקדון לארץ. אמר שיהיה האוכל פקדון ביד פקידי פרעה לצורך הארץ לשבע שני הרעב ולא יוציאו ממנו לדבר אחר שלא תכרת הארץ ברעב כאשר לא מתו הפרות בכחשיהן {לח} וטעם הנמצא כזה. בעבור שהיה עברי והם שנואי נפש המצריים לא יאכלו מגעם ולא יתחברו עמהם כי טמאים הם אצלם על כן לא רצה למנותו משנה בלא רשותם ולכך אמר להם שלא ימצאו מצרי כמוהו כי רוח אלהים בו ואחרי שהודו אמר ליוסף אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת כי מאשר היה הפתרון טוב ונכון בעיני פרעה ובעיני עבדיו היה בעיניהם כאלו כבר בא הכל כמו שפתר להם ויתכן שירמוז "את כל זאת" גם למה שספר לו שר המשקים וכמוהו (לעיל כט יג) ויספר ללבן את כל הדברים האלה הברכות הנזכרות קודם לכן אמר אחרי שהודיע אלהים אותך החכמה הגדולה הזאת לפתור כל החלומות הנעלמים והסתומים ולא יפול דבר מכל דבריך אין נבון וחכם בכל ענין כמוך וראוי אתה לנהוג שררה ומלכות ולהיות לי למשנה {מב} ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו. נתינת טבעת המלך היא אות למי שנותנה להיות שני לו לגדולה לשון רש"י והנכון שטבעת המלך היא חותמו כענין וחתמו בטבעת המלך (אסתר ח ח) והנה נתן לו החותם להיות נגיד ומצוה בכל המלכות ויחתום בטבעת המלך כל אשר יחפוץ {מג} במרכבת המשנה. השניה למרכבתו המהלכת אצל שלו לשון רש"י והנה הוא שם וכן כהני המשנה (מלכים ב כג ד) את משנה התורה הזאת (דברים יז יח) והנכון כי משנה תאר כמו ואנכי אהיה לך למשנה (שמואל א כג יז) כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש (אסתר י ג) וכן כסף משנה (להלן מג יב) תאר כמו כסף שני וכבר הביאו המדקדקים (רד"ק בספר השרשים שורש שנה) ראיה בהיות אלה כולם בסגול ומשנה התורה וכל השמות בצרי כמשפט הסמיכות והענין כי יש למלך מרכבת ידועה לו כמו שנאמר (אסתר ו ח) וסוס אשר רכב עליו המלך ואחרת ידועה למשנהו ואחריו לשליש {מה} צפנת פענח. אמר ר' אברהם אם היא מלה מצרית לא ידענו פירושה ואם מתורגמת לא ידענו שם יוסף ועל דעת הראשונים שאומרים "המפענח נעלמים" יתכן שקרא לו שם נכבד כלשון ארצו כי שאל לו או שהיה המלך יודע שפת ארץ כנען הקרובה אליו וענינו צפונה מגלה וכן בתו קראה שם משה רבינו כלשון עמו מן המים משיתיהו (שמות ב י) ואל תשתומם בעבור שקראוהו סופרי המצריים מוניוס כי ישנו השמות ללשון מובן או מורגל להם כאשר יעשה התרגום בקצתם כגון בין קדש ובין שור (לעיל כ א) בין רקם ובין חגרא וכן בהרבה מן השמות ובקצתם לא ישנה דבר כאשר עשה בסיחון מלך חשבון ובעוג מלך הבשן וזולתם הרבה וזה לפי מה שהיו נקראים בלשון ארמית בדורו וכן עשו הנוצרים המעתיקים
"בת פוטיפרע כהן און" – הוא פוטיפר ונקרא פוטיפרע על שם שנסתרס מאליו לפי שלקח יוסף למשכב לשון רש"י והוא מדרש רבותינו (סוטה יג) והוצרך ממנו רש"י (להלן מז כב) לומר כי כל "כהן" משרת לאלהות חוץ מזה שהוא לשון גדולה שהרי שר הטבחים היה וכן כהן מדין (שמות ב טז) ואני אומר כי לדברי רבותינו היה פוטיפר שר לפרעה וכאשר נסתרס בגופו והכירו בו וקראוהו פוטיפרע נתבייש בדבר ופירש משררתו והכניס עצמו בבית עבודה זרה ונעשה כומר לעבודה זרה כי כן מנהג הנכבדים ואפשר שהיה און שם עבודה זרה שלו וכן כהן מדין כומר כמו שאמרו (סנהדרין פב) ביתרו שהיה מפטם עגלים לעבודה זרה והאמת כי לשון כהונה שרות אבל לא לאלהות בלבד כי הנה ובני דוד כהנים היו ( ח יח) ובמקומו בדברי הימים (א יח יז) ובני דוד הראשונים ליד המלך וכן מוליך כהנים שולל (איוב יב יט) שהם משרתי המלך וכן יכהן פאר (ישעיהו סא י) יתלבש פאר ככהן העובד שיעשו לו בגדים שלא כשאר העם לכבוד ולתפארת וכן ומיודעיו וכהניו (מלכים ב י יא) ראשי משרתיו {מז} לקמצים. קומץ על קומץ יד על יד היו אוצרים לשון רש"י ותרגום אונקלוס לאוצרים כי החפירות העשויות בארץ לאוצרים או לדברים אחרים יקראו קמצים באחת הפחתים ( יז ט) תרגם יונתן בחדא מן קומציא וכן כל פחת (ישעיה כד יז יח) תרגם קמצא והוא קרוב מן חופר גומץ (קהלת י ח) כי הגימ"ל תשמש בכאן כמו קו"ף כאשר תשמש כמו כ"ף באל יחסר המזג (שיר השירים ז ג) מן מסכה יינה (משלי ט ב) וכנה אשר נטעה ימינך (תהלים פ טז) שהוא כמו גנה (ישעיהו א ל) ויסכרו מעינות תהום (לעיל ח ב) כטעם ויסגרו על ארץ מכורתם (יחזקאל כט יד) מכורותיך ומולדותיך (שם טז ג) וסכרתי את מצרים (ישעיהו יט ד) הכ"ף והגימ"ל בהם שוים וישתוו הקו"ף והכ"ף תמיד כמו קובע (שמואל א יז לח) וכובע (יחזקאל כז י) תקן משלים הרבה (קהלת יב ט) כמו מי תכן את רוח ה' (ישעיהו מ יג) ורבותינו יאמרו מלשון קישוט תכשיטים (שבת סג) ותקשיט (ירושלמי כתובות פ"ו ה"ג) וכן ויציקו את ארון האלהים ויעל אביתר עד תום כל העם לעבור מן העיר ( טו כד) אמר בו התרגום ואקימו ית ארונא עשאו כמו ויציגו וכענין שנאמר בו (שם ו יז) ויביאו את ארון ה' ויציגו אותו במקומו מלשון אציגה נא עמך (לעיל לג טו) והצגתיו לפניך (להלן מג ט) {מח} ויקבץ את כל אוכל. יוסף הנזכר למעלה וגם אחרי כן ויצבור יוסף בר וכן כי חדל לספור יוסף הנזכר ואמר רבי אברהם כי אין פירושו "כל" כי ברעב היו מתים וכן וכל הארץ באו מצרימה רק טעמו שקבץ כל אשר יכול והנכון בעיני שקבץ את הכל אל תחת ידו והוא נתן להם ממנו בכל שנה כדי פרנסתם שלא יבזבזוהו והוא שאמר ויקבצו את כל אכל השנים הטובות ויצברו בר תחת יד פרעה אוכל בערים ושמרו ומפני שאמר ויקבצו את כל אכל ואמר ויצברו בר וכן ויקבוץ את כל אוכל ויצבור יוסף בר יורה שקבצו כל הנאכל לאדם בר ולחם ומזון אפילו תאנים וצמוקים וכיוצא בהן ויצברו מהם הבר אל תחת יד פרעה והוא התבואה שהובאה ברחת ובמזרה לזרות ולהבר ויתן בערים כדי אכלם מכל הפירות והיה כל האוכל למשמרת לצורך שני הרעב שיקחו ממנו כדי חיתם והנשאר בבר קיים באוצרות ויתכן שנתן להם דמים כשער הזול מגנזי המלך ולכן היה הבר לפרעה ומכרו להם בשני הרעב כמו שכתוב (להלן מז יד) וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים או שלקחו המלך בחזקה כי אמר אני שמרתיו אבל אונקלוס תרגם אכל ובר בשוה {נד} ויהי רעב בכל הארצות. אשר סביב ארץ מצרים כי מה יעשו הרחוקות אם היה בהן רעב כזה וכך אמרו בבראשית רבה (צ ו) בשלש ארצות בפינקיא ובערביא ובפלישטני {נו} וישבר למצרים ויחזק הרעב בארץ מצרים. יאמר כי לא פתח יוסף אשר בהם עד שחזק הרעב בארץ לא כאשר צעקו אל פרעה מיד כי העם צועקים כשיש להם מחיה מעט והוא רצה שלא ישאר להם כלום זה טעם והרעב היה על כל פני הארץ כי טרם פתחו אוצרותיו היה הרעב על כל פני הארץ ועוד חזר לבאר שלא מכר להם עד שחזק עליהם מאד או שיפליג הכתוב לומר שהיה רעב של מהומה
אור החיים על בראשית פרק-מא
אור החיים: {ב} ונחיה ולא נמות. טעם הכפל, נתכוון לומר כי אם לא יעשו כן יתחייבו בנפשם בדין העליון ונמצאים מתים בעולם הזה ונידונים לעולם הבא, ובהשתדלותם בדבר יחיו בעולם הזה ולא ימותו לעולם הבא:
או ירצה על זה הדרך ונחיה או לפחות ולא נמות, והכונה היא שאם ישיגו לשבור ברבוי ושופע יחיו כדרך החיים ואם לא ישיגו המספיק ישיגו לפחות הצלת נפשם ממות ברעב: {ג} אחי יוסף. פי' נתנו דעתם על האחוה לפדותו:
עשרה. אולי הלכו כולן לחשש הרגיל בשני רעב כי תרע עין אדם ברעהו ועל פת לחם יפשעו לגזול ולהרוג איש אחיהו, לזה הלכו כולם כדי שאיש את אחיהו יעזורו, וגם בנימין היו רוצים להוליכו עמם אלא שיעקב לא רצה, והוא אומרו ואת בנימין לא שלח וגו', הא למדת שזולת טעם זה גם אותו היה שולח עמהם:
עוד נראה שלא היה מוכר יוסף אלא דבר קצוב לכל אחד, ונתחכם בזה לב' דברים, א' נגלה וא' נסתר, הנגלה כדי שלא יתתגר אדם בתבואה, ויש בזה שבח לו ושבח לקונים, שבח לו כדי שישתכר הוא בכל עליית השערים, ושבח לקונים כי הוא לא יעלה השער ביותר, ואחד נסתר כדי שיבואו כל האחים אצלו כמו שכן היה כי באו כולן לקנות כל אחד הקצוב: {ה} ויבואו בני ישראל וגו' כי היה הרעב וגו'. הוצרך לחזור לומר כי היה הרעב וגו'. נתכוון לתת טעם להבאים שלא תאמר היכן הוזכרו הבאים לומר בתוכם, לזה אמר כי היה וגו' וישנם לבאים. עוד נתכוון לומר שנתחכמו להחביא עצמם ובאו בתוך אותם שבאים לשבור מטעם שהיה הרעב בארץ כנען שבזה לא יכנסו בחשד מרגלות שחשדם יוסף, וזה שיעור הכתוב ויבואו בני ישראל ודרך ביאתם היתה בתוך הבאים שביאתם היא כי היה הרעב וגו': {ו} הוא השליט הוא וגו'. פי' הגם שהוא השליט ואין דרך שלטון להתטפל במכירת התבואה ומה גם בכל כך טורח המופלא אף על פי כן הוא המשביר לכל עם הארץ וטעמו כמוס עמו להכיר ברדת אחיו: {ז} וירא יוסף את אחיו. פי' ראה אותם בראיית אחים והכיר אחוה להם אלא שאליהם היה מתנכר, והוא אומרו ויתנכר אליהם פי' למה שהם אינם מכירים אותו לא יקפידו על דברו אליהם קשות כי הוא להם איש נכרי, ועשה כן להביא בנימין כמו שגילה לבסוף, גם לבחון בהם באמצעות המתגלגל לידע מחשבותם אליו באותו מצב, ונתגלה לו כי מתחרטים הם על אשר כבר עשוהו ולחטא יחשבוהו: {ח} ויכר יוסף וגו'. פי' הגם שהוא הכירם לצד שהניחם בחתימת זקן ומטבע אנושי כשתולד הידיעה בלב א' מהשנים גם בלב השני יתעורר בחינת הזכרון כי הלבבות יגידו סודות נעלמים כאומרם (משלי כז) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, וידקדקו בעינים במצח בדיבור והידיעה הולכת וגדלת עד שישלים הבחון, אף על פי כן מודיע הכתוב שהם לא הכירוהו, והטעם לצד ראותו ברום המעלות החליטו הבחינה והרחיקו מלבם מחשוב דבר זה: {ט} ויזכור יוסף וגו' ויאמר אליהם מרגלים וגו'. פי' לצד שזכר החלומות אשר חלם להם כפי האמת והם חשדוהו כי שקר בפיו ואומר מה שהוא מקוה להתגדל עליהם, גם הוא נתכוון לכפר עונם ויאמר להם מרגלים אתם לראות וגו' ואין בפיכם נכונה: {י} ויאמרו לא אדני וגו'. פי' דבר זה אין מקום לחושדנו בו הגם שהיינו באים בלא סיבה, ועוד עבדיך באו וגו' פירוש סיבת ביאתנו הלא היא ידועה וגלויה: {יא} כולנו בני איש וגו'. פירוש ובזה אין מקום לחשד ריגול כי המרגלים יבחרו להיות מענפים רבים, וכמו כן תמצא במרגלים ששלח משה, וגם ב' ששלח יהושע לא היו בני איש אחד כי כן דרך הבוחן בענין זה, ואומרו כנים אנחנו פירוש אחר שמודיעים עצמם יוצדק כי הם כנים כי הוא הפך משפט המרגלים שלא יודיעו עצמם מעצמם:
לא היו עבדיך וגו'. אמרו לשון עבר פירוש בביאתם לארץ. כי עתה אחר שהרגיש בהם אינם צריכין לומר שאינם מרגלים כי ודאי שלא ירגלו עוד. או יכוונו לומר שאחר שאמרו טענותיהם לשלול הריגול בהם אין מציאות לסתור טענותם ולחושדם ברוגלים אלא אם כבר היו מרגלים קודם, ולזה אמרו לא היו עבדיך מרגלים קודם ולזה לא יכנסו עתה בחשד: {יב} ויאמר אליהם לא כי וגו'. פי' לא יאמנו דבריכם כי מעשיכם מוכיחים שבאתם לראות ערות הארץ, והטעם שנכנסו כל אחד בשער אחד כאומרם ז"ל (ב"ר פ' צ"א) שכל אחד מהשבטים נכנס בשער אחד וזה יגיד כי ערות הארץ באתם וגו': {יג} ויאמרו שנים וגו'. פירוש טעם שנכנסנו בסדר זה כי אנחנו שנים עשר והאחד איננו לזה נתפרדנו וכל אחד נכנס בשער אחד אולי ימצא אחד ממנו את האחד שאיננו, ואומרו הנה הקטן את אבינו זה מופת חותך כי צדק יהגה חיכם כי אמרו דבר שיכול ליבחן: {יד} הוא אשר דברתי. פי' שאין אני חוזר מדיבורי הראשון ועדיין הדיבור הראשון במקומו עומד, ואומרו לאמר פי' עודני אומר כן:
או יאמר על זה הדרך טעם עצמו שאתם אומרים כי באתם לחפש אחר אח האבוד הוא הדבר שנתכונתי בדברי שאמרתי לכם מרגלים כוונתי היא כדרך שאמרתם בפיכם שבאתם לבקש דבר בעיר, והוא על דרך אומרם ז"ל (שם) שאמר להם ואם לא יתנוהו לכם מה תעשו וגו' יעויין שם דבריהם, וגדר זה הוא נכלל בגדר הריגול כל שהם יועצים נגד יושבי העיר, ולדרך זה ידויק על נכון אומרו תיבת לאמר והבן: {טו} בזאת תבחנו. פי' מתרצה בהבחנה זו הגם שאינה מספקת למה שהוכיח מדבריהם שאמרו שבאו להוציא יוסף כמו שכתבתי:
או ירצה שיוצדקו שבדרך רצון באו להוציא יוסף מיד הקונה אם יבא אחיהם הקטון ולבבו יבין את אשר יכוין: {טז} שלחו מכם אחד וגו' והם לא עשו כן כי חששו לצרת אביהם על כלן:
ועוד שידעו נאמנה שלא ישלח בנימין, וצא ולמד כמה השתדלות עשו כולם יחד עד ששלחו בטענת כי יהודה ערב והוא יביאנו ואם יהודה וכל אחיו בבית כלא מה יהיה בטחונו של יעקב שישלח בנימין וערבו ערב צריך להוציאו מבית משמר:
או לעולם לא היה בדעתם להפרד בשום אופן כי היו יראים על הפירוד לבל יהיה אשם להיותו לבדו, ולא נתרצו לבסוף להניח אחד מהם אלא לצד שתלה להם הנסיון בזה כאשר אבאר בפסוק אם כנים וגו' ולא תמותו אז הוכרחו במעשיהם: {יט} אם כנים אתם וגו'. יתבאר על דרך אומרם ז"ל בירושלמי פרק ח' דתרומות וז"ל תניא סיעת בני אדם המהלכים בדרך ופגעו בהם גוים ואמרו להם תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג כולכם אפילו כולם נהרגין לא ימסרו נפש אחת מישראל יחדו להם וכו' ימסרו וכו' ע"כ. והוא אומרו אם כנים אתם פירוש אתם יודעים בעצמיכם אם האמת אתכם אחיכם אחד פירוש אחד מכם ולא יחדהו להם יאסר כי אין יראת מות לומר יהרגו כולם ולא ימסרוהו, ולדייק הדבר נתכוון לומר שאם אינם כנים אין להם רשות במשפט להניח אחד מהם כי כשלא יובחנו דבריהם משפט מרגל יש לו ובן מות הוא והרי הם כאלו מיחדים אותו מעכשיו למות ואין הדין כן אלא יהרגו כולם ולא ימסרו נפש אחד מהם. ולא תקשה הלא מצינו כי הוא לקח שמעון ואם כן הוי כיחדוהו, זה אינו כי אולי שהם ייחדו זה מהם:
או אפשר שאחר שהסכימו יחד לקחת אחד מהם קדם הוא ובחר שמעון לטעם כי הוא זוגו של לוי ופרד חבילתם: {כ} ויאמנו דבריכם ולא תמותו. פי' שאם לא יעשו זה יגיד כי אתם מרגלים ולזה אינם יכולין להניח אחד מהם כי ודאי שימות ואין רשות להם לעשות כן אלא יהרגו כולם וכו', ומעתה יתחייבו מיתה על היותם מרגלים או ירצה לומר שלא ימותו ברעב כי ייטיב עמהם להמציא להם פרנסה והוא מה שאמרו לאביהם (פסוק ל"ד) ואת הארץ תסחרו: {כא} ויאמרו וגו' אבל. תיבת אבל אין לה משמעות כאן. והמתרגם אמר בקושטא. וגם עליה דן אנכי למה הוצרכו לומר בקושטא:
עוד למה האריכו לשון לומר אשר ראינו וגו' ולא אמרו סתם, ועוד היה להם לומר אשר מכרנוהו שהוא תכלית העון, ואולי שנתכוונו לומר להיות שצדדו בטעם צרה זו אם הוא בשביל מכר יוסף ודחו טעם זה כפי מה שכתבתי למעלה (ל"ז כ') שכפי הדין דנוהו להריגה ואם כן המכר שעשו לו הוא אדרבה מדת החסד, ואם על שגרמו צרת אביהם אדרבה דבר זה יוסיף לו מכאוב ולא יעשה ה' יסורי עון צער אביהם בדבר שיגדל עוד צער על צערו, ואשר על כן לא מצאו עון ואמרו אבל אשמים וגו' אשר ראינו וגו' פי' שעל כל פנים היה להם לרחם עליו בראות אחיהם מתחנן על סכנת נפשו ונתאכזרו עליו ודבר זה מגונה לצדיקים לעשותו על כן באה וגו':
או ירצה על זה הדרך להיות שראו כולם יחד באו למשמר חשבו בדעתם בשל מי הרעה, ולהיות שמכר יוסף היה לאות בין עיניהם כשבאו לתלות בו מצאו סתירה לדבר מצד ראובן שנתפס עמהם והוא לא היה בתוך המוכרים, לזה הכריחו ואמרו אבל אשמים וגו' פי' הן אמת אם נאמר שהצרה באה בעד המכר יקשה לנו ראובן לא מכר אבל אשמים וגו' אשר ראינו צרת נפשו וגו' כשרצו לשלוח יד בו ובדבר זה היה ראובן שוה עמהם ההוא אמר (ל"ז כ"ב) השליכו אותו אל הבור ופשיטא כי יתחנן יוסף אליהם ביותר בהשליכו אל הבור לפחד הנפילה והבל הבור והנחשים ועקרבים גם למות שמה ברעב ובצמא ואין לך מיתה משונה כזו ויחנן קולו להם ולא שמעו לקול תחנתו ובזה יד ראובן עמהם, והוא אומרו על כן באה אלינו פירוש יחד הצרה, וכל זה כשנאמר כי דבריהם אלו היו כשהכניסום במשמר. וטעם שסדר הכתוב דבריהם באחרונה הוא לצד שלא רצה להפסיק תוך כל דברי יוסף, אבל אם נאמר שדבריהם אלו היו אחר שהסכימו לאסור אחד מהם והם יעלו לשלום כסדר הכתוב צריך לתת טעם למה לא נתעוררו לחוש לאשמת אחיהם עד עתה. ואולי כי קודם לא הרגישו וחשבו כי אדם בעל בחירה ורצון להרע ולא עון יוסף גורם כי לדעתם מחויב היה להם כמו שפירשנו במקומו (שם כ') מה שאין כן כשאמר להם אחיכם אחד יאסר וגו' ויעשו כן פירוש יחדו הם אחד מהם בזה נתעוררו מהנדמה כי הוא עון יוסף כמו שהם נתאכזרו על אחיהם לזה בא להם הצער בדרך זה שאסרו אחד מהם ביד איש נכרי. וכבר רשמתי בכמה מקומות כי העון יוליד בדמותו בצלמו בסוד אומרו (תהלים ס"ב) תשלם לאיש כמעשהו וכמו כן הדברים כאן שהכאיב להם לבם בצרת אחיהם, והוא אומרו אבל פי' אם היה המקרה זה בדרך אחר לא היינו מצדיקים שעל סיבת יוסף באה אלינו אבל עתה ודאי אשמים אנחנו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו:
ועוד היה להם לאות כיון שנתייחד שמעון דכתיב (כ"ד) ויקח מאתם את שמעון מזה ידעו כי דבר יוסף הוא הסובב כי זה הוא היועץ עצה רעה על יוסף דכתיב (ל"ז י"ט) ויאמרו איש אל אחיו ואמרו ז"ל (תנחומא ויחי) שהם שמעון ולוי: {כב} ויען ראובן אותם וגו'. צריך לדעת איך יוצדק לומר מענה על זה, גם אומרו לאמר ב' פעמים גם אומרו וגם דמו וגו':
אכן הכוונה היא שבא להשיב למה שאמרו שהצרה באה על אשר לא רחמו על אחיהם בהתחננו וגו' ולטעם זה יכנס גם ראובן, לזה ענה ואמר, והוא אומרו ויען ראובן אותם לאמר כי הוא לא יחשבו לו עון על זה כי הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד וגו', והגם שלא אמר להם כן בפירוש אלא ויד אל תשלחו בו השליכו אותו (ל"ז כ"ב) וגו', עם כל זה כוונתי היתה לאמר לכם אל תחטאו בילד, והוא אומרו לאמר אל תחטאו, וכמו שהעיד הכתוב באומרו להשיבו אל אביו:
ואם תאמר ועל מי סמך ראובן שיכירו אחיו כוונתו שכן היתה ואדרבה לדעתם עשו יותר רחמנות במכירתו מהניחו בבור כמו שכן אמר הכתוב (שם כ"ז) שאמר להם יהודה לכו ונמכרנו וגו' וידינו אל תהי בו ומה תרעומת מתרעם ראובן באומרו הלא אמרתי וגו' כיון שכדבריו עשו והוסיפו לרחם כנזכר. דע כי עיקר טענת ראובן היתה באומרו ויד אל תשלחו בו כמו שפירשתי שם שנתכוון להצילו מידי אדם שהוא בעל בחירה ורצון זה הוא עיקר הכוונה, וטענה זו צודקת גם כן לבל ימכרוהו לנכרים שמעשיהם מעשה בחירי, והמכר גם כן מכניסו בגדר סכנת מות מהנכרים, וגם שישנו בספק דבר רע. וצא ולמד מה שאמרו ז"ל (ב"ר פ' פ"ו) שקנה אותו פוטיפר למשכב זכור ועל זה נסתרס, והוא אומרו אל תחטאו אתם בילד לעשות בו דבר אלא השליכוהו אל הבור וממה נפשך אם הוא חייב מיתה חיות הנמצאות שם יהרגוהו ואם לאו יהיה לאות החיים מה שאין דבר זה בשליחות ידי אדם, ולא שמעתם פירוש לא הבינותם דברי, ומה שאמרו שהצרה באה על האכזריות ושלא קבלו התחננותו ולעולם בגוף המעשה לא עשו עולה לא כן הוא אלא גם דמו הנה נדרש כי חייבים הם בשליחות ידם בו ונתונים היו בסכנת מרגלים שהוא משפט מות, ולצד זה גם כן לא יכנס ראובן באשם עמהם כי הוא לא היה במכר, ומעתה ראובן נלכד להיות עמהם לבד, ובגמר הדרישה יתחייב המחוייב ויפטר הזכאי בדינו. וגם למה שפירשתי באומרו אבל אשמים שהתעוררותם היתה לצד תפיסת שמעון לבד יהיה פירוש הכתוב גם כן כדרך זה: {כג} והם לא ידעו וגו' כי המליץ בינותם. פי' לצד שראו המליץ בינותם בשאר דברים חשבו כי אינו שומע לשונם:
או יאמר כי המליץ בינותם ואז לא היה להגיד לו: {כד} ויקח מאתם את שמעון. פי' הם יחדו אותו ולקחו. או הוא ברר לעצמו, וכמו שכתבתי בפסוק (י"ט) אם כנים: {כה} ולהשיב כספיהם. טעם שלא דבר הכתוב בשיעור שהתחיל לדבר וימלאו וגו' היה לו גם כן לומר וישובו, או היה לו לומר למלאות את וגו' ולהשיב, ואולי כי הממלא לא ידע השבת הכסף והנאמן ביתו הוא השיב, או צוה שיהיה המילוי בפרהסיא והשבת הכסף בהצנע. עוד נתכוון להקדים לומר למלאות כליהם בר ואחר שמלאו וגו' הוסיף לומר להשיב וגו' ולתת להם צדה וגו', והכוונה בזה כי לא רצה לומר הכל יחד כדי שלא תהיה עין הממלא צרה במילוי: {כו} וישאו את וגו' וילכו. פי' שלא נתעכבו אלא שיעור שנשאו שברם ותכף הלכו, שאם לא כן לא היה צריך להודיענו שנשאו שברם וגו': {לז} לאמר את שני בני וגו'. טעם אומרו לאמר במקום זה. נתכוין לומר כי לא הוציא מפיו דבר זה בפירוש משום קללת חכם (מכות יא.), אלא אמר דבור שהמובן ממנו הוא זה ולא הוציא מפיו בפירוש מיתת בניו. ואומרו את שני פי' שנים מהנמצאים כי ד' היו לו, ואומרו תמית תעניש, ומצינו עונש כזה כאומרם ז"ל (ויק"ר פ"ז) בפ' ובאהרן התאנף וגו'. וטעם שלא רצה ראובן לחייב עצמו אלא בב', לצד כי הוא עונש עליון שיהיה חסר מצות פריה ורביה, לזה לא שעבד אלא דבר שאינו מזיקו לעולם הבא, ולזה נתחכם יהודה כשראה שלא נתרצה אביו לדברי ראובן ואמר (מ"ג ט') וחטאתי לאבי כל הימים סכן עצמו גם בעולם עליון:
תנה אותו על ידי. אולי כי בטוח היה להיותו נקי ובר מעון יוסף כי לא יארע לו דבר בלתי הגון, לזה דקדק לומר תנה אותו על ידי ואני אשיבנו מה שאין כן שאר אחים כי הם אשמים במכירת יוסף: {לח} כי אחיו וגו' והוא לבדו. פי' בא לתת טעם איך הוא חש על ספיקו של בנימין מודאו של שמעון האסור במשמר מצרים בערבון וכשלא יביאו בנימין הנה הוא מחויב מות, לזה אמר כי לזה יש להקפיד כי אחיו מת מה שלא אירע כן לאחד משאר אחים, ועוד אין חסרונו כחסרון שמעון כי הוא לבדו נשאר יחיד לאמו מה שאין כן שמעון כי ה' אחים יש לו. ועוד ספק זה ספק מוכרע הוא, והוא אומרו וקראהו אסון ולא אמר אם יקראהו אסון וגו', ודקדק לומר בדרך אשר תלכו בה, רמז כי יוסף אחיו הלך בדרך שהם רגילים ללכת בה בתמידות מחברון לשכם ואף על פי כן טרוף טורף וכמו כן זה יש לחוש לו לאסון אפילו בדרך אשר אתם הולכים בו בתמידות בלא שום חשש:
כלי יקר על בראשית פרק-מא
כלי יקר: {ג} העוד אבי חי וגו'. אע"פ שכבר אמרו לו שהוא חי כמובן מכל דברי יהודה, מ"מ חשב יוסף אולי אמרו כן כדי שיכמרו רחמיו על הזקן ולא יגרום לו מיתה כי נפשו קשורה בנפשו, ע"כ שאלם שנית העוד אבי חי, ולבבם לא כן ידמה וחשבו שלא נתכוון לשאול אם הוא חי או לא, אלא שבא להזכיר עונם על כן אמר העוד אבי חי, לומר שאביו הוא ולא אביכם כי לא חסתם על צערו כאילו אינו אביכם. ע"כ נבהלו ולא יכלו לענות דבר.
ועוד טעם אחר על בהלה זו, לפי שאמר אני יוסף ולא הזכיר אחיכם, על כן נבהלו נחפזו שם רעדה אחזתם, כי אמרו פן יבקש להיות אויב ומתנקם והסיע את עצמו מן האחוה כאשר עשו המה לו שהסיעו את עצמם מן האחוה, כמו שפרש"י על פסוק נסעו מזה (לז.יז), ע"כ אמר להם שנית אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה, אע"פ שלפחות היה לכם למכור אותי לאיזו אומה אחרת שאינן שטופי זמה כל כך, מ"מ אחיכם אני ואל יחר בעיניכם אשר מכרתם אותי הנה למצרים כי למחיה שלחני אלהים, כי רואה אני שנתגלגל הדבר שבאתי בין שטופי זמה וקרה לי מקרה באשת פוטיפר שכבשתי את יצרי ועי"ז זכיתי להיות רועה ישראל זן ומפרנס, כמ"ש (בראשית מט.כד) ותשב באיתן קשתו וגו' משם רועה אבן ישראל ורז"ל הסכימו לזה שאמרו (סוטה ד:) כל הבא על אשת איש לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא כו', ואילו לא הייתי בין שטופי זמה אולי היה נבחר איש אחר לתיקון שני הרעב, אבל מאחר שנזדמן לי שנמכרתי לעם שטופי זימה לא זכה שום אחד מהן לתקן הרעב כ"א אני, ואם כן המכירה הנה למצרים גרמה לי כי למחיה שלחני אלהים לפניכם.
ורז"ל אמרו, (בר"ר צג.יא) שמבהלה זו יוקח לימוד על יום הדין, כדאמר רבי אלעזר בן עזריה ווי לנו מיום הדין ווי לנו מיום תוכחה ומה יוסף כשאמר לאחיו אני יוסף לא יכלו לענות אותו כשהקב"ה עומד לדין על אחת כמה וכמה שנאמר (ישעיה י.ג) ומה תעשו ליום פקודה וגו', כי האחים סברו שיוסף הזכיר עונם בדרך שנתבאר, ומה יעשה האדם ליום פקודה כי יפקד מושבו ומשאו ומתנו, וביד כל אדם יחתום לומר ראי דרכך מה עשית, ודעת ר"א שלכך כתבה לנו התורה שאחיו נבהלו כדי שהמשכיל יתן אל לבו חרדת יום הדין וללמוד ק"ו מאחי יוסף. {ד} גשו נא אלי ויגשו. הראה להם שהוא מהול, רצה בזה להראות צדקתו שהיה בין שטופי זמה ולא נכשל בעריות כי הבועל ארמית משכה ערלתו (עירובין יט.) ומצינו (במדרש תהלים קיד.ד) שישראל נגאלו ממצרים בזכות ד' דברים, שלא שנו את שמם, ולא שנו את לשונם, ולא היו בהם בעלי לה"ר, והיו גדורים מעריות, וטעמו של דבר יתבאר בפרשת שמות (א.א) בעז"ה וכמו כן כאן ששלח יוסף אחר אביו ואחיו הודיע להם באיזה זכות יעלו משם ורמז להם ארבע אלו שהיה יוסף שלם בכולם, שלא שנה שמו שאמר להם אני יוסף, אע"פ שפרעה קרא שמו צפנת פענח מ"מ אני יוסף זה שמי לעולם, ושלא שינה לשונו שאמר כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש, ולא היה פרוץ בעריות שנאמר גשו נא אלי הראה להם שהוא מהול, ושלא היה בעל לה"ר שנאמר גשו אלי כי לא רצה שישמע בנימין אחיו ענין המכירה ואפילו לאביו לא הגיד כלום, כי אילו היה מגלה ודאי היה מצוה לו קודם מותו שא נא פשע אחיך, ורמז להם יוסף כי בעון המכירה ישלמו שטר חוב כי גר יהיה זרעך וגו', כמ"ש ועתה אל תעצבו, דווקא עתה אבל לעתיד תעצבו, על כן רמז להם גם הגאולה והדברים המסבבים הגאולה, ויש אומרים ועתה רמז לעשרה הרוגי מלכות שלעתיד יעצבו על המכירה. {כד} אל תרגזו בדרך. פירש רש"י אל תתעסקו בדבר הלכה, ד"א אל תפסיעו פסיעה גסה והכניסו חמה לעיר, גירסא זו היא במסכת תענית (י:) א"ר אלעזר אמר יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגז עליכם הדרך, פירש"י תתעו, איני והאמר רבי אלעי שני ת"ח שמהלכין בדרך ואין ביניהם ד"ת ראויין לישרף כו' לא קשיא הא למגרס הא לעיוני, פירש רש"י למיגרס מבעי ליה באורחא ולא לעיוני, במתניתא תנא אל תפסיעו פסיעה גסה והכניסו חמה לעיר כו', ותלמוד שלנו חולק על הבראשית רבה (צד.ב) כי שם מסיק אל תפסיעו פסיעה גסה ואל תעמידו עצמיכם מד"ת והכניסו חמה לעיר. והנה מקום אתי ליישב שני מדרשים אלו שאין מחלוקת ביניהם, כי הגירסא היינו הדיבור בפה בדברים פשוטים שדינם מבואר בתורה, ואלו נקראים ד"ת שידבר מן עיקרי הדינין של תורה, אבל העיון נקרא דבר הלכה, כי כל התורה נקראת דרך כמ"ש (תהלים קיט.א) אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה', והליכה זו היא ההעתק ממקום למקום, וזה מצוי בעיון חכמת התורה שהמעיין בה נעתק ממדריגה למדריגה, מחכמה לבינה, ומבינה לדעה.
ולפי זה נוכל לתרץ, מה שמסיק בבר"ר ואל תעמידו עצמיכם מדברי תורה, היינו למגרס דיני התורה לדבר בם בלכתו בדרך, ומה שכתוב בגמרא אל תתעסקו בדבר הלכה היינו לעיוני, כי זה נקרא הלכה שהמעיין הולך ונעתק ממדריגה למדריגה, ומקשה מרבי אלעי שאמר שני ת"ח המהלכין בדרך ואין ביניהם ד"ת כו', כי לא אסיק אדעתיה עדיין לחלק בין לשון דבר הלכה לד"ת, עד שתירץ לו הא למיגרס הא לעיוני, ודקדוק הלשון מסייע אל התרצן כאמור, ולא פליגי כ"א במשמעות הכתוב אל תרגזו בדרך, אם הכוונה בו שלא יפסידו העיון ויטעו בו ע"י טורח הדרך, או להפך שלא יפסידו סתם דרך על ידי שלא יעסקו בתורה, כי דעת ר"א הוא שיוסף הזהירם שלא יתעסקו בדבר הלכה הצריך עיון וצילותא כיומא דאסתנא, כי יש לחוש שמא ירגז עליכם הדרך, מחמת טורח הדרך יהיה לכם לב רגז ובלתי מיושב, ועי"ז תבואו לידי טעות בעיון בדברים אלהיים, וזה שפירש"י תתעו ר"ל תבואו לידי טעות בעיון החכמות. אבל בב"ר רצה לפרש אדרבה שיוסף בא להזהירם שיתעסקו בתורה בדרך בדברים פשוטים, כדי שלא יתעו בסתם דרך כי התורה שעוסקין בה בדרך תנחהו אל מחוז חפצו לשלום, כמ"ש (משלי ו.כב) בהתהלכך תנחה אותך וגו', וביאור הכתוב אל תרגזו אל תפחדו מלשון שמעו עמים ירגזון וענינו הפחד, ורוצה לומר אם תעסקו בתורה אז לא תצטרכו לפחד לא מן הלסטים ולא מן הטעות בדרך, כי התורה תנחה אתכם ותציל אתכם מכל פחד וטעות, כאילו אמר להם הזהרו בדבר המציל אתכם מן רוגז ופחד המצוי בדרך והיינו התורה, שבעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא.
דבר אחר, שדעת הבר"ר הוא לפרש אל תרגזו לשון רוגז וכעס ממש, אך שהקשה לו וכי בדרך אל ירגזו ובביתם ירגזו, אלא ודאי שכוונתו שבדרך אתם צריכין להיות נזהר ביותר בתלמוד תורה שלא תעמידו עצמכם מד"ת אפילו שעה אחת, כדי להציל אתכם מכל פורעניות המתרגשות ובאות בדרך, והרוגז מפסיד הלימוד כי כל כעס מביא לידי טעות, ואם תרגזו אז בהכרח תצטרכו להפסיק מד"ת פן תבואו לידי טעות ע"י הרוגז, לפיכך אל תרגזו בדרך כדי שלא תצטרכו להעמיד אתכם מד"ת ולהפסיק בשעת הכעס, ולפי שבמקום הסכנה ביותר האדם צריך זירוז על כן נקט בדרך, אבל בבית אין כל כך קפידא אע"פ שבאמת הרוגז מזיק בכל מקום.
ויש מפרשים, אל תתעסקו בדבר הלכה מלשון רז"ל (זבחים מז.) מתעסק בקדשים פסול, והוא מדבר במי שאינו לומד בעיון אלא כמתעסק בעלמא בלא כוונה, ואולי כוונתם לומר שהרוגז יביאם לידי זה ויהיו קרובים אל הטעות, אמנם במתניתא תנא אל תפסיעו פסיעה גסה והכניסו חמה לעיר, דעתם לפרש הרוגז שענינו המהירות והחפזה, מלשון פחז כמים המדבר בחפזון של רוגז, לפי שיוסף אמר להם מהרו ועלו אל אבי, ר"ל תמהרו לילך מכאן ואל תעמדו פה, וחשש אולי יבינו מלשון מהרו שגם בדרך לא ילכו במתון כ"א בחפזה כדי למהר הבשורה אל אביהם ועי"ז יפסיעו פסיעות גסות יותר מן הנהוג, וילכו עד הערב ממש אחר שקיעת החמה, ע"כ אמר להם אל תרגזו בדרך, דוקא מכאן מהרו ועלו, אבל בדרך עצמו על תרגזו אלא תלכו במתון בפסיעות בינונית, והכניסו לעיר בעוד החמה זורחת כי לעולם יכנס בכי טוב.
ויש אומרים, לפי שנאמר (קהלת ב.ט) אף חכמתי עמדה לי מה שלמדתי באף וכעס, ועל זה אמר אל תרגזו בדרך ללמוד החכמה באף, ואולי כוונו לדבר הצריך עיון רב כאמור, ואני מוסיף לקח טוב טעם ודעת, לפי שכל כעס מביא לידי טעות, ואמרו רז"ל (גיטין מג.) אין אדם עומד על דבר הלכה אא"כ נכשל בה תחלה, ע"כ אמרו שהחכמה שלמדתי באף וכעס אשר הביאני לידי טעות היא שעמדה לי, כי הטועה בדבר פעם אחד אז ביותר הוא נשמר ממנו להבא. {כז} וירא את העגלות אשר שלח יוסף וגו'. פירש רש"י סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה, לפיכך וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא אשר שלח פרעה. ופירושו רחוק מאוד וכי דרכו של רש"י להוציא המקרא מפשוטו לגמרי, שהרי הכתוב אומר אשר שלח יוסף לשאת אותו, ועוד עגלות למה לי די בעגלה אחת. ע"כ אומר אני שגם רש"י הבין עגלות כפשוטו, אך מה שנאמר אשר שלח יוסף ולא נאמר אשר שלח פרעה, הבין רש"י מזה ששלח פירושו לויה, שיוסף עשה לויה לאותן עגלות אשר שלח, שכן נאמר וישלח את אחיו וילכו ואין שילוח זה אלא לויה, ויוסף למד דין הלויה מן יעקב, שכן נאמר (לז.יג) לכה ואשלחך אליהם, וכי אחר שילך ישלחו, ומה היה המקרא חסר אם היה אומר לכה אליהם, אלא שאמר ללותו, ויעקב למד דין הלויה מן אברהם, שנאמר (בראשית יח.טז) ואברהם הולך עמם לשלחם, פירש"י ללותם, וז"ש וישלחהו מעמק חברון, ששלוח זה היינו לויה, ולמד דין הלויה מעמק אותו צדיק הקבור בחברון, כי אברהם התחיל בלויה ויטע אשל. נוטריקון אכילה שתיה לויה, וכשליוה יעקב את יוסף מסתמא הגיד לו מצות הלויה שמקורה מן פרשת עגלה ערופה, שיאמרו זקני העיר ידינו לא שפכה את הדם הזה שלא פטרנוהו בלא לויה (סוטה מה:) וכן עשה גם יוסף כשליוה את אחיו מסתמא היה נפטר מהם מתוך דברי הלכה הליכות עולם, להגיד להם דין הלויה אשר בה היה עסוק, וכתיב וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וכללו בזה כל הדברים, הן הדברים שדבר להם בביתו, הן הדברים אשר דבר אליהם כשליוה אותם, ושם דבר עמהם דין פרשת עגלה ערופה.
וירא את העגלות. ראייה זו ענינה התבוננות, כי התבונן יעקב במה שספרו לו כי יוסף עשה הלכה למעשה וליוה אותן העגלות, בזה ידע יעקב כי הוא יוסף כי אין בכל ארץ מצרים עושה טוב אין גם אחד שומרי משמרת ה', לפיכך ותחי רוח יעקב אביהם. אבל מן הדברים אשר שם יוסף בפיהם אין ראיה כי שמא יוסף למד דין זה לאחרים, אך מן המעשה לקח ראיה. ומה שתלה הלויה בעגלות, ובודאי שלצורך אחיו עשה הלויה ולא לצורך העגלות, והיה לו לומר וירא כי שלח את אחיו. ביאור הדבר כך הוא, כי מהידוע שמה שאמרו לא פטרנוהו בלא לויה אין זה הלכתא בלא טעמא, כי מה ענין הלויה אל ידינו לא שפכה את הדם הזה. וטעמו של דבר הוא שכל ההולך בלא לויה מן העיר יש לחוש שמא יראו הלסטים שהוא הולך לבדו ויחשבו שאין לו גואל וקרוב, כי אין פרידתו קשה על שום אדם כי אין לו גואל הדם גם בן ואח אין לו, לפיכך כל מוצאו יהרגהו בחשבו שאין מי אשר ידרוש דמו מידו, ואפילו הלסטים אשר לא ראהו יוצא מן העיר, מכל מקום לפחות הצלה פורחא מיהא הוי הלויה, שמצלת מן הלסטים הרואים שמלוין אותו ויש לו גואלים אז מפחדים לפגוע בו ולהמיתו, פן ידרשו ויחקרו אחריו קרובים או אוהביו ודורש דמים אותם ימצא ודמו מידם ידרוש, גם קרוב לומר שסתם לסטים אינן פוגעים בו, כי אם אחר החקירה והדרישה אם ליוהו אדם או לא.
ועל פי טעם זה, יש מקום לומר שמצוה זו מן המושכלות, וא"כ אין ראיה מן הלויה שליוה יוסף את אחיו כי הוא יוסף, שמא מושל הארץ ההוא איש צדיק ועשה הלויה להם מצד שהוא דבר שהשכל מחייב, כי מי שאינו מלוה דומה לשופך דמים ע"כ ראוי לעשות כן לכל הולך בדרך, אבל כשראה יעקב העגלות אשר שלח וליוה אז אמר יעקב אכן נודע הדבר כי זה האיש קיים הלויה מצד דת התורה ולא מצד שהשכל מחייב דבר זה, לפי שבכל מצרים אין העגלות נתונות כ"א ע"פ פרעה, לפי שהעגלות מטכסיסי מלכות המה, כמ"ש ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה נראה מזה שהעגלות היו מיוחדים למרכבתו של מלך וההולך עם אותן העגלות הנכרות וידועות שמבית המלך המה אינו צריך אל הלויה להצילו מן הלסטים, כי בלאו הכי מורא מלכות עליהם הן בארץ מצרים הן בארץ כנען, כי הכל היו צריכין למרי דחיטא בשני רעבון, וא"כ למאי נפקא מינה ליוה המושל את האחים שהלכו עם מרכבות המשנה אשר למלך, כי מי האדם שיבוא אחרי המלך או אחרי הרכב והמחנה שלו, אלא ודאי שאותו איש עשה הלויה מצד דין תורה כי גזרת הכתוב הוא ולא פליג בין לויה אחת לחבירתה, לפיכך כאשר ראה והתבונן את העגלות אשר שלח וליוה יוסף וידע שמצד מצות הש"י עשה כן ואין בכל מצרים שומר משמרת ה' כי אם זרע יעקב, לפיכך ותחי רוח יעקב אביהם.
ובחיבורי עוללות אפרים, מאמר תקל"ג בארנו כי למד מן פרשת עגלה ערופה שיוסף חי, כי כמו שמודדין מדידה גשמית לראות לאיזו עיר קרוב החלל ולתלות העון באותה עיר, כך מודדין השערה ומדידה שכלית באיזו עון מת זה אם בעון עצמו, אם בעון קרוביו, או בעון בני עירו, ומי שהוא קרוב ביותר אל החלל לתלות בו הוא צריך כפרה, ע"כ שלח לו יוסף פרשת עגלה ערופה כדי שמתוכה יתבונן יעקב איזה חטא גרם לו ליעקב להיות בצער כל הימים הללו, ויחפש וימצא שזה החטא שלא קיים מצות כיבוד אב ואם כ"ב שנה, גרם לו להיות בצער זה כ"ב שנה, שלא יהיה מכובד גם הוא מבנו החביב עליו ביותר, ומזה התבונן שודאי יוסף חי כי אילו היה מת א"כ יהיה יעקב בצער זה יותר מן כ"ב שנה ויסבול יתר על מה שחטא ולא יהיה העונש מדה כנגד מדה, לכך כשראה העגלות ונזכר לפרשת עגלה ערופה מיד, ותחי רוח יעקב אביהם. {כח} רב עוד יוסף בני חי. לפי שהבטיחו הקב"ה שאם לא ימות אחד מן בניו בחייו לא יראה פני גיהנם ויזכה למה שנאמר (תהלים לא.כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, ע"כ אמר כאן רב, מעתה אזכה לשכר העולם הבא הנקרא רב, כי הוא עולם שכולו ארוך, משא"כ בחיי העולם הזה שהם מעט ורעים, כי לא הרבה יזכור ימי חייו, ועוד שכבר קבל עונש של ביטול מצות כיבוד אביו בעולם הזה, ומעתה יקבל שכרו משלם לעולם הבא, לכך נאמר ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. ולא הזכיר גם אברהם, אלא שרצה לתקן במה שקלקל וחזר לנהוג כבוד באביו יצחק, ד"א רב עוד יוסף בני חי. מה זה אתם אומרים כי הוא מושל בכל ארץ מצרים, רב ודי לי שהוא חי, די לי קורת רוח בזה ואין אני מקפיד אם הוא מושל או לא.
ספורנו על בראשית פרק-מא
ספורנו: {א} ויהי מקץ. ופרעה חולם. בהיותו חולם עניני רעיוניו חלם ג"כ שהיה עומד על שפת היאור כאמרם רז"ל כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים: {ג} ותעמודנה אצל הפרות. קודם שתאכלנה אותנה להורות שיהיו הרעב והשבע יחדו באיזה זמן כענין ויהי רעב בכל הארצות ובכל ארץ מצרים היה לחם: {ז} והנה חלום. הרגיש שהכל היה חלום אחד בעצמו שהיה נראה לו בחלומו השני שהיה באותו המעמד בעצמו של חלומו הראשון וכך פירש הוא אחר כך באמרו וארא בחלומי: {ח} ואין פותר אותם. מפני שחשבו שהם שנים טעו בפתרון כי בחלק הראשון ממנו הית' הסבה הפועל' והחומרי' בלבד שהן הפרות חורשות והיאור המשקה ובחלק השני הית' הסבה הצוריית והתכליתיית בלבד והם השבלים: {ט} את חטאי אני מזכיר. לא כמתרעם על שנתת אותי בבית הסהר כי בחטאי היה: {יד} ויריצוהו מן הבור. כדרך כל תשועת ה' שנעשית כמו רגע כאמרו כי קרובה ישועתי לבא וכאמרו לו עמי שומע לי וכך היה ענין מצרים כאמרו כי גורשו ממצרים כאמרם ז"ל שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ וכו'. וכן אמר לעשות לעתיד כאמרו ופתאום יבא אל היכלו האדון וכו': ויחלף שמלותיו. כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק: {טו} תשמע חלום לפתור אותו. שתבין ענין החלום לפתור אותו כפי חכמת הפתרון ולא תפתור במקרה: {טז} בלעדי. אע"פ שאמרת ופותר אין אותו כאלו אני יחיד בזאת החכמה אני חושב שיש בלי ספק פותר בלעדי: אלהים יענה. יעשה שאענה בפתרוני. את שלום פרעה. דבר שיהי' שלום פרעה שהחלומות הולכים אחר הפה: {יט} לא ראיתי כהנה. לא קרה זה ע"ד רעיונך על משכבך סליקו: {כא} ולא נודע כי באו אל קרבנה. ע"ד ואכלתם ולא תשבעו כאמרם ז"ל אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו: {כד} ואין מגיד לי. שראה שכלם חשבו שהם שני חלומות ופתרו אותם על שני דברים והוא הכיר ששניהם היו חלום אחד כאמרו וארא בחלומי: {כה} חלום פרעה אחד הוא. ולפיכך טעו הפותרים: את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה. לפיכך לא ידעו זה החרטמים כי לא נודע להם בלהטיהם אבל הגיד לפרעה בלבד: {כח} הוא הדבר. ענין הרעב הוא הדבר שאמרתי שהגיד לפרעה כדי שלא תכרת הארץ ברעב: הראה את פרעה. שני השבע להודיעו במה יושיע את עמו מן הרעב: {לג} ועתה ירא פרעה. מאחר שהאל ית' הגיד הרעב העתיד למען תתור להושיע את עמך והראך השבע להודיעך במה תושיע ראוי לך למען לא תחטא לו שתראה איש נבון וחכם עיוני ומעשי בהנהגת המדינות שישים הוא לב לזה ומלכא לא להוי נזיק: {לד} יעשה פרעה ויפקד. ותעשה שזה הנבון שתבחר יפקד פקידים בכל עיר ועיר למען יכירוהו לשר עליהם והיו לאחדי' בידו בכונה אחת ולא יהיו חלוקי דעות כענין וקמת ועלית אל המקום: {לז} וייטב הדבר. עצת יוסף ודרכיו: {מא} ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים. ראה והתבונן היטב להנהיג בתכלית הטוב כי דבר גדול נתתי בידך: {מג} ויקראו לפניו אברך. כמו הברך. כלומר כל איש יכרע על ברכיו כמו שהיו צועקי' לפני המלך לומר לעם כי לו תכרע כל ברך: ונתון אותו על כל ארץ מצרים שקבלו כלם שלטנותו כמנהג לכל שלטון חדש: {מה} ויצא יוסף על ארץ מצרים. יצא מלפני פרעה באופן מורה שהיה שליט על כל ארץ מצרים: {מו} ויעבור בכל ארץ מצרים. לפקוד הערים ולסדר עניניהם כענין וסבב המצפה ועלה בית אל בענין שמואל: {מז} לקמצי'. בכל שבולת עשתה קמצים: {מט} אין מספר. לא היה עוד מספר נקרא בשם באופן שיצוייר בנפש: {נא} כי נשני אלהים. כענין לעתיד כאמרו כי נשכחו הצרות הראשונות: {נו} ויפתח יוסף את כל אשר בהם. להראותם שהיה בידו כדי לפרנסם: ויחזק הרעב. גם בשאר מזונות בלבד הלחם:
שפתי חכמים על בראשית פרק-מא
שפתי חכמים: {א} א דבר פשוט דלשון קץ כתרגומו מסוף הוא, אבל קשה ימים דכתיב בקרא למה לי, בשלמא אי לשון מקץ לאו לשון סוף הוא אלא לשון מקצת, כמו (לקמן מ"ז ב') מקצה אחיו, משום הכי צריך הקרא למנקט ימים לומר שתי שנים שלימות היו מיום ליום ולא מקצת שתי שנים, אבל כיון דמקץ לשון סוף הוא, אם כן ימים דכתיב בקרא למה לי, ומפרש דהוה אמינא מקץ לשון מקצת הוא, והוה אמינא דכל לשון קץ נמי לשון מקצת הוא, אלא היכא שהוא מוכח מן המקרא שהוא לשון סוף, להכי כתב הקרא הכא ימים ללמד שהוא לשון סוף ולא מקצת, ומעתה כל לשון קץ סוף הוא, וזהו שנקט רש"י וכן כל לשון קץ סוף הוא, כלומר כיון דמוכח הכא דמקץ לשון סוף, אנו למדין מהכא דכל לשון קץ סוף הוא, דקץ קץ לגזרה שוה, ודו"ק נראה לי. ודלא כהרא"ם שכתב דמשום הכי נקט כל לשון קץ סוף, מה שאין כן מלת קצה שפעמים מתפרש סוף, כמו מקצה שלש שנים (דברים י"ד כ"ח), ופעם קצה כמו כרוב אחד מקצה, (שמות כ"ה י"ט), ופעם קצת כמו ומקצה אחיו (לקמן מ"ז ב'), ואף שכתב כמה פעמים קודם זה בכמה מקומות, אין זה קושיא כי כמוהו רבים עד כאן לשונו. וליכא לאקשויי מקרא (דברים ט"ו א') דמקץ ז' שנים תעשה שמטה, שפירושו מתחילת השנה השביעית כדכתיב (שמות כ"ג י"א) והשביעית תשמטנה, דקרא מקץ ז' שנים תעשה שמטה, בהשמטת כספים מיירי, והשמטת כספים אינה משמטת אלא בסופה (שביעית פ"י מ"א), (רא"ם) וק"ל: ב דקשה לרש"י למה כתיב על היאור בה"א הידיעה, אלא ודאי הכי פירושו היאור הידוע הנזכר לעיל, וקאי על הד' נהרות שכתובים בפרשת בראשית (לעיל ב' י'), ואם כן למה לא כתיב בכאן נהר כמו שכתוב שם, אלא ודאי אי הוה כתיב נהר לא הייתי יודע על איזה נהר קאי, שד' נהרות כתובים שם, לכך כתיב היאור כלומר הנהר שעשוי יאורים והוא נילוס, ונילוס היינו פישון הנזכר בפרשת בראשית (שם פ' י"א) וכדפירש רש"י שם (ד"ה פישון), וכל שאר נהרות דנקט רש"י קאי אשאר ג' נהרות הכתובים שם: ג דקשה לרש"י כיון דקאי אאחד מד' נהרות הנזכרים בבראשית למה לא הזכיר אותו בשמו המיוחד, אלא לפי שעשוי יאורים יאורים ע"י בני אדם לכן קראו בשם יאור, וכל שאר נהרות אינם עשויים כן: {ב} ד דקשה לרש"י למה לא פתר יוסף את זה, למה היו הפרות יפות מראה, שפתר רק בריאות בשר ולא טוב המראה ורוע המראה, ומתרץ כיון שמצינו שפתר דשבע פרות הטובות הם סימן לשבע ימי השובע, אם כן הוא הדין בזה הפתרון נמי פתר יוסף, דיפות מראה סימן הוא לימי השובע, והפתרון קאי נמי על זה דבימי השובע נראות הבריות יפות אלו לאלו דהיינו יפות מראה, כלומר שמקבל זה את זה בסבר פנים יפות, ונותן לו די מחסורו אשר יחסר לו: {ג} ה דקשה לרש"י דהיאך שייך לומר דק אבהמה ואבשר, דהכי הוה ליה למיכתב כיחוש בשר, ועל זה פירש טינב"ש בלעז, כלומר דהא בלשון לעז קורין לבהמה כחושה טינב"ש, ואף על פי שטינב"ש הוא לשון דק, אפילו הכי קורין לבהמה כחושה טינב"ש, אם כן בלשון עברי נמי קורין לבהמה כחושה דקות בשר, ולשון דק דנקט רש"י קאי אטינב"ש בלעז: {ד} ו דקשה לרש"י דותאכלנה הפרות יש לפרש בשתי פירושים, האחד שתהא כל שמחת השובע נשכחת בימי הרעב, והשני שהוא סימן שיהא לבריות מאכל בימי הרעב, וזה סימן טוב הוא, ועל זה פירש הוא סימן שתהא וכו'. וזה הפירוש אמת דהא מצינו לקמן בהדיא שיוסף פתר אותו כן, ומהרש"ל פירש דקשה לרש"י למה אמר ותאכלנה, הוה ליה למימר ותבלענה, כי אין לשון אכילה שייך לומר על בעלי חיים זה את זה, לכך מפרש סימן וכו' עד כאן לשונו: {ה} ז רוצה לומר כמו בלשון לעז קורין לקש של שבלים טואד"ל, שהוא נמי שם קנה של עץ, ואם כן בלשון עברי נמי כן הוא: ח דקשה לרש"י דאין שייך לומר בריאות אשבלים אלא דוקא אבעלי חיים כגון לעיל גבי פרות, ומתרץ דהא בלעז קורים לשבלים טובות שייני"ש שהוא בלשון אשכנז פרי"ש, אם כן הוא הדין בלשון עברי שייך לשון בריאות גבי שניהם: {ו} ט רוצה לפרש דשדפון היינו חולי של שדפון, ולא שייך אלא גבי אדם, אבל לא גבי תבואה, ומתרץ דבלשון לעז קורין לו שלייד"ש אף על פי שהוא חולי אדם, אם כן הוא הדין בלשון עברי, אבל אונקלוס לא תרגם דשדופות הוא לשון שדפון, אלא שקיפן שהוא לשון חבטה, כך פירש הרא"ם, וכתב עליו מהרש"ל ואין נראה לי דהא בפרשת תבא (דברים כ"ח כ"ב) פירש רש"י (ד"ה שדפון וירקון) בהדיא על שדפון שהוא מכת תבואה, ויש לומר שיש חילוק בין שדפון ובין שדופות, שהרי רש"י מביא ב' לשונות של לעז שהכא פירושו בענין אחר ממה שפירושו התם, ואין לומר שהכא פירש על הרוח, דהא פירש התם פירוש אחר על רוח: י דקשה לרש"י דכאן משמע שרוח מזרחית רע הוא, ובמקום אחר אמרינן דרוח מזרחית הוא טוב יותר מכל הרוחות וסימן ברכה הוא לעולם (יומא כ"א:), לכן פירש וכו', רוצה לומר דלרוח מזרחית יש ג' רוחות ואותו רוח שקורין ביש"א הוא רע: {ז} כ כי בפעם ראשון חשב לישן עוד דילמא יחלום עוד כאשר אירע באמת, אבל בהקיץ השני שהיה קרוב לבוקר שלא ישן עוד אז נשלם החלום ונצטרך לפותרים. (נח"י), ומפני שמלת והנה מורה על הזמן לומר שעכשיו הוא כך ולא קודם לכן, והכא ליכא לפרש והנה חלום נגמר לאחר הקיצה, דהא גם קודם הקיצה נגמר החלום כשראה השבלים בלעו האחרים וכו'. ולי נראה לפרש כשבא חלום הראשון אף על פי שלדעת פרעה אפשר שהיה נגמר, מכל מקום לפי האמת אינו נגמר, כמו שכתוב (לקמן פ' ל"ב) ועל השנות החלום פעמים כי נכון הדבר וגו' עיין שם: {ח} ל פירש ותפעם הוא מלשון פעמון שהיה מקשקש כפעמון, כלומר כמו הענבל המקשקש בתוך הזוג: מ יש לומר דלכך צריך לפרש מתחילה בלשון ארמי, משום שרוצה לפרש חרטמי הם ב' תיבות, חר מלשון נחירים, טומי מלשון טימי, ויש לפרשו מלשון נחירים של אף, שהיו נותנים העצם של מת בנחירים של אף והיה מדבר, וגם לפרשו שהוא לשון חום, מלשון והעצמות יחרו (יחזקאל כ"ד י') שהיו נותנין העצמות תחת בית השחי ומחממין אותו והיה מדבר על ידי כשוף: נ אבל כשאמר לו יוסף שיהיה רעב בארץ היה לו קורת רוח, לפי שאמר שלכך הראה לו הקדוש ברוך הוא, כדי לעשות תקנה למדינה שלא ימותו ברעב, (מהרש"ל עקידה), שחלומות המלכים אינם דברים פרטיים רק דברים כוללים כל מלכותו, או כל העולם כחלומותיו של נבוכדנצר, לכך לא היה לו קורח רוח: {יב} ס רוצה לומר נער בגימטריא שוטה: ע (נח"י), וכל שכן שאר לשונות, וכתוב בנימוסי מצרים שצריך שהמושל יהא מכיר ע' לשון, עיין סוטה (דף ל"ו:): פ דעבד נמי מיותר דכיון שאמר ושם אתנו נער עברי, ובודאי שלא היה בבית הסוהר שום נער עברי כי אם יוסף, ואם כן למאי נפקא מינה קאמר שהוא עבד לשר הטבחים, אלא ודאי לדרשא: {יד} צ גבי כי שמו אותי בבור (לעיל מ' ט"ו) היה אפשר לומר שהוא בור ממש, אלא שאחר כך נתנוהו בבית הסוהר, אבל הכא צריך לפרש כן, דלא תימא אחר שיצא שר המשקים מבית הסוהר שמו אותו שנית בבור, לכן פירש שבור הוא בית הסוהר מדכתיב ויריצהו מן הבור, ובבור אין שייך לשון ריצה כי אם משיכה, כדכתיב (לעיל ל"ז כ"ח) וימשכו את יוסף מן הבור: ק פירש דלמעלה כתיב ששמוהו בבית הסוהר, וכאן כתיב ויריצהו מן הבור, לכן פירש שהוא עשוי וכו', (מהרש"ל): ר (נח"י), דאם לא כן היו בגדים לחים ופשיטא שהיה צריך להחליפם גם בלא כבוד המלכות, ולמה הוצרך לומר ויחלף שמלותיו, לכן פירש הוא בית הסוהר, אם כן לא היה בו מים ולמה החליף שמלותיו, אלא משום כבוד המלכות: ש דאי משום שמחה הא לא ידע עדיין איך דינו יצא, שעדיין לא בא לפני פרעה ומי יודע אם יכול לפתור אותו או לא: {טז} ת דאי אפשר לפרש כאן כמו בלעדי אשר אכלו הנערים (לעיל י"ד כ"ד), דפירושו חוץ מה שאכלו, דהיאך שייך לומר חוץ מאלהים יענה כו', וגם אין לומר שפירושו אלא אלהים, שהרי דעתו של יוסף לפתור לו חלומו, אלא הכי פירושו בלעדי הם ב' תיבות בל עדי, ועדי פירוש משלי כמו שמפרש ואזיל: {יט} א ולא מלשון עוני: ב פירוש משום דאמרינן (ירושלמי ברכות ט' ז') כל אכין ורקין מיעוטין הן, ורקות דהכא נמי מיעוט הוא, ומהו ממעט ממעט בשר, אבל אין פירושו כמו ריק בציר"י ומעלומי העי"ן: {כג} ג וקשה למה מביא התרגום והלא הביא התרגום של יבש כסלע, ונראה לי דקשה לרש"י שפרעה אמר ליוסף שהשבלים צנומות, ויוסף לא פירש על זה כלום אלא על רעות ודקות, וגם בחלומו לעיל לא אמר צנומות, אלא על כרחך צריך לומר שפרעה היה רוצה לבדוק את יוסף אם אמת יפתור או לא, ואמר לו דבר שלא ראה מעולם, ואמר אם יבין את זה יבין החלום לפתור, ויוסף הבין את הדבר ולא פתר לו כלום על זה, כך צריך אתה לפרש פשוטו של קרא. וקשה לרש"י על זה מהיכן ידע יוסף את זה וכי נביא היה, לכך מביא התרגום הראשון של צנומות שהוא יבש כסלע, ויוסף היה מבין זה מכח סברא שזה הדבר לא היה בחלומו, כי אם היה זה לא היה קיום לעולם שיהא קללה כל כך שיהא יבש כסלע, אלא צריך להיות שיהיה לו לחלוחית מעט, ועדיין קשה מנלן שצנומות הוא לשון סלע דילמא הוא לשון נצן לקין, לכן פירש שבזה התרגום גם כן משמע שאין בו לחלוחית כי נצן הוא לשון שאין בו אלא נץ, (מהרש"ל): {כו} ד דקשה לרש"י למה פתר יוסף שחלום אחד הוא, כיון שחלם אותו ב' פעמים בפרות ובשבלים ודאי ב' חלומות הם, ועל זה פירש ועל וכו': {לא} ה ואם תאמר ולמה לא פירש על ונשכח כל השבע הוא פתרון אכילת הפרות הטובות, ולמה מפרש הבליעה דהיינו בליעת שבלים, יש לומר משם דלשון ולא נודע ולשון ולא יודע תרוייהו הם מלשון הודעה, משום הכי פירש על מלת ולא יודע הוא פתרון ולא נודע, מה שאין כן מלת ונשכח שאין פירושו לשון הודעה, משום הכי פירש על פתרון הבליעה וק"ל: {לב} ו ולא כמו אמת נכון הדבר, שפירושו מכוון: {לד} ז לא שיקח החומש, לפי שלא נזכר בעשייתו רק הקבוץ והוא הזירוז: {לה} ח פתח קטן הוא סגול וקמץ קטן היא צירי: {לו} ט רוצה לפרש מה שרוצין להניח באוצר הוא כשאר פקדון הגנוז, ורוצה לפרש לא שיתנו לאיש אחר, אלא יהיה גנוז כשאר פקדון כמו כסף וזהב: י רוצה לפרש לא לאדמה אלא לבריות: {לח} כ לא כמו הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו (דברים ד' ל"ב), שפירושו שאין כדבר הגדול הזה בכל העולם כולו, דאם כן היה לו לתרגם האשתכח כדין, ומדתרגם הנשכח, משמע אם נלך כו', ויהיה הנו"ן נו"ן האית"ן מלשון עתיד, ולא נו"ן הנפעל מלשון עבר, והוכחת התרגום דאי הוה פירושו הנמצא בכל העולם כדבר הזה קשה למאי נפקא מינה אמר פרעה זה, בשלמא אי פירושו אם נלך וכו', אתי שפיר דיוסף אמר לפרעה ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו', ואמר פרעה לעבדיו אם נלך ונבקשנו כלום נוכל למצוא כמותו, לכך אנו צריכין לפקוד את יוסף על זה: ל ולהכי מביא התרגום לפרש הנמצא כזה, רצה לומר עתה אם נמצא כזה, ולא שיהיה פירוש מעולם, שהרי היה אברהם יצחק ויעקב, לכך צריך לפרש עתה, וזה מבואר בתרגום יותר מבקרא, דבתרגום אם בא לומר אם נמצא כבר הוה ליה למימר אם אשתכח כדין, אבל במקרא אין חילוק בין לשון עתיד בין לשון עבר שהוא מלת הנמצא וכו', והתרגום מדקדק גם כן מן הקרא שזה אינו לשון עבר מדכתיב הנמצא כזה וגו', היה לו לומר הנמצא איש אשר רוח אלהים בו כזה, אלא משום הכי אמר כזה בתחילה כדי שיהא מוסב איש אשר רוח אלהים על כזה, כלומר שאין איש כזה ברוח אלהים וכו', וכל זה כדי להורות לנו שקאי על נלך ונבקשנו עתה ודו"ק, (מהרש"ל): {לט} מ דאי לספר בשבחו של יוסף בא למה משבחו בפניו, ועוד למה לא היה משבח אותו כבר כשספר לו חלומו, אלא ודאי זאת הוא תשובה למאמר יוסף שאמר ירא פרעה, כלומר מאחר שרוח אלהים בך שאתה יודע ענין הרעב, ואם כן תדע גם כן איך ומה לעשות בזה לאסוף התבואה: {מ} נ פירוש כך תרגומו ופירושו יתפרנס, והא דלא כתיב יתזן, יש לומר דהייתי אומר דלא מינהו אלא על מזונות, לכך כתיב ישק שפירושו כל צרכי עמי וכו': {מא} ס דאם הוא נתינה ממש מאי על ארץ מצרים, היה לו לומר בארץ מצרים, ועוד הא כבר היה בארץ מצרים: {מב} ע דמצרים היו עובדין לנילוס, ונילוס הוא פישון, ולכך נקרא פישון משום שהוא מגדל פשתן כדפירש רש"י בפרשת בראשית (לעיל ב' י"א ד"ה פישון), הילכך בגדי פשתן חשובין להן וק"ל. (דב"ט), והנה בא אלי חכם מארץ ישראל ואמר לי שאין פירושו פשתן, כי בגדי שש הוא דבר חשוב נעשה מצבעונים הרבה ממשי, והוא מלבוש שלובשין על כל הבגדים ואינו השש הנזכר במלאכת המשכן, ומשמעות דברי רש"י כדבריו שפירש דבר חשיבות הוא במצרים, ואילו היה רוצה לפרש שהוא פשתן לא הוה ליה לפרש רק בגדי שש חשיבות הוא במצרים, וגם בפרשת תרומה (שמות כ"ה ד' ד"ה ושש) פירש שש פשתן, וכאן לא פירש שהוא פשתן רק שהוא דבר חשוב: פ רוצה לפרש דכך נאמר שם על הרובד, והיא רצפה: {מג} צ זה חבר למלך: ק פירוש לדידך צריך אתה לחלק את התיבה לשתי תיבות וזה דוחק, ואם תאמר למה לא פריך נמי אלעיל שתרגם דין אבא למלכא, צריך נמי לפרש אב דהיינו אבא ורך היינו מלך כדפירש רש"י לעיל, ויש לומר דלעיל לא צריך לחבר אליו תיבה אחרת, אבל לפירוש זה צריך לחבר אל אב בחכמה, ואל רך צריך לחבר אליו בשנים, וזה דוחק: ר והכי פירושו של אברך, דהכל היו באין אליו ואומרים לו אברך לך: {מה} ש דייק מדכתיב ויקרא פרעה שם יוסף וגו' ויתן לו את אסנת וגו', רצה לומר פרעה נתן ליוסף את אסנת ומאי נפקא מינה בזה, ואם כן על כרחך צריך לומר דפוטיפרע הוא פוטיפר, ויש נפקותא גדולה בזה שפרעה היה רוצה ליתן גדולה ליוסף ללובשו בגדי מלוכה, ופרעה ירא כיון דעבד הוא לא יניחו לו גדולה זו, ועוד בנימוסי מצרים כתיב אין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים, לכך רצה ליתן ליוסף בת אדוניו של יוסף, דאם האדון נתן לעבדו אשה הוא משוחרר וכל שכן אם נותן לו בתו שהוא משוחרר, אם כן שמע מינה דפוטיפרע הוא פוטיפר וק"ל: ת והסירוס נלמד מלשון פרע, ולא מלשון פוטיפר כנזכר לעיל: א ואם תאמר הא לעיל (ל"ט י"ט) כתיב כדברים האלה עשה לי עבדך, ופירש רש"י שם (ד"ה ויהי) בשעת תשמיש אמרה לו כך, ויש לומר דלא היה משמש עמה ממש אלא היה מגפף ומנשק, ומשום הכי נקט נמי רש"י ענייני תשמיש כאלה ולא תשמיש ממש, ועוד יש לומר שהיה סריס ביצים ולא סריס גיד, כמו שפירש הרד"ק: {מז} ב פירש ותעש הארץ שעשתה אוצרות, ופירוש הארץ אנשי הארץ, כמו ארץ כי תחטא: {מח} ג רוצה לפרש דבפסוק משמע שכל האוכל הגדל סביב העיר היה נותן בתוך אותה העיר ולא בעיר אחרת, וטעמא מאי, ועל זה פירש לפי שכל ארץ וארץ וכו': ד יש אומרים שהוא פירוש אחר והכי פירושו כל האוכל היו מוליכין אותו למצרים מקום שהיה יוסף שם, והא דכתיב בקרא אוכל שדה העיר וגו' נתן בתוכה, הכי פירושו שצריך ליתן מעפר שגדלה שם בתוכה, אבל אחר כך היו מוליכין אותה למצרים: {מט} ה כי משמע לשון אשר, כדפירש רש"י עד אשר חדל לו לסופר לספור: ו דחדל משמע שמעצמו חדל, ולמה לא ספר יותר מפני כי אין מספר, כלומר שהוא יודע שבודאי לא יהיה לו מספר, שכל כך הרבה יהיה וחדל מתחילה הסופר לספור, (מהרש"ל): {נ} ז ואף על גב דכתיב (לקמן פ' נ"ד) ויהי רעב בכל הארצות ובכל ארץ מצרים היה לחם, צריך לפרש ויהי רעב בכל הארצות אפילו באוצרות, אבל בכל ארץ מצרים היה לחם באוצרות, והא דיצחק שימש מטתו בשנת רעבון, בפרשת תולדות פירשתי, כתב רא"ם ואם תאמר והא לוי היה משמש מטתו בשנת רעבון, דהא יוכבד נולדה לו בין החומות כדפירש רש"י בפרשת ויגש (לקמן מ"ו ט"ו ד"ה שלשים), ובאותו זמן רעב היה, יש לומר דחשוכי בנים מותר לשמש מטתו אפילו בשנת רעבון: {נה} ח דייק מדכתיב אשר יאמר לכם תעשו, למה כתיב בלשון אמירה ולא כתיב אשר יצוה, אלא ודאי אמירה היינו מילה, כדכתיב גבי דוד (תהלים קי"ט קס"ב) שש אנכי על אמרתך, והמפרשים הרבו בזה ועיין שם: {נו} ט אבל העניים כובשין את פניהם לארץ ואין נושאין פניהם: י רוצה לפרש שלא תאמר אף על גב שהוא לשון מכר, מכל מקום הוא נמי לשון דגון, וכיון דנכתב בלשון שבר אם כן דוקא גבי תבואה שייך לכתוב לשון שבר גבי קנין, כיון דלשון מכר ולשון דגון שייך בתבואה, אבל גבי יין או שאר משקים לא שייך לכתוב לשון שבר, כיון דאין שייך בהם לשון דגון, ומפרש שאף ביין וכו':
בעל הטורים על בראשית פרק-מא
בעל הטורים: {ו} וישתחוו לו. בגימטריא בכאן נתקיים החלום: {ז} ויכירם. ביקש לקבלם בסבר פנים יפות ובא המלאך שמצאו תועה והזכירו מיד ויתנכר אליהם ולכך כתיב אחר כך ויכר לשון יחיד: ויתנכר. בגימטריא על ידי האיש גבריאל: {ח} לא הכירוהו. ב' במסורה הכא ואידך גבי איוב ויראו אותו מרחוק ולא הכירוהו. מה התם לא הכירוהו בשביל שנשתנה מחמת היסורים אף כאן לא הכירוהו בשביל שנשתנה שהיה עבד ונעשה שר וגדול בכל הארץ. ומיהו התם לא הכירוהו מרחוק אבל כשקרבו אליו הכירוהו והכא לא הכירוהו כלל שלא העלו על דעתם שיגיע יוסף למעלה כזו: {יא} בני איש אחד נחנו. ולא אמרו אנחנו רמז שאחד ממנו חסר: נחנו. ג' במסורה הכא. ואידך נחנו נעבור חלוצים. נחנו פשענו. וזהו שדרשו שאמרו נחנו להרוג כל העיר באנו אם לא יתנוהו לנו וזהו בשביל שנחנו נעבור חלוצים להלחם אם לא יתנוהו לנו לפדותו לכך נחנו פשענו: מרגלים אתם. פירוש ולא אני שיהושע שיצא ממנו לא היה בעצת מרגלים והם אמרו לא היו עבדיך מרגלים פירוש יהודה השיבו כי היה ראש המדברים גם ממני יצא כלב שלא היה בעצת המרגלים: לא היו. בגימטריא כלב: {יג} והאחד איננו. וסמיך ליה ויאמר אליהם יוסף שהיה מכה בגביע ואומר אני מנחש ששמו יוסף: {טו} כי אם בבוא. בבוא עולה למנין י"א שלא תצאו מזה עד שיבאו י"א אחים: {יז} אל משמר שלשת ימים. כנגד שלשה דברים שעשו לו ויפשיטו את כתנתו, וישליכו, וימכרו: {כח} עשה אלהים. ב' במסורה עיין מה שכתבתי ריש פרשת יתרו: {לג} ולכו. ג' במסורה הכא ואידך גם צאנכם גם בקרכם קחו ולכו. ואור לכם ולכו. מלמד שהרשה אותם להוליך צאן ובקר אף על פי שאין יוצאים ממצרים וזהו גם צאנכם גם בקרכם קחו ולכו. ואמר להם שלא יצאו אלא בכי טוב וזהו ואור לכם ולכו: {לו} כולנה. ב' במסורה הכא ואידך ואת עלית על כולנה. לומר שצערו על בנימין עלה על כל הצער שנצטער משמעון ויוסף לפי שהוחזק בו ג"פ ואמרי' תינוק אף על פי שאין ניחוש יש סימן. ד"א כלנה כתיב חסר שעלי מוטל מזון נשותיהם שהם כלותי: {לז} תמית. ב' במסורה דין ואידך ופותה תמית קנאה. דורש אותו במדרש בעדת קרח דכתיב בהו קנאה ויקנאו למשה במחנה אלו דתן ואבירם בשביל שאמר את שני בני תמית נתקיים בשני בניו והם דתן ואבירם: את שני. בגימטריא הם דתן ואבירם:
דעת זקנים על בראשית פרק-מא
דעת זקנים: {ד} הם יצאו את העיר. אמר יוסף אם ירחיקו מן העיר אין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם לפי שנמשלו לחיות גור אריה יהודה. יהי דן נחש עלי דרך. נפתלי אילה שלוחה. קום רדוף עד שאימת העיר עליהם: {ה} הלא זה אשר ישתה וגו'. היאך עלה בדעת' לגנבו הלא ידעתם שהגביע שאדוני שותה בו צריך הוא לו כל שעה וחביב עליו ומיד שלא ימצאנו נחש ינחש הוא בעצמו שיודע לנחש או יצוה לאחרים עליו לדעת מי גנבו: {י} גם עתה כדבריכם כן הוא וגו'. תימה והלא אין זה כדבריהם כי הם חייבו את מי שימצא הגביע בידו מיתה והם עצמן לעבדים לכן נראה לומר כדבריכם אשר גזרתם על עצמכם כן הוא דינו של אותו שנמצא אתו. ועוד ארויח לכם שאתם תהיו נקיים. ד"א כדבריכם שאמרתם שאתם נאמנים כן הוא שהרי הכסף אשר מצאתם החזרתם אותו אמנם אחיכם הקטן שלא ראיתי באמונתו הוא גנבו שלא מדעתכם ולכן אותו אשר נמצא הגביע בידו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים: הוא יהיה לי עבד. תימה דהיה לו לומר יהיה עבד לאדוני. וי"ל אני צריך לשלם לאדוני משלי שהיה בשמירתי א"כ נמצא שהוחזק אצלי ודין הוא שהגנב יהיה לי עבד: {טו} כי נחש ינחש איש וגו'. כלומר איש חשוב כמוני אינו חסר לדעת חכמת נחשים או הוא או אנשיו כדי לברר כל ספק שיצא לו על אודותיו ולדעת כל גנבה שיגנבו לו ביד מי הוא: חסלת פרשת מקץ {יח} ויגש אליו. בי אדני. בנוהג שבעולם מי שלוקח עבד ונמצא גנב מחזירו וזה שנמצא גנב אתה מבקש לעבד: כי כמוך כפרעה. כשם שפרעה חמד שרה אמנו בשביל יופיה כך אתה חומד בנימין לעבד בשביל יופיו. ד"א כי כמוך כפרעה כמו שאתם גדולים במקומכם כן אנו גדולים במקומנו: {כא} ואשימה עיני עליו. פירש"י וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו ולכך נראה לפרש ואשימה עיני עליו שלא תעשה לו רעה:
חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-מא
חומת אנ"ך: מ״ב:תתל״ו א׳ כי יש שבר במצרים רדו שמה. אמרו רז״ל שנתנבא דהגלות רדו שנה. ואפשר לומר כי גם רדו אינם כלם שעבוד רק שתהיו שמה רד״ו והגלות קט״ו שנה. ורמז כי משה הוא הגואל אותיות שמה משה: מ״ב:תתמ״ג א׳ ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם ויאמר אליהם מרגלים אתם וכו׳. אפשר דבא הכתוב לישב איך יוסף הצדיק ע״ה ביודעה ומכירה גבורת אחיו דשמעון ולוי החריבו שכם ושאר נפלאות במלחמות הכנעניים ככתוב בספר הישר. איך התגולל עליהם ונכנס לסכנה לז״א ויזכור יוסף את החלומות תרתי משמע שזכר הב׳ חלומות של האלומות והשמש והירח וככבים וראה שהראשון נתקיים וישתחו לו אפים ארצה. ועדיין חלום ב׳ צריך להתקיים לבא השמש יעקב אע״ה ובלהה עשה ירח כי יעקב אע״ה פתרו. ובכח זה א״ל מרגלים כי בטוח היה שלא יוכלו לו כי צריך להתקיים חלום ב׳. ואפשר שזה היה לו קצת סמך כשהתודע אל אחיו ונכנס בסכנה שהיה יחיד כמשז״ל כי צריך להתקיים חלום שני: מ״ב:תתמ״ט א׳ חי פרעה וכו׳. אמרו רז״ל כשהיה נשבע לשקר היה נשבע חי פרעה. והוא תמוה. ואפשר דח״ו יוסף לא יעשה כן כי אם גלה סודו אל עבדיו דכונתו לישבע לפרעה הראשון שמלך בכזביו ושקריו והוא רקיון כמ״ש בספר הישר. ועל שמו נקראו כלם פרעה והוא היה מכוין לפרעה הראשון: מ״ב:תתנ״ח א׳ ויקח מאתם את שמעון ויאסור אותו לעיניהם. רז״ל אמרו לפי שהוא אמר ללוי לכו ונהרגהו ואח״כ הוא השליכו לבור. ובזהר הקדוש פירשו להפרידו מלוי דתרוייהו דינא קשיא. ואפשר עוד דברוח הקדש ראה דעתיד זמרי לצאת ממנו ושבט שמעון לא מיחו בו והם הרגו יושבי שכם שלא מיחו באדוניהם. ולמפרע יתחייב שמעון גם בהריגת שכם כמשז״ל ולכך שמעון לא העמיד שום שופט כמשז״ל. והם דנוהו על שם העתיד על ירבעם ועל פי מדתם דנו לשמעון ויניחהו במשמר: מ״ב:תתנ״ט א׳ ויצו יוסף וימלאו את כליהם בר. אמרו המקובלים דבשבירת הכלים נשארו רפ״ח ניצוצין וישראל במצרים בשעבודם הקשה החלו עולין רב מרפ״ח וז״ש להחיות עם ר״ב. עכ״ד ואפשר זה רמז וימלאו את כליה״ם ב״ר שיעלו בידם אחר השעבוד ר״ב ניצוצין וזהו כליהם ב״ר:
נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-מא
נחל קדומים: נ׳:א׳תקכ״ד א׳ כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו' התחת אלהים אני. אפשר לרמוז במ"ש הרב יש"ר בספר כח ה' דמי ששמו יוסף עלול שיתקנאו בו וכן יוסף גימטריא קנא"ה וז"ש ויצוו אל יוסף לאמר הכונה אל יוסף פי' שמו לאמר. כי שמא גרים כי יוסף גי' קנאה ועלול שיתקנאו בו. והוא השיב התחת אלהים אני כי יוסף גימטריא דבקי"ם כמ"ש רבינו שמשון וזהו התחת אלהים אני ואני דבק בו כשמי שגימטריא דבקים שגופו ונפשו יחדיו ידובקו לעבוד בוראו. ואתיא דבקי"ם ומפקא מקנא"ה: נ׳:א׳תקכ״ז א׳ אלהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב. אפשר במשז"ל דיוסף כפר ועבדום ובמה שנמכר לעבד אהניא לבטל העבדות ובזה היה מציאות לצאת ממצרים דאי לאו דבקו צערי"ם זה בזה והיו נכנסים בשט"ן (בשער טומאה נ') וז"ש אלהים חשבה בסוד מחשבה אתבריר כלא לטובה להעלות ני' אדה"ר מרעה סט"א לטובה למען גימטריא קץ שהי' קץ גאולה עשה כיום הזה שמאפיל ומאיר כמ"ש פ' חלק: נ׳:א׳תקל״א א׳ פקד יפקוד אלהים אתכם. אפשר דרמז להם כי הגזרה היתה ת"ל שנה בגלות מצרים נגד ה' אלהים ולא נשתעבדו אלא פ"ו והשאר נהפכו לרחמים ונמצא דבמקום ת"ל היו רט"ו. ואח"כ השעבוד לא היה אלא פ"ו וזה רמז פקוד יפקוד אלהים ר"ל מחשבון אלהים יהיה ב' חסרונות מת"ל נעשו רט"ו ומרט"ו פ"ו והיינו פקוד יפקוד מלשון ולא נפקד ממנו איש כי חפץ חסד הוא. וזה לך האות כי אלהים במילוי יודי"ן גימטריא ברחמים והרי באלהים שהוא מדת הדין גנוז ברחמים וחסד ה' מעולם הוא אלהים חיים:
פירוש הרא"ש על בראשית פרק-מא
רא"ש על התורה: מ״ח:א׳תנ״ז א׳ אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. אפרים ומנשה עולין בגימ' ראובן ושמעון וא' יותר היינו שכם א' על אחיך: מ״ח:א׳תס״ו א׳ על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור . וא"ת איזו נתינת טעם היא. ויש לומר דהכי קאמר בשביל מנשה שהיה בכור לא עשה אלא שיכול ידים ר"ל הרכיב הידים והזרועות זו על גב זו ושם הימין על אפרים והשמאל על מנשה שאלמלא לא היה בכור היה מחליפו ומעבירו מצד ימין על צד שמאל לגמרי וזו היא נתינת טעם:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-מא
ברטנורא: מ״ג:א׳ז׳ א׳ וכסף משנה פי' שנים כראשון שמא הוקר השער קשה מנא לו תאמר שפי' כסף אחר מלבד הכסף המושב כאלו נכתב כסף שני י"ל הואיל ונכתב קודם ואת הכסף המושב אינך יכול לפרשו כסף שני שאין לומר שני אלא כשנזכר הראשון ועדין לא נזכר לכך פי' כן: מ״ג:א׳כ״ט א׳ וישכרו עמו מיום שמכרוהו לא שתו יין. קשה היאך מוכיח מכאן דבר זה י"ל מדכתיב עמו דלא היה צריך ליכתב אלא להשמיענו שלא שתו ונשתכרו אלא עמו כלומ' בעודו עמהם והיינו קודם שמכרוהו ועכשיו ג"כ שהיו עמו אבל משמכרוהו לא היו עמו ולא שתו יין:
גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-מא
גור אריה: מ״א:א׳קס״ד א׳ מקץ כתרגומו מסוף. פירוש שאין "מקץ" לשון קצה – ואם היה לשון קצה היה נאמר בין על ההתחלה ובין על הסוף, שהרי התחלה הוא גם כן קצה, לכך אמר 'כתרגומו' שהוא לשון סוף ולא קצה. ומה שהוצרך להוסיף 'מסוף' ולא הספיק בזה שאמר 'כתרגומו', שרוצה לומר כי מה שתרגם המתרגם 'מסוף' הוא פירוש המלה, ואינו כוונת הענין שיהיה כוונת הענין 'מסוף', רק 'מסוף' פירושו 'וכל לשון קץ סוף הוא', כלומר שלא תמצא לשון 'קץ' רק על הסוף, וזה ראיה שאינו לשון 'קצה', שאם היה פירושו לשון קצה היה נמצא גם כן על ההתחלה. ומה שלא פירש על "מקץ עשר שנים לשבת אברהם" (ר' לעיל טז, ג) מפני ששם אין נפקותא אם יהיה הלשון לשון 'קצה' או יהיה לשון 'סוף', אבל כאן הוצרך לומר שהלשון הוא סוף, כי הסוף הוא שנשלם כל הב' שנים, אבל לשון 'קצה' יאמר על קצה ב' שנים – שלא נשלמו ב' שנים עדיין, כי לשון 'קצה' משמש על דבר שלא נשלם כמו "ועשה כרוב אחד מקצה מזה" (שמות כה, יט), דהיינו בכפורת עצמו בקצהו, וגם כאן היה פירושו שהיה החלום הזה בסוף ב' שנים ולא נשלמו הב' שנים, וזה לא יתכן כאן, שרש"י פירש למעלה (מ, כג) כי נגזר על יוסף להיות עוד בבית הסוהר ב' שנים, וגזירת הקב"ה בלא גירעון יום אחד ושעה אחת: ב׳ כל שאר נהרות וכו'. פירוש מה שכתוב כאן "היאור" בה"א הידיעה כאילו ידוע באיזה יאור מדבר – היינו ששאר נהרות אינן קרויים יאורים, רק נילוס, ולכך כתיב בה"א הידיעה. אף על גב דבספר דניאל נמי כתיב (ר' יב, ה) "אחד לשפת היאור" על נהר חדקל (קושית הרמב"ן), לא קשיא מידי, שכך פירושו – שאין לך שנקרא בסתם יאור רק הנילוס, אבל בספר דניאל מפרש הכתוב שם (י, ד) שהוא חדקל, ולא נקרא יאור סתם, אבל כאן כתיב יאור סתם בלא שום שם אחר. ומה שפירש רש"י שעשוי בידי אדם ולכך נקרא בשם 'יאור', וחדקל אינו עשוי בידי אדם ונקרא גם כן 'יאור', נראה שגוף החפירה שהמים בתוכו נקרא בכל הנהרות 'יאור', דסוף סוף חפירה היא בין שהיא נעשה בידי אדם ובין שנעשה בידי שמים, ו'נהר' יקרא מרוצות המים, מלשון "ונהרו אליו גוים רבים" (ר' ישעיה ב, ב), שהוא מלשון המשכה ומרוצה, ולעולם החפירה נקרא 'יאור', ולפיכך כתב בנהר חדקל "על שפת היאור" (ר' דניאל ב, ה), ורוצה לומר החפירה. אך כאן מפני שכתוב סתם "יאור" הוצרך לומר כי כל שאר הנהרות אינם קרוים 'יאור' סתם, שאין הנהר נקרא יאור סתם על שם החפירה, כי עיקר שם שלו בשם 'נהר' המיוחד להם – לא החפירה, אבל כאן יקרא בלשון סתם "יאור" לפי שהוא עשוי חפירות בידי אדם. ולפי זה כל נהר יקרא 'יאור' בשביל החפירה, אבל לא נקרא סתם 'יאור': מ״א:א׳קס״ה א׳ סימן וכו'. ואינו רוצה רש"י לפתור החלום, אלא שבפתרון יוסף לא פתר מה שראה אותן יפות מראה – תירץ שהוא סימן לשני השובע, ולא הוצרך דבר זה לפתרון כי הוא ידוע: מ״א:א׳קס״ו א׳ טינבש. הוצרך לפרש לשון לעז, כי לשון 'דק' אינו נופל רק על דק ממש ולא על דבר כחוש, הביא מלשון לע"ז שיאמר גם כן על דבר כחוש, אף על גב שעיקר הלשון על דבר שהוא דק, כמו עפר וחול: ב׳ טינבש בלע"זא פירוש אינו דק כמשמעו – שזהו על דבר השחוקב, אלא 'טינב"ש בלע"ז' שהוא נאמר על בשר הכחוש: מ״א:א׳קס״ז א׳ סימן הוא וכו'. פירוש אף על גב שבפתרון יוסף לא פתר האכילה – היינו שהאכילה הוא סימן וכו', ולא הוצרך לפרש כי הוא בכלל "וקמו שני הרעב" (ר' פסוק ל). והרמב"ן הקשה על רש"י ואמר כי "ונשכח כל השבע" (שם) הוא פתרון מה שראה בחלום "ולא נודע כי באו אל קרבנה" (פסוק כא), אבל פתרון האכילה הוא כי שני הרעב יאכלו ויתפרנסו מן שני השובע, ולפיכך אמר יוסף "ועתה ירא פרעה איש חכם ונבון" (ר' פסוק לג) ואם לא היה זה נרמז בחלום הליועץ נתנוהו למלך, שהיה מיעץ לו, אלא שנראה בחלום כי אכלו הפרות הרעות את הטובות. ומה שהקשה הרמב"ן כי לא נודע השובע הוא פתרון "ולא נודע כי באו אל קרבנה", זה אין קשיא, דלא יתכן לומר "ולא נודע כי באו אל קרבנה" אלא עם האכילה, והאכילה – "ולא נודע כי באו אל קרבנה" – אחד הוא על שישכח השובע, ויפה הביא הרא"ם ראיה, דהא גבי שבלים לא יתכן אכילה – שיהיו השבלים הרעות ניזונות מן הטובות, ועל כרחך צריך לפרש גבי שבלים שיהיו נבלעים השנים הטובות ברעות ולא נודע, הכי נמי גבי פרות – האכילה הוא רמז על "ונשכח כל השובע", לכך פירש רש"י (פסוק ל) שהוא פתרון הבליעה, ולא אמר שהוא פתרון האכילה, כי מן הבליעה יש ללמוד יותר, דהוא רמז על שנשכח כל השובע. ועוד איך אפשר שיהיה פתרון האכילה – שיהיו אוכלים השנים הרעות את הטובות, דאין ספק כי החלום הוא מראה לאדם מה שהוא נגזר מן השמים, ודבר זה שיהיו אוכלים שני הרעב את שני השבע אין זה פועל השם, לכך נכון דברי רש"י ז"ל שלא היה ענין האכילה רק שיהיה נשכח השובע. אף על גב דהיה יוסף מאצר את התבואה (פסוקים מח, מט) – כל כך רעב היה אחר כך עד שלא נודע השובע. אף על גב שאם לא היו ימי שני השובע היה הרעב עוד יותר, אין בכך כלום, כיון שהיה רעב גדול למאד אחר כך, שייך שפיר ולא נודע השובע. ומה שהקשה (הרמב"ן) וכי ליועץ המלך נתנו, יתבאר לקמן (אות טז) שיוסף אמר לפרעה אל יקשה לך על הפתרון למה בא החלום הזה אל פרעה ולא אל אדם אחר, דבשביל כך בא החלום לך ו"ועתה יראה פרעה וגו'" (פסוק לג) כמו שיתבאר: מ״א:א׳קס״ח א׳ טודיל בלע"ז. פירוש אף על גב שעיקר לשון "קנה" על הקנה הגדל באגם ולא על גבעול של תבואה, מכל מקום יאמר גם כן על גבעול של תבואה, שכן הוא בלע"ז גם כן: ב׳ שייני"ש בלע"ז. פירוש אף על גב שלשון "בריאות" בא על מי שאינו חולה, מכל מקום כמו שבלשון לעז נאמר לשון בריאות על בשר שהוא טוב – כן בלשון הקודש יאמר "בריאות" על בשר טוב: מ״א:א׳קס״ט א׳ שליידי"ש בלע"ז. רוצה לומר אף על גב שלשון "שדופות" עיקרו על החולה כמו "בשדפון ובירקון" (דברים כח, כב), אפילו הכי כמו שיאמר בלע"ז לשון זה על הצמחים השדופות אף על גב שעיקר הלשון הוא על החולי – וכן הוא בלשון הקודש גם כן: ב׳ שקופין. הביא ראיה מן המתרגם שאין "שדופות" הכתוב כאן כמו "בשדפון ובירקון" (דברים כח, כב), שהרי כאן תרגם המתרגם 'שקיפין' ופירש 'חבוטות', ושם תרגם 'שדפנא', אלא כאן תרגם המתרגם לפי הענין, שהזרע הוא חבוט מהם: ג׳ שקורין ביש"א. פירוש ראיה שזה הרוח משדף התבואה – שהרי נקרא לזה הרוח שם בפני עצמו 'בישא' שלא נקרא לרוחות האחרות, אלא יש בזה מה שלא תמצא באחרות, והוא שמשדף התבואה: מ״א:א׳ק״ע א׳ והנה נשלם וכו'. פירוש שעתה כאשר הקיץ בבוקר אז נשלם החלום, לא כמו יקיצה הראשונה (פסוק ד) שעדיין רצה לישן ולא היה נשלם החלום, אבל כאשר הקיץ בבקר ולא היה חפץ לישן עוד – כדי שיחלום עוד – נשלם החלום. ומה שהוסיף 'והוצרך לפותרים' דאם לא כן מה בא הכתוב לאשמועינן שנשלם החלום, אלא הכתוב מגיד לך למה שלח עתה אחר פותרים ולא בראשונה אחר חלום הראשון, אלא שעתה נשלם החלום והוצרך לפותרים: מ״א:א׳קע״א א׳ כפעמון. אף על גב דשם 'פעמון' נאמר על הזוג ועל הענבל יחד, ודבר המקשקש הוא העינבל, (ו)כתב הרא"ם אף על גב דשם ה'פעמון' הוא נאמר על שניהם – יקרא כאן החלק בשם הכל. ואין צריך לפירושו, כי הקשקוש מתיחס אל הפעמון לא אל הענבל, ומפני שכאן רוצה לומר שהיה רוחו מקשקש בתוכו לכך אמר "ותפעם": ב׳ לפי שהיו ב' פעמיות. פירש הרא"ם מדשני בלישנא דייק, דהכא כתיב "ותפעם", ושם כתיב (דניאל ב, א) "ותתפעם", ואחר שהוסיף באותיות לכתוב "ותתפעם" יש לדרוש ב' פעמיות, כפי תוספות המלה. ולי נראה שהלשון בעצמו משמע כן, כי "ותתפעם" משמע שהרוח מכה בעצמו, כי כן לשון התפעל שהוא מורה הפעולה בעצמו, ומאחר שהוא מכה בעצמו – כל חלק ממנו מכה ומוכה, הרי שני מכים ושתי מוכים: ג׳ הנחרים בטימי. פירוש מלשון "כל הנחרים בך" (ישעיה מא, יא) לשון גירוי, כי השואלים בעצמות מגרים בהם להגיד להם עתידות: ד׳ פותרים היו וכו'. דאם לא כן "לפרעה" למה לי, אלא שהיו פותרים אותו ולא היה נכנס באזני פרעה. ואם תאמר ולמה לא היה נכנס באזניו, מנא ידע, שמא אמת פתרו, ויש לומר שכל מי שרוחו מקשקש בקרבו – הוא בשביל שחלם לו חלום שצריך לפתרון – אין רוחו נחה לו עד שנפתר לו, וכאשר פתרו לו החלום לפרעה עדיין לא נחה רוחו בקרבו, וידע בשביל זה שאין ממש בפתרון שלהם. ועוד נראה דכאשר יוליד ז' בנות ויקבור ז' בנות – הרי הוא כמו בראשונה, ואם כן למה תפעם רוחו, כי דבר זה שתתפעם רוחו מורה על חדוש. וכן יראה ממה שפירש שהיו פותרין לו ז' בנות, דאם לא כן מנא ליה לרז"ל (ב"ר פט, ו) לומר שכך היו פותרין לו 'ז' בנות אתה מוליד וכו", או מה נפקא מיניה מה היו פותרים כיון שלא יפה היו פותרים, אלא נראה שרז"ל דקדקו שהכתוב אומר "ואין פותר אותם לפרעה", שלא היה קולם נכנס באזניו, ורוצה לומר כאילו לא פתרו אליו כלום, וזהו על כרחך שאמרו 'ז' בנות אתה מוליד וז' בנות אתה קובר' והשתא הוא כמו בראשונה, ואם כן בשביל מה "ותפעם רוחו", ולפיכך לא היה קולם נכנס באזניו. ורז"ל במה שאמרו שהיו פותרים 'ז' בנות' וכן 'ז' אפרכיות וכו" באו לפרש למה לא היה קולם נכנס באזניו, ולפיכך פירשו ז"ל שהיו פותרים דבר שאינו חדוש כמו 'ז' בנות יהיה מוליד וכו", אבל יוסף היה פותר חדוש גדול, שיהיה רעב ויהיה צריך לאצר תבואה, ולכך הוצרך יוסף לומר "ועתה ירא פרעה" (פסוק לג). ויתורץ בזה גם כן קושית הרמב"ן (פסוק ד) למה הוצרך יוסף לומר "ועתה ירא פרעה", אבל אחר שהתפעם רוחו בקרבו על דבר חדוש, והם לא פתרו לו שום דבר חדוש, לא היה קולם נכנס באזניו, ולפיכך אמר יוסף מה שתפעם רוחך הוא בשביל שהחלום הזה דבר חדוש שמראה לך השם כדי שתעשה זה – "ועתה ירא פרעה איש חכם ונבון". ומצאתי פירוש בדרך אגדה דכתיב "ואין פותר אותם לפרעה" כלומר לא היו פותרים לפרעה, כי לפי שהיו פותרים 'שבע בנות וכו", ושאל להם למה נקראו הבנות "פרות", והשיבו על שם "פרו ורבו" (לעיל א, כח), כי שם "פרות" ושם 'לידת בנות' הכל יקרא 'פרה'. וזה לא היה פתרון לפרעה, כי לפרעה שלא היה יודע לשון הקדש לא היה לו זה פתרון כלל. ומצאנו לקמן דלא היה פרעה מבין לשון הקדש בפרשת ויחי (רש"י להלן נ, ו), כי בלשונו של פרעה לא היה נקרא הפרה ושם 'פרה ורבה' בלשון אחד, והיינו דכתיב "ואין פותר אותם" מלא בוי"ו, אותיות 'פרות', ה"פרות" לא היו פותרין אותם לפרעה. ודבר זה דברי אגדה, ויש להשיב עליהם, דהא גם כן דרשו כן רז"ל (ב"ר פט, ו) 'ז' אפרכיות אתה כובש וכו", וזה לא יתכן לפי זה, מכל מקום אין זה קשיא, כיון שפתרון הפרות לא היה כלום ולא היה נכנס באזניו – גם כן פתרון השבלים שדומה לזה – אינו כלום. ואין להקשות לפירוש אשר אמרנו מנא ליה דהיו פותרין הני תרי מילי – דלמא מידי אחריני דהוי גם כן כמו אלו שנים שאינו דבר חדוש, שזה אין קשיא, דכיון שאלו שני חלומות ראה בלילה אחד – על כרחך הם שוים ודומים, כי כך הם דומים; כי הבנים ישוב הארץ כמו כבוש הארץ, כדילפינן מקרא (לעיל א, כח) "פרו ורבו וכבשוה", 'מי שדרכו לכבוש הארץ מצווה על פריה ורביה' (רש"י שם), וז' שבלים הם דומים לז' אפרכיות שיכבוש, וישוב הארץ דומה למי שיכבוש הארץ, ואם כן בענין זה הם ז' פרות גם כן, כי הם שווים. ויש לומר גם כן שלאו דווקא שהיו פותרים לו 'ז' בנות', רק מידי דלא הוי חדוש היו פותרין, רק שרצו לומר דבר כזה שאינו חדוש היו פותרין, וחדא מלתא נקט: מ״א:א׳קע״ד א׳ חלום הראוי לפתרון. עיין למעלה בפרשת וישב: ב׳ עבד וכו'. אף על גב ד"עבד" אצטריך לגופיה, מכל מקום לא היה צריך לומר להזכיר שהוא עבד, דיש לדבר לשון נקיה, והוי ליה לומר 'ושם אתנו איש': ג׳ וקרוב לענינו. דאם לא כן "איש כחלומו פתר" למה לי: מ״א:א׳קע״ו א׳ הרי מקרא קצר. אף על גב שכבר פירש שהוא 'פרעה הנזכר למעלה', מכל מקום בלשון קצר הוא, שאין דרך בלשון לסמוך על מה שנזכר למעלה. ומה שהוצרך לומר שהוא 'פרעה הנזכר למעלה' ולא הספיק בזה שהוא מקרא קצר כמו בשאר מקום, לפי שבודאי בכל מקום דרך הכתוב לסתום ולקצר על מי שדרך לעשות תמיד, אבל כאן היה דבור של שר המשקה, ואין דרך אדם לסתום הדבור, אף על גב שהכתוב בודאי דרך לסתום – אבל אינו כך בדבור האדם, שדרך לפרש יותר: מ״א:א׳קע״ז א׳ מן בית הסוהר. אבל למעלה אצל "כי שמו אותי בבור" (לעיל מ, טו) לא הוצרך לפרש, שיש לומר מתחלה שמו אותו בבור קודם שנתנו אותו בבית הסוהר, אבל כאן קשה שהרי בבית הסוהר היה (כ"ה ברא"ם). ועוד דלעיל יש לומר כיון שבית הסוהר עמוק בבור קראו אותו יוסף "בור", והכי קאמר – לא עשיתי מאומה כי שמו אותי בבית הסוהר עמוק כמו בור, אבל כאן שהכתוב קרא אותו "בור", אין לומר מפני שהיה עמוק, דמאי נפקא מיניה בזה: ב׳ מפני כבוד המלכות וכו'. דאין לומר כדרך היוצאים מבית האסורים, דאכתי לא ידע יוסף שיצא מבית האסורים. ועוד דאין דרך ארץ שפרעה שלח אחריו וילך קודם לגלח ראשו, אלא שעשה זה מפני כבוד המלכות: מ״א:א׳קע״ט א׳ אין החכמה משלי וכו'. כלומר שאין פירוש בלעדי יהיה זה שהשם יענה לשלום פרעה, שאין זה סברא, דלמה ידבר כן, כיון שפרעה קרא לו שיפתור לו החלום: מ״א:א׳קפ״ב א׳ כחושות. ואינו מלשון עני: ב׳ כל לשון רקות שבמקרא חסרי בשר. פירש כשאין יו"ד בין הרי"ש ובין הקו"ף, ואז הוא מפעלי הכפל מלשון 'רקק', אבל יש הרבה ריקות במקרא ביו"ד שהוא מנחי עין הפעל – שיבא על כל דבר שהוא ריק, אבל זה שהוא מפעלי הכפל לא נמצא רק על חסרון בשר: מ״א:א׳קפ״ט א׳ כלם אינם אלא שבע וכו'. הא דכתיב "שבע פרות שבע שנים ושבע שבלים שבע שנים" לא בא להגיד שכל אחד ואחד הוא שבע שנים, שמזה לא יהיה משמע כי ענין החלום אחד הוא: ב׳ לפי שהוא דבר מופלג ורחוק וכו'. אבל קשיא ד'הגדה' שייך גם כן על דבר מופלג, והוי ליה לומר לשון 'הגדה' בשניהם, ושמא יש לומר דניחא ליה למנקט אצל חלום ראיה דבכל מקום נאמר "וארא בחלומי" לא לשון הגדה, דלא שייך זה בחלום, אלא במילתא דהוא סמוך – דלא שייך בו לשון 'הראה' כתב לשון 'הגיד'. אבל לא ידעתי למה לא יפרש הרב דמידי דהוא לטובה שייך לשון 'הגדה', לפי שכל טוב ראוי להגיד, אבל במידי דהוא רעה יאמר בו 'הראה', לפי שאין ראוי להגיד לאדם דיבה רעה, "מוציא דבר כסיל" (ר' משלי י, יח), ומראה אותו לו ואינו מוציא אותו מפיו, ולא יתכן בזה הגדה, אבל 'הראה' שייך בו, וזה יותר נכון: מ״א:א׳קצ״ג א׳ הוא פתרון הבליעה וכו'. דאם לא כן למה פתר לו דבר שאינו בחלום, ומנא ליה ליוסף זה. ומה שאמר "ונשכח כל השובע" ואחריו (ר' פסוק לא) "ולא נדע", הפרש יש בין שניהם, כי "ונשכח" היינו שמחמת הרעב יהיה נשכח השובע, שלא תהיה נראה השובע ותהיה נשכחת, ודבר שהוא נשכח לפעמים יקרה שהוא נזכר, לכך אמר "ולא נודע" שלא יהיה נודע כלל בשום ענין השובע: מ״א:א׳ר״א א׳ הנשכח כדין וכו'. פירוש הא דכתיב "הנמצא" אין פירושו אם נמצא בעולם איש כזה, ותהיה נפעל בינוני או נפעל עבר, אלא פירושו אם אנו מוצאים איש כזה, והנו"ן הוא לעתיד למדברים בעדם. ואם היה פירושו אם נמצא בעולם איש כזה – היה תרגומו 'המשתכח'. ומה שהכריח את המתרגם לעשות אותו עתיד ולא בינוני – כתב הרא"ם מפני שהה"א התימה לא תבא על הבינוני, רק על עבר ועתיד. כך פירש הוא, וזה אינו, דהרי נמצא "השומר אחי אנכי" (לעיל ד, ט) דהוא בינוני, והכא נמי גם כן תוכל לבא ה"א התימה לבינוני נפעל. ועוד – למה לא נפרש אותו עבר, הנמצא עד היום איש כזה מיום שנברא העולם. אך מה שהכריח את המתרגם לפרש אותו כך, מפני שאילו היה פירושו אם נמצא כך במציאות – היה לו לפרעה לומר זה מיד אחר החלום, ולא לומר תחלה "וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני עבדיו" (ר' פסוק לז) ואחר כך אמר "הנמצא כזה איש אשר וגו'", אלא לא היה פרעה אומר "הנמצא איש חכם ונבון", שהוא מתמיה על פתרון החלום, רק שהוא מחובר אל דברי יוסף שאמר (ר' פסוק לג) "ועתה ירא פרעה איש חכם ונבון", וכתיב "וייטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו", ועל זה אמר "הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו" אם נלך ונבקשנו: מ״א:א׳ר״ב א׳ לבקש איש חכם ונבון. דאם לא כן למה אמר פרעה אלו הדברים, וכי לא היה כוונתו רק לשבחו, ועוד דהוי ליה לשבחו בדבר שהוא יותר שבח – לומר אין איש אשר רוח אלקים בו כמוך, כמו שאמר לעבדיו (פסוק לח), אלא מפני שאמר יוסף "ירא פרעה איש חכם ונבון" אמר לו אין איש חכם ונבון כמוך: מ״א:א׳ר״ג א׳ לשון שם המלוכה. לא כסא ממש, דמאי רבותא דכסא, אלא שהוא שם למלכות: מ״א:א׳ר״ו א׳ השנייה למרכבתו. לא כמו דכתיב (ר' להלן מג, יב) "ומשנה הכסף תקחו בידכם", שפירושו לשון כפל (רש"י שם), דמאי רבותא שירכב בשני מרכבות, אלא השניה למרכבתו: מ״א:א׳ר״ז א׳ אני פרעה שיש יכולת בידי. דאם לא כן "אני פרעה" למה לי (כ"ה ברא"ם): ב׳ אני גוזר וכו'. דאם לא כן איך קשור "ובלעדיך לא ירים איש את ידו ורגלו" אל "אני פרעה", לכך צריך לפרש 'אני פרעה ואני גוזר וכו'' (כ"ה ברא"ם): ג׳ שלא ברשותך. דאין לומר שלא ירים איש כלל ידו ורגלו חוץ ממנו, דאם כן הוי למכתב 'לא ירים איש ידו ורגלו רק אתה', ומדכתיב "בלעדיך" – שלא יהיה מעשה חוץ ממך, וזהו 'שלא ברשותך': מ״א:א׳ר״ח א׳ שנסתרס מאליו. מלשון פריעה סירוס יתירה הוא, כך פירש רש"י בסוטה (יג ע"ב), לכך כתיב "פוטי פרע" שתי מלות לדרוש פריעה. והא דפירש רש"י בפרשת וישב (לעיל לט, יט) "כדברים האלה עשה לי עבדך" 'בשעת תשמיש', דמשמע שלא היה סריס, לא קשה, דאפשר דאף על גב דהוא סריס – יכול לשמש את מטתו, ולא עשאו רק סריס בעלמא, [ו] מפני שנסתרס לא היה יצרו כל כך לרדוף אחר הזכר: מ״א:א׳ר״י א׳ כתרגומו. 'וכנשו דיירי ארעא' – תרגום "ותעש" לשון אסיפה, ו"הארץ" דיירא ארעא, ומכל מקום 'אין הלשון נעקר מלשון עשייה', כי המתרגם לא תרגם רק הענין, והלשון הוא עשייה ממש, ופירושו כי דיירי ארעא היו צוברים יד על יד (כ"ה ברא"ם): ב׳ קומץ על קומץ יד על יד היו אוצרים. פירוש הא דכתיב "לקמצים" רוצה לומר יד, כי הקומץ הוא היד. ומפני שקשה למה כתיב "לקמצים", כי לא היו אוספים ביד, ותירץ שהכתוב רוצה לומר 'יד על יד', רוצה לומר שהרבה היו אוצרים אחד על חבירו בחפירות, שמיד שהניח את זה – הניח חבירו עליו, כמו היד שהיא סמוכה אל ידו השנית מניח השניה מיד על הראשונה – כך היו אוצרים יד על יד. והרא"ם לא פירש כן, כי רצה לפרש דברי רש"י כמו פירוש הרד"ק, ואין ענין לו: מ״א:א׳רי״ב א׳ לפי שאין מספר. רוצה לומר "כי" הראשון שהוא "כי חדל לספור" הוא לשון 'אשר', עד אשר חדל, והשני שהוא "כי אין מספר" לשון 'דהא', דזה הוא שמוש לשון "כי" כאשר נתבאר פעמים הרבה. ואם תאמר למה לי "כי אין מספר" אחר שכבר כתיב "כי חדל לספור", יש לומר דהייתי אומר "כי חדל לספור" מפני הטורח שאינו רוצה לטרוח, אבל אם רוצה לטרוח יכול לספור, לכך אמר "כי אין מספר" כלל. ואי כתיב "כי אין מספר" בלחוד ולא כתב "כי חדל לספור" לא יתכן, דהא בודאי אפשר לספור על ידי הרבה בני אדם, לכך אמר "כי חדל לספור" הסופר האחד – "כי אין מספר": מ״א:א׳רי״ג א׳ מכאן שאדם אסור לשמש מטתו וכו'. וצריך לומר כי נולדה ליוסף בת כבר, דאם לא כן אפילו בשנת רעבון – כיון שלא קיים מצות פריה ורביה עד שיש לו בן ובת למה נאסר לו תשמיש המטה, ולפיכך היה לוי משמש מטתו, שהרי יוכבד נולדה בין החומות. וכן יצחק היה משמש מטתו, דכתיב (לעיל כו, ח) "והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו". אך קשה דאם כן יהיו יותר מע' נפש, לפיכך נראה הרעב דהכא – כיון שהיה קצוב ז' שנים (פסוק ל) – לא היה רשאי לשמש מטתו, דלא אמרינן דמותר רק בשביל שאין קצבה לרעב, ויהיה עומד בלא בנים לעולם, אבל הכא שיש קצבה – אסור. ועוד יש לומר דלאו לענין אסור קאמר, דודאי מותר, אלא דמכל מקום גנאי היה לאפרים ומנשה אם נולדו בשני רעבון על ידי דחיית אסור. ומצינו כהאי גוונא, דאמרינן בסוף שבת (קנו. ) מאן דנולד בשבת – מיית בשבתא, דמתחלל שבת על ידו, ואף על גב דלאו איהו עבד, מכל מקום גנאי הוא לו שעל ידו מתחלל שבת, הכא נמי גנאי היה להם שיהיו נולדים על ידי דחיית אסור, דהיינו תשמיש בשני רעב: מ״א:א׳רי״ח א׳ לפי שאמר להם שימולו וכו'. וקשיא לי למה אמר להם שימולו, והלא אין מכריחים את הגוי להתגייר, ויש לדבר זה ענין נפלא, כי כאשר ראה יוסף כי התבואה שלהם הרקיבה ותבואת יוסף לא הרקיבה – אז ידע יוסף כי מחמת שערלים היו, כי המילה הוא הברית (לעיל יז, יא), ותרגום "ברית" 'קיימא' (שם), ומי שאין לו הקיום הזה שאין לו המילה – נרקבה לו התבואה. וכבר ידעת כי כל דבר שנברא עם האדם הוא ראוי להתקיים חוץ מן הערלה, שהרי אמרה תורה להסיר אותה (שם), ולכך בעל הערלה דבק בדבר שאין לו קיום, ולכך היה התבואה שלו נרקב. ומהשתא לא יקשה איך היה מכריחם על המילה, כיון שהוא רצון הקב"ה שיהיו נימולים, שפיר דמי להכריחם. ויש לך לדעת עוד כי לא היו ראוים שיהיו מתפרנסים מיוסף הצדיק, אשר שמר הברית ולא בא על הגויה, כי אם על ידי המילה, ואז היו ראוים להיות מתפרנסים על ידי יוסף – המשביר בזכות המילה. והבן זה – כי בזכות המילה היה יוסף לראש משביר, ולפיכך לא היו ראוים להתפרנס מיוסף כי אם כאשר נימולו, ודבר זה ידוע למבינים: מ״א:א׳רי״ט א׳ אלו העשירים. דאם לא כן "על פני הארץ" למה לי (כ"ה ברא"ם): ב׳ דבהון עיבורא. וחסר בקרא 'בר', כאילו כתיב 'כל אשר בהם בר' (כ"ה ברא"ם): מ״א:א׳ר״כ א׳ היה צריך לכתוב מן יוסף. ואם תאמר ולמה לא כתיב 'באו [מצרימה] אל יוסף לשבור', ויש לומר דודאי לא היה כוונתם בראשונה רק לבא למצרים, כי שמעו כי יש שבר במצרים, רק מתחלה באו מצרימה ואחר כך באו אל יוסף, לכך כתיב "וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף", כי מתחלה "באו מצרימה לשבור", ואחר כך "אל יוסף":
העמק דבר על בראשית פרק-מא
העמק דבר: מ״א:א׳קע״ב א׳ שנתים ימים. פי׳ הכתוב כאן שהי׳ שנתים ימים ללמוד מזה באשר הדבר מובן לכל שענין שה״מ הי׳ להגיע תכלית ליוסף וא״כ כאשר נתאחר מבואר שהי׳ ג״ז בהשגחה פרטית היינו שנה א׳ שהי׳ עוד בוטח בשר המשקים כי עוד תגיע שעת הכושר ויזכרהו. ולבתר תריסר ירחי שתא אדם מסיח דעתו מענין כדאיתא ב״מ דכ״ד ב׳ ונענש במדה עוד שנה. ואז הגיע עת הרצון לפקדהו לטובה: ב׳ ופרעה חלם והנה עומד על היאר. אין הלשון מדוקדק והכי מיבעי ויחלום פרעה חלום והנה עומד על שפת היאר. כלשון פרעה ליוסף להלן י״ז. ומזה העלו חז״ל בב״ר כונה נפלאה אמר פרעה מי מתקיים על מי אני על היאור או היאור עלי א״ל אתה על היאר הורו שיש בזה המקרא כונה שני׳ שלא מענין כ״כ דפרעה חולם תמיד כמחשב ומסתפק מי העיקר בהצלחה הנפלאה שהית׳ אז למצרים. אם הצלחת המלך הוא ובשבילו המדינה והיאור מוצלחים או להיפך ונתגלה באותו מעשה שהוא עומד על היאור שהרי כל ענין הרעב לא הי׳ אלא כדי שיתגלגל הדבר שירדו ישראל למצרים. ונגרר בזה פרעה בשביל המדינה והיאור שנגזרה ישיבת ישראל בה. ולא היתה הגזירה שישבו בגלות אצל פרעה זה כמובן: מ״א:א׳קע״ג א׳ יפות מראה. יבואר עוד להלן י״ח: ב׳ ותרעינה באחו. סמוך ליאור. ובא ללמד להפתרון שהשבע לא יהי כ״א במצרים סמוך ליאור ולא בשארי ארצות וכ״כ הרמב״ן: מ״א:א׳קע״ד א׳ עלות אחריהן. מוכיח שיהיו שבע שני רעב סמוכות לשני השבע: ב׳ ותעמדנה אצל הפרות. מוכיח ג״כ שלא יהי׳ הרעב כ״א במצרים כמו פרות היפות. ויבואר עוד בסמוך ולא כהרמב״ן: מ״א:א׳קע״ה א׳ ותאכלנה הפרות. לא כתיב שבע הפרות כמו דכתיב בפרות הטובות אלא סתם פרות שתים הנה דשתי שנים הראשונות אכלו יגיע שבע שנים הטובות ואח״כ הועיל מעט ביאת יעקב למצרי׳ שלא תכרת ברעב וע״ע להלן מקרא ל״ד: מ״א:א׳קע״ו א׳ עלות בקנה אחד. גם זה בא להוכיח שיהי׳ השובע רק במקום אחד היינו במצרים משא״כ בשבלים הרעות הי׳ בשבע קנים מפוזרים מעט. להוכיח שנתפזרו צורת השבלים הלאה ממצרים והענין דלהלן מ״א נ׳ ונ״ד ומ״ג א׳ יבואר שהי׳ בשארי ארצות שנת בצורת מקצתן שבעין מקצתן רעבים אבל לא כמו שארי שני בצורת שעשירי׳ שבעין ועניים רעבין וכאן היו עשירים רעבין ועניים שבעין. דמאכלים פשוטים שבשני שבע המה מאכלי בהמה. ובשני רעבון המה מאכלי אדם. זה הי׳ גדל בא״י. אבל תבואה ולחם לא הי׳ כלל ולא הי׳ עשירי׳ יכולין להשיג כ״א ממצרים. וע״ז הי׳ מוכיח החלום. דהפרות הרעות מוכיח שלא הי׳ אפי׳ מאכלי בהמה וזה לא הי׳ כ״א במצרים. אבל חלום השבלים מוכיח על תבואה כמשמעו. וזה הרעב הי׳ גם בא״י. והיינו שנשנה החלום בשתי צורות ולא בצורה אחת שתי פעמים. אמנם יוסף לא פתר לפרעה כ״א מה שנוגע אליו וגם כי פרעה לא סיפר ליוסף ענין ותעמדנה אצל הפרות אבל הכתוב מספר כי כך הי׳: מ״א:א׳קע״ט א׳ חלומו ואין פותר אותם. לא כתיב חלומותיו משום פרעה לבד הבין כי חלום אחד הוא והמה טעו במה שחשבו כי המה שני חלומות שהרי הקיץ בנתים וכ״כ הרמב״ן. ויוסף ביאר טעם היקיצה. כמו שיבואר: ב׳ לפרעה. עוד טעם על שלא הבינו הפתרון משום לפרעה וחשבו למאי יראה פרעה ענין שבע ורעב. והלא פרעה לא ירעב ללחם ע״כ נתעו לראות דברים רחוקים : מ״א:א׳ק״פ א׳ את פרעה. אל פרעה מיבעי וגם וידבר אינו מובן כ״כ. ויאמר מיבעי. אלא וידבר קאי על עצמו לפני פרעה כמתרעם על עצמו כמה חטא בזה שלא הזכיר את יוסף עד היום וסיפר הענין: מ״א:א׳קפ״ג א׳ נער עברי עבד. מוסיף פלא בכל פרט שהוא נער ולא למד חכמות. ועברי א״כ לא בא בכח הכישוף. ועבד ג״כ לא ניתן לבתי חכמה. וא״כ הוא ענין אלהי כמו שידוע הי׳ להם שמשפחת העברים המה למעלה מטבע שאר ב״א. (וע׳ להלן מ״ג כ״ג). ולא יפלא מהם דברים נשגבים מהליכות העולם וא״כ אין קץ וגבול לדבר: ב׳ איש כחלמו פתר. בדיוק החלום ולא החסיר מן החלום דבר שלא ביאר פתרונו: מ״א:א׳קפ״ו א׳ תשמע חלום לפתור אותו. רש״י וש״מ פירשו מלשון הבנה שאתה מבין חלום איך לפתור. ויש לפרש כמשמעו שאין אתה שומע חלום כדרכן של ב״א שמבקשים לשמוע ספור מפליא בלי תועלת אלא כדי לפתור: מ״א:א׳קפ״ז א׳ בלעדי אלהים וגו׳. כמו שאמר דניאל לנ״נ. ואנא לא בחכמה די איתי בי מן כל חייא רזא דנא גלי לי להן על דברת די פשרא למלכא יהודעון. פי׳ לא בשביל מעלתי שאני ראוי לדעת עתידות נגלה לי אלא בשביל המלך נגלה לי. כך אמר יוסף בלעדי לא מכחי ומעלתי אלא כדי שיגיע מזה שלום פרעה. יענה אלהים ע״י לכוין הפשרון: מ״א:א׳קפ״ח א׳ וידבר פרעה. בלשון עז כמו שמגיד דבר גדול ונחוץ לשמוע בשום לב: ב׳ בחלמי הנני וגו׳. לא הי׳ צריך הכתוב לשנות ספור החלום אלא הכי מיבעי ויספר פרעה ליוסף את החלום. אלא משום שיש בהם דברים שנתחדש שראה גם באיזה דיוקים שלא נתבאר בראשונה ועל כל דיוק יש פתרון בפ״ע כאשר יבואר: מ״א:א׳קפ״ט א׳ בריאות בשר ויפת תאר. לעיל כתיב יפות מראה ובריאות בשר. ומתחלה יש להבין מה שייך בבהמה שתי הלשונות יפות תאר ויפות מראה הן באדם שני ענינים הן כמבואר ברחל ויוסף. והפי׳ של יפה תאר שצורתה פנים עגולה ונאה בציורה. ויפה מראה משמש שהוא צח ואדום לא שחור ולא לבן. ומובן דבבהמה הוא ג״כ מעין זה היינו יפות תואר הוא כענין דאי׳ בב״ק דמ״ט א׳ דניפחא של עיבור נותן תואר יפה לבהמה דנראית שמנה יותר מבריאת בשר לבד. ויפות מראה הוא לענין מראה העור וכדאיתא בנזיר דל״א ב׳ אוכמא למשכא. והיינו דכתיב לעיל תחלה יפות מראה ואח״כ בריאות בשר. דתחלה צייר תאר מראה העור ואח״כ הבשר. משא״כ בזה המקרא דשני הסימנים הוא לענין הבשר מש״ה סיפר שראה שהמה בריאות היינו שמנות וגם נפוחות מעיבור. והפתרון ע״ז דציור הראשון היה אות על שנים הטובות שיצליחו גם לסחורה משום רוב תבואה שיהי׳ במצרים לבד. ולזה בא הדמיון מעורות שהוא חוץ לגוף הבהמה. והציור השני מראה שישפיעו גם לאחרים כמו פרה מעוברת דקיימא למניקה ולולד: מ״א:א׳ק״צ א׳ דלות ורעות תאר מאד. ההיפוך מנפוחות היינו שהצדדין נפולות בין העצמות ולא עוד אלא ורקות בשר. שאין בשר כלל בין עור לעצם: מ״א:א׳קצ״ב א׳ ולא נודע וגו׳. מחזה חדש שלא בא בספור החלום. והפתרון יבא במקרא ל״א. ולא בכל המקומות הי׳ הרעב שוה מש״ה ראה איזה רגע כך ואיזה רגע כך: מ״א:א׳קצ״ג א׳ מלאות. היינו החטים יוצאות למעלה מהשבולת ובא להראות אות כי יתנו לחם חוץ למצרים. ולעיל כתיב בריאת להראות שיהיו החטים מתקיימות הרבה שנים: מ״א:א׳קצ״ה א׳ ואמר אל החרטמים ואין מגיד לי. כ״ז נראה מיותר. וגם כי כבר אמר ופותר אין אותו. ועוד יש לדקדק למה לא הזכיר את החכמים ג״כ שהרי שלח גם אחרי חכמים. אלא דבר זה הוא מן שאלת פרעה ליוסף. שהוא תמה עוד מדוע אומר אל החרטמים ואין מגיד לי. ומעתה אין מקום להתפלא על החכמים שע״ז אפשר להשיב כי לא חכמו כ״כ לרדת לעומק הפרטים שבאותו חלום. אבל חרטומים שהוא מעשה כישוף שהמה היו צריכים לדעת פתרון החלום וא״כ מן התימה הוא מדוע כן הוא: מ״א:א׳קצ״ו א׳ ויאמר יוסף. הי׳ ראוי לפתור בלשון עז. כי דבר ה׳ הוא נחוץ לשמוע וכ״כ בסמוך אשר דברתי אלא משום כבוד המלך השפיל קולו כמו שאומר בקר רוח. אבל אח״כ אמר אשר דברתי שאינו אמירה אלא דבור: ב׳ את אשר האלהים עשה. ביאר בראשונה על שהחרטמים לא ידעו הפתרון. וכ״כ בספורנו. וביאר הענין. דכל החלומות צודקים. המה באים מחמת שבעל החלום יודע מהנשמע מאחורי הפרגוד והוא מודיע להאדם והחרטמים יודעים ע״י שדים מה שנא׳ למעלה ג״כ מאחורי הפרגוד ובזה יודע לפתור והודיע יוסף שזה החלום אינו אלא נבואה מה׳ כמו דכתיב ויבא אלהים אל אבימלך. אל לבן. אל בלעם. אלא דשם ההגדה גלויה וכאן הי׳ במשל. כמו נבואה ממש שבגלוי יש בא במשל. מעתה אחר שהוא דבר האלהים שוב אין ידיעה מזה להחרטמים כ״א מי שיש בו רוח האלהים: מ״א:א׳קצ״ז א׳ שבע שנים הנה. ולא אמר שבע שני השבע. לזה לבד אינו כדאי שיהי׳ דבר אלהים ביחוד לפרעה. שהרי אין בזה אלא הצלחת המדינה ועשרה ולא הי׳ מתקבל על לב פרעה ברגע זו ולא הי׳ נוח לשמוע עוד. מש״ה לא גלה דבר עד בוא לגלות דבר הרעב. כי הוא נוגע לקיום העולם שלא תכלה הארץ: ב׳ חלום אחד הוא. לא תחשוב שיהי׳ שבע שנים אחרות זה אחר זה. ובשנוי אופן השובע והרעב כמ״ש לעיל מקרא ה׳. מש״ה פירש דשני האופנים יהיו בשבע שנים הללו: מ״א:א׳קצ״ח א׳ הרקות. ביאר לו שלא כמו שדמה פרעה שהן צנומות דמשמע דמ״מ יש בתוכן דגן כ״ש. שהרי לא משמש בהם. ע״כ הודיע לו יוסף שהיו רקות ממש: מ״א:א׳קצ״ט א׳ הוא הדבר וגו׳. הרעב הוא התכלית אשר האלהים הראה את פרעה ולא השובע באשר על המלך לראות לתקן הדבר. ומעתה הוא מודיע אשר הנה שבע שנים באות שבע גדול. ע״כ יש בכח המלך לקדם את הצרה שלא תבוא כ״כ: מ״א:א׳ר״א א׳ ונשכח כל השבע. האנשים שהיו בריאים וחזקים ברב שובע יכלה כחם להיות חלושים כמו שלא הי׳ שבע כלל. וגם וכלה הרעב וגו׳. במקומות שלא תהי׳ עצה ושום לב לתקן מראש. יהי׳ כליון ממש ע״ז הראה השבלים הרקות מכ״ש דגן: מ״א:א׳ר״ב א׳ ולא יודע השבע וגו׳. הוא דבר בפ״ע שבימי השבע ג״כ לא יודע בארץ שיש שבע בעולם ותהיה תבואה נשמרת מאד: ב׳ מפני הרעב וגו׳. מפחד הרעב שיהי׳ אחריו. כמו לשון המקרא בישעיה נ״ז כי מפני הרעה נאסף הצדיק. פי׳ מפני הרעה שתהי׳ אח״כ נאסף הצדיק לפני זה כך הפי׳ כאן מפני הרעב שיהי׳ אח״כ לא יודע הטוב בשעתו והוא הפתרון על ותבאנה אל קרבנה ולא נודע וגו׳. כפרש״י: מ״א:א׳ר״ג א׳ ועל השנות החלום אל פרעה פעמים. הוא שתי שאלות. חדא מה שנשנה החלום שתי פעמים. שנית מה שהקיץ בינתים והי׳ בא החלום בשתי פעמים נפרדות: ב׳ כי נכון הדבר וגו׳. מש״ה נשנה החלום להחזיק הענין בברור ועל שבא פעמים ביקיצה בינתים וממהר האלהים לעשותו. מש״ה הקיץ להראות שיהי׳ נמהר וער לעשות מה שעליו. ודקדק יוסף לומר אל פרעה והוא מיותר ללמדנו דבאמת השנות החלום הי׳ בשביל שהי׳ שני אופני רעב כמ״ש במקרא ה׳. אבל זה השנוי לא הי׳ נוגע למצרים אלא לארץ כנען כמ״ש שם ולהלן. מש״ה דקדק דלפרעה בא השנות משום זה הטעם: מ״א:א׳ר״ד א׳ איש נבון וחכם. לא אמר איש חכם ונבון כלשון המקרא דברים ד׳ ו׳ עם חכם ונבון. דשם חכם משמעו שני אופנים. הא׳ מלומד בדבר המקובל וידיעות הרבה. והב׳ הוא בר שכל וחריצות וזהו כוונת המקרא במשלי ד׳ ראשית חכמ׳ קנה חכמה ובכל קניניך קנה בינה. פי׳ ראשית שכל וחריצות. הוא שמתחלה יקנה ידיעות הרבה ואח״כ יקנה בעמלו בהם בינה והיינו מאמרם ז״ל לגמור אינש והדר לסבור. מעתה מובן משמעות עם חכם ונבון הוא שהמה מלומדים ברוב ידיעות וגם נבונים המה בידיעות הללו ע״כ כתיב תחלה חכם ואח״כ נבון. משא״כ כאן פי׳ נבון להשכיל על רוח בני האדם ויודע להנהיגם וחכם הוא בידיעות הנחוצות לדבר איך לקיים התבואה וכ״כ הרמב״ן. מש״ה הקדים נבון לחכם דשני דברים המה בפ״ע: מ״א:א׳ר״ה א׳ יעשה פרעה. כבר ביארנו לעיל ב׳ ג׳ וד׳. וכן לעיל ל״ט כ״ב דכמה פעמים משמעות עשיה להביא אל התכלית וכן הפי׳ כאן יגיע לתכלית התמנותו של אותו נבון וחכם: ב׳ ויפקד וגו׳. האיש ההוא יפקד פקידים וגו׳ ובזה יהיו הכל כבושים ת״י ואימתו עליהם: ג׳ וחמש את ארץ מצרים. יחלק הארץ לחמש מחוזות ויהי׳ חמשה ראשי מחוזות ואמר זה המספר חמשה באשר ראה שני פרות הרעות אכלו את השבע וחמש לא עשו רעה מזה למד שחמש מחוזות יהיו מקיימים את השובע שלא יכלה השובע בלי תועלת על שני הרעב. והנה לעיל כתבנו דהי׳ בא להראות דרק שתי שנים של רעב יכלו את הארץ וזה משמעות פשוט אבל לא יכול להודיע זה לפרעה ע״כ אמר באופן אחר ובאמת החלום שבא בדבר אלהים יתפרש על הרבה כוונות כי דבר ה׳ הוא: מ״א:א׳ר״ו א׳ ויקבצו את כל אכל. היינו מאכל שאינו יכול להיות משומר כמו ירקות וכדומה. ובימי שובע זורקים אותם לאיבוד ואוכלים בר. אבל בשום לב יקבצו את כל אוכל להאכילם לבני המדינה בשני השובע כדי. ב׳ ויצברו בר. הוא תבואה שאפשר להתקיים: ג׳ ושמרו. גם יראו להעמיד בני אדם לשמור התבואה מכל נזק וכ״ז הוא ביאור על דבר החלום ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב וגו׳ כמ״ש לעיל: מ״א:א׳ר״ט א׳ אשר רוח אלהים בו. אינו כפתרון של חכם שמבין מתוך החלום שכך פתרונו וגם אינו כפתרון החרטמים שיודעים מאחורי הפרגוד מה שנאמר לו בחלום שבזה האופן אין ידיעתם בפרטות כ״כ אלא רוח אלהים בו. שיודע הכל ע״פ רוה״ק: מ״א:א׳ר״י א׳ אחרי הודיע אלהים אותך. מזה יש להבין שעל ידך יהא מתנהג הענין הנשגב בשלמות ומש״ה הודיע אלהים אותך כמו שהודיע בשביל זה את פרעה משום שבידו הדבר תלוי וכיב״ז אי׳ בתענית פ״ג בעובדא דר״י ואילפא אשר הוכיח ר״י מדשמע הוא את הב״ק ולא אילפא ש״מ דקמי לי׳ שעתא כך מדהודיע ה׳ את כל זה אותך אין נבון וחכם. אין לנו לקוות לאיש שיכלכל בחכמה ובתבונה כמוך. שרצון אלהים לסייעך בזה: מ״א:א׳רי״א א׳ אתה תהיה על ביתי. הוא עניני מדינה כמו משפטים בין אדם לחבירו וכדומה: ב׳ ועל פיך ישק כל עמי. לשון נשק וכלי זיין. ועמי המה אנשי מלחמה שומרי המלוכה וכמה פעמים משמעות עם ביחוד אנשי מלחמה כמ״ש בס׳ שמות א׳ ט׳ ובס׳ דברים כ״ז ט׳ ובכ״מ ובאשר הי׳ הדבר קשה לקבץ כל תבואות שבשני השבע לאוצרות המלוכה. וזה לא הי׳ אפשר אלא ע״י עזר אנשי חיל. ע״כ מסר כח ואון כל החיל ליד יוסף : מ״א:א׳רי״ב א׳ ראה נתתי אותך וגו׳. הוא דברי זריזות. וכדאיתא במכות דכ״ג אין מזרזין אלא למזורזין. מש״ה זרזו להשגיח על המדינה שהרי חיות כל הארץ תלוי בו: מ״א:א׳רי״ד א׳ אברך. מלשון ריכא כפרשב״ם. אבל לא כמו שפירש שהוא לשון מלוכה ממש אלא שררות והנהגה ומש״ה מתפרש יפה לשון אברך אב של שררות שכל שררה שבמצרים תהיה תחתיו ומפרש עוד ונתון אותו על כל ארץ מצרים. לא רק שררות עיר המלוכה אלא על כל ארץ מצרים: מ״א:א׳רט״ו א׳ אני פרעה. כפרש״י דמש״ה גזירתי גזירה אשר בלעדיך וגו׳ וכן פי׳ ברבה מאני של בו״ד אתה יודע מהו אני של הקב״ה כו׳ הרי פירשו משמעות אני כאן ישיות שלי ועי׳ מש״כ בס׳ במדבר פ׳ שלח בפסוק ואולם חי אני: ב׳ ובלעדיך לא ירים איש את ידו. דמתחלה כשעשאו למעלה על ביתו ועל חילו אינו במשמע אלא שיהי׳ הראש אבל לא שיהיו כל הפקידים נעשים רק על ידו ואפשר שמי שתחתיו ימנה ראשים שתחתיהם מש״ה הוסיף שלא תהי׳ שום הרמת יד לחתום בעניני משפטי המדינה והרמת רגל בהלוך למלחמה בלי ידיעת יוסף כדי שיהא יוסף מכיר את כל הממונים אפילו הקטנים בשמם ובטבעם ובזה הראה פרעה שאינו סומך ע״ד שום אדם זולת דעת יוסף: מ״א:א׳רט״ז א׳ את כל אוכל. אפי׳ שאינו מתקיים והוא נקרא אוכל באשר נאכל כמו שהוא חי ע״פ רוב: ב׳ ויתן אכל בערים. בשני השובע ולא ידעו מטוב השובע: ג׳ אכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה. ולא הוליך למרחוק. משום דמאכל כזה מתקלקל ונאכל רק כשהוא חי וע׳ מ״ש בס׳ במדבר ל״ה ז׳. ובזה נשאר הדגן שנקרא בר בשלימות: מ״א:א׳רי״ז א׳ ויוסף בן שלשים שנה וגו׳ ויצא וגו׳ ויעבר וגו׳. כ״ז קאי על בן שלשים שנה. דכ״ז העסק הגדול העמידה והיציאה והעברה בכל ארץ מצרים הכל היו בשנה אחת שהיא שלשים ליוסף: מ״א:א׳רי״ח א׳ לקמצים. כל מלא היד של שבלים נתמלא תבואה מחמת שהיו מלאות וגדולות: מ״א:א׳ר״כ א׳ כחול הים. אי בא המקרא לצייר את הרבוי לבד לא הי׳ מקום להוסיף ולכתוב הרבה מאד. שהרי אין לך מרובה יותר מחול הים. אלא זה ציור על הקיום. שאין דרך התבואה להשהות שבע שנים שלא יתקלקל ע״י שנוי האוירים כדאיתא ספ״ג דגיטין. אבל יוסף נתחכם או שהי׳ בסייעתא דשמיא שהי׳ חזק כחול הים שמתגבר על המים שבים כך היה התבואה מתגברת על ים האויר שלא ישטפם ויקלקל וע׳ לעיל כ״ז י״ז: ב׳ כי אין מספר. לא שחדל משום שלא נחשב בעיניו מחמת שהי׳ הרבה אלא משום שאין מספר: מ״א:א׳רכ״א א׳ בטרם תבוא שנת הרעב. מטעם הידוע בגמ׳ תענית פ״א שאסור בתה״מ בשנת הרעבון והא דקשה מלוי ששמש מטתו מבואר בהע״ש פ׳ ויגש דלא אסור אלא בשנת רעבון של כליה ר״ל משא״כ ברעבון של בצורת ובא״י לא הי׳ רעבון של כליה. דאי הי׳ הרעב כמו במצרים היו כולם מתים ברעב אלא גדל ירקות ועשב השדה שהיו ב״א אוכלים משא״כ במצרים לא גדל כלל: מ״א:א׳רכ״ב א׳ את כל עמלי. שהייתי עמל עד כה באופן רע ונבזה : ב׳ ואת כל בית אבי. הודה ג״כ על שלא הי׳ לבו נרדף לבית אביו. כי הי׳ מתבלבל עי״ז מלעשות עסקיו הגדולים והא שלא השתדל באמת להודיע לאביו הוא משום שהיו החלומות אצלו כנבואה. ומוטל הי׳ עליו שלא לגרום ביטולם ולא יהא ככובש את נבואתו ועוד יבואר בזה לפנינו: מ״א:א׳רכ״ד א׳ אשר היה בארץ מצרים. כבר ביארנו ע״פ משל הפרות והשבלים שלא היה שבע גדול אלא במצרים. ועדיין אינו מדוקדק למאי כתיב בארץ מצרים. ונראה דבא״י ע״כ לא גדל גם בשנה שביעית תבואה דאי גדל לא היה רעב בשמינית שהרי תבואה נאספת בסוף השנה על להבא אלא לא גדל גם בשנה שביעית משא״כ במצרים היה שבע רב בכל שבע שנים אבל יוסף היה לוקח התבואה. והירקות נאכל מש״ה בבוא השמינית לא היו ירקות שהרי המה נרקבים ותבואה נלקח לאוצר המלך. מש״ה הרגישו מיד הרעב מש״ה כתיב דשבע שני השבע לא היה כ״א במצרי׳ ולא בא״י: מ״א:א׳רכ״ה א׳ ותרעב כל ארץ מצרים ויצעק העם וגו׳ ויאמר פרעה לכל מצרים. שנוי שלש לשונות בזה כל ארץ מצרים שהכונה האנשים והעם ולכל מצרים. וגם מהו אשר יאמר לכם תעשו. ועוד לא נזכר פתיחת האוצרות עד שנזכר עוד הפעם והרעב היה וגו׳ וא״כ מה זה אמר יוסף. ופרש״י בשם המדרש ידוע. אבל לפי הפשט האי ותרעב וגו׳ עוד לא היה אלא בצורת והעשירים עוד היה להם תבואה משנים שעברו שהטמינו מיוסף ואנשיו או בסיבה אחרת. אבל העניים היו רעבין. והעם היינו אנשי חיל כמש״כ לעיל מ׳ ובס׳ שמות ר״פ בשלח ובכ״מ. ודרך המלוכה בשעה שבני חיל יש להם עבודת המלוכה ניזונים מאוצרות המלך אבל בשעת מנוחה ואין עושים כלל. המה מפוזרים בארץ וניזונים ומתפרנסים בבתי עם הארץ. וכאשר הרגישו בעלי הארץ ביוקר ורעב של בצורת היתה עינם צרה לזון את העם היינו אנשי חיל. ויצעקו לפרעה שהרי המה עמו ותופשי מלחמתו בעת הצורך: ב׳ ויאמר פרעה לכל מצרים. בין לבעה״ב שלא היה להם לצעוק כ״כ ומ״מ המלך ידע בצרתם. בין להעם שצעקו: ג׳ לכו אל יוסף אשר יאמר וגו׳. ולבעה״ב היתה האמירה כדרך בני אברהם יו״י. לעשות אופנים בעת בצורת שיגיע גם לדלי העם לחם צר. ולהעם היתה האמירה להמציא מלאכה ועבודה לפניהם כמו לשמירת המדינה מרציחה וכדומה שמצוי הרבה בעת בצורת ובזה היו ניזונים מאוצר המלך. וכ״ז נוגע לתכלית המכוון שעי״ז חקר ודרש יפה ביאת אחיו: מ״א:א׳רכ״ז א׳ על כל פני הארץ. שנהיה רעב של מהומה וכליה שלא היה מקום לקנות תבואה מסוחרים. וכתיב פני הארץ. בכל המדינה לא רק בכרך של מצרים: ב׳ ויפתח יוסף את כל אשר בהם. באוצרות שהיה למלך בכל עיר ועיר ונמכר ע״י פקידי יוסף ע״ז. ג׳ וישבר למצרים. איזה משך ימים: ד׳ ויחזק הרעב בארץ מצרים. שלא הצליחו אותם האוצרות להספיק כפי הצורך. וכלו מיד ונתחזק הרעב עוד הפעם. ע״כ. מ״א:א׳רכ״ח א׳ וכל הארץ באו מצרימה. לכרך של מצרים: ב׳ לשבר אל יוסף. שם היה יוסף בעצמו המשביר וכ״ז היה בהשגחה פרטית לתכלית המכוון שתהיה מארה באוצרות העיירות ורב ברכות ביד איש אמונים זה יוסף כדי שיהיו האחים באים לקנות בר מיד יוסף עצמו:
תורה תמימה על בראשית פרק-מא
תורה תמימה: מ״א:א׳ק״ב א׳ פרעה קצף. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, הקציף הקב"ה אדון על עבדיו לעשות רצון צדיק, ומנו – יוסף, דכתיב פרעה קצף על עבדיו וגו', ושם אתנו נער עברי א) מה שמביא פסוק ושם אתנו לא נראה כל הכרח, דהא כל הענין הפרשה הקודמת והזאת מורה על כונת הענין, ובאמת בש"ס כת"י ובדפוסים ישנים לא הובא פסוק זה. ובמ"ר איתא הלשון הקציף הקב"ה אדונים על עבדיהם, וי"ל דמכוין גם לקצף פוטיפר על יוסף, כדכתיב בפ' וישב ויהי כשמוע אדוניו ויחר אפו, וע"י נסתבב שנתנו ליוסף בבית האסורים והכרתו עם שר המשקים והמשך הענין. אמנם עם כ"ז לא נראה אותו גירסא, משום דא"כ הו"ל להביא גם הפסוק ההוא כמו שמביא הפ' פרעה קצף. .(מגילה י"ג ב') מ״א:א׳ק״ה א׳ כאשר פתר. א"ר אלעזר, מניין שכל החלומות הולכין אחר הפה, שנאמר ויהי כאשר פתר לנו כן היה. אמר רבא, והוא – דמפשר ליה מעין חלמיה, שנאמר (פ' י"ב) איש כחלומו פתר ב) נראה דר"ל כל החלומות הולכין אחר הפתרון, וכן מפורש הלשון בירושלמי מעש"ש פ"ד ה"ו. ובאור הענין, דצריך כל אדם לפתור לו חלומו לטובה, והיינו בלשון טוב, כיון שכפי הפתרון מתקיים, ולכן מבואר בסוגיא נ"ו ב' שהרואה בחלום איזה דבר שיש לו נטיה בפסוקים לטובה ולרעה, יתפוס בלשון הנוטה לטובה קודם שיקדמנו פסוק אחר ברעיון הפתרון לרעה, וכך יעלה לו, כמו למשל, הרואה נהר בחלום ישכים ויאמר הפסוק הנני נוטה אליה כנהר שלום קודם שיקדמנו פסוק אחר כי יבא כנהר צר, ועוד הרבה דוגמאות כאלה בגמרא, וכמובא עוד דוגמא בדרשא הבאה, ובהמשך חבורנו באו הרבה דוגמאות. אמנם צריך לתפוס איזה לשון מאותו ענין שחלם לו, כמו למשל שהרואה נהר אל יתפוס לשון טוב בענין הר וגבעה, וזהו הבאור מה שאמר רבא והוא דמפשר לי' מעין חלמי', והענין מבואר. .(ברכות נ"ה ב') מ״א:א׳ק״ו א׳ ויגלח. ת"ר, הרואה תגלחת בחלום ישכים ויאמר ויגלח ויחלף שמלותיו קודם שיקדמנו פסוק אחר (שופטים ט"ז) אם גלחתי וסר ממני כחי ג) עיין מה שכתבתי באות הקודם וצרף לכאן. .(שם נ"ו ב') מ״א:א׳קכ״ד א׳ ועל השנות החלום. יש אומרים החלום שנשנה מתקיים, שנאמר ועל השנות החלום אל פרעה פעמים כי נכון הדבר ד) צ"ע שלא יליף גם על מהירות קיום החלום שנשנה, וכמו שאמר יוסף שהשנוי מורה כי ממהר האלהים לעשותו, ועיין בראב"ע ורמב"ן, ופלא הוא שלא העירו מאומה מסוגיא שלפנינו. – .(שם נ"ה ב') מ״א:א׳קל״ה א׳ ויקראו לפניו אברך. [מאי אברך – אב ורך], מכאן דרכא היינו מלכותא ה) צ"ל דסמך על הפסוק וישימני לאב לפרעה וכתרגומו דין אבא למלכא. ומה שנראה לו בכלל לדרוש המלה אברך, נראה ע"פ הידוע בתכונת לשון הקודש, דרוב המלות מיוסדות משורש לא יותר מן ג' אותיות, וכל שהוא יותר מג' אין אותה המלה פשוטה ובאה לדרשא לאיזה רמז וכונה, כמו מחספס – נמחה על פס יד (יומא ע"ה ב'), שקערורית – שוקעות במראיהם (תו"כ פ' מצורע) והרבה כהנה, עי' לעיל בפסוק והנהר הג' חדקל, ואף הכא השם אברך מכיון שהוא שם בן ד' אותיות לכן דרשוהו חז"ל. .(ב"ב ד' א') מ״א:א׳קל״ו א׳ ובלעדיך וגו'. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, בשעה שאמר פרעה ליוסף ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו, אמרו אצטגניני פרעה, עבד שלקחו רבו בעשרים כסף תמשילהו עלינו, אמר להו, גונוני מלכות אני רואה בו ו) עניני מלכות בחכמה וגבורה ויופי. ובקהלת מתרגמינן הלשון ענין רע – גון ביש. , אמרו לו, אם כן יהא יודע בשבעים לשון, בא גבריאל ולמדו ולא הוי קגמר, הוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה ולמד, שנאמר (תהלים פ"א) עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע ז) פשוט דדריש הלשון שפת לא ידעתי. ובעלי הרמזים נתנו רמז לשבעים לשון בפסוק זה שמתחיל בע' ומסיים בע'. ומה שאמר יוסף ועתה ירא פרעה איש נבון וגו'. אף על פי שלא נשאל על זה ואין מן הנמוס להיות נדרש ללא שאלוהו י"ל פשוט דזה שייך לסבת החלום ופתרונו, ר"ל שנתן טעם מדוע הגיד ה' את כל אלה לפרעה, כדי שיפקד איש נבון וחכם על בטחון המדינה. ורמב"ן טרח הרבה בענין זה. .(סוטה ל"ו ב') מ״א:א׳קמ״ב א׳ וליוסף יולד וגו'. אמר ריש לקיש, אסור לאדם לשמש מטהו בשני רעבון, שנאמר וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב ח) ובתוס' הקשו מיוכבד בת לוי שנולדה בין החומות בבוא יעקב למצרים ונתעברה בארץ כנען בעת הרעב [ע' לפנינו בפ' ויגש, מ"ו כ"ז], ותרצו דלכולא עלמא לא הי' אסור רק למי שהי' נוהג עצמו בחסידות כמו יוסף, עכ"ל, והנה קשה מאד לומר על לוי בן יעקב שנהג עצמו כאחד ההמונים, והלא עליו אמר משה תמיך ואוריך לאיש חסידך (פ' ברכה), ושבט זה לא השתתף במעשה העגל, הרי שהיה מצויין בקדושה ופרישות, ונראה באור דבריהם, דבאמת לאיש שהוא מסובל בצער הרעב אין סברא להוסיף צער במניעת תה"מ שנקרא ענוי [ע"ל ס"פ ויצא], אלא רק למי שאין לו כל צער ודאגה מחמת הרעב, כמו עשירים גדולים ובעלי אוצרות תבואה וכדומה, כמו יוסף, להם ראוי להשתתף עם הצבור בצער זה תמורת צער הרעב שאין מרגישים בו. ולפי זה ניחא קושייתם מלוי, כיון דיעקב וביתו היו טרודים בצער הרעב כמבואר בפרשה הבאה לא היו מחויבים כלל במניעת תה"מ. וע"פ זה מבואר מה שהביאו בגמרא סמוך לדין זה האגדה דכל המשתתף עם הצבור רואה בנחמת צבור, ולכאורה מאי שייכות הענינים זל"ז, וכפי מה שבארנו שייכי ושייכי, דכיון דמביא ראי' מיוסף שמכיון שהוא לא הרגיש בצער ודאגת הרעב לכן ראה להשתתף בצער הצבור אף כי בענין אחר, מבואר שכך ראוי לעשות ועבור זה משתלם מדה כנגד מדה שגם משתתפים בנחמת צבור. ועיין באו"ח סי' תקע"ד בב"י וט"ז ומג"א שהרבו להקשות ולהעיר בדברי הגמרא כאן, ולפי מש"כ הכל עולה יפה ומבואר ברחבה, אלא שזה הוא דבר חדש, וצ"ע ותלמוד רב. .(תענית י"א א') מ״א:א׳קמ״ט א׳ וכל הארץ וגו' אמר רב יהודה אמר שמואל, כל כסף וזהב שבעולם לקט יוסף והביאם מצרימה, שנאמר (פ' ויגש) וילקט יוסף את כל הכסף, אין לי אלא שבארץ מצרים ובארץ כנען, שבשאר ארצות מניין, ת"ל וכל הארץ באו מצרימה ט) מפרש וכל הארץ – וכל העולם, ולא דקאי על ארץ מצרים, יען דלמעלה כתיב (פ' נ"ד) ויהי רעב בכל הארצות, ובודאי באו כולם עם כספם למצרים. והנה מבואר מאגדה זו דהרעב הי' בכל העולם וכפשטות לשון הכתוב ויהי רעב בכל הארצות, וצ"ל דהגמ' חולקת עם המ"ר כאן סוף פרשה צ' דהרעב הי' רק בג' הארצות הסמוכות למצרים. וכדעת הגמ' מפורש בתרגום ראשון למגלת אסתר שחשב את יוסף בין המושלים שמשלו מראש העולם ועד סופו, ומביא ראיה מפסוק זה. .(פסחים קי"ט א')
הרחב דבר על בראשית פרק-מא
הרחב דבר: מ״א:א׳קע״ב א׳ שנתים ימים. פי׳ הכתוב כאן שהי׳ שנתים ימים ללמוד מזה באשר הדבר מובן לכל שענין שה״מ הי׳ להגיע תכלית ליוסף וא״כ כאשר נתאחר מבואר שהי׳ ג״ז בהשגחה פרטית היינו שנה א׳ שהי׳ עוד בוטח בשר המשקים כי עוד תגיע שעת הכושר ויזכרהו. ולבתר תריסר ירחי שתא אדם מסיח דעתו מענין כדאיתא ב״מ דכ״ד ב׳ ונענש במדה עוד שנה. ואז הגיע עת הרצון לפקדהו לטובה: ב׳ ופרעה חלם והנה עומד על היאר. אין הלשון מדוקדק והכי מיבעי ויחלום פרעה חלום והנה עומד על שפת היאר. כלשון פרעה ליוסף להלן י״ז. ומזה העלו חז״ל בב״ר כונה נפלאה אמר פרעה מי מתקיים על מי אני על היאור או היאור עלי א״ל אתה על היאר הורו שיש בזה המקרא כונה שני׳ שלא מענין כ״כ דפרעה חולם תמיד כמחשב ומסתפק מי העיקר בהצלחה הנפלאה שהית׳ אז למצרים. אם הצלחת המלך הוא ובשבילו המדינה והיאור מוצלחים או להיפך ונתגלה באותו מעשה שהוא עומד על היאור שהרי כל ענין הרעב לא הי׳ אלא כדי שיתגלגל הדבר שירדו ישראל למצרים. ונגרר בזה פרעה בשביל המדינה והיאור שנגזרה ישיבת ישראל בה. ולא היתה הגזירה שישבו בגלות אצל פרעה זה כמובן: מ״א:א׳קע״ג א׳ יפות מראה. יבואר עוד להלן י״ח: ב׳ ותרעינה באחו. סמוך ליאור. ובא ללמד להפתרון שהשבע לא יהי כ״א במצרים סמוך ליאור ולא בשארי ארצות וכ״כ הרמב״ן: מ״א:א׳קע״ד א׳ עלות אחריהן. מוכיח שיהיו שבע שני רעב סמוכות לשני השבע: ב׳ ותעמדנה אצל הפרות. מוכיח ג״כ שלא יהי׳ הרעב כ״א במצרים כמו פרות היפות. ויבואר עוד בסמוך ולא כהרמב״ן: מ״א:א׳קע״ה א׳ ותאכלנה הפרות. לא כתיב שבע הפרות כמו דכתיב בפרות הטובות אלא סתם פרות שתים הנה דשתי שנים הראשונות אכלו יגיע שבע שנים הטובות ואח״כ הועיל מעט ביאת יעקב למצרי׳ שלא תכרת ברעב וע״ע להלן מקרא ל״ד: מ״א:א׳קע״ו א׳ עלות בקנה אחד. גם זה בא להוכיח שיהי׳ השובע רק במקום אחד היינו במצרים משא״כ בשבלים הרעות הי׳ בשבע קנים מפוזרים מעט. להוכיח שנתפזרו צורת השבלים הלאה ממצרים והענין דלהלן מ״א נ׳ ונ״ד ומ״ג א׳ יבואר שהי׳ בשארי ארצות שנת בצורת מקצתן שבעין מקצתן רעבים אבל לא כמו שארי שני בצורת שעשירי׳ שבעין ועניים רעבין וכאן היו עשירים רעבין ועניים שבעין. דמאכלים פשוטים שבשני שבע המה מאכלי בהמה. ובשני רעבון המה מאכלי אדם. זה הי׳ גדל בא״י. אבל תבואה ולחם לא הי׳ כלל ולא הי׳ עשירי׳ יכולין להשיג כ״א ממצרים. וע״ז הי׳ מוכיח החלום. דהפרות הרעות מוכיח שלא הי׳ אפי׳ מאכלי בהמה וזה לא הי׳ כ״א במצרים. אבל חלום השבלים מוכיח על תבואה כמשמעו. וזה הרעב הי׳ גם בא״י. והיינו שנשנה החלום בשתי צורות ולא בצורה אחת שתי פעמים. אמנם יוסף לא פתר לפרעה כ״א מה שנוגע אליו וגם כי פרעה לא סיפר ליוסף ענין ותעמדנה אצל הפרות אבל הכתוב מספר כי כך הי׳: מ״א:א׳קע״ט א׳ חלומו ואין פותר אותם. לא כתיב חלומותיו משום פרעה לבד הבין כי חלום אחד הוא והמה טעו במה שחשבו כי המה שני חלומות שהרי הקיץ בנתים וכ״כ הרמב״ן. ויוסף ביאר טעם היקיצה. כמו שיבואר: ב׳ לפרעה. עוד טעם על שלא הבינו הפתרון משום לפרעה וחשבו למאי יראה פרעה ענין שבע ורעב. והלא פרעה לא ירעב ללחם ע״כ נתעו לראות דברים רחוקים : מ״א:א׳ק״פ א׳ את פרעה. אל פרעה מיבעי וגם וידבר אינו מובן כ״כ. ויאמר מיבעי. אלא וידבר קאי על עצמו לפני פרעה כמתרעם על עצמו כמה חטא בזה שלא הזכיר את יוסף עד היום וסיפר הענין: מ״א:א׳קפ״ג א׳ נער עברי עבד. מוסיף פלא בכל פרט שהוא נער ולא למד חכמות. ועברי א״כ לא בא בכח הכישוף. ועבד ג״כ לא ניתן לבתי חכמה. וא״כ הוא ענין אלהי כמו שידוע הי׳ להם שמשפחת העברים המה למעלה מטבע שאר ב״א. (וע׳ להלן מ״ג כ״ג). ולא יפלא מהם דברים נשגבים מהליכות העולם וא״כ אין קץ וגבול לדבר: ב׳ איש כחלמו פתר. בדיוק החלום ולא החסיר מן החלום דבר שלא ביאר פתרונו: מ״א:א׳קפ״ו א׳ תשמע חלום לפתור אותו. רש״י וש״מ פירשו מלשון הבנה שאתה מבין חלום איך לפתור. ויש לפרש כמשמעו שאין אתה שומע חלום כדרכן של ב״א שמבקשים לשמוע ספור מפליא בלי תועלת אלא כדי לפתור: מ״א:א׳קפ״ז א׳ בלעדי אלהים וגו׳. כמו שאמר דניאל לנ״נ. ואנא לא בחכמה די איתי בי מן כל חייא רזא דנא גלי לי להן על דברת די פשרא למלכא יהודעון. פי׳ לא בשביל מעלתי שאני ראוי לדעת עתידות נגלה לי אלא בשביל המלך נגלה לי. כך אמר יוסף בלעדי לא מכחי ומעלתי אלא כדי שיגיע מזה שלום פרעה. יענה אלהים ע״י לכוין הפשרון: מ״א:א׳קפ״ח א׳ וידבר פרעה. בלשון עז כמו שמגיד דבר גדול ונחוץ לשמוע בשום לב: ב׳ בחלמי הנני וגו׳. לא הי׳ צריך הכתוב לשנות ספור החלום אלא הכי מיבעי ויספר פרעה ליוסף את החלום. אלא משום שיש בהם דברים שנתחדש שראה גם באיזה דיוקים שלא נתבאר בראשונה ועל כל דיוק יש פתרון בפ״ע כאשר יבואר: מ״א:א׳קפ״ט א׳ בריאות בשר ויפת תאר. לעיל כתיב יפות מראה ובריאות בשר. ומתחלה יש להבין מה שייך בבהמה שתי הלשונות יפות תאר ויפות מראה הן באדם שני ענינים הן כמבואר ברחל ויוסף. והפי׳ של יפה תאר שצורתה פנים עגולה ונאה בציורה. ויפה מראה משמש שהוא צח ואדום לא שחור ולא לבן. ומובן דבבהמה הוא ג״כ מעין זה היינו יפות תואר הוא כענין דאי׳ בב״ק דמ״ט א׳ דניפחא של עיבור נותן תואר יפה לבהמה דנראית שמנה יותר מבריאת בשר לבד. ויפות מראה הוא לענין מראה העור וכדאיתא בנזיר דל״א ב׳ אוכמא למשכא. והיינו דכתיב לעיל תחלה יפות מראה ואח״כ בריאות בשר. דתחלה צייר תאר מראה העור ואח״כ הבשר. משא״כ בזה המקרא דשני הסימנים הוא לענין הבשר מש״ה סיפר שראה שהמה בריאות היינו שמנות וגם נפוחות מעיבור. והפתרון ע״ז דציור הראשון היה אות על שנים הטובות שיצליחו גם לסחורה משום רוב תבואה שיהי׳ במצרים לבד. ולזה בא הדמיון מעורות שהוא חוץ לגוף הבהמה. והציור השני מראה שישפיעו גם לאחרים כמו פרה מעוברת דקיימא למניקה ולולד: מ״א:א׳ק״צ א׳ דלות ורעות תאר מאד. ההיפוך מנפוחות היינו שהצדדין נפולות בין העצמות ולא עוד אלא ורקות בשר. שאין בשר כלל בין עור לעצם: מ״א:א׳קצ״ב א׳ ולא נודע וגו׳. מחזה חדש שלא בא בספור החלום. והפתרון יבא במקרא ל״א. ולא בכל המקומות הי׳ הרעב שוה מש״ה ראה איזה רגע כך ואיזה רגע כך: מ״א:א׳קצ״ג א׳ מלאות. היינו החטים יוצאות למעלה מהשבולת ובא להראות אות כי יתנו לחם חוץ למצרים. ולעיל כתיב בריאת להראות שיהיו החטים מתקיימות הרבה שנים: מ״א:א׳קצ״ה א׳ ואמר אל החרטמים ואין מגיד לי. כ״ז נראה מיותר. וגם כי כבר אמר ופותר אין אותו. ועוד יש לדקדק למה לא הזכיר את החכמים ג״כ שהרי שלח גם אחרי חכמים. אלא דבר זה הוא מן שאלת פרעה ליוסף. שהוא תמה עוד מדוע אומר אל החרטמים ואין מגיד לי. ומעתה אין מקום להתפלא על החכמים שע״ז אפשר להשיב כי לא חכמו כ״כ לרדת לעומק הפרטים שבאותו חלום. אבל חרטומים שהוא מעשה כישוף שהמה היו צריכים לדעת פתרון החלום וא״כ מן התימה הוא מדוע כן הוא: מ״א:א׳קצ״ו א׳ ויאמר יוסף. הי׳ ראוי לפתור בלשון עז. כי דבר ה׳ הוא נחוץ לשמוע וכ״כ בסמוך אשר דברתי אלא משום כבוד המלך השפיל קולו כמו שאומר בקר רוח. אבל אח״כ אמר אשר דברתי שאינו אמירה אלא דבור: ב׳ את אשר האלהים עשה. ביאר בראשונה על שהחרטמים לא ידעו הפתרון. וכ״כ בספורנו. וביאר הענין. דכל החלומות צודקים. המה באים מחמת שבעל החלום יודע מהנשמע מאחורי הפרגוד והוא מודיע להאדם והחרטמים יודעים ע״י שדים מה שנא׳ למעלה ג״כ מאחורי הפרגוד ובזה יודע לפתור והודיע יוסף שזה החלום אינו אלא נבואה מה׳ כמו דכתיב ויבא אלהים אל אבימלך. אל לבן. אל בלעם. אלא דשם ההגדה גלויה וכאן הי׳ במשל. כמו נבואה ממש שבגלוי יש בא במשל. מעתה אחר שהוא דבר האלהים שוב אין ידיעה מזה להחרטמים כ״א מי שיש בו רוח האלהים: מ״א:א׳קצ״ז א׳ שבע שנים הנה. ולא אמר שבע שני השבע. לזה לבד אינו כדאי שיהי׳ דבר אלהים ביחוד לפרעה. שהרי אין בזה אלא הצלחת המדינה ועשרה ולא הי׳ מתקבל על לב פרעה ברגע זו ולא הי׳ נוח לשמוע עוד. מש״ה לא גלה דבר עד בוא לגלות דבר הרעב. כי הוא נוגע לקיום העולם שלא תכלה הארץ: ב׳ חלום אחד הוא. לא תחשוב שיהי׳ שבע שנים אחרות זה אחר זה. ובשנוי אופן השובע והרעב כמ״ש לעיל מקרא ה׳. מש״ה פירש דשני האופנים יהיו בשבע שנים הללו: מ״א:א׳קצ״ח א׳ הרקות. ביאר לו שלא כמו שדמה פרעה שהן צנומות דמשמע דמ״מ יש בתוכן דגן כ״ש. שהרי לא משמש בהם. ע״כ הודיע לו יוסף שהיו רקות ממש: מ״א:א׳קצ״ט א׳ הוא הדבר וגו׳. הרעב הוא התכלית אשר האלהים הראה את פרעה ולא השובע באשר על המלך לראות לתקן הדבר. ומעתה הוא מודיע אשר הנה שבע שנים באות שבע גדול. ע״כ יש בכח המלך לקדם את הצרה שלא תבוא כ״כ: מ״א:א׳ר״א א׳ ונשכח כל השבע. האנשים שהיו בריאים וחזקים ברב שובע יכלה כחם להיות חלושים כמו שלא הי׳ שבע כלל. וגם וכלה הרעב וגו׳. במקומות שלא תהי׳ עצה ושום לב לתקן מראש. יהי׳ כליון ממש ע״ז הראה השבלים הרקות מכ״ש דגן: מ״א:א׳ר״ב א׳ ולא יודע השבע וגו׳. הוא דבר בפ״ע שבימי השבע ג״כ לא יודע בארץ שיש שבע בעולם ותהיה תבואה נשמרת מאד: ב׳ מפני הרעב וגו׳. מפחד הרעב שיהי׳ אחריו. כמו לשון המקרא בישעיה נ״ז כי מפני הרעה נאסף הצדיק. פי׳ מפני הרעה שתהי׳ אח״כ נאסף הצדיק לפני זה כך הפי׳ כאן מפני הרעב שיהי׳ אח״כ לא יודע הטוב בשעתו והוא הפתרון על ותבאנה אל קרבנה ולא נודע וגו׳. כפרש״י: מ״א:א׳ר״ג א׳ ועל השנות החלום אל פרעה פעמים. הוא שתי שאלות. חדא מה שנשנה החלום שתי פעמים. שנית מה שהקיץ בינתים והי׳ בא החלום בשתי פעמים נפרדות: ב׳ כי נכון הדבר וגו׳. מש״ה נשנה החלום להחזיק הענין בברור ועל שבא פעמים ביקיצה בינתים וממהר האלהים לעשותו. מש״ה הקיץ להראות שיהי׳ נמהר וער לעשות מה שעליו. ודקדק יוסף לומר אל פרעה והוא מיותר ללמדנו דבאמת השנות החלום הי׳ בשביל שהי׳ שני אופני רעב כמ״ש במקרא ה׳. אבל זה השנוי לא הי׳ נוגע למצרים אלא לארץ כנען כמ״ש שם ולהלן. מש״ה דקדק דלפרעה בא השנות משום זה הטעם: מ״א:א׳ר״ד א׳ איש נבון וחכם. לא אמר איש חכם ונבון כלשון המקרא דברים ד׳ ו׳ עם חכם ונבון. דשם חכם משמעו שני אופנים. הא׳ מלומד בדבר המקובל וידיעות הרבה. והב׳ הוא בר שכל וחריצות וזהו כוונת המקרא במשלי ד׳ ראשית חכמ׳ קנה חכמה ובכל קניניך קנה בינה. פי׳ ראשית שכל וחריצות. הוא שמתחלה יקנה ידיעות הרבה ואח״כ יקנה בעמלו בהם בינה והיינו מאמרם ז״ל לגמור אינש והדר לסבור. מעתה מובן משמעות עם חכם ונבון הוא שהמה מלומדים ברוב ידיעות וגם נבונים המה בידיעות הללו ע״כ כתיב תחלה חכם ואח״כ נבון. משא״כ כאן פי׳ נבון להשכיל על רוח בני האדם ויודע להנהיגם וחכם הוא בידיעות הנחוצות לדבר איך לקיים התבואה וכ״כ הרמב״ן. מש״ה הקדים נבון לחכם דשני דברים המה בפ״ע: מ״א:א׳ר״ה א׳ יעשה פרעה. כבר ביארנו לעיל ב׳ ג׳ וד׳. וכן לעיל ל״ט כ״ב דכמה פעמים משמעות עשיה להביא אל התכלית וכן הפי׳ כאן יגיע לתכלית התמנותו של אותו נבון וחכם: ב׳ ויפקד וגו׳. האיש ההוא יפקד פקידים וגו׳ ובזה יהיו הכל כבושים ת״י ואימתו עליהם: ג׳ וחמש את ארץ מצרים. יחלק הארץ לחמש מחוזות ויהי׳ חמשה ראשי מחוזות ואמר זה המספר חמשה באשר ראה שני פרות הרעות אכלו את השבע וחמש לא עשו רעה מזה למד שחמש מחוזות יהיו מקיימים את השובע שלא יכלה השובע בלי תועלת על שני הרעב. והנה לעיל כתבנו דהי׳ בא להראות דרק שתי שנים של רעב יכלו את הארץ וזה משמעות פשוט אבל לא יכול להודיע זה לפרעה ע״כ אמר באופן אחר ובאמת החלום שבא בדבר אלהים יתפרש על הרבה כוונות כי דבר ה׳ הוא: מ״א:א׳ר״ו א׳ ויקבצו את כל אכל. היינו מאכל שאינו יכול להיות משומר כמו ירקות וכדומה. ובימי שובע זורקים אותם לאיבוד ואוכלים בר. אבל בשום לב יקבצו את כל אוכל להאכילם לבני המדינה בשני השובע כדי. ב׳ ויצברו בר. הוא תבואה שאפשר להתקיים: ג׳ ושמרו. גם יראו להעמיד בני אדם לשמור התבואה מכל נזק וכ״ז הוא ביאור על דבר החלום ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב וגו׳ כמ״ש לעיל: מ״א:א׳ר״ט א׳ אשר רוח אלהים בו. אינו כפתרון של חכם שמבין מתוך החלום שכך פתרונו וגם אינו כפתרון החרטמים שיודעים מאחורי הפרגוד מה שנאמר לו בחלום שבזה האופן אין ידיעתם בפרטות כ״כ אלא רוח אלהים בו. שיודע הכל ע״פ רוה״ק: מ״א:א׳ר״י א׳ אחרי הודיע אלהים אותך. מזה יש להבין שעל ידך יהא מתנהג הענין הנשגב בשלמות ומש״ה הודיע אלהים אותך כמו שהודיע בשביל זה את פרעה משום שבידו הדבר תלוי וכיב״ז אי׳ בתענית פ״ג בעובדא דר״י ואילפא אשר הוכיח ר״י מדשמע הוא את הב״ק ולא אילפא ש״מ דקמי לי׳ שעתא כך מדהודיע ה׳ את כל זה אותך אין נבון וחכם. אין לנו לקוות לאיש שיכלכל בחכמה ובתבונה כמוך. שרצון אלהים לסייעך בזה: מ״א:א׳רי״א א׳ אתה תהיה על ביתי. הוא עניני מדינה כמו משפטים בין אדם לחבירו וכדומה: ב׳ ועל פיך ישק כל עמי. לשון נשק וכלי זיין. ועמי המה אנשי מלחמה שומרי המלוכה וכמה פעמים משמעות עם ביחוד אנשי מלחמה כמ״ש בס׳ שמות א׳ ט׳ ובס׳ דברים כ״ז ט׳ ובכ״מ ובאשר הי׳ הדבר קשה לקבץ כל תבואות שבשני השבע לאוצרות המלוכה. וזה לא הי׳ אפשר אלא ע״י עזר אנשי חיל. ע״כ מסר כח ואון כל החיל ליד יוסף : מ״א:א׳רי״ב א׳ ראה נתתי אותך וגו׳. הוא דברי זריזות. וכדאיתא במכות דכ״ג אין מזרזין אלא למזורזין. מש״ה זרזו להשגיח על המדינה שהרי חיות כל הארץ תלוי בו: מ״א:א׳רי״ד א׳ אברך. מלשון ריכא כפרשב״ם. אבל לא כמו שפירש שהוא לשון מלוכה ממש אלא שררות והנהגה ומש״ה מתפרש יפה לשון אברך אב של שררות שכל שררה שבמצרים תהיה תחתיו ומפרש עוד ונתון אותו על כל ארץ מצרים. לא רק שררות עיר המלוכה אלא על כל ארץ מצרים: מ״א:א׳רט״ו א׳ אני פרעה. כפרש״י דמש״ה גזירתי גזירה אשר בלעדיך וגו׳ וכן פי׳ ברבה מאני של בו״ד אתה יודע מהו אני של הקב״ה כו׳ הרי פירשו משמעות אני כאן ישיות שלי ועי׳ מש״כ בס׳ במדבר פ׳ שלח בפסוק ואולם חי אני: ב׳ ובלעדיך לא ירים איש את ידו. דמתחלה כשעשאו למעלה על ביתו ועל חילו אינו במשמע אלא שיהי׳ הראש אבל לא שיהיו כל הפקידים נעשים רק על ידו ואפשר שמי שתחתיו ימנה ראשים שתחתיהם מש״ה הוסיף שלא תהי׳ שום הרמת יד לחתום בעניני משפטי המדינה והרמת רגל בהלוך למלחמה בלי ידיעת יוסף כדי שיהא יוסף מכיר את כל הממונים אפילו הקטנים בשמם ובטבעם ובזה הראה פרעה שאינו סומך ע״ד שום אדם זולת דעת יוסף: מ״א:א׳רט״ז א׳ את כל אוכל. אפי׳ שאינו מתקיים והוא נקרא אוכל באשר נאכל כמו שהוא חי ע״פ רוב: ב׳ ויתן אכל בערים. בשני השובע ולא ידעו מטוב השובע: ג׳ אכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה. ולא הוליך למרחוק. משום דמאכל כזה מתקלקל ונאכל רק כשהוא חי וע׳ מ״ש בס׳ במדבר ל״ה ז׳. ובזה נשאר הדגן שנקרא בר בשלימות: מ״א:א׳רי״ז א׳ ויוסף בן שלשים שנה וגו׳ ויצא וגו׳ ויעבר וגו׳. כ״ז קאי על בן שלשים שנה. דכ״ז העסק הגדול העמידה והיציאה והעברה בכל ארץ מצרים הכל היו בשנה אחת שהיא שלשים ליוסף: מ״א:א׳רי״ח א׳ לקמצים. כל מלא היד של שבלים נתמלא תבואה מחמת שהיו מלאות וגדולות: מ״א:א׳ר״כ א׳ כחול הים. אי בא המקרא לצייר את הרבוי לבד לא הי׳ מקום להוסיף ולכתוב הרבה מאד. שהרי אין לך מרובה יותר מחול הים. אלא זה ציור על הקיום. שאין דרך התבואה להשהות שבע שנים שלא יתקלקל ע״י שנוי האוירים כדאיתא ספ״ג דגיטין. אבל יוסף נתחכם או שהי׳ בסייעתא דשמיא שהי׳ חזק כחול הים שמתגבר על המים שבים כך היה התבואה מתגברת על ים האויר שלא ישטפם ויקלקל וע׳ לעיל כ״ז י״ז: ב׳ כי אין מספר. לא שחדל משום שלא נחשב בעיניו מחמת שהי׳ הרבה אלא משום שאין מספר: מ״א:א׳רכ״א א׳ בטרם תבוא שנת הרעב. מטעם הידוע בגמ׳ תענית פ״א שאסור בתה״מ בשנת הרעבון והא דקשה מלוי ששמש מטתו מבואר בהע״ש פ׳ ויגש דלא אסור אלא בשנת רעבון של כליה ר״ל משא״כ ברעבון של בצורת ובא״י לא הי׳ רעבון של כליה. דאי הי׳ הרעב כמו במצרים היו כולם מתים ברעב אלא גדל ירקות ועשב השדה שהיו ב״א אוכלים משא״כ במצרים לא גדל כלל: מ״א:א׳רכ״ב א׳ את כל עמלי. שהייתי עמל עד כה באופן רע ונבזה : ב׳ ואת כל בית אבי. הודה ג״כ על שלא הי׳ לבו נרדף לבית אביו. כי הי׳ מתבלבל עי״ז מלעשות עסקיו הגדולים והא שלא השתדל באמת להודיע לאביו הוא משום שהיו החלומות אצלו כנבואה. ומוטל הי׳ עליו שלא לגרום ביטולם ולא יהא ככובש את נבואתו ועוד יבואר בזה לפנינו: מ״א:א׳רכ״ד א׳ אשר היה בארץ מצרים. כבר ביארנו ע״פ משל הפרות והשבלים שלא היה שבע גדול אלא במצרים. ועדיין אינו מדוקדק למאי כתיב בארץ מצרים. ונראה דבא״י ע״כ לא גדל גם בשנה שביעית תבואה דאי גדל לא היה רעב בשמינית שהרי תבואה נאספת בסוף השנה על להבא אלא לא גדל גם בשנה שביעית משא״כ במצרים היה שבע רב בכל שבע שנים אבל יוסף היה לוקח התבואה. והירקות נאכל מש״ה בבוא השמינית לא היו ירקות שהרי המה נרקבים ותבואה נלקח לאוצר המלך. מש״ה הרגישו מיד הרעב מש״ה כתיב דשבע שני השבע לא היה כ״א במצרי׳ ולא בא״י: מ״א:א׳רכ״ה א׳ ותרעב כל ארץ מצרים ויצעק העם וגו׳ ויאמר פרעה לכל מצרים. שנוי שלש לשונות בזה כל ארץ מצרים שהכונה האנשים והעם ולכל מצרים. וגם מהו אשר יאמר לכם תעשו. ועוד לא נזכר פתיחת האוצרות עד שנזכר עוד הפעם והרעב היה וגו׳ וא״כ מה זה אמר יוסף. ופרש״י בשם המדרש ידוע. אבל לפי הפשט האי ותרעב וגו׳ עוד לא היה אלא בצורת והעשירים עוד היה להם תבואה משנים שעברו שהטמינו מיוסף ואנשיו או בסיבה אחרת. אבל העניים היו רעבין. והעם היינו אנשי חיל כמש״כ לעיל מ׳ ובס׳ שמות ר״פ בשלח ובכ״מ. ודרך המלוכה בשעה שבני חיל יש להם עבודת המלוכה ניזונים מאוצרות המלך אבל בשעת מנוחה ואין עושים כלל. המה מפוזרים בארץ וניזונים ומתפרנסים בבתי עם הארץ. וכאשר הרגישו בעלי הארץ ביוקר ורעב של בצורת היתה עינם צרה לזון את העם היינו אנשי חיל. ויצעקו לפרעה שהרי המה עמו ותופשי מלחמתו בעת הצורך: ב׳ ויאמר פרעה לכל מצרים. בין לבעה״ב שלא היה להם לצעוק כ״כ ומ״מ המלך ידע בצרתם. בין להעם שצעקו: ג׳ לכו אל יוסף אשר יאמר וגו׳. ולבעה״ב היתה האמירה כדרך בני אברהם יו״י. לעשות אופנים בעת בצורת שיגיע גם לדלי העם לחם צר. ולהעם היתה האמירה להמציא מלאכה ועבודה לפניהם כמו לשמירת המדינה מרציחה וכדומה שמצוי הרבה בעת בצורת ובזה היו ניזונים מאוצר המלך. וכ״ז נוגע לתכלית המכוון שעי״ז חקר ודרש יפה ביאת אחיו: מ״א:א׳רכ״ז א׳ על כל פני הארץ. שנהיה רעב של מהומה וכליה שלא היה מקום לקנות תבואה מסוחרים. וכתיב פני הארץ. בכל המדינה לא רק בכרך של מצרים: ב׳ ויפתח יוסף את כל אשר בהם. באוצרות שהיה למלך בכל עיר ועיר ונמכר ע״י פקידי יוסף ע״ז. ג׳ וישבר למצרים. איזה משך ימים: ד׳ ויחזק הרעב בארץ מצרים. שלא הצליחו אותם האוצרות להספיק כפי הצורך. וכלו מיד ונתחזק הרעב עוד הפעם. ע״כ. מ״א:א׳רכ״ח א׳ וכל הארץ באו מצרימה. לכרך של מצרים: ב׳ לשבר אל יוסף. שם היה יוסף בעצמו המשביר וכ״ז היה בהשגחה פרטית לתכלית המכוון שתהיה מארה באוצרות העיירות ורב ברכות ביד איש אמונים זה יוסף כדי שיהיו האחים באים לקנות בר מיד יוסף עצמו:
פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-מא
רשב"ם: מ״ו:א׳קכ״ב א׳ לאלהי אביו יצחק – שעשה שם יצחק מזבח בבאר שבע כשנגלה לו הקב"ה, כמה שנאמר בפרשת אלה תולדות יצחק ועשה גם הוא שם זבחים כמו שעשה אביו. מ״ו:א׳קכ״ג מ״ו:א׳קכ״ד מ״ו:א׳קכ״ה א׳ אעלך גם עלה – כלומר: ארד עמך וגם עלה אעלך, כמו: וברכתם גם אותי. ב׳ גם עלה – שנקבר עם אבותיו במערת המכפלה. ג׳ ישית ידו על עיניך – על ענייניך וצרכיך ישתדל לעשותם, כדכתיב: ישית ידו על שנינו. מ״ו:א׳קכ״ז מ״ו:א׳קכ״ח מ״ו:א׳קכ״ט מ״ו:א׳ק״ל מ״ו:א׳קל״א מ״ו:א׳קל״ב מ״ו:א׳קל״ג מ״ו:א׳קל״ד מ״ו:א׳קל״ה מ״ו:א׳קל״ו א׳ כל נפש בניו ובנותיו – של יעקב ולאה הכל ל"ג עם יעקב. ורבותינו פירשו: זו יוכבד שנולדה בין החומות. מ״ו:א׳קל״ז מ״ו:א׳קל״ח מ״ו:א׳קל״ט מ״ו:א׳ק״מ מ״ו:א׳קמ״א מ״ו:א׳קמ״ב מ״ו:א׳קמ״ג מ״ו:א׳קמ״ד מ״ו:א׳קמ״ה מ״ו:א׳קמ״ו מ״ו:א׳קמ״ז א׳ יוצאי יריכו – הבאים מצרימה. ב׳ כל נפש ששים ושש – כי יעקב שהוא מחשבון של שלשים ושלש של לאה אינו בכלל יוצאי יריכו, כי יוצאי יריכו לא היו כי אם ששים ותשע. וכן משה אמר: בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה שיעקב ובניו היו שבעים. מ״ו:א׳קמ״ח מ״ו:א׳קמ״ט מ״ו:א׳ק״נ א׳ עוד – הרבה, כדכתיב: כי לא על איש ישים עוד. מ״ו:א׳קנ״א מ״ו:א׳קנ״ב מ״ו:א׳קנ״ג א׳ והאנשים רועי צאן – כל זה אמר יוסף לפרעה. מ״ו:א׳קנ״ד מ״ו:א׳קנ״ה א׳ כי תועבת מצרים – נבזים היו בעיניהם כל רועי הצאן, כי מאוס הצאן בעיניהם בין לאכילה בין לזבח, כדכתיב: הן נזבח את תועבת מצרים וגו'.
תולדות יצחק על בראשית פרק-מא
תולדות יצחק: מ״ג:א׳ש״ז א׳ כי אתי יאכלו האנשים בצהרים. יש להקשות למה רצה שיתענו עד הצהרים. תשובה שבכאן צהרים פירושו סעודה ולזה תרגום אונקלוס צהרים שירותא כלשון חכמינו ז"ל כלבא ליכול שירותיה ובמקומות אחרים שאומר צהרים מתרגם טיהרא כמו והיית ממש בצהרים בטיהרא: מ״ג:א׳שכ״ד א׳ ויתמהו האנשים איש אל רעהו ממה תמהו וא"ת שהוא צוה שישבו פלוני בראשונה ואחריו פלוני כפי שנותיהם ובכורתם זהו דרש שלא אמר ויושיבם הבכור כבכורתו אלא וישבו. ועל דרך הפשט לפי שראו שיוסף אינו אוכל עם המצריים וגם אינו אוכל עמהם אמרו מי הוא זה ומאי זה עם הוא אם מצרי יאכל עמהם ואם עברי יאכל עמנו ומזה תמהו:
צרור המור על בראשית פרק-מא
צרור המור: מ״ב:תתקצ״ג א׳ ויאמר יעקב לבניו למה תתראו. י"א שהוא כמו המה יביטו יראו בי. ויש אומרים למה תתראו לילך לארץ כנען למקום שבאים לקנות תבואה. פן יכירו בכם או יעלילו בכם. טוב לכם לילך למצרים. ובמדרש אמרו למה תתראו להראות עצמכם שיש לכם תבואה. אחר שכל העולם רעבים. כאומרם ז"ל אמר רב יהודה אמר רב בשם רבי כל המרעיב עצמו בשנת רעבון ניצל ממיתה משונה. שנאמר ברעב פדך ממות. פדך ברעב מבעי ליה. אלא פדאך ממות ממיתה משונה. והרצון בזה שצריך להרעיב עצמו ולא יאכל לשבעה. אלא שיחלוק מפתו שראוי לו לאכול לעניים. כמאמר שלח לחמך על פני המים ולא אמרה הלחם. ואולי אמר להם למה תתראו. כמי שיש לו תבואה ולא תשתדלו לראות מהיכן תביאו תבואה. כי אין לכם להמתין עד שתכלה הפת מן הבית. כי החכם עיניו בראשו בתחלת הדבר לראות את הנולד. ואני שמעתי כי יש שבר במצרים לכו שמה להביא תבואה. ונחיה שנקיים התבואה שבידינו ולא נמות ביני וביני שתביאו תבואה אחרת. והנכון שאמר למה תתראו. לפי שראה אותם עצלים ועצבים לפי שכמו ששמע יעקב שיש שבר במצרים כן שמעו הם. וכמו שראה אביו כן ראו הם כי לא היו חרשים ועורים. אבל נתנו אל לבם במכירת יוסף שמכרוהו לישמעאלים ההולכים להוריד מצרימה. ולכן נתעצלו ויתעצבו האנשים מאד ויאמרו איך נרד למצרים לראות אחינו שבוי ואסור בכבלי ברזל כעבד. ואם באולי לא נמצאהו שם. יהיו שם הישמעאלים אשר מכרנו אותו להם ויהיה חרפה גדולה לנו ותכסנו כלימתנו. כי יאמרו לנו שאנו בוגדים גדולים שמכרנו אחינו בשרינו. ואולי יתנו לנו כמרגלים את הארץ. ואולי יחייבו אותנו בדין המלכות. כי לכל הדתות אנו חייבים מיתה. וכזה וכזה היו מדברים אלו עם אלו עד שהיו מראים חרונם ועצבונם בפנים והיו מבוהלים ודחופים ועצלים. לפי שראו ההליכה למצרים היתה מוכרחת. ולכן אמר להם אביהם בני למה תתראו פניכם רעים ועצלים וחלשים ואתם גיבורים כאריות. רדו שמה בלי פחד ודאגה ועצלה. והוא לא ידע כי פחדו בציון חטאים. ויורה על זה מה שאמר וירדו אחי יוסף עשרה. כי למה צריך עשרה כי בשנים מהם די. ועוד למה הזכיר בכאן אחי יוסף כי ידוע הוא. אבל זה הויכוח היה ביניהם בענין שלא רצו מקצתם לילך בטענה מספקת. כי אחר שכולם היו במכירה ראוי שיהיו כולם בעונש. או יקבלו כולם הבושה. או אולי איש את רעהו יעזורו אם יצטרכו לכך. וזה היה בעון הויכוח שהיה להם כשהיו אסורים כשאמר להם שלחו מכם אחד כמו שנפרש בעז"ה. ולכן אמר וירדו אחי יוסף עשרה. כי בסבת היותם אחי יוסף ומכרוהו ירדו עשרה. ואולי הם היו רוצים להוליך לבנימן עמהם. בענין שבזכותו ינצלו או שיעזור להם. ויעקב לא רצה כי אמר פן יקראנו אסון בהם אחר שהם נעצבים וחרדים. או אולי שלא יעשו לו כמו שעשו ליוסף. ולסבת זה היו מטמינים עצמם בתוך הבאים וחשבו שכן יהיה במצרים שיטמינו עצמם. והם לא ראו כי יוסף הוא השליט לא יוכלו להתעלם. ועם מעלתו הוא עצמו היה המשביר לכל עם הארץ. בענין שאין נעלם מנגד עיניו. ולכן ויבואו אחי יוסף להשלים חלומו וישתחוו לו ארצה. וחזר לומר וירא יוסף את אחיו. לומר שמיד כשהשתחוו ראה שהיו אחיו ולא היה מאמין הדבר. ולכן חזר לראותם פעם אחרת ויכירם וידבר אתם קשות ויאמר אליהם מאין באתם. ואח"כ חזר לומר וידבר יוסף את אחיו וגומר ויאמר אליהם מרגלים אתם. ואם כן היכן הם הדברים הקשים שדבר עמהם. כי באמרו להם מאין באתם לא היו קשות. אבל זה יורה על מה שכתבתי כי אחר שהם היו מפחדים לירד למצרים פן יקראום אסון. מהצל היו מפחדים. ולכן כששאל להם מאין באתם. אמרו עלילה היא זאת כי מה לו למלך לשאול מאין באנו או להיכן הלכנו מה שלא שאל לאחרים נראה כי מגורותינו בא לנו. ולפי שהיה ספק ליוסף. שאולי כמו שהוא הכיר להם כן הכירו הם ליוסף בדיבורו שאמר מאין באתם. לכן אמר כי אחר שראה שלא הכירוהו והשיבו לו מארץ כנען. בזה ידע שהוא הכיר לאחיו והם לא הכירוהו. ולכן חזר לומר ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו בדיבורו. וכשראה כן אמר זה עת לשחוק ולזכור חלומותי. בענין שיתקיימו מכל וכל. ויאמר להם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם. כלומר סוד וסתר הארץ באתם לראות. כי ערוה נופלת על דבר שראוי להסתר כמו ערות אביך לא תגלה. והם אמרו שלא היו מרגלים. ונתנו טעם לדבריהם ואמרו כולנו בני איש אחד ולא יצאנו כולנו מרשותו לרגל את הארץ. אחר שהוא מיוחד תמים בדרכיו. ואמר להם לא כי ערות הארץ באתם לראות וזאת איננה ראיה. כי אולי יצאתם שלא ברשותו ויש צדיק מוליד רשע. והם אמרו י"ב אנחנו. זאת התשובה אינה ראיה יותר מהראשונה. אבל הרצון בזה שהחזיקו עצמם בדברים הראשונים כדי להשמר מהשינוי. כי השינוי בדבר הזה הוא דבר סכנה. ולכן אמרו י"ב אנחנו בני איש מיוחד להסכים לדברים הראשונים. בארץ כנען. לקיים מה שאמרו מארץ כנען באנו לשבור אוכל. ונתנו טעם למה לא באו השנים האחרים עמהם לאמת לו דבריהם. ואמרו האחד איננו והקטן נשאר עם אבינו לשרת אותו. ואחר שהוא חי לא ישלח עשרה בנים להכניסם בסכנת המרגלים. וכשלא מצא יוסף שינוי בדבריהם. החזיק בדבריו לומר מרגלים. כי לא דברתם נכונה. ואין זאת ראיה שאתם כנים. כי אולי יצאתם שלא ברשותו. בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה. וכוונתו לא היתה להשבע לשקר. כי מי שנתן לו כל הכבוד הזה. אבל יוסף חשב מחשבת אמת. כשראה כל אחיו שאמרו שבאו לשבור אוכל. אמר איך איפשר שכולם כמו שמכרוני. באו לשבור אוכל. כי די בשנים מהם. אלא שיצאו לבקש אחיהם בטענת לשבור אוכל והיא כוזבת. ולכן אמר להם לבקש ולראות אי בהסתר באתם כמרגלים שבאו לרגל ולגלות איזה דבר. ולכן כשא"ל (בשאר) בני איש אחד. לא האמין להם אחר שבאו כולם ביחד. וזהו מה שאמר על תשובתם לא כי ערות הארץ סוד וסתר הארץ. או סוד וסתר אדון הארץ באתם לראות. ובאמרם שנים עשר והאחד איננו החזיק בדברו. ואמר הוא אשר דברתי שבאתם לבקש אותו אחד שנאבד מכם. אחר שבאתם כלכם ביחד. ולפי שלא ראה אתם לבנימן רצה לידע ממנו. כי אולי עשו לו כאשר עשו ליוסף. ולכן אמר בזאת תבחנו חי פרעה כי אם בבא אחיכם הקטן. וזה יהיה לאות עליכם. ואם לא תביאוהו חי פרעה כי מרגלים אתם כי לבקש איזה סוד וסתר באתם. ושבועתו היתה אמיתית כי חשב שבאו לבקש אותו. והשבועה היתה אמיתית שלא יצאו כולם וזהו שלחו מכם אחד. ואמר להם שאינו איש מצרי כי אין יראת אלהים במקום ההוא. אבל את האלהים אני ירא. ואם האמת שבאתם לשבור אוכל לטפכם אחיכם אחד יאסר והנשארים יביאו שבר רעבון בתיהם. ואת אחיכם הקטן תביאו אלי כי זאת היתה כוונתו. ואולי אמר את האלהים אני ירא אע"פ שנשבעתי באפי בחי המלך אם תצאו מזה יש בשבועה הזאת סכנת נפשות ועל סכנה לא חלה השבועה. ויראת אלהים יקרה היא בעיני מהשבועה. ועכ"ז יש לשאול מה טעם אמר בראשונה שלחו מכם אחד. ואח"כ אמר אחיכם אחד יאסר. ואחר שאמר אחיכם אחד יאסר. למה לקח הוא מאתם את שמעון ולא הניח הדבר בבחירתם. ועוד מהו שאמר ויעשו כן. וי"א כי כשאמר להם יוסף את האלהים אני ירא ודיבר להם דברים טובים דברי ניחומים והיה חומל עליהם ועל טפם שלא ימותו. נשאו ק"ו בעצמם ואמרו. ומה זה שאינו מדתינו הוא ירא אלהים. ואף על פי שדבר אתנו קשות ואסף אותנו אל משמר עכשיו הוא מתחרט ואומר שהוא ירא אלהים. כ"ש אנחנו שיש לנו להתחרט מעונותינו ולחזור לשם ולירא מלפניו ולעשות כמו שהוא עשה. וזהו ויעשו כן שאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו ונתחרטנו מעונותינו וזהו דרך הלצה. כי פירוש ויעשו כן שהסכימו לעשות דברו. לפי שהיו דבריו על נכון. אבל כשאמר שלחו מכם אחד. לא אמר ויעשו כן. לפי שלא הסכימו לדבריו והיו אונסים. ולכן אסף אותם אל משמר שלשה ימים. ועכ"ז לא הסכימו בזה לפי שכל אחד היה רוצה לילך כדי לפטור עצמו. ולכן חזר ואמר להם זאת עשו וחיו את האלהים אני ירא. כי מה שאמרתי אליכם בראשונה אינו מן הדין כי כל אחד יאמר אני אלך. אבל אם כנים אתם אין לכם לפחוד וישאר אחד מכם. וכשתביאו אחיכם הקטן את אחיכם אתן לכם. וכשראו דבריו על נכון אמר ויעשו כן. לומר שהיו רוצים לעשות כאשר אמר והתחילו לדבר בזה לראות מי הוא זה שישאר. ואולי היו אומרים שמי שנמצא אשם בדבר יוסף הוא ראוי שישאר. ואז אמרו כולם אבל אשמים אנחנו על אחינו. כלומר לא תאמר כן כי כולנו אשמים וחייבים בשוה. אחר שראינו צרת נפשו בהתחננו. ולכן השם מודד לנו מדה כנגד מדה שאנו צועקים ואין אנו נענים כמו שהתחנן אחינו אלינו ולא שמענו אליו. וע"כ באה אלינו הצרה הזאת. וראוי לנו להצדיק דין שמים ולהסכים באיש אחד ממנו שישאר ואז אמר ראובן הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד. ולא תאמרו שכולנו חייבים ואשמים. כי אני לא חטאתי בזה. ורצה להודיעם כי חטא אחר היה בכאן זולת הנער. כי אם לא היה בכאן אלא חטא הנער אני לא חטאתי בזה. אבל מחיתי בידיכם ולא שמעתם. ועכ"ז אני רואה שגם דמו נדרש ממני ומכם. באופן שאני אומר כי חטא אחר יש כאן. וגם דמו של אותו עון נדרש כמו דם הנער. באופן שלא הסכימו מי הוא שישאר. ואולי ראובן אמר זה לפי שכולם היו מסכימים שישאר הוא אחר שהוא בכור. וכמו שמתחילין ממנו בגדולה כך מתחילין ממנו בפורענות. ולכן אמר להם איני רוצה בכך אחר שמחיתי בידכם ולא שמעתם. וראוי היה לכם לשמוע דברי כפי דין התורה. ולא די שלא שמעתם בקולי אלא שגם דמו תדרשו ממני להשאר בבית האסורים. וכששמע יוסף שלא היה הסכמה ביניהם לא רצה להניח אליהם בבחירתם: מ״ב:א׳ט״ז א׳ וישב אליהם וידבר אליהם קשות. כמו וישב משה אל ה'. ואמר להם עכשיו אני רואה שאתם מרגלים. ולכן אתם מפחדים ולא הסכמתם במאמרי. ואני רוצה לסלק המחלוקת מכם ויקח מאתם את שמעון. ואמר כי המליץ בינותם. לרמוז שחשבו שלא היה מבין לשון הקודש אחר שיוסף היה מליץ בין כל הבאים לשבור אוכל ומבין לשונם כאומרו שפת לא ידעתי אשמע. כ"ש שאשמע לשוני שהוא לשון קדש. ועוד אני סבור כי כשנפל זה המחלוקת ביניהם זה אומר ישאר פלוני וזה אומר ישאר פלוני. שמעון ולוי ידעו סוד הדבר וראו שכל אחיהם מבחוץ והם מבפנים. ונתחרטו מעונותיהם והודו על פשעיהם. ודברו זה עם זה ואמרו אבל אשמים אנחנו. כלומר באמת אנחנו אשמים וחייבים בדבר אחינו בשרנו שראינו צרת נפשו ולא שמענו אליו. ואחינו כולם מבחוץ ובעונינו באה לכולנו הצרה הזאת. ואז אמר להם ראובן כן אמרתם ואתם יודעים שהייתם מותרים ממני ולא שמעתם. ועכשיו גם דמו נדרש ממני ומכם. וכששמע יוסף דבריהם שב לדבר קשות עם כולם ולקח מאתם את שמעון בענין שלא יבינו הדבר. וזה לפי שהוא ידע האמת כי שמעון ולוי עשו לו כל זאת כמו שהודו עכשיו. ולפי ששמעון היה מסית ללוי כמו שכתבתי למעלה לקח מאתם את שמעון. ועוד לפי שהוא לקחו להשליכו לבור דכתיב ויקחהו וישליכו אותו הבורה ויקחהו כתיב בלא וא"ו. להורות כי אחד לקחו והוא שמעון. ולכן ויקח מאתם את שמעון. וזה נ"ל דרך האמת צלולה אחר שכתוב כאן ויאמרו איש אל אחיו. וכתיב במכירה ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא: שוב מצאתי בזוהר שהסכימו על זה ואמרו בזאת הפרשה. ויאמרו איש אל אחיו. מי הוא איש ומי הוא אחיו. איש זה שמעון דכתיב והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית. אחיו זה לוי דכתיב ביה ואת אחיו לא הכיר ע"כ. ובמדרש אמרו בתחלה כשאמר להם שלחו מכם אחד ולא אמר להם שיוליך תבואה לבתיהם לא קבלו ממנו. אמרו כל כך אנו מתעכבים עד שילך זה לארץ כנען וישוב. אם כן הוא בני בתינו מתים ברעב. אלא נעמוד כולנו עד נראה איך יפול דבר. כיון שאמר להם את האלהים אני ירא איני חפץ שימותו בתיכם ברעב. שאם אחד מכם ילך אינו יכול להוליך תבואה ע"י כלכם. אלא הא' מכם יאסר והט' ילכו. מיד קבלו ממנו הה"ד ויעשו כן. אח"כ סיפר שהלכו להם. ויפתח הא' את שקו הוא לוי שנשאר יחידי. כמאמרם ז"ל שהוצרך לפתוח שקו ולא האחרים. לפי שהאחרים קנו תבואה במצרים כולם לחמוריהם. ולוי לא היה דעתו מיושבת עליו משמעון ושכח והוצרך לפתוח שקו. ואמר וגם הנה באמתחתי כסף שמעון עם כספי. ויאמרו מה זאת עשה אלהים לנו. יצר הרע יסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. וסיפר שהגידו לו את כל הקורות אותם בלי תוספת ומגרעת. והכתוב פעם יחסר פעם יוסיף. וסיפר דברי יהודה לפי שהיו נכונים ונתישבו על לב יעקב לפי שא"ל אנכי אערבנו. וכן לפי שעצת יהודה היתה שימתינו עד שתכלה הפת מן הסל. ולכן א"ל כי לולי התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמים. ולא אמר אלה פעמים אלא זה. דבר שהוא כפעמים. וזה שבנו שהוא כמו בשנו. כי אנחנו בבושה גדולה על שלא שבנו אליו. וכן ויעקבני זה פעמים ולא אמר אלא דבר א' שהוא כשתים. וזהו את בכרתי שמתחלף לברכתי:
אבן עזרא על בראשית פרק-מא
אבן עזרא: {א} ויהי מקץ. לא פי' הכתוב תחלת זה החשבון. וכן ויהי מקץ ארבעים שנה. וכן ובעוד ששים וחמש שנה. ויהי בשלשים שנה. ויתכן להיות שזה החשבון ליציאת שר המשקים מבית הסהר. או לשבת יוסף שם: וטעם ימים. כבר בארתיו. ופרעה חלם. היה חולם. וכן ורבקה שומעת: {ב} באחו. י"א עמק שבו צמחים. וי"א שהוא שם צמח. הבי"ת נוסף כבי"ת השביעני במרורי' ועל שני הפירושים כי הוא בין אחים יפריא הוא ואחיו בן אמו: {ה} שבלים. לשון רבות נקבות ואם הוא במ"ם. כמו נשים ופלגשים: שדופות. שארע שדפון מרוח מזרחית. כי נקרא מזרח קדם בעבור צאת השמש בתחלה: וטעם המלאות. כמו הבריאות: {ח} ותפעם רוחו. מבנין נפעל כמו נפעמתי ולא אדבר. וי"א שהכל מן גזרת הולם פעם. והטעם שהרוח דומה לגוף המוכה: חרטומי. מלה מרובעת ויתכן להיות ארמית או מצרית. והם חכמי התולדות: ואת כל חכמיה. במזלות ופתרון חלומות: {ט} את חטאי. אע"פ שאזכיר חטאי: {י} פרעה קצף על עבדיו. לפי דעתי כי אין פרעה שם עצם רק שם תאר. והוא מלשון מצרים כמו חירם בצור. גם היום יקרא כל מלך גדול על ישמעאל נגיד המאמינים על כן מצאנו פרעה בימי אברהם ובימי יוסף ומת פרעה וקם פרעה. וכן בימי ירמיהו. הלא תראה הכתוב יפרש מה טעם פרעה כי הוא מלך מצרים והעד חפרע שהוא שם העצם. וכן פרעה נכה כי נכה שם העצם. ואל יקשה עליך דרש כסא שלמה כי לא לקחו מלך מצרים. ועד שני שאמר שר המשקים פרעה קצף. וכן אמר יוסף אלהים יענה את שלום פרעה. הראה את פרעה. יעשה פרעה. ואין מדרך המוסר להזכיר עם המלכים שם העצם: אותי ואת שר האופים. אמר אותי פעם שנית. כי כן דרך הלשון כמו ואני אנה אני בא: {יא} איש כפתרון חלומו. כבר פירשתיו: {יג} אותי השיב. פרעה. וי"א שהוא בדבור השיב ותלה. או בפתרון: {יד} ויריצהו. שלוחי פרעה: ויגלח. המגלח: {טז} בלעדי. מלה אחת מורכבת משתי מלות. והטעם שב אל תשמע חלום לפתור אותו. אמר יוסף בלעדי פתרוני יענה אלהים את שלום פרעה. וי"א כי טעמו בעבור שאמר לו כי אתה פותר חלום אמר בלעדי הוא הפותר והוא אלהים שיענה את שלום המלך: וטעם יענה. שימציא תמיד. וכן כי האלהים מענה בשמחת לבו. וכן הארץ תענה והוא קרוב ממשמעו: הוסיף דלות.ותחת מראה אמר תאר. כי זה קרוב מזה: {כא} ומראיהן. ומראה כל אחת מהן רע. ופה הוסיף לפרש חלומו שראה שבאו הפרות הטובות בקרב הרעות והיו כאשר היו בראשונה: {כג} צנומות. אין לו חבר במקרא וטעמו כמו רקות. וי"א שפירושו צלמים כי כן בלשון ישמעאל: {כט} שבע גדול. שם כמו רעב. על כן יטעה האומר בתפלת שבת ובשובע כלכלתנו בוי"ו כי שובע שם הפועל הוא והנכון ובשבע כלכלתנו בלא וי"ו: {לא} וטעם ולא יודע השבע. ממראיהן רע כאשר בתחלה: {לב} ועל השנות. בנין נפעל מגזרת שנים וטעמו הפרות והשבלים גם הוא לעד כי הדבר נכון הוא ובעבור היות שני החלומות בלילה אחד לעד כי ממהר האלהים לעשותו: {לד} יעשה פרעה. זו העצה או יקנה. כמו עשה לי את החיל הזה: וחמש. שיקנה החומש: {לה} ויצברו בר. הפקידים וי"א כי טעם בר להיותו עם שבליו. והנכון בעיני שנקרא בר אחר מלאכת לזרות או להבר. והאומר כי אויר מצרים לח בעבור היאור ולא יעמד שם דגן ז' שנים. יוכל לערבו עם דברים שיעמידוהו: {לח} הנמצא כזה. בנין נפעל והוא פועל עבר כאומר הנמצא בעולם כזה. ויתכן להיות הנו"ן סימן המדברים הנמצא אנחנו כזה. דברי פרעה אל עבדיו: {מ} אתה תהיה. שר על ביתי: ישק. דגשות השי"ן לחסרון נו"ן נשק והוא נגיד החיל. וי"א שהוא מגזרת נשיקה בדרך רחוקה: רק הכסא אגדל ממך. ידוע כי אגדל פועל עומד וטעמו לא תהיה לי גדולה ממך רק גדולת הכסא. ואין כי מנעורי גדלני כאב פועל יוצא. רק פירושו גדל עמי. ודרך אגדל ממך במקרא ידועה כמו נובלת עלה. ותאבדו דרך: {מא} ראה נתתי אותך. שמתיך למעלה על כל ארץ מצרים: {מב} בגדי שש. מפורש בפרשת ויקחו לי תרומה: רביד הזהב. כמו מרבדים רבדתי ערשי: {מג} המשנה. מגזרת שנים. כי המלה כאחד ואחריו המשנה כמו שני לו. ואחריו השליש כמו שלישי: מרכבת. עץ נתונה על ארבעה סוסים. ומרכבת שלמה לעדה: אברך. כל אדם קורא לפניו אכרע ואשתחוה. וזו המלה מבנין הכבד הנוסף. ויברך על ברכיו מהקל וכלם מגזרת ברכים. ויאמר רבי יונה המדקדק הספרדי כי אברך שם הפועל והאל"ף תחת ה"א. כמו אשכם ושלוח. ולפי דעתי שאל"ף אשכם לשון המדבר: {מד} אני פרעה. אני לבדי המלך ואין אדם שיהיה ברשותו זולתך: וטעם רגלו. לו רשות ללכת או על דרך משל והוא הנכון: {מה} צפנת פענח. אם זו המלה מצרית לא ידענו פירושה. ואם היא מתורגמת לא ידענו שם יוסף. ויהי פירוש פענח כאשר תרגם המתרגם ארמית והיא מלה מרובעת: כהן און. עובד השם או עובד עו"ג כי אין כהן בכל המקרא כי אם משרת על דעתי: ויצא יוסף. יצא שמו. כטעם ויצא לך שם בגוים או יצא ועבר על כל מקום והכריזו עליו כדי שיכירוהו: {מח} את כל אוכל. אין פי' כל כי היו מתים ברעב. וכן וכל הארץ באו. רק טעמו שקבץ כל אשר יכול: {נא} כי נשני אלהים. טעמו כי אמר. ויאמר רבי יהודה המדקדק הראשון כי נשני על משקל חנני. ויאמר רבי משה הכהן הספרדי כי הפתח תחת חירק: {נד} ותחלינה. מבנין הקל פעל הכפל: בכל הארצות. סביבות מלכות מצרים: {נו} ויפתח יוסף את כל. האוצרות שהיו עמם: וישבר למצרים. פי' נתן שבר למצרים וטעמו קנין: {נז} לשבור אל יוסף. הפוך וכן הוא וכל הארץ באו מצרים אל יוסף לשבור:
מיני תרגומא על בראשית פרק-מא
מיני תרגומא:
תרגום אונקלוס על בראשית פרק-מא
תרגום אונקלוס: {א} וַהֲוָה מִסּוֹף תַּרְתֵּין שְׁנִין וּפַרְעֹה חָלֵם וְהָא קָאֵם עַל נַהֲרָא: {ב} וְהָא מִן נַהֲרָא סָלְקָן שְׁבַע תּוֹרָן שַׁפִּירָן לְמֶחֱזֵי וּפַטִּימָן בְּשָׂר וְרָעְיָן בְּאַחְוָה: {ג} וְהָא שְׁבַע תּוֹרָן אָחֳרָנְיָן סָלְקָן בַּתְרֵיהוֹן מִן נַהֲרָא בִּישָׁן לְמֶחֱזֵי וַחֲסִירַן בְּשָׂר וְקָמָן לְקִבְלֵיהוֹן דְּתוֹרָן עַל כֵּיף נַהֲרָא: {ד} וַאֲכָלַן תּוֹרְתָּא בִּישָׁן לְמֶחֱזֵי וַחֲסִירַן בְּשַׂר יָת שְׁבַע תּוֹרְתָּא שַׁפִּירָן לְמֶחֱזֵי וּפַטִּימָתָא וְאִתְּעַר פַּרְעֹה: {ה} וּדְמוּךְ וַחֲלַם תִּנְיָנוּת וְהָא שְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא סָלְקָן בְּקַנְיָא חַד פַּטִּימָן וְטָבָן: {ו} וְהָא שְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא לָקְיָן וּשְׁקִיפָן קִדּוּם צָמְחָן בַּתְרֵיהוֹן: {ז} וּבְלָעָא שֻׁבְּלַיָּא לָקְיָתָא יָת שְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא פַּטִּימָתָא וּמָלְיָתָא וְאִתְּעַר פַּרְעֹה וְהָא חֶלְמָא: {ח} וַהֲוָה בְצַפְרָא וּמִטַּרְפָּא רוּחֵהּ וּשְׁלַח וּקְרָא יָת כָּל חֳרָשֵׁי מִצְרַיִם וְיָת כָּל חַכִּימָהָא וְאִשְׁתָּעִי פַרְעֹה לְהוֹן יָת חֶלְמֵהּ וְלֵית דְּפָשַׁר יָתְהוֹן לְפַרְעֹה: {ט} וּמַלִּיל רַב שָׁקֵי (עִם פַּרְעֹה) לְפַרְעֹה לְמֵימָר יָת סָרְחָנִי אֲנָא מַדְכַּר יוֹמָא דֵּין: {י} פַּרְעֹה רְגֵז עַל עַבְדוֹהִי וִיהַב יָתִי בְּמַטְּרָא בֵּית רַב קָטוֹלַיָּא יָתִי וְיָת רַב נַחְתּוֹמֵי: {יא} וַחֲלֵמְנָא חֶלְמָא בְּלֵילְיָא חַד אֲנָא וָהוּא גְּבַר כְּפִשְׁרַן חֶלְמֵהּ חֲלֵמְנָא: {יב} וְתַמָּן עִמָּנָא עוּלֵם עִבְרָאָה עַבְדָא לְרַב קָטוֹלַיָּא וְאִשְׁתָּעֵינָא לֵהּ וּפָשַׁר לָנָא יָת חֶלְמָנָא גְּבַר כְּחֶלְמֵהּ פָּשָׁר: {יג} וַהֲוָה כְּמָא דִּי פָשַׁר לָנָא כֵּן הֲוָה יָתִי אֲתֵיב עַל שִׁמּוּשִׁי וְיָתֵהּ צְלָב: {יד} וּשְׁלַח פַּרְעֹה וּקְרָא יָת יוֹסֵף וְאַרְהָטוּהִי מִן בֵּית אֲסִירֵי וְסַפַּר וְשַׁנִּי כְסוּתֵהּ וְעַל לְוַת פַּרְעֹה: {טו} וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף חֶלְמָא חֲלֵמִית וּפָשַׁר לֵית לֵהּ וַאֲנָא שִׁמְעֵית עֲלָךְ לְמֵימַר דְּאַתְּ שָׁמַע חֶלְמָא לְמִפְשַׁר יָתֵהּ: {טז} וַאֲתֵיב יוֹסֵף יָת פַּרְעֹה לְמֵימַר בַּר מִן חָכְמְתִי אֶלָּהֵן מִן קֳדָם יְיָ יִתֹּתַב יָת שְׁלָמָא דְפַרְעֹה: {יז} וּמַלֵּיל פַּרְעֹה עִם יוֹסֵף בְּחֶלְמִי הָא אֲנָא קָאֵם עַל כֵּיף נַהֲרָא: {יח} וְהָא מִן נַהֲרָא סָלְקָן שְׁבַע תּוֹרָן פַּטִּימָן בְּשַׂר וְשַׁפִּירָן לְמֶחֱזֵי וְרַעְיָן בְּאַחֲוָה: {יט} וְהָא שְׁבַע תּוֹרָן אָחֳרָנְיָן סָלְקָן בַּתְרֵיהוֹן חֲסִיכָן וּבִישָׁן לְמֶחֱזֵי לַחֲדָא וַחֲסִירָן בְּשָׂר לָא חֲזֵתִי כְוָתְהֵן בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם לְבִישׁוּ: {כ} וַאֲכָלָן תּוֹרְתָּא חֲסִיכָתָא וּבִישָׁתָא יָת שְׁבַע תּוֹרְתָּא קַדְמָיָתָּא פַּטִּימָתָא: {כא} וַעֲלָא לִמְעֵיהֶן וְלָא אִתְיְדַע אֲרֵי עַלּוּ לִמְעֵיהֶן וּמֶחֱזֵיהֶן בִּישׁ כַּד בְּקַדְמֵיתָא וְאִתְּעָרִית: {כב} וַחֲזֵית בְּחֶלְמִי וְהָא שְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא סָלְקָן בְּקַנְיָא חַד מָלְיָן וְטָבָן: {כג} וְהָא שְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא נָצָן לָקְיָן שְׁקִיפָן קִדּוּם צָמְחָן בַּתְרֵיהוֹן: {כד} וּבְלָעָן שֻׁבְּלַיָּא לָקְיָתָא יָת שְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא טָּבָתָא וַאֲמָרִית לַחֲרָשַׁיָּא וְלֵית דִּי מְחַוֵּי לִי: {כה} וַאֲמַר יוֹסֵף לְפַרְעֹה חֶלְמָא דְפַּרְעֹה חַד הוּא יָת דִּי יְיָ עָתִיד לְמֶעְבַּד חַוִּי לְפַרְעֹה: {כו} שְׁבַע תּוֹרְתָּא טָבָתָא שְׁבַע שְׁנִין אִנּוּן וּשְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא טָבָתָא שְׁבַע שְׁנִין אִנּוּן חֶלְמָא חַד הוּא: {כז} וּשְׁבַע תּוֹרְתָּא חֲסִיכָתָא וּבִישָׁתָא דְסָלְקָן בַּתְרֵיהוֹן שְׁבַע שְׁנִין אִנּוּן וּשְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא לָקְיָתָא דִּשְׁקִיפָן קִדּוּם יְהֶוְיָן שְׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא: {כח} הוּא פִתְגָּמָא דִּי מַלֵּילִית עִם פַּרְעֹה דִּי יְיָ עָתִיד לְמֶעְבַּד אַחֲזֵי לְפַרְעֹה: {כט} הָא שְׁבַע שְׁנִין אָתְיָן שׂוֹבְעָא רַבָּא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם: {ל} וִיקוּמוּן שְׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא בַּתְרֵיהֶן וְיִתִנְשֵׁי כָּל שׂוֹבְעָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם וִישֵׁיצֵי כַפְנָא יָת (עַמָּא דְ) אַרְעָא: {לא} וְלָא יִתְיְדַע שׂוֹבְעָא בְּאַרְעָא מִן קֳדָם כַּפְנָא הַהוּא דִּיהֵי בָתַר כֵּן אֲרֵי תַקִּיף הוּא לַחֲדָא: {לב} וְעַל דְּאִתַּנֵּית חֶלְמָא לְפַרְעֹה תַּרְתֵּין זִמְנִין אֲרֵי תַקִּין פִּתְגָּמָא מִן קֳדָם יְיָ וְאוֹחִי יְיָ לְמֶעְבְּדֵהּ: {לג} וּכְעַן יֶחֱזֵי פַרְעֹה גְּבַר סוּכְלְתָן וְחַכִּים וִימַנִינֵיהּ עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם: {לד} יַעְבֵּד פַרְעֹה וִימַנֵּי מְהֵימְנִין עַל אַרְעָא וִיזָרֵז יָת אַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי שׂוֹבְעָא: {לה} וְיִכְנְשׁוּן יָת כָּל עִיבוּר שְׁנַיָּא טָבָן דְּאָתְיָן הָאִלֵּין וְיִצְבְּרוּן עִיבוּרָא תְּחוֹת יְדָא מְהֵימְנֵי דְפַרְעֹה עִיבוּרָא בְּקִירְוַיָּא וְיִטְּרוּן: {לו} וִיהֵי עִיבוּרָא גְּנִיז (לְעַמָּא דְ) לְאַרְעָא לִשְׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא דִּי תְהֶוְיָן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם וְלָא תִשְׁתֵּיצֵי עַמָּא דְאַרְעָא בְּכַפְנָא: {לז} וּשְׁפַר פִּתְגָּמָא בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עַבְדּוֹהִי: {לח} וַאֲמַר פַּרְעֹה לְעַבְדוֹהִי הֲנִשְׁכַּח כְּדֵין גְּבַר דִּי רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ בֵּהּ: {לט} וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף בָּתַר דְּאוֹדַע יְיָ יָתָךְ יָת כָּל דָּא לֵית סָכְלְתָן וְחַכִּים כְּוָתָךְ: {מ} אַתְּ תְּהֵי מְמַנָּא עַל בֵּיתִי וְעַל מֵימְרָךְ יִתְּזַן כָּל עַמִּי לְחוֹד כָּרְסֵי מַלְכוּתָא הָדֵין אֵיהֵי יַקִּיר מִנָּךְ: {מא} וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף חֲזֵי מַנֵּיתִי יָתָךְ עַל כָּל אַרְעָא דמִצְרָיִם: {מב} וְאַעְדִּי פַרְעֹה יָת עִזְקְתֵהּ מֵעַל יְדֵהּ וִיהַב יָתַהּ עַל יְדָא דְיוֹסֵף וְאַלְבִּישׁ יָתֵהּ לְבוּשִׁין דְּבוּץ וְשַׁוִּי מָנִיכָא דְדַהֲבָא עַל צַוְּארֵהּ: {מג} וְאַרְכֵּיב יָתֵהּ בִּרְתִכָּא תִנְיֵתָא (נ"י תִנְיָנָא) דִּי לֵהּ וְאַכְרִיזוּ קֳדָמוֹהִי דֵּין אַבָּא לְמַלְכָּא וּמַנִּי יָתֵהּ עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרָיִם: {מד} וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף אֲנָא פַרְעֹה וּבַר מֵימְרָךְ לָא יְרִים גְּבַר יָת יְדֵהּ לְמֵיחַד זֵין וְיָת רִגְלֵהּ לְמִרְכַּב עַל סוּסְיָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם: {מה} וּקְרָא פַּרְעֹה שׁוּם יוֹסֵף גַּבְרָא דְמִטַּמְרָן גָּלְיָן לֵהּ וִיהַב לֵהּ יָת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע רַבָּא דְאוֹן לְאִתְּתָא וּנְפַק יוֹסֵף (שַׁלִּיט) עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם: {מו} וְיוֹסֵף בַּר תְּלָתִין שְׁנִין כַּד קָם קֳדָם פַּרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרָיִם וּנְפַק יוֹסֵף מִן קֳדָם פַּרְעֹה וַעֲבַר (שַׁלִּיט) בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם: {מז} וּכְנָשׁוּ דָיְרֵי אַרְעָא בִּשְׁבַע שְׁנֵי שׂוֹבְעָא עִיבוּרָא לְאוֹצָרִין: {מח} וּכְנַשׁ יָת כָּל עִיבוּר שְׁבַע שְׁנִין דִּי הֲווֹ בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וִיהַב עִיבוּר בְּקִרְוַיָּא עִיבוּר חֲקַל קַרְתָּא דִּי בְסַחְרָנָהָא יְהַב בְּגַוָּהּ: {מט} וּכְנַשׁ יוֹסֵף עִיבוּרָא כְּחַלָּא דְיַמָּא סַגִּי לַחֲדָא עַד דִּי פְסַק לְמִמְנֵי אֲרֵי לֵית מִנְיָן: {נ} וּלְיוֹסֵף אִתְיְלִיד תַּרְתֵּין בְּנִין עַד לָא עַלַּת שַׁתָּא דְכַפְנָא דִּילִידַת לֵהּ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע רַבָּא דְאוֹן: {נא} וּקְרָא יוֹסֵף יָת שׁוּם בּוּכְרָא מְנַשֶּׁה אֲרֵי אַנְשְׁיַנִי יְיָ יָת כָּל עַמְלִי וְיָת כָּל בֵּית אַבָּא: {נב} וְיָת שׁוּם תִּנְיָנָא קְרָא אֶפְרָיִם אֲרֵי אַפְשַׁנִּי יְיָ בְּאַרַע שִׁעְבּוּדִי: {נג} וּשְׁלִימַת שְׁבַע שְׁנֵי שׂוֹבְעָא דִּי הֲוָה בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם: {נד} וּשְׁרִיאַת שְׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא לְמֵיעַל כְּמָא דִּי אֲמַר יוֹסֵף וַהֲוָה כַפְנָא בְּכָל אַרְעֲתָא וּבְכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם הֲוָה לַחְמָא: {נה} וּכְפָנַת כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם וּצְוַח עַמָּא קֳדָם לְפַרְעֹה עַל לַחְמָא וַאֲמַר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרָאֵי אִיזִילוּ לְוַת יוֹסֵף דִּי יֵימַר לְכוֹן תַּעְבְּדוּן: {נו} וְכַפְנָא הֲוָה עַל כָּל אַפֵּי אַרְעָא וּפְתַח יוֹסֵף יָת כָּל דִּי בְהוֹן עִיבוּרָא וְזַבִּין לְמִצְרַיִם וּתְקֵיף כַּפְנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם: {נז} וְכָל דָּיְרֵי אַרְעָא עַלּוּ לְמִצְרַיִם לְמִזְבַּן עִיבוּרָא מִן יוֹסֵף אֲרֵי תְקֵיף כַּפְנָא בְּכָל אַרְעָא:
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-מא
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} ויהי וַהֲוָה מִסוֹף תַּרְתֵּין שְׁנִין עָאל דוּכְרָנָא דְיוֹסֵף קֳדָם מֵימְרָא דַיְיָ וּפַרְעה הֲוָה חָלִים וְהָא קָאִי עַל נַהֲרָא: {ב} וְהָא מִן נַהֲרָא סַלְקַן שְׁבַע תּוֹרָתֵי שַׁפִּירָן לְמֵיחֲמֵי וּפַטִימָן בִּשְרָא וְרַעֲיָין בְּגוֹי גוּמַיָא: {ג} וְהָא שְׁבַע תּוֹרָתִי חוֹרַנְיַן סַלְקַן מִן נַהֲרָא בִּישָׁן לְמֵיחֲמֵי וְחַסְכָן בְּבִשְרֵיהוֹן וְקָמַן לְקִבְלֵיהוֹן דְתוֹרָתֵי עַל כֵּיף נַהֲרָא: {ד} וְאָכְלָא תוֹרָתֵי דְבִישִׁין לְמֵיחְמֵי וַחֲסִירָן בְּבִשְרֵהוֹן יַת שְׁבַע תּוֹרָתֵי דְשַׁפִּירָן לְמֶחֱמֵי וּפַטִימָתָא וְאִתְעַר פַּרְעה מִדַמְכֵיהּ: {ה} וְדָמִיךְ וַחֲמָא חֶלְמָא תִּנְיָנוּת וְהָא שִׁבְעָה תּוּבְלֵי סַלְקָן בְּקַנְיָא חָד פַּטִימָן וְטָבָן: {ו} וְהָא שִׁבְעָה תוּבְלֵי לַקְיַין וּשְׁקִיפַן קִידוּם צָמְחָן בַּתְרֵיהֶן: {ז} וּבָלְעַן תּוּבְלַיָיא לַקְיָיתָא יַת שְׁבַע תּוּבְלַיָיא פַּטִימָתָא וּמַלְיָתָא וְאִיתְעַר פַּרְעה וְהָא הֲוָה חֵילְמָא: {ח} וַהֲוָה בְּצַפְרָא וּמְטַרְפָא רוּחֵיהּ וְשָׁדַר וּקְרָא יַת כָּל חַרְשֵׁי מִצְרָאֵי וְיַת כָּל חַכִּימָהָא וְאִישְׁתָּעֵי פַּרְעה לְהוֹם יַת חֶלְמַיָא וְלָא הֲוָה אֶפְשַׁר לִגְבַר דִי יִפְשַׁר יָתֵיהּ אֲרוּם מִן קֳדָם יְיָ אִסְתַּקֵף מִן בִּגְלַל דִי מָטָא זִמְנֵיהּ דְיוֹסֵף לְמִיפַּק מִן בֵּית אֲסִירֵי: {ט} וּמַלֵיל רַב מְזוֹגַיָא קֳדָם פַּרְעה לְמֵימַר יַת סוֹרְחָנִי אֲנָא מַדְכַּר יוֹמָא דֵין: {י} מִן קֳדָם יְיָ אִסְתַּקֵף דְפַרְעה רְגֵיז עַל עַבְדוֹי וִיהַב יָתִי בְּמַטְרָא בֵּי רַב סַפּוֹקְלַטוֹרְיָא יָתִי וְיַת רַב נַחְתּוֹמָא: {יא} וְחָלַמְנָא חֵילְמָא בְּלֵילְיָא חָד אֲנָא וְהוּא גְבַר חֵילְמֵיהּ וּפוֹשְׁרָן חֶלְמָא דְחַבְרֵיהּ חָלָמְנָא: {יב} וְתַמָן עִמָנָא טַלְיָא עִיבְרָאֵי עַבְדָא לְרַב סַפּוֹקְלַטוֹרְיָא וְאִשְׁתָּעִינָא לֵיהּ וּפָשַׁר לָנָא יַת חֵילְמָנָא גְבַר הֵי כְּפוּשְׁרַן חֵילְמֵיהּ פָּשָׁר: {יג} וַהֲוָה הֵיכְמָא דְפָשַׁר לָנָא כְּדֵין הֲוָה יָתִי אוֹתִיב בְּמִילֵיהּ עַל סֵדֶר שִׁימוּשֵׁי וְיָתֵיהּ צְלָב: {יד} וְשָׁדַר פַּרְעה וּקְרָא יַת יוֹסֵף וְדִילוּגֵיהּ מִן בֵּית אֲסִירֵי וְסַפֵּר וְשַׁנִי כְּסוּתֵיהּ וְעַל לְוַת פַּרְעה: {טו} וַאֲמַר פַּרְעה לְיוֹסֵף חֶלְמָא חֲלֵימִית וּמַפְשַׁר לֵית יָתֵיהּ וַאֲנָא שְׁמָעִית עֲלָךְ לְמֵימָר אִין אַנְתְּ שְׁמַע חִילְמָא אַנְתְּ פְּשַׁר לֵיהּ: {טז} וְאָתֵב יוֹסֵף יַת פַּרְעה לְמֵימָר בַּר מִינִי לָא אִית גְבַר דְפָשַׁר חֶלְמִין בְּרַם מִן קֳדָם יְיָ יִתּוֹתַב שְׁלָמָא דְפַרְעה: {יז} וּמַלֵיל פַּרְעה עִם יוֹסֵף לְמֵימָר חָמֵי הֲוֵית בְּחֶלְמִי הָא אֲנָא קָאִי עַל כֵּיף נַהֲרָא: {יח} וְהִנֵה מִן נַהֲרָא סַלְקַן שְׁבַע תּוֹרָתֵי פַּטִימָן בְּשַר וְשַׁפִּירָן לְמֶחְמֵי וְרַעֲיָין בְּגוֹ גוּמַיָא: {יט} וְהָא שְׁבַע תּוֹרָתֵי חוֹרָנִין סָלְקָן בַּתְרֵיהֶן חֲשִיכָן וּבִישָׁן לְמֶחֱמֵי לַחֲדָא וְחַסְיַין בְּבִישְרֵהוֹן לָא חָמִית דִכְוַותְהוֹן בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם לְבִישׁוּ: {כ} וַאֲכִילָן תּוֹרָתֵי חֲשִכְתָּא וּבִישְׁתָא יַת שְׁבַע תּוֹרָתֵי קַמְיָיתָא וּפַטִימָתָא: {כא} וְעָלָא לִמְעֵהֶן וְלָא אִשְׁתְּמוֹדַע אֲרוּם עָלַן לִמְעֵהֶן וּמֶחְמֵיהֶן בִּישׁ הָא כִּדְבְקַדְמֵיתָא וְאִיתְעָרִית: {כב} וַחֲמִית בְּחֶלְמִי וְהָא שְׁבַע תּוּבְלִין סַלְקָן בְּקַנְיָא חָד מַלְיָין וְטָבָן: {כג} וְהָא שְׁבַע תּוּבְלֵי נָצַן לַקְיַין שְׁקִיפַן קִידוּם צָמָחָן בַּתְרֵיהֶן: {כד} וּבָלְעָן תּוּבְלַיָא לַקְיָיתָא יַת שְׁבַע תּוּבְלַיָא טַבְתָא וַאֲמָרִית לְחַרְשַׁיָא וְלֵית דְמִתְנֵי לִי: {כה} וַאֲמַר יוֹסֵף לְפַרְעה חֵילְמָא דְפַרְעה חַד הוּא מַה דַיְיָ עָתִיד לְמֶעֱבַד תָּנֵי לְפַרְעה: {כו} שְׁבַע תּוֹרָתָן טַבְתָן שְׁבַע שְׁנַיָיא אִינוּן מְבַשְרָן וּשְׁבַע שׁוּבְלַיָא טַבְתָא שְׁבַע שְׁנַיָיא הָאִלֵין אִינוּן מְבַשְרָן חֶלְמָא חַד הוּא: {כז} וּשְׁבַע תּוֹרָתָא כְּחִישְׁתָּא וּבִשְׁתָא דְסַלְקָן בַּתְרֵיהֶן שְׁבַע שְׁנַיָיא חוֹרַנְיָיתָא אִינוּן מְבַשְרָן וּשְׁבַע תּוּבְלַיָיא לַקְיָיתָא שְׁקִיפַן קִידוּם הֵם הָכִי מְבַשְרָן דִיהֶוְוַין שְׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא: {כח} הוּא פִּתְגָמָא דְמַלֵילִית עִם פַּרְעה מַה דַיְיָ עָתִיד לְמֶעֱבַד אַחְמֵי יַת פַּרְעה: {כט} הָא שְׁבַע שְׁנַיָיא אַתְיָין שׁוֹבְעָא רַבָּא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם: {ל} וִיקוּמוּן שְׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא מִן בַּתְרֵיהוֹן וְיִתְנְשֵׁי כָּל שׁוֹבְעָא דַהֲוָה בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וִישֵׁצֵי כַפְנָא יַת דַיְירֵי אַרְעָא: {לא} וְלָא יִתְיְדַע שׁוּבְעָא דַהֲוָה בְּאַרְעָא מִן כַּפְנָא הַהוּא דִיהֵי מִן בָּתַר כֵּן אֲרוּם תַּקִיף הוּא לַחֲדָא: {לב} וּמִן בִּגְלַל דְאִיתְנֵי חֵילְמָא לְפַרְעה תַּרְתֵּין זִמְנִין אֲרוּם תַּקִיף פִּתְגָמָא מִן קֳדָם יְיָ וּמוֹחִי יְיָ לְמֶעֱבְדֵיהּ: {לג} וּכְדוּן יֶחְמֵי פַּרְעה גְבַר סוּכְלְתָן וְחַכִּים וְיִמְנִינֵיהּ עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם: {לד} יַעֲבֵיד פַּרְעה וְיִמַנֵי אַפּוֹטְרוֹפִּין עַל אַרְעָא וְיִפְקוּן חַד מִן חַמְשָׁא מִן כָּל עִיבּוּרָא דְאַרְעָא דְמִצְרַיִם בִּשְׁבַע שְׁנֵי שׁוֹבְעָא: {לה} וְיִכְנְשׁוּן יַת כָּל עִיבּוּר שְׁנַיָא טַבְתָא דְאַתְיַין אִלֵין וְיִצְבְּרוּן עִיבּוּרָא תְּחוֹת אַפִּיטְרוֹפִּין דְפַּרְעה וִישַׁווּן עִבּוּרָא בְּקִרְוַיָיא וְיִנְטְרוּן: {לו} וִיהֵי עִיבּוּרָא גְנִיז בִּמְעַרְתָּא בְּאַרְעָא לְמִזַן מִנֵיהּ בְּשֶׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא דִיתִיהֶוְיַן בְּאַרַע דְמִצְרַיִם וְלָא יִשְׁתֵּצֵי עַמָא דְאַרְעָא בְּכַפְנָא: {לז} וּשְׁפַר פִּתְגָמָא קֳדָם פַּרְעה וְקָדָם כָּל עַבְדוֹי: {לח} וַאֲמַר פַּרְעה לְעַבְדוֹי הַנִשְׁכַּח כְּדֵין גְבַר דִי רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ בֵּיהּ: {לט} וַאֲמַר פַּרְעה לִיוֹסֵף בָּתַר דְאוֹדַע יְיָ יָתָךְ יַת כָּל דָא לֵית סוּכְלָתָן וְחַכִּים כְּוָותָךְ: {מ} אַנְתְּ תְּהִי אַפִּיטְרוֹפּוֹס עַל בֵּיתִי וְעַל גְזֵירַת מֵימַר פּוּמָךְ יִתְּזִינוּן כָּל עַמִי לְחוֹד כּוּרְסֵי מַלְכוּתָא אֱהֵא רַב מִינָךְ: {מא} וַאֲמַר פַּרְעה לְיוֹסֵף חֳמֵי דְמַנִית יָתָךְ סַרְכָן עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרָיִם: {מב} וְאַעֲדִי פַּרְעה יַת עִזְקָתֵיהּ מֵעַל יְדֵיהּ וִיהַב יָתָהּ עַל יְדָא דְיוֹסֵף וְאַלְבִּישׁ יָתֵיהּ לְבוּשִׁין דְבוּץ וְשַׁוֵי מְנִיכָא דְדַהֲבָא עַל צַוָורֵיהּ: {מג} וְאַרְכֵּיב יָתֵיהּ בִּרְתִיכָא תִּנְיֵיתָא דִלְפַרְעה וַהֲווֹ מְקַלְסִין לִקְדָמוֹי דֵין אַבָּא לְמַלְכָּא רַב בְּחָכְמָתָא וְרַכִּיךְ בִּשְׁנַיָיא וּמָנֵי יָתֵיהּ סַרְכָן עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם: {מד} וַאֲמַר פַּרְעה לְיוֹסֵף אֲנָא פַרְעה מַלְכָּא וְאַנְתְּ אַלְקַפְטָא וּבַר מִמֵימְרָךְ לָא יְרִים גְבַר יְדֵיהּ לְמִיסוֹר זַיְינֵיהּ וְיַת רִיגְלֵיהּ לְמִירְכְּוּב עַל סוּסְיָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם: {מה} וּקְרָא פַרְעה שְׁמֵיהּ דְיוֹסֵף גַבְרָא דִטְמִירָן מְפַרְסֵם וִיהַב לֵיהּ יַת אָסְנַת דִילֵידַת דִינָה לִשְׁכֶם וּרְבֵיתָה אִיתַּת פּוֹטִיפֶרַע רַבָּא דְטָנִיס לְאִינְתּוּ וּנְפַק יוֹסֵף שַׁלִיט עַל אַרְעָא דְמִצְרַיִם: {מו} וְיוֹסֵף בַּר תְּלָתִין שְׁנִין כַּד קָם קֳדָם פַּרְעה מַלְכָּא דְמִצְרַיִם וּנְפַק יוֹסֵף מִלְוַת פַּרְעה וְעָבַר רַב וְשַׁלִיט בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם: {מז} וְאַצְלָחַת אַרְעָא דְכָל תּוּבָלָא עָבַד מְלֵי תְּרֵין קוּמְצִין בְּשֶׁבַע שְׁנֵי שׁוּבְעָא עַד דְיִמְלוּן כָּל אוֹצְרַיָא: {מח} וּכְנַשׁ יַת כָּל עִיבּוּר שְׁבַע שְׁנֵי שׁוּבְעָא דַהֲווֹ בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וִיהַב עִיבּוּרָא בְּקִרְוַיָא עִבּוּר חַקְלֵי קַרְתָּא דִבְחוֹזְרָנָהָא כְּנַשׁ בְּגַוָוהּ: {נ} וּלְיוֹסֵף אִתְיְלִידוּ תְּרֵין בְּנִין עַד לָא עָלַת שַׁתָּא דְכַפְנָא דִילִידַת לֵיהּ אָסְנַת דְרִיבַת בְּבֵית פּוֹטִיפֶרַע רַבָּא דְטָנִיס: {נא} וּקְרָא יוֹסֵף שׁוּם בּוּכְרָא מְנַשֶׁה אֲרוּם אַנְשְׁיַינִי יְיָ יַת כָּל לֵיאוּתִי וְיַת כָּל בֵּית אַבָּא: {נב} וְיַת שׁוּם תִּנְיַין קְרָא אֶפְרַיִם אֲרוּם אָמַר תַּקִיף יָתִי יְיָ בְּאַרַע סִיגוּפִי וְהֵיכְדֵין עָתִיד לְמִתְקוֹף בֵּית אַבָּא הָכָא בְּסִיגוּפֵיהוֹם: {נג} וּשְׁלִימָן שְׁבַע שְׁנֵי שׁוּבְעָא דְהַוָאָה בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם: {נד} וּשְׁרִיאָן שְׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא לְמֵיתֵי הֵיכְמָא דַאֲמַר יוֹסֵף וַהֲוָה כַפְנָא בְּכָל אַרְעָתָא וּבְכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם הֲוָה לַחְמָא: {נה} וּכְפֵינַת כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם דְלָא הֲוַת מַפְקָא בַּר זַרְעָא וּצְוַח עַמָא קֳדָם פַּרְעה בְּגִין לַחְמָא וַאֲמַר פַּרְעה לְכָל מִצְרָאֵי אִיזִילוּ לְוַת יוֹסֵף דְיֵימַר לְכוֹן תַּעֲבְדוּן: {נו} וְכַפְנָא הֲוַת עַל כָּל אַנְפֵּי אַרְעָא וּפְתַח יוֹסֵף יַת כָּל אוֹצְרִין דִבְהוֹן עִיבּוּרָא וְזַבִּין לְמִצְרָאֵי וּתְקֵף כַּפְנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם: {נז} וְכָל דַיְירֵי אַרְעָא עָלוּ לְמִצְרַיִם לְמִיזְבַּן עִיבּוּרָא מִן יוֹסֵף אֲרוּם תַּקִיף כַּפְנָא בְּכָל אַרְעָא:
תרגום ירושלמי על בראשית פרק-מא
תרגום ירושלמי: ב׳ וַהֲוָאָה רַעֲיָין בְּגוֹ גוּמַיָא: ל״ד יַעֲבֵיד פַּרְעה וִימַנֵי יָתֵיהּ אַפִּיטְרוֹפּוֹס עַל אַרְעָא חַד מִן חַמְשָׁא וִיפַלֵיג בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּשַבְעָתֵיהּ שְׁנֵי שַׁבְעֲנָה: מ״ג וַהֲווֹ מְקַלְסִין קֳדָמוֹי וְאָמְרִין יְחִי אָבוֹי דְמַלְכָּא דְרַב בְּחוּכְמָא וְרַכִּיךְ בִּשְׁנַיָיא:
רלב"ג על בראשית פרק-מא
רלב"ג:
——————————————————-
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
הסבר על זכויות יוצרים:
- למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
- ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5
רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il