{א} וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָֽלְדָה לְיַֽעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּֽאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַֽעֲקֹב הָֽבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹֽכִי: {ב} וַיִּֽחַר אַף יַֽעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָֽטֶן: {ג} וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָֽנֹכִי מִמֶּֽנָּה: {ד} וַתִּֽתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַֽעֲקֹֽב: {ה} וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַֽעֲקֹב בֵּֽן: {ו} וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּֽתֶּן לִי בֵּן עַל כֵּן קָֽרְאָה שְׁמוֹ דָּֽן: {ז} וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַֽעֲקֹֽב: {ח} וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִֽי: {ט} וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָֽמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַֽעֲקֹב לְאִשָּֽׁה: {י} וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַֽעֲקֹב בֵּֽן: {יא} וַתֹּאמֶר לֵאָה (בגד) בָּא גָד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּֽד: {יב} וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַֽעֲקֹֽב: {יג} וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵֽׁר: {יד}  רביעי  וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דֽוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּֽוּדָאֵי בְּנֵֽךְ: {טו} וַתֹּאמֶר לָהּ הַֽמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּֽוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּֽוּדָאֵי בְנֵֽךְ: {טז} וַיָּבֹא יַֽעֲקֹב מִֽן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדֽוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הֽוּא: {יז} וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַֽעֲקֹב בֵּן חֲמִישִֽׁי: {יח} וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשׂכָֽר: {יט} וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְיַֽעֲקֹֽב: {כ} וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֶבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּֽי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלֽוּן: {כא} וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָֽה: {כב} וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָֽהּ: {כג} וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִֽי: {כד} וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְהֹוָה לִי בֵּן אַחֵֽר: {כה} וַיְהִי כַּֽאֲשֶׁר יָֽלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִֽי: {כו} תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹֽתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹֽדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּֽיךָ: {כז} וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָֽרֲכֵנִי יְהֹוָה בִּגְלָלֶֽךָ: {כח}  חמישי  וַיֹּאמַר נָקְבָה שְׂכָֽרְךָ עָלַי וְאֶתֵּֽנָה: {כט} וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ וְאֵת אֲשֶׁר הָיָה מִקְנְךָ אִתִּֽי: {ל} כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ יְהֹוָה אֹֽתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶֽעֱשֶׂה גַם אָֽנֹכִי לְבֵיתִֽי: {לא} וַיֹּאמֶר מָה אֶתֶּן לָךְ וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב לֹֽא תִתֶּן לִי מְאוּמָה אִם תַּֽעֲשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹֽאנְךָ אֶשְׁמֹֽר: {לב} אֶֽעֱבֹר בְּכָל צֹֽאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל שֶֽׂה חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּֽעִזִּים וְהָיָה שְׂכָרִֽי: {לג} וְעָֽנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּֽי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּֽעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּֽי: {לד} וַיֹּאמֶר לָבָן הֵן לוּ יְהִי כִדְבָרֶֽךָ: {לה} וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַתְּיָשִׁים הָֽעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים וְאֵת כָּל הָֽעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת כֹּל אֲשֶׁר לָבָן בּוֹ וְכָל חוּם בַּכְּשָׂבִים וַיִּתֵּן בְּיַד בָּנָֽיו: {לו} וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַֽעֲקֹב וְיַֽעֲקֹב רֹעֶה אֶת צֹאן לָבָן הַנּֽוֹתָרֹֽת: {לז} וַיִּֽקַּח לוֹ יַֽעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלֽוֹת: {לח} וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּֽרְהָטִים בְּשִֽׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּֽוֹת: {לט} וַיֶּֽחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִֽים: {מ} וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַֽעֲקֹב וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד וְכָל חוּם בְּצֹאן לָבָן וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ וְלֹא שָׁתָם עַל צֹאן לָבָֽן: {מא} וְהָיָה בְּכָל יַחֵם הַצֹּאן הַֽמְקֻשָּׁרוֹת וְשָׂם יַֽעֲקֹב אֶת הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן בָּֽרְהָטִים לְיַֽחֲמֶנָּה בַּמַּקְלֽוֹת: {מב} וּבְהַֽעֲטִיף הַצֹּאן לֹא יָשִׂים וְהָיָה הָֽעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַֽעֲקֹֽב: {מג} וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַֽיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַֽעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַֽחֲמֹרִֽים:
רש"י על בראשית פרק-ל
רש"י: {א} ותקנא רחל באחתה. קנאה במעשיה הטובים, כ אמרה, אלולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים (ב"ר עא, ו.): הבה לי. וכי כך עשה אביך לאמך, ל והלא התפלל עליה: מתה אנכי. מכאן למי שאין לו בנים מ שחשוב כמת (ב"ר שם): {ב} התחת. וכי במקומו אני: אשר מנע ממך. את אומרת שאעשה כאבא, אני איני כאבא, אבא לא היו לו בנים, אני יש לי בנים, ממך מנע נ ולא ממני: {ג} על ברכי. כתרגומו ואנא ארבי: ואבנה גם אנכי. מהו גם, אמרה לו, זקנך אברהם היו לו בנים מהגר, ס וחגר מתניו כנגד שרה, אמר לה, זקנתי הכניסה צרתה לביתה, אמרה לו אם הדבר הזה מעכב, הנה אמתי: ואבנה גם אנכי ממנה. כשרה: {ו} דנני אלהים. דנני וחייבני ע וזכני (ב"ר עא, ז.): {ח} נפתולי אלהים. מנחם בן סרוק פירש במחברת פ צמיד פתיל, חבורים מאת המקום, נתחברתי עם אחותי לזכות לבנים. ואני מפרשו לשון עקש ופתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום, להיות שוה לאחותי: גם יכלתי. הסכים על ידי. ואונקלוס תרגם לשון תפילה, נפתולי אלהים נפתלתי, בקשות החביבות לפניו נתקבלתי ונתעתרתי כאחותי: נפתלתי. נתקבלה תפלתי. ומדרש אגדה יש רבים, בלשון נוטריקון: {י} ותלד זלפה. בכולן נאמר הריון, חוץ מזלפה, לפי שהיתה בחורה מכולן ותינוקת בשנים, ואין הריון ניכר בה, וכדי לרמות ליעקב נתנה לבן ללאה, שלא יבין שמכניסין לו את לאה, שכך מנהגן, ליתן שפחה הגדולה לגדולה והקטנה לקטנה {יא} בא גד. בא מזל טוב, כמו גד גדי וסנוק לא (שבת סז:), ודומה לו העורכים לגד שלחן (ישעיה סה, יא.). ומדרש אגדה, שנולד צ מהול כמו גדו אילנא (דניאל ד, יא.), ולא ידעתי על מה נכתב תיבה אחת. דבר אחר למה נקראת תיבה אחת בגד, כמו בגדת בי כשבאת אל שפחתי, כאיש שבגד באשת נעורים: {יד} בימי קציר חטים. להגיד שבחן של שבטים, שעת הקציר היה, ולא פשט ידו בגזל להביא חטים ושעורים, אלא דבר ההפקר שאין אדם מקפיד בו: דודאים. שיגלי עשב הוא, ובלשון ישמעאל ישמי"ן (סנהדרין צט:): {טו} ולקחת גם את דודאי בני. בתמיה, ולעשות עוד זאת, ליקח גם את דודאי בני, ותרגומו ולמיסב: לכן ישכב עמך הלילה. שלי היתה שכיבת לילה ק זו, ואני נותנה לך תחת דודאי בנך. ולפי שזלזלה במשכב הצדיק, לא זכתה ר להקבר עמו (ב"ר עב, ג.): {טז} שכר שכרתיך. נתתי לרחל שכרה: בלילה הוא. הקב"ה סייעו, ש שיצא משם יששכר (נדה לא.): {יז} וישמע אלהים אל לאה. שהיתה מתאוה ומחזרת ת להרבות שבטים: {כ} זבד טוב. כתרגומו: יזבלני. לשון בית זבול, הירבריי"א בלע"ז (הערבערגע), בית א מדור, מעתה לא תהא עיקר דירתו אלא עמי, ב שיש לי בנים כנגד כל נשיו: {כא} דינה. פירשו רבותינו (ברכות ס.), שדנה לאה דין בעצמה, אם זה זכר, לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות, והתפללה עליו ונהפך לנקבה: {כב} ויזכור אלהים את רחל. זכר לה שמסרה ג סימניה לאחותה ד (ב"ר עג, ד.), ושהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו, שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים, ואף עשו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים. הוא שייסד הפייט, ה האדמון כבט שלא חלה צבה לקחתה לו ונתבהלה: {כג} אסף. הכניסה במקום שלא תראה, ו וכן אסף חרפתנו (ישעיה ד, א.), ולא יאסף הביתה (שמות ט, יט.), אספו נגהם (יואל ד, טו.), וירחך לא יאסף (ישעיה ס, כ.), לא יטמן: חרפתי. שהייתי לחרפה שאני עקרה, והיו אומרים עלי שאעלה לחלקו של עשו הרשע. ואגדה, כל זמן שאין לאשה בן, אין לה במי לתלות ז סרחונה, משיש לה בן תולה בו, מי שבר כלי זה, בנך, מי אכל תאנים אלו, בנך: {כד} יסף ה' לי בן אחר. יודעת היתה בנבואה, שאין יעקב עתיד להעמיד אלא שנים עשר שבטים, אמרה, יהי רצון שאותו שהוא עתיד להעמיד, יהא ממני, לכך לא נתפללה אלא על בן אחר: {כה} כאשר ילדה רחל את יוסף. משנולד שטנו של עשו, שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש (עובדיה א, יח.), אש בלא להבה אינו שולט למרחוק, משנולד יוסף, בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב: {כו} תנה את נשי וגו'. איני רוצה לצאת כי אם ברשות: {כז} נחשתי. מנחש הייתי, נסיתי בנחוש שלי שעל ידך באה לי ברכה, כשבאת לכאן לא היו לי בנים, שנאמר והנה רחל בתו באה עם הצאן, אפשר יש לו בנים והוא שולח בתו ח אצל הרועים, ועכשיו היו לו בנים, שנאמר וישמע את דברי בני לבן: {כח} נקבה שכרך. כתרגומו פריש אגרך: {כט} ואת אשר היה מקנך אתי. את חשבון מעוט מקנך ט שבא לידי מתחלה כמה היו: {ל} לרגלי. עם רגלי, בשביל ביאת רגלי באת אצלך הברכה (ב"ר עג, ח.), כמו העם אשר ברגליך (שמות יא, ח.). לעם אשר ברגלי (שופטים ח, ה.). הבאים עמי: גם אנכי לביתי. לצורך ביתי, י עכשיו אין עושין לצרכי אלא בני, כ וצריך (אני) להיות עושה גם אני עמהם לסמכן, וזהו גם: {לב} נקד. מנומר בחברבורות דקות כמו נקודות, פונטר"א בלע"ז (פונקטירט): טלוא. לשון טלאים, חברבורות רחבות: חום. שחום ל דומה לאדום רוש"ו בלע"ז (ראטה), לשון משנה, שחמתית ונמצאת לבנה, לענין התבואה: והיה שכרי. אותן שיולדו מכאן ולהבא נקודים וטלואים בעזים ושחומים בכשבים יהיו שלי, ואותן שישנן עכשיו, הפרש מהם והפקידם ביד בניך, שלא תאמר לי על הנולדים מעתה, אלו היו שם מתחלה, מ ועוד, שלא תאמר לי על ידי הזכרים שהן נ נקודים וטלואים, תלדנה הנקבות דוגמתן מכאן ואילך: {לג} וענתה בי וגו'. אם תחשדני שאני נוטל משלך כלום, תענה בי צדקתי, כי תבוא צדקתי ס ותעיד על שכרי לפניך, שלא תמצא בעדרי כי אם נקודים וטלואים, וכל שתמצא בהן שאינו נקוד או טלוא או חום, בידוע שגנבתיו לך, ובגניבה ע הוא שרוי אצלי: {לד} הן. לשון פ קבלת דברים: לו יהי כדברך. הלואי צ שתחפוץ בכך: {לה} ויסר. לבן ביום ק ההוא וגו': התישים. עזים זכרים: כל אשר לבן בו. כל אשר היתה בו חברבורות לבנות: ויתן. לבן ביד בניו: {לו} הנותרות. הרעועות שבהן, החולות והעקרות שאינן אלא שירים, אותן מסר לו: {לז} מקל לבנה. עץ הוא, ושמו לבנה, ר כמא דתימא, תחת אלון ולבנה (הושע ד, יג.), ואומר אני הוא שקורין טרימב"ל שהוא לבן: לח. כשהוא רטוב: ולוז. ועוד לקח ש מקל לוז, עץ שגדלין בו אגוזים דקים, קולדר"י בלע"ז (האזעלנוס שטרוך): וערמון. קשטניי"ר בלע"ז (קאזטאניס בוים): פצלות. קלופים קלופים, שהיה עושהו מנומר: מחשף הלבן. גלוי לובן של מקל, כשהיה קולפו, היה נראה ונגלה לובן שלו במקום הקלוף: {לח} ויצג. תרגומו ודעיץ, לשון תחיבה, ונעיצה היא בלשון ארמית, והרבה יש בגמ' דצה ושלפה, דץ ביה מידי, דצה כמו דעצה, אלא שמקצר את לשונו: ברהטים. במרוצות המים ת בבריכות העשויות בארץ להשקות שם הצאן: אשר תבאן וגו'. ברהטים אשר תבאן הצאן לשתות, שם הציג המקלות א לנכח הצאן: ויחמנה וגו'. הבהמה רואה את המקלות והיא נרתעת לאחוריה, ב והזכר רובעה, ויולדת כיוצא בו (ב"ר עג, י.). רבי אושעיא אומר, המים נעשין זרע במעיהן ולא היו צריכות לזכר, וזהו ויחמנה וגו'. (ור"ל בתיבה זו התחברו לשון זכר ונקבה כמ"ש הראב"ע): {לט} אל המקלות. אל מראות ג המקלות: עקודים. משונים במקום עקידתן, הם קרסולי ידיהם ורגליהם: {מ} והכשבים הפריד יעקב. הנולדים עקודים נקודים, הבדיל והפריש לעצמן, ועשה אותן עדר עדר לבדו, והוליך אותו העדר העקוד לפני הצאן, ופני הצאן ההולכות אחריהם צופות אליהם, זהו שנאמר ויתן פני הצאן אל עקוד, שהיו פני הצאן אל העקודים, ואל כל חום שמצא ד בצאן לבן: וישת לו עדרים. כמו שפירשתי: {מא} המקשרות. כתרגומו הבכירות, ואין לו עד במקרא. ומנחם חברו עם אחיתופל בקושרים (שמואל-ב טו, לא.). ויהי הקשר אמיץ אותן המתקשרות יחד למהר עבורן: {מב} ובהעטיף. לשון איחור, כתרגומו ובלקשות. ומנחם חברו עם המחלצות והמעטפות (ישעיה ג, כב.), לשון עטיפת כסות, כלומר מתעטפות בעורן וצמרן, ואינן מתאוות להתייחם על ידי הזכרים: {מג} צאן רבות. פרות ורבות ה משאר צאן: ושפחות ועבדים. מוכר צאנו בדמים יקרים, ו ולוקח לו כל אלה:
רמב"ן על בראשית פרק-ל
רמב"ן: {א} הבה לי בנים. אמרו המפרשים (רש"י וראב"ע) שתתפלל עלי ואם אין מתה אנכי לשון רש"י שמי שאין לו בנים חשוב כמת והוא מדרש רבותינו (ב"ר עא ו) ואני תמה אם כן למה חרה אפו ולמה אמר התחת אלהים אנכי ושומע אל צדיקים ה' ומה שאמר אבא לא היו לו בנים אני יש לי בנים ממך מנע ממני לא מנע וכי הצדיקים אינן מתפללים בעד אחרים והנה אליהו ואלישע התפללו בעד נשים נכריות (מ"א יז כא ושם ב ד טז) ונראה שבשביל זה תפסוהו רבותינו אמרו בבראשית רבה (עא ז) אמר לו הקב"ה כך עונין את המעיקות חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה ועל דרך הפשט אמרה רחל ליעקב שיתן לה בנים ובאמת דעתה לאמר שיתפלל עליה אבל שיתפלל עליה עד שיתן לה בנים על כל פנים ואם אין שתמית עצמה בצער דברה שלא כהוגן בקנאתה וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים שלא תמות בצערה ויחר אף יעקב שאין תפלת הצדיקים בידם שתשמע ותענה על כל פנים ובעבור שדברה דרך געגועי הנשים האהובות להפחידו במיתתה חרה אפו ולכך אמר לה שאינו במקום אלהים שיפקוד העקרות על כל פנים ואיננו חושש בדבר כי ממנה נמנע פרי הבטן ולא ממנו וזה ליסר אותה ולהכלימה והנה הצדקת בראותה שלא תוכל להסמך על תפלת יעקב שבה להתפלל על עצמה אל שומע צעקה וזהו וישמע אליה אלהים (להלן פסוק כב) ואולי נתקן על דעת רבותינו כי יעקב אי אפשר שלא נתפלל על אשתו האהובה כי עקרה היא אלא שלא נתקבלה תפלתו ובאה עתה רחל להתעולל עליו לאמר שיתן לה בנים על כל פנים בתפלתו כי לא נופל הוא מאביו שעשה כן ויחר אפו ואמר לה כי הדבר ביד אלהים ולא בידו ואביו נשמעה תפלתו שהוא צדיק ועתיד להיות לו זרע אבל היא נמנע ממנה פרי בטן ונכון הוא {ה} ותלד ליעקב בן. הזכיר בכל השפחות "ליעקב" להגיד כי הוא חפץ ומודה בהם ואיננו נקרא לו בן האמה רק בן ליעקב כבני הגבירות המתיחסים אליו ואמר בלאה בן חמישי ובן ששי ליעקב בעבור רבוי הבנים לומר כי בכולן יחפוץ ואת כולם יקרב ולא הזכיר בראשונים כן {ט} ותרא לאה כי עמדה מלדת. לא ידעתי מה המעשה הזה ללאה ולמה נתנה שפחתה לבעלה והיא לא היתה עקרה שתבנה ממנה ואין דרך הנשים להרבות נשים לבעליהן אבל נצטרך לומר כי היו נביאות (ב"ר עב ו) יודעות שעתיד יעקב להעמיד י"ב שבטים ורצתה שיהיו לו רוב הבנים ממנה או משפחתה שהיא ברשותה ולא תתגבר אחותה עליה בבנים ולכך אמרה נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי (ראה זוהר ויצא קנז) וכן יעקב בעבור זה שמע אליה שיעמיד בנים רבים כי ידע כן כדברי רבותינו (ב"ר סח יא) ויתכן כי מדעתם שנתנה הארץ לזרעם ואברהם ויצחק לא הרבו בנים היה חפץ יעקב בנשים רבות להרבות זרעו לנחול את הארץ כי דור רביעי ישובו הנה ולכן רצתה ליתן לו שפחתה שלא ישא נכרית {יד} דודאים. סיגלי (סנהדרין צט) ובלשון ישמעאל יאסמין כך מצאתי בפירוש רש"י ואינו כן כי יאסמין בלשון ערבי כך שמו בדברי רבותינו כדאמרינן בפרק במה טומנין (שבת נ) האי כוספא דיאסמין שרי וסיגלי אומרים שהם "כנפסגא" שאמרו בהן (ברכות מג) מברכין עליהם בורא עשבי בשמים אבל אין זמנם בימי קציר חטים אולי מצאם שם במקרה והראוי לקבל בדודאים דעת אונקלוס שתרגם בהן יברוחין ובבראשית רבה (עב ב) גם כן ר' חייא ב"ר אבא אמר יברוחין והן יברוח בלשון ערבי וכתב רבי אברהם דודאים אמר המתרגם יברוחין וכך יקראו בלשון ישמעאל ויש להן ריח טוב וכן כתוב (שיר השירים ז יד) הדודאים נתנו ריח והם על צורת בן אדם כי יש להן דמות ראש וידים ויש אומרים כי יועילו להריון ואנכי לא ידעתי בעבור שתולדתם קרה אלו דבריו והנכון כי רצתה בהן להשתעשע ולהתענג בריחן כי בתפלה נפקדה רחל לא בדרך הרפואות וראובן הביא ענפי הדודאים או הפרי והוא כדמות תפוחים ולהם ריח טוב אבל השרש והוא העשוי בצורת ראש וידים לא הביא והשרש הוא שאומרים עליו האנשים שיועיל להריון ואם הדבר אמת הוא בסגולה בהם לא בטבעם אבל לא ראיתי כן באחד מספרי הרפואות המדברים בהם {טו} המעט קחתך את אישי. הטעם המעט ממך שתקחי לך את אישי כאילו את אשתו ואני האמה אף כי תעשי עצמך גברת לקחת הדודאים אשר אני מתענגת בריחן ויתכן שרצתה בהן לכבוד יעקב לבשם בהם יצועיו כי דרך נשים לה כענין שכתוב (משלי ז יז) נפתי משכבי מר ואהלות וקנמון ולכן אמרה לאה המעט קחתך את אישי ממני אף כי תקחי דודאי בני לפתותו בהם ויש אומרים הדודאים עשבים יוסיפו התאוה לנשים נגזר מלשון עת דודים (יחזקאל טז ח) ולכן אמרה לאה המעט קחתך את אישי כאשר הזכרתי {כ} זבדני אלהים אותי זבד טוב. לא מצאו למלה הזאת מוצא בלשון הקדש ויתכן שנאמר שהיא מלה מורכבת "זה בד" כמלת מדוע ומלת בגד (לעיל פסוק יא) בכתיבה והסגול והפתח מומרים במקומות רבים וכל שכן במלות המורכבות וכן מלת צלמות ומלת בלעדי ויצאה מלשון בדים בדי עצי שטים (שמות כה יג) ותעש בדים ותשלח פארות (יחזקאל יז ו) כי ענפי האילן הגסים נקראים כן והשאילוה לבנים יאכל בדיו בכור מות (איוב יח יג) לא כן בדיו (ישעיהו טז ו) ולכן אמרה לאה כי עשה לה האלהים זה הבן בד טוב להיות בעלה מתלונן בצלה כי יזבלני בצלי וכן בנה בניתי בית זבול לך (מלכים א ח יג) להתלונן בצלו ולכבוד עליון יאמר כן כמו שאמר (שם בפסוק כז) הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי וכן שמש ירח עמד זבולה (חבקוק ג יא) עמד במקום שיתלונן בו כמו שאמר לשמש שם אהל בהם (תהלים יט ה) ואונקלוס תרגם זבד טוב "חולק טב" ולא הבינותי סברתו עד שראיתי (בתרגום הירושלמי) בתרגום יונתן זווד יתי מימרא דה' זוודין טבין ולמדתי שעשו המלה כאלו כתובה בו"ו וטפלו אותה אל לשון הארמית שמתרגמין צדה "זוודין" (להלן מב כה) אמרה שהבן הזה עשאו השם לה צדה טובה וחלק טוב כי בעלה יהיה עיקר דירתו עמה לרוב בניה תתפרנס עמו בטוב לו והו"ו והבי"ת ישתוו בלשוננו במקומות רבים כמו תאוה ותאבה (תהלים קיט כ) גוי נתתי למכים (ישעיהו נ ו) על גבי חרשו חורשים (תהלים קכט ג) וכן לקצבי הרים ירדתי (יונה ב ז) כמו לקצוי וכן לפרבר למערב ארבעה (דברי הימים א כו יח) יאמרו ממנו פרוור דכתיב (מלכים ב כג יא) אל לשכת נתן מלך הסריס אשר בפרוורים ופירוש שניהם מה שהוא מקיר החומה לחוצה ומגרש לערים (במדבר לה ב) תרגום ירושלמי ופרוור וכן תרגום יונתן מגרשות (יחזקאל כז כח) ובמשנה מלא תרווד תרבד (נזיר מט אהלות פ"ב מ"א) בטבלא שאין לה לבזביז (פסחים מח) במקומות שונין ממנו "לזביז" (כלים פ"ב מ"ג מקואות פ"ד מ"ב) ובמקומות שונין ממנו "לזויז" איצטבא (פסחים יא) "איצטוא" (עירובין עז ויומא מט לפי גירסת הערוך) וכן כיוצא בהן הרבה ונהגו בירושלמי (כלאים פ"ה הכ"ט יבמות פ"ז ה"ח ועוד) "אביר" בבי"ת במקום ו"ו שאינם מקפידים בכך {כג} אסף אלהים את חרפתי. הכניסה במקום שלא תראה וכן ולא יאסף הביתה (שמות ט יט) וכוכבים אספו נגהם (יואל ב י) וירחך לא יאסף (ישעיהו ס כ) לא יטמן לשון רש"י ורבי אברהם אמר כטעם כרת ונאספה שמחה וגיל והנכון דעת אונקלוס שעשאן כולן לשון קבוץ וכנוס כפשוטם מלשון ויאספו את השליו (במדבר יא לב) כי מאספיו יאכלוהו (ישעיהו סב ט) ונקראת המיתה אסיפה בהיותו נקבץ אל אבותיו המתים ולא יאסף הביתה להקבץ לאנשי ביתו ואספו נגהם שקבצו האור בתוכם ולא הוציאו אורם לחוץ או שנאספו אל האהל אשר להם ברקיע השמים ויאמרו אסיפה בחרפה שתתקבץ ולא תתפזר בין בני אדם להיות נדברים בה עוד בחוצות {כז} נחשתי ויברכני ה' בגללך. בעבורך ובזכותך כי איש צדיק אתה ולשון נחשתי נסיתי וכל נחש נסיון ויש אומרים (ראב"ע) שהיה מנחש בתרפים ויעקב אמר ויברך ה' אותך לרגלי לא רצה לומר "בגללי" דרך ענוה ואמר לרגלי כי מעת שבא רגלי בבית היית מתברך {כט} ואת אשר היה מקנך אתי. את חשבון מיעוט מקנך שבא לידי כמה היה לשון רש"י כלומר אתה ידעת כמה היה מקנך כשבאו אתי ויותר ראוי שיאמר ואת מקנך אשר היה אתי ידעת כי מעט אשר היה לך טרם בואי ויפרוץ לרוב או נפרש אתה ידעת את אשר עבדתיך כי בכל כחי עשיתי וידעת את אשר היה מקנך אתי כי ימים רבים הם וידעת כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב שלא כדרך כל הארץ רק ברכת ה' היא אשר באה מעת בא רגלי בביתך והוא הנכון {ל} אעשה גם אנכי לביתי. עכשיו אין עושין לצרכי אלא בני וצריך אני להיות עושה עמהם לסומכן וזהו גם לשון רש"י ולא מצאנו שיהיה ליעקב צאן ולא שירעו אותן בניו הקטנים והגדול שבהם בן שש שנים או פחות כי לבן יתכן שהיו לו בנים קטנים מרחל בטרם בא יעקב ועתה הם ראויים לרעות הצאן ואולי על נשיו ועל עבדיו אמר שהיו עושים לו במלאכה ואין כל זה נכון אבל פירוש מתי אעשה גם אנכי לביתי מתי אעשה אנכי גם לביתי כאשר עשיתי גם לביתך וכן ויאהב גם את רחל מלאה (לעיל כט ל) וגם אהב את רחל מלאה וכן גם אותכה הרגתי (במדבר כב לג) גם הרגתי אותך ורבים כן {לב} וטעם נקוד וטלוא. נקוד או טלוא וכל שה חום פירשו בו (הראב"ע והרד"ק) שחור כי השחרות מפני החום ואיננו נכון בעיני כי רוב הכשבים שחורים אף כי בארץ קדם שהיא חמה ואם כן יהיו כולם ליעקב והנכון דעת אונקלוס "שחום" והוא קרוב לאדום וקורין אותו רו"ש וכן פרש"י ויהיה חום מגזרת ואור החמה (ישעיהו ל כו) שהוא דומה לשמש אשר יתאדם קצת
"והיה שכרי" – לשון רש"י אותן שילדו מכאן ולהבא נקודים וטלואים בעזים ושחומים בכשבים יהיו שלי וכן דעת רבי אברהם (בפסוק לה) ופירוש כל שה נקוד וטלוא תיש וטלוא ונקוד בעזים הנקבות כמו שאמר (שם) ויסר ביום ההוא את התישים ואת כל העזים ופירוש כל אשר לבן בו בנזכרים וכל חום בכשבים ולפי דעתי כי כל נקוד וטלוא בכשבים וכל חום בהם היה שכרו שהרי לא עשה במקלות מראה חום והיה מפסיד שכרו מן הכשבים שהם מיטב הצאן וכן בחלומו הראוהו העולים על הצאן עקודים נקודים אין בהם חום ופירוש הכתוב הסר משם כל שה נקוד וטלוא וכל חום בכשבים והסר טלוא ונקוד בעזים והיה שכרי שלשת המראות בכשבים והשנים בעזים ואמר
"וענתה בי צדקתי ביום מחר" – כי כל אשר איננו נקוד וטלוא בעזים וגם חום בכשבים גנוב הוא אתי {לה} וטעם ויסר ביום ההוא את התישים. סיפר הכתוב כי יעקב אמר סתם הסר משם טלוא ונקוד בעזים ולבן חשש לזרע האב והפריש הזכרים והנקבות והפריש אפילו העקודים אשר להם לובן מעט ברגליהם במקום העקידה והפריש בכשבים כל אשר לבן בו וכל חום ואם יהיה "כל אשר לבן בו" לומר שהפריש בתישים ובעזים כל אשר בו מראה לבן בין עקוד בין ברוד יהיה וכל חום מוסף על המראות הנזכרות וטעם הוסיפו בשכר הכשבים חום מפני שאין בתולדתם להיותם בעלי גוונין כתישים והעזים ואין בתולדת העזים להיות בהן חום {לז} ויקח לו יעקב מקל לבנה. כיון שהסכימו להיות שכרו באלה היה רשאי לעשות כל מה שיוכל להולידם כן ואולי התנה יעקב שיעשה בהן כל מה שירצה כי לבן לא היה יודע בתולדה הזו והרועים לא היו מרגישים בדבר בראותם המקלות ברהטים פעם אחת בשנה בימי ניסן כי בהעטיף הצאן בימי תשרי לא ישים שלא ישאר ללבן עד פרסה ויש אומרים (הרד"ק) כי השנה הראשונה נולדו ליעקב נקודים וטלואים רבים בברכת השם אשר הראה לו המלאך ושם המקלות בפני אלו שהיו שלו שיולידו בדמותם שלא יאמר לבן כאשר יולדו כי גנוב הוא אתו וזה פירוש בכל יחם הצאן המקושרות שהם הנולדים לו ובהעטיף הצאן של לבן לא ישים והיה העטופים ללבן אשר לא יולדו נקודים והקשורים כלם ליעקב כי יולדו נקודים {מ} והכשבים הפריד יעקב. פירש רש"י הנולדים עקודים נקודים הבדילם לעצמם ועשה אותן עדר לבד והוליך אותו העדר העקוד לפני הצאן ופני הצאן ההולכות אחריהן צופות באלו וזהו שאמר ויתן פני הצאן אל עקוד שהיו פני הצאן אל עקוד ואל כל חום שנמצא בצאן לבן וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן כמו שפירשתי זה לשון הרב ואין דבריו בכאן נכונים כי למה הפריד הכשבים ולא נשאר בעדר לבן נקוד או חום לא בכשבים ולא בעזים ואם היו הנפרדים אותם אשר הולידו הצאן עקודים נקודים וטלואים שהיו שלו ומהם עשה העדר הזה העקוד למה הפריד הכשבים לבדם ולא לקח גם התישים והעזים שנולדו לו כן ויעשה מכלם העדר העקוד הזה אשר הוליך לפני הצאן ועוד שלא אמר שנולד שם חום ועוד כי לפי דעת הרב אין בכשבים עקוד וטלוא שאינם שכרו ולא עשה להם מקלות אבל פירוש הכתוב שהפריד הכשבים מן העזים ועשה מהן עדר מיוחד והנה היו לו עדר כשבים ועדר עזים ונתן פני כל הצאן עדר הכשבים ועדר העזים אל העקודים ואל כל חום אשר בכל צאן לבן ששם העקודים לפני העזים וכל חום לפני הכשבים על דעת הראשונים או העקודים וכל חום לפני הכשבים על דעתנו כי צורך ההפרדה מפני החום אשר היה שכרו בכשבים לבדן והנכון בעיני שיאמר כי הכשבים הפריד יעקב ונתן פני הצאן הנזכר שהם הכשבים אל עקוד ואל כל חום וישת לו עדרים לבדו מן העקוד והחום והוליכם לפני הכשבים ולא שתם על צאן לבן כי היו שכרו וטעם בצאן לבן שעשה כן בכל צאן לבן והנה העקוד בכשבים היו שלו ואל תשאל למה אמר "הכשבים" ואמר "פני הצאן" כי דרך מקראות לדבר כן ובפרשה הזאת בדומה לו בהר הגלעד (להלן לא כא) וטעם עשותו כן בכשבים מפני שלא היה במקלות חום או שידע בתולדת הכשבים שצריכים לסימנים רבים בכבדותם יותר מן התישים לקלותם {מא} הצאן המקושרות. הנכון בעיני בלשון הזה שהם הצאן אשר הזכרים מהם הולכים אחר הנקבות בכל עת לא יתפרדו מהם לרב תאותם מלשון ונפשו קשורה בנפשו (להלן מד ל) ולשון חכמים כן הוא (בכורות כד) חזיר כרוך אחר רחל בכרוכין אחריה (קדושין עט) ויקראו הנולדים בעת ההיא "הקשורים" על שם אביהם ורבים אמרו כי קשורים הם החזקים אשר איבריהם קשורים זה בזה קשר אמיץ כי זה סיבת הבריאות והעטופים הם החלושים אשר נפשם בהם תתעטף ואין להם תאוה מלשון העטופים ברעב (איכה ב יט) והתרגום אמר בכיריא ולקישיא כי כן הדבר
אור החיים על בראשית פרק-ל
אור החיים: {ב} (ג) וירא יעקב וגו' ויאמר ה' אל יעקב. צריך לדעת מה קשר ושייכות לב' מקראות הללו:
אכן כוונת הכתוב היא להקדים ב' דברים שמסיבתם עשה יעקב מה שעשה שברח בלא ידיעת לבן, שזולת זה לא היה הולך בלא ידיעת לבן, או עדיין היה מתעכב שם ימים, והוא שאם לא ראה פני לבן ודבריהם שאמרו הגם שבאה אליו הנבואה ללכת היה הולך בידיעת לבן כי לא נמכר יעקב לעבד לו ולרצונו היה עמו, אלא לצד דברי בניו ופני לבן משונות היה חש שיגזול ממנו כל יגיעו, והוא שאמר לבסוף (פסוק ל"א) כי יראתי פן תגזול וגו', ואם לא היתה באה אליו הנבואה ללכת הגם שהיה שומע דברי בני לבן לא היה ממהר ללכת באותו זמן עד שיתחכם לקחת רצונו באורך הימים אז יפרד ממנו, וישב שם ימים, באופן מאמצעות ב' דברים דברי בני לבן ושינוי פניו ודברי ה' לזה עשה כל האמור בענין, לזה סמכם הכתוב יחד: {ה} ויאמר להן רואה אנכי וגו'. פי' ואם תאמר שיש לו טעם נכון כי הוא רואה כי שלך גדול משלו ופרצת מאוד, לזה אמר ואלהי אבי היה עמדי וזו ברכה מאת ה': {ז} ואביכן וגו'. צריך לדעת מה הוא ההתול שהיה מהתל בו, ואם עברת הדרך, זה גזלן מקרי:
ואולי כי לבן הרגיש מפעם ראשונה שראה שילדו הצאן ברבוי מין הנוגע ליעקב בחלקו לזה נתחכם ואמר בודאי הלא דבר הוא, לזה היה אומר לו מין אחד בתחילה ואחר שיחמו הצאן היה חוזר בו בין עבור ללידה ולוקח לעצמו מין שאמר, ומיחד ליעקב מין אחר, ולזה לא יקרא אלא התול שפעמים אומר כך ופעמים וכו': {ח} אם כה יאמר. והגם שתנאי הראשון היה שיטול נקודים וטלואים, לא עמד בדבר אלא אחת מהנה הסכים לתת לו:
עוד טעם הדבר הוא לצד כי מין זה של עקודים לא הוזכר בתנאי הראשון בא עליו הרשע בטענה כי לא כאלה לחלק יעקב, ולא הודה על האמת מההוכחה שנטל מין זה ולזה בפעם ראשונה הוציא מחלק יעקב עקודים ואחר כך היה מתווך עמו לרצונו להחליף מין נקודים שבחלק יעקב בחלק עקודים שהוא של לבן וחוזר חלילה עשרת מונים, ולעולם תנאי הראשון של נקודים וטלואים בכשבים ובעזים עמד במקומו:
ואומרו אם כה יאמר לשון עתיד, לפי מה שפירשתי באומרו התל בי ידוייק על נכון, כי לא על אמירה שהיה אומר בתחילה היתה הנהגת הלידה אלא על מה שעתיד (להוליד) [לומר] באחרונה אחר עיבור הצאן, ודבר זה לא היה לצד השתדלות יעקב אלא כי מה' היתה לו וכמו שספר אחר כך שראה בחלום וכו': {יב} העתודים וגו' עקודים נק ודים וברודים. צריך לדעת מה הוא פי' ברודים, ולו יהיה שיהיה מין ממין הנולדים בצאן כיון שאין ליעקב חלק בו כי לא הוזכר בתנאים אם כן למה יראוהו אותו בחלום:
וראיתי להראב"ע שכתב כי ברודים הם טלואים ולא הביא הרב הכרח לדבר. עוד לפי מה שאמר אם כה יאמר וגו' הראת לדעת כי לא היה נוטל יעקב אלא או עקודים או נקודים ומעתה למה היו עולים על הצאן מינים שאינם לחלק יעקב:
אכן טעם הדבר הוא לצד מה שקדם לנו בידיעת לבן הרמאי כי מלבד תחבולותיו ומרמיו גם היו לו תרפים אשר יגידו לו כל דבר וכמאמרם ז"ל (תנחומא) ומן הסתם שאול ישאל בהם וידע העצמים בבטן המלאה ומראיהן ומעתה באמצעות דבר זה אפסו כוחות יעקב בכל מין אשר יתחכם יפסידוהו התרפים, אשר על כן העונה בצר ענהו, ויש לך לדעת כי מין מראה אשר יהיה בנולדים יתהוה בעת יחם ואין מציאות להפכו אחר כך זולת על ידי נס עצום להפך הטבע הפוך עצום, ודבר זה קשה בעיני אל עליון לעשותו, וצא ולמד מדבריהם ז"ל בכמה מקומות, (סוטה ב. שבת כג.) ועשה ה' חכמה שלא להצטרך להפך סדר טבע הבריאה, והוא שהיו עולים ג' מינים יחד והיה בכל נולד ונולד בכח ההיולי מוטבעים שלשתם יחד, ובזה ספו תמו ידיעות התרפים, ועם יציאת הנולדים היה נגלה בהם מין אשר יסכימו יחד כי הוא זה חלק יעקב. ולא ירחיק דעתך הדבר, כי יש עופות שיהפכו גווניהם לכמה מראות וזה הוא לצד שהטביע ה' בהם כן, וכמו כן עשה ה' בנולדים בצאן לבן להציל עשוק מיד עושק. ואומרו ברודים לפי מה שפירשנו מצינו ראיה לדברי ראב"ע כי הוא מין טלוא כי זולת זה דלמא יאמר לבן טלוא יהיה שכרך ונמצא הנס לבטלה ח"ו, אלא ודאי כי ברודים הוא מין טלוא ואולי לצד שלובן שלו לבן הרבה כברד נקרא כן, ומעתה נתיישב הכתוב על נכון:
כי ראיתי את כל אשר לבן וגו'. המלאך הגיד טעם הנס כי ראה ה' כל מעשיו וערמותיו של לבן ומה שהיה מתחכם ושואל בתרפיו ולא היה מציאות להצילו ממנו זולת מעשה אשר הראהו עולים על הצאן וכמו שפירשנו:
גם רמז לו כי כל מעשה של לבן אליו הם נתונים, ולזה לא אמר כל אשר עושה לך לבן לרמוז גם כן כי כל הנולדים יהיו לחלק יעקב, ואין בזה משום גזל כי ה' שופט צדק וידע כל אשר רימהו ואונהו והוציא מזה ונתן לזה והוא ישפוט בצדק: {יד} העוד לנו וגו'. כפלו לומר חלק ונחלה, לרמוז ב' דברים, הא' הוא חלק הנוגע להם בירושת אמם שכבר מתה, והב' נחלת אביהם, והחליטו שאין להם תוחלת משניהם והראיה הלא נכריות נחשבנו לו כבר שמכרנו זה לך האות שאין אנו אצלו במדרגת בנים וממילא יצו עליהן לבל ירשו בו. הגם שבמשפטי הגוים אפשר שהבנות ירשו ואון יוכיח וכמעשה רשב"ג ואחותו, (שבת קטז.) ואומרו ויאכלגם אכול ב' אכילות, א' ירושת כתובת אמם, והב' מה שעבד יעקב י"ד שנה בעדם: {טז} אשר הציל וגו' לנו וגו'. פי' ה' הציל ממונינו שהוא חייב לנו מידו, שלשון הצלה יאמר על גזלה מגזלן, והוא אומרו לנו פירוש משלנו שגזל: {כ} ויגנוב וגו' על בלי וגו'. קשה איך יוצדק לומר אליו שהוא בורח שאומר על בלי הגיד לו כי בורח. ואולי שהכוונה היא שנתחכם יעקב כשספר ללבן כל מעשיו והנהגותיו העלים ממנו ערמת הבריחה והוסיף לשלול אותה ממנו במה שהיה שואל ממנו לשלחו בזה היה מצדיק לבן כי לא יברח כלל, שאם לא כן למה היה שואל ממנו שישלחהו ובזה גנב לבו, והוא אומר ויגנוב וגו' ובמה גנב על סבת שלא הגיד לו בסיפור מעשיו כי יערים לברוח כשיצטרך לברוח. ובזה מצינו טעם בעיקר הודעת כתוב זה שבא לומר טעם שבו השיג הבריחה, כי זולת זה היה נותן לב לבן לשמור אותו מלברוח באיזה אופן שיהיה אלא שגנב לבו ובזה מצא הכנה לאסוף כל אשר יש לו וברח ואין יודע, והוא שאמר סמוך לזה ויברח הוא וכל אשר לו וגו' והבן: {כג} דרך שבעת ימים. יש לחקור למה נשתנה יעקב בהליכה זו שלא קפצה לו הארץ כמשפט לאוהבי שמו, ומצינו שאפילו לאליעזר עבד אביו קפצה לו הארץ, (ב"ר נ"ט) ומן הנכון אליו יאות עשות גם להצילו מהרודף ולא היה משיגו לבן. ואולי כי הגיד לו האדון ברוך הוא בזה שאין צריך לברוח כי הגם שהדביקו לבן היוכל דבר דבר אליו אפילו דיבור, וזולת זה היה מראה ח"ו כי לא יכול הצילו מיד לבן, וגדול הנס הזה שהגם שהוא בעל בחירה ימנע מעשות בחירתו ביעקב:
גם בזה ה' סיבב כמה סיבובין כריתת ברית עמו לבל יזיק שבאמצעות הדבר נתגברו עליו ישראל בימי השופטים כשבא עליהם והוא כושן רשעתים כמאמרם ז"ל. (סנהדרין קה.) גם מזה נמשך קבורת רחל במקום ההוא כדי שתהיה לטובה אות בגלות בניה כאומרם ז"ל (ב"ר פ' כ"א) בטעם קבורתה שמה: {ל} ועתה הלוך וגו'. פי' להיות שמקודם קבל עליו למה נחבא לברוח שמחזיקו כבורח ואחר כך חזר לומר ועתה פי' לשון תשובה כאומרם ז"ל, (ב"ר פ' כ"א) והכונה ואם תשיבני דבר כי לא ברחת אלא הלוך כדרך הליכה הלכת כי נכסוף נכספתה וגו' ולא כמו שאמרתי לך בדרך בריחה אם כן למה גנבת את אלהי אלא ודאי כי לצד שהוא המגיד לחששת שמא יודיעני ויגיד לי שהלכת גנבת אותו וזה לך האות שברחת: {לא} ויען יעקב וגו'. פי' אין אני מכחיש שברחתי, ומה שאמרת למה וגו' כי יראתי ממך שמא תגזול וגו', ומה שהתבוננת לומר כי לסיבה זו גנבתי אלהיך לבל יגיד, לזה ענה עם אשר וגו' כי טענה זו של גניבת התרפים כי זה יגיד שבורח הוא היא טענה הנשמעת, לזה נשבע לו עליה בקללה כדין המחרים על הספק: {לב} לא יחיה. כדין בן נח, ואם תאמר אין צריך לאומרה הלא משפטו חרוץ, נתכוון לומר שאין לו טענה לומר כי נתונים המה לו או שכוחים המה אצלו: {לו} ויחר ליעקב וירב. פי' לצד שבא לכלל כעס בא לכלל מריבה וזולת זה לא היה מריב:
וירב בלבן. פי' בערך לבן היה הדבר ניכר שהוא מריבה אבל אם היו הדברים לאדם אחר לא תקרא מריבה, וכן תמצא שאמרו ז"ל (ב"ר פ' ע"ד) וז"ל קפדנותם של אבות ולא ענותנותן של בנים וכו' פיוסים יעקב מפייס לחמיו וכו' ע"כ. וזה מכוון לדברינו. ואולי יכוין עוד שלא רב עמו בכנופיית אנשים אלא בייחוד עמו, והוא אומרו וירב בלבן פי' בייחוד עמו שלא יכלם בתוכחתו:
מה פשעי וגו'. פירוש בשלמא אם מימיך מצאת בי עול שפשעתי לך היה כיעור זה של הגניבה בפשע ולא לבד בפשע אלא אפילו בשוגג, והוא אומרו מה חטאתי שתחשדני בגנב, וגילה דעתו יעקב כי טעם הקפדתו היתה שראהו ממשש כל נכסיו וכליו ולצד העדר ידיעתו בגניבת התרפים יחשב כי לא היה מחפש חיפוש מחופש אלא לראות אם לקח דבר מה משלו והערים לומר שגנבו לו תרפיו שיהיה לו סיבה לחפש בכל המקומות, לזה הוכיחו מנין נכנס לו צד הספק בו שהוצרך לחפש: {לז} מששת את כל וגו'. פי' אפי' כלים שאין בהם מיחוש וכו' והוא אומרו כי מששת וגו':
תרפים כמו שתאמר כלים שהם קטנים מהתרפים או המשל שהיה מחפש בכריכות שיכול להכיר מבחוץ שאין בהם תרפים הא למדת שחשדו בלקיחת כלים:
מה מצאת מכל וגו'. פי' מכל מיני כלי ביתך בדומים שיכנס לך בו הספק לומר כי הוא שלך:
שים כה נגד וגו'. הכוונה בזה להיות שמקודם כשטען שבא לבקש התרפים אמר אליו הכר לך מה עמדי וקח לך לחושבו כי אין מבוקשו אלא תרפיו וכשראהו שהיה מחפש ומדקדק בכל דבר ודבר אמר הא ודאי שזה חושדני וכמו שכתבתי למעלה וכל הפוסל במומו הוא פוסל והנה הוא נותן עיניו לבא בעלילה, לזה אמר אליו שים כה וגו' כי חש שיאמר על כל דבר חמדה זה שלי הוא לזה אמר שים כה נגד אחי ואחיך ויוכיחו פי' לאמר סימנים יצדיקו, ולא האמין באחי לבן לבדם כי כולם כיוצא בו: {לח} זה עשרים וגו'. טעם אומרו עשרים שנה כי לצד זמן מועט ישתמר הגנב והרמאי מעשות רע אבל לא לאורך הזמן, לזה אמר זה עשרים שנה וכולם שוים לטובה. ודבר זה אין לקחת ממנו הוכחה אם היה יעקב עם אדם בלתי מרגיש ברמאות, לזה אמר עמך הראית בי מימיך עול, והוכיח הוכחות מוכיחות כאשר אבאר בס"ד:
רחליך ועזיך וגו'. צריך לדעת כוונת יעקב בזה, אם לומר פרטי ההצלחה אין זה מקומן של דברים אלו, גם אומרו ואילי צאנך וגו' מי יניחהו לאוכלן ואם לא ידע אדם ועד עתה מי יעיד על הדבר:
אכן כוונת יעקב היא להיות כי דרך רועה גנב יתחכם לגנוב באומרו כי לא כל הצאן ילדו מהם ילדו ומהם שכלו ולוקחים לעצמם, ומעתה הוכחה גדולה אומרו יעקב רחליך ועזיך לא שכלו ובזה אין מקום לחשד שאכלתי וכו' שאם היה חפץ לאכול משלו היה לו מקום לומר לו כך וכך שכלו מהצאן, ומה' היה הדבר לשמור חסידו מחשד ולא שכלה אחת מצאנו כדי שלא יחשדנו שאכלו, וטם אומרו אילי צאנך התורה הוציאה גדי בלשון איל ללמוד מכאן גדי בן יומו קרוי איל, ואולי יכוין על פי מה שכתב הרמב"ם בהל' גזילה (פ"ב) וז"ל הגוזל טלה ונעשה איל וכו' הוי שינוי בידו וקנהו אף על פי שלא נתיאשו הבעלים ע"כ, לזה נתכוון לומר שאפי' בדרך שאין יכול להוציאו מידו כפי הדין לא עשה פירוש שלא גזל ממנו גדי וגדל אצלו ונעשה איל וכשהחזיר לו החזיר גדי ונמצא אכל מה שגדל ונעשה איל: {לט} טריפה לא וגו'. קשה איך יוצדק לומר בדבר שנטרף לשון הבאה. עוד למה כפל לומר אנכי אחטנה מידי תבקשנה אם הוא היה משלמה מה מקום לבקשה מידו:
אכן כוונת יעקב היא לומר בין דבר שהוא חייב בו כפי הדין בין דבר שהוא פטור לקח ממנו לבן, ודקדק לומר טריפה כנגד זאב, ודקדק לומר לא הבאתי כנגד דריסת ארי, וכמו כן תמצא בלשון חכמים במסכת מציעא (צג.) וזה לשונם תנו רבנן שומר שהניח עדרו ובא לעיר ובא ארי ודרס זאב וטרף ע"כ, אמרו לשון טריפה בזאב כי טורף ובורח לצד שמפחד מה שאין כן הארי שבמקום שמוצאה דורסה שם ואוכלה ומניח שם עור ופרש, וכמו כן רמז יעקב שני עניינים באומרו טריפה כנגד זאב, לא הבאתי כנגד ארי שמניח עור ופרש שמניח בדרסה, ואמר אנכי אחטנה כנגד גדר שהוא חייב בו שהוא טריפת זאב כגון זאב אחד שאינו אונס וחייב שומר שכר, (ב"מ ע"ב) ואמר מידי תבקשנה כנגד גדר ב' שהוא דרוסת ארי שאין חיוב על יעקב לשלם שהוא אונס ופטור אלא שהרשע היה מתאלם עליו ומבקש גם את זאת מיעקב, וכפי זה נזרקה רוה"ק בדברי רש"י ז"ל שכתב וז"ל טריפה וכו' על ידי ארי וזאב ע"כ, ויכוין לדברינו ונכון. ואומרו גנובתי יום וגו' נתכוון גם כן בענין נזקי בני אדם שהיה משלם בין מה שהוא חייב השומר שכר בין מה שאינו חייב, והוא אומרו גנובתי יום וגנובתי לילה פי' גנובתי הגניבה לי היתה מגעת גם בצד הפטור: {מב} לולי אלהי אבי וגו'. טעם שלא הספיק לומר אלהי אבי אברהם, נתכוין לומר ב' עניינים, אחד להיותו אלהי אבי עמד לי והצילני מידך בזכות אבי. והב' להיותו בעל היכולת ומשגיח ושופט בצדק ומציל עשוק, והוא אומרו אלהי אברהם פי' אלהי שפירסם אלהותו ואמיתתו אברהם והודיע בעולם נוראותיו אשר הוא הבורא הוא המשפיע ושופט בצדק, וזולת זה אם היה לאבי אלהי אחר לא היה מציל מידך כי כמה אלוהות יש שלא יועילו לעובדיהם אין כאלהינו ברוך הוא:
עוד יכוין לומר על זה הדרך אלהי אבי כנגד זכות אבות ואחר כך הזכיר ב' מדות שהיו לו שעמדו לו שהם מדת החסד ומדת הדין כנגד מדת החסד אמר אלהי אברהם כאומרו (מיכה ז') חסד לאברהם, וכנגד מדת הדין אמר ופחד יצחק, ולזה לא אמר אלהי יצחק לרמוז על המדה שנתכוין לה, וזולת זה היה אומר אלהי יצחק שהרי מצינו שה' אמר לו (כ"ח י"ג) אלהי יצחק. וטעם שהזכיר ב' מדות אלו לומר כי הפליא חסדו עמו וגם עשה לו משפט עם לבן שהם ב' מדות וזולת אחד מהם לא היה מגיעו הטוב ליעקב:
את עניי וגו'. פי' שאם לא היה לו העוני הגם שהיה האמת אתו היה ה' מאריך אפו ולתת לו שכרו לעולם העליון, ולצד עניו קיים לו ה' (דברים כד טו) ביומו תתן שכרו ונתן לו יגיע כפו: {מג} ויען לבן וגו'. אומרו ויען תשובה לאומרו שים כה נגד וגו' ויוכיחו, לזה ענה כי אינו חפץ להכלים בניו ובנותיו ולא יעמוד למשפט עמהם, והן הן רמאותיו לומר כי יוכיח שהאמת אתו אלא שאינו עושה לצד כבוד בניו ובנותיו:
עוד רמז שאיך יצטדק בטענתו כשיאמר כלי ביתי הם אלו פשיטא שיותר ידע יעקב בסימני כלי לבן ממנו, והטעם כי הבנות בנותי והם בקיאים בסימני הכלים וכדומה יותר ממני להיותם תמיד משתמשים בהם:
עוד ירצה להשיב על שמשש כל כליו כי לצד שהכל הוא מחשיבו כאילו שלו לצד שהבנות בנותיו וגו' והכל שלו היה עושה כאדם העושה בשלו כי אילו היה מחשיב אותו לאיש נכרי לא היה עושה כן:
ולבנותי וגו' לאלה וגו'. תיבת לאלה אין לה משמעות. ואולי שחוזר אל כל אשר אתה רואה, ושיעור הכתוב הוא על זה הדרך ולבנותי פי' ולצד בנותי מה אעשה מהרע והגם שהן חושבים עצמן לנכרים ועוקרים מהם שם בנותי, והוא אומרו לאלה היום פי' שהיום נקראים אצלי אלה לצד מעשיהן אף על פי כן בנותי הם:
לבניהן אשר ילדו. דקדק לומר אשר ילדו, שלא ליחם הבנים אחר אמם לזה אמר אשר ילדו לומר כי מה שקורא אותם בניהם לא ליחסם אחריהם כי למשפחותם לבית אבותם אלא לצד שילדו אותם קרא להם שם בניהם, והגם שהם דברי לבן, עם כל זה התורה תלמד דינים באמצעות הסיפורים. כמו שתמצא שלמדו (ירושלמי מוע"ק פ"א) מנין שאין מערבין שמחה בשמחה דכתיב מלא שבוע זאת וגו' הגם שהם דברי לבן:
כלי יקר על בראשית פרק-ל
כלי יקר: {ט} ויאמר עשו יש לי רב. משמע רב אבל לא כל, ויעקב אמר כי חנני אלהים וכי יש לי כל, לפי שהרשעים אע"פ שיש להם כל כסף וזהב שבעולם מ"מ נראה להם שעדיין הם חסרים, ויש להם רב אבל לא כל צרכם, לכך אמר עשו יש לי רב אבל לא כל כי עדיין חסרים המה, יש בידו מנה מתאוה למאתים, והצדיקים בהפך זה כי אפילו אם יש מעט בידם הם מסתפקים בו ושמחים בחלקם, ונראה כאלו יש להם כל, כמ"ש (קהלת ה.יח) גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו וגו' זו מתת אלהים הוא, ואח"כ אמר איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו וגו'. וקשה למה הזכיר תחלה אשר נתן לו האלהים לשון עבר, ואח"כ אמר אשר יתן לו האלהים יתן להבא משמע.
אלא לפי שפסוק ראשון מדבר באיש צדיק, אשר לא יבקר בין רב למעט כי אפילו במועט שבידו דומה לו כאילו כבר נתן לו האלהים את כל, ואיש כזה שליט על ממונו לעשות בו כרצונו והשליטו האלהים וגו', אבל פסוק שני מדבר ברשע רע, שלעולם אין כל העולם שוה לו די ספוקו כי לעולם הוא מבקש שיתן לו ה' עוד להבא עושר ונכסים, ומבקש גם הכבוד המדומה המושג ע"י ריבוי העושר, משא"כ באיש טוב לפני האלהים אשר ימלט ובורח מן הכבוד ע"כ לא הזכיר הכבוד בראשון, ואח"כ הזכירו ברודפים אחר ריבוי הממון, אף ע"פ שבאמת אינו חסר לנפשו מכל אשר יתאווה ויש בידו די מחסורו, והוא על כל פנים יתאווה שיתן לו ה' עוד, זה האיש ודאי לא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כי ממונו שליט עליו אל כל אשר יחפוץ יטנו, אבל הוא אינו שליט על ממונו ועינו צרה בשלו, ויש לו שר הממונה עליו ולא יניחו לנגוע בממונו ליקח ממנו ולהוציאו לצדקה או לצרכו. ע"כ נאמר בעשו יש לי רב, וביעקב יש לי כל, והזכיר לשון חנני כי הצדיקים לעולם אינן תולין במעשיהם הטובים, וחושבים שכל הניתן להם חסד אל כל היום הוא, הנותן להם על צד החנינה, אבל הרשעים על הרוב הוא שהמה חושבים א"ע לצדיקים וחושבים שהכל ניתן להם על צד החיוב.
ובמדרש תנחומא (ויקרא יז.) א"ר יצחק רשעים אין להם טובה בעוה"ז שנאמר וטוב לא יהיה לרשע (קהלת ח.יג). מתיבין והכתיב כטוב לב המלך ביין א"ל בטוב לא נאמר אלא כטוב טובה ואינה טובה, אבל בישראל כתיב (מלכים א' ח.סו) וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה עכ"ל, וזה מסכים לדברינו שהרשעים בכל הטובות הגדולות שהם מקבלים נראה להם טובה ואינה טובה, כאילו הם חסרים עדיין, אבל בצדיקים כתיב על כל הטובה כי לעולם נראה להם שיש להם כל, ע"כ אמר יעקב כי חנני אלהים וכי יש לי כל, וי"א כאן הודה לו עשו על הברכות ואמר יש לי רב מודה אני שאתה רב לי ואני העבד וא"כ מה תתן לי הלא מה שקנה עבד קנה רבו. {י} כראות פני אלהים. כמו שהרואה פני אלהים ג"פ בשנה כתיב (שמות כג.טו) ולא יראו פני ריקם, כי צריך להביא עולות ראייה, כך אין אני חפץ לראות פניך ריקם על כן אני מבקש שתקבל מנחתי, כי מודה אני שאין הברכות שלי כי אתה גביר לאחיך וכל גביר ושר נקרא אלהים כמ"ש (שם ז.א) ראה נתתיך אלהים לפרעה, על כן המשיל ראות פניו כראיית פני אלהים. ועל כן קח נא את ברכתי אשר הובאת לך, ולא על המנחה דבר כן כ"א על הברכות שברכני אבי, קח נא אותה לך כי שלך היא והיא הובאת לך כי אבי כשברכני היה דעתו עליך, וא"ת אם אין הברכות שלי א"כ מאין לי כל הרכוש הזה ע"ז אמר כי חנני אלהים, שנתן לי על צד החנינה כחונן דלים לא על צד החיוב מצד הברכות, והנה נצח ישראל לא ישקר אע"פ שבנגלה אמר ראיתי פניך כראות פני אלהים. מ"מ בלבו היתה הכוונה כשם שנבהלתי בלילה כשראיתי פני אלהים המלאך שלך, כך נבהלתי בראיית פניך. {יח} ויבא יעקב שלם. ארז"ל (בר"ר עט.ה) שלם בגופו ובממונו ובתורתו, רמז לדבר שלם ר"ת שאר לימוד מזון, כי שאר היינו גופו כי ע"י שיותר יעקב לבדו לכדו יצא מגדר השיווי כאילו היה חסר ממונו, כי הלהוט אחרי הממון נראה לעולם כיסו חסר ואח"כ שאמר כי יש לי כל תקן הדבר והודה שהוא שלם ולא חסר ויש לו כל זהו ענין שלם בממונו, ושלם בתורתו, כי באמרו ותקע כף ירך יעקב נרמז לו שאין לו יד ושם בסתרי התורה כמבואר למעלה, וע"י שתקן זה באמרו וכי יש לי כל נעשה שלם גם בתורתו כי הא בהא תליא כמבואר למעלה בפסוק ויותר יעקב לבדו. ושלם בגופו, מצליעת הירך כי בבואו עיר שכם נתרפא. {יט} ויקן את חלקת השדה. לפי שרצה לבנות שמה מזבח על כן לא רצה להעלות עולות ה' חנם, כמו שעשה דוד בגרן ארונה היבוסי (שמואל ב' כד.כד) והגיד לנו הכתוב שקנאו במאה קשיטה כנגד מזבח שבבית עולמים שהיה גובהו מאה אמה, כדי לכפר על כל חטא הנמשך מחטאו של אדה"ר שנברא מקצה השמים ועד קצהו, ונתמעט בחטאו והועמד על מאה אמה, ע"כ היה המקדש גבוה מאה אמה כי משם נוצר האדם ממקום שנאמר בו (שמות כ.כא) מזבח אדמה תעשה לי, לפי שמקום הארץ היה סבה גם אל החטא כמבואר למעלה פרשת בראשית בפסוק ותוצא הארץ וגו' עץ פרי, (בראשית א.יב) על כן הגיד לנו הכתוב שקנה מקום זה למזבח במאה קשיטה.
ומ"ש ויקרא לו אל אלהי ישראל. וארז"ל (מגילה יח.) הקב"ה קראו ליעקב אל, טעמו של דבר כי יעקב אמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, על כן נתן לו ג"כ הקב"ה המעשר מן י"ש עולמות הגנוזים לכל צדיק לעולם הבא, ונתן לו מהם בעוה"ז המעשר העולה מספר ל"א, על כן קראו אל, ועוד הבנות נוטלות עישור נכסים ובעה"ז נמשלו לנקיבות כי כולו צער, אבל לעוה"ב יהיו כזכרים לא יולדים ואז ינחילם כל י"ש עולמות, ומטעם זה העוה"ז בה"א כנגד ה"א שבאשה, והעה"ב ביו"ד כנגד יו"ד שבאיש וק"ל.
ספורנו על בראשית פרק-ל
ספורנו: {א} מתה אנכי. כענין הן אני עץ יבש: {ב} ויחר. על אמרה הבה לי כאלו היה בידו לעשות זה וכעס בקנאתו לכבוד קונו ולא הביט לאהבתו אותה בזה: אשר מנע ממך. שיצר אותך עקרה שהכיר בה סימני אילונית: {ג} בוא אליה. ובזה אמרתי הבה לי לא שחשבתי שיהיה בידך רפואה של עקרה: ואבנה גם אנכי. כמו אחותי: ממנה. שבקנאת חברתי יתעורר הטבע: {ו} דנני אלהים. צדיק הוא בדינו שלא נתן לי הריון: וגם שמע בקולי. ואע"פ כן קבל תפלתי: ויתן לי בן. חוטרא לידא ומרא לקבורה (יבמות פ' הבא על יבמתו) כיון שנולד על ברכי. והנה הסכימו הגבירות בדבריהן אלה שתהיינה השפחות משוחררות וזה כאמרן שיהיו בני השפחות להן לבנים לא לעבדים כמו שהיה הדין אם היה אמותם שפחות כאמרו האשה וילדיה תהי' לאדוניה לפיכך לא שעבדו בהן כמו ששעבדה שרה את הגר בהסכמ' אישה כאמרו הנה שפחתך בידך ובכן היו כלם בני יעקב לירשו והיו כלם רצוי' לזכרון לפני ה' באפוד ובחשן שכל אחד מהם נחשב ליעקב זרעו המיוחס אחריו והפך זה היה בישמעאל כאמרו כי ביצחק יקרא לך זרע: {ח} נפתולי אלהים נפתלתי. מלשון צמיד פתיל חבורים אלהים ושל קדושה התחברתי לבעלי: עם אחותי. וזה עשיתי יחדיו עם אחותי שהכנסנו את צרותנו לביתנו יחדיו להעמיד שבטים. כי אמנם הכניסה לאה את זלפה ליעקב בהכרח קודם שיולד נפתלי כי בז' שנים נולדו ח' שבטים ו' בני לאה וב' בני זלפה וכשנחשוב ט' חדשים לכל עבור הם ע"ב חדשים שהם ו' שנים מלבד ט' חדשים עבור דן שקדמו לכל עבורי השמונה שבטים ומכל זה יתחייב שמסרה לאה את זלפה ליעקב קודם ליד' נפתלי כי באופן אחר לא יספיק זמן הז' שנים לעבורי כלם אם לא נאמר שנולדו כלם לז' חדשים ושתכף שילדו נתעברו ולא שמרו שום טומאת לידה: גם יכולתי. השגתי מה שרציתי בענין מסירת שפחתי לבעלי: {יא} בא גד. זה בא במקרה כי לא היתה כונתי להביא זה לעולם לולי שעמדתי מלדת. ונכתב בגד מלה אחת כי היה ההריון לה בוגד כמו אכזב שפסק ההריון ממנה אחר שהתחיל כענין אחי בגדו כמו נחל: {יג} באשרי. זה הבן הוא נכלל באושר שלי כי גם זה לי בן: {יד} וילך ראובן. כשראה שאמו מצטערת על שעמדה מלדת: וימצא דודאים. מין עשב טוב הריח וטוב אל התולדה כמו שאמרו ז"ל על השום ושלכך היו אוכלים אותו בע"ש וכן היה מין הדודאים או טוב ממנו כאמרו שם אתן את דודי לך. הדודאים נתנו ריח: {טו} המעט קחתך את אישי. שלא היה לך להסכים שתהיי את צרתי כאמרו ואשה אל אחותה לא תקח לצרור: ולקחת גם את דודאי בני. להוסיך אהבתך ושנאתו אותי: לכן ישכב עמך הלילה. שתקדם פעולת הדודאים וסגולתם בך לפעולת' בי ולא יגיעך נזק במה שתתני לי מהם עתה כי לא יחדל מי שימצא מהם בעדי אחרי כן כל שכן בהיותם הפקר כמו שאז"ל: {טז} אלי תבא כי שכור שכרתיך. ולא תעשה עול בזה לבטל עונת אחותי בהיות זה מדעתה ובהסכמתה. ובזה הספור הנראה מגונה אצל מגלי פנים בתורה הודיענו אמנם שהיה ענין התולדה אצל האבות כמו שהיה ענינו אצל אדם ואשתו קודם חטאם כי לא היתה כוונתם בו להנאת עצמם כלל אבל היה להקים זרע בלבד לכבוד קונם ולעבודתו והודיע שכהיו' כוונת האמהו' רצוייה לפני האל ית' בהשתדלותן בהכנסת הצרות וענין הדודאים נשמעה תפלתן על זה כי ראוי לצדיק שיעש' השתדלות הטבעי האפשר אצלו להשיג חפצו ועם זה יתפלל שישיג התכלית כאמרם ז"ל (יבמות פרק הבא על יבמתו) שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים: וישכב עמה בלילה הוא. מדעתו בראותו זריזות לאה וטוב כוונתה בזה: {יז} וישמע אלהים אל לאה. שהקדימה השתדלותה בזה עם תפלתה באמרה נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי וזה היה השתדלות הראשון כשהכניסה צרתה לביתה: {כ} זבדני אלהים אותי. נתן לי חלק וגמול על השתדלות השני בדודאים ששכר מצוה מצוה: אותי זבד מוב. כי היה עמי חלק טוב שלא התכוונתי לשום תענוג אלא לכבודו: {כב} ויזכור אלהים את רחל. שהשתדלה להוליד בהכניסה צרתה לביתה וכענין הדודאים: וישמע אליה אלהים. שהתפללה אחר שעשתה שני מיני השתדלות: {כג} את חרפתי. שקבל תפלת אחותי ולא היה מקבל תפלתי: {כד} יוסף ה' לי בן אחרי על ההשתדלות השני כמו שעשה לאחותי: {כה} שלחני ואל. כה. שאף על פי שלא היה אז בידו מקנה כי במקלו עבר אמנם היה בידו די לחיות עם נשיו ובניו לפחות די לקנות לחם ושמלה ומזון לדרך כי באופן אחר לא היה ראוי לצדיק וחכם שיחפוץ ללכת למות ולהמית ברעב ולא יעלה על לב שיסכים על ידו לבן שהיה עשיר ונשוא פנים בעירו וישלחהו עם בנותיו ובני בנותיו להמית את כל הקהל ברעב ובצמא ובערום בדרך רחוקה. והנה לבן התחנן לו שישב עמו לתועלתו כאמרו ויברכני ה' בגללך: {כז} אם נא מצאתי חן בעיניך. אם אותי אהבת כמו שראוי מצד הקורבה אין ראוי שתעזבני וזה כי נחשתי שבאה בביתי ברכה לרגליך ברבות המקנה ובשאר נכסים. כאמרם ז"ל תכף לת"ח ברכה: ויברכני ה' בגללך. וגם ראיתי שהוצאתי מן המקנה דמים מרובים ועושר יותר מן המורגל וידעתי שזה היה בגללך ואולי התרפים דברו זה. (כט) אתה ידעת את אשר עבדתיך. לא תיחס תוספת המקנה אל הנחש הנמשך אחר המזל אבל תיחס לשלמות עבודתי שהיתה עם בקיאות והשתדלות רב במלאכת מרעה הצאן: ואת אשר היה מקנך אתי. שהיו בו נשברות וחולות וחבשתי את הנשברת ורפאתי לחולה כראוי לרועי הבקר: ויברך ה' אותך לרגלי. אמנם במה שאמרת שברך ה' אותך לרגלי הוא אמת בלי ספק: ועתה מאחר שהאל ית' ברך אותך בשבילי: מתי אעשה גם אנכי. איזה מעשה מבורך מאתו לביתי כמו שעשית אתה בגללי לביתך ולא יספיק לזה השכר המורגל לרועים: {לא} מה אתן לך. שיהיה לך תמורת מה שאתה מצפה להשיג: לא תתן לי מאומה. שאם האל ית' יתן חן בעדי לא ימעיט את המוכן לך כאמז"ל אין אדם נוגע במוכן לחברו: {לב} הסר משם כל שה. הקטנים ולא הגדולים למען יולידו קצתם בדומה ויפלו לחלקי: {לג} וענתה בי צדקתי כי תבא על שכרי לפניך. שכשתבא צדקתי להראות הראוי לחלקי בנולדים תעיד לפניך על שלמות עבודתי אשר בשכרה ישנה האל ית' בנולדים את החלק הראוי לך כדי שיהיה שלי: {לד} לו יהי כדבדיך. שתתפייס במה שאמרת: {לה} ויסר ביום ההוא את התישים. אחר שאמר יהי כדברך שנה טעמו והסיר ביום ההוא קטנים וגדולים: {לח} לנכח הצאן. והיה מציג המקלות לעיני הצאן כדי שיסתכלו בחדוש פעולת המציג ומצוייר בדמיונם בעת ההריון כי הציור בכח המדמ' בעת הריון יפעל על הרוב בנולד דמות דבר המצוייר: {מ} אל עקוד וכל חום בצאן לבן. אחר שהחליף משכרתו והשאיר בעדרו עקוד וכל חום: {מב} ובהעטיף הצאן לא ישים. כדי שלא יחשוב לבן שהדבר במרמת איזו מלאכה: {מג} ויפרוץ האיש. פרץ את גבול ההצלחה המורגלת במלאכת מרעה הצאן:
שפתי חכמים על בראשית פרק-ל
שפתי חכמים: {א} כ דאם לא כן הא אסור לקנאות: ל הוכחתו מתשובותו של יעקב שהשיב לה אשר מנע ממך, ולשון ממך משמע כמו שפירש"י בסמוך שהשיב לה את אמרת שאעשה כאבא אני איני כאבא וכו', אלא ממך מנע ולא ממני, משמע שהיא הזכירה לו אביו: מ דאם לא כן למה בקשה בנים, ומלת מתה הוא תואר ולא בינוני ועומד ולא יוצא: {ב} נ (מהרש"ל), יש להקשות והלא כמה נביאים היו מתפללים על אחרים, כמו אלישע על האשה הצרפית (מלכים-ב' ד' ל"ג), ואף יעקב היה לו להתפלל אף שהיה לו בנים, ועוד קשה למה ויחר ליעקב, היה לו להשיב בנחת כי דברי חכמים בנחת נשמעים (קהלת ט' י"ז), אלא י"ל דיעקב אמר לה שהתפלל עליה, והתפילה אינה מקובלת בעיני המקום, אמרה לו א"כ רשע אתה, לכן חרה אפו בה שהחזיקה אותו לרשע ואמר לה איני דומה לאבא, כי אבא היה גם כן עקר והיה תפילתו נשמעת מחמת זכות שניהם, אבל אני איני עקר כי ממך מנע ולא ממני ואין כאן אלא זכות של אחד, ולכן אין תפלתי נשמעת עכ"ל: {ג} ס כלומר אף על פי שהיו לו בנים מהגר וכו' ואף גם אתה אע"פ שיש לך בנים עשה כן עמי: {ו} ע (קצ"מ), ב"ר (פ' ע"א י"א) דנני וחייבני ורחל עקרה (לעיל כ"ט ל"א) דנני וזכני ויתן לי בן, ואם כן יהיה דנני אלהים וגם שמע בקולי ב' ענינים, (ועי' בהרא"ם): {ח} פ פירוש בחיבור שלו שמחבר התיבות הדומין זה לזה, היה מחבר נפתולי אלהים נפתלתי עם צמיד פתיל: {יא} צ וגד הוא לשון חיתוך, כלומר שמילתו היה נחתך: {טו} ק דאם לא כן מאי תחת דודאי בנך דקאמר דמשמע חליפין גמורים שזה נותן שלו וזה נותן שלו: ר ואף על פי שאחז"ל (מ"ר פ' פ"ב י"א) כדי שתהא לעזרה לבניה כשיגלם נבוזראדן וכמו שפירש"י לקמן בפרשת ויחי (מ"ח ז' ד"ה ואקברה), י"ל דאילו לא זלזלה היתה לאה נקברת במקומה והיתה היא לעזרה לבניה, ומפני שזלזלה לא זכתה ליקבר עמו וק"ל: {טז} ש ר"ל דהוא היינו הקב"ה, דאם לא כן ההוא מיבעי ליה, והיאך סייעו, י"ל שיעקב בא מן השדה ורוכב על החמור והיה רוצה לרכוב באהל רחל, והקב"ה נתן דעה בחמור והיה נוער כדי שתשמע לאה ותצא לקראתו כדי שילך באהל לאה, וכן היה והלך שם באהל לאה, ובאותה לילה יצא מביניהם יששכר, וזהו מ"ש יששכר חמור גרם (לקמן מ"ט י"ד), ר"ל היאך בא שנולד יששכר, חמור גרם ר"ל שהחמור היה הגורם כדפירשנו: {יז} ת ר"ל דאין לשון וישמע שייך אלא במי שמתפלל, והכא לא מצינו שהתפללה על הבנים, לכן פירש שהיתה מתאוה כו', ועל ידי זה נחשב לה כאילו התפללה ונתן לה הקב"ה רצונה: {כ} א פירוש שבית זבולו יהיה עמי, וכנוי יזבלני הוא במקום עמי, לא שפירושו שיקח אותי לבית זבולו: ב כתב הרא"ם ולא ידעתי למה אמר בלשון שלילה לא תהא וכו', ולא אמר מעתה תהא עיקר דירתו עמי בחיוב כלשון הכתוב: {כב} ג דאם לא כן מה זכר לה, דבכל מקום זכירה נופל על מעשה שעשה, כמו ויזכור אלהים את נח וגו' (לעיל ח' א'), כמו שפירש"י (שם ד"ה ויזכור) שלא שמשו בתיבה, וכמו זכירה דגבי לוט (לעיל י"ט כ"ט), שלא הגיד ששרה אשתו של אברהם וכו' (רש"י שם ד"ה ויזכור): ד (ג"א), שהוא מדה כנגד מדה, היא עשתה שלא תצא אחותה בחרפה מבעלה, לכך אין ראויה שלא תלד ותצא בחרפה מבעלה: ה האדמון עשו, כבט כשהביט, שלא חלה שלא היו לרחל חבלי לידה, צבה חשק לקחתה לו לאשה והיא נבהלה: {כג} ו לא שקבץ אותה במקום אחד, כי זה הוא לרעתה שאז תראה חרפתה יותר: ז ופירוש חרפתי סרחוני וחטאתי על שבירת כלי בית בעלי: {כז} ח ואם תאמר דילמא היו לו בנים קטנים, יש לומר דמכל מקום לא היה לו לשלוח רחל בתו מאשתו נשואה, אלא או בלהה או זלפה מפלגש, בשלמא אי לא היה לו בנים אתי שפיר דשלח רחל, לפי שאין לו בנים א"כ היא בת יורשת, דבנות מאשתו נשואה קודמות לבנות מפלגש ובודאי היא תשמור יפה, אבל אי היה לו בנים אם כן היא לא תירש מנכסיו כלום, דלעולם הבנים קודמין לבנות, אם כן לא היה לו לשלוח רחל, אלא ודאי לא היו לו בנים כלל, (מהרא"י): {כט} ט פירוש שאין הכוונה שידע שהיה מקנהו אתו, רק מיעוט כמותו וכו': {ל} י רצונו לפרש דאי כמשמעו שיעקב אמר לביתי, אלך אל בית אבי ואעשה שם, שהרי כתיב אחריו (פ' ל"א) ויאמר מה אתן לך וגו' אשובה ארעה וגו', משמע שלא היה בדעתו לילך מעמו אלא לשמור צאנו, אלא לביתי פירוש לצורך ביתי: כ רצונו לתרץ גם אנכי משמע דקודם לכן היה אחר שעשה לצורך ביתו, לכן פירש עכשיו כו': {לב} ל רצה לומר התרגום שמתרגם על חום שחום, דהוא לשון אדום: מ הקשה הרא"ם אם כן הסימן היה בעזים נקוד וטלוא ולא בכבשים, והכתוב אמר הסר משם כל שה נקוד וטלוא, ומתרץ דשה דאמר קרא הוא תיש, מדכתיב (דברים י"ד ד') שה כשבים ושה עזים, שמע מינה עז נמי קרוי שה. (מהרש"ל), וקשה לי על דברי הרא"ם אדרבה מדהוצרכה התורה לפרש בו עזים שמע מינה כל מקום שנאמר שה סתם שה הוא ולא תיש, ועוד קשה לפי דבריו היה לו למנקט בחד כללא, ולא היה לו לומר אלא נקוד וטלוא בעזים, ועוד קשה למה התחיל הכתוב בתיש וסיים בשה, ועוד קשה פעם קרא שה ופעם קרא תיש, שנאמר (לקמן פ' ל"ה) ויסר ביום ההוא את התישים וגו', לכך נראה לי ששה הוא שה ממש ולא תיש, והסימן היה נקוד וטלוא בעזים וחום בכשבים, ומה שאמר הסר משם כל שה נקוד וטלוא, כך אמר יעקב על כל פנים תסיר נקוד וטלוא בעזים וחום בכשבים, ואפילו נקוד וטלוא בכשבים שראוים להיות שלי גם אותם תסיר שלא יהיו עכשיו לא עזים נקוד וטלוא ולא כבשים נקוד ועקוד וטלוא, רק אותן שיולדו מכאן ואילך נקוד וטלוא בעזים וחום בכשבים יהיו שלי, ומה שלא אמר להסיר חום בעזים מפני שאינם בנמצא, ומעתה הותרו כל הקושיות כנ"ל: נ פירש הרא"ם שקשה לפי טעם ראשון ימנו אותם כמה הם עכשיו, וממילא ידעינן מה שיהיו יותר שנולדו אחר כך, ועל זה אמר רש"י שלא תאמר וכו': {לג} ס והתי"ו תבא לנקבה נסתרת לא אנוכח, והוכחתו מדכתיב לפניך, רצה לומר הצדקה כאילו אמר כי תבא לפניך צדקתי וענתה בי על שכרי: ע הוצרך לפרש גנוב הוא אתי שלא נחשוב שפירושו אני בהיתר קניתי ונמצא שהיה גנוב ואני לא ידעתיו, לכן פירש וכו' לא שבא לידי בהיתר ואחר כך נמצא שהוא גנוב ביד המוכר אותו לי: {לד} פ לא כמו הן לי לא נתתה זרע (לעיל ט"ו ג'), שפירושו לשון הנה: צ פירש אף על פי שאמרו בפיו, חשב לבן אולי לא אמרו בלבו או יתחרט: {לה} ק לא יעקב, שהרי כתיב אחריו ויתן ביד בניו וישם דרך ג' ימים בינו ובין יעקב: {לז} ר דאם לא כן הוה ליה למימר בקמץ תחת הבי"ת והנו"ן. (רא"ם), דאי העץ היה לבן למה צריך יעקב לפצלו כדי שיהיה לבן בלאו הכי נמי היה לבן: ש דקשה לרש"י הא לבנה לאו לוז הוא, לכן פירש ועוד וכו'. והרא"ם פירש דמלת לח מפסיק בין לבנה ולוז, אם כן הוכרח לומר שלוז וערמון אינם דבקים עם מלת לח רק הם כמו ענין אחר: {לח} ת דתרגום וירץ ורהט: א דאשר תבאן הצאן דבוק הוא לשקתות המים, כדי שיהא לנוכח הצאן שב אל ויצג את המקלות, כלומר שהציג המקלות ברהטים בשקתות המים כדי שיהא נוכח הצאן בשעת שתיה ויחמנה: ב דאם לא כן מאי ויחמנה, דאין דרך המים לחמם הבהמות, ולדעת ר' הושעיא החמום הוא העיבור: {לט} ג כי לא המקלות הם סיבה שילדו הצאן עקודים נקודים וטלואים, כי אם מראיהן והוא מחשוף הלבן, ואם תאמר היאך עשה יעקב רמאות כזה במקלות, ורבו בו הדיעות. ולי נראה אותן שנולדו מצאן יעקב אף שלא היו להם סימנים הנ"ל מן הדין הם של יעקב, כיון שנולדו מהצאן שלו, ולבן רצה ליקח ממנו אף הנולדים מצאנו, אמר יעקב אעשה מקלות כדי שילדו הצאן שלי כולם עקודים ונקוד וטלוא כדי שארויח את מה שהוא שלי, (מהרש"ל): {מ} ד פירש צאן שבכאן הם העזים, כי כל חום בכשבים הפריד לבן כמו שכתוב לעיל (פ' ל"ה), אבל חום בעזים לא הסיר לבן מפני שלא היה שכרו, כמו שלא הסיר העקודים והטלואים מן הכשבים רק מן העזים, כמו שכתבתי לעיל, מפני שלא היו שכרו ודו"ק. עיין ברא"ם שהאריך כאן, ועוד כתב ויתכן שמלת הנולדים שאצל עקודים נקודים משובשת בדברי הרב, אם לא תפרש הנולדים כבר קודם הסרה כאילו אמר הרב העקודים נקודים שכבר נולדו בצאן לבן שלא הסירם לבן מפני שאינם שכרו: {מג} ה דאין לפרש כמשמעו שהיו לו צאן הרבה, הלא כבר כתיב ויפרוץ האיש מאד מאד, ובודאי הוא דקאי על הצאן דכתיב לעיל מיניה, אלא שהיו פרות וכו', (רא"ם): ו דאם לא כן, קאי בצאן ומזכיר שפחות ועבדים. (ממ"ש), דאם לא כן היה מהראוי להקדים אדם לבהמה, ותו דאחר כך חזר והזכיר בהמה גמלים וכו', לכן פירש שמכר וכו', ר"ל לכך הקדים הצאן שהיו לו מתחילה, ואחר כך נקט מה שקנה בדמיהן וסדרן כסדר אדם קודם לבהמה, ולפי זה שהן כסדר אין צריך לומר כמו בצאן שמכר גם כן עבדים ושפחות ולוקח מהן גמלים וחמורים, וזהו שכתב רש"י ולוקח לו כל אלה, רצה לומר מדמי הצאן:
בעל הטורים על בראשית פרק-ל
בעל הטורים: {ו} ואתנה. ג' ואתנה ידעתן. ואתנה צאני צאן מרעיתי. ואתנה גשם שוטף אבני אלגכיש תכלנה. מה צאן מרעיתי דלהלן מדבר בישראל אף צאן האמור כאן דורש במדרש על הגליות גשם שוטף ואבני אלגביש שאמר להן אתם ידעתן שהיה גשם שוטף ואבנים יורדים עלי בהיותי בשדה עם הצאן: {כב} כי ברח. ב' במסורה כי ברח יעקב. כי ברח העם. איתא במדרש שעמלק הגיד ללבן על בריחת יעקב וגם לפרעה על בריחת ישראל: כי ברח. בגימטריא עמלק: {כח} עשו. ד' במסורה הסכלת עשו. למען עשה כיום הזה. עשה סטים שנאתי. עשה צדקה. הכא איירי ברמאותו של לבן וכן ביוסף חשדוהו אחיו ברמאות כדכתיב ואתם חשבתם עלי רעה וכן עשה סטים שנאתי אותן שעושים רמאות בלבם וכיוצא בו עשה צדקה זה יוסף שעשה צדקה עם אחיו שהם חשבוהו לרעה והוא חשבה לטובה: {לה} לוא. ב' במסורה מלאים הכא ואידך אם לוא יגיד ונשא עונו. לומר לא אוכל לקום מפניך מפני התרפים אבל מפני אחר אקום כי היכי דדרשינן התם אם לו לא יגיד פירוש (לדיינים) [לתובע] ונשא עונו אבל לאחר אם לא יגיד בשביל זה לא ישא עונו: מאהל. ד' במסורה ויצא מאהל לאה. מאהל מועד לאמר. ואהיה מתהלך מאהל אל אהל. יתצך לנצח ויסחך מאהל. פירוש בשעה שהוקם המשכן נאסרו הבמות והיינו ויקרא אליו מאהל מועד דוקא ולאחר שעברו הירדן הותרו הבמות עד שבאו לשילה והיינו ויצא מאהל לאה דהיינו המשכן שעשאו בצלאל שבא משבט יהודה שיצא מלאה ויבא באהל רחל זה שילה שבחלק יוסף ואז ואהיה מתהלך מאהל אל אהל משילה לנוב ומנוב לגבעון ומשם לבית עולמים ואז נאסרו הבמות והיינו יתצך לנצח ויסחך מאהל שלא היה שום היתר. אדוני אבי הרא"ש ז"ל:
דעת זקנים על בראשית פרק-ל
דעת זקנים: {ה} כה תאמרון לאדוני לעשו. ולפי שקראו אדון נענש אמר לו ית' אני אמרתי ורב יעבוד צעיר ואתה קראתו אדון שמונה פעמים שכן תמצא בפרשה, חייך שימלכו שמונה מלכים מעשו קודם שימלוך מלך על ישראל והיינו דכתיב בסוף הפ' ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך לבני ישראל: {ח} ויירא יעקב. ירא היה שיועיל לעשו זכות שכבד אב ואם והוא לא קיים כבר עברו עשרים שנה. אי נמי שיועיל לו זכות ארץ ישראל והוא היה בחוצה לארץ: ויצר לו. מיצר היה על שהיה ירא מעשו לאחר שהבטיחו הקב"ה מהרב אליאב הכהן ז"ל. ד"א ויירא כדפרישית ויצר לו לפי ששמע שהיה בא לקראתו להרגו ומתחלה אמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה וגו' אמר א"כ יצחק אבי ודאי מת ולהא ניחא הא דקאמר אלהי אבי יצחק אע"פ שאין מיחדין שם הקב"ה על אדם כל זמן שהוא חי: {יב} כי ירא אנכי אותו. שאלה מטרוניתא היאך ירא מעשו אחר שהבטיחו הקב"ה. ענה ת"ח אחד תשובה בצדה שאמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה כלו' כשהבטיחני הקב"ה לא הייתי כי אם בעצמי ועתה הייתי לשני מחנות ולכן אף אם איני ירא ממנו שהבטיחני הקב"ה אמנם ירא אנכי פן יבא והכני אם על בנים כי על האם ועל הבנים לא הבטיחני וכו': {כה} ויותר יעקב לבדו. פירש"י מלמד שנשאר על פכים קטנים וסמך לדבר מדכתיב לבדו, אל תיקרי לבדו אלא לכדו. ד"א לשון בית הבד שמושכין ממנו שמן זית ודרך הוא להצניע שמן בפכים קטנים: {לג} על כן לא יאכלו בני ישראל. ע"כ לזכרון הנס שניצל יעקב מן המלאך שלא נגע אלא בכף יריכו ולא הרגו משל לאדם שהוא חש בראשו תמיד או בלבו ומקבל עליו שלא לאכול עוד מן הראש או מן הלב כדי שיהיה לו רפואה. ד"א ע"כ שעשו בני ישראל שלא כהוגן שהניחוהו ללכת יחידי ולא עשו לו לויה והוזק על ידם בגיד הנשה לכך אסר להם הקב"ה גיד הנשה כדי שיהיו זהירין במצות לויה משם ואילך ולכך הוזהר יעקב ללות את יוסף בנו כששלחו אל אחיו:
חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-ל
חומת אנ"ך: ל״א:תר״ה א׳ ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה. כלומר שבעת שלקחתם פירשה שאינה רוצה לקנותם ח״ו רק יהיו התרפים לאביה תרו״ף תור״ף והיא פירשה בפה ובלב שאינה ח״ו רוצה לזכות בהם שהם ע״ז והם לאביה: ל״א:תר״ט א׳ וידבק אותו בהר הגלעד. כתוב בתרגום המיוחס ליונתן וארע יתיה דשרי בטוור דגלעד מודי ומצלי קדם אלהיה. ואפשר לרמוז כי תיבות וידבק אותו בהר גימטריא מתפלל וגם מודה לה׳ עם ב׳ כוללים: ל״א:תרכ״ט א׳ הבנות בנותי והבנים בני. כתב רבינו בחיי ז״ל משם רבינו חננאל ז״ל כזב לבן באומרו והבנים בני שהרי כשאמרו בני בנים הרי הם כבנים לא אמרו כן על בני בנות עכ״ל ומקשים שהרי ביבמות דף ס״ב אמרינן אמר ליה רבה לרבה בר מרי בני בנים הרי הם כבנים אלימא מדכתיב הבנות בנותי והבנים בני אלא מעתה והצאן צאני ה״נ אלא דקנית מינאי הכי נמי דקנית מינאי אלא מהכא ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד ותלד לו את שגוב וכתיב מני מכיר ירדו מחוקקים וכתיב יהודה מחוקקי הרי דמסיק דבני בנות הרי הם כבנים ממכיר. ומעתה גם הבנים בני דבני בנות הם כבנים. ותו דנפקא מינה לענין דינא כדאמרינן התם ואיך פסיק ותני רבינו חננאל דבני בנות אינם כבנים ואע״ג דיש סברא זו במדרש פרשת ויגש מ״מ לא קי״ל הכי ואיך רבינו חננאל אתי דלא כתלמודא דידן ודלא דהלכתא. ואפשר לומר דר״ח ז״ל לא מיירי לדינא ודבריו ז״ל הם בפירושו לתורה. ופירש הכא דלבן שקורי קמשקר דמה שאומרים העולם בני בנים הרי הם כבנים העולם לא כיונו לבני בנות וזה היה רגיל בפי ההמון על דרך מה שאמרו שהתנוקות קורין לאבי אביהם אבא. ולכן באומרו הבנים בני כזב דכשאמרו רז״ל מה שאומרים העולם בני בנים איו כונת העולם על בני בנות. וכן יש לדקדק מהכתוב דכתיב ולבנותי מה אעשה לאלה היום או לבניהן אשר ילדו. ואם כונת לבן באומרו הבנים בני ר״ל שכן אומרים העולם בני בנים וה״ה בני בנות הרי הם כבנים הול״ל מה אעשה לבנותי ולבני. אלא מוכרח דמ״ש הבנים בני רמות רוחא ודבר כזב קאמר ומשו״ה אצטריך לומר אח״כ או לבניהן אשר ילדו. וגם משמעתין מוכח הכי דהגם דאנן ילפינן מקרא דמכיר דבני בנות הם כבנים. מ״מ מאי דקאמר לבן הבנים בני אין זו הכונה. ויש הוכחה לזה מדקאמר מנא הא מילתא דאמור רבנן והול״ל מנא הא מילתא דבני בנים וכו׳ אלא מוכח דההמון לא אמרי על בני בנות אלא דרבנן לימדונו זה. ותו דאי לקושטא סבר הש״ס דהבנים בני היינו דבני בנות הרי הן כבנים. מעיקרא הכי הול״ל אלימא דכתיב הבנות בנותי והבנים בני דילמא הכי קאמר דקנית מינאי כי היכי דקאמר הצאן צאני דקנית מינאי. ואי הוה נקיט בסגנון זה ידעינן דלקושטא הבנים בני קאמר משום דכך היו אומרים לבני הבנות בנים. אך עתה בהך לישנא דקמן דנקט הש״ס מוכח דגם לפי האמת דבני בנות נקראים בנים לכן לא כיוין לזה ודבריו לעו וכמ״ש ר״ח ז״ל דכזב לו ומילתא בעלמא קאמר:
נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-ל
נחל קדומים: ל״ז:א׳פ״ה א׳ וישב יעקב. בפרקי ר' אליעזר דורש זה הפסוק על יעקב לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז. לא שלותי מלבן. ולא שקטתי מעשו. ולא נחתי מדינה. ויבא רוגז מיוסף. דע כי אלה ד' מאורעות רמוזים במילת וישב. קח אות שנית מאותם ד' מאורעות תמצא וישב כזה ו' של יו"סף י' של די"נה ש' של עש"ו ב' של לב"ן. נימוקי ר"א ז"ל כ"י: ל״ז:א׳פ״ו א׳ נשי אביו. עד עכשיו קרא אותן שפחות ועתה כתיב נשי אביו. נ"ל כי בעוד שהיתה רחל קיימת לא היה מחשיבן מאהבת רחל. כיון שנפטרה רחל היה מחבבן וקורא להם נשים ר"א ז"ל. ועמ"ש פענח רזא: ל״ז:א׳פ״ז א׳ וישראל אהב את יוסף מכל בניו וגו'. אפשר לפי פשוטו כי יגדל התימה על יעקב אע"ה איך יצאת כזאת מלפניו לאהוב את יוסף מכלן גם בפרהסיא ולהטיל קנאה. לז"א וישראל אהב את יוסף מכל בניו בטענה כי בן זקונים הוא לו וסבר דבהיותו בן זקונים לא יקפידו אחיו על זה כי כך המדה לחבב את הקטן ומה גם בהיותו בן זקונים. אמנם השבטים ידעו כי יעקב אע"ה לית דין בר נש כאורח כל ארעא ובודאי דלא משום היותו בן זקונים גדלה אהבתו רק שהוא סבר כי הוא חכם וצדיק יותר מהם ולזה וישנאוהו וז"ש ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם דייקא כי קדוש הוא ואינו נאחז בסבך מנהגי עולם לכך וישנאו אותו. ודרך רמז אפשר כי ענין יוסף גרם כל הגליות כמשז"ל וזה רמז ר"ת את יוסף מכל בניו אימ"ב והוא ר"ת אדום יון מדי מצרים בבל כי כל הגליות נולדו מאהבה זו. והנה נדר"ש במ"ש הרמב"ן בחידושי פרק זה בורר דרב מופלא ובית דינו שנחלקו הלכה כהרב כמ"ש פ"ק דיבמות דב"ש היו מחדדי ואע"ג דב"ה רובא עבדו כסברתם דמחדדי וכי אזלינן בתר רובא היינו בדשוים זה דעת הגאון והוא ז"ל חלק דלא נאמר זה ביחיד וב"ש לא הוו יחיד אלא דב"ה רבים מהם ובכה"ג אהני מחדדי לא לגבי יחיד. ולפי המפרשים יוסף ואחיו הוו פליגי בכמה דינים ויעקב אע"ה היה מחבב דעת יוסף מכולם והיינו דמחדדן שמעתתיה ולכן חרה להם דסוף סוף יחיד לגבייהו כמ"ש הרמב"ן וז"ש ויראו אחיו כי אותו יחיד אהב אביהם מכל אחיו שהיו רבים וישנאו אותו. אך לא כיונו יפה דודאי יעקב אע"ה גם הוא סבר כסברת יוסף והו"ל תרי ובכה"ג ליכא רובא כי מחדדי. ודרך אמת אפשר כי ישראל הוא בת"ת ויוסף הוא ביסוד דכורא משא"כ השבטים שהם בחינות הנוקבא. וז"ש וישראל אהב את יוסף כי בן זקונים הוא לו דייקא דגוף וברית חשבינן חד. וזה אפשר לרמוז בפסוק והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה כי ישראל נמשלו לתבואה כמש"ה ראשית תבואתו בתוך השדה רמז למלכות. ותיבת השדה גימטריא שדי והנה קמה אלומתי שהיא יסוד דכורא וגם נצבה בסוד ואת בריתי אקים וזה בסוד השפעת חכמה. וזה רמז המסרה וגם נצבה בי"ת נתיבו"ת נצבה דוק והאריך וא"ש ההי"ב: ל״ז:א׳צ״ח א׳ והשבני דבר. והשבני חסר יו"ד רמז והשבני אותיות י"ב שנה שהיה בבית הסהר מהר"א מגרמיזא בכ"י. ונראה דכוונתו דרוח הקדש נצנצה בו ביעקב אע"ה ואמר לשון זה כי יש בו רמז שע"י הדבר שדיבר על אחיו יענש י"ב שנה בבית הסהר וזהו השבני י"ב שנה דבר על הדבר אשר דברת על אחיך ודוק. ורבני אשכז פירשו דיוסף א"ל אחיו מזלזלין בבני השפחות וחשודין על אבר מן החי ותולין עיניהם בבנות הארץ ויעקב אע"ה תמיד היה מצטער על זה. וז"ש לך נא ראה את שלום אחיך אם יש שלום ביניהם ואינם מזלזלין זה את זה. ואת שלום הצאן אם חתכו אבר מן הצאן חי. והשיבני דבר ר"ל על ערות דבר: ל״ז:א׳ק״ח א׳ והבור רק אין בו מים. ארז"ל נחשים ועקרבים יש בו. ופירש רבינו האר"י ז"ל דמדכתיב רק מוכח רק לגמרי וממ"ש אין בו מים מוכח דדבר אחר יש בו ולכן צ"ל נחשים ועקרבים יש בו וא"ש רק דלפעמים הם בחורים וסדקים של בור והבור רק מכל וכל ולפעמים יוצאים והבור מלא ואין בו מים ונתקיים רק אין בו מים ודוק: ל״ז:א׳ק״י א׳ מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו וגו'. שמעתי כי נגזר על המת שישתכח מן הלב וזה המצאת יהודה שאם יהרגוהו באיזה זמן ישתכח מהלב ותשרה שכינה על יעקב אע"ה וידע מי הרגו ויענישם. אך אם לא יהרגוהו יתעצב ולא ישרה עליו רוח הקדש ולא יודע הדבר וז"ש מה בצע כי נהרוג את אחינו אטו בהריגה וכסינו את דמו בתמיה זה לא אפשר דישתכח וברוח הקדש יודע לאבינו ולכן לכו ונמכרנו וגו': ל״ז:א׳קי״ט א׳ ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו. יתכן כי כבר נחמוהו אחד לאחד ולא קבל תנחומין ועתה לבשו לבוש קנאה איך לא התנחם לאהבת כלם כי ידעו שאלו מתו כלם היה מתנחם מהם בו. והראיה בחציית הילדים ששם באחרונה רחל ויוסף. ועתה כשהוא מת אינו מתנחם עמהם ויוצאי חלציהם קרוב לע' ונאספו כלם שנסתפקו שמא יעקב ידע בסורחנם וע"ז מראה פנים נזעמים. ובא המענה וימאן להתנחם ונתן סיבה כי ארד אל בני וגו' פי' שהיה בוכה גם על עצמו. כי הוא לא בחטאו מת שלא היה בר עונשין אבל חטאו המיתוהו ולא יכופר עד כי ירד אחריו לקבר וזהו ויבך אותו שבכה על עצמו. או אמר ויבך אותו אביו שבניו לא הראו עצמן עצבים. או כי מ"ש כי ארד וגו' שהיה בן חכם ולו מסרתי כל מה שקבלתי משם ועבר. ועמו היה כל עיוני שהיה קיום נפשי. ועתה אשב בדד ואדום ופסקה הנבואה ממני ונתבלבלתי ונעתקתי מעיונו בחסרונו כמ"ש ומתלמידי יותר מכלם והיגון מנע הטוב ממני ואירא שמא אענש וזהו ויבך אותו אביו שנתעורר מבכי אל בכי. הקדוש רבינו שלמה אסתרוק בפרישתו כ"י. והמפרשים פירשו דהיו מנחמין אותו דודאי יוסף חי דאם הוא מת היה מקבל תנחומין דנגזר על המת שישתכח מן הלב. והשתא דאינו מתנחם אף שעבר כמה זמן מוכרח דהוא חי וז"ש ויקומו וגו' לנחמו מטעם וימאן להתנחם דכיון שאינו מתנחם מוכרח דהוא חי. ויאמר כי ארד וגו' כלומר אם היה הענין פשוט כן דברתם. אבל מה שאיני מקבל תנחומין אינו על המיתה בעצמה רק על הנמשך כי ארד אל בני אבל שאולה ומשום הכי הוא שאינו מתנחם:
פירוש הרא"ש על בראשית פרק-ל
רא"ש על התורה: ל״ה:א׳ל׳ א׳ ואביו קרא לו בנימין. מלא כלומר יחזיק ימיני בזקנותי ובלשון תלמוד בעינא חוטרא לידא ומרה לקבורה והאחרים יהיו עם נשותיהן: ל״ה:א׳ל״א א׳ ותקבר בדרך אפרתה. בחוצה לארץ והיא תקום שנאמר רחל מבכה על בניה וכן כל הנקברים בח"ל וארז"ל ע"י גלגול מחילות וכן איתא בנביא קול ברמה נשמע. וא"ת מפני מה לא נקברה לאה שמה שהרי יש לה בנים הרבה. י"ל לפי שרחל תוכל להתפלל תפלה בכוונה ואומרת רבש"ע אני הכנסתי צרתי בביתי ומסרתי לאחותי הסימנין כדי שלא תתבייש בבקשה ממך אל תכניס צרת הבנים לביתך: (אש"ה לא ידעתי כוונת הרב ז"ל בזה כי אפרת היא בית לחם והיא סמוכה לירושלים ואינה מח"ל. ואולי קאי הרב על מיתתה כי מתה בח"ל והיינו כמ"ש הרמב"ן ז"ל שמתה סמוך לארץ משום איסורא דשתי אחיות יען כי המשפט לאלהי הארץ. וצריך להתישב בדבר): ל״ה:א׳ל״ד א׳ וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר. פי' וישמע ישראל שמתו נשיו רחל מתה בלהה שכבה ונאסרה לו ולא על חנם עשה כן ראובן שהרי ויהיו בני יעקב שנים עשר כל מה שהיה לו להוליד נולדו ונראה שוכב במטתה כדי שלא ישכב אביו במטה מפני הבושה וכן אמרינן בפ' במה מדליקין אם אחות אימא תהי צרה לאימא שפחת אחות אימא תהי צרה לאימא וחלילה שלא בא עליה אך צריך לומר ששכב במטתה לילות הרבה פן יבא יעקב במטתה וישמע יעקב שלא חטא ולטובה נתכוון אז ויהיו בני יעקב שנים עשר כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ ב׳ איתא בשוחר טוב מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו יביאו לא נאמר אלא ישיבו מה שנתן יעקב לעשו ק"ו מה שאנסו להם האומות שישיבו בעגלא:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-ל
ברטנורא: ל״ב:תשט״ו א׳ וישלח יעקב מלאכים מלאכים ממש מפרשין העולם דדריש ליה מנוטריקון מח"ני"ם "מאותן "חילות "נטל "יעקב "מלאכים. ולי נראה דדייק ליה משום דבכל מקום שנזכרה ראיית מלאך נזכר בה איזה דבור או אמירה או איזה מראה נבואה ולעיל לא נזכר מאומה למה באו אותן מלאכים ולכך אמ' בכאן שבאו כדי שישלח מהן יעקב מלאכים. מהר"ר: ל״ב:תשי״ז א׳ שור וחמור דרך ארץ לומר על שוורים הרבה שור וכו' פי' שאינו שם המין דאי הוה שם המין הל"ל בקר כדכתיב במקומות הרבה: ל״ב:תשכ״ט א׳ למי אתה שלמי אתה תרגום דמאן את וכו' עד והנה גם הוא אחרינו יעקב. צריך לישב מה בא להשמיענו כל זה האריכות במה הייתי יכול לטעות. ונראה שרש"י קשה לו לשון הפסוק שאמ' כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמור וכו' ואמרת מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו שכיון שהיו מדברים לעשו היה לו לומר מנחה היא שלוחה אליך אדו' ובעבור זה הייתי יכול לפרש שיעקב צוה לעבדיו כשידברו לעשו יראו את עצמ' כאילו לא יכירו אותו וע"כ אם ישאל להם למי אתה ר"ל למי אתה הולך בפשוטה של למ"ד ואמרת אנו של יעקב מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו והנה גם הוא אחרינו עשו שכבר עברנו אותו ואנו מוליכין את המנחה הזאת אל מקומו. אמנם זה הפי' אינו יכול להיות דאם כן מה להם להזכיר לעבדך ליעקב הרי לא שאל להם של מי הם ולכך פי' כל זה הפירוש מהר"ר. ואחרים כתבו שהייתי יכול לטעות ולפרש והנה גם העדר השני הבא אחרינו מנחה לעשו לכך הוצרך לפרש והנה גם הוא יעקב: ל״ב:תשל״ג א׳ על פניו מדר' אגדה אף הוא שרוי בכעס וכו'. מקשין העולם מי היה שרוי בכעס עמו דקאמ' אף הוא דמשמע לשון רבוי ולכך מפרשין על פניו אף הוא כלומ' פניו זה ר"ל כעס כמו ונתתי פני. מהר"ר: ל״ב:תשל״ד א׳ ואת אחד עשר ילדיו ודינה היכן היתה וכו' עד ונענש יעקב לפי שמנעה מאחיו קשה אדרבא היה ראוי שתחשב לו לצדקה שמנעה מיד הרשע. י"ל שיעקב לרעה נתכוון שלא היה רוצה שאחיו יהיה צדיק כדי שלא יתקיים בו ברכת הוה גביר לאחיך ולפי' נענש: ל״ב:תשל״ו א׳ ויותר יעקב לבדו שכח פכין קטנים וחזר עליהם. קשה מנא לו י"ל משום דצריך להוציא מקרא זה ממשמעו שאין לומר שנשאר יעקב לבדו יחידי כמשמעות המקרא דהא אמרינן המהלך בדרך יחידי ה"ז מתחייב בנפשו לכך אית למימר אל תקרי לבדו אלא לכדו כלו' על כדו והיינו ששכח פכין קטני' וחזר עליהן: ל״ב:תשל״ח א׳ כי עלה השחר וצריך אני לומר שירה פי' שהמלאכים אומר' שירה בכל בקר כדילפינן מדכתיב ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהים: ב׳ ברכתני הודה לי על הברכות שברכני אבא שעשו וכו'. קשה מנא לו תאמר שהיה מבקש שיתן לו ברכה אחרת. י"ל מדכתי' ברכתני משמע לשון עבר דהל"ל תברכני לכך פי' הודה לי על הברכות שנתברכתי כבר:
גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-ל
גור אריה: ל׳:תת״ד א׳ קנאה במעשיה. דחלילה בצדקת להיות מקנאת, שהקנאה מוציא את האדם מן העולם (אבות פ"ד מכ"ב): ב׳ וכי כך עשה אביך וכו'. דאם לא כן איך יתכן ליתן לה בנים (כ"ה ברא"ם): ג׳ שחשוב כמת. ונראה הטעם כי החיים אין להם הפסק כמו "באר מים חיים" (שיה"ש ד, טו), שנקרא "באר מים חיים" מפני כי המקור הזה תמיד נובע, והמיתה היא העדר הדבר והפסקו. ולפיכך מי שאין לו בנים – שיש הפסק לתולדתו – נקרא מת, ולא נקרא חיים אלא מי שהוא כמו באר שנקרא חיים, שתמיד הולך ונובע, וכן מי שיש לו תולדות פרה ורבה ויש לו מקור נובע – בזה נקרא חיים, אבל מי שיש לו הפסק הוא כמו מת: ל׳:תת״ה א׳ וכי במקומו אני וכו'. אבל אינו כמשמעו, דכל אדם הוא תחת השם יתברך ותחת רשותו: ב׳ ממך כו'. דאם לא כן "ממך" למה לי. ואם תאמר ומה בכך, וכי בשביל זה לא יתפלל עליה (קושית הרמב"ן), ונראה מפני שתולדות השבטים אינן כשאר תולדות, שכוונת השם יתברך להוציא דוקא מאשה זאת ולא מאשה אחרת, ולכך לא היה רוצה יעקב לשנות הדבר. אבל יצחק היה יודע שכל בניו יהיו לו מאשה זאת, שהיא בת זוגו, לכך התפלל עליה (לעיל כה, כא): ל׳:תת״ו א׳ וחגר מתניו וכו'. אף על גב דלא מצינו בקרא שהיה אברהם מתפלל על שרה, בודאי היה מתפלל עליה, שאם לא כן למה הבטיחו על זה, בודאי תפלת אברהם גרם זה, כי מי שאינו מתפלל על טובה אינו נותן לו, והשם יתברך אמר (ר' לעיל יז, יט) "אבל שרה אשתך תלד", הבטיחו שתלד, ואם לא היה מתפלל וחפץ מאוד – למה הבטיחו. ועוד כיון שהשם יתברך הבטיחו, אם כן בודאי היה חפץ מאוד בזה, שאין מבטיחין את האדם בדבר שאינו חפץ בו, ואם כן בודאי התפלל, שכל צדיק מתפלל על דבר החסר לו. ועוד כי מה שהוא רוצה – הוא תפילתו, כי "רצון יראיו יעשה" (תהלים קמה, יט): ב׳ הכניסה צרתה לביתה וכו'. פירוש שהיתה מתאוה לבנים עד שהכניסה צרתה לביתה, כדי שתלד בנים ותהיה היא מגדלתן, ומתוך זה יהיה הקב"ה גם כן מרחם עליה, כיון שכל כך היתה מצטערת לבנים, ומזה הטעם הכנסת צרתה גורם פקידתה: ל׳:תת״ט א׳ דנני וזיכני. ולא כשאר מקום שפירושו דין, דכאן לא היה דין רק זכות: ל׳:תתי״ג א׳ וכדי לרמות. דאם לא כן למה נתן לבן שפחה הקטנה לבתו הגדולה: ל׳:תתי״ח א׳ ולקחת גם את דודאי וכו'. רוצה לומר כי תי"ו של "ולקחת" אינה לנוכח רחל, ותהיה פירושו 'ואתה תקח את בעלי', והביא ראיה מן התרגום שאין תי"ו של "ולקחת" הוא לנוכח, שהרי תרגומו 'ולמיסב' ולא תרגם 'ותסיב'. וטעם אונקלוס – מפני שאם היה לשון "ולקחת" לשון עתיד לנוכח, לא יתכן שפיר דתאמר לאה "ולקחת גם את דודאי בני", דהא לא ברחל תליא מילתא ליקח את הדודאים של ראובן, ולא הוי לה למימר "ולקחת גם את דודאי בני", אבל אם פירוש "ולקחת" מקור, פירושו שאת(ה) רוצה לקח את הדודאים, כי המקור בא על המחשבה גם כן, כמו שהוא ידוע: ב׳ שלי היתה שכיבת הלילה וכו'. דאם לא כן מאי "לכן", אלא שלי היתה שכיבת הלילה ואני נותנת לך תחת דודאי בנך, וזהו "לכן ישכב עמך הלילה", כלומר בשביל הדודאים אני נותן לך שכיבת הלילה: ג׳ ולפי שזלזלה וכו'. דאם לא כן לא היה לו לכתוב לשון "ישכב" אלא לשון 'תקח [י] אישי' כמו שאמרה לאה "המעט קחתך את אישי", אלא שבא לומר שזלזלה כו', לכך לא זכתה לשכב עמו בקבר. ואם תאמר והלא לטובת בניה נקברה בדרך כמו שדרשו רז"ל בפסוק (ר' להלן מח, ז) "ואקברה בדרך", זכות עצמה גדולה מזכות בניה, ושכיבתה במערה יותר גדול היה זכות לה. ולקמן (רש"י שם) לא נתן טעם רק מה שנקברה בדרך ולא הוליכה לעיר בית לחם, וזה לזכות בניה, אבל אם היתה נקברת במערה היה לה זכות יותר גדול: ל׳:תתי״ט א׳ נתתי לרחל שכרה. ולא שיהיה פירושו שנתתי לך שכר כמשמעותו, דהא לא נתנה ליעקב מידי: ב׳ שדנה דין בעצמה. ואם תאמר ולאה היאך סמכה על הנס, היה לה להתפלל קודם שנתעברה שלא תתעבר זכר, ויש לומר דאז אף נקיבה לא היתה מתעברת, כי לזכר היתה ראויה, ולפיכך המתינה עד שתתעבר, וזכות רחל ולאה ביחד גרמו להחליף הזכר, ועל כרחך צריך להיות נקיבה במקום הזכר: ל׳:תתכ״ה א׳ זכר לה וכו'. דאין לומר כמשמעו שזכר את רחל, שלא שייך זכירה אלא בדבר שאינו בעין תמיד, ורחל שהיא צדקת היא תמיד בעין, ולא שייך בה זכירה רק בדבר שאינו בעין תמיד לא בצדקת, כי "עין ה' אל יראיו" (תהלים לג, יח), ולפיכך צריך לפרש שזכר לה שמסרה הסימנים וכו': ב׳ שמסרה סימנין וכו'. ואף על גב שהיו ברחל כמה מצות לא זכר לה הקב"ה רק אלו, כי אחר שמסרה סימנים שלה לאחותה שלא תצא מיעקב בחרפה (ב"ב קכג. ) – איך יהיה לה הדבר הזה שתצא מבעלה יעקב בחרפה: ג׳ כבט שלא חלה. פירוש עשו ראה שלא ילדה, מלשון "כי חלה גם ילדה ציון" (ישעיה סו, ח), "הרינו חלנו" (שם כו, יח): ל׳:תתכ״ח א׳ משנולד שטנו וכו'. נראה מפני כי יעקב ועשו הם שני הפכים בכל דבר כדמוכח קרא, ויוסף עיקר תולדתו של יעקב, כדכתיב (להלן לז, ב ורש"י שם) "אלה תולדות יעקב יוסף", ולפיכך מדמה הכתוב (עובדיה א, יח) יעקב לאש ובית יוסף ללהבה, לפי שיוסף יצא מיעקב, והלהב יוצא מן האש (ר' ב"ק נט ע"ב). ופירוש זה כי עשו מתנגד ליעקב, ובעבור שיעקב הוא חלק לבד, שהרי יעקב ועשו נולדו בבטן אחד, ויעקב חלק, אין הכח מן יעקב על עשו. אבל כאשר יצא כח יעקב לפעל, שהם הבנים, ובפרט יוסף שהוא נקרא בנו, אז נמצא בפעל ובשלימות. ואין חלק דבר הוא בפעל ובשלימות, ואינו רק בכח, ולפיכך נקרא יעקב "אש ובית יוסף להבה", כי האש הוא בכח והלהבה בפעל, וכן אמרו במדרש אש בלא להבה אינו שולט, וכל ענין זה דבר נפלא, כי החלק אינו בפעל ובשלימות – שהרי הוא חלק, וכל דבר שהוא בכח אינו שולט, אבל יצא הכח לפעל על ידי זרעו, שאין לזרעו של יעקב חבור לזרע עשו, ואז "בית יוסף להבה", ומכל מקום צריך אל האש שהוא יסוד הלהב, כי יעקב הוא השורש והנושא לכל זה, ודברי חכמה מאוד דברים ברורים. ויש רמז גם כן כי כח עשו הוא כח מאדים, ויוסף מזלו מזל שור, ואמרו כי מאדים הוא נופל במזל שור, ושם אין לו כח, ולפיכך יוסף שטנו של עשו, והוא ידוע: ל׳:תת״ל א׳ נחשתי בניחוש שלי וכו'. דאין לומר על ברכת הצאן כמשמעו, דבזה לא שייך "נחשתי", דמאי ניחוש יש כיון שגם קודם לכן היו לו צאן, אלא שלא היו כל כך הרבה – אין זה ניחוש. ועוד דלא שייך ניחוש בצאן רק דבר נראה ונגלה, שמתחלה לא היה לו צאן הרבה ואחר כך היה לו צאן הרבה, ואין זה ניחוש, כי בצאן היה עובד, כי ניחוש נקרא דבר שאינו תולה באותו דבר עצמו רק בענין אחר. ולפיכך על הבנים אומר כי היה מנחש, שלא היה לו בנים ועכשיו היה לו בנים, אף על גב דאינו תולה בדבר שעבד לו: ב׳ אפשר היו לו בנים וכו'. ואם תאמר דילמא קטנים היו (קושית החזקוני), או כל כך צאן היו לו שגם בנותיו הלכו אל הצאן, ויש לומר דקשיא לן למה הוצרך למכתב (לעיל כט, ט) "כי רועה היא" דמאי נפקא מיניה, אלא שהכתוב בא לומר שלא היה ללבן בן כלל, והוצרך לשלוח בתו אל הצאן, וכדי שלא תאמר דילמא לעולם היה לו בנים, ודרך אקראי היה כי לא היה פנאי לבנים, ולעולם בנים היו לו, לכך אמר הכתוב "כי רועה היא" תמיד, ומזה למדנו שלא היה לו בנים כלל ללבן, דאם היה ללבן בנים קטנים אם כן עדיין קשה מאי נפקא מיניה שהיתה רועה קבוע, בשלמא אם לא היה בנים כלל בא ללמוד לך שלא תאמר שהיה לו בנים, אבל אם דרך אקראי היה – סוף סוף היה לו בנים, אלא למדנו מזה שלא היו לו בנים כלל: ל׳:תתל״ב א׳ את חשבון מיעוט וכו'. כלומר הא דכתיב "ואת אשר היה מקנך אתי" אף על גב דכבר כתיב (פסוק כו) "את עבודתי אשר עבדתיך", ומאי בא לומר עוד "ואת אשר היה מקנך אתי", דכל עבודתו שעבדו אינו אלא בצאן, שלא עבד את לבן שאר עבודה, אלא פירושו 'חשבון מיעוט מקנך שהיה אתי וכו". ושני דברים אמר לו; "את עבודתי אשר עבדתיך" בכל כחי, וגם חשבון מיעוט מקנך ובא הברכה לרגלי כדכתיב בקרא (פסוק ל): ל׳:תתל״ג א׳ כמו עם רגל. שרוצה לומר סמוך לרגלי, וזהו שמוש הלמ"ד של "לרגלי", והוא כמו 'עם'. ומפני שאין הברכה עם הרגל שיאמר "ויברך ה' אותך לרגלי", ועוד מה זכות יש ליעקב שהשם יתברך ברך לבן עם ביאת רגלו, לכך הוצרך לפרש 'בשביל ביאת רגלו', וזהו פירוש "לרגלי": ב׳ לצורך ביתי. דאין כל מה שהאדם עושה הוא לביתו ממש, שכל הצאן לא היו לביתו – אלא מכרם ולקח בעדם צורך ביתו, ולפיכך פירש "לביתי" 'לצורך ביתי': ג׳ וצריך אני ג"כ לעשות עם בני. ומה שלא פירש כמשמעו – כמו שלבן עושה לביתו גם אני אעשה לביתי (קושית הרא"ם), דאין שייך, דכי אם לא היה עושה לבן לביתו וכי לא היה ראוי שיעקב יעשה לביתו. ואף על גב שבניו קטנים היו, מכל מקום היו יכולים לעשות מלאכה, שהרי ראובן הביא בימי קציר חטים דודאים מן השדה (פסוק יד): ל׳:תתל״ה א׳ גאותן שיולדו. דאותן שנולדו כבר הסיר לבן ונתנם ביד בניו כדכתיב בקרא (פסוק לה): ב׳ נקודים וטלואים בעזים ושחומים בכבשים. רוצה לומר אף שחום בכבשים, אבל נקוד וטלוא מכל שכן, שאם נפרש כל שחום בכבשים – דווקא חום, קשה דהא לקמן פירש "והכשבים הפריד יעקב" (פסוק מ) 'הנולדים עקודים וכו" (רש"י שם), ואם כן מדקאמר 'הנולדים עקודים' מוכח דהנולדים עקודים הם של יעקב בכבשים, דאם לא כן – מאי שנא אותם הנולדים מאשר כבר היו שם, בשלמא אם העקודים והטלואים היו ליעקב, אם כן כבר הסיר את כל העקודים והטלואים, ולא היה שם רק הנולדים בלבד שהם ליעקב. והא דכתיב (פסוק לה) "ויסר ביום ההוא את התישים וגו'", ולא הזכיר שהסיר את הכבשים הנקודים והטלואים, מפני שעל כרחך אתה צריך לומר שאין רגיל להיות כל כך נקוד וטלוא בכבשים כמו שדרך להיות בעזים, שהרי אף אם תאמר שלא היה שכרו של יעקב הכבשים הטלואים רק החומים – אם כן יש לך לדקדק למה קבע לו שכרו בעזים הנקודות והטלואות ובכבשים החומים, אלא מפני שאינו שכיח כל כך נקודים וטלואים בכבשים כמו בעזים, וכן חום אינו שכיח בעזים, ולפיכך הזכיר העיקר "ויסר התישים וגו'" שרגילים להיות נקודים וטלואים, ו"כל אשר לבן בו" מרבה הכל, ואפילו כבשים שאין דרך להיות נקודות וטלואות, והשתא יהיה דבר המקלות בין לכבשים בין לעזים, וכן פירש הרמב"ן. והשתא יתורץ מה שפירש לקמן אצל "והכבשים" (פסוק מ) 'הנולדים עקודים וטלאים', ועיין עוד לקמן (אות מה): ג׳ ועוד שלא תאמר. וצריך לשני הטעמים האלו, דאילו טעם 'שלא תאמר על הנולדים וכו" אם כן לא היה צריך להסיר רק הקטנים, אבל הגדולים הם ניכרים ואין צריכין הבדל. ואילו משום 'שלא תאמר על ידי זכרים שהם נקודים תלדנה הצאן דוגמתן' אם כן לא היה צריך להסיר רק הגדולים הראוים להריון, והוא הסיר הכל בין גדול בין קטן, ולפיכך צריך לפרש שניהם כאחד: ל׳:תתל״ו א׳ אם תחשדני. שכן משמע לשון "ענתה" שהוא עניה לשואל, וזה כשתחשדני, ואז אני צריך לראיה: ב׳ כי תבא צדקתי ותעיד על שכרי. הוצרך לפרש 'כי תבא צדקתי ותעיד על שכרי' ולא פירש כפשוטו – כי תבא אתה לראות שכרי, דכתיב "כי תבא על שכרי לפניך", ולא שייך לומר לנוכח "כי תבא לפניך": ג׳ שלא תמצא בעדרי כו'. הוצרך להוסיף 'שלא תמצא', כדי שיהא טעם אל "וענתה בי צדקתי" מה הוא העדות, אלא כך פירושו "וענתה צדקתי" שלא תמצא אלא נקוד וטלוא, ו"כל אשר איננו נקוד וטלוא" מלתא בפני עצמו הוא, דבוק אל "גנוב הוא אתי": ד׳ ובגניבה הוא שרוי אצלי. צריך לומר כך כדי לפרש מלת "אתי", שלא היה לו לומר רק 'גנוב הוא', אלא כך פירושו – גנוב הוא לך, ובאותה גניבה הוא שרוי עמי: ה׳ הלואי ותחפוץ. פירוש הא דכתיב "לו יהי" שמשמעו לשון עתיד, דלא כתיב 'לו והיה כדבריך', אלא פירושו לו ותחפוץ, שהיה ירא שיחזור, ואמר "לו יהי כדבריך" שתחפוץ אחר כך: ל׳:תתל״ח א׳ ויסר לבן. ולא יעקב, שנזכר אחר זה "ויתן ביד בניו" וזהו ביד בניו של לבן, דודאי לא נתן ביד בניו של יעקב, שהרי בני יעקב עושים לעצמם, כמו שפירש"י למעלה (פסוק ל) "מתי אעשה גם אנכי לביתי". וכן "וישם" דכתיב בתריה (פסוק לו) גם כן קאי על לבן, דכתיב "וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב": ב׳ חברבורות לבנה. אף על גב שזה גם כן בכלל נקוד, בא לרבות שאפילו לא היה לו רק אחת, ולא תאמר דווקא כשהוא הרבה מנומר: ג׳ ויתן לבן. ולא יעקב, כמו שהוכחתי למעלה (אות לד): ל׳:תתמ״א א׳ הרעועות וכו'. דאם לא כן "הנותרות" למה לי. ועוד דהוי למכתב 'הנשארות', מאי "הנותרות" דמשמע שהם מותר בלבד, ואין אדם מקפיד עליהן. ואם תאמר ממה נפשך, אם כל הטובים היו נקודים וטלואים אם כן כדין עשה לבן להסירם, שהרי יש לו להסיר כל נקוד וטלוא, ואם היו הטובים אינם נקוד וטלוא, אם כן לבן אף על גב שהיה רמאי (לעיל כט, כה) ורשע (רש"י לעיל כד, נ) כיון שאמר "לו יהי כדברך" (פסוק לה) והיה עושה בנפש חפיצה, איך היה עושה זה ולא ירא שיעקב יחזור בו, כיון שהוא משנה התנאי, ונראה שיעקב אמר "נקוד וטלוא" (פסוק לב) שהוא משמע טלוא ונקוד הרבה, והוא חפש אחר כל אשר יש בו לבן (פסוק לה), ואף על גב שלא היה לו אלא שנים או שלשה שערות לבנות, וידוע שמב' ושלשה שערות לא יהיו מולידין כיוצא בהן, ואפילו הכי הסיר הכל ואמר שזה גם כן הוא בכלל "נקוד וטלוא", וכוונתו היה כדי להסיר הטובים, לכן צריך לומר בהמה שהיתה טובה חפש אם יש בה ב' או שלשה שערות לבנות והסיר אותם מתוך עדרו, עד שלא נשאר טובה בעדרו:ולפירוש זה יתורץ דבר המקלות שעשה יעקב, אף על גב שנראה רמאות, שהרי לבן עשה מה שלא היה לו לעשות שלקח מן העדר כל הטובים, לכך עשה דבר המקלות משום זה, ובודאי כל ענין המקלות אינו כל כך כמו אלו שלקח מן העדר. ויתורץ גם כן "כל אשר לבן בו" דכתיב כאן (פסוק לה), ולא כתב זה לעיל. ואין צריך לך לטעם אחר כלל, והוא פירוש רז"ל, כי אחר שהיה לבן עשה לו דבר זה, כי התנה עמו להסיר נקוד וטלוא – והוא הסיר כל אשר לבן בו, והיה יעקב משער כי דבר המקלות לא יגיע לכל זה שהסיר, אם לא שיהיה מעשה ה' שאמר "והנה כל העתודים העולים על הצאן" (ר' להלן לא, י) והוא סייע לדבר המקלות, אבל לפי הענין הטבעי לא היה מגיע להשלים חסרונו מה שלקח, ואין כאן עוד קשיא כלל: ב׳ עץ ושמו לבנה. דאין לפרש "לבנה" 'לבן', שהרי כתב אחריו "ויפצל בהן פצלות לבנות מחשוף הלבן", אלא שמע מינה שלא היה לבן רק העץ נקרא לבנה לפי שהוא נעשה כן אחר הפיצול: ג׳ ועוד לקח מקל לח לוז. הוצרך להוסיף 'ועוד לקח מקל לח לוז' כדי לתרץ [למה] (שלא) אמר "ולוז" בוי"ו, ותירץ שהוא מחובר למעלה, וכאילו כתיב 'ועוד לקח מקל לח לוז': ל׳:תתמ״ב א׳ הרעועות וכו'. דאם לא כן "הנותרות" למה לי. ועוד דהוי למכתב 'הנשארות', מאי "הנותרות" דמשמע שהם מותר בלבד, ואין אדם מקפיד עליהן. ואם תאמר ממה נפשך, אם כל הטובים היו נקודים וטלואים אם כן כדין עשה לבן להסירם, שהרי יש לו להסיר כל נקוד וטלוא, ואם היו הטובים אינם נקוד וטלוא, אם כן לבן אף על גב שהיה רמאי (לעיל כט, כה) ורשע (רש"י לעיל כד, נ) כיון שאמר "לו יהי כדברך" (פסוק לה) והיה עושה בנפש חפיצה, איך היה עושה זה ולא ירא שיעקב יחזור בו, כיון שהוא משנה התנאי, ונראה שיעקב אמר "נקוד וטלוא" (פסוק לב) שהוא משמע טלוא ונקוד הרבה, והוא חפש אחר כל אשר יש בו לבן (פסוק לה), ואף על גב שלא היה לו אלא שנים או שלשה שערות לבנות, וידוע שמב' ושלשה שערות לא יהיו מולידין כיוצא בהן, ואפילו הכי הסיר הכל ואמר שזה גם כן הוא בכלל "נקוד וטלוא", וכוונתו היה כדי להסיר הטובים, לכן צריך לומר בהמה שהיתה טובה חפש אם יש בה ב' או שלשה שערות לבנות והסיר אותם מתוך עדרו, עד שלא נשאר טובה בעדרו:ולפירוש זה יתורץ דבר המקלות שעשה יעקב, אף על גב שנראה רמאות, שהרי לבן עשה מה שלא היה לו לעשות שלקח מן העדר כל הטובים, לכך עשה דבר המקלות משום זה, ובודאי כל ענין המקלות אינו כל כך כמו אלו שלקח מן העדר. ויתורץ גם כן "כל אשר לבן בו" דכתיב כאן (פסוק לה), ולא כתב זה לעיל. ואין צריך לך לטעם אחר כלל, והוא פירוש רז"ל, כי אחר שהיה לבן עשה לו דבר זה, כי התנה עמו להסיר נקוד וטלוא – והוא הסיר כל אשר לבן בו, והיה יעקב משער כי דבר המקלות לא יגיע לכל זה שהסיר, אם לא שיהיה מעשה ה' שאמר "והנה כל העתודים העולים על הצאן" (ר' להלן לא, י) והוא סייע לדבר המקלות, אבל לפי הענין הטבעי לא היה מגיע להשלים חסרונו מה שלקח, ואין כאן עוד קשיא כלל: ב׳ עץ ושמו לבנה. דאין לפרש "לבנה" 'לבן', שהרי כתב אחריו "ויפצל בהן פצלות לבנות מחשוף הלבן", אלא שמע מינה שלא היה לבן רק העץ נקרא לבנה לפי שהוא נעשה כן אחר הפיצול: ג׳ ועוד לקח מקל לח לוז. הוצרך להוסיף 'ועוד לקח מקל לח לוז' כדי לתרץ [למה] (שלא) אמר "ולוז" בוי"ו, ותירץ שהוא מחובר למעלה, וכאילו כתיב 'ועוד לקח מקל לח לוז': ד׳ תחבן וכו'. דלא שייך "ויצג" אלא על דבר העומד בלא סמך, והמקלות אי אפשר לעמוד מעצמם, לכן צריך לפרש לשון תחיבה, והם עומדים כך: ה׳ במרוצת. שלשון 'רהט' הוא מרוצה: ו׳ הבריכות העשויים בארץ להשקות הצאן. מה שהוסיף 'העשויים להשקות הצאן' מפני שקראן הכתוב "בשקתות המים", שהוא לשון משקה, לכך פירש 'העשויין להשקות הצאן'. וכן פירוש הכתוב; במרוצת המים, ואיזה מרוצת המים – העשוים להשקות הצאן, וזהו "בשקתות": ז׳ ברהטים אשר תבאנה הצאן לשתות. כלומר דאין "אשר תבאנה הצאן" מחובר אל "שקתות המים", כלומר באותם השקתות אשר תבאנה הצאן לשתות, דלא הוה ליה למתלי בביאת הצאן לשתות, רק הוי למכתב 'בשקתות אשר מהם הצאן שותים', לכך צריך לומר דקאי אלמעלה – דהציג המקלות ברהטים אשר תבאנה הצאן, וכאשר תבאנה הצאן יהיו נרתעים כמו מי שבא פתאום אל מראה משונה, ולכך תלה בביאת הצאן: ח׳ הבהמה נרתעת וכו'. פירוש שאין המים מחממים את הבהמה שיאמר 'ויחמנה הצאן בבואן לשתות', אדרבה המים מקררין, אלא פירושו כשבאת לשתות נרתעת הבהמה וכו'. והוקשה לרבי הושעיא דלא הוי לכתוב רק 'ויחמנה הצאן בבואן אל המקלות' ופשוט בעת שבאו לשתות היה, דכבר כתיב "אשר תבאנה הצאן לשתות", אלא המים נעשו זרע, לפיכך תלה הכתוב בשתיית הבהמה, וכתב "בבואן לשתות" שמי השתיה נעשו זרע. וזהו "ויחמנה", פירוש דהוי למכתב 'וירביעו את הצאן', ופירש רבי הושעיא "ויחמנה" שהיו המים נעשין זרע בתוך מעי הבהמה, וזהו "ויחמנה", שהבהמה היתה מתחממת, ונעשה המים זרע בתוך מעיה. ויש מפרשים (החזקוני) זהו "ויחמנה" שהמלה אנדרוגינוס, שהיה לכתוב 'ויחמו' או 'ותחמנה', אלא מפני שהבהמה היתה זכר ונקיבה יחד, שהרי נעשה זרע זכר ממנה והיא בעצמה נקיבה, ולפיכך "ויחמנה": ל׳:תתמ״ג א׳ הכשבים הפריד יעקב כו'. לפירוש אשר נתבאר למעלה (אות כז) כי היה ליעקב גם כן הכבשים הטלואים והנקודים – שפיר הא דקאמר 'הנולדים עקודים וטלואים', מפני כי לא היה בעדר לבן כבשים נקודים וטלואים, שהסיר אותם לבן (פסוק לה), ולפיכך הכבשים – הפריד הנולדים. והקשה הרמב"ן על זה למה לא הסיר מהם העזים הנולדים גם כן, למה זכר הכבשים בלבד, דהרי גם העזים היו שלו, ויש לתרץ מפני כי בכבשים שנים צריך להפריד, דהיינו נקודים וטלואים ושחומים, ולפיכך זכר אלו מפני שעליו קאי "ונתן פני הצאן אל עקוד וכל חום". ומה שפירש רש"י 'הנולדים עקודים' ולא פירש 'הנולדים חומים' (קושית הרמב"ן), מפני דקרא לא זכר לפני זה (פסוק לט) שנולד חום בצאן לבן, שזכר הכתוב שנולדו כל הצאן עקודים וטלואים, ועליו קאי "והכשבים", ומשמע דקרא מדבר בנולדים עקודים וטלואים, אלא שזכר כבשים ולא עזים מפני שעליו קאי דהפריד גם כן חומים. וכך פירוש הכתוב; והכבשים שנולדו עקודים הפריד, וגם את החומים הפריד, "ונתן פני הצאן וגומר". והשתא יתורץ כל קושיות הרמב"ן. ויהיה הרב סובר שגם ליעקב היו הנקודים והטלואים בכשבים. אבל קשה דהוי ליה לפרש "וחום בכשבים" (פסוק לב) 'אף חום בכבשים', דהוי משמע דכבשים שהם נקודים וטלואים ליעקב גם כן:ולפיכך נראה לפרש דהרב מפרש דודאי לא היו בכבשים ליעקב רק החומים ולא הנקודים והטלואים, ומה שמפרש "והכבשים הפריד" – 'הנולדים עקודים', אף על גב דלא הסיר מעיקרא לפני זה שום טלואים מן הכבשים, ואם כן למה אמר הנולדים בעדר נקודים וטלואים, יש לומר כמו שאמרנו (אות כז) כי לא שכיח שיהיה בהם טלוא ונקוד, דאם לא כן למה לא התנה גם כן שיהיה נקוד וטלוא בכבשים שלו, אלא בודאי אין שכיח שיהיה בהם נקוד וטלוא, ועכשיו היו שם הרבה נקוד וטלוא (פסוק לט), לכך אמר 'הנולדים נקודים וטלואים'. ודקדק הרב זה מדלא הפריד הכבשים רק אחר שכתוב (פסוק לט) "ותלדנה הצאן עקודים נקודים", אם כן לא קאי "והכבשים הפריד" לפי מצב הכתוב רק על הנולדים. ומה שהקשה הרמב"ן דלמה לא הוליך גם כן עמהם העזים שהם שלו, ועשה מהם עדר עקוד, זה אין קשיא, דזה פשיטא דהיה עושה, וזה כתב לך בסיפא דקרא "וישת לו עדרים לבדו" דשלו עשה גם כן עדר לבדו בשביל כך, כדי שיהיו לפני צאן לבן ויביטו אליהן. וזהו שפירש רש"י "וישת לו עדרים לבדו" 'כמו שפירשתי', רוצה לומר שהיה נותן עדרים שלו שהיה בו נקוד וטלוא לפני הצאן, וקאי זה על העזים הנקודים והטלואים, שגם אותם הוליך לפני הצאן. אלא שהכתוב בא לומר דגם אותם שלא היו ליעקב בהן דבר – הפריד אותם לעצמן, ובסיפא דקרא כתיב "וישת לו עדרים" היינו אותם שהם שלו, וגם הם הוליך לפני העדר:ואני תמה על זה למה הוצרך להיות נכנס בכל הדוחק הזה, דהא הוי ליה שפיר לפרש דשלו – שם עדרים לבד, ולא הוליכם כלל לפני הצאן, דאם היה מוליך אותם לפני הצאן היה צריך להוליך אותם בקרוב להם, והיה עדר אחד, וזה לא יתכן, דהא הנולדים בעדר יעקב אף כי אינו נקוד וטלוא בעזים הוא שלו, והוצרך על כל פנים לעשות מהם עדר מיוחד, ולא יהיו עם צאן לבן לא בשביל הבטה בלבד, והשתא היה הכתוב כפשוטו לגמרי – כי הכבשים הפריד אותם שילדו עקודים נקודים, ויתן פני הצאן אל עקוד וטלוא וחום אשר בצאן לבן, שלא היה ליעקב חלק בהם, והיינו חום בעזים ונקוד וטלוא בכבשים, ואותם הוליך בראש הצאן כדי שיהיה צופות בהן. אבל רש"י סובר דמדכתיב "וישת לו עדרים וגו'" משמע דקאי גם כן אמה שלמעלה, דשם לו עדרים לבדו והוליכן גם כן לפני הצאן:ומכל מקום פירוש הכתוב "והכשבים הפריד" הוא על צאן לבן שלא היה ליעקב חלק בהם, "וכל חום בצאן לבן" הם העזים שלא היה לו בהם חלק. ולא קשיא למה לא כלל העיזים עמהן הנקודים הנולדים שהם שלו, ויעשה מהם עדר אחד, דזה לא קשיא, דאותם שהם שלו בלאו הכי צריך לעשות מהם עדר מיוחד, כי הם שלו, וכל הנולדים מכאן ואילך מן העזים הנקודות – אף שהם אינם נקודים – הם של יעקב, רק כי הכבשים שאינם שלו לא הפריד רק לתת פני הצאן אליהן. והא דלא כתיב 'והעזים הפריד' ורוצה לומר השחומות, מפני שהיו מעטים שחומות בעזים, אך על ידי המקלות נולדו הרבה נקודים וטלואים בכשבים שהיו ללבן, וזה היה עיקר ההפרדה. אי נמי שאמר הכתוב (פסוק לט) "ותלדנה הצאן עקודים וגומר", והשתא קשה כי המקלות לא היו מועילים ליעקב אבל מזיקים, כי "תלדנה הצאן עקודים נקודים", לכך אמר הכתוב מכל מקום היה לו תועלת בהן כי הכבשים הפריד מהם הנולדים נקודים וגו', והוליך אותם לפני הצאן, והיו גם כן המקלות להועיל לזה שיביטו אליהם העיזים, ותלדנה כמותם. ולפיכך הוצרך לפרש גם כן 'הנולדים עקודים וגו" לא כל שהיו בעדרו עקודים נקודים, שלא בא הכתוב רק לומר מה שעשה מן הנולדים על ידי המקלות. ומה שהקשה הרמב"ן מה שלא זכר הכתוב שנולד חום, כבר נתבאר מה שהוא כסדר ומנהג של עולם אין צריך לפרש, וזה הפירוש נראה נכון. ומה שהוצרך השתא לומר 'ואל כל חום שמצא בצאן לבן', שמשמע שלא היה החום של לבן, דאם כן למה הוצרך להוסיף 'שמצא בצאן לבן', שלא תפרש שנתן פני הצאן אל כל חום כאשר עדיין היו בצאן לבן, וזה לא יתכן, שהרי כשנתן פני הצאן אל כל חום כבר הפריד אותם, ולכן צריך לפרש "ואל כל חום בצאן לבן" לא שהיו עתה החום בצאן לבן, אלא שמצא כבר בצאן לבן – והפריד אותם: ל׳:תתמ״ו א׳ פרות ורבות משאר צאן וכו'. דאם לא כן מאי "צאן רבות", הוי ליה למכתב 'צאן רב', אבל כתב לך לשון "רבות" כדי למדרש מלשון רבוי. אף על גב דאין חלוק בין לשון 'רב' ובין לשון "רבות", רק כי 'רב' הוא תאר ליחיד מפעלי הכפל, ו"רבות" תאר לרבות מפעלי הכפל, מכל מקום דרשינן שפיר, כי 'צאן רב' נכתב בכל מקום, דמשמע על כל הצאן שנקרא בלשון יחיד שהוא רב, ומדשני בלשנא לכתוב "רבות" – כדי למדרש "רבות" מקור מן הדגושים מנחי למ"ד ה"א, שהוא מלשון פרות ורבות, שהוא מנחי למ"ד ה"א, ו"רבות" הוא מן הדגושים, ולכך כתב לך לשון זה שעל דבר שמתרבה בא המלה מנחי למ"ד ה"א בכל מקום, ואילו כתב לך 'רב' לא יתכן למדרש שהיו מתרבים, אבל משכתב לשון "רבות" הוא מתפרש שהיו פרות ורבות: ב׳ שהיה מוכר צאנו. דאם לא כן מה ענינו לכאן, קאי בצאן – שמספר הכתוב איך נתרבו צאנו על ידי דבר המקלות – וקאמר "ועבדים ושפחות", ועוד דהכתוב אמר אחר כך כי בני לבן אמרו (להלן לא, א) "מאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה", ואיך יתכן זה, בשלמא הצאן – מאשר לאביהם היו, אבל עבדים ושפחות איך יתכן זה, אלא על כרחך כך היה זה – שהיה מוכר צאנו בדמים יקרים וקונה עבדים ושפחות, והשתא הכל מאביהם היה. ומה שאמר כי מוכר היה 'בדמים יקרים', דאם לא כן מאי בא לומר שהיו לו עבדים ושפחות, פשיטא אחר שהיה לו צאן בודאי יכול למכור אותם בדמים, ולמה מונה הכתוב אותם מלתא בפני עצמו, דהיה מוכר בדמים יקרים והיו לו עבדים ושפחות:
העמק דבר על בראשית פרק-ל
העמק דבר: ל׳:תתי״ד א׳ ליעקב. מיותר ובא ללמד שחשבה שמה שלא ילדה הוא בשביל שלא זכה הוא להבנות ממנה. אע״ג שיש לו בנים והיה נראה שהיא לא זכתה לכך. מכ״מ הלא היא לבדה עיקר אשה אליו וא״כ הוא לא זכה ויש לו למסור נפשו ולעשות פעולה שיזכה: ב׳ ואם אין מתה אנכי. דאשה המבקשת בנים פעמים הוא משום דמבקשת התענוג דטבע האשה לגדל ולהשתעשע בבנים. ופעמים משום חוטרא לידה ומרא לקבורה. והתובעת בנים משום תענוג ראויה להתפייס במה שאישה מראה לה אהבה וחבה יתירה וכמאמר אלקנה לחנה למה תבכי הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים והיינו דתנן שלהי מס׳ נדרים האומרת שמים ביני לבינך יעשה סעודה ויפייס. אבל אם טוענת משום חוטרא לידה כו׳. אין עצה בפיוס וכדאי׳ בפ׳ הבע״י דמיד שמבקשת מזה הטעם יוציא ויתן כתובה. והיינו שקפצה חנה ונדרה ונתתה לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה׳ כל ימי חייו שרגזה על החשד שחשדה אלקנה שמרעשת עולם בשביל תענוג. ואינו ראוי להיות כן. ע״כ נדרה שתתנהו למשכן ולא תשתעשע עמו כלל. וכן רחל אמרה דעיקר הרעש שאינה מתפייסת באהבתו היתירה לה הוא בשביל דאם אין מתה אנכי וכדאי׳ בב״ב דקט״ז דמי שאין לו בנים כתיב בי׳ מיתה ומי שיש לו בנים כתיב בי׳ שכיבה. משום דמי שאין לו בנים. אין מי להזכיר שמו ולהעיר זכרו מן הקבר. אבל מי שיש לו בנים הבנים מזכירים אותו מש״ה כתיב בי׳ שכיבה דהרי הוא כמי ששוכב והבנים מעירים אותו. והוא מליצת חוטרא לידה. כמו השוכב וקשה עליו לקום אמנם כשאוחז מקל בידו להשען עומד עמו כך הבן הוא המסייע להזכיר שמו האבד מן העולם: ל׳:תתט״ו א׳ אשר מנע ממך. לא כשם שאתה חושב שבני לאה אינם חשובים אצלי כ״כ ודומה אני כאלו לא זכיתי. אלא ממך הוא שמנע: ל׳:תתט״ז א׳ אמתי. לא כמו שאמרה שרה בוא נא אל שפחתי. דרחל שחררה אותה ולא נקראה אלא אמה כמו אמה העבריה. אבל מכ״מ כתיב להלן שפחה שהמה היו משמשות כמו מקדם וכשפחות וכדאי׳ בב״ב דקכ״ז דמשמש כעבדא קאמר: ב׳ ותלד על ברכי. ע׳ מש״כ לעיל גבי שרה: ל׳:תתי״ח א׳ ותלד ליעקב. כן כתיב בכל בני האמהות להורות שהיו בני יעקב ולא בני שפחה שאין הולכין אחר האב: ל׳:תתי״ט א׳ וגם שמע בקלי. לשון זה במקום שמדבר על הקב״ה שהוא שמע בקול. משמעו שראה צרת לבבה. וע״כ שומע בקול אע״ג שאינו מתוקן כ״צ אבל הרי הוא בא מעקת הלב וכמו שביארנו בס׳ דברים א׳ מ״ה בפסוק ולא שמע ה׳ בקולכם. והראתה לדעת שמבינה שלא בצדק דברה ליעקב אבל מרוב צערה דברה ורחמנא לבא בעי ויודע צערה: ב׳ על כן קראה. ראתה ברוה״ק שיהיה אותו הולד ביחוד ראוי לזה השם וכדאית׳ ריש פסחים ההוא דאמר דונו דיני ש״מ מדן קאתי. וע׳ מש״כ בברכות יעקב ומשה לזה השבט: ל׳:תת״כ א׳ שפחת רחל. כתיב כאן ביחוד. ללמד שלא היתה כמו הגר שהוקלה גברתה בעיניה אלא עדיין היא כמו שפחתה: ל׳:תתכ״א א׳ גם יכולתי. כאשר לאה עמדה מלדת ובלהה הלא תוכל ללדת הרבה ותתרבה בבנים: ל׳:תתכ״ב א׳ כי עמדה מלדת. הבינה כי היא חוטאת על זלפה שמקנאת בירך בלהה עשתה גם היא כן. והכי מפורש בדבריה בלידתה נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי: ל׳:תתכ״ד א׳ בגד. היא נתפעלה בהנשואין של זלפה שלא הי׳ לטובתה כמו נשואי בלהה שהי׳ לטובת רחל. אלא לטובת זלפה ולשם מצוה מש״ה קראה ע״ש הנשואין. ובתיבת בגד כשהוא תיבה אחת הוא לשון נשואין שמכונה בתורה בלשון בגד. כדכתיב בבגדו בה ופי׳ במס׳ קידושין שפירש טליתו עליה וע׳ מש״כ בס׳ דברים כ״ג א׳ וכשהוא שתי תיבות בא גד. היינו ברכת המזל שמברכין בעת הנשואין וע״ז ביחוד קראה שמו גד: ל׳:תתכ״ו א׳ באשרי. זה נולד ע״י שבחי ואושר שלי: ב׳ כי אשרוני בנות. בנות הדור אשרוה על זה שחששה להשיא את הבת זלפה. וכמו דכתיב על שאול בנות ישראל על שאול בכינה המלבישכם שני וגו׳ היינו שחשש לטובתן לבעליהן. כך אשרו הבנות את לאה על מעשה זה: ל׳:תתכ״ז א׳ בימי קציר חטים. פרש״י להגיד שבחן וכו׳. ואני בעניי לא ידעתי מנלן שדודאים המה הפקר. הלא יקרות הן מאיזה שבלי חטים. וגם מה זה רבותא שלא לקח איזה שבלי חטים המצויים הרבה. אלא נראה דה״פ משום שהיה קציר חטים מש״ה לקח הדודאים ולא חשש לגזל. וגם הלא יצא על ידם דבר גדול מובן שלא היה בהם שמץ גזל ח״ו. אע״ג שבאמת יקרות הנה אלא משום שהיה בימי קציר חטים והכל מצויים בשדות ולא היו משומרות לבעל השדה והוי הפקר כדאי׳ בב״מ פ״ב וע׳ לעיל ט׳ ג׳ ושם הוא בדיני ב״נ וכאן בא לרמז זה הדין אפי׳ בישראל שהרי נהגו בד״ת כידוע: ב׳ אל לאה. אע״ג דדרך הבנים הקטנים להריץ מציאתן לאביהן כדאיתא בב״מ די״ב מכ״מ היה בזה חכמת ראובן להשכיל דזה הפרט שייך לאמו יותר לתכשיט. ומכאן בא הלשון בגיטין דפ״ט בקטן שהוא בר דעת שהגיע לפלגות ראובן. והוא לשון מקרא בשירת דבורה. היינו משום שראובן בעודנו ילד ידע לחלק בין מציאה למציאה: ג׳ מדודאי בנך. מקצת מהם. כי אין ד״א לבקש כל אשר לחבירו אפי׳ הוא נצרך יותר ממנו: ל׳:תתכ״ח א׳ ולקחת. אם נפרש הלמ״ד משורש לקח. והוי כמו המעט כי הבדיל וגו׳ ובקשתם וגו׳. היה ראוי לכתוב וְלָקַחְתְּ התיו בשו״א ויהיה עבר עם וי״ו המהפך. אלא הלמ״ד הוא משמוש בכל״ם וקחת הוא המקור כידוע וה״פ וכי תהיה סיבת קחחך את אישי בעול לקבוע דירתו עמך גם לקחת דודאי בני להתקשט הלא עיקר הצורך הוא עול. שאע״ג שיעקב שמר את עונתו עם כולן אבל היה מתנהג כדאיתא ביבמות דמ״ד דהנושא ד׳ נשים מטי׳ עונה אחת בחודש לכל א׳. והיה אז עונת רחל: ל׳:תתכ״ט א׳ ותצא לאה לקראתו. אע״ג שלא היה מדת צניעות מ״מ נוח היה לה להקל בכבודה משתבייש את רחל בבוא יעקב לאהלה ואח״כ יצא: ב׳ כי שכר שכרתיך. הלשון מלמדנו שיעקב התנהג בעונתו לא לתענוג ח״ו אלא כמשועבד לנשיו ועתה הוא משועבד לרחל ואמרה כי שכרה אותו מרחל על אותה עונה: ל׳:תת״ל א׳ וישמע אלהים אל לאה. מבואר שגם לאה לא לתענוג עשתה כל זה ההתפעלות. כ״א שהיה תפלה והכנה לבנים. והעריכה אז תפלה ושמע אלהים: ב׳ ותלד ליעקב. בשני בנים הללו כתיב ליעקב. ללמדנו שכמו שהיא קבלה שכרה ללדת בשביל שהשיאה שפחתה לאישה כך יעקב זכה להוליד מלאה הבנים בשכר שנשא את זלפה שהיתה משתוקקת אליו. ומש״ה קראה שמו יששכר שני שכרות. היינו שכרה ושכר יעקב: ל׳:תתל״ג א׳ יזבלני אישי. שעד כה היה ביום שלא בשעת עונה עיקר דירתו בבית רחל ומש״ה נקראת ביחוד אשת יעקב. שהיא היתה לו לעזר בהליכות עולמו בישוב הדעת ואמרה אשר מעתה תהי׳ דירתו באהל לאה: ב׳ כי ילדתי לו ששה בנים. דבמקום עשרה שכינתא שריא ורוב עדה ג״כ מועיל הרבה. מש״ה יהיה נוח לפניו לשבת באהלה: ל׳:תתל״ד א׳ ואחר ילדה בת. ולא כתיב ותהר. היינו כפי המדרש שהרתה בן וילדה בת: ל׳:תתל״ה א׳ ויזכר אלהים את רחל. מעשיה הטובים כפרש״י ועוד. ב׳ וישמע אליה. הרבה תפלה עושה: ל׳:תתל״ו א׳ אסף אלהים את חרפתי. לפי הפשט כל בריאה שלא הגיע לתכליתו הרי חסר יביאנו וחרפה היא. וביחוד אשה חסרון הולדה הוא לחרפה דא״כ כל התשמיש עמה אינה לתכלית רק להנאה ממנה והיא חרפה: ב׳ בן אחר. ולא אמרה עוד בן. ראתה ברוה״ק שיהיה טבע הבן השני ומנהגו משונה משבט יוסף שהרי הי׳ נמשך אחרי שבט יהודה בכל דבר כמש״כ לעיל כ״ח ג׳ וכ״ה ברבה ע״ש. וע׳ ירושלמי ברכות פ״ט ה״ג אמנו רחל מנביאות כו׳: ל׳:תתל״ח א׳ כאשר ילדה וגו׳. לפי הפשט משום שעד כה היה ירא שלא יעכב לבן את רחל באשר לא זכה להוליד ממנה וירצה להשיאה לאחר: ב׳ אל מקומי ולארצי. אלו היה הכונה מקום דירתי סמוך לאבותי היה ראוי לומר לארצי ולמקומי. אלא ודאי לא היה בדעת יעקב לשוב עתה לבית אביו שהרי רבקה הזהירתו שלא ישוב עד שתשלח אחריו ואם היה יכול לשוב לא״י לא היה מתרצה לשמור צאן לבן עוד שש שנים בשביל השכר אלא לא היה יכול לשוב רק רצה לצאת מרשות לבן לעשות לעצמו. ופי׳ אל מקומי. לערכי שלא אהיה עובד לאחרים והכי פי׳ ברבה בפ׳ זו עה״פ וישב לבן למקומו לסורו כו׳. וכן הפי׳ בס׳ שמואל א׳ וב׳ וברך עלי את אלקנה ואת אשתו וגו׳ והלכו למקומו. שהיה שאר בני אלקנה בערכו ולא כערך שמואל. וע׳ לעיל י״ח ל״ג בפסוק ואברהם שב למקומו. ואמר יעקב מתחלה ילך למקומו בחרן או במק״א ואח״כ ישוב לארצו: ל׳:תת״מ א׳ ויברכני ה׳ בגללך. התרפים דברו כן אבל לא הבין יפה כמו שיבואר להלן ל״ב א׳. ואמר בגללך דמשמעו בזכותך נגלל ברכה בביתי אפי׳ מה שאינו נוגע ליעקב שהוא הצאן והכי איתא ברבה שמאז בוא יעקב ללבן היו לו בנים. והיינו דלמדו חז״ל ברכות דמ״ב מזה המקרא סמוך לת״ח ברכה. אפי׳ אינו נוגע לו אלא בזכותו. וע׳ מש״כ להלן ל״ט ה׳ בס״ד: ל׳:תתמ״א א׳ ויאמר. חזר ואמר נקבה. שהבין מפני יעקב שאינו משיב לו מאומה שאין הדברים מתקבלים אצלו כמה שאמר ויברכני ה׳ בגללך דמשמעו רק בזכותו וא״כ אין מגיע לו כ״א טובת הנאה ואישור חיל. ויעקב יודע שלא כן הוא אלא שכר עבודה הוא מבקש ע״כ חזר ואמר אמירה בפ״ע נקבה וגו׳: ל׳:תתמ״ב א׳ ויאמר אליו אתה וגו׳. תחלה הסביר לו כי צדק במשפטו שמבקש שכר עבודה ממש שלא כת״ח וצדיק היושב בטל אלא עבדתיך: ב׳ ואת אשר היה מקנך אתי. בשמירה יתירה יותר עוד מעבד נאמן לאדונו היה אוהב ומרחם את הצאן כענין הא דאיתא בש״ר פ״א (שמות רבה ב ב) עה״פ מאחר עלות הביאו לרעות וגו׳ שהיו הגדולים משגיחים על הצאן בחמלה רבה. וכך אמר יעקב שלבד אשר עבדתיך עוד הי׳ מקנך אתי בשמירת הצאן עצמם מצד חסד ורחמים על בע״ח. וזה גרם כי גדלו יותר בטוב. ובזה הראה יעקב מדת החסד ורחמים למעלה מדרך אנושי להיות משליך נפשו מנגד כ״כ בשביל טובת אדם ואמונה ובשביל צער בע״ח ובזו המדה היה מתייחס יעקב כמש״כ כ״פ: ל׳:תתמ״ג א׳ ויברך ה׳ אתך לרגלי. לא בשביל זכותי לבד אלא בשביל עמלי והשגחתי היתירה סייע הקב״ה ובירך גם הוא: ב׳ גם אנכי. כמו אתה חושש לביתך כמו כן הנני אני חושש ג״כ לביתי: ל׳:תתמ״ד א׳ מה אתן לך. אחר כל הדברים והצעות מה אתן לך: ב׳ לא תתן לי מאומה. פירש חותני הגאון ז״ל שהשיב לו אם אהיה נצרך למתנת ידך לא תתן לי מאומה כי ימצא תואנות להפטר. ג׳ לכן אם תעשה וגו׳ אשובה ארעה צאנך. להשגיח לטובתם שיגדלו בטוב: ד׳ אשמר. מן היזק לטובתך: ל׳:תתמ״ה א׳ כל שה. נכלל שה כשבים ושה עזים: ב׳ נקד וטלוא. עיקר השה הוא נקד ויש בו טלאים רחבים: ג׳ וכל שה חום בכשבים. סתם כשבים הוא לבן וסתם עזים שחורות כמבואר במס׳ שבת פ׳ המוציא יין וחום הוא אדום או שחור ואינו מצוי כ״כ בכשבים: ד׳ וטלוא ונקוד בעזים. שיהא עיקרו טלוא ויהיה בו ג״כ באיזה מקומות נקודים של לבן: ה׳ והיה שכרי. מה שיהיה כהיום בצאן לבן כאלה המה שכרי על להבא. או על עבידתא שפירתא של עבר. אע״ג שא״י לתבוע עבור זה כמבואר בח״מ סי׳ של״ב מכ״מ יכול לבקש עבור זה ואינו רוצה להיות נשכר כ״א בזה האופן: ל׳:תתמ״ו א׳ וענתה בי צדקתי ביום מחר. פי׳ כי ילך יעקב היום ויסר את הנמצא כאלה לעצמו. ולמחר ילך לבן לצאן יעקב שהבדיל לעצמו אם יהא נמצא שלא כאלה הרי הוא גנוב: ב׳ כל אשר איננו נקוד וטלוא. כאן הפי׳ או נקוד או טלוא שהרי בא׳ משני אופנים אלו הרי הם שלו ורק מתחלה היה מוכרח לבאר שלא יהא במשמע דוקא נקוד וטלוא יחדו. וגם שיהא עיקרו נקוד ובו יש גם טלאים רחבים מש״ה הוצרך לבאר דכמו כן להיפך אבל אחר שביאר דבריו מבואר יפה דכאן משמעו או עיקרו נקוד או טלוא: ג׳ בעזים. וה״ה בכשבים. וקאי האי בכשבים שכתיב אחר חום ע״ז ג״כ: ל׳:תתמ״ח א׳ ויסר ביום ההוא. הערים לבן. ובין כה וכה הסיר את השייך ליעקב. ועוד הוסיף להסיר העקודים: ב׳ כל אשר לבן בו. שאף על גב שלא היה יעקב נוטלם בל״ז. מ״מ חשש לבן שלא יגרום מעט הלבנונית שיולידו עי״ז נקודים וטלואים ע״כ הסיר גם את אלה: ג׳ וכל חום בכשבים. גם כאן קאי האי בכשבים גם על נקודים וטלואים: ל׳:תתמ״ט א׳ הנותרות. לפי דברינו בס׳ שמות י׳ ט״ו ובס׳ במדבר ט׳ דנותר משמעו בלי כונה. ונשאר משמעו בכונה. א״כ היה ראוי לכתוב כאן הנשארות אלא בא לדרשה כדאיתא בב״ר שהיו גרועים: ל׳:תת״נ א׳ ויקח לו ליעקב. תחת שהיו יכולים להוליד כאלה ע״י הצאן שהסיר לבן במרמה: ב׳ פצלות לבנות. היינו כמו נקודים: ג׳ מחשוף הלבן. היינו כמו טלואים: ל׳:תתנ״ג א׳ והכשבים הפריד יעקב. שהמקלות אשר פצל ועשה מחשוף הלבן. היה פעולה לעזים השחורות שיתפעלו מן הטלואים הלבנות של המקלות ויולידו כאלה אבל להכשבים הלבנות לא היה זה פעולה שיולידו נקודים וטלואים. ע״כ הפרידן ממקום מעמדם בשעת הזווג: ב׳ ויתן פני הצאן. היינו הכשבים: ג׳ אל עקד וכל חום בצאן לבן. היינו העזים אשר אותם לא הסיר לבן רק התיישים העקודות והיו העזים הללו לתועלת הכשבים שיולידו שחורות מעט: וראוי לדעת שאע״ג שעשה יעקב פעולה נמרצה מ״מ בלי השגחה פרטית לא היה מקום שיוליד כ״כ כפי התנאי. אלא העיקר היה השגחה בצירוף איזה פעולה כדרך נס נסתר. וכמו לענין קללה בעת רע ר״ל איתא באיכה רבתי שהמכה במקל בין י״ז בתמוז לט״ב מכה מלאך המשחית במקל של ברזל וממית. כך הוא לברכה פעולת האדם מעט גורם מעשה רבה מלמעלה. [ומעשה אבות סימן לבנים בגלותן בקרב עמים רבים. שתהא הצלחתם תלויה בחריצות ויתרון דעת ובהכשר וסייעתא דשמיא גומר עליהם. כמו שעשה יעקב אבינו]: ל׳:תתנ״ו א׳ צאן רבות. רב מיבעי ועי׳ פרש״י. ונראה דמשמעו גדולות מאד וכדאיתא בירושלמי שקלים וברבה פ׳ תולדות על התמידים. שהיו כבשים ב״ש מורכבים על הגמלים ורגליהם נגררים בארץ וע׳ להלן ל״א י״ח שביארנו דמש״ה היו חריפא זבינייהו הרבה. והשיג בהם שפחות ועבדים וגו׳ שלא בטורח ועסק:
תורה תמימה על בראשית פרק-ל
תורה תמימה: ל׳:תשע״ח א׳ ואם אין מתה אנכי. א"ר יהושע בן לוי, כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת, שנאמר הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי א) י"ל כוונת הענין, כי מרוצת החיים הוא כפתיל הנמשך מאבות לבנים, וזה שאין לו בנים הרי פתיל החיים שלו נפסק והוי כמת. .(נדרים ס"ד ב') ל׳:תשצ״א א׳ בימי קציר חטים מאי נפקא מינה, אמר רבא בר רב יצחק אמר רב, מכאן לצדיקים שאין פושטים ידיהם בגזל ב) ר"ל שהלך לאחר שקצרו מן השדות, דאז הכל רשאין לכנס, אבל זולת זמן זה הוי גזל, כך פירש"י. אבל בפירוש פסוק זה פירש אע"פ שהלך בימי קציר חטים אפ"ה לא פשט ידו בגזל להביא חטים אלא דודאים, דבר הפקר שאין אדם מקפיד בו, עכ"ל, וכ"מ במ"ר וז"ל, שהלך בשעת הקציר בשעת בכור כל מיני פירות ולא הביא אלא דבר שהוא מן ההפקר, להודיעך שהיו נשמרים מגזל, ע"כ, ובאמת כן מורה פשט הכתוב והגמרא, ולא ידעתי למה נדחק רש"י בפי' הגמ' לפרש היפך המבואר במ"ר ופשטות הלשון. .(סנהדרין צ"ט ב') ב׳ וימצא דודאים. מאי דודאים, אמר רב – יברוחי, לוי אמר סיגלי, ור' יונתן אמר סביסקי ג) כל אלה הם מיני פרחים הנותנין ריח טוב, וכמו שאמרו בברכות מ"ג ב', הני סיגלי מברכין עלייהו בורא עשבי בשמים. .(שם שם) ל׳:תשצ״ג א׳ ותצא לאה לקראתו. אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה הוויין לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן, דאלו בדורו של משה כתיב (ר"פ דברים) הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים, וכתיב (שם) ואקח וגו' אנשים חכמים וידועים, ואלו נבונים לא אשכח, אבל בלאה דכתיב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תביא, כתיב בזרעה (דה"א י"ב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ד) ור"ל דמאותו עבור נולד יששכר, כמבואר בפרשה. ומפרש בגמרא, דהא דתובעתו לאו דוקא בפה, דזה מדה מגונה ובניה נקראו בני חצופה, אלא דמרצי ארצויי קמי', שמראה לו רגשי חבה. וצ"ע הא לאה אמרה אלי תבוא, וצ"ל דכונת לשון זה אל אהל שלי. ובנדרים כ"ב ב' הובאה אגדה זו ונוסף בה וכתיב יששכר חמור גרם וחסר הפסוק ותצא לאה לקראתו, אבל גירסא שלפנינו נראה עיקר, יען כי לפי הגירסא דנדרים עיקר הראי' מהא דאשתו תובעתו חסר מן הספר, והפסוק יששכר חמור גרם אין צריך כלל לדרשא זו, ובנוסחא ש"ס כת"י הגירסא בעירובין כמו שהיא לפנינו. – והנה מה שאמר דבדורו של משה לא נמצאו נבונים, לכאורה קשה, דהא היו מבני יששכר, דאין לומר שרק לדורות הבאים היו בעלי בינה ביששכר, דהא כיון דזכתה לאה לזה למה לא תזכה בזה תיכף שבדורות הסמוכים כמו בדורו של משה יעמדו נבונים מיששכר. ולכן נראה דבאמת כן הוא הדבר, דבדורו של משה היו נבונים מיששכר [ומה שהביאו כאן מדה"י היא משום דשם מצינו מפורש לשון זה], ובאמת הושיב מהם משה לשופטים, ומה שאמר ואלו נבונים לא אשכח, הכונה – בכל יתר השבטים זולת יששכר, ולכן לא חשיב נבונים בפסוק, יען כי אף אם היו מיששכר, אך מפני מעוטם בכמות לעומת מספר כל השופטים שהיו שבעת רבוא שמונת אלפים ושש מאות לא חשיב להו הפסוק, וכמ"ש פורתא לא חשיב. ועיין בס' הכתב והקבלה בר"פ דברים בענין זה מה שהביא בשם הגר"א, ואין כל באור להדברים, וגם הם קשים מאוד לכאורה, ובמה שבארנו מבוארים היטב, יעו"ש ודו"ק. .(עירובין ק' ב') ב׳ בלילה הוא. א"ר יוחנן, מאי דכתיב וישכב עמה בלילה הוא, מלמד שהקב"ה סייע באותו דבר, שנאמר (פ' ויחי) יששכר חמור גרם – חמור גרם לו ליששכר ה) מפרש בגמרא ענין הסיוע, שהחמור נטה מעצמו סמוך לאהל לאה וטעם סיוע זה מפני שראה הקב"ה שכונתה רק להעמיד שבטים כבדרשא הבאה. ובמ"ר איתא וכי מניין היתה יודעת לאה שבא יעקב שיצתה לקראתו, אלא שניהק חמורו ושמעה ויצאה. [ומהרש"א בנדרים כ' ב' והגרע"א בגה"ש הביאו זה מערוך ולא ממ"ר ממקומו) וטעם הדיוק מן בלילה הוא נראה פשוט דמדייק מדלא כתיב בלילה ההוא, כפי חקי הלשון, ולכן דריש דמלת הוא מוסב על הקב"ה, וכן מצינו כנוי זה מוסב להקב"ה, בישעי' מ"ב, אני ה' הוא שמי, ובסוכה נ' א' אני והוא הושיעה נא, ובסוטה י"ב ב' דרשו הפסוק דפ' שמות ותראהו את הילד שראתה שכינה עמו, ודריש ג"כ מתוספת הנטיה ותראהו שאינה דבוקה להלשון את הילד. וע"ע בדרשא הבאה. – ואמנם זה הוא ע"ד הדרש, וע"ד הפשט י"ל טעם הלשון בלילה הוא, משום דכן הוא מדרך הלשון בכ"מ שאות אחת אשר בסוף תיבה אחת תשמש גם לראש התיבה שאחריה הדורשת בתחלתה אותה האות, ולכן תבא אותה התיבה השניה חסרה אותה האות, כמו עזי וזמרת יה – במקום וזמרתי יה, [משמש היו"ד מן יה גם לסוף תיבת וזמרת, והיינו הך דחסרה האות הראשית שבתחלת התיבה השניה, כמש"כ], השמרו לכם עלות בהר – במקום מעלות בהר, [משמש המ"ם מן לכם גם לתחלת המלה עלות], וכן לא תקח האם על הבנים – במקום מעל הבנים, לא יוכל שלחה – במקום לשלחה, פי הוא צוה (ישעי' ל"ד) – במקום פיהו, ויכתב ספר זכרון – במקום בספר, ידעתי כי כל תוכל (איוב מ"ב) – במקום כי יכל תוכל, וכהנה הרבה, וגם כאן בלילה הוא – במקום בלילה ההוא, שהה"א מן בלילה משמש גם לתחלת המלה הוא, ודו"ק. – ודע דמוסכם מפי בעלי המסורה דשם יששכר אע"פ שנכתב בשני שיני"ן בכ"ז נקרא רק באחד, כמו דכתיב ישכר, ולא נתבאר יפה טעם הדבר שאינו נקרא ככתיבתו במלואו, ועיין במנחת שי, וגם לא נתבאר למה באמת נכתב בשני שיני"ן ואינו די באחד אשר יש בו שרש מלא משם שכר אשר זאת היא הסבה לקריאת שם זה. ויתכן לומר הטעם ע"פ מה שיש לדקדק במה שאמרה לאה טעם על שקראה בנה זה יששכר – כי נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי, ולכאורה הלא הי' לה סבה יותר קרובה שתקראהו כן על שם שאמרה ליעקב כי שכר שכרתיך בדודאי בני, ומזה ההריון נולד הוא. ולכן י"ל, כי באמת תלתה בקריאת שם זה שני הטעמים, שכר הדודאים ושכר השפחה, ולרמז את זה קראתהו יששכר בשני שיני"ן, לרמז על שני עניני שכר, אך מפני כי הטעם משכר הדודאים אינו מכובד, לכן קורין אנו אותו בשי"ן אחד, ולמדין אנו בזה אל דרך התורה שהשמיטה הטעם משכירת הדודאים, וכמ"ש כעין זה במגילה כ"ה ב', מעשה העגל נקרא ולא מתרגם, מפני כבודם של ישראל, וה"נ משמיטין אנו זה מפני כבודה של אמנו לאה, ודו"ק. .(נדה ל"א א') ג׳ בלילה הוא. א"ר אבהו, מאי דכתיב וישכב עמה בלילה הוא, כביכול היה במחשבה, הוא לבדו היה יודע שלא עלה על דעתה אלא בשביל להעמיד שבטים ו) ר"ל עדות היא באמנו לאה שכונתה היתה רק לשם שמים להעמיד שבטים מיעקב, ולכן כתיב הוא לרמז שכביכול הקב"ה מעיד על זה. ונראה דמה שמבואר בדרשא הקודמת שהקב"ה סייע באותו דבר, נסמך על דרשא זו, שטעם הסיוע הוא מפני שראה הקב"ה ללבה שכל כונתה היתה לשם שמים להעמיד שבטים מיעקב, ועיין מש"כ שם. .(ירושלמי סוטה פ"ג ה"ד) ל׳:תשצ״ח א׳ ואחר ילדה בת. מאי ואחר, לאחד שדנה לאה דין בעצמה ואמרה, י"ב שבטים עתידים לצאת מיעקב, ששה יצאו ממני, וארבעה מן השפחות, הרי עשרה, ואם זה זכר הרי לא תהא אחותי רחל כאחת מן השפחות, מיד נהפכה לבת, שנאמר ותקרא את שמה דינה ז) על שם שדנה דין בעצמה. ובירושלמי ברכות פ"ט ה"ה איתא דרחל התפללה שתלד לאה נקבה, ונראה עיקר גירסת הבבלי, משום דכיון דלאה קראה את הבת דינה על שם שדנה היא הדין, מסתבר השם דינה, אבל אם רחל התפללה מאי שייכות השם דינה, וי"ל. – אך אינו מבואר מניין לו עיקר דרש זה, דהלשון ואחר אינו מספיק לדרשא זו, דהא כן דרך הלשון, ויתכן לומר דמדייק דבכל התולדות של לאה כתיב מקודם ותהר, וא"כ גם הכא הול"ל ואחר הרתה וילדה בת, ולכן דריש דמדלא כתיב שהרתה בת ש"מ שרק בלדה היתה בת, אבל בהריון הי' זכר, כדמפרש. .(ברכות ס' א') ל׳:תשצ״ט א׳ ומכר אלהים את רחל. כתיב הכא ויזכר וכתיב בר"ה זכרון תרועה, מכאן שבר"ה נפקדה רחל ח) עיין מש"כ לעיל בפ' וירא בפסוק וה' פקד את שרה, ובאור הענין, משום דבר"ה עולה זכרון כל הצריך לזכרהו, ונשים עקרות צריכות שתזכרנה לשנות טבען, ונפקדות בר"ה. .(ר"ה י"א א') ב׳ ויפתח את רחמה. א"ר יוחנן, מפתח של חיה בידו של הקב"ה הוא ולא נמסר לשליח, דכתיב ויזכר אלהים את רחל דשמע אליה אלהים ויפתח את רחמה ט) פירש"י משום דכתיב ויפתח משמע הוא ולא ע"י שליח, וצ"ע לפי"ז למה אינו מביא מפסוק הקודם גבי לאה דכתיב ג"כ ויפתח את רחמה (כ"ט ל"א), ולולא דבריו י"ל דהראי' היא מדכתיב בפסוק זה ב' פעמים שם ה', ויזכר אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ואח"כ כתיב ויפתח את רחמה, ש"מ שבא להורות דפעולה זו תלויה בהקב"ה עצמו ולא ע"י מלאכיו עושי רצונו, וראי' לפירוש זה ממה שהעתיקה הגמרא כל הפסוק, ולפירש"י הי' די להביא רק המלות ויפתח את רחמה ותו לא, משא"כ לפי מש"כ מביא במכוון כל הפסוק לרמז דטעם הראי' מכפל שם אלהים, ודו"ק. וע' במ"ר פ' תבא באה אגדה זו ובמקום הגירסא שלפנינו מפתח של חיה גורס שם מפתח של עקרה, ולפי"ז בלא"ה ניחא שמביא הפ' שברחל יען דבה כתיב מפורש שהיתה עקרה. וחדוש על המפרשים שלא הרגישו בשנוי גירסות אלו. .(תענית ב' א') ל׳:תת״א א׳ בן אחר. בנים אחרים לא אמרה אלא בן אחר, מכאן שאמנו רחל מנביאות הראשונות היתה, שאמרה עוד אחד יהיה ממנה י) ר"ל שידעה בנבואה שעתיד יעקב להעמיד י"ב שבטים, ולפי חשבון זה ידעה שעוד אחד ראוי להולד, והתפללה שזה האחד יולד ממנה, ועיין מש"כ לעיל בפרשה הקודמת בפסוק ותקרא את שמו ראובן. .(ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה) ל׳:תת״ב א׳ כאשר ילדה וגו'. מאי שנא כי אתיליד יוסף, א"ר שמואל בר נחמני, מפני שראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר (עובדי' א' י"ח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש יא) הרבה טעמים נאמרו בזה. שרק בזרעו של יוסף נמסר זרעו של עשו, והעיקר הוא מפני שאחרי ברכת יצחק ליעקב נעשה יעקב מושל בעשו, ואחרי שכל זכיותיו של יעקב נתנם הוא בעצמו ליוסף, כמבואר בפ' ויחי, ממילא נמסרה לו גם זכות השליטה בעשו. .(ב"ב קכ"ג ג') ל׳:תת״ד א׳ ויברכני ה' בגללך. אמר אביי, תיכף לתלמידי חכמים ברכה, שנאמר נחשתי ויברכני ה' בגללך יב) ר"ל המקרב תלמידי חכמים ומארחם לביתו באה ברכה לביתו. ובגמרא הוסיפו להביא עוד ראי' לזה מפרשה וישב מפסוק ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף (ל"ט ה'), וי"ל דלכן לא די להגמרא בהראי׳ מפסוק שלפנינו, משום דאפשר אין ראי' מלבן כיון דהוא האמין דמצד הניחוש הוא, והוא אמר כן, משא"כ ביוסף הכתוב מעיד על זה שמאת ה׳ היתה זאת, ודו״ק. .(ברכות מ"ב א')
הרחב דבר על בראשית פרק-ל
הרחב דבר: ל׳:תתי״ד א׳ ליעקב. מיותר ובא ללמד שחשבה שמה שלא ילדה הוא בשביל שלא זכה הוא להבנות ממנה. אע״ג שיש לו בנים והיה נראה שהיא לא זכתה לכך. מכ״מ הלא היא לבדה עיקר אשה אליו וא״כ הוא לא זכה ויש לו למסור נפשו ולעשות פעולה שיזכה: ב׳ ואם אין מתה אנכי. דאשה המבקשת בנים פעמים הוא משום דמבקשת התענוג דטבע האשה לגדל ולהשתעשע בבנים. ופעמים משום חוטרא לידה ומרא לקבורה. והתובעת בנים משום תענוג ראויה להתפייס במה שאישה מראה לה אהבה וחבה יתירה וכמאמר אלקנה לחנה למה תבכי הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים והיינו דתנן שלהי מס׳ נדרים האומרת שמים ביני לבינך יעשה סעודה ויפייס. אבל אם טוענת משום חוטרא לידה כו׳. אין עצה בפיוס וכדאי׳ בפ׳ הבע״י דמיד שמבקשת מזה הטעם יוציא ויתן כתובה. והיינו שקפצה חנה ונדרה ונתתה לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה׳ כל ימי חייו שרגזה על החשד שחשדה אלקנה שמרעשת עולם בשביל תענוג. ואינו ראוי להיות כן. ע״כ נדרה שתתנהו למשכן ולא תשתעשע עמו כלל. וכן רחל אמרה דעיקר הרעש שאינה מתפייסת באהבתו היתירה לה הוא בשביל דאם אין מתה אנכי וכדאי׳ בב״ב דקט״ז דמי שאין לו בנים כתיב בי׳ מיתה ומי שיש לו בנים כתיב בי׳ שכיבה. משום דמי שאין לו בנים. אין מי להזכיר שמו ולהעיר זכרו מן הקבר. אבל מי שיש לו בנים הבנים מזכירים אותו מש״ה כתיב בי׳ שכיבה דהרי הוא כמי ששוכב והבנים מעירים אותו. והוא מליצת חוטרא לידה. כמו השוכב וקשה עליו לקום אמנם כשאוחז מקל בידו להשען עומד עמו כך הבן הוא המסייע להזכיר שמו האבד מן העולם: ל׳:תתט״ו א׳ אשר מנע ממך. לא כשם שאתה חושב שבני לאה אינם חשובים אצלי כ״כ ודומה אני כאלו לא זכיתי. אלא ממך הוא שמנע: ל׳:תתט״ז א׳ אמתי. לא כמו שאמרה שרה בוא נא אל שפחתי. דרחל שחררה אותה ולא נקראה אלא אמה כמו אמה העבריה. אבל מכ״מ כתיב להלן שפחה שהמה היו משמשות כמו מקדם וכשפחות וכדאי׳ בב״ב דקכ״ז דמשמש כעבדא קאמר: ב׳ ותלד על ברכי. ע׳ מש״כ לעיל גבי שרה: ל׳:תתי״ח א׳ ותלד ליעקב. כן כתיב בכל בני האמהות להורות שהיו בני יעקב ולא בני שפחה שאין הולכין אחר האב: ל׳:תתי״ט א׳ וגם שמע בקלי. לשון זה במקום שמדבר על הקב״ה שהוא שמע בקול. משמעו שראה צרת לבבה. וע״כ שומע בקול אע״ג שאינו מתוקן כ״צ אבל הרי הוא בא מעקת הלב וכמו שביארנו בס׳ דברים א׳ מ״ה בפסוק ולא שמע ה׳ בקולכם. והראתה לדעת שמבינה שלא בצדק דברה ליעקב אבל מרוב צערה דברה ורחמנא לבא בעי ויודע צערה: ב׳ על כן קראה. ראתה ברוה״ק שיהיה אותו הולד ביחוד ראוי לזה השם וכדאית׳ ריש פסחים ההוא דאמר דונו דיני ש״מ מדן קאתי. וע׳ מש״כ בברכות יעקב ומשה לזה השבט: ל׳:תת״כ א׳ שפחת רחל. כתיב כאן ביחוד. ללמד שלא היתה כמו הגר שהוקלה גברתה בעיניה אלא עדיין היא כמו שפחתה: ל׳:תתכ״א א׳ גם יכולתי. כאשר לאה עמדה מלדת ובלהה הלא תוכל ללדת הרבה ותתרבה בבנים: ל׳:תתכ״ב א׳ כי עמדה מלדת. הבינה כי היא חוטאת על זלפה שמקנאת בירך בלהה עשתה גם היא כן. והכי מפורש בדבריה בלידתה נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי: ל׳:תתכ״ד א׳ בגד. היא נתפעלה בהנשואין של זלפה שלא הי׳ לטובתה כמו נשואי בלהה שהי׳ לטובת רחל. אלא לטובת זלפה ולשם מצוה מש״ה קראה ע״ש הנשואין. ובתיבת בגד כשהוא תיבה אחת הוא לשון נשואין שמכונה בתורה בלשון בגד. כדכתיב בבגדו בה ופי׳ במס׳ קידושין שפירש טליתו עליה וע׳ מש״כ בס׳ דברים כ״ג א׳ וכשהוא שתי תיבות בא גד. היינו ברכת המזל שמברכין בעת הנשואין וע״ז ביחוד קראה שמו גד: ל׳:תתכ״ו א׳ באשרי. זה נולד ע״י שבחי ואושר שלי: ב׳ כי אשרוני בנות. בנות הדור אשרוה על זה שחששה להשיא את הבת זלפה. וכמו דכתיב על שאול בנות ישראל על שאול בכינה המלבישכם שני וגו׳ היינו שחשש לטובתן לבעליהן. כך אשרו הבנות את לאה על מעשה זה: ל׳:תתכ״ז א׳ בימי קציר חטים. פרש״י להגיד שבחן וכו׳. ואני בעניי לא ידעתי מנלן שדודאים המה הפקר. הלא יקרות הן מאיזה שבלי חטים. וגם מה זה רבותא שלא לקח איזה שבלי חטים המצויים הרבה. אלא נראה דה״פ משום שהיה קציר חטים מש״ה לקח הדודאים ולא חשש לגזל. וגם הלא יצא על ידם דבר גדול מובן שלא היה בהם שמץ גזל ח״ו. אע״ג שבאמת יקרות הנה אלא משום שהיה בימי קציר חטים והכל מצויים בשדות ולא היו משומרות לבעל השדה והוי הפקר כדאי׳ בב״מ פ״ב וע׳ לעיל ט׳ ג׳ ושם הוא בדיני ב״נ וכאן בא לרמז זה הדין אפי׳ בישראל שהרי נהגו בד״ת כידוע: ב׳ אל לאה. אע״ג דדרך הבנים הקטנים להריץ מציאתן לאביהן כדאיתא בב״מ די״ב מכ״מ היה בזה חכמת ראובן להשכיל דזה הפרט שייך לאמו יותר לתכשיט. ומכאן בא הלשון בגיטין דפ״ט בקטן שהוא בר דעת שהגיע לפלגות ראובן. והוא לשון מקרא בשירת דבורה. היינו משום שראובן בעודנו ילד ידע לחלק בין מציאה למציאה: ג׳ מדודאי בנך. מקצת מהם. כי אין ד״א לבקש כל אשר לחבירו אפי׳ הוא נצרך יותר ממנו: ל׳:תתכ״ח א׳ ולקחת. אם נפרש הלמ״ד משורש לקח. והוי כמו המעט כי הבדיל וגו׳ ובקשתם וגו׳. היה ראוי לכתוב וְלָקַחְתְּ התיו בשו״א ויהיה עבר עם וי״ו המהפך. אלא הלמ״ד הוא משמוש בכל״ם וקחת הוא המקור כידוע וה״פ וכי תהיה סיבת קחחך את אישי בעול לקבוע דירתו עמך גם לקחת דודאי בני להתקשט הלא עיקר הצורך הוא עול. שאע״ג שיעקב שמר את עונתו עם כולן אבל היה מתנהג כדאיתא ביבמות דמ״ד דהנושא ד׳ נשים מטי׳ עונה אחת בחודש לכל א׳. והיה אז עונת רחל: ל׳:תתכ״ט א׳ ותצא לאה לקראתו. אע״ג שלא היה מדת צניעות מ״מ נוח היה לה להקל בכבודה משתבייש את רחל בבוא יעקב לאהלה ואח״כ יצא: ב׳ כי שכר שכרתיך. הלשון מלמדנו שיעקב התנהג בעונתו לא לתענוג ח״ו אלא כמשועבד לנשיו ועתה הוא משועבד לרחל ואמרה כי שכרה אותו מרחל על אותה עונה: ל׳:תת״ל א׳ וישמע אלהים אל לאה. מבואר שגם לאה לא לתענוג עשתה כל זה ההתפעלות. כ״א שהיה תפלה והכנה לבנים. והעריכה אז תפלה ושמע אלהים: ב׳ ותלד ליעקב. בשני בנים הללו כתיב ליעקב. ללמדנו שכמו שהיא קבלה שכרה ללדת בשביל שהשיאה שפחתה לאישה כך יעקב זכה להוליד מלאה הבנים בשכר שנשא את זלפה שהיתה משתוקקת אליו. ומש״ה קראה שמו יששכר שני שכרות. היינו שכרה ושכר יעקב: ל׳:תתל״ג א׳ יזבלני אישי. שעד כה היה ביום שלא בשעת עונה עיקר דירתו בבית רחל ומש״ה נקראת ביחוד אשת יעקב. שהיא היתה לו לעזר בהליכות עולמו בישוב הדעת ואמרה אשר מעתה תהי׳ דירתו באהל לאה: ב׳ כי ילדתי לו ששה בנים. דבמקום עשרה שכינתא שריא ורוב עדה ג״כ מועיל הרבה. מש״ה יהיה נוח לפניו לשבת באהלה: ל׳:תתל״ד א׳ ואחר ילדה בת. ולא כתיב ותהר. היינו כפי המדרש שהרתה בן וילדה בת: ל׳:תתל״ה א׳ ויזכר אלהים את רחל. מעשיה הטובים כפרש״י ועוד. ב׳ וישמע אליה. הרבה תפלה עושה: ל׳:תתל״ו א׳ אסף אלהים את חרפתי. לפי הפשט כל בריאה שלא הגיע לתכליתו הרי חסר יביאנו וחרפה היא. וביחוד אשה חסרון הולדה הוא לחרפה דא״כ כל התשמיש עמה אינה לתכלית רק להנאה ממנה והיא חרפה: ב׳ בן אחר. ולא אמרה עוד בן. ראתה ברוה״ק שיהיה טבע הבן השני ומנהגו משונה משבט יוסף שהרי הי׳ נמשך אחרי שבט יהודה בכל דבר כמש״כ לעיל כ״ח ג׳ וכ״ה ברבה ע״ש. וע׳ ירושלמי ברכות פ״ט ה״ג אמנו רחל מנביאות כו׳: ל׳:תתל״ח א׳ כאשר ילדה וגו׳. לפי הפשט משום שעד כה היה ירא שלא יעכב לבן את רחל באשר לא זכה להוליד ממנה וירצה להשיאה לאחר: ב׳ אל מקומי ולארצי. אלו היה הכונה מקום דירתי סמוך לאבותי היה ראוי לומר לארצי ולמקומי. אלא ודאי לא היה בדעת יעקב לשוב עתה לבית אביו שהרי רבקה הזהירתו שלא ישוב עד שתשלח אחריו ואם היה יכול לשוב לא״י לא היה מתרצה לשמור צאן לבן עוד שש שנים בשביל השכר אלא לא היה יכול לשוב רק רצה לצאת מרשות לבן לעשות לעצמו. ופי׳ אל מקומי. לערכי שלא אהיה עובד לאחרים והכי פי׳ ברבה בפ׳ זו עה״פ וישב לבן למקומו לסורו כו׳. וכן הפי׳ בס׳ שמואל א׳ וב׳ וברך עלי את אלקנה ואת אשתו וגו׳ והלכו למקומו. שהיה שאר בני אלקנה בערכו ולא כערך שמואל. וע׳ לעיל י״ח ל״ג בפסוק ואברהם שב למקומו. ואמר יעקב מתחלה ילך למקומו בחרן או במק״א ואח״כ ישוב לארצו: ל׳:תת״מ א׳ ויברכני ה׳ בגללך. התרפים דברו כן אבל לא הבין יפה כמו שיבואר להלן ל״ב א׳. ואמר בגללך דמשמעו בזכותך נגלל ברכה בביתי אפי׳ מה שאינו נוגע ליעקב שהוא הצאן והכי איתא ברבה שמאז בוא יעקב ללבן היו לו בנים. והיינו דלמדו חז״ל ברכות דמ״ב מזה המקרא סמוך לת״ח ברכה. אפי׳ אינו נוגע לו אלא בזכותו. וע׳ מש״כ להלן ל״ט ה׳ בס״ד: ל׳:תתמ״א א׳ ויאמר. חזר ואמר נקבה. שהבין מפני יעקב שאינו משיב לו מאומה שאין הדברים מתקבלים אצלו כמה שאמר ויברכני ה׳ בגללך דמשמעו רק בזכותו וא״כ אין מגיע לו כ״א טובת הנאה ואישור חיל. ויעקב יודע שלא כן הוא אלא שכר עבודה הוא מבקש ע״כ חזר ואמר אמירה בפ״ע נקבה וגו׳: ל׳:תתמ״ב א׳ ויאמר אליו אתה וגו׳. תחלה הסביר לו כי צדק במשפטו שמבקש שכר עבודה ממש שלא כת״ח וצדיק היושב בטל אלא עבדתיך: ב׳ ואת אשר היה מקנך אתי. בשמירה יתירה יותר עוד מעבד נאמן לאדונו היה אוהב ומרחם את הצאן כענין הא דאיתא בש״ר פ״א (שמות רבה ב ב) עה״פ מאחר עלות הביאו לרעות וגו׳ שהיו הגדולים משגיחים על הצאן בחמלה רבה. וכך אמר יעקב שלבד אשר עבדתיך עוד הי׳ מקנך אתי בשמירת הצאן עצמם מצד חסד ורחמים על בע״ח. וזה גרם כי גדלו יותר בטוב. ובזה הראה יעקב מדת החסד ורחמים למעלה מדרך אנושי להיות משליך נפשו מנגד כ״כ בשביל טובת אדם ואמונה ובשביל צער בע״ח ובזו המדה היה מתייחס יעקב כמש״כ כ״פ: ל׳:תתמ״ג א׳ ויברך ה׳ אתך לרגלי. לא בשביל זכותי לבד אלא בשביל עמלי והשגחתי היתירה סייע הקב״ה ובירך גם הוא: ב׳ גם אנכי. כמו אתה חושש לביתך כמו כן הנני אני חושש ג״כ לביתי: ל׳:תתמ״ד א׳ מה אתן לך. אחר כל הדברים והצעות מה אתן לך: ב׳ לא תתן לי מאומה. פירש חותני הגאון ז״ל שהשיב לו אם אהיה נצרך למתנת ידך לא תתן לי מאומה כי ימצא תואנות להפטר. ג׳ לכן אם תעשה וגו׳ אשובה ארעה צאנך. להשגיח לטובתם שיגדלו בטוב: ד׳ אשמר. מן היזק לטובתך: ל׳:תתמ״ה א׳ כל שה. נכלל שה כשבים ושה עזים: ב׳ נקד וטלוא. עיקר השה הוא נקד ויש בו טלאים רחבים: ג׳ וכל שה חום בכשבים. סתם כשבים הוא לבן וסתם עזים שחורות כמבואר במס׳ שבת פ׳ המוציא יין וחום הוא אדום או שחור ואינו מצוי כ״כ בכשבים: ד׳ וטלוא ונקוד בעזים. שיהא עיקרו טלוא ויהיה בו ג״כ באיזה מקומות נקודים של לבן: ה׳ והיה שכרי. מה שיהיה כהיום בצאן לבן כאלה המה שכרי על להבא. או על עבידתא שפירתא של עבר. אע״ג שא״י לתבוע עבור זה כמבואר בח״מ סי׳ של״ב מכ״מ יכול לבקש עבור זה ואינו רוצה להיות נשכר כ״א בזה האופן: ל׳:תתמ״ו א׳ וענתה בי צדקתי ביום מחר. פי׳ כי ילך יעקב היום ויסר את הנמצא כאלה לעצמו. ולמחר ילך לבן לצאן יעקב שהבדיל לעצמו אם יהא נמצא שלא כאלה הרי הוא גנוב: ב׳ כל אשר איננו נקוד וטלוא. כאן הפי׳ או נקוד או טלוא שהרי בא׳ משני אופנים אלו הרי הם שלו ורק מתחלה היה מוכרח לבאר שלא יהא במשמע דוקא נקוד וטלוא יחדו. וגם שיהא עיקרו נקוד ובו יש גם טלאים רחבים מש״ה הוצרך לבאר דכמו כן להיפך אבל אחר שביאר דבריו מבואר יפה דכאן משמעו או עיקרו נקוד או טלוא: ג׳ בעזים. וה״ה בכשבים. וקאי האי בכשבים שכתיב אחר חום ע״ז ג״כ: ל׳:תתמ״ח א׳ ויסר ביום ההוא. הערים לבן. ובין כה וכה הסיר את השייך ליעקב. ועוד הוסיף להסיר העקודים: ב׳ כל אשר לבן בו. שאף על גב שלא היה יעקב נוטלם בל״ז. מ״מ חשש לבן שלא יגרום מעט הלבנונית שיולידו עי״ז נקודים וטלואים ע״כ הסיר גם את אלה: ג׳ וכל חום בכשבים. גם כאן קאי האי בכשבים גם על נקודים וטלואים: ל׳:תתמ״ט א׳ הנותרות. לפי דברינו בס׳ שמות י׳ ט״ו ובס׳ במדבר ט׳ דנותר משמעו בלי כונה. ונשאר משמעו בכונה. א״כ היה ראוי לכתוב כאן הנשארות אלא בא לדרשה כדאיתא בב״ר שהיו גרועים: ל׳:תת״נ א׳ ויקח לו ליעקב. תחת שהיו יכולים להוליד כאלה ע״י הצאן שהסיר לבן במרמה: ב׳ פצלות לבנות. היינו כמו נקודים: ג׳ מחשוף הלבן. היינו כמו טלואים: ל׳:תתנ״ג א׳ והכשבים הפריד יעקב. שהמקלות אשר פצל ועשה מחשוף הלבן. היה פעולה לעזים השחורות שיתפעלו מן הטלואים הלבנות של המקלות ויולידו כאלה אבל להכשבים הלבנות לא היה זה פעולה שיולידו נקודים וטלואים. ע״כ הפרידן ממקום מעמדם בשעת הזווג: ב׳ ויתן פני הצאן. היינו הכשבים: ג׳ אל עקד וכל חום בצאן לבן. היינו העזים אשר אותם לא הסיר לבן רק התיישים העקודות והיו העזים הללו לתועלת הכשבים שיולידו שחורות מעט: וראוי לדעת שאע״ג שעשה יעקב פעולה נמרצה מ״מ בלי השגחה פרטית לא היה מקום שיוליד כ״כ כפי התנאי. אלא העיקר היה השגחה בצירוף איזה פעולה כדרך נס נסתר. וכמו לענין קללה בעת רע ר״ל איתא באיכה רבתי שהמכה במקל בין י״ז בתמוז לט״ב מכה מלאך המשחית במקל של ברזל וממית. כך הוא לברכה פעולת האדם מעט גורם מעשה רבה מלמעלה. [ומעשה אבות סימן לבנים בגלותן בקרב עמים רבים. שתהא הצלחתם תלויה בחריצות ויתרון דעת ובהכשר וסייעתא דשמיא גומר עליהם. כמו שעשה יעקב אבינו]: ל׳:תתנ״ו א׳ צאן רבות. רב מיבעי ועי׳ פרש״י. ונראה דמשמעו גדולות מאד וכדאיתא בירושלמי שקלים וברבה פ׳ תולדות על התמידים. שהיו כבשים ב״ש מורכבים על הגמלים ורגליהם נגררים בארץ וע׳ להלן ל״א י״ח שביארנו דמש״ה היו חריפא זבינייהו הרבה. והשיג בהם שפחות ועבדים וגו׳ שלא בטורח ועסק:
פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-ל
רשב"ם: ל״ה:תשס״ד ל״ה:תשס״ה א׳ אלהי הנכר – שלקחו בעיר. ל״ה:תשס״ו ל״ה:תשס״ז ל״ה:תשס״ח ל״ה:תשס״ט ל״ה:תש״ע א׳ ויקרא למקום – שחוץ לוז שהקים מצבה שם בבואו מבית אביו. ב׳ אל בית אל – כי מתחלה נקראת שם העיר בית אל. ואולם לוז שם העיר לראשונה, אבל עכשיו קרא שם המקום בית אל שחוץ לעיר אשר חלם שם, אל בית אל, לפי שעד עתה הוא היה בעוזרו. ל״ה:תשע״א א׳ אלון בכות – לא נכתב אלא מפני שכל המקומות שהלך יעקב בחזרתו הולך ומפרש. פנואל, סוכות, אל אלהי ישראל, שלם עירו של שכם, לוזה, אל בית אל, אלון בכות, בית אל השני שאחר וירא אלהים אל יעקב עוד,בית לחם אפרת, מגדל עדר. ל״ה:תשע״ב א׳ וירא אלהים אל יעקב עוד – אחר שנסע מלוז הוא בית אל, קרא עוד את המקום השני בית אל כמו שמפרש והולך. ל״ה:תשע״ג ל״ה:תשע״ד ל״ה:תשע״ה ל״ה:תשע״ו ל״ה:תשע״ח א׳ המקום אשר דבר אתו – כמה פעמים נאמר לשון זה בפרשה זו, לפי שהיה המקום באמצע הדרכים ואין שם עיר. ל״ה:תשע״ט א׳ כברת – כמו: ירוע כבירים. ואוריד כביר יושבים, לשון ריבוי. ולפי ריבוי הארץ עד אפרת נקברה בדרך. ב׳ ותקש – כמו וַתְּקָשֶּׁה. כמו ותצו ותצוה. ותכס ותכסה. ל״ה:תש״פ א׳ אל תיראי כי גם זה לך בן – כאשר התפללת יוסף ה' לי בן אחר ולא חפץ להמיתך אלא קבל תפילתך, ולדבר על לבה נתכוונה. ל״ה:תשפ״א א׳ בנימין – בן זקונים. בן ימים. כמו: לקץ הימין כמו הימים. ל״ה:תשפ״ב ל״ה:תשפ״ג א׳ היא מצבת קברת רחל – שאמר שמואל לשאול כשהלך ממנו לאחר שמשחו למלך. ל״ה:תשפ״ד א׳ למגדל עדר – סמוך לבית לחם היה, כדכתיב בתרי עשר: ואתה בית לחם אפרתה וגו'. וכתיב בסמוך: ואתה מגדל עדר וגו'. ל״ה:תשפ״ה א׳ וישמע ישראל – לא נכתב זה אלא להודיעך, שבשביל ששמע יעקב את הדבר אמר לו בשעת צוואתו: פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך. ל״ה:תשפ״ו א׳ ויהי[ו] בני יעקב שנים עשר – עתה כשנולד בנימין היו שנים עשר ועד שסיים כל ענין אותה הפרשה לא היה רוצה להפסיקה. ל״ה:תשפ״ז ל״ה:תשפ״ח ל״ה:תשפ״ט ל״ה:תש״צ ל״ה:תשצ״א ל״ה:תשצ״ב א׳ עשו ויעקב – לפי שהיה בכור ויעקב היה חולק לו כבוד הקדימו הכתוב, אבל בקבורת אברהם הקדים הכתוב יצחק לישמעאל לפי שהיה בן השפחה.
תולדות יצחק על בראשית פרק-ל
תולדות יצחק: ל״א:תתפ״ב א׳ אם כה יאמר נקודים יהיה שכרך היה ראוי לומר אם כה אומר לשון הווה לא לשון עתיד. והתשובה שלבן היה רואה שהקב"ה עושה רצונו של יעקב שכשהתנאי היה נקודים היו יולדות נקודים ואם היה התנאי עקודים היו יולדות עקודים אז חשב לבן לעשות דבר שהקב"ה לא יוכל לו והיה מתנה נקודים קודם שיתעברו שיודע שיתעברו נקודים כרצון יעקב ואחר שהיו מעוברות נקודים לדעת לבן אז היה אומר עתה אני מתנה עקודים וחשב לידע יותר מהשם יתברך והקב"ה שיודע תעלומות לב היה יודע קודם העיבור מה שיהיה עתיד לבן להתנות אחר העיבור והיה עושה שיתעברו ממה שאחר העיבור היה עתיד לבן להתנות וזה שאמר אם כה יאמר נקודים יהיה שכרך אם כה עתיד לומר נקודים יהיה שכרך וילדו כל הצאן נקודים: ל״א:תתצ״ג א׳ ותגנוב רחל את התרפים הטעם לפי שלא יגידו לאביה כי בורח יעקב ולהפריש אביה מעבודה זרה ושיאמר לבן אלוה גנוב אין בו ממש ור"א הקשה א"כ למה הוליכה אותם עמה ולא טמנתם בדרך ונראה לי להשיב שלא מצאה זמן להטמינם בדרך לפי שהיה ליעקב שפחות ועבדים רבים וי"ב בנים והיו רואים אותה עושה כן והיתה רוצה שאפי' יעקב לא ידע זה עד שיגיעו למקום חפצם ואז תמצא בביתה מקום וזמן. ומה הם תרפים י"א שהוא כלי נחשת העשוי לדעת חלקי השעות ואחרים אמרו כי יש כח בחכמי המזלות לעשות צורה בשעות ידועות ותדבר הצורה שנאמר כי התרפים דברו און ונגזר מלשון נרפים אתם שדיבורם כנבואה רפה דברו אמת על הרוב ולעתים רחוקו' יכזבו וזהו דברו און ועושים אותם הרשעים לאלוה לא ישאלו בש"י ולא יתפללו אליו רק כל מעשיהם ע"פ התרפי': ל״א:תתקט״ז א׳ ופחד יצחק פירוש אלהי יצחק ולא רצה לומר אלהי יצחק לפי שאין הקב"ה מייחס שמו על הצדיקים בחייהם ואע"פ שאמר לו בצאתו מבאר שבע אנכי אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק בשביל שכהו עיניו והרי הוא כמת נתיירא יעקב לומר כן וכן דעת אונקלוס שתרגם דדחיל ליה יצחק וי"א ופחד יצחק יראת אבי יצחק לשם יתברך הועיל אותי שזכות אב יועיל לבן ולפי זה הפירוש וישבע יעקב בפחד אביו הוא שנשבע ביהדות אביו וביראתו את השם יתברך וי"א כי פחד רמז לעקידה והיא הועיל לי וא"כ פירוש וישבע יעקב בפחד אביו הכוונה בו שנשבע בעקידת אביו כמי שנשבע במצוה שאביו נצטוה בעקידה:
צרור המור על בראשית פרק-ל
צרור המור: ל״א:תש״י א׳ אח"כ סיפר ששמע יעקב את דברי בני לבן ולא שת לבו להם לפי שהיו נערים. אבל כשראה את פני לבן זועפים שעשה התפעלות בלבן. מיד נתירא ונגלה אליו האלהים לחזקו שלא יירא ממנו. וא"ל שוב אל ארץ מולדתך ואהיה עמך. ואז שלח וקרא לנשיו להסכים עמהן. ולפי שידוע שקשה לאיש לפרוש מארצו וממולדתו וכל שכן לנשים. לזה הוצרך לומר להן ואתנה ידעתן כי בכל כחי עבדתי את אביכן באמונה ואביכן התל בי. ולא זה בלבד אלא שהיה מבקש להרגני ולא נתנו אלהים להרע עמדי. ולכן ראוי לכם שתשכחו את אביכן. אחר שהתל בי כאלו הייתי איש נכרי. והש"י אשר רואה דמעת העשוקים השגיח עלי ואם כה יאמר נקודים וגו'. עד שבהשגחה גמורה הציל אלהים את מקנה אביכן ויתן לי. לפי שהיה שולח מלאכיו ומביאים העתודים עקודים נקודים מצאן לבן אל צאני להוליד דוגמתן. ולא הגיד להן דבר המקלות לפי שאין סוד בנשים. כאומרו משוכבת חיקך שמור פתחי פיך. ואולי לא הגיד להן לפי שהוא דבר סתר מסודות התורה כמו שכתבנו. ואולי דבר המקלות עשה על פי הש"י שגלה לו סודו בענין שיצליח בנכסיו וילדו הצאן עקודים נקודים דוגמתן כמו שעשה מלאך האלהים בחלום. ולכן אמר שא נא עיניך וראה במראה הנבואה וראה כולם עתודים עקודים נקודים כמו שגליתי אליך בענין המקלות. ולפי שענין החלום והמקלות היה שוה לא הזכיר להן אלא אחד מהן. ואמר אנכי האל בית אל להודיע שהשם רמז לו שאיחר נדריו ולכן באה לו הצרה הזאת ושצריך לשלם נדריו. ולכן עתה במהרה בלא איחור קום צא מן הארץ הזאת שהיא ארץ טמאה וארץ מהתלות. ואין ראוי לאיש אמונים כמוך לשבת בה. וכל זה להודיענו שהיה מושגח מהש"י ומוכרח לעשות מאמרו ולא מעצמו. ואין ראוי להן למאן בדבר הזה. והן ענו לו העוד לנו חלק כלומר למה לך להאריך בדבר זה ולתת סבות להליכתך כאילו היה לנו חלק ונחלה לירש. ובעבור זה נעכב ההליכה. אינו כן כי הלא נכריות נחשבנו לו. וכן אין אתה צריך להודיענו סבת הצלחתך כי אנו יודעין שהיה בהשגחה אלהית. וזהו אשר הציל אלהים מאבינו לנו הוא. ועתה בלי איחור צא מן הארץ הזאת כמאמר הש"י: ל״א:תשכ״ו א׳ אח"כ סיפר שנשא את בניו ואת נשיו כמאמר הש"י. ונהג את כל מקנהו וקניינו. להורות על מעלת יעקב שלא הוליך עמו אפי' שוה פרוטה מלבן. כאומרו כי מששת את כל כלי מה מצאת. וזה דבר פלא כמאמרם ז"ל וכי יש חתן שיוצא מבית חמיו שאינו מוליך בידו שני מחטין. ויעקב אמר לו מה מצאת. א"ל הקב"ה חייך בזה הלשון אני מנחם את בניך ומדבר עמהם בלשון רכה. דכתיב מה מצאו אבותיכם בי עול. ולכן אמר בכאן שלא הוליך בידו אלא קניינו שרכש ולא דבר אחר. ואמר לבא אל יצחק אביו. לרמוז שאולי היה מתאחר יותר להגיד ללבן הליכתו. אלא שכוונתו היתה טובה לקיים כבוד אביו. אחר ששהה בכאן זמן רב ולא רצה להתאחר יותר. ואולי שכתב להתנצלות מה שאמר ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי. ואמר ותגנוב רחל את התרפים כדי שלא יגידו ללבן ענין הבריחה. או להפריש אביה מעבודה זרה. לפי שהתרפים מין ע"ז היו. כמו שכתוב בזוהר שהיו מכבדין ומרביצין ומקטרין לפניהם והיו עושים אותן בשעות ידועות. ולכן נקראו תרפים. שהאומן אומר שעה זו תעשה. שעה זו תרפה. וזהו תרפים. וכן אמרו שם שנקראו תרפים לשון גנאי כמו אל בית התורף. וכתבו שם שאע"פ שרחל עשתה זה לכוונה טובה כיון שציערה לאביה נקנסה עליה מיתה בא וראה כמה גדול כבוד אב ואם ע"כ: ל״א:תשכ״ט א׳ ואמר ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי. להגיד שיעקב עשה שלא כהוגן בהליכה זו בלי רשות לבן. כי אחר שהש"י הבטיחו בשמירה. והשם יתברך אשר לו היכולת היה יכול לומר ללבן אעפ"י שידע שהיה רוצה לילך. השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע כמו שא"ל בדרך. ולכן סיפר הכתוב כי יעקב נזהר משלוח ידו בנכסי חמיו ושלא גנב ממנו אפי' מחט אחד. כמו שאמר למעלה את כל קניינו. ולא נזהר מלגנוב את לב לבן. וזה נראה כאומרם אבא היאך מעשרין את התבן. ולזה ספרה התורה כי יעקב הקפיד שלא לגנוב כלום משל לבן ואח"כ רחל גנבה את התרפים. ויעקב גנב את לבו ולזה כתיב ויגנוב יעקב את לב לבן. כי התורה קראו גנב וזה על בלי הגיד לו כי בורח הוא. כי ראוי היה ליעקב שיגיד ללבן הליכתו והיה לו לישען באלהיו: אח"כ סיפר שעבר את הנהר. ואולי ששינה הדרך כדי להטעות ללבן כמו שעשה לעשו. וכשהשיג אותו סיפר שבא אליו האלהים וא"ל השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע. הטעם בזה כמו שכתבו בזוהר כי לא היה לבן הולך להלחם עמו ברוב עם כי רבים היו עם יעקב מעם לבן. אבל כוונתו היתה לעוקרו מן העולם בדברי כישוף ונחש. ולכן לא א"ל השמר לך מעשות לו רע. אלא מדבר בדברי פיך און ומרמה עם יעקב. כי יש לך לידע כי לא נחש ביעקב וזה חסד גדול שעשה הש"י עם יעקב. ולזה צותה התורה בהבאת הבכורים וענית ואמרת ארמי אובד אבי. כלומר תעיד ותאמר ארמי בקש לעקור את הכל. כמו לא תענה ברעך עד שקר. או יאמר מטוב עד רע לדבר טוב או לעשות לו רע כדי שישוב עמך או רע על שברח. וכשהשיגו אמר לו מה עשית ותגנוב את לבבי. וחזר ואמר למה נחבאת לברוח ותגנוב אותי. והרצון בזה שנתרעם משני דברים. האחד שגנב את לבבו ודיבר אחד בפה ואחד בלב וגנב דעתו כששמע דברי בני לבן וראה פניו רעים דיבר עם לבן דברי שלום. והסתיר ממנו כוונתו בענין שבזה גנב דעתו. והב' למה נחבאת לברוח ותגנוב אותי. נתרעם ממנו שנחבא לברוח וברח בהחבא ולא הרגיש בו אדם. ואולי ברח בלילה. ובזה ותגנוב אותי לומר שגנבו כולו ולא לבו וזה רמז על גניבת בניו ובנותיו שהם עצמו ובשרו. וזהו ותגנוב אותי. ואשלחך בשמחה ובשירים לפי שאנו הפכים זה לזה. ובזה גלה לו שאולי היה מעכב בניו ובנותיו. ולכן אמר ולא נטשתני לנשק לבני ולבנותי: ל״א:תשל״ח א׳ יש לאל ידי לעשות עמכם רע. רמז בזה ב' דברים. האחד שכפר בעיקר ואמר יש לאל ידי כלומר אע"פ שהשי"ת אמר לי שלא אעשה עמכם רע. יש בידי לעשות עמכם. אע"פ שאלהי אביכם אמר אלי השמר לך מדבר עם יעקב. והשני שאמר יש לאל ידי שלא כפר בעקר. אלא אמר יש לאל ידי לעשות עמכם רע. אעפ"כ שאשמור דברי הש"י. אבל מדבריו למדתי לשקר. כי הוא לא אמר לי אלא השמר לך מדבר עם יעקב. ולא אמר השמר לך מעשות לו רע. ולכן אמר יש לאל ידי לעשות עמכם רע או לעשות עמכם ולא עמו. אחר שלא אמר אלא מדבר עם יעקב. או שיאמר אחר שגנבת את לבבי והסכלת עשו ואתה החלותה. יש לאל ידי לעשות רע אבל אלהי אביכם אמר אלי וכו'. ועתה הלוך הלכת. כלומר ידעתי שיש לך התנצלות להליכתך בסבת אביך להשלים תשוקתך. כי אולי יעקב סיפר לו פעמים אחרות שהיה כוסף לילך לבית אביו. או אולי בחכמתו השיג סבת הליכת יעקב שאמר למעלה לבא אל יצחק אביו. כמו שהשיג בחכמתו לומר ותגנוב את לבבי. כמו שאמרה התורה למעלה ויגנוב יעקב את לב לבן. ואחר שיש לך התנצלות להליכתך. אני שואל ממך למה גנבת את אלהי בלא תועלת. אחר שהם אסורים לך ואתה גנבת אותם אחר שאתה מכסה הגנב. ולפי שהזכיר אלהי אמר ויען יעקב קודם זמנו. כדי שלא יזכיר לבן פעם אחרת. ואולי היה עובר על לא ישמע על פיך. ואמר כי יראתי להשיבו על הגנבה. ואמר פן תגזול את בנותיך מעמי לקחתו גזלן ולא נאמן לפי שהוא קראו גנב שני פעמים ותגנוב את לבבי ותגנוב אותי. כנגד שני פעמים שגנב יעקב הבכורה והברכה. ואולי יעקב גלה לו סודו והוא גלהו כרכיל מגלה סוד. ולכן אמר ותגנוב את לבבי כמו שגנבת לבב אביך ואמרת אני בנך בכורך עשו. ותגנוב אותי כנגד גניבת הבכורה. ולכן א"ל יעקב אם לא חרשת בעגלתי לא מצאת חידתי. אבל אני לא גנבתי כלום אלא משלי. כי בקו הדין שלי היתה הבכורה והברכה. אבל אתה גזלן ולא נאמן. גזלן פן תגזול את בנותיך שאמרתי לך ותחליף את משכורתי עשרת מונים. וכנגד גניבת אלהיך עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה. כי אני לא ידעתי מי גנבתם. ומאותה קללה מתה רחל. ולפי שהיתה קללת חנם ארז"ל לא תבא. לו תבא שחזר ליעקב ולכן נתקצרו ימיו ל"ג שנים מחיי אביו כמנין יחיה. וזהו ולא ידע יעקב שאלו ידע לא היה מקללה: ל״א:תשמ״ג א׳ ורחל לקחה את התרפים. כדי שלא ידברו. ותשב עליהם לנהוג בהם מנהג בזיון. כי כשהיו מדברים היו מכבדים אותם בכבוד וריבוץ. ולפי שהיה חושד לרחל אע"פ שאמרה אל יחר בעיני אדוני. חזר לחפש. וזהו ויחפש פעם אחרת ולא מצא. ולפי שלא מצא חרה ליעקב ודיבר כנגדו מה שלא דבר קודם לכן. לפי שלא היה יודע אם ימצא הגניבה בביתו. ואז א"ל מה מצאת בידי שקראת אותי גנב. וזה מה פשעי בגניבת הלב ומה חטאתי בגניבת הגוף שאמרת ותגנוב אותי. וא"ת שהפשע הוא גניבת התרפים. זה שקר כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך. הודיעו בזה שגניבת התרפים היתה עלילה לחפש כל ביתו אם ימצא שם דבר גנוב. וזהו כי מששת את כל כלי מה מצאת שיש בה אותו כלי או אותו דבר שמצאת. נגד אחי ואחיך שהם דיינים בלי חשד. אחר שהם קרובים זה לזה. והתחיל לסדר טענותיו ואמר. זה עשרים שנה וגו'. כלומר ואחר זמן רב כזה אינו מן התימא שתמצא בידי דבר זה. ואפילו תמצאוהו בהיתר הגמור הייתי יכול ללוקחן. אחר שעבדתיך י"ד שנה בבנותיך. שלא כדין התורה ולא כמנהג המדינה. ופירש לו בכאן תנאי הרועים. כי הרועה אינו חייב אם ישבו לו הבהמות. וכן הרועה יכול לאכול גדי אחד ואיל אחד בלי תנאי. וכן אינו חייב בטריפת ארי או דוב. וכן אינו חייב בגניבה אם באו עליו לסטים רבים ביום או בלילה בלי ראות. וזה שאמר רחליך ועזיך לא שכלו בהשגחה. ואילי צאנך לא אכלתי אע"פ שהייתי יכול לאוכלם. וכן טריפה לא הבאתי אליך אע"פ שהייתי פטור. וכן גנובתי יום וגנובתי לילה. הכל שלמתי. וזהו מידי תבקשנה כאלו אחטנה בפשיעה. ולכן הייתי שומר ביום ובלילה שלא כמנהג השומרים. והייתי עומד לחורב ביום ולקרח בלילה. עד שבשמירה העצומה נדדה שנתי מעיני בסבתך. ועם כל זה ותחליף את משכורתי עשרת מונים. וכוונתך לא היתה זאת אלא לשלחני ריקם. לולי אלהי אבי ופחד יצחק. שאיים לך במדת הדין של אלהים. דכתיב ויבא אלהים אל לבן הארמי וגו'. וזהו ראה אלהים ויוכח אמש. וכשראה לבן שלא היה לו מענה לענות ליעקב. אמר ויען לבן ויאמר אל יעקב. כמו שאמר למעלה ויען יעקב ויאמר ללבן כלומר גם לי מענה כמוך. ומענהו ותשובתו היתה תשובת גזלן ואלם בכח. וזהו הבנות בנותי והבנים וגו' וכל אשר רואה לי הוא. כדין ושלא כדין. ומכאן הוציאו האומר שלך שלי רשע. אבל מה אעשה לאלה להרע עצמי. ועתה נכרתה ברית אני ואתה. וכשראה יעקב כוונתו נתיירא שמא ירים לבן אבן לשם ע"ז. ולא דיבר לו כלום אלא הקדים הוא והרים אבן מצבה לשם ה'. ואז אמר בזריזות לאחיו שהם בניו לקטו אבנים ויעשו גל. כדי שלא יעשו הגל לבן ואחיו עובדי ע"ז: ב׳ וזהו שרמזו במדרש ויאמר יעקב לאחיו והלא לא היה לו אלא אחד ולואי קבריה. אלא אלו בניו שכיון שיש לאדם בנים שמגיעים לכתפו נקראו אחיו. וכשראה לבן שלא הניח לו יעקב לעשות גל. הקדים לקרות לו שם. וזהו ויקרא לו לבן יגר שהדותא וגו'. ועכשיו בא לפרש למה הוצרך גל ומצבה כי די באחד מהם. ואמר הגל הזה עד וגו' והמצפה אשר אמר וגו'. וחזר לומר עד הגל הזה ועדה המצבה וגו'. והרצון בזה כי בתחלה אמר כי היה צריך גל ומצבה. שהאחד הר שפל והאחד הר גבוה ותלול. רמז לשני דברים האחד הדברים והתנאים שעברו ביניהם בסתר. שזה רמז לגל השפל. והאחרת הדברים העתידים לבא לזמן רחוק ולמקום רחוק. ולזה צריך לעלות למקום גבוה לראותם כמו המצבה שהיא גבוה. כנגד הראשונה אמר הגל הזה עד ביני וביניך היום. שהם הדברים והתנאים שעברו היום בינו לבינו. וכנגד השנייה אמר והמצפה אשר אמר יצף ה' ביני וביניך. שזהו לשון מצפה כמו הצופה שעומד במקום גבוה לראות למרחוק. וזהו כי נסתר ולא נראה איש את רעהו. צריך אז לזכור המצפה שהיה המצבה. וזהו כי נסתר איש מרעהו למקום רחוק. והזכיר התנאים אם תענה את בנותי וגו' ראה אלהים עד. כלומר מדת הדין של אלהים הוא פחד יצחק הוא עד ביני וביניך. באלו הדברים שהם בינינו מענין הנשים כאמרו אם תענה את בנותי וגו'. ואחר שהשלים בענין הנשים. חזר לומר ויאמר לבן ליעקב הנה הגל הזה והנה המצבה וגו' עד הגל הזה. לרמוז כי ענין הגל והמצבה היו מורים על ברית אחרת שהיו צריכים לעשות והוא אם אתה לא תעבור אלי. ואם אני לא אעבור אליך בשום זמן ובשום מקום לא אתה ולא זרעך וכן אני וזרעי. וזה ברית אחרת שלא מעין ברית הנשים אלא לעד לעולם. ולזה תמצא כי הוא עבר תחלה זאת הברית שהוא אמר אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה. והוא עבר הברית בזמן בלעם כשאמר גדר מזה וגדר מזה וארז"ל סתם גדר של אבנים. לרמוז כי לפי שבלעם עבר ברית הגל נראה לו המלאך במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה והוא של אבנים של לבן. וכדי להבהילו שלא יעבור הברית. אמר וישבע יעקב בפחד אביו יצחק שהוא מדת הדין ורצועה להלקותו. כאמרו ופחד יצחק היה לי. ובזוהר אמרו שנשבע בפחד יצחק ללמדנו חומר השבועה ושאין לאדם לישבע. ואם ישבע שלא ישבע במקום העליון. שהרי בכאן לא נשבע באלהי אברהם אלא למטה ממנו:
אבן עזרא על בראשית פרק-ל
אבן עזרא: {א} הבה לי בנים. שתתפלל לשם כאשר עשה אביך: {ב} התחת אלהים אנכי. כאילו אני במקום השם: ויתכן שהתפלל ולא הגיע עת שמוע תפלתו: {ג} ואבנה. מפורש בדברי שרה: {ו} דנני. דגושה הנו"ן לחסרון הנו"ן הנוסף: {ח} נפתולי. שם מבנין נפעל. וטעמו כאדם שיאבק עם אחר ויפתל לנצח אותו כדי להפילו. וכן תתפל. וטעם זכר אלהים כי לכבוד השם נתתי שפחתי. או השם עזרני בהאבקי: {יא} בגד. שתי מלות והאל"ף חסר וכן בכל וכן במה כאשר מפורש ביחזקאל: וטעם גד. גדוד כי יש לה גדוד בנים. ויש אומרים שפי' גד מזל טוב כאשר הוא בלשון ישמעאל. וכמוהו העורכים לגד שלחן והוא ככר צדק. והנכון להיותו כמו גדודי השמים: {יג} באשרי. בעבור אשרי: {יד} דודאים. אמר המתרגם יברוחין. וכן יקראו בלשון ישמעאל ויש להם ריח טוב. וכן כתוב הדודאים נתנו ריח והם על צורת בן אדם כי יש להם דמות ראש וידים ואנכי לא ידעתי למה יועילו להריון בעבור שתולדותם קרה: {טו} תחת דודאי בנך. חלף ושכר: {כ} זבדני אלהים. כטעם נתן לי חלק ואין לו אח במקרא: יזבלני. יזבול עמי יהיה זבולו עמי תמיד. כמו בנה בניתי בית זבול. וכמוהו בני יצאוני יצאו ממני. ויבואני כלם הם פעלים עומדים: {כא} ואחר ילדה בת. יש אומרים כי עם זבולון היתה בבטן אחת: {כג} אסף אלהים את חרפתי. כטעם כרת. וכן ונאסף שמחה וגיל. ואחרים אמרו כי השם ראה החרפות שהיו הנשים מחרפות אותי בעבור היותי עקרה וכאילו נאספו ונתחברו אצל השם. והנה נולדו ליעקב י"ב בנים בז' שנים וכאשר ספרים הקדמונים מצאום בני ששה חדשים וימים במספר. ויתכן שנתנה לאה שפחת' ליעקב קודם שנולד נפתלי. גם הרתה רחל קודם שנולד זבולון וגם דינה לא ידענו מתי נולדה: {כו} אשר עבדתי אותך בהן. שב אל נשי לא אל ילדי כמו וישם דמי מלחמה בשלום: {כז} נחשתי. כמו נסיתי כי הולך היה לקראת נחשים ויש לו תרפים: {כח} נקבה. לשון צווי. במשקל זכרה לי אלהי לטובה. ופירושו פרש. וכן אשר פי ה' יקבנו. ודגשות הקו"ף להתבלע הנו"ן בו. כמו אשר ידבנו לבו: {ל} לרגלי. בעבור רגלי. כי דרך בני אדם לומר רגל טובה יש לפלוני. והטעם כי התברכת משעה שבאתי לביתך. ה"א מאומה נוסף ונמצא חסר: {לב} כל שה חום. הוא השחרות. ויתכן שנקרא השחרות כן מפני החום, כי השחרות יותר חום מן הלבן: וטלוא ונקוד בעזים. עקוד וברוד ונקוד: {לג} אשר איננו נקוד וטלוא. נקוד ברוד ועקוד: בעזים. זכרים ונקבות: {לג} וענתה בי צדקתי. לפניך היא תעיד כאשר תבא ותראה שכרי. והוא העדר שאפריד לנפשי אם לא מצאת התישים והעזים עקודים נקודים וברודים והכבשים שחורים גנוב הוא אתי והנה אתה הסירו' מן הצאן כל עקוד ונקוד וברוד בעזים וכל חום בכשבים: {לד} ויאמר לבן הן. כמו הנה. כי הה"א נוסף כמו האלה האל: {לה} ויסר ביום ההוא את התישים העקדים והטלואים. שפירש הנקודים וברודים: הנקודות והטלואות. פירוש העקודות והברודות. וזה טעם כל אשר לבן בו. וכל שה חום כבש שחור. והוא שם תאר כמו פעול ומשקלו סוג לב. ומלת הסר משם על דעת מדקדק גדול שם הפועל להסיר משם ואלה שכרי. ופי' ויתן ביד בניו של יעקב. רק וישם דרך שלשת ימים על לבן הוא. וזה הפי' איננו נכון כי אין ליעקב בן גדול מראובן ועוד אין לו ז' שנים. וכן פי' הפרשה הסר משם כמשמעו לשון צווי. והטעם והיה שכרי כאלה אחר שתסירם: {לה} ויסר ביום ההוא. לבן הסיר: {לו} וישם. גם הוא לבן: {לז} מקל. בפת"ח הקו"ף בעבור שהוא סמוך: לבנה לוז וערמון. עצים הם רק לח שם התואר. והגאון אמר כי לוז שקדים בעבור שנקרא כן כלשון ישמעאל כי הב' לשונות והארמית ממשפחה אחת היו: מחשף הלבן. שחשף הקלף כמו חשף ה': {לח} פצל. הטעם כרת כריתות קטנות: ברהטים. מקום חבור המים שישתו הצאן שם: ויחמנה. נתחברו פה ל' זכרים ונקבו' כמו וישרנה הפרות: {לט} עקדים. ברגל והטעם שומה שעקדה הרגל: ונקודים. שיש בו נקודות נקודות: וברודים. מגזרת ברד שיש לו שומות לבנות. ומלת טלוא. שם כלל והיא מגזרת בלות ומטולאות והטעם כמו שומות: וטעם כל נקוד וטלוא. תיש. וכן כתוב שה כשבים ושה עזים ואחר ששם טלוא כלל. הנה פי' כל תיש נקוד וברוד: {לט} ויחמו. נתעברו. ובאה זאת המלה משונה בנקוד בעבור אות הגרון. והיה ראוי להיות כמו וישבו לאכל לחם. ואל תתמה בעבור שאמר על הצאן לשון זכרים. כי משפט הל' להפריש בין זכרים לנקבות בלשון יחיד. רק בלשון רבים לא יחושו: אל המקלות. מן המקלות. ורבים יתמהו ויאמרו כי זה פלא. ואמת שהוא מפלאות התולדות. וכן המשפט אפילו האשה שנבראה בצלם המלאכים: וטלואים. הם הברודים כי שם כלל הוא: {מ} והכשבים הפריד יעקב. ועוד עשה דבר אחר שהפריד הכשבים ובחר מהם כל עקוד וכל חום ושם פני הצאן אליהם עד שתלדנה כן והנה היו לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן. וי"א כי וישת לו עדרים מאוחר כי הכשבים הפרידם מעדרים שלו: {מא} הצאן המקושרות. בימי ניסן וכל אשר תלדנה היו חזקים ובריאים: {מב} ובהעטיף הצאן. הם בימי תשרי וזה עשה יעקב שלא ירגיש לבן בדבר המקלות: העטופים. שאין כח בהם כמו נפשם בהם תתעטף:
מיני תרגומא על בראשית פרק-ל
מיני תרגומא: מ״ב:א׳ר״פ א׳ אַמְתַּחְתּוֹ תרגום אונקלוס טוֹעֲנֵיהּ הנראה מדעתו שהי׳ לכל אחד שק גדול ושקים קטני׳ להשוות משאם וכלל המשא יקרא אמתחת וכו׳ ע״ש:
תרגום אונקלוס על בראשית פרק-ל
תרגום אונקלוס: {א} וַחֲזַת רָחֵל אֲרֵי לָא יְלִידַת לְיַעֲקֹב וְקַנִּיאַת רָחֵל בַּאֲחָתַהּ וַאֲמֶרֶת לְיַעֲקֹב הַב לִי בְנִין וְאִם לָא מֵיתָא אֲנָא: {ב} וּתְקֵיף רוּגְזָא דְיַעֲקֹב בְּרָחֵל וַאֲמַר הָא מִנִּי אַתְּ בַּעְיָא הֲלָא מִן קֳדָם יְיָ תִּבְעִין דִּי מְנַע מִנִּיךְ וַלְדָא דִּמְעִין: {ג} וַאֲמֶרֶת הָא אַמְתִי בִלְהָה עוּל לְוָתַהּ וּתְלִיד וַאֲנָא אֱרַבֵּי וְאִתְבְּנֵי אַף אֲנָא מִנַּהּ: {ד} וִיהָבַת לֵהּ יָת בִּלְהָה אַמְתַהּ לְאִנְתּוּ וְעַל לְוָתַהּ יַעֲקֹב: {ה} וְעַדִּיאַת בִּלְהָה וִילִידַת לְיַעֲקֹב בַּר: {ו} וַאֲמֶרֶת רָחֵל דְּנַנִּי יְיָ וְאַף קַבִּיל צְלוֹתִי וִיהַב לִי בַּר עַל כֵּן קְרַת שְׁמֵהּ דָּן: {ז} וְעַדִּיאַת עוֹד וִילִידַת בִּלְהָה אַמְתָא דְרָחֵל בָּר תִּנְיָן לְיַעֲקֹב: {ח} וַאֲמֶרֶת רָחֵל קַבִּיל יְיָ בָּעוּתִי בְּאִתְחַנָּנוּתִי בִּצְלוֹתִי חֲמֵידַת דִּיהֵי לִי וְלַד כַּאֲחָתִי אַף אִתְיְהִיב לִי וּקְרַת שְׁמֵהּ נַפְתָּלִי: {ט} וַחֲזַת לֵּאָה אֲרֵי קָמַת מִלְּמֵילַד וּדְבָרַת יָת זִלְפָּה אַמְתַהּ וִיהָבַת יָתַהּ לְיַעֲקֹב לְאִנְתּוּ: {י} וִילִידַת זִלְפָּה אַמְתָא דְלֵאָה לְיַעֲקֹב בָּר: {יא} וַאֲמֶרֶת לֵאָה אֲתָא גָד וּקְרַת יָת שְׁמֵהּ גָּד: {יב} וִילִידַת זִלְפָּה אַמְתָא דְלֵאָה בָּר תִּנְיָן לְיַעֲקֹב: {יג} וַאֲמֶרֶת לֵאָה תֻּשְׁבַּחְתָּא הֲוַת לִי אֲרֵי בְכֵן יְשַׁבְּחֻנַּנִּי נְשַׁיָּא וּקְרַת יָת שְׁמֵהּ אָשֵׁר: {יד} וַאֲזַל רְאוּבֵן בְּיוֹמֵי חֲצַד חִטִּין וְאַשְׁכַּח יַבְרוּחִין בְּחַקְלָא וְאַיְתִי יָתְהוֹן לְלֵאָה אִמֵּהּ וַאֲמֶרֶת רָחֵל לְלֵאָה הָבִי כְעַן לִי מִיַּבְרוּחֵי דִּבְרִיךְ: {טו} וַאֲמֶרֶת לַהּ הַזְעֵיר דִּדְבַרְתְּ יָת בַּעְלִי וְתִסְּבִין אַף יָת יַבְרוּחֵי דִּבְרִי וַאֲמֶרֶת רָחֵל בְּכֵן יִשְׁכּוּב עִמָּךְ בְּלֵילְיָא חֳלַף יַבְרוּחֵי דִּבְרִיךְ: {טז} וַאֲתָא (נ"י וְעַל) יַעֲקֹב מִן חַקְלָא בְּרַמְשָׁא וּנְפָקַת לֵאָה לְקַדָּמוּתֵהּ וַאֲמֶרֶת לְוָתִי תֵיעוֹל אֲרֵי מֵיגַר אֲגַרְתִּיךְ בְּיַבְרוּחֵי דִּבְרִי וּשְׁכִיב עִמַּהּ בְּלֵילְיָא הוּא: {יז} וְקַבִּיל יְיָ צְלוֹתַהּ דְּלֵאָה וְעַדִּיאַת וִילִידַת לְיַעֲקֹב בַּר חֲמִישָׁאֵי: {יח} וַאֲמֶרֶת לֵאָה יְהַב יְיָ אַגְרִי דִּי יְהָבִית אַמְתִי לְבַעְלִי וּקְרַת שְׁמֵהּ יִשָּׂשׂכָר: {יט} וְעַדִּיאַת עוֹד לֵאָה וִילִידַת בַּר שְׁתִיתָאֵי לְיַעֲקֹב: {כ} וַאֲמֶרֶת לֵאָה יְהַב יְיָ יָתֵהּ לִי חָלַק טַב הָדָא זִמְנָא יְהֵי מְדוֹרֵהּ דְּבַעְלִי לְוָתִי אֲרֵי יְלֵידִית לֵהּ שִׁתָּא בְנִין וּקְרַת יָת שְׁמֵהּ זְבֻלוּן: {כא} וּבָתַר כֵּן יְלִידַת בְּרַתָּא וּקְרַת יָת שְׁמַהּ דִּינָה: {כב} וְעַל דּוּכְרָנָא דְרָחֵל קֳדָם יְיָ וְקַבִּיל צְלוֹתַהּ יְיָ וִיהַב לַהּ עִדּוּי: {כג} וְעַדִּיאַת וִילִידַת בָּר וַאֲמֶרֶת כְּנַשׁ יְיָ יָת חִסּוּדִי: {כד} וּקְרַת יָת שְׁמֵהּ יוֹסֵף לְמֵימָר יוֹסֵף יְיָ לִי בַּר אָחֳרָן: {כה} וַהֲוָה כַּד יְלִידַת רָחֵל יָת יוֹסֵף וַאֲמַר יַעֲקֹב לְלָבָן שַׁלְּחַנִּי וְאֵיהַךְ לְאַתְרִי וּלְאַרְעִי: {כו} הַב יָת נְשַׁי וְיָת בְּנַי דִּי פְלָחִית יָתָךְ בְּהֵן וְאֵזִיל אֲרֵי אַתְּ יְדַעְתָּ יָת פָּלְחָנִי דִּי פְלָחִתָּךְ: {כז} וַאֲמַר לֵהּ לָבָן אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ נַסֵּיתִי וּבָרְכַנִי יְיָ בְּדִילָךְ: {כח} וַאֲמָר פָּרֵישׁ אַגְרָךְ עֲלַי וְאֶתֵּן: {כט} וַאֲמַר לֵהּ אַתְּ יְדַעְתָּ יָת דִּי פְלָחִתָּךְ וְיָת דַּהֲוָה בְעִירָךְ עִמִּי: {ל} אֲרֵי זְעֵיר דִּי הֲוָה לָךְ קֳדָמַי וּתְקֵיף לְמִסְגֵּי וּבְרִיךְ יְיָ יָתָךְ בְּדִילִי וּכְעַן אֵימָתַי אֶעְבֵּיד אַף אֲנָא לְבֵיתִי: {לא} וַאֲמַר מָה אֶתֵּן לָךְ וַאֲמַר יַעֲקֹב לָא תִתֶּן לִי מִדַּעַם אִם תַּעְבֶּד לִי פִּתְגָּמָא הָדֵין אֱתוּב אֶרְעֵי עָנָךְ אֶטָּר: {לב} אֶעְבַּר בְּכָל עָנָךְ יוֹמָא דֵּין הַעֲדֵי (נ"י אַעְדִּי) מִתַּמָּן כָּל אִמָּר נְמוֹר וּרְקוֹעַ וְכָל אִמָּר שְׁחוּם בְּאִמְרַיָא וּרְקוֹעַ וּנְמוֹר בְּעִזַיָא וִיהֵי אַגְרִי: {לג} וְתַסְהֵד בִּי זָכוּתִי בְּיוֹם דִּמְחָר אֲרֵי תֵיעוֹל עַל אַגְרִי קֳדָמָךְ כֹּל דִּי לֵיתוֹהִי נְמוֹר וּרְקוֹעַ בְּעִזַּיָּא וּשְׁחוּם בְּאִמְרַיָא גְּנוּבָא הוּא עִמִּי: {לד} וַאֲמַר לָבָן בְּרַם לְוַי יְהֵי כְפִתְגָּמָךְ: {לה} וְאַעְדִּי בְיוֹמָא הַהוּא יָת תְּיָשַׁיָא רְגוֹלַיָא וּרְקוֹעַיָא וְיָת כָּל עִזַּיָא נְמוֹרְתָא וּרְקוֹעֲתָא כֹּל דִּי חִוָּר בֵּהּ וְכָל דִּשְׁחוּם בְּאִמְּרַיָּא וִיהַב בְּיַד בְּנוֹהִי: {לו} וְשַׁוִּי מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין בֵּינוֹהִי וּבֵין יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב רָעֵי יָת עָנָא דְלָבָן דְּאִשְׁתָּאֳרָן: {לז} וּנְסִיב לֵהּ יַעֲקֹב חוּטְרִין דִּלְבָן רַטִּיבִין וִּדְלוּז וְדִדְלוּף וְקַלִּיף בְּהוֹן קִלְפִין חִוָּרִין קִלּוּף חִוָּר דִּי עַל חוּטְרַיָּא: {לח} וְדָעִיץ יָת חוּטְרַיָּא דִּי קַלִּיף בִּרְהָטַיָּא אֲתַר בֵּית שַׁקְיָא דְמַיָּא אֲתַר דְּאָתָן (נ"י דְּאָתְיָן) עָנָא לְמִשְׁתֵּי לְקִבְלֵיהוֹן דְּעָנָא וּמִתְיַחֲמָן בְּמֵיתֵיהוֹן לְמִשְׁתֵּי: {לט} וְאִתְיַחֲמָא עָנָא בְּחוּטְרַיָּא וִילִידָא עָנָא רְגוֹלִין נְמוֹרִין וּרְקוֹעִין: {מ} וְאִמְּרַיָּא אַפְרֵשׁ יַעֲקֹב וִיהַב בְּרֵישׁ עָנָא כָּל דִּרְגוֹל וְכָל דִּשְׁחוּם בְּעָנָא דְלָבָן וְשַׁוִּי לֵהּ עֶדְרִין בִּלְחוֹדוֹהִי וְלָא עֲרֵבִנּוּן עִם עָנָא דְלָבָן: {מא} וַהֲוֵי בְּכָל עִדַּן דְּמִתְיַחֲמָן עָנָא מְבַכַּרְתָּא וּמְשַׁוִּי יַעֲקֹב יָת חוּטְרַיָּא לְעֵינֵי עָנָא בִּרְהָטַיָּא לְיַחָמוּתְהוֹן בְּחוּטְרַיָּא: {מב} וּבְלַקִּישׁוּת עָנָא לָא מְשַׁוֵּי וַהֲווֹ לַקִּישָׁא לְלָבָן וּבַכִּירַיָּא לְיַעֲקֹב: {מג} וּתְקֵיף גַּבְרָא לַחֲדָא לַחֲדָא וַהֲווֹ לֵהּ עָן סַגִּיאָן וְאַמְהָן וְעַבְדִּין וְגַמְלִין וַחֲמָרִין:
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-ל
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וַחֲמַת רָחֵל אֲרוּם לָא יְלֵידַת לְיַעֲקב וְקַנִיאַת רָחֵל בַּאֲחָתָהּ וַאֲמָרַת לְיַעֲקב צַלִי קֳדָם יְיָ וִיהַב לִי בְּנִין וְאִין לָא הֵי כְמִיתָא אֲנָא חֲשִיבָא: {ב} וּתְקֵיף רוּגְזָא דְיַעֲקב בְּרָחֵל וַאֲמַר עַד דְאַנְתְּ בַּעְיָא מִנִי בְּעִי מִן קֳדָם יְיָ דְמִן קֳדָמוֹי הִינוּן בְּנַיָא וְהוּא מְנַע מְנִיךְ פְּרִי מֵעַיָא: {ג} וַאֲמָרַת הָא אַמְתִי בִלְהָה עוּל לְוָותָהּ וְתֵילִיד וַאֲנָא אִירַבֵּי וְאִתְבְּנִי אוּף אֲנָא מִינָהּ: {ד} וְשַׁחְרָרַת לֵיהּ יַת אַמְתָהּ בִּלְהָה וּמָסְרָה לֵיהּ לְאִנְתּוּ וְעַל לְוָותָהּ יַעֲקב: {ה} וְאַעֲדִיעַת בִּלְהָה וִילֵידַת לְיַעֲקב בָּר: {ו} וַאֲמַרַת רָחֵל דָן יְתִי יְיָ בִּרְחִימוֹי טַבְיָא וּלְחוֹד שָׁמַע בְּקוֹל צְלוֹתִי וִיהַב לִי בַּר וְהֵיכְדֵין עָתִיד לְמִידַן עַל יַד שִׁמְשׁוֹן בַּר מָנוֹח דְמִן זַרְעֲיָיתֵיהּ וְלָא מָסַר בִּידֵיהּ יַת עַמָא דִפְלִשְׁתָּאֵי בְּגִין כֵּן קְרַת שְׁמֵיהּ דָן: {ז} וְאִתְעַבָּרַת תּוּב וִילֵידַת בִּלְהָה אַמְתָא דְרָחֵל בַּר תִּנְיַין לְיַעֲקב: {ח} וַאֲמָרַת רָחֵל מְדַחֲקָא דְחִיקִית קֳדָם יְיָ בִּצְלוֹ בְּרַם קַבֵּיל בָּעוּתִי דִיהֵי לִי בַּר כַּאֲחָתִי אוּף יְהַב לִי תְּרֵין וְהֵיכְדֵין עֲתִידִין בְּנוֹי לְאִתְפְּרָקָא מִן יַד בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹם בְּדַחֲקוּתְהוֹן בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ וּקְרַת שְׁמֵיהּ נַפְתָּלִי: {ט} וַחֲמַת לֵאָה אֲרוּם קָמַת מִלְמֵילָד וְשַׁחֲרָרַת יַת זִלְפָּה אַמְתָהּ וִיהָבַת יָתָהּ לְיַעֲקב לְאִנְתּוּ: {י} וִילֵידַת זִלְפָּה אַמְתָא דְלֵאָה לְיַעֲקב בָּר: {יא} וַאֲמַרַת לֵאָה אָתָא מַזְלָא טָבָא בְּרַם בְּנוֹי עֲתִידִין לְמֵירוֹת אַחַסַנְתְּהוֹן בְּקַדְמֵיתָא מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא וּקְרַת שְׁמֵיהּ גָד: {יב} וִילֵידַת זִלְפָּה אַמְתָא דְלֵאָה בַּר תִּנְיַן לְיַעֲקב: {יג} וַאֲמַרַת לֵאָה תּוּשְׁבַּחְתָּא הֲוַת לִי אֲרוּם שַׁבָּחוּ לִי בְּנַת יִשְרָאֵל וְהֵיכְדֵין עֲתִידִין בְּנוֹי לְשַׁבָּחָא קֳדָם יְיָ עַל טַב פֵּירֵי אַרְעֲהוֹם וּקְרַת יַת שְׁמֵיהּ אָשֵׁר: {יד} וְאָזַל רְאוּבֵן בְּיוֹמֵי סִיוָן בִּזְמַן חֲצַד חִיטִין וְאַשְׁכַּח יַבְרוּחִין בְּחַקְלָא וְאַיְיתִי יַתְהוֹם לְלֵאָה אִמֵיהּ וַאֲמַרַת רָחֵל לְלֵאָה הֲבִי כְדוּן לִי מִן יַבְרוּחֵי דִבְרִיךְ: {טו} וַאֲמַרַת לָהּ הַזְעֵיר הוּא דִנְסִיבַת יַת בַּעֲלִי וְאַנְתְּ בַּעְיָא לְמֵיסַב אוּף יַת יַבְרוּחֵי דִבְרִי וַאֲמַרַת רָחֵל בְּגִין כֵּן יִשְׁכּוּב עִמָךְ בְּלֵילְיָא הָדֵין חוֹלַף יַבְרוּחֵי דִבְרִיךְ: {טז} וְעַל יַעֲקב מִן חַקְלָא בְּרַמְשָׁא וּשְׁמָעַת לֵאָה קַל נְהִיקֵיהּ דְחַמְרָא וִידָעַת דְהָא יַעֲקב אָתָא וּנְפָקַת לֵאָה לִקְדָמוּתֵיהּ וַאֲמַרַת לְוָתִי תֵעוּל אֲרוּם מֵיגַר אֲגַרְתִּיךְ בְּיַבְרוּחֵי דִבְרִי מִן רָחֵל אַחְתִי וּשְׁכִיב עִמָהּ בְּלֵילְיָא הַהִיא: {יז} וְקַבֵּיל יְיָ צְלוּתָא דְלֵאָה וְאִתְעַבָּרַת וִילֵידַת לְיַעֲקב בַּר חֲמִישָׁאֵי: {יח} וַאֲמַרַת לֵאָה יְהַב יְיָ אַגְרִי דִיהָבַת אַמְתִי לְבַעֲלִי וְהֵיכְדֵין עֲתִידִין בְּנוֹי לְקַבָּלָא אֲגַר טַב עַל דְאִינוּן עַסִיקִין בְּאוֹרַיְיתָא וּקְרָא יַת שְׁמֵיהּ יִשָשׁכָר: {יט} וְאִתְעֲבָּרַת תּוּב לֵאָה וִילֵידַת בַּר שְׁתִיתָאֵי לְיַעֲקב: {כ} וַאֲמַרַת לֵאָה עָבַד יָתִי יְיָ זְבוּדִין טָבִין מִבְּנִין זִמְנָא הָדָא יְהֵי מְדוֹרֵיהּ דְבַעֲלִי עִמִי אֲרוּם יְלִידַת לֵיהּ שִׁיתָּא בְנִין וְהֵיכְדִין עֲתִידִין בְּנוֹי לְקַבָּלָא חוּלַק טַב וּקְרַת יַת שְׁמֵיהּ זְבוּלוּן: {כא} וּמִן בָּתַר כְּדֵין יְלֵידַת בְּרַת וּקְרַת יַת שְׁמָהּ דִינָה אֲרוּם אַמְרַת דִין הוּא מִן קֳדָם יְיָ דִיהוֹן מִנִי פַּלְגוּת שִׁבְטַיָא בְּרַם מִן רָחֵל אַחֲתִי יִפְקוּן תְּרֵין שִׁבְטִין הֵיכְמָא דִנְפָקוּ מִן חָדָא מִן אַמְהָתָא וּשְׁמִיעַ מִן קֳדָם יְיָ צְלוּתָא דְלֵאָה וְאִיתְחַלְפוּ עוּבָּרַיָא בִּמְעֵיהוֹן וַהֲוָה יָהִיב יוֹסֵף בִּמְעָהָא דְרָחֵל וְדִינָא בִּמְעָהָא דְלֵאָה: {כב} וְעַל דוּכְרָנָא דְרָחֵל קֳדָם יְיָ וּשְׁמִיעַ קֳדָמוֹי קַל צְלוּתָהּ וְאָמַר בְּמֵימְרֵיהּ לְמִתַּן לָהּ בְּנִין: {כג} וְאִיתְעַבָּרַת וִילֵידַת בַּר וַאֲמָרַת כְּנַשׁ יְיָ יַת חִיסוּדִי וְהֵיכְדֵין עָתִיד יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְיוֹסֵף לְמִכְנוֹש יַת חִיסוּדָא דְמִצְרַיִם מֵעַל בְּנֵי יִשְׁרָאֵל וּלְמִגְזַר יַתְהוֹם מֵעִיבְרָא לְיַרְדְנָא: {כד} וּקְרַת יַת שְׁמֵיהּ יוֹסֵף לְמֵימָר יוֹסִיף יְיָ לִי עַל דֵין בַּר אוֹחֲרָן: {כה} וַהֲוָה כְּדִי יְלֵידַת רָחֵל יַת יוֹסֵף וַאֲמַר יַעֲקב בְּרוּחַ קוּדְשָׁא דְבֵית יוֹסֵף עֲתִידִין לְמֶהֱוֵי כְּשַׁלְהוֹבִיתָא לְגַמְרָא יַת דְבֵית עֵשָו אָמַר מִכְּעַן לֵית אֲנָא מִסְתְּפֵי מִן עֵשָו וְלִגְיוֹנוֹ וַאֲמַר לְלָבָן שַׁלְחֵנִי וְאֵיהַךְ לְאַתְרִי וּלְאַרְעִי: {כו} הַב לִי יַת נְשַׁי וְיַת בְּנַיי דִפְלָחִית יָתָךְ בְּגִנְהוֹן וְאִיזֵל אֲרוּם אַנְתְּ יָדְעַת פּוּלְחָנִי דִי פְלַחְתָּךְ: {כז} וַאֲמַר לֵיהּ לָבָן אִין כְּדוּן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין בְּעֵינָךְ הָא אַטְיָרִית קוּסְמִין וּבָרִכַנִי יְיָ בְּגִינָךְ: {כח} וַאֲמַר קְטַע אִיגְרָךְ עָלַי וְאֶתֵּן: {כט} וַאֲמַר לֵיהּ אַנְתְּ יָדְעַת יַת דִי פְלַחְתָּךְ וְיַת דַהֲוָה בְּעִירָךְ נְטִיר עִמִי: {ל} אֲרוּם קָלִיל דַהֲוָה לָךְ עָאן קֳדָמַי וּתְקֵיף לְסַגִי וּבְרִיךְ יְיָ יָתָךְ בְּרִיגְלִי דְאַהֲנַיַית לָךְ מִדְעָלִית בְּבֵיתָךְ וּכְדוֹן אֵימַת אַעֲבֵיד אוּף אֲנָא עִבִידְתָּא וַאֲנָא זָקִיק לְפַרְנָסָא אִינְשֵׁי בֵיתִי: {לא} וַאֲמַר מָה אֶתֵּן לָךְ וַאֲמַר יַעֲקב לָא תִתֵּן לִי מִדַעַם אוֹחְרָן אִין תַּעֲבֵיד לִי פִתְגָמָא הָדֵין אֵיתוּב אֶרְעֵי עָנָךְ אֶטַר: {לב} אֲעִיבַר בְּכָל עָנָךְ יוֹמָא דֵין אַעֲדִי מִתַּמָן כָּל אִימַר נְמוֹר וּקְרוֹחַ וְכָל אִימַר לָחוּשׁ בְּאִימְרַיָא וּקְרוֹחַ וּנְמוֹר בְּעִזַיָא וִיהֵי אַגְרֵי: {לג} וְתִיסְהַד בִּי זַכְוָותִי לְיוֹם מָחְרָא אֲרוּם תֶּהֱוֵי עַל אַגְרִי לְקַמָךְ כָּל דְלֵיתוֹהִי נְמוֹר וְקִירוֹחַ בְּעִזַיָא וּלְחוּשׁ בְּאִימְרַיָא גְנִיבָא הוּא לְמֶהֱוֵי דִילִי: {לד} וַאֲמַר לָבָן יָאוּת לְוָאֵי דִיהִי כְּפִתְגָמָךְ: {לה} וְאַפְרֵישׁ בְּיוֹמָא הַהוּא יַת בָּרְחַיָא דְסִימָנָא בְּרִגְלֵיהוֹן וּקְרוּחַיָא וְיַת כָּל עִיזַיָא נְמוֹרְתָּא וּקְרוֹחְתָּא כָּל דִי שׁוּמָא חִיוְורָא בֵּיהּ וְכָל דִי לְחוּשׁ בְּאִימְרַיָא וִיהַב בִּידָא דִבְנוֹי: {לו} וְשַׁוִי מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין בֵּינֵי עָנֵיהּ וּבֵינֵי יַעֲקב וְיַעֲקב רָעֵי יַת עָנָא דְלָבָן סָבָאָן וּמַרְעָאָן דְאִשְׁתַּאֲרוּ: {לז} וּנְסֵיב לֵיהּ יַעֲקב חוֹטֶר דְפָרַח לָבָן וְדִילוֹז וְאַרְדְפוֹי וּקְלַף בְּהוֹן קְלִיפִין חִיוְורִין לְגַלָאָה חִיוְורָא דְעַל חוּטְרַיָא: {לח} וְנָעַץ יַת חוּטְרַיָא דִיקָלִיף בְּמוּרִכְיָיתָא בְּשַׁקְיָיתָא דְמַיָא אֲתַר דְאַתְיָין עָנָא לְמִשְׁתֵּי תַּמָן שַׁוִוינוּן לְקִבְלֵהֶן דַעֲנָא וַהֲווֹן מִתְיַחְמָן בְּמֵיתֵיהוֹן לְמִשְׁתֵּי: {לט} וְאִתְיַחֲמָן עָנָא לְקָבֵיל חוּטְרַיָא וִילֵידַן עָנָא רְגוּלִין דְסִימָנָא בְּרִיגְלֵיהוֹן וּקְרוּחִין וְגַבֵּיהוֹן חִיוְורִין: {מ} וְטַלְיָא אַפְרֵישׁ יַעֲקב וִיהַב בְּרֵישׁ עָנָא מַשְׁכּוֹבִיתָא כָּל יַת דִרְגוֹל וְכָל דִלְחוּשׁ בְּעָנָא דְלָבָן וְשַׁוֵי לֵיהּ עֶדְרִין בִּלְחוֹדוֹי וְלָא עַרְבֵּיבִנוּן עִם עָנָא דְלָבָן: {מא} וַהֲוָה בְּכָל עִידַן דְמִתְיַחֲמָן עָנָא מְבַכְּרָתָא וּמְשַׁוִי יַעֲקב יַת חוּטְרַיָא לְעֵינֵי עָנָא בְּמוּרְכְיָיתָא לְיַחֲמוּתְהֶן קְבֵל חוּטְרַיָיא: {מב} וּבְלִקוּשֵׁי עָנָא לָא מְשַׁוִי וַהֲווֹן לַקִישַׁיָא לְלָבָן וּבַכִּירַיָיא לְיַעֲקב: {מג} וּתְקֵיף גַבְרָא לַחֲדָא לַחֲדָא וַהֲווֹ לֵיהּ עָאן סַגִיאִין וְאַמְהָן וְעַבְדִין וּגְמַלִין וְחַמְרִין:
תרגום ירושלמי על בראשית פרק-ל
תרגום ירושלמי: י״א וַאֲמָרַת לֵאָה אָתָא גַדָא טָבָא דְעָתִיד לְמַגְדְעָא מִשְׁתּוּיֵיהוֹן דְאוּמַיָא וּקְרָת: ט״ו בִּשְׁבוּעָה יִזְדַמֵן לְוָתִיךְ: כ״ב אַרְבָּעָה מַפְתֵּחִין דְאִינוּן מְסִירִין בְּיַד רִבּוֹן כָּל עַלְמָא יְיָ וְלָא מְסַר יַתְהוֹן לָא לְמַלְאָךְ וְלָא לְשָרָף מַפְתֵּחַ מִטְרָא מַפְתֵּחַ פַּרְנָסָה מַפְתֵּחַ קִבְרַיָא מַפְתֵּחַ עֲקַרְתָּא: מַפְתֵּחַ מִטְרָא דְכֵן כָּתְבָא מְפָרַשׁ יִפְתַּח יְיָ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטוֹב וגו': מַפְתֵּחַ פַּרְנָסָה דְכֵן כָּתְבָא מְפָרַשׁ פּוֹתֵח אֶת יָדֶיךָ וגו': מַפְתֵּחַ קִבְרַיָא דְכֵן כָּתְבָא מְפָרַשׁ בְּפָּתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וגו': מַפְתֵּחַ עֲקַרְתָּא דְכֵן כָּתְבָא מְפָרַשׁ וַיִזְכּוֹר אֱלהִים אֶת רָחֵל וגו': וְאִדְכַּר מֵימְרָא דַיְיָ בְּרַחֲמוֹי טַבְיָא יַת רָחֵל וּשְׁמִיעַ מֵימְרָא דַיְיָ בְּקַל צְלוֹתָהּ וַאֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ לְמִיתַּן לָהּ בְּנִין: כ״ז אַטְיָירִית: ל״ב כָּל אִימַר קְרוּחַ וּנְמוֹר וְכָל אִימַר לְחוֹשׁ בְּאִימְרַיָא וּקְרוּחַ וּנְמוֹר בְּעִיזַיָא: ל״ח בְּמַרְכִיוּתָא:
רלב"ג על בראשית פרק-ל
רלב"ג: מ״א:קל״ז א׳ פרשת מקץ ב׳ ויהי מקץ שנתים ימים וגומ' עד ויוסף בן שלשים שנה ג׳ והנה דברי זה הספור מבוארים: ד׳ והנה התועלות המגיעות מזה הם שמונה: ה׳ התועלת הראשון הוא במדות. והוא להודיע שראוי לאדם בבאו לפני הגדולים שיקשט עצמו בבגדיו ובענייניו האחרים לפי מה שאפשר כי בזה מהדור לגדולים ובזה גם כן יהיו דבריו יותר נשמעים. ולזה תמצא שגלח יוסף וחליף שמלותיו בבאו לפני המלך. ולזאת הסבה היו החסידים הגדולים מתקשטים כשהיו מתפללים לשם יתעלה לכבודו אמרו ז"ל זה אלי ואנוהו: ו׳ התועלת השני הוא במדות. והוא שראוי לאד' כשידבר עם הגדולים שיהיו דברים מעטים. ולזה תמצא שענה יוסף לפרעה זה המאמר הנפלא אשר כלל מהשלמות הרבה במלות מועטות והוא מה שאמר לו בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה. והנה בפתרונו החלומות בא מאמרו ג"כ בתכלית הקצור והתקון ומבואר מדבריו שם: ז׳ התועלת השלישי הוא במדות. והוא שראוי לאדם כשיוכרח לדבר לפני המלכים והשרים ולא ידע אם יהיה בדבריו מה שיקשה להם שיקדים להתנצל בזה פן יקרהו נזק מכעסם עליו. ולזה תראה כי מפני שלא ידע יוסף מה יהיה פתרון החלומות ואם יהיה בו דבר נגד פרעה הקדים התנצלותו בזה והראה שמה שיענה מזה הוא מה שיראהו השם יתע' ולזה לא יהיה בבחירתו לפתור לפי מה שירצה והיה בזה מחלק הדברים מפיוס לב פרעה מה שלא יעלם וזה שהוא התפלל לשם יתע' שיענה שלום פרעה: ח׳ התועלת הרביעי הוא במדות. והוא שראוי לאדם כשישאלוהו המלכים והגדולים בהודעת דבר מה שלא יעלים מדרגת ידיעתו בדבר ההוא כי בזה תהיה תשובתו יותר מקובלת. והמשך כי המהנדס אם ישאלוהו מענין ההנדסה אין ראוי שיאמ' שאינו יודע בהנדסה אבל יאמר שהוא עיין בחכמה ההיא והנרא' לו מהעיון ההוא הוא מה שישיב להם כי בזה תתפייס יותר נפשם בתשובתו. הלא תראה שיוסף כששאלוהו מפתרון החלום הראה בדבריו כי רוח אלהים בו והוא יגלה לו פתרון החלומות ולזה אמר בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה והיה זה סבה אל שיאמר אליו פרעה הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו: ט׳ התועלת החמישי הוא בדעות. והוא להודיע שאין בבחירת הפותר לפתור לטוב או לרע ולא יועיל פתרונו בזה אבל הפתרון יהיה לפי המוסכם עליו מהשם יתע' ומי שיפתר החלום בזולת האופן ההוא לא יהיה פתרונו פתרון. ולזה אמר יוסף בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה. להודיע שאין הפתרון מסור בבחירתו אבל הוא מוגבל מהשם יתע' שהוא יודע כל העתידות: י׳ התועלת הששי הוא בדעות. והוא שהשנו' החלום מורה על אמתתו ומהירו' באו והסב' בזה היא שהש"י ישפיע לאדם החלומות הצודקים באמצעות המחשבות השופעות מהגרמים השמימיי כמו שביארנו בשני מספר מלחמות יי'. ושם ביארנו כי לזאת הסבה יתכן שימצא הכזב הרבה בחלום ובקסם לפי שזאת ההשפעה לא תהיה כי אם משליטים ולה יעלם ממנו מה שיושפע מהבלתי שליטים וביארנו שם ג"כ כי כבר יקרה לאדם שיחלום בהקיץ חלום צודק ושכבר ימצא סגולת זה החלום שהוא יגיע תכף והיה זה כן לפי שהשליט בזאת ההשפעה הוא בעינו השליט בזה המקרה בחדושו. ולה יקרה לו מפני חוזק שלטנותו בהשפעה שיספיק לו להשפיע לאדם מעט מן ההתבודדו' לקבל זה השפע וכן עניין בזה בעינו בהשנו' החלום מורה על חוזק ההשפעה וזה ממה שיורה שזה המקרה מסודר מהשליט בהשפעה ולזה יחוייב שיגיע זה המקרה תכף וזה כלו מבואר למי שהתבונן בדברינו בשני מספר מלחמות השם: י״א התועלת השביעי הוא במדות. והוא שראוי לאדם להשתדל בהשגת החכמה כפי היכול' כי היא תושיבהו בין נגידים ותסבב שיהיה לו עושר וכבוד. הלא תראה כי יסף הצדיק עלה לזאת המעלה מפני יתרון חכמתו עד כי מבית האסורים יצא למלוך: י״ב התועלת השמיני הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם שישתדל לבטל מה שנגזר מהשם יתע' בכמו זה האופן אשר השתדלו לבטלו אחי יוסף כשמכרוהו כי הם חשבו שהוא רחוק שיהיה מושל עליהם אחר שהרחיקוהו מעליהם ועם היותו נמכר לעבד וזה היה כלי אל שהגיע יוסף לתכלית הממשלה והשררה וכזה יקרה הרבה במי שישתדל לבטל גזרות השם יתע' בזה האופן כמו שסופר לנו מרימולוס ורומילוס שחלם אביהם בליל לידתם ששני אודים יצאו מנחיריו ישרפו עיר ממשלתו וכאשר הקיץ הודיעוהו שכבר ילדה אשתו תרומים ושפט שהם האודים אשר חלם וצוה להשליכם היערה ולהמתים שם ונזדמנה להם שם דובה והניקה אותם כמו שאמרו במדרש תלים וכאשר גדלו החריבו עיר אביהם ובנו רומי ומהם המשפחות הגדולות מרומי והם הדוכיים. ואולם האופן שיתכן שיבטל האדם גזירת השם יתעל' הוא שאם היה נכון לבא רע עליו הוא שידבק בשם יתע' לפי היכולת והוא ישגיח בו ויצילהו ממנו או יברח מהמקום ההוא אשר בו היה נכון לו לבוא רע. וראוי שלא יעלם ממנו שיוסף לא שם בשר זרועו במה שאמר לשר המשקים אך ראה כי מזכירתו אותו לפרעה יגיע לו טוב כמו שהיה העניין בסוף וסבב השם יתע' אשר לו נתכנו עלילות שלא זכרו שר המשקים לפרעה עד בא העת אשר היה יותר נכון ליוסף. והנה תמצא כי כל התלאות אשר מצאוהו מעת המכרו כלם היו לו אל שיגיע לזאת הממשלה וזה מבואר במעט עיון: מ״א:קפ״ב א׳ ויוסף בן שלשים שנה עד סוף הפרשה ב׳ והנה דברי זה הספור מבוארים מאד עם מה שקדם לנו מדברים. ואולם התעלות המגיעות מזה הספור הם עשרים: ג׳ התועלת הראשון הוא במדות. והוא שראוי לאדם בעשותו פועל אחד שיעשהו באופן יאות אל המקבלים ואעפ"י שהוא שליט בפועל ההוא כי בזה יתפייס לבבם ויפותו יותר לעשות רצונו. הלא תראה כי יוסף ברצותו לאסוף כל הבר שיוכל בארץ מצרים בשני השובע עשה זה בתחבולות יתפייס בהם לב האנשים וזה שהוא שם כל תבואות העיר בתוך העיר ההיא באופן שהיו מתפייסים בזה אנשי העיר לחשבם ששם תמצא להם זאת התבואה בעת הצורך ולא ימות ברעב עם שהם היו אוהבים יותר תבואת העיר ההיא מתבואת עיר אחרת: ד׳ התועלת השני הוא במדות. ומשפטי התורה והוא שאין ראוי לאדם להמשך אחר ההנאו' בעת שהיות שכניו בצער. ולזה תמצא שספרה התורה שיולדו ליוסף שני בנים בטרם תבא שנת הרעב להורות כי בשנת הרעב לא שמש מטתו ומזה המקום למדו רז"ל שאסור לשמש מטתו בשנת רעבון. ואמרו עם זה שחשובי בנים משמשין מטותיהם בשנת רעבון וזה גם כן אפשר שילמד מזה הפסוק וזה כי אם לא יהיו לו בנים קודם בא הרעב אולי לא היה נמנע מלשמש מטתו בשני רעבון כי ראוי לאדם להשתדל לקיים המין: ה׳ התועלת השלישי הוא בדעות. והוא להודיע שכל הטובות השופעות בזה העולם הם שופעות מהשם יתע' ולזה יחס יוסף כל הטובות השופעות לו לש' ית' ומפני זה אומר בקראית השמות לבניו נשני אלהים כי הפרני אלהים: ו׳ התועלת הרביעית הוא במדות. והוא שראוי לאדם שיברח ממה שיש בו חשש סכנה ואפי' באפשר רחוק ולזה מנע יעקב בניו מהתראות בארץ כנען לשוט בה לקנות בה תבואה ואעפ"י שכבר היו מוציאים אותו שם קרוב להם ובחר שילכו בארץ מצרים לקנות ואעפ"י שהדרך רחוק פן יכירום אנשי כנען וימיתום על דבר שכם: ז׳ התועלת החמישי הוא במדות. והוא שכאשר קרה לשני' מבית אחד או מחבורה אחת מקרה מה בדבר מה ראוי שיתרחק השלישי מהדבר ההוא פן יקרהו נזק בכמו המקרה ההוא. וזה כי מפני שמתה רחל בדרך ובנה יוסף גם כן לפי מחשבתו הנה ירא יעקב שימות בנימן בדרך אם ישלחהו שם: ח׳ התועלת הששי הוא במדות. והוא שראוי למי שהוא נכון שיגיעו אליו רעות שימעט בעסקיו ויעמוד בביתו עד יעבור זעם כי בזה אולי ינצל מהרעות. ואולם בהרבות עסקיו ולכתו בדרך הוא כמו מבקש הרעות ומתנועע אליהם ולזה ירא יעקב שיקרה לבנימן אסון בדרך אבל בבית לא היה צריך להיות ירא מזה: ט׳ התועלת השביעי הוא במדות. והוא שאין ראוי שיקל האדם בשמירת מה שהפקר לו ויעזוב ההנהגה והשמירה ההיא לזולתו מפני עוצם מדרגתו שנתן לו המפקיד בשולטנות ובשררה כי כבר יגמלהו רע תחת טוב אבל ראוי שיפליג בשמירת הדבר ההוא כי מה שאפשר כי בזה מהיושר ומגמילות טוב למי שגמלהו טוב מה שלא יעלם. ולזה תמצא שיוסף עם היותו שליט בכל הארץ היה הוא בעצמו משביר לכל עם הארץ בדרך שישלם לו שמירתו באופן היותר שלם שיהיה אפשר ולא מנעתהו שררתו ושולטנותו מהשגיח בזה: י׳ התועלת השמיני הוא במדות. והוא שאין ראוי לשלם שיגמול רע למי שגמלהו רע בהיות לאל ידו לעשות ולזה תמצא שבנפול אחי יוסף לפניו ובידו לא שלם להם רעה תחת הרע אשר גמלוהו אבל השגיח בהם וכלכל אותם כמו שיבאר אחר זה ואמנם הכאיב לבם מעט בראשית העניין כדי שתשלם לו הידיעה בשלום אביו ואחיו בנימן ויתבאר לו איך מנהגם עם אחיו בנימן שאם היו שונאים אותו ומתנכלים להמיתו כמו שנהגו עמו היהלוקח בזה עצה להפרידו מהם ולהצילו מידם וזה שאם לא היה לו חושד אותם כמרגלים או בדבר מהדברים הרעים והמגונים לא היה לו דרך לחקור שיש להם אב או אח כי לא היו מבקשים להתחתן עמו וכאשר ידע שאחיו חי השתדל על כל פנים שיביאוהו אליו והכביד ענינם בתחלה ותקל בסוף ואמר להם שהשם הוא ירא כי בזה היה להם מהפיוס והסרת הפחד מה שלא יעלם וזה גם כן יהיה סבה שלא יכאב לב יעקב מאד אם ישלח בנימן מצרים כי כבר נתפרסם לו שאדני הארץ הוא ירא אלהים והנה אסר שמעון לפניהם כדי שיוכרחו להביא בנימן אליו וזה שאם יהרגוהו בדרך לשנאתם אותו ישאר שמעון כל ימיו תחת יד יוסף אסור ולא יהיה לו דרך לברוח משם ולזה הוציא שמעון ממאסרו תכף שבא בנימן והכניסם כולם בביתו לאכול לחם עמו לפייס לבם יותר וכדי שיוכל להעליל בנימן מגביע הכסף והראה להם עם זה רב חמלתו על בנימן וחנינתו אותו כשבירך אותו ורבה משאתו ממשאת כלם לפייס לבם שלא יחרדו מאד כשיעלילום מזאת הגנבה להשענם כי השליט על הארץ הוא איש חסד ושהם נקיים מזה ולולי זה כבר היה לו לירוא שמא ימיתו עצמם כשתתגלגל עליהם זאת העלילה מרוב הדאגה והבושת והפסד והנה השתדל יוסף להעליל אחיו בנימין לבחון איך היה מנהג אחיו עמו ר"ל אם הם שונאים אותו ויעזבוהו וילכו או אם יאהבוהו וישתדלו בהצלתו כפי היכולת ולזה תמצא שכאשר נתברר לו שאחיו הם נוהגים עם בנימן כמנהג האחים אז גלה להם שהוא יוסף והשתדל שיבואו אליו וכלכלם כדי שלא יורשו: י״א התועלת התשיעי הוא בדעות. והוא להודיע שהשם יתע' יענש הטובים על מה שיעשוהו מהפעולות המגונות ולזה תמצא שכבר יחסו בני יעקב הצרה הבאה עליהם על מה שחטאו בעניין יוסף: י״ב התועלת הי' הוא במדות. והוא שראוי לאדם שיצדיק עליו את הדין בבא עליו הרעה ויפשפש במעשיו וייחס אותה לרע מעשיו ולא יתרעם מה' יתע' בהביאו עליו מה שיבוא מן הרע. ולזה תמצא שייחסו בני יעקב מה שפגשם מהרע לרע מעשיהם בענין יוסף: י״ג התועלת הי"א הוא במדות. והוא שראוי לשלם שיתפעל בראותו אחיו בצרה ואף אם גמלוהו רע בתכלית מה שאפשר. הלא תראה כי יוסף בראותו אחיו בצרה נכמרו רחמו עליהם ויסוב מעליה' לבכות ואמנם הוכרח להשאיר' בכאב לב מעט כדי לבחון מה שרצה לבחון אותו מבנימן: י״ד התועלת הי"ב להודיע יושר יוסף שלא רצה לשלוח יד בכסף הבא אליו לשלחו אל אביו לפי שכבר זכה בו פרעה ואע"פ שכבר בא כל זה הטוב לפרעה בסבתו ואמנם השיב לאביו הכסף ששלח אליו לבדו ושלח אליו מלא כליו בר וצדה לדרך לפי שכבר השליטו פרעה לעשות מהדבר ההוא כל מה שירצה ולתת למי שירצה ולמכור למי שירצה. הלא תראה שכבר אמר פרעה לבאים אליו לכו אל יוסף ואשר יאמר לכם תעשו: ט״ו התועלת הי"ג הוא במדות. והוא שראוי לכל אדם שיתרחק מהמשגלים המגונים כי לא יתגאל בהם כי ארם מי שהוא חסר דעת כאומרו נואף אשה חסר לב. ולזה בארה לנו התורה כי ראובן שנתגאל עם פלגש אביו היה חסר דעת בתכלית החסרון וזה יתברר במה שאמר את שני בני תמית כי זה המאמר היה בתכלית הפתיות וזה מבואר בנפשו. ואולם יהודה השתדל בזה בחכמה ולזה המתין שכלה השבר אשר הביאו ממצרים ואמר לאביו עם זה דברי' נכוחי' עד שנתרצה ושלחו עמו: ט״ז התועלת הי"ד הוא במדות. והוא שראוי לאדם כשתעלה עליו חמת אחד שיכין עצמו לפייסו בדורון מהיותר משובח שימצא כי בזה יכפה אפו ולזה צוה יעקב לשלוח לאיש מנחה מזמרת הארץ והכין עצמו עם זה להתפלל לש' יתע' שיתן להם רחמים לפני האיש: י״ז התועלת הט"ו הוא במדות. והוא שאין ראוי למי שיחשדהו האדון בדבר רע שיפליג ברבוי המנחה כי זה ממה שיביא להאמין שהחשד הוא אמת. ולזה תמצא ביעקב שלא רצה בזה המקום ברבוי הדורון עם מה שתראה שהפליג ברבוי הדורון לעשו אבל היה מעט מה ששלח לו מכל מין מעט צרי מעט דבש נכאת ולוט בטני' ושקדים ויהיה אמרו מעט דבש מושך עצמו ואחר עמו כאלו אמר מעט דבש ומעט נכאת ומעט לוט: י״ח התועלת הי"ו הוא בדעות. והוא שאין ראוי לאדם כשיירא מדבר רע שישען על התפלה לשם יתע' לבד אבל ראוי שישתדל בכל הסבות שאפשר בהצלתו ויחבר אל זה התפלה לש' יתע' כי הש' יתע' כשיעזור לדבקים בו וישגיח בהם ירצה שיחברו אליו הסבות הנאותות. ולזה אמר לשמואל כשיירא שיהרגהו שאול עגלת בקר תקח בידיך ואמרת לזבוח ליי' באתי. ולזאת הסבה תמצא בזה המקום שאחר שלקח יעקב עצה לפיים האדון כפי מה שראוי התפלל לש' יתעלה שיתן להם רחמים לפני האיש ובכלל אם ישען השלם על התפלה לש' יתע' לבד יקר' בזה מההפסד מה שלא יעלם עם שכבר יביא זה למעוט האמונה בהשם יתע' כשלא יבואו לשלם ההוא מבוקשיו אשר הוא סבת העדר הגעתם כאמרם ז"ל למןע יברכך יי' אלהיך יכול בטל ת"ל בכל אשר תעשה: י״ט התועלת הי"ז הוא במדות. והוא שראוי למי שיירא שיחשד מדבר שיקדים מה שיתבאר ממנו שאין לו פשע ואין לו חטאת על זה קודם שהשיגהו החשד שאם ימתין עד שישיגהו החשד הנה לא יועילו התנצלותו כמו שיועיל לו קודם זה. והמשל שמי שבא בידו ממון שלא כדין אם ימתין להשיבו עד שיבקשוהו ממנו הנה יחשבוהו שהוא עכבו לעצמו בכונה. אבל אם יתעורר להושיבו קודם שיבקשוהו ממנו הנה זה יורה על היותו בלי פשע על זה ולזה הקדימו אחי יוסף להודיע כי כבר חושב כספיהם בפי אמתחותיהם ושהם משיבים אותו קודם שיעוררו אותם על זה: כ׳ התועלת הי"ח הוא במשפטים התוריים והוא מי שלקח תבואה מאנשים רבים ואחר מכר ממנה לאחר ומצא במה שהגיע לו ממנה מטמון הרי הוא שלו כי זה יורה שלא היה המטמון מהסוחר כי הוא קנה זה מאנשים רבים ואולם כשלא היה זה בזה האופן לא זכה בו זה הקונה וכבר נתבאר זה השרש בפרק ב' ממציעא: כ״א התועלת הי"ט הוא במדות. והוא שראוי שיושיבו האנשים במסבה לפי השנים ר"ל שגדול השנים ישב ראשון וצעיר השנים אחרון ולזה הושיבם יוסף לניו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו וכזה אמרו רז"ל במסבה הולך אחר הזקנה בישיבה אחר החכמה: כ״ב התועלת הכ' הוא במדות. והוא שראוי לאדם לשמור ביתו כשיכנס בביתו שום אדם ויהיו בעיניו כלם כלסטים וכגנבים ואם ירבו הבאים לביתו בדרך שלא יוכל להשמר מכל אחד ואחד הנה ראוי לו שינסה מי הוא בלתי נאמן ויזהר ממנו לבד. ולזה אמר יוסף הלא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני כמו שביארנו:
——————————————————-
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
הסבר על זכויות יוצרים:
- למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
- ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5
רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il