{א} וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵֽי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַֽעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵֽאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּֽה: {ב} וַיַּרְא יַֽעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשֽׁוֹם: {ג} וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל יַֽעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמֽוֹלַדְתֶּךָ וְאֶֽהְיֶה עִמָּֽךְ: {ד} וַיִּשְׁלַח יַֽעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנֽוֹ: {ה} וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָֽנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּֽי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם וֵֽאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִֽי: {ו} וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶֽן: {ז} וַֽאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶֽחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹֽא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִֽי: {ח} אִם כֹּה יֹאמַר נְקֻדִּים יִֽהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָֽלְדוּ כָל הַצֹּאן נְקֻדִּים וְאִם כֹּה יֹאמַר עֲקֻדִּים יִֽהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָֽלְדוּ כָל הַצֹּאן עֲקֻדִּֽים: {ט} וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּֽתֶּן לִֽי: {י} וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָֽאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּֽחֲלוֹם וְהִנֵּה הָֽעֲתֻּדִים הָֽעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּֽים: {יא} וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָֽאֱלֹהִים בַּֽחֲלוֹם יַֽעֲקֹב וָֽאֹמַר הִנֵּֽנִי: {יב} וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָֽעֲתֻּדִים הָֽעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּֽךְ: {יג} אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מֽוֹלַדְתֶּֽךָ: {יד} וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַֽחֲלָה בְּבֵית אָבִֽינוּ: {טו} הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּֽנוּ: {טז} כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵֽאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵֽׂה: {יז}  שישי  וַיָּקָם יַֽעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּֽים: {יח} וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָֽעַן: {יט} וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִֽיהָ: {כ} וַיִּגְנֹב יַֽעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָֽאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הֽוּא: {כא} וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּקָם וַיַּֽעֲבֹר אֶת הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָֽד: {כב} וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַֽעֲקֹֽב: {כג} וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַֽחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָֽד: {כד} וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָֽאֲרַמִּי בַּֽחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַֽעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָֽע: {כה} וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת יַֽעֲקֹב וְיַֽעֲקֹב תָּקַע אֶת אָֽהֳלוֹ בָּהָר וְלָבָן תָּקַע אֶת אֶחָיו בְּהַר הַגִּלְעָֽד: {כו} וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַֽעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָֽרֶב: {כז} לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָֽאֲשַׁלֵּֽחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּֽוֹר: {כח} וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשֽׂוֹ: {כט} יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַֽעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵֽאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַֽעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָֽע: {ל} וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּֽי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָֽי: {לא} וַיַּעַן יַֽעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵֽעִמִּֽי: {לב} עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִֽחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַֽכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ וְלֹֽא יָדַע יַֽעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָֽתַם: {לג} וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹֽהֶל יַֽעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָֽאֲמָהֹת וְלֹא מָצָא וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵֽל: {לד} וְרָחֵל לָֽקְחָה אֶת הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָֽא: {לה} וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִֽים: {לו} וַיִּחַר לְיַֽעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַֽעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַֽחֲרָֽי: {לז} כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵֽי בֵיתֶךָ שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵֽינוּ: {לח} זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָֽנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹֽאנְךָ לֹא אָכָֽלְתִּי: {לט} טְרֵפָה לֹֽא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָֽנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻֽבְתִי יוֹם וּגְנֻֽבְתִי לָֽיְלָה: {מ} הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵֽעֵינָֽי: {מא} זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּֽע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּֽחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִֽים: {מב} לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָֽמֶשׁ: {מג}  שביעי  וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַֽעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא וְלִבְנֹתַי מָֽה אֶֽעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָֽדוּ: {מד} וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶֽךָ: {מה} וַיִּקַּח יַֽעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָֽה: {מו} וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּֽעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּֽל: {מז} וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָֽׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵֽד: {מח} וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵֽינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָֽרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵֽד: {מט} וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף יְהֹוָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵֽרֵעֵֽהוּ: {נ} אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶֽךָ: {נא} וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַֽעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶֽךָ: {נב} עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶֽעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַֽעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָֽה: {נג} אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵֽאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַֽעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָֽק: {נד} וַיִּזְבַּח יַֽעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶֽאֱכָל לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָֽר:
רש"י על בראשית פרק-לא
רש"י: {א} עשה. כנס, כמו ויעש חיל (שמואל-א יד, מח.), ויך את עמלק: {ג} שוב אל ארץ אבותיך. ושם אהיה עמך, ז אבל בעודך מחובר לטמא, אי אפשר ח להשרות שכינתי עליך: {ד} ויקרא לרחל וללאה. לרחל תחלה ואחר כך ללאה, שהיא היתה עקרת הבית, שבשבילה נזדווג יעקב עם לבן, ואף בניה של לאה מודים בדבר, שהרי בועז ובית דינו משבט יהודה אומרים, כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן וגו', הקדימו רחל ללאה: {ז} עשרת מנים. אין מונים ט פחות מעשרה: מנים. לשון סכום כלל החשבון, והן עשיריות, למדנו שהחליף תנאו י מאה פעמים: {י} והנה העתודים. אף על פי שהבדילם לבן כולם שלא יתעברו הצאן דוגמתן, היו המלאכים מביאין אותן מעדר המסור ביד בני לבן, כ לעדר שביד יעקב (ב"ר עג, יד.): וברדים. תרגומו ופצוחין, פייש"ר בלע"ז (גישפריינקלט), חוט של לבן מקיף את גופו סביב, וחברבורות שלו פתוחה ומפולשת מזו אל זו, ל (ס"א מזן אל זן), ואין לי להביא עד מן המקרא: {יג} האל בית אל. כמו אל בית אל, הה"א יתירה, ודרך מקראות לדבר כן, כמו כי אתם באים אל הארץ כנען (במדבר לד, ב.): משחת שם. לשון רבוי וגדולה כשנמשח למלכות, כך ויצק שמן על ראשה להיות משוחה למזבח: אשר נדרת לי. וצריך אתה לשלמו, שאמרת יהיה בית אלהים, שתקריב שם קרבנות: {יד} העוד לנו. למה נעכב על ידך מלשוב, כלום אנו מיחלות לירש מנכסי אבינו כלום בין הזכרים: {טו} הלוא נכריות נחשבנו לו. אפילו בשעה שדרך בני אדם לתת נדוניא לבנותיו בשעת נשואין, נהג עמנו כנכריות כי מכרנו לך (שעבדת אותו בנו י"ד שנה ולא נתננו לך אלא) בשכר הפעולה: את כספנו. שעכב דמי שכר מ פעולתך: {טז} כי כל העשר. כי זה משמש בלשון אלא, כלומר משל אבינו אין לנו כלום, אלא מה שהציל הקב"ה מאבינו, שלנו הוא: הציל. לשון הפריש, וכן כל לשון הצלה שבמקרא לשון הפרשה, שמפרישו מן הרעה ומן האויב: {יז} את בניו ואת נשיו. הקדים זכרים לנקבות, ועשו הקדים נקבות לזכרים, נ שנאמר ויקח עשו את נשיו ואת בניו וגו' (בראשית לו, ו.): {יח} מקנה קנינו. מה שקנה מצאנו, ס עבדים ושפחות וגמלים וחמורים: {יט} לגזוז את צאנו. שנתן ביד בניו דרך שלשת ימים ע בינו ובין יעקב: ותגנב רחל את התרפים. להפריש את אביה פ מעבודת אלילים נתכוונה (ב"ר עד, ה.): {כב} ביום השלישי. שהרי דרך שלשת ימים היה ביניהם: {כג} את אחיו. קרוביו: דרך שבעת ימים. כל אותן ג' ימים שהלך המגיד להגיד ללבן הלך יעקב לדרכו, נמצא יעקב רחוק מלבן ששה ימים, ובשביעי השיגו לבן, למדנו שכל מה שהלך יעקב בשבעה ימים, צ הלך לבן ביום אחד, (שנאמר וירדוף אחריו דרך שבעת ימים, ולא נאמר וירדוף אחריו שבעת ימים): {כד} מטוב עד רע. כל טובתן ק של רשעים רעה היא אצל הצדיקים (יבמות קג:): {כו} כשביות חרב. כל חיל הבא למלחמה קרוי ר חרב: {כז} ותגנב אתי. גנבת את דעתי: {כט} יש לאל ידי. יש כח וחיל בידי לעשות עמכם רע. וכל אל שהוא לשון קדש, על שם עזוז ורוב אונים הוא: {ל} נכספתה. חמדת, והרבה יש במקרא נכספה וגם כלתה נפשי (תהלים פד, ג.), למעשה ידיך תכסוף (איוב יד, טו.): {לא} כי יראתי וגו'. השיבו על ראשון ראשון, שאמר לו ותנהג את בנותי וגו': {לב} לא יחיה. ומאותה קללה מתה רחל בדרך (ב"ר עד, ט.): מה עמדי. משלך: {לג} באהל יעקב. הוא אהל רחל, ש שהיה יעקב תדיר אצלה, וכן הוא אומר בני רחל אשת יעקב, ובכולן לא נאמר אשת יעקב: ויבא באהל רחל. כשיצא מאהל לאה חזר לו לאהל רחל ת קודם שחפש באהל האמהות (ס"א השפחות), וכל כך למה, לפי שהיה מכיר בה שהיא משמשנית: {לד} בכר הגמל. לשון כרים וכסתות, כתרגומו בעביטא דגמלא, והיא מרדעת העשויה כמין כר, ובעירובין (טז.) הקיפוה בעביטין, והן עביטי גמלים, בסט"ו בלע"ז (זאטטעל): {לו} דלקת. רדפת, כמו על ההרים דלקונו (איכה ד, יט.), וכמו מדליק אחרי פלשתים (שמואל-א יז, נג.): {לז} ויוכיחו. ויבררו א עם מי הדין, אפרובי"ר בלע"ז (פריפפען אונטערזוככען): {לח} לא שכלו. לא הפילו עיבורם, כמו רחם משכיל (הושע ט, יד.), תפלט פרתו ולא תשכל (איוב כא, י.): ואילי צאנך. מכאן אמרו (בבא קמא סה:), איל בן יומו ב קרוי איל, שאם לא כן מה שבחו, אילים לא אכל אבל כבשים אכל, אם כן גזלן הוא: {לט} טרפה. על ידי ארי וזאב: אנכי אחטנה. לשון קולע באבן אל השערה ולא יחטא (שופטים כ, טז.), אני ובני שלמה חטאים (מלכים-א א, כא.), חסרים, אנכי אחסרנה, אם חסרה, ג חסרה לי, שמידי תבקשנה: אנכי אחטנה. תרגומו דהות שגיא ממנינא, שהיתה נפקדת ומחוסרת, כמו ולא נפקד ממנו איש (במדבר לא, מט.), תרגומו ולא שגא: גנבתי יום וגנבתי לילה. גנובת יום או גנובת לילה הכל שלמתי: גנבתי. כמו רבתי בגוים שרתי במדינות (איכה א, א.), מלאתי משפט (ישעיה א, כא.), אוהבתי לדוש (הושע י, יא.): {מ} אכלני חרב. לשון אש ד אוכלה: וקרח. כמו משליך קרחו (תהלים קמז, יז.), תרגומו גלידא: שנתי. לשון שינה: {מא} ותחלף את משכרתי. היית משנה תנאי שבינינו, מנקוד לטלוא, ומעקודים לברודים: {מב} ופחד יצחק. לא רצה לומר אלהי יצחק, שאין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם, ואף על פי שאמר לו בצאתו מבאר שבע אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, בשביל שכהו עיניו והרי הוא כמת, ויעקב נתיירא לומר ד ואלהי, ואמר ופחד: ויוכח. לשון תוכחה הוא, ולא לשון הוכחה הוא: {מג} מה אעשה לאלה. איך תעלה על לבי ה להרע להן: {מד} והיה לעד. ו הקב"ה: {מו} לאחיו. הם בניו (ב"ר עד, יג.), שהיו לו אחים, נגשים אליו לצרה ולמלחמה: {מז} יגר שהדותא. תרגומו של גלעד: {מח} (ע"כ קרא שמו) גלעד. גל עד: {מט} והמצפה אשר אמר וגו'. ז והמצפה אשר בהר הגלעד, וכמו שנאמר ויעבר את מצפה גלעד (שופטים יא, כט.), ולמה נקרא שמה מצפה, לפי שאמר כל אחד מהם לחברו, יצף ה' ביני ובינך אם תעבור את הברית: כי נסתר. ולא נראה איש את רעהו: {נ} בנתי בנתי. ב' פעמים, אף בלהה וזלפה בנותיו היו מפלגש: אם תענה את בנתי. למנוע מהן עונת תשמיש (יומא עז:): {נא} יריתי. כמו ירה בים, כזה שהוא יורה החץ: {נב} אם אני. הרי אם משמש בלשון אשר, ח כמו עד אם דברתי דברי (בראשית כד, לג.): לרעה. לרעה אי אתה עובר, אבל אתה עובר לפרקמטיא (ב"ר עד, טו.): {נג} אלהי אברהם. ט קדש (שם טז.): ואלהי נחור. חול: אלהי אביהם. חול: {נד} ויזבח יעקב זבח. שחט בהמות למשתה: לאחיו. לאוהביו י שעם לבן: לאכל לחם. כל דבר מאכל קרוי לחם, כ כמו עבד לחם רב (דניאל ה, א.), נשחיתה עץ בלחמו (ירמיה יא, יט.):
רמב"ן על בראשית פרק-לא
רמב"ן: {ו} כי בכל כחי עבדתי את אביכן. מתחילה ונתברך לרגלי ויתכן שהיה ללבן צאן רבות כי נתברכו גם העטופים לרגל יעקב כי לא צעקו בניו רק בקנאתם ליעקב שעשה כל הכבוד הזה {ז} ואביכן התל בי והחליף את משכורתי. זה היה אמת ואם לא ספרו הכתוב מתחלה וכן אמר לו ותחלף את משכורתי עשרת מונים (להלן פסוק מא) וכזה במקומות רבים בתורה ובפרשה הזאת למעלה לא ספר שנתנה לאה את הדודאים לרחל {ח} וטעם אם כה יאמר נקודים יהיה שכרך. כי מתחילה נתן לו שני המראות נקודים וטלואים גם החום בכשבים וחזר בו לתת מראה אחד והיה מחליף אותו בכל שנה והיו הצאן יולדות כן ולא היה זה במקלות כי הוא מספר להם מעשה השם הגדול שעשה עמו להפליא מדי שנה בשנה כאשר אמר ולא נתנו אלהים להרע עמדי גם יתכן שהיה מחליף את משכורתו אחרי שהיו הצאן מעוברות והיו יולדות כרצון יעקב כאשר ישר בעיני היוצר לעשות ובבראשית רבה (עד ג) צפה הקב"ה מה שלבן עתיד לעשות ליעקב אבינו והוא צר צורה כיוצא בה אם כה אמר אין כתוב כאן אלא אם כה יאמר {י} ויהי בעת יחם הצאן. זה היה אחר שהחליף את משכורתו ולכך אמר כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך וטעם והנה העתודים העולים על הצאן הראה לו בחלום כי יעלו על הצאן העתודים וכולם עקודים ואחרי כן היו כולם נקודים ושוב היו כולם ברודים והגיד כי הוא רואה החמס שעושה לו לבן להחליף את משכורתו ויעשה הנולדים כמראה אשר יצטרך אליו יעקב ומכאן ואילך לא יעשה יעקב מקלות כי בוטח בה' ישוגב (משלי כט כה)
"והנה העתודים העולים על הצאן" – התישים והאילים יקראו עתודים כי כל גדול בצאן יקרא כן אף בגדולי האנשים כל עתודי ארץ (ישעיהו יד ט) וכתב רש"י אף על פי שהבדילם לבן כולם שלא יתעברו הצאן דוגמתן היו המלאכים מביאים אותן מעדר המסור לבני לבן לעדר שביד יעקב ועל דרך הפשט היה זה מראה להבטיחו כי יולידו כהם והעד מלת "והנה" כי בכל החלום יאמר כן (לעיל כח יב יג להלן מ ט טז) בטעם כאילו הדבר לפניו ובבראשית רבה (עד ג) לא הזכירו המלאכים אלא ממדרש אמרו עולים אין כתוב כאן אלא העולים כי פשוטו של מקרא כמו שאמרנו {יג} אנכי האל בית אל. יספר יעקב לנשיו כל מה שאמר לו מלאך האלהים בחלום כי הכל פיוס להם שתלכנה עמו אבל מה שיספר לא חלום אחד הוא כי מאמר "שא נא עיניך וראה כל העתודים" היה בהיותו עובד את לבן בצאנו בעת יחם הצאן באחת מהשנים הראשונות ומאמר "אנכי האל בית אל" היה אחר כן בעת הנסיעה כי אחר שאמר לו קום צא מן הארץ הזאת לא נתעכב עוד בחרן לרעות עוד צאן לבן ויעלו התישים על הצאן ותלדנה נקודים וטלואים רק ממחרת החלום שלח לרחל וללאה ויספר להם חלומו והלכו להם וטעם אנכי האל בית אל פירש"י ה"א יתירה והוא כמו אנכי אל בית אל וכמהו (במדבר לד ב) אל הארץ כנען ובעלי הלשון (הראב"ע והרד"ק) תקנו אנכי האל אל בית אל וכן ומעץ הדעת טוב ורע (לעיל ב ט) העבותות הזהב (שמות לט יז) והמלאך ידבר בלשון שולחו ועל דרך האמת יאמר המלאך הזה אנכי האל בית אל וכן ויקרא למקום אל בית אל (להלן לה ז) כמו שאמר ציון קדוש ישראל (ישעיהו ס יד) ויונתן בן עוזיאל אמר (שם ו ג) קדיש בשמי מרומא עילאה בית שכינתיה והוא המלאך הגואל (להלן מח טז) וכן בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב ז) והמשכיל יבין וטעם אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר כי אתה נדרת להיות עובד לשם המיוחד בארץ הנבחרת ולהיות לך האבן בית אלהים ולהוציא שם מעשרותיך ואם תאחר נדריך עוד יקצוף האלהים על קולך {יט} ותגנוב רחל את התרפים. לא נתכוונה אלא להפריש אביה מעבודה זרה לשון רש"י ואפשר כי היו ללבן לעבודה זרה כאשר אמר למה גנבת את אלהי אבל לא היו כל התרפים נעבדים כי איך תמצא עבודה זרה בבית אדונינו דוד (עיין שמואל א יט יג) והקרוב מה שאומרים שהם כלים לקבל השעות ויקסמו בהם לדעת עתידות והמלה נגזרת מלשון רפה ידים (שם ב יז ב) נרפים אתם נרפים (שמות ה יז) יקראו אותם "תרפים" לרמוז בשמם כי דבורם כמו נבואה רפה תבא ברב ותכזב לעתים רחוקות כמו שאמרו (זכריה י ב) כי התרפים דברו און והנה יעשו אותם קטני אמנה להם לאלהים לא ישאלו בשם הנכבד ולא יתפללו אליו רק כל מעשיהם בקסמים אשר יגידו להם התרפים וכתוב (שופטים יז ה) והאיש מיכה לו בית אלהים ויעש אפוד ותרפים ושם כתוב (יח ה) שאל נא באלהים ונדעה התצליח דרכינו כי בתרפים היו שואלים וכן היה הענין בישראל באפוד כי אחרי אשר הורגלו באפוד הקדש עשו כדמותו והיו שואלים בו ומאמינים בדבריו ותועים אחריו גם בחלים לא ידרשו את ה' כי אם בהם וזה טעם ויעש אותו גדעון לאפוד ויצג אותו בעירו בעפרה ויזנו כל ישראל אחריו שם ויהי לגדעון ולביתו למוקש (שופטים ח כז) כי סרו מאחרי ה' והנה לבן היה קוסם ומנחש כאשר אמר (לעיל ל כז) נחשתי וארצו ארץ קוסמים מעולם כדכתיב (ישעיהו ב ו) כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים ובלעם בן בעור הקוסם היה מעירו וזה טעם למה גנבת את אלהי {כב} ביום השלישי. שהרי דרך ג' ימים היה ביניהם דרך שבעת ימים כל אותן ג' ימים הלך המגיד להגיד את לבן שהלך יעקב לדרכו נמצא רחוק מלבן ששה ימים ובשביעי השיגו ולמדנו שכל מה שהלך יעקב בששה ימים הלך לבן ביום אחד לשון רש"י מבראשית רבה (עד ו) ונכון הוא שילך לבן כגבור לרוץ ארח כי כן דרך הרודפים אבל לבן דרך שלשה ימים שם בין צאנו ובין הצאן אשר ביד יעקב לא בין העיר ובין צאנו כאלו לבן רועה צאנו במזרח לעיר יעקב למערבה וביניהם דרך שלשת ימים והנה יעקב מן העיר נסע כי שם ביתו בניו ובנותיו וכל אשר לו מלבד הצאן והוגד ללבן ביום השלישי כי לא הרגישו ביום הראשון ושב לבן לעירו ולקח את אחיו משם ורדף אחריו מעירו שבעה ימים והשיגו ביום השביעי אבל נאמר על דעת בראשית רבה כי מן השדה אשר שם הצאן נסע יעקב ולבן לקח את אחיו עמו מגוזזי צאנו ובפרקי רבי אליעזר (פרק לו) נראה כי לבן שב לעירו ומשם לקח כל גבור וכל בן חיל ורדף אחריו משם {כג} וידבק אותו בהר הגלעד. כי ביום השביעי בערב הגיע לבן אל תחת ההר וראה את יעקב חונה עליו מרחוק ולן בלילה ההוא למטה ויבא אליו החלום {כד} וטעם אל לבן הארמי. להגיד כי אף על פי שהוא ארמי ואנשי מקומו אנשי תרפים ועוננים כפלשתים (ישעיהו ב ו) בא אליו חלום הנבואה לכבוד הצדיק וכן ויגנב יעקב את לב לבן הארמי אף על פי שהוא הארמי הקוסם בעל התרפים
"מטוב עד רע" – כל טובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים לשון רש"י ופשוטו השמר לך פן תדבר עמו לעשות לו טובה אם ישוב עמך מדרכו או פן תפחידנו לעשות לו רעה אם לא יבא עמך כי אני צויתיו לשוב אל ארצו {לג} באהל יעקב ובאהל לאה. כתב רש"י באהל יעקב הוא אהל רחל שהיה תדיר אצלה וכן הוא אומר בני רחל אשת יעקב ובכלן לא נאמר אשת יעקב ויבא באהל רחל כשיצא מאהל לאה חזר לו לאהל רחל קודם שיחפש באהל האמהות וכל כך למה שהיה מכיר בה שהיא ממשמשנית ועל דרך הפשט איננו נכון שיקראנו בפסוק אחד בשני שמות ורבי אברהם אמר שבא באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות כי אהל אחד לשתיהן ואחר כך שב שנית אל אהל לאה ואחרי כן אל אהל רחל וגם זה איננו נכון ועוד כתב והקרוב אלי שהכתוב אחז דרך קצרה ואיחר להזכיר אהל רחל להזכיר בכלן "ולא מצא" כי לא היו שם וחזר ופירש כי בעת צאתו מאהל לאה בא באהל רחל אשר שם התרפים והוא הנכון אבל כי אהלים היו לכולם כי היה זה מצניעות הצדיק כי לכל אחת מארבע הנשים היה אהל מיוחד בעבור שלא תדע האחרת בבאו אל רעותה גם אסור הוא בדין תורה כמו שהזכירו חכמים במסכת נדה (יז) וליעקב אהל מיוחד ושם תאכלנה על שולחנו עם בניו ועם בני ביתו וטעם "אשת יעקב" שהזכיר ברחל על דעתי כפשוטו בעבור שהיא מוזכרת בין הפילגשים בפרשה ההיא (להלן מו יט) ולכן לא אמר כן בסדר וישלח יעקב (לה כד) שימנה לאה ורחל ואחרי כן השפחות {לה} אל יחר בעיני אדני כי לא אוכל לקום מפניך. לא הבינותי מה התנצלות זה וכי הנשים אשר להם האורח לא יקומו ולא יעמודו אולי אמרה כי ראשה ואבריה כבדים עליה והיא חולה בבא הארח כי כן דרכן וכל שכן במעטות הלידה כרחל שדמיהן מועטין והארח יכבד עליהם מאד והנכון בעיני כי היו הנדות בימי הקדמונים מרוחקות מאד כי כן שמן מעולם "נדות" לריחוקן כי לא יתקרבו אל אדם ולא ידברו בו כי ידעו הקדמונים בחכמתם שהבלן מזיק גם מבטן מוליד גנאי ועושה רושם רע כאשר בארו הפילוסופים עוד אני עתיד להזכיר נסיונם בזה (ויקרא יח יט) והיו יושבות בדד באהל לא יכנס בו אדם וכמו שהזכירו רבותינו בברייתא של מסכת נדה תלמיד אסור לשאול בשלמה של נדה רבי נחמיה אומר אפילו הדבור היוצא מפיה הוא טמא אמר רבי יוחנן אסור לאדם להלך אחר הנדה ולדרוס את עפרה שהוא טמא כמת כך עפרה של נדה טמא ואסור ליהנות ממעשה ידיה ולכך אמרה רחל ראויה הייתי לקום מפני אדוני לנשק ידיו אבל דרך נשים לי ולא אוכל להתקרב אליך וגם לא ללכת באהל כלל שלא תדרוך אתה עפר רגלי והוא החריש ממנה ולא ענה אותה כי לא היו מספרים עמהן כלל מפני שדבורה טמא {לו} ויחר ליעקב וירב בלבן. מתחילה נתן לו רשות לחפש כי אמר עם אשר תמצא את אלהיך ואמר נגד אחינו הכר לך מה עמדי ואיך ימצא אם לא יחפש וימשש אבל מתחלה היה חושש אולי אחת הנשים או העבדים גנבו את אלהיו ועתה בראותו כי אינם עמהם חרה אפו כי אמר לא אבד את אלהיו רק תואנה הוא מבקש ממני אמר לו למה דלקת אחרי כאשר ירדוף האדם אחרי הגנב הנה לא מצאת עמי מכל כלי ביתך דבר והיה ראוי לי לקחת ממך כל מה שאוכל כי אתה החלפת את משכורתי עשרת מונים והיית תובע ממני הטרפות ושלמתי לך שלא כדין {מב} ופחד יצחק היה לי. לא רצה לומר אלהי יצחק לפי שאין הקב"ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהם ואף על פי שאמר לו בצאתו (לעיל כח יג) אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק בשביל שכהו עיניו והרי הוא כמת נתיירא יעקב לומר לשון רש"י וכן דעת אונקלוס כי פחד יצחק אלהיו דדחיל ליה יצחק ורבי אברהם אמר יראת יצחק את השם הועילתני כי זכות האב תועיל לבן וישבע יעקב בפחד אביו יצחק (פסוק נג) במי שיצחק מתפחד ממנו והנה אין פירושו שוה עוד כתב (שם) ויש אומרים כי זה הפחד רמז ליום העקדה ואיננו רחוק ועל דרך האמת יבא הלשון כפשוטו ומשמעו והוא מדת הדין של מעלה וממנו אמר הכתוב (הושע ג ה) אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים יאמר כי יבקשו הרחמים ומדת הדין שלמטה ויביאו פחד יצחק אל השם ואל טובו הנזכרים
"ויוכח אמש" – לשון תוכחה ולא לשון הוכחה לשון רש"י ויותר נכון לשון הוכחה כי אמר למעלה ויוכיחו בין שנינו ואמר עתה כי האלהים היודע הנסתרות הוא הוכיח בין שניהם ולכך לא אמר "ויוכח אותך אמש" {מג} ולבנותי מה אעשה לאלה היום. אמרו (הראב"ע והרד"ק) שהוא כמו ולבנותי מה אעשה להן היום והיא תוספת ביאור וכן אשר נשבענו שנינו אנחנו (שמואל א כ מב) בנינו ובנותינו אנחנו (נחמיה ה ב) ויותר נכון נראה שהוא דרך חמלה ולבנותי מה אעשה לאלה אשר לפני כי נכמרו רחמי עליהן או לבניהן הנולדים בביתי והם לי כבני וזה טעם אשר ילדו ואמר זה כמתנצל על דברי יעקב כי באתי אחריך לראות בנותי ומה אוכל לעשות להם טובה או לבניהם ועתה אטיב להן שתכרות לי ברית שלא תענה אותן ולא תקח עליהן נשים {מד} והיה לעד. הקב"ה לשון רש"י ואיננו כמשמעו אבל יאמר והיה הברית לעד בינותינו כי העובר עליו יקולל בכל אלות הברית כטעם והיו בך לאות ולמופת (דברים כח מו) או טעמו נכרתה ברית בדבר קיים שיהיה לעד בינותינו על כן הרים יעקב אבן והוא מה שאמר עד הגל הזה ועדה המצבה כטעם ויאמר יהושע הנה האבן הזאת תהיה בנו לעדה (יהושע כד כז) {מו} ויאמר יעקב לאחיו. לאחי לבן הנזכר אשר באו עמו כי לא רצה לאמר כן לחמיו שהיה נוהג בו כבוד וכן ויקרא לאחיו לאכל לחם לאחי לבן ולא קרא ללבן דרך כבוד כאלו הכל ברשותו והכל שלו ודומה להם ויאמר פרעה לאחיו מה מעשיכם (להלן מז ג) ורש"י פירש לאחיו של יעקב כי הבאים עם לבן אוהביו ורעיו הם ויתכן כי מה שאמר בלבן ויקח את אחיו עמו (לעיל פסוק כג) הם קרוביו בני משפחתו מזרע נחור אחי אברהם ועשה כן בעבור שלא ירצה להביא על יעקב אנשים נכרים שלא יריבו עמו בכח או יחמדו ויגזלו ויגנבו מאשר לו והנה אלה קרובים ליעקב כמו ללבן על כן יקראו אחים לשניהם ויש אומרים (פסיקתא זוטרתא לעיל כט ד) שאמר להם אחי דרך מוסר כמו שאמר לרועים (שם) אחי מאין אתם ובבראשית רבה (עד יג) אמרו ויאמר יעקב לאחיו אלו בניו שהיה קורא אותן בלשון כבוד אחיו אבל בויקרא לאחיו לאכל לחם לא פירש והנכון מה שכתבתי תחילה
"ויאכלו שם על הגל" – אכלו שם מעט לזכרון או שהוא דרך הבאים בברית לאכול שניהם מלחם אחד לאהבה ולחברה ואחרי בואם בשבועה ובברית זבח להם זבח ועשה להם כרה גדולה ויתכן כי טעם ויאכלו שם על הגל הזבח הנזכר למטה כי אמר להם לקטו אבנים ונעשה גל לאכול עליו ויהיה עד בבואנו בברית ואחרי כן אכלו עליו זבח וטעם ויאכלו לחם שעשה להם סעודה גדולה ללון עמו לא משתה בלבד {מח} ויאמר לבן הגל הזה עד. אחרי שקראו יעקב גלעד דבר לבן בלשון יעקב הגל הזה עד ועל כן נקרא שמו גלעד כי בשם הזה הסכימו שניהם או שדברי לבן מתורגמין ללשון הקדש {מט} וטעם והמצפה. כתב רש"י והמצפה אשר בהר גלעד כמו שכתוב (שופטים יא כט) ויעבור את מצפה גלעד למה נקראת מצפה אשר אמר כל אחד מהם לחבירו יצף ה' ואם כן הוא שם מקום גבוה בראש ההר ולפי דעתי שהיא האבן שהקים יעקב מצבה והוא נמשך על כן קרא שמו גלעד והמצפה קרא כי אמר יצף ה' ואפשר שהוא מצפה גלעד (עיין שופטים יא כט) שהמקום יקרא על שם האבן הזאת לעולם
אור החיים על בראשית פרק-לא
אור החיים: {ב} ויפגעו בו מלאכי וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו ויפגעו בו. גם אומרו ויאמר יעקב וגו' מה חידוש מודיע הכתוב שאמר יעקב כן. גם יעקב מה חידש בדבריו. גם אין ידוע כוונת אומרו מחנים. ורז"ל (ב"ר פ' ע"ד) דרשו יעויין שם דבריהם שהוא דרש. ופשט הכתוב הוא, להיות כי שלח ה' מלאכים בדמות אנשים להדמות לפני עשו כאשר הוכיח סוף המעשה, לזה הקדים להודיע המעשה שממנו הרגיש יעקב היותם מלאכים, ואמר שלא בא המחנה כדרך האנשים שקודם יהיו נראים הלוך וקרב עד שיגיעו אצל הבאים אצלו אלא תיכף ומיד צמחו לפניו, והוא אומרו ויפגעו בו פי' ראיה ראשונה היתה הפגיעה בו אצלו, ויאמר יעקב כאשר ראם בדרך זה מחנה אלהים, אין אלה אנשים אלא מלאכים, ויקרא שם המקום מחנים פי' ב' מחנות אחד של אנשיו שהיו עמו לערוך מלחמה והב' של מלאכים בדמות אנשים כי באו לעזרת ה' לידידו יעקב בחיר ה':
חסלת פרשת ויצא {ד} וישלח. צל"ד אומרו לפניו ללא צורך. גם למה הוצרך לומר תיבת אחיו כי ידוע הוא שעשו הוא אחיו, גם למה הוצרך להזכיר ארצה שעיר שדה וגו', כי השליחות לא ישתנה אם יהיה שם או במקום אחר, ועוד דקדק לומר ארצה ולא אמר לארץ, והגם שאמרו ז"ל (יבמות יג.) כל מקום שצריך למ"ד וכו', אף על פי כן הלא דבר הוא שגורם שינוי:
אכן כוונת הכתוב היא לתת טעם לאומרו וישלח מלאכים למה ישתמש במשרתי עליון ללא צורך כי יכול עשות הדבר על ידי משרתי אדם גם בני איש, לזה אמר לפניו פי' לצד היותם לפניו דן כי הורשה להשתמש בהם לאשר יצטרך להם בדבר שאין יכול עשות על ידי בני אדם, ואמר כי הוצרך להם לצד שהשליחות הוא אל עשו והוא אדם גדול כידוע לפי דבריהם ז"ל (ב"ר פ' ע"ה) ושליחות אחרים אפשר שלא יחשיב אותם להשיבם. או אפשר שיקדים להכותם מבלי השב ויבא על יעקב כאשר ידאה הנשר מה שאין כן המלאכים. גם באמצעות שליחותם יפחד ורהב לבבו בראותו צבא השמים וכאומרם ז"ל (שם) מהם לבושי אש ורוכבי סוסים וכו' ע"כ, שבזה ירא לבל עשות רע. ואומרו אל אחיו פי' טעם השתדלותו בשליחות זה בדרך שלום ורבנות לצד היותו אחיו והיה חש שלא יכנס עמו במלחמה שמא יעמדו לו זכות אבותיו:
או ירצה על זה הדרך אל עשו שהוא שונא, אל אחיו שאינו שונא פי' שיעשו השליחות לערך אשר ימצאוהו, אם ימצאוהו שהוא שונא תהיה השליחות באופן א', ואם יראו כי הוא אחיו תהיה השליחות באופן אחר, ודבר זה לא יוכלו הבין זולת המלאכים כי האנשים יכול להטעותם:
או ירצה שנתכוון להקדים לשלוח הוא שלוחיו קודם שידע עשו מהזולת כי בא יעקב על דרך אומרם ז"ל (שם) קדמהו לרשע וכו' אשר על כן בחר לשלוח המלאכים שלא יצטרכו להליכה ובמקום שהם שמה יעשו שליחותם כי כל העולם כארבע אמותם, והוא אומרו וישלח מלאכים הטעם לפניו אל עשו וגו' פירוש הם עודם עומדים לפניו והם עושים שליחותם אל עשו אחיו הגם שהוא במקום רחוק, והוא אומרו ארצה שעיר, ולזה לא אמר לארץ כי לא יצטרכו ללכת אלא יחזרו פניהם וידברו עם עשו ובמעמדם יעמודו ויחזרו לו התשובה והבן. ואומרו שדה אדום פי' קודם שיצא ממקומו עשו יגיעוהו בשליחות כי מקום מושבו יקרא שדה אדום:
ובדרך רמז יכוון הכתוב לרמוז ג' זמנים שישתנו בהם בני עשו, הא' יהיו יעקב ועשו במדת האחוה, והוא אומרו עשו אחיו וזה היה עד עת החורבן, והגם שהיה זמן שהיה אדום תחת יד ישראל זה היה זמן מועט. והב' מזמן שנחרב הבית עד עת קץ שעשו במעלה גדולה ואין מעלת ישראל נכרת לפניו, והוא שרמז באומרו ארצה שעיר בפת"ח תחת האל"ף להראות מדרגה עליונה. והג' בימים המקווים לנו שתהיה אדום ירשה, והוא אומרו שדה אדום כשדה תחרש: {ה} ויצו אותם לאמר. צריך לדעת למה הוצרך לומר לאמר אחר שאמר כה תאמרון לעשו. ואולי שיכוין לומר שיאמרו אליו שהוא צוה לומר אליו בסדר הזה, שזולת זה יחשוב כי השלוחים הם האומרים בנוסח זה לחושבם כי הוא הבכור בבכורתו ומן המוסר לדבר כן ולא יצאו הדברים מפי יעקב, לזה צוה אליהם שיאמרו כי הוא אמר כדברים האלה וקראו אדון עליו שבזה יסיר קנאה ושנאה. ובזה נחה דעתי למה יזכיר יעקב עשו בשם אדון שלא בפניו יגדיל עליו חלק הרע ח"ו, ולפי מה שכתבתי הם דברים הנאמרים לעשו החניף לרשע כדי שלא יכנס עמו במלחמה:
עם לבן גרתי וגו'. צריך לדעת מה מודיע בזה. גם מה מודיע בכל מאמר השליחות. ואולי כי מדרך ב' אחים אשר נאמנים הם באהבתם להודיע האח לאחיו את כל אשר יעבור עליו מהטובות גם מהרעות כי זה יגיד קורבת הלבבות, ולזה ספר יעקב כל מוצאותיו טובות ורעות למצוא חן בעיניו כשידע כי מאמין בו ונאמן אחוותו:
עוד נתחכם בשליחות זה להודיעו כי אין ראוי להרחיקו, וצא ולמד עם לבן גרתי וידוע היה לבן בהפלגת הרשע והרמאות ואין אדם דר עם נחש ואף על פי כן גר עמו יעקב וזה לך האות הפלגת מעשיו הנכונים וראוי ונכון לקרבו ולאהבו ולחבבו. ולא תאמר שזה היה בזמן מועט אלא ואחר עד עתה, ולא תאמר שהיה פחות עבד לו שלא היה שוה נהום כריסיה, לזה אמר ויהי לי שור וגו' ואף על פי כן הנני מזמין עצמי לעבד לך וקנייני קנייניך, ודברים אלו יתיכו לב אבן: {ז} וישובו המלאכים. פי' השיבוהו תשובה ואמרו לו באנו אל אחיך פי' הוא מראה פנים היות אחיך וכפי האמת הוא עשו הרשום בשנאה, וגם הולך לקראתך וגו' פי' הולך לקראתך בדרך אחוה וד' מאות איש עמו למחשבה רעה:
עוד ירצה באנו אל אחיך בהוראת פנים צהובות והראינו לו גם כן פנים של זעם לצד היותו כפי האמת עשו בלא אחוה, והוא על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פ' ע"ה) שהראהו מחנות רוכבי אש וכו' להפחידו אם לא יתנהג במדת האחוה, וטעם שלא החליטו השליחות באופן אחד, לצד שהיה מראה בפניו אחוה ולבבו לא כן ידמה לזה עשו ב' אופני שליחות אם לטוב אם וכו': {ח} ויירא יעקב ויאמר וגו'. פי' נכנס בגדר להרוג או ליהרג, לזה כנגד ליהרג ירא מאוד, וכנגד להרוג וייצר לו, ולזה לא אמר הכתוב מאוד אחר וייצר:
עוד ירצה כי לצד שהודיעוהו כי עשו מערים להראות אחוה והוא שונא, ירא יעקב שלא להכין עצמו למלחמה, שמא עשו יהרגהו ואין בידו של יעקב כלי קרב, ולהכין עצמו בכלי קרב וייצר לו כי אפשר שלא יעשה עשו רעה וכשיראהו מוכן בכלי קרב יאמר עשו הלא יעקב הוא דורש רעה ובזה יחדש שנאתו, ולזה נתחכם ויחץ וגו' פירוש חיצה העם, חצי הראשון מראים פני אהבה וחיבה כאח לאחיו, וחצי מחנהו מוכן ומזויין: {ט} ויאמר אם יבא וגו'. פי' אם יבא עשו במלחמה והכה מחנה הראשון יהיה מחנה ב' שהכין למלחמה לפליטה, כשיתחיל הוא ויראה כי הוא שונא יהיה ודאי מחנה הפליט שהכין בכלי זיין ויפלט עצמו ואולי שגם מחנה הראשון ימלט לבל יכלהו, והכל עשה יעקב בהתבוננות לבל יצטרך לנס וה' יגמור בעדו: {יא} קטנתי וגו'. אומרו מכל החסדים ואחר כך מכל האמת ומן הראוי היה לו להקדים האמת ואחר כך החסד שהוא לפנים משורת הדין, נתכוון לומר שחסד אל אין כח באדם לשלם לאל עליון ואליו יקרא אמת כי אין לו תשלום מאדם כאומרו (איוב לה) אם צדקת מה תתן לו, וכפי זה יקרא חסד של אמת על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פ' צ"ו) חסד העשוי עם המתים קרוי של אמת:
עוד יכוין לומר ב' פרטי הטבה, האחד החסד שנתחסד עמו ה' ברוב טוב, והב' שהעמידו בידו ולא נתנו ללבן לגוזלו ולחומסו ושמר לו האמת פי' שהעמיד בידו את החסד, ויש לך לדעת כי לפעמים יתחסד ה' עם אדם ויהיה נגזל מהזולת להיות בחירי וה' ישוב ירחמהו תמורת הנחסר, והנה מציאות זה הוא חצי נחמה לנגזל ולא נחמה שלימה כי תמיד חושב בחסרונו אשר גזלו הגזלן לב' סיבות, האחד שיחשוב כי אם לא היה גוזלו היה לו לתוספת הגזול והנוסף. והב' על כל פנים יכאב לבו על הגזלן אשר עשה והצליח מה שאין כן אם יעשה ה' השלמת הגזילה מהגזלן עצמו שיוציא בולעו מפיו נחמה זו נחמה, והוא מה שעשה ליעקב שהיה משלם לו מנכסי גזלן עצמו הוא לבן דכתיב (לעיל ל"א ט') ויצל ה' את מקנה אביכם ויתן לי שהיה מוציא בולעו של לבן מפיו ומחזיר ממונו של יעקב, והוא אומרו ומכל האמת ונכון: {יב} הצילני נא. אומרו נא לשון בקשה גם לשון עתה פי' לבל יפרוץ בו עשו, ויאמר ה' כי הוא ישיב כל אשר לו למשנה, לזה התפלל לפני ה' שיצילהו ויעמיד בידו את אשר הגיעו עתה ולא תעשנה ידיו של עשו תושיה הגם שישוב ה' שבותו אחרי כן:
מיד אחי וגו'. רש"י ז"ל פירש אחי שאינו נוהג עמי כאח אלא כעשו הרשע, ולדבריו ז"ל לא היה לו לומר אלא מיד אחי עשו ומובן הדבר מיתור אומרו עשו כי אין לו אח זולתו:
אכן נתכוין להתפלל להיות שהיו לעשו ב' בחינות התוקף האחד לצד זכות יצחק והב' לצד גודל תוקפו ומעלתו וצריך חוזק גדול להנצל ממנו לזה התפלל שלא תעמוד לו זכות אבות. והוא אומרו הצילני נא מיד אחי הגם שאח עשו ליעקב ואף על פי כן אני מתפלל, וכנגד בחינת גודל תוקפו אמר מיד עשו וידוע הוא בנשא ורם:
עוד יכוין לומר על זה הדרך הצילני נא מיד אחי אם יתחכם עליו להרע ברמאות אחוה שהוא דרך שאין יעקב יכול להנצל ממנו, מיד עשו אם יפרסם רשעו להרע גם לזה הוצרך לתפלה להצילו מידו:
עוד יכוין להזכיר רשעותו של עשו, הא' מיד אחי והוא מבקש להרוג את אחיו האם יש רשע כזה ויש בדין להשפילו לפני יעקב, ועוד מיד עשו שמפורסם ברשע לבד מעון זה ולא ימוט צדיק לפני רשע: {טו} עזים מאתים וגו'. שמעתי ממורי זקיני זצוק"ל שנתכוין יעקב בחשבון ששלח מבעלי חיים כחשבון שעיר שעולה בו תק"ף, ולזה שלח בחשבון עזים ורחלים ת"מ וגמלים שלשים עם בניהם הם ששים הרי ת"ק פרות ופרים חמשים אתונות ועירים שלשים הרי תק"ף לשבר תוקפו: {יח} ויצו את וגו' לאמר. אומרו לאמר ללא צורך פי' הגם שלא ישאל בנוסח זה אלא שיאמר השאלה בלשון שיהיה מובן ממנו ששואל כן:
או יאמר שיתחייבו להשיב הגם שלא תהיה השאלה מפה אל פה אליהם אלא שישאל הוא לזולת והזולת ישאל אותם, והוא אומרו ושאלך הוא או שיאמר לשאול אותך. או על זה הדרך ושאלך ותהיה השאלה לזולת לאמר לך: {יט} ואמרת לעבדך וגו'. פי' כנגד אומרו למי אתה תשובה של עבדך יעקב, כנגד ואנה תלך להוליך מנחה והוא אומרו מנחה שלוחה, וכנגד ולמי לאדוני לעשו: {כא} ואמרתם וגו'. פירוש טעם שהנה הוא אחרינו ולא קודם ולא עמנו כי אמר אכפרה וגו' קודם ואחר כך אראה פניו: {כז} לא אשלחך וגו'. זה הוא שאמר כי שרית וגו' ותוכל כי משל בו ולא היה המלאך יכול הלוך זולת רצונו, ואומרו כי אם ברכתני פי' שלא יוזק מתקיעת ירכו. או לצד שהכיר בו היותו מלאך השתדל שיברכהו: {ל} הגידה נא שמך. להיות שיעקב יודע הוא שאין שם קבוע למלאך ושאל למלאך שמו ופירש כי שואלו על שמו אז באותה שעה והוא אומרו הגידה נא שמך פי' עתה מה שמך:
למה זה תשאל וגו'. פי' בשלמא מה ששאל המלאך שמו של יעקב הוא לטעם מה שאמר לו לא יעקב וגו' כי אם ישראל, מה שאין כן שאלה זו של יעקב למה, אם לומר לו דבר יאמר אליו ובלא סיבת שאלת ענין זה. או ירצה למה פירוש לאיזה ענין אתה שואל דבר זה שאודיעך שמי שאני נקרא בו עתה כיון שאין זה שם קבוע ובעת אחר יצטרך לשאל לשמי: {לא} פנים אל פנים וגו'. טעם התמיה לא שראה מלאך והלא נגלה אליו קודם האלהים אלא שלחם עם המלאך, והוא אומרו פנים אל פנים לשון מלחמה על דרך אומרו (מ"ב יד) נתראה פנים: {לב} כאשר עבר את פנואל. אולי כי לא יקרא שם המקום פניאל אלא יעקב לבד אבל כל חוץ ממנו ואפי' דבר תורה תקראהו פנואל וכן נקרא בשופטים (ח): {לג} על כן לא יאכלו וגו'. פי' לצד שנזדעזע הגיד ממקור הקדושה ושלט בו הקליפה בחינה זו בכל מקום שהיא נטמאה ואסרה הבורא כי הוא היודע, ותמצא סוד בזה כי גיד זה אין בו טעם והוא סימן לבחינת הקליפה כי אין בה טעם כיון שנעקרה קדושה ממנו, ויש בזה פשטים לומר אלא שהעיקר כמו שכתבתי:
כלי יקר על בראשית פרק-לא
כלי יקר: {כה} ויבואו על העיר בטח. פירש"י שהיו בטוחים על כחו של זקן, וי"א כי זקן זה היינו אברהם זקנם שהתפלל על בני יעקב כשיבואו לשכם, כמו שפירש"י פר' לך לך על ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם (יב.ו) ויתכן לפרש בטח שהיו בטוחים שלא יבקשו הכנעני והפריזי לעשות נקמה בעבורם, כי יאמרו מאחר שנכנסו בדת הנמולים אינם משלנו ויתיאשו מהם.
ספורנו על בראשית פרק-לא
ספורנו: {א} וישמע את דברי בני לבן. שספרו עליו לשון הרע בקנאתם: {ב} וירא יעקב את פני לבן. ראה שקבל את הלשון הרע: {ג} ויאמר אלהים אל יעקב שוב. הודיע הכתוב שבסבת שלש אלה ברח ולא נטל רשות מלבן. שלא כמנהג איש אשר כמוהו כי חשב שאחר שקבל לשון הרע עליו אם ידע נסיעתו יגזלהו כאמרו פן תגזול את בנותיך: ואהיה עמך. שלא יקרך היזק בדרך: {ה} כי איננו אלי כתמול שלשום. כחושב שיש בידי משלו: ואלהי אבי היה עמדי. והוא ית' נתן לי כל מה שבידי ולא גזלתי מלבן מאומה: {יד} העוד לנו. איך תחשוב יקשה עלינו להפרד מאבינו: {טז} כי כל העושר. כמו כי צחקת. לא נקוה לנחול משל אבינו אלא כל העושר אשר הציל אלהים ממנו הוא לבדו לנו ולבנינו. ועתה מאחר שראית שקבל לשון הרע עליך ויש לחוש שיגזול: כל אשר אמר אלהים. בלבד עשה נהג ולך ואל תטול רשות: {כ} ויגנב יעקב את לב לבן. שלא הראה לו שהרגיש כלל כמה שקבלעליו לשון הרע ובמה שלא היו פניו עם יעקב כתמול שלשם: הארמי. וזה עשה מפני שהיה לבן ארמי בעל מרמה. באופן שאם היה מרגיש שידע יעקב דבר זה היה סופר כל צעדיו ולא היה אצל יעקב דרך להמלט: על בלי הגיד לו. כמו על עולת התמיד. הראה יעקב עצמו כאלו בלתי מרגיש באיבת לבן מלבד שלא הגיד לו שחפץ ללכת וכל זה עשה לא להעדר מוסר אלא כמוכרח וזה כי בורח הוא. מדאגה שיגזלהו לבן בעזרת אנשי עירו כמו שאמר בהתנצלותו ללבן אחר כן: {כא} ויברח. מלת הבריחה בכ"מ תורה על סור האדם מאיזה מקום ואין רודף וזה מדאגת היזק עתיד אבל סור האדם מן המקום מפני היזק הווה או מפני רודף יקרא ניסה: {כד} פן תדבר עם יעקב. אפילו דבור אסור לך: מטוב עד רע. לא תפתנו שישוב בתתך לו תקוה להיטיב עמו ולא תגזם אותו להרע עמו: {כט} ואלהי אביכם. לא בזכותכם. מאחר שלא היה ראוי שתלך בלי רשות ושתגנוב את לבבי ללכת: {ל} ועתה הלוך הלכת כי נכסוף נכספת לבית אביך. יתחייב שהלכת באופן זה מרוב תאותך לשוב לבית אביך. ויהי מה: למה גנבת את אלהי. כי בזה אין התנצלות שלא היתה תאותך לבית אביך סבה שתגנוב את אלהי: {לא} פן תגזול את בנותיך. כי באמרך שלא נתת את כנותיך להרחיקם מעליך תגזול אותן מעמי לעכב גם הבנים והממון כענין אמרו אח"כ הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני וכל זה אולי היית עושה בעזרת אנשי ארצך כהיותי שם ולא תשיג זה אחרי שיצאתי מארצך: {לב} לא יחיה. כי חשב שגנב אותם אחד מהעבדים לעבדם ולחזור לסורו: הכר לך מה עמדי. משלך וקח לך כשתכירהו: ולא ידע יעקב. שאם היה יודע לא היה מעיז פניו לכחש ולא היה אומר לא יחיה: {לו} ויחר ליעקב וירב בלבן. אחר שלא מצא דבר חשב יעקב שלא נגנבו תרפים כלל אלא שהיתה המצאת לבן כדי לחפש כלי יעקב שהיה חושד אותו שמא גנב איזה דבר משלו: מה פשעי מה חטאתי. מה מצאת בי עול לשעבר שחשדתני עתה לגזלן: {לח} רחליך ועזיך לא שכלו. הנה הפך זה מצאת בי שלא בלבד עבדתיך באמונה במשפט הצדיקים אבל היטבתי לך יותר שהשתדלתי באופן שלא שכלו: ואילי צאנך לא אכלתי. אפילו כמנהג שאר הרועים: {לט} מרפה לא הבאתי אליך אנכי אחטנה. טרפה שנטרפה בחטא שלי ושגגתי אבל הבאתי בלבד טרפה שנטרפה באונס אף על פי כן מידי תבקשנה שלא כדין: {מא} ותחלף את משכרתי. וזה הפך מה שאמרת כי אמנם אתה הוא שהחלפת משכרתי: {מג} והצאן צאני. ואם החלפתי משכורתך או שלחתיך ריקם לא הייתי נוטל דבר משלך שהכל שלי ובמרמה בא לידך לא בדין: ולבנותי. ושל בנותי הוא לנדוניא: מה אעשה לאלה. אף על פי שאוכל ליטול הכל מה אעשה לאלה לפרנסן אחר כך. ועתה מאחר שאיני חפץ להזיקך לכה ונכרתה ברית שגם אתה לא תזיקני: {מה} וירימה מצבה. להורות שיהיה הדבר יציב וקיים: {מז} ויעקב קרא לו גלעד. שלא שנה את לשונו: {מח} ויאמר לבן הגל הזה עד. נכנע לקראו בלשונו של יעקב ואמר שיהיה עד על מה שיאמר עתה: {מט} והמצפה. וכן יעיד שם המצפה שהוא מקום סמוך לנו יהיה לעד מזכיר מה שנאמר: אשר אמר. וזה שאמר שהמצפה גם כן תעיד על דבריו הוא מפני שאמר אז לבן ליעקב יצף ה' ביני ובינך והיה לדיין ושופט: {נ} ראה אלהים עד. ראה שאם תבגוד בי תמעול בו והוא יפרע ממך כענין ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו כאמרם ז"ל שהוא מכחש בשלישי שביניהם: {נג} אלהי אביהם. אמר לבן אין לך למאן מה שיחדתי לדיין אלהי נחור עם אלהי אברהם כי אמנם אלהי נחור היה אלהיו של תרח שהיה אכיהם של אברם ושל נחור: וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. שיצחק אינו בן תרח ונשבע שאלהיו של יצחק לבדו ישפוט אם יבגוד: {נד} ויקרא לאחיו. של לבן אבל לא הוצרך לקרוא את לבן כי הוא היה אז כאב לבני יעקב:
שפתי חכמים על בראשית פרק-לא
שפתי חכמים: {ג} ז לא שהוא תנאי שאם תשוב אהיה עמך, אלא מראה מקום הוא לו מפני שכאן אי אפשר כו': ח אבל אין לפרש אהיה עמך לשמרך בדרך, כי כבר הובטח על זה והנה אנכי עמך ושמרתיך וגו' (לעיל כ"ח ט"ו), ר"ל שם אשרה שכינתי עליך ויחויב מזה שיובטח שלא יהרג בדרך. ויתורץ בזה מה שפרש"י בפרשת וישלח (לעיל ל"ב י' ד"ה ואלוקי)שתי הבטחות וכו', שנראה משם שאהיה עמך האמור פה ר"ל לשמרך בדרך: {ז} ט דמונים הוא לשון מנין דהוא עשרה, וכתיב עשרת מונים משמע עשרת פעמים יו"ד דהיינו ק', אבל מונים אין פירושו פעמים: י הא דנקט רש"י תנאו ולא נקט משכורתו, משום דאין הפסד בזה אם מחליף משכורתו, כגון אם היה חייב ליתן לו מעות ונתן לו מטלטלין אין הפסד בזה, לכך נקט תנאו עיקר התנאי היה מחליף כדפירש"י לקמן (פ' מ"א ד"ה ותחלף). (פמ"א), היית משנה תנאי שבינינו מנקוד לטלוא וכו': {י} כ כלומר מה שכתוב והנה העתודים העולים וגו' ודאי לא קאי על אותן שנולדו לו ליעקב, דאם כן מה אתא לאשמעינן, אלא מוכרח אתה לומר שצאן לבן היו והיאך באו לכאן, ועל זה פירש אע"פ וכו': ל ר"ל שאין שחור מעכבו אלא אותו חוט של לבן פתוח ומסבב כל גופו: {טו} מ פירוש של אותן שש שנים שעבדת אותו בשכר, כי על הי"ד שנים כבר אמרו כי מכרנו: {יז} נ מפני שהיה שטוף בזימה והיו נשיו עיקר, (רא"ם): {יח} ס פירוש המקנה של קנינו שקנאו ע"י מכירת צאנו, ופירש וינהג את כל מקנהו המקנה שנולד לו בשכרו: {יט} ע אמר זה משום קרא שאחריו (פ' כ"ב) שכתוב ביום השלישי וגו', למה לא נודע לו עד יום השלישי: פ דאם לא כן אשר לאביה מיותר, אלא להפרישו וכו': {כג} צ כלומר אילו היה אצל מקום צאן לבן (היה ז' ימים): {כד} ק ונראה לי דהכי קאמר שאל תדבר עמו מה שהוא טוב בעיניך, כלומר שישוב עמך לחרן, והוא רעה אצלו כי כל זמן שיהיה מחובר אצל רשע אין השכינה שורה עליו, וק"ל: {כו} ר דהא לא נופל לשון שביה גבי חרב, אלא היה לו לומר כשבויות חיל: {לג} ש רצונו לתרץ למה נאמר אהל יעקב, וכי היה חשוד בעיניו לעבוד עבודת אלילים, ובפרט בשובו אל בית אביו שגם הוא עצמו אמר (לעיל פ' ל') כי נכסוף נכספתה לבית אביך למה גנבת את אלהי, והלא בית אביו לאו עובדי אלילים הם, לכן פירש הוא אוהל רחל וכו': ת רצה לומר הא אהל יעקב הוא אהל רחל כדפירש"י בסמוך, ואם כן למה ליה ויבא באהל רחל הא כבר חפש בו, ועוד קשה היה לו לומר ויצא מאהל שתי האמהות ויבא באהל רחל, דהא כבר יצא מאהל לאה ובא לאהל שתי האמהות, לכן פירש כשיצא וכו': {לז} א מלשון אותה הוכחת לעבדך (לעיל כ"ד י"ד), לא מלשון והוכיח אברהם את אבימלך (לעיל כ"א כ"ה), דאם לא כן יוכיחו אותנו מיבעי ליה: {לח} ב והא דבפרשת שלח (במדבר ט"ו י"א) פירש"י (ד"ה או וד"ה איל) בתוך שנתו קרוי כבש ולי"ג חדשים קרוי איל, היינו לענין קרבן, ועי' בתוס' ב"ק (ס"ה: ד"ה איל): {לט} ג הוסיף מלת אם חסרה, שלא תאמר כיון שאמר (פ' ל"ה) ועזיך לא שכלו וגו', אם כן מאי זה דכתיב אנכי אחטנה, לכן פירש אם חסרה, כלומר אם קרה מקרה בשום פעם שחסרה שום בהמה, אנכי אחטנה פירש עלי היה להשלים חסרונה: {מ} ד שהוא לשון כלייה: {מב} ד וקשה והא בפרשת וישלח (לקמן ל"ב י') כתיב ואלהי יצחק, ויש לומר דהכי פירושו שיעקב אמר איך שהקב"ה אמר אלהי יצחק: {מג} ה לא ששאל ליעקב מה תרצה שאעשה להן, שיעקב לא ביקש זה ממנו: {מד} ו הואיל וכתיב סתמא ודאי קאי אדלמעלה אלהי אבי, ועוד יש לומר דאי קאי אברית והיתה מיבעי ליה: {מט} ז ר"ל דהא דמצינו שהר הגלעד נקרא מצפה כמו שמביא רש"י הפסוק (שופטים י"א כ"ט), ולמה נקרא כן ומפרש הפסוק בעצמו בשביל זה נקרא נמי מצפה לפי שאמר יצף ה' וגו': {נב} ח ר"ל דאם משמע לשון ספק וכאן אי אפשר לפרשו כן, לכן פירש אם משמש בלשון אשר, פירש במקום שי"ן כאילו אמר עדה המצבה שאני לא אעבור וכו': {נג} ט פירש ואינו רשאו למחקו: {נד} י כאן לא פרש"י כמו גבי ויאמר יעקב לאחיו (פ' מ"ו) ופרש"י שם (ד"ה לאחיו) בניו, דכאן אין שייך לומר שעשה משתה לבניו, והא דלא פירש לעיל כמו הכא, יש לומר דלעיל אמר יעקב לקטו אבנים שהוא לשון ציווי, ולא שייך לצוות לאנשים שאינן סרים למשמעתו, לכן פירש על בניו: כ רצונו לתרץ דהיה לו לאכול בשר שהרי שחט להם בהמות:
בעל הטורים על בראשית פרק-לא
בעל הטורים: {ג} מחנים. נוטריקון מאותם חיילים נטל יעקב מלאכים: {ה} עם לבן גרתי. כלומר אף על פי שהייתי בבית לבן קיימתי תרי"ג מצות: ואחר עד עתה. וא"ת אם כן שקיימת המצות בוא והלחם עמי ואחר עד עתה כלומר אני צריך להתאחר עד שיעבור עת"ה ע' של בבל ות' של מצרים וה' אלפים ויבא אלף הששי שהם ימות המשיח ואח"כ ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו. ד"א גרתי אותיות תגרי שהייתי עם לבן שהיה לו עמי תגרי ואני איש ריב ובעל מלחמה והכל כדי להפחידו: גרתי. ב' במסורה הכא. ואידך אויה לי כי גרתי משך. בשביל שיעקב ירא מעשו וקראו אדוני והקב"ה הבטיחו כבר ושמרתיך בכל אשר תלך גרם לבניו שנעשו גרים בין האומות: {ו} ויהי לי שור וחמור. ולא הזכיר מינים אחרים אלא רמז ליוסף שהוא שטנו של עשו וליששכר שעוסקין בתורה לקיים הקול קול יעקב בבתי מדרשות: לי שור. בגימטריא שנולד יוסף. שור בגימטריא קרן יוסף: ויהי לי שור. ווי לי שיתחברו עתה השור והחמור הטמא והטהור יחדיו: {ח} ויירא יעקב. אף על פי שנאמר לו והיה זרעך כעפר הארץ אפשר שיתקיים בזרע אחר שיוליד אחר כן: {י} ואיטיבה. מלא יו"ד התפלל שיעמדו לו י' נסיונות של אברהם: {יא} קטנתי. יו"ד כפופה אף על פי שנתברכתי ביו"ד ברכות ירא אני שמא יגרום לי החטא: במקלי. בגימטריא יעקב פירוש בגופי לבדי. ד"א בזכות יעקב עברו ישראל את הירדן: {יב} הצילני נא מיד. ר"ת המן רמז להמן שיצא להכות אם על בנים כדכתיב טף ונשים: והכני. ב' במסורה. הכא ואידך אם יוכל להלחם אתי והכני. גבי גלית לומר מה יעקב נתיירא אף דוד נתיירא מה יעקב נרדף אף דוד נרדף וכשם שיעקב ניצל מעשו אף דוד ניצל מגלית וזכות יעקב עמד לדוד וכשם שגבי דוד היה מלחמה אף יעקב הכין עצמו למלחמה שהתקין עצמו לג' דברים: אם על בנים. ב' במסורה הכא ואידך אם על בנים רוטשה. בסנחריב מלך אשור שאמר להשחית את ישראל כמו עשו שבא להלחם עם יעקב וכן לא תקח האם על הבנים רמז לגליות: {יד} מן הבא בידו מנחה לעשו. ששלח לו אבנים טובות שאדם צוררן בידו: מנחה. בגימטריא אבנים: {טו} עזים מאתים. כל הפסוק מסיים במ"ם וכן פסוק ומנחתם ונסכיהם שבשביל הבהמות ששלח לעשו הם תק"ן קרבנות בשנה וחוץ התמידים כדמפרש בפרשת פנחס והם ח' ממי"ן וכנגדם מלכו שמונה מלכים באדום לפני מלך מלך בישראל ד"א לכך מסיים הכל במ"ם לפי שכל הבהמות ששלח לו היו בעלי מומים שלא יקריב מהם קרבן: {יז} ורוח. ב' הכא ואידך רוח והצלה יעמוד ליהודים. רמז לדורות הבאים שיתנו דורון לשריהם: {יח} ויצו את הראשון. ד"פ את כנגד ד' מלכיות: ו. למי. ג' במסורה. דין ואידך ולמי כל חמדת ישראל. ולמי אני עמל. לומר כל חמדת ישראל ועמלם נטלו בני עשו וזהו ולמי כל חמדת ישראל ולמי אני עמל ולמי אלה לפניך. ד"א כך אמר יעקב למי אני עמל לתת כל חמדת ישראל למי אלה לפניך: {יט} שלוחה. ג' במסורה הכא ואידך נפתלי אילה שלוחה. והנה יד שלוחה. גבי דניאל פירוש מה התם אמרי שפר אף כאן שעל ידי המנחה נתן לו אמרי שפר וכבוד ואמר לו מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב, וכמו התם יד שלוחה אף כאן שאף על פי שלא רצה בפיו לקבלה הנה ידו שלוחה לקבלה: {כג} ילדיו. ג' במסורה. אחד עשר ילדיו. כי בראותו ילדיו. ילדיו אל אל ישועו. זה שיש במדרש שראה יעקב ל' רבואות מבני בניו כמו שראה י"א ילדיו כך ראה רבואות מילדיו וכמו התם ילדיו אל אל ישועו גם בכאן אמר לילדיו שיתפללו לאל שיצילם מיד עשו כמו שיש בב"ר שהציג כל אחד לבדו ואמר כל אחד יתפלל לבדו בפני עצמו: {כד} ויעבירם. ב' במסורה הכא ואידך ויעבירם ביבשה. מלמד שנבקע לו מעבר יבוק ועבר ביבשה: {כה} ויאבק. בגימטריא כסא הכבוד מלמד שהעלו האבק עד כסא הכבוד: איש עמו. בגימטריא עשו אדום: ויאבק איש עמו. ס"ת קשו על שם בית עשו לקש: {כו} ויגע בכף ירכו. לראות אם הוא מלאך כמותו אם היו לו קפיצים שהמלאכים אין להם קפיצים. א"נ לפוסלו מן העבודה לפי שקנה מעשו הבכורה שבהן העבודה: בכף ירכו. בגימטריא לפוסלו מכהונה: {כז} ברכתני. בגימטריא הודה לברכתי ששרו של עשו היה:
דעת זקנים על בראשית פרק-לא
דעת זקנים: {ו} ותגשן השפחות וגו' ותשתחוין. השפחות אבל ילדיהן לא השתחוו שאמרו אמותינו אינן חשובות כמונו אבל בני לאה כשראו לאמן שהשתחוה גם הם השתחוו כמוה: {יא} וכי יש לי כל. פי' שיש לי כל הצריך לי ללכת נגדך שכבר נולד יוסף ויש לי עתה אש ולהבה לשרוף קש שלך:
חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-לא
חומת אנ"ך: ל״ב:תרל״א א׳ ויפגעו בו מלאכי אלהים. רש״י פירש מלאכי א״י והרמב״ן הקשה כי עודנו יעבור מעבר יבוק ועוד צריך לעבור עמון ומואב וארץ אדום ואיך באו מלאכי א״י עתה. וי״ל כי הדבר יקח שם כפי התכלית וכיון שנפרד מלבן לתכלית לכתו לא״י אפילו הליכתו בדרך יקרא א״י ובאו מלאכי רום ללוותו. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפירושו כ״י ואין זה מספיק כפי משז״ל דמלאכי א״י אינן יוצאין לח״ל. אמנם דרך דרש י״ל לפי משז״ל דבהיות יעקב אע״ה במצרים היה אויר א״י עמו וה״נ י״ל הכא ויש להאריך יותר: ל״ב:תרל״ג א׳ וישלח יעקב מלאכים לפניו אל. ס״ת גימטריא אלהים אפשר שכיוין לעורר הדינין. ארצה שעיר שד״ה אדו״ם גימטריא שטן אפשר לרמוז מ״ש הרב מהר״ר יהונתן ז״ל בפירוש ההפטרות בהפטרת הסדר כי שני ת׳ יש ת׳ תחיה ת׳ תמות ויעקב אע״ה לקח מהב׳ תוי״ן אמת ונשאר שטן לעשו וז״ש נולד שטנו של עשו עכ״ד ואפשר זה רמז שד״ה אדו״ם גימטריא שטן עם הכולל: ל״ב:תר״מ א׳ קטנתי מכל החסדים. תנא דבי אליהו אין קטנתי אלא מעט ואין מעט אלא צדקה וכו׳ ע״ש ופירש הרב עיר וקדיש כמהר״ר יהודה חאבילייו ז״ל במ״ש רבינו האר״י ז״ל דבעת צרה יזכיר זכיותיו ולכן יעקב אע״ה הזכיר שעשה צדקה ונתמעט ממונו ע״י הצדקה וז״ש קטנתי שנתמעט ממוני מכל החסדים שעשיתי עכ״ד ואני הדל למדתי מזה דכשמזכיר זכיותיו בעת צרה יהיה בדרך נעלם שאם יזכור זכיותיו בפירוש יקטרגו עליו דהמצות לא היו כתקנן ונמצא מעורר הדין חסרותי״ו בתהלה ולכן יאמר בלשון נסתר וקמי שמיא גליא וכמה וכמה ק״ו מיעקב אע״ה שהלביש דברים דפשטן מורה ענין אחר. ומעין דוגמא למאי דאתמר בתנא דבי אליהו אפשר לומר עוד דרצה יעקב אע״ה לרמוז שהיה לו מדת הענוה שמי שהוא עניו יעשה לו סגולה לבטל גזרות רעות ואין שטן שולט בו והוא צריך לאותו דבר כי עשו נח״ש ינח״ש והוא שטן עצמו כמ״ש בסמוך. ועוד כתב רבינו האר״י ז״ל דמי שהוא עניו שם י״ה עזרו ומגינו ושומרו מכל רע על כן בא דברו של יעקב אע״ה קטנתי רמז בהעלם שהיה מקטין עצמו והיה עניו וסיים מכל החסדים שלא יובנו דבריו אך בוחן לבות וכליות אלהים ידע כונתו דאגב צעריה ויירא ויצר לו מאד הוכרח להזכיר בהעלם שהוא עניו. וכן רמז באומרו הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי וכו׳ ור״ת אחי מיד עשו כי גימטריא ענוה. וס״ת נא מיד אחי גימטריא י״ה דשם י״ה שומר הענוים. ועוד אפשר לרמוז כיוצא בזה מ״ש במדרש קהלת דג׳ דברים מבטלים גזרות רעות תשובה צדקה תורה והראשונים רמזו כי צום קול ממון מספרם שוה ושלשתם גימטריא זאת וז״ש בזאת אני בוטח וכיוצא. ואני בעניי אסמכתיה אקרא עצת ה׳ היא תקום עצ״ת ר״ת עינוי צדקה תורה. ואפשר להסמיך דיעקב אע״ה רמז בהעלם ג׳ אלה קטנתי שעינה נפשו. מכל החסדים שעשה צדקה ומכל האמת היא התורה דאגוני מגנא ואצולי מצלא וקמי שמיא גליא עוצם כונתו אך הדברים כפשוטן רוח אחרת אתם. גם כיון ליחד הדודים ובא הרמז בר״ת נא מיד אחי גימטריא הוי״ה אדנ״י וס״ת גימטריא י״ה להמשיך מוחין וא״ש ההי״ב: ל״ב:תרנ״ב א׳ ואת אחד עשר ילדיו. פירש״י ודינה היכן היתה נתנה בתיבה ונעל בפניה שלא יתן עשו עיניו בה ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב ונפלה ביד שכם עכ״ל. מקשים במה שכתב בפשיטות דינה היכן היתה דמהיכן פשיטא ליה שדינה לא היתה שם ודילמא אחד מהשבטים לא היה שם. ואע״ג דהדבר מיושב באומרנו דינה יתיב שהתיבה קולטתה. מ״מ רש״י ז״ל דדייק טובא בלישניה לא הול״ל ודינה היכן היתה רק הכי הול״ל ואת אחד עשר ילדיו שדינה נתנה בתיבה וכו׳. ופירשו רבני אשכנז ז״ל דמוכרח דכל השבטים היו שם בלא דינ״ה. שהרי בה״מ לא נבנה אלא בחלק בנימין שכלם השתחוו לעשו וא״כ כל השבטים היו נגלים והשתחוו כלם. וגם אמרו דיוסף הצדיק ע״ה לבנימין אמר אלהים יחנך בני דכלם נאמר בהם הילדים אשר חנן אלהים את עבדך וא״כ מוכח דדינה לא היתה שם. ומיהו עדין צריכין אנו למודע״י שאר דברי רש״י ז״ל ויתבאר לקמן בענין דינה בס״ד: ל״ב:תרנ״ז א׳ מה שמך ויאמר יעקב. אפשר לרמוז כי הנה האיש נקרא אדם ואם זכה יושפע משם מ״ה. ואם לא זכה יהיה אדם ר״ת אפר דם מרה כמ״ש פ״ק דסוטה. וזה רמז לו מה שמך כלומר זכית לבחינת אד״ם גימטריא מה הויה דאלפין כ״י והשפי״ע בצחצחות נפשך ויאמר יעקב לרוב הענוה אמר ששמו יעקב לשון עקבה. ויאמר לא יעקב יאמר אלא ישראל דמורה על היושר והשררה ודבק עם אל. א״נ אפשר לרמוז א״ל מה שמך מה גימטריא אד״ם שתקנת אדה״ר מג״ע ולא חטאת באיסור שתי אחיות כי אם ישראל רמז לו שיקרא אל כב יכול ואין כאן איסור עריות ושריותא נינהו כמ״ש המפרשים וגם אני בעניי כתבתי בדרושים דבריהם ז״ל:
נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-לא
נחל קדומים: ל״ח:א׳קמ״ה א׳ הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה. פירש רבינו שמשון (הובא בש"ך) דכנסת ישראל אומרת להקדוש ב"ה הכר נא למי החותמת מצות החתומות בישראל כמו מילה ותפילין ופאות. ופתילים ציצית. והמטה תורה שנדרשת במ"ט פנים. ויאמר ה' צדקה ממני וינחם ה' על הרעה. ורבינו אליעזר מגרמיזא כתב הכר נא למי החותמת ס"ת תירא רמזה לו את ה' אלהיך תירא ולא תשרוף אותי כי לא עשיתי אלא בשביל שאהיה חתומה ליראת ה' והפתילים מלא יוד כי עשרה צדיקים יצאו מפרץ עד דוד שקצץ הפתילים לשאול: ל״ח:א׳קמ״ז א׳ ויהי בעת לדתה והנה תאומים בבטנה. דע כי פרץ אותיות צרף כי צרף וברר הפרץ שעשה בגלגול הקודם וזרח אותיות חזר כי עתה בחזרתו בגלגול הזריחו והאירו מאורי נשמתו שהיו פגומים. ופרץ וזרח הם ער ואונן שנתגלגלו שם בסוד יבום דיהודה לתמר כי הוא הגואל בסוד יהודה אתה יודוך אחיך כנז' בסבא דמשפטים ונתקנו אז ונתלבנו ונתבררו שניהם בפרץ וזרח. רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים (ועיין בפני דוד):
פירוש הרא"ש על בראשית פרק-לא
רא"ש על התורה: ל״ז:א׳פ״ה א׳ ויש"ב רמז לסבות שאירעו ליעקב יוסף שמעון בנימין מדלא כתיב ויגר יעקב: ל״ז:א׳פ״ז א׳ כתונת פסים. ובנימין היה בן ימים כמו זקן ושבע ימים וכן לקץ הימין שפירושו לקץ הימים וכן לא יאמין בחיין כמו בחיים לפי שהיה זקן כשהולידו וזקן בא בימים יותר מזקן גרידא. וא"ת היה לו לעשות כתונת פסים לבנימין יותר מיוסף. וי"ל שהיה קטן כ"כ שלא היה יודע בטיב קישוט לשמור עצמו מטינוף ולכך לא עשה לו כתונת פסים. וא"ת מאי שנא בחלומות פרעה אמר על השנות החלום פעמים כי נכון הדבר מעם ה' ועל חלומות יוסף חלם פעמים ולא באו עד כ"ב שנים. י"ל דחלומות יוסף היו בשני לילות אבל חלומות פרעה היו בלילה אחת. אמרו בגמ' במגילה על פסוק לכולם נתן חליפות שמלות ולבנימין נתן. אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו דאמר רב לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים שבשביל משקל שתי סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף ירדו אבותינו מצרימה. וא"ת ומאי מדמה וכי לא היה ליוסף לכבד אחיו מאב ואם יותר משאר אחים ואין שם קנאה אבל יעקב היה מטיל בהם קנאה שהיו בניו כולם זה כמו זה. ויש לומר דה"ק מכל מקום היה לו ליוסף לכבד את בנימין יותר מריבוי כסף ולא מבגדים שהיו נראים לעינים שהרי נכשל בו אותו הצדיק במה שעשה ליוסף כתונת פסים תדע שכך הוא שהרי לא תירץ התם אלא מבגדים שניבא שיצא ממנו מרדכי שעתיד לצאת בחמשה מלבושים תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן ולא תירץ מג' מאות כסף שהוסיף לו. וא"ת וכי בשביל פסים ירדו למצרים והלא כבר נגזר בברית בין הבתרים. וי"ל אלמלא פסים היו נעין ונדין מארץ אל ארץ ולא מיושבים כדאשכחן ויגר אברהם ויגר יצחק וכתיב כי גר יהיה זרעך וכו': ל״ז:א׳פ״ט א׳ ויוסיפו עוד שנא אותו. וא"ת איש כמוהו כיוסף נבון וחכם איך היה מספר חלומותיו לעיני אחיו אחר שהיה יודע שהיו שונאין אותו על חלומותיו ועל דבריו ובכל יום היה מוסיף קנאה בינו וביניהם. ויש לומר דיוסף היה בר חכים ורואה באספקלרייא המאירה ואמרי' הכובש נבואתו במיתה פירוש המעלים ומכסה את הנבואה שהראו לו מן השמים חייב מיתה בידי שמים אמר מוטב שאפול בידי אדם ומספק אנצל בידי שמים משאפול בידי שמים חלילה נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו: ל״ז:א׳צ״ו א׳ לרעות את צאן. נקוד על את שלא הלכו אלא לרעות את עצמן כדפרש"י והוא לשון בראשית רבא פי' לפי' כלומר באותו מהלך נתגלגל הדבר ונתפרנסו כולם כדכתיב ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו והאי דכתיב צאן אביהם ר"ל בני אביהם כמו נוהג כצאן יוסף ואתנה צאני צאן מרעיתי וה"פ לא הלכו לרעות הצאן ממש אלא לרעות נפשם כדפי' רש"י: אכן עדיין מגומגם הלשון איך מוכיח מניקוד את. לכן הוספתי על שמועתי אלו היה את צאן בלא נקודה הייתי דורשו את הצאן המיוחדת תמיד לרעות כמו שאחז"ל בפרק קמא דביצה ניחא למ"ד שדרכו לימנות וכן פי' את המיוחד לימנות אבל עתה שנקוד את הרי הוא כמו שאינו ונדרוש כמו שדורש בב"ר: ל״ז:א׳צ״ט א׳ וימצאהו איש פרש"י שהוא גבריאל. שמעתי שהוא רפ"אל בגימ' אי"ש. תימה גדולה יש איש חכם ונבון כמו יעקב אבינו שלח יוסף החביב עליו כנפשו בין אחיו אשר מכירם שהיו שונאים אותו שנאת מות. וי"ל כי יעקב לא לחנם שלחו וכי אמר הלא אחיך רועים בשכם אמר שכם מקום מוכן לפורענות הוא ואי אפשר שום זמן שלא יכשלו את מי אשלח ומי ילך לנו שיאמינו בו ללכת ולברוח מן המקום הרע ההוא אם לא לילך בן החביב עלי על הספק אשלחנו כי ודאי יכשלו אם יעמדו שם שעה אחת והודאי מוציא מספק: ל״ז:א׳ק״א א׳ ויאמר האיש נסעו מזה פירש"י נסעו מן האחוה מנא ליה לרש"י הא אלא י"ל זה גימטרייא י"ב כמנין בני יעקב ועל זה נדחק רש"י לפרש שפירושו מן האחוה נסעו: ל״ז:א׳ק״ח א׳ והבור רק אין בו מים. פירש"י מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. וא"ת מנא ליה הא י"ל דהוי מיעוט אחר מיעוט רק אין בו מים ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ונמי מוכח מתיבת וישבו לאכול לחם נוטריקון ויש בו לאכול לחם כלומר דבר שהוא למאכל לאפוקי עצים ואבנים: ל״ז:א׳ק״י א׳ מה בצע כי נהרוג אחינו וכסינו את דמו. לשון דמים כלומר מן בני אדם אין זו נקמה. אי נמי פשט וכסינו את דמו לשון כיס דמו לשון משנה דמים מעות כלומר טוב לנו שנמכרנו ונשים את דמו בכיס לכו ונמכרנו לישמעאלים וכו' ולא אמרו אבל נמכרנו דמשמע דקאי להריגה: ל״ז:א׳קי״ב א׳ וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף. והישמעאלים למדינים והמדינים מכרו אותו אל מצרים כדפ"י וכן פירש פסים על שם המכירות איתא במדרש מהרו המדינים לקנותו בעודו בבור לפי שהיו מכירים הישמעאלים שראו מרחוק שהיו עשירים ושיקנוהו כאשר עשו והישמעאלים מכרוהו לפוטיפר ואיתא בב"ר א"ל פוטיפר גרמוני מוכר כושי ואין כושי מוכר גרמוני פירוש אדם לבן לפי' הכושי חפץ בזרע לבן ומעכבהו לעצמו תנו לי ערב שלא גנבתם אותו והביאו המדינים לערב להם וזהו שאמר הכתוב והמדינים מכרו אותו אל מצרים וכו' פירוש על ידם אך קשה דכתיב ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים. וי"ל דמדין ומדן אחד הם ונמכר שני פעמים לבד אך על ידי שלשה היה נמכר ראו בני יעקב הישמעאלים מרחוק והכירום שהיו עשירים ומדינים עברו מיד ונדרו להם בני יעקב מעות להיות סרסורים לעזור להם למכרו לישמעאלים וקנאוהו הישמעאלים. וגם שכרו למדינים לבוא למצרים לעוזרם למכרו ולהעיד על הקנייה וזהו והמדנים מכרו אותו וגם מיד הישמעאלים קנאו פוטיפר וניחא ב' הפסוקים. אכן קשה לרשב"ם אחי ר"ת הא כתיב את מדן ואת מדין ומשמע דשתי אומות הן ועוד דכתיב פסים רמז לד' מכירות לפ"י רשב"ם הישמעאלים לקחו ממדינים שלקחו תחילה מבני יעקב כדמפורש בקרא ויעברו אנשים מדינים סוחרים וישמעאלים מכרוהו למדנים ולא היה בידם מעות אלא כך אמרו המדנים יהיה בידכם עד שנרד למצרים ולשם נפרעה מעות כי אתם לא תוכלו למכור גרמוני שאתם כושיים כדמפורש ויותר עיקר שימכר בידינו ועשו כן והמדנים מכרו אותו לפוטיפר וניחא ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים שהמה מסרו לו שעדיין לא פרעו אותו המדנים שהיו כמו סרסורה שמוכר לזה בעודו בזה: ל״ז:א׳קט״ז א׳ וישלחו את כתונת הפסים. פירוש נקבוה בסכין כמו שיני חיה רעה וכן וחיתו מעבור בשלח. תימא איך היה כיוסף יפה תואר ויפה מראה בשביל מה לא נמכר אלא בעשרים כסף. וי"ל שנמכר בכ' זקוקים פירוש מרק"וש בלעז שהרי כסף עולה בגימ' ק"ס צרופים בלעז אישט"רלונש וכן יש במרק"ו ויש מי שאומר שמתוך לחלוחית הבור שינה עוז פניו והחרדה מסלקת את הדמים ועוז פניו ישונה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-לא
ברטנורא: ל״ג:תשמ״ו א׳ מי לך כל המחנה וכו' ומדרשו כתות של מלאכים פגע וכו'. קשה מנא לו לבעל הדרש דבר זה י"ל מלשון מחנה שהוא ל' מלאכים כדכתי' לעיל ויקרא שם המקום ההוא מחנים: ל״ג:תשנ״ד א׳ וישב עשו וארבע מאות איש נשמטו אחד אחד וכו'. צריך לישב א"כ איך אמ' ליעקב אציגה נא עמך מן העם אשר אתי אם כבר הלכו להם י"ל שהיו אנשים אחרים עמו מאנשי ביתו ומשרתיו וקרא לא חשיב להו ברישא לפי שלא באו למלחמה ומהם אמ' אציגה נא עמך וכו' מהר"ר: ל״ג:תשנ״ה א׳ ויבן לו בית שהא שם י"ח חדש קיץ וחרף וקיץ צריך לישב מנא לו לרש"י זה נראה דדריש ליה הכי תחלה קיץ מדכתי' ויעקב נסע סכותה ועדין לא היה נקרא סוכות דהא כתב על כן קרא שם המקום סוכות אלא ר"ל ויעקב נסע למקום שעשה שם סוכות אי נמי דריש ליה דכל זמן שבנה הבית לא היה עומד בחוץ אלא ודאי עשה סוכות ואחר כן בנה בית בעדו ובעד מקנהו בעד החורף שאין לומ' שעשה סוכות בעד החורף למקנה ושהרי מצינו בבני גד ובני ראובן שבנו גדרות לצאנם ולמקניהם ועל כן דריש ויבן לו בית ולמקנהו ואח"כ אומ' עשה סוכות בעבור הקיץ השנית הבאה אחר החרף כדפרישית. מהר"ר. ונרא' לישב מה טעם לא הלך יעקב ושהא בסוכות לפי שהיה ירא לעולם מעשו ולכך היה ירא לגשת ולהתקרב אליו. וע"כ שהה בדרך לראות מה יהיה והיה שוהה זעיר שם זעיר שם כי גם בשכם היה דעתו לשהות לולי המעשה שקרה לו מדינה בתו ואז אמר לו הקב"ה קום עלה בית אל וכו' מהר"ר: ל״ג:תשנ״ו א׳ בבואו מפדן ארם כאדם האומר יצא פלו' מבין שני אריות וכו'. קשה מה ענין שני אריות לכאן. י"ל דדריש פדן לשון צמד כדכתי' לעיל בפרשת תולדות יצחק צמד בקר מתרגום פדן תורין וארם לשון ארמית והרי הוא פדן ארם כמו צמד אריות כלומ' מבין שני אריות:
גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-לא
גור אריה: ל״א:תתמ״ט א׳ ושם אהיה עמך וכו'. ואין פירושו כי אהיה עמך לשמור אותך בדרך (קושית הרא"ם), שאילו על השמירה – דרך הכתוב לומר השמירה "והנה אנכי עמך ושמרתיך" (לעיל כח, טו), אבל "ואהיה עמך" בכל מילי, והשתא קשה דלמה לא יהיה עמו כאן, וקאמר 'אבל בעודך וכו". ומה שפירש בפרשת וישלח (להלן לב, ט) 'שתי הבטחות הבטחתני אחת בצאתי מבית אבי ואחת בבית לבן ושם אמרת "שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך" בשתי הבטחות האלה אני בא וכו", דמשמע דהבטחה הזאת היתה לשמור אותו בדרך (קושית הרא"ם), אין זה קשיא, דכיון דסתמא כתיב "ואהיה עמך" דבר זה יכלול הכל: ל״א:תתנ״ג א׳ אין מנין בפחות מעשרה. משום דדרך בני אדם לספור עד עשרה ואחר כך חוזרים למנות 'אחד שנים', ולפיכך "עשרת מונים" הם עשר מנינים. ואם תאמר למה לא אמר 'ותחלף משכרתי מאה', ויש לומר דכך היה אומר – כמו שדרך המונים מונים עד עשרה וחוזרים למנות 'אחד שנים', כך היה עושה לבן, אמר "נקודים יהיה שכרך" (פסוק ח) ואחר כך 'טלואים' – עד עשרה פעמים היה משנה, אחר כך חוזר לומר לא יהיה כך שכרך אלא "נקודים יהיה שכרך" כמו שאמר בראשונה, וזה גנאי גדול לו ורשעה גדולה, דאילו היה אומר 'מידי אחריני יהיה שכרך' היה לו קצת טענה לומר 'טעיתי ודבר זה יהי שכרך', אבל עכשיו כי מתחלה אמר 'עקודים' וחזר לומר 'נקודים' ואחר כך 'טלואים' ואחר כך 'ברודים', וחזר לומר 'עקודים' ואחר כך חזר עוד ממנו – זה היה גנאי גדול לו: ל״א:תתנ״ו א׳ אף על פי שהבדילם כו'. תימה מה היה צריך להביאם מן עדר לבן, דהא אף בעדר יעקב היו הרבה נקודים וטלואים, ושמא רש"י סבירא ליה דזה היה קודם מעשה המקלות. אבל קשה דאין הכתוב משמע רק שהיה דבר זה של דבר המלאך רק בסוף שני העבודה, דכתיב שם (פסוק יג) "אנכי האל בית אל וגו' שוב אל ארץ מולדתך", וזה היה בסוף שני העבודה, דודאי אילו היה בתחלת שני העבודה איך יעבור דברי ה' שהיה אומר שוב אל ארץ אבותיך, אלא אחר כך היה, ויש לתרץ שהיה מעשה זה מן העתודים תדיר משעה ראשונה עד אחרונה, והביאן מעדר לבן – מפני שבתחלה עדיין לא היו נקודים טלואים בעדר יעקב: ל״א:תתנ״ט א׳ כמו אל בית אל הה"א יתירה. דהא "אל בית אל" סמוך הוא, ומכיון דהוא סמוך לא תבוא עליו הה"א הידיעה: ב׳ לשון ריבוי וגדולה. דאין לפרש משיחה ממש, דלא שייך משיחה בשמן גבי מצבת אבן כי אם גבי מנחות שייך משיחה, אבל גבי אבן מה שייך בו משיחה, אלא לשון רבוי וגדולה: ג׳ וצריך אתה לשלמו. דאם לא כן "אשר נדרת" למה לי (כ"ה ברא"ם): ל״א:תתס״ב א׳ כי זה משמש לשון אלא. שלא יתכן לפרש כמשמעו, דהרי אינה נתינת טעם למעלה: ל״א:תתס״ג א׳ עשו הקדים כו'. וטעם הדבר כי עשו היו לו נשיו עיקר, כי נשאן לשם זנות, ולכך היה מקדים נשיו קודם בניו, דנשיו היו עיקר דעתו, רק כי הבנים יצאו ממנו בסבת תאות נשיו. אבל יעקב לא נשא נשיו רק בשביל להעמיד תולדות י"ב שבטים (רש"י לעיל כט, כא), ובניו היו גורמים לישא אשה, לכך בניו קודמים, שהם הסבה לנשיו. ועשו – הנשים הם סבה לבניו, כדלעיל. ועוד כי תולדות יעקב – השם יתברך היה חפץ בהם קודם שנבראו, והם היו גורמים שישא יעקב נשיו כדי שיולדו אלו הבנים, לפיכך ראוי להקדים הבנים ואחר כך הנשים. אבל עשו מפני שנשא נשים – הוליד תולדות מהם, ולפיכך מקדים הנשים לתולדות. ובמשה דכתיב (ר' שמות ד, כ) "וירכב אשתו ובניו על החמור" דמקדים אשתו תחילה, התם בניו קטנים היו, שהיו צריכין לאמן, ואי אפשר להם בלא אם, לכך מקדים הכתוב אשתו תחילה. אך קשה מהא דכתיב בפרשת וישלח (ר' להלן לב, כב) "ויקח יעקב את נשיו ואת אחד עשר ילדיו" אם כן מקדים "נשיו" אצל "ילדיו", ויראה דאין זה קשיא, כי הכתוב מספר שם איך העביר אותם הנחל, ודרך להקדים תמיד דבר שלא היה כל כך טורח אליו להעביר את הנחל, ובניו קטנים יותר טורח מנשים, לכך מקדים הנשים תחלה. אמנם נראה לי דאין חלוק זה רק כשהוא מדבר שהביא בניו אל ארץ שמתיישב שם, כי האשה היא ישוב העולם, גם הבנים הם ישוב העולם. וביעקב מקדים הבנים שהם קודמים, ובעשו הנשים – לטעם שנתבאר למעלה, אבל כשאינו מדבר רק שהעביר אותם הנחל – לא שייך חלוק זה כלל: ל״א:תתס״ה א׳ שנתן ביד בניו. כלומר שאין זה הצאן של לבן שהיו ביד יעקב, שאותן הצאן היו עם יעקב, ולא היה יכול יעקב לברוח, אלא הצאן שנתן ביד בניו דרך ג' ימים (לעיל ל, לו), שאז היה יכול לברוח: ב׳ לפרוש אותו מעבודה זרה נתכוונה. כך פירשו בב"ר (עד, ה), ודרשו כך דאם לא כן איך שייך כי תגנוב רחל חס ושלום, ובפרט דבר כזה שהם תרפים שהם עבודה זרה, ואפילו אם תאמר דאין זה עבודה זרה גמורה רק כמו שפירש הרמב"ן דהיו מכוונין בהם השעות, דאם לא כן איך מצאנו תרפים בבית דוד אם היה עבודה זרה בהם, סוף סוף היה לבן עובד אותם, כדכתיב בקרא בפירוש (ר' פסוק לב) "את אשר תמצא את אלקיך לא יחיה", ואם כן עבודה זרה היה לו, ואיך תעכב בביתה דבר שהיה נעבד, ולפיכך דרשו שלא היתה מכוונת רק להפריש אותו מעבודה זרה. ואם תאמר היה לשרוף אותם או להשליך אותם בנהר, ואין זה קשיא, דסבורה היתה שמא ירדוף אחריהם ולא יהיה מאמין להם אם תאמר שלא גנבה אותם, ויעכב אותם, לפיכך לא שרפם כי אז תחזיר את התרפים: ל״א:תתס״ט א׳ ובשביעי השיגו. אף על גב דביום ד' היה כשהגיעו, כי לא יצא יעקב רק מביתו, ולא היה כאן רק מהלך ד' ימים שהלך יעקב, רק אל לבן היה מהלך ז' ימים, דהיה רחוק מביתו ג' ימים אצל הצאן שביד בניו, יש לפרש 'יום הז" שיצא לבן מביתו, כי לבן הלך ג' ימים לצאנו, ואז הלך יעקב מיד, דודאי לא היה ממתין יעקב עד איזה ימים – דשמא בתוך כך יחזור לבן, ועוד דכתיב (פסוק כב) "ויגד ללבן ביום השלישי", וכל שלשה ימים אלו הלך יעקב בהם, ונמצא כי לבן היה מהלך ג' ימים לגזז את הצאן, ויעקב הלך מהלך שלשה ימים גם כן, נמצא שהם רחוקים ו' ימים, וביום הג' להליכת יעקב נודע לו שברח יעקב ורדף אחריו, נמצא כי הלך לבן ביום אחד מה שהלך יעקב בשבעה ימים. אף על גב דלא הלך יעקב כי אם ד' ימים, מכל מקום הך הליכה – הרחקה מלבן קאמר, כלומר מה שהיה יעקב מתרחק ממנו בז' ימים כמו שאמרנו, דכל ג' ימים דהלך לבן לגזוז צאנו – היה יעקב מתרחק ממנו:ויש לפרש גם כן מה שאמר 'מה שהלך יעקב בז' ימים' פירוש אילו היה יעקב במקום שהיה לבן גוזז הצאן היה הולך ז' ימים, וכך פירש הרא"ם. והראשון יותר נראה, כי הליכה דהכא – הריחוק, שכל דבר שיתרחק זה מזה נקרא 'הליכה':ואם תאמר ומנא ליה דהיה עדר לבן שלשת ימים רחוק לצד אחר, כגון שהלך יעקב לדרום ולבן היה לצד צפון, שמא לא היה לבן רק למזרח, דהשתא לא היה צריך לומר שהיה רודף שבעה ימים ביום אחד, ויש לומר חדא – דלקח אחיו עמו, ואיך מצא את אחיו כאשר גזז את צאנו, אלא שחזר לביתו קודם. ועוד – אם לא היה צאן לבן אל צד אחר לגמרי – מה בא הכתוב (פסוק כב) לומר כי הוגד ללבן ביום השלישי, אם בא לומר הכתוב דכבר הלך יעקב מביתו ג' ימים והיה רחוק ממנו, אכתי לא ידעינן, דאפשר שלא היה לבן ממנו רק יום אחד אם היו הצאן לאותו הצד שהלך יעקב, אלא על כרחך לא היה לבן רק לצד אחר לגמרי של הליכת יעקב, והשתא אתי שפיר "ויוגד ללבן ביום השלישי" (שם), ובאותו זמן היה יעקב רחוק ו' ימים: ל״א:תתע״ב א׳ כל חיל הבא למלחמה וכו'. דאם לא כן איך שייך "כשבויות חרב", דאין שבין את השבויים בחרב – אך הורגין בחרב, אלא כל חיל הבא למלחמה אף לשבות נקרא "חרב": ל״א:תתע״ח א׳ ומאותה קללה מתה וכו'. דאם לא כן היכן מקויים קללת צדיק, דאין לפרש "לא יחיה" אלא תומת בידים, הוי ליה למכתב 'את אשר תמצא אלקיך יומת', מה "לא יחיה", אלא קללה היא זאת. ומה שאמר "לא יחיה" ולא אמר 'ימות', משום דהוי לשון נקיה יותר שלא להזכיר מיתה. והשתא איך נתקיים הקללה של יעקב, לפיכך אומר דמאותה קללה מתה בדרך. ואבן עזרא הקשה על דברי חכמים (ב"ר עד, ד) כי אם מאותה קללה מתה, מי המית אשת פנחס, כלתו של עלי, שמתה בהקשותה ללדת (ש"א ד, יט), ודברי הבאי הן אלו, כי אינה דומה רחל, שהיא אחת מן האמהות (ברכות טז ע"ב), והכתוב מדבר בצדקתה דכתיב בקרא (לעיל ל, כב) "ויזכר אלקים את רחל", ואיך יספר הכתוב מיתתה בדרך בלידתה, ואיך לא תהיה נשמרת מן הרע. ומשלימות התורה שתהיה שלימה, וכאשר נכתב בתורה "ויזכר אלקים את רחל" שזכרה לטובה, ומיד יהיה נזכר הפך זה – שמתה בלידתה, ולכך הוצרך להיות נזכר הסיבה בתורה, ומצאו חכמים מה שאמר יעקב "לא יחיה", ואם ברכת יצחק חשובה שעל כל פנים היא באה, איך לא נחשבת קללת יעקב בחור שבאבות: ל״א:תתע״ט א׳ באהל יעקב הוא אהל רחל. ומה שכתוב "ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל", כי אחר שיצא מאוהל לאה חזר אל אהל רחל (כ"ה ברא"ם). ומה שהוכרח לומר כי אהל יעקב הוא אהל רחל, דקשיא איך יצא מאהל לאה ויבא באהל רחל, דמשמע דאהל לאה היתה קודם לרחל, וזה לא יתכן, דאהל רחל היתה בודאי קודם אהל לאה, שהיא היתה עקרת הבית (רש"י פסוק ד), ובקרא משמע דהחשוב קודם סמוך ליעקב, כדכתיב "ויבא באהל לאה ובאהל שתי האמהות", אם כן החשוב קודם סמוך ליעקב, ואם כן רחל קודמת היתה ללאה, ואיך יצא מאהל של לאה ובא אל אהל רחל, ועל כרחך צריך לפרש שחזר אל אהל רחל אחר שיצא מאהל לאה, ואם כן למה לא נזכר קודם שבא אל אהל רחל, אלא על כרחך 'אהל יעקב הוא אהל רחל'. ואין זה ראיה מוכרחת, כי אף על גב דאצל יעקב היתה רחל עיקר – לא היה כך אצל לבן, ולפיכך לבן כאשר היה מחפש "בגדול החל ובקטון כלה" (עפ"י להלן מג, יב), ולכך יצא מאהל לאה ויבא באהל רחל. והא דלא כתיב למעלה מיד 'ויבא באהל לאה ובאהל רחל', מפני שהכתוב בא לומר "וימשש לבן את כל האהל ולא מצא" (פסוק לד), כי אהלה היה ממשש יותר, אולי הכיר בה שהיא ממשמשנית כמו שפירש רש"י, ובשאר לא חפש כל כך, לכך סמך כולם ביחד לומר "ויבא באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל וימשש את כל האהל", והשתא הוי כפשוטו, ואין צריך לדחוק: ל״א:תתפ״ד א׳ איל בן יומו נקרא איל. דאם לא כן 'אילים הוא דלא אכל אבל כבשים אכל', אלא שנקרא 'איל' אפילו בן יומו, כך איתא במרובה (ב"ק סה ע"ב). ואף על גב דלענין קרבן לא הוי איל רק בן שתי שנים, בודאי היכי דשני בלשני למכתב, כמו אצל קרבן נכתב "כבשים" (במדבר כט, יג) ונכתב "אילים" (שם), בודאי שם פירושו דהוא איל לגמרי, פירושו כשהוא קשה, וכשהוא בן שתים אז שפיר נקרא 'איל' מפני שהוא קשה, כי 'איל' הוא לשון קשה, מגזרת "ואת אילי הארץ לקח", אבל בכל מקום דכתיב סתמא – אפילו בן יומו נקרא 'איל', אף על גב דהשתא אינו קשה, מכל מקום מין קשה הוא, וסופו להיות כך: ל״א:תתפ״ה א׳ גנובתי יום וגנובתי לילה גנובת יום וגנובת לילה. פירוש היו"ד היא יתירה, דהוי ליה למכתב 'גנובת יום וגנובת לילה'. ואין לומר כי היו"ד סימן הפעול, שאין זה כך, שאם הוא פעול עם כנוי המדבר הוי ליה לכתוב 'גנובתי יום', ואם הוא שם הוי למכתב 'גנובתי' הב' בקמ"ץ, אלא היו"ד יתירה, כמו "רבתי" (איכה א, א) דהוי למכתב 'רבות', וכן "שרתי" (שם): ל״א:תתפ״ח א׳ לשון תוכחה ולא לשון הוכחה. שאם היה לשון הוכחה שהוא לשון בירור – היה פירושו כי השם יתברך ראה יגיע כפו ועניו וברר דבר זה, שראה הקב"ה את עניו ויגיע כפו, ואין צריך לזה בירור והוכחה, כי מה שהיה אומר לו שראה יגיע כפו אין צריך לזה בירור, אך פירושו לשון תוכחה (כ"ה ברא"ם): ל״א:תתפ״ט א׳ איך יעלה על לבי. פירוש מה שכתב "מה אעשה להם" לא שהיה מסופק מה יעשה להם, אלא פירוש המלה הזאת – כאשר אדם ירצה לומר שאין לעלות על הדעת לעשות להם דבר רע שייך לשון "מה", כלומר מה שייך לעשות, שיעלה על המחשבה לעשות: ל״א:תתצ״ב א׳ לאחיו הם בניו. דאם לא כן מאי "אחיו" דקאמר, דאין לומר שהם אחיו של לבן כדכתיב לקמן (פסוק נד) "ויקרא לאחיו לאכול לחם", דהכא לא שייך לומר שיאמר לאחיו של לבן שיעשו גל, דאין זה דרך כבוד שיאמר לאחרים עשו מלאכה זאת, ואם אין זה מלאכה נחשבת, לפי שהוא לעשות ברית, אם כן היה לו לומר גם כן ללבן שיעשה גל. ועוד דלא יתכן לפרש "לאחיו" שבאו עם לבן, שלמה יקרא אותם "אחיו" והם היו רודפים אחריו להרגו, בשלמא אחר שכרתו ברית שייך לקרותם "אחיו", לכך כתיב לקמן (פסוק נד) "ויקרא לאחיו לאכול לחם" וזהו אחר הברית, אבל קודם הברית לא יתכן זה כלל: ל״א:תתצ״ה א׳ לפי שאמר כל אחד יצף כו'. ומה שלא פירש לפי שאמר לבן "יצף ה' ביני וביניך", דאין סברא שיקרא הכתוב "מצפה" מפני שאמר לבן, דמאי לנו ללבן, דהכתוב משמע כי לכך נקרא "מצפה" מפני שאמר וכו', ואין הכתוב קורא לו "מצפה" בשבילו, לפיכך פירושו מפני שכל אחד אמר. אך קשיא דאם "אשר אמר" פירושו כל אחד אמר, איך יפרש אחריו (פסוק נ) "אם תענה את בנותי", שהרי זו דברי לבן (קושית הרא"ם), וצריך לפרש דקרא ד"אם תענה את בנותי" חוזר למעלה (פסוק מח) לדברי לבן, וכן פירוש הכתוב; "ויאמר לבן הגל הזה עד וגומר", וכמו שהגל הזה נקרא כך בשביל שיהיה עד, גם כן נקרא כך "מצפה גלעד" (שופטים יא, כט), שאמר כל אחד ["יצף ה' ביני ובינך"] וגו', וחוזר "אם תענה את בנותי" למה שאמר (פסוק מח) "ויאמר לבן": ב׳ ולא נראה איש את רעהו. דאין לפרש סתירה ממש, רק "כי נסתר" ולא יהיה רואה אחד את חבירו מחמת המרחק שביניהם: ל״א:תתצ״ח א׳ הרי אם משמש בלשון אשר. דלא יתכן לפרש כמשמעו – ויהיה פירושו דהגל הזה יהיה מעיד עלי אם אקיים את הדבר הזה שאני לא אעבור, דזה לא יתכן, דאיך תעיד הגל על זה, אלא פירוש שהגל הזה אני עושה עד על דבר זה שאמרתי שאני לא אעבור אליך, ועל הדבר הזה אני עושה את הגל לעד: ל״א:תת״ק א׳ שחט בהמה למשתה. לא ששחט זבחים לקרבנות, דחס ושלום להאכיל קדשים לגויים עובדי עבודה זרה, דכתיב אחריו "ויקרא לאחיו וגומר":
העמק דבר על בראשית פרק-לא
העמק דבר: ל״א:תתנ״ז א׳ לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו. שתי טענות. א׳. שכל הצאן שילדו נקודים וטלואים ע״פ תחבולה זו גנבה היא. ובאשר בלי תחבולה זו לא הולידו כאלה א״כ אשר לאבינו המה. ב׳ אפי׳ יהא גוף הצאן של יעקב מ״מ כל הכבוד הזה שהשיג במסחור הצאן עבדים ושפחות גמלים וחמורים הוא עולה בפ״ע שמבלה זמנו בעסקיו ואינו שומר את צאן לבן באמונה. ובאמת לא כן היה כמבואר להלן י״ח: ל״א:תתנ״ח א׳ וירא יעקב וגו׳. היה בדעתו להגיד ללבן שרוצה להפטר מעבודתו. שהרי לא היה משועבד לשבת עמו ולעובדו תמיד. אבל כאשר ראה פני לבן רע עמו חשש שע״פ לשה״ר זו יעולל לבן עליו עלילות לגזול בנותיו וכל אשר לו. ולברוח לבית אביו לא היה לו עדיין רשות ע״פ אזהרות אמו כמש״כ לעיל כ״ז מ״ה ול׳ כ״ה. ע״כ בהצר לו והנה ויאמר וגו׳. הורשה מהקב״ה וגם נצטוה לשוב וגם הבטיחו ואהיה עמך: ל״א:תתנ״ט א׳ שוב אל ארץ אבותיך. לא הזהירו לשוב אל בית אביו כ״א אל ארץ אבותיו: ב׳ ולמולדתך. היינו הנהגתו לעבוד את ה׳ בתורה ועבודה ומש״ה בבואו לשכם עמד שתי שנים ומחצה שלא הוזהר על יותר: ג׳ ואהיה עמך. כפרש״י בשם מ״ר דהיינו אחר שישוב והוא מעשו נגד חשש רבקה אמו. והיינו שאמר יעקב בתפלתו ה׳ האמר אלי שוב לארצך וגו׳ אבל מלבן לא הבטיחו: ל״א:תת״ס א׳ אל צאנו. בשעה שהיה אצל צאנו ולא בשע׳ שהי׳ אצל צאן לבן כדי שלא ירגישו רועי לבן: ב׳ כי איננו אלי כתמול שלשום. היינו על הצלחתי ועשרי ויחשוב כמו שבא אלי בעולה. ובאמת ואלהי אבי היה עמדי ה״ז הוכחה שאינו בעולה ודקדק לומר אלהי אבי ולא אבותי כי השגחה פרטית על הפרנסה וברכה במשלח ידים היא מיוחדת ליצחק כמש״כ לעיל: ל״א:תתס״ב א׳ ואתנה ידעתן. בלי שום הוכחה וחקירה הרי אתנה בעצמכם ידעתם: ב׳ כי בכל כחי עבדתי את אביכן. ולא הקלתי אפי׳ בשמירה. וא״כ היאך אעשה עולה בפועל: ל״א:תתס״ג א׳ ואביכן התל בי. מה שנראה שעשיתי עולה ומרמה במקלות הלא אביכן התל בי שהבטיח שישאר בידי הנקודים וטלואים והוא הסיר באותו יום. עוד הוכחה שלא בא עשרי בעול של המקלות שהרי. ב׳ והחלף את משכרתי עשרת מונים. בכל שעה החליף לתנאי אחר. ומ״מ. ג׳ ולא נתנו וגו׳. ופירש יותר. ל״א:תתס״ד א׳ אם כה יאמר וגו׳. כבר דקדקו חז״ל ברבה. מה שלא אמר יעקב אם כה אמר. אלא יאמר. ללמד דאפי׳ החליף התנאי בשעת עבור ורק הקב״ה ידע שיאמר אח״כ כן וילדו וגו׳ הרי דלא המקלות גרמו הקמת התנאי שלא ידעתי בשעת הזווג האיך יאמר אחרי כן אלא ע״כ ויצל אלהים וגו׳. אך השגחתו פעלה כל זאת: ל״א:תתס״ו א׳ ויהי בעת וגו׳. עוד הוכחה שלא המקלות לבד גרמו לזה שהרי ראיתי בחלום שהיה מעשה המלאך בזה וגם אמר כי רואה העול שלבן עושה בהפיכת התנאים ובהסרת הצאן מהחל והסביר כ״ז להן שלא יחשבו גם המה שכל העושר הלז הוא לאביהן כדבר בני לבן. וא״כ כ״ז שהמה בית אביהן יש תקוה שישוב אליו. ומידו יגיע להן ויהי נכסי מלוג משא״כ עתה כשילכו עם העושר אין להן מאומה בזה רק של יעקב המה. ע״כ הסביר להן שודאי כן הוא שהכל שלו: ל״א:תתס״ט א׳ אנכי וגו׳. בא מטענה אחרת כמה נחוץ הוא למהר יציאתו שהרי האל בית אל אשר הצילו בברחו מפני אחיו אמר לו לצאת והזכירו זה השם המורה על הצלה זו כמבואר להלן ל״ה א׳ עלה בית אל וגו׳ לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך. וא״כ כשלא יחוש ח״ו יכול להיות מורדף בלי חשך מעשו. עוד טעם על הנחיצה שאמר לי אשר משחת וגו׳ אשר נדרת וגו׳. והזכירני הנדר להורות אשר הנני נחשב כמאחר נדרי אשר הוא סכנה גם להם שידוע היה מאמר חז״ל בשבת דל״ב בעון נדרים מתה אשתו של אדם: ל״א:תת״ע א׳ ותען רחל ולאה. הקדימה רחל ללאה כבר ידוע מה שאמרו במ״ר. וי״ל עוד שהיא נרגשה ביותר מהזכרת הנדר באשר היא עיקר אשתו ובאמת מתה תחלה ואולי מפני איחור הנדר שנתבקרה פנקסו של יעקב ע״ז כדאיתא בב״ר פ׳ פ״א: ב׳ העוד לנו וגו׳. למה לך הצעת דברים כ״כ בדבר העושר. וכי יש תקוה לנו שאם ישוב העושר לאבינו יתנם לנו בנכסי מלוג והלא אנו רואים כמה התנהג עמנו בדרך זר: ל״א:תתע״א א׳ כי מכרנו. ולא נהג עמנו כדרך הנשואין שכל אב נותן איזה נדוניא לבתו והוא מכרנו כשפחות ולקח כסף הקנין לעצמו. היינו עבודת יעקב בי״ד שנים היא כסף השמירה. היה ללבן לשלם עבור השמירה לבנותיו והוא אכל בעצמו: ל״א:תתע״ב א׳ כי כל העשר וגו׳. עוד טעם שאין לנו לחוש. שאנו חושבים דכל העושר אשר הציל אלהים מאבינו לנו הוא. בשביל שמגיע לנו כדרך הבנות. ומה יהיה אחרינו הלא ולבנינו א״כ מה נ״מ כאשר הנם בידיך. וזה לא חששו שישא יעקב נשים אחרות ויוליד בנים כמו שחשש לבן והשביע ע״ז. שידעו באותו צדיק שלא ישא אשה מבנות כנען: ב׳ ועתה כל אשר אמר אליך אלהים. לענין הצעה השניה אין לך לשום נגד עיניך פחד עשו ופחד הנדר אלא כל אשר אמר אלהים עשה. כי דבר אלהים אין להשיב: ל״א:תתע״ג א׳ וישא את בניו ואת נשיו. לפי הפשט הקדים הבנים להושיב על הגמלים משום בעתותא דגמלים לנשים כמש״כ לעיל כ״ד ס״א. והבנים כבר היו רגילים בהם: ל״א:תתע״ד א׳ מקנה קנינו. שיעקב לא היה עוסק במכירת הצאן וקניית הרכוש שארי חפצים. אלא קנינו בעצמו עבדי סרסרותא. שהיו זבינא חריפא כמש״כ לעיל ל׳ מ״ג ולא כמו שחשבו בני לבן בזה: ב׳ אל יצחק אביו. נכסף לבית אביו: ג׳ ארצה כנען. גם נכספה נפשו לארץ הקדושה והודיע הכתוב כי אע״ג שלא הוזהר אלא לשוב אל ארץ אבותיו מ״מ גם בלי אזהרה נכסף לבית אביו. וכן בלי אזהרה נכסף לארץ כנען שהיא ארץ הקדושה. אלא שלא היה יכול לשוב עדיין: ל״א:תתע״ה א׳ לגזז את צאנו. והוא עת שמחה ומשתה לכל המשפחה כידוע בשמואל א׳ י״ג ובכ״מ. ע״כ הלכו כל אנשי בית לבן מש״ה ותגנב רחל וגו׳. היה שעת הכושר לכך לעשות בביתו כך. והיא עשתה כדי שלא ינחש לבן בהודעו ולא ידע מאומה מאופן הבריחה: ל״א:תתע״ו א׳ על בלי הגיד לו. שלא הגיד לב לבן לו כי יברח יעקב ומש״ה לא נשמר ממנו: ל״א:תתע״ז א׳ ויברח הוא וגו׳. שהרי לא הובטח ע״ז כמש״כ ע״כ הוכרח לעשות תחבולה זו ואע״ג שגם זה לא היה דבר נקל להשהות בדרך הרבה ולא יהא נודע ללבן מ״מ היה בוטח בה׳ שלא יודע לו ע״פ השגחת ה׳ אבל לא כמחשבות אדם בהשגחה המה מחשבותיו ית׳ אלא נודע לו וגם רדף וגם השיגו ומכ״מ הצילו ה׳ . אמנם טוב היה יותר אלו לא הסתיר עצמו מלבן ולא הגיע לגנבת התרפים אשר זה גרם רעה רבה ליעקב: ל״א:תתע״ח א׳ ויגד. ע״י רועי צאן לבן שהיו תחת יעקב: ל״א:תתע״ט א׳ בהר הגלעד. דמתחלה כאשר שם יעקב פניו הר הגלעד היה נטיה מן הדרך לפי שראה לצורך הילדים והצאן שא״א לדפוק אותם בבריחה יותר. ע״כ נטה מן הדרך ועמד לפוש בהר הגלעד אשר הוא יפה למרעה. ומש״ה דבק לבן אותו שם: ל״א:תת״פ א׳ השמר לך פן תדבר וגו׳. לא הזהירו שלא ידבר כלל. דא״כ היה לו לומר השמר לך מדבר וגו׳ ואז ודאי היה לבן מפחד ולא היה מדבר כלל. אלא ה״פ. השמר לך. הזהר בדבר. פן תדבר וגו׳. כשלא תהי נזהר יוכל להיות שתסיים ברע ויהי ריב ומצה. וכן עשה לבן שהשתדל לסיים ברכות ודברי שלום: ל״א:תתפ״א א׳ וישג לבן את יעקב. מתחלה כתיב וידבק אותו אבל לא התראה עמו עדנה. אלא משום שהי׳ נקרא כל המישור הר הגלעד כמבואר בסמוך וכיון שבא לשם אמר הכתוב כי הדביק אותו. אבל בבוקר השיגו ממש: ב׳ תקע את אהלו. כמש״כ שעמד לפוש שם ומש״ה תקע אהלו: ג׳ בהר. ממש אבל לבן היה כגבור לרוץ אורח ולא היה לו אהלים אלא תקע את אחיו. מלשון התוקע עצמו לדבר הלכה. פי׳ קובע דעתו. כך קבע מקומו באותו יום: ד׳ בהר הגלעד. למטה בכל המישור שנקרא הר הגלעד: ל״א:תתפ״ב א׳ ותגנב את לבבי. עוד לא האשימו על הבריחה עד מקרא הסמוך. אבל מתחלה האשימו על הבנות שהראה בזה שאינו מוקירן כלל והנהיג אותן כשבויות חרב להפרד מאביהן בלי ברכה וע״ז האשימו שגנב את לבבו עד כה להראות כי הוא אוהבן ומכבדן. ובאמת אינו כן: ל״א:תתפ״ג א׳ למה נחבאת לברוח ותגנב אתי. האשימו עוד שגנב כליו. והציע מקום החשד. שהרי נחבאת לברוח שהבורח פתאום ובמהירות לא די שאינו נוטל מה שאינו שלו אלא אפי׳ כליו עוזב אחריו. משא״כ המכין עצמו לכך כמה ימים קודם. מחביא כליו לאט לאט. ובשעת הבריחה נוטלן. ובאשר ראה כלי יעקב בשלימות הבין שהיה הדבר כמוס הרבה ימים מקודם וא״כ מסתמא ותגנב אתי. שגנבת גם כלי ביתי. ב׳ ולא הגדת לי ואשלחך וגו׳. שלא תאמר שהכונה לכך היה משום כלי עצמו הרי אם היית מגיד לי ואשלחך. ג׳ בשמחה. והיית נוטל כליך במתינות וע״כ היתה ההכנה משום גניבה: ל״א:תתפ״ד א׳ ולא נטשתני. מלשון תשמטנה ונטשתה ונמשך על ואשלחך וגו׳. ולא היית מנטשני לנשק לבני ולבנותי. לעשות לי זה הנחת עכ״פ. משא״כ עתה כשנחבאת לברוח. ב׳ הסכלת עשו. איך לא הבינות שארדוף ואשיג: ל״א:תתפ״ה א׳ יש לאל ידי וגו׳. אלא שאינו חפץ. והוכיח שבידו לעשות רע ואינו ירא מקדושת יעקב שהרי ואלהי אביכם וגו׳. שיקר לבן ואמר ליעקב שהקב״ה הזהירו מדבר כלל. ומ״מ אינו חושש ומדבר. וכך יש בידו לעשות רע. ואמר כאן בלשון רבים עמכם. אביכם. היינו ליעקב ואחיו עבדי ה׳ שהיו עמו ואברהם ויצחק אב לכולן בשביל שרצה להתפאר שאינו ירא מעבדי אלהי אברהם ויצחק ובידו לעקור את הכל. אך מטובו אינו שואל אלא דבר אחד הוא התרפים אכן באמת היה לבן ירא בלבו מפני אזהרת אלהים ע״כ לא מצא ידיו לעשות רע: ל״א:תתפ״ו א׳ הלך הלכת כי נכסף נכספתה לבית אביך. הודה לו שזה אינו חושדו שעיקר הבריחה יהיה כדי לגנוב כליו שהרי לא היה סך רב שיהא כדאי לפניו יציאה ממקום מאושר כ״כ. אלא הבריחה היתה כי נכספת לבית אביך ודרך אגב חושדו שגנב ג״כ. אבל למה גנבת את אלהי. בלי שום תועלת בבית אביך. נמצא שהאשימו על שהוא מכיר כי שונא את בנותיו. ועל גניבה. וביחוד גניבת התרפים שהוא רק להכעיס ולצער: ל״א:תתפ״ז א׳ כי יראתי. היא תשובה ניצחת גם על הנשים גם על החשד של גניבה. אחר שירא שיגזול בנותיו מעמו שאוהבן כנפשו. היה מוכרח להעלים. אע״ג שהכין עצמו לבריחה מכמה ימים קודם. ולא השיב יעקב האמת כי הבנות בעצמן זרזוהו לכך שלא רצה לגרום תרעומת עליהן: ל״א:תתפ״ח א׳ עם אשר וגו׳ הכר לך מה עמדי וקח לך. היינו משאר כלי הבית לא היה יעקב בטוח כ״כ ואולי איזה עבד או שפחה לקח איזה כלי בלי ידיעתו. ואם תכיר קח לך. אבל על אלהיו הקפיד גם הוא דאם אחד מבני ביתו לקח הרי בדעתו לעבוד ע״ז בבית יעקב מש״ה לא יחיה: ב׳ ולא ידע יעקב וגו׳. לא עלה על לבו שהיא גנבתם לאיזה תכלית אחר ולא בשביל ע״ז ח״ו: ל״א:תתפ״ט א׳ ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל. דאע״ג דכתיב תחלה באהל לאה ואח״כ באהל שתי האמהות מ״מ המעשה היה להיפך שתולין דבר מקולקל בקטן תחלה. מש״ה תחלה חשד ליעקב יותר. ואח״כ להשפחות ואח״כ הלך לאהל לאה ובאחרונה הלך לאהל רחל. ובין כה וכה היתה יכולה רחל להשים את התרפים בכר הגמל. ומש״ה סיפר הכתוב כ״ז. השגחה פרטית שהיתה בזה. שאלו נמצא התרפים מלבד שנתביישה מי יודע מה שהיה עושה: ל״א:תת״צ א׳ וימשש לבן וגו׳. הכל בשביל התרפים. כמו שמפרש המקרא ויחפש ולא מצא את התרפים: ל״א:תתצ״א א׳ אל יחר בעיני אדוני. אין משמעות יחר כעס אלא במקום דכתיב אף אצלו. ויחר אף יעקב וכן הרבה. משא״כ ויחר לדוד על אשר פרץ ה׳. ויונה הנביא אמר היטב חרה לי. ולא כעסו על הקב״ה. אלא משמעות חרון הוא. כמש״כ לעיל ד׳ ו׳. שהוא ל׳ קדחת ורתיחה. ובאשר השם עין ומביט על הדבר הרבה מרתיח את עינו. ולבן הביט הרבה על ישיבת רחל באשר היה קשה לו הדבר וחששה שלא יחפש מושבה. ע״כ אמרה אל יחר בעיני אדוני. כלומר אל יביט כמתפלא הרבה ע״ז כי לא אוכל וגו׳ ולא הביט יותר: ל״א:תתצ״ב א׳ ויחר ליעקב. גם כאן אינו מלשון כעס. וגם קשה הלשון וירב בלבן. וירב את לבן מיבעי כמו ריבך ריב את רעך. או עם לבן. וכן אינו מובן לשון ויען יעקב. כי בכ״מ דכתיב עניה מורה שהקדימו איש בדברים כמש״כ בס׳ שמות ט״ו כ״א ובכ״מ. אלא יעקב היה סובל ושותק אלא מצטער בפ״ע על החשד שחשדהו לגנב. ולא היה מדבר עמו מאומה מרוב צער וחרון. אבל לבן רצה לכרות עמו ברית שלום וזה א״א בלי תוכחה כמבואר במ״ר פ׳ וירא כל שלום שאין עמו תוכחה כו׳ ע״כ התקוטט לבן עמו ומשכו ליעקב לריב עמו ולדבר את כל לבו מש״ה כתיב וירב בלבן ע״י פעולת לבן רב עמו: ב׳ ויען יעקב. על דברי לבן: ג׳ מה פשעי. בזדון: ד׳ מה חטאתי. אפי׳ בשגגה שגם זה היה עול ואם לא נשמר הצאן יפה שהרי היה שומר שכר. וא״כ היה מקום לחשוד שאיני חושש על ממון אחרים וממילא נחשד אני גם על גניבה אבל מה זה חטאתי: ל״א:תתצ״ג א׳ שים כה. אולי אתה תאמר שהוא שלך ואני מכחיש ע״כ שים נגד אחי ואחיך: ב׳ ויוכיחו בין שנינו. האמת הדבר אם הוא שלי או שלך. שהיה ניכר בין כלי ישראל בין כלי עובד כוכבים. ועתה הוסיף לחקור היאך עלה ע״ד לחשדו שגנב. כי זה אינו אלא או מצד שרואין בנחשד קלות בממון חבירו כדאיתא בב״מ דכ״ד א׳. או מצד שהחשדן גנב וכאשר יבואר: ל״א:תתצ״ד א׳ זה עשרים וגו׳. מוכיח צדקו עד שאין מקום להיות נחשד: ב׳ ואילי צאנך. שלא היה נהוג לאכול נקבות שמולידות. אבל אילים שלא נצרך כ״כ היה נהוג לאכול. אבל אני לא אכלתי: ל״א:תתצ״ה א׳ טרפה. מארי וזאב. שאין על השומר ללחום עמהם אפי׳ כשרואה כדאיתא פ׳ הפועלים. ב׳ מ״מ אנכי אחטנה. הייתי מחויב בדבר שלא יטרוף שהיה נלחם ומציל מבין שיניהם: ג׳ מידי תבקשנה. אם לא הייתי בשעת מעשה ונטרף הייתי משלם: ד׳ גנבתי יום. היינו לסטים מזוין: ה׳ גנבתי לילה. כמשמעו. והנה בלסטים מזוין הדין בכל ש״ש דאפי׳ על בעידנא דעיילי אינשי חייב. ומכש״כ בגניבה ממש. אבל בארי וזאב. אם על בעידנא דעיילי אינשי פטור ואני שלמתי על טריפה כמו גנבתי יום וגנבתי לילה. מכ״ז הוכיח כי נזהר בצאנו יותר משארי ש״ש. מכש״כ שאין מקום לחשוד אותו על גניבה: ל״א:תתצ״ז א׳ זה לי. מה שנוגע אלי בביתך הוא להיפך והזכיר לו זאת להגיד כי החשד בא בשביל שהוא בעצמו איש עול ומרמה ע״כ הוא חושד בכשרים וכדאיתא בפ״ב דקידושין כל הפוסל במומו פוסל ובמ״ר פ׳ אחרי למדו דשמשון היה נזהר הרבה בשבועה ממה שהאמין את אחרים על שבועה דמי שהוא מיקל בדבר און חושד את הכל שגם הם מקילים בזה: ל״א:תתצ״ח א׳ אלהי אבי אלהי אברהם. המשגיח להצליחני: ב׳ ופחד יצחק. כח דינו שאינו יכול לראות עולה: ג׳ את עניי. ע״כ ראה אלהי אברהם: ד׳ את יגיע כפי. ע״כ ראה פחד יצחק גודל העול. ואמר אלהי אבי אלהי אברהם. נכלל בזה מדת יצחק אביו ממש שמיוחד בפרנסה. ואלהי אברהם הוא לשפע עושר למעלה מדרך הטבע כמו שהיה ביצחק בזכות אברהם כמש״כ לעיל כ״ו ה׳: ל״א:תתצ״ט א׳ הבנות בנותי. לא כמו שאתה חושב שדלקתי אחריך לעשות לך רעה. שהרי הבנות בנותי וגו׳: ב׳ וכל אשר אתה רואה לי הוא. לא כמו שאתה חושב שמששתי לחפש כלי ביתי. שהרי אם הייתי מקפיד ע״ז הרי הכל שלי. אבל איני מקפיד. והמישוש היה רק בשביל התרפים. ועתה שאני בא ודולק כ״כ הוא בשביל. ג׳ ולבנותי מה אעשה וגו׳. שלא תקח אחרות עליהן: ד׳ או לבניהן אשר ילדו. שלא תוריש כל העושר שהוא שלי לבנים אחרים שתוליד מנשים אחרות ויהא כל רכושי לבנים זרים: ל״א:תת״ק א׳ ועתה לכה. לדעת הירושלמי סוכה פ״ד ומדרשים שמות פ״ג ובכ״מ. הה״א שבסוף התיבה לכה מלמדנו שאם אין אתה לא היה כן. ויש לפרש דלבן אמר שעם אחר לא היה סומך על כריתות ברית שלא יעבור. אבל לכה שאתה עובד אלהים. ב׳ נכרתה ברית. בשביל הנשים והילדים: ג׳ והיה לעד וגו׳. נעשה איזה דבר לעד על הברית: ל״א:תתק״א א׳ וירימה מצבה. להקריב עליה. ובזה נעשית דבר מקודש להיות עד מזכיר עון מיפר ברית: ל״א:תתק״ב א׳ ויאמר יעקב לאחיו. פרש״י ע״פ המדרש דלאחיו היינו בניו. דא״א לפרש אחיו כמו לעיל נגד אחי ואחיך. וכן להלן ויקרא לאחיו. שאין ד״א לבקש אנשים חשובים ללקט אבנים לאכילה. אלא ע״כ המה בניו. ועדיין צריך טעם למה באמת לא צוה לעבדיו ושפחותיו לעשות כן. ותו למאי כתיב לאחיו. ולא לבניו. אלא בשביל שהיה בזה הענין מדת יעקב לשבת בטח ושלום עם אנשים. ואע״ג שלבן הקניטו הרבה ובפרט בסוף דבריו אמר כל אשר אתה רואה לי הוא. מ״מ לא חש יעקב לזה וביקש לרדוף אחר השלום ולעשות לגימה לקרב את לבבו. ורצה עוד להרגיל בניו למדה זו הנפלאה. ע״כ צוה אותם ללקט אבנים לשם כך. ואם היה אומר בני לקטו אבנים לא היה נקלט בלבבם דרך מוסרי בזה ואמרו בלבם כי עושים בצווי אביהם ע״כ קרא אחי לקטו אבנים להגיד יושר מדה זו שגם בלי גזרת אב. יפה לנו לאחוז במדה המישבת לבטח. וע׳ להלן ל״ב כ״ו ומ״ט כ״ד. ובס׳ דברים ל״ג כ״ח: ב׳ ויאכלו שם על הגל. ולא עלה על דעת יעקב לעשות את הגל ג״כ לעד: ל״א:תתק״ג א׳ יגר. מלשון אגירה וקבוץ: ב׳ שהדותא. לא אמר שהדא שהיה במשמע שהיגר הוא העד אלא שהדותא משמעו עדות וא״כ הכונה היגר משמש להעד והוא המצבה כדי שלא יאבד אותו האבן היחידי ע״כ יהי הגל הזה משמשו לעדות: ג׳ ויעקב קרא לו גלעד. ג״כ לאותה כונה ולא אמר גל עדות. משום דעד משמעו בלה״ק שם דבר עדות כדרשת חז״ל בסוטה על ועד אין בה. שני עדים והביאו ראיה מלשון המקרא והוא עד. אבל לבן לא ידע היטב משמעות עד בל״ק. והבין שיעקב רוצה שהגל יהיה ג״כ עד. והחליט הדבר ואמר. ל״א:תתק״ד א׳ ביני ובינך היום. לא כעדות המצבה על ברית הבנות שאין חשש על אותו יום וכמו שפירש לבן בסמוך כי נסתר איש מרעהו. אבל עד הגל יהי בינינו שלא נעשה אחד לרעהו רעה שייך גם היום. ומ״מ עיקר הברית היה לדורות כמבואר בשו״ט תהלים ס׳ ובמד״ש. והובא גם ברבה פ׳ ע״ד אלא שחסר שם בטה״ד: ב׳ על כן קרא שמו גלעד. לא כמו מתחלה שקרא לו גלעד שאינו שמו בעצם אלא בשביל עד. אבל עתה קרא שמו העצמי גלעד: ל״א:תתק״ה א׳ והמצפה אשר אמר. יעקב להיות מצבה. והרימה למעלה כמו סימן לראות מרחוק הוא כדי אשר יצף ה׳ וגו׳. ותיבת אמר משמש למעלה ולמטה אשר אמר יעקב. אמר לבן יצף: ל״א:תתק״ז א׳ ויאמר לבן ליעקב. ביאר בטוב תכלית שני העדים הללו הגל והמצבה: ל״א:תתק״ח א׳ אם אני וגו׳. לזה באו הגל לבדו אבל. ב׳ ואם אתה לא תעבר אלי את הגל הזה. להלחם עמי ועם זרעי: ג׳ ואת המצבה הזאת. בשביל בנותיו. ואמר לא תעבור. כי ידע לבן שיעקב אם ירצה לישא נשים עוד לא יקח מבנות כנען ויבא עוד לארם ליקח אחרת: ל״א:תתק״ט א׳ אלהי אברהם ואלהי נחור. בשביל שבא לעשות ברית השני שחל גם על יעקב גם על לבן. מש״ה הזכיר גם אלהי נחור לומר שאינו חושש שאלהי אברהם יעניש את לבן באשר שאינו מעובדיו: ב׳ וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. הצר ליעקב להודות ללבן על נוסח שבועה שלו. כי באמת אלהי אברהם יעניש גם את לבן. אכן רע בעיניו לומר אלהי אברהם לבד שהוא כנגד כבוד לבן ע״כ נשבע בפחד אביו יצחק שהוא יעניש גם את לבן בדין הקשה שהוא כמדתו וכ״כ הרמב״ן ויש ללמוד מכל הספור כמה יש להזהר בדברים שהרי זה גרם צער ועג״נ לדוד כדאיתא בשוח״ט תהלים ס׳:
תורה תמימה על בראשית פרק-לא
תורה תמימה: ל״א:תת״ח א׳ השדה. תניא, א"ר עקיבא, אוהב אני את המדיים שכשיועצים אין יועצים אלא בשדה, א"ר אדא בר אהבה, מאי קרא, וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה א) טעם הדבר שטוב להתייעץ בשדה פירש"י משום דאמרי אינשי אזנים לכותל, עכ"ל. ולכאורה יש להעיר בהראי' מיעקב דהא י"ל דלכן קרא אותן השדה משום שלא הי' יכול ללכת משם שיבטל ממלאכתו, וצ"ל דהי' יכול להמתין עד הערב עת שובו לביתו, אלא ע"כ דבכונה קראן השדה מפני שטוב להתייעץ בשדה. .(ברכות ח' ב') ל״א:תת״י א׳ בכל כחי עבדתי. חייב הפועל לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכר בזה אף בעוה"ז, שנאמר (ל' מ"ג) ויפרץ האיש מאד מאד ב) ועיין בתוספתא פ"ח דב"מ דאסור לפועל לסגף ולהרעיב עצמו וכן אסור לו לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר עצמו ביום, וכן לקמץ מערך מזונותיו הדרושים לו ובנזיר ס"ב ב' מבואר דאסור לפועל לנדור או לקבל נזירות, וכל זה משום דמחלישים כחו ומבטל ממלאכת בעה"ב, וכל דינים אלה בנויים על יסוד הדין שצריך לעבוד בכל כחו כמו דמצינו ביעקב, עיין עוד מענין זה לפנינו בפרשת ויקרא בפסוק הרע או להיטיב. [רמב"ם פי"ג הי"ז משכירות]. ל״א:תתכ״ח א׳ מטוב עד רע. בשלמא רע ניחא, אלא טוב אמאי לא מלמד שטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים, ומאי רעה היא הכא, דלמא מדכיר לי' שמא דע"ז ג) ר"ל דאסור לגרום לעובד כוכבים שיזכיר שם עבודת כוכבים, דהוי בכלל לא ישמע על פיך (פ' משפטים) כמש"כ שם יעו"ש. .(יבמות ק"ג ב') ל״א:תתל״ט א׳ דרך נשים. אמר רב אשי, כמאן קרו פרסאי לנדה דשתנא – מהכא, כי דרך נשים לי ד) נוטריקון ד' דרך, ש' נשים, ועיין מש"כ לעיל בפ' לך בפ' כי אב המון גוים בענין נוטריקון. וע' בנמוקי רמב"ן מש"כ בבאור לשון זה ומה שכתבנו בזה בפ' מצורע (פ"ו כ"ג) בפ' אשר היא יושבת. .(ע"ז כ"ד ב') ל״א:תתמ״ב א׳ ואילי צאנך וגו'. וכי אילים הוא דלא אכל הא כבשים אכל, אלא מלמד דאיל בן יומו קרוי איל ה) בגמרא כאן איירי לענין גנב עלה ונעשה איל, שאינו קונה בשנוי השם, משום דמעיקרא נקרא איל והשתא נקרא איל. ותוס' כאן כתבו דלענין קרבן בעינן איל בן שתי שנים משום דכתיב מפורש כבש בן שנתו. ובזה יש ליישב מה שמקשים על רש"י דכאן בפסוק זה כתב כלשון הגמרא איל בן יומו קרוי איל, ובפ' שלח בפסוק או לשה בכבשים כתב דכבש בן שנתו מקרי כבש, ואיל אינו נקרא רק בן י"ג חודש ויום אחד, וע"פ חדוש דברי התוס' שהבאנו הדברים מאירים מאד, דבפ' שלח דכתיב גבי כבש או לשה בכבשים, לכן בהכרח לפרש דחלוקין הן, ווהיינו כבש בתוך שנתו ואיל למעלה משנה, משא"כ היכי דכתיב איל לבד כמו הכא, ודו"ק. ובתו"כ איתא כ"פ איל קשה בן שתי שנים, ובאור הדבר דאיל הוא לשון קשה כמו אילי הארץ (יחזקאל י"ז), ועיין יבמות כ"א א', ומאחר דכבש הוא חלש נקרא גם בתוך שנתו, ממילא איל שהוא קשה וחזק מכבש הוא בן שתי שנים, כלומר למעלה משנה וכפירש"י בפ' שלח שם. .(ב"ק ס"ח ב') ל״א:תתמ״ד א׳ הייתי ביום אכלני וגו'. תניא, עד מתי שומר שכר חייב לשמור, עד כדי הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ו) ובגמרא מחלוקת החכמים בענין זה אם כל השומרים [בשכר] חייבים בשיעור זה, וקיי"ל דכולם חייבין, ע"פ הסברא דיכול השוכר לומר להכי יהבי לך אגרי לנטורי לי נטירותא יתירתא, וע' בחו"מ סי' ש"ג סעיף י"א. .(ב"מ צ"ג ב') ל״א:תתמ״ז א׳ והבנים בני. הבנים בני והצאן צאני, מה הצאן צאני דקנית מנאי אף הבנים בני דקנית מנאי ז) ולולא ההיקש הי' אפשר לפרש הבנים בני משום דבני בנים הם כבנים, ומדאמר הצאן צאני משמע דאל יחס הזכות והקנין הוא מכוין, וע"כ כונתו גם במ"ש הבנים בני שהם הונו וקנינו. .(יבמות ס"ב ב') ל״א:תתנ״א א׳ יגר שהדותא. תניא, תרגום שבתורה מצילין בשבת מפני הדלקה, מאו ניהו תרגום שבתורה – יגר שהדותא ח) ר"ל שאם נשארו אלו בס"ת חייבים להציל בשבת ולא הוי כדבר חול שאסור להציל משום גזירה שמא יכבה, ועיין באו"ח סי' של"ד. .(שבת קמ"ו ב') ב׳ יגר שהדותא. תרגום שכתבו מקרא אינו מטמא את הידים, מאי ניהו – יגר שהדותא ט) ענין טומאת הידים בנגיעה בכתבי קודש, הוא מפני כי בזמן מן הזמנים נהגו העם להצניע אוכלין דתרומה אצל כתבי הקודש, בחשבם שזה קודש וזה קודש יקרבו זה אל זה, והיו יוצאים מכשולים מזה, כי בהיות העכברים מצויין אצל אוכלין נגעו גם בכתבי הקודש והפסידו אותם, ולכן גזרו שכל תרומה שתגע באחד מכתבי הקודש נטמאת והרי היא כשלישי לטומאה, ולא עוד אלא מי שהיו ידיו טהורות ונגע באחד מכתבי הקודש נעשו ידיו שניות ומטמאין את התרומה ואת המשקין. וכה קיי"ל שכל ספר מן התורה או מן כתבי הקודש מטמאין את הידים, וכן תרגום שבעזרא ודניאל הוא מכלל כתבי הקודש, אבל תרגום שכתבו עברית ועברית שכתבו תרגום אינו מטמא את הידים. ומפרש כאן תרגום שבתורה שכתבו מקרא מאי ניהו – יגר שהדותא, והיינו אם כתב כל הפרשה ושינה בהן תיבות אלו וכתבן בלשון עברי – גלעד. הנה כך הבינו מפרשי המשנה בפ"ג ממס' ידים, דענין טומאת ידים בכתבי הקודש הוא סניף והמשך לגזירת טומאת קדשים הנוגעים בכתבי הקודש. ובאמנה לא אדע מה טעם ושייכות לגזירת טומאת ידים בספרים עם גזירת נגיעת אוכלים בס"ת, אחרי אשר כפי הטעם המבואר אין הגזירה שייכה רק באוכלים וס"ת כדי שלא יניחום אצל ס"ת, כמבואר. אבל אני תמה, מי מלל לרבותינו דטומאת ידים בספרים בכלל הוא סניף לגזירת טומאת אוכלין בס"ת, והלא מפורש אמרו בשבת י"ד א', תני, אף ידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה, משום דר' פרנך, דאמר האוחז ס"ת ערום נקבר ערום, א"כ מבואר דטעם וענין אחר הוא גזירת טומאת ידים בס"ת כדי שלא ירגילו לאחוז ס"ת בידים ערומות רק ע"י מפה וכדומה, ונמשכה הגזירה לכל כתבי הקודש. ויש הרבה להאריך בזה, אבל מפני כי לא כאן המקום העקרי בענין זה, לכן באנו רק להעיר, וחכם לב יוסיף דעת. .(מגילה ט' א') ג׳ יגר שהדותא. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, אל יהא לשון סורסי קל בעיניך. שהרי בתורה הוא אמור, ומאי ניהו – יגר שהדותא י) פשוט דלשון סורסי הוא לשון ארמי, וראי' לזה שהביא מדברי לבן שהי' ארמי, ומה שנקרא סורסי נראה משום דסוריא היא ארם צובה וארם נהרים, ולכן נקראת השפה על שם המדינה. וע' ב"ק פ"ג א' וב"ב צ' ב' ובמ"ר כאן הלשון לעולם אל יהא לשון סורסי קל בעיניך, שהרי הקב"ה חלק לו כבוד בתורה ובנביאים ובכתובים וכו'. וכמה קשה הי' לי הדבר ימים רבים איך אנו כותבין גט אשה בלשון בלול מעברית וארמית, והלא קיי"ל גט הנכתב בשתי לשונות פסול, עד שנתיישב לי לפי המבואר כאן דיש קרבת מקום וכבוד בין לשונות עברית וארמית, ולכן אין נחשבות כשתי לשונות מיוחדות, ובאמת גם לולא אלה המלות יגר שהדותא מצינו הרבה תיבות ארמיות בתורה וכמש"כ רש"י בפ' בראשית בפסוק הוא ישופך ראש דהמלה ישופך היא ארמית, וכ"כ רמב"ן בפ' ויצא בפסוק זבדני אלהים שהמלה זבדני היא ארמית, ובפ' ברכה ואתה מרבבות קדש וכן הרבה, ולכן אין לדונם כשתי לשונות נפרדות, והארכנו בענין זה במאמר מיוחד על חקר לשון הקודש, קראנוהו בשם שפה לנאמנים (ווארשוי תרנ"ג), וכאן די בזה. .(ירושלמי סוטה פ"ז ה"ז) ל״א:תתנ״ד א׳ אם תענה וגו'. אם תענה – מתשמיש, ואם תקח – צרות יא) ר"ל אם תקח נשים על בנותי שתעשנה צרות זו לזו. מכאן לתשמיש המטה שנקרא ענוי יב) ר"ל מניעת תה"מ, ונ"מ בזה לענין יוהכ"פ דכתיב תענו את נפשותיכם אסור בתה"מ, ויתבאר זה אי"ה בפ' אחרי. .(יומא ע"ז ב')
הרחב דבר על בראשית פרק-לא
הרחב דבר: ל״א:תתנ״ז א׳ לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו. שתי טענות. א׳. שכל הצאן שילדו נקודים וטלואים ע״פ תחבולה זו גנבה היא. ובאשר בלי תחבולה זו לא הולידו כאלה א״כ אשר לאבינו המה. ב׳ אפי׳ יהא גוף הצאן של יעקב מ״מ כל הכבוד הזה שהשיג במסחור הצאן עבדים ושפחות גמלים וחמורים הוא עולה בפ״ע שמבלה זמנו בעסקיו ואינו שומר את צאן לבן באמונה. ובאמת לא כן היה כמבואר להלן י״ח: ל״א:תתנ״ח א׳ וירא יעקב וגו׳. היה בדעתו להגיד ללבן שרוצה להפטר מעבודתו. שהרי לא היה משועבד לשבת עמו ולעובדו תמיד. אבל כאשר ראה פני לבן רע עמו חשש שע״פ לשה״ר זו יעולל לבן עליו עלילות לגזול בנותיו וכל אשר לו. ולברוח לבית אביו לא היה לו עדיין רשות ע״פ אזהרות אמו כמש״כ לעיל כ״ז מ״ה ול׳ כ״ה. ע״כ בהצר לו והנה ויאמר וגו׳. הורשה מהקב״ה וגם נצטוה לשוב וגם הבטיחו ואהיה עמך: ל״א:תתנ״ט א׳ שוב אל ארץ אבותיך. לא הזהירו לשוב אל בית אביו כ״א אל ארץ אבותיו: ב׳ ולמולדתך. היינו הנהגתו לעבוד את ה׳ בתורה ועבודה ומש״ה בבואו לשכם עמד שתי שנים ומחצה שלא הוזהר על יותר: ג׳ ואהיה עמך. כפרש״י בשם מ״ר דהיינו אחר שישוב והוא מעשו נגד חשש רבקה אמו. והיינו שאמר יעקב בתפלתו ה׳ האמר אלי שוב לארצך וגו׳ אבל מלבן לא הבטיחו: ל״א:תת״ס א׳ אל צאנו. בשעה שהיה אצל צאנו ולא בשע׳ שהי׳ אצל צאן לבן כדי שלא ירגישו רועי לבן: ב׳ כי איננו אלי כתמול שלשום. היינו על הצלחתי ועשרי ויחשוב כמו שבא אלי בעולה. ובאמת ואלהי אבי היה עמדי ה״ז הוכחה שאינו בעולה ודקדק לומר אלהי אבי ולא אבותי כי השגחה פרטית על הפרנסה וברכה במשלח ידים היא מיוחדת ליצחק כמש״כ לעיל: ל״א:תתס״ב א׳ ואתנה ידעתן. בלי שום הוכחה וחקירה הרי אתנה בעצמכם ידעתם: ב׳ כי בכל כחי עבדתי את אביכן. ולא הקלתי אפי׳ בשמירה. וא״כ היאך אעשה עולה בפועל: ל״א:תתס״ג א׳ ואביכן התל בי. מה שנראה שעשיתי עולה ומרמה במקלות הלא אביכן התל בי שהבטיח שישאר בידי הנקודים וטלואים והוא הסיר באותו יום. עוד הוכחה שלא בא עשרי בעול של המקלות שהרי. ב׳ והחלף את משכרתי עשרת מונים. בכל שעה החליף לתנאי אחר. ומ״מ. ג׳ ולא נתנו וגו׳. ופירש יותר. ל״א:תתס״ד א׳ אם כה יאמר וגו׳. כבר דקדקו חז״ל ברבה. מה שלא אמר יעקב אם כה אמר. אלא יאמר. ללמד דאפי׳ החליף התנאי בשעת עבור ורק הקב״ה ידע שיאמר אח״כ כן וילדו וגו׳ הרי דלא המקלות גרמו הקמת התנאי שלא ידעתי בשעת הזווג האיך יאמר אחרי כן אלא ע״כ ויצל אלהים וגו׳. אך השגחתו פעלה כל זאת: ל״א:תתס״ו א׳ ויהי בעת וגו׳. עוד הוכחה שלא המקלות לבד גרמו לזה שהרי ראיתי בחלום שהיה מעשה המלאך בזה וגם אמר כי רואה העול שלבן עושה בהפיכת התנאים ובהסרת הצאן מהחל והסביר כ״ז להן שלא יחשבו גם המה שכל העושר הלז הוא לאביהן כדבר בני לבן. וא״כ כ״ז שהמה בית אביהן יש תקוה שישוב אליו. ומידו יגיע להן ויהי נכסי מלוג משא״כ עתה כשילכו עם העושר אין להן מאומה בזה רק של יעקב המה. ע״כ הסביר להן שודאי כן הוא שהכל שלו: ל״א:תתס״ט א׳ אנכי וגו׳. בא מטענה אחרת כמה נחוץ הוא למהר יציאתו שהרי האל בית אל אשר הצילו בברחו מפני אחיו אמר לו לצאת והזכירו זה השם המורה על הצלה זו כמבואר להלן ל״ה א׳ עלה בית אל וגו׳ לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך. וא״כ כשלא יחוש ח״ו יכול להיות מורדף בלי חשך מעשו. עוד טעם על הנחיצה שאמר לי אשר משחת וגו׳ אשר נדרת וגו׳. והזכירני הנדר להורות אשר הנני נחשב כמאחר נדרי אשר הוא סכנה גם להם שידוע היה מאמר חז״ל בשבת דל״ב בעון נדרים מתה אשתו של אדם: ל״א:תת״ע א׳ ותען רחל ולאה. הקדימה רחל ללאה כבר ידוע מה שאמרו במ״ר. וי״ל עוד שהיא נרגשה ביותר מהזכרת הנדר באשר היא עיקר אשתו ובאמת מתה תחלה ואולי מפני איחור הנדר שנתבקרה פנקסו של יעקב ע״ז כדאיתא בב״ר פ׳ פ״א: ב׳ העוד לנו וגו׳. למה לך הצעת דברים כ״כ בדבר העושר. וכי יש תקוה לנו שאם ישוב העושר לאבינו יתנם לנו בנכסי מלוג והלא אנו רואים כמה התנהג עמנו בדרך זר: ל״א:תתע״א א׳ כי מכרנו. ולא נהג עמנו כדרך הנשואין שכל אב נותן איזה נדוניא לבתו והוא מכרנו כשפחות ולקח כסף הקנין לעצמו. היינו עבודת יעקב בי״ד שנים היא כסף השמירה. היה ללבן לשלם עבור השמירה לבנותיו והוא אכל בעצמו: ל״א:תתע״ב א׳ כי כל העשר וגו׳. עוד טעם שאין לנו לחוש. שאנו חושבים דכל העושר אשר הציל אלהים מאבינו לנו הוא. בשביל שמגיע לנו כדרך הבנות. ומה יהיה אחרינו הלא ולבנינו א״כ מה נ״מ כאשר הנם בידיך. וזה לא חששו שישא יעקב נשים אחרות ויוליד בנים כמו שחשש לבן והשביע ע״ז. שידעו באותו צדיק שלא ישא אשה מבנות כנען: ב׳ ועתה כל אשר אמר אליך אלהים. לענין הצעה השניה אין לך לשום נגד עיניך פחד עשו ופחד הנדר אלא כל אשר אמר אלהים עשה. כי דבר אלהים אין להשיב: ל״א:תתע״ג א׳ וישא את בניו ואת נשיו. לפי הפשט הקדים הבנים להושיב על הגמלים משום בעתותא דגמלים לנשים כמש״כ לעיל כ״ד ס״א. והבנים כבר היו רגילים בהם: ל״א:תתע״ד א׳ מקנה קנינו. שיעקב לא היה עוסק במכירת הצאן וקניית הרכוש שארי חפצים. אלא קנינו בעצמו עבדי סרסרותא. שהיו זבינא חריפא כמש״כ לעיל ל׳ מ״ג ולא כמו שחשבו בני לבן בזה: ב׳ אל יצחק אביו. נכסף לבית אביו: ג׳ ארצה כנען. גם נכספה נפשו לארץ הקדושה והודיע הכתוב כי אע״ג שלא הוזהר אלא לשוב אל ארץ אבותיו מ״מ גם בלי אזהרה נכסף לבית אביו. וכן בלי אזהרה נכסף לארץ כנען שהיא ארץ הקדושה. אלא שלא היה יכול לשוב עדיין: ל״א:תתע״ה א׳ לגזז את צאנו. והוא עת שמחה ומשתה לכל המשפחה כידוע בשמואל א׳ י״ג ובכ״מ. ע״כ הלכו כל אנשי בית לבן מש״ה ותגנב רחל וגו׳. היה שעת הכושר לכך לעשות בביתו כך. והיא עשתה כדי שלא ינחש לבן בהודעו ולא ידע מאומה מאופן הבריחה: ל״א:תתע״ו א׳ על בלי הגיד לו. שלא הגיד לב לבן לו כי יברח יעקב ומש״ה לא נשמר ממנו: ל״א:תתע״ז א׳ ויברח הוא וגו׳. שהרי לא הובטח ע״ז כמש״כ ע״כ הוכרח לעשות תחבולה זו ואע״ג שגם זה לא היה דבר נקל להשהות בדרך הרבה ולא יהא נודע ללבן מ״מ היה בוטח בה׳ שלא יודע לו ע״פ השגחת ה׳ אבל לא כמחשבות אדם בהשגחה המה מחשבותיו ית׳ אלא נודע לו וגם רדף וגם השיגו ומכ״מ הצילו ה׳ . אמנם טוב היה יותר אלו לא הסתיר עצמו מלבן ולא הגיע לגנבת התרפים אשר זה גרם רעה רבה ליעקב: ל״א:תתע״ח א׳ ויגד. ע״י רועי צאן לבן שהיו תחת יעקב: ל״א:תתע״ט א׳ בהר הגלעד. דמתחלה כאשר שם יעקב פניו הר הגלעד היה נטיה מן הדרך לפי שראה לצורך הילדים והצאן שא״א לדפוק אותם בבריחה יותר. ע״כ נטה מן הדרך ועמד לפוש בהר הגלעד אשר הוא יפה למרעה. ומש״ה דבק לבן אותו שם: ל״א:תת״פ א׳ השמר לך פן תדבר וגו׳. לא הזהירו שלא ידבר כלל. דא״כ היה לו לומר השמר לך מדבר וגו׳ ואז ודאי היה לבן מפחד ולא היה מדבר כלל. אלא ה״פ. השמר לך. הזהר בדבר. פן תדבר וגו׳. כשלא תהי נזהר יוכל להיות שתסיים ברע ויהי ריב ומצה. וכן עשה לבן שהשתדל לסיים ברכות ודברי שלום: ל״א:תתפ״א א׳ וישג לבן את יעקב. מתחלה כתיב וידבק אותו אבל לא התראה עמו עדנה. אלא משום שהי׳ נקרא כל המישור הר הגלעד כמבואר בסמוך וכיון שבא לשם אמר הכתוב כי הדביק אותו. אבל בבוקר השיגו ממש: ב׳ תקע את אהלו. כמש״כ שעמד לפוש שם ומש״ה תקע אהלו: ג׳ בהר. ממש אבל לבן היה כגבור לרוץ אורח ולא היה לו אהלים אלא תקע את אחיו. מלשון התוקע עצמו לדבר הלכה. פי׳ קובע דעתו. כך קבע מקומו באותו יום: ד׳ בהר הגלעד. למטה בכל המישור שנקרא הר הגלעד: ל״א:תתפ״ב א׳ ותגנב את לבבי. עוד לא האשימו על הבריחה עד מקרא הסמוך. אבל מתחלה האשימו על הבנות שהראה בזה שאינו מוקירן כלל והנהיג אותן כשבויות חרב להפרד מאביהן בלי ברכה וע״ז האשימו שגנב את לבבו עד כה להראות כי הוא אוהבן ומכבדן. ובאמת אינו כן: ל״א:תתפ״ג א׳ למה נחבאת לברוח ותגנב אתי. האשימו עוד שגנב כליו. והציע מקום החשד. שהרי נחבאת לברוח שהבורח פתאום ובמהירות לא די שאינו נוטל מה שאינו שלו אלא אפי׳ כליו עוזב אחריו. משא״כ המכין עצמו לכך כמה ימים קודם. מחביא כליו לאט לאט. ובשעת הבריחה נוטלן. ובאשר ראה כלי יעקב בשלימות הבין שהיה הדבר כמוס הרבה ימים מקודם וא״כ מסתמא ותגנב אתי. שגנבת גם כלי ביתי. ב׳ ולא הגדת לי ואשלחך וגו׳. שלא תאמר שהכונה לכך היה משום כלי עצמו הרי אם היית מגיד לי ואשלחך. ג׳ בשמחה. והיית נוטל כליך במתינות וע״כ היתה ההכנה משום גניבה: ל״א:תתפ״ד א׳ ולא נטשתני. מלשון תשמטנה ונטשתה ונמשך על ואשלחך וגו׳. ולא היית מנטשני לנשק לבני ולבנותי. לעשות לי זה הנחת עכ״פ. משא״כ עתה כשנחבאת לברוח. ב׳ הסכלת עשו. איך לא הבינות שארדוף ואשיג: ל״א:תתפ״ה א׳ יש לאל ידי וגו׳. אלא שאינו חפץ. והוכיח שבידו לעשות רע ואינו ירא מקדושת יעקב שהרי ואלהי אביכם וגו׳. שיקר לבן ואמר ליעקב שהקב״ה הזהירו מדבר כלל. ומ״מ אינו חושש ומדבר. וכך יש בידו לעשות רע. ואמר כאן בלשון רבים עמכם. אביכם. היינו ליעקב ואחיו עבדי ה׳ שהיו עמו ואברהם ויצחק אב לכולן בשביל שרצה להתפאר שאינו ירא מעבדי אלהי אברהם ויצחק ובידו לעקור את הכל. אך מטובו אינו שואל אלא דבר אחד הוא התרפים אכן באמת היה לבן ירא בלבו מפני אזהרת אלהים ע״כ לא מצא ידיו לעשות רע: ל״א:תתפ״ו א׳ הלך הלכת כי נכסף נכספתה לבית אביך. הודה לו שזה אינו חושדו שעיקר הבריחה יהיה כדי לגנוב כליו שהרי לא היה סך רב שיהא כדאי לפניו יציאה ממקום מאושר כ״כ. אלא הבריחה היתה כי נכספת לבית אביך ודרך אגב חושדו שגנב ג״כ. אבל למה גנבת את אלהי. בלי שום תועלת בבית אביך. נמצא שהאשימו על שהוא מכיר כי שונא את בנותיו. ועל גניבה. וביחוד גניבת התרפים שהוא רק להכעיס ולצער: ל״א:תתפ״ז א׳ כי יראתי. היא תשובה ניצחת גם על הנשים גם על החשד של גניבה. אחר שירא שיגזול בנותיו מעמו שאוהבן כנפשו. היה מוכרח להעלים. אע״ג שהכין עצמו לבריחה מכמה ימים קודם. ולא השיב יעקב האמת כי הבנות בעצמן זרזוהו לכך שלא רצה לגרום תרעומת עליהן: ל״א:תתפ״ח א׳ עם אשר וגו׳ הכר לך מה עמדי וקח לך. היינו משאר כלי הבית לא היה יעקב בטוח כ״כ ואולי איזה עבד או שפחה לקח איזה כלי בלי ידיעתו. ואם תכיר קח לך. אבל על אלהיו הקפיד גם הוא דאם אחד מבני ביתו לקח הרי בדעתו לעבוד ע״ז בבית יעקב מש״ה לא יחיה: ב׳ ולא ידע יעקב וגו׳. לא עלה על לבו שהיא גנבתם לאיזה תכלית אחר ולא בשביל ע״ז ח״ו: ל״א:תתפ״ט א׳ ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל. דאע״ג דכתיב תחלה באהל לאה ואח״כ באהל שתי האמהות מ״מ המעשה היה להיפך שתולין דבר מקולקל בקטן תחלה. מש״ה תחלה חשד ליעקב יותר. ואח״כ להשפחות ואח״כ הלך לאהל לאה ובאחרונה הלך לאהל רחל. ובין כה וכה היתה יכולה רחל להשים את התרפים בכר הגמל. ומש״ה סיפר הכתוב כ״ז. השגחה פרטית שהיתה בזה. שאלו נמצא התרפים מלבד שנתביישה מי יודע מה שהיה עושה: ל״א:תת״צ א׳ וימשש לבן וגו׳. הכל בשביל התרפים. כמו שמפרש המקרא ויחפש ולא מצא את התרפים: ל״א:תתצ״א א׳ אל יחר בעיני אדוני. אין משמעות יחר כעס אלא במקום דכתיב אף אצלו. ויחר אף יעקב וכן הרבה. משא״כ ויחר לדוד על אשר פרץ ה׳. ויונה הנביא אמר היטב חרה לי. ולא כעסו על הקב״ה. אלא משמעות חרון הוא. כמש״כ לעיל ד׳ ו׳. שהוא ל׳ קדחת ורתיחה. ובאשר השם עין ומביט על הדבר הרבה מרתיח את עינו. ולבן הביט הרבה על ישיבת רחל באשר היה קשה לו הדבר וחששה שלא יחפש מושבה. ע״כ אמרה אל יחר בעיני אדוני. כלומר אל יביט כמתפלא הרבה ע״ז כי לא אוכל וגו׳ ולא הביט יותר: ל״א:תתצ״ב א׳ ויחר ליעקב. גם כאן אינו מלשון כעס. וגם קשה הלשון וירב בלבן. וירב את לבן מיבעי כמו ריבך ריב את רעך. או עם לבן. וכן אינו מובן לשון ויען יעקב. כי בכ״מ דכתיב עניה מורה שהקדימו איש בדברים כמש״כ בס׳ שמות ט״ו כ״א ובכ״מ. אלא יעקב היה סובל ושותק אלא מצטער בפ״ע על החשד שחשדהו לגנב. ולא היה מדבר עמו מאומה מרוב צער וחרון. אבל לבן רצה לכרות עמו ברית שלום וזה א״א בלי תוכחה כמבואר במ״ר פ׳ וירא כל שלום שאין עמו תוכחה כו׳ ע״כ התקוטט לבן עמו ומשכו ליעקב לריב עמו ולדבר את כל לבו מש״ה כתיב וירב בלבן ע״י פעולת לבן רב עמו: ב׳ ויען יעקב. על דברי לבן: ג׳ מה פשעי. בזדון: ד׳ מה חטאתי. אפי׳ בשגגה שגם זה היה עול ואם לא נשמר הצאן יפה שהרי היה שומר שכר. וא״כ היה מקום לחשוד שאיני חושש על ממון אחרים וממילא נחשד אני גם על גניבה אבל מה זה חטאתי: ל״א:תתצ״ג א׳ שים כה. אולי אתה תאמר שהוא שלך ואני מכחיש ע״כ שים נגד אחי ואחיך: ב׳ ויוכיחו בין שנינו. האמת הדבר אם הוא שלי או שלך. שהיה ניכר בין כלי ישראל בין כלי עובד כוכבים. ועתה הוסיף לחקור היאך עלה ע״ד לחשדו שגנב. כי זה אינו אלא או מצד שרואין בנחשד קלות בממון חבירו כדאיתא בב״מ דכ״ד א׳. או מצד שהחשדן גנב וכאשר יבואר: ל״א:תתצ״ד א׳ זה עשרים וגו׳. מוכיח צדקו עד שאין מקום להיות נחשד: ב׳ ואילי צאנך. שלא היה נהוג לאכול נקבות שמולידות. אבל אילים שלא נצרך כ״כ היה נהוג לאכול. אבל אני לא אכלתי: ל״א:תתצ״ה א׳ טרפה. מארי וזאב. שאין על השומר ללחום עמהם אפי׳ כשרואה כדאיתא פ׳ הפועלים. ב׳ מ״מ אנכי אחטנה. הייתי מחויב בדבר שלא יטרוף שהיה נלחם ומציל מבין שיניהם: ג׳ מידי תבקשנה. אם לא הייתי בשעת מעשה ונטרף הייתי משלם: ד׳ גנבתי יום. היינו לסטים מזוין: ה׳ גנבתי לילה. כמשמעו. והנה בלסטים מזוין הדין בכל ש״ש דאפי׳ על בעידנא דעיילי אינשי חייב. ומכש״כ בגניבה ממש. אבל בארי וזאב. אם על בעידנא דעיילי אינשי פטור ואני שלמתי על טריפה כמו גנבתי יום וגנבתי לילה. מכ״ז הוכיח כי נזהר בצאנו יותר משארי ש״ש. מכש״כ שאין מקום לחשוד אותו על גניבה: ל״א:תתצ״ז א׳ זה לי. מה שנוגע אלי בביתך הוא להיפך והזכיר לו זאת להגיד כי החשד בא בשביל שהוא בעצמו איש עול ומרמה ע״כ הוא חושד בכשרים וכדאיתא בפ״ב דקידושין כל הפוסל במומו פוסל ובמ״ר פ׳ אחרי למדו דשמשון היה נזהר הרבה בשבועה ממה שהאמין את אחרים על שבועה דמי שהוא מיקל בדבר און חושד את הכל שגם הם מקילים בזה: ל״א:תתצ״ח א׳ אלהי אבי אלהי אברהם. המשגיח להצליחני: ב׳ ופחד יצחק. כח דינו שאינו יכול לראות עולה: ג׳ את עניי. ע״כ ראה אלהי אברהם: ד׳ את יגיע כפי. ע״כ ראה פחד יצחק גודל העול. ואמר אלהי אבי אלהי אברהם. נכלל בזה מדת יצחק אביו ממש שמיוחד בפרנסה. ואלהי אברהם הוא לשפע עושר למעלה מדרך הטבע כמו שהיה ביצחק בזכות אברהם כמש״כ לעיל כ״ו ה׳: ל״א:תתצ״ט א׳ הבנות בנותי. לא כמו שאתה חושב שדלקתי אחריך לעשות לך רעה. שהרי הבנות בנותי וגו׳: ב׳ וכל אשר אתה רואה לי הוא. לא כמו שאתה חושב שמששתי לחפש כלי ביתי. שהרי אם הייתי מקפיד ע״ז הרי הכל שלי. אבל איני מקפיד. והמישוש היה רק בשביל התרפים. ועתה שאני בא ודולק כ״כ הוא בשביל. ג׳ ולבנותי מה אעשה וגו׳. שלא תקח אחרות עליהן: ד׳ או לבניהן אשר ילדו. שלא תוריש כל העושר שהוא שלי לבנים אחרים שתוליד מנשים אחרות ויהא כל רכושי לבנים זרים: ל״א:תת״ק א׳ ועתה לכה. לדעת הירושלמי סוכה פ״ד ומדרשים שמות פ״ג ובכ״מ. הה״א שבסוף התיבה לכה מלמדנו שאם אין אתה לא היה כן. ויש לפרש דלבן אמר שעם אחר לא היה סומך על כריתות ברית שלא יעבור. אבל לכה שאתה עובד אלהים. ב׳ נכרתה ברית. בשביל הנשים והילדים: ג׳ והיה לעד וגו׳. נעשה איזה דבר לעד על הברית: ל״א:תתק״א א׳ וירימה מצבה. להקריב עליה. ובזה נעשית דבר מקודש להיות עד מזכיר עון מיפר ברית: ל״א:תתק״ב א׳ ויאמר יעקב לאחיו. פרש״י ע״פ המדרש דלאחיו היינו בניו. דא״א לפרש אחיו כמו לעיל נגד אחי ואחיך. וכן להלן ויקרא לאחיו. שאין ד״א לבקש אנשים חשובים ללקט אבנים לאכילה. אלא ע״כ המה בניו. ועדיין צריך טעם למה באמת לא צוה לעבדיו ושפחותיו לעשות כן. ותו למאי כתיב לאחיו. ולא לבניו. אלא בשביל שהיה בזה הענין מדת יעקב לשבת בטח ושלום עם אנשים. ואע״ג שלבן הקניטו הרבה ובפרט בסוף דבריו אמר כל אשר אתה רואה לי הוא. מ״מ לא חש יעקב לזה וביקש לרדוף אחר השלום ולעשות לגימה לקרב את לבבו. ורצה עוד להרגיל בניו למדה זו הנפלאה. ע״כ צוה אותם ללקט אבנים לשם כך. ואם היה אומר בני לקטו אבנים לא היה נקלט בלבבם דרך מוסרי בזה ואמרו בלבם כי עושים בצווי אביהם ע״כ קרא אחי לקטו אבנים להגיד יושר מדה זו שגם בלי גזרת אב. יפה לנו לאחוז במדה המישבת לבטח. וע׳ להלן ל״ב כ״ו ומ״ט כ״ד. ובס׳ דברים ל״ג כ״ח: ב׳ ויאכלו שם על הגל. ולא עלה על דעת יעקב לעשות את הגל ג״כ לעד: ל״א:תתק״ג א׳ יגר. מלשון אגירה וקבוץ: ב׳ שהדותא. לא אמר שהדא שהיה במשמע שהיגר הוא העד אלא שהדותא משמעו עדות וא״כ הכונה היגר משמש להעד והוא המצבה כדי שלא יאבד אותו האבן היחידי ע״כ יהי הגל הזה משמשו לעדות: ג׳ ויעקב קרא לו גלעד. ג״כ לאותה כונה ולא אמר גל עדות. משום דעד משמעו בלה״ק שם דבר עדות כדרשת חז״ל בסוטה על ועד אין בה. שני עדים והביאו ראיה מלשון המקרא והוא עד. אבל לבן לא ידע היטב משמעות עד בל״ק. והבין שיעקב רוצה שהגל יהיה ג״כ עד. והחליט הדבר ואמר. ל״א:תתק״ד א׳ ביני ובינך היום. לא כעדות המצבה על ברית הבנות שאין חשש על אותו יום וכמו שפירש לבן בסמוך כי נסתר איש מרעהו. אבל עד הגל יהי בינינו שלא נעשה אחד לרעהו רעה שייך גם היום. ומ״מ עיקר הברית היה לדורות כמבואר בשו״ט תהלים ס׳ ובמד״ש. והובא גם ברבה פ׳ ע״ד אלא שחסר שם בטה״ד: ב׳ על כן קרא שמו גלעד. לא כמו מתחלה שקרא לו גלעד שאינו שמו בעצם אלא בשביל עד. אבל עתה קרא שמו העצמי גלעד: ל״א:תתק״ה א׳ והמצפה אשר אמר. יעקב להיות מצבה. והרימה למעלה כמו סימן לראות מרחוק הוא כדי אשר יצף ה׳ וגו׳. ותיבת אמר משמש למעלה ולמטה אשר אמר יעקב. אמר לבן יצף: ל״א:תתק״ז א׳ ויאמר לבן ליעקב. ביאר בטוב תכלית שני העדים הללו הגל והמצבה: ל״א:תתק״ח א׳ אם אני וגו׳. לזה באו הגל לבדו אבל. ב׳ ואם אתה לא תעבר אלי את הגל הזה. להלחם עמי ועם זרעי: ג׳ ואת המצבה הזאת. בשביל בנותיו. ואמר לא תעבור. כי ידע לבן שיעקב אם ירצה לישא נשים עוד לא יקח מבנות כנען ויבא עוד לארם ליקח אחרת: ל״א:תתק״ט א׳ אלהי אברהם ואלהי נחור. בשביל שבא לעשות ברית השני שחל גם על יעקב גם על לבן. מש״ה הזכיר גם אלהי נחור לומר שאינו חושש שאלהי אברהם יעניש את לבן באשר שאינו מעובדיו: ב׳ וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. הצר ליעקב להודות ללבן על נוסח שבועה שלו. כי באמת אלהי אברהם יעניש גם את לבן. אכן רע בעיניו לומר אלהי אברהם לבד שהוא כנגד כבוד לבן ע״כ נשבע בפחד אביו יצחק שהוא יעניש גם את לבן בדין הקשה שהוא כמדתו וכ״כ הרמב״ן ויש ללמוד מכל הספור כמה יש להזהר בדברים שהרי זה גרם צער ועג״נ לדוד כדאיתא בשוח״ט תהלים ס׳:
פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-לא
רשב"ם: ל״ו:תשצ״ג ל״ו:תשצ״ד א׳ עשו לקח את נשיו מבנות כנען – המדקדק יתן לב כי בפ' ראשונה של תולדות יצחק נאמר: יהודית בת בארי החתי. בשמת בת אילון החתי מחלת בת ישמעאל. ובפרשה זו לא הוזכר בת בארי כלל לא שמה ולא שם אביה, אבל אילון וישמעאל אביהן של שתי נשיו הראשונות הוזכרו שהוחלפו שמות הבנות כאשר מצינו בכמה מקומות: בשמת בת אילון נקראת כאן עדה בת אילון ומחלת בת ישמעאל נקראת כאן בשמת. לכן יש לומר יהודית בת בארי מתה בלא בנים אבל בת אילון ובת ישמעאל היו להם בנים המפורשים כאן ואהליבמה בת ענה בת צבעון החוי לקח אח"כ, אחר שהלך לו לשבת בהר שעיר ונתחתן בבני שעיר החוי ככתוב לפנינו, כי אהליבמה היתה בת ענה בת צבעון בן שעיר החורי וגם תמנע פילגש אליפז כתובה שם בבני שעיר. ולפי שאהליבמה אשתו אחרונה הייתה, לפיכך מזכיר אותה ואת בניה בכל הפרשיות האלו לבסוף. ל״ו:תשצ״ה ל״ו:תשצ״ו ל״ו:תשצ״ז ל״ו:תשצ״ח א׳ מפני יעקב אחיו – כי יעקב קנה את הבכורה ודינו היה לירש את יצחק, לכך ישב בארץ מגורי אביו. ל״ו:תשצ״ט ל״ו:ת״ת ל״ו:תת״א א׳ ואלה תולדות עשו – בני בניו. כאשר פירשתי באלה תולדות נח. ל״ו:תת״ב ל״ו:תת״ג ל״ו:תת״ד א׳ ותמנע היתה פלגש – ראיתי בשוחר טוב: ותמנע מחובר גם לפסוק העליון שכן בדברי הימים: צפי וגעתם וקנז ותמנע ועמלק. ואח"כ הוא אומר בבני שעיר: ואחות לוטן תמנע. דוגמת אחות נביות. אחות אהרן כמו שפירשתי. [וכן כאן ויהיו בני אליפז תימן אומר צפו וגעתם וקנז ותמנע]. ב׳ ותמנע היתה פילגש – הראשון זכר מבני אליפז והשני נקבה. ואחות לוטן תמנע. וכמוהו ביהושע ועתה חלק את הארץ הזאת בנחלה לתשעת השבטים וחצי השבט המנשה עמו הראובני והגדי לקחו נחלתם אשר נתן להם משה בעבר הירדן מזרחה. על כורחך פסוק שני חסר ממנו, כי היה לו לומר וחצי שבט המנשה כבר לקחו נחלתם, לפיכך יש לומר כי פסוק זה עולה על סוף הפסוק, שכתוב בו: וחצי שבט המנשה, אף על פי שמדברים הפסוקים בשני חצאי שבט מנשה, לאחד מהם חילק משה ולשני חילק יהושע. ואני שמואל מצאתי פסוק שלישי בדברי הימים דוגמתן במשפחות בני יהונתן בן שאול. ובני מיכה פיתון ומלך ותארע ואחז. ואחז הוליד את יהועדה ויהועדה הוליד את עלמת וגו' ואותה פרשה נשנית וכפולה בתוך דף אחר, תחילת הפרשה אשר נשנית ובגבעון ישבו וסוף הפרשה אלה בני אצל. וכתיב: ובני מיכה פיתון ומלך ותחרע. ואחז הוליד וגו'. בעל כורחך חסר ואחז מפסוק זה שהיה לו לכתוב ותחרע ואחז ואחז הוליד, אלא שתיבת ואחז הוליד עולה על פסוק שלמעלה, כאילו כתוב ובני מיכה פיתון ומלך ותחרע ואחז ואחז הוליד וגו' שכך כתוב בפרשה ראשונה. ל״ו:תת״ה ל״ו:תת״ו ל״ו:תת״ז א׳ כל אלופים שבפרשה משרי עיירות ומשפחות. ואלוף קרח הנזכר בבני אליפז, נראה בעיני שהוא תמנע שמבני אליפז הנזכר בדברי הימים, שהרי בבני אהליבמה יש קרח אחר. ל״ו:תת״ח ל״ו:תת״ט ל״ו:תת״י ל״ו:תתי״א ל״ו:תתי״ב א׳ יושבי הארץ – מתחלה, ובני עשו יירשום, כדתיב באלה הדברים: וישבו תחתם. ל״ו:תתי״ג ל״ו:תתי״ד א׳ ואחות לוטן תמנע – לפי שהיה גדול שבאחיו קורא לה אחות לוטן. וכן: אחות נביות. וכן: מרים הנביאה אחות אהרן. ל״ו:תתט״ו ל״ו:תתט״ז א׳ ואיה וענה – נראה בעיני כך: שמן כופסי ושתי ואף על פי שבדברי הימים כתיב: איה וענה אין לדקדק בכך כאשר כתיב בתורה עוץ וחול וגתר ומש. ובדברי הימים ומשך והמפרש לו' יתירה יש לתמוה מה היה לו לכתוב ו' יתירה בזה יותר משאר בנים, והראיות שמביאים אינן כי אותן ווי"ן שמביאין אינן יתירות ותשב תמר שוממה. פירוש כמו: שבי אלמנה בית אביך כי הישיבה הוא כפל לשון של שוממה והרי הוא כאילו כתיב ותשב בדודה ושוממה. מגערתך אלהי יעקב נרדם ורכב וסוס. כך פירושו. מגערת אלהי יעקב נרדם חיל שונאינו הנזכר למעלה וגם רכבו וסוסיו, כדכתיב: סוס ורוכבו רמה בים. ב׳ הוא ענה – שנזכר בימי משה על שם גבורתו. ג׳ אשר מצא את הימים – הגיבורים או חיות רעות ונצחם. לפי פשוטו אין לדקדק יותר. ל״ו:תתי״ז ל״ו:תתי״ח ל״ו:תתי״ט ל״ו:תת״כ ל״ו:תתכ״א ל״ו:תתכ״ב ל״ו:תתכ״ג א׳ לפני מלך מלך – לפני משה שהושיע את ישראל. כל שרי עם ועם קורא מלך עד דוד. מצאתי ביוסיפון: אחרי אלו המלכים קרוב לארבעים מלכים נקובי שמות זה אחר זה. ל״ו:תתכ״ד ל״ו:תתכ״ה ל״ו:תתכ״ו ל״ו:תתכ״ז ל״ו:תתכ״ח ל״ו:תתכ״ט ל״ו:תת״ל ל״ו:תתל״א א׳ בת מי זהב – אינו מדקדק לפי פשוטו בשמות כל כך. ל״ו:תתל״ב א׳ ואלה שמות אלופי עשו למשפחותם למקומותם – באלופים הללו מזכיר מקצתם של אלופים הנאמרים למעלה בבני עשו. ויש לומר שלבסוף נעשו אלו האחרונים עיקר להיות אלופי עיר ועיר, דכתיב כאן: למקומותם [למושבתם] בארץ אחוזתם. וראיה לדברי שבכל פרשיות בני עשו ובני שעיר והמלכים אשר מלכו עד סוף הפרשה כולה הנם כתובים בדברי הימים ופרשת אלופי בני עשו הראשונה אינה נזכרת שם כלל כי אם אלופי פרשה שנייה לבד.
תולדות יצחק על בראשית פרק-לא
תולדות יצחק: ל״ב:תתקל״ב א׳ וישלח יעקב מלאכים לפניו. היה ראוי שיאמר וישלח יעקב מלאכים אל עשו אחיו שידוע שהמלאכים ששלח לפניו שלחם ולא לאחוריו. והתשובה שהכתוב אמר והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו והמלאכים הם בשמים והיה ראוי שיאמר והנה מלאכי אלהים יורדים ועולים בו. והתשובה שהקב"ה שולח מלאכיו לשמור לצדיקים והיו מלוים ליעקב והולכים עמו וכשהיה בבאר שבע היו עמו מלאכים ממעלה גדולה וכשיצא מבאר שבע ליווהו גם כן אותם מלאכי עליון לפי שהיה עדיין בארץ ישראל אבל כשרצה לצאת מארץ ישראל עלו לשמים ומלאכי' אחרים שאינם מכל כך מעלה ירדו לילך עמו חוצה לארץ ואלו היו עמו כל זמן שהיה עם לבן ועליהם אמר ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב ואומר הנני ויאמר שא נא עיניך וראה כל העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים ועכשו שחוזר לארץ ישראל לבאר שבע חזרו המלאכים שילווהו קודם בארץ ישראל ללוותו בארץ ישראל וזהו שאמר ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים שהם המלאכים גדולי המעלה ועדיין לא הלכו מאתו המלאכים שילווהו חוצה לארץ ולזה אמר ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה פירוש ראובן שהיה אוהב לשמעון ורגיל עמו מאד ועבר זמן שלא ראהו בראותו אותו מיד מכיר אותו אבל אם לא היה רגיל עמו אינו מכירו עד אחר שעה ולפי שהמלאכים שהיו מלוים אותו בארץ ישראל והיו עמו תמיד באו עתה ללוותו בארץ ישראל לזה אמר ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ואם לא יפורש כן לא היה צריך לומר כאשר ראם אלא ויפגעו בו מלאכי אלהים ויאמר יעקב מחנה אלהים זה ולזה אמר ויקרא שם המקום ההוא מחנים פי' שתי מחנות מלאכים מלאכים של חוצה לארץ ומלאכים של ארץ ישראל ועתה היה רוצה יעקב לשלוח מלאכי עליון לעשו מאי זה כת היה ראוי שישלח מאותם שבאו עתה מארץ ישראל ללוותו או מאותם שהיו לפניו חוצה לארץ ראוי שיהיו מאותם שהיו לפניו חוצה לארץ וזה שאמר וישלח יעקב מלאכים לפניו: ל״ב:תתקל״ג א׳ עם לבן גרתי ואחר עד עתה המפרשים לא אמרו בו דבר המתיישב ונראה שאמר כן לפי שהוא חטא לעשו והיה ראוי שישאל מחילה אחר שנה או שנתים ולא יתאחר כ' שנה לזה אמר הטעם לזה שעם לבן גרתי לכן נתאחרתי לשאול בשלומך שמי שהוא שכיר אין ראוי שילך למקום אחר אלא שיהיה לעולם בשכירותו ואפילו אגרת אין ראוי שיכתוב כההוא מעשה דאבא חלקיה שחכמים נתנו לו שלום ולא החזיר להם שלום לפי שהיה שכיר יום ולא יבטל ממלאכתו במ' תעניות. או ירצה עם לבן גרתי והיה קלון לך שאכתוב לך אגרת בהיותי עובד לאחרים ולפי שכל אחי רש שנאוהו אמר ויהי לי שור וחמור. או הטעם שרצה להתחסד בעיני עשו לומר שהוא בעל מדות טובות מאד ושהברכות לא היו ברמאות אלא בתמימות ושהיה מתנחם ממה שעשה וראיה שעם לבן שהיה רמאי גרתי ואחר עד עתה כ' שנה ואיך איפשר שאני רמאי ושהתאחרתי זמן רב עם רשע ועוד כי בביתו היה לי שור וחמור ובודאי ראה בי טובות גדולות אחר שנתן כל כך בשכרי ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך. או ירצה שרצה להסיר ממנו שנאת הברכה והברכה נחלקה לג'. הא' הוה גביר לאחיך לזה אמר כה אמר עבדך יעקב. הב' יעבדוך עמים אני עבדתי לאחרים עם לבן גרתי. הג' ויתן לך האלהים מטל השמים ויהי לי שור וחמור שאינה לא מן השמים ולא מן הארץ: ל״ב:תתקל״ו א׳ ויירא יעקב מאד שמא יהרג ויצר לו שמא יהרוג את אחרים ויאמר בהריגתו מאד אבל בהריגתו את אחרים לא אמר מאד בא להרגך השכם להרגו או ירצה ויירא יעקב מאד לפי שהיה סבה שחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד ויצר לו מצד הכבוד שכבד עשו לאביו. או ירצה ויירא יעקב שמא יהרג ויצר לו שאמר ודאי אחר שבא להרגני כבר מת אבי שנאמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי: ל״ב:תתקל״ז א׳ והיה המחנה הנשאר לפליטה נראה לי שכוונת יעקב בהחלק המחנה שכשילחם עשו עם המחנה האחת ילאה בהלחמו עמהם ויהיה עיף ויגע ואז יבוא המחנה האחר של יעקב שאינם עייפים להציל למחנה הראשון שהוא עיף וזהו לפליטה וזה כדרך הלוחמים שמשימין אורב וכן המחנה הנשאר הוא אורב לפלט ולהציל למחנה שהוא מכה: ל״ב:תתקל״ח א׳ ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם כל המפרשים וגם בגמרא מקשים למה ירא יעקב אחר שהבטיח לו הקב"ה בבית אל ובחרן. ונראה לי שמה שיעקב נתירא הוא לפי שבבית אל הבטיח לו שתי הבטחות גדולות האחת שאמר לו שתי הטבות כמו שאמר ואתה אמרת היטב איטיב עמך. והב' ושמתי את זרעך כחול הים ואלו שתי הבטחות הם הנאמרות בבית אל כשברח מבאר שבע בברחו מעשו ועתה בחרן לא הבטיח לו אלא חצי ההבטחה האחת שמן הבנים לא הבטיח לו כלל ומן הבטחת עצמו לא הבטיח לו אלא החצי שאמר הטבה אחד לבד ולכן נתיירא מן הבנים מאד וגם מעצמו נתיירא שאינו בהבטחה גדולה כמו בראשונה. וחשב יעקב ודאי מה שעכשיו לא הבטיח לי ההבטחות כמו בראשונה אינו אלא לפי שההבטחות שהבטיח לי בבית אל כבר קיים אותם הקב"ה בשבמקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות ולכן עתה ירא אנכי ואיני ירא שיעקור את הכל רק קצתו אחר שההבטחה אינה כל כך גדולה כבראשונה וזהו שאמר ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק ה' האומר אלי עתה כשיצאתי מחרן לשוב לארץ אבותי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיב' עמך הטבה אחת לבדה ולא שתי הטבות וגם לא הבטח' לי מן הבנים וזהו קטונתי פירוש הבטחות מועטות עתה. והטעם שלא הבטחת לי הבטחות בשלימות כמו בבית אל לפי שההבטחות שבבית אל כבר קיימת אותם בחסדים שעשית עמי כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות וזהו קטונתי כלומר נתקטנו הבטחותי עתה בחרן שלא היו שתי הבטחות כמו בבית אל אלא אחת וגם אותה היתה הבטחה קטנה שמשתי הבטחות של בית אל לא נשאר עתה אלא האחת מהן וגם אותה האחת חציה כשאמרת ואיטיבה עמך הרי שמאותם שתי הבטחות השארת חצי האחת וזהו קטונתי עתה מהבטחות כלומר הבטחה קטנה הבטחת לי ולא ב' הבטחות כראשונה לפי שכבר קיימת הבטחה אחת וחצי האחרת בשבמקלי עברתי את הירדן לכך אני צריך להתפלל הצילני נא מיד אחי כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני ולא לגמרי לא אב ולא כל האמהות רק אם אחת על בנים. ותדע למה אני ירא לפי שבבית אל הבטחת לי שתי הבטחות ועתה לא הבטחת לי אלא חצי הבטחה שבבית אל אמרת היטב איטיב עמך הרי אחת בשלימות. ועוד הבטחה בבית אל ושמתי את זרעך כחול הים ועתה לא אמרת לי כלל מן הזרע ולכן אני ירא ואני צריך תפלה ואין זה דרך רז"ל שאמר שמא יגרום החטא ולא כרש"י שאמר נתמעטו זכיותי ולא דרך הרמב"ן שאמר איני כדאי אלא קטונתי מהבטחות: ל״ב:תתקל״ט א׳ קטונתי מכל החסדים כתב רש"י נתמעטו זכיותי על ידי חסדים ואמת שעשית עמי לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו. וכתב הרמב"ן ואינו נכון כי אמר אח"כ ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים ומה יועיל הבטחון ההוא אם גרם החטא אח"כ ועוד כי הזכיר יעקב שתי הבטחות שהבטיחו הקב"ה בבית אל ובחרן והזכיר תחלה מה שאמר לו בחרן ואמר ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך והוא מה שנאמר לו בצאתו מבית לבן שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך ואח"כ לא הטיב לו בכל החסדים ובכל האמת האלה שיתמעטו זכיותיו על ידיהם עכ"ל. ונוכל להשיב לקיים דברי רש"י שהקושיא הראשונה אינה צודקת שרש"י נשמר ממנה במה שפירש היטב איטיב עמך היטב בזכותך איטיב בזכות אבותיך וכוונתו לומר אני שואל הצלה בזכותי ואם לא יועיל מצד החטא אני שואל בזכות אבותי שהבטחתני בו שכן אמרת היטב איטיב עמך וא"כ אע"פ שזכותי לא יועיל זכות אבותי שהבטחתני בו יועיל והצילני בו. גם הקושיא השנית לא יצדק על רש"י בפי' שנפרש ברש"י ונבין לשונו בשנקשה שרש"י נכנס באחת ויצא באחרת אמר בראשונה נתמעטו זכיותי ואח"כ יצא בלכלוך שאמר משהבטחתני נתלכלכתי בחטא והול"ל שמא משהבטחתני נתמעטו זכיותי ועוד שבאמרו נתמעטו זכיותי נראה שלא היה בו חטא אלא שהיה חסר מזכיות ובאמרו נתלכלכתי בחטא נראה שלא די שלא נתמעטו זכיותיו אלא שהיה חוטא. והתשובה שכוונת רש"י שיעקב ידע שאע"פ שלא יהיו לו זכיות כל עוד שלא יחטא לא יענש ולז"א יעקב אני מאותה ההבטחה האחת שהיתה בבית אל נתמעטו זכיותי בחסדים עד שאם הייתי עושה עון אחד לבד אענש עליו שאם לא היית עושה לי חסדים אע"פ שהייתי עושה עון אחד הייתי מכופר בזכיות או אהיה נתלה עליו ולא אענש על העון אבל עכשיו נתמעטו זכיותי על ידי חסדים שעשית עמי מההבטחה הראשונה עד האחרונה באופן שאם עשיתי חטא קטן לבד אחר יציאתי מחרן ראוי שאענש לכך אני ירא שמא משהבטחתני עשיתי חטא ואין לי זכות לכפר אותו העון או לתלותו וזהו כוונת רש"י א"כ מאי קשיא לך מה היטיב לו אחר ההבטחה שאמר לו בחרן שוב לארצך ולמולדתך ואיטיב' עמך לשיאמר קטונתי אינה קושיא שרש"י כוונתו הוא שמההבטחה הראשונה שבבית אל נתמעטו זכיותיו בחסדים שעשה לו אחריה ומה שהיה ירא עכשיו הוא שאחר ההבטחה שבחרן נתלכלך בחטא לא שעשה לו חסדים אח"כ אלא שהר"מ מקשה שיעקב הזכיר שתי הבטחות והזכיר תחלה אותה של חרן ואמר ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך ועליה אמר קטונתי נתמעטו זכיותי ע"י חסדים ומאותה הבטחה של חרן לא הטיב לו זו אינה קושיא שאמת הוא שלא הטיב לו בחסדים אחריה אבל שמא נתלכלך בחטא אחריה וישוב הפסוקים כן ה' האומר אלי בחרן שוב לארצך ואיטיבה עמך ואני ירא אחר אותה הבטחה נתלכלכתי בחטא וזאת היראה היא לפי שאחר ההבטחה הראשונה שבבית אל קטונתי שנתמעטו זכיותי מאז ועד עתה שאם לא יתמעטו זכיותי ע"י חסדים לא הייתי ירא מהחטא אם עשיתי אחר הבטחת חרן. וא"ת הנה אמר קטונתי סמוך לאיטיבה עמך שנראה שאחר ואיטיבה נתמעטו זכיותיו אינה קושיא שהרי לכלוך החטא אינו בפסוק אלא בכח שמאחר שנתיירא אינו אלא לפי שנתלכלך אחר שהובטח ואנו רואים שנתיירא ומאחר שהוא בכח ישים אותו רש"י בכל מקום שירצה ולמה נשים הלכלוך אחר פסוק קטונתי ולא נשימנו קודם פסוק קטונתי שאחר שהוא בכח יוכל לבוא בסמוך עם ואיטיבה עמך ואמר אמת שאמרת ואיטיבה עמך בחרן ולא עשית עמי חסדים אחר אותה ההבטחה אבל שמא חטאתי אחריה ומצד אחר אחר ההבטחה הא' שבבית אל קטונתי שנתמעטו זכיותי ולכן אני ירא אבל אפילו שלא יועיל לי הבטחת ואיטיבה עמך שבחרן שמא חטאתי אחריה אבל אתה אמרת בהבטחה שבבית אל היטב איטיב היטב בזכותך איטיב בזכות אבותיך אע"פ שלא יועיל הבטחתי של היטב מצד החטא אבל הבטחת איטיב שהיא בזכות אבותי יועיל לעולם אפילו נתלכלכתי ובזה צדקו דברי רש"י ואין עליו קושיא כלל ועוד שהרמב"ן עצמו אמר זה לשונו והיה מתיירא אולי אפילו משיצא מלבן חטא בבאו בברית עם לבן עובד ע"ז או בדבר אחר ושגיאות מי יבין. ועוד קשיא לי על מה שאמר הרמב"ן והנה אחרי כן לא הטיב לו בכל החסדים ובכל האמת האלה שיתמעטו זכיותיו על ידיהם והנה עשה לו חסדים שהמקיים הדבר יש לו חן וחסד כמי שעשאו וכן ארז"ל כל דיין שדן דין אמת לאמתו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית לפי שהקב"ה בראו וזה מקיימו. וכן בנדון שלפנינו הקב"ה הטיב לו בחסדים מהבטחה הראשונה עד ההבטחה האחרונה והיה איפשר אחרי צאתו מחרן שיאבד כל נכסיו אחר שאמר לו ואיטיבה עמך ולא אבד אותם והרי עשה לו חסדים שלא אבד אותם וכל שכן שלבן יצא לגזול ממנו בנותיו וכל נכסיו כמו שאמרו ולבן בקש לעקור את הכל ויעקב אמר ללבן עצמו כי יראתי כי אמרתי פן תגזול את בנותיך מעמי וכ"ש הצאן כמו שאמר והצאן צאני שחשבם שהיו שלו. ועוד הרבה חסד עשה עמו שדבר הקב"ה או מלאכו ללבן הרשע כדי לעשות טובה ליעקב כמו שאמר ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה ויאמר לו השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע ואמר יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלהי אביכם אמש אמר אלי וגו' שודאי כוונתו היתה לגזול בנותיו וכל נכסיו ואולי גם בגופו רצה להזיקו: ל״ב:תתקמ״ב א׳ ויקח מן הבא בידו י"א עופות דורסים ובלעז אסטורי"ש שמביאים ביד וירצה מן הבא בידו של עשו שהיה יודע ציד מזה עצמו נתן לו ועזים מאתים. או יאמר מן העדר הבא בידו שאדון העדרים נותן כל העדרים לעבדיו לכל אחד עדר אחד והעדר הנבחר רועה הוא עצמו לז"א מן העדר הבא בידו מנחה. ובזה הענין יש ספקות: הספק הא' למה לא דבר הקב"ה עם עשו בחלום כמו שדבר עם אבימלך ולבן ויאמר לו השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע ולא יהיה לו צורך לדורון ולא למלחמה ולא לתפלה. ועוד שהקב"ה חס על ממונם של ישראל ואיך לא חס על ממונו של יעקב שהרויח אותו בטורח גדול הייתי ביום אכלני חורב וגו' ולא הצילו מעשו בלא שיתן מנחה: הספק הב' כמו שאנו אומרים בבכורים ארמי אובד אבי שלבן בקש לעקור את הכל למה אין אנו אומרים עשו בקש לעקור את הכל. התשובה לראשונה שהמלאך דבר לאבימלך שהיה צדיק ולא רצה לדבר לעשו שהיה רשע ועשו יותר רשע מלבן ועוד שכפי רשעתו ושנאתו עם יעקב לא יועיל ואף על זה יש להקשות היה ראוי שינגע אותו נגעים כמו לפרעה אם לא רצה לדבר עמו בעבור רשעותו ולהשיב לשתי אלו הספקות נקשה עוד ספקות: הספק הג' כשלא היה צריך למלאכים באו לבקרו וללוותו ובשעת הצורך ברחו ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו וגם כשאמרו וגם הולך לקראתך ות' איש עמו ויירא יעקב מאד ויצר לו אז היה השעה שיפגעו בו מלאכי אלהים ויאמר מחנה אלהים זה: הספק הד' מדוע לא התפלל יעקב שיצילהו מלבן כמו שהתפלל שיצילהו מעשו אחר שלבן בקש לעקור את הכל: הספק הה' מדוע לא הבטיח הקב"ה לאברהם וליצחק בדרך אשר הם הולכים שיצילם מיד הרשעים שייראו מהם שיהרגום ויאנסו נשותיהם באברהם והרגו אותי ואותך יחיו אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך ועם אבימלך כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי. וביצחק כי ירא לאמר אשתי פן יהרגוני אנשי המקום על רבקה כי טובת מראה היא כי אמרתי פן אמות עליה וכמו שהבטיח ליעקב למה לא הבטיח לאברהם ויצחק: הספק הו' בהבטחות שהבטיח הקב"ה ליצחק לעולם אמר בהם לזכות אברהם שאמר בו והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמע אברהם בקולי ויאמר אנכי אלהי אברהם אביך אל תירא כי אתך אנכי וברכתיך והרבתי את זרעך בעבור אברהם עבדי ובהבטחות שהבטיח ליעקב לא אמר בהם בעבור אברהם ויצחק: התשובה הכוללת לכל אלו הספקות לפי דעתי היא שכל מה שאירע לאבות סימן לבנים וכל ענייני אברהם סימן לגלות מצרים וכל ענייני יצחק סימן לגלות בבל וכל ענייני יעקב סימן לגלותינו זה וכמו שפירשו המפרשים והנה גלותינו זה הוא הרע והמר והארוך מכולם ובזה יתיישבו כל הספקות בהקדמה אחרת שהקב"ה לעולם רצה שיהיה לישראל קטיגור להחזירם למוטב והאויב הגדול והתמידי מיום שנתעברה רבקה עד זמן המשיח הוא עשו שנאמר ויתרוצצו הבנים בקרבה. ובזה הותרה הספק הא' למה לא דיבר הקב"ה עם עשו בחלום ויאמר לו השמר לך מדבר עם יעקב כמו שעשה ללבן אדרבה לא נולד עשו אלא לדבר משפטים ליעקב ולעשות לו רעות וכל יוצאי ירכו. וגם הותר הספק הב' למה לא אמר עשו אובד אבי לפי שמ"ש ארמי אובד אבי ר"ל שארמי בקש להרוג אבי יעקב והקב"ה הצילנו מידו ואיך יאמר עשו בקש להרוג ליעקב בקש ויבקש עד המשיח ועתה היא ההתחלה. וגם הותר הספק הג' כשלא היה צריך למלאכים באו ללוותו ובעת הצורך הלכו מאתו הטעם שישראל מעשיהם יקריבום לש"י או ירחיקום לא המלאכים שבמעשים טובים ינצחו לעשו ולכל המקטריגים. וגם בזה הותר הספק הד' מדוע לא התפלל יעקב שיצילהו מלבן כמו מעשו הטעם שעשו הוא האויב הגדול התמידי לכל ישראל עד המשיח ולכן צריך תפלה אבל לבן לא היה אויב אלא לשעתו ואין צריך תפלה שעיקר תפלת יעקב על ענין עשו היתה לבניו ולכל ישראל העתידים לצאת ממנו. וגם בזה הותר הספק הה' מדוע לא הבטיח לאברהם ויצחק בשעת הסכנה בעבור שעיקר ההבטחות לאבות אינו בשביל עצמם אלא בעבור ישראל העתידים וגלות מצרים וגלות בבל שאברהם ויצחק סימן להם אינם כלום בערך גלות אדום הארוך וא"כ ליעקב שהוא סי' לגלות אדום צריך הבטחות לא לאברהם ויצחק. וגם בזה הותר הספק הו' למה בהבטחת יצחק אמר בעבור אברהם ולא אמר ביעקב בעבור אברהם ויצחק עבדי שישראל בגלות הארוך הזה גלות אדום צריך זכיות גדולות ומעשים טובים ותשובה להיותם בארץ לא להם ולא זכיות האבות כפי אורך הגלות המר הזה הנה כל הו' ספקות הותרו בתשובה אחת. ויתכן להתיר הספק הג' מדוע ברחו המלאכים לעת הצורך לפי שרצה הקב"ה להראותו גדולת הצדיקים שצדיק אחד ינצח למלאך ושגדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת ואם מלאכים יסייעו ליעקב איך יאמר לו שרית עם אלהים. עוד יש ספק מה צורך למלחמת המלאך עם יעקב. התשובה לפי שיעקב גנב ברכה ובכורה ולכן צריך שיריב יעקב עם עשו לראות מי נוצח והדין עם מי בטענות שיש לזה עם זה ועשו א"א לטעון לפי שאין לו טענות שמי שאין לו מעשים אין לו טענה לכן נשים טוען בעדו והוא מלאך שרו של עשו אבל יעקב אינו צריך טוען ולא מלאך שמרע"ה לא רצה מלאך לכן צריך שיריב מלאך עם יעקב ונמצא שבאחד מהם נצח יעקב למלאך ובאחרת נצח המלאך ליעקב בענין הברכה נצח יעקב לפי שהברכה ניתן לאיש כפי שלימותו ומעשיו ולא היו מעשים לעשו ולכן ויברך אותו שם על כרחו הודה על הברכות אבל הבכורה אינה אלא טבעית למי שנולד ראשון ובזה נצח המלאך ליעקב ולכן ותקע כף ירך יעקב פי' שידו אוחזת בעקב עשו שמורה שעשו יצא ראשונה כיון שיד יעקב אוחזת בעקב עשו ולז"א ותקע כף ירך יעקב לפי שיד וכף יעקב היה אוחזת בעקב וירך עשו לכן נצחו ונשאר צולע על ירכו ועכ"ז עשה יעקב הרבה להנצל מזה שאמר הבכורה ברצונו מכרה מהו האונאה שיש בזה שמכרה בנזיד עדשים אני רוצה לפורעה ולכן שלח מנחה גדולה להסיר האונאה ועכ"ז לפי שעדיין לא נתנה נצחו המלאך: ל״ב:תתק״ס א׳ ויזרח לו השמש פירוש הרבה מלחמות נצחו הנוצחים לסבת שבאור היום היו במערב הכת האחרת ויזרח השמש נגד עיניהם ולא ראו איש את אחיו ולפי שיעקב התקין עצמו למלחמה ויחץ את העם אשר אתו לשני מחנות כדי שלא יחשוב יעקב שהשתדלותו הצילו לכן זרח השמש נגד עיניו שיראה שכל השתדלותו אינו כלום לולי ה' שהיה לו וזהו טעם לו שהזריח לו שהשמש כשזורח לכל העולם זורח: ב׳ והוא צולע על ירכו פי' חשב יעקב שמקרירות המים ומקרירות הלילה היה צולע ולא מצד שנגע בכף ירכו וכשזרח השמש ששמש מרפא בכנפיה וראה שלא הועיל אז ראה שהוא צולע ודאי ואם לא יפורש כן למה אמר ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צולע שנראה שקודם שזרח השמש לא היה צולע ורמז לו המלאך בשעשאו צולע שלא יהיה יכול עם עשו אלא בהשתחויות שכן דרך הצולע שנראה שבכל פסיעה שהולך משתחוה ולזה וישתחו ארצה ז' פעמים עד גשתו עד אחיו:
צרור המור על בראשית פרק-לא
צרור המור: ל״ב:תשד״מ א׳ אחר כך אמר וישב לבן למקומו. ויעקב הלך לדרכו. והרצון בזה כי ראוי היה לבן אחר שנראה אליו מלאך בחלום בשביל כבוד יעקב וראה יושר לבבו וטענותיו וכולם צודקות שיכיר האמת ויודה באלהי אמן. אחר שזכה להתדבק ביעקב. וכל זרעו זרע הקדש היה מבנותיו. ולא הועיל לו קסמיו. לכן אמר שלא היה כן אלא ששב לרשעו ולמדרגתו הראשונה בל למד צדק. וזהו וישב לבן למקומו. וכן רמז שישב למקומו שנתבצר לו בגיהנם. ע"ד שאמרו ברעי איוב איש איש ממקומו. איש מביתו איש מארצו לא כתב. אלא איש ממקומו. שנתבצר להם בגיהנם ובזכות שבאו לגמול חסד לאיוב נמלטו. אבל יעקב הלך לדרכו הראוי לו דרך ה' הנאמר באברהם אבינו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'. וכן רמז וישב לבן למקומו ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. אבל כל זמן שהוא מחובר לרשע כביכול השכינה נתפרדה ממנו. כמו שאמרו והשם אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו. אבל כל זמן שהוא מחובר לרשע כביכול לא נדבר עמו: ל״ב:תשמ״ו א׳ ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה. אלה היה לו לומר. למה אמר זה. ואולי רמז זה על מחנה ישראל שהם י"ב כמנין זה. והרצון בזה לפי שעדיין לא נשלמה השורה שלא נולד בנימין להיותם שבטי יה שנים עשר. באו המלאכים להשלים המספר. ולכן כאשר ראם יעקב אמר מחנה אלהים זה למספר שבטי ישראל. ויקרא שם המקום ההוא מחנים. אחד ממחנה שכינה. ואחד ממחנה ישראל. ויותר נכון שיאמר מחנה אלהים זה על השם שנאמר בו זה אלי ואנוהו. הנה אלהינו זה. ואמר זה לפי שאמר למעלה ויפגעו בו מלאכי אלהים שהם מדת הדין. ולכן אמר לשון פגיעה כמו פגע בו. ואולי היה זה שנכנס בברית עם לבן עובד ע"ז ועבר על לא ישמע על פיך. ויעקב נסתכל בהם בראיית העין ובמראה הנבואה. ואחר העיון והשקפה נפלאה הבין שהי' שם ה' של רחמים דבק בהם. לכן אמר מחנה אלהים זה מחנה קיים של רחמים הוא זה. כאומרו הנה אלהינו זה. וזהו כאשר ראם. כי לא היה לו לומר אלא ויאמר יעקב מחנה אלהים זה. אבל כאשר ראם ונסתכל בהם והשיג השגה זו של ה'. וללבן זה דק ככפור אמר זה. לפי שהוא אמר מלאכי אלהים לשון רבים. וידוע שהמלאכים כולם דבקים בשם ה' ושמו בקרבם. כאמרו הנה אנכי שולח מלאך וגו'. ואמר שם כי שמי בקרבו. וכולם יוצאים משם ה' ולכן הם כולם אחדים בפטרונם כי אפילו ישראל נקראו גוי אחד מצד פטרונם ה' אחד. ולכן יעקב כאשר ראם והסתכל בהם ובאחריתם אמר אע"פ שפגעו בי מלאכי אלהים רבים. כולם אחדות אחד יש להם. וזהו מחנה אלהים זה ולא אמר אלהי. ואם כן איך קרא שם המקום ההוא מחנים ל' רבים. אבל היה זה לפי שיש בהם דין ורחמים מצד אלהים הם דין. מצד זה הם רחמים. כי ז"ה הם רמז לי"ב הוויות לכן אמר מחנים לשון רבים. ואין צורך לזה כי לא אמר ויקרא שמם מחנים. אלא ויקרא שם המקום ההוא מחנים. כי מצד המקום שנתגשמו בו היו נראים מחנים. אבל הם מחנה אלהים זה. וכל זה השיג יעקב מצד מעלתו ודבקותו בהש"י. ולכן אמרו בזוהר כי כשיצא מבית אביו שהיה יחידי בלא אשה ובנים. אמר ויפגע במקום שהוא פגע והתחנן במקום. אבל עכשיו שהיו לו י"א שבטים והיה שלם בכל. המלאכים התחננו אליו. וזהו ויפגעו בו מלאכי אלהים. ואל תתמה על זה שהרי כתיב וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו בית אל ימצאנו וגו' ע"כ. ואולי אמר ויפגעו בו כי מצד שהן פגעו בו לפי שכרת ברית עם לבן. ומצד הרחמים שהתחננו בשבילו והתפללו בעבורו שלא כדרכם לפי שהם דין. ולכן אמר ויאמר יעקב כאשר ראם מתחננים. אמר אין אלו מחנה אלהים מצד הדין. אלא מחנה אלהים זה של רחמים. אחר שהתפללו בעדי. וע"ד זה פרשתי הן אראלים צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון. לפי שאראלים הם מלאכי דין ונקמה. ובחרבן הבית צעקו חוץ מדרכם וממנהגם לפי שדרכם לשמוח בדין. אבל מלאכי שלום של רחמים מר יבכיון. וכן בכאן כאשר ראם שהתחננו בעבורו אמר מחנה אלהים זה: ל״ב:תשמ״ז א׳ וישלח יעקב. כבר אמרו בזוהר כי יעקב היה מחזיק באזני כלב עובר. ומה לו לצרה הזאת לשלוח מלאכים אל עשו אחיו. ותירצו כי יעקב היה יודע שעשו אחיו היה מכבד אביו ביותר. וכל עוד שיצחק קיים לא הי' ירא ממנו. ולכן שלח אליו מלאכים. וכן אמרו שעשה זה לפי שראה מלאכי אלהים סביביו. ובזה היה בוטח בהש"י שיחלצהו. כדכתיב חונה מלאך ה' סביב וגו' והוא הנכון. ואולי יעקב עשה זה בהתחכמות גדולה ע"ד שאמרו רז"ל אוקיר לאסיא עד דלא תצטריך ליה. ולכן לא רצה יעקב להמתין עד יבא עשו אלא לשלוח לו מלאכים מארץ רחוקה. להודיעו כי בכל מקום שהוא יושב הוא ברשותו. ושהוא יודע שלא יוכל להציל עצמו ממנו בשום זמן ובשום מקום. והיה רוצה להודיעו שהוא בא אליו אחר שאין לו מנוס מפניו. ולכן אמר ארצה שעיר שדה אדם. וכ"ז התחכמות והשתדלות מאתו כדי שלא לסמוך על הנס. ויצו אותם באיזה סדר ידברו עמו. ושיהיו נזהרים בדבריהם לחלוק לו כבוד. כמי שמדבר עם המלך. ואלו השלוחים היו מעבדיו. ואין צריך בפי' המפרשים שהיו בני הנביאים. ועליהם אמר ויפגעו בו מלאכי אלהים שיצאו לקראתו ומהם שלח. כי עבדיו הרועים לא היו ראוי שיהיו שלוחים ולא ידעו לדבר לפניו. כי זה שקר כי אחר שהיו בני ביתו מגודלים יהיו בדרך המוסר והחכמה. וכ"ש שיש להודות לקבלה שהיו מלאכים ממש. והיו הולכים עם השלוחים להצילם. ולהיות להם לפה. ואמר כה תאמרון לאדוני לעשו לכבדו כאח בכור. כמאמרם ז"ל לרבות אחיך הגדול. ורמז בזה כי הבכורה שמכר לו אינו כלום. ושהוא אדוניו ומשתחוה לו מרחוק כעבד. וכן הברכה שנתן לו אביו הן גביר שמתיו לך לא נתקיימה בו. כי הוא היה עבד ושכיר ללבן. ומשכר פעולתו כ"ב שנה לא היה לו אלא שור וחמור. והוא וכל אשר לו היו מזומנים לעבודתו. וזהו למצא חן בעיניך. וזאת התחכמות גדולה ביעקב. שהיה רומז בדבריו שהיה לו עבד עולם. והיה מודיע לו עם לבן גרתי שהוא אדם רע ובליעל רמאי מכשף והוא ניצל ממנו בחמלת ה' עליו וכן יעשה עמו. וזה על דרך כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים להבהילו. ויפה משלו משל בזוהר לאדם שהולך בדרך ושמע שהיה אדם אחד בא בדרך שאין איש נמלט ממנו והלך לקראתו. וכשפגע בו התחיל משתחוה וכו'. ואמר באנו אל אחיך. ואולי דברו עמו והוא לא השיב לשלוחים דבר. ואולי נתחמם לבבו לפי שיודע בו שהוא איש חכם ובעל תחבולות. ואולי שלח אליו להגיד הדברים הממעטים המקטינים ההם לגנוב דעתו ולא האמין לו. ולכן יצא לקראתו. או ידעו דבר זה מאנשיו שראו אותם אורבים בדרך. וזהו וגם הולך לקראתך הוא באנשיו. כי שלחם בכל הדרכים לחפש אחריו. ואולי עשו סדר שני מחנות. האחת שהיה הולך הוא וגבוריו. ואחרת של שאר העם. ולכן ויירא יעקב מאד וייצר לו מעשו וגבוריו כי לבו כלב האריה. ויצר לו ממחנהו. ולכן ויחץ את העם אשר אתו לשתי מחנות. כמחנות עשו מערכה מול מערכה. ואמר אם יבא עשו בגבורתו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר. כנגד מחנהו לפליטה. לפי שאין בקיאין במלחמה כמוהו. ואולי סידר שני מחנות כנגד שני מחנות של מלאכים שפגעו בו דכתיב ויקרא שם המקום ההוא מחנים. ולפי שהוא אמר מחנה אלהים זה. מחנה קיים כנגד י"ב שבטים שנתחברו עמם המלאכים. וזהו ז"ה שכתבתי למעלה. לכן אמר אם יבא עשו אל המחנה האחת של העברים והכהו. המחנה הנשאר של מחנה אלהים זה הם המלאכים עם בניו שהם זה במספר יהיה לפליטה: ל״ב:תשנ״ג א׳ והתחיל לסדר תפלתו ואמר אלהי אבי אברהם. כלומר החוט המשולש לא במהרה ינתק. וזהו אלהי אבי אברהם. ואמר אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק. וכן ה' האומר אלי והנה אנכי עמך כמו עמהם אני בוטח בו שיושיעני. והטעם בזה קטונתי מכל החסדים כלומר כי ממעוט זה עשני עושני בתחלה כשעברתי במקלי הירדן יחידי בלי כסף ובלי זהב ובלי בנים. והוא עשה עמדי חסדים גדולים. ועתה הייתי לשני מחנות. א"כ ראוי שיצילני מיד אחי. כי אין ראוי למלך הנותן מתנה לעבדו שיחזור ויטלנה ממנו. כמו שאמרה אשת מנוח לו חפץ ה' להמיתנו לא לקח מידינו וגו' וכעת לא השמיענו כזאת. וזהו שרמזו במדרש על פסוק מחלת בת ישמעאל. ג' עונותיהם נמחלים גר שנתגייר והעולה לגדולה ומי שנושא אשה. כי הדין נותן כי אחר שהעלהו האדון לגדולה. אין ראוי שישוב אחור ימינו. וכן אמר יעקב קטונתי כמו שפירשתי. ואולי רמז הצילני נא מיד אחי על מחנה עשו וגבוריו. מיד עשו על מחנה שאר עבדיו. ועכ"ז ירא אנכי אותו כי לבו כלב האריה פן יבא והכני. כאומרו ויירא יעקב מאד ואחר שסידר תפלתו סידר מנחתו. וסדר התפלה. נראה לי שמדברי יעקב ומרע"ה תקנו תפלת עמידה. בדברי יעקב כתיב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק ה' האומר אלי. כנגד אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. שהם הגדול הגבור והנורא. וזה כנגד ג' ראשונות. הצילני נא מיד אחי כנגד האמצעיות שהם שאלת צרכים. ג' אחרונות הם כנגד ואתה אמרת היטב איטיב עמך בברכת הטוב שמך. ושמתי את זרעך כחול הים בברכת שים שלום. בדברי משה כתיב את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ. כנגד ג' ראשונות. אעברה נא ואראה. כנגד אמצעיות של שאלת צרכים. ההר הטוב הזה והלבנון. כנגד ו' אחרונות. רצה כנגד ההר ששם העבודה. וזהו והשב העבודה לדביר ביתך. הטוב הזה כנגד מודים שחותם בה הטוב שמך וכו'. והלבנון כנגד שים שלום. כדכתיב ונתתי שלום בארץ. ואיני רוצה להאריך בזה ואם כי הוא מקום להאריך. ובזוהר אמר שהמתפלל צריך לשאול שאלתו בפירוש. ולכן אמר הצילני נא מיד אחי. ושמא תאמר אח אחר יש לי. מיד עשו. למה כי ירא אנכי אותו: ל״ב:תשנ״ז א׳ ואמר וילן שם בלילה ההוא. לרמוז שחשב שהשי"ת יראה בעוניו ובצערו כמו שראה בראשונה. דכתיב וילן שם כי בא השמש. כי בא חלומו ברוב עוניו והשיבוהו במראה הסולם לפקח צערו. וכן בכאן כשראה עצמו בצער גדול סידר תפלתו וצערו באופן שחשב שהשם יענהו משמי קדשו. ולכן וילן שם בלילה ההוא. ואולי רמז וילן שם שנתרעם שם על הצלחת אחיו. כמו שפירשתי על פסוק וילן שם כי בא השמש. וכשראה שגם בחלומות לא ענהו. התחיל לסדר מנחתו. ויקח בידו מנחה. ויצו את עבדיו כי יפגשך עשו אחי. וזה לאות כי עבדיו היו ערומים בכל חכמה ומוסר ובדרך ארץ. ואין צורך לומר שהיו המלאכים בני נביאים. כי אחר ששם הדברים בפיהם הם יסדרו המנחה ויעשו מאמרו. וכל זה רמיזה לעתיד. כאמרם בב"ר אמר יעקב לפני הקב"ה רבונו של עולם אם יהיו צרות באות על בני לא תביא אותם זו אחר זו אלא הרווח להם מצרותיהם וכו'. ולזה תמצא שרמז בדבריו כל ד' גליות. וזהו ויצו את הראשון לאמר כי יפגשך עשו אחי בגלות ראשון. ויאמר למי אתה. מנחה היא שלוחה וגו'. ויצו גם את השני בגלות שני. גם את השלישי בגלות שלישי. גם את כל ההולכים אחרי העדרים בגלות רביעי. כדבר הזה תדברון אל עשו ותאמרון אליו מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו. ותבקשו רחמים מהשם יתברך שיתן ריוח בין הדבקים. ואמרתם גם הנה עבדך יעקב גם הוא אחרינו. כי בכח המנחות והארנוניות הם נכנסים אחריהם בהיכלי המלכים. וזהו כי אמר אכפרה פניו במנחה. כמו שאמר מתן בסתר יכפה אף ושחד בחיק יכפה חמה עזה. וזהו ותעבר המנחה על פניו כדרך ויעבור ה' על פניו. כלומר שעבר ה' והעביר על מדת הדין שלו. ויקרא ה' שהוא רחמים לרחם על בניו. והוא לן בלילה ההוא במחנה ערוך כאיש למלחמה לראות אם יבא עשו. או שרמז שלן בלילה ההוא במחנה לראות מה ידבר בו ומה ישיב על תוכחתו. ובראותו שלא דיבר אליו השם ולא ענהו בחלומות. אמר אין הדבר תלוי אלא בי. ויקח את ב' נשיו ואת שתי שפחותיו ואת י"א ילדיו אחרון אחרון חביב. ויעבור את מעבר יבוק. אם הוא שם הנהר איך חזר לומר ויקחם ויעבירם את הנחל. אבל הרמז אצלי שיעקב אבינו הראה עצמו בצער גדול כשראה שלא ענהו השם בחלום או בהקיץ להצילו מרעתו. ולכן לקח נשיו ובניו לפניו להתפלל עליהם. ואמר עשה למען יונקי שדים וגמולי חלב שלא חטאו. ואז בתפלתו דבק מחשבתו למעלה בסוד הקשור. וידוע אצלו מהסולם להכניס תפלתו בשער השמים. וזהו ויעבור את מעבר יבוק. ויעבור בסוד ויעבור אברם בארץ. וכן ויעבור ה' על פניו ויקרא שהוא שם המפורש של ע"ב היוצא מפסוק ויס"ע ויב"א וי"ט שיש בכל פסוק ע"ב אותיות והם עולים רי"ו כמנין ארי"ה שאג. וזהו ויעבור ע"ב רי"ו בסוד שמסרו לו אבותיו ובסוד הסולם. ואז בתפלתו עלה למעלה ועבר כל הרקיעים בכוונתו בכח צירוף של ג' שמות שיש בהם י"ב אותיות. והוא שם של אלישע שהוא אהי"ה יהו"ד אדוני שיש בהם י"ב למספר שבטי בני ישראל ועולה מספרם קי"ב שהוא שם אלהי יעקב. יב"ק. כי ביעקב יש יב"ק רמז שאלו הג' שמות של ג' אבות כלולים בו נשאר משמו ע' שהוא שבעים רמז לשם של ע"ב. ורמז לע' סנהדרין שיצאו ממנו וזהו יעקב וזהו יב"ק שהוא בראשי תיבות יעננו ביום קראנו. ובכח זה השם נכנס יעקב בתפלתו לפי שראה עצמו בצרה. וזהו ויעבור את מעבר יבוק: ב׳ ולזה תמצא זה השם רמוז באמרו יענך ה' ביום צרה. אשר לפי דעתי זה המזמור נתקן על יעקב כשהיה בצרה זו ועל בניו שהיו בצרת הגלות. וזהו ישגבך שם אלהי יעקב שהוא הנזכר בסוף המזמור של ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו. ואמר ישלח עזרך מקדש כי הוא הגיע מחשבתו לבית קדשי הקדשים של מעלה. ומציון יסעדך כי מציון אלהים הופיע והמשיך עזרו. יזכור כל מנחותיך שנתת לעשו דכתיב ותעבור המנחה וכן מנחה לעשו אחיו. ועולתך ידשנה סלה. של עזים מאתים וכן פרות מ' יהא צבור כדשן על המזבח. וכן רמז ועולתך ידשנה סלה על מה שאמר במדרש הנעלם על פסוק היא העולה כל המתגאה סופו ליפול באש. כמו שמצינו בדור המבול שנידונו במעינות רותחים שנאמר בחומו נדעכו ממקומם. סדום דכתיב גאון שבעת לחם. וכתיב וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש. וכן סנחריב ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור. ואז"ל כמו שני חוטי אש נכנסו בחוטמיהן וכן אדום המרשעת בגובה לבה עתידה ליפול באש שנאמר הנה על אדום תרד. וכתיב ויהיבת ליקידת אשא. וזהו היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר. וכן בכאן ועולתך ידשנה סלה כי השם יזכור כל המנחות והמסים שלקחו מישראל בגאוה ובוז בענין שבזה ישרפם באש. וזהו ידשנה סלה. ואז יתן לך כלבבך וגו'. נרננה בישועתך שתושיע ליעקב. לפי שהוא סימן לישועת בניו. וזהו עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו כמו שהושיע ליעקב. יענהו משמי קדשו כמו שהושיע ליעקב בתפלתו שעלתה לשמי קדשו. אלה ברכב ואלה בסוסים כמו שכתוב וד' מאות איש עמו רוכבי סוסים כולם. וכן רמז על אדום וישמעאלים אלה ברכב עם אדום ואלה בסוסים עם ישמעאל. ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר דכתיב אלהי אבי אברהם. המה כרעו. רוכבי הרכב ונפלו רוכבי הסוסים. ואנחנו וגומר ה' הושיעה המלך שהוא מלך המשיח יעננו ביום קראינו בזכות יעקב שיש בו יב"ק שהוא שם אלהי יעקב. וזהו ויעבור את מעבר יב"ק בכח תפלתו. ואחר שסידר תפלתו ועבר מעבר יבוק בכח אלו הג' שמות שעולים למספר יב"ק. ויקחם ויעבירם את הנחל. לרמוז שאחר שהתפלל לנכח נשיו ובניו לכוין בהם לקחם מלפניו והעבירם את הנחל ואת כל אשר לו. ויותר יעקב לבדו לרמוז שהתבודד בתפלתו ובמחשבתו לראות אם יתעורר כח השם עליו או מלאכיו יצוה לו להודיעו איך ינצל מעשו. ומיד ויאבק איש עמו הוא סמאל איש יודע ציד איש שדה היה שלוח מהשם לתת לו סימן שהש"י יצילהו מצרתו: ל״ב:תשס״ט א׳ וירא כי לא יכול לו. לרמוז כי כוונתו היתה להפילו בארץ לסימן שיוכל עם בניו. וכשראה אותו חזק ובריא אולם ולא מצא בו עילה ושחיתה. כי היה מסובב מאברהם ויצחק מימינו ומשמאלו. וגופו כברוש רענן שלא מצא בו עון אשר חטא. מלבד כי לפי שלימותו וצדקתו לא היה ראוי לישא שתי אחיות. וזהו ויגע בכף יריכו ובזה ותקע כף ירך יעקב: ל״ב:תש״ע א׳ ויאמר שלחני כי עלה השחר. לפי שסמאל אין ממשלתו אלא בלילה כדרך הגנבים והנואפים. דכתיב ועין נואף שמרה נשף. וכתיב לכו נרוה דודים עד הבוקר. וכתיב אם גנבים באו לך אם שודדי לילה. ולפי שאינו הולך אלא כגנב אמר שלחני כי עלה השחר. והטעם לפי שהוא מדת הדין. ומדת הדין רחוקה מהשם יתברך לפי שהוא רחמים ולא לפניו חנף יבא. ולכן אינו יכול להראות לפני השם לפי שחסד אל כל היום. ואז א"ל לא אשלחך כי אם ברכתני. לא שאל יעקב שיברכהו כי ברכת ה' היא תעשיר. והוא אין בידו לברך. וכ"ש כי היה שונא לו ומבקש רעתו ואיך יברכהו. ואם יברכהו בפיו יברך ובקרבו יקלל. ועוד מי יתן טהור מטמא כמו שאמר בזוהר כתיב הכא כי נגע. וכתיב התם כל הנוגע במת בנפש. מה להלן טמא אף כאן טמא. ואחר שהוא טמא אסור בהנאה. כמו שאמרו ע"ז אסורה בהנאה. והרי הוא אל אחר אל זר הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות הוא טמא הוא מכשול הוא אבן נגף. ועליו נאמר פן תגוף באבן רגלך וא"כ איך היה יעקב רוצה ליהנות ממנו ולקבל ברכתו. ומזה נשמר רש"י ז"ל ואמר כי אם ברכתני תודה לי על הברכות. רצה לפרש שלא שאל ממנו ברכה אלא שא"ל שאחר שהוא שרו של עשו שיודה לו על הברכות שעשו מקנטרו עליהם. ולכן תמצא שלא ברכו אלא ששינה שמו לשון שררה ולא עקבה ורמאות. ולכן כתב הרב ז"ל סופך שהקב"ה נגלה עליך בבית אל והוא יברכך שהברכות מצויות בידו. והנראה בעיני שלא שאל לו ברכה ח"ו אלא ששאל ממנו שיודה איך צדיק מושל ביראת אלהים. ושהוא משועבד לו אחר שהוא ברשותו אינו יכול לילך בלא רשות. כאמרו ויאמר שלחני כי עלה השחר. ואז אמר לו לא אשלחך כי אם ברכתני. ותתן לי הודאה כעבד לאדוניו לאות שאתה עבד לי. והוא כמו עשו אחי ברכה דסנחריב מלך אשור שלא היה שואל מהם ברכה אלא הכנעה והודאה שהם משועבדים לו. וכן בכאן. וזהו לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. בענין שלא יאמרו שהברכות בעקבה ורמאות. ואני מודה כי שרית עם אלהים ועלית עליהם ואני כעבד לך ועם אנשי עשו ולבן. כאן נתן לו סימן שינצל מעשו הרשע. ומה שא"ל ויאמר אליו מה שמך בדרך תימה. כי אחר שראה שלא היה יכול לילך בלא רשותו. תמה ואמר ראיתי אלהים עולים מן הארץ ואיך איפשר כי ילוד אשה ימשול בי. ולכן שאל לו מה שמך שאני רוצה לראות אם אתה אל או אדם. וכשאמר לו לא יעקב יאמר עוד שמך כי אינך אדם אלא אל. ולכן קרא שמו ישראל אחר ששרה עם אלהים. וכל זה לפי שהיה יודע שהקב"ה יקרא לו שם זה מיד. ועוד שאמר ויקרא לו אל אלהי ישראל. ולהורות על מעלות יעקב תמצא ששאל למלאך ואמר הגידה נא שמך. כלומר לא תחשוב שיש לך מעלה עלי כי כמו שאתה שאלת מה שמי כן אני שואל לך מה שמך. ואז א"ל למה זה תשאל לשמי מה תועלת יש לך בשאלת השם. אחר שאני נותן לך הודאה ואני נכנע למאמרך. וזהו ויברך אותו שם כמו שפרשתי: ב׳ ואולי רמז לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. על מה שאז"ל שמלאכי השרת היו מקלסין להקב"ה ואומרים ברוך ה' אל אלהי ישראל קודם שנברא העולם ולא היו יודעים מי הוא. וכשבא אדם הראשון אמרו זהו. אמר להם זה גנב הוא שאכל מן העץ. וכשבא נח אמרו זהו. אמר זה שכור הוא. וכשבא אברהם אמרו זהו. אמר להם גר הוא ר"ל שלא היה לו זכות אבות. וכשבא יצחק אמרו לו זהו. אמר להם זה אוהב שונאי הוא שאוהב לעשו. כשבא יעקב אמרו זהו שאנו מקלסין להקב"ה בשמו שנאמר ברוך ה' אלהים אלהי ישראל. ולכך כשראה המלאך כח יעקב וזכותו א"ל מה שמך שיש לך כח כנגד המלאך. וכשאמר לו יעקב. אמר אינו כך כי לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. כמו שאנו מקלסין להקב"ה בשמך לומר ברוך ה' אלהי ישראל. וכשיעקב שאל לו הגידה נא שמך. א"ל למה זה תשאל לשמי כי אין לנו שם קבע. ולפי שלא ידע שמו והוא לא הגיד לו. אמר שקרא שם המקום פניאל ע"ש המלאך. לרמוז שהם פני האל הדבקים בו. ורמז ג"כ שזה המלאך היה דין מצד פנים של זעם כמו פני ה' חלקם. וז"ש כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי. כלומר נס גדול היה זה לראות אלהים במדת הדין הקשה. ועכ"ז ותנצל נפשי שלא כמנהג העולם. וזה להורות שהשי"ת יציל גופו מעשו הרשע. ולכן אמר ויזרח לו השמש. כי עכשיו היה נעצב אל אחיו ומצטער. ועכשיו שניצל מן המלאך ונתן לו בשורה טובה. אמר שהאיר לו השמש ושמח בלבו והאירו פניו כאור פני מלך חיים אע"פ שהוא צולע על ירכו וכואב ממחלתו. וזהו והוא צולע על ירכו. ולפי שיעקב נצטער על בניו כמו שאמר פן יבא והכני אם על בנים. ועל כן באה אליו הצרה הזאת ויגע בכף יריכו על כן ראוי להם להצטער ג"כ בצרתו. וע"כ לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך. והטעם כי נגע בכף ירך יעקב. ואין זה דרך האמת אלא כמו שכתבתי למעלה שכתבו בזוהר כתיב הכא כי נגע. וכתיב התם כל הנוגע במת בנפש. מה להלן טמא אף כאן טמא וזה הוא שאמרו שם כשראה סמאל כי לא יכול לו לפי שהיה חוט משולש. ויגע בכף יריכו הם יוצאי יריכו נדב ואביהו ודורו של משה. ולכן אמרו שאמר ויאבק איש עמו. ולא אמר ויתחבר או ויתקשר. אלא ויאבק שהוא כמו אבק שאין בו ברכה. כי בעפר יש בו ברכה אבל באבק אין בו ברכה. כמו שאין ברכה בסמאל. ואחר שלא יכול לו נתן עיניו להרע לבניו. וזהו ויגע בכף יריכו. ולכן אמר ויזרח לו השמש ועכ"ז והוא צולע על יריכו שהיה מצטער על בניו שהם נדב ואביהו ועשרה הרוגי מלכות. וכן בכל דור ודור עומד על הצדיקים לכלותם. ולפי שנגע בכף הירך לסימן מה שיעשה בבניו. אמר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. והטעם כי נגע בכף הירך וטמאו. לפי שהוא נקרא טמא כמו שכתבתי:
אבן עזרא על בראשית פרק-לא
אבן עזרא: {א} דברי בני לבן. בנים זכרים היו לו וכן הוא אומר ויתן ביד בניו: {ה} את פני אביכן. ראיתי בפניו שאיננו עמי כתמול שלשום. או ישוב איננו אל פני. כמו פני ה' חלקם: {ז} התל בי. מלה זרה. בעבור היות התי"ו רפה כי עיקרו להדגש כמו ויהתל בהם אליהו דרך לעג: עשרת מונים. מלשון מנה את העם והטעם עשרה במספר. או הזכיר עשרה בעבור היותו סך חשבון: {ח} וזה שאמר עקדים יהיה שכרך. ידוע שהחליף משכרתו לקחת עקדים לבדם וכן פעם אחרת נקדים: {ט} ויצל אלהים. כטעם וינצלו את מצרים ושניהם מגזרת הצילני נא ואם היא מעט רחוק. וזה שאמר יעקב לנשיו גם הוא אמת שראה זה בחלום כי השם יעזרהו לחזק הצאן ולהוליד גם בלא מקלות: {יג} אנכי האל בית אל. טעמו האל אל בית אל וכן ועץ הדעת דעת טוב ורע: {טו} כי מכרנו. כאילו מכרנו שלא עשה כמשפט האבות עם הבנות רק אמר שמור צאני וקח בנותי במשכרתך: {יח} רכש. מגזרת רכוש: {יט} ולבן הלך לגזז את צאנו. שהיה ביד בניו רחוק שלשה ימים כאשר הוא כתוב על כן ויגד ללבן ביום השלישי: התרפים. י"א שהוא כלי נחשת העשוי לדעת חלקי השעות ואחרים אמרו כי יש כח בחכמי המזלות לעשות צורה בשעות ידועות תדבר הצורה והעד שלהם כי התרפים דברו און. ופי' הפסוק איננו כן. והקרוב אלי שהתרפי' הם על צורת בני אדם והיא עשויה לקבל כח עליונים ולא אוכל לפרש. והעד שהתרפים כן. התרפים ששמה מיכל בת שאול במטה עד שחשבו שומרי הבית שהם דוד. והפסוק שאמר אין אפוד ותרפים. יש לו ב' פירושים האחד שאמר אין מלך ואין שר בישראל כי השם לא בחר מלך רק ממשפחת דוד על כן אמר בפסוק השני ובקשו את ה' אלהיהם ואין זבח ומצבה לע"ז. ואין אפוד שהיו עובדי הבעל עושים כדמות אפוד משה על כן אמר אפוד ולא אמר האפוד כמו הגישה האפוד. ואפוד ירד בידו. איננו אפוד שעשה משה ובמקומו אפרשנו בראיות גמורות אם גומר השם עלי. והפי' הב' שלא יעבדו השם ולא ע"ז. והנה התרפים קראם לבן אלהיו. ויש אומרים שרחל גנבתם לבטל עבודת כוכבי' מאביה ואילו היה כן למה הוליכה אותם עמה ולא טמנם בדרך. והקרוב שהיה לבן אביה יודע מזלות ופחדה שאביה יסתכל במזלות לדעת אי זה דרך ברחו: {כ} את לב. לא גנב יעקב כי אם דעתו כי עיקר הדעת בלב: {כד} ויבא אלהים אל לבן הארמי. קודם וידבק אותו ופי' וכבר בא אלהים וכבר הראיתיך רבי' כמוהו. ובא השם לכבוד יעקב: מטוב ועד רע. שתחשוב אתה שהוא טוב לו לא תדבר לו להשיבו: {כה} ולבן תקע את אחיו. עם אחיו: אהל יעקב. מושך עצמו ואחר עמו וכן הוא ויעקב תקע את אהלו בהר ולבן תקע את אהלו עם אחיו בהר הגלעד: {כח} הסכלת עשו. שם הפועל והוא סמוך ויחסר זה או כן: {כט} יש לאל. כח. כמו כגבור אין איל: {ל} נכסוף. שם הפועל מבנין נפעל כמו אם נלחום נלחם בם: ומלת נכספת. כמו התאוית. וכן יכסוף לטרוף: {לב} לא יחיה. רק אהרגנו. ויש אומרים שהי' דרך תפלה על כן מתה רחל בדרך. אם כן יודיענו מי התפלל על אשת פנח ס: {לג} ויבא לבן באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות. שאהל אחד היה לשתיהן. או באהל כל אחת מהן. ואחר כן שב פעם שנית אל אהל לאה והעד ויצא מאהל לאה. גם זה נכון שהיה אהל ליעקב בין אהל לאה ובין אהל רחל. והקרוב אלי שהכתוב אחז דרך קצרה ואיחר להזכיר אהל רחל. וכן היה בא באהל יעקב ואח"כ באהל לאה ואח"כ באהל רחל ואחר כך באהל שתי האמהות. והטעם שבקש באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות ולא מצא כי לא היה שם כלום ובעת צאתו מאהל לאה ובא באהל רחל שהיו התרפים שם כבר לקחתם רחל ושמה בכר הגמל: {לד} וי"מ בכר. כדמות מרדעת והנכון בעיני שכר הגמל כמו שלחו כר מושל ארץ. וכן בכרכרות ומנהג הכר או הרוכב עליו יקרא הכרי. והנה רחל לקחה התרפים ושמה אותם במקום ששם כר הגמל: ותשב עליהם. ולא היתה באהל: {לו} כי דלקת. רדפת וכן ידלוק עני: {לט} אנכי אחטנה. אם היתה טרפה החטא היה עלי ופרעתי כמוה: גנבתי יום. היו"ד נוסף כיו"ד מלאתי. וכן הוא גנובת יום או לילה מידי תבקשני: {מב} ופחד יצחק. יראת יצחק את השם היא הועילתני כי זכות האב תועיל לבן: מ"ם ריקם. נוסף והוא שם. ומצא עם יחיד זכר ונקיבה ועם רבים. וכן מ"ם אמנם. גם חנם: {מג} ולבנותי מה אעשה. הוסיף לבאר וכן ולבנותי אלה מה אוכל לעשות להם: {מה} מצבה. שהציב אותה: {מו} גל. שיגולו שם אבנים עד שהתחברו גם קראה מצפה: {מט} וטעם יצף ה'. כמו ה' יראה. וכן צופה נתתיך: כי נסתר. אנחנו שיהיה כל אחד ממנו רחוק מחברו ולא יראנו השם רואהו: וטעם אשר אמר. שב אל לכן. ויעקב קרא מצפה בעבור שאמר לו יצף ה': {נ} אם תענה את בנותי. אמר הגאון פירושו אם לא תשכב עם נשיך וזאת לשון נכריה לא נשמע כמוהו בכל המקרא ואם היה כמשמעו מה יזיק. והטעם שאל יעשה להם רע ויכריחם על דבר שאין חפיצות בו. ותרגום גלעד יגר שהדות א: {נא} אשר יריתי. הוא ואחיו שירו אבנים מגזרת ירה בים. וירים אל מקום אחד: {נב} לא אעבור. ברית זה הגל כמו עברו חק: וטעם לרעה. לעשות רע ויש אומ' לא תעבור אלי אתה להרע לי גם אני כן. כל אחד אמר ישפוט בינינו אלהי אבותינו ויעקב אמר על אלהי אברהם ולבן אמר על אלהי נחור אבי אביו שהיה עובד עבודת כוכבים. וכן העיד יהושע: {נג} וישבע יעקב בפחד אביו. במי שהיה אביו מפחד ממנו. ויש אומר זה הפחד רמז ליום העקידה ואיננו רחוק:
מיני תרגומא על בראשית פרק-לא
מיני תרגומא: מ״ג:א׳ש״ט א׳ לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ תרגם אונקלוס לְאִתְרַבְרָבָא כו׳ ע״ש פירש״י והרמב״ן פי׳ קצת באופן אחר: מ״ג:א׳שי״א א׳ בִּי אֲדֹנִי תרגם אונקלוס בְּבָעוּ ז״ל הרמב״ן בי אדני לשון בעיא ותחנונים הוא בלשון ארמי בייא בייא לשון רש״י. וזה דבר זר מאוד לסומכו אל מלת לשון טורסי ואינה דומה אליה כי בייא כולה לא תשתנה ולא יאמר ממנה בי. ועוד שהמלה ההיא אינה לשון בעיא ותחנונים כמו שאמר הרב אבל היא לשון צעקה ותרעומות על שבר ועל עיוות דבר כגון מלת אביי בלשון הקודש והיא ידועה בלשון ערב ירגילו אותה בקינותיהם כולן בפתחי הבי״ת ובלשון יון בייא בייא הבי״ת רפה בשוא יאמרו אות׳ על דוחק וצער. ובב״ר מהו סלו לרוכב וכו׳. ועוד לפנינו בפרשת ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני אמר לו יהודה בייא אתה מעביר עלינו שכך אמרת אלינו ואשימ׳ עיני אליו זהו השמת עין וכו׳ ואונקלו׳ שתרגם בי אדוני בְּבָעוּ רִבּוֹנִי לא שהוציא מלת בי מן בעו אבל רדף הענין שהוא בא בכל מקום בענין בקשה עכ״ל. הנה במ״ש כי בייא לא תשתנה וכו׳ אכן הערוך הביא מלת בייא בערך ביאה וזכר כמה מאמרים שנזכר בהן בייא וגם איזה מאמרים שנזכר בהן ביאה ע״ש. וזה שכתב הרמב״ן בשם המדרש בפרשת ויגש אליו יהודה אמר לו יהודה בייא וכו׳ כתב הערוך בזה הלשון ובילמדנו וכו׳ ובויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ביאה אתה מעביר עלינו למה אתה נוטל את בנימין לעבד וכו׳. ודע עוד ביומא דף ס״ט: ויצעקו אל ה׳ אלהים בקול גדול מאי אמר אמר רב ואי תימא ר׳ יוחנן בייא בייא היינו הא דאחריבי׳ למקדשא וכו׳ וז״ל רש״י בייא בייא לשון זעקה וקיבלנא הא דאחריב לבית המקדש מבקשין רחמים שימסר בידם יצר הרע של ע״ז עכ״ל רש״י. ובסנהדרין דף ס״ד. ויזעקו בקול גדול אל ה׳ אלהיהם (נחמי׳ ט׳) ולכך נראה דגם ביומא צריך להיות כך מאי אמר אמר רב יהודה ואי תימא רבי יונתן בייא בייא היינו דאחריבי׳ לביתא וכו׳ וז״ל רש״י בייא בייא בלשון ארמי הוי לשון גנוח וצעק׳ כמו אהה בלשון הקודם היינו האי דאחריב לביתא למקדש והיו מבקשין רחמים שימסר בידם יצה״ר של ע״ז עכ״ל. ואחר הודיע כל אלה מבואר נכון פי׳ רש״י בחומש הנ״ל [ועיין ביבמות דף צ״ז: בייא בייא מאח ופי׳ רש״י שם]:
תרגום אונקלוס על בראשית פרק-לא
תרגום אונקלוס: {א} וּשְׁמַע יָת פִתְגָּמֵי בְנֵי לָבָן דְּאָמְרִין נְסִיב יַעֲקֹב יָת כָּל דִּי לְאָבוּנָא וּמִדִּי לְאָבוּנָא קְנָא יָת כָּל נִכְסַיָּא הָדֵין: {ב} וַחֲזָא יַעֲקֹב יָת סְבַר אַפֵּי לָבָן וְהָא לֵיתוֹהִי עִמֵּהּ כְּמֵאִתְמַלִּי וּמִדְּקַמּוֹהִי: {ג} וַאֲמַר יְיָ לְיַעֲקֹב תּוּב לְאַרְעָא דַּאֲבָהָתָךְ וּלְיַלָּדֻתָךְ וִיהֵי מֵימְרִי בְּסַעְדָּךְ: {ד} וּשְׁלַח יַעֲקֹב וּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה לְחַקְלָא לְוַת עָנֵהּ: {ה} וַאֲמַר לְהֵן חָזֵי אֲנָא יָת סְבַר אַפֵּי אֲבוּכֶן אֲרֵי לֵיתוֹהִי עִמִּי כְּמֵאִתְמַלִּי וּמִדְּקַמֹּהִי וֵאלָהֵהּ דְּאַבָּא הֲוָה בְּסַעְדִּי: {ו} וְאַתִּין יְדַעְתִּין אֲרֵי בְּכָל חֵילִי פְּלָחִית יָת אֲבוּכֶן: {ז} וַאֲבוּכֶן שְׁקַּר בִּי וְאַשְׁנִי יָת אַגְרִי עֲשַׂר זִמְנִין וְלָא שָׁבְקֵהּ יְיָ לְאַבְאָשָׁא עִמִּי: {ח} אִם כְּדֵין הֲוָה אֲמַר נְמוֹרִין יְהֵא אַגְרָךְ וִילִידָן כָּל עָנָא נְמוֹרִין וְאִם כְּדֵין הֲוָה אֲמַר רְגוֹלִין יְהֵא אַגְרָךְ וִילִידָן כָּל עָנָא רְגוֹלִין: {ט} וְאַפְרֵשׁ יְיָ יָת גֵּיתֵי דַּאֲבוּכוֹן וִיהַב לִי: {י} וַהֲוָה בְּעִדַּן דְּאִתְיַחֲמָא עָנָא וּזְקָפִית עַיְנַי וַחֲזֵית בְּחֶלְמָא וְהָא תְיָשַׁיָּא דְּסָלְקִין עַל עָנָא רְגוֹלִין נְמוֹרִין וּפַצִיחִין: {יא} וַאֲמַר לִי מַלְאָכָא דַּיְיָ בְּחֶלְמָא יַעֲקֹב וַאֲמָרִית הָא אֲנָא: {יב} וַאֲמַר זְקוֹף כְּעַן עַינָיךְ וַחֲזֵי כָּל תְּיָשַׁיָּא דְּסָלְקִין עַל עָנָא רְגוֹלִין נְמוֹרִין וּפַצִיחִין אֲרֵי גְלֵי קֳדָמַי יָת כָּל דִּי לָבָן עָבֵד לָךְ: {יג} אֲנָא אֱלָהָא דְּאִתְגְּלֵיתִי עֲלָךְ בְּבֵית אֵל דִּי מְשַׁחְתָּא תַמָּן קָמָא דִּי קַיִּמְתָּא קֳדָמַי תַּמָּן קְיָם כְּעַן קוּם פּוּק מִן אַרְעָא הָדָא וְתוּב לְאַרְעָא יַלָּדוּתָךְ: {יד} וַאֲתִיבַת רָחֵל וְלֵאָה וַאֲמָרַן לֵהּ הַעוֹד (כְּעַן) לָנָא חֳלָק וְאַחֲסָנָא בְּבֵית אֲבוּנָא: {טו} הֲלָא נוּכְרָאָן אִתְחֲשַׁבְנָא לֵהּ אֲרֵי זַבְּנָנָא וַאֲכַל אַף מֵיכַל יָת כַּסְפָּנָא: {טז} אֲרֵי כָל עוּתְרָא דִּי אַפְרֵשׁ יְיָ מֵאֲבוּנָא דִּילָנָא הוּא וְדִבְּנָנָא וּכְעַן כֹּל דִּי אֲמַר יְיָ לָךְ עִבֵד: {יז} וְקָם יַעֲקֹב וּנְטַל יָת בְּנוֹהִי וְיָת נְשׁוֹהִי עַל גַּמְלַיָּא: {יח} וּדְבַר יָת כָּל גֵּיתוֹהִי וְיָת כָּל קִנְיָנֵהּ דִּקְנָא גֵּיתֵי קִנְיָנֵהּ דִּי קְנָא בְּפַדַּן אֲרָם לְמֵיתֵי לְוַת יִצְחָק אֲבוּהִי לְאַרְעָא כְנָעַן: {יט} וְלָבָן אֲזַל לְמִגַּז יָת עָנֵהּ וּנְסִּבַת רָחֵל יָת צַלְמָנַיָּא דִּי לַאֲבוּהָא: {כ} וְכַסִּי יַעֲקֹב מִן לִבָּא דְלָבָן אֲרַמָּאָה עַל דְּלָא חַוִּי לֵהּ אֲרֵי אָזֵל הוּא: {כא} וַאֲזַלּ הוּא וְכָל דִּי לֵהּ וְקָם וַעֲבַר יָת פְּרָת וְשַׁוִּי יָת אַפּוֹהִי לְטוּרָא דְגִלְעָד: {כב} וְאִתְחַוָא לְלָבָן בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה אֲרֵי אֲזַל יַעֲקֹב: {כג} וּדְבַר יָת אַחוּהִי עִמֵּהּ וּרְדַף בַּתְרוֹהִי מַהֲלַךְ שִׁבְעַת יוֹמִין וְאַדְבֵּק יָתֵהּ בְּטוּרָא דְגִלְעָד: {כד} וַאֲתָא מֵימָר מִן קֳדָם יְיָ לְוַת לָבָן אֲרַמָּאָה בְּחֵילְמָא דְּלֵילְיָא וַאֲמַר לֵהּ אִסְתַּמַּר לָךְ דִּילְמָא תְמַלֵּיל עִם יַעֲקֹב מִטַּב עַד בִּישׁ: {כה} וְאַדְבֵּיק לָבָן יָת יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב פְּרַס יָת מַשְׁכְּנֵהּ בְּטוּרָא וְלָבָן אַשְׁרֵי יָת אֲחוֹהִי בְּטוּרָא דְגִלְעָד: {כו} וַאֲמַר לָבָן לְיַעֲקֹב מָה עֲבַדְתָּ וְכַסֵּיתָא מִנִּי וּדְבַרְתָּא יָת בְּנָתַי כְּשַׁבְיוֹת חַרְבָּא: {כז} לְמָה אִטְמַרְתָּ לְמֵיזַל וְכַסֵּיתָא מִנִּי וְלָא חַוֵּיתָא לִי וְשַׁלָּחִתָּךְ פּוֹן בְּחֶדְוָא וּבְתוּשְׁבְּחָן בְּתוּפִּין וּבְכִנָּרִין: {כח} וְלָא שְׁבַקְתַּנִּי לְנַשָּׁקָא לִבְנַי וְלִבְנָתָי כְּעַן אַסְכֶּלְתָּא לְמֶעְבָּד: {כט} אִית חֵילָא בִידִי לְמֶעְבַּד עִמְּכוֹן בִּישׁ וֵאלָהָא דַּאֲבוּכוֹן בְּרַמְשָׁא אֲמַר לִי לְמֵימַר אִסְתַּמַּר לָּךְ מִלְּמַלָּלָא עִם יַעֲקֹב מִטַּב עַד בִּישׁ: {ל} וּכְעַן מֵיזַל אֲזַלְתָּ אֲרֵי חַמָּדָא חַמֵדְתָּא לְבֵית אָבוּךְ לְמָה נְסִבְתָּא יָת דַּחַלְתִּי: {לא} וַאֲתֵיב יַעֲקֹב וַאֲמַר לְלָבָן אֲרֵי דְחֵילִית אֲרֵי אֲמָרִית דִּילְמָא תָנֵיס יָת בְּנָתָךְ מִנִּי: {לב} עִם (נ"י אֲתַר) דִּי תַשְׁכַּח יָת דַּחַלְתָּךְ לָא יִתְקַיַּם קֳדָם אֲחָנָא אִשְׁתְּמוֹדַע לָךְ מָה דְעִמִּי וְסַב לָךְ וְלָא יְדַע יַעֲקֹב אֲרֵי רָחֵל נְסִיבָתְהוֹן: {לג} וְעַל לָבָן בְּמַשְׁכְּנָא דְיַעֲקֹב וּבְמַשְׁכְּנָא דְלֵאָה וּבְמַשְׁכְּנָא דְּתַרְתֵּין לְחֵינָתָא וְלָא אַשְׁכַּח וּנְפַק מִמַּשְׁכְּנָא דְלֵאָה וְעַל בְּמַשְׁכְּנָא דְרָחֵל: {לד} וְרָחֵל נְסִיבַת יָת צַלְמָנַיָּא וְשַׁוִּתִּנּוּן בַּעֲבִיטָא דְגַמְלָא וִיתִיבַת עֲלֵיהוֹן וּמַשִּׁישׁ לָבָן יָת כָּל מַשְׁכְּנָא וְלָא אַשְׁכָּח: {לה} וַאֲמֶרֶת לַאֲבוּהָא לָא יִתְקֵף בְּעֵינֵי רִבּוֹנִי אֲרֵי לָא אִכּוּל לְמֵיקַם מִן קֳדָמָךְ אֲרֵי אֹרַח נְשִׁין לִי וּבְלַשׁ וְלָא אַשְׁכַּח יָת צַלְמָנַיָּא: {לו} וּתְקֵיף לְיַעֲקֹב וּנְצָא עִם לָבָן וַאֲתֵיב יַעֲקֹב וַאֲמַר לְלָבָן מַה חוֹבִי מַה סוּרְחָנִי אֲרֵי רְדַפְתָּא בַּתְרָי: {לז} אֲרֵי מַשִּׁשְׁתָּא יָת כָּל מָנַי מָה אַשְׁכַּחְתָּא מִכֹּל מָנֵי בֵיתָךְ שַׁוִּי הָכָא קֳדָם אַחַי וְאַחָיךְ וְיוֹכִיחוּן בֵּין תַּרְוָנָא: {לח} דְּנַן עֶסְרִין שְׁנִין אֲנָא עִמָּךְ רְחֵלָיךְ וְעִזָּיךְ לָא אַתְכִּילוּ וְדִכְרֵי עָנָךְ לָא אֲכָלִית: {לט} דִּתְבִירָא לָא אַיְתֵיתִי לְוָתָךְ דַּהֲוַת שָׁגְיָא מִמִּנְיָנָא מִנִּי אַתְּ בָּעֵי לַהּ נְטָרִית בִּימָמָא וּנְטָּרִית בְּלֵילְיָא: {מ} הֲוֵיתִי בִימָמָא אֲכַלְנִי שַׁרְבָא וּגְלִידָא (הֲוָה) נָחֵית עֲלַי בְּלֵילְיָא וּנְדַד שִׁנְתִּי מֵעֵינָי: {מא} דְּנַן לִי עֶשְׂרִין שְׁנִין בְּבֵיתָךְ פְּלָחִתָּךְ אַרְבַּע עֶשְׂרֵי שְׁנִין בְּתַרְתֵּין בְּנָתָךְ וְשִׁתְּ שְׁנִין בְּעָנָךְ וְאַשְׁנֵיתָא יָת אַגְרִי עֲשַׂר זִמְנִין: {מב} אִילוּלָא פוֹן אֱלָהֵהּ דְּאַבָּא אֱלָהֵהּ דְּאַבְרָהָם וּדְדָחִיל לֵהּ יִצְחָק הֲוָה בְּסַעְדִּי אֲרֵי כְעַן רֵיקָן שִׁלַּחְתָּנִי יָת עַמְלִי וְיָת לֵיאוּת יְדַי גְלֵי קֳדָם יְיָ וְאוֹכַח בְּרַמְשָׁא: {מג} וַאֲתֵיב לָבָן וַאֲמַר לְיַעֲקֹב בְּנָתָא בְּנָתַי וּבְנַיָּא בְנַי וְעָנָא עָנִי וְכֹל דִּי אַתְּ חָזֵי דִּילִי הוּא וְלִבְנָתַי מָה אֶעְבֵּיד לְאִלֵּין יוֹמָא דֵין אוֹ לִבְנֵיהֶן דִּילִידָן: {מד} וּכְעַן אֱתָא נִגְזַר קְיָם אֲנָא וְאָתְּ וִיהֵי לְסָהִיד בֵּינִי וּבֵינָךְ: {מה} וּנְסִיב יַעֲקֹב אַבְנָא וּזְקָפַהּ קָמָא: {מו} וַאֲמַר יַעֲקֹב לַאֲחוֹהִי לְקוּטוּ אַבְנִין וּנְסִיבוּ אַבְנִין וַעֲבָדוּ דְּגוֹרָא וַאֲכָלוּ תַמָּן עַל דְּגוֹרָא: {מז} וּקְרָא לֵהּ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קְרָא לֵהּ גַּלְעֵד: {מח} וַאֲמַר לָבָן דְּגוֹרָא הָדֵין סָהִיד בֵּינִי וּבֵינָךְ יוֹמָא דֵּין עַל כֵּן קְרָא שְׁמֵהּ גַּלְעֵד: {מט} וְסָכוּתָא דִּי אֲמַר יִסֶּךְ מֵימְרָא דַּיְיָ בֵּינִי וּבֵינָךְ אֲרֵי נִתכַּסִּי גּבַר מֵחַבְרֵהּ: {נ} אִם תְּעַנֵּי יָת בְּנָתַי וְאִם תִּסַּב נְשִׁין עַל בְּנָתַי לֵית אֱנַשׁ עִמָּנָא חָזֵי מֵימְרָא דַּיְיָ סָהִיד בֵּינִי וּבֵינָךְ: {נא} וַאֲמַר לָבָן לְיַעֲקֹב הָא דְּגוֹרָא הָדֵין וְהָא קַמְתָא דִּי אֲקֵימִית בֵּינִי וּבֵינָךְ: {נב} סָהִיד דְּגוֹרָא הָדֵין וְסָהֲדָא קָמָא אִם אֲנָא לָא אֶעְבַּר לְוָתָךְ יָת דְּגוֹרָא הָדֵין וְאִם אַתְּ לָא תֵעִבַּר לְוָתִי יָת דְּגוֹרָא הָדֵין וְיָת קַמְתָא הָדָא לְבִישׁוּ: {נג} אֱלָהֵהּ דְּאַבְרָהָם וֵאֱלָהֵהּ דְּנָחוֹר יְדוּנוּן בֵּינָנָא אֱלָהֵהּ דַּאֲבוּהוֹן וְקַיֵּים יַעֲקֹב בִּדְדָחִיל לֵהּ אֲבוּהִי יִצְחָק: {נד} וּנְכֵס יַעֲקֹב נִכְסָתָא בְּטּוּרָא וּקְרָא לַאֲחוֹהִי לְמֵיכַל לַחְמָא וַאֲכָלוּ לַחְמָא וּבִיתוּ בְּטוּרָא:
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-לא
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וּשְׁמַע יַת פִּתְגָמֵי בְּנֵי לָבָן דְאָמְרִין נְסִיב יַעֲקב יַת כָּל דִי לְאָבוּנָא וּמִדִי לְאָבוּנָא עָבַד לֵיהּ יַת כָּל יְקַר נִכְסַיָא הָאִילֵין: {ב} וַחֲמָא יַעֲקב יַת סְבַר אַפּוֹי דְלָבָן וְהָא לֵיתְנוּן שַׁפְיַין לְקִבְלֵיהּ כִּדְאִיתְמְלֵי וְהֵי כִּדְקַדְמוֹי: {ג} וַאֲמַר יְיָ לְיַעֲקב תּוּב לְאַרַע אֲבָהָתָךְ וּלְיַלְדוּתָךְ וִיהֵי מֵימְרִי בְּסַעֲדָךְ: {ד} וְשַׁדַר יַעֲקב יַת נַפְתָּלִי דְהוּא אַזְגַד קָלֵיל וּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה וְעָלַן לְחַקְלָא לְוַת עָנֵיהּ: {ה} וַאֲמַר לְהֵין חָמֵי אָנָא יַת סְבַר אַפֵּי אֲבוּכוֹן וְהָא לֵיתְנוּן שַׁפְיַן עִמִי הֵי כִּדְאִיתְמְלִי וְהֵי כִּדְקָדְמוֹי וֵאלָהָא דְאַבָּא הֲוָה מֵימְרֵיהּ בְּסַעֲדִי: {ו} וְאַתּוּן יְדַעְתּוּן אֲרוּם בְּכָל חֵילִי פְּלָחִית יַת אֲבוּכוֹן: {ז} וַאֲבוּכוֹן שְׁקַר בִּי (ירוּשׁלמי וּפְרַג) וְשַׁלְחִיף יַת אַגְרִי עֲשַר חוּלְקִין וְלָא יְהַב לֵיהּ יְיָ רְשׁוּ לְאַבְאָשָׁא עִמִי: {ח} אִם כְּדֵין הֲוָה אָמִיר קְרוּחִין יְהֵי אַגְרָךְ וִילֵידַן כָּל עָנָא קְרוּחִין וְאִם כְּדֵין יֵימַר מַאן דְשׁוּמָא בְּרִיגְלֵהוֹן יְהֵי אַגְרָךְ וִילֵידַןכָּל עָנָא מַאן דְשׁוּמָא בְּרִיגְלֵהוֹן: {ט} וְרוֹקַן יְיָ יַת בֵּיתָא דַאֲבוּכוֹן וִיהַב לִי: {י} וַהֲוָה בְּעִידַן דְאִתְיַחֲמָא עָנָא וּזְקָפִית עֵינַי וְחָמִית בְּחֶלְמָא וְהָא בָּרְחַיָיא דְסַלְקִין עַל עָנָא שׁוּמָא בְּרַגְלֵיהוֹן וְקִירְוָוחִין וְגַבֵּיהוֹן חִיוָורִין: {יא} וַאֲמַר לִי מַלְאָכָה דַיְיָ בְּחֶלְמָא יַעֲקב וַאֲמָרִית הָא נָא: {יב} וַאֲמַר זְקוֹף כְּדוֹן עֵינָךְ וְחָמֵי כָּל בָּרְחַיָא דְסַלְקִין עַל עָנָא שׁוּמָא בְּרִגְלֵיהוֹן וּקְרוּחִין וְגַבֵּיהוֹן חִוְורִין אֲרוּם גְלֵי קֳדָמַי יַת כָּל אוּנְסָא דְלָבָן עָבִיד לָךְ: {יג} אֲנָא הוּא אֱלָהָא דְאִתְגְלֵיתִי עֲלָךְ בְּבֵית אֵל דִי רִיבִיתָא תַּמָן קָמָא דְקַיְימִית קֳדָמַי תַּמָן קְיַים כְּדוּן קוּם פּוּק מִן אַרְעָא הָדָא וְתוּב לְאַרַע יַלְדוּתָךְ: {יד} וַאֲתָבַת רָחֵל בְּאַסְכָּמוּתָא דְלֵאָה וְאַמְרָן לֵיהּ הַאֶפְשַר דְעַד כְּדוֹן אִית לָנָא חוּלַק וְאַחְסָנָא בְּבֵית אָבוּנָא: {טו} הֲלָא נוּכְרֵיתָא אִתְחַשַׁבְנָא לֵיהּ אֲרוּם זַבְּנָנָא וְאָכַל אוּף מֵיכַל יַת כַּסְפָּנָא: {טז} אֲרוּם כָּל עוּתְרָא דְרוֹקַן יְיָ מִן אָבוּנָא דִי לָנָא הוּא וְדִבְנָנָא וּכְדוֹן כָּל דְאָמַר יְיָ לָךְ עִבֵיד: {יז} וְקָם יַעֲקב וְסוֹבַר יַת בְּנוֹי וְיַת נְשׁוֹי עַל גַמְלַיָא: {יח} וּדְבַר יַת כָּל בְּעִירָא וְיַת כָּל נִכְסוֹי דִי קָנָא גֵיתוֹ וְנִכְסוֹי דִי קְנָא בְּפַדַן אֲרַם לְמֵיתֵי לְוַת יִצְחָק אָבוּי לְאַרְעָא דִכְנָעַן: {יט} וְלָבָן אָזַל לְמֵיגַז עָנֵיהּ וּגְנֵיבַת רָחֵל יַת צַלְמָנַיָא דַהֲווֹן נַכְסִין גַבְרָא בּוּכְרָא וְחִזְמִין רֵישֵׁיהּ וּמַלְחִין לֵיהּ בְּמִילְחָא וּבוּסְמָנִין וְכָתְבִין קוּסְמִין בְּצִיצָא דְדַהֲבָא וִיהָבִין תְּחוֹת לִשְׁנֵיהּ וּמְקַיְמִין לֵיהּ בְּכוּתְלָא וּמְמַלֵיל עִמְהוֹן וְאִילֵין הֲווֹן דַהֲוָה גָחִין לְהוֹן אָבוּהָא: {כ} וְגָנַב יַעֲקב יַת דַעְתֵּיהּ דְלָבָן אֲרַמָאָה עַל דְלָא חֲוֵי לֵיהּ אֲרוּם אָזַל הוּא: {כא} וְאָזַל הוּא עִם כָּל דִילֵיהּ וְקָם וַעֲבַר יַת פְּרָת וְשַׁוִי יַת אַנְפּוֹי לְמֵיסוֹק לְטַוְורָא דְגִלְעָד אֲרוּם חָמָא בְּרוּחַ קוּדְשָא דְתַמָן עָתִיד לְמֶהֱוֵי שֵׁיזְבוּתָא לִבְנוֹי בְּיוֹמֵי דְיִפְתָּח דְמִן גִלְעָד: {כב} וּבָתַר דְאָזַל יַעֲקב קָמוּ רַעֲיָא עַל בֵּירָא וְלָא אַשְׁכָּחוּ מַיָא וְאַמְתִּינוּ תְלָתָא יוֹמִין דִילְמָא תְהֵי טַיְיפָא וְלָא טָפַת וּבְכֵן אִיתוֹי לְלָבָן בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה וִידַע אֲרוּם עָרַק יַעֲקב דְבִזְכוּתֵיהּ הֲוָה טַיְיפָא עֶשְרִין שְׁנִין: {כג} וּדְבַר יַת קְרִיבוֹי עִמֵיהּ וּרְדַף בַּתְרוֹי מַהֲלַךְ שׁוּבְעָא יוֹמִין וַאֲרַע יָתֵיהּ דְשָׁרֵי בְּטַוַור גִלְעָד מוֹדִי וּמַצְלִי קֳדָם אֱלָהֵיהּ: {כד} וְאָתָא מַלְאָכָא בְּמֵימָר מִן קֳדָם יְיָ וּשְׁלַף חַרְבָּא עַל לָבָן רַמָאָה בְּחֵילְמָא דְלֵילְיָא וְאָמַר לֵיהּ טוּר לָךְ דִילְמָא תְמַלֵיל עִם יַעֲקב מִן טַב עַד בִּישׁ: {כה} וְאַדְבֵּק לָבָן יַת יַעֲקב וְיַעֲקב פְּרַס יַת מַשְׁכְּנֵיהּ בְּטַוְורָא וְלָבָן אַשְׁרֵי יַת אָחוֹי בְּהַהוּא טַוְורָא דְגִלְעָד: {כו} וַאֲמַר לָבָן לְיַעֲקב מַה עָבַדְתְּ וְגָנַבְתְּ דַעְתִּי וּדְבָרַת יַת בְּנָתַי הֵי כְּשִׁבְיַת חַרְבָּא: {כז} לְמָא אִיטְמַרְתְּ לְמֵיזַל וְגָנַבְתְּ דַעְתִּי וְלָא תָנֵית לִי וְאִילוּ תָנֵיתָא לִי שְׁלַחְתִּיךְ פּוֹן בְּחֶדְוָוא וּבְתוּשְׁבְּחָן בְּתוּפִּין וּבְכִינָרִין: {כח} וְלָא אַמְתַנְתָּנִי לְנַשְׁקָא לִבְנֵי בְרַתִּי וְלִבְרַתִּי כְּדוֹן אִסְכַּלְתָּ מַה דְעָבַדְתָּ: {כט} אִית סְפִיקָא בְּיָדִי לְמֶעֱבַּד עִמְכוֹן בִּישָׁא וֵאלָהָא דַאֲבוּכוֹן בְּרַמְשָׁא אָמַר לִי לְמֵימָר אִסְתַּמַר לָךְ מִלְמַלְלָא עִם יַעֲקב מִטַב וְעַד בִּישׁ: {ל} וּכְדוֹן מֵיזַל אָזֵילְתָּא אֲרוּם מִתְחַמְדָא חֲמֵידְתָא לְבֵיתֵיהּ דְאָבוּךְ לְמָא גְנַבְתָּ יַת צִילְמֵי טַעֲוָותִי: {לא} וְאָתֵיב יַעֲקב וַאֲמַר לְלָבָן אֲרוּם אִסְתְּפֵיתִי וַאֲמָרִית דִלְמָא תֵינוֹס יַת בְּנָתָךְ מִנִי: {לב} עִם כָּל מָאן דְתִשְׁכַּח יַת צַלְמֵי טַעֲוָותָךְ יְמוּת בְּלָא זִימְנֵיהּ כָּל קְבֵיל אָחָנָא אִשְׁתְּמוֹדַע לָךְ מַאן דְעִמִי מִן דִילָךְ וְסַב לָךְ וְלָא יְדַע יַעֲקב אֲרוּם רָחֵל גְנָבַתְנוּן: {לג} וְעַל לָבָן בְּמַשְׁכְּנָא דְיַעֲקב וּמַשְׁכְּנָא דְלֵאָה וּבְמַשְׁכְּנֵהוֹן דְתַרְתֵּין לְחֵינָתָא וְלָא אַשְׁכַּח וּנְפַק מִמַשְׁכְּנָא דְלֵאָה וְעַל בְּמַשְׁכְּנָא דְרָחֵל: {לד} וְרָחֵל נְסֵיבַת יַת צַלְמָנַיָא וְשַׁוְתִינוּן בַּעֲבִיטָא דְגַמְלָא וִיתֵיבַת עֲלַוֵיהוֹם וּפִשְׁפַּשׁ יַת כָּל מַשְׁכְּנָא וְלָא אַשְׁכַּח: {לה} וַאֲמַרַת לָא יִתְקוֹף בְּעֵינֵי רִבּוֹנִי אֲרוּם לֵית אֶפְשַׁר לְמֵיקוֹם מִן קָמָךְ אֲרוּם אוֹרַח נְשִׁין לִי וּפִשְׁפַּשׁ וְלָא אַשְׁכַּח יַת צַלְמָנַיָא: {לו} וּתְקֵיף רוּגְזָא דְיַעֲקב וְאִדַיָין עִם לָבָן וְאָתֵיב יַעֲקב וְאֵימַר לְלָבָן מַה חוֹבָתִי וּמַה סוּרְחָנִי אֲרוּם אוֹחֵיתָ לְמֵיתֵי בַּתְרָי: {לז} אֲרוּם פִּשְׁפַּשְׁתָּא יַת כָּל מָאנַי מַה אַשְׁכַּחְתָּ מִכָּל מָאנֵי בַיְיתָךְ שַׁוִי כְדוֹן דִינָךְ קֳבֵל אַחַי וְאַחָךְ וִידִינוּן קְשׁוֹט בֵּין תַּרְוֵינָן: {לח} דְנַן עֶשְרִין שְׁנִין אֲנָא גַבָּךְ רֵיחַלַיִךְ וְעִיזַיִךְ לָא אִתְכָּלוּ וַאֲגַר דִיכְרֵי עָנָךְ לָא אֲכָלִית: {לט} דִתְבִירָא מִן חֵיוַת בָּרָא לָא אַיְיתֵיתִי לְוָותָךְ דְאִין אֲנָא חָטִי בָּהּ מִן יְדִי הֲוֵית תָּבַע יָתָהּ מַה דְמִתְגְנִיב בִּימָמָא מִבְּנֵי נְשָׁא עָלַי הֲוָה לְאַשְׁלָמָא וּמַה דַהֲוָה מִתְגְנֵיב בְּלֵילְיָא מִן חֵיוַת בָּרָא עָלַי הֲוֵינָא לִמְשַׁלְמָא: {מ} הֲוֵיתִי בִּימָמָא בְּחַקְלָא אֲכָלָנִי שְׁרִיבָא וּקְרוּשָׁא בְּלֵילְיָא וְאִתְפַּרְדַת שִׁינְתָא מִנִי: {מא} דְנַן לִי עֶשְרִין שְׁנִין בְּבֵיתָךְ פְּלַחְתָּךְ אַרְבַּסְרִי שְׁנִין בְּגִין תַּרְתֵּין בְּנָתָךְ וְשִׁית שְׁנִין בְּגִין עָנָךְ וּשְׁלַחַפְתָּא יַת אַגְרִי עִישַרְתֵּי חוּלְקִין: {מב} אִילוּלֵי פּוֹן אֱלָהֵיהּ דְאַבָּא אֱלָהֵיהּ דְאַבְרָהָם וּדְדָחִיל לֵיהּ יִצְחָק הֲוָה בְסַעֲדִי אֲרוּם כְּדוֹן רֵיקָם שְׁלַחְתַּנִי יַת סִיגוּפִי וְיַת לֵיאוֹת יְדַיי גְלֵי קֳדָם יְיָ בְּגִין כֵּן אוֹכַח בְּרַמְשָׁא: {מג} וְאָתֵיב לָבָן וַאֲמַר לְיַעֲקב בָּנָתָא דִי נְסֵיבַת לִנְשִׁין בְּרַתַּיַי הִינִין וּבְנַיָא דִילִידַן הֵי כִּבְנַי חֲשִׁיבִין וְעָנָא מִן עָנַיי הֲווֹ וְכָל דְאַנְתְּ חָמֵי מִן דִילִי הוּא וְלִבְרַתַּיַי מָה אֵיכוּל לְמֶעֱבַד לְאִילֵין יוֹמָא דֵין אוֹ לִבְנֵיהֶן דִילִידָן: {מד} וּכְדוֹן אִיתָא וְנִגְזַר קְיַם אֲנָא וְאַנְתְּ וִיהֵי לְסָהִיד בֵּינָא וּבֵינָךְ: {מה} וּנְסֵיב יַעֲקב אַבְנָא וְזָקְפָא לְקָמָא: {מו} וַאֲמַר יַעֲקב לִבְנוֹי דַהֲוָה קָרֵי לְהוֹם אָחוּי לְקוּטוּ אַבְנִין וְלַקִטוּ אַבְנִין וַעֲבָדוּ אוֹגַר וַאֲכָלוּ תַמָן עַל אוֹגְרָא: {מז} וּקְרָא לֵיהּ לָבָן אוֹגַר סָהִיד וְיַעֲקב קָרָא לֵיהּ בְּלִישַׁן בֵּית קוּדְשָׁא גַלְעֵד: {מח} וַאֲמַר לָבָן דָגוֹרָא הָדֵין סָהִיד בֵּינָא וּבֵנָךְ יוֹמָא דֵין עַל כֵּן קְרָא שְׁמֵיהּ גַלְעֵד: {מט} וּסְכוּתָא אִתְקְרִיאַת דִי אֲמַר יִסְתְּכִי יְיָ בֵּינָא וּבֵינָךְ אֲרוּם נִטְמַר גְבַר מִן חַבְרֵיהּ: {נ} אִין תַּסְגִיף יַת בְּרַתַּי לְמֶעֱבַד לָהֵן עוּלְבָּנָא וְאִם תִּיסַב עַל בְּרַתַּיַי לֵית אֵינַשׁ לְמִידַן יָתָן חָמֵי מֵימְרָא דַיְיָ סָהִיד בֵּינָא וּבֵינָךְ: {נא} וַאֲמַר לָבָן לְיַעֲקב הָא אוֹגַר הָדֵין וְהָא קָמָא דְאַקֵימִית בֵּינָא וּבֵינָךְ: {נב} סְהִיד אוֹגַר הָדֵין וּסְהִידָא קָמָא אִין אֲנָא לָא אֲעִיבַר לְוָתָךְ יַת אוֹגַר הָדֵין וְאִין אַנְתְּ לָא תְעִיבַר לְוָתִי יַת אוֹגַר הָדֵין וְיַת קָמָא הָדָא לְאַבְאָשָׁא: {נג} אֱלָהֵיהּ דְאַבְרָהָם וֶאֱלָהֵיהּ דְנָחוֹר יְדִינוּן בֵּינָנָא אֱלָהֵיהּ דַאֲבוּהוֹן וְקַיֵים יַעֲקב בֶּאֱלָהָא דְדָחֵיל לֵיהּ אָבוֹי יִצְחָק: {נד} וּנְכַס יַעֲקב נִכְסְתָא בְּטַוְורָא וְזַמֵן לְקָרִיבוֹי דְאָתוּ עִם לָבָן לְמִסְעוֹד לַחֲמָא וּסְעָדוּ וּבָתוּ בְּטַוְורָא:
תרגום ירושלמי על בראשית פרק-לא
תרגום ירושלמי: ט׳ וְרוֹקַן מֵימְרָא דַיְיָ: י״א עָנֵי יַעֲקב בִּלְשַׁן קוּדְשָׁא וַאֲמַר הִנֵנִי: ט״ו הֲלָא נוּכְרָאִין אִיתְחַשְׁבִינָן לֵיהּ אֲרֵי זַבִּין יָתָן וְהָא לָא בָּעִי לְמֵיהַב לְחוֹד כְּתוּבָּתָן: ט״ז סְגוּלֵיהּ: כ״ב וַהֲוָה כַּד אִתְכְּנִישׁוּ רַעֲיָיא בַּעֲיָין לְמִשְׁתַּן עָנָא וְלָא הֲווֹ יָכְלִין וְאַמְתִּינוּ תְּרֵין וּתְלָתָא יוֹמִין דִילְמָא תַטִיף בֵּירָא וְלָא טְפַּת וּבְכֵן אַתְנוּ לְלָבָן בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה אֲרוּם עֲרַק יַעֲקב: כ״ט אִית לִי חֵיל וְאוֹכְלוֹסִין: ל״ט קְטִילַת לָא אַיְיתִית לְוָותָךְ כָּל חֲדָא מִנְהוֹן דַהֲוָה עֲרָקָא מִן מִנְיָנָא אֲנָא הֲוֵינָא מְשַׁלֵם מִן יְדָי הֲוֵיתָא תָּבַע יָתָהּ וּמִן דַהֲווֹ גַנְבַיָיא גַנְבִין בִּימָמָא וְחֵיוַת בָּרָא מִתְאָכְלָא בְּלֵילְיָא אֲנָא הֲוֵינָא מְשַׁלֵם יָתָהּ:
רלב"ג על בראשית פרק-לא
רלב"ג: מ״ד:ר׳ א׳ פרשת ויגש ב׳ ויגש אליו יהודה וגו' עד ואת יהודה שלח לפניו ג׳ והנה דברי זה הספור מבוארים עם מה שקדם לנו מהדברים בזה. ואולם התועלות המגיעות מזה הם רבים: ד׳ התועלת הראשון הוא במדות. והוא שראוי לאדם כשתעלה עליו חמת המושל שידבר אליו רכות בתכלית מה שאפשר כדי שישיב אפו וידבר אליו עם זה דברים נכוחים להשיג מבוקשיו וראוי עם זה שלא יבקש ממנו גדולות אבל יבקש ממנו מה שהוא ראוי שישיגהו ולזה תמצא כי יהודה ספר דבריו באופן שיהיה בהם מחילה אמרים ומנתינה כבוד ליוסף נפלא מה שלא יעלם והיה העולה מדבריו כי יוסף גלה דעתו שהוא היה רוצה על כל פנים בביאת אחיהם הקטן ולא נמנע מזה מפני מה שאמר שהם יראים מאביהם הזקן שימות מרוב הצער והיכון ולזה היה יוסף סבה אל שנפל בנימן בזה הרשת כי הוא היה סבה אל שבא שם וכאלו יתברר מזה שהוכיח סופו על תחילתו כי הוא היה חפץ בבואו שם להעלילו בזאת העלילה אבל לא אמר זה יהודה ליוסף בביאור לחלוק כבוד לו ועוד שיהודה ביאר לו שאם יענש בנימן בזה האופן יהיה זה סבה להגעת עונש נפלא למי שלא מרה וזה שזה היה סבה שימות אביהם הזקן אשר לא היה לו פשע על זה ואולם יחס יהודה מיתת אביהם ביגון להם בעצמם לחלוק כבוד ליוסף ולה בקש ממנו שיקחהו לעבד תחת אחיו כי לא יהיה בזה ליוסף נזק ויעשה הראוי והוא שלא ימות אביהם ביגון ולא יהיה לו אשם בלקחו יהודה תחתיו כי הוא היה ערב להשיבו אל אביו כמו שקבל עליו ולה יהיה מהיושר שיכנס תחתיו להשיבו אל אביו והנה לא שאל יהודה שיפטר בנימן וילכו להם כי ידע שלא יוכל להשיג זה אבל שאל מה שהיה ראוי שישיג ממנו. ה׳ התועלת השני הוא במדות. והוא שאין ראוי למושל שיתפעל לבכות או לשחק בפני אנשיו כי זה ממה שישפיל מעלתו בעיני אנשיו וימעט מוראו. ולזה תמצא שלא רצה יוסף לבכות בפני האנשים וצוה שיוציאו כל איש מעליו בעת שהוכרח לבכות: ו׳ התועלת השלישי הוא במדות. והוא שראוי לשלם שימחול למי שגמלהו רע ואע"פ שיש לאל ידו לקחת נקמתו ממנו. הלא תראה שיוסף השלם לא די שמחל לאחיו זה הרע הנפלא אשר גמלוהו אבל הרצה אותם ופייסם בדברים לבאר להם שהם לא גמלוהו רע אבל היה זה סבה מאת השם יתע' למען עשה כיום הזה להחיות עם רב. ולזה אמר להם ועתה אל תעצבו ואל ייחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה וגו'. והשתדל עם זה להסיר מהם הקטטה והבושת לעוצם השגחתו בהם ואמר להם שלא ירגזו בדרך ולתת להם כבוד נתן להם חליפות שמלות כדי שיכבדום המצרים בראותם מלובשים בגדים חמודים: ז׳ התועלת הד' הוא במדות. והוא שראוי לאדם לעזור לאביו ולמשפחתו בהיות לאל ידו. ולזה השתדל יוסף שיבואו מצרים אביו וכל ביתו כדי שלא יורש ברעב בעוד שהיה לו יכולת לכלכלם מהבר אשר ברשותו מהמלך כי פרעה השליטו לתתו ולמכרו כמו שקדם: ח׳ התועלת הה' הוא במדות. והוא שראוי לאדם כשישתדל בדבר מה להשתד' להסיר כל מונע שימנעהו מהשיג מבוקשו ולהראות כל מביא יביאהו להשיגו. ולזה תמצא כי מפני שהיה יוסף יודע שיעקב יירא מההעתק מארץ כנען להיותה האר הנבחרת ומיראת ממשלת מצרים שהיתה קשה מאד הודיע אותו כי יש לו ממשלה עצומה בארץ מצרים לעשות כל מה שירצה ולזה לא יירא לבא למצרים כי כשירצה לשוב יוכל לשוב עם שכבר יהיה זה סבה שלא יורש הוא וביתו ברעב כמו שזכר ושלח לו עם זה דורון נפלא להראותו עשרו ויכולתו ועוצם רצונו להטיב לו ושלח לו ג"כ מהבגדים החמודים כדי שיתרצה יעקב יותר לבא שם שלא ימנע יעקב מלבא שם מפני שאינם מלובשים בגדים חמודות כראוי להתראות לפני המלך באופן שלא יהיו נבזים בעיניו וימתין עד קנותו אותם ולה שלחו לו מהבגדים החמודות מה ששלח: ט׳ התועלת הו' הוא במדות. והוא שאין ראוי לעשות מעשיו במהירות בכמו אלו העניינים הגדולים אבל ראוי שיתישב בהם עד שתשלם לו העצה ההוגנת בזה. ולזה תמצא שלא רצה יעקב להסכים בזה ההעתק אר בקש ממנו יוסף אם לא אחר שנשלמה לו העצה היותר שלמה שאפשר לו בזה ולזה עשה פעולות להגיע אליו הנבואה כדי שיודע לו בנבואה אם יכשר לו ללכת למצרים כמו שביארנו: י׳ התועלת הז' הוא במדות. והוא להודיע יחסי בני ישראל ואופן הסתעפם מיעקב עם שכבר למדנו בזדה כי במתי מעט ירדו אבותינו מצרים ושכבר היו שם לגוי גדול עצום במעט מהזמן לעוצם השגחתו יתע' בהם כמו שייעד ליעקב באומרו אל תירא מרדה מצרים:
——————————————————-
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
הסבר על זכויות יוצרים:
- למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
- ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5
רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il