בראשית פרק-כט – עם 26 מפרשים

{א} &nbspשני&nbsp&nbspוַיִּשָּׂא יַֽעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶֽדֶם: {ב} וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹֽבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָֽעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵֽר: {ג} וְנֶֽאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָֽעֲדָרִים וְגָֽלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָֽהּ: {ד} וַיֹּאמֶר לָהֶם יַֽעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵֽחָרָן אֲנָֽחְנוּ: {ה} וַיֹּאמֶר לָהֶם הַֽיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר וַיֹּֽאמְרוּ יָדָֽעְנוּ: {ו} וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּֽאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּֽאן: {ז} וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵֽאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעֽוּ: {ח} וַיֹּֽאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָֽסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָֽלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּֽאן: {ט} עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִֽוא: {י} וַיְהִי כַּֽאֲשֶׁר רָאָה יַֽעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַֽעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּֽוֹ: {יא} וַיִּשַּׁק יַֽעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּֽבְךְּ: {יב} וַיַּגֵּד יַֽעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִֽיהָ: {יג} וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַֽעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַֽיְחַבֶּק לוֹ וַֽיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵֽלֶּה: {יד} וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִֽים: {טו} וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַֽעֲקֹב הֲכִֽי אָחִי אַתָּה וַֽעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּֽךָ: {טז} וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵֽל: {יז} וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָֽיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶֽה: {יח} &nbspשלישי&nbsp&nbspוַיֶּֽאֱהַב יַֽעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶֽעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּֽה: {יט} וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִֽי: {כ} וַיַּֽעֲבֹד יַֽעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּֽהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַֽהֲבָתוֹ אֹתָֽהּ: {כא} וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָֽלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶֽיהָ: {כב} וַיֶּֽאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּֽה: {כג} וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶֽיהָ: {כד} וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָֽה: {כה} וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָֽנִי: {כו} וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵֽעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָֽה: {כז} מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּֽעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּֽעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶֽׁבַע שָׁנִים אֲחֵרֽוֹת: {כח} וַיַּעַשׂ יַֽעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וַיִּֽתֶּן לוֹ אֶת רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּֽׁה: {כט} וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָֽה: {ל} וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּֽאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּֽעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶֽׁבַע שָׁנִים אֲחֵרֽוֹת: {לא} וַיַּרְא יְהֹוָה כִּֽי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָֽה: {לב} וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָֽמְרָה כִּֽי רָאָה יְהֹוָה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶֽאֱהָבַנִי אִישִֽׁי: {לג} וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּֽי שָׁמַע יְהֹוָה כִּֽי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּֽתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעֽוֹן: {לד} וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּֽי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָֽרָא שְׁמוֹ לֵוִֽי: {לה} וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְהֹוָה עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּֽעֲמֹד מִלֶּֽדֶת:

רש"י על בראשית פרק-כט

רש"י: {א} וישא יעקב רגליו. משנתבשר בשורה טובה, שהובטח בשמירה, נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת. כך מפורש בבראשית רבה (ע, ח.): {ב} ישקו העדרים. משקים ט הרועים את העדרים, והמקרא דבר בלשון קצרה: {ג} ונאספו. רגילים היו להאסף, לפי שהיתה י האבן גדולה: וגללו. וגוללין ותרגומו ומגנדרין. כל לשון הווה, משתנה לדבר בלשון עתיד ובלשון כ עבר, לפי שכל דבר ההוה תמיד, כבר היה ועתיד להיות: והשיבו. תרגומו ומתיבין: {ו} באה עם הצאן. הטעם באל"ף, ותרגומו אתיא, ורחל באה, הטעם למעלה בבי"ת, ותרגומו אתת, הראשון לשון עושה והשני לשון עשתה: {ז} הן עוד היום גדול. לפי שראה אותם רובצים, כסבור שרוצים לאסוף המקנה הביתה ולא ירעו עוד, אמר להם, הן עוד היום גדול, כלומר אם שכירי יום אתם, לא שלמתם פעולת היום, ואם הבהמות שלכם, אף על פי כן לא עת ל האסף המקנה וגו' (ב"ר ע, יא.): {ח} לא נוכל. להשקות לפי מ שהאבן גדולה: וגללו. זה מתורגם ויגנדרון, לפי שהוא לשון עתיד: {י} ויגש יעקב ויגל. כמי שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, נ להודיעך שכחו גדול (ב"ר ע, יב.): {יא} ויבך. לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו ס לקבורה. דבר אחר, לפי שבא בידים ריקניות, אמר, אליעזר עבד אבי אבא, היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות, ואני אין בידי כלום. לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להורגו, והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק, משך ידו, אמר לו מה אעשה לצווי של אבא, אמר לו יעקב טול מה שבידי, והעני חשוב כמת: {יב} כי אחי אביה הוא. קרוב לאביה, כמו אנשים אחים אנחנו (בראשית יג, ח.). ומדרשו, אם לרמאות הוא בא, גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא, גם אני בן רבקה אחותו הכשרה: ותגד לאביה. לפי שאמה מתה, ע לא היה לה להגיד אלא לו (ב"ר ע, יג.): {יג} וירץ לקראתו. כסבור ממון הוא פ טעון, שהרי עבד הבית בא לכאן בעשרה גמלים טעונים (ב"ר שם): ויחבק. כשלא ראה עמו כלום, אמר, שמא זהובים צ הביא והנם בחיקו (ב"ר שם): וינשק לו. אמר, שמא מרגליות הביא ק והם בפיו (ב"ר שם): ויספר ללבן. שלא בא אלא מתוך אונס אחיו, ר ושנטלו ממונו ממנו: {יד} אך עצמי ובשרי. מעתה אין לי לאספך הביתה, ש הואיל ואין בידך כלום, אלא מפני קורבה אטפל בך חדש ימים, ת וכן עשה, ואף זו לא לחנם, שהיה רועה צאנו: {טו} הכי אחי אתה. לשון תימה, וכי בשביל שאחי אתה א תעבדני חנם: ועבדתני. כמו ותעבדני, וכן כל תיבה שהיא לשון עבר, הוסיף וי"ו בראשה, היא הופכת התיבה להבא: {יז} רכות. שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ב ובכתה, שהיו הכל אומרים, שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן (בבא בתרא קכג.): תאר. הוא צורת הפרצוף, לשון יתארהו בשרד (ישעיה מד, יג.), קונפ"אס בלע"ז (צירקעל): מראה. הוא זיו קלסתר: {יח} אעבדך שבע שנים. הם ימים אחדים שאמרה לו אמו ג וישבת עמו ימים אחדים (ב"ר ע, יז.), ותדע שכן הוא, שהרי כתיב ויהיו בעיניו ד כימים אחדים: ברחל בתך הקטנה. כל הסימנים הללו למה, לפי שהיה יודע בו שהוא רמאי, אמר לו אעבדך ברחל, ושמא תאמר רחל אחרת מן השוק, תלמוד לומר בתך, ושמא תאמר אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל, תלמוד לומר הקטנה, ה ואף על פי כן לא הועיל, שהרי רמהו: {כא} מלאו ימי. שאמרה לי אמי. ועוד מלאו ימי, שהרי אני בן פ"ד שנה, ואימתי אעמיד י"ב שבטים, וזהו שאמר ואבואה אליה, והלא קל שבקלים אינו אומר כן, ו אלא להוליד תולדות אמר כך: {כה} ויהי בבקר והנה היא לאה. אבל בלילה לא היתה לאה, לפי שמסר יעקב סימנים לרחל, וכשראתה רחל שמכניסין לו לאה, אמרה, עכשיו תכלם אחותי, עמדה ומסרה לה אותן סימנים (מגילה יג:): {כז} מלא שבע זאת. דבוק הוא, שהרי נקוד בחטף (פי' בשו"א), שבוע של זאת, והן ז' ימי המשתה, בגמ' ירושלמית במועד קטן וא"א לומר שבוע ממש, שאם כן היה צריך לינקד השי"ן בפתח (ר"ל בקמץ), ועוד ששבוע לשון זכר, כדכתיב שבעה שבועות תספר לך, לפיכך אין משמע שבוע אלא שבעה, שטיינ"א בלע"ז (איין זיעבענטליג): ונתנה לך. לשון רבים, כמו נרדה ונבלה, ונשרפה, אף זה לשון ונתן ונתנה וגו': גם את זאת. מיד לאחר שבעת ימי המשתה ז ותעבוד לאחר נשואיה: {ל} עוד שבע שנים אחרות. אחרות הקישן לראשונות, ח מה ראשונות באמונה אף האחרונות באמונה (ב"ר ע, כ.), ואף על פי שברמאות בא עליו: {לב} ותקרא שמו ראובן. רבותינו פירשו (ברכות ז:), אמרה, ראו מה בין בני לבן חמי, שמכר הבכורה ליעקב, וזה לא מכרה ליוסף ולא ערער עליו, ולא עוד שלא ערער עליו, אלא שבקש להוציאו מן הבור: {לד} הפעם ילוה אישי. לפי שהאמהות נביאות היו ט ויודעות שי"ב שבטים יוצאים מיעקב, וד' נשים ישא, אמרה, מעתה אין לו פתחון פה עלי, שהרי נטלתי כל חלקי בבנים: על כן. כל מי שנאמר בו על כן, מרובה באוכלוסין, חוץ מלוי, שהארון י היה מכלה בהם (ב"ר עא, ד.): קרא שמו לוי. בכולם כתיב ותקרא, (שהיא קראה), וזה כתב בו קרא, ויש מדרש אגדה באלה הדברים רבה, ששלח הקב"ה גבריאל והביאו לפניו, וקרא לו שם זה, ונתן לו כ"ד מתנות כהונה, ועל שם שלוהו במתנות קראו לוי: {לה} הפעם אודה. שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות:

רמב"ן על בראשית פרק-כט

רמב"ן: {ב} וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה. יאריך הכתוב בספור הזה להודיענו כי קווי ה' יחליפו כח ויראתו תתן עוז כי הנה יעקב אבינו בא מן הדרך והוא עיף ויגל לבדו האבן אשר היו צריכים אליה כל הרועים ושלשה עדרי צאן אשר להם רועים רבים ושומרים כלם רובצים עליה אינם יכולים להניעה כלל ולרבותינו בבראשית רבה (ע ח) גם בזה להם סוד רמז לעתיד כי נזדמן לו ככה שנכנס בדרך הבאר ולא נאספו כל העדרים רק שלשה מהם ובא בזמן שהאבן על פי הבאר והעדרים שומרים לה וכל הענין המסופר כאן להודיעו שיצליח בדרך הזה ויצא ממנו זרע זוכה לרמז הזה כי הבאר ירמוז לבית המקדש וג' עדרי צאן עולי שלשה רגלים כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים שמשם היו שואבין רוח הקדש או שירמוז כי מציון תצא תורה (ישעיהו ב ג) שנמשלה למים (ב"ק יז) ודבר ה' מירושלם ונאספו שמה כל העדרים באים מלבא חמת עד נחל מצרים (מלכים א ח סה) וגללו את האבן והשקו שמשם היו שואבין רוח הקודש והשיבו את האבן מונח לרגל הבא {ה} הידעתם את לבן בן נחור. היה ניכר וידוע בשם אבי אביו כי הוא נכבד מאביו וראש בית אבותם כדכתיב (להלן לא נג) אלהי אברהם ואלהי נחור ויתכן שהיה בתואל אדם פחות מעלה ולא ירצה לבן שייחסו אותו האנשים רק לאבי אביו כי כן מצאנו (לעיל כד נ) ויען לבן ובתואל אולי היה כל זה למעלת אברהם כי היו כל המשפחה מתייחסים לנחור אחי אברהם {ט} וטעם כי רועה היא. להגיד כי אין לצאן לבן רועה אחר זולתה כי לה לבדה מסר אביה העדר והיא לבדה רועה אותם כל הימים לא תלך בהם לאה אחותה כלל ולא היה ענינה כבנות יתרו שהיו שבע בנותיו כולן רועות כאחת כמו שאמר ותבאנה ותדלנה (שמות ב טז) ואולי בעבור כי עיני לאה רכות היה השמש מזיק לה או בעבור שהיתה לאה גדולה ראויה לאיש וחשש לה אביה אבל יתרו נכבד במקומו וכהן הארץ ויראו מגשת אל בנותיו או שהיה לבן צנוע ממנו כי משפחת אברהם כשרה וצנועה ורחל היתה קטנה ואין לחוש לה וזה ענין וישק יעקב לרחל או הוא כדברי רבי אברהם (לעיל כז כה) כי נשיקה בלמ"ד איננה בפה רק נשק אותה על ראשה או על כתיפה {יב} ותגד לאביה. לשון רש"י אמה מתה וכך בבראשית רבה (ע יג) ולפי פשוטו לבשרו ביאת קרובו ושיצא אליו ויכבדהו כי אמה מה לה ומה תעשה לו אבל רבקה הראת את אמה התכשיטין אשר נתנו לה כמנהג הנערות {טו} הכי אחי אתה ועבדתני חנם. לא סיפר הכתוב שהיה יעקב עובד אותו ויתכן כי מעת שאמר וישק את צאן לבן אחי אמו לא יצא הצאן מידו כי בראותו את רחל כי רועה היא חמל עליה שלא תשוב לרעות צאן עוד והיה הוא רועה אותן באהבתו אותה ואפשר עוד לומר כי לבן דבר בערמה אמר לו מתחלה כי עצמו ובשרו הוא ויחמול עליו כאשר יחמול האדם על עצמו ועל בשרו וכאשר ראה שהיה יעקב מתעכב שם מתפרנס מאשר ללבן אמר לו הכי אחי אתה ותעבדני חנם כי ידעתי כי מעתה תעבוד אותי כי איש מוסר אתה ולא תתפרנס משל אחרים וגם אני איני רוצה שתהיה העבודה שתעבדני בחנם בלא משכורת שלימה והגידה לי מה תבקש אתה במשכורתך ואתן אז הכיר יעקב דעתו ואמר לו שיעבוד אותו ז' שנים ברחל והעבודה מן הסתם היא מרעה הצאן כי לה היו צריכים ובה היו מדברים {כא} כי מלאו ימי. שאמרה לי אמי ועוד כי מלאו ימי הריני בן פ"ד שנה ואימתי אעמיד י"ב שבטים לשון רש"י מלא שבוע זאת דבק הוא בחטף שבוע של זאת והן ז' ימי המשתה גם זה לשון רש"י ואם כן למה לא פירש הרב מלאו ימי על שני העבודה והתנאי ששלמו כדברי אונקלוס והוא משמעות הכתוב באמת ובשביל הימים שאמרה לו אמו גם מפני זקנתו לא יתן לו לבן בתו קודם זמנו אשר התנו שניהם ודי שיקיים תנאו וכדברי אונקלוס הוא שנצטרך לפרש מלא שבוע זאת על ימי המשתה כי ימי העבודה שלמים היו כאשר אמר לו יעקב וכן פירש רבי אברהם ואני לא ידעתי כי שבעת ימי המשתה תקנת משה רבינו לישראל (ירושלמי כתובות פ"א ה"א) ואולי נאמר שנהגו בהם מתחלה נכבדי האומות כענין באבילות דכתיב (להלן נ י) ויעש לאביו אבל שבעת ימים ומה שלמדו כאן בירושלמי (מו"ק פ"א ה"ז) ובבראשית רבה (ע יט) שאין מערבין שמחה בשמחה סמך בעלמא ממנהגי הקדמונים קודם התורה אבל בגמרא שלנו (מו"ק ט) לא למדוה מכאן ודרשוה מויעש שלמה את החג (מלכים א ח סה) ויתכן לומר כי היה זה מחלוף משכורתו עשרת מונים (להלן לא מא) כי יעקב אמר לו מתחלה כי מלאו הימים ולבן שתק ונתן לו לאה ואחר כן אמר לו לבן מלא שבוע זאת כי עדיין לא מלאו ימי עבודת לאה וקודם זמני נתתיה לך ויעקב שמע אליו וימלא אותם כדברי לבן כי מה יוכל לעשות והוא ברחל יחפוץ ולכן לא אמר הכתוב בתחילה "ויהי במלאת הימים ויאמר יעקב וגו'" ועוד יתכן לומר כי כאשר היה בשנה השביעית אמר יעקב ללבן הבה את אשתי כי מלאו ימי שזו שנת מלאת הימים וכן זקן עם מלא ימים (ירמיהו ו יא) הוא אשר הגיעו לשנת סופו וכן עד יום מלאת ימי מלואיכם (ויקרא ח לג) עד יום השביעי שבו ימלאו ימי המלואים או שאמר "מלאו" בעבור שהיו קרובים להמלא וחשובים כמלאים וכמוהו רבים וכן בסדר האחר (להלן לה יח) בצאת נפשה כי מתה בהיותה קרובה לכך וחשובה כאילו מתה וזה טעם ואבואה אליה כלומר לא שתתן אותה ואלכה אבל שאשאנה ואשלים מעט הימים אשר עלי כי מעתה לא תירא ממני שאעזבך ורבותינו עשו מדרש (ב"ר ע יח) בלשון "ואבואה אליה" בעבור שאיננו דרך מוסר להזכיר כן אף כי בצדיקים אבל הכוונה היא מה שאמרתי ואחרי כן אמר לו לבן מלא שבוע השנים של לאה זאת כי אולי בעבור שעברתי על דעתך לא תשלים אותן או כדי שיהיה ידוע מתי התחילו ימי עבודת רחל ואז אתן לך האחרת בעבודה אשר תעבוד עמדי לאחר הנישואין {כז} ונתנה לך. לשון רבים נרדה ונבלה שם (לעיל יא ז) ונשרפה (שם פסוק ג) אף זה לשון ונתן זה פירש"י ולא אמר למה יתפוס היחיד לשון הרבים אולי יחשוב שהוא דרך הנכבדים בלשון הקדש כמאמר אחרים (ראה ראב"ע לעיל א כו) ורבי אברהם אמר בכאן (שם) שהוא בנין נפעל והו"ו השיבו לעתיד ופירושו ותנתן לך והנכון בעיני כי דברי לבן בערמה אמר ליעקב לא יעשה כן במקומנו כי לא יניחוני אנשי המקום לעשות כן כי נבלה הוא אצלם אבל תמלא שבוע זאת ונתן לך אני וכל אנשי המקום גם את זאת שכלנו נסכים בדבר ונעשה לך כבוד ומשתה כאשר עשינו בראשונה {ל} ויאהב גם את רחל. הזכיר הכתוב שגם אהב רחל יותר מלאה והטעם בעבור כי הטבע לאהוב יותר האשה אשר ידע האדם בראשונה כענין שהזכירו חכמים בנשים (סנהדרין כב) ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי והנה יעקב אהב רחל מלאה שלא כדרך הארץ וזה טעם "גם" {לא} כי שנואה לאה. הנה לאה רמתה באחותה גם ביעקב כי אם נאמר שנהגה כבוד באביה שאחז בה והכניסה אליו ואל תמר בו היה לה להגיד או לרמוז כי היא לאה אף כי היתה מתנכרת כל הלילה ולפיכך לא הכירה עד שראה אותה בבקר ולכן שנאה יעקב והאלהים יודע כי להנשא אל הצדיק עשתה כן ורחם עליה וכך אמרו בבראשית רבה (עא ב) כיון שראה יעקב מעשים שרמתה לאה באחותה נתן דעתו לגרשה וכיון שפקדה הקב"ה בבנים אמר לאמן של אלו אני מגרש וזה טעם "וירא אלהים" כי חמל עליה שלא יעזבנה ויש אומרים (הרד"ק) כי שתים נשים שהאחת אהובה מאד תקרא השניה שנואה כנגדה כמו שאמר ויאהב גם את רחל מלאה לא ששנאה והיתה בושה בדבר וראה אלהים את עניה

אור החיים על בראשית פרק-כט

אור החיים: {א} ותרא רחל וגו'. דקדק לומר ליעקב כי הוא בחון שאינו עקר ובזה אין לתלות בו אלא בה. ואומר ותקנא באחותה פי' לצד שהיא אחותה ומן הסתם תדמה במזגה וטבעה אליה וזו ילדה וזו לא, שאם לא היתה אחותה היתה תולה לומר כי טעם שלא ילדה הוא לצד שלא הושוו המזגים וכדומה:

עוד ירצה באומרו ליעקב כי עיקר הקפדתה היא להיותו יעקב שאם היה אדם אחר שאינו מפורסם בצדקות היתה תולה בו שהטעם הוא (תהלים קכה) כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים להיותה היא צדקת, וזה הי' סיבת מניעת ההריון מה שאין כן היותו יעקב צדיק מובהק לזה נתקנאה באחותה שזכתה לזה: {ב} ויחר אף וגו'. הטעם לפי שהוציאה מפיה דבר קללה שאמרה מתה אנכי, ודברי הצדיקים אפילו בסדר זה יעשו רושם, וצא ולמד (ב"ר ע"ד) ממה שקלל הוא על תנאי וכו', לזה חרה אפו, ולזה דקדק לומר ברחל פי' בשבילה, גם לפי שאמרה הבה לי וגו' ולא אמרה התפלל עלי: {ג} ותאמר הנה אמתי וגו'. דקדקה לומר אמתי קודם שהזכירה ביאתו אליה ולא אמרה בא אל אמתי כמו שאמרה שרה כמו שפירשתי שם, (ט"ז ה') נתכוונה לומר שאחר שיבא אליה לא תקרא אמתה עוד, ולזה אמר אחר כך ותתן לו בלהה שפחתה לאשה, אישות יש לו בה ובניה בני חורין. וכמו כן עשתה לאה שנתנה לו לאשה ונעקר מזלפה שם שפחה:

ומה שמצינו לשרה (ט"ז ג') שהזכירה גם כן שם אישות על הגר, שבירתה בצדה במה שדקדקה לומר תיבת לו, ועיין מה שכתבתי שם מה שלא אמרה כן רחל:

ומה שתמצא שמזכיר הכתוב (פסוק ז') אחר כך בלהה שפחת רחל וגו'. פי' שהיתה שפחת רחל, גם יכוין הכתוב שם להזכיר שם הצדקות שנתנו האמהות לבעליהן. ולא חש הכתוב לטעות, שסמך היות הדבר מבואר בכתובים הקודמים, ועיין מה שכתבתי בפרשת וישב (ל"ז ב'): {טו} המעט קחתך וגו'. כוונת לאה היא על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פ' צ"ח) כי קביעות מטתו של יעקב היה אצל רחל, ולזה אמרה המעט קחתך את אישי פירוש חלק העודף אצלך הוא נגרע מחלק לאה, ואומרה ולקחת וגו' תכוון לומר כי בחינת הלידה תתהוה מרוב זיקוק ומהתמדת שכיבת הבעל וכמאמרם ז"ל (חולין יא:) בכמה מקומות, ומעשה הדודאים הם סגולה ללידה (זהר ח"א קנז.) לזה אמרה די לך קיחת אישי בתמידות אצלך כנזכר ולמה תוסיף קחת דודאי בני:

וטעם יעקב שהיה עושה הפרש בין ב' נשיו לצד שאין עליו חיוב לאה זולת עונה האמורה בתורה (משפטים כ"א י') לא יגרע כי לא נשאה ברצונו ובידיעתו וכמעשה שהיה, מה שאין כן רחל אשתו זאת ובה עבד פעם ראשונה ושניה:

לכן ישכב וגו'. יראה כי ברצון רחל היה הדבר תלוי, ואומר' לכן פי' על נתינתך לי דודאים וכו':

או ירצה לשון שבועה משום שהם דברים שאין נקנים אלא בשבועה כי לא הקנית לה דבר שיש בו ממש, ועיין מה שכתבתי בפסוק (כ"ה ל"ג) השבעה לי במכר בכורת עשו: {טז} ותצא לאה וגו'. טעם עשותה ככה ולא מן המוסר, לפי מה שפירשתי בתיבת לכן שאמרה רחל שהוא על כן, חששה לאה שתחזור בה רחל ולזה קדמה ויצתה, ולפי מה שפירשתי לכן שבועה, לצד שלא דקדקה רחל לומר הלילה הזאת חששה שתדחה אותה ללילה אחרת והרי זו זריזה ונשכרת:

עוד יש לתת טעם ללאה כי מדת חסידות עשתה שלא הניחה עד שיכנס אותו צדיק לאהל רחל ותוציאנו משם כי יש בזה הקפדה וצער גדול לרחל וקנאה גדולה, לזה קדמה קודם שיכנס אצלה, ואין זה אלא מדה טובה וחסידה וכל מגמתה של אותה צדקת להעמיד נטעי נאמן, וה' עד בדבר כי נתן שכרה דכתיב וישמע, וגו' ועיין בסמוך מה שפירשתי (ס"א שפירש"י) בפסוק זה:

שכור שכרתיך וגו'. פירוש נתתי שכר לזולת בעדך עוד נתכוונה ששכרה ב' דברים לינה וזיקה:

בלילה הוא. פי' ברצונו ודעתו שהסכים על הדבר: {יז} וישמע אלהים. מגיד שהתפללה לה':

עוד ירצה כי הבין וידע כונתה במעשה שהוא לתכלית מצוה ואהבתה בהקב"ה ובמצותיו וקלקלה השורה במעשה זה גם ה' קלקל השורה כי כפי השורה לא היו עולים לה אלא ד' ותהר ותלד בן חמישי יותר מהשורה ובן ששי מדה כנגד מדה: {כב} ויזכור אלהים וגו'. מגיד הכתוב כי הגם שעלה זכרונה לפניו עוד הוצרכה לתפלה כאומרו וישמע אליה וגו':

עוד יודיע הכתוב כי ה' זוכר את חסידיו מבלי שיצעקו אליו, לזה אמר ויזכור וגו' ואחר כך וישמע וגו' לומר שקודם שהתפללה עלה זכרונה לפניו יתברך: {לב} הסר משם וגו'. מדבריו מוכח כי לא יהיה לחלקו אלא נקודים וטלואים בכשבים ובעזים וחום בכשבים אבל עקודים אינם לחלקו, וממה שאמר הכתוב בסמוך משמע שלקח גם העקודים:

ונראה כי יעקב בתנאו לא רצה שיטול בחלקו עקודים. וטעמו הוא כי אם יקח גם העקודים יצטרך להסירו גם כן מצאן לבן, ומעתה אין סימן הלובן בכל הצאן ליחמנה הצאן אליו והרי הוא יגיע לריק, כי לא עלה על דעתו של יעקב לרמות לבן בשום אופן בעולם וחשב שבאמצעות העקוד ימצא שיחמו הצאן לילד גם כן הנקוד והטלוא שהוא לוקח לעצמו. וכמו כן תמצא שאמר הכתוב (מ') ויתן פני הצאן אל עקוד והיו יולדות נקודים וטלואים והחום שיחמו אל הנימור, והרמאי לבן נתחכם לדעת זו ונטל הכל עקוד נקוד וטלוא, עוד נתחכם והסיר כל אשר לבן בו תפחנה עצמותיו כי לא כן היה התנאי שאם כן מנין יצאו עקוד או נקוד או טלוא, ומעתה פקע שכרו של יעקב. מטעם זה נתחכם יעקב לקחת שכר טורחו ויצג המקלות ולקח לעצמו גם העקודים, כי ממה שהסירם לבן גילה דעתו כי באלה חלק יעקב, והוא אומרו (ל"ט) ותלדנה הצאן עקודים נקודים וטלואים וכל שלשת המינים בחלקו של יעקב, ועל לבן נאמר (משלי ה') ובחבלי חטאתו יתמך: {מ} פני הצאן אל עקוד. טעם שלא אמר אל נקוד או אל טלוא אולי כי יותר יחמו הצאן אל מין זה מהב' אחרים:

וישת לו עדרים וגו'. נתכוון בזה כדי שתמיד לא יהיו הצאן מסתכלין אלא באותן מינים ולא בשאר מינים שבזה לא ילדו כלל כי אם מאותו המין, שאם לא כן יצטרך יעקב לתת מצאנו ללבן כשתלדנה מין שאינו עקוד וטלוא וכו': {מא} והיה בכל יחם וגו'. צריך לדעת למה יעשה יעקב ככה בשלמא מה שעשה בתחילה בהצגת המקלות היה לצד ההכרח שזולת זה היה יגע לריק כמו שכתבנו, לא כן אחר שהיו בצאן עקודים ונקודים וגו' לא היה לו ליטול הוא המקושרות וכו' שנמצא כפי זה הוא נוטל יותר מחצי ריוח ואינו מן הדין שכל שלא התנה עם בעל הצאן מן הסתם אין לרועה ליטול אלא שליש הריוח וכמו שכתבנו בפירוש פסוק (כ"ט ט"ו) הכי אחי אתה, וכאן אין ליעקב להציל מהרמאי אלא דבר שנוגע לו בדין מן הסתם ורואני כי נוטל יותר מחצי. ואולי כי צאן המקושרות לא היו יולדות הכל עקודים וגו' אלא (מן) [על] הרוב והיה לבן נוטל חלק אחד במקושרות וכל חלק העטופים והיה מגיע לחלקו ב' שלישים, והגם שאמר הכתוב והקשורים ליעקב פי' רוב הקשורים, או שנתכוין להציל שאר גזילות שהיה עושה לו:

כלי יקר על בראשית פרק-כט

כלי יקר: {ד} וישלח יעקב מלאכים לפניו. פירש"י מלאכים ממש, י"א שדייק מן סמיכות שליחות זה לפסוק ויפגעו בו מלאכי אלהים, וי"א ר"ת מחנים מאותו חיל נטל יעקב מלאכים. ורבינו בחיי פירש שדייק מדכתיב וישובו המלאכים ולא מצינו שהלכו, לפי שעד שלא הלכו שבו. ויש לפרש שדייק מלשון לפניו שלא הוזכר כי אם כאן, שהרי נאמר (במדבר כ.יד) וישלח משה מלאכים, וכתיב (שם כא.כא) וישלח ישראל מלאכים, ולא הוזכר לפניו. אלא לפי שכאן מדבר במלאכים ממש שדרכם לילך לפניו, כמ"ש (שמות כג.כג) כי ילך מלאכי לפניך. ורמז שהיו לפניו תמיד אף בזמן היותם אצל עשו, ונראו בב' מקומות רחוקים זה מזה, וזה לא יתכן כי אם במלאכים ממש. ואם תרצה לפרש וישובו המלאכים לשון תשובת דברים שהשיבו לו על דבריו באנו אל אחיך, אז יהיה מוכרח מתוכו שהיו מלאכים ממש. {ה} כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה. פירש"י גרתי לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר. ד"א גרתי תרי"ג מצות שמרתי, ושני פירושים אלו סותרים זה את זה שאם אמר לו לא נעשיתי שר אם כן בא לפניו בהכנעה, ואם אמר לו תרי"ג מצות שמרתי משמע אדרבא ששלח לו שאינו ירא ממנו, מצד ששמר תרי"ג מצות ואינו בכלל והיה כאשר תריד ופרקת עלו, וקשה עוד למה קראו אדוני ואת עצמו עבד, ויתר ענייני הכנעה שעשה לו, ועוד תימה על לשון הכתוב שיאמר תרי"ג בלשון גרתי.

על כן לבי אומר, שב' פירושים אלו מראה שניהם כאחד אמת, לא כמו שפי' רש"י ד"א, משמע שכל אחד פירוש בפני עצמו. וזה באור הענין שיעקב שלח לו לאמר עם לבן גרתי, לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, לומר לו שהברכות לא נתקיימו בו, ולא בא להכחיש את אביו ולעשות ברכותיו פלסתר חלילה, אלא כך אמר שכשברך אותי אבי היה סבור שאני עשו ועל דעת זה ברכני, והרמאות אשר עשיתי לא הועילה לי, כי לא יחרוך רמיה צידו, אשר האכיל לאביו להשיג הברכות על ידה, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו והולכים כל הברכות אחר דעת אבי, ובדעתו היה שיחולו על ראש עשו וכך יהיה, והמופת על זה שהרי גר אנכי בארץ לא שר וחשוב, וא"ת לעולם יתקיימו בי הברכות, ומה שלא נעשיתי שר וחשוב עד היום הזה היינו לפי שלא קיימתי את התורה, כי כך הותנה בשעת קבלת הברכות על מנת אם אקיים תרי"ג מצות שנאמר והיה כאשר תריד ופרקת עלו וגו', על זה אמר גרתי, הרי תרי"ג מצות שמרתי ואעפ"כ לא נעשיתי שר וחשוב, אלא ודאי שלא אהנו מעשי, כי לא אהני לרמאי ברמאותו והברכות יחולו על ראש מי שנתכוין אליו יצחק בשעת אמירת הברכות. לפיכך אמר גרתי הכולל שניהם ענין גרות, וענין תרי"ג לומר לך שאע"פ שתרי"ג מצות שמרתי מ"מ גר אנכי בארץ, דאל"כ למה אמר גרתי הל"ל עבדתי, שהרי באמת היה עבד ללבן ומורה ביותר על ההפך מברכת הוי גביר לאחיך, אלא כדי להבין מן לשון גרתי אותיות תרי"ג, ואי לא מסתפינא מחברי הייתי מוחק ד"א מן פירש"י כי באמת שני הפשטים צריכין זה לזה. {ו} ויהי לי שור וחמור. פירש רש"י אדם קורא להרבה שורים שור, לפי שאמר לו כה אמר עבדך יעקב קרא את עצמו עבד, לומר לו שברכת הוי גביר לאחיך שלך היא ואני עבדך, ומה שקנה עבד קנה רבו ומה יתרון לבעליו אם העבד אין בידו מאומה, ובמה ימצא חן בעיני אדוניו העבד העני, על כן אמר יעקב יש לי כל, שורים וחמורים כי בזה אמצא חן בעיניך ושלי שלך, זהו שאמר ואשלח להגיד לאדני למצוא חן בעיניך, כי העבד העשיר מוצא חן בעיני אדוניו יותר מעבד עני, ועל כן קרא לשורים הרבה שור לומר כי זה שיש לי אינו שלי והרבה שורים הם כמו שור אחד לפי שרשות אחרים עלי ע"כ הכל נחשב בעיני לדבר מועט.

דבר אחר, שבא להקטין את עצמו ולומר כשם שברכת הוי גביר לאחיך לא נתקיימה בי, כן כל שאר ברכות לא נתקיימו בי, כי אבא אמר לי מטל השמים ומשמני הארץ זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ זה לשון רש"י, וקשה א"כ הבעלי חיים מהיכן גידולם אם מן האויר או נולדו יש מאין, אלא כך פירושו, אבא אמר ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ וי"ו של ויתן הוראה שאני מחוייב לעשות תחלה בדרך הטבע כל אשר אמצא בכחי לעשות לעבוד ולמשא בהשתדלות כל צרכי וזה המעט אשר אוכל להשתדל בכחי ועוצם ידי ישלח ה' בו את הברכה בתוספת רבוי ושפע, עד אשר זה המעט אשר לפני יפרוץ לרוב, וזו היא הברכה מטל השמים כטל זה אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם, כך תוספת ברכת השפע אינו תלוי ביגיעת כפיו. וכן הארץ תוסיף מסלתה ומשמנה ריבוי שפע, לכך נאמר ויתן בוי"ו כי נוסף על מה שאשתדל בעמל יגיעתי יוסף ה' לי מברכתו שפע שבע רצון ומלא ברכת ה', וכמ"ש (ספרי ראה קנח.) יכול אפילו יושב ובטל ת"ל בכל משלח ידך אשר תעשה. וכך עשיתי שלא הייתי יושב ובטל אלא עבדתי וטרחתי הרבה ותדד שנתי מעיני זה כ' שנה, עד שזה הכף נחת אשר בידי, מושג ממלא חפנים עמל ורעות רוח וזה המעט ככף איש קטנה הכל הוא חלף עבודתי וזו משלי הוא, אבל שום תוספת ברכה לא ראיתי כאן, ואילו היו הברכות מקוימים בי שיוסף ה' לי מטל השמים ומשמני הארץ כאשר אמר אם כן מן הדין היה שיהיו לי שורים וחמורים ועבדים ושפחות פי שנים כפלים כהנה וכהנה אלף פעמים, ולפי ערך הברכות כל אשר אתה רואה לי הוא אינו נחשב כי אם לשור אחד וחמור אחד ואין אני רואה במעשה ידי שום רבוי שפע וברכה כ"א מה שטבע העמל מחייב, כי עם לבן גרתי ולא לחנם גרתי עמו כי אם בעבור העבודה קשה אשר עמלתי והכל בשכר עבודתי, אבל תוספת ברכה אין כאן כי בערך הברכות אין זה כי אם שור אחד.

וא"ת לעולם נתקיימו בך הברכות, ומה שאין בידך כי אם זה המעט היינו לפי שלא טרחת בהם כי אם זמן מועט שנה או שנתים וכפי טבע הטורח לא היה מן הדין שיהיה לך כל כך הרבה, זולת שברכת ה' מצויה במעשה ידך, על זה אמר עם לבן גרתי ואחר עד עתה מיום הליכתי ממך עד עתה זה לי כ' שנה בביתו, ובכל הטורח של זמן רב כזה לא מצאה ידי כביר, כי אם זה המעט אשר בידי המושג מטבע טורח היגיעה הרבה וא"כ אין זה מטל השמים ומשמני הארץ.

ואם תאמר, לעולם לא עמלתי בעבור כל זה כי אם זמן מועט ויפרוץ לרוב מצד הברכות, ומה שלקחת לראיה מאמר ואחר עד עתה, אינו ראיה כי מאן יימר שטרחת ועבדת כל אותן הימים, כי אולי מקצת הימים עבדת ואח"כ היית דר שמה בלא עבדות לפי שישרה בעיניך הישיבה שמה, כי לפעמים קשה על האדם לפרוש מן אנשים טובים שהוא דר ומורגל עמהם, על כן פירש לומר עם לבן גרתי, לבן זה לבן הרמאי והנבל אתה ידעת את האיש ומעשהו, ואויה לי כי גרתי משך זמן רב כזה עם איש רע מעללים, ולמה אחרתי עד עתה, אין זה כי אם ההכרח הביאני עד הלום, כי בכל טורח זמן רב זה לא השיגה ידי כי אם זה המעט אשר לפני.

ואם תאמר, לכך עכבתי זמן רב זה, לפי שחן מקום על יושביו והייתי שמה תושב, על כן היתה הפרידה קשה עלי, על זה אמר גרתי גר הייתי שמה ולא תושב, והייתי מתגורר בשדות ויערות ואם כן חן מקום על יושביו אין כאן וחן בעליו ג"כ אין כאן, כי לבן שמו ונבלה עמו ואף על פי כן עכבתי שמה זמן רב כזה, ואעפ"כ ויהי לי שור וחמור כי בערך הברכות הכל נחשב לשור אחד ואין כאן ברכה כי אם מה שטבע העמל מחייב, וא"כ שום ברכה לא נתקיימה בי לא ברכת הוי גביר, כי גר אנכי, ולא ברכת רבוי שפע הבא מטל השמים ומשמני הארץ, כי זה הכל מצד העמל ולא מצד רבוי ברכה הבאה מטל השמים ומשמני הארץ, לכך נאמר ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו, הראה לו כאילו כל אשר יש לו אינו מן השמים והארץ, כי אם מן הבא בידו דהיינו ממה שבא לו מכחו ועמל ידו, ולא בא לו בתוספת שפע ברכת ה'. ורמז דבר זה לעשו במה שצוה את שלוחיו להשיב על שאלת למי אתה וגו' לעבדך ליעקב, ואיך יאמרו לעבדך ליעקב הרי לה' הארץ ומלואה היה להם לומר, כי מאת ה' העבדים ההם נתונים ליעקב, אלא כדי שלא יבין שבאו לו העבדים מצד תוספת ברכת ה' כי אם מצד עמלו של יעקב, ובכל זאת חלילה מלומר שיעקב תלה היכולת בכחו ועוצם ידו, אלא שמפני היראה הוציא שקר מפיו, ובהתודותו לפני הש"י אמר הפך זה ממש כמו שיתבאר בסמוך בפסוק קטנתי. {ז} באנו אל אחיך אל עשו. אמרו לו השלוחים אתה אמרת אליו כה אמר עבדך יעקב כמודה לו על הברכות לומר אתה אביר הגביר ואני עבדך, אבל עשו לא קבל זה ואמר אינו עבד כי אם אחי הוא, זהו שאמרו באנו אל אחיך, וזה לפי דבריו של עשו שאמר אחי הוא ולא עבדי, כי בזה גילה לנו שאין לבו שלם עמך ולא זו שאינו שלם אתך אלא גם הוא הולך לקראתך, ואין זה כי אם להלחם עמך וראיה על זה כי ת' איש עמו ואין זה כי אם למלחמה. ד"א באנו אל אחיך כמראה עניני אחוה ואהבה, אמנם גם את זה לעומת זה אנו רואין בהפך זה, כי הוא יוצא לקראתך על כן אנו נבוכים בדבר, ומטעם זה אמר יעקב הצילני נא מיד אחי מיד עשו שהוא מראה את עצמו כאח, ובאמת הוא עשו ברשעו וצייד הרמאי, וה' לי בעוזרי (תהלים קיח.ז) ממראים את עצמם כעוזרים ואוהבים, והשנאה כבושה בלבם. {ח} ויירא יעקב מאד ויצר לו. ביראה זו יצאו כל המפרשים ללקוט ולא מצאו טעם נכון למה זה ועל מה זה היה מתירא, אחר שהבטיחו הקב"ה פעמיים לשמרו, פעם ראשון במראה הסולם נאמר ושמרתיך בכל אשר תלך, פעם שני בהיותו בבית לבן נאמר שוב אל ארץ מולדתך ואהיה עמך, ומה שפירשו שהיה ירא פן יגרום החטא ימאן השכל לקבל דעת זה, כי זה שמונה ימים שנאמר לו בבית לבן שוב אל ארץ מולדתך, וכי יעלה על הדעת לומר שביני ביני נתקלקל וחטא חטאה גדולה שגרמה לו לבטל יעוד זה. ומהרי"א נתחבט מאד בקושיא זו.

והקרוב אלי לומר בהיתר ספק זה, על דרך שאמרו רז"ל (סוטה מא:) אר"א כל המחניף לחבירו לסוף נופל בידו כו', וכמו כן כאן יעקב הרגיש בעצמו שחטא בזה שהחניף לרשע ואמר כה אמר עבדך יעקב, וכן תפשו רז"ל על יעקב כדמסיק (כאן בבר"ר עה.ב) עשו לדרכו הוא הולך כו' ויעקב עשה קודש חול וקרא לעשו אדוני מצד החנופה שהחניף לרשע, על כן היה מתירא כי ידע יעקב שכך היא המדה שכל המחניף לרשע לסוף נופל בידו על כן נאמר ויירא יעקב, ולפי שיעקב בלי ספק היו בידו זכיות כל כך הרבה שיהיו מכריעות על עון זה, מ"מ היה צר לו שינכו לו מזכיותיו על ידי שיצילהו מעשו אחיו, לכך נאמר ויצר לו.

ויש אומרים, ויירא יעקב שמא יהרוג אותו עשו, ויצר לו שהיה מיצר על מיתת אביו יצחק, שהרי עשו אמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את אחי, על כן חשב מאחר שעשו יוצא לקראתו ודאי כבר מת אביו כך מסיק בספר תולדות יצחק. ונ"ל לישב בזה מה שנאמר לעיל (ויצא לא.מב) ופחד יצחק, וכאן אמר אלהי אבי יצחק, והרי אין הקב"ה מיחד שמו ית' על הצדיקים בחייהם (תנחומא תולדות ז) ולמה אמר כאן אלהי אבי יצחק, אלא שלפי שעכשיו היה סבור שאביו יצחק מת מאחר שעשו יוצא לקראתו להרגו. ולפי זה אין אנו צריכין לפרש"י בזה שפירש בשני הבטחות אני בא כו'.

ויש אומרים, ששם אלהים המורה על מדת הדין הזכיר דווקא באבותיו, כי יספיק לו זכות אבות שיוכל לעמוד גם במדת הדין, אבל זכותו קטן עד שמצד עצמו אינו יכול לעמוד כי אם במדת רחמים, לכך נאמר ה' האומר אלי, אבל במדת הדין איני יכול לעמוד כי אין בידי זכיות כל כך, שהרי קטנתי מכל החסדים כי קבלתי שכר גדול יותר ממעשי, כי גברו חסדי האל ית' על כל מעשיו, נמצא שכל מעשיו קטנים מחסדיו, וכמ"ש (תהלים קיז.ב) כי גבר עלינו חסדו. {יא} קטנתי מכל החסדים. נראין הדברים שיעקב הזכיר לפני הש"י שני הבטחות, כמו שפירש רש"י, ואמר כשם שקיימת לי הבטחה אחת כך תקיים לי גם השניה, כי הבטחה ראשונה היתה על השמירה, כמ"ש ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת, ואחר שכבר הובטח על השמירה ושישיבו אל ארץ מולדתו, א"כ מה זה שהוצרך להבטיחו שנית בבית לבן, שוב אל ארץ מולדתך ואהיה עמך, אלא ודאי שהבטחה זו לא נאמרה על השמירה מכל רע בסור מרע ר"ל להסיר ממנו הרעה, אלא הבטחה זו בעשה טוב דהיינו להטיב עמו, לכך אמר כאן במקום ואהיה עמך ואיטיבה עמך, והוא פירוש על ואהיה עמך.

והנה בענין ההטבה, היה לו לומר ואטיבה לך, אלא שנקט עמך, להורות שבענין קבלת הטובות צריך להיות בעליו עמו במלאכתו, כי האדם צריך לעשות בדרך הטבע כל אשר ימצא בכחו לעשות, והקב"ה יגמור על ידו ויוסף לו שפע ברכה, כמבואר למעלה בפסוק ויהי לי שור וחמור, וזהו שאמר ואיטיבה עמך, וזהו ההבטחה השניה שהבטיח לשלוח את הברכה באסמיו. ועל זו ההבטחה אמר דרך הנראה שנתקיימה כבר, ואמר קטונתי מכל החסדים כי קטן יעקב ודל כחו מלתלות כל מציאת הונו ורכושו בכחו ועוצם ידו, אלא ודאי שחסד אל כל היום, הוא עשה לו את החיל הזה.

והראיה על זה, כי במקלי עברתי את הירדן הזה, והייתי ריקם מכל כי לא היה בידי מאומה כי אם מקלי, ועתה הייתי לשני מחנות. באמרו ועתה הורה שדומה לו כאילו עשה את כל החיל הזה עתה כהרף עין, כי י"ד שנים עבד בשתי בנותיו ושש שנים בצאניו, וכשאמר לו לבן נקבה עלי שכרך ואתנה, בזמן מועט עשה חיל ורכוש גדול זה אשר כפי הטבע לא היה אפשר להשיג הון עתק זה בזמן מועט אשר כזה, אם לא כי יד ה' עשתה זאת, ואע"פ שיעקב שלח לעשו בהפך זה ממש, כמבואר למעלה בפסוק ויהי לי שור וחמור, כחש לו מחמת יראה להוציא דבר שקר מפיו לומר לו שטרח בצאנו כל משך כ' שנה אבל האמת אינו כן, כי חלילה מלומר שיעקב יאמר כחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, וזה"ש ועתה הייתי לשני מחנות כהרף עין, כי אילו היה לו צאן ובקר בעברו כבר את הירדן הייתי אומר שנתוסף רכושו בדרך הטבע, אבל עכשו שהודה שבמקלו לבד עבר את הירדן אם כן אימתי נעשה כל הכבוד הזה יש מאין ודאי מאת ה' היתה זאת, ע"כ בקש כשם שקיימת לי הבטחה שנייה זו, כך תקיים לי גם את הראשונה שהבטחתני על השמירה, והצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו. ומלת אותו מיותרת, אלא שרמז אל אותו עון שחטא במה שהחניף לרשע והפך קודש לחול, ואותו קאי על העון. וי"א שעל עצמו לא נתיירא כי כבר הובטח בשמירה, זולת שהיה ירא פן יבא והכני אם על בנים כי המה לא הובטחו בשמירה. {יג} ושמתי את זרעך כחול הים. הבטחה זו נאמרה לאברהם במעשה העקידה ושם הזכיר הכוכבים והחול, וכפי הנראה שהכוכבים יש בהם הריבוי והמעלה, מה שאין כן בחול שאין בו כי אם הרבוי לבד, וא"כ למה לא הזכיר כאן יעקב בתפלתו שהמשילם לכוכבים הקיימים לעד, וזה יותר קרוב אל הענין אשר עליו מתפלל שיתקיימו ולא יאבדו ע"י עשו. ואומר אני שלפי שמצינו שישראל נמשלו לג' דברים לעפר, ולחול, ולכוכבים, וזהו כי בזמן השלום והצלחה נמשלו לכוכבים ירום ונשא וגבה מאד ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, וכן פירש"י בפסוק והנכם היום כוכבי השמים לרוב. (דברים א.י) ובזמן השפלות שהם כעפר לדוש נאמר והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת וגו'. וזה הבטחה שיהיו במצרים כעפר שהכל חורשים עליו כמ"ש (תהלים קכט.ג) על גבי חרשו חורשים, באותו זמן יעלו משפל מצבם ויפרצו ימה וקדמה מן הפך אל ההפך כמבואר למעלה פרשת ויצא, (כח.יד.) ובזמן הממוצע בין שניהם דהיינו בזמן שאין להם מנוחה מן האויבים הרודפים העומדים עליהם לכלותם והקב"ה מצילם מידם, נמשלו לחול זה שכל גלי הים עומדים להציף את העולם, ובהגיעם לחול הם נשברים ולא יוכלו לעבור את החול, כך האומות הקמים על ישראל, כמ"ש (תהלים מב.ח) כל משבריך וגליך עלי עברו אינן יכולין לישראל לכלותם, ומטעם זה נמשלו ישראל לחול. ע"כ הזכיר בתפלתו ענין הבטחת החול להצילו מיד הרודף עשו, ושלא יוכל לו כחול זה שלא יוכלו לו הגלים, כך לא יוכל עשו לו. {יד} ויקח מן הבא בידו וגו'. למעלה פרשתי שנאמר זה כפי מה שהראה בנגלה לעשו, כי כל זה אינו לא מן השמים ולא מן הארץ, כ"א מן הבא בידו מעמלו וכחו ועוצם ידו. אך כפי האמת הודה יעקב כי ה' הוא הנותן לו כח לעשות חיל, וזה המעט אשר בא בידו מעמל ידו יפרוץ לרוב וברכת ה' היא תעשיר, ועמל הוא בעיני יעקב ליתן מברכת ה' לרשע זה, כי תוספת שפע זה ממקום קדוש מתהלך ואין רשע זה כדאי להשתמש בו, אך לפי שהיה מעורב בתוך זה גם זה המעט אשר בא בידו בדרך הטבע ושכר עמלו, מן אותו חלק חשב יעקב שמותר ליקח ולשלוח לרשע מנחה, לכך נאמר מן הבא בידו.

ויש אומרים, מן הבא בידו דווקא הבהמות שהם בידו וברשותו שלח לו מנחה אבל לא הרועים לפי שנתגיירו ונשתחררו ואינם בידו של יעקב, לכך נאמר כי ישאלך עשו למי אתה ולמי אלה לפניך, כי אולי יחשוב שאני שולח לו מנחה הבהמות עם הרועים, ואמרת לעבדך וזה תשובה על שאלת למי אתה לומר הרועים אינם לך, זולת המנחה שלוחה לאדוני. {כא} ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו. יש כאן שאלה גדולה מאחר שאמר לכת שניה ושלישית כדבר הזה תדברון, משמע מזה שכל מה שדברו הראשונים תדברון גם אתם, וא"כ למה היה צריך להוציא מן הכלל ולפרוט, ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו, כי כבר נאמר זה לכת ראשונה שיאמרו כן, וכשאמר לכת שניה ושלישית כדבר הזה תדברון וגו' בודאי כלל בזה מה שאמרה כת ראשונה וגם זה בכלל, ולמה חזר לאמר לשניה ואמרתם גם הנה וגו'.

תשובה לדבר. כי אמר יעקב כי יפגשך עשו אחי ושאלך שלשה שאלות למי אתה, ואנה תלך, ולמי אלה לפניך, אתה תשיב לו על ראשון ראשון. למי אתה ואמרת לעבדך ליעקב ואנה תלך להוליך המנחה כי מנחה היא שלוחה. ולמי אלה לפניך למי היא שלוחה לאדוני לעשו. ונוסף על ג' שאלות אלו אף אם לא ישאלך היכן הוא יעקב, מ"מ תאמר לו מעצמך גם הנה הוא אחרינו, כדי שלא ירע בעיניו על מה שאני מכבדו על ידי צירים שלוחים ואין אני הולך בעצמי להקביל פניו, וכשאמר יעקב לשניה ולשלישית כדבר הזה תדברון פשיטא שהם צריכים להשיב על ג' שאלותיו, הן מצד שאם אחד משלש אלה לא ישיב בטל כל השליחות של אותו כת, שאם לא יבא מן יעקב, או לא ילך אל עשו, או יבא וילך, אבל מנחה זו אינה לעשו, א"כ במה יכפר פניו ע"י כת זה, אבל מאמר והנה גם הוא אחרינו אינו תשובה על שאלותיו, גם אין קבלת המנחה תלויה בזה כל כך, כי בין יבא בין לא יבא סוף סוף המנחה היא שלוחה, ואין זה כ"א הגדת דברים נוסף על שאלותיו, ס"ד אמינא מאחר שכת ראשונה כבר הגידה שיעקב יבא אחרינו אין צורך שגם כת שנייה תגיד שגם הוא אחרינו, כי הגדה זו מיותרת, על כן הוצרך יעקב לפרוט שגם כת שנייה תאמר והנה גם הוא אחרינו, טעמו של דבר כי היה ירא פן יהיה כת ראשונה בעיניו שקרנים, כי באמרם והנה גם הוא אחרינו יבין מדבריהם שתיכף ומיד באותה כת שאחריה יבא יעקב, וכשיראה שאינו בא עם כת שנייה יאמר שכת ראשונה היו בכזיב באמרם והנה גם הוא אחרינו, על כן צוה שגם כת שנייה תאמר והנה גם הוא אחרינו, ומעצם הטעם הזה צוה גם לכת שלישית לומר כן. {כה} ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. בענין התאבקות עם יעקב רבו הדעות, הן קצרה אורך היריעה האחת מלהעלות עליה כל דעות המפרשים, אמרתי הלא לאלהים פתרונים אענה גם אני חלקי ואומר, אחר שהסכימו רוב המפרשים שמלאך זה הוא סמא"ל שרו של עשו הנקרא סמא"ל עשו, כי כל חפצו וישעו לסמא עיני האדם ולהכותו בעורון ולעשותו סומא מעין השכלי, עד אשר לא יוכל הרואה לראות במראות האמת לבא ולראות פני ה' ולבוא בסוד ה' ליראיו בסתרי התורה, כי הוא שטן, הוא מלאך המות, הוא יצה"ר (ב"ב טז.) ורמז לדבר כי סמאל שותפו של ענב"ם באלפ"א ביתא ואותיות שניות, כי כמו שהיין היוצא מן הענבים כשהוא משכר את האדם הרי הוא עור בסתם עיניו, כמו שנאמר (בראשית מט.יב) חכלילי עינים מיין. וסתם שיכור הולך כעור וסומא, כך סמאל זה שותפו, כל מזימותיו לסמא עיני האדם עד אשר לא יוכל לראות את השמש. ואם כן הענבים מסמאים עין הגשמי, וזה סמאל שותפו מעור עין השכלי, שלא יראה במראות האל וזהו סמאל מלה מורכבת.

ועוד ממה שצריך שתדעהו, שהיצר הרע נמשל לזבוב (ברכות סא.) כאשר פרשתי למעלה פרשת בראשית בפסוק לפתח חטאת רובץ (ד.ז) כי סתם זבוב אינו רובץ בבשר השלם שבאדם, כי אין כחו בפיו לעשות פתח חדש בבשר שלם, ע"כ הזבוב רובץ בין השפתים במקום שמוצא פתח פתוח קצת שם ירבץ להרחיב פתח המכה, כך היצה"ר אינו מזדווג אל האדם השלם אשר לא פרץ גדרו כלל ולא פתח לו פתח לחטאת ולנדה, ועם האיש השלם בכל מעשיו אין לו שום שייכות ועסק כי לא יכול לו כלל, אך בזמן שהאדם מעצמו פותח לו פתח קצת ופורץ גדרו אף בעבירה קלה, אז מיד מזדווג לו היצר הרע ואומר לו אך עצמי ובשרי אתה, ואז יעלה מן העבירות הקלות אל החמורות, ומשתדל להרחיב הפרצה עד עלות חמ"ס גבר לאין מרפא, ופרץ גדרו והיה למרמס (ישעיה ה.ה). כך זה המלאך סמאל שרו של עשו בראותו עניני יעקב עם עשו שהם תלוין בשמירת התורה כמ"ש והיה כאשר תריד וגו', והנה כל זמן שלא הביט און ביעקב כלל, לא נזדווג אליו לסמא את עיני שכלו מכל וכל, אך כשראה שיעקב פרץ גדרו קצת ביציאה זו, כי חנן אותו אלהים ונתן לו את כל ורוב עושר ונכסים וכבוד ויעקב יצא מגדר ההסתפקות קצת, ויותר יעקב לבדו וי"א לכדו, במקום הסכנה כי הלילה זמן קהלה לכל המזיקים היא, והוא נשאר בלילה יחידי עבור פכים קטנים מחבלים רמים ונשאים, ובעבור דבר מועט האחוז בחבלי בוז נותר במקום סכנה לבדו, אז אמר סמאל האח מצאתי און לי מאחר שיעקב התחיל בקלקלה ועשה את עצמו קצת עור מעיניו, כי מי עור כמו אוהבי הממון אשר עליהם נאמר (משלי כז.כ) ועיני האדם לא תשבענה. אז אמר סמאל הנה עת לקרב ועת לחבק אליו, והנני מוסיף לו טומאה למלאות עיניו אבק ועפר כדי שיהיה סומא מכל וכל גם מעין השכלי, וזהו שאמר ויותר יעקב לבדו, כאשר עבר חק ההסתפקות ויותר לבדו לכדו, והרי הוא לבדו כי בטלה דעתו אצל כל אדם, כי מי פתי יסור הנה לסכן עצמו בעבור דבר מועט כזה, אין זה כי אם לב הותל הטהו מני אורח ישרים לחבב כל כך הממון הגורם שכחת אלוה ממעל כמ"ש (דברים ח.יג) וכסף וזהב ירבה לך ורם לבבך ושכחת את ה'.

מיד ויאבק איש עמו. נזדווג אליו סמאל לגרום לו שכחת אלוה מכל וכל, ומלת ויאבק היא כמו ויחבק, כי מלות אחה"ע מתחלפות, ונכתב ויאבק באל"ף כדי לדרוש ממנו לשון אבק, כי רצה לסמא עין שכלו כאבק זה העולה ומסמא עיני האדם כך עלה בדעתו לסמא עין שכלו כדי להביאו לידי הכחשת אלוה ממעל, וזה שאמרו רז"ל (חולין צא.) שהיה האבק עולה עד כסא הכבוד כי זהו סמוי עיניו של צדקיהו הנוגע בעצמות אמונת הבורא יתברך ומציאת כסא כבודו ית'.

ומה שאמרו שהיה נוגע בכסא הכבוד, למדו זה ממה שנאמר עד עלות השחר, משמע עד ולא עד בכלל, כי עלות השחר היה מעכב על ידו שלא היה יכול להביאו לידי הכחשת אלוה, לפי שע"י עלות השחר הכיר באמת כי יש לעולם בורא ומנהיג, כמו שפי' בעקידה פר' בראשית על פסוק וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים. (דברים ד.לט) שמתוך ידיעת מהלך הגלגל היומי דהיינו השמש, יוכל המשכיל להתבונן כי ה' הוא האלהים,וכן אברהם לא הכיר בוראו כ"א מתוך הליכות השמש והתחלת עלייתה כעלות השחר, כמ"ש (ישעיה מא.ב) מי העיר ממזרח צדק ופסוק זה נדרש על אברהם, וזהו המרגלית הטובה שהיתה תלויה בצוארו של אברהם, שהיה מפרסם לכל מציאת האל יתברך ובמותו תלה ידיעה זו בגלגל החמה, ופירש הרב שעל זה אמרו (יומא כ:) אלמלא גלגל חמה המכריז מציאת האל ית' היה נשמע קול המונה של רומי המכחשת מציאתו ית'. לכך נאמר עד עלות השחר ולא עד בכלל כי ע"י ידיעת תנועת השמש ידע יעקב כי ה' הוא האלהים. ומטעם זה משפט הרשעים לבקרים, וראיה מסדום וכמ"ש (תהלים קא.ח) לבקרים אצמית כל רשעי ארץ, לפי שלא לקחו לימוד מעלות השחר ולא ידעו את ה'.

וכאשר ראה סמאל, כי לא יכול לו לסמא עין שכלו מכל וכל, אז השתדל בתחבולה אחרת לסמא קצת עין שכלו לכל הפחות לשלא יוכל לראות בסתרי התורה ובדברים נעלמים המכונים בירך כמ"ש (שה"ש ז.ב) חמוקי יריכיך. מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר (סוכה מט:) וזה"ש ויגע בכף ירכו, ואין רצוני להוציא מקרא זה מידי פשוטו כי ודאי נגע בירכו ממש, אך שאני נותן טעם בדבר למה נגע דווקא בכף ירכו, אלא שרמז לו שע"י שנעשה אוהב כסף אז בלי ספק יהיה עור מעיני שכלו, ואם יפה כחו של יעקב שלא בא לידי כפירה מכל וכל, מ"מ יהיה הדבר נוגע בכף ירכו כי עי"ז לא יוכל לראות בסתרי התורה והחכמה. ותקע כף ירך יעקב להורות לו כי שני קנינים אלו התורה והממון הם כצרות זו לזו, ותקע היינו שנדחה האחד מפני חבירו כמ"ש (תהלים קיט.כא) טוב לי כי עוניתי למען אלמד חקיך. {כו} ויאמר שלחני כי עלה השחר. כי לא אוכל עוד להביאך לידי הכחשת אלוה אחר שנתת לבך ודעתך בעליית השחר כאמור. ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני שתהיה מודה לי שאין אתה יכול לי בענין ראיית והסתכלות מציאת האל יתברך כדי שמלאך רע יענה אמן בעל כרחו והקטיגור יהיה לסניגור כמו שעושה סמאל ביום כפורים. {כט} ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. לשון ישר אל כי ישר הוא לשון ראייה, מלשון אשורנו ולא קרוב, והודה לו בזה כי יעקב רואה פני אל ולא עלתה בידו לסמא אותו במציאת האל יתברך, ובאמרו כי שרית עם אלהים עקר שם יעקב ממנו, כי יעקב מורה על עקוב הלב מכל ואנוש הוא (ירמיה יז.ט) וישראל לשון מישור כמ"ש לעתיד (ישעיה מ.ד) והיה העקוב למישור, ולא מישור הנראה ישר בעיני הבריות כ"א הנראה ישר בעיני אלהים ואדם, ע"כ אמר כי שרית עם אלהים ואנשים, כי ע"י כושר מפעלך תהיה שר ונגיד עם אלהים ואנשים ותוכל, וזהו ישראל ישר אל, מישור הנראה גם בעיני האל ית'. {לא} ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלהים פנים אל פנים. הוא הדבר אשר דברתי שרצה סמאל לסמא עיני שכלו באבק לשה"ר עד שיכחיש מציאתו יתברך ולא יראה פני ה', וכאשר תנצל נפשי ע"י עלות השחר אז ראיתי אלהים פנים אל פנים, להשיג מציאותו יתברך ע"י זריחת השמש בעלות השחר, הפך מדעת סמאל המסמא והמטמא והמדמע קודש בחול, וז"ש ויזרח לו השמש והיינו לרפאותו, ואח"כ אמר והוא צולע על יריכו קשיין אהדדי, אלא שר"ל שעל ידי זריחת השמש באה לו הרפואה על המכה אשר רצה סמאל להכותו, והוא לעור עיני שכלו להביאו לידי הכחשת אלוה, לכך נאמר לו לצורכו כי זרחה עליו השמש צדקה ומרפא בכנפיה ובסבת זריחתה מלך ביופיו תחזינה עיניו, אבל מ"מ אהני מעשיו של סמאל לעשותו צולע על יריכו ולסגור בעדו שערי בינה, לבלתי היות לו מבוא לבא בסוד ה' ליראיו, כ"ז היות עינו על ממונו והיותו להוט אחר בולמוס קניני העולם הזה. {לג} על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וגו'. מצינו לרז"ל שדברים עמוקים שהשגתם קשה, נמשלו לגידין כמו שפירש"י פרשת יתרו על פסוק ותגיד לבני ישראל. (שמות יט.ג) וההשגה נקראת בלשון אכילה, כמו שמצינו בד' שנכנסו לפרדס (חגיגה יד:) שעל החקירה הנסתרת מעין כל חי מביא פסוק דבש מצאת אכול דיך (משלי כה.טז).ורמז במצוה זו לדורות למנוע מישראל החקירה בנסתרות כמ"ש (חגיגה יג.) אין לך עסק בנסתרות, כי יש לחוש פן יהרסו שכלם ויבואו לידי אפיקורסות, כי לא רבים יחכמו להבין כל הסודות על מתכונתם, מצד היות שכלם עובר בעמק עכור כי הבלי העולם הזה וחמדותיו מבלבלין שכל האדם. ורמז במניעת אכילת הגיד לדורות, להיות לזכרון בין עיניהם כי מנע ה' מהם פרי עץ הדעת, שלא יאכילו את שכלם דברים קשים כגידין, כי נגע בכף ירך יעקב ואם ליעקב השלם קרה מכשול זה לפי שעה כשנטה קצת מדרך השווי, מה יעשו אזובי קיר אשר רוב עסקיהם בהבלי העה"ז וחמודותיו, על כן לא יהיה להם עסק בנסתרות כ"א יחידי סגולי הדור כר"ש בן יוחאי ודוגמתו, אשר קצו ומאסו בהבלי העה"ז כיעקב, כי אם לפי שעה קרה זה ליעקב, על שנותר לבדו לכדו, ובלי ספק שאחר שקרה לו ענין התאבקות של סמאל הרגיש בחטאו וסר מן הדרך ההוא, וראיה לדבר שנאמר ויבא יעקב שלם. ודרשו רז"ל (שבת לג.) שלם בתורתו, ופירוש זה דבר יקר הערך, והמשכיל ישמע ויוסיף לקח.

ספורנו על בראשית פרק-כט

ספורנו: {א} וישא יעקב רגליו. הנה כשילך האדם מדעתו אל מקו' מכוון מאתו יצדק עליו שהו' נושא את רגליו. אבל כאשר יסע מאיזה מקום מבלי אין שם מנוח לכף רגלו יצדק עליו שרגליו נושאות אותו כענין יובילוה רגליה: {ו} השלום לו. הנה השתדל לדעת את שלום לבן קודם שיראה פניו כי אין ראוי לאורח הבא לפקוד את האזרח בעת שמחתו ובהפכו על אופן אחד: {ז} הן עוד היום גדול. הצדיק ימאס את העול ג"כ אל האחרים כאמרו תועבת צדיקים איש עול: {ט} כי רועה היא. יודעת חכמת מלאכת המרעה: {י} כאשר ראה יעקב את רחל. אבל קודם לכן לא רצה לגלגל את האבן שלא לחוב לאחרים כי חשש שמא ישקו הרועים אותם השלשה עדרים ולא ימתינו לעזור לאחרים: {יא} וישא את קולו ויבך. על שלא זכה לשאת אותה בנעוריו והיו לו לעת כזאת בני נעורים: {יב} כי אחי אביה הוא. להודיע שלא תטא במוסר כשנשק אותה: וכי בן רבקה הוא. הזכיר לה את רבקה אף על פי שהיתה בלתי נודעת לרחל כדי שתגיד לאביה: {יג} את שמע יעקב. שגלל את האבן הוא לבדו: ויספר ללבן. להודיע שלא בא אליו לצורך פרנסה אלא להמלט מאחיו ושבמצות אמו ישב עמו: {יד} אך עצמי ובשרי אתה. אף על פי שתוכל להתפרנס בלעדי במלאכת המרעה או בזולתה מכל מקום אתה עצמי ובשרי וראוי שתשב בביתי: וישב עמו. בעבודתו לרעות צאנו כמו שבה עמדי ויואל משה לשבת את האיש לפיכך אמר לו אחר כך ועבדתני חנם: {יז} יפת תאר. יפת התמונה מענין ובמחוגה יתארהו: ויפת מראה. בצבע העור שהיה צח ואדום כי אמנם הצבע הוא מושג לחוש הראות: {יח} אעבדך שבע שנים ברחל. אין ספק שלא היה הצדיק נושא אשה להעמיד בנים אם לא היה בידו לפרנסה בפרט בשאר וכסות כאמרם ז"ל (יבמות פ' הבא על יבמתו) נושא אדם כמה נשי' והוא דאית ליה למיקם בספוקייהו ולכן אין לחשוב שלבן שהי' בעל ממון יתן לו בנותיו אם לא היה בידו לפרנסם אם כן באמרו כי במקלי עברתי היתה הכונה שלא היה בידו אז מקנה ולא דרך לעשות מלאכה להרויח ולהתפרנס בה וענין העבודה בשביל רחל היה למוהר כמנהגם שהיו נותנים מוהר לאב שיתן את בתו כאמור אם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול כמהר הבתולות ומה שאמרו אחר כך כי מכרנו היה שחשבו בענותן שהיה המוהר יותר מן הראוי בשבילן: בתך הקמנה. כי תוך ז' שנים יהיה עתה עת דודים ותוכל בין כך להשיא הגדולה: {כ} ויהיו בעיניו כימים אחדים. שחשב שהיה ראוי לתת מהר רב מזה: באהבתה אותה. שהאהבה מקלקלת השורה: {כא} ואבואה אליה. נעשה הנשואין לא האירוסין בלבד כי חפץ להשיג נחלת ה' בנים: {כו} לא יעשה כן במקומנו. לא הניחוני אנשי המקום לקיים דברי: {כז} ונתנה לך. ואז יסכימו גם הם: {ל} ויאהב גם את רחל. לא בשביל האשות בלבד אבל גם באשר היא רחל בשביל מעשיה הנמשכים לצורתה האשיית: מלאה. אף על פי שהיתה היא הראשונה שאין המנהג שימצא אדם קורת רוח אלא בה כמו שהזכירו רבותינו ז"ל: {לא} כי שנואה לאה. שהכיר בה אחר כך סימני עקרה כאמרו ויפתח את רחמה וחשב שבשביל זה הסכימה להטעותו: ורחל עקרה. היתה עקרה כטבעה ונשארה כך עד שהאל יתב' פתח את רחמה: {לב} בעניי. שהיה בעלי חושדני שהסכמתי להטעותו ותמורת החשד נתן האל ית' לי זרע כענין בסוטה: {לג} כי שנואה אנכי. ותמורת השנאה המסובבת מן החשד נתן לי גם את זה: {לד} הפעם ילוה. שכבר אני מוחזקת בהיותי רבת בנים כאמרם ז"ל בתלת זמני הוא חזקה: {לה} על כן קראה שמו יהודה. שיש בזה השם אותיות השם הנכבד ועם זה לשון ההודאה ונראה שהיו כל אלה שמות של קדמונים כמו שמצינו קודם לזה יהודית בת כארי וכן שמואל בן עמיהוד קודם לשמואל הנביא והיו בוחרים מהשמות הקודמים את הנופלים על הלשון המאורע:

שפתי חכמים על בראשית פרק-כט

שפתי חכמים: {ב} ט שפירושו היו משקים, וכן ונאספו וגללו עתיד במקום הוה, ופירוש היו נאספים והיו גוללין תמיד: {ג} י רצה לומר שכך היה ראוי לכתוב והנה ג' עדרי צאן רובצים עליה, ולמה רובצים משום ונאספו שמה וגו', ולמה ונאספו מפני שהאבן גדולה על פי הבאר: כ הא דלא מביא התרגום מיד לעיל על ישקו העדרים ועל ונאספו, משום דכאן כתיב וגללו ומתרגם ומגנדרים דהוא לשון הוה, ובסמוך נמי כתיב וגללו ומתרגם ויגדרון דהוא לשון עתיד, אם כן מוכח בהדיא מן התרגום דכל הפסוק מדבר לשון הוה, אבל גבי ישקו לא מוכח מתוך התרגום דלא כתיב ב' פעמים ישקו אלא לעיל כתיב ישקו וכאן כתיב והשקינו, וכן כל הלשונות אינן שוין, חוץ מן וגללו: {ז} ל דקשה לרש"י דהפסוק כופל הענין, דכיון שאמר הן עוד היום גדול, לא היה לו תו למיכתב לא עת האסף המקנה, דודאי כן הוא, לכך מפרש דשני ענינים הם: {ח} מ פירוש ואי אפשר לגוללה כדפירש"י לעיל (פ' ג' ד"ה ונאספו) מרוב כבדה, ולא שכך הסכימו ביניהם: {י} נ פירוש כיסוי מהצלוחית, ור"ל שלא גלל האבן כמו הרועים אך בקל, ודייק זה מדכתיב ויגל שהוא לשון גילוי ולא כתיב ויגלל: {יא} ס ולפי זה קשה אם היתה אומרת לו למה אתה בוכה בודאי לא הזכיר לה מיתתה, ואם כן מה השיב לה, לכן פירש ד"א, ולד"א לחוד קשה איך צדיק כזה יבכה על חסרון ממון, (מהרש"ל): {יב} ע דברבקה כתיב (לעיל כ"ד כ"ח) ותגד לבית אמה, לכן פירש אמה מתה: {יג} פ דאם לא כן למה רץ: צ כלומר כיון שלא רץ אלא בשביל הממון אם כן למה חבק אותו, לכן פירש וכו': ק (מהרש"ל), אין דרך להביא אבנים טובות בפיו, אלא י"ל שדרך העולם כשאדם מביא אבנים טובות מביאם בסתר ואין מגלה אותם, לכך אמר אנשק אותו ואפייסנו כדי שיגלה לי מה יש לו עכ"ל: ר דאם לא כן מאי את כל הדברים האלה: {יד} ש רצה לומר כי כל אך הוא מיעוט, לזה פירש מעתה וכו': ת ואם תאמר מנא ליה לרש"י שדוקא חדש ימים, ויש לומר כיון שעשה כך כמו שכתוב וישב עמו חדש ימים, למדנו שמתחילה כך אמר לו: {טו} א פירוש אין התימה הזה נופל על אחי אתה, כי באמת אחים היו כמו כי אנשים אחים אנחנו (לעיל י"ג ח'), ועוד האחי אתה מיבעי ליה, אלא התימה נופל על ועבדתני חנם: {יז} ב רצה לומר וכי בא הפסוק לספר בגנות של הצדקת, לכן פירש לפי שהיתה וכו', ומתוך גנותה תלמוד שבחה, ואם תאמר דמשמע דגם לאה היתה יפת תואר אלא שעיניה היו רכות, וא"כ אין זה ההיפך של ורחל היתה יפת תואר וגו', אלא כן היה לו לומר ועיני רחל יפות, וי"ל כיון שעיניה לא היו יפות גם היא לא היתה יפה, כדאמר בגמרא (תענית כ"ד.) כלה שעיניה יפות כל גופה אין צריך בדיקה, ואם כן נופל שפיר עליו ורחל היתה יפת וגו' וק"ל: {יח} ג דאם לא כן איך עבר על מצות אמו: ד כלומר הסברא נותנת משום שאהב את רחל יהיו ימים מועטים כמו זמן ארוך, כמו דכתיב (משלי י"ג י"ב) תוחלת ממושכה מחלה לב, אלא על כרחך צריך לומר כימים אחדים שאמרה לו אמו וק"ל: ה ואם תאמר לא היה לו לומר רק בתך הקטנה, ונראה לי דאי לא היה אומר רחל היה נותן לו זלפה, דהיתה נמי בתו מפלגש כדפירש"י לקמן (ל"א נ' ד"ה בנותי) והיתה קטנה יותר מרחל, ואם כן למה לא היה ירא יעקב שמא ישנה שם זלפה בשם רחל, ויתן לו זלפה ששמה רחל ובתו הקטנה, ויש לומר דזלפה אינו בתו ממש כיון דהיתה מפלגש וגם אין שמה רחל אלא שישנה את שמה לרחל, ומשום שני רמאות לא היה ירא, ועוד יש לומר שאם לא אמר רק בתך הקטנה שמא תלד אשתו עוד בת ויתן אותה ליעקב, כיון שהנשואין לא היו אלא אחר שבע שנים של עבודה, ואף שתהיה קטנה הא תהא ראוי לביאה, שהרי יצחק נשא רבקה שהיתה רק בת שלש שנים (לעיל כ"ה כ' רש"י ד"ה בן), ולא יעשה שום רמאות בעולם שהרי התנאי הוא שיתן לו בתו הקטנה, לכן אמר ברחל בתך הקטנה: {כא} ו שאין מדרך מוסר שיאמר השכיר תיכף ששלמו שני עבודתו הבה את שכרי: {כז} ז שכן כתוב וימלא שבוע זאת ויתן לו וגו': {ל} ח דייק מדכתיב אחרות דיתור הוא, אי נמי מדכתיב עוד, משמע עוד אחרות הדומות לראשונות, מה הראשונות באמונה דהא עדיין לא רמאו, אף האחרונות באמונה אף על פי שרמאו וק"ל: {לד} ט ואם תאמר והא בפ"ק דמגילה (י"ד.) לא חשיב אלא ז' נביאות: שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, וחולדה, ואסתר. ויש לומר דהתם חשבו מה שהקרא מעיד עליהן, ושרה הקרא מעיד עליה דכתיב (לעיל כ"א י"ב) כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, מלמד שאברהם היה טפל לשרה בנביאות (ברש"י שם)וכן כולם, אבל גבי אמהות לא מצינו שהיו מתנבאות, כי אפשר לפרש הקרא דהכא כפשוטו, ומהרש"ל פירש שהאמהות לא היו מתנבאות כי אם על עצמן שהיו יודעות מה שיבא עליהן, אבל מה שיבא לעתיד על האחרים לא היו יודעות, משום הכי לא חשב אותם בכלל שאר נביאות נ"ל: י כלומר דשבט לוי היו נושאין ארון הקודש, ולא היו יכולין להזהר בו כל כך, ומתוך כך מתו הרבה מינייהו:

בעל הטורים על בראשית פרק-כט

בעל הטורים: {ג} הנה אמתי בלהה. ולא אמרה שפחתי כדכתיב בהגר לפי שהיתה בת לבן מפילגש: {יד} דודאים. בגימטריא כאדם. בכל שמות השבטים אין סמ"ך אלא ביוסף רמז שהוא שטנו של עשו ובכולם אין עי"ן אלא בשמעון על שם ועין נואף שמרה נשף משום מעשה דזמרי: {טו} לכן ישכב עמך הלילה. על כן לא נקברה עמו במערה: לכן. בגימטריא מדה במדה. בלוי כתיב כי ילדתי לו ג' ובזבולון כתיב כי ילדתי לו ו' כשילדה ג' אמרה הרי ילדתי ג' שהם חלקי וכשילדה עוד ג' אמרה הרי ילדתי ו' ב' חלקים: {לג} ביום מחר. ב' במסורה הכא ואידך אל תתהלל ביום מחר. אמר הקב"ה ליעקב וכי אתה יודע מה יהיה ביום מחר אל תתהלל ביום מחר ולמחר בתך דינה יוצאה ממך: {מב} העטופים. ב' במסורה העטופים ללבן. העטופים ברעב. פירוש שנתן לו הכחושים שמתו ברעב א"נ בשביל שעשה יעקב דבר שנראה כרמאות גרם לבניו שנתעטפו ברעב:

דעת זקנים על בראשית פרק-כט

דעת זקנים: {ז} עשרת מונים. עשרה מנינים הרי מאה: {יט} ותגנוב רחל את התרפים. אומר בפרקי רבי אליעזר מהו תרפים היו שוחטין אדם בכור וחותכין אותו ומולחין אותו במלח ובשמים וכותבין על טס של זהב שם רוח טומאה ומניחין אותו תחת כלי לשונו ונותנין אותו בקיר ומדליקין לפניו נר ומשתחוים לו והוא מדבר כדכתיב התרפים דברו און. ולכך גנבה אותן שלא יגידו ללבן כי ברח יעקב. א"נ נתכוונה לעקור ע"ז מבית אביה: {נב} עד הגל הזה. נעצו חרב בגל גם לעדות ולכך בלעם לקה בשניהם דאמרי' הוא לבן הוא בעור הוא כושן רשעתים שכן דרך המכזבים והמשקרים באמונתם להיות לוקים ע"י העדים ובלעם נלקה בגל כדכתיב ותלחץ רגל בלעם אל הקיר ואותו קיר הגל היה ובחרב דכתי' ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב. וכן מצינו בבחור שקדש בחורה ונשבע לה שלא ישא אחרת עליה ומסר לה בעדות חולדה ובור לימים נשא אחרת וילדה לו שני בנים האחד גררה חולדה והאחד נפל בבור נמצא שלקה בעדיו ויש סמך לזה מדכתיב יד העדים תהיה בו בראשונה:

חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-כט

חומת אנ"ך: ל׳:תק״נ א׳ ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים וכו׳. יש לדקדק מ״ש כי לא ילדה ליעקב תיבת ליעקב נראית יתירה. ותו להבין בעצם מ״ש ותרא רחל וכו׳. ואפשר כי רחל הפליאה לעשות במה שמסרה הסימנים ללאה כדי שלא תתביש והיא בתוקף אהבה ליעקב ולא ידעה אם יתרצה אביה להשיאה גם היא ליעקב ואם יעקב יתרצה לקחתה גם היא ועם כל זה מסרה הסימנים והיה פשוט אצלה שעשתה מצוה גדולה. אך עתה נקפה לבה שמא נענשה בעבור שציערה ליעקב כי בבקר כשידע שהיא לאה גדל צערו מאד וזו היא סיבה שלא ילדה וז״ש ותרא רחל בעין השכל כי לא ילדה בעבור יעקב וז״ש ליעקב בשבילו שציערתו. ותקנא רחל באחותה שהיא דהטעיתה ליעקב ממש יש לה בנים. והיא שהיתה גרמא לקתה. ומזה חשבה דהכל תלוי ביעקב דמחל ללאה ולה לא מחל ולכך נענשה. ולזה ותאמר ליעקב הבה לי בנים שתמחול לי. ואם אין מתה אנכי שעוני לא נמחק והרשע בחייו קרוי מת. ויחר אף יעקב ברחל שחשדו שלא מחל ולכך נענשה ואיך חשבה כזאת מאחר שידעה תוקף אהבתו אותה ואיך ס״ד וחשבה שהיה מראה לה אהבה ובקרבו ישים אורבו שלא למחול (עונו) [עונה] הא ודאי חושדת בכשרים דאמנם בכל חטא אשר יחטא איש לחבירו חוטא בשתים א׳ לה׳ יתברך כי הוא ציוה להיות ישר ונאמן ולאהוב ריעו כנפשו וחטא לה׳ במה שציער לחברו. והשני מה שחטא לחבירו ממש וציערו והיינו דקאמר יעקב התחת אלהים אנכי. אשר מנע ממך כלומר אני ודאי מחלתי לך מה שציערתני אך חלק גבורה שחטאת לו עדיין נשאר והוא מנע ממך וכו׳. ותאמר הנה אמתי בלהה וכו׳ וזה אני מקבלת לעינוי לכפר מה שחטאתי לה׳. ואדרבא אלהים חשבה לטובה ויזכור אלהים את רחל שמסרה סימנים ללאה כמשז״ל וישמע אליה אלהים מדת הדין אף שהיתה צדקת בת רשע נשמעה תפלתה אף לגבי מדת הדין. ותאמר אסף אלהים את חרפתי שהיו אומרים שאני נשאתי באיסור ליעקב דב״נ בביאה תליא מילתא ויש איסור שתי אחיות באחרונה ולכך אני עקרה. ועתה נתגלה דאין כאן איסור שתי אחיות. ואפשר לומר בסגנון אחר בפסוק הנזכר ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב בעבור שלקח שתי אחיות. ותקנא רחל באחותה דלפי האמת קדושי רחל קדמו ונהפכה השיטה דלאה מותרת והיא אסורה. ותאמר ליעקב הבה לי בנים כי אני סמכתי עליך שאתה עושה כדין ונשאתי לך ועתה אני רואה דיש איסור בנשואין שלי ולכן התפלל שיהיו לי בנים לישב דעתי שלא יש איסור. ויחר אף יעקב ברחל שחשדו דעביד איסורא דשתי אחיות. ויאמר התחת אלהים אנכי והוא התיר לי וע״פ הדיבר אני נשאת״י ואני אש״א בלהה וזלפה אחיות אשר מנע ממך שחטאת ולא ממני כי לא חטאתי: ב׳ הבה לי בנים. אפשר דרך הלציי דהאמהות היו נביאות וידעו דד׳ נשים ישא ויוליד י״ב שבטים ולאה זכתה והיו לה ד׳ בנים ואני מתרצה להיות לי שני בנים והב׳ אחרות שלשה שלשה וזה רמז הב״ה גימטריא י״ב כלומר מהי״ב בנים אני מתרצה בשנים וזהו בנים. ויחר אף יעקב שהיא עקרה ורוצה שנים ואין לדבר כן לפני ה׳: ל׳:תק״ע א׳ ואחר ילדה בת. אמרו בתנחומא אתה מוצא בלאה אחר שילדה ששה בנים וכו׳ ונתעברה מן השביעי וכו׳ אם זה זכר לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות מיד שמע הקב״ה תפלתה ונהפך העובר שבמעיה לנקבה שנאמר ואחר ילדה בת ואחרת אין כתיב כאן אלא ואחר עכ״ל וראיתי בספר זרע אהרן הנדפס מחדש בסדר היום שכתב וז״ל וכדאיתא בתנחומא מדכתיב ואחר בלשון זכר ולא כתיב ואחרת בלשון נקבה דרשו שהיתה לאה הרה ללדת עוד בן אחר וכו׳ עכ״ל ועמו הסליחה דאיך יאמר ואחרת ילדה בת ואין לו שחר גם ואחר ילדה ואחר אינו לשון זכר. ואמרו לי שבדפוס אחר מתנחומא כתוב ואחרת אין כתיב כאן ונסחא מוטעית היא כמבואר ולי הדל נראה דכונת מאמר תנחומא הוא ואחריו אין כתיב כאן אלא ואחר. ופירושו דהול״ל ואחריו כלומר ואחריו של זבולון ילדה בת. ומדכתיב ואחר למדנו שרמז שהיה איזה ענין בינתים והיינו שהיתה מעוברת זכר ונהפכה לנקבה. ושם בספר הנזכר הביא מאמר מדרש רבה שאמרו דאין להתפלל שיהיה זכר ביושבת על המשבר איתביה הכתיב ואחר ילדה בת א״ל עיקר בריתה זכר ומתפלתה של רחל שאמרה יוסף ה׳ לי בן אחר וכו׳. והאמת שהוא תמוה. ומה שפירש בספר הנזכר יש להשיב הרבה על דבריו ואין להאריך. והיותר נראה בפירוש המאמר הוא דידענו כמה מתאוה לאה לבנים זכרים ואם איתא דיכולה להתפלל עד שעה שיושבת על המשבר איך לא התפללה שיהא זכר ובודאי דלאה תפלתה נשמעת אלא דאינה מועלת התפלה אלא עד מ׳ יום ולאה במ׳ יום לא הוה דעתה ואחר ארבעים אין תפלה מועלת. ותירץ דהיה זכר ותפלת רחל נשמעה. והמדרש פליג על גמרין ותנחומא. ואין ספר יפ״ת ושאר מפרשים כעת אצלי: ל׳:תקע״ו א׳ נחשתי ויברכני ה׳ בגללך. אפשר דפיו ענה בו כי הוא מצד נחש המקולל ובא בפיו נחשתי דאתי מסטרא דנחש. ויברכני ה׳ בגללך שאתה יצאת מהקללות ונתברכת מאביך ויברך ה׳ אותך לרגל״י גימטריא רחל לאה עם הכולל שבהתחברותם ליעקב באה הברכה: ל׳:תקפ״ו א׳ ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון. אפשר לרמוז מקל ס״ת אברהם יצחק ישראל לבנה קרי ביה לבנה שהוא ירח הרומז למלכות. גם לבנה גימטריא אני ה׳ יחוד קבה״ו רמז שבטח בזכות אבות אברהם ויצחק ושהוא עתיד ליקרא ישראל ובטח בה׳ שא״ל אני ה׳ שיצילהו ובזה ינצל מלבן ועשו. וכן לח ולוז וערמון גימטריא לבן עשו עם הכולל וכיון ליחד קבה״ו:

נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-כט

נחל קדומים: ל״ו:א׳ס״ח א׳ אלה בני אצ"ר. שהיו מסתכלין בג' פנים שאסורים לראות פני אש"ה פני צל"ם פני רש"ע. ובני אצר נקראו על שם המעשה רבינו אפרים ז"ל בפי' כ"י. ושם יש טעם לכל השמות הללו עיין שם באורך:

פירוש הרא"ש על בראשית פרק-כט

רא"ש על התורה: ל״ד:א׳ו׳ א׳ ויהי ביום הג'. בהיותם כואבים. תימא הוא איך עשו בני יעקב מרמה גדולה כזאת אחר אשר שמעו להם לימול הרגום ביום הג'. וי"ל שהיו מתחרטין ממצות מילה ולשון כואבים משמעו מוכיח על זה שכן מצינו לשון כאב גבי ע"ז: ל״ד:א׳י״ב א׳ הכזונה יעשה את אחותנו פירש"י הפקר כתרגומו ית אחתנא. פי' לפי' מה בא לחדש שתרגם את ית. י"ל הדין עמו דע"כ צריך לתרגם את ית שאם תתרגם עם משמע היה מתנהג עם אחותינו כמו עם אשה זונה אבל היא עצמה לא יעשה זונה מופקרת לכך תרגם ית כלומר עושה אותה הפקר. ואלו מתרגם מן אחתנא משמע קצת מן אחותנו ולא כלה כלומר הוא מתנהג עמה קצת מנהג שאדם מתנהג עם אשה זונה אבל עתה שהוא עושה גוף אחותינו הפקר שיד הכל שוה בו א"כ כדין נתחייבו מיתה דהא הפקר כמו גזל ובני נח היו מוזהרים על הגזל ואזהרתם זה היא מיתתם וזהו שפי' רש"י הפקר בתמיהה. וא"ת חמור ושכם בנו היו חייבים מיתה אבל כל בני העיר למה. ופירש הר"ר משה המיימוני שבן נח שראה חבירו עובר על א' מז' מצות שהוזהרו עליהם ולא הרגו בב"ד נהרג ומכאן מוכיח זה שהגזל א' מהם ולכך נתחייבו מיתה כל אנשי העיר לפי שלא דנו את שכם על הגזל כשגזל את דינה ועשה בתוליה הפקר:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-כט

ברטנורא: ל״א:תש״ו א׳ באהל יעקב הוא אהל רחל שהיה תדיר אצלה. צריך לישב מנא ליה שאהל יעקב הוא אהל רחל נימא שהוא אהל בפני עצמו ונ"ל דדייק ליה משום דדוחק הוא לומ' שהלך באהל האמהות קודם אהל רחל ולכך פי' ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל שר"ל חזרה. ואין להקשות א"כ לכתוב קרא ויבא באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל רחל ובאהל שתי האמהות כמו שהיה הסדר ואז הייתי אומ' באהל יעקב הוא אהל בפני עצמו אבל השתא דפשט הפסוק משמע שהלך באהל האמהות קודם א"כ אהל יעקב על כרחך הוא אהל רחל ממש כדפרישית מהר"ר: ל״א:תשי״א א׳ ואילי צאנך לא אכלתי מכאן אמרו איל בן יומו קרוי איל וכו' קשה שהרי פרש"י בפר' שלח לך בן י"ג חדש ויום אחד קרוי איל וקשיא דידיה אדידיה י"ל דהא דאמ' בן י"ג חדש קרוי איל ה"מ כשנכתב כבש אצלו כגון שם בפר' שלח לך ובמקום שכתוב איל בלא כבש אצלו כגון כאן ואילי צאנך לא אכלת איל בן יומו קרוי איל כמו שפי' רש"י בכאן: ב׳ אלוה צורי תפלתי ג׳ כי סייענו בחדושי ויצא ד׳ ואל יהי נפשי נאלח ה׳ בפירוש פרשת וישלח

גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-כט

גור אריה: כ״ט:תשע״א א׳ משקים הרועים. פירוש שלשון "ישקו" אף על גב שהוא לשון עתיד – צריך לפרש בלשון הוה 'משקים'. וצריך להוסיף גם כן 'הרועים'. ואין לפרש דקאי על הרועים שנאספו עתה שלשה עדרי צאן, ויהיו אחר כך משקים הצאן, ולפי זה יהיו "ישקו" לשון עתיד כמשמעו, שזה לא יתכן, שלא נכתוב 'הרועים' בפסוק שיהיה קאי על זה "ישקו" לשון עתיד, אבל אם קאי על כל רועים דעלמא הוי שפיר, שפירושו "ישקו" מי שדרך להשקותו, והיינו הרועים, וכיון דאיירי ברועים דעלמא – כלומר שדרך רועים דעלמא להשקות מן הבאר, ולפי זה צריך להיות 'משקים הרועים' לשון הוה, שהרי כך הוא תמיד: כ״ט:תשע״ב א׳ רגילים להתאסף. פירוש אף על גב שהוא לשון עתיד גם כן – פירושו הוה, מפני שכן הם רגילים להתאסף, וכל דבר שהוא רגיל כתיב לשון עתיד במקום ההוה (ר' רש"י לעיל כד, מה), כמו "יעשה איוב" (איוב א, ה): ב׳ ותרגומו ומגנדרין. הוצרך להביא ראיה מן התרגום, ואצל "והשיבו" – ותרגומו 'ומתיבין', מפני כי אלו שניהם דהיינו "וגללו" וכן "והשיבו" הוא המתחייב מן האסיפה, שלכך מתאספין כדי לגלול האבן ולהשיב אותו אל הבאר, ואין דרך הכתוב לומר בפועל המתחייב האחד מן השני לומר בשניהם רגילים לעשות כך; לומר רגילים לאסוף ורגילים לגלול, דמשמע שכל אחד ואחד בפני עצמו, דכיון דעיקר מה שרגילים להתאסף רק משום לגלגל האבן – לא היה לו לומר רק 'רגילים להתאסף' למה – כדי לגלגל האבן, וכיון שהם מגלגלים האבן בודאי רגילים להשיבו, ולכך אין לומר 'רגילים להתאסף' 'רגילים לגלגל' ו'רגילים להשיב', לכך מביא ראיה מן התרגום שפירש על שניהם לשון הוה: כ״ט:תשע״ה א׳ הטעם באל"ף. שזהו ההבדל בין לשון עבר ובין לשון הוה בפעלי השניים, כי לשון עבר הטעם למעלה (תחת) [מעל] הב' – נקרא טעמו למעלה, ולשון בינוני – טעמו תחת האל"ף. ונראה דהיינו טעמו, כי הפעל עבר טעמו למעלה להורות הטעם על אות ג', להשלים ג' אותיות השורש, אבל בבינוני שהוא כמו תאר השם והוא תאר לנקיבה, לכך הטעם לפני הא' הנקיבה, וקל להבין: כ״ט:תשע״ט א׳ כאדם שמעביר הפקק. דאם לא כן לכתוב 'ויגלגל האבן מעל פי הבאר' כמו "וגללו" (פסוק ג), אלא שרוצה לומר לשון גלוי, כמו שהוא מסיר פקק החלון שהוא סתימת החלון (שבת קכה ע"ב), ושייך לומר עליו "ויגל" (כ"ה ברא"ם). אי נמי שכן הוא הלשון, כל שנתרבו אותיותיו – פעולתו יותר כפי האותיות שהם בו, וכאן אותיות השורש חסר לומר "ויגל" ולא 'ויגלגל', לומר פעולה חסירה היה: כ״ט:תש״פ א׳ והעני חשוב כמת. לפי שאין לו חיות מצד עצמו, שכל החיים יש להם קיום מצד עצמם בלבד ואינם צריכים לזולתם, והעני אין לו חיות מצד עצמו רק מצד אחרים, לכך מצד עצמו הוא חשוב כמת. ולפיכך כתיב (ויקרא כה, לו) "וחי אחיך עמך", שאחרים מחיים אותו. וזהו שאמר (משלי טו, כז) "ושונא מתנות יחיה", כי אחר שהוא שונא להיות חי מאחרים – אם כן יש לו חיות מעצמו, לפי שאינו מקבל החיות מאחרים. שאין ענין החיות רק החיות מעצמו, שלכך נקרא המעין שהוא נובע מעצמו ואין מקבל מאחר "מעיין חיים" (ר' שיה"ש ד, טו), מפני שהוא מעצמו נובע, וזהו החיים: כ״ט:תשפ״א א׳ אם לרמאות וכו'. וקשה מה הגיד בזה לרחל, ויראה כדי שתתרצה רחל להינשא לו, ולא תאמר שיהיה לבן מרמה אותו: ב׳ אמה מתה וכו'. שאם לא כן היה לה להגיד אל אמה, שהרי 'אין הבת מגדת אלא לאמה' כמו שפירש רש"י אצל "ותרץ רבקה" (לעיל כד, כח): כ״ט:תשפ״ב א׳ שגוהנם בחיקו כו'. נראה שרוצה לומר כי יעקב הטמין הממון והנם בחיקו בהסתריו, כי מקום החיק הוא בסתר יותר – שאין נראה, וכאשר הוא מחבק אותו אז הוא מתדבק בו לגמרי, ובשביל זה ימשוך אליו אהבתו, ולא יעלים ממנו. וכן 'שמא הם בפיו', ורוצה לומר כי הפה הוא יותר נסתר מן החיק, שהוא תוך האדם, ועל ידי נשיקה רצה הוא למשוך אותו אליו עד כי דבר שהוא בפה – דהיינו בסתר לגמרי – ימצא. ומתחלה היה מחבקו להדבק בו באהבה יתירה עד שיגלה לו אם הם טמונים בחיקו, ואינו כל כך הסתר. ועוד הוסיף אם הם טמונים בפיו, דהיינו הטמנה גמורה והעלמה יתירה, ובשביל זה שהיה מתדבק בו באהבה יתירה, שנשק לו, לא יעלים ממנו. וזה שאמרו (ב"ר ע, יג) אם הם טמונים בפיו ימצא, רוצה לומר אם יש לו פנימות וסוד בהם – בשביל כי הנשיקה בפה הוא דבוק גמור, וימשוך אליו פנימיותיו, וימצא דבר שהוא בפיו נסתר גמור: ב׳ והנם בפיו כסבור ממון הביא וכו'. דאם לא כן אין דרכו של רשע לחזור על האורחים, ואף על גב שהיה קרוב לו: כ״ט:תשפ״ז א׳ שגוהן ימים אחדים. דאם לא כן יקשה לך כי אמו אמרה לו "וישבת עמו ימים אחדים" (לעיל כז, מד), והוא אמר "אעבדך שבע שנים", אלא שזהו "ימים אחדים" שאמרה לו אמו. אף על גב דמשמע דהיו ימים אחדים בשביל אהבתו אותה (ראה פסוק כ), ובלאו הכי לא נחשב לו "כימים אחדים" (קושית הרא"ם), היינו אף על גב דאמו אמרה לו "וישבת עמו ימים אחדים" היינו מי שאינו שרוי בצער נדמה לו ז' שנים – ימים אחדים, ולא היה דעתה שיהיה יעקב בעבודה, אבל האמת שלא היה יעקב שרוי בטובה אלא בעבודה קשה, כדכתיב (להלן לא, מ) "הייתי ביום אכלני וגו'", וכזה היה ראוי שיהיו לו ימים מרובים, לכך כתיב שהיו לו כימים אחדים בשביל האהבה שהיה אוהב אותה כאילו לא עבד: ב׳ לכך אמר ברחל בתך הקטנה. ואם תאמר יאמר 'בבתך הקטנה', ויש לומר דהוי משמע אפילו בקטנה דלא עדיפא כמו גדולה – אעבוד אותך, ואחר כך היה נותן לו לאה, שהיה אומר דאפילו בקטנה משמע, דכל מקום קטנה לגריעותא, לכך אמר "ברחל" דווקא: כ״ט:תש״צ א׳ מלאו ימי שאמרה לי אמי. דאין לומר מלאו שני העבדות, דלא שייך בזה "מלאו ימי", כי היה לו לומר 'מלא עבודתי', כי לא היה מקפיד לבן רק על העבודה ולא על הימים, דאם לא עובד לא היה מלא, ולפיכך צריך לפרש על הזמן לבד, דהיינו מלא הזמן שקבעה לי אמי. ומה שלא תלה יעקב בעבודה שלו – שכבר כלו ימי העבודה, דהיה ירא שלבן יאמר שאין המנהג לתת הצעירה לפני הבכירה (פסוק כו), המתן עד שתנשא לאה, ולכך אמר שאי אפשר לו על כל פנים, ויסולק בזה קושיות הרמב"ן: ב׳ ועוד כי מלאו ימי וכו'. כי לפירוש הראשון לא היה לו לומר "מלאו ימי" אלא מלאו הימים, כי הימים שאמרה לו אמו לא נקרא "ימי", אלא 'מלאו ימי שהרי וכו": כ״ט:תשצ״ד א׳ אבל בלילה וכו'. פירוש הא דכתיב "ויהי בבקר והנה היא לאה" והלא אף בלילה היא לאה, דאין לומר שפירוש הכתוב שבבוקר ראה שהיא לאה, דאם כן לכתוב 'ויהי בבוקר ויאמר אל לבן מה זאת עשית' ותו לא, אלא ודאי הכי פירושו "והנה היא לאה" – בבקר, אבל בלילה לא היתה לאה, לפי שמסרה לה הסימנין, וקיימא לן דסימנין דאורייתא, והוי סימן מובהק, ולפיכך בלילה הרי היא רחל לענין דינא לסמוך עליו: כ״ט:תשצ״ו א׳ נקוד בחטף. פירוש בשו"א, ונקרא השו"א בחטף – לפי שמחטיפין השו"א יותר משאר נקודות: ב׳ שאם כן היה צריך לנקוד בקמץ. וכן הוא בדניאל (ר' ט, כז) "שבוע וחצי שבוע": ג׳ שבעה שבועות. שהוא לשון זכר, דלא כתיב 'שבע שבועות', כי "שבעה" לשון זכר: ד׳ לשון רבים. כלומר הנון הראשונה של "ונתנה" הוא לשון רבים, ואינה נון נפעל לומר שתנתן לך גם את זאת. ומה שלבן לא אמר 'ואתן לך גם את זאת', מפני שהיה כולל עמו שאר בני העיר הבאים להכניס החתן והכלה לחופה (ר' פסוק כב), ושתף עמו כל הקרואים דרך כבוד, שגם הם נותנים. אי נמי שרוצה לומר כי "לא יעשה כן במקומנו" שיתנו הצעירה לפני הבכירה, לכך אמר "מלא שבוע זאת ונתנה לך", כלומר בני העיר, שאינם רוצים לתת הצעירה לפני הבכירה (כ"ה ברמב"ן): כ״ט:תת״ג א׳ שגלפי שהאמהות נביאות היו. ובפרק קמא דמגילה (יד. ) דחשיב ז' נביאות ולא חשיב לאה ורחל (קושית הרא"ם), התם לא חשיב רק אותם שנבואתם מפורש בכתוב, שהרי שרה נקראת "יסכה" (לעיל יא, כט) שהיתה סוכה ברוח הקודש (רש"י שם), ועוד נאמר (לעיל כא, יב) "כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה", ומזה למדנו (מגילה יד. ) שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות, אבל נבואת רחל ולאה לא נכתב בתורה. ואף על גב דמוכרח לומר מכח דקדוק הכתוב שהיו נביאות, מכל מקום אין הכתוב מדבר בנביאות שלהם, שאין הכתוב מדבר רק שקראה שמו לוי, אבל אין הכתוב מדבר בנבואתם. אבל כל הנביאות הכתוב מדבר בנבואתם. והכי נמי מתרץ התם על מ"ח נביאים שעמדו לישראל כי האי גוונא: ב׳ מרובה באוכלוסין וכו'. ואם תאמר מאי ענין "על כן" שיהיה מרובה באוכלוסין, ואפשר כי לשון "כן" הוא לשון גבול ושיעור 'כן וכן יהיה', ומי שנאמר לו "על כן" שלא יהיה לו שיעור מוגבל, והם יותר משיעור מוגבל, וזהו "על כן". ויש לומר בזה ענין אחר, כי בכל מקום שנאמר "על כן" שמו יותר עיקר, שנתן טעם לשמו 'על כן נקרא שמו כך', ומאחר ששמו יותר עיקר מן האחר לכן נאמר בו שהוא מרובה באוכלוסין, שזהו השם כאשר יש לו רבוי אוכלוסין ואינו בטל אצל האחרים, כי השבט שהוא מועט באוכלוסין אין לו שם בפני עצמו, ובטל הוא אצל האחרים, אבל שבט שנותן טעם לשמו שאמר "על כן" מורה כי יש לו שם מבורר וידוע אצל הכל, לכך הוא מרובה באוכלוסין. ועוד יש בזה דבר מושכל, כי כאשר יאמר "על כן" מדבק טעם השם – בשם, לאפוקי במקום שלא אמר "על כן" אינו מדבק טעם השם בשם, וטעם השם הוא דבר מושכל – שנותן טעם, ומפני שדבק בו המושכל יש לו מעלה יותר עליונה ומשם הרבוי, ודבר זה מופלא ואמת: ג׳ שהארון מכלה בהם. פירוש שלפעמים היו שוגגין, ולא היו נזהרין בשמירת קדושתו, ולפיכך היה הארון מכלה בהם. ואם תאמר והלא אף קודם שנשאו הארון, דהיינו כשיצאו ממצרים, לא היה שבט לוי יותר משאר שבטים, ומנין שבפרשת במדבר (ג, טו) היה חדש אחר שהוקם המשכן, ונראה כשיצאו ממצרים היו מעטים מפני טעם אחר, דכתיב (שמות א, יב) "וכאשר יענו [אותו כן ירבה וכן יפרוץ] וגו'", ולוי לא היו בכל העינוי מפני שלא נשתעבדו שבט לוי (רש"י שמות ה, ד). וטעמא דהכא לא שייך אלא למה לא היו רבים אחר יציאתם: ד׳ שלח הקב"ה לגבריאל וכו'. אבל ליעקב כאשר קרא לו שם (לעיל כה, כו) לא שלח הקב"ה לגבריאל, מפני כי יעקב אחד מן האבות (ברכות טז ע"ב), והן הן המרכבה (ב"ר מז, ו), אין צריך למלאך, אבל לוי אינו כמו יעקב, והוצרך למלאך, ולא על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו:

העמק דבר על בראשית פרק-כט

העמק דבר: כ״ט:תשע״ט א׳ וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. הנה ארם אינו נקרא ארץ קדם אע״ג שהיא למזרח א״י מכ״מ ארץ קדם בכ״מ משמעו מזרח העולם למקום שנשתלחו בני קטורה. ולא מצינו על ארם ארץ קדם אלא במקום שמזכיר המקרא שהיו מתעסקים בניחוש וכישוף כמו בלעם אמר מן ארם ינחני וגו׳ מהררי קדם. וע״ש בביאור מקרא זה וכן כאן בא זה הלשון משום דכתיב וישא יעקב רגליו. ופירושו שההולך בדרך מפולש ואין בו מכשולות הרי עוזב את רגליו שיוליכוהו מעצמם. ושם עיונו בד״א. וזה מיקרי שרגליו נושאות אותו. משא״כ ההולך במקום שהוא עלול להכשל. אינו מניח רגליו לילך לפי דרכם. אלא עיניו בראשו להשגיח על רגליו שלא תכשלנה וזה מיקרי שהוא נושא את רגליו. והנה בהיות יעקב בא״י שלא היו הכנענים משתמשים אז בכישוף וכדומה רק משוקעים בע״ז. ומזה היה יעקב כבר נזהר וכל בית אברהם אבינו האמינו שהקב״ה משגיח על העולם ואין אלוה בלעדו. ולא היה יעקב נצרך לשום לב שלא יכשל בע״ז שהרי מכבר היה נבדל מעצמו מתאוה זו. אבל בהיותו הולך לארם שהיו רגילים בניחוש כבני קדם שהיו רגילים בכישוף ולזה נמשך טבע לב האדם לדעת מה שיהיה עד שהזהירה התורה אותנו על זה לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים וגו׳ תמים תהיה עם ה׳ אלהיך שלא יהיה רצונך לדעת עתידות. ובלעם שיבח את ישראל כי לא נחש ביעקב ויבואר שמה. ויעקב אבינו כשיצא לארץ בני קדם התירא שלא יפול בזה המכשול ע״כ נשא יעקב רגליו. משמעו הילוך שלו נשא בדעת שלא יהי׳ נמשך בטבע אחר מנהג בני קדם והכין עצמו להזהר הרבה בדבר. וע׳ בספר דברים ו׳ ממקרא י׳ ואילך כל הפרשה: כ״ט:תש״פ א׳ וירא והנה באר בשדה. לא שעמד על יד הבאר שהבאר לא היה על הדרך כמו בארו של אליעזר שהיה סמוך לעיר בדרך הילוכן של ב״א. אבל יעקב ראה מרחוק באר בשדה: ב׳ והנה שלשה וגו׳. כתיב עוד הפעם והנה לחידוש אחר שהיה עומד ומסתכל מה לבאר בשדה רחוק מתשמיש העיר והנה ראה שלשה וגו׳: ג׳ והאבן גדלה. האבן משמע הידועה. משום שכך היה דרכם לכסות את הבאר באבן משום סכנת נפילה או שלא יזיק לכישוף שהיו רגילים וכדאיתא בפ׳ ד״מ דס״ז ב׳ דמיא מבטלי כישוף. ועדיין אין הלשון מדויק והכי מיבעי והאבן הגדולה אבל לשון גדולה משמעו שלא היתה גדולה אלא על פי הבאר באשר היה דק ורחב. מש״ה היה בקל להטותו בעת שהיה עומד בצד הבאר אבל כשהיתה מונחת ע״פ הבאר היתה גדולה וקשה להגביהה ורב מכח האדם: כ״ט:תשפ״א א׳ על פי הבאר למקומה. מתחלה הטו אותה ע״פ הבאר ואח״כ היו מצדדים אותה לעשות אותה מכוון לכסות היטב. משום כישוף כמש״כ: כ״ט:תשפ״ב א׳ אחי. למד לשונו לדבר לשון אהבה וריעות ע״כ קרא לרועים שלא הכירם מעולם אחי: ב׳ מאין אתם. דאע״ג שהיה סמוך לחרן מ״מ אחר שהיה הבאר בשדה אפשר שהם מהכפרים הסמוכים לעיר: כ״ט:תשפ״ג א׳ בן נחור. ולא הזכיר בן בתואל. שידוע היה ליעקב דבתואל לא היה איש מסוים כ״כ ובניו נתייחסו על נחור שהיה אדם גדול. וע׳ מש״כ פ׳ חיי: כ״ט:תשפ״ד א׳ והנה רחל בתו וגו׳. באשר הבינו שנדרש לו לדעת בפרטות משלום ביתו מה שאין יודעים כ״כ. ע״כ הודיעו אותו שהנה בתו באה ויחקור ממנה כ״ד שורש: כ״ט:תשפ״ה א׳ ויאמר וגו׳. בהיותו רוצה לדבר עם רחל בסוד ע״כ השיאם שילכו מזה וכ״ה ברבה: כ״ט:תשפ״ח א׳ ויגל את האבן. לא כתיב ויגולל. ומזה יצא הדרש שהיה כמו שמעביר את הפקק. וא״כ משמעות ויגל גם לשון גלה את המכוסה באבן. והוא מורכב גם משורש גלה: ב׳ וישק את צאן וגו׳. הראה בזה לכל העומדים שם שהוא קרוב ללבן ורחל. ומש״ה לא היה שוב בזיון כשנשק את רחל: כ״ט:תשפ״ט א׳ וישא את קולו ויבך. פרש״י משום שלא היה בידו מאומה ליתן לרחל שהיה אליפז רודף אחריו ונטל ממנו מה שהיה לו. ולפי הפשט בהיותו בבית שם ועבר י״ד שנה הוציא כל אשר היה בידו. וגם בבכיה זו הראה לדעת שלא היתה בנשיקה זו פריצות ומחשבת אהבת אישות כ״א אהבת קריבות אשר אם גם בחוץ ישק לה לא יבוזו לו: כ״ט:תש״צ א׳ ויגד יעקב וגו׳. שעד כה לא הבינה אלא שהוא קרוב אבל לא ידעה מי הוא והגיד לה שהוא בן רבקה וזה יחס גדול: כ״ט:תשצ״א א׳ את שמע יעקב וגו׳. רחל לא נתפעלה משם יעקב שלא ידעה אלא יחס בן רבקה אבל לבן כבר שמע וידע שמע יעקב שהרי התורה מכרזת עליו כדאי׳ ביומא פ״ז: ב׳ את כל הדברים האלה. שהוא בורח מעשו ורוצה לשבת עמו ולחסות בצלו. כמו שאמרה רבקה וישבת עמו וגו׳ כמו שביארנו לעיל: כ״ט:תשצ״ב א׳ אך עצמי ובשרי אתה. לא תירא מעשו שהוא ג״כ בן אחותי אבל אך אתה עצמי ובשרי. ואפשר לפרש דאתה עצמי. היינו כמוני ממש ולא כשאר בשר בעלמא. וא״כ דוקא הוא ולא עשו שאינו אלא שאר בשרי: ב׳ וישב עמו. לא בטח על הבטחת לבן בלי טעם הנאה. אלא התעסק בטובת לבן לרעות צאנו. וזהו משמעות עמו. ולא כתיב בביתו או אצלו אלא עמו. בעניניו ובצרכיו וזה גרם בטוחות יותר שלבן ישמור אותו מעשו: כ״ט:תשצ״ה א׳ ועיני לאה רכות. ת״א יאין. פירושו נאות והכי פי׳ רשב״ם. והכונה שהיו נאות אבל מפני רכותן לא היתה יכולה לרעות בצאן משום שאור השמש היה מזיק להן: כ״ט:תשצ״ו א׳ שבע שנים. פרש״י בשם מדרש שהם ימים אחדים שאמרה לו אמו וישבת עמו ימים אחדים והוסיף רש״י ותדע שכן הוא שהרי כתיב ויהיו בעיניו כימים אחדים. והוספה זו קשה לי דא״כ האיך משמע לשון כימים אחדים הלא הוא הוא ימים אחדים. אלא משום דסתם ימים משמע מעל״ע של כ״ד שעות ורק לפעמים משמע ימים לשון שנה כמו תשב הנערה אתנו ימים או עשור. ימים תהיה גאלתו. והבין יעקב דלשון רבקה אמו ימים אחדים כונתה לשבע שנים. משום דעד שבעה נקראו במספר שנים שלשה כו׳. משא״כ שבעה ימים שלימות נקרא שבוע או שבת וכן שבע שנים שלמות מר״ה עד ר״ה נקרא שבוע. ומה שאמר יעקב שנים ולא אמר שבוע משום שהיתה כונתו משעה זו עד ר״ה ולא מעל״ע ומש״ה נמי כתיב כימים אחדים משום שלא היו שבע שנים שלמות. וע׳ להלן מקרא כ״ז: כ״ט:תשצ״ז א׳ מתתי אתה לאיש אחר. ביאר לו שלא כמובן מדברי יעקב שיתננה אותה מיד לאשה ואח״כ יעבוד שבע שנים וכמו שנעשה בשבע שנים השניות. כי הוא לא נתרצה לתנה לו אלא בעת שיגיע העת לתתה לאשה לאיש אחר וכסבור יעקב שהוא משום שהיא קטנה עדין כדאיתא בכתובות דנ״ז דילמא חלשה. ב׳ שבה עמדי. (עד כה) שבה בעסק העבדות עד בוא העת להשיאה ונכלל בלשון שבה התעכבות ע׳ להלן ל״ה א׳: כ״ט:תשצ״ח א׳ ויעבד יעקב. חזר והודיע שנתפייס גם בזה לעבוד לפני הנשואין שבע שנים. וזהו דבר הכתוב בהושע. ויעבוד ישראל באשה ובאשה שמר. פי׳ עבד עבורה גם לפני הנשואין ושמר עד זמן הנשואין: ב׳ כימים אחדים. כסתם משמעות ימים אחדים שהוא ימים מעל״ע: כ״ט:תשצ״ט א׳ הבה את אשתי. כבר נקראה אשתו במה שנתיחדה לו דלא גרע מבני נח דאיתא בסנהדרין דנ״ח דמשעה שנקראה רביתא דפלניא היא אשתו וחייבין עליה. היינו משעה שנתפרסם הדבר וכמש״כ הרמב״ם הל׳ מלכים פ״ט. וכבר נתפרסם בזה המשך: ב׳ ואבואה אליה. שוב אינה קטנה ואוכל לבוא אליה ולא חלשה: כ״ט:ת״ת א׳ ויאסף לבן וגו׳ ויעש משתה. להיפך מיבעי ויעש משתה ויאסף אלא ללמד שמתחלה אסף אותם והתיישב בדבר והמתיק סוד ועשו מה שעשו: כ״ט:תת״א א׳ ויבא אתה אליו. ולא כתיב לאשה. כלשון דכתיב ברחל במקרא כ״ח. דבאותה שעה ודאי לא היתה לאשה כ״ז שלא ידע ולא נתרצה יעקב בלאה: כ״ט:תת״ג א׳ הלא ברחל עבדתי עמך. ומדוע לא נתת אותה לי: ב׳ ולמה רמיתני. לבעול אשה שלא בידיעתי וה״ז בעילת זנות: כ״ט:תת״ד א׳ לא יעשה וגו׳. הסביר לו שבדבריו מתתי אותה לאיש אחר לא כוון בשביל שהיא קטנה ודילמא חלשה אלא בשביל שא״א להשיאה לפני הבכירה וא״כ אין בנתינת לאה רמיה שבל״ז א״א להשיא הקטנה ממנה: כ״ט:תת״ה א׳ מלא שבוע זאת. עוד אמר לו שלא מלאו ימיו של עבודה. שאין כונתו בשבע שנים עד ר״ה אלא שבע שנים שלמות מעל״ע והוא שבוע. דדוקא מעל״ע הוי שיעור שבוע א״כ מלא שבוע זאת ואח״כ תהיה ההתחייבות בשלמות. כי מאחר שלאה כבר נישאת והשבע שנים נתמלאו ואז ונתנה לך וגו׳ ומעין זה פי׳ הרמב״ן. אמנם חשב שבוע הראשונה עבור לאה כיון שלא התנו מאומה עבורה חשב הרי רוצה ליתן עבודת ז׳ שנים עבור אשה ע״כ יהיה שבוע זה עבור לאה שבע״כ מוכרח לישאנה כדי שיוכל לקחת את רחל: כ״ט:תת״ו א׳ לו לאשה. להיות לעזר בהליכות הבית כמש״כ לעיל ד׳ י״ט כ״ה כ׳ ע״כ נקראת עקרת הבית: כ״ט:תת״ח א׳ גם את רחל מלאה. האי גם מיותר ופירושו שבמשך שלא נשא את רחל לא הרגישה לאה שאינו אוהב אותה שהרי מ״מ התנהג עמה כדרך אישות. ויש אנשים שאין בטבעם להיות מקורבים כ״כ לנשותיהם ולא מחמת שנאה הוא. אבל משעה שנשא גם את רחל הרגישה לאה שמתקרב אל רחל יותר. ועדיין לא הרגישה שהוא שונא אותה אלא חשבה שהוא אוהב את רחל ביותר. כאשר יבואר לפנינו: כ״ט:תת״ט א׳ וירא ה׳ כי שנואה לאה. הוא ית׳ ראה כי התנהגותו עמה הוא מחמת שנאה ממש אע״ג שמ״מ נוהג עמה דיני אישות: כ״ט:תת״י א׳ כי עתה יאהבני אישי. באשר היא לא ידעה שהיא שנואה אלא שאוהב את רחל ביותר. ע״כ חשבה שעל ידי הבן ישוב להראות לה התקרבות ביותר והקדימה לומר השם ואחר כך הסיבה ללמדנו שיש עוד טעם על זה השם והיינו כדאיתא בברכות מה בין בני לבן חמי: כ״ט:תתי״א א׳ כי שמע ה׳ כי שנואה אנכי. בראותה שאין הבן מועיל. הבינה כי הוא שונא אותה באשר היא לא ראתה בפועל ממש שהרי התנהג עמה כדרך כל הארץ ע״כ אמרה כי שמע ה׳ וגו׳. או ה״פ כי שמע ה׳ את תפלתי כי שנואה אנכי ואלהים מבקש את הנרדף: כ״ט:תתי״ב א׳ על כן. בבנים שלא היה השם תלוי בעצם הולד שיהיה סופו ראוי ביחוד לאותו שם לא כתיב על כן. דרק משום עניניה נקרא הולד בזה השם. אבל בבנים שראו ברוה״ק שסופם יהי׳ ראוים לאותו השם מצד עצמם. כתיב על כן. על פעולה של הלויה נקרא שמו לוי באשר סופו להיות מחובר לגבוה יותר משאר בנים וכתיב קרא. היינו יעקב הביט ע״ז ולא היא: כ״ט:תתי״ג א׳ על כן קראה שמו יהודה. ראתה ברוה״ק שכן יהיה הולד ראוי לאותו השם שהכל יודוהו בגבורתו ובחכמתו:

תורה תמימה על בראשית פרק-כט

תורה תמימה: כ״ט:תשמ״ז א׳ לבן בן נחור. מכאן דאם אביו מומר קורין אותו לתורה בשם אבי אביו אבל לא בשמו לבד, כדי שלא יביישוהו א) טעם הדיוק מכאן פשוע מדקרא לי' לבן בן נחור, אע"פ שבאמת הי' בן בתואל ונכד נחור, אך מפני שבתואל הי' רשע קרא אותו ע"ש אבי אביו, והובא דבר זה בהגהות רמ"א לאו"ח סי' קל"ט ס"ג. ואמנם המפרשים כתבו דלכן יחסו יעקב בשאלתו לנחור משום דבתואל לא הי' מפורסם בעירו וחשש שמא לא ידעו אל מי מכוין. ויש להוסיף דמה שמיחסין לאדם בשם אבי אביו במקום אביו יש סמך בתורה מהא דכתיב בפ' שמות ותבאנה אל רעואל אביהן ודרשו על זה בספרי פ' בהעלתך וכי רעואל שמו והלא יתרו בן רעואל הוא [ושם איירי ביתרו], אלא מכאן שנוהגין התינוקות לקרוא לאבי אביהם אבא סתם, וכן מצינו שקראו לבלשאצר בן נבוכדנצר (דניאל ה') אע"פ שהי' בן בנו, ואביו הי' אויל מרודך. וכן יהוא בן נמשי אע"פ שהי' בן יהושפט ובן בנו של נמשי (מ"ב ט' ב'-כ'). וע' יבמות כ"א ב' כולהו דבי אבא רבה קרי להו, וע' מש"כ בפ' בהעלתך שם. [תה"ד סי' ג"א]. כ״ט:תשנ״ד א׳ כי אחי אביה הוא. וכי אחי אביה הוא והלא בן אחות אביה הוא, אלא אמר לה מינסבת לי, אמרה לי' אין, מיהו אבא רמאה הוא ולא יכלת לי', אמר לה, אחיו אנא ברמאות ב) ומפרש בגמרא ששאל לה מה רמאותי', אמרה לו שאחותה בכירה ממנה ולא ישיא אותה הצעירה מקודם, וירמה אותו, ומסר לה סימנים, וע"ע בסמוך פסוק כ"ה בדרשא והנה היא לאה. – ודע דמכאן יש ללמוד דאע"פ דקיי"ל דאסור לבזות אביו אפילו אם הוא רשע ואפילו שלא בפניו [ע' ביו"ד סי' רמ"א ס"ו] מ"מ היכי דצריך לתכלית איזה ענין להודיע טיבו ותכונותיו הרעים מותר להגיד האמת, שהרי רחל אמרה אבא רמאה הוא. .(מגילה י"ג ב') כ״ט:תשנ״ט א׳ ועיני לאה רכות. מאי רכות, אילימא רכות ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, הכתיב (פ' נח) ומן הבהמה אשר איננה טהורה, בגנות צדיקים דבר הכתוב, אלא מאי רכות אמר רב, שהיתה שומעת אומרים, שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדול לגדולה והקטן לקטנה, ושואלת גדול מה הוא ואמרו לה איש רע מלסטם את הבריות, קטן מה הוא – איש תם יושב אהלים, והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה ג) ובגמרא איתא עוד דרשת חכם אחד בבאור המלה רכות, והעתקנו זו שלפנינו מפני שהיא עיקר וכדמשמע מרש"י. – ובמ"ר כאן איתא, וללבן שתי בנות, כשתי קורות מפולשות מסוף העולם ועד סופו, זו העמידה אלופים וזו העמידה אלופים, זו העמידה מלכים וזו העמידה מלכים, מזו עמדו נביאים ושופטים ומזו עמדו נביאים ושופטים, וכן חשיב שם כמה וכמה פרטים שהשתוו בהן רחל ולאה לדורות, ולא נתבאר בכלל מה ראה המדרש לדרוש ולהסמיך זה על לשון זה הכתוב וללבן שתי בנות. ונראה ע"פ המבואר בכ"מ בגמרא דכל מקום שנאמר שני מורה על השתוות הפרטים זה לזה, יען משום דאם לא באה מלה זו לדרשא ל"ל לכתוב שני תיפק לי' דמעוט רבים שנים, וכה דרשינן ביומא ס"ב ב' שני שעירי עזים (פ' אחרי) מה ת"ל שני שיהיו שוין בקומה ובמראה וכו', וכן שם ולקח למטהר שתי צפרים שתהיינה שוות, ובקדושין ס"ח א', כי תהיינה לאיש שתי נשים – שתהיינה שוות מעם אחד, ובתו"כ פ' אמור לחם תנופה שתים, שתהיינה שוות, והרבה כהנה, וגם הכא הי' די לכתוב וללבן בנות, והיינו יודעין ע"פ הכלל מעוט רבים שנים ששתים הן, ומדכתב מפורש שתי – מורה שהן שוות, ואחרי דאי אפשר לפרש השתוותן כפשוטו בתואר ובמראה, אחרי דזו היתה עיניה רכות וזו היתה יפ"ת, לכן דריש ערך השתוותן מצד אחר, מצד העתיד, כלומר, שקורות ימי דורותיהן משתוות, וכדמפרש זו העמידה אלופים וכו', והענין מבואר. .(ב"ב קכ"ג א') כ״ט:תשס״ז א׳ והנה היא לאה. וכי עד השתא לאו לאה היא, אלא מתוך סימנים שמסר יעקב לרחל ומסרתן ללאה לא הוי ידע לה עד ההיא שעתא ד) נראה כונת הקושיא וכי עד השתא לאו לאה היא, ע"פ מ"ש הרשב"ם בפי' פסוק זה דכל מקום דכתיב הלשון הנה מורה על דבר חדוש שלא נודע מתחלה, יעו"ש, והארכנו בכלל זה לעיל בפ' לך בפסוק הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, יעו"ש, ומכיון שאומר כאן והנה היא לאה קשה וכי עד השתא לאו לאה היא, ומאי חדוש יש כאן. ובאור כלל הדרשא ממסירת הסימנים עיין מש"כ לעיל בפ' י"ב אות ב'. – וכתב בס' רביד הזהב, דאע"פ שהי' יכול להכירה בקול [בעת שהגידה הסימנים] וקיי"ל דטביעת עין דקלא מילתא היא וסמכינן על זה בגיטין כ"ג א'] י"ל דביש הוכחה סותרת עד הקול, כמו הכא דבהגדת הסימנים הי' מורה שהיא רחל, בכהאי גונא לא סמכינן על טביעת עין דקלא, עכ"ד, וזה דוחק, ובשגם כי כבר ידע יעקב מרמאות לבן בכלל ועכשיו שנתוסף שנוי הקול הי' לו לחוש לצד רמאות. אבל באמת א"צ לזה, די"ל פשוט לפי מ"ש במ"ר ורחל היתה יפת תאר, עיקרה של רחל שהיתה יפ"ת, ואינו מבואר הכונה, והמפרשים לא בארו יפה, וי"ל דקשה לי' קושיא הנזכרת איך לא הכירה יעקב ללאה בקול, על זה אמר דכל עיקר הצטיינותה של רחל מלאה הי' רק בזה שהיתה יפ"ת, אבל זולת זה היו שוות בכל, וממילא גם בקול נשתוו. – ודע דממה שאמר יעקב הבה את אשתי (פ' כ"א) יש להביא ראיה דגם ארוסה בכלל שם אשת הבעל, שהרי רחל היתה אז רק ארוסה וקראה אשתי, וכן יש לכוין כזה ממ"ד בפרשת נערה המאורסה (פ' תצא) ע"ד אשר ענה את אשת רעהו, ובארוסה איירי, וכן מהדרשה דנדרים ע' א' בפסוק דפ' מטות בין איש לאשתו, מכאן לנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה, וכן אמרו בסנהדרין פ"א א' על הפסוק דיחזקאל (י"ח) את אשת רעהו טמא זו נערה המאורסה, וגם בלשון חז"ל מצינו הלשון אשתו ארוסה (יבמות פ"ט ב'). וע"פ כל זה יש להעיר במש"כ הפוסקים בדברי רבינו ירוחם אם כתבו בגט ארוסה אנת אנתתי ולא אנת ארוסתי אם כשר הגט, והרי בררנו שגם ארוסה נקראת אשת איש. וגם י"ל דמזה סמך ליסוד הדין המבואר במשנה סנהדרין נ"ג א' אלו הן הנסקלין הבא על אשת האב בין מן האירוסין, ור"ל דגם ארוסה בכלל האזהרה ערות אשת אביך לא תגלה, ועיי"ש ברש"י. .(מגילה י"ג ב') כ״ט:תשס״ט א׳ מלא שבוע זאת. תניא, אין נושאין נשים במועד, מפני שאין מערבין שמחה בשמחה, רבי יעקב בר אחא שמע לה מן הדא, מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת ה) ובבבלי מו"ק ח' ב' יליף ענין זה מפסוק ושמחת בחגך – ולא באשתך, ומבואר בסוגיא דמותר לישא בערב הרגל אע"פ שהסעודה תהיה בחג, ולא שייך בזה ושמחת בחגך ולא באשתך משום דעיקר שמחה לא הוי אלא יום אחד, ופירש"י עיקר שמחה דנשואין יום אחד ובשאר הימים לא חשיב מערב שמחה בשמחה, וכן קיי"ל להלכה בפוסקים. ויש להעיר בדרשה שלפנינו דלמה היה צריך לבן להמתין כל השבוע משום אין מערבין שמחה בשמחה, והלא היה די להמתין רק יום אחד. ואפשר לומר דאינו דומה עירוב שתי שמחות משתי נשואין לעירוב שמחת נשואין עם שמחה אחרת, כגון עם שמחת הרגל, דבשתי נשואין כיון דעכ"פ צריך לשמוח עם אשתו שבעת ימים אע"פ דאינה מעיקר שמחה, אך מכיון שיחלו נשואי אשה אחרת אז יש קנאת אשה מרעותה, ולכן צריך למלא כל השבוע, משא"כ שמחת נשואין עם שמחת הרגל אין קפידא יותר מיום אחד, ודו"ק. ומה שנוגע עוד לענין איסור עירוב שמחה בשמחה יתבאר אי"ה לפנינו בס"פ ראה בפסוק ושמחת בחגך, ושם נבאר אי"ה מה שנוגע עוד לדרשה שלפנינו, יעו"ש. – ודע דמה שלא נזכר בכתוב בנשואי רחל שאסף לבן את אנשי המקום ועשה משתה, י"ל דגם בנשואי לאה לא עשה דבר זה רק לתחבולה להוציא לאור דבר רמאותו, להחליף רחל בלאה, והיינו שרצה להטריד את יעקב במשתה ובאורחים, אבל עתה בנשואי רחל שלא היה לו צורך עוד בתכלית זו שוב לא אסף למשתה. .(ירושלמי מו"ק פ"א ה"ז) כ״ט:תשע״ג א׳ כי שנואה לאה. מאי שנואה, אילימא שנואה ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, דכתיב (פ' נח) ומן הבהמה אשר איננה טהורה, ובגנות צדיקים דבר הכתוב, אלא ראה הקב"ה ששנואין מעשה עשו בפניה – ויפתח את רחמה ו) קצת צ"ע דלא פריך אילימא שנואה ממש איך היה עמה, והא אמרו בנדרים כ' ב' דבני שנואה הם אלה שעליהם אמר הכתוב (יחזקאל כ') וברותי מכם המורדים והפושעים בי, ומדלא פריך כן יש להביא ראיה לדעת הטור באו"ח סי' ר"מ דאם בשעת הזיווג רצויה היא לו אינה בכלל איסור, וכן הביא הב"י שם בשם הראב"ד, ולפלא הוא שבשו"ע לא הביא דעה זו אף כי בב"י לא העיר על זה כלום. .(ב"ב קכ"ג א') ב׳ ויפתח את רחמה. תניא, רבי עקיבא אומר, כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה, שנאמר ויפתח את רחמה ז) מקודם לזה חשיב בגמרא מספר אברים היתרים באשה מבאיש וחשיב ר' עקיבא גם זה. .(בכורות מ"ה א') כ״ט:תשע״ד א׳ ותקרא שמו ראובן. מאי ראובן, אמרה לאה, ראו מה בין בני לבן חמי, דאלו בן חמי אף על פי דמדעתי' זבנה לבכורותי' כתיב בי' וישטם עשו את יעקב, ואלו בני אע"פ דבעל כרחי' שקלה יוסף לבכורותי' מיני' דכתיב (ד"ח א' ה') ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף, אפילו הכי לא קנא בי', דכתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם ח) לכאורה צ"ע בעיקר השאלה מאי ראובן והא הפסוק גופי' מבאר סבת שם זה, כי ראה ה' בעניי ונראה משום דלפי טעם הדבר שאמרה כי ראה ה' בעניי הו"ל לקרוא אותו ראו עני, ולכן שואל מאי ראו בן, וע' מש"כ לעיל בר"פ בראשית בפסוק את השמים ואת הארץ, ובדבר העברת הבכורה מראובן ליוסף עיין מש"כ לקמן בפ' ויחי (מ"ח כ"ב). .(ברכות ז' ב') כ״ט:תשע״ז א׳ אודה את ה'. א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, מיום שברא הקב"ה את עולמו לא הי' אדם שהודה להקב"ה עד שבאת לאה והודתו, שנאמר הפעם אודה את ה' ט) פירש"י [והוא ממ"ר] לפי שראתה ברוח הקודש שעתיד יעקב להעמיד י"ב שבטים ולו ארבע נשים, כיון שילדה בן רביעי הודית על חלקה שעלה לה יותר מן המגיע, עכ"ל, וכתב מהרש"א וז"ל, וצ"ל דלא כמתנבאה אמרה כן, דהא לא חשיב לאה בכלל הנביאות בפ"ק דמגילה י"ד א' אלא שלא מדעת שם הקב"ה בפיה לדבר עתידות, עכ"ל, והדוחק נראה ומורגש. אבל באמת הדבר פשוט, כי הדורש הזה ס"ל כמ"ד בב"ר פ' ס"ו ובפ' ע"ב דכל האמהות נביאות היו, וכן במדרש שוח"ט סי' ק"ה דריש ובנביאי אל תרעו אלו האמהות, וכ"ה בס"ע פ' כ"א, וחלוקים אלו המדרשים על האגדה דמגילה הנ"ל. ויש להביא ראי' מעוד אגדה בגמרא דגם הגמרא ס"ל כהמדרשים הנ"ל, והוא בסוטה י"ג א', באותה שעה נתקיימה נבואתה של רבקה וכו', וכן איתא מפורש בירושלמי ברכות פ"ט ה"ה אמנו רחל מנביאות הראשונות היתה, הרי דגם בגמרא דרשות חלוקות בענין זה, וא"כ אין להקשות מאגדה אחת על אחרת. – ודע דכלל דרשא זו מיום שברא הקב"ה את עולמו לא הי' אדם שהודה להקב"ה עד שבאת לאה, צ"ע טובא לכאורה מב"ב י"ד ב' דהמזמור בתהלים (קל"ט) ה' חקרתני ותדע אמרו אדם הראשון, עיי"ש ברש"י, ובאותו המזמור אמר אודך על כי נוראות נפליתי, ואפשר לומר דהכונה הכא דמין הודאה של לאה אשר נפל בחלקה יותר מן המגיע לה, כמש"כ, בזה היתה היא ראשונה, והודאת אדה"ר היתה בכלל על נפלאות ה'. .(שם שם)

הרחב דבר על בראשית פרק-כט

הרחב דבר: כ״ט:תשע״ט א׳ וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. הנה ארם אינו נקרא ארץ קדם אע״ג שהיא למזרח א״י מכ״מ ארץ קדם בכ״מ משמעו מזרח העולם למקום שנשתלחו בני קטורה. ולא מצינו על ארם ארץ קדם אלא במקום שמזכיר המקרא שהיו מתעסקים בניחוש וכישוף כמו בלעם אמר מן ארם ינחני וגו׳ מהררי קדם. וע״ש בביאור מקרא זה וכן כאן בא זה הלשון משום דכתיב וישא יעקב רגליו. ופירושו שההולך בדרך מפולש ואין בו מכשולות הרי עוזב את רגליו שיוליכוהו מעצמם. ושם עיונו בד״א. וזה מיקרי שרגליו נושאות אותו. משא״כ ההולך במקום שהוא עלול להכשל. אינו מניח רגליו לילך לפי דרכם. אלא עיניו בראשו להשגיח על רגליו שלא תכשלנה וזה מיקרי שהוא נושא את רגליו. והנה בהיות יעקב בא״י שלא היו הכנענים משתמשים אז בכישוף וכדומה רק משוקעים בע״ז. ומזה היה יעקב כבר נזהר וכל בית אברהם אבינו האמינו שהקב״ה משגיח על העולם ואין אלוה בלעדו. ולא היה יעקב נצרך לשום לב שלא יכשל בע״ז שהרי מכבר היה נבדל מעצמו מתאוה זו. אבל בהיותו הולך לארם שהיו רגילים בניחוש כבני קדם שהיו רגילים בכישוף ולזה נמשך טבע לב האדם לדעת מה שיהיה עד שהזהירה התורה אותנו על זה לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים וגו׳ תמים תהיה עם ה׳ אלהיך שלא יהיה רצונך לדעת עתידות. ובלעם שיבח את ישראל כי לא נחש ביעקב ויבואר שמה. ויעקב אבינו כשיצא לארץ בני קדם התירא שלא יפול בזה המכשול ע״כ נשא יעקב רגליו. משמעו הילוך שלו נשא בדעת שלא יהי׳ נמשך בטבע אחר מנהג בני קדם והכין עצמו להזהר הרבה בדבר. וע׳ בספר דברים ו׳ ממקרא י׳ ואילך כל הפרשה: כ״ט:תש״פ א׳ וירא והנה באר בשדה. לא שעמד על יד הבאר שהבאר לא היה על הדרך כמו בארו של אליעזר שהיה סמוך לעיר בדרך הילוכן של ב״א. אבל יעקב ראה מרחוק באר בשדה: ב׳ והנה שלשה וגו׳. כתיב עוד הפעם והנה לחידוש אחר שהיה עומד ומסתכל מה לבאר בשדה רחוק מתשמיש העיר והנה ראה שלשה וגו׳: ג׳ והאבן גדלה. האבן משמע הידועה. משום שכך היה דרכם לכסות את הבאר באבן משום סכנת נפילה או שלא יזיק לכישוף שהיו רגילים וכדאיתא בפ׳ ד״מ דס״ז ב׳ דמיא מבטלי כישוף. ועדיין אין הלשון מדויק והכי מיבעי והאבן הגדולה אבל לשון גדולה משמעו שלא היתה גדולה אלא על פי הבאר באשר היה דק ורחב. מש״ה היה בקל להטותו בעת שהיה עומד בצד הבאר אבל כשהיתה מונחת ע״פ הבאר היתה גדולה וקשה להגביהה ורב מכח האדם: כ״ט:תשפ״א א׳ על פי הבאר למקומה. מתחלה הטו אותה ע״פ הבאר ואח״כ היו מצדדים אותה לעשות אותה מכוון לכסות היטב. משום כישוף כמש״כ: כ״ט:תשפ״ב א׳ אחי. למד לשונו לדבר לשון אהבה וריעות ע״כ קרא לרועים שלא הכירם מעולם אחי: ב׳ מאין אתם. דאע״ג שהיה סמוך לחרן מ״מ אחר שהיה הבאר בשדה אפשר שהם מהכפרים הסמוכים לעיר: כ״ט:תשפ״ג א׳ בן נחור. ולא הזכיר בן בתואל. שידוע היה ליעקב דבתואל לא היה איש מסוים כ״כ ובניו נתייחסו על נחור שהיה אדם גדול. וע׳ מש״כ פ׳ חיי: כ״ט:תשפ״ד א׳ והנה רחל בתו וגו׳. באשר הבינו שנדרש לו לדעת בפרטות משלום ביתו מה שאין יודעים כ״כ. ע״כ הודיעו אותו שהנה בתו באה ויחקור ממנה כ״ד שורש: כ״ט:תשפ״ה א׳ ויאמר וגו׳. בהיותו רוצה לדבר עם רחל בסוד ע״כ השיאם שילכו מזה וכ״ה ברבה: כ״ט:תשפ״ח א׳ ויגל את האבן. לא כתיב ויגולל. ומזה יצא הדרש שהיה כמו שמעביר את הפקק. וא״כ משמעות ויגל גם לשון גלה את המכוסה באבן. והוא מורכב גם משורש גלה: ב׳ וישק את צאן וגו׳. הראה בזה לכל העומדים שם שהוא קרוב ללבן ורחל. ומש״ה לא היה שוב בזיון כשנשק את רחל: כ״ט:תשפ״ט א׳ וישא את קולו ויבך. פרש״י משום שלא היה בידו מאומה ליתן לרחל שהיה אליפז רודף אחריו ונטל ממנו מה שהיה לו. ולפי הפשט בהיותו בבית שם ועבר י״ד שנה הוציא כל אשר היה בידו. וגם בבכיה זו הראה לדעת שלא היתה בנשיקה זו פריצות ומחשבת אהבת אישות כ״א אהבת קריבות אשר אם גם בחוץ ישק לה לא יבוזו לו: כ״ט:תש״צ א׳ ויגד יעקב וגו׳. שעד כה לא הבינה אלא שהוא קרוב אבל לא ידעה מי הוא והגיד לה שהוא בן רבקה וזה יחס גדול: כ״ט:תשצ״א א׳ את שמע יעקב וגו׳. רחל לא נתפעלה משם יעקב שלא ידעה אלא יחס בן רבקה אבל לבן כבר שמע וידע שמע יעקב שהרי התורה מכרזת עליו כדאי׳ ביומא פ״ז: ב׳ את כל הדברים האלה. שהוא בורח מעשו ורוצה לשבת עמו ולחסות בצלו. כמו שאמרה רבקה וישבת עמו וגו׳ כמו שביארנו לעיל: כ״ט:תשצ״ב א׳ אך עצמי ובשרי אתה. לא תירא מעשו שהוא ג״כ בן אחותי אבל אך אתה עצמי ובשרי. ואפשר לפרש דאתה עצמי. היינו כמוני ממש ולא כשאר בשר בעלמא. וא״כ דוקא הוא ולא עשו שאינו אלא שאר בשרי: ב׳ וישב עמו. לא בטח על הבטחת לבן בלי טעם הנאה. אלא התעסק בטובת לבן לרעות צאנו. וזהו משמעות עמו. ולא כתיב בביתו או אצלו אלא עמו. בעניניו ובצרכיו וזה גרם בטוחות יותר שלבן ישמור אותו מעשו: כ״ט:תשצ״ה א׳ ועיני לאה רכות. ת״א יאין. פירושו נאות והכי פי׳ רשב״ם. והכונה שהיו נאות אבל מפני רכותן לא היתה יכולה לרעות בצאן משום שאור השמש היה מזיק להן: כ״ט:תשצ״ו א׳ שבע שנים. פרש״י בשם מדרש שהם ימים אחדים שאמרה לו אמו וישבת עמו ימים אחדים והוסיף רש״י ותדע שכן הוא שהרי כתיב ויהיו בעיניו כימים אחדים. והוספה זו קשה לי דא״כ האיך משמע לשון כימים אחדים הלא הוא הוא ימים אחדים. אלא משום דסתם ימים משמע מעל״ע של כ״ד שעות ורק לפעמים משמע ימים לשון שנה כמו תשב הנערה אתנו ימים או עשור. ימים תהיה גאלתו. והבין יעקב דלשון רבקה אמו ימים אחדים כונתה לשבע שנים. משום דעד שבעה נקראו במספר שנים שלשה כו׳. משא״כ שבעה ימים שלימות נקרא שבוע או שבת וכן שבע שנים שלמות מר״ה עד ר״ה נקרא שבוע. ומה שאמר יעקב שנים ולא אמר שבוע משום שהיתה כונתו משעה זו עד ר״ה ולא מעל״ע ומש״ה נמי כתיב כימים אחדים משום שלא היו שבע שנים שלמות. וע׳ להלן מקרא כ״ז: כ״ט:תשצ״ז א׳ מתתי אתה לאיש אחר. ביאר לו שלא כמובן מדברי יעקב שיתננה אותה מיד לאשה ואח״כ יעבוד שבע שנים וכמו שנעשה בשבע שנים השניות. כי הוא לא נתרצה לתנה לו אלא בעת שיגיע העת לתתה לאשה לאיש אחר וכסבור יעקב שהוא משום שהיא קטנה עדין כדאיתא בכתובות דנ״ז דילמא חלשה. ב׳ שבה עמדי. (עד כה) שבה בעסק העבדות עד בוא העת להשיאה ונכלל בלשון שבה התעכבות ע׳ להלן ל״ה א׳: כ״ט:תשצ״ח א׳ ויעבד יעקב. חזר והודיע שנתפייס גם בזה לעבוד לפני הנשואין שבע שנים. וזהו דבר הכתוב בהושע. ויעבוד ישראל באשה ובאשה שמר. פי׳ עבד עבורה גם לפני הנשואין ושמר עד זמן הנשואין: ב׳ כימים אחדים. כסתם משמעות ימים אחדים שהוא ימים מעל״ע: כ״ט:תשצ״ט א׳ הבה את אשתי. כבר נקראה אשתו במה שנתיחדה לו דלא גרע מבני נח דאיתא בסנהדרין דנ״ח דמשעה שנקראה רביתא דפלניא היא אשתו וחייבין עליה. היינו משעה שנתפרסם הדבר וכמש״כ הרמב״ם הל׳ מלכים פ״ט. וכבר נתפרסם בזה המשך: ב׳ ואבואה אליה. שוב אינה קטנה ואוכל לבוא אליה ולא חלשה: כ״ט:ת״ת א׳ ויאסף לבן וגו׳ ויעש משתה. להיפך מיבעי ויעש משתה ויאסף אלא ללמד שמתחלה אסף אותם והתיישב בדבר והמתיק סוד ועשו מה שעשו: כ״ט:תת״א א׳ ויבא אתה אליו. ולא כתיב לאשה. כלשון דכתיב ברחל במקרא כ״ח. דבאותה שעה ודאי לא היתה לאשה כ״ז שלא ידע ולא נתרצה יעקב בלאה: כ״ט:תת״ג א׳ הלא ברחל עבדתי עמך. ומדוע לא נתת אותה לי: ב׳ ולמה רמיתני. לבעול אשה שלא בידיעתי וה״ז בעילת זנות: כ״ט:תת״ד א׳ לא יעשה וגו׳. הסביר לו שבדבריו מתתי אותה לאיש אחר לא כוון בשביל שהיא קטנה ודילמא חלשה אלא בשביל שא״א להשיאה לפני הבכירה וא״כ אין בנתינת לאה רמיה שבל״ז א״א להשיא הקטנה ממנה: כ״ט:תת״ה א׳ מלא שבוע זאת. עוד אמר לו שלא מלאו ימיו של עבודה. שאין כונתו בשבע שנים עד ר״ה אלא שבע שנים שלמות מעל״ע והוא שבוע. דדוקא מעל״ע הוי שיעור שבוע א״כ מלא שבוע זאת ואח״כ תהיה ההתחייבות בשלמות. כי מאחר שלאה כבר נישאת והשבע שנים נתמלאו ואז ונתנה לך וגו׳ ומעין זה פי׳ הרמב״ן. אמנם חשב שבוע הראשונה עבור לאה כיון שלא התנו מאומה עבורה חשב הרי רוצה ליתן עבודת ז׳ שנים עבור אשה ע״כ יהיה שבוע זה עבור לאה שבע״כ מוכרח לישאנה כדי שיוכל לקחת את רחל: כ״ט:תת״ו א׳ לו לאשה. להיות לעזר בהליכות הבית כמש״כ לעיל ד׳ י״ט כ״ה כ׳ ע״כ נקראת עקרת הבית: כ״ט:תת״ח א׳ גם את רחל מלאה. האי גם מיותר ופירושו שבמשך שלא נשא את רחל לא הרגישה לאה שאינו אוהב אותה שהרי מ״מ התנהג עמה כדרך אישות. ויש אנשים שאין בטבעם להיות מקורבים כ״כ לנשותיהם ולא מחמת שנאה הוא. אבל משעה שנשא גם את רחל הרגישה לאה שמתקרב אל רחל יותר. ועדיין לא הרגישה שהוא שונא אותה אלא חשבה שהוא אוהב את רחל ביותר. כאשר יבואר לפנינו: כ״ט:תת״ט א׳ וירא ה׳ כי שנואה לאה. הוא ית׳ ראה כי התנהגותו עמה הוא מחמת שנאה ממש אע״ג שמ״מ נוהג עמה דיני אישות: כ״ט:תת״י א׳ כי עתה יאהבני אישי. באשר היא לא ידעה שהיא שנואה אלא שאוהב את רחל ביותר. ע״כ חשבה שעל ידי הבן ישוב להראות לה התקרבות ביותר והקדימה לומר השם ואחר כך הסיבה ללמדנו שיש עוד טעם על זה השם והיינו כדאיתא בברכות מה בין בני לבן חמי: כ״ט:תתי״א א׳ כי שמע ה׳ כי שנואה אנכי. בראותה שאין הבן מועיל. הבינה כי הוא שונא אותה באשר היא לא ראתה בפועל ממש שהרי התנהג עמה כדרך כל הארץ ע״כ אמרה כי שמע ה׳ וגו׳. או ה״פ כי שמע ה׳ את תפלתי כי שנואה אנכי ואלהים מבקש את הנרדף: כ״ט:תתי״ב א׳ על כן. בבנים שלא היה השם תלוי בעצם הולד שיהיה סופו ראוי ביחוד לאותו שם לא כתיב על כן. דרק משום עניניה נקרא הולד בזה השם. אבל בבנים שראו ברוה״ק שסופם יהי׳ ראוים לאותו השם מצד עצמם. כתיב על כן. על פעולה של הלויה נקרא שמו לוי באשר סופו להיות מחובר לגבוה יותר משאר בנים וכתיב קרא. היינו יעקב הביט ע״ז ולא היא: כ״ט:תתי״ג א׳ על כן קראה שמו יהודה. ראתה ברוה״ק שכן יהיה הולד ראוי לאותו השם שהכל יודוהו בגבורתו ובחכמתו:

פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-כט

רשב"ם: ל״ד:תשל״ד א׳ ותצא דינה – כי חוץ לעיר נטה אהלו ויצאה משם ונכנסה לעיר. ל״ד:תשל״ה ל״ד:תשל״ו ל״ד:תשל״ז ל״ד:תשל״ח ל״ד:תשל״ט ל״ד:תש״מ א׳ ובני יעקב באו מן השדה – בתוך כך שיצא חמור לדבר אל יעקב ומצאם וידבר אתם וגו'. ל״ד:תשמ״א ל״ד:תשמ״ב א׳ בנותיכם תתנו [לנו] ואת בנותינו תקחו לכם – בבני יעקב תלו החיתונים לכבודם לתת ולקחת, אבל כשספרו את הדבר לאנשי עירם אמרו למפרע, לכבוד בני העיר שהם יהיו הלוקחים והנותנים כדי לפתותם שישמעו אליהם להימול. ל״ד:תשמ״ג א׳ וסחרוה – החי"ת גורמת הקמ"ץ וכן מן גאל גְּאָלַנִי מן שחט וַיִּשְׁחָטוּהוּ מן שאל וישאלוני משפטי צדק. מן בחר בחרוהו. מן פעל יפעלוהו. ל״ד:תשד״מ ל״ד:תשמ״ה ל״ד:תשמ״ו ל״ד:תשמ״ז ל״ד:תשמ״ח ל״ד:תשמ״ט א׳ וְנָתַנּוּ – דגש. כמו ונתננו פירוש ניתן. וְנָתַנְנוּ וכן מצרים נתנו יד. כמו נתננו. ל״ד:תש״נ ל״ד:תשנ״א ל״ד:תשנ״ב א׳ ולא אחר – מגזרת לא תאחר שהוא משקל כבד כמו תשבר. ב׳ והוא נכבד – ושמעו לו. ל״ד:תשנ״ג ל״ד:תשנ״ד ל״ד:תשנ״ה ל״ד:תשנ״ו ל״ד:תשנ״ז ל״ד:תשנ״ח א׳ בהיותם כואבים – לפי דרך ארץ. ופשוטו של מקרא: אז היו כואבים מיום ראשון ושני. ב׳ ויבואו על העיר – שהיו יושבים בטח ולא נזהרו מהם. וכן כל בטח שבכל מקום על היושבים הוא אומר בין בתורה בין בנביאים. ל״ד:תשנ״ט ל״ד:תש״ס ל״ד:תשס״א ל״ד:תשס״ב ל״ד:תשס״ג א׳ להבאישני – את ריחי בהן כמו אשר הבאשתם את ריחנו.

תולדות יצחק על בראשית פרק-כט

תולדות יצחק: ל׳:תתל״ג א׳ התחת אלהים אנכי ידוע הוא שכל הנמצאים הנבראים תחת אלהים ולזה אמר רש"י וכי במקומו אני עומד והנכון כפשוטו לפי שאמרה הבה לי בנים ואז"ל וכי כך עשה אביך לאמך והלא התפלל עליה וכן אברהם ה' אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי וזה במקום תפלה לזה השיב התחת אלהים אנכי פי' בשלמא אברהם אינו תחת השמים אלא תחת הקב"ה שהקב"ה למעלה ומיד בסמוך למטה אברהם והשמים תחת אברהם שאינו תחת מערכת השמים שנאמר הבט נא השמימה ולשון הבטה הוא מלמעלה למטה שנאמר משמים הביט ה' וכן יצחק אבל אני איני תחת ה' אלא תחת השמים שאיני חסיד ושלם כל כך כאבותי לשדד המערכה: ל׳:תתנ״ב א׳ ואחר ילדה בת היה ראוי שיאמר ותהר עוד ותלד בת ויש אומרים כי עם זבולון היתה בבטן אחת: ל׳:תתנ״ד א׳ אסף אלהים את חרפתי בזה הפסוק נבוכו כל המפרשים ויתכן שבזמן ההוא היה כל איש נושא שתי נשים כאמרם ז"ל על פסוק ויקח לו למך שתי נשים עדה וצלה כך היה דרכן של דור המבול אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש וזאת שהיא לתשמיש היו משקין אותה כוס של עקרין כדי שתעקר ומקשטה ככלה ומאכילה מעדנים וחבירתה נזופה ואבלה כאלמנה הוא שפירש איוב רועה עקרה לא תלד ואלמנה לא ייטיב עדה היא של פריה ורביה על שם שמגונה עליו ומוסרה ממאכלו עדה תרגום של סורה צלה היא של תשמיש על שם שיושבת תמיד בצלו ועל זאת ההקדמה נאמר שכך היו אומרים ליצני הדור יעקב יש לו שתי נשים רחל שהיא יפה היא לו לתשמיש ולכן אינה יולדת שהשקה לה כוס של עיקרים ולאה שיולדת ואינה יפה היא לו לבנים וזאת חרפה גדולה שאם כן היתה כזונה אצלו ועתה שילדה יאמרו הטובים שבהם תפח עצמותן של בעלי לשון הרע וזהו אסף אלהים את חרפתי וזה הענין חשוב מאד: ל׳:תתנ״ה א׳ יוסף ה' לי בן אחר כתב ר"א נולדו ליעקב י"ב בנים בשבע שנים וכשספרום הקדמונים מצאום בני ששה חדשים וימים במספר ע"כ. וטעמם שהנולדים לז' חיים והנולדים לח' מתים לפי שכל אחד משבעה כוכבי לכת משמש חדש אחד וסידורם שצ"ם חנכ"ל שבתי משמש חדש ראשון וצדק חדש שני וכן כלם עד לבנה ולבנה ממונה על החיים ולכן הנולד בז' יחיה אבל כשנכנס בשבתאי שהוא חוזר חלילה והוא שמיני לפי שטבעו קר ויבש שהוא טבע המיתה על כן אין הולד חי שיחזירנו טיפה כמו שהיה מתחלה אבל כשיעבור בו שמיני יכנס בתשיעי שהוא כוכב צדק והוא כוכב החיים והטוב אז יחיה והנה רוב הנולדים הם לתשעה חדשים והם לכוכב צדק ויש נולדים לי' חדשים והם למאדים ויש נולדים לי"א חדשים והם לחמה ורז"ל אמרו עובדא הוה ברבה תוספאה דאישתהי ולדה עד תריסר ירחי שתא ואכשריה פירוש שלא היה בעלה בעיר דכל זמן שלא עברו עליו יותר מי"ב חדש כשר שלפעמים הולד שוהה י"ב חדש: ל׳:תתנ״ו א׳ ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ארז"ל משנולד שטנו של עשו שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ויש להקשות למה יוסף שטנו של עשו יותר משאר האחים. התשובה שיוסף יבא עם עשו לדין למה עשית רע לאחיך יעקב כמו שאמר בנבואה עובדיה מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת לעולם ואין לו פה להשיב לו שלא יוכל לומר לו אתה עשית רע לאחיך שאדרבה הם עשו לו רעה והוא שילם להם טובה תחת רעה ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף אבל שאר בני יעקב שיכנסו לדין עם עשו ויאמרו מדוע עשית רעה לאחיך ישיב להם גם כן אתם עשיתם רעה ליוסף אחיכם ובקשתם להורגו ומכרתם אותו מצרימה: ל׳:תתס״ב א׳ לא תתן לי מאומה פירוש שאין הברכה שורה על הדבר המנוי והמדוד אלא על הסמוי מן העין שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך לכן אמר לו אם אני אומר לך תן לי דבר קצוב לא תתן לי מאומה שאין הברכה שורה עליו אלא יהיה נקוד וטלוא שזה אינו מנוי ומדוד ותניח לי לברכת השם יתברך מה שיתן לי הן רב הן מעט. או ירצה אם תעשה לי הדבר הזה שתסיר משם כל שה נקוד וטלוא כאלו אינך נותן לי מאומה שלא יראו הצאן נקוד וטלוא לשילדו דוגמתן ומעט מזער יולדו כן או יהיה הכוונה אם אני מתנה עמך לתת לי דבר קצוב אולי תכעס עמי לאיזו סבה ולא תרצה לתת לי מאומה ולא אוכל להוציא ממך בדיינים אלא אני רוצה דבר שיהיה בידי השכר לא בידך והוא שאקח מהמרע' שאני רועה נקוד וטלוא. ושמעתי בשם הזוהר שלבן היו לו עוד בנות ולזה אמר לבן נקבה שכרך עלי ואתנה נקבה מלשון זכר ונקבה עוד נקבה בת אחת שיש לי אתן לך והשיב יעקב לא תתן לי מאומה אם תתן לי עוד אשה שהרבה נשים יש לי:

צרור המור על בראשית פרק-כט

צרור המור:

אבן עזרא על בראשית פרק-כט

אבן עזרא: {ב} וירא. מלה זרה בעבור שנפתח היו"ד והמלה מהבנין הקל. ואין אחר היו"ד אחת מאותיות הגרון שהיא משפט להרחיב את אשר לפניהם ואין ראוי לאדם לחסר הוי"ו. או שיאמר כן עם חברי היו"ד שהם סימני המשרתים. ולפי דעתי כאשר רצו לאמר מן ראה על משקל וישב ממנו שבי והנה חסר ה"א ראה. גם לא יתכן שיהיה האל"ף נראה בסוף המלה. והנה ישאר בחירק תחת היו"ד. והנה יהיה משקלו וייף בגדלו. (יחזקאל לא) ויתערב עם לשון ירה. על כן פתחו היו"ד: {ג} וגללו. הרועים את האבן: {ד} מאין. שאלה על מקום. ולאמרו בלא מ"ם לא יתכן כי אז יהיה לאין. גם נמצא כן עם מ"ם הן אתם מאין: {ו} והנה רחל בתו באה. מלרע שהוא תאר השם כמו פועל: {ט} ורחל באה. מלעיל והוא פועל עבר: {יב} ויגד יעקב לרחל. מאוחר וטעמו וכבר הגיד יעקב לרחל ואחר כן וישק ורבים כמוהו: {יג} את כל הדברים האלה. דברי הברכה: {יד} חדש ימים. כבר פירשתיו: {טו} משכרתך. על משקל מתכונת הלבנים: {יז} רכות. כמשמעו ויש שואלים למה היו כן בעבור שחשבו שמחשבות השם כמחשבותיהם וכל הנבראים ראויות צורתן להיות שוות. ובן אפרים אמר שהוא חסר אלף וטעמו ארוכות והוא היה חסר אלף: יפת תאר. כמו ותאר לכם הגבול. כל אבר כעין והאף והפה יפה ומראה הכל יפה. או מראה על עין הפנים הנראה: {כ} ויעבד יעקב ברחל. בעבור רחל: {כז} מלא שבוע זאת. ז' ימי המשתה וזאת על לאה: {לב} יאהבני. בפתחות הבי"ת כמו פן תדבקני הרעה: {לד} ילוה אישי. כמו ונלוו עליך: {לה} הפעם אודה את ה'. כטעם הפעם הזאת אחר שיש לי ארבעה בנים אודה השם כי לא אחמוד להיות לי עוד. כאומר אודה את השם שנתן לי כל זה ויספיק לי. על כן עמדה מלדת:

מיני תרגומא על בראשית פרק-כט

מיני תרגומא: מ״א:א׳קצ״ז א׳ פרשת מקץ ז״ל הרמב״ן ויהי מקץ, על היאור כל שאר נהרות אינם קרוין יאורים חוץ מנילוס וכו׳ לשון רש״י. אבל אונקלוס תרגם יאור נַהֲרָא רק תרגם על יאוריהם (שמות ז׳ י״ט) עַל אֲרִתֵּיהוֹן כי הוצרך שם להבדיל בניהם מפני שהזכי׳ על נהרותם ועל יאוריהם והנה כולם יקראו לדעתו יאורים הגדולים נקראים נהרות ויאורי׳ ואלו העשוין חפירו׳ ארוכו׳ בידי אדם גם הם יקראו יאורי׳ ומצינו וכו׳: ולדעתי כדברי אונקלוס כן הוא כי יאור ונהר לשון אחד ושניהם לשון אורה וכן הגשם נקרא אור וכו׳ ואולי בעבור שהגשמים בסבת המאורות והנהרות יעשו מהם יתיחסו אל האורות עכ״ל: מ״א:א׳רי״ט א׳ צְנוּמוֹת דַקוֹת, תרגום אונקלוס נָצָן לַקְיַין עיין פי׳ רש״י והרמב״ן האריך לפרשו באופן אחר ע״ש. ועיין רש״י ברכות דף ל״ט: פת הצנומא בקערה. יבישה שנתנה בקערה לשרות וכן צנומות דקות: מ״א:א׳רמ״א א׳ צָפְנַת פַּעְנֵחַ, תרגום אונקלוס גַּבְרָא דִטְמִירִין גַלְיָן לֵיהּ הנה רש״י כתב צפנת פענח מפרש הצפונות ואין לפענח דמיון במקרא. וז״ל הרשב״ם צפנת פענח כתרגומו ולשון מצרים הוא וכן היה דרכם לקרוא לאדם בשעה שממנין אותו על ביתו שם הראוי וכן ויקרא משה להושע יהושע וכן ויקרא לדניאל בלטשצר עכ״ל. ור״א אב״ע כתב בזה״ל צפנת פענח אם זו המלה מצרית לא ידענו פירושה ואם היא מתורגמת לא ידענו שם יוסף ויהי פירושו פענח כאשר תרגם המתרגם ארמית והיא מלה מרובעת עכ״ל. וז״ל הרמב״ן צפנת פענח אמר אברהם כי אם היא מלה מצרית לא ידענו פירושה ואם מתורגמת לא ידענו שם יוסף ועל דעת ראשוני׳ שאומר המפענח נעלמים יתכן שקרא לו שם נכבד כשם ארצו כי שאל לו או שהיה המלך יודע שפת ארץ כנען הקרובה אליו וענינו צפונה מגלה וכן בתו קראה שם משה רבינו בלשון עמו מן המים משיתיהו ואל תשתומם בעבור כי קראוהו סופרי המצריים מוניוס כי ישנו השמות ללשון מובן או מורגל להם כאשר יעשה התרגום בקצתם כגון בין קדש ובין שור בין רקם ובין חגרא וכן בהרב׳ מן השמות ובקצתם לא ישנה דבר כאשר עשה בסיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן וזולתם הרבה וזה לפי מה שהיו נקראים בלשון ארמית בדורו וכן עשו הנוצרים המעתיקים עכ״ל: מ״א:א׳רמ״ג א׳ לִקְמָצִים תרגום אונקלוס לְאוֹצָרִין וזה לשון הרמב״ן ותרגום אונקלוס לאוצרים כי החפירות העשויות בארץ לאוצר או לדברים אחרים יקראו קמצים וכו׳ ע״ש:

תרגום אונקלוס על בראשית פרק-כט

תרגום אונקלוס: {א} וּנְטַל יַעֲקֹב רַגְלוֹהִי (נ"י רִיגְלוֹהִי) וַאֲזַל לַאֲרַע בְּנֵי מַדִינְחָא: {ב} וַחֲזָא וְהָא בֵירָא בְחַקְלָא וְהָא תַמָּן תְּלָתָא עֶדְרִין דְּעָן רְבֵעִין עֲלַהּ אֲרֵי מִן בֵּירָא הַהִיא מַשְׁקָן עֲדָרַיָּא וְאַבְנָא רַבְּתָא עַל פּוּמָא דְבֵירָא: {ג} וּמִתְכַּנְשִׁין לְתַמָּן כָּל עֲדָרַיָּא וּמְגַנְדְּרִין יָת אַבְנָא מֵעַל פּוּמָא דְבֵירָא וּמַשְׁקָן יָת עָנָא וּמְתִיבִין יָת אַבְנָא עַל פּוּמָא דְבֵירָא לְאַתְרַהּ: {ד} וַאֲמַר לְהוֹן יַעֲקֹב אַחַי מְנָן אַתּוּן וַאֲמָרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנָא: {ה} וַאֲמַר לְהוֹן הַיְדַעְתּוּן יָת לָבָן בַּר נָחוֹר וַאֲמָרוּ יְדַעְנָן: {ו} וַאֲמַר לְהוֹן הַשְׁלַם לֵהּ וַאֲמָרוּ שְׁלַם וְהָא רָחֵל בְּרַתֵּהּ אַתְיָא עִם עָנָא: {ז} וַאֲמַר הָא עוֹד יוֹמָא סַגִי לָא עִדַן לְמִכְנַשׁ בְּעִיר אַשְׁקוּ עָנָא וְאִזִילוּ רְעוּ: {ח} וַאֲמָרוּ לָא נִכּוּל עַד דִי יִתְכַּנְשִׁין כָּל עֲדָרַיָּא וִיגַנְדְרוּן יָת אַבְנָא מֵעַל פוּמָא דְבֵירָא וְנַשְׁקֵי עָנָא: {ט} עַד דְהוּא מְמַלֵל עִמְהוֹן וְרָחֵל אָתַת עִם עָנָא דִי לַאֲבוּהָ אֲרֵי רָעִיתָא הִיא: {י} וַהֲוָה כַּד חֲזָא יַעֲקֹב יָת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחוּהָא דְאִמֵהּ וְיָת עָנָא דְלָבָן אֲחוּהָא דְאִמֵהּ וּקְרֵב יַעֲקֹב וּגַנְדַר יָת אַבְנָא מֵעַל פּוּמָא דְבֵירָא וְאַשְׁקֵי יָת עָנָא דְלָבָן אֲחוּהָא דְאִמֵהּ: {יא} וּנְשַׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַאֲרֵם יָת קָלֵהּ וּבְכָא: {יב} וְחַוִּי יַעֲקֹב לְרָחֵל אֲרֵי בַר אֲחַת אָבוּהָא הוּא וַאֲרֵי בַר רִבְקָה הוּא וּרְהָטַת וְחַוִּיאַת לְאָבוּהָא: {יג} וַהֲוָה כַּד שְׁמַע לָבָן יָת שֵׁמַע יַעֲקֹב בַּר אֲחָתֵהּ וּרְהַט לְקַדָמוּתֵהּ וְגַפֵּף לֵהּ וְנַשִׁיק לֵהּ וְאַעֲלֵהּ לְבֵיתֵהּ וְאִשְׁתָּעִי לְלָבָן יָת כָּל פִּתְגָמַיָּא הָאִלֵּין: {יד} וַאֲמַר לֵהּ לָבָן בְּרַם קָרִיבִי וּבִשְׂרִי אָתְּ וִיתֵיב עִמֵּהּ יְרַח יוֹמִין: {טו} וַאֲמַר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲמִדְּאָחִי אַתְּ וְתִפְלְחִנַּנִּי מַגָּן חַוִּי לִי מָה אַגְרָךְ: {טז} וּלְלָבָן תַּרְתֵּין בְּנָן שׁוּם רַבְּתָא לֵאָה וְשׁוּם זְעֶרְתָּא רָחֵל: {יז} וְעֵינֵי לֵאָה יָאֲיָן וְרָחֵל הֲוַת שַׁפִּירָא בְרֵיוָא וְיָאֲיָא בְחֶזְוָא: {יח} וּרְחֵם יַעֲקֹב יָת רָחֵל וַאֲמַר אֶפְלְחִנָּךְ שְׁבַע שְׁנִין בְּרָחֵל בְּרַתָּךְ זְעֶרְתָּא: {יט} וַאֲמַר לָבָן טַב דְּאֶתֵּן יָתַהּ לָךְ מִדְּאֶתֵּן יָתַהּ לִגְבַר אָחֳרָן תִּיב עִמִּי: {כ} וּפְלַח יַעֲקֹב בְּרָחֵל שְׁבַע שְׁנִין וַהֲווֹ בְעֵינוֹהִי כְּיוֹמִין זְעִירִין כַּד רְחֵים יָתַהּ: {כא} וַאֲמַר יַעֲקֹב לְלָבָן הַב יָת אִתְּתִי אֲרֵי אַשְׁלֵמִית יוֹמֵי פָלְחָנִי וְאֵעוֹל לְוָתַהּ: {כב} וּכְנַשׁ לָבָן יָת כָּל אֲנָשֵׁי אַתְרָא וַעֲבַד מִשְׁתְּיָא: {כג} וַהֲוָה בְרַמְשָׁא וּדְבַר יָת לֵאָה בְרַתֵּהּ וְאָעֵיל יָתַהּ לְוָתֵהּ וְעַל לְוָתַהּ: {כד} וִיהַב לָבָן לַהּ יָת זִלְפָּה אַמְתֵהּ לְלֵאָה בְרַתֵּהּ לְאַמְהוּ: {כה} וַהֲוָה בְצַפְרָא וְהָא הִיא לֵאָה וַאֲמַר לְלָבָן מָה דָּא עֲבַדְתָּ לִּי הֲלָא בְרָחֵל פְּלָחִית עִמָּךְ וּלְמָא שַׁקַּרְתָּ בִּי: {כו} וַאֲמַר לָבָן לָא יִתְעֲבֵד כְּדֵין בְּאַתְרָנָא לְמִתַּן זְעֶרְתָּא קֳדָם רַבְּתָא: {כז} אַשְׁלִים שְׁבוּעֲתָא דְדָא וְנִתֵּן לָךְ אַף יָת דָּא בְּפָלְחָנָא דִּי תִפְלַח עִמִּי עוֹד שְׁבַע שְׁנִין אָחֳרָנִין: {כח} וַעֲבַד יַעֲקֹב כֵּן וְאַשְׁלֵים שְׁבוּעֲתָא דְדָא וִיהַב לֵהּ יָת רָחֵל בְּרַתֵּהּ לֵהּ לְאִנְתּוּ: {כט} וִיהַב לָבָן לְרָחֵל בְּרַתֵּהּ יָת בִּלְהָה אַמְתֵהּ לַהּ לְאַמְהוּ: {ל} וְעַל אַף לְּוַת רָחֵל וּרְחֵים אַף יָת רָחֵל מִלֵּאָה וּפְלַח עִמֵּהּ עוֹד שְׁבַע שְׁנִין אָחֳרָנִין: {לא} וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי שְׂנִיאֲתָא לֵאָה וִיהַב לַהּ עִדּוּי וְרָחֵל עַקְרָא: {לב} וְעַדִּיאַת לֵּאָה וִילִידַת בָּר וּקְרַת שְׁמֵהּ רְאוּבֵן אֲרֵי אֲמֶרֶת אֲרֵי גְלִי קֳדָם יְיָ עֻלְבּוֹנִי אֲרֵי כְעַן יְרַחֲמִנַנִי בַעֲלִי: {לג} וְעַדִּיאַת עוֹד וִילִידַת בָּר וַאֲמֶרֶת אֲרֵי שְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ אֲרֵי שְׂנִיאֲתָא אֲנָא וִיהַב לִי אַף יָת דֵּין וּקְרַת שְׁמֵהּ שִׁמְעוֹן: {לד} וְעַדִּיאַת עוֹד וִילִידַת בָּר וַאֲמֶרֶת הָדָא זִמְנָא יִתְחַבַּר לִי בַעֲלִי אֲרֵי יְלֵידִית לֵהּ תְּלָתָא בְנִין עַל כֵּן קְרָא שְׁמֵהּ לֵוִי: {לה} וְעַדִּיאַת עוֹד וִילִידַת בָּר וַאֲמֶרֶת הָדָא זִמְנָא אוֹדֶה קֳדָם יְיָ עַל כֵּן קְרַת שְׁמֵהּ יְהוּדָה וְקָמַת מִלְּמֵילַד:

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-כט

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וּנְטַל יַעֲקב בִּקְלִילוּתָא רִיגְלוֹי לְטַיְלָא וְאָזַל לְאַרְעָא בְּנֵי מַדִינְחָא: {ב} וַחֲמָא וְהָא בֵּירָא בְּחַקְלָא וְהָא תַּמָן תְּלָתָא עֶדְרִין דְעָאן רְבִיעִין עֲלָהּ אֲרוּם מִן בֵּירָא הַהוּא מַשְׁקַן עֶדְרַיָא וְאַבְנָא רַבְּתָא מַחְתָא עַל פּוּם בֵּירָא: {ג} וּמִתְכַּנְשִׁין תַּמָן כָּל עֶדְרַיָא וּמְגַלְגְלִין יַת אַבְנָא מֵעַל פּוּם בֵּירָא וּמַשְׁקַן יַת עָנָא וּמְתִיבִין יַת אַבְנָא עַל פּוּם בֵּירָא לְאַתְרָהּ: {ד} וַאֲמַר לְהוֹם יַעֲקב אַחַי מְנָן אַתּוּן וְאָמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנָא: {ה} וַאֲמַר לְהוֹם הַיְדַעְתּוּן יַת לָבָן בַּר נָחוֹר וְאָמְרוּ יָדַעְנָא: {ו} וַאֲמַר לְהוֹם הַשְׁלַם לֵיהּ וַאֲמָרוּ שְׁלָם וְהָא רָחֵל בְּרַתֵּיהּ אַתְיָא עִם עָנָא: {ז} וַאֲמַר הָא עִידַן יוֹמָא סַגִי לָא עִידַן לְמִיכְנַשׁ בְּעִיר אַשְׁקוּ עָנָא וְאֵיזִילוּ רְעוּ: {ח} וַאֲמָרוּ לָא נֵיכוּל עַד דִי יִתְכַּנְשׁוּן כָּל עֶדְרַיָא וִיְגַלְגְלִין יַת אַבְנָא מֵעַל פּוּם בֵּירָא וְנַשְׁקֵי יַת עָנָא: {ט} עַד דַהֲוָה מְמַלֵיל עִמְהוֹן וְרָחֵל אָתַת עִם עָנָא דִלְאָבוּהָ אֲרוּם רָעִיתָא הִיא בְּהַהוּא זִמְנָא אֲרוּם הֲוָה מַחֲתָא דַיְיָ בְּעָנָא דְלָבָן וְלָא אִשְׁתַּיְירוּ מִנְהוֹן אֱלָהֵן קַלִילִין וְתָרִיךְ רַעֲיָא דִילֵיהּ וּמַה דְאִשְׁתַּאֲרוּ שַׁוִי קֳדָם רָחֵל בְּרַתֵּיהּ: {י} וַהֲוָה כְּדִי חָמָא יַעֲקב יַת רָחֵל בְּרַת לָבָן אֲחוּהָא דְאִמֵיהּ וְקָרֵב יַעֲקב וְגַלְגֵיל יַת אַבְנָא בַּחֲדָא מִן אֶדְרָעוֹי מֵעִילוֹי פּוּם בֵּירָא וְטָפַת בֵּירָא וּסְלִיקוּ מַיָא לְאַנְפּוֹי וְאַשְׁקֵי יַת עָנָא דְלָבָן אָחוּהָא דְאִימֵיהּ וַהֲוַת טַיְיפָא עַשְרִין שְׁנִין: {יא} וּנְשַׁק יַעֲקב לְרָחֵל וַאֲרֵים יַת קָלֵיהּ וּבְכָא: {יב} וְתַנִי יַעֲקב לְרָחֵל אֲרוּם לְאִיתְקַרְבָא עִם אָבוּהָא אָתָא וּלְמֵיסַב חָדָא מִן בְּרַתּוֹי עָנְתָה רָחֵל וַאֲמָרַת לֵית אֶפְשַר לָךְ לְמֵיתַב עִמֵיהּ אֲרוּם גְבַר רַמְאַי הוּא אָמַר לָהּ יַעֲקב אֲנָא רַמְאַי וְחַכִּים יַתִּיר מִנֵיהּ וְלֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְאַבְאָשָׁא לִי אֲרוּם מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעֲדִי וּכְדִי יָדְעַת אֲרוּם בַּר רִבְקָה הוּא וּרְהָטַת וְתַנִיאַת לְאָבוּהָא: {יג} וַהֲוָה כְּמִשְׁמַע לָבָן יַת שְׁמַע גְבוּרְתֵּיהּ וַחֲסִידוּתֵיהּ דְיַעֲקב בַּר אַחֲתֵיהּ הֵיךְ נְסֵיב יַת בְּכֵירוּתָא וְיַת סְדַר בִּרְכָתָא מִן יַד אָחוֹי וְהֵיךְ אִתְגְלֵי לֵיהּ יְיָ בְּבֵית אֵל וְהֵיךְ גָדַר יַת אַבְנָא וְהֵיךְ טָפַת בֵּירָא וּסְלֵיקַת לְאַנְפּוֹי וּרְהַט לִקְדָמוּתֵיהּ וְגָפֵיף לֵיהּ וּנְשֵׁיק לֵיהּ וְאַעֲלֵיהּ לְבֵיתֵיהּ וְתָנֵי לְלָבָן יַת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִילֵין: {יד} וַאֲמַר לֵיהּ לָבָן בְּרַם קְרִיבִי וְדָמִי לִי אַנְתְּ וִיתֵיב עִמֵיהּ יְרַח יוֹמִין: {טו} וַאֲמַר לָבָן לְיַעֲקב הַמִדְאָחִי אַנְתְּ חָשִׁיב וְתִפְלְחִינַנִי מַגַן תַּנִי לִי מַן יְהִי אַגְרָךְ: {טז} וּלְלָבָן הֲווֹן תַּרְתֵּין בְּנָן שׁוּם רַבְּתָא לֵאָה וְשׁוּם זְעִירְתָּא רָחֵל: {יז} וְעֵינֵי לֵאָה הֲוַון צִירְנַיְיתָן דִבַכְיָא וּבָעֲיָא מִן קֳדָם יְיָ דְלָא יַזְמָן לָהּ לְעֵשָו רַשִׁיעָא וְרָחֵל הֲוַות יָאַיָא בְּרֵיוָא וְשַׁפִּירָא בְּחֵיזְוָא: {יח} וּרְחַם יַעֲקב יַת רָחֵל וַאֲמַר אֶפְלְחִינָךְ שֵׁב שְׁנִין בְּגִין רָחֵל בְּרַתָּךְ זְעֵירְתָּא: {יט} וַאֲמַר לָבָן בִּרְמִיוּ טַב דְאֶתֵּן יָתָהּ לָךְ מִן דְאֶתֵּן יָתָהּ לִגְבַר אוֹחֲרָן תִּיב עִמִי: {כ} וּפְלַח יַעֲקב בְּגִין רָחֵל שֵׁב שְׁנִין וַהֲווֹ דַמְיַין בְּעֵינוֹי כְּיוֹמִין קַלִילִין מִדְרָחִים יָתָהּ: {כא} וַאֲמַר יַעֲקב לְלָבָן הַב יַת אִנְתְּתִי אֲרוּם אַשְׁלִימוּ יוֹמֵי פּוּלְחָנִי וְאֵיעוֹל לְוָותָהּ: {כב} וּכְנַשׁ לָבָן יַת כָּל אִינְשֵׁי אַתְרָא וְעָבַד לְהוֹן שֵׁירוּי עָנֵי וַאֲמַר לְהוֹם הָא שֵׁב שְׁנִין דְאָתָא יַעֲקב גַבָּן בֵּירָא לָא חָסְרוּ וּבֵית שַׁקְיוּתָן סְגוֹ וּכְדוּן אִיתוּ נִתְיְעַט עֲלֵיהּ עֵיטָא דְרַמִיוּ דִי יַמְתַּן לְגַבָּן וַעֲבָדוּ לֵיהּ עֵיטָא דְרַמְיוּ לְאַתְאָבָא לֵיהּ לֵאָה חוֹלַף רָחֵל: {כג} וַהֲוָה בְרַמְשָׁא וּדְבַר יַת לֵאָה בְּרַתֵּיהּ וְאָעֵיל יָתָהּ לְוָתֵיהּ וְעַל לְוָותָהּ: {כד} וִיהַב לָבָן לֵיהּ יַת זִלְפָּה בְּרַתֵּיהּ דִילֵידַת לֵיהּ פְּלַקְתֵּיהּ וּמָסְרָה לְלֵאָה בְּרַתֵּיהּ לְאַמְהוּ: {כה} וַהֲוָה לְעִידוּנֵי צַפְרָא וְאִסְתַּכֵּל בָּהּ וְהָא הִיא לֵאָה דְכוּלָה לֵילְיָא הֲוָה חָשִׁיב דְרָחֵל הִיא מִן בִּגְלַל דְמָסְרַת לָהּ רָחֵל כָּל מִלַיָא דְמָסַר לָהּ יַעֲקב וְכַד חָמָא כֵּן אָמַר לְלָבָן מַה דָא עָבַדְתְּ לִי הֲלָא בְּגִין רָחֵל פְּלָחִית עִמָךְ וּלְמָא שָׁקַרְתְּ בִּי: {כו} וַאֲמַר לָבָן לָא מִתְעֲבֵיד כְּדֵין בְּאַתְרִין לְמִיתַּן זְעֵירְתָּא קֳדָם רַבְּתָא: {כז} אַשְׁלִים כְּדוּן שִׁבְעָתֵי יוֹמֵי מִשְׁתַּיָא דְדָא וְנִיתַּן לָךְ אוּף יַת דָא בְּפוּלְחָנָא דְתִפְלַח עִמִי תוּב שֵׁב שְׁנִין אוֹחֲרָנִין: {כח} וְעָבַד יַעֲקב כְּדֵין וְאַשְׁלִים שִׁבְעָתֵי יוֹמֵי מִשְׁתַּיָא דְלֵאָה וִיהַב לֵיהּ יַת רָחֵל בְּרַתֵּיהּ לְאִנְתּוּ: {כט} וִיהַב לָבָן לְרָחֵל בְּרַתֵּיהּ יַת בִּלְהָה בְּרַתֵּיהּ דִילִידַת לֵיהּ פִּילְקָתֵיהּ וּמַסְרָהּ לָהּ לְאַמְהוּ: {ל} וְעַל אוּף לְוַת רָחֵל וְרָחֵים אוּף יַת רָחֵל מִלֵאָה וּפְלַח עִמֵיהּ בְּגִינָהּ תּוּב שֵׁב שְׁנִין אוֹחֲרָנִין: {לא} וּגְלֵי קֳדָם יְיָ אֲרוּם לָא הֲוַת לֵאָה רְחִימְתָּא בְּאַנְפֵּי יַעֲקב וַאֲמַר בְּמֵימְרֵיה לְמִיתַּן לָהּ בְּנִין וְרָחֵל הֲוַת עַקְרָה: {לב} וְאִתְעֲבָּרַת לֵאָה וִילֵידַת בַּר וּקְרַת יַת שְׁמֵיהּ רְאוּבֵן אֲרוּם גְלֵי קֳדָם יְיָ עוּלְבָּנִי אֲרוּם כְּדוּן יְרַחֲמִינַנִי בַּעֲלִי וְהֵיכְמָא דְאִתְגְלֵי קֳדָם יְיָ עוּלְבָּנִי הֵיכְדֵין יֶהֱוֵי גְלֵי קֳדָמוֹי עוּלְבַּנְהוֹן דְבָנַי כַּד יְהוֹן מִשְׁתַּעְבְּדִין בְּאַרְעָא דְמִצְרָאֵי: {לג} וְאִתְעַבָּרַת תּוּב וִילֵידַת בַּר וְאַמְרַת אֲרוּם שְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ אֲרוּם שָנֵיתָא אָנָא וִיהַב לִי אוּף יַת דֵין וְהֵיכְדֵין יִשְׁתְּמַע קֳדָמוֹי קָלְהוֹן דְבָנַי כַּד יְהוֹן מִשְׁתַּעְבְּדִין בְּמִצְרַיִם וּקְרַת שְׁמֵיהּ שִׁמְעוֹן: {לד} וְאִתְעַבְּרַת תּוּב וִילֵידַת בַּר וְאַמְרַת הָדָא זִמְנָא יִתְחַבֵּר עִמִי בַּעֲלִי אֲרוּם יְלֵדִית לֵיהּ תְּלָתָא בְּנִין וְהֵיכְדֵין עֲתִידִין בְּנוֹי לְמֶהֱוֵיהוֹן מִתְחַבְּרִין לְשַׁמָשָׁא קֳדָם יְיָ בְּגִין כֵּן קָרָא שְׁמֵיהּ לֵוִי: {לה} וְאִתְעַבָּרַת תּוּב וִילֵידַת בַּר וַאֲמָרַת הָדָא זִמְנָא אוֹדֵי קֳדָם יְיָ דְמִן בְּרִי דֵין עָתִיד לְמֵיפַּק מַלְכִין וּמִינֵיהּ יִפּוֹק דָוִד מַלְכָּא דְעָתִיד לְאוֹדוּיֵי קֳדָם יְיָ בְּגִין כֵּן קְרָת שְׁמֵיהּ יְהוּדָה וְקָמַת מִלְמֵילַד:

תרגום ירושלמי על בראשית פרק-כט

תרגום ירושלמי: ז׳ וְלָא אִישִׁין לְמַכְנְשָׁא: י״ז וְעֵינֵי דְלֵאָה הֲוָון רַכִּיכַן עַל דַהֲוַת בַּכְיָא וּמַצְלָא דְלָא תִיסוּק בְּמַזְלֵיהּ דְעֵשָו וְרָחֵל הֲוָת יָיָא בְּרֵיוָא וְשַׁפִּירָא בְּחֶזְוָא: כ״ב וּכְנַשׁ לָבָן יַת כָּל עַמָא דְאַתְרָא וַעֲבַד שֵׁירוּי עָנֵי לָבָן וַאֲמַר לְהוֹן הָא שְׁבַע שְׁנִין אִית לֵיהּ לְגַבְרָא צַדִיקָא הָדֵין מִן דַאֲתָא לְוָותָן שַׁקְוָותָן לָא חָסְרוּ וּמַבּוּעִינָן סַגְיָין וּכְדוּן אָתוּן הָבוּ לִי עֵצָה דְנִכְבּוֹש יָתֵיהּ גַבָּן עוֹד שְׁבַע שְׁנִין וִיהָבוּ לֵיהּ עֵצָה דִרְמִיוּ לְמִסְבָהּ לֵיהּ לְלֵאָה חֲלַף רָחֵל: כ״ז אַשְׁלִים שִׁבְעָתֵי יוֹמֵי מִשְׁתּוּתָא דְלֵאָה וְאֶתֵּן:

רלב"ג על בראשית פרק-כט

רלב"ג: ל״ט:קל״ו א׳ ויוסף הורד מצרימה וגומר עד סוף הפרשה: ב׳ והנה דברי זה הספור מבוארים: ג׳ ואולם התועלות המגיעים ממנו הם תשעה: ד׳ התועלת הראשון הוא בדעות. והוא להודיע שהאיש הטוב הוא מושגח מהשם יתע' עד שתגיע בעבורו הצלחה למי שהוא יושב עמו מצד חשקו ורצונו שיצליח קנין מי שהוא יושב אתו ולזה תמצא שההצלחה היתה תחלה בבית המצרי בכל אשר היה יוסף עושה ולא בשאר העניינים. וכאשר הפקידו אדניו בכל אשר יש לו הנה מפני שהיה יוסף משתדל בהצלחת קנייניו להיותו פקיד עליהם כמנהג כל משרת נאמן. הנה הגיע ההצלחה בכל קנייני המצרי בגללו ובזה הגיעה ההצלחה לשר בית הסוהר בעניין האסורים כאשר הופקד יוסף על שמירתם וזה סוד עצום מסודות ההשגחה. ובזה האופן יוסר הספק איך תועיל תפילת האדם לזולתו: ה׳ התועלת השני הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם לגמול רע למי שגמלהו טוב. ולזה אמר יוסף לאשת פוטיפרע שאין ראוי שיגמול לאדוניו זאת הרעה תחת הטובה אשר גמלתהו. ו׳ התועלת השלישי הוא במדות. והוא שראוי לאדם השלם שירחק מהדברים המביאים לידי גלוי ערוה. ולזה לא הסכים יוסף להיות עמה בלא תשמיש: ז׳ התועלת הרביעי הוא במדות. והוא שראוי לשלם להתגבר כנגד יצרו שלא יחטא לאלהים ולא יירא משום רע יהיה נכון לבא עליו על זה. הלא תראה כי יוסף עזב בגדל אצל גבירתו ליראתו שמא יתגבר עליו יצרו ולא חשש אל הרע שהיה נכון שיגיעה מזה מאשת אדוניו: ח׳ התועלת החמישי הוא בדעות. והוא להודיע שאין רושם במה שראוי שיקרה בעתיד שהורה עליו החלום במה שיפתור אותו פותר החלום לטוב או לרע כי הפתרונים הם לאלהים ולזה אמר יוסף הלא לאלהים פתרונים ספרו נא לי עם שכבר היה בזה התנצלות ליוסף אם יהיה בפתרונו דבר רע להם ואולם מה שאמרו ז"ל כל החלומות הולכים אחר הפה הם דברי יחיד ועם זה אפשר שיפורש אחר הפה ר"ל אחר הלשון כמו שפה אחת כי פי המדבר אליכם והרצון בזה שחקוייהם יהיו לפי חקוי אנשי הלשון ההוא. ולזה ראוי לפותר שידע חקויי בעלי הלשון אשר יגידו לו חלומותיהם: ט׳ התועלת הששי להודיענו שלמות יוסף בענין פתרון החלומות עד שלא נפל מכל דבריו ארצה והיא מדרגה ממדרגות הנבואה כמו שהתבאר בשני מספר מלחמו' יי': י׳ התועלת השביעי הוא במדות. והוא שראוי לאדם להשתדל בכל עוז להנצל מהרע אשר הוא בו בכל הסבות אשר אפשר לו שיעזר בהם ולא יסמוך על הנס ואע"פ שהוא באופן שתדבק בו ההשגחה האלהית. הלא תראה כי יוסף עם היות השגחת השם יתע' דבקה בו בזה האופן הנפלא חלה פני שר המשקים שיזכרהו אל פרעה להוציאו מהבור: י״א התועלת השמיני הוא במדות. והוא שראוי לשלם שיהיה כוסה קלון האנשים ואף אם גמלוהו רע. הלא תראה כי יוסף לא רצה לגלות חרפת אשת אדוניו אל שר המשקים אבל אמר לו וגם פה לא עשיתי מאומה וכן לא רצה להודיע זה אל שר הטבחים עם מה שהיה בזה החכמה שלא תכעס אשת אדוניו עליו ותוסיף להעלילו: י״ב התועלת התשיעי הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם שימנע מלגמול טוב למי שגמלהו וזהו ששר המשקים לא רצה לדבר מיוסף אל פרעה לחלות פניו שיוציאהו מהמקום שיהיה בו על לא פשע ולא חטאת וסבב השם יתעלה שהוכרח להזכירו אל פרעה באופן שיהיה בו מהקושי לשר המשקי' כי הוכרח להזכיר חטאו אשר כעס עליו פרעה בעבורו וזה היתה גמולו הראוי לו:

——————————————————-

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

הסבר על זכויות יוצרים:

1. למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
2. ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il