בראשית פרק-כז – עם 26 מפרשים

{א} וַֽיְהִי כִּֽי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵֽרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּֽנִי: {ב} וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִֽי: {ג} וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי (צידה) צָיִד: {ד} וַֽעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּֽאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּֽעֲבוּר תְּבָֽרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמֽוּת: {ה} וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל עֵשָׂו בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִֽיא: {ו} וְרִבְקָה אָֽמְרָה אֶל יַֽעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹֽר: {ז} הָבִיאָה לִּי צַיִד וַֽעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַֽאֲבָֽרֶכְכָה לִפְנֵי יְהֹוָה לִפְנֵי מוֹתִֽי: {ח} וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַֽאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָֽךְ: {ט} לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶֽעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּֽאֲשֶׁר אָהֵֽב: {י} וְהֵֽבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּֽעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָֽרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתֽוֹ: {יא} וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָֽנֹכִי אִישׁ חָלָֽק: {יב} אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵֽבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָֽה: {יג} וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָֽתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִֽי: {יד} וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּֽאֲשֶׁר אָהֵב אָבִֽיו: {טו} וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַֽחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶֽת יַֽעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָֽן: {טז} וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָֽעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָֽיו: {יז} וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַֽעֲקֹב בְּנָֽהּ: {יח} וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִֽי: {יט} וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב אֶל אָבִיו אָֽנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּֽאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּֽעֲבוּר תְּבָֽרֲכַנִּי נַפְשֶֽׁךָ: {כ} וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָֽי: {כא} וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶֽל יַֽעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַֽאֲמֻֽשְׁךָ בְּנִי הַֽאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹֽא: {כב} וַיִּגַּשׁ יַֽעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַֽעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָֽׂו: {כג} וְלֹא הִכִּירוֹ כִּֽי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַֽיְבָֽרֲכֵֽהוּ: {כד} וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָֽנִי: {כה} וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹֽכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָֽרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּֽשְׁתְּ: {כו} וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּֽשֲׁקָה לִּי בְּנִֽי: {כז} וַיִּגַּשׁ וַיִּֽשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַֽיְבָֽרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּֽרֲכוֹ יְהֹוָֽה: {כח} &nbspשישי&nbsp&nbspוְיִֽתֶּן לְךָ הָֽאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֽשׁ: {כט} יַֽעַבְדוּךָ עַמִּים (וישתחו) וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּֽחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹֽרֲרֶיךָ אָרוּר וּֽמְבָֽרֲכֶיךָ בָּרֽוּךְ: {ל} וַיְהִי כַּֽאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַֽעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַֽעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידֽוֹ: {לא} וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּֽעֲבֻר תְּבָֽרֲכַנִּי נַפְשֶֽׁךָ: {לב} וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי אָתָּה וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹֽרְךָ עֵשָֽׂו: {לג} וַיֶּֽחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִֽי אֵפוֹא הוּא הַצָּֽד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָֽאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָֽאֲבָֽרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִֽהְיֶֽה: {לד} כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּֽרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִֽי: {לה} וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶֽךָ: {לו} וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַֽעֲקֹב וַֽיַּעְקְבֵנִי זֶה פַֽעֲמַיִם אֶת בְּֽכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹֽא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָֽה: {לז} וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַֽעֲבָדִים וְדָגָן וְתִירשׁ סְמַכְתִּיו וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶֽעֱשֶׂה בְּנִֽי: {לח} וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו הַֽבֲרָכָה אַחַת הִֽוא לְךָ אָבִי בָּֽרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּֽבְךְּ: {לט} וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִֽהְיֶה מֽוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָֽל: {מ} וְעַל חַרְבְּךָ תִֽחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּֽעֲבֹד וְהָיָה כַּֽאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָֽרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶֽךָ: {מא} וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַֽעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּֽרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַֽהַרְגָה אֶת יַֽעֲקֹב אָחִֽי: {מב} וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַֽעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶֽךָ: {מג} וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָֽנָה: {מד} וְיָֽשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִֽיךָ: {מה} עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָֽׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָֽד: {מו} וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַֽעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּֽים:

רש"י על בראשית פרק-כז

רש"י: {א} ותכהין. בעשנן נ של אלו, (שהיו מעשנות ומקטירות לעבודת אלילים). דבר אחר, כשנעקד על גבי המזבח, והיה אביו רוצה לשחטו, באותה שעה נפתחו השמים, וראו מלאכי השרת והיו בוכים, וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו, לפיכך כהו עיניו. דבר אחר, כדי שיטול יעקב את הברכות: {ב} לא ידעתי יום מותי. אמר רבי יהושע בן קרחה, אם מגיע אדם לפרק אבותיו, ידאג חמש שנים לפניהן, וחמש לאחר כן, ויצחק היה בן קכ"ג, (כי יעקב בן ס"ג כשנתברך, דוק ברש"י סוף הסדר) אמר, שמא לפרק אמי אני מגיע, והיא בת קכ"ז מתה, והריני בן ה' שנים סמוך לפרקה, לפיכך לא ידעתי יום מותי, שמא לפרק אמי שמא לפרק אבא: {ג} תליך. חרבך, שדרך לתלותה: שא נא. לשון השחזה, כאותה ששנינו (ביצה כח.), אין משחיזין את הסכין אבל משיאה על גבי חברתה, חדד סכינך ושחוט יפה ס שלא תאכילני נבלה (ב"ר סה, יג.). וצודה לי. מן ההפקר, ע ולא מן הגזל: {ה} לצוד ציד להביא. מהו להביא, אם לא ימצא ציד, יביא מן הגזל: {ז} לפני ה'. ברשותו, פ שיסכים על ידי: {ט} וקח לי. משלי הם ואינם גזל, שכך כתב לה יצחק בכתובתה ליטול שני גדיי עזים בכל יום: (ב"ר סה, יד.) שני גדיי עזים. וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק, אלא פסח היה, האחד הקריב צ לפסחו, והאחד עשה מטעמים. בפרקי דרבי אליעזר: כאשר אהב. כי טעם הגדי כטעם הצבי: {יא} איש שער. בעל שער: {יב} ימשני. כמו ממשש בצהרים (דברים כח, כט.): {טו} החמדות. הנקיות כתרגומו דכייתא. דבר אחר שחמד אותן מן ק נמרוד: אשר אתה בבית. והלא כמה נשים היו לו, והוא מפקיד אצל אמו, אלא שהיה בקי במעשיהן וחושדן: {יט} אנכי עשו בכרך. אנכי המביא לך, ר ועשו הוא בכורך: עשיתי. כמה דברים, כאשר דברת אלי: שבה. לשון מיסב על השלחן, לכך מתורגם אסתחר: {כא} גשה נא ואמשך. אמר יצחק בלבו, אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו, ש וזה אמר כי הקרה ה' אלהיך: {כב} קול יעקב. שמדבר בלשון תחנונים, ת קום נא, אבל עשו בלשון קנטוריא דבר, א יקום אבי: {כד} ויאמר אני. לא אמר אני עשו, אלא אני: {כז} וירח וגו'. והלא אין ריח רע יותר משטף העזים, אלא מלמד שנכנסה עמו ב ריח גן עדן: כריח שדה אשר ברכו ה'. שנתן בו ריח טוב, וזה שדה תפוחים, ג כן דרשו רז"ל: {כח} ויתן לך. יתן ויחזור ויתן ד (ב"ר סו, ג.). ולפי פשוטו מוסב לענין הראשון, ראה ריח בני שנתן לו הקב"ה, כריח שדה וגו', ועוד יתן לך מטל השמים וגו': מטל השמים. כמשמעו, ומדרש אגדה יש להרבה פנים. (דבר אחר, מהו האלהים, בדין, אם ראוי לך, יתן לך, ואם לאו לא יתן לך, אבל לעשו אמר, משמני הארץ יהיה מושבך, בין צדיק בין רשע יתן לך. וממנו למד שלמה, כשעשה הבית סידר תפלתו, ישראל שהוא בעל אמונה ומצדיק עליו הדין, לא יקרא עליך תגר, לפיכך ונתת לאיש כדרכיו אשר תדע את לבבו (מלכים-א ח, לט.), אבל נכרי מחוסר אמנה, לפיכך אמר ואתה תשמע השמים וגו' ועשית ככל אשר יקרא אליך, הנכרי, בין ראוי בין שאינו ראוי תן לו, כדי שלא יקרא עליך תגר. ברש"י ישן מדויק): {כט} בני אמך. ויעקב אמר ליהודה בני אביך, לפי שהיו לו בנים מכמה אמהות, וכאן שלא נשא אלא אשה אחת, ה אמר בני אמך (ב"ר סו, ד.): ארריך ארור ומברכיך ברוך. ובבלעם הוא אומר מברכיך ברוך וארריך ארור, הצדיקים תחלתם יסורים וסופן שלוה, ו ואורריהם ומצעריהם קודמים למברכיהם, לפיכך יצחק הקדים קללת אוררים לברכת מברכים, והרשעים תחלתן שלוה וסופן יסורין, לפיכך בלעם הקדים ברכה לקללה: {ל} יצא יצא. זה יוצא ז וזה בא: {לג} ויחרד. כתרגומו ותוה, לשון תמיה. ומדרשו, ראה ח גיהנם פתוחה ט מתחתיו: מי איפוא. לשון לעצמו, משמש עם כמה י דברים. דבר אחר איפוא, איה פה, מי הוא ואיפוא הוא הצד ציד: ואכל מכל. מכל טעמים כ שבקשתי לטעום טעמתי בו (ב"ר סז, ב.): גם ברוך יהיה. שלא תאמר, אילולי שרימה יעקב לאביו לא נטל את ל הברכות, לכך הסכים מ וברכו מדעתו (שם): {לה} במרמה. נ בחכמה: {לו} הכי קרא שמו. לשון תימה הוא, כמו הכי אחי ס אתה (בראשית כט, כו.), שמא לכך נקרא שמו יעקב, על שם סופו שהוא עתיד לעקבני. תנחומא (תולדות כג.), למה חרד יצחק, אמר, שמא עון יש בי שברכתי קטן לפני גדול, ושניתי סדר היחס, התחיל עשו מצעק ויעקבני זה פעמים, אמר לו אביו מה עשה לך, אמר לו את בכורתי לקח, אמר, בכך הייתי מצר וחרד, שמא עברתי על שורת הדין, עכשיו לבכור ברכתי, גם ברוך יהיה: ויעקבני. כתרגומו וכמני, ארבני. וארב, וכמן. ויש מתרגמין וחכמני, נתחכם לי: אצלת. לשון הפרשה, כמו ויאצל (ס"א ויצל): {לז} הן גביר. ברכה זו שביעית היא, והוא עושה אותה ראשונה, אלא אמר לו, מה תועלת לך בברכה, אם תקנה נכסים שלו הם, שהרי גביר שמתיו לך, ומה שקנה עבד קנה רבו: ולכה אפוא מה אעשה בני. איה איפא אבקש מה לעשות לך: {לח} הברכה אחת. ה"א זו משמשת לשון תימה, כמו הבמחנים (במדבר יג, יט.), השמנה היא (שם כ.), הכמות נבל (שמואל-ב ג, לג.): {לט} משמני הארץ וגו'. זו איטליא"ה ע של יון (ב"ר סז, ו.): {מ} ועל חרבך. כמו בחרבך, יש על שהוא במקום אות ב', כמו עמדתם על חרבכם (יחזקאל לג, כו.), בחרבכם. על צבאתם (שמות ו, כו.) בצבאתם: והיה כאשר תריד. לשון צער, כמו אריד בשיחי (תהלים נה, ג.), כלומר כשיעברו ישראל על התורה, ויהיה לך פתחון פה פ להצטער על הברכות שנטל, ופרקת עלו וגו': {מא} יקרבו ימי אבל אבי. כמשמעו, שלא אצער את אבא. צ ומדרש אגדה לכמה פנים יש: {מב} ויגד לרבקה. ברוח הקודש הוגד לה מה שעשו מהרהר בלבו: מתנחם לך. נחם על האחוה, לחשוב מחשבה אחרת להתנכר לך ולהרגך. ומדרש אגדה, כבר אתה מת בעיניו, ושתה עליך כוס של תנחומים. ולפי פשוטו, לשון תנחומים, ק מתנחם הוא על הברכות בהריגתך: {מד} אחדים. מועטים: {מה} למה אשכל. אהיה שכולה משניכם. (לימד על) הקובר את בניו קרוי שכול, וכן ביעקב אמר כאשר שכלתי שכלתי: גם שניכם. אם יקום עליך ואתה תהרגנו, יעמדו בניו ויהרגוך, ורוח הקדש נזרקה בה, ונתנבאה שביום אחד ימותו, כמו שמפורש בפרק המקנא לאשתו (סוטה יג.): {מו} קצתי בחיי. מאסתי בחיי:

רמב"ן על בראשית פרק-כז

רמב"ן: {ד} בעבור תברכך נפשי. היה בדעתו לברך אותו שיזכה הוא בברכת אברהם לנחול את הארץ ולהיות הוא בעל הברית לאלהים כי הוא הבכור ונראה שלא הגידה לו רבקה מעולם הנבואה אשר אמר ה' לה ורב יעבוד צעיר כי איך היה יצחק עובר את פי ה' והיא לא תצלח והנה מתחלה לא הגידה לו דרך מוסר וצניעות כי ותלך לדרוש את ה' שהלכה בלא רשות יצחק או שאמרה "אין אנכי צריכה להגיד נבואה לנביא כי הוא גדול מן המגיד לי" ועתה לא רצתה לאמר לו "כך הוגד לי מאת ה' טרם לדתי" כי אמרה באהבתו אותו לא יברך יעקב ויניח הכל בידי שמים והיא ידעה כי בסבת זה יתברך יעקב מפיו בלב שלם ונפש חפצה או הם סבות מאת ה' כדי שיתברך יעקב וגם עשו בברכת החרב ולו לבדו נתכנו עלילות {ז} ואברככה לפני ה' לפני מותי. לא נזכר בכל הפרשה לפני ה' רק במקום הזה כי אמרה לו אמו הברכה לפני ה' תהיה ברוח הקדש ואם יתברך בה עשו אחיך תתקיים בו בזרעו לעולם ואין לך עמידה לפניו {יב} אולי ימשני אבי. אין הטעם שימושהו להכיר אותו אבל אמר אולי יקרב אותי אל עצמו לנשק לי או לשום ידו על פני כדרך חבת האב על בנו וימצא במשוש שאני חלק ואני תמה איך לא פחד מהיכר הקול וכל בני אדם נכרים בקולם כמו שאמרו רבותינו (גיטין כג) היאך סומא מותר באשתו והיאך בני אדם מותרין בנשותיהן בלילה אלא בטביעות עינא דקלא ואם סתם בני אדם מכירין כן מה יהיה ביצחק החכם והבקי להכיר בין בניו שתהיה לו באמת טביעות בקול אולי היו האחים האלה דומים בקולם ולכך אמרו (ב"ר סה יט) כי הקול קול יעקב דבריו שמדבר בלשון רכה ומזכיר שם שמים או שהיה משנה קולו לדבר כלשון אחיו כי יש בבני אדם יודעים לעשות כן {טו} עשו בנה הגדול ויעקב בנה הקטן. להפליג בענין הצדקת כי המנהג במולידים להכיר את הבכור בברכה ובכבוד ובמתן והיא מדעתה צדקת הקטן ורשעת הגדול תשתדל בכל הטורח הזה להעביר הברכה והכבוד מן הגדול אל הקטן וכן יאמר למטה (פסוק מב) ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדול ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן {כא} גשה נא ואמשך בני. לשון רש"י אמר בלבו אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו וכן בבראשית רבה ואני תמה כי לא היה עשו רשע בעיני אביו ואולי היה חושב בלבו כי בעבור היותו איש שדה ולבו על הציד איננו מזכיר שם שמים מפחדו שלא יזכירנו במקום שאינו טהור ומבלי כוונה ונחשב לו זה בעיני אביו ליראת שמים ועל דרך הפשט יהיה זה בעבור טביעות הקול {כח} מטל השמים. אין הברכה שיתן לו האלהים מטל השמים כי הטל ירד בכל מקום ואלו אמר שיתן רבוי טל או שירד בעתו כענין ונתתי גשמיכם בעתם (ויקרא כו ד) היתה ברכה אבל פירושו כי הזכיר בו ברכת ה' כריח שדה אשר ברכו ה' והטעם אשר ברכו ה' לבני כי השם ברך אותו בשדה לומר שיצליחנו שם בצידו ולא ימות ולא תבואהו בו רעה ואמר

"ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ" – והברכה תוספת ורבוי או שיהיה ורב דגן ותירש בתוספת הוא"ו ושיעורו ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ רב דגן ותירוש והנכון בעיני כי מתת האלהים תמיד הוא ואין לו הפסק לעולם ולכן אמר ויתן לך האלהים כל ימיך על אדמתך מטל השמים ויתן לך משמני הארץ כלומר השמנה בכל הארצות כענין שכתוב (יחזקאל כ ו) צבי היא לכל הארצות ורבי אברהם אמר כי מ"ם מטל מושך עצמו ואחר עמו וממשמני הארץ ולעשו לא נתנו במתת אלהים ולא ברבוי אבל אמר גם לך אצלתי אחריו ומשמני הארץ ומטל השמים יהיה מושביך בעוד אשר תשב שם ירמוז כי יכלה ויאבד אך בעודו יהיה חלקו טוב {כט} ארריך ארור ומברכיך ברוך. ובבלעם הוא אומר (במדבר כד ט) מברכיך ברוך ואורריך ארור הצדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה ואורריהן קודמין למברכיהן והרשעים תחלתן שלוה וסופן יסורין לפיכך הקדים בלעם ברכה לקללה לשון רש"י מבראשית רבה (סו ד) ואם כן למה אמר הקב"ה לאברהם (לעיל יב ג) ואברכה מברכיך ומקללך אאור וזה איננו קשה כי חזר שם ונברכו בך והנה הברכה בראש ובסוף או בעבור מה שפירשנו שם דבר בלשון יחיד ורבים כי הכל יברכוהו והיחיד אשר יקלל אותו יואר {לב} מי אתה. כאשר אמר לו "יקום אבי" היה חושב שהוא יעקב וידע שאכל מציד עשו וברך אותו ועשה גם הוא מטעמים שיברך גם אותו ולכן שאלו מי אתה לדעת האמת {לג} בטרם תבא ואברכהו גם ברוך יהיה. אין דרך החרד חרדה גדולה עד מאד וצועק "מי הוא אשר רמני לברך אותו" שישלים צעקתו לאמר מיד "גם ברוך יהיה" אבל היה ראוי שיקללהו ועוד כי היה עשו צועק עליו לאמר "ולמה תברכהו עתה אבי" ואיך יאמין עשו כי במרמה היה מתחלה בראותו כי עתה יברך אותו ברצונו והנכון בעיני שהוא לשון הווה יאמר מי איפוא הוא הצד ציד אשר היה יכול לרמותי שאברכהו וגם שיהיה ברוך על כל פנים כי ידעתי כי ברוך הוא או טעמו וגם ברוך יהיה על כרחי שאי אפשר לי להעביר הברכה ממנו כי מאז שברך אותו ידע ברוח הקדש שחלה ברכתו עליו וזהו טעם החרדה הגדולה אשר חרד כי ידע שאבד בנו האהוב לו ברכתו לעולם וזה טעם בא אחיך במרמה כי אחר שאמר מי איפוא נתן דעתו שהבא אליו היה יעקב שאי אפשר שתחול הברכה רק בזרעו {לז} ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים. איננו ברכת "הוה גביר לאחיך" שכבר אמר הן גביר שמתיו לך אבל יתכן שיהיה הוא הגביר ולא יהיו הם עבדים כענין כי יהודה גבר באחיו (דהי"א ה ב) אבל אמר "נתתי לו לעבדים" ממאמרו וישתחוו לך בני אמך כי הוא השתחואת העבד לאדוניו כמו שאמר "יעבדוך עמים" ויכפול וישתחוו לך לאומים וטעם ואת כל אחיו כטעם "אחיך" ו"בני אמך" יזכירם בלשון רבים לרמוז על כל זרעו של עשו ורבי אברהם אמר בני הפילגשים {לט} הנה משמני הארץ יהיה מושבך. טעם "הנה" לאמר הנה אוכל לתת לך משמני הארץ ומטל השמים כי לשניכם יספיק שיהיה משמני הארץ וטל השמים אבל בענין הממשלה שלו תהיה ולו תעבוד ולא נתן לו גם כן רב דגן ותירוש כאחיו כי רצה לכבד המבורך ראשונה עליו ואחרי כן אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לרשתך את ארץ מגוריך (להלן כח ד) להיות לו רב הדגן והתירוש בארץ כנען מתנת אברהם ולעשו יהיה הטל ומשמני הארץ בארץ אחרת {מ} וטעם ועל חרבך תחיה. כמו בחרבך וכן כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם (דברים ח ג) בלחם ואין הברכה שתהיה מחיתו משלל האויבים בחרבו כי הנה נתן לו משמני הארץ ומטל השמים ובה יחיה אבל הענין לומר שיחיה במלחמותיו כי ינצח ולא יפול בחרב אויב ועל כן אמר ואת אחיך תעבוד שלא תתגבר עליו והוא יגבר עליך והיה כאשר תריד בשיחך מתגרת ידו ופרקת עלו מעל צוארך ירמוז לישראל שלא יתגרו בם יותר מדאי לעשות עמם רעה והוא מה שצוה הכתוב (דברים ב ד-ה) ונשמרתם מאד אל תתגרו בם וגו' וכך הזכירו רבותינו (ירושלמי ר"ה א א) אמרו כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום (מלכים א יא טז) אמר לו הקב"ה אני אמרתי אל תתגרו בם ואתה התגרית בהם חייך שאין ששה חדשים הללו נמנין לך ולמלכותך מדכתיב (שם ב יא) והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה והוא מלך ששה חדשים יותר דכתיב ( ה ה) בחברון מלך על (ישראל) יהודה שבע שנים וששה חדשים ועוד אמרו (דב"ר א טז) אמר לו הקב"ה דוד ידיך חדודות וחרוצות ואני מבקש לרדות בהם את עולמי וכו' {מא} ויאמר עשו בלבו. אמר רבי אברהם יתכן שגלה סודו לאחד מאוהביו ואין צורך כי ההסכמה בדבר אשר ימלך אדם עם לבו תקרא אמירה עם הלב אף על פי שיהיה בה דבור בשפתים וכן בלב ולב ידברו (תהלים יב ג) כי הרצון יקרא "לב" וכל ישראל לב אחד להמליך את דוד (דהי"א יב לח) שהיו כלם על אותה ההסכמה והיו מדברים בה וכן ויאמר ירבעם בלבו (מלכים א יב כו) וכן אמר אליעזר (לעיל כד מה) אני טרם אכלה לדבר אל לבי והיתה שם תפלה בשפתיו ויאמר ה' אלהי אדני אברהם (שם יב) אבל טרם אכלה לדבר אל לבי טרם השלימי מה שעלה בדעתי

"ויאמר" – כאן כי כאשר באה משטמה גדולה בנפש עשו לשטום את יעקב על הברכה עלה בלבו שיהרוג את אחיו והיה מתנחם בזה מרוע לבו וזה טעם ויגד לרבקה את דברי עשו ולכך אמרה מתנחם לך ורש"י כתב ברוח הקודש הוגד לה מה עשו מהרהר בלבו וכן בבראשית רבה (סז ט) ואם כן יהיה "דברי עשו" מחשבתו עם הלב כמו דברתי אני עם לבי (קהלת א טז) והנה עשו היה אומר יקרבו ימי אבל אבי כי בחייו לא יצערנו או מפחדו שלא יקללנו ותהפך ברכתו לקללה ורבקה פחדה שמא ימות הזקן פתאום ויהרגנו או שמא יזדמן לו בחייו ויהרגנו {מב} וטעם ותשלח ותקרא ליעקב. כי היה יעקב במקום אחר איננו באהל אביו ואמו כי היה מתחבא מפני עשו אחיו שהיה צועק עליו והיה מתבייש ממנו או מתפחד

"מתנחם לך להרגך" – מתנחם הוא על הברכות בהריגתך לשון רש"י ופשוטו מתנחם בך וכן כי בוחר אתה לבן ישי (שמואל א כ ל) והחזיק לו (שם ב טו ה) ורבים כן או פירושו מתנחם עליך כמו כי כן צוה לו המלך (אסתר ג ב) אבל אונקלוס אמר כמין לך אורב לך ונראה מדעתו כי טעם מתנחם לך שמראה עצמו לך מנוחם על ענין הברכות וכאלו אינו מקפיד בהן והוא מארב כדי שלא תשתמר ממנו ותרגם הענין לא הלשון

אור החיים על בראשית פרק-כז

אור החיים: {ה} וישלח יצחק וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר אחי רבקה מי לא ידע בזה, ומה גם שבסמוך אמר כן. ועוד אומרו אם יעקב ועשו הם דברים יתירים:

אכן בא הכתוב לתת טעם ליצחק אבינו ששלח בן צדיק לאדם רשע מפורסם לבן הארמי. והגם שאברהם שלח ולקח רבקה לא היה בתואל מפורסם ברשע כלבן. ועוד שלא אמר בפי' אברהם שיקח בת בתואל מה שאין כן יצחק שצוה ליעקב שיקח אשה מבנות לבן הרשע, לזה אמר אחי רבקה ושניהם יצאו מבתואל הרשע וכמו כן יצא מלבן בת צדקת, גם אין להוכיח שלא יצא שלשלת שורש קדושה מאדם רשע, לזה אמר אם יעקב ועשו פי' הרי שיצתה שלשלת הקדושה מאב רשע, גם כן אין להחליט ולומר כי להיות לבן רשע לא יצא ממנו בנות כרבקה:

ויש לך לדעת כי דוקא בימים ההם שעדיין לא נתבררו הנשמות הקדושות ממקום שבייהם, והוכרה משפחת אברהם כי שם קנתה לה הקדושה מקום, והיה לה לאות עולם אברהם ושרה כי הם גרים ראשונים וכל אשר יתגייר מהאומות בכל זמן יקרא אברהם ונקבה שרה. לזה מין הקדושה יחפש אחר מינו, כי אחד היה אברהם ולא הושלם בנין הקדושה בזכרים ובנקבות כי לא הוליד אלא את יצחק ולא הוליד נקבות עמו. ואולי כי לזה אמר הכתוב (כ"ה י"ט) אברהם הוליד את יצחק פי' לבדו בלא בת זוג, וכמו כן יצחק לא היה לו בנות כי ניצוצות הקדושה הנקבות עודם בארץ שבי, לזה שלחו יצחק לחזר אחר אבידתו:

אך זה היום שקוינוהו כי פרחו שורש הקדושה הן בני ישראל ופרח מטה עוז תפארה והוכר אילן החיים חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו הן הנה המובהקים בקודש ולא יסוב אדם ממטות בני ישראל למשפחות הארץ, ואם נשאר מניצוצי הקדושה בתוך העמים הרי הם ביציאתם לעולם מתאספים ובאים ואחר גרותם יאמנו כי אבודים היו ולנו הם:

וטעם הכנעני אשר הקפיד אברהם לבלתי קחת לו אשה מהם גם יצחק צוה ליעקב על זה, רבותינו אמרו (ב"ר פנ"ט) כי הוא ארור וזרע אברהם ברוך וכו', ודבריהם סתומים הם, ולפי מה שכתבתי מצינו עיקר הטעם נכון כי טעמו של אברהם הוא כי הוא מושלל מנפשות הקדושות וכל בנותיו חלק רע ומתועב, לזה החליטו לבלתי קחת ממנו כי לא ימצא בו דבר קדוש, והוא סוד אומרו (לעי' ט, כה) ארור כנען פי' מושלל בהחלט ממין הקדושה:

ותמצא כי ממין האומות עד היום עודם מתקבצים ובאים גרים וחסים בצל הקודש אשר לא שמענו מימי קדם כי נתגייר גר כנעני כשאר העמים וזה יגיד דברינו, ואולי כי לזה יצו האל (דברים כ) לא תחיה כל נשמה מז' עממים, ודקדק לומר כל נשמה לתת טעם למצות לא תחיה כי אין בהם נשמה פי' נפש קדושה שיתייחם אליה שם נשמה לחוס עליה להחיותה כעמון ומואב והבן:

ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת צריך לתת לב מדוע אנו בעונות משועבדים לכנען, אחר שידענו נאמנה שהשיעבוד הוא לברר הניצוצות של הקדושה שבתוך הקליפה ובכנענים אין בהם ניצוץ קדוש לרדת אחריו בגלות, ותמצא כי מצרים אשר נתרוקנה מהניצוצות כאומרם ז"ל (פסחים קיח.) לא יצאו ישראל עד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים דכתיב וינצלו את מצרים צוה ה' לבל יבאו שמה וכמבואר הטעם בדברי האר"י ז"ל (שער הגלגולים), ואם כן איך יהיה שנסבול את כל עוצם הגלות הזה מבלי היות בו ניצוצי הקדושה:

אכן יתבאר הדבר על דרך אומרם ז"ל (ליקוטי תורה מקץ) כי יש שני מיני ניצוצי הקדושה שבויים בקליפה האחת נשמות יקרות ויוצאות באמצעות הלידה כאברהם וכשרה וכרבקה ורחל וכנשמת ר' חנינא בן תרדיון שיצא משכם עם דינה וכרות ממואב וכנעמה מעמון וכאונקלום הגר וכדומה. והב' הוא מין ניצוץ של קדושה הדבוק בקליפה ואינו יוצא כלל אלא מעורה בקליפה ואין לו מציאות ליפרד ממנו אלא כאשר ייצר לישראל על ידי צער או על ידי הכאה שבאמצעות דבר זה תהיה נפרדת הקדושה וחוזרת לשרשה. ומעתה יש טעם לגלות זה כי תאוה לברר בחינת ניצוצי הקדושה שאינה נפרדת אלא על ידי צער שמצטערים ישראל. ועל גלות הזה אמר הכתוב (עובדיה א) וגלות החל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת, שהכתוב קראו החל מלשון נהייתי ונחליתי (דניאל ח) כי השגת תכלית הגלות ביניהם הוא באמצעות הצער ולזה הוא משונה מכל הגליות כאשר ראינו בעינינו. ואמר אשר כנענים ולא אמר בכנענים, וגם אמר כנענים לשון רבים, אולי כיוון על הניצוצות של הקדושה שלהיותם עתה בתוך קליפת כנען יקראו בשמו כנענים, ושיעור הכתוב על זה הדרך גלות החל הזה שהוא גלות ישראל הוא לסיבת בני ישראל שהם עתה נקראים כנענים על מקום שהם בו: {ו} וירא עשו כי ברך וגו'. פסוק זה אין לו גזרה ואם גזרתו הוא וילך עשו אל ישמעאל היה מספיק בפסוק שאחרי זה וירא עשו כי רעות:

אכן כוונת הכתוב היא להודיע שידע עשו הליכת יעקב ואופנה, כי הלך במצות אביו ואמו וגם למצות קיחת אשה וגם ברכוהו בשלחם אותו, כי לצד זה לא רדפו שידע שימנע מידו, היותו הולך לב' מצות כבוד אב ואם ולקיחת אשה. והגם ששלח אליפז כאומרם ז"ל (רש"י כ"ט י"א), אפשר שבחן כי הוא נוצח בדרך ליעקב, ומעשה אבות עשו בנים אשר קדם בדרך לישראל, וחשב עשו כי גדול כח אליפז מכחו בבחינת רדיפה בדרך ליעקב ובניו: {ח} וירא עשו כי רעות וגו'. יגיד הכתוב כי לא חש עשו אלא לצד הקפדת אביו עליהם, אבל זולת זה למה שהם בחינת הרע לא חש שאין נפשו מתעבתן. וממוצא דבר גם כן אתה יודע שלא הועיל טעם היותם רעות בעיני יצחק אלא לבל יוסיף מהם אבל לגרש אותן שהיו כבר אצלו לא. ואולי שכל הרגשתו לא היתה אלא שמא יתפקעו ברכותיו לצד בנים אשר יהיו לו מבנות כנען לזה לקח מבנות ישמעאל כדי שיתקיימו הברכות באמצעות הבנים שיהיו לו מהם:

חסלת פרשת תולדות {י} ויצא יעקב וגו'. טעם שלא הספיק בהודעת הליכתו בפרשה הקודמת דכתיב (פסוק ז) וישמע יעקב וגו' וילך וגו', להודיע אשר פגע בדרך קודם הגיעו למחוז חפצו, ולצד שהפסיק בענין חזר לומר ויצא וגו'. אלא צריך לדעת למה הוצרך לומר וילך וגו'. ומה גם שפגיעתו במקום היתה קודם הגיעו לחרן ולא היה לו להקדים המאוחר. עוד למה אמר חרנה ולא אמר לחרן, והגם שאמרו ז"ל (ב"ר פס"ח) כל תיבה וכו', עם כל זה יכוין הכתוב על דבר בשנותו לפעמים:

אכן התורה תכוין לסדר כל מה שעבר על יעקב מעת צאתו. וזה תחלה לדבר ויצא יעקב וגו' פי' לא עשה אלא יציאה ולא הוצרך ללכת ברגליו וההולך הוא חרנה, והוא אומרו וילך חרנה פי' חרנה הוא שהלך ממקומו להקביל פני יעקב:

עוד ירמוז להודיע כי כשיצא יעקב מבאר שבע תכף הלך חרונו של עשו, והוא אומרו וילך חרנה. ולדבריהם ז"ל ששלח עשו אליפז אחריו וכו', ירצה באומרו וילך חרנה לרמוז על הליכת אליפז אחריו בחרון. ואולי כי לזה סמך לדבר ויפגע במקום לרמוז כי ראה עצמו בצער והוצרך לתפלה: {יא} ויפגע במקום. פשטו של מקרא שפגע במקום אחד של ישוב. וכמו שתמצא שגמר אומר הכתוב לבסוף דכתיב ואולם לוז שם העיר הרי כי עיר היתה וילן שם בעיר ההיא. ואומרו כי בא השמש לומר שזולת זה היה הולך הוא להגיע למחוז חפצו במצות אביו ואמו. ורז"ל (ב"ד פס"ח) פירשו במקום הידוע הר המוריה דכתיב (לעיל כב ד) וירא את המקום וגו', וזה דרך דרש בנקודת הה"א, ודבריהם ז"ל ככתובים וכמסורים אצלינו, ואין סתירה לדברינו וכמו שפי' רש"י שנעקר הר המוריה ובא לשם, כי הוא זה מקום המקודש:

וישכב במקום ההוא. הודיע זה לומר ויחלום וגו', ואמר במקום ההוא, כי לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום אלא לצד המקום ההוא כי היה מקום מקודש כמו שאמר לבסוף:

עוד ירמוז באומרו וישכב במקום על דרך אומרם ז"ל (חולין צא:) שקפל הארץ תחתיו, לזה אמר וישכב במקום ההוא פי' כולו שכב בו כאומרו (יג) אשר אתה שוכב עליה: {יב} ויחלום והנה וגו'. טעם אומרו והנה. להיות שאין החלום מוחלט בבחינת הצדק כי חלומות שוא הם, גם שעל כל פנים יהיה בהם תבן כי הם במראה השעמום, לזה אמר והנה פי' כי הדברים בלא שעמום ודמיונות אלא כל דבר נגלה אצלו ומבואר כיום יאיר, ואין זה דומה לשאר החלומות שרואה דבר ואינו מחליט בראייתו מה שהוא רואה, ולזה תמצא שדקדק לומר בכל פרט ופרט מהנגלה אליו בחלום והנה, גבי ראית הסולם אמר והנה סולם, גבי ראית המלאכים אמר והנה מלאכי וגו', גבי גילוי שכינה אמר והנה ה', הכוונה בזה כי היתה נבואה ממש: {יג} והנה ה' נצב עליו. ירמוז גם על יעקב, על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פמז) האבות הם מרכבה לשכינה, ולהיות שהוא רגל רביעי יאמר בדיוק נצב עליו יותר מעל אברהם ויצחק כי הוא עיקר העמדת הכסא:

אלהי אברהם אביך וגו'. טעם אומרו אביך ללא צורך, גם דייק לומר אביך באברהם ולא אמר אברהם ויצחק אבותיך, נתכוין למעט עשו מירושת אברהם ועשה יעקב הוא היורש אברהם לא שתגיע הירושה ליצחק וממנו ירשנה יעקב שאם כן תגיע הירושה לעשו, וחששת ישמעאל אינה, כי כבר כתבתי (לעיל טז) שמשפט עבד יש לו דכתיב (לעיל כא) בן האמה ולא בנך וגופו קנוי ליצחק, ואין טענת עשו בו כי ירושת אברהם נתנה ליעקב ולא לעשו. והגם שבן מומר יורש את אביו דבר תורה (קידושין יח.) כאן כשנתן ה' לאברהם מתנות וברכות וכדומה נתנם לו על מנת שאחריו ליעקב כאומרו (לעיל כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע (נדרים לא.). והגם ששם זרע לא יריע לנחלה שיירש הגם שאינו נקרא זרעו, הרי מצינו שזרע פסול יקרא גם כן זרע כדאיתא בסנהדרין (סד:) כי מזרעו נתן למולך לרבות זרע פסול הרי שיקרא זרע. אלא דסתם זרע הוא כשר וכשממעט כאן עשו שלא יקרא זרע מיעט אפילו זרע פסול לא יקרא לו, וממוצא דבר אתה למד שאין לו בו ירושה. וכמו שגילה ה' לבסוף שנותן ליעקב כל ברכות אברהם. ומה שלמדו בש"ס (קידושין יח.) מפסוק כי ירושה לעשו נתתי וגו', היינו שירשוהו בניו לעשו לא שעשו ירש ח"ו כי פשיטא שאין לו חלק ונחלה באברהם: {יד} ונברכו בך כל משפחות וגו'. שכן מצינו בארם שנתברכו בו כאומרם ז"ל שם (ב"ר פ"ע) וז"ל שקודם בא יעקב היו מדוחקים למים וכיון שבא נתברכו במים, וכן גם כן במצרים מעת שירד נתבטלה גזירת הרעב, ונתברכו לרגלו. ואומרו ובזרעך שכל זמן שהיה בית המקדש קיים היתה ברכת ע' אומות וקיומם באמצעות ישראל שהיו מקריבין ע' פרים בחג (סוכה נה:), ובגליות גם כן קיום האומות וסמיכתם היא ישראל דכתיב (שה"ש א) שמוני נוטרה את הכרמים וגו':

ובדרך רמז כל הפרשה תרמוז ענין האדם, וכמו שהתחילו לומר בה רז"ל (זהר חלק א קמז) ויצא יעקב היא הנפש בצאתה מעולם העליון, ונקרא יעקב על שם יצר הרע הכרוך כעקביו. ואומרו מבאר שבע מקום שממנו יצאו הנשמות יקרא באר מים חיים, ושבע ירמוז אל שבועת ה' אשר תשבע הנפש בצאתה שלא תעבור על דבר תורה (נדה ל:), ואומר וילך חרנה על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין צא:) כי יצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו דכתיב (לעיל ד' ז') לפתח וגו', ואומרו ויפגע במקום כי צריך האדם להתפלל לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו בידו. ואומרו וילן שם כי בא השמש שצריך להתנהג כן עד לכתו מעולם הזה כשיעריב שמשו, והוא אומרם ז"ל (אבות פ"ב) אל תאמן בעצמך עד יום מותך, ואומרו ויקח מאבני המקום על דרך אומרם ז"ל (ברכות ה:) וז"ל אמר ר' שמעון בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר הטוב וכו' ואם לאו יעסוק בתורה דכתיב (תהלים ד) אמרו בלבבכם והוא אומרו מאבני המקום פי' בניינו של עולם שהם דברי תורה, גם יתיחס להם אבני המקום שבהם נסקל ונרגם יצר הרע וכחותיו, והוא אומרם ז"ל (סוטה כא.) תורה מצלת מיצר הרע בין בזמן שעוסק בה בין בזמן שאינו עוסק בה. ואומרו וישם מראשותיו יכוין על דרך מה שאמר רשב"ל אם לא נצחו יקרא קריאת שמע שעל המטה שנאמר על משכבכם. ואומרו וישכב במקום ההוא יכוין למה שסיים רשב"ל לא נצחו יזכור לו יום המיתה, והוא אומרו וישכב שכיבה הידועה במקום הידוע דרך כל הארץ בית מועד לכל חי, ואחר כל התנאים הללו מובטח הוא שינצח היצה"ר, ומעתה מבשרו הכתוב שיהיה ראוי לענף מענפי הנבואה שיגלה ה' אליו בחלום ידבר בו, וצא ולמד חלומותיו של ר' אלעזר בן ערך המובאים בספר הזוהר (ח"א קלט ובז"ח לך כה.). והסולם הוא סוד נפש אדם ולהיות שבצאת נפש מאדם בשוכבו לא תעקר בהחלט מגופו של אדם אלא חלק ממנה בגוף, והוא אומרו מוצב ארצה וחלק מגיע השמימה, והעד על זה כשיהיה האדם ישן יקיץ על ידי התנועעות הגוף הישן ואם נפש האדם נפרדה והלכה לה לא תרגיש בהתנועעות הגוף אלא ודאי כי מוצבת ארצה וראשה מגיע השמימה פי' שאין מפסיק בינה ובין השמים, כיון שיצר הרע באדם אין, תגיע הנשמה לשמים. ואומרו מלאכי אלהים עולים וגו' ירמוז אל בחינת מעשים טובים אשר ישתדל אדם בעולם הזה ויעלה באמצעותה אורות עליונים בשורש נשמתן והם נקראים בדבריהם ז"ל (זהר ח"א יח) מיין נוקבין להם יקרא מלאכי אלהים, וכן הוא במשנת חסידים (אבות פ"ד) העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד, ובעלות אלו ירדו מיין דכורין כי בהתעוררות התחתונים יתעוררו מים העליונים להשפיע אורות נוראים בסוד נשמתו, והוא אומרו ויורדים בו. ואומרו והנה ה' נצב פי' שממדרגה זו יעלה לנבואה עצמה ולא בחלום ידבר בו אלא תגלה עליו השכינה, ולזה תמצא שאמרו ז"ל (רמב"ם הל' תשובה פ"ה) על ישראל שלא הושלל אחד מהם מהנבואה וכולן מוכשרים לדבר זה: {טז} וייקץ וגו' אכן וגו' ואנכי וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו אכן, שנראה כי נתגלה לו הנעלם. עוד מה תמיהא זו ואנכי לא ידעתי שנראה שצריך הוא לדעת כל נסתר. ויתבאר על דרך אומרם ז"ל (חולין צא:) כי בא השמש שקעה לו שלא בעונתה לשכב שם בבית מלון המאושר, ויעקב לא הרגיש טעם הערב שמש שלא בזמנו, לזה כשבא החלום ברוב ענין אז הוכר לו הנסתר טעם הערב שמש, והוא אומרו אכן יש ה' וגו' ולזה העריב השמש לצורך שכיבה במקום הזה. ואומרו יש ה' פי' שם הוא מקום שבו ה' מצוי תמיד יותר מכל המקומות, ואשר לזה רצה ה' לדבר אתו שם מדי עוברו שמה, ואמר ואנכי לא ידעתי קודם טעם הדבר כי אם היה יודע היה מכין עצמו לנבואה כי הנבואה צריכה הכנה כידוע. ואפשר אם היה מכין עצמו היה מתנבא בהקיץ ולא בחלום ידבר בו, ולזה מתאונן על מה שלא השכיל על דבר. ורש"י ז"ל פי' ואם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש ע"כ. ואם לזה לבד נתכוין נאמר אליו ואם לא ישנת לא היית חולם חלום נבואיי בכל ההבטחות, ובהכרח להשלים הכוונה במה שפירשתי: {יז} ויירא ויאמר וגו'. פי' הרגיש בלבו שהיה ירא מעצמו, ואמר כמה מורא במקום הזה, ונתן טעם באומרו אין זה כי אם בית אלהים, דקדק לומר שם אלהים כי הוא מקור המורא דכתיב (קהלת ג) והאלהים עשה שייראו וגו', ודבר ידוע כי שם אלהים יפחיד לבב אנוש, ואומרו וזה שער וגו' פי' מקום המכוון כנגדו למעלה הוא שער השמים, ולזה אמר פעם ב' וזה. עוד נתכוון לתת טעם למעלת המקום שנשתנה למעלה אין זה כי אם בית אלהים אשר קדמה אליו הידיעה כי בחר לו יה בית לשכון שמה ואמר כי הוא זה המקום, והוכיח עוד כי הוא זה בית הבחירה כאומרו וזה שער השמים כי ראה שהיו מלאכים עולים ויורדים וקדמה הידיעה אצלו כי המקום המקודש הוא מכוון כנגד שער השמים: {כ} וידר יעקב נדר לאמר. פי' שהוציא הנדר בשפתיו כי זולת זה נדר בלב אינו נדר:

אם יהיה וגו'. אם זה תתפרש על דרך מה שאמרו ז"ל (ב"ק פ"ד מ"ה) בפסוק (שמות כ"א) אם כופר, אם כסף תלוה (שם כב) שאינו ספק אלא ודאי וכאלו אמר כאשר יהיה זה וגו' (מכילתא ס"פ יתרו):

עוד ירצה על זה הדרך אם תסכים מדת הדין על הדבר, והוא אומרו אם יהיה אלהים, כי לא דבר אליו אלא ממדת הרחמים דכתיב והנה ה' נצב וגו' הנה אנכי עמך ודבר ידוע כי מדת הרחמים תסכים להטיב ומדת הדין תעכב בדבר לזה אמר אם יהיה אלהים וגו': {כא} והיה ה' לי לאלהים. ועד עתה אינו לאלהים ח"ו. ורש"י ז"ל פירש שלא ימצא פסול בזרעי, ואין אני יודע היכן רמוז דבר זה באומרו והיה וגו'. ועוד הבטחה זו תמיד היא תלויה ועומדת ואימתי יהיה קץ הגבול לעשות האבן מצבה. והנכון הוא שנתכוון לומר שיתיחד אליו שם ה' לאלהים כדרך שנתיחד על אבותיו (פסוק י"ג) אלהי אברהם אלהי יצחק גם יאמר עליו אלהי יעקב, והוא אומרו לי לאלהים פי' לי בייחוד. ודבר גדול דבר יעקב בזה, ותמצא שכן היה דכתיב (ל"ג כ') ויקרא לו אל אלהי ישראל ואחר כך שלם נדרו אשר נדר לעשות אבן הזאת: {כב} והאבן הזאת וגו'. יראה כי היא זו אבן השתיה (זהר ח"א ע"ב.) שהזמינה למקדש, ומצינו לו שהזמין עצי שטים למשכן במדבר. (תנחומא תרומה) ואולי שיכוין ה' באומרו ועשו לי מקדש לשון מזומן פירוש מה שכבר הוזמן כי המשכן וגם בית המקדש בשניהם הזמינם יעקב, ושכנתי בתוכם חוזר אל שני הכנות אלו:

כלי יקר על בראשית פרק-כז

כלי יקר: {ב} התחת אלהים אנכי. לפי שרחל אמרה היה לך להתפלל עלי, ויעקב השיב לה וכי בעבור זה אמרת הבה לי בנים, משמע על כל פנים וכי בטוח אני שיקבל ה' תפלתי כי אולי יגרום החטא שיסכך ה' בענן לו מעבור תפלה, כי כל מי שנתקבלה תפלתו דומה כאילו עומד תחת אלהים ממש ואין שום דבר חוצץ בינו לבין אלהים, אבל בזמן שאין תפלתו נשמעת דומה כאלו יש מסך מבדיל וחוצץ בינו לבין אלהים, כמ"ש (איכה ג.מד) סכות בענן לך מעבור תפלה, וענן זה הוא החומר האפל אשר על פיו יהיה כל ריב וכל נגע, כמ"ש (ישעיה נט.ב) עונותיכם היו מבדילין ביניכם לבין אלהיכם, ולכך אמר אשר מנע ממך פרי בטן כי מאחר שמנע ממך ולא ממני א"כ ודאי יודע ה' שיש בך איזו עון אשר גרם למנוע ממך פרי בטן, ואותו עון יסכך בלי ספק מעבור תפלה. מיד נתנה רחל אל לבה לפשפש במעשיה איזו עון גרם לה ולא מצאה כ"א מדת הקנאה שהיתה בה, שנאמר ותקנא רחל באחותה וחשבה שעון זה גרם לה שלא הועילה תפלת יעקב ע"כ נתנה אל לבה לשוב בתשובה להטות אל קצה האחרון בדבר שחטאה בו, והוא שמתחלה נתקנאה אפילו באחותה ואח"כ לא נתקנאה אפילו בשפחתה ע"כ אמרה שבזכות שאכניס צרתי לביתי ואבנה גם אנכי ממנה. {ו} על כן קראה שמו דן. כל מי שנאמר בו ע"כ היה מרובה באוכלוסין, חוץ מן שבט לוי לפי שהיה הארון מכלה בהם, ותדע שלשון ע"כ לא נאמר כ"א בלוי ויהודה ודן, כי ברוב עם הדרת מלך, ויהודה גור אריה ממנו הוד מלכות. ודן ידין עמו יקח נקמות עמו כאחד שבטי ישראל, היינו כדוד המלך המיוחד שבשבטים והלוקח נקמות עמו צריך ג"כ אוכלוסין, ומטעם זה נאמר (דברים לג.כב) דן גור אריה, המשילו לדוד שנמשל ג"כּ לגור אריה. ושבט לוי ממנו כתר תורה וכתר כהונה, כי משה קבל תורה ואהרן הכהונה, וכ"ש שהיה מן הראוי ששבטו של לוי יהיו רבים כי ממנו משרתי אלהינו וברוב עם הדרתם אך שהיה הארון מכלה בהם. י"א שמצד שהיו קרובים אל הארון היו פרושים מנשותיהם וע"כ לא פרו ורבו כל כך, ומקשים על זה והלא היו מעטים קודם שנמסר להם משא הארון, ע"כ פירשו שארון זה היינו ארונו של יעקב, ואין צורך לזה כי לעולם הארון הקודש הסבה כי בעבור שלוי עתיד לישא ארון הקודש, ע"כ אמר יעקב לוי לא ישא ארונו לפי שלעתיד ישא ארון הקודש, וע"כ נהגו המצרים כבוד בשבט לוי כי ראו שיעקב נהג בו כבוד, וע"כ לא נשתעבדו בהם המצריים ולא היו בכלל פן ירבה וע"כ לא היו גם בכלל כן ירבה, וטעמו של דבר שכל מי שהיה בכלל פן ירבה ובקשו המצרים להמעיטם מעוצר רעה ויגון, הוצרך הקב"ה להראות להם שכל חכמתם לא עמדה להם נגד רצון האל יתברך, והפרם והרבם שלא כדרך העולם, אבל שבט לוי שלא היו בעינוי מצרים ולא בקשו להמעיטם, לא הוצרך הקב"ה להרבותם כנגד הטבע על כן לא היו מרובים באוכלוסין כל כך. ונראה שגם מטעם זה היו שבט לוי עניים ולא היה להם נחלה בארץ כי כל שפרע חוב כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם, היה בכלל ואחרי כן יצאו ברכוש גדול וקל להבין. {כה} ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו'. טעמו של דבר שלא בקש יעקב שלחני נא כ"א אחר שנולד יוסף לפי שהיה יעקב מסופק אם יצאו ממנו י"ב שבטים או לא כדמסיק (בבר"ר סח.יא) אמר יעקב אם האבנים מתאחות זו לזו יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים כו' שמע מינה שהיה מסופק אם יצאו ממנו י"ב שבטים, וכשאמרה רחל בנבואה יוסף ה' לי בן אחר ולא בקשה בנים הרבה ש"מ שרוח ה' דבר בה שיצאו מן יעקב י"ב שבטים ולא יותר, ע"כ אמר יעקב שלחני נא כי אז היה בטוח שלא יוכל עשו להרגו, שהרי עדיין לא נולד בנימין, גם לא היתה מעוברת עדיין שהרי עשה בסכת זמן רב בערך ב' שנים ואח"כ נולד בנימין, ומצד שהיה יעקב בטוח שלא יוכל לו עשו ע"כ אמר שלחני נא עכשיו, כי ודאי לא יעשה לי מאומה מאחר שלא יצאו ממני עדיין כל י"ב שבטים.

ורז"ל אמרו (ב"ר ע"ג.ז) משנולד שטנו של עשו דהיינו יוסף שנאמר (עובדיה א.יח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש כו' אע"פ שמקרא זה נאמר לעתיד אולי ידע יעקב ברוח הקודש שסופו ליפול ביד יוסף, ואע"ג שאיהו לא חזא מזליה חזא ע"כ ודאי יפול לבו של עשו בראותו את יוסף, וע"כ לא יכול לו ליעקב. ועוד שיוסף שטנו לפי שעשו אין לו טענה על יעקב כ"א מה שלקח ממנו הבכורה, ולעתיד יוסף משיב לו כשם שנלקחה הבכורה מראובן ע"י חלול יצועי אביו ונתנה ליוסף, כך בדין נלקחה מעשו שהיה צד נשים תחת בעליהן ונתנה ליעקב, וקבלת הברכות תלוי בבכורה כמבואר למעלה פר' תולדות (כה.לא). טעם אחר קודם שילדה רחל היה מתבייש לבא אל אביו שלא יאמר שלקח אשת יפת תואר לשם תאוה, כי מטעם זה אמרה רחל אסף אלהים חרפתי כי חוש המשוש שלא לקיום המין חרפה היא לנו.

ספורנו על בראשית פרק-כז

ספורנו: {א} ותכהינה עיניו. כמו שקרה לעלי שלא מיחה בבניו כאמרו ולא כהה בם ונאמר בו ועיניו קמו ולא יוכל לראות ולא קרה זה לאברהם ויעקב שהיו יותר זקנים ממה שהיה יצחק אז וממה שהיה עלי. באברהם כתיב ויוסף אברהם ויקח אשה וביעקב עם כל צרותיו ודמעות עיניו כתיב וירא ישראל את בני יוסף אף על פי שהיה רואה בכובד כאמרו ועיני ישראל כבדו מזוקן באופן שלא הכיר התמונה הפרטית: {ב} לא ידעתי יום מותי. כי אמנם הברכה תחול יותר בהיות המברך סמוך למיתה כענין ביעקב ובמשה כי אז הנפש יותר נבדלת מן החומר: {ג} שא נא כליך. שלא תשוב ריקם ולא תאחר: {ד} ועשה לי מטעמים. רצה במטעמים כדי שיתעסק בכבוד אב ובזה תחול עליו הברכה כי גם שלא הכיר בגודל רשעו של עשו מכל מקום לא חשב אותו לראוי שתחול עליו אותה הברכה שהיה בלבו לברכו ולכן כשברך יעקב אחר כך שידע בו שהוא ראוי לברכה לא שאל מטעמים ולא בקש דבר וברכו תכף באמרו ואל שדי יברך אותך: {יב} ולא ברכה. אם אולי יאצל לי ברכה לא יברכני אם אטעהו: {יג} עלי קללתך. עלי להכנס תחתיך אם תארע לך קללה כמו שאמרו ז"ל שעשה שלמה שקבל עליו קללות יואב והשיגוהו: {כב} והידים ידי עשו. אין ספק שהיו העורות מתוקנים באופן שהיה שערם דומה לשער האדם כי אמנם רב ההבדל בין שער האדם לשער הגדי אם לא יתוקן הרבה במלאכה. והנה העיד כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות ועם זה אולי נחלש בו גם חוש המשוש כענין אם יטעם עבדך עוד את אשר יאכל: {כג} שעירות ויברכהו. על שחשד שהיה ראוי לקללה כאמרו והבאתי עלי קללה. וכן אז"ל שהחושד את חבירו כדבר שאין בו צריך לפייסו ולא עוד אלא שצריך לברכו כענין עלי כשחשד את חנה לשכורה: {כז} וירח את ריח בגדיו. להרחיב את נפשו בתענוגות הריח כאמרם ז"ל איזהו דכר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח: ויברכהו. כענין והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה': ראה ריח בני. אתה בני ראה והתבונן שזה הריח הוא: כריח שדה. שמלבד המציאות המספיק לו להיותו מזון ב"ח הוסיף עליו טובת הריח המהנה ומועיל לרוח החיוני והנפשי וזה מדרכי טובו: אשר ברכו ה' ויתן לך האלהים. ובהתבוננך על מדת טובו יתן לך באשר הוא האלהים שדה מבורך: {כח} מטל השמים. שיספיק לך טל השמים שהכל שמחים בו ולא ימנע צאתך ובואך: ורוב דגן ותירוש. שתוכל לפרנס אחרים: {כט} הוה גביר לאחיך. כי חשב שיהיה טוב ליעקב שתספיק לו נחלת א"י ושיחיה בה עם איזה שעבוד כדי שלא יטרוד נפשו מאוד בענייני גשמיי' והבלי הנפסדים כמו שקרה לזרעו אחר כך כאמרו מתאב אני את גאון יעקב ושיהיה טוב לו שיהיה משועבד תחת אחיו כאמרם ז"ל אי בטולך אי בטולא דבר עשו מפני שידע שא"י היתה ראויה ליעקב בלבד לכן בזאת הברכה שחשב לברך את עשו לא הזכיר ברכת אברהם ולא ארץ ישראל כמו שהזכיר ליעקב כשהכירו וברכו: אורריך ארור. כי אנשים רעים מקללים אדוניהם כשלא ישיגו חפצם ולכן הזהיר מזה באמרו אלהים לא תקלל וכו': {לג} מי איפוא הוא. אם כן שאתה עשו מי היה זה שהביא לי ציד כי אמנם מלת איפוא כשתבא עם אל"ף בסוף התיבה משמשת במקום אם כן. אבל מלת איפה עם ה"א בסוף משמשת במקום איה כמו איפה הם רועים: גם ברוך יהיה. א"כ מי הוא שהביא לי ציד במרמה ועם זה יזכה שיהי' ברוך כי אמנם הרגיש בברכתו שחלה הברכה על המבורך כמו שאמרו על ר' חנינא כשהיה מתפלל על החולים: {לה} ויקח ברכתך. אותה הברכה שהיתה ראויה לחול עליך שהיתה בענייני העולם הזה: {לו} הכי קרא שמו יעקב ויעקבני. האמנם בשביל שקרא הקורא את שמו יעקב קרא זה שיעקבני דשמא גרים: הלא אצלת לי ברכה. אף על פי שחשבת לברכני בברכה העליונה אין לחשוב שהיה בדעתך שיהי' לי הכל וישאר אחי שולל וערום מכל ברכה: {לז} ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים. בני ישמעאל ובני קטורה: ולך איפוא מה אעשה. אם כן מה אעשה לך מה היא הברכה שתועיל לך: {לט} הנה משמני הארץ יהיה מושבך. בזה אוכל לברכך שיהיה מושבך בארץ שמנה עם איזה שעבוד לאחיך ומטל השמים מעל: ועל חרבך תחיה. ושתחיה מטל השמים בלתי שתצטרך לעבודת האדמה הצריכה למטר ותחיה ג"כ על חרבך במלחמה וזה שגם שתהיה נלחם לבקשת אחיך או זולתו הנה ימשך מזה שכאשר תריד שתצעק חמס על שישעבד אחיך בך יותר מן הראוי: {מ} ופרקת עלו מעל צוארך. כי אמנם תהיה מלומד מלחמה ומוכן לגדולות:

שפתי חכמים על בראשית פרק-כז

שפתי חכמים: {א} נ כמשמעו שעשן קשה לעינים, אבל רבקה היתה רגילה בו כדפרישית. (מהרש"ל), ונ"ל דצריך רש"י לג' טעמים אלו, דבתחילה מפרש משום עשן והוא מכח סמיכות, ואחר כך קשה ליה ואיך הביא הקב"ה תקלה לידו, אלא מפני הברכה לא מנעו הקב"ה מן הסיבה, וקשה סוף סוף מאחר שהיה העשן למה רבקה אינה נסמת, לזה פירש שכבר כהו עיניו במקצת ע"י העקידה ובא זה ואיבד את הכל: {ג} ס פירש שלא יהיה בסכין פגומה, כתב הרא"ם וא"ת נהי דעשו הוי מהימן לו ליצחק דבחזקת כשר היה בעיניו, סוף סוף כיון דהוה שחיט ליה לעוף בהדי דפרח, ניחוש דילמא עביד ליה חלדה, ותירץ כמו שתירצו בגמרא חולין (דף ל':). (נח"י), ואין צורך לאריכת הרא"ם דהא יצחק לא ביקש שיביא לו עופות אלא חיות, וכדפרש"י בסמוך (פ' ז' ד"ה כאשר) כי טעם הגדי כטעם הצבי, ועוד וכו', ואע"ג דקרא הזכיר גם קשתך דמשמע קצת לירות עופות, מכל מקום איכא למימר דקשת קאי על החיה ר"ל שיורה בחיה במקום שאינו עושה טריפה כדי שלא תוכל לברוח ואח"כ ישחטנה בחרב: ע דאם לא כן לי למה לי, הא כתיב (פ' ד') והביאה לי, לכן פירש וכו': {ז} פ וקשה ואיך אמרה רבקה לפני ה' מה שלא אמר יצחק. (נח"י), דהוקשה לרש"י מאחר שעשו היה צדיק בעיני יצחק, למה הוצרך להזהירו היום כ"כ שלא יאכילנו נבלה ושלא יביא מן הגזל, ועל זה תירץ כוונת יצחק היתה שהברכות יהיו ברשות ה' ושיסכים על ידו, לפיכך זרזו היום יותר, ועל זה אמרה רבקה שהלך לצוד ציד להביא ואפילו מן הגזל, וממילא שעשו לא ישגיח בדברי אביו ויאכילנו נבילה, אם כן בוודאי הקב"ה לא יסכים על ידו, לכן אמרה קח לי משם ולא מן הגזל: {ט} צ ונראה לי דבפסח נולד יצחק כמו שפירש"י בפרשת וירא (לעיל י"ט ג') הקב"ה ממלא ימיהם של צדיקים (ר"ה י"א.) באותן הימים שנולדין באותן הימים הם מתים, דכתיב גבי משה (דברים ל"א ב') בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, שפירש"י (שם) היום מלאו ימי, ומדאמר יצחק לא ידעתי יום מותי שמא היום אמות, ודאי פסח היה: {טו} ק פירש שהבגדים היו בהם ציורין של כל מיני חיות, וכשלבשן נמרוד ויצא לשדה היו החיות סוברין שהוא חיה ובאין אצלו, ועשו הרג את נמרוד ולקחן: {יט} ר דאם לא כן היה יעקב מדבר שקר ח"ו, ואם תאמר והלא עדיין היה משקר כיון שעשו מכר לו הבכורה ואיך אמר עשו הוא בכורך, ויש לומר דהוא לא לקחה מעשו אלא לענין עבודה, אבל הבכורה נשארה עדיין לעשו לענין נחלת פי שנים, ועוד יש לומר דעשו היה בכור ללידה וק"ל: {כא} ש ואם תאמר והא יצחק היה מחזיק את עשו לצדיק גמור, ויש לומר דהיא הנותנת כיון שצדיק גמור הוא, לכך אינו מוציא שם שמים לבטלה, ואף על פי דכ"ש הוא ביעקב דהא היה מחזיקו יותר צדיק מעשו כדפרישית לעיל, מכל מקום סבר כיון שעשו אינו יכול ליזהר שלא ילך במקום טנופת מיזהר זהיר שלא להזכיר שם שמים יותר מיעקב, מפני שיעקב יושב אוהלים (לעיל כ"ה כ"ז) ולא בא למקום מטונף: {כב} ת דאי כמשמעות אטביעות עינא דקלא קאי, מיד הוה ליה למימר כשאמר לו אנכי עשו בכורך, ועוד לעיל (פ' י"ב) כשאמר לאמו אולי ימשני אבי, למה לא פחד שיכירו בטביעת קולו, אלא קולם היו שוים, לכן פירש שקאי על דברי תחנונים: א ואף על פי שהיה מחזיקו כצדיק גמור, מכל מקום אין זה מורה על רשעתו, כי יש הרבה בני אדם שדבריהם בלשון קנטוריא אף על פי שהם כשרים: {כז} ב לפי שעשו חמד הבגדים האלו מנמרוד, ונמרוד ירשן מאדם הראשון, ואדם היה לובשן בגן עדן: ג ואשר ברכו ה', שב אל השדה, כאילו אמר כריח השדה אשר נתן בו ה' ריח טוב והוא שדה של תפוחים: {כח} ד דקשה לרש"י למה כתיב ויתן בוי"ו, אלא פירוש ויתן לך, ואם יפסוק הברכה מפני החטא אפילו הכי יחזור ויתן, ופירוש זה היינו לפי מדרשם ז"ל, דלפי פשוטו מוסיף על ענין ראשון, רצה לומר נתן לך ברכה אחת, לכן קאמר ויתן לך עוד ברכה זו, והיכן מצינו לעיל שברכו, יש לומר מדכתיב (פ' כ"ז) אשר ברכו ה' שנתן לו הקב"ה ברכה, כי אשר ברכו ה' שב אל בני הכתוב למעלה (שם) כאילו אמר ראה ריח בני אשר ברכו ה' כריח השדה שנתן לו הקב"ה ריח טוב: {כט} ה (ג"א), שלא רצה לתלות הקללה בעצמו לומר שבניו יהיו עבדים: ו כלומר יסורין וצרות שלהם באין תחילה, לפיכך יצחק הקדים קללות אוררים וכו'. והרמב"ן טען למה כתיב בפרשת לך (לעיל י"ב ג') ואברכה מברכיך ומקללך אאר, ותירץ שהרי כתיב אחריו (שם) ונברכו וגו' הרי גם קללות אוררים קודם לברכת מברכים, ואף על פי שבלעם אמר לישראל (במדבר כ"ד ט') מברכיך ברוך וגו', לא אמר זה אלא למה שהורגל לדבר עם הרשעים, אי נמי שהיה מברך אותם שיגיע להם כמעשה הרשעים שיהיה להם ג"כ תחילה שלוה כו' וק"ל: {ל} ז דאם לא כן שתי יציאות למה לי, אלא שזה יצא מאהל אביו, וזה יצא מן השדה ובא אל הבית. והרא"ם פירש דאך מיעט היציאה: {לג} ח ואם כן לפי מדרש רז"ל יהיה פירוש של ויחרד אינו כמשמעו לשון תמיהה אלא פחד על פתיחת גיהנם, ואף על פי דלפי פשוטו נמי ויחרדו אינו לשון תמיהה אלא לשון חרדה, אלא רצה לומר דהחרדה היה כמשמעו על דבר המתמיה של מי איפוא, ולאפוקי לפי המדרש החרדה הוא הגיהנם: ט (ג"א), פירש מתחתיו תחת עשו כי עם יעקב נכנס גן עדן ועם זה גיהנם: י פירש שאינה מלה מורכבת מאיה ואיפה, רק הוא לשון בפני עצמו והוא משמש לכמה ענינים וכו': כ דאם לא כן מכל למה לי: ל וקשה והלא קרא דויעקבני (פ' ל"ו) הוא אחר פסוק גם ברוך יהיה, ונראה לי דבודאי עשו צעק מיד בקול רם מה עשה לי האח הזה, ויעקבני זה פעמים, ושמע אביו ואמר גם ברוך יהיה, והנה כשמוע עשו דברי אביו שאמר גם ברוך יהיה אחר שאמר ויעקבני זה פעמים ולא השגיח בו, אז אמר לו הכי קרא שמו יעקב, כלומר אני משיג שאהוב בעיניך עקיבתו ורמאותו, ומשום הכי קראתו יעקב לשון עתיד ולא עקב, שיעקבני פעמים, (מהרש"ל): מ דאם לא כן גם ברוך יהיה למה לי, הלא כבר ברכו: {לה} נ דאם לא כן מאי ברוך יהיה: {לו} ס שהוא מבואר ממה שכתוב אחריו (לקמן כ"ט ט"ו) ועבדתני חנם הגידה לי וגו': {לט} ע לאפוקי ממה שנאמר לעיל (פ' כ"ח) מטל השמים ומשמני הארץ, דלעיל קאי אפירות הארץ, שהתבואה והפירות שבארצך יהיו שמנים וטובים, אבל כאן נאמר על המקום שיהיה המקום ממקום השמן שבארץ, וזה שנאמר מושבך ולא במושבך על כרחך שמורה על המקום שיושב שם, דאם לא כן קשה הא בירך את יעקב בברכת משמני הארץ: {מ} פ (מהר"ן), ואם תאמר שלא נמצא שנתן יצחק ליעקב הברכות על תנאי, וי"ל דכתיב (לעיל פ' כ"ח) ויתן לך האלהים, מלת האלהים משמע בדין שאם אתה ראוי וכו': {מא} צ אף על פי שהיה רשע, את זה לא עשה שיהא מצער את אביו, כי היה נוהג בו כבוד באביו, והא ראיה ממה שנאמר (לקמן כ"ח ח') וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו וגו': {מב} ק ואם תאמר והלא גם לפי המדרש הוא לשון תנחומין, י"ל דהכי פירושו אם באנו לפרש מלשון המדרש שהוא לשון תנחומין ואינו לשון מחשבה, אז תוכל לפרשו שמתנחם על הברכות בהריגתך, ואין צריך לפרשו על כוס תנחומין:

בעל הטורים על בראשית פרק-כז

בעל הטורים: {י} ויצא יעקב. י"א שפרשה זו סתומה (שאין בכל הסדרה לא פתוחה ולא סתומה) הטעם לפי שיצא בסתר וברח בהחבא. לעיל מיניה כתיב לו לאשה וסמיך ליה ויצא יעקב שיצא לישא אשה: ויצא יעקב מבאר. בגימטריא פנה זיוה הודה והדרה: יעקב מבאר שבע. ס"ת עבר שנטמן בבית עבר: ויצא יעקב מבאר שבע. ס"ת ארבע: מבאר שבע. ס"ת ער. ושי"ן של שבע, עשר. שי"ד שנים נטמן בבית עבר: מבאר שבע. ר"ת שם שגם נטמן בבית שם: וילך. בגימטריא בו ביום: {יא} ויפגע במקום. ג"פ כתיב מקום בפסוק רמז לג' רגלים שיעלו בניו למקום ההוא: כי בא השמש. ר"ת כבה שכבה מאור השמש שלא בעונתו: {יב} חלום. בגימטריא זהו בנבואה: סולם. בגימטריא זה כסא הכבוד: סולם. בגימטריא קול שקול תפלת הצדיקים הוא סולם למלאכים לעלות בו וכן עלה המלאך בלהב הקרבן, והתפלה היא העבודה לכך כל מי שמכוון בתפלתו הסולם שלם בשליבותיו ויכולים לעלות בו: סולם: בגימטריא ממון ובגימטריא עוני כי זה ישפיל וזה ירים: סלם. אותיות סמל שהראהו היאך בניו עובדי ע"א: והנה סלם. בגימטריא וקץ שהראהו קיצי הגליות: סלם. בגימטריא סיני שהראהו מעמד הר סיני: סלם מוצב. בגימטריא מרכבו: מוצב. ג' הכא ואידך אלון מוצב אשר בשכם. וצרתי עליך מוצב. שהראהו ביאת הארץ היינו מוצב אשר בשכם שאותו מקום כבשו תחלה והגלו ממנה היינו וצרתי עליך מוצב: סלם. אותיות למס. שרמז לו הגליות. ורמז לו הקרבנות: והנה סולם מוצב. בגימטריא הכבש: ארצה. רמז למזבח אדמה: וראשו מגיע השמימה. רמז לריח הקרבנות העולה השמים. ד"א והנה סלם בגימטריא וזה מזבח העולה: והנה מלאכי. אותיות אלו הכהנים. שעולין ויורדים בכבש: מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. רמז למי שמושלך לארץ לפי שעה יעלה השמימה: מלאכי אלהים. ב' דסמיכי. הכא ואידך ויפגעו סו מלאכי אלהים ז"ש במדרש מלאכים שליווהו בארץ לא ליווהו לח"ל זהו מלאכי אלהים עולים אותם שליווהו בארץ. ויפגעו בו מלאכי אלהים היינו מלאכי אלהים שעלו אז פגעו בו עתה ללוותו בארץ: עלים [ויורדים]. בגימטריא בבל מדי יון ורומי: {יג} והנה ה'. ד' במסורה והנה ה' נצב עליו. והנה ה' נצב על חומת אנך. והנה ה' עושה ארובות בשמים. ה"נ כתיב וזה שער השמים וכן והנה ה' עובר. דאיירי במרכבה אף הכא והנה סולם מוצב ארצה במעשה מרכבה: ואלהי יצחק. תימה למה לא אמר יצחק אביך כמו באברהם. וי"א לפי שאמר באברהם אני ה' אמר אלהי אברהם אביך וביצחק שלא אמר אני ה' לא אמר אלהי אביך: {יד} ופרצת ימה. בגימטריא קריעת ים וזהו וירא ישראל ישראל סבא: {טו} והשבותיך אל האדמה. בגימטריא זה מארבע מלכיות: {טז} וייקץ יעקב משנתו ויאמר. ס"ת צבור לומר שאין תפלתו של אדם נשמעת אלא בצבור: משנתו. קרי ביה ממשנתו מתוך שהוא הוגה בתורה ביום גם בלילה לא שכב לבו מלהגות בה בחלומו: {יז} וזה שער השמים וישכם. לומר שבעלות השחר פותחין שער השמים והוא זמן טוב לתפלה: {כ} וידר. ג' במסורה וידר יעקב. וידר ישראל. וידר יפתח. לומר שהצדיקים היו נודרין והראשון שנדר היה יעקב וזהו אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב למה אמר אביר יעקב לפי שהוא פתח בנדרים תחלה: ללבוש. ב' במסורה הכא ואידך ללבוש את הבגדים. מלמד שיעקב היה כהן גדול כדאיתא בב"ר אמר הקב"ה למיכאל אתה עשית יעקב כהן גדול שלי בעל מום שהוא צולע על ירכו חייך שאתה צריך להיות כהן גדול למעלה במקומו זה שאמר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש שתקיים לי הכהונה שקניתי מעשו שהעבודה היתה בבכורות: {כב} עשר אעשרנו. בגימטריא וזהו כל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש:

דעת זקנים על בראשית פרק-כז

דעת זקנים: {יז} ועיני לאה רכות. לשון רך וטוב כלומר שהיתה נראית יפה מתוך שהיו עיניה יפות ונראית רכה וילדה אבל רחל היתה משובחת ביפיה אלא שהיו עיניה כואבות מן הבכי לפי שראתה שתפול לגורלו של עשו לפי שהיתה עקרה ויגרשנה יעקב וישאנה עשו: {כא} כי מלאו ימי. כמנין מלאו שנים היו לי כשבאתי אצלך כי בן ס"ג היה כשנתברך וי"ד נטמן הרי ע"ז שנים כמנין מלאו: {כב} ויאסוף לבן. לבן רמאי היה ועל כן נקרא לבן הרמאי ונתכוין לשכר את יעקב ביין כדי לרמותו ולא יבחין בין רחל ללאה ותדע שהרי ברחל לא עשה משתה: {כה} ויהי בבקר. שכל הלילה היתה עושה עצמה כרחל מתוך השלשה סימנין שמסרה לה נדה וחלה והדלקת הנר כמו שמסרן יעקב לרחל. מדרש כל הלילה היו משוררין אותן הקרואים הא לייא הא לייא ולמחר כשראה שהיא לאה אמר בודאי זהו שהיו משוררין הא לייא שהיו מרמזין לי שהיא לאה ואמר לה רמאיתא בת רמאי בלילה קראתי לך רחל וענית לי השתא קרינא לך לאה ועני' לי אמרה ליה גבר דלית ליה תלמידוי אבוך קרי לך עשו וענית ליה קרא לך יעקב וענית ליה. כלומר ממך למדתי זה הרמאות ואבוך ענה בך שאמר בא אחיך במרמה ומתוך הדברים התחיל יעקב לשנאתה הה"ד וירא ה' כי שנואה לאה: {לה} הפעם אודה את ה'. ראתה שיהודה הודה על מעשה תמר לכן אמרה אודה את ה':

חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-כז

חומת אנ"ך: כ״ח:תקי״ד א׳ וילך פדנה ארם וכו׳ אחי רבקה אם יעקב ועשו. אפשר דרמז הכתוב מדת הקב״ה דמהמכה עצמה בורא הרפואה כמ״ש רז״ל ע״פ וממכותיך ארפאך. והנה עשו נולד רשע כלבן אחי אמו ועת צרה היא ליעקב וממנה מהצרה עצמה יושע. דלבן היה סיבה שניצול על ידו שהלך אצלו ונשא בנותיו וזה רמז וילך וכו׳ אל לבן אחי רבקה שלבן סיבה אם יעקב ועשו. ועי״ז נמלט מעשו ונצול: כ״ח:תקי״ט א׳ ויצא יעקב. פירש״י מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם וכו׳ בספר תוצאות חיים חדש פירש שכאן הזכיר באר שבע שהרושם אינו ניכר בעיר אלא החסרון אצל אותו הצדיק הנשאר שהיה משתעשע עמו ולכן נזכר שם העיר אבל ברות שלא נשאר בעיר שום צדיק אין צריך להזכיר המקום והאריך בזה וכתב כי נכון הוא מאד עיין בדבריו באורך. ואני בעניי אומר דאדרבא לשון רש״י לפירושו אינו מתישב שכתב פנה הודה פנה זיוה וכו׳ וגם סיים וכן ותצא מן המקום. ופשט וכן הוא השואה הגם שיש אריכות דברים בזה. ותו הרי מפורש בב״ר דדרשו פסוק זה ופסוק ותצא מן המקום ופריך שם בב״ר ניחא תמן שלא היתה שם אלא אותה צדקת בלבד אלא הכא הוה יצחק ורבקה ר׳ עזריה בשם ר׳ סימון אמר לא דומה זכותו של צדיק א׳ לזכות שני צדיקים ופירש הרב יפ״ת ז״ל דאינו דומה זכותו של א׳ בעצמו אל זכותו כשהם שנים יחד שכל א׳ מוסיף בשלמות בצרופו אל השני כמו שבסמים הסגוליים תתחדש בהרכבתם סגולה אשר לא היתה בפשיטותם לכן בצאת יעקב אמר פנה הודה לפי דאף בזכות יצחק הנשאר נעשה רושם וחסרון עכ״ל. ולפ״ז מ״ש ויצא יעקב מבאר שבע הוא ללמד דגם דהיה מבאר שבע והיה שם יצחק ורבקה אפ״ה יציאת יעקב עושה רושם ופנה הודה של עיר פנה זיוה וכו׳ דאינו דומה זכות ב׳ צדיקים ועוד כי עתה הן נגרע משלמות יצחק ורבקה גם כן כמ״ש הרב יפ״ת ז״ל אך ברות שלא נשאר שם צדיק א״צ להזכיר שם המקום: כ״ח:תקכ״ב א׳ והנה ה׳ נצב עליו. כתוב בספר אמרי נועם מן וה׳ נצב עליו עד ויקץ יעקב משנתו יש כל אותיות אלפא ביתא ונעלם אותיות שטן אף בורח מתפלות ישראל וכתיב אף אלהים כי הולך הוא לשטן לו הרי השטן אף אינו עם הצבור לכן ויקץ יעקב משנתו ויאמר ס״ת צבור אכן יש ה׳ במקום הזה במקום הצבור השכינה עמהם עכ״ל וצריך להבין כי יש כמה אותיות ש׳ בפסוקים אלה וגם ש׳ שמאלית איכא דכתיב עד אשר אם עשיתי. גם הרבה אלפין יש ונראה דכונתו דלא יש ס׳ וט״ס נפל בדבריו וצ״ל ונעלם אותיות סטן ף׳ כי סטן אף בורח כצ״ל ואתיא כי הא דאמור רבנן דלא יש ס׳ בברכת כהנים וכיוצא. וגם כתבו ז״ל דלא יש ף׳ בברכת המזון לרמוז כי אינו שולט אף כי אות פ׳ מורה על האף. ורמז בפסוק אף אלהים כי הולך הוא הכונה האף הוא כשהוא ביחיד כמ״ש כי הולך הוא יחיד וכן לשטן לו דייקא כשהוא ביחיד ובצבור שהשכינה שם אינו שולט. ובהכי ניחא מ״ש גורי הארי ז״ל כי ענוה מספר ס״מ דאינו שולט במי שהוא עניו ואמר הרב עיר וקדיש מהר״ר אברהם הלוי ברוכים ז״ל דמזמור לא גבה לבי הוא מזמור קל״א גימטריא ס״מ דאינו שולט בו עכ״ד [ודע שבכתבי גורי האריז״ל ראיתי שכתבו כן משם האריז״ל עצמו] דכיון דהעניו הוא מרכבה לשכינה כדכתיב אני את דכא וכמ״ש פ״ק דסוטה כשיש שכינה אינו שולט. וזהו שאמרו וה׳ עמו שכינה עמו והוא חוטא דכשיש שכינה אינו שולט יגער. וזה רמז הכתוב והנה ה׳ נצב עליו ר״ת עניו. שם רמז דלהיותו עניו היה מרכבה לשכינה ואינו שולט שטן ואף. ומה טוב ומה נעים מ״ש ריב״ל גדולים נמוכי הרוח לפני הקב״ה וכו׳ מי שדעתו שפלה עליו כאלו הקריב כל הקרבנות כלם ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת דכיון דהעניו מרכבה לשכינה נעשה בית המקדש ומקום המזבח שמקריב כל הקרבנות הוי כצבור ששכינה עמהם ואינו שולט שטן ואף וז״ש ולע״א שאין תפלתו נמאסת תפלתו דייקא ביחיד דכתפלת צבור דמי דמאי דעדיפא תפלת הצבור היינו ששכינה עמהם ואינו שולט סטן ואף וכן העניו שכינה עמו וגופו בית המקדש ומקום המזבח כמדובר. והשתא יבא על נכון מ״ש ז״ל דאם נגזר על העניו מיתה או מיתת בנים וכיוצא על ידי הענוה מתבטלות הגזרות כמ״ש בספר ארץ החיים מזמור קי״ו והטעם דכשהשכינה עמו לא יש שטן אף וממילא מתבטלות גזרות רעות ועוד דהוי כאלו הקריב כל הקרבנות והוי מזבח כפרה וזה רמז והנה ה׳ נצב עליו כאמור וס״ת גימטריא חי דעל ידי הענוה מתבטלות כל גזרות רעות וחי: כ״ח:תקכ״ד א׳ והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכו׳. לפי פשוטו מובן במ״ש וה׳ עמו אפשר שכינה עמו והוא חוטא וז״ש והנה אנכי שהיא השכינה כמ״ש בזהר הקדוש עמך ומזה תדע ושמרתיך בכל אשר תלך דכיון דהשכינה עמך ממילא תהיה שמור בגוף ונפש שלא תבא לידי חטא. וכן אמר אם יהיה אלהים עמדי שתהיה השכינה שרומז שם אלהים עמדי. ויש לרמוז כי תיבת עמך עם הכולל גימטריא ענוה רמז לו דע״י הענוה השכינה אצלך כמ״ש אני את דכא וכמ״ש לעיל ושמרתיך וכו׳ כמדובר. ורז״ל אמרו שהתפלל על ע״ז ג״ע ש״ד וכן פירש בתרגום המיוחס ליונתן. ואפשר כי יען יעקב אע״ה הוא גלגול אדה״ר ואברהם אע״ה תקן ע״ז ויצחק אע״ה ש״ד והוא מתקן ג״ע היה ירא וחרד שלא יחטא בא׳ מג׳ אלה ויחזור הפגם לאדה״ר וגם מה שתקנו אבותיו יחזור להתקלקל ח״ו זאת היתה לו להתפלל עליהם:

נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-כז

נחל קדומים: ל״ג:תתק״ע א׳ יש לי רב. הנה אלה רשעים יש להם ג' מדות רעות אסורות אחת אשר דימו כי בכחם ועוצם ידיהם עשו חיל. וזאת שנית מתגאים בעושרם. עוד בה שלישיה כי עדיין מתאוים עוד עושר גדול ועינם לא תשבע וכל ג' מדות רעות קרי בחיל עשו ההוא אמר יש לי רב כאלו בכחו עשאו ועוד מתגאה בעושרו יש לי רב אמנם לא רמז במלאת ספקו. וכלפי זה יעקב אע"ה אמר חנני אלהים תלה הכל ברחמיו יתברך אשר חנן אלהים ולא נתגאה בעושר אך אמר וכי יש לי כל הצורך ויפצר בו שתמיד אתאוה תאוה ויקח והוי"ו הנה נדרש יקח ויקח על דרך שדרשו רז"ל ויתן לך יתן ויחזיר ויתן: ל״ג:תתקע״א א׳ כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים ותרצני. פירש הרב מהר"ר יונתן דכוונת יעקב אבינו ע"ה להשוות ראיתו לראיית פני אלהים דאסור להסתכל בקשת ולבנה ובעת נשיאות כפים לכהנים וזה מחמת הקדושה וכן אסור להסתכל בפני אדם רשע מצד סט"א ובזה השוה אותם עכ"ד. ואפשר לישב הדרך הזה על מתכונתו דיקשה דמעיקרא למה אמר יעקב אע"ה לשון זה וצריך לעשות בו פירוש אחר מהפשט. ותו כיצד ראה פניו. אמנם ידוע דיש הפרש בין ראיה להסתכלות ומאי דאסור היינו להסתכל שהוא יותר מראיה אבל ראיה בעלמא לא אסור. אמנם ודאי יעקב אבינו ע"ה לא נסתכל בפניו אלא ראיה בעלמא דאסור להסתכל בפני אדם רשע ולכן חש שעשו נקיט בלביה ויחשוב כי זה בזיון לכן התנצל ואמר כי על כן ראיתי פניך ראיה קלה כראות פני אלהים בקשת ולבנה וכיוצא דאין להסתכל אלא לראות ואני מחשיבך הרבה לעשות יקר וכבוד. ולפי האמת הוא כיוון השואה לענין הסתכלות הא כדאיתיה שלא יסתכל באיסור. והא כדאיתיה שלא יהנה מהקדושה ודוק: ל״ג:תתקע״ח א׳ ויבן לו בית וגו'. יש לדקדק תיבת לו יתר. ועוד שאינו צודק כל כך שהבית לו ולנשיו ובניו ובעצם אינו לו לבד הגם כי הוא העיקר והכל כל יעקב ותו על כן קרא שם המקום סוכות היל"ל קרא שם המקום בית יעקב שהוא העיקר. ועוד דסוכות זה מלא אך ולמקנהו עשה סכת חסר. ואפשר לומר דידוע דכל קניני העה"ז הבל המה וחסידים הראשונים כל עצמם ודעתם ומגמתם שבתם וקימתם לעוה"ב ושם היו בונים בית ע"י תורתם ומצותם ודבקותם. ועניני העה"ז היו להם עראי כאהל רועים. והיותר מופלגים בדבקותו ית' ובתורתו ובמצותיו עוד יוסיפו למעט מאד בעניני הגוף עראי דעראי. והנה כי כן יעקב בחיר שבאבות כל חשקו בבית העוה"ב הקיים. וז"ש ויבן לו דייקא לעצמו כי העושר המדומה לא יתיחס לו כי לא במותו יקחנו ולכן ויבן לו בית עיקרי וקיים. ולמקנהו כלומר כל קנינו עשה סכת חסר עראי דעראי. על כן קרא שם המקום סוכות להודיע כי כל עניני העה"ז עראי. ומי שהוא בחוץ תכף לא יוכל לעשותם עראי דעראי כמותו על כן קרא שם המקום סוכות מלא למען ידעו כי העולם הזה עראי. ואחר שכבר זכה לבחינה זו ולהודיע לרבים כתיב ויבא יעקב שלם כי קנה שלימות השלימות. וקצת מזה פירשו הראשונים ז"ל:

פירוש הרא"ש על בראשית פרק-כז

רא"ש על התורה: ל״ב:תתקל״ו א׳ וירא יעקב מאד ויצר לו. קשה איך היה מיצר יעקב אחר שהבטיחו כמה הבטחות. ורש"י ז"ל פי' פירושו. ושמעתי שלכך היה ירא שמא משהבטיחו היה לבדו אבל עתה היו לו בנים ולפי' היה ירא וזש"ה פן יבא והכני אם על בנים וכן ועתה הייתי לשני מחנות וזהו כי במקלי עברתי את הירדן כתרגומו יחידי ובשביל זה היה ירא: ל״ב:תתקס״א א׳ על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה . פי' על שהניחוהו לילך יחיד ונכשל בדבריו והפסידו אותו מאכל טוב לדור דורים להיות להם למזכרת עון:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-כז

ברטנורא: כ״ט:תרכ״ב א׳ ויגל את האבן כמו שהיה מעבירה פקק מעל פי הצלוחית. פי' מדלא כתי' ויגלול כמו שכתוב באחרים וגללו בשני למדי"ן שומע אני שהסיר אותם בנקלה כזה המעביר פקק מעל פי הצלוחית: כ״ט:תרכ״ג א׳ ויבך לפי שראה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה. ד"א לפי שבא בידים רקניות. אין להקשות מאי ד"א כי המשכיל על דבר ימצא טוב ויבין כי הפי' הראשון דרש הוא ואינו מענין הפרשה לכך עשה ד"א דקאי אויחבק לו וינשק לו דלקמן: כ״ט:תרכ״ד א׳ ותגד לאביה אמה מתה. פי' לפי שפירש לעיל שאין הבת מגדת אלא לאמה תקשה לה למה לא הגידה לאמה לכך פרש"י אמה מתה: כ״ט:תרכ״ה א׳ וירץ לקראתו כסבור ממון הוא טעון וכו' ויחבק לו וכו' וינשק לו וכו' ויספר ללבן שלא בא אלא מתוך אונס אחיו וכו'. קשה מנא לו לרש"י כל הענינים האלו. י"ל מדספר לנו הכתו' כל ההתקרבות הזה שהיה לבן עושה ליעקב ולבן רשע היה ולא היה גומל חסדים ומכניס אורחים בעין יפה אית לן למימר שמחמת חמוד ממון עשה כל זה שהיה סבור ממון הוא טעון ושמא יש לו מרגליות וזהובין ואח"כ סתם לן הכתו' שאמ' ויספר ללבן את כל הדברים האלה ולא ידענו מה היו הדברים סברא היא לומר שספר לו כל הדברים שבעבורם חבק לו ונשק לו אדסליק מינה והיינו הסבה שבעבורה לא היה בידו ממון מחמת אונס אחיו שנטל ממונו: כ״ט:תרכ״ו א׳ אך עצמי אין לי לאוספך הבית וכו' עד ואף זו לא לחנם שהיה רועה את צאנו. קשה מנא לו י"ל מדאמ' לו אחר כן ועבדתני חנם לשון עבד משמע שעד עתה היה עובד אותו: כ״ט:תרכ״ט א׳ ועיני לאה רכות שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו וכו' קשה מנא לו. י"ל לפי שדרך המקרא לספר בשבחן של צדיקים ולא בגנותן ותמיד תמצא שהכתו' אומ' שהאמהות יפות תואר ולא נכתב כאן עיני לאה רכות אלא לשבחה שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו והיינו שכתו' למעלה שם הגדולה כלומ' שמתוך שהיא היתה הגדולה לכך היו עיניה רכות שהיו הכל אומרים גדולה לגדול: כ״ט:תר״ל א׳ ברחל בתך הקטנה כל הסמנים הללו למה וכו'. קשה דהא עדיין היה יכול לרמותו שהרי היה לו זלפה שבתו היתה מפלגש כדכתב רש"י לקמן והיתה בחורה מכלן והרי הוא יכול להחליף שם זלפה ולקרותה רחל. י"ל דזלפה היתה נקראת קטנה קטנות והוא לא אמר אלא הקטנה:

גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-כז

גור אריה: כ״ז:תש״ג א׳ בעשנן של אלו. פירוש שהיו מקטירין לעבודה זרה, כי מפני שהיה ליצחק קדושה, לא קדושה כמו שאר קדושה, רק קדושה יתירה, שהיה קרבן קדוש לה' שנקרב על המזבח (לעיל כב, ט), ומפני גודל הקדושה שהוא קרבן לה' – לכך כהו עיניו, מפני כי הראיה היא יותר קדושה בעבור שהראות ענין שכלי, לכך לא היה אפשר להתחבר ראות יצחק הקדוש עם טנופת עבודה זרה. ואלו דברים הם דברי חכמה מאוד ידועים לחכמים, שראוי ליצחק ראיות העין בכח קדושה, וכאשר היה שם טנופת – כהו עיניו. ומה שדרשו (פסיקתא רבתי, יב) 'בעשן של אלו', דאם לא כן לא הוי ליה למסמך לכאן "ותכהנה עיניו", רק אצל "ויאמר יעקב הן עשו איש שעיר אולי ימשני אבי" (ר' פסוקים יא, יב) הוי למכתב 'ועיני יצחק כהו'. ולפירוש השני סמך זה לכאן לומר שבשביל שיטול יעקב הברכות כהו עיניו: כ״ז:תש״ד א׳ חמש שנים וכו'. פירוש לפי דעתי שכל עשר שנים האדם משתנה, וראיה לזה שמצאנו (אבות פ"ה מכ"א) 'בן עשר שנים למשנה בן עשרים לרדוף בן ל' לכח בן ארבעים לבינה כו", הרי שנות האדם משתנים מעשר לעשר. אבל כל עשר שנים הם כמו זמן אחד ושעה אחת. ובאותן עשר שנים שהיתה מיתה – ידאג, דהיינו חמשה לפני מיתת אבותיו וחמשה לאחריה, דכל אלו עשר שנים הם זמן אחד ושעה אחת: כ״ז:תש״ה א׳ אבל משיאה על גבי חבירתה. אף על גב שרש"י פירש לשון השחזה, אין השחזה ממש, שהרי חילוק יש בין השחזה ובין משיאה. ונראה שיצחק הקפיד דוקא לומר "שא" ולא לשון השחזה ממש, כי השחזה – שהוא על הרחיים – אדרבא מביאה פגימה בסכין, אבל 'משיאה' מעברת הפגימה: ב׳ שאל תאכיליני נבילות. ואף על גב שהיה עשו בחזקת כשרות, היה צריך יצחק להזהירו, שהיה מתיירא שמא ימהר לכיבוד אב ואם, ומתוך זה ימהר בבדיקה ולא יבדוק בכוונת הלב ובמתון. לפיכך הזהירו שיבדוק הסכין יפה במתינות, ולא יחוש על כבודו: ג׳ מן ההפקר. ואף על גב שהיה עשו בחזקת כשרות, היה צריך להזהירו שלא יצוד חיות ועופות בסמוך לעיר, כההיא דתנן מרחיקין מן העיר, דלאו ודאי גזל הוא, והיה יצחק סבור שמא יעלה על דעתו שכבוד אב ואם דוחה אסור דרבנן, דהיינו ספק גזל – דדבריהם, ולפיכך הזהירו שגם זה לא יעשה, אלא ירחיק מן העיר. אי נמי דהכא הוצרך להזהירו טפי באזהרה יתירה על השחיטה ועל הגזל, מפני שאם יהיה חוטא בשגגה לא תבא הברכה, כי אין הקב"ה עם החוטא אף על גב שהוא בשגגה, ולכן היה מזהירו, אף כי היה בחזקת כשרות אצלו, הזהירו שלא יטעה שיהיה סבור שהוא הפקר ולא יהיה הפקר, וכן על השחיטה לבדוק יפה הסכין ולא יטעה: כ״ז:תשי״ג א׳ בעל שער. דאין לומר ד"איש שעיר" כמשמעו, שאין האיש במה שהוא איש – שעיר, אלא הוא בעל שער, ויקרא 'בעל שער' על שם השער שבו, אבל אין השער בו במה שהוא איש, ולכך צריך (לומר) לפרש "איש" – 'בעל': כ״ז:תשי״ז א׳ שחמד אותן מן נמרוד. שאף הוא היה איש ציד (לעיל י, ט), והיו לו בגדים כשהיה לובש אותם היו החיות והעופות באים אליו והיה צד אותן (פרקי דר"א פכ"ד), והבגדים ההם חמדן עשו ולקחם ממנו: כ״ז:תשכ״א א׳ אנכי עשו המביא לך וכו'. דאם לא כן איך היה משנה לאביו ולומר 'אנכי עשו', והקב"ה שונא השקר, ואיך יקבל הברכות דרך שקר. והכתוב מוכיח כן שלא היה משקר, שיעקב אמר "אנכי עשו בכורך", ועשו אמר (פסוק לב) "אני בנך בכורך עשו", כי מלת "אנכי" בא בהפסק ושלא בהפסק בשוה, ולפיכך אם יאמר "אנכי" בהפסק – אנכי המביא לך, עשו בכורך – הוי שפיר. אבל "אני" לא יתכן לומר בהפסק – בשוא, רק בהפסק הוא בקמץ, ושלא בהפסק בשוא, ואם היה אומר 'אני' בקמץ כדי להפסיק, היה יצחק מבין, ואם יאמר בשוא לא יתכן לומר 'אני' – המביא לך: כ״ז:תשכ״ג א׳ אין שם שמים שגור בפיו. ואף על גב שהיה עשו בחזקת כשרות ליצחק (קושית הרמב"ן), מכל מקום היה יצחק דן את עשו לכף זכות – שהיה עשו נזהר שלא להזכיר שם שמים (כ"ה ברמב"ן). כי העובד מיראה את הקב"ה אינו מזכיר את שמו לעולם, כי הוא מתיירא מפני שמו הגדול, ונבהל מפניו. ומפני שמדת יצחק היה כן, דכתיב (להלן לא, מב) "ופחד יצחק היה לי", והיה מפחד תמיד מפני הקב"ה, והוא מדה גדולה למאוד, היה אוהב את עשו. ויעקב שהיה מזכיר את שמו, היה סובר שהוא עובר מאהבה, ולפיכך מי שהוא אוהב את אחד תמיד הוא מזכירו, והוא בפיו, ואין זכרו נשכח ממנו. ומכל מקום היה יצחק נוטה אחר עשו, שהיה בעיניו עובד מיראה: ב׳ אין שם שמים שגור בפיו. אבל לא שהיה מסופק מחמת הקול – שהיה קול יעקב, דאם כן מיד אחר שאמר יעקב "אנכי עשו בכורך וגו'" היה ליצחק לומר "גשה נא וכו'", אבל אחר שלא היה רוצה לבדוק אחריו רק אחר שאמר "כי הקרה ה' וגו'", שמע מינה כי הדבור הזה היה מביא לו הספק. ומה שלא היה מסופק מיד בשביל הקול, מפני שהיה נגד חזקת הקול גם כן חזקה שאין יעקב משנה, שאין דרך האדם לעשות עצמו לאיש אחר, אבל כששמע גם כן שהיה שם שמים שגור בפיו, דהשתא הוי תרתי הוכחות – אז היה רוצה לבדוק אחריו, דיש שתי הוכחות שהוא יעקב, והוכחה אחת – דהיינו שאין אדם משנה לאביו: כ״ז:תשכ״ד א׳ מדבר תחנונים. דלא שייך לומר שהיה קול יעקב משונה מן עשו, דאם כן אין לך הכרה יותר מקול, דאמרינן (חולין צו. ) סומא האיך מותר באשתו, ואמרינן בטביעות עיניו דקלא, שמע מינה דקול הוא הכרה גמורה, אלא על כרחך קול יעקב ועשו שוים, דלא היה שינוי בקול שלהם: ב׳ מדבר תחנונים וכו'. ומה שלא הזכיר יצחק חזקה שאין שם שמים שגור בפיו, כי אחר שהיו שתי הוכחות שהוא עשו – דהיינו "הידים ידי עשו", ואין אדם משנה לאביו במילתא דעביד לגלויי, ויש כאן שתי הוכחות שהוא יעקב – שהקול הוא קול יעקב מדבר תחנונים, ושם שמים הוא רגיל בפיו, היה יצחק דן ההוכחות זו כנגד זו; כי ההוכחה שאין שם שמים שגור בפיו – שקול לגמרי כמילתא דעבידי לגלויא לא משקרי אינשי, ומכל שכן לאביו, דשניהם אין רגיל, אבל לפעמים נמצא, ולפיכך הם שניהם שוים. ולא היה צריך לדון רק הוכחות הקול ל"ידים ידי עשו", ולפיכך היה אומר "הקול קול יעקב" – שמדבר תחנונים, ומכל מקום "הידים ידי עשו", והידים אי אפשר לשנות כמו הקול, שאף על גב שאדם מדבר תמיד לשון קנטור – אפשר להשתנות ולדבר בלשון רכה, ולפיכך "והידים ידי עשו" אלימי ליה, ולפיכך "לא הכירו ויברכהו" (ר' פסוק כג), כי היה דן חזקה של "והידים" יותר עדיף, והשתא יתורץ הכל: ג׳ מדבר בלשון תחנונים. ואף על גב שהיה עשו בחזקת כשרות ליצחק (קושית הרא"ם), סבור היה יצחק שיעקב כמו רש, ו"תחנונים ידבר רש" (משלי יח, כג), ועשו כמו עשיר, "ועשיר יענה עזות" (שם), וסימן הוא בו שיהיה גביר ואדון, ויש לברכו: כ״ז:תשכ״ט א׳ שנתן בו ריח טוב. דאין "אשר ברכו" כמו שאר ברכות שיש בו רבוי פירות, דבשביל זה אין בו ריח טוב, אלא "אשר ברכו" שנתן בו ריח טוב: כ״ז:תש״ל א׳ ויחזור ויתן. ולא שיחזור ויתן אותן הברכות בעצמם, דאם כן לכתוב 'יתן' בלא וי"ו, ושמעינן זה, דכן כל הברכות נותן וחוזר ונותן, אלא שיתן לו ברכות שלו ויחזור ויתן ברכות של אביו, כך פירש הרא"ם, ומפורש בבראשית רבה. ולי יראה שדעת רש"י אינו כן, רק לפי שברכת יעקב בלי מצרים, לפיכך כתב "ויתן" לפי שאין שעור לברכתו, וכל מה שיתן לו ברכה עוד – יחזור ויתן אותו ברכה יותר, כלומר תוספות ברכה, שאם יתן לו שיעבדוהו עמים – יוסיף ויתן לו יותר, וזהו שאמר 'ויחזור ויתן' עד אין קץ, שכן כל ברכתו של יעקב בלי מצרים. והוצרך לפרש כן מפני הוי"ו של "ויתן", שאין לה דביקות למעלה: ב׳ ומדרש אגדה כו'. כלומר אל תתמה אם לא בירך יצחק את יעקב רק אלו מעט ברכות, שכל הברכות האלו מרבוי האכילה והשתיה הם, וכי אין ברכה למעלה מזו שיברך אותו בהם, ותירץ 'ומדרש אגדה וכו", ונדרשו הברכות לכמה פנים, ורמז גם בברכות אלו ברכות אלקיות כמו שדרשו ז"ל במדרש רבות, והנה ברך אותו בברכות אלקיות וגם הברכות גופניות, ואל כולם נתכוין יצחק לברך אותו: כ״ז:תשל״א א׳ אמר בני אמך. וקשה דלמה לא אמר בכאן "בני אביך" כמו שאמר יעקב "בני אביך" (להלן מט, ח), דיותר מסתבר לייחס הבנים אחר האב משייחס אותם אחר האם לומר "בני אמך", אף על גב שתולה הבנים באם – היינו כשהוא מייחס אותם אל האב כבר, כמו שכתב (להלן מו, טו) "אלה בני לאה" מפני שכבר ייחס אותם לאביהם – אמר "אלה בני לאה", אבל במקום שלא יחס אותם אל אביהם אין מיחס אותם אל האם, כמו שהוא בכל מקום. ותירץ החזקוני (כאן) שהיה ירא יצחק שמא ימות וישא רבקה איש אחר, ונתן אותם גם לעבדים לו. ותירוץ זה אינו, שלא היה ברשות יצחק ליתן ליעקב כל אחיו מאיש אחר לעבדים, כמו שלא נתן לו כל האומות בעולם לעבדים, שגם אחיו מאיש אחר אינם שייכים ליצחק, ומכל שכן שהם לא בעולם. ונראה מפני שנתן יצחק ליעקב אחיו להיות כפופים תחתיו קראם "בני אמך", כמו שאמך תחת בעלה (קידושין ל ע"ב) ואין רשות לאשה בלא בעלה (שם כג ע"ב) – כך יהיו הם בני אמך מתייחסים אליה בזה להיות כפופים תחתיך, ואין אדם תולה דברי קללה בעצמו (סוטה יא. ) לומר 'בני אביך' יהיו עבדים. אבל יעקב אף על גב דגם הוא אמר "וישתחוו לך בני אביך" (ר' להלן מט, ח) ונתן כל אחיו תחתיו, לא הוי מצי למימר 'בני אמך' מפני שהיה לו נשים הרבה: ב׳ בלעם הקדים וכו'. והקשה הרמב"ן הלא גם כן נאמר באברהם (לעיל יב, ג) "ואברכה מברכך ומקללך אאור", ותירץ דשאני התם דכתיב בתריה "והיה ברכה" (שם) דחתם גם כן בברכה. ולי היה נראה דהתם לאו ברכה היא, דהא כתיב "ואברכה מברכיך ומקללך אאור", ולא כתיב התם 'מברכך ברוך ומקללך אאור', אלא שהקב"ה הבטיחו לעשות לו זה, דדוקא גבי ברכה שייך להקפיד בזה, בשביל שהברכה הוא כמו שהוא נתברך: ג׳ בלעם הקדים. ואף על גב שאצל בלעם הברכה נאמר (במדבר כד, ט) על ישראל, כל מברך – לפי שעל ידו תבא הברכה למתברך – הנה הוא מברך כמו שהוא לו, ולרשע תחלתו שלוה וסופו ייסורין – הקדים הברכה. אבל סוף סוף כיון שבירך אותם "מברכך ברוך" הנה הברכה בכל זמן, וכן "אוררך ארור" בכל זמן, רק הקדמת הדבור בלחוד היה כמו שהוא אצל רשעים: כ״ז:תשל״ב א׳ זה יוצא וזה בא. דאם לא כן "אך" למה לי, לכתוב 'כאשר יצא', אלא לא בא הכתוב אלא למעט היציאה 'זה יוצא וזה בא', ועדיין לא יצא לגמרי: כ״ז:תשל״ה א׳ לשון תמיה. רוצה לומר שלשון חרדה אין לפרש חרדה כמשמעו, שהרי לא היה יצחק מצטער על שנתן הברכה ליעקב, אלא שהיה מתמיה, וזהו ענין החרדה, שכל אדם שהוא תמה על דבר יש בו חרדה: ב׳ ומדרשו וכו'. בא לתרץ לשון חרדה כמו שהוא לשון חרדה בכל מקום: ג׳ שראה גיהנם פתוחה תחתיו. רוצה לומר תחת עשו, כי עם יעקב נכנס גן עדן (רש"י פסוק כז), ועם זה גיהנם: ד׳ איפה לשון לעצמו הוא משמש. פירוש שאין משמש מלה זאת לענין אחד, שהרי תמצא אותו לכמה דברים; כאן תתפרש 'איה פה הוא הצד ציד', "ואיפוא זאת עשו" (להלן מג, יא) פירושו צריך אני לבקש איה פה תקנה (רש"י שם). וכן בכל מקום צריך לפרשה לפי הענין, לכך צריך לומר שהיא מלה משמשת לעצמה 'איה פה', ומתפרש בכל מקום לפי מה שהוא שייך: כ״ז:תשל״ט א׳ אם תקנה נכסים וכו'. ואם תאמר אם כן מה השיב לו עשו "הברכה אחת היא לך אבי" (פסוק לח), הרי יצחק לא אמר רק מה תועלת יש בברכות, שאם תקנה נכסים וכו', ויש לומר דכך אמר עשו "הברכה אחת" כלומר וכי כל הברכות הם ענין אחד, וכי לא תוכל לברכני בברכה שאינה ענין אחד עם ברכת יעקב, והיא הפוך לברכות יעקב, ואז לא יכול יעקב ליטול אותה ממני כי אינה שייכת לו. ועל זה ברכו יצחק "הנה משמני הארץ וגו'" (פסוק לט), וזה אין שייך לישראל, כי לישראל תהיה ארץ הקדושה, ולא ירצו באדמה טמאה. "ועל חרבך תחיה" (פסוק מ) שהוא הפך מדת יעקב, אשר אתו השלום והאמת, ואלו ברכות לא יקח, שלא שייך ליעקב זה: כ״ז:תש״מ א׳ הה"א משמשת לשון תמיה וכו'. כי אף על גב שהה"א בפתח, ודרך ה' התמיה להיות בשו"א, כי נמצא בפתח גם כן, כמו "הכמות נבל" (ש"ב ג, לג), "הבמחנים" (במדבר יג, יט), מפני השו"א הבא אחר הה"א, שאין שני שוואין זה אחר זה: כ״ז:תשמ״א א׳ זו אטליא של יון. מפני שכתוב כאן "מושבך", פירוש המקום יהיה מטל השמים ומשמני הארץ, והוצרך לפרש איזה מקום. אבל ביעקב (פסוק כח) הברכה היא מאת השם יתברך, שיהיה להם תמיד פירות שמנים על ידי ברכת השם יתברך, לא בשביל המקום: כ״ז:תשמ״ב א׳ כלומר כשיעברו וכו'. דאין לומר אפילו לא יעברו על התורה – דאין האדם מצטער אם רואה אחר מצליח – והוא ראוי שיהיה מצליח, אלא אם הוא מצליח והוא רשע – אז מצטער על שהרשע מצליח והוא אינו מצליח. וכן "כאשר תריד" רוצה לומר כאשר תצטער על הברכות, וזה שלא יקיימו ישראל התורה. ועוד שאם כל זמן שיצטער עשו – יפרוק עולו, אם כן לא היה ברכת יעקב ברכה, כי תמיד יהיה עשו מצטער: כ״ז:תשד״מ א׳ לחשוב מחשבה אחרת. רצה לומר לשון 'וינחם' הוא לשון החושב מחשבה אחרת, כמו "וינחם את אשר עשה" (ר' לעיל ו, ו, ורש"י שם), וכן כאן "מתנחם" חושב מחשבה אחרת (כ"ה ברא"ם): ב׳ ופשוטו לשון תנחומין. אין רוצה לומר שזה הפירוש לבד לפי פשוטו, שהרי כבר פירש לפי פשוטו 'חושב מחשבה אחרת', אלא לפי המדרש (ב"ר סז, ט) שפירש "מתנחם" לשון תנחומין, יש לפרש לפי זה כפשוטו "מתנחם" הוא על הברכות בהריגתך (כ"ה ברא"ם): כ״ז:תשמ״ז א׳ ורוח הקודש וכו'. דאם לא כן לא היה לומר "למה אשכול", אלא 'פן אשכל':

העמק דבר על בראשית פרק-כז

העמק דבר: כ״ז:תשי״א א׳ ותכהין עיניו מראות. אין לפרש שהזקנה גרמה זאת שהרי לא הי׳ זקן כ״כ לפי ערך ימי חייו. שהי׳ חי עוד ששים שנה. אלא סיבה הי׳ מן השמים. וכמבואר עוד ברבה הרבה טעמים וגם דקדקו לשון מראות שהוא מיותר אלא נרמז בזה הסיבה לכך וא״כ צריך לפרש ויהי כי זקן יצחק אירע סיבה שכהו עיניו. אבל הזקנה גרמה לו לחשוב מחשבות כי קרבו ימיו שהוא בעצמו לא שיער שהוא סיבה מן השמים. אלא חשב כי סוף ימיו המה : ב׳ ויאמר אליו בני. המתין לו עד שיענה הנני. ובזה הראהו לדעת שיכין עצמו לענין נשגב וכמש״כ לעיל כ״ב א׳: כ״ז:תשי״ב א׳ הנה נא זקנתי. נתבאר שיצחק הי׳ סבור שכהיות עיניו בא מזוקן ושהמה סוף ימיו ואפיסת החושים ניכרת ונראה באור עיניו: כ״ז:תשי״ג א׳ שא נא כליך וגו׳. רצה לזכות אותו בטורח יתירה ושיהא כל פסיעה נחשב למצוה כדי שיהא ראוי לקבל הברכות יותר. וע׳ מש״כ לעיל י״ט א׳. ע״כ לא אמר יצחק עשה לי מטעמים מן ציד דיהא במשמע אפי׳ יש לו כבר ציד ג״כ טוב אלא ילך לצוד בשביל יצחק: כ״ז:תשי״ד א׳ ועשה לי. לשמי כדי להוסיף זכות: ב׳ והביאה לי. לחדרי אבל הכנת הבישול ג״כ הי׳ בבית יצחק כדבר רבקה שאמר יצחק הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים וגו׳ והכי כתיב להלן ל׳ ויהי אך יצא וגו׳ ועשו אחיו בא מצידו ויעש גם הוא מטעמים. וע״כ בא לבית יצחק וכפרש״י בשם מ״ר זה יוצא וזה בא. ובמדרש יש שהי׳ הדלת מתכפל ולא ראו זא״ז. הרי שביאה זו לבית יצחק היתה קודם שעשה המטעמים ולא לחדרו של יצחק מקום המאכל: כ״ז:תשט״ו א׳ ורבקה שומעת. כך דרכה תמיד בשעה שיצחק מדבר עם עשו היא צייתנית לדעת אולי הוא נוגע ליעקב: ב׳ לצוד ציד להביא. לא להביא מן הניצוד דאלו הרגישה בו שרוצה להביא מן הניצוד כבר לא הי׳ לפניה שהות לעשות מה שבדעתה: כ״ז:תשט״ז א׳ הביאה לי. לביתי כשהוא חי ועשה לי מטעמים. וכך צוה באמת אלא שלא נתפרש לעיל בדבר יצחק שאין נ״מ בזה שם. אלא כאן שרק בזה האופן הי׳ לה מקום להשיא ליעקב לעשות כדבריה. דבל״ז היה לו לחוש שמא יביא מטעמיו מתוקנים בשעה שהוא עומד לפני יצחק ע״כ אמרה לו כי כך צוה לו. או כך הי׳ מנהג יצחק שלא לאכול מהמבושל בבית עשו. שהרי ידע את כלותיו חשודות להכשילו באיסורין והוא נהג כפי התורה. מש״ה בע״כ יביא עשו להכין תחלה בבית יצחק ותראה לתקן הדבר לפי הענין: כ״ז:תשי״ח א׳ שמע בקלי לאשר אני וגו׳. תיבת בקלי מיותר. ומה הי׳ במקרא חסר אם הי׳ כתוב שמע לאשר וגו׳. אבל כבר ביארנו כ״פ דמשמעות בקלי הוא התבוננות ודיוק בדברי. ואמרה לו שידייק בלשונה במה שהיא מצוה. ורמזה לו שברוה״ק היא מדברת: כ״ז:תשי״ט א׳ וקח לי משם. גם היא עזרה אותו בטורח המצוה כל האפשר: ב׳ שני גדיי עזים טובים. אע״ג שהוא מרובה יותר ממאכל אדם. לפי הפשט הוא בשביל שני העורות על ידיו : כ״ז:תשכ״ב א׳ והייתי בעיניו כמתעתע. תועה מדרכו שהרי יודע אותי איש תם יושב אהלים וזהו מדתי. וכאשר ימצא אותי בדרך ערמ׳ ותחבול׳ אהי׳ בעיניו כתועה בדרך אשר הוא גרוע מן ההולך בדרך ערמה וחריצות מתחלה: ב׳ והבאתי עלי קללה. שלא אשיג בלי דרך מצוה מאומה בעוה״ז: כ״ז:תשכ״ג א׳ שמע בקלי. הבן בדברי. כי ברוה״ק הנני מדבר ויודע אני שיצליח הענין: כ״ז:תשכ״ה א׳ בנה הגדול. בקומה מיעקב ע״כ היו בגדיו מכסות כל הגוף של יעקב ולא נשאר רק ידיו שמשתמש בהם וחלקת צואריו שאין המלבוש מתדבק שם: כ״ז:תשכ״ח א׳ אבי. והמתין עד שיבין מהתשובה אם השעה מוכשרת להכין עצמו לרוה״ק ולברך. ע״כ ענה הנני: כ״ז:תשכ״ט א׳ עשו בכרך. הזכיר לו בכורה. באשר ברכה זו היה רק מה שנוגע לעוה״ז. ויש לה שייכות לבכורה יותר מדברים שבקדושה שאין לה יחס כ״כ עם בכורה כאשר מצינו שנטלו כל דברים שבקדושה שהיה לבכורים. ונתנו לאחרים. וכמש״כ להלן מ״ח י״ד. ואע״ג שיש גם בבכורה איזה מעלה רוחנית כמש״כ בס׳ שמות ל״ד כ׳. מכ״מ איננה מכרעת הרבה את היתרונות של אחר משא״כ עניני עוה״ז. מש״ה רצה יצחק לזכות את עשו בכורו בברכת עוה״ז. ואמר יעקב כי אני הבכור באשר קנה הבכורה והיה בזה דבר אמת ליעקב אלא שיצחק לא ידע מזה: כ״ז:תשל״ג א׳ ויברכהו. באשר הוחלט במחשבתו שהוא עשו. חשב עוד מה שהקול קול יעקב הוא בתחבולה נכונה לעשו לשנות קולו ולשונו הפעם באשר נדרש להמשיך רוה״ק על דבריו של יצחק וטוב להזכיר שם ה׳ כלשון הכתוב בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. וגם קול יעקב המורגל בתורה ותפלה מסוגל להופיע רוה״ק ע״כ עושה עשו ככה. ע״כ. ב׳ ויברכהו. אישר חילו כי טוב הוא עושה להקל מיצחק הענין להמשיך עליו רוה״ק. ובספורנו כ׳ דבשביל שחשדו ומצא שלא כן הוא מש״ה ברכו כדאי׳ בברכות דל״א ב׳ ולא עוד אלא שצריך לברכו: כ״ז:תשל״ד א׳ אתה זה בני עשו. לא כחוזר ומסתפק דא״כ מה חשב שיועיל בהשיבו שנית אני. אלא בשביל שנדרש לברכה לעורר אהבה להמתברך. ומזה הטעם א״ל אח״כ גשה נא ושקה לי ע״כ הזכיר אותו בשמו. דהזכרת השם מועיל לעורר אהבה כאשר יבואר להלן מ״ח ח׳ פי׳ המקרא כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד. ויבואר שם שיעקב אבינו עשה ג״כ כך לעורר אהבה לבני יוסף: כ״ז:תשל״ז א׳ ויברכהו. לפי הפשט אישר חילו על אשר הי׳ מהנה אותו מהריח אשר מתחלה לא חשב כזאת אלא ליהנות ממאכלו. והנאת הריח הוא משיב נפש יותר מהנאת מאכל. וכמש״כ הספורנו עפ״י הגמ׳ דברכות פ״ח איזהו דבר שהנשמה נהנה ממנו ולא הגוף. ה״א זה הריח : כ״ז:תשל״ח א׳ האלהים. ולא אמר הוי׳. והנה לפי מחשבתו של יצחק שהוא מברך לעשו ה״ה ממש כברכת נח ליפת. יפת אלהים ליפת. וביארנו משום שאין אוה״ע יודעים רק בשם אלהים. אמנם גם כאשר יצאה הברכה ליעקב. ג״כ באשר הברכה איננה מכח תורה ועבודה וגמ״ח שנעשה לש״ש. כי אם כמו דור אחאב וכדומה כמש״כ בהר״ד. וא״כ אז תבוא שפע הברכה מכח טבע הבריאה שנוסד על זכות חסד. מש״ה אמר בשם האלהים: ב׳ מטל השמים ומשמני הארץ. הפירות והגידולים יהיו נמתקים כמו במקום שיש שם הרבה טל שמים ושמני הארץ. ולא אמר מושבך. באשר יצא ברוה״ק על יעקב אשר מושבו ידוע ולא נצרך אלא שיהיו פירותיה מבורכים: ג׳ ורוב דגן ותירוש. יהי פירותיה מינים אלו שהם חיי האדם: כ״ז:תשל״ט א׳ יעבדוך עמים. כבר נתבאר כ״פ דמשמעות עם הוא שאינו מלוכה בפ״ע אלא עם בפ״ע תחת שבט מלוכה אחרת: ב׳ וישתחו לך לאומים. לאום הוא מלוכה ואומה בפ״ע. כמש״כ לעיל כ״ה כ״ג. והיה הברכה כי מלוכות בפ״ע יהיו נכנעים אליך. ומש״ה כתיב וישתחו חסר שאין הפי׳ השתחואה ממש כעבדים אלא כעין דכתיב יכבדוך עם עז: ג׳ הוה גביר לאחיך. זרע עשו ויבואר להלך ל״ו כ״א. ובס׳ דברים ב׳ ד׳ וכ״ג ח׳. דאחינו לא נקרא אלא בני עשו היושבים בשעיר המה עיקר אדום. וגביר אינו במשמע עבדות ממש אלא גביר מושל עליו. ומכ״מ הוא מלוכה בפ״ע. וזה נתקיים בבית ראשון שאומה אדום אע״ג שהיא מלוכה בפ״ע מכ״מ היו נשמעים לישראל אפי׳ בימי אחאב ומלכי יהודה הרשעים ורק בשביל כח גמ״ח הנפלא: ד׳ וישתחוו לך בני אמך. ג״כ זרע עשו והשתחוו מלא הוא עבדות ממש וזה הי׳ בימי מלכות בית שני שהיו אדום עבדים ממש לישראל ומש״ה כתיב בני אמך. שנכנסו לגמרי בהנהגת ישראל. והנהגת ד״א מכונה בשם אם כמש״כ בס׳ דברים כ״א י״ח. וכ״ז מדבר באומה הנקראת על שם אדום הוא עשו. ונתקיים ביעקב עד שנתקלקל גם כח גמ״ח של יעקב. וכמו שהוכיח הושע הנביא מה אעשה לך אפרים וחסדכם כענן בקר. ועמוס הנביא אמר על שלשה פשעי ישראל וגו׳ על מכרם בכסף צדיק וכל הענין ובבית שני נתקלקל ע״י שנאת חנם ורציחה כידוע: כ״ז:תש״מ א׳ אך יצא יצא. שתי יציאות היינו מחדרו ומכל ביתו וזהו דכתיב. ב׳ מאת פני. היינו מכל הבית שלפני יצחק דאלו בא עשו בשעה שהי׳ יעקב בבית החיצון הי׳ מרגיש בראותו פושט בגדיו ושערות ידיו ע״כ הי׳ ההשגחה שלא יבא עשו עד שכבר פשט יעקב הכל ויצא מכל בית יצחק: כ״ז:תשמ״א א׳ ויעש גם הוא. בבית יצחק וכמש״כ לעיל שכך הי׳ הצווי: ב׳ יקום אבי. ולא הקדים לומר אבי כמו יעקב משום שהבין באור פני יצחק שהוא לבוש רוה״ק כאשר כן הי׳ באמת. שהרי נתנבא ואמר גם ברוך יהי׳ וגם ברך את עשו ע״כ לא נצרך אלא שיאכל ויברכהו: כ״ז:תשמ״ג א׳ הצד ציד. יצא ברוה״ק זה הלשון דמשמעו שצד את הציד. היינו את עשו שמכונה איש ציד ע״ש הפעולה הרגילה בידו. ולא גלה עדיין יצחק בפירוש שיעקב הי׳ שהרי הוא לשה״ר וגם מטיל שנאה ביניהם: כ״ז:תשד״מ א׳ ברכני גם אני אבי. גם אותי מיבעי אלא הראהו עשו שהוא מבין שיעקב הי׳ ומש״ה גם ברוך יהיה בשביל שהי׳ בנו באמת. ע״כ אמר גם אני אבי. פי׳ גם אני קורא אבי: כ״ז:תשמ״ה א׳ בא אחיך. הודה לו: ב׳ ויקח ברכתך. הברכה המיוחדת לך. הצלחת עוה״ז. אפי׳ בלי תורה ועבודה אלא גמ״ח וכמש״כ: כ״ז:תשמ״ו א׳ הן גביר וגו׳. כלל התשובה הוא אם הי׳ מברכו בממשלה רבה סתם הי׳ אפשר להאציל בממשלה פחותה לו. אבל הלא עשיתי אותו גביר לך. בשעה שתהי׳ מלוכה בפ״ע: ב׳ ואת כל אחיו. בשעה שאדום יהי מכונה בלשון רבים היינו שלא יהי מלוכה אז נתתי לו לעבדים והיינו כמו שביארנו לשון הברכה. מעתה א״א להאציל מברכה זו לך: ג׳ ודגן ותירש סמכתיו. שלא תאמר אע״ג שיהי׳ ממשלתו עליך יהיו נצרכים לך לתבואה. וא״כ יהי׳ כל יחיד מיעקב נכנע לך בעת הצורך גם זה אינו: כ״ז:תשמ״ח א׳ הברכה אחת וגו׳. אותה ברכה של דגן ותירוש היא לך שתוכל לברך גם אותי: כ״ז:תשמ״ט א׳ מושבך. הוא מעין הברכה ויתן לך האלהים מטל וגו׳. אבל לעשו אמר שיהי׳ מושבו במקום שמן ומבורך בטל מטבע הבריאה: כ״ז:תש״נ א׳ ועל חרבך תחיה. נתבאר כ״פ שורש חיה משמעו באיזה מקומות על השלמות. ואמר ששלמות נפשך תהי׳ תלוי בחרבך: ב׳ ואת אחיך תעבד. כמו שאמר לו מקודם שיהיה בשעה שיהא אחיו אז יעבדנו: ג׳ והיה כאשר תריד. דכ״ז לא נדבר אלא באומה הנקראה ע״ש אדום ומעולם לא היתה אומה הנקראת ע״ש אדום בממשלה גבוהה ורק יצא ממנו יחידים רודים בעמים היינו קיסרי רומה שהיו מזרע צפו בן אליפז שבא לכתים הוא רומה. וע״ז אמר כאשר תריד. אז. ד׳ ופרקת עלו מעל צוארך. גם אומה של אדום הנכנעת ליהודה תצא בפריקת עולו ע״י ממשלת כתים שרודים בהם בני עשו: כ״ז:תשנ״ב א׳ בנה הגדל. והי׳ חזק וגבור מיעקב הקטן ע״כ פחדה ממנו: כ״ז:תשנ״ג א׳ שמע בקלי. התבונן בדברי כי גם עתה דברה בדיוק ובעומק הדעת כאשר יבואר: ב׳ ברח לך. לעצמך שלא תפרסם הבריחה כ״א לעצמך תברח. וכמש״כ ר״פ לך במשמעות לך בכ״מ: כ״ז:תשנ״ד א׳ וישבת עמו. משמעו עמו ממש לא בביתו לבד אלא בעסקיו למען היותך נדרש לפניו ויגן עליך. וע׳ להלן כ״ט י״ד: ב׳ עד אשר תשוב חמת אחיך. חימה הוא עברה השמורה בלב כמה ימים וחששה שלא ירדוף אחרי יעקב למקום שהוא. ע״כ הזהירתו שישב את לבן ממש ימים אחדים: כ״ז:תשנ״ה א׳ עד שוב אף אחיך ממך ושכח. הזהירה עוד אפי׳ אחר שתעבור החימה השמורה בלב ויסיח דעת מלרדוף אותך. עוד יש לחוש כאשר יפגעהו יחרה אפו. (ועי׳ בס׳ במדבר כ״ה ד׳ וי״א הראינו לדעת דאף קשה מחימה. והיינו משום שהוא בשעת החרון ומעיר פעלת הכעס מש״ה היא קשה מחימה הנמשכת בלב) על כן הזהירה שגם אחר ימים אחדים שלא יהיה חשש שירדפנו וא״כ לא יהיה נצרך לישב עם לבן ממש. מ״מ לא ישוב לא״י עדין שעוד יש לחוש שמכ״מ כאשר יראהו יחרה אפו. מש״ה לא תשוב לכאן עד אשר אשער כי שב אפו לגמרי: ב׳ ושלחתי ולקחתיך משם. ועפ״י דברי רבקה ביקש יעקב מלבן בכלות י״ד שנה להיות בחרן וברשות עצמו כאשר יבואר שם. ולולי דברי רבקה אלה לא נתפייס בשום אופן לשבת עמו עוד שש שנים רק ע״פ שהזהירתו שלא ישוב לביתו עד אשר תשלח ולקחהו משם. ולבסוף שב ע״פ דבר ה׳ שוב אל ארץ אבותיך: כ״ז:תשנ״ו א׳ אם לקח וגו׳. באשר לא רצתה רבקה להודיע ליצחק רשעת עשו. ומטעם שביארנו לעיל כ״ד ס״ה ע״כ הסבה טעם אחר שיצוה יצחק את יעקב לילך לחרן בשביל נשיאת אשה:

תורה תמימה על בראשית פרק-כז

תורה תמימה: כ״ז:תרע״ו א׳ כי זקן יצחק. א"ר חמא ב"ר חנינא, מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם, יצחק זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר ויהי כי זקן יצחק א) כבר באה דרשא כזו לפנינו לעיל בפ' חיי בפסוק ואברהם זקן ושם פרשנוה ובארנוה די צרכה, וראויים הדברים להצטרף לכאן, ולכאורה צ"ע שמוציא כאן המלה זקן מפשטה והלא כתיב אח"כ ותכהין עיניו מראות, משמע דבזקנה מרוב ימים איירי, וצ"ל דסמיך בדרשא זו על עוד דרשא, והיא דרשא הבאה, דסבת כהוי העינים היתה מפני שהסתכל בעשו ולא מחמת הזקנה, ולכן אפשר לו לפרש הלשון זקן ע"פ הדרשא הידועה אין זקן אלא מי שקנה חכמה, וכמו שבארנו בארוכה לעיל בפ' חיי בפ' ואברהם זקן, יעו"ש וצרף לכאן. .(יומא כ"ח ב') ב׳ ותכהין עיניו. א"ר אלעזר, כל המסתכל בצלם דמות אדם רשע עיניו כהות, שנאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות, משום דאסתכל בעשו הרשע ב) וע' לעיל בפ' וירא (כ' ט"ז) שאבימלך קלל את שרה שיהיו לה בנים כסויי עינים ונתקיים זה ביצחק שנאמר ותכהין עיניו, ופריך בגמרא ממ"ש כאן דההסתכלות בעשו גרמה לו, ומשני הא והא גרמה. ומקודם לזה אמרו בסוגיא כאן אסור להסתכל בפני אדם רשע, וצ"ל דהלשון אסור לאו דוקא הוא, אלא ר"ל מדה נכונה היא, וראי' לזה, שהרי מבואר בגמרא שאלו לר' יהושע בן קרחה במה הארכת ימים, אמר להם מימי לא הסתכלתי בדמות אדם רשע, ואם הי' אסור ממש מצד הדין – מאי רבותי'. ולא קשה לפי"ז הלשון אסור, שכן מצינו הרבה באשיגרא דלישנא, וכמש"כ הר"ן ספ"ק דע"ז במ"ש בריש בכורות אסור לעשות שותפות עם העובד כוכבים דאין בזה אפילו איסור דרבנן אלא מדת חסידות בעלמא, וע' בתוס' בכורות שם, ב' ב'. – ובכלל צ"ל דהלשון הסתכלות מורה רק על עיון והרגש עמוק ולא ראי' שטחית, וראי' לזה ממה דקיי"ל הרואה את הקשת מברך וכו', ואיך אפשר לומר כן, והלא קיי"ל כל המסתכל בקשת עיניו כהות. (חגיגה ט"ז א'(, אלא ע"כ דראי' והסתכלות שני ענינים הם, וכ"מ ממ"ש בחגיגה שם המסתכל בנשיא עיניו כהות, אע"פ דקיי"ל שצריך לקיים והיו עיניך רואות את מוריך (ישעי' ל') כמבואר בהוריות י"ב א'. ואמנם יש קצת לדון בזה ממה שהביאו בגמרא לראי' לאיסור הסתכלות מפסוק דמלכים ב' ג' שאמר אלישע ליהורם לולי פני יהושפט וגו' אני נושא אם אבינו אליך ואם אראך, בכל זאת יש ליישב דביחד עם לשון הבטה רומז הסתכלות גם במלה ראיה, וכ"מ במ"ר איכה בפסוק הביטה וראה. וצ"ע טובא בסמ"ע סי' קנ"ד ס"ק י"ד בענין היזק ראיה שלא העיר מכל מה שכתבנו, יעו"ש, ואין להאריך עוד. .(מגילה כ"ח א') כ״ז:תרע״ט א׳ ואכלה בעבור וגו'. ואכלה בעבור תברכך נפשי, מכאן שהמברך צריך להיות בשמחה ג) דקודם שאכל אדם אין רוחו נכון בו ואין לבו טוב עליו וכמש"כ ואיש נבוב ילבב, וע' בב"ב י"ב ב', וכן הביא דרשא זו בב"י לאו"ח ס"ס קכ"ח בשם הראשונים, והוסיף עוד להביא מפסוק דמלכים א' ח' וילכו לאהליהם שמתים וטובי לב ויברכו את המלך, סמך ברכה לשמחה וטוב לב ומהאי טעמא קיי"ל דכהן אבל לא יעלה לדוכן, וכן כהן פנוי, מפני שאמרו (יבמות ס"ג ב') השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, אמנם בדבר זה אין המנהג כן, וע' באו"ח סי' קכ"ח. – ועיין בשו"ת בית אפרים לאו"ח סי' ו' הביא מירושלמי דין חדש ונפלא, דכהן שאשתו נדה לא יעלה לדוכן לברך, ותמה מאד מה טעם בדבר, ופר"ח כתב שאין מפרסמין הדבר ומוטב שיהיו שוגגין וכו', וכגר"צ חיות חקר ג"כ בזה, וכתב כי לא מצא זה בירושלמי, ואיך שהוא כמה נפלא הדבר וטעמו. ויש להביא סמך לחדוש דין זה עפ"י המבואר דכהן המברך צריך להיות בשמחה, ואיתא בנדה ל"א ב', מפני מה אמרה תורה מילה בשמיני כדי שלא יהיו כלם שמחים ואביו ואמו עצביה, ופירש"י ניצבים שאסורים בתשמיש הרי שמניעת היתר זה גורם לעצבות, וכש"כ שאינו שרוי אז בשמחה. אמנם מה שמביא מירושלמי כזה גם באחותו ואמו זה בודאי פלא, אך מצאתי בפי' הראב"ד סוף מס' תמיד דהטעם הוא משום טומאה שמא נגע במה שנגעה היא, אכן זה ודאי אינו אלא במקדש שמזכירין השה כהלכתו וצריך פרישות יתירה, משא"כ בזה"ז, ויש להאריך בזה ואכ"מ. [שו"ת מהר"ם סי' שנ"ד] כ״ז:תרפ״ד א׳ גדיי עזים. מדכתיב לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים, שמע מינה, דעזים נמי אקרי צאן ד) נ"ע בזה לענין ראשית הגז דכתיב (פ' שופפים) ראשית גז צאנך תתן לו, וא"כ הוי גם גז עזים בכלל, אלא דילפינן בדרשה מיוחדת לפטור גם עזים מדכתיב בראשית הגז וראשית גז צאנך תתן לו [לכהן] כי בו בחר ה' לעמוד לשרת (פ' שופטים) ודרשינן דבר הראוי לשירות, כלומר לתכלית בגדי כהונה, ובהם צמר בעינן ואין צמר אלא של רחלים ולא של עזים וכפי שיתבאר אי"ה לפנינו במקומו בפ' שופטים שם. .(חולין קל"ז א' בתוס') כ״ז:תרפ״ז א׳ אולי ימשני. דרש רבי שמלאי, מאי דכתיב (תהלים ט"ו) ה' סי יגור באהלך וגו' הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו לא רגל על לשונו, לא רגל על לשונו – זה יעקב אבינו שאמר אולי ימושני אבי ה) מפרש הלשון לא רגל מלשון רגן ומענין רכילות, וכן ת"י וירגלו אותה (דברים א', כ"ד) ותרגינו יתה, ויש לפרש כונת כלל הדרשא שלא עלה ברעיונו של יעקב להצדיק נפשו לפני יצחק לכשירגיש בו לומר שע"פ מצות אמו עשה כן, ואף כי היא אמרה לו מפורש עלי קללתך בני, שזה הוי כמו רשות לגלות הדבר לכשיהי' צריך, וזה הוא מפני כי לא רגל על לשונו, ודרש מענין רכילות כמו לא רכל על לשונו .(מכות כ"ד א') ב׳ כמתעתע. א"ר אלעזר, כל המחליף בדבורו כאלו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא והייתי בעיניו כמתעתע וכתיב התם (ירמי' י') הבל המה מעשה תעתועים ו) נראה הבאור דקשה לי' הלשון כמתעתע דלא שייך. כאן כלל, דלפי הענין הול"ל והייתי בעיכיו כגנב או כרמאי וכדומה, ולכן דריש ע"ד רמז כמתעתע – כאותו שכתוב בו שעושה מעשה תעתועים דהיינו עובד ע"ז דבזה איירי אותו הפסוק. וענין הדמיון זל"ז הוא משום דכיון דקל בעיניו לשנות בדבורו ממילא לא קשה לו גם לשנות דבורו של הקב"ה לא יהי' לך וגו', וגם שקר בחותמו של הקב"ה שהיא אמת. .(סנהדרין צ"ב א') כ״ז:תר״צ א׳ בגדי עשו וגו' החמודות. מהו החמודות – שהי' משמש בהן בכהונה גדולה ז) רומז למ"ש בזבחים קי"ב ב' דעד שהוקדשו הכהנים לעבודת מקדש בימי משה היו הבכורים עובדים בקדשים, ולכן הי' להבכורים בגדים מיוחדים לעבודת קודש כמו שהיו לכהנים בשעתם, וכן היו לעשו שהי' בכור בגדים מיוחדים לתכלית זו, ונקראו בשם החבה והכבוד – החמודות, ומדייק כל זה מיתור הלשון בנה הגדול שאינו שייך כאן לענין זה, כי האם אין אנו יודעין שעשו הוא בנה הגדול, אלא מרמז שמפני שהי' בנה הגדול, דהיינו בכור, היו לו בגדים לתכלית עבודת הקודש כמבואר, ומה שלא כנהו הכתוב מפורש הבכור י"ל מפני שמכר בכורתו, ורק לא שמר מכירתו והניח בגדיו אלה אצלו. .(ירושלמי מגילה פ"א הי"א) כ״ז:תרצ״א א׳ גדיי העזים. מדפריש גדיי העזים שמע מינה כאן גדיי העזים, הא כל מקום שנאמר גדי סתם אפילו פרה ורחל במשמע ח) נ"מ בזה לענין הלאו דלא תבשל גדי בחלב אמו דאסור לא רק חלב גדי אלא גם חלב פרה ורחל. ומפרש בגמרא דליכא למילף מכאן דכל מקום שנאמר גדי סתם הוא גדי עזים, מפני דכתיב עוד הפעם כלשון זה בפ' וישב וישלח יהודה את גדי העזים, וא"כ הו"ל שני כתובים הבאים כאחד להורות ענין אחד, ולכן אין מלמדין מהם לזולתם, כנודע. – והנה מה שנוגע בכלל ענין זה לדינא נבאר אי"ה. במקומו בפ' משפטים בפסוק לא תבשל גדי וגו', וכאן נעיר רק דבר חדוש למה מביא הגמרא בענין זה פסוק זה ולא את הפסוק הקודם (ט') לך נא וקח לי משם שני גדיי עזים, וכן בפ' וישב הביאו לענין זה הפסוק וישלח יהודה את גדי העזים ולא הפסוק הקודם לו שם, ויאמר יהודה אנכי אשלח גדי עזים, והלא דבר הוא, ובחדושי הרש"ש העיר בזה וטרח הרבה ליישב ולא העלה ארוכה, יעו"ש. אבל לדעתי נראה ברור דרוצה הגמרא להביא ראי' מלשון התורה עצמה ולא מלשון בני אדם, ואע"פ שכתובים בתורה, ולכן אינו מביא הפסוקים הקודמים שהם דברי רבקה ויהודה, משא"כ אלו שמביא הם מלשון התורה עצמה, עיין בזה. וכהאי גונא כתבנו בפ' דברים בפסוק ערים גדולות ובצורות בשמים בדרשת הספרי שם, יעו"ש. .(חולין קי"ג ב') כ״ז:תרצ״ז א׳ הקול וגו'. הקול זה אנדריינוס קיסר שהרג באלכסנדרי של מצרים ששים רבוא על ששים רבוא כפלים כיוצאי מצרים, קול יעקב – זה אספסיינוס קיסר שהרג בכרך ביתר ת' רבוא ואמרי לה ד' אלפים רבוא. והידים ידי עשו – זו מלכות רומי שהחריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו ט) פירש"י שראה יצחק בנבואה את נפילת ביתר, וקצת צ"ע במ"ש זה אספסיינוס, בעוד שכנודע היה הוא בעת חרבן ירושלים, וחרבן ביתר הי' נ"ב שנים אחר חרבן ירושלים, וראיתי להגר"ץ חיות שהגיה זה אנדריינוס, וצ"ע. .(גיטין נ"ז ב') ב׳ הקול וגו'. הקול קול יעקב – אין לך תפלה שמועלת שאין בה מזרעו של יעקב, והידים ידי עשו – אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו י) ר"ל סימן הוא לבני יעקב ועשו שזה יסתייע בתפלותיו דהיינו בקולו, כמו שיעקב דבר עם יצחק בלשון רכה כמבואר במדרשים, ועשו יסתייע בידו. .(שם שם) ג׳ הקול וגו'. תניא, רבי היה דורש, הקול קול יעקב והידים ידי עשו, קולו של יעקב צוח ממה שעשו לו ידי עשו בביתר יא) כפי שנתבאר בדרשה הקודמת. .(ירושלמי תענית פ"ד ה"ה) כ״ז:תש״ב א׳ ריח בגדיו. אמר רבי זירא, אל תקרא בגדיו אלא בוגדיו יב) זה הובא בגמרא בענין הוכוח של אותו צדוקי שאמר לרב כהנא, אמריתו נדה שרי ליחודי בהדי גברא, אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת, ואמר לי' רב כהנא, התורה העידה לנו סוגה בשושנים (שה"ש ז' ) שאפילו סוגה של שושנים לא יפרצו בה פרצות, ור"ל אפילו גדורים בהבדלה מועטת הם ג"כ נפרדין מעבירה ולא יפרצו הגדר ואין צריכין הבדלה גסה כגדר אבנים, ועל זה מוסיף ר' זירא להביא ראי' מפ' זה דאפי' הבוגדים ראויים לברכה מפני שמריחים ביראת ה', כמש"כ ויברכהו ויאמר וגו'. וכונת הראי' לכאן דכל אדם מישראל עלול להתגבר על יצרו במקום איסור, והמפרשים לא בארו מאומה דרשה זו, ועי' בתוס' ולפי מש"כ הענין מבואר. ומה שראה הדורש בכלל להוציא הפסוק מפשטיה, י"ל דקשה לי' קושית המדרש, והלא אין ריח רע יותר משטף העזים [שמהם היו הבגדים], ולכן מצא מקום להסמיך דרשתו ע"ד רמז ואסמכתא. ובמ"ר מתרץ שנכנס עמו ריח גן עדן. .(סנהדרין ל"ז א') ב׳ ראה ריח וגו'. מלמד שראה יצחק את ביהמ"ק בנוי וחרב ובנוי, ראה ריח בני – הרי בנוי, כמ"ש לריח ניחח, כריח שדה – הרי חרב, כמ"ש (ירמיה כ"ו) ציון שדה תחרש, אשר ברכו ה' – הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבא, כמ"ש (תהלים קל"ג) כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם יג) תוכן דרשא זו מתבאר בתרגום יב"ע פסוק זה בזה"ל, ואמר, חמון ריחא דברי כריחא דקטרת בוסמייא דעתידא מתקרבא בטור בי מקדשא דאתקרי חקל דבריך יתי' ואתרעי לאשראה שכינתי' תמן, עכ"ל. ובלשון חיים עד העולם י"ל דרומז לזה שהמקדש שלעתיד לבא שוב לא יהי' חרב עוד, אלא יהי' עומד וקיים עד העולם כנודע במדרשים [עיין תנדב"א פי"ח ופל"א], וע"ע דרשא כזו באברהם לעיל ס"פ וירא וביעקב לקמן ר"פ ויצא. .(ספרי דברים סי' שנ"ב) ג׳ כריח שדה. אמר רב יהודה משמי' דרב, כריח שדה של תפוחים יד) ומקור הדרשא הוא כי אחרי דכתיב אשר ברכו ד' דמשמע דקאי אשדה המלא ברכת ה', לכן מפרש שדה של תפוחים הידועים בריחם הנודף, ומצינו כהאי גונא (דקרי לגן ולכרם שדה) במלאכי ג' ולא תשכל לכם הגפן בשדה. ובתוס' כתבו דתפוח דכאן הוא אתרוג, ויתכן לומר דכונו בזה להפסוק דשה"ש ז' וריח אפך כתפוחים דמתרגמינן כריחא דאתרוגא, וע' תוס' שבת פ"ח א'. – וע' באו"ח סי' תקפ"ג בבאורי הגר"א ס"ק ח' וז"ל, וכמ"ש כריח שדה ומתרגמינן חקל תפוחין והי' בראש השנה כידוע, עכ"ל, ולא ידעתי איפה נמצא כזה בתרגום, ולפנינו בכל התרגומים ליתא, ואולי ט"ס בדבריו, ובמקום ומתרגמינן צ"ל ודרשינן, ומכוין לדרשא זו שלפנינו. ומ"ש דבר"ה היתה קבלת הברכות – כן הוא ברע"מ פ' אמור צ"ט ב', אבל במ"ר פ' בא פט"ו סי' י"א מפורש שבפסח קיבל יעקב הברכות, וסמך לדברי המ"ר יש מהא דאנו מתפללין על טל בפסח, שאז עת רצון להשפעת ברכת טל מסבת ברכת יצחק ליעקב בטל. .(תענית כ"ט ב') כ״ז:תש״ג א׳ ויתן לך האלהים. [אמר לו יצחק, מה שנתן אלהים לאברהם בדייתיקי נתון לך טו) פירשו המפרשים דמדייק הלשון ויתן, דהול"ל יתן, כיון דהוא התחלת הענין, ולכן דריש דאותן הברכות שהבטיח הקב"ה לאברהם בדייתיקי, כלומר מקויימת לזרעו לעולם, אותן יתן לך, וזה יתבאר ע"פ אגדה אחרת שנשבע הקב"ה לאברהם שאינו מזיז טל מבניו לעולם, ע' באגדות ומדרשים. ואמנם יש לפרש דמדייק ה' הידיעה דהאלהים, והוי כמו שאומר האלהים שנתן לאברהם. או דמדייק דהו"ו דויתן מורה דהיו כאן עוד דברים שלא באו מפורש, ומפני דנתינת הארץ היתה להם בכלל מהענינים החביבים, לכן סמכו לדרוש דלא מנע גם יצחק בברכותיו כאן להזכיר ברכה זו. .(ירושלמי ברכות פ"ה ה"ב) ב׳ ותירש. רב כהנא רמי, כתיב תירש וקרינן תירוש, זכה נעשה ראש, לא זכה נעשה רש טז) ר"ל אם זכה להשתמש בו לשתות לפי המדה נעשה ראש שמפקח לבו בחכמה וכמבואר בגמרא שאמר רבא חמרי וריחני עשאוני פקח, ואם לא זכה לזה אלא שתה יתר על המדה נעשה רש, וכמש"כ במשלי כ"ג, למי אוי למי אבוי למי מדנים למי פצעים חנם – למאחרים על היין לבאים לחקור ממסך. .(יומא ע"ו ב') כ״ז:תש״ד א׳ ארריך ארור וגו'. עובד כוכבים אחד פגע בר' ישמעאל וברכו, אמר ליה כבר מלתך אמורה, פגע בו עובד כוכבים אחר וקללו, אמר לי', כבר מלתך אמורה, אמרו לי' תלמידיו, רבי, כמה דאמרת לדין אמרת להדין, אמר להו, וכן כתיב, ארריך ארור ומברכיך ברוך יז) ועי' מש"כ השייך לענין זה בפ' נשא בפסוק ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. [ירושלמי ברכות פ"ח ה"ח] כ״ז:תש״ח א׳ ואכל מכל. ת"ר, יצחק הטעימו הקדוש ברוך הוא מעין עולם הבא ולא שלט בי' יצה"ר ומלאך המות ורמה ותולעה – מפני שנאמר בו מכל יח) ר"ל שלא חסר כל טובה. ובבאור פרטי מדרשא זו ועוד דרשות בלשון מכל הבאנו ובארנו לעיל בפ' חיי בפ' וה' ברך את אברהם בכל, יעו"ש וצרף לכאן. .(ב"ב י"ז א') כ״ז:תשי״ג א׳ הברכה אחת. ת"ר, עשו בא בעלילה, שנאמר הברכה אחת היא לך אבי יט) פירש"י בדברים של נצחון שאין עליהם תשובה, עכ"ל, וכמדומה לי שלא מצינו בעלמא לשון עלילה במובן כזה אלא על שם רע ומעשה בדאית, ואולי גם כאן הפי' שהוציא טענה בדאית על יצחק לומר הברכה אחת היא לך בעוד שבאמת נתן יצחק כל ברכותיו ליעקב. – ובמ"ר פרשה זו (פ' ס"ה) דריש הפסוק דמשלי י"ג יש נספה בלא משפט – זה עשו שאמר יקום אבי [לשון עז וחצוף] ונענש על זה יעו"ש, ועמלו מאד המפרשים לבאר מה שייכות כלל ענין זה לפסוק יש נספה בלא משפט, וי"ל פשוט ע"פ מ"ש בסנהדרין נ"ו ב' דבמרה נצטוו ישראל על דינין ושבת וכבוד אב, ויליף זה מפ' דפרשת בשלח שם שם לו חק ומשפט, ומפרש במכילתא שם, חק זה דינין ומשפט זה כבוד אב ואם, וכאן מפרש המ"ר שאמר עשו יקום אבי, שהוא לשון עז וחצוף, ולא חש לכבוד אב, ונענש על זה, לכן דרשו בו יש נספה בלא משפט – בלא כבוד אב, ודו"ק. – ויש להעיר בלשון הפסוק (ל"ט) הנה משמני הארץ יהיה מושבך, איך זה יהי' כן, והלא אינו מבואר שברכו בזה, ואדרבה ברכה זו הלא כבר נתונה ליעקב, כמ"ש ויתן לך וכו', ובמ"ר כאן איתא ולכה אפוא מה אעשה בני, ברם פתך אפויה, וגם זה אינו מבואר, וכן צריך באור הלשון הנה משמני הארץ וגו', מה זה הנה. וקרוב לומר דהפירוש הוא ע"פ מה דקיי"ל בדין העבד דכתיב כי טוב לו עמך ודרשינן עמך במאכל עמך במשתה וכו' (ע' לפנינו בפ' ראה), וזהו שאמר, אחרי שנתתיך לו לעבד א"כ הרי פתך אפויה ומשמני הארץ הלא יהי' מושבך, אחרי שתאכל ממה שהוא אוכל ותשב במקום שהוא יושב, במשמני הארץ, וכל הדקדוקים מתבארים ברחבה, ודו"ק. .(סנהדרין ק"א ב') כ״ז:תשט״ז א׳ וישטם עשו. סטרנורא יום אידם של עובדי כוכבים הוא, ומהו סטרנורא, שנאה טמונה שונא נוקם ונוטר, כמ"ש וישטם עשו את יעקב, וברומי צווחין לי' סנטוריא דעשו כ) ר"ל ליום חגם זה קורין סנטוריא דעשו, ולשון נוטריקון במלה וישטם דריש. ועם דרשא זו יתבאר היטב לשון המ"ר וילקוט כאן בזה"ל, וישטם עשו, א"ר אליעזר, סנטורי ונעשה לו שונא נוקם ונוטר, עד כדון [ר"ל עד היום] קורין סנטורי דרומי, ע"כ, והיא היא כונת הירושלמי, וצריך רק להגיה במקום דרומי – ברומי, בבי"ת, והמפרשים במ"ר לא נחתו לזה, ולכן כתבו מה שכתבו בדוחק גדול, יעו"ש. .(ירושלמי ע"ז פ"א ה"ב) כ״ז:תש״כ א׳ יום אחד. [בשעה שהביאו את יעקב להקבר במערת המכפלה] אתא עשו וקא מעכב. נטל חושים בן דן קולפא ומחיי' ארישי', נתרין עיני' דעשו ונפלו אכרעי' דיעקב, באותה שעה נתקיימה נבואתה של רבקה למה אשכל גם שניכם יום אחד כא) טעם שעכב עשו הוא מפני שהי' לו טענה על זכות מערת המכפלה [ע' לפנינו ס"פ ויחי, נ' ה'] ונראה דמ"ש נתקיימה נבואתה – לאו דוקא נבואתה ממש, דהא לא נתנבאה זה כלל, ורק התאוננה שלא יהי' כן, אלא הפי' הוא ע"פ מ"ש במו"ק י"ח א' שהברית כרותה לשפתים, והכונה שנתקיימו דבריה כמו נבואה. ויש לצרף לזה מאמר חז"ל במכות י' א' קללת חכם אפילו על תנאי היא באה. והנה אע"פ דבאמת לא שכלה שניהם ביום אחד, שהרי יעקב מת מכבר, מפרש בגמרא דכיון דקבורתם היתה ביום אחד שייך בזה לומר יום אחד, יעו"ש, ועוד יתבאר מענין כלל דרשא זו לקמן בפ' ויחי בפסוק ידך בעורף אויביך, יעו"ש. – .(סוטה י"ג א')

הרחב דבר על בראשית פרק-כז

הרחב דבר: כ״ז:תשי״א א׳ ותכהין עיניו מראות. אין לפרש שהזקנה גרמה זאת שהרי לא הי׳ זקן כ״כ לפי ערך ימי חייו. שהי׳ חי עוד ששים שנה. אלא סיבה הי׳ מן השמים. וכמבואר עוד ברבה הרבה טעמים וגם דקדקו לשון מראות שהוא מיותר אלא נרמז בזה הסיבה לכך וא״כ צריך לפרש ויהי כי זקן יצחק אירע סיבה שכהו עיניו. אבל הזקנה גרמה לו לחשוב מחשבות כי קרבו ימיו שהוא בעצמו לא שיער שהוא סיבה מן השמים. אלא חשב כי סוף ימיו המה : ב׳ ויאמר אליו בני. המתין לו עד שיענה הנני. ובזה הראהו לדעת שיכין עצמו לענין נשגב וכמש״כ לעיל כ״ב א׳: כ״ז:תשי״ב א׳ הנה נא זקנתי. נתבאר שיצחק הי׳ סבור שכהיות עיניו בא מזוקן ושהמה סוף ימיו ואפיסת החושים ניכרת ונראה באור עיניו: כ״ז:תשי״ג א׳ שא נא כליך וגו׳. רצה לזכות אותו בטורח יתירה ושיהא כל פסיעה נחשב למצוה כדי שיהא ראוי לקבל הברכות יותר. וע׳ מש״כ לעיל י״ט א׳. ע״כ לא אמר יצחק עשה לי מטעמים מן ציד דיהא במשמע אפי׳ יש לו כבר ציד ג״כ טוב אלא ילך לצוד בשביל יצחק: כ״ז:תשי״ד א׳ ועשה לי. לשמי כדי להוסיף זכות: ב׳ והביאה לי. לחדרי אבל הכנת הבישול ג״כ הי׳ בבית יצחק כדבר רבקה שאמר יצחק הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים וגו׳ והכי כתיב להלן ל׳ ויהי אך יצא וגו׳ ועשו אחיו בא מצידו ויעש גם הוא מטעמים. וע״כ בא לבית יצחק וכפרש״י בשם מ״ר זה יוצא וזה בא. ובמדרש יש שהי׳ הדלת מתכפל ולא ראו זא״ז. הרי שביאה זו לבית יצחק היתה קודם שעשה המטעמים ולא לחדרו של יצחק מקום המאכל: כ״ז:תשט״ו א׳ ורבקה שומעת. כך דרכה תמיד בשעה שיצחק מדבר עם עשו היא צייתנית לדעת אולי הוא נוגע ליעקב: ב׳ לצוד ציד להביא. לא להביא מן הניצוד דאלו הרגישה בו שרוצה להביא מן הניצוד כבר לא הי׳ לפניה שהות לעשות מה שבדעתה: כ״ז:תשט״ז א׳ הביאה לי. לביתי כשהוא חי ועשה לי מטעמים. וכך צוה באמת אלא שלא נתפרש לעיל בדבר יצחק שאין נ״מ בזה שם. אלא כאן שרק בזה האופן הי׳ לה מקום להשיא ליעקב לעשות כדבריה. דבל״ז היה לו לחוש שמא יביא מטעמיו מתוקנים בשעה שהוא עומד לפני יצחק ע״כ אמרה לו כי כך צוה לו. או כך הי׳ מנהג יצחק שלא לאכול מהמבושל בבית עשו. שהרי ידע את כלותיו חשודות להכשילו באיסורין והוא נהג כפי התורה. מש״ה בע״כ יביא עשו להכין תחלה בבית יצחק ותראה לתקן הדבר לפי הענין: כ״ז:תשי״ח א׳ שמע בקלי לאשר אני וגו׳. תיבת בקלי מיותר. ומה הי׳ במקרא חסר אם הי׳ כתוב שמע לאשר וגו׳. אבל כבר ביארנו כ״פ דמשמעות בקלי הוא התבוננות ודיוק בדברי. ואמרה לו שידייק בלשונה במה שהיא מצוה. ורמזה לו שברוה״ק היא מדברת: כ״ז:תשי״ט א׳ וקח לי משם. גם היא עזרה אותו בטורח המצוה כל האפשר: ב׳ שני גדיי עזים טובים. אע״ג שהוא מרובה יותר ממאכל אדם. לפי הפשט הוא בשביל שני העורות על ידיו : כ״ז:תשכ״ב א׳ והייתי בעיניו כמתעתע. תועה מדרכו שהרי יודע אותי איש תם יושב אהלים וזהו מדתי. וכאשר ימצא אותי בדרך ערמ׳ ותחבול׳ אהי׳ בעיניו כתועה בדרך אשר הוא גרוע מן ההולך בדרך ערמה וחריצות מתחלה: ב׳ והבאתי עלי קללה. שלא אשיג בלי דרך מצוה מאומה בעוה״ז: כ״ז:תשכ״ג א׳ שמע בקלי. הבן בדברי. כי ברוה״ק הנני מדבר ויודע אני שיצליח הענין: כ״ז:תשכ״ה א׳ בנה הגדול. בקומה מיעקב ע״כ היו בגדיו מכסות כל הגוף של יעקב ולא נשאר רק ידיו שמשתמש בהם וחלקת צואריו שאין המלבוש מתדבק שם: כ״ז:תשכ״ח א׳ אבי. והמתין עד שיבין מהתשובה אם השעה מוכשרת להכין עצמו לרוה״ק ולברך. ע״כ ענה הנני: כ״ז:תשכ״ט א׳ עשו בכרך. הזכיר לו בכורה. באשר ברכה זו היה רק מה שנוגע לעוה״ז. ויש לה שייכות לבכורה יותר מדברים שבקדושה שאין לה יחס כ״כ עם בכורה כאשר מצינו שנטלו כל דברים שבקדושה שהיה לבכורים. ונתנו לאחרים. וכמש״כ להלן מ״ח י״ד. ואע״ג שיש גם בבכורה איזה מעלה רוחנית כמש״כ בס׳ שמות ל״ד כ׳. מכ״מ איננה מכרעת הרבה את היתרונות של אחר משא״כ עניני עוה״ז. מש״ה רצה יצחק לזכות את עשו בכורו בברכת עוה״ז. ואמר יעקב כי אני הבכור באשר קנה הבכורה והיה בזה דבר אמת ליעקב אלא שיצחק לא ידע מזה: כ״ז:תשל״ג א׳ ויברכהו. באשר הוחלט במחשבתו שהוא עשו. חשב עוד מה שהקול קול יעקב הוא בתחבולה נכונה לעשו לשנות קולו ולשונו הפעם באשר נדרש להמשיך רוה״ק על דבריו של יצחק וטוב להזכיר שם ה׳ כלשון הכתוב בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. וגם קול יעקב המורגל בתורה ותפלה מסוגל להופיע רוה״ק ע״כ עושה עשו ככה. ע״כ. ב׳ ויברכהו. אישר חילו כי טוב הוא עושה להקל מיצחק הענין להמשיך עליו רוה״ק. ובספורנו כ׳ דבשביל שחשדו ומצא שלא כן הוא מש״ה ברכו כדאי׳ בברכות דל״א ב׳ ולא עוד אלא שצריך לברכו: כ״ז:תשל״ד א׳ אתה זה בני עשו. לא כחוזר ומסתפק דא״כ מה חשב שיועיל בהשיבו שנית אני. אלא בשביל שנדרש לברכה לעורר אהבה להמתברך. ומזה הטעם א״ל אח״כ גשה נא ושקה לי ע״כ הזכיר אותו בשמו. דהזכרת השם מועיל לעורר אהבה כאשר יבואר להלן מ״ח ח׳ פי׳ המקרא כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד. ויבואר שם שיעקב אבינו עשה ג״כ כך לעורר אהבה לבני יוסף: כ״ז:תשל״ז א׳ ויברכהו. לפי הפשט אישר חילו על אשר הי׳ מהנה אותו מהריח אשר מתחלה לא חשב כזאת אלא ליהנות ממאכלו. והנאת הריח הוא משיב נפש יותר מהנאת מאכל. וכמש״כ הספורנו עפ״י הגמ׳ דברכות פ״ח איזהו דבר שהנשמה נהנה ממנו ולא הגוף. ה״א זה הריח : כ״ז:תשל״ח א׳ האלהים. ולא אמר הוי׳. והנה לפי מחשבתו של יצחק שהוא מברך לעשו ה״ה ממש כברכת נח ליפת. יפת אלהים ליפת. וביארנו משום שאין אוה״ע יודעים רק בשם אלהים. אמנם גם כאשר יצאה הברכה ליעקב. ג״כ באשר הברכה איננה מכח תורה ועבודה וגמ״ח שנעשה לש״ש. כי אם כמו דור אחאב וכדומה כמש״כ בהר״ד. וא״כ אז תבוא שפע הברכה מכח טבע הבריאה שנוסד על זכות חסד. מש״ה אמר בשם האלהים: ב׳ מטל השמים ומשמני הארץ. הפירות והגידולים יהיו נמתקים כמו במקום שיש שם הרבה טל שמים ושמני הארץ. ולא אמר מושבך. באשר יצא ברוה״ק על יעקב אשר מושבו ידוע ולא נצרך אלא שיהיו פירותיה מבורכים: ג׳ ורוב דגן ותירוש. יהי פירותיה מינים אלו שהם חיי האדם: כ״ז:תשל״ט א׳ יעבדוך עמים. כבר נתבאר כ״פ דמשמעות עם הוא שאינו מלוכה בפ״ע אלא עם בפ״ע תחת שבט מלוכה אחרת: ב׳ וישתחו לך לאומים. לאום הוא מלוכה ואומה בפ״ע. כמש״כ לעיל כ״ה כ״ג. והיה הברכה כי מלוכות בפ״ע יהיו נכנעים אליך. ומש״ה כתיב וישתחו חסר שאין הפי׳ השתחואה ממש כעבדים אלא כעין דכתיב יכבדוך עם עז: ג׳ הוה גביר לאחיך. זרע עשו ויבואר להלך ל״ו כ״א. ובס׳ דברים ב׳ ד׳ וכ״ג ח׳. דאחינו לא נקרא אלא בני עשו היושבים בשעיר המה עיקר אדום. וגביר אינו במשמע עבדות ממש אלא גביר מושל עליו. ומכ״מ הוא מלוכה בפ״ע. וזה נתקיים בבית ראשון שאומה אדום אע״ג שהיא מלוכה בפ״ע מכ״מ היו נשמעים לישראל אפי׳ בימי אחאב ומלכי יהודה הרשעים ורק בשביל כח גמ״ח הנפלא: ד׳ וישתחוו לך בני אמך. ג״כ זרע עשו והשתחוו מלא הוא עבדות ממש וזה הי׳ בימי מלכות בית שני שהיו אדום עבדים ממש לישראל ומש״ה כתיב בני אמך. שנכנסו לגמרי בהנהגת ישראל. והנהגת ד״א מכונה בשם אם כמש״כ בס׳ דברים כ״א י״ח. וכ״ז מדבר באומה הנקראת על שם אדום הוא עשו. ונתקיים ביעקב עד שנתקלקל גם כח גמ״ח של יעקב. וכמו שהוכיח הושע הנביא מה אעשה לך אפרים וחסדכם כענן בקר. ועמוס הנביא אמר על שלשה פשעי ישראל וגו׳ על מכרם בכסף צדיק וכל הענין ובבית שני נתקלקל ע״י שנאת חנם ורציחה כידוע: כ״ז:תש״מ א׳ אך יצא יצא. שתי יציאות היינו מחדרו ומכל ביתו וזהו דכתיב. ב׳ מאת פני. היינו מכל הבית שלפני יצחק דאלו בא עשו בשעה שהי׳ יעקב בבית החיצון הי׳ מרגיש בראותו פושט בגדיו ושערות ידיו ע״כ הי׳ ההשגחה שלא יבא עשו עד שכבר פשט יעקב הכל ויצא מכל בית יצחק: כ״ז:תשמ״א א׳ ויעש גם הוא. בבית יצחק וכמש״כ לעיל שכך הי׳ הצווי: ב׳ יקום אבי. ולא הקדים לומר אבי כמו יעקב משום שהבין באור פני יצחק שהוא לבוש רוה״ק כאשר כן הי׳ באמת. שהרי נתנבא ואמר גם ברוך יהי׳ וגם ברך את עשו ע״כ לא נצרך אלא שיאכל ויברכהו: כ״ז:תשמ״ג א׳ הצד ציד. יצא ברוה״ק זה הלשון דמשמעו שצד את הציד. היינו את עשו שמכונה איש ציד ע״ש הפעולה הרגילה בידו. ולא גלה עדיין יצחק בפירוש שיעקב הי׳ שהרי הוא לשה״ר וגם מטיל שנאה ביניהם: כ״ז:תשד״מ א׳ ברכני גם אני אבי. גם אותי מיבעי אלא הראהו עשו שהוא מבין שיעקב הי׳ ומש״ה גם ברוך יהיה בשביל שהי׳ בנו באמת. ע״כ אמר גם אני אבי. פי׳ גם אני קורא אבי: כ״ז:תשמ״ה א׳ בא אחיך. הודה לו: ב׳ ויקח ברכתך. הברכה המיוחדת לך. הצלחת עוה״ז. אפי׳ בלי תורה ועבודה אלא גמ״ח וכמש״כ: כ״ז:תשמ״ו א׳ הן גביר וגו׳. כלל התשובה הוא אם הי׳ מברכו בממשלה רבה סתם הי׳ אפשר להאציל בממשלה פחותה לו. אבל הלא עשיתי אותו גביר לך. בשעה שתהי׳ מלוכה בפ״ע: ב׳ ואת כל אחיו. בשעה שאדום יהי מכונה בלשון רבים היינו שלא יהי מלוכה אז נתתי לו לעבדים והיינו כמו שביארנו לשון הברכה. מעתה א״א להאציל מברכה זו לך: ג׳ ודגן ותירש סמכתיו. שלא תאמר אע״ג שיהי׳ ממשלתו עליך יהיו נצרכים לך לתבואה. וא״כ יהי׳ כל יחיד מיעקב נכנע לך בעת הצורך גם זה אינו: כ״ז:תשמ״ח א׳ הברכה אחת וגו׳. אותה ברכה של דגן ותירוש היא לך שתוכל לברך גם אותי: כ״ז:תשמ״ט א׳ מושבך. הוא מעין הברכה ויתן לך האלהים מטל וגו׳. אבל לעשו אמר שיהי׳ מושבו במקום שמן ומבורך בטל מטבע הבריאה: כ״ז:תש״נ א׳ ועל חרבך תחיה. נתבאר כ״פ שורש חיה משמעו באיזה מקומות על השלמות. ואמר ששלמות נפשך תהי׳ תלוי בחרבך: ב׳ ואת אחיך תעבד. כמו שאמר לו מקודם שיהיה בשעה שיהא אחיו אז יעבדנו: ג׳ והיה כאשר תריד. דכ״ז לא נדבר אלא באומה הנקראה ע״ש אדום ומעולם לא היתה אומה הנקראת ע״ש אדום בממשלה גבוהה ורק יצא ממנו יחידים רודים בעמים היינו קיסרי רומה שהיו מזרע צפו בן אליפז שבא לכתים הוא רומה. וע״ז אמר כאשר תריד. אז. ד׳ ופרקת עלו מעל צוארך. גם אומה של אדום הנכנעת ליהודה תצא בפריקת עולו ע״י ממשלת כתים שרודים בהם בני עשו: כ״ז:תשנ״ב א׳ בנה הגדל. והי׳ חזק וגבור מיעקב הקטן ע״כ פחדה ממנו: כ״ז:תשנ״ג א׳ שמע בקלי. התבונן בדברי כי גם עתה דברה בדיוק ובעומק הדעת כאשר יבואר: ב׳ ברח לך. לעצמך שלא תפרסם הבריחה כ״א לעצמך תברח. וכמש״כ ר״פ לך במשמעות לך בכ״מ: כ״ז:תשנ״ד א׳ וישבת עמו. משמעו עמו ממש לא בביתו לבד אלא בעסקיו למען היותך נדרש לפניו ויגן עליך. וע׳ להלן כ״ט י״ד: ב׳ עד אשר תשוב חמת אחיך. חימה הוא עברה השמורה בלב כמה ימים וחששה שלא ירדוף אחרי יעקב למקום שהוא. ע״כ הזהירתו שישב את לבן ממש ימים אחדים: כ״ז:תשנ״ה א׳ עד שוב אף אחיך ממך ושכח. הזהירה עוד אפי׳ אחר שתעבור החימה השמורה בלב ויסיח דעת מלרדוף אותך. עוד יש לחוש כאשר יפגעהו יחרה אפו. (ועי׳ בס׳ במדבר כ״ה ד׳ וי״א הראינו לדעת דאף קשה מחימה. והיינו משום שהוא בשעת החרון ומעיר פעלת הכעס מש״ה היא קשה מחימה הנמשכת בלב) על כן הזהירה שגם אחר ימים אחדים שלא יהיה חשש שירדפנו וא״כ לא יהיה נצרך לישב עם לבן ממש. מ״מ לא ישוב לא״י עדין שעוד יש לחוש שמכ״מ כאשר יראהו יחרה אפו. מש״ה לא תשוב לכאן עד אשר אשער כי שב אפו לגמרי: ב׳ ושלחתי ולקחתיך משם. ועפ״י דברי רבקה ביקש יעקב מלבן בכלות י״ד שנה להיות בחרן וברשות עצמו כאשר יבואר שם. ולולי דברי רבקה אלה לא נתפייס בשום אופן לשבת עמו עוד שש שנים רק ע״פ שהזהירתו שלא ישוב לביתו עד אשר תשלח ולקחהו משם. ולבסוף שב ע״פ דבר ה׳ שוב אל ארץ אבותיך: כ״ז:תשנ״ו א׳ אם לקח וגו׳. באשר לא רצתה רבקה להודיע ליצחק רשעת עשו. ומטעם שביארנו לעיל כ״ד ס״ה ע״כ הסבה טעם אחר שיצוה יצחק את יעקב לילך לחרן בשביל נשיאת אשה:

פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-כז

רשב"ם: ל״ב:תרפ״א ל״ב:תרפ״ב א׳ ויפגעו בו – לשומרו, כדכתיב: והנה אנכי עמך. ל״ב:תרפ״ג ל״ב:תרפ״ד ל״ב:תרפ״ה א׳ ויצו אותם לאמר – צוה אותם ואמר להם: כה תאמרון. והשלוחים לא יודעין דאגתו של יעקב. ב׳ עם לבן גרתי – כאשר ידעת במצות אבי ואמי שלא יחשוב בשבילי ברח. ג׳ ואחר – כמו: וָאַאחֵר כמו: ואהב את יעקב. כמו: וָאֹאַהָב וכן וָאֹכַל. וָאֹמַר חסרון אלף של יסוד. ל״ב:תרפ״ו ל״ב:תרפ״ז א׳ באנו אל אחיך אל עשו – ומצאת חן בעיניו כאשר אמרת וגם הנה הוא מתוך ששמח בביאתך ובאהבתו אותך הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו לכבודך. זהו עיקר פשוטו. וכן: גם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו. ל״ב:תרפ״ח א׳ ויירא יעקב – בלבו, אף על פי שהראה לשלוחים כי לכבודו מתכוון, הוא לא האמין שמחשבת עשו לטובה אלא לרעה. ב׳ ויצר – מגזרת צרור את המדינים. וכן הוא ותקל גברתה. מן קלל. ג׳ ויחץ – מן אשר חצה משה. ל״ב:תרפ״ט א׳ לפליטה – שהיו רחוקים המחנות זה מזה ואם יראו פורענות יברחו. ב׳ המחנה האחת – לשון נקבה הוא, כדכתיב: אם תחנה עלי מחנה. ג׳ הנשאר – לשון זכר. הרבה מצינו תיבות פעמים זכר פעמים נקבה. כמו: השמש יצא על הארץ. ותך השמש. רוח סערה עושה דברו. ורוח באה מעבר המדבר ויגע בארבע פנות הבית. ל״ב:תר״צ א׳ אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק – שהבטחתני בל' זה בצאתי מבאר שבע: ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך וגו' ואלהי יצחק. ל״ב:תרצ״א א׳ קטנתי מכל – מלהיות לי. ב׳ החסדים וגו' – וכן: קטן מהכיל את העולה ואת השלמים ולפי שעשית לי חסדים ואמת יותר מן הראוי לי ואני עדיין לא קיימתי נדרי ולא עבדתיך כראוי, לכך אני ירא, אף על פי שהבטחתני שאינך דן את האדם אלא לפי מעשיו, כמו שמצינו בחזקיה שאמר לו הנביא: מת אתה ולא תחיה ואעפ"כ בתפלת חזקיה הוסיף הקב"ה על ימיו חמש עשרה שנה. ל״ב:תרצ״ב א׳ פן יבא והכני – לפי שקטנתי מכל החסדים כאשר פירשתי. ל״ב:תרצ״ג א׳ ואתה אמרת היטב איטיב עמך – אף על פי שאין אתה מחויב לקיים לי הבטחתך שהרי קטנתי וגו' אעפ"כ, עשה למען כבוד שמך שתתקיים הבטחתך, כמו שאמר משה להקב"ה כשרצה לכלות את ישראל: למה יאמרו מצרים ברעה. ובמקום אחר: מבלתי יכולת ה' וגו' וישחטם במדבר וגו'. ואמר לו הקב"ה: סלחתי כדברך וינחם ה' על הרעה. ל״ב:תרצ״ד ל״ב:תרצ״ה ל״ב:תרצ״ו א׳ ובניהם – לפי פשוטו: בניהם ממש והיו בהם זכרים. ל״ב:תרצ״ז א׳ ורוח תשימו – דרך כבוד הוא למחנות הרבה זה אחר זה. ל״ב:תרח״צ א׳ למי אתה – עבד? והם השיבו: לעבדך ליעקב. ל״ב:תרצ״ט א׳ מנחה – כמו שפירשתי בפ' בראשית והנה גם. ל״ב:ת״ש ל״ב:תש״א א׳ כי אמר אכפרה פניו – כן חשב יעקב בלבו ואין זה מדברי השלוחים. ב׳ הוא אחרינו – ולפי שרצה יעקב לברוח בלילה דרך אחרת אם לא מפני שעכבו המלאך, לכך היה מתכוון להטעותו לעשו שלא יפגשהו. ל״ב:תש״ב ל״ב:תש״ג א׳ ויקם בלילה הוא – נתכוון לברוח דרך אחרת לפיכך עבר הנחל בלילה כמו שמצינו בדוד בברחו מפני אבשלום בדרכים הללו של ירדן ומחנים שעבר יעקב ובלילה כמו כן: ויאמרו אל דוד קומו עברו את המים וגו' ויקם דוד וכל העם אשר אתו ויעברו את הירדן עד אור הבקר עד אחד לא נעדר אשר לא עבר את הירדן וגו' ודוד בא מחנים ואבשלום עבר את הירדן וגו'. ב׳ מעבר יבק – מעברות המים כדי לברוח. ל״ב:תש״ד ל״ב:תש״ה א׳ ויותר יעקב לבדו – כלומר: שהעביר כל אשר לו שלא היה עוד לעבור אלא הוא לבדו ורצה לעבור אחריהם, כדי לברוח דרך אחרת שלא יפגשנו עשו נתכווין. ב׳ ויאבק – מלאך עמו שלא יוכל לברוח ויראה קיום דברו של הקב"ה שלא יזיקהו עשו. ל״ב:תש״ו א׳ כי לא יכול לו – המלאך ורצה לעבור ולברוח בעל כרחו. ב׳ ותקע – נבדלה מן הירך כמו: פן תקע נפשי ממך. [ירך יעקב] הַיָרֵךְ טעמו למטה בריש כי שמה. וכן: גָּדֵר מזה. וכן: גָּזֵל. וכשירך דבוק נהפכין להיות פתח קטן וטעמו באות הראשונה, יֶרֶךְ יעקב. ירך המשכן. ל״ב:תש״ז א׳ כי עלה השחר – וכיון שהאיר היום מעתה יש לילך לדרכך. ב׳ כי אם ברכתני – שתשלחני מאתך בשלום, שלא אהיה ניזוק כמה שנתאבקתי עמך, כי עתה עלה השחר אז ידע יעקב שהוא מלאך. ל״ב:תש״ח ל״ב:תש״ט א׳ כי שרית – מגזרת באונו שרה את אלהים כמו קנה קנית. עשה עשית. אבל וישר אל מלאך ויוכל מגזרת שב קם רץ שיאמר ויקם וישר וירץ. ומה שלקה יעקב ונצלע, לפי שהקב"ה הבטיחו והוא היה בורח. וכן מצינו בכל ההולכים בדרך שלא ברצון הקב"ה, או ממאנים ללכת שנענשו. במשה כתיב: שלח נא ביד תשלח ויחר אף ה' במשה. ולפי הדרש, אף על פי שאמרו חכמים בכל מקום חרון אף עושה רושם וכאן מה רושם יש? הלא אהרן אחיך הלוי עתיד הוא להיות לוי ואתה כהן ועכשיו הוא יהיה כהן ואתה לוי. אך לפי הפשט: לפי שהיה מתעצל ללכת כתיב: ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. וכן ביונה שנבלע במעי הדגה. וכן בבלעם ויחר אף אלהים כי הולך הוא ונעשה חיגר, כדכתיב: ותלחץ רגל בלעם. וילך שפי חיגר כמו: ושפו עצמותיו. ל״ב:תש״י ל״ב:תשי״א ל״ב:תשי״ב א׳ והוא צולע על יריכו – עתה כשהיה השמש ראוהו צולע על יריכו. כמו: ויהי בבוקר והנה היא לאה, כי עד עכשיו לא נודע שהיא לאה. ל״ב:תשי״ג א׳ על כן לא יאכלו – לזיכרון גבורתו של יעקב ונס שעשה לו הקב"ה שלא מת.

תולדות יצחק על בראשית פרק-כז

תולדות יצחק: כ״ח:תשע״ט א׳ אם יעקב ועשו ידוע הוא שרבקה היתה אם יעקב ועשו וכתב רש"י איני יודע מה מלמדנו ונראה לי שאחר שיצחק ורבקה שלחו ליעקב מבאר שבע לפי שלא יהרגנו עשו ופדן ארם אינו רחוק מאד מבאר שבע היה ראוי שישלחהו למקום רחוק מאד כדי שלא ילך עשו שמה להורגו לזה אמר אם יעקב ועשו שם בפדן ארם ידעו שרבקה אוהבת את יעקב ושם יצילוהו מעשו לזה אמר אם יעקב ואחר כך עשו ולכן לא פחדה רבקה לשלחו שם וי"מ שיצירת שניהם בשלייא אחת דרך פלא ולזה אמר אם יעקב ועשו הפך שאר תאומים שכל אחד בשיליא אחת בפני עצמה: כ״ח:תשפ״ג א׳ אחות נביות נכבד היה מכל אחיו או שהיה לישמעאל בנות רבות וזאת היתה אחות נביות: כ״ח:תשפ״ו א׳ ויחלום והנה סולם מוצב ארצה יש בזה ספקות: הספק הא' מה היא כוונת מראה הסולם: הספק הב' אחר שאמר והנה סולם מוצב ארצה ומיד אמר אני ה' אלהי אברהם אביך וגו' נראה שזהו פירוש המשל ומה יחס יש עם מראית הסולם הארץ אשר אתה שוכב עליה וכל הדברים שאמר לו: הספק הג' שאמר אין זה כי אם בית אלהים למה נכנס בלשון שלילה אלא היה לו לומר מה נורא המקום הזה זה בית אלהים: הספק הד' מה צורך לומר ג' פעמים זה שאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים היה די שיאמר מה נורא המקום הזה הוא בית אלהים ושער השמים או מה נורא המקום הזה זה בית אלהים ושער השמים: הספק הה' איך שם ספק בנבואתו שאמר אם יהיה אלהים עמדי וגומר: הספק הו' שאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך אינו דרך שיאמר אדם למלך תן לי אלף פרחים ואתן לך המעשר: התשובה בכוונת הסולם הודיעוהו שהמלאכים אין מספיק להם הכח שנתן להם השם יתברך כשבראם אלא בכל רגע צריכין לקבל השפעה מהשי"ת וזהו שאמר והנה מלאכי אלהים עולים לקבל השפעה מהשם יתברך ויורדים עם השפעתם ואינו כדרך הבנין שאחר שנבנה אין צריך לבנאי. ב' בכוונת הסולם הודיעוהו דרוש חשוב והוא שאין שתי מלאכים נכנסים תחת מין א' שאין חילוף בין ראובן לשמעון מצד הצורה שהכל חיות ודיבור אלא מצד החומר ואחר שהמלאכים אינם בעלי חומר אין הפרש ביניהם אלא כהפרש המינים בין זה לזה וכל מלאך מין בפני עצמו ואין נכנסים אישים של מלאכים תחת מין אחד וכמו שנתבאר באלהיות וזהו שאמר והנה מלאכי אלהים אלו עולים ואלו יורדים זה למטה מזה וזה למעלה מזה ואין כולם תחת מין א' לשיהיו במדרגה א'. ג' בכוונת הסולם לומר שאין אמת כמינים שאומרים שלא יש השארות לנפש וזה שאמר והנה סולם מוצב ארצה שהוא האדם וראשו שהוא הנפש מגיע עד כסא הכבוד ולא לכל האנשים אלא כשהמחשבות טובות וזהו שאמר והנה מלאכי אלהים שהם המחשבות הטובות והמצות מעלים לנפש האדם למעלה ואם מחשבותיו רעות יורד. ד' בכוונת מראית הסולם ובו יותר גם כן הספק הב' מה יחס יש בין המראה למה שאמר הארץ אשר אתה שוכב וגו' הודיעוהו דרוש עמוק שיש ויכוח בין הפילוסופים י"א שהקב"ה מניע גלגל ויש אומרים שאין הקב"ה מניע גלגל והאמת שאינו מניע וזהו סוד יום נ' של שבועות ושנת הנ' של שנת היובל שיש מ"ט גלגלים ולכל א' יש מניע ועליהם הקב"ה שאינו מניע ולכן יום נ' קדש ושנת הנ' קדש שלא נשאר גלגל לשיניעהו הקב"ה ולזה אמר והנה מלאכי אלהים עולים שמניעים השמים ועל כל אלו המניעים ה' ולזה אמר אע"פ שאיני מניע גלגל אניע לך הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה תמיד עיני ה' אלהיך בה והנה אנכי עמך אני אניע לך. ה' בכוונת הסולם לפי שיש מינים שאומרים שאחד הוא התחלת הנצחיים וא' התחלת הנפסדים לזה אמר והנה סולם מוצב ארצה שהם הנפסדים וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלהים שהם נצחיים ולכולם התחלה אחת והנה ה' נצב עליו וכן יש סברת מינים שיש ג' התחלות אחד התחלת זה העולם הנפסד ואחד התחלת השמים שאינם נפסדים ואחד התחלת המלאכים שאינם גוף לזה אמר והנה סולם מוצב ארצה שהוא נפסד וראשו מגיע השמימה שאינו נפסד אבל הם גוף והנה מלאכי אלהים נבדלים מחומר והתחלה אחת לכלם והנה ה' נצב עליו והוא התחלה לכולם והקישור שיש בין מראה הסולם למה שאמר הארץ אשר אתה שוכב עליה הוא לומר אם בניך יאמינו באחדותי ושאני ההתחלה לכל הג' עולמות הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך ולזה אמרו בניו ליעקב שמע ישראל אתה ישראל אבינו ה' אלהינו ה' אחד. ובזה הותר גם כן הספק הב' ובזה הותר גם כן הספק הו' מה זה שאמר עשר אעשרנו לך מה הברכה הזאת שהכוונה אפרסם שמך בעולם וגם בך יאמינו לעולם שהמעשר הוא רמז שיש אלוה בורא העולם עשירי מושל על כל המניעים. והתשובה לספק הג' למה אמר בלשון שלילה שאמר אין זה לפי שיש נורא מרשעים כמו ויירא יעקב מאד ויש נורא מקדושה כמו נורא תהלות ולפי שהניח אבנים סביב לראשו מיראת חיות רעות אמר כשהקיץ אין זה נורא מחיות אלא מקדושה. והיתר הד' אמר זה ג"פ כנגד ג' מקדשות מה נורא בית המקדש ראשון ששרתה בו שכינה אין זה בית המקדש שני שלא שרתה בו שכינה ולזה אמר בלשון שלילה אין זה כלומר אין בו שכינה וזה שער השמים בית ג' שתחזור השכינה לירושלים ולזה אמר שמים שיהיה מעשה שמים לא בנין אדם כראשונים. והתשובה לקושיית הספק הה' איך שם ספק בנבואתו ואמר אם יהיה אלהים עמדי בעבור שהשם יתברך אמר לא אעזבך עד אשר אם עשיתי ולא אמר עד אשר עשיתי לומר עד אשר אראה אם אעשה אשר דברתי לך אם ראוי לעשות אעשה ואם לא לא שאם יתלכלך בחטא לא יעשה מה שדיבר לו ולזה אמר אם יהיה אלהים עמדי והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ואם לא יהיה אלהים עמדי כגון שאתלכלך בחטא לא יהיה בית אלהים ולא אתן מעשר כי חס ושלום זבח רשעים תועבה שכמו שהש"י אמר אם גם כן יעקב השיב במלת אם: כ״ח:תשצ״ו א׳ וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך בב"ר כותי א' שאל את ר' מאיר אמר לו אי אתם אומרים יעקב אמתי דכתיב תתן אמת ליעקב אמר לו הין אמר ליה ולא כך אמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך אמר הין א"ל הפריש שבטו של לוי אחד מי' למה לא הפריש אחד מי' לשני שבטים אחרים א"ל וכי י"ב הם והלא י"ד הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי א"ל כ"ש שאוסיפת אוסיפת מיא אוסיף קמח א"ל אי אתה מודה שהם ד' אמהות אמר ליה הן א"ל צא מהן ד' בכורות לד' אמהות הבכור קדש ואין קדש מוציא קדש א"ל אשריך ואשרי אומתך שאת שרוי בתוכה:

צרור המור על בראשית פרק-כז

צרור המור: כ״ח:תרי״ט א׳ וישלח יצחק את יעקב. מיד לפי שכבר היה גדול וראוי לישא אשה. וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו. כבר כתב המפרש הגדול איני יודע מה מלמדנו. והנראה אצלי כי אם הכתוב היה אומר אם עשו ויעקב לא היה חדוש. אבל עכשיו שאמר אם יעקב ועשו הוא מלמדנו חדוש גדול. כי דבר ידוע כי חברת הרעים מזקת אפילו לטובים. כמו שפירשתי למעלה בפסוק מלאך רשע יפול ברע וציר אמונים מרפא. כי אפילו מלאך ה' ישוב רשע אם יתחבר לרשע. וזהו יפול ברע כמו אל הכשדים אתה נופל. אבל ציר אמונים שהוא משה רבינו עליו השלום דכתיב ביה בכל ביתי נאמן הוא. נתן רפואה לזה שאמר לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי. ולכן אמר אל תתחר במרעים. לא אמר ברעים אלא במרעים לאחרים. וזהו ישובו המה אליך לרשעתם. ואתה לא תשוב אליהם. ואם כן אחר שאמר שרבקה היתה בת בתואל אדם רע מפדן ארם אנשי רשע אחות לבן רשע גמור. וכן אמר בכאן וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה מקום רשעים ואחי רבקה רשע גמור. ראוי היה אע"פ שרבקה שלא למדה ממעשיהם. שלמעט תדבק נפשה בעשו בנה שהיה דומה לאחיו ולמשפחתו. לזה אמר בכאן שאף על פי שהיתה אחות לבן הארמי. היתה אם יעקב ועשו. בראשונה אם יעקב ולו היתה מחבב לפי שהיה צדיק כמותה. ואח"כ היתה באחרונה אם עשו: ב׳ ואולי רמז גם כן בפרשה שאף על פי שנראה שקראה לעשו בנה הגדול וליעקב בנה הקטן. עם כל זה בדעתה וברצונה היתה אם יעקב ועשו כאלו יעקב היה בנה הגדול. וזה להורות על חסידותה וישרותה וחכמתה. שראתה עינה מה שלא ראה יצחק שהיה אוהב לעשו הרשע שונא השם. והיה מטעה אותו בדבריו ובמעשרות המלח. אבל רבקה אוהבת את יעקב ולעולם היא רחמנית על בניה ונתנה עצה ליעקב להשמר מעשו הרשע. ולבניו לדורותם להשמר מעצת נחש הקדמוני ביום הדין וביום הקדוש שהוא יוה"כ בשעיר עזאזל הרמוז בזאת הפרשה. וזהו שאמרו במדרש הנעלם ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות. זה שאמר כי הנה החשך יכסה ארץ. כי זהו ביום הדין הגדול הוא יום ראש השנה שמדת הדין מתפשטת בעולם מכח פחד יצחק. ויקרא את עשו בנו הגדול הוא שטן הוא נחש ההולך לשוט בארץ. כי אז ניתן רשות לבעל הדין לחלוק הוא וכל כתותיו. וזהו שא נא כליך תליך וקשתך. הם ילדי נכרים מדת הדין וכלי זעמו לחבל כל הארץ. וצא השדה לצוד בני אדם ולידע מעשיהם. ורבקה הרחמנית רמוזה בכנסת ישראל אמרה אל יעקב בנה. השמרי בנפשך ובתפלתך באלו הימים והכיני צידה לדרך לאותו יום הקדוש. וקח לי שני גדיי עזים הם שני השעירים הנזכרים בפרשת אחרי מות דכתיב ונתן אהרן על שני השעירים גורלות לכפר עונותיהם של ישראל. וזהו טובים לטובתן של ישראל. ויעש אותם מטעמים מתפלות וברכות. וזהו הקול קול יעקב שמדבר בלשון רכה ותחנונים בתפלתו ובזה נבהל בשתי הקולות קול השופר וקול התפלה. וזהו הקול קול יעקב כי השופר בהיל ולא בהיל. ובקול השופר מדת הדין נרתע כאומרו עלה אלהים בתרועה. ואז נאחז יצחק באמצע אברהם ויעקב. וזהו תקיעה כנגד אברהם. תרועה כנגד יצחק. תקיעה כנגד יעקב. בענין שלא יצא יצחק להזיק העולם במדת דינו. וכן בקול התפלה הוא נרתע ונאחז בתוך הרחמים ואינו יכול לצאת להזיק בזה הדרך. ובכן יתקדש שמך כנגד אברהם. ובכן תן פחדך כנגד פחד יצחק. ובכן תן כבוד לעמך כנגד יעקב. וכשהם מכוונים באלו השני קולות נוצחים. ואם לאו הידים ידי עשו באף וחמה להשחית. וכשהם טובים השם יתברך מתאוה לתפלתם ואוכל מהם. וזהו ויגש לו ויאכל בכמה תפלות שזאת היא הגשה לתפלה. ויבא לו יין וישת יינה של תורה. ואז וירח את ריח בגדיו שיש להם כסות נקיה ביום הכיפורים. ובזה זוכים לריח גן עדן שהוא ריח שדה אשר ברכו ה' ונותן להם ברכות מטל השמים ומשמני הארץ ונחתמים לחיים. וכל זה בסבת שעיר עזאזל שבו נהפך מדת הדין לרחמים והקטיגור נעשה סניגור. ואומר גם ברוך יהיה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ראה סמאל שאין בהם חטא ואמר וכו' וכן בר"ה שהוא יום דין אין לו כח בקול קול יעקב באותם שני קולות של שופר ושל תפלה. וכל זה לפי שהשם ממרק עונותיהם של ישראל בכל השנה בחלאים וביסורים ובאבדת ממון בענין שאין לו כח להשטין. וזהו ואוכל מכל. וכשראה שלא נעשתה עצתו ויצעק צעקה גדולה ומרה וגזם לישראל ביוה"כ. וזהו וישטום עשו את יעקב וכשמוליכין שעיר עזאזל לארץ גזירה ביוה"כ נהפך לאויב. וכן כשרואה אותם מחוברים בבתי כנסיות בתפלות טף ונשים. וזהו וישא עיניו וירא את הנשים ואת הילדים עד שאומר אציגה נא עמך נהפך לאוהב. כמו שתמצאהו רמוז באותה פרשה ואז וילך עשו לדרכו שעירה הוא שעיר עזאזל. ויעקב נסע סוכתה לעשות מצות סוכה בשמחה. וכל זה בסבת עצת רבקה הצדקת הרחמנית כנשר על בניה ונתנה עצה ליעקב מאלו השני שעירים. ודבקה נפשה ביעקב בנה הקטן ושנאה לעשו בנה הגדול. ולפי זאת הפרשה סובבת לתת עצה ליעקב מהשעירים לקבל הברכות. ואחר כך שלח אותו לפדן ארם להציל עצמו ממשטמת עשו. כתב בכאן אם יעקב ועשו. אחר כך אמר וירא עשו כי בירך יצחק את יעקב. לחתום הפרשה ברשעתו ובהטעתו שהיה מטעה לאביו בדברים שקרים. כי לפי שראה שהיו רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו. הלך ליקח את מחלת בת ישמעאל על נשיו. כלומר אחר שהיו לו ששים נשים ושמונים פילגשים מהכנעני והחתי והחוי והאמורי. חשב שהטעה לאביו במחלת בת ישמעאל. לפי שהיה בן אברהם אבינו עליו השלום: כ״ח:תרכ״ד א׳ ויצא יעקב. לפי שפחד יעקב מעשו הפסיק הענין וכתב וירא עשו וגו'. להורות לנו שכשראה יעקב שהלך עשו ליקח את מחלת בת ישמעאל והיה עסוק בשמחתו ובנישואיו. יצא יעקב לדרכו בלי פחד. ולכן חזר לומר ויצא יעקב אחר שכתב למעלה וילך פדנה ארם והרמז בזה כי לפי שגיזם עשו ליעקב על הבכורה. כדכתיב וישטום עשו את יעקב. נטמן יעקב במקום שמור מיראת עשו. ויצא קול בעיר שיעקב הלך לדרכו. וזהו וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם. ואולי עשו רדף אחריו ולא מצאו ולכן נתירא ממנו בחשבו שהלך לפדן ארם. ויעקב אחר שעמד שם זמן מה הלך לדרכו. וזהו ויצא יעקב. וזה הדבר תמצא נהוג בענייני בני אדם שהם יראים מאויביהם. ותמצאהו מפורש בעצת רחב הזונה בענין המרגלים ששלח יהושע. ויותר מפורש בדברי רז"ל באומרם שנטמן יעקב בבית שם ועבר י"ד שנה. ואולי זאת היתה כוונתם. ולכן חזר לומר ויצא יעקב מבאר שבע. ואמר וילך חרנה לרמוז שכוונתו היה להשלים מאמר אביו ואמו ותחלת המחשבה סוף המעשה. ואמר ויפגע במקום. להורות לנו מעלת יעקב על האבות. כי אפילו אברהם שהיה ראש היחס לא השיג מעלת זה המקום הקדוש. ולכן אמר בו וירא את המקום מרחוק שהוא כמו מרחוק ה' נראה לי. וביצחק נאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב. אבל ביעקב אמר ויפגע במקום. כי מיד בצאתו מבאר שבע פגע במקום הקדוש הזה והשיג מעלתו. ולכן רצה לנהוג בו כבוד וללון שם לפי שראה שם האור האלהי אשר עתיד לשכון בבית מקדשו. וזהו כי בא השמש. ר"ל בא האור האלהי כאומרו כי שמש ומגן ה' אלהים. ולפי שיעקב הכיר מעלת זה המקום שהוא מקום מקדשנו. חבבו ולקח מאבני המקום לחבבם ולנשקם. כאומרו כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו. וארז"ל רבי פלו' כד הוי חזי עפרא דארעא דישראל הוה מחבבה ומנשקה לקיים ואת עפרה יחוננו. וכן יעקב לכבוד זה המקום. לקח מאבניו ושם אותם תחת מראשותיו. ולא די שפגע במקום הזה והשיג מעלתו בלי ערעור ואיחור. אלא שנח שם ושכב במקום ההוא. כאומרו זאת מנוחתי עדי עד. וזהו וישכב במקום ההוא. והטעם שיעקב פגע בזה המקום ולא שאר האבות. לפי שידוע שאין המטמון נראה אלא לבעליו. ולכן בכל התורה תמצא בית יעקב כאומרו אל בית אלהי יעקב. ולא אמר בית אברהם או בית יצחק אלא בית יעקב. ולפי שיעקב היה בעל הבית פגע במקום הזה. ואמר להלן אין זה כי אם בית אלהים. וזה שאמרו חכמים ז"ל אברהם קראו הר. יצחק קראו שדה. יעקב קראו בית וכו'. לפי שהוא היה בעל הבית. ולכן נגלה אליו קדושתו ומעלתו. ורמז שאברהם קראו הר וכו'. להורות לנו כי שלשה בתי מקדש יהיו לישראל כנגד שלשה אבות. והשנים עתידים ליחרב. והשלישי לא יהיה חרב. אלא יהיה קיים לעולם. כנגד בית הראשון שעתיד ליחרב אמר. אברהם קראו הר שנאמר בהר ה' יראה. וזהו הר חרב ושומם. כאומרם ז"ל במדרש תלים קולי אל ה' אקרא כשבית המקדש קיים. ומנין שכשהוא חרב שעונה אותנו שנאמר ויענני מהר קדשו סלה. וכנגד הבית השני שעתיד ליחרב אמר. יצחק קראו שדה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה שהוא לשון בור. ולכן אמר הנביא ציון שדה תחרש. וכנגד הבית השלישי שאינה חרבה לעולם אמר. יעקב קראו בית שנאמר יהיה בית אלהים. שפירושו יהיה מכח ההכרח בית אלהים לעולם. שזהו כנגד הבית הג' אשר עליה אמר גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון. וכתיב ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. כאומרו בית אלהים. ועל זה אמר מקדש ה' כוננו ידיך. אבל שני הבתים הראשונים היו בידי אדם. ולכן לא היה להם קיום. וזה שאמר שוא עמלו בוניו בו. ולכן אמרו יעקב קראו בית קיימת לעולם לא כראשונים שקראום הר ושדה. ולכן תמצא שאמר מיד אין זה כי אם בית אלהים. אין זה כראשונות שנקראו הר ושדה אלא בית אלהים סלה. ועל זה אמר הנביא הנה ימים באים נאם ה' ונבנתה העיר לה' וגו'. וחתם המאמר לא ינתש ולא יהרס עוד לעולם. ולכן אמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים. שזהו הר ה' שאמר אברהם. ונשא מגבעות כנגד יצחק שקראו שדה. אבל זה יהיה בית ה' שהוא בית יעקב. כאומרו במקום אחר לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב שהיא קיימת: ב׳ ולכן תמצא שיעקב אבינו רמז אלו שלשה בתים בפסוק ויפגע במקום שתמצא בפסוק זה שלשה פעמים מוזכר מקום. ויפגע במקום. ויקח מאבני המקום. וישכב במקום ההוא. כנגד הבית הראשונה אמר ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש. שפגע במקום המקדש ולן שם. לרמוז שאע"פ ששהה זמן רב היתה כמו פגיעה ומקרה. כי מיד חשך השמש וקדר בחרבנה. וזהו כי בא השמש כאומרו אוי לנו כי פנה היום וגו'. וכנגד הבית השני אמר ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. שרמז שראה עת להשליך אבנים בחרבנו ועת כנוס אבנים בבנינו. ושם אלו האבנים מראשותיו. לרמוז כי זה היה בבנין בית שני שהיו בונים אותו בפחד ואימה. עד שהיו חצים מחזיקים ברמחים וחצים מחזיקים במלאכה. ולא היו ישנים שנת קבע אלא כמי שיש לו אבנים תחת מראשותיו ואינו יכול לנוח ולישן. וזהו ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. וכנגד הבית השלישי אמר וישכב במקום ההוא. לרמוז כי שם ינוחו יגיעי כח וינוחו על משכבותם. וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד כמו בבתים הראשונים. ולכן אמר בכאן וישכב שהוא לשון מנוחה כאומרו הנך שוכב עם אבותיך שדרשוהו לשון מנוחה. ואמרו אין הנך אלא לשון מנוחה כמה דאת אמר והנחה למדינות עשה. לפי שזה כנגד הבית השלישי שהוא בית אלהי יעקב. ושם יתגלו כל הטובות הצפונות לישראל. וכל הנבואות העתידות בין ייעודי הנפש בין ייעודי הגוף. ותרבה התורה ולומדיה. כאומרו וכל בניך למודי ה'. ואמר קודם הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים אני ולא אחר. וזה רמוז במלת וישכב. י"ש כנגד להנחיל אוהבי יש. כ"ב כנגד אותיות התורה כדכתיב נגילה ונשמחה בך בתורתך. וכן לקח מאבני המקום לרמוז לאבני המזבח שעתיד להעשות שם. וכן רמז ע"ד רמז שראוי לכל אדם כשיפגע באנשים קשים כאבנים שידבר אליהם רכות וישימם לו לראש. וזהו ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. כמו שעשה הוא לעשו הרשע שקראו אדון כמה פעמים. או שאמר ויקח מאבני המקום להורות שהם אבנים שלימות אבנים קדושות שנים עשר למספר בני ישראל. והרמז בזה שכוונתו להשלים מאמר אביו שאמר לו וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך. בענין שיהיו בניך זרע ברוכי ה'. ומכאן זכו בניו שכתב בהם והאבנים תהיין על שמות בני ישראל. ולפי שהיה מפחד מעשו פן יבא והכהו. וכן היה תמה ומצטער איך רשע מכתיר את הצדיק אחר שידע שעשו אחיו היה רוצח ונואף גזלן ולא נאמן. והיה רואה הצלחתו והיה מתרעם לפני השם וחושב בכל זה. ולכן בא החלום ברוב ענין ויחלום והנה סולם. וכל דברי החלום היו לישב בדעתו תשובה על תלונתו כמו שנפרש בעז"ה. וזהו שכתב הקדוש רשב"י וילן שם הוא כמו וילן העם. ומה היתה תלונתו כי בא השמש לחלקו של עשו. ולקח זה העולם ונטה אחר תאוותיו והיה מאריך ימים בשלוה וכל עמו בתיהם שלום מפחד ולא שבט אלוה עליהם. ויעקב מנעוריו גדלוהו כאב לא שלו ולא שקט. וכל עמו ובניו בצער ובדאגה. ועם כל זה באתהו התשובה בחלומו. ובראיית הסולם הראה לדברים הרבה. ובפרט לרמוז כי כמו שבסולם מעלות מעלות כן יש גבוה מעל גבוה שומר. והדברים עתיקים ועמוקים עמוק עמוק מי ימצאנו. ואין להפליא איכה ואיככה הוא לבדו ידע פשר דבר. כל שכן כי יעקב הוא נער ומתחיל בהשגות האלהיות. ואם ישיג דבר מה לא יהיה אלא במעלה התחתונה של הסולם. ועדיין נשארו בה מעלות הרבה מן הארץ עד לשמים. ומי יגיע עד תכונתם. וכן רמזו לו בסולם כי העולמות קשורים אלו באלו וכל הדברים קשורים אלו באלו. תחתונים בעליונים ועליונים בתחתונים. כמו שהסולם מוצב בארץ וראשו מגיע השמימה. ולכן הצדיקים יכולים לקשר מחשבותם בתפלתם בדברים עליונים. ולהוריד השפע והשכינה מהעליונים לתחתונים. כמו שקרה ליעקב שקשר מחשבתו למעלה בחשבו בצוואת אביו ואמו. וכן היה מחשב ומצטער בדעתו מפחד אחיו. עד שבעבור זה השיג בחלומו בכח נבואי בשורת הבנים ושמירה והצלה מעשו ומלבן. כאומרו והיה זרעך כעפר הארץ ואמרו ושמרתיך בכל אשר תלך. וכל זה מצד קישורו ודיבוקו בשם ובדברים עליונים: ג׳ ולזה תמצא שרמז הנביא באומרו שמעו את הדבר הזה אשר דבר ה' עליכם בית ישראל על כל המשפחה אשר העליתי מארץ מצרים לאמר. שהיה הנביא רוצה לומר לישראל איך הם קשורים ודבקים בה'. עד שבסבת הטובים שבהם מתיחדים הדברים ומתקשרים אלו באלו. ולזה חזר לומר על כל המשפחה אשר העליתי. לרמוז שאע"פ שהדבר ראוי לכל בית ישראל. יותר ראוי לטובים ולדבקים שהם המשפחה אשר העליתי מארץ מצרים אשר הם זרע קדש בלי עירוב. ואמר רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה וגו'. לרמוז כי השם רוצה לדבקם אליו כאשר ידבק האזור אל מתני האיש. ולכן פוקד עליהם את כל עונותיהם. בענין שיהיו נקיים וטהורים ראויים לדיבוק האלהי ולקשור הדברים אלו באלו. כאומרו והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. ואמרו רז"ל הוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה וכו'. בענין שנשמת שדי תבינם לקשר עליונים בתחתונים. ולכן רצה השם לצרפם וללבנם ולטהרם מעונותיהם. בענין שיהו דומים לו יתברך כאומרו ולדבקה בו. ולכן סמך מיד הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו. לרמוז על הקישור הנזכר. ושם משלים לזה ואמר הילכו שנים יחדיו. כי אי אפשר שיהיו שני בני אדם אהובים אם לא יהיה דבר מה ביניהם לקשרם וזהו בלתי אם נועדו. וכן השם יתברך ידע את ישראל וחבבם מכל משפחות האדמה. נראה שקישור ודיבוק מה יש ביניהם שמקשרם ומיחדם. ושם משל אחר ואמר הישאג אריה ביער וטרף אין לו. שנראה שיש דמיון וקשור מה בין שאגת אריה וקול הכפיר הטריפה. כי האריה והכפיר כששואגים בקולם נשמעת קולם למרחוק ומפחדתם עומדת הטריפה במקומה עד שטורפים אותה. וכן התפול צפור על פח הארץ ומוקש אין לה וגו'. נראה שיש דמיון וקישור מה בין הצפור ובין הפח אחר שלא יעלה פח מן האדמה בלתי אם לכד. וכן אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. שנראה שיש קישור ודמיון בין השופר ובין העם. וזה מצד קול השופר שמחברם והעם מקבלים פחד וחרדה מקול השופרות וכו'. ואם כן מכאן תוכל להוציא כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. וזה מצד הקישור וההדמות שיש בין השם יתברך ובין חסידיו. ואחר שזה דבר ברור ובחון בדברים של מטה שיש דבר מה שמקשרם. כל שכן בדברים של מעלה. וזה שאמר אריה שאג מי לא יירא ה' אלהים וכו'. כלומר אחר שהאריה בשאגתו ובקולו לוכד הטריפה ממוראו ומפחדו. אם ה' אלהים דבר בקדשו ובקולו מי לא ינבא. נראה מכל זה שהדברים מקושרים עליונים בתחתונים ותחתונים בעליונים. בענין שכל העולמות קשורים אלו באלו. ולכן ראה יעקב בחלומו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. להורות שהעולם התחתון קשור בעולם העליון. וכל זה מצד דיבוק החסידים בשם יתברך בתפלתם ובמחשבתם. כמו שקרה ליעקב כי מצד מחשבתו ותפלתו בא לו החלום ברוב ענין לתקן תלונתו ולהצילו מרעתו. ולפי שהוא היה מצטער על עצמו ועל זרעו כי מה שאירע לאבות סימן לבנים בראות אותם רחוקים ורמוסים כעפר הארץ. ראה סולם מוצב ארצה שזה רמז על בניו שיש בהם מעלות מעלות כמו בסולם. והם רמוסים בגלות ושביה ארצה מצרים. וזהו סולם מוצב ארצה. אבל ראה כי בסוף יעלו משפלותם ויגיע לשמים שיאם. וזהו וראשו מגיע השמימה כאומרו ובני ישראל יוצאים ביד רמה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אלו משה ואהרן שנקראו מלאכי אלהים שבאמצעותם יצאו. וזהו עולים ויורדים ר"ל הולכים ושבים כאומרו ויצא משה ואהרן אל פרעה: ד׳ וכן רמז באומרו והנה סולם מוצב ארצה. על מעלת המקום הנזכר שהוא מקודש ומכוון כנגד בית המקדש של מעלה כאומרו מקדש ה' כוננו ידיך. וזה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אלו הנביאים שנקראו מלאכי אלהים שעולים במחשבתם למעלה. ויורדים השפע והנבואה למטה. וכן רמז לכהני עליון שנקראו מלאכי אלהים. כאומרו כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' כי מלאך ה' צבאות הוא. והם עולים ויורדים ברום המעלות. כאומרם עלה לכבש ופנה לסובב ובא לו וכו'. ואולי זה רמז על המזבח. וזהו מוצב ארצה כנגד מזבח אדמה תעשה לי. וראשו מגיע השמימה. זהו בכל המקום אשר אזכיר את שמי וכו'. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אלו הכהנים שעולים במעלות להיטיב המנורה. כמוזכר בסדר התמיד ושני מעלות היו שם שבהם עולה להדליק את הנרות. וכן רמז באומרו והנה סולם מוצב ארצה על מעמד הר סיני. וזהו סולם עולה בגימטריא כמו סיני. מוצב ארצה כאומרו ויתיצבו בתחתית ההר. וראשו מגיע השמימה כאומרו כי מן השמים דברתי עמכם. וכתיב מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אלו משה ואהרן שנקראו מלאכי אלהים שנאמר בהם ומשה עלה אל האלהים. וכתיב ועלית אתה ואהרן עמך. וכן רמז מלאכי אלהים מלאכים ממש. כי במעמד הר סיני ירדו כמה רבבות של מלאכים עם השכינה. כאומרו מלאכי צבאות ידודון ידודון ונות בית תחלק שלל. וכתיב רכב אלהים רבותים אלפי שנאן וכו'. וכתיב ה' מסיני בא ואתא מרבבות קדש. וכמו שבסולם מעלות יש. כן היו בישראל בהר סיני מעלות. משה מחיצה לעצמו. אהרן מחיצה לעצמו. והזקנים מחיצה לעצמן. והעם כל עיקר אל יהרסו לעלות בסולם. שהוא כמו סיני. וכן רמז והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. יש להם עלייה לישראל או ירידה. כאומרו התרפית ביום צרה צר כחך. ודרשו רבותינו ז"ל התרפית מן התורה ביום צרה סר כחך. וכן אמרו ותשלך אמת ארצה. מה כתיב בתריה ועשתה והצליחה. מיד המלכות גוזרת על ישראל והצליחה. וכן כתיב על מה אבדה הארץ. ויאמר ה' על עוזבם את תורתי. וזהו עולים ויורדים בו. כי בסבת התורה שהיא הסולם לעלות למעלה באים כל הטובות והרעות. ולכן אמרו אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. ואמרו ששאל הגמון אחד לרבי אליעזר כתוב בתורתכם אם שמוע תשמעו ונתתי מטר ארצכם בעתו. ואם לאו ועצר את השמים. וא"כ ראוי היה שיתאספו עליכם כל האומות להרוג אתכם. אחר שאתם סבת כל הרעות והטובות. והשיב לו אתם הגורמים בסבת הגזרות. א"ל אותו הגמון עון גורם. אחר שהלך לו אותו הגמון אמר הרב יפה אמר אותו הגמון כדכתיב וחטאתיכם מנעו הטוב מכם. וזהו סולם מוצב ארצה. זאת התורה שניתנה לקדושים אשר בארץ. וראשו מגיע השמימה כדכתיב כי מן השמים דברתי עמכם. וכתיב השמים מספרים כבוד אל שהיא התורה כדכתיב ונגד זקניו כבוד. וזהו אמת מארץ תצמח שהיא תורת אמת. וזהו כנגד סולם מוצב ארצה. וראשו מגיע השמימה כנגד וצדק משמים נשקף. וזהו האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. כנגד סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. לקבל התורה. וזהו יערף כמטר לקחי וגומר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. עליונים ותחתונים שמים וארץ וכל צבאם. וזהו והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. עולים ומשבחים ויורדים ומשבחים: ה׳ וכן רמז סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. על ענין מעשה בראשית כדכתיב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. כי בחלום הזה לימדוהו עומק מעשה בראשית. לפי שהוא התחלה וסולם והכנה למעלת הנבואה. כמו מעשה מרכבה. כאומרם ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד. והנה מלאכי אלהים כנגד ויאמר אלהים יהי אור. שזה רמז על אצילות המלאכים שנקראו אור. על שהם מאירים מאורו יתברך כדכתיב משרתיו אש לוהט. ולפי שבמלאכים מעלות מעלות יש. כמו בסולם גבוה מעל גבוה שומר. לכן אמר והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. ואחר שהשיג בעומק מעשה בראשית והויית האור והמלאכים. באיזה אופן עולים ויורדים. מיד נשאר מוכן למראה הנבואה. וזה שאמר מיד והנה ה' וכו'. וכן רמז והנה סולם מוצב ארצה על איש הצדיק. וראשו מגיע השמימה על הנשמה שהיא סולם ומדרגה לעלות למעלה. ורמז בזה שאף על פי שהאדם מוצב ארצה מאדמה. בסבת הנשמה עולה למעלה עד השמים. וזהו וראשו מגיע השמימה להיות קיים לעולם. כאומרו ויהיה אדם לנפש חיה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אלו בני אדם שזוכים מצד הנשמה להיות מלאכי אלהים. כאומרם בפירקי ר' אליעזר יש לך עם כמלאכי השרת וכו'. ואמרו ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו. כגון יוסף הצדיק ופלטי בן ליש ור' צדוק וחביריו שכבשו יצרם כמה פעמים. והם זוכים לעלות ולראות את פני האדון. וזהו עולים ומסתכלים בדיוקנו. ויורדים בשליחותו כאליהו ושאר צדיקים ז"ל. ולפי זה יהיה סולם מוצב ארצה על הגוף. וראשו מגיע השמימה על הנשמה. וע"ד רז"ל יקרא אל השמים מעל זו הנשמה. ואל הארץ לדין עמו זה הגוף. וע"ד זה פירשתי האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי על הגוף והנשמה. ומשה היה מדבר עם ישראל ועם הנשמות העתידות לירד לזה העולם. כאומרו בפרשת אתם נצבים ואת אשר איננו פה עמנו היום: ו׳ וכן רמז והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. על סוד הייחוד שהוא קישור העולמות כולם וכל הדברים עליונים ותחתונים אלו באלו. ובזה הפסוק סוד שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ויש לך לדעת כי יעקב זכה למעלה עליונה משאר האבות וזכה שיהיו מיחדים את השם על שמו. כאומרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. לפי שלו ראוי הייחוד והקישור. אחר שהוא קשר וייחד כל הדברים עליונים ותחתונים במראה הסולם במה שראה סולם מגיע השמימה. וכמו שפירשתי למעלה. ולכן הייחוד האמתי כמו שפירשתי בספר צרור הכסף הוא במלת אחד. שצריך ליחד את השם באותיותיו כולם במלת אחד. בענין שיהיה הכל קשור כשלהבת קשורה בגחלת ולא יהיה פירוד ביניהם. וסוד הכל ליחד ולקשר כנסת ישראל שהיא השכינה שנקראת ארץ החיים. עם האדון ה' אלהים הצבאות. בענין שלא יהיה פירוד ביניהם. וזה שאמר בכאן סולם מוצב ארצה. שזהו סוד השכינה שהיא האשה הנצבת עמך בזה שהיא ארץ החיים. והיא הולכת עמנו בגלותינו ודלותינו. כאומרו לא מאסתים ולא געלתים לכלותם. והיא סולם לעלות למעלה ולהעלותנו מהגלות. כאומרו ושב ה' אלהיך את שבותך. וזהו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. שצריך ליחד השכינה עם השם הגדול שהוא אלהי השמים ואלהי הארץ. שזה צריך המיחד לידע ולקשר וליחד הספירות כלם הנזכרות בפסוק לך ה' הגדולה בשם ה' אחד. וזהו וראשו מגיע השמימה. כאומרו כי כל בשמים ובארץ. ולכן אמרו ז"ל צריך ליחדו מעלה ומטה ובד' רוחות העולם. וזה כנגד סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. זה רמז על סוד הייחוד שמיחדים הצדיקים את השם ועולים במחשבתם למעלה עד הכתר במעלות הסולם. ויורדים במחשבתם ממדרגה למדרגה וממעלה למעלה במדרגות הסולם עד כנסת ישראל. שהיא המלכות שהיא דלי"ת של אחד. שזהו סוד הייחוד ממטה למעלה וממעלה למטה. וזהו עולים ויורדים. ולכן תמצא בשיר השירים שלפעמים התחיל סוד הייחוד ממטה למעלה. כאומרו מה יפו פעמייך בנעלים ולפעמים מתחיל ממעלה למטה מהראש וגומר ברגלים וכל זה בדלי"ת של אחד. ולכן אמרו שצריך להאריך בדלי"ת של אחד כדי להמליכו מעלה ומטה בשמים ובארץ בארבע רוחות העולם. שהם שש קצוות שבהם כלולות כל י' ספירות. ולכן אמרו בספר יצירה עס"ב נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן לקשר אותן כשלהבת קשורה בגחלת. בענין שלא יהיה ביניהם פירוד כאומרו ונרגן מפריד אלוף. כי זהו קצץ בנטיעות וזהו סולם מוצב ארצה ותרגום אונקלוס והא סולימ' נעוץ בארעא. ולא אמר קאים בארעא אלא נעיץ. וזהו כעין מה שאמרו נעוץ סופן בתחלתן וכו'. וזהו מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. בעניין שיהיה הכל נקשר אחד ויהיה משכן אחד. ולכן תמצא כי כל ענייני המשכן הם לתכלית הייחוד. וזהו לחבר את האהל להיות אחד. וכן ענין הדלקת המנורה הולכת על סוד הייחוד כאומרו אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. וכן בסדר העשייה דכתיב וזה מעשה המנורה מקשה זהב וכו'. וענין זה של הייחוד העירני תרגום של אונקלוס ז"ל שתרגם נעיץ בארעא. סוף דבר איני רוצה להאריך יותר. אלא שרצה יעקב לקשר כל הדברים וכל העולמות אלו באלו כענין זה הסולם. ובשביל זה אנו עושים זה הייחוד על שמו. ואומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. כי לך ראוי לשמוע ולקבל ולהבין סוד היחוד זה. אחר שאתה ראית סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה לקשר העליונים בתחתונים והתחתונים בעליונים: ז׳ וממה שכתבנו תוכל להבין איך התורה בכללה כלולה במראה הסולם. בין מעשה בראשית בין מעשה מרכבה. וכן גלות מצרים ושאר הגליות ובנין בית המקדש ומעמד הר סיני. וענין הנפשות וסוד היחוד והדיבוק. וכל זה יורה מעלת יעקב על שאר האבות. עד שאמרו שצורת יעקב חקוקה בכסא הכבוד בלבנה. ועל זה תקנו ראה והתקין צורת הלבנה. וזהו סולם מוצב ארצה שהיה נברא מן האדמה וראשו מגיע השמימה. כי צורתו חקוקה בלבנה. והנה מלאכי אלהים כולם משתוקקים לראותו. לפי שהשם יתברך היה מתפאר בו שנאמר ישראל אשר בך אתפאר. ובו היו משבחים לשם ואומרים ברוך ה' אלהי ישראל. ולא היו יודעים מי הוא עד שאמרו ז"ל כשבא אדם הראשון אמרו מלאכי השרת זהו. ואמר להם בוראם זה גנב הוא לפי שעבר מאמר השם יתברך בענין פרי עץ הדעת. וכשבא נח אמרו זהו. אמר להם זה שכור הוא. כשבא אברהם אמרו זהו. אמר להם זה גר הוא כלומר שלא היה לו זכות אבות. וכשבא יצחק אמרו לו זהו. אמר להם זה אוהב שונאי. וכשבא יעקב אמרו לו זהו. אמר להם זה האיש אשר אתם מבקשים. ולכן אמר בכאן והנה מלאכי אלהים עולים ומסתכלים בדיוקנו וכל זה בא לו מצד דיבוק מחשבתו בשם יתברך. ולהורות על מעלת החלום הזה ושהוא עמוק עמוק מי ימצאנו ואין אדם ומלאך שיוכל להשיג אמתתו ולבא עד תכונתו ואין פותר אותו. הוצרך השם יתברך בעצמו לפתור אותו. וזהו והנה ה' נצב עליו לפתור חלומו. ולכן תמצא כי כל דברי השם יתברך עד ויקץ יעקב משנתו הם פתרון החלום אות באות תיבה בתיבה. ואמר ה' נצב עליו להורות על מעלת יעקב שהוא היה ישן על מטתו וה' נצב עליו ממתין ומצפה עד שישלים חלומו לפותרו. הראיתם אדם ישן והמלך עומד עליו ממתין מתי יקיץ. ובעוד שהוא ישן המלך בעצמו מפריש ממנו הזבובים והיתושים. וכביכול כתב בשם והנה ה' נצב עליו. ואמרו חז"ל לשומרו. כלומר מן המזיקים והפרעושים. ועל זה אמר המשורר שיר למעלות אשא עיני וכו'. כי אולי זה השיר אמרו יעקב או תקנוהו עליו. ולכן אמר למעלות על שני מעלות של הסולם שהם כנגד שלשים מעלות של המלכות. ולכן לא נכתב למ"ד בשאר השירים אלא בכאן. ואמר אשא עיני אל ההרים. לפי שהוא יושב בהר המוריה ועליו נאמר ירושלם הרים סביב לה. או שרמז אל ההרים על אברהם ויצחק שנקראו הרים והיה סומך על זכותם. ומצא שהעזר האמתי הוא מה' ולא מהם. כי ההרים ימושו כנגד אברהם שקראו הר ונחרב זה המקום. וכן יצחק שקראו שדה ונחרב. וזהו והגבעות תמוטנה. אבל יעקב קראו בית ותהיה קיימת בבנין בית שלישי. וזהו עזרי מעם ה'. כאומרו ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב. ואמר עושה שמים וארץ כנגד סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. אל יתן למוט רגלך זהו והנה מלאכי אלהים וכו'. ומה אמר לו ושמרתיך בכל אשר תלך בענין שלא יתמוטטו רגליך. כענין שנאמר וישא יעקב רגליו. וכמו שאמר על כפים ישאונך פן תגוף וכו'. אל ינום שומרך כלומר אף על פי שאתה ישנת כדכתיב וילן שם אל ינום שומרך כדכתיב והנה ה' נצב עליו. וזה דבר גדול כי לא ינום ולא יישן שומר ישראל. וישראל היה ישן והקדוש ב"ה שהוא שומר ישראל היה ממתין ומצפה לפתור לו חלומו. וזהו שומר כמו ואביו שמר את הדבר. ואם כשהוא היה ישן היה הקב"ה שומרו. כל שכן שישמרהו ויגן עליו כשיעור משנתו וישים יד ימינו להשתדל בעבודת השם יתברך. וזהו ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך. יומם השמש לא יככה בכאן רמז לו שאע"פ שילך לבית לבן וירעה את צאנו ויהיה לחורב ביום ולקרח בלילה שלא יהיה ניזוק. וזהו יומם השמש לא יככה וירח בלילה. וחזר לומר ה' ישמרך מכל רע. לרמוז שאע"פ שיעקב אמר הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה לא קיבל נזק בעצמו אלא ששזפתו השמש. ואע"פ שצורתו קבלה שינוי מחום השמש לא הגיע רע בגופו כלל. וזהו ה' ישמרך מכל רע. ואמר ישמור את נפשך לרמוז שאף על פי שקבל שינוי בגופו מצד השמש. נפשו שמורה וקיימת בלי שינוי כלל. וזהו ישמור את נפשך. ואמר ה' ישמור צאתך ובואך. לרמוז שהשם יתברך ישמרהו ביציאתו שיצא עתה מבית אביו כדכתיב ויצא יעקב מבאר שבע. וישמור גם כן ביאתו מבית לבן כדכתיב ויבא יעקב שלם: ח׳ וכן רמז באומרו והנה ה' נצב עליו על הסולם. וזה יורה על מעלת השם שהוא מקומו של עולם כאומרו הנה מקום אתי. אבל הוא אין לו מקום מוגבל כי מלא כל הארץ כבודו. ולכן לא אמר נצב בו אלא עליו. לרמוז כי רוח השם וכבודו מרחף על הסולם. וזה על דרך שאמר הנביא ראיתי את ה' יושב על כסאו. ולפי שנראה שהיה יושב על הכסא. אמר רם ונשא. כלומר לא תחשוב שיש לו מקום מוגבל ויושב על הכסא. כי אינו כן אלא הוא רם ונשא מהכסא ולא יושב בו. ולכן אמר בכאן והנה ה' נצב עליו. אבל במלאכים אמר עולים ויורדים בו ולא עליו. וכן רמז באומרו והנה השם נצב עליו להורות. כי הוא יתברך מקשר כל העולמות כולם והוא עומד למעלה מן הסולם לקשר כל חלקי הסולם וכל מעלותיו ומדרגותיו אלו באלו. וזה שאמר אני ה' המקשר כל הדברים כולם ואני אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. לומר שאע"פ שהוא אלוה בעליונים הוא אלוה בתחתונים ושכינתו דבקה באבות ובצדיקים ובחסידים. כמו שראה הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ואמר אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. והיה ראוי שיאמר אלהי אברהם ואלהי יצחק אביך. להורות על מעלת יעקב שהוא דבק בסוד החסד והרחמים ולא בפחד יצחק אביו. לפי שאברהם דבק במדת החסד ויצחק במדת הפחד והדין ויעקב הוא דבק בסוד הרחמים. ולכן לא אמר אלהי יצחק אביך אלא אלהי אברהם אביך. לדבקו במדת רחמים ולא במדת הדין. ולכן תמצא שאמר יעקב ללבן לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי. שאמר אבי על אברהם ולא על יצחק. לפי שהוא דבק בסוד הרחמים. ואמר ופחד יצחק היה לי להזכיר מדת הדין ללבן. כי כן נראה אל לבן במדת הדין כדכתיב ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה. ובשביל רצועת מדת פחד יצחק שהיא אלהים נתירא לבן. לפי שאמר לו השמר לך פן תדבר עם יעקב. ולכן אמר ויאמר יעקב לולי אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק. והזכיר אלהי אבי אברהם ראשונה. ומה שאמר ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק ולא אמר לאלהי אביו אברהם. לפי שהזבחים שחיטתן בצפון מצד הגבורה ומדת יצחק אש אוכלת אש. ולפי שיעקב היה דבק באברהם ולא ביצחק. אמר בכאן אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. ולא אמר אלהי יצחק אביך. אבל עשו היה דבק ונאחז במדת הדין ובפחד יצחק. ולכן אמר יצחק ולכה איפה מה אעשה בני. כי בני הוא מיותר. אלא שרמז לו שמצד היות בנו דומה לו במדת הדין. קרה מה שקרה לו שלא רצה השם יתברך לברך אותו. ואולי לזאת הסבה אמר בכאן אלהי אברהם אביך ולא אמר יצחק אביך. לרמוז לו שאברהם היה אביו ובזכותו קיבל הברכות. אבל יצחק נראה שלא היה אביו אבל היה אכזרי כנגדו. שאמר לעשו בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. וזהו אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. ומה אמר לו הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך להבטיחו בבנים. להשלים מאמר אביו שאמר לו וקח לך משם אשה מבנות לבן. ואחר שהוא יצא להשלים מאמר אביו השם יתברך ישלים כוונתו. וזהו פתרון כנגד וישכב במקום ההוא. לפי שהוא שכב ונח במקום ההוא כמי שיושב בביתו א"ל השם יתברך הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. כי שלך היא ואתה קנית אותה והחזקת בה בשכיבה. ולכן אמר הארץ אשר אתה שוכב עליה. והיה ראוי לומר הארץ הזאת לך אתננה. והיה זרעך כעפר הארץ הוא פתרון והנה סולם מוצב ארצה. לפי שיעקב היה מצטער על צרתו ועל צרת בניו. וכן היה מצטער על שלות עשו ובחלומו ראה סולם מוצב ארצה. בא הש"י לפתור לו חלומו להצילו מרעתו. ולכן אמר לו והיה זרעך כעפר הארץ. כלומר מה שראית סולם מוצב ארצה. הוא רמז שיהיה זרעך רמוס כעפר הארץ שהכל רומסים אותו. ורמז לו ג"כ שיהיו כעפר הארץ כי כמו שהעפר הכל רומסים אותו ואח"כ העפר רומס אותם. כשחוזרים לעפר ונקברים הם תחת הארץ והארץ רומסת אותם כאומרו הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר. כן יהיו זרעך שאף על פי שיהיו נרמסים כעפר. בסוף יתנערו מעפר וירמסו כל העולם. כאומרו התנערי מעפר מהיות רמוסה. קומי לרמוס כל העולם. ושבי במצב קיים ירושלים. וזהו שייסד הפייט הרב דון שם טוב זכרונו לברכה למה רומסין מעט אנשים הארץ במהלכם אנשים שהיא רומסת לעד לעולם הם דוממים. וזהו מה שאמרנו שיהיה זרעו כעפר הארץ רמוסים. אבל בסוף הם ירמסו כל העולם. וזה שאמר בדניאל וביומיהון די מלכיא אינון יקים אלה שמיא מלכו די לעלמין לא תתחבל ומלכותיה לעם אחרן לא תשתבק. תדק ותסיף כל אילין מלכוותא והיא תקום לעלמין כל קבל די חזיתי די מטורא איתגזירת אבן די לא בידין וגומר: ט׳ ואולי רמז והיה זרעך כעפר הארץ שיהיה זרעו מבחר היצורים כולם. כמו העפר שהוא מבחר כל הארצות כולם. כי העפר הוא כמו סלת נקייה לקוח מן האדמה. ומזה העפר נברא אדם הראשון כאומרו וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. כלומר עפר לקוח ממבחר האדמה. ולכן אמר ועפרות זהב לו. ולזה רמזו זכרונם לברכה הכל היה מן העפר ואפי' גלגל חמה. ולכן אמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו. כי זה רמז על היחידים הדבוקים בשם. שיקומו לעת התחייה. ויחיו מכח טל אורו של הקדוש ברוך הוא היורד על העפר מגלגל חמה. וזהו כי טל אורות טליך. וזהו כעפר הארץ מבחר היצורים. כאומרו והייתם לי סגולה. כמו הסגולה והמטמון שיוצאה מהעפר. וזהו ימצאהו בארץ מדבר. ועוד אדבר בזה בעזרת האל. וזהו סולם מוצב ארצה הם היחידים והשרידים אשר ה' קורא לעמוד בארץ. ונפשותם יורדות מן השמים. והן חלק אדם. וזהו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. לא עשה כן לכל גוי. ופרצת ימה וקדמה הוא פתרון וראשו מגיע השמים. לרמוז שאף על פי שיהיו רמוסים כעפר הארץ. לסוף יעלה שיאם לשמים ויפרו וירבו וישגו ישע בארבע רוחות העולם. וזה כטעם וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. וזהו וראשו מגיע השמימה. לרמוז שאף על פי שיהיו רמוסים ונעוצים בארץ כמו הסולם מוצב ארצה. שהיה עם כל זה ראשו מגיע השמימה. כן הם יעלו במעלות עד השמים. כמאמר דניאל וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתי הוה ועד עתיק יומין מטא. או שרמז והיה זרעך כעפר הארץ לרמוז שילחמו עם כל העולם וינצחו אותם שלא כמנהג העולם. וזהו כעפר הארץ המוזכר באברהם אבינו יתן בעפר חרבו וגומר. ובההיא עובדא דנחום איש גם זו המוזכר בתעניות וזה פלא גמור שיזרקו עפר על העיר וילכדוה. ולכן אמר בכאן ופרצת ימה וקדמה שיפרוץ ויהרוג בשונאיו שלא כמנהג העולם. והוא כמו ופורץ גדר. ולכן תמצא ביעקב שנאמר ויפרוץ האיש. ואמרו זכרונם לברכה שלא כמנהג העולם. וכמו שדרשו באיוב ומקנהו פרץ בארץ פרץ גדרו של עולם דרך הזאבים לטרוף הרחלים ומקנהו של איוב הורגות הזאבים. וזהו כנגד סולם ארצה. כלומר אף על פי שהוא מוצב ארצה שפלים מכל העמים. ראשו מגיע השמימה ונוצחים אותם שלא כמנהג העולם אלא מאת ה' מן השמים. והרמז בזה שאף על פי שיהיו כעפר הארץ מפוזרים בכל העולם בכל הגלות. יבא זמן שיתאספו מארבע רוחות העולם וזהו ופרצת ימה וקדמה. והרמז בזה שיהיו קיימים לעולם ולא יכלו. כמו שא"א שיכלו ארבע רוחות העולם. כאומרם בתעניות כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם. אילימא דבדרינהו בד' רוחי עלמא בד' רוחות מבעי ליה. מאי כד' רוחות העולם. כשם שא"א לעולם בלא רוחות כך א"א לעולם בלא ישראל. וזה שאמר ופרצת ימה וקדמה. וזה פתרון סולם מוצב ארצה ר"ל מוצב ארצה מצרים ובשאר הגליות. ועכ"ז וראשו מגיע השמימה. כי יצאו גאולים וה' בראשם. וזהו כנגד ופרצת ימה וקדמה וגו'. ונברכו בך כל משפחות האדמה. הוא פתרון והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. והרמז בזה שיהיה זרעו זרע ברך ה' עד שיעלו למדרגת מלאכי אלהים. כן נקראו הנביאים מלאכים שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים וגומר וכתיב וישלח מלאך ויוציאנו. ואמר בכהן כי שפתי כהן ישמרו דעת וגומר. ולכן אמר ונברכו בך כל משפחות האדמה. כי זאת היא ברכה עליונה שאין למעלה ממנה והכל מתקנאים בדבר זה. היות אדם מורכב מהאדמה עולה למעלת מלאך. וזהו והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו שהוא רמז לצדיקים כדכתיב ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו. ואמרו בקדושין כגון רבי צדוק וחביריו. ואולי רמז ונברכו בך כל משפחות האדמה. שהקב"ה אספם מארבע רוחות העולם אשר נפוצו ימה וקדמה וצפונה ונגבה ויבא זמן שכל העולם יחזרו למוטב. כאומרו כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'. וזה שאמר ונברכו בך ר"ל יהיו מורכבים וכלולים בך כל משפחות האדמה. ואם כן יהיה ונברכו כמו אחד המבריך ואחד המרכיב המוזכר בגמרא. וכן מצאתי בילמדנו שדרשוהו על אברהם בפרשת לך לך שאמר שם ונברכו בך. והוא כנגד והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו שאז יהיו כל העולם במדרגת מלאכים וקדושים. כאומרו והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו: כ״ח:תרכ״ט א׳ והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך. הוא פתרון והנה ה' נצב עליו. כי השם היה עומד עליו לשמרו ולהצילו מעשו ומלבן ולהושיבו אל האדמה הזאת. ואולי והנה אנכי עמך הוא פתרון גם כן ממה שאמר והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. כי אחר שחונה מלאך ה' סביב ליראיו ידוע הוא שהשם יתברך ישמור את יראיו וחסידיו לעולם נשמרו. וזהו והנה אנכי עמך ושמרתיך כנגד והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו כדכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. בין שתלך בארץ בין בחוצה לארץ. ולכן לא אמר כי מלאכים יצוה לך. אלא מלאכיו הידועים לו והדבקים בו. כדכתיב ילך מלאכי לפניך המיוחד לי והוא מטטרון ששמו כשם רבו שנאמר כי שמי בקרבו. ולכן יש לו יכולת לשמרך בכל דרכיך בארץ ובחוצה לארץ. מה שאין יכולים מלאכים אחרים לעשות. כאומרם זכרונם לברכה עולים ויורדים בו מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאין חוצה לארץ. ולכן אמר בכאן ושמרתיך בכל אשר תלך בין בארץ בין בחוצה לארץ. ולכן אמר יעקב כשפגעו בו מחנה אלהים מחנה אלהים זה. כלומר מחנה קיים ואינו כראשונים שהלכו להם אלא מחנה אלהים זה כאומרו זה אלי ואנוהו: ב׳ כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי וגו'. כלומר אחרי שראית סולם מוצב ארצה וקשור כל העולמות. והשם יתברך עומד עליהם ומקשרם בכח נשמות הצדיקים ודיבוקן בשם יתברך כאומרו ואתם הדבקים בה' אלהיכם. א"כ אי אפשר שהשם יתברך יעזוב את חסידיו כאומרו אותך לא אעשה כלה וגומר ועוד אפרש בזה בע"ה: כ״ח:תר״ל א׳ ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' וכו'. הרצון בזה לפי שידוע שדרך החולמים להיותם בהולים וטרודים אחר הפתרון. כמו שמצינו בשר המשקים ושר האופים והנם זועפים. וכן בפרעה ואין פותר אותם לפרעה. ובנבוכדנצר כתיב ותתפעם רוחו ושנתו נהיתה עליו. ובדניאל כתיב נהייתי ונחלתי ימים. וכשראה יעקב בעומק חלומו ולא נפעם רוחו לדעת החלום ולא הוצרך לפותרים. כי השם פתר חלומו והודיעהו מה די ליהוי בתר דנא. ולא היה בהול אחר הפתרון כדרך שאר החולמים. וגם בלילה שכב לבו במקום ההוא. וזהו ויקץ יעקב משנתו בלי פחד בהלה אלא מיושב בעצמו. אמר אכן יש ה' במקום הזה אחר שהוא עומד עלי לפתור חלומי כאומרו והנה ה' נצב עליו. ומה שאמר ואנכי לא ידעתי אינו מן התימא כי הוא לא היה נביא מפורסם כאליהו ואלישע שאמר וה' העלים ממני ולא הגיד לי. אבל הרצון בזה לפי שידוע שהאדם שמשיג איזו השגה הוא מצד שני דברים. או מצד הכנתו. או מצד הכנת המקום. כי לפעמים כשהאדם בלתי מוכן יסייעהו הכנת המקום. ולכן אמרו זכרונם לברכה אוירא דארעא דישראל מחכים. ולכן אמר אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים. לרמוז שהיה קהלת מקהיל החכמות כמו שאמר בו ויחכם מכל האדם. והסבה לזה שהיה מלך ישראל על עם חכם ונבון. וכן היה בירושלם מקום החכמה עומדת על טבור הארץ. וזה היה סיוע להכנתו. ולכן אמר יעקב אני רואה בעצמי שהייתי בלתי מוכן מטורח הדרך ועצב ודאג וירא מעשו אחי. וידוע שאין שכינה שורה אלא מתוך שמחה. ועם כל זה ראיתי מראות אלהים. וא"כ מי סבב זה וחקרתי ומצאתי שאין זה אלא מצד הכנת המקום הקדוש הזה. וזהו אכן יש ה' במקום הזה מצד המקום כי מצידי ידוע שלא הייתי מוכן. וזהו ואנכי לא ידעתי. כלומר מצדי לא ידעתי בי שום הכנה שבעבורה אזכה למראה הזה. ואחר שראה עצמו ערום בלי לבוש נתירא מצד היותו בלתי מוכן. וזהו ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה. אחר שאני בלתי מוכן והשגתי השגה גדולה. אני אומר כי מצד המקום הוא ולא מצדי. וזהו מה נורא המקום הזה: ב׳ ומה שאמר אין זה כי אם בית אלהים. והיה ראוי לומר זה בית אלהים. הרצון בזה כי אולי יעקב היה מסתפק בזה והיה חושב שזאת ההשגה השיג מצד הכנתו ולא מצד המקום. או מצד הכנתו והכנת המקום. והיה אומר או זה או זה או שניהם כאחד טובים. לזה גזר אומר ואמר אין זה מצד הכנתו אלא מצד הכנת המקום שהוא בית אלהים. וזהו אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים. וכאן נשפע ויורד השפע האלהי. או שיאמר אין זה כי אם בית אלהים כי כשיעקב הקיץ משנתו והשיג מראות אלהים היה אומר באי זה מקום אני יושב וחשב מחשבת אמת. ואמר בלוז אני יושב כמו שאמר ואולם לוז שם העיר לראשונה. ואחר כך חשב ואמר אין זה לוז כי לוז לא היה מקום מוכן להשגות הקדושות האלו. ואין אני עומד אלא בבית אלהים. אחר שהשגתי מראות אלהים. ולזה אמר אין זה לוז כמו שחשבתי. אלא בית אלהים שהוא מקום קדוש ונורא. וזהו מה נורא המקום הזה. ואחר שהוא נורא אין זה לוז כי אם בית אלהים. ולפי שראה שהוא בית אלהים ולא לוז. השכים בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו. כי היא אבן השתיה והכיר במעלתה שמצד המקום שהיה בו באה לו זאת ההכנה. וישם אותה מצבה שזה כנגד סולם מוצב ארצה. ויצוק שמן על ראשה כנגד וראשו מגיע השמימה. לרמוז שמצד זה המקום היה קישור לכל הדברים. ולהורות על מעלת המקום אמר ויקרא את שם המקום ההוא בית אל אף על פי שלוז היה שם העיר לראשונה. וזה היה שם בטעות כי שמו האמתי הוא בית אל. אחר שהוא מוכן לכל השגה קדושה. ולכן קרא שמו בית אל בנקיבת שם ובהכרזה. בענין שיהיה זה שמו לעולם: ג׳ או יאמר אין זה כי אם בית אלהים. כמו שפירשתי למעלה במאמר אברהם קראו הר שנאמר בהר ה' יראה. ויצחק קראו שדה שנאמר לשוח בשדה. וכשראה יעקב עצמו בזה המקום שנקרא הר ושדה. ואני רואה שהמקום הזה נורא מאד מי יכילנו. ואין ראוי להקרא הר שהוא מקום חרב. וזהו מה נורא המקום הזה. ואין ראוי שיקרא שמו הר. אלא בית אלהים וזהו אין זה הר כי אם בית אלהים קדוש. וכן חשב במסורת אביו שקראו שדה. ואמר אין זה ראוי שיקרא שדה אחר שהוא נורא מאד. וזהו מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים. כלומר אין זה ראוי להקרא שדה בור ולא שדה הארץ. כי אם בית אלהים קדוש. ולכן קרא שמו בית אל להורות על קדושתו. וזהו שאמרו יעקב קראו בית. וכבר כתבתי למעלה פי' המאמר הזה ורמזתי בו ענין נאות מאד בענין הג' בתים. השם יתברך יראינו מתורתו נפלאות ויראנו בבניינו אמן: כ״ח:תרל״ד א׳ וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי. הספק בכאן מבואר איך שם ספק בדברי השם. ורבו הפירושים. ורבותינו זכרונם לברכה תירצו ואמרו במקום אחר. כי אסור לנסות את השם חוץ מבמעשרות שכתב בפי' הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת. ונראה כי בזאת תירצו זה הספק ביעקב. וכן אמרו שאסור לנסות את השם שנא' לא תנסו את ה' אלהיכם. והנסיון כמו שעשו במסה שאמרו היש ה' בקרבנו אם אין כי הנסיון הוא אין. ולא כמו שאמר יעקב אם יהיה אלהים עמדי. ואם כן איך נסה יעקב את השם. לזה אמרו בכל אסור לנסות חוץ מבמעשרות שאמר בהם ובחנוני נא בזאת. והנסיון הוא אין ולא. וזהו אם לא אפתח לכם. והיה ראוי שיאמר ואני אפתח לכם. אבל אמר ובחנוני נא בזאת. והבחינה והנסיון הוא שתוכלו לומר אם לא כמו שאמר יעקב אם יהיה אלהים עמדי. וזהו אם לא ואז אני אפתח לכם. וזה ההיתר מאין מצאו הנביא מיעקב שאמר במעשרות אם יהיה אלהים עמדי וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. ולכן אתם עשו כמוהו והביאו את כל המעשר ובחנוני נא בזאת אם לא. אם תתן לי אתן מעשר ואם לא מהיכן אתן מעשר מן הגורן או מן היקב. ולכן תמצא שאמר יעקב ראש לנודרים שנאמר וידר יעקב נדר מהו לאמר. לאמר וללמד לכל בני עולם כשיהיו בצרה לא יאמרו מקרה הוא היה לנו. או שיקללו במלכם אגב צעריהו כמוזכר בתעניות ביאשיהו דכתיב ביה ויורו המורים והוה רחיש בשפותיה. וגחין עליה ירמיהו דילמא אגב צעריה אומר מילתא כלפי שמיא. שמע דהוה אמר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. ומה יש להם לעשות שיזכרו וישובו אל ה' ויאמר ה' הצדיק וידרו נדרים לשיצילם השם. אחר שהוא הגורם בעונותיהם. ולכן שמו ליעקב ראש לנודרים. אחר שתכליתו לא היה אלא ללמד בני יהודה לשוב אל ה'. וזהו לאמר לאחרים. וכן נראה שתירצו רז"ל באופן אחר כאומרם אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה. ואין דרך אלא ע"ז שנאמר הנשבעים באשמת שומרון ואמרו חי אלהיך דן וחי דרך באר שבע. ואין דרך אלא ניאוף שנאמר כן דרך אשה מנאפת. ואין דרך אלא לשון הרע שנאמר וישמע את דברי בני לבן. וכתיב שם וישם דרך שלשת ימים. ואין דרך אלא שפיכות דמים שנא' דרך ירצחו שכמה. והרצון בזה כי יעקב לא שם ספק בדברי השם יתברך. כי יודע היה שכולם אמת. אבל ביקש מהשם יתברך שיצילהו משפיכות דמים ומלשון הרע ומגילוי עריות. לפי שאלו דברים שהם ביד השם לתת סיוע והכנה לאדם להעבירו מראות הדברים הבלתי ראויים. כאומרו העבר עיני מראות שוא. וכן אמר דרך שקר הסר ממני וכן רבים. ואמר כי אם השם יסייעהו באלו הדברים. להוציא מרשת רגליו יהיה סבה שישלים השם דברו הטוב אשר דבר עליו ואז יוכל להשלים נדרו. ולפי שהשם ית' השלים דבר עבדו והוא איחר נדרו שאמר אם יהיה אלהים שנכשל באלו הדברים כולם. ע"ז הסירו את אלהי הנכר. שפיכות דמים וגילוי עריות משכם. ובמדרש הזוהר תירצו באופן אחר איך אמר אם יהיה אלהים עמדי. אמר יעקב לפי שהיה חלום והחלומות מהם אמת ומהם שקר. אם יהיה אמת כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך: ב׳ ויש אומרים כי מלת אם במקום הזה אינו תנאי. אלא אמיתית אם יהיה היובל. ושאל מאת השם יתברך שישלימהו האל בענינים אחרים הכרחיים והם שני דברים. אחד טבעי ואחד רוחני נפשיי. ועל אלה השני דברים נדר נדרו. והטבעי הוא ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. ובזה כלולים כל הדברים ההכרחיים כולם. והנפשיי הוא במה שאמר והיה ה' לי לאלהים. רצה שתהיה השגחתו עליו תמיד לא בלכתו לדרך ובשובו לבד. ובשאלה הקדים הטבעי. וכנגד הנפשיי אמר. והאבן הזאת יהיה בית אלהים לי ולזרעי לדרוש את השם ית' ולהתפלל אליו. וכל אשר תתן לי מהקניינים עשר אעשרנו לך. לאות כי ממך הכל עד כאן. והנראה בזה כי יעקב אמר לפי שהוא ראה עצמו שלם במראה הזאת שהשיג דבר שלא השיגו הראשונים והאחרונים. ומצד אחר ראה עצמו חסר מאבותיו במה שאמר לו השם אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. ומן הדין היה ראוי שיאמר אני ה' אלהיך או אני ה' אלהי אברהם ואלהי יצחק ואלהיך. ולכן היה מצטער ואומר כמו שאמר חזקיהו הנה לשלום מר לי מר. אפילו בשעה שהקב"ה נתן לי שלום מר לי מר שאמר שם וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי כמוזכר בברכות. וכן אמר יעקב אני הייתי רוצה שיבשרני השם יתברך בזכותי ולא בזכות אבותי. ואפילו המשל הדיוט מסכים על זה. ולכן כשהקיץ משינתו. ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה. כי מצד השגתו הקדושה השגתי זו ולא מצדי. וזה לך האות שהשם יתברך אומר לי אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. ולכן התחיל בנדרו ואמר אם יהיה אלהים עמדי. כלומר בשבילי ולא בזכות אבותי. וזהו ונתן לי לחם לאכול בשבילי. ושיהיה שם ה' נקרא עלי לומר אלהי ישראל. כמו שאמר אלהי אברהם ואלהי יצחק. וזהו אם יהיה אלהים עמדי כמו שהוא נקרא עליהם. ופירש מאמרו ואמר והיה לי לאלהים. שיהיה שמו נקרא עלי לומר אלהי יעקב כמו עליהם. ואז כשאהיה שלם עם אבותי. האבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים. שתקרא עליה שם אלהי יעקב כאומרו אל בית אלהי יעקב. וכל זה להשלים נפשו ולעלות במעלות אבותיו ולהתיחד בסוד המרכבה להיות רגל שלישי מהמרכבה. בוא וראה איך השם ית' השלים דברו ועצת מלאכו. כי בשובו מפדן ארם בנה מזבח להשלים נפשו כמו שעשו אבותיו. ומיד ייחד השם ית' שמו עליו מתחלה ועד סוף. וקרא שמו עליו אלהי ישראל. וזה שאמר שם ויבא יעקב שלם עיר שכם ככל אבותיו. מה כתיב שם ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל. כמו שאמר למעלה אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. ולכן אמר אם יהיה אלהים עמדי ואע"פ שנראה דבר זר. אחר שהיה להשלים נפשו בשלימות האמיתי לא היה לו גנות בזה:

אבן עזרא על בראשית פרק-כז

אבן עזרא: {ב} הנה נא. כמו עתה: {ג} כליך. יתכן היות שם כלל. והפרט תליך וקשתיך. ותליך האשפה התלויה ששם החצים או תליך כמו חרב ויחסר וא"ו מן תליך. כאדם שת אנוש: {ה} ורבקה שומעת. היתה שומעת: {ז} לפני מותי. כמו בטרם אמות: {יא} שעיר. בעל שער וההפך חלק. ויתכן שנקרא כן בעבור היות החלק חלקיו שוים: {יב} ימושני. כמו יסובני מבעלי הכפל: כמתעתע. כפול מגזרת תועה כאיש שמתעה אחר: {יג} עלי קללתך. אל תפחד שיקלל ואם יקלל תהי קללתו עלי ולא עליך וזה משפט דברי הנשים והגאון פי' עלי להסיר קללתך: {יט} ויש אומרים חלילה לכזב הנביא רק הוא כן. אנכי. מי שאנכי ועשו בכורך. ואחרים אמרו כי בנחת אמר אנכי ונשא קול במלת עשו בכורך. ואלה דברי רוח כי הנביאים יתחלקו לב' חלקים החלק הראשון שליח במצות והחלק השני נביאי העתיד ואם יצטרכו לאמר דבר שאיננו כהוגן לא יזיק רק השליח לא יתכן שיכזב כלל. גם הנה דוד נכתב עליו איש האלהים. ואמר רוח ה' דבר בי. בלבל דבריו עם אחימלך ואמר ויהיו כלי הנערים קדש לצורך שעה. גם אלישע שאמר לחזאל לך אמור לו חיה תחיה אף על פי שפירושו חיה תחיה מחולי זה הראני השם כי יהרג. וכן מיכיהו אמר תפלת שוא עלה והצלח דרך מוסר. וכן אמר דניאל מרי חלמא לשנאך ולהיות כנגד השם דרך דרש. וכן אמר אברהם וגם אמנה ונשתחוה ונשובה: ואכלה מצידי. כמו זכרה לי אלהי לטובה. והאל"ף שורש: {כא} ואמושך. קל השי"ן להקל על הלשון: {כה} ואכלה מציד בני. האל"ף סימן המדבר והנח הנעלם שהוא אחריו תחת אל"ף השורש וכן אומרה לאל סלעי: דגשות נו"ן תברכני. לחסרון נו"ן הנוסף כמו יסובבנהו וכן ישחרונני: {כו} נשיקה. עם למ"ד ביד או בכתף או בצואר ובלי למ"ד בפה: {כז} וירח. בפת"ח הרי"ש בעבור אות הגרון וכן וינע לכבו. וינח בכל גבול מצרים. וכלם מהשניים הנראים: ראה. דבור עם הלב. והיה ריח טוב בבגדים כאשר חשב בלבו שהוא עשו והוא בא מהשד' הריחו בגדיו כריח ציצי האילנים כי יתכן כי זה המעש' היה בחדש הראשון: {כח} מ"ם מטל. מושך עצמו ואחר עמו וכן האתן בכורי פשעי: {כט} לאחיך. בני הפילגשים: בני אמך. עשו ובניו: אורריך ארור. כל אחד מאורריך וכן וצדיקים ככפיר יבטח. ורבים ככה. וכן ומברכיך: {לג} מי איפה. מי זה ואנה הוא שתי מלות: וי"ו ואברכהו. קמוץ בעבור היותו פועל עבר ואלו היה בפתח גדול היה לעתיד: {לה} במרמה. שלא דבר אמת: {לו} הכי. כמו אמת. וכן הכי אחי אתה: קרא. הקורא שמו יעקב: ויעקבני. כמו מרמה וכן בעקבה ויתכן היותו מגזרת עקוב הלב. והעקוב הפך המישור: אצל. ת לי. עזבת לי אצלך. והוא מגזרת ואצלתי מן הרוח: {לז} הן גביר שמתיו לך. בברכתי. גם כן נתתי לו. בדבור. יש אומרים כי איפא עם אל"ף בסוף מלה אחת כמו עתה: {מ} והיה כאשר תריד. כמו תרדה והם ב' שרשים. וי"א שהוא כמו אריד בשיחי. והטעם כאשר תריד לשם ירחמך: ופרקת. מגזרת מפרק הרים. ומהם מפרקתו. ויש בברכתו אלו כמה שאלות קשות אם הברכה היתה נבואה איך לא ידע את מי יברך והשיבו נבוני הדור כי השם אמר לו כשבא יעקב ברך את זה. ואילו היה כן היה אומר יצחק לעשו השם צוני. ועוד למה בירך לעשו בעבור שבכה. ואחרים אמרו כי לא היה יצחק נביא וברכתו לא נתקיימה. גם אלה טעו כי הכתוב אמר וירא ה' אליו. גם אמר דוד ובנביאי אל תרעו ואחרי' אמרו מה תועלת יש בדברים אחרי שהיתה מחשבתו על עשו והנה הדבר היה בספק אצלו כי כן אמר הקול קול יעקב ובירך מי שיהיה מהם כי בניו היו שניהם. ויש אומרים איך אמר השם ורב יעבוד צעיר ג"כ אמר יצחק ואת אחיך תעבד והגאון דחה זו השאלה בקנה רצוץ בעבור שמצא וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו. והנה שכח וישתחו ארצה שבע פעמים. והנכון בעיני שברכת הנביא כעין תפילה היא והשם שמע תפלתו. כי עיקר זאת הברכה על זרעם. וישנים שלא הקיצו משנת האולת יחשבו כי אנחנו בגלות אדום ולא כן הדבר רק אדום היה תחת יד יהודה וכן כתוב ויפשע אדום מתחת יד יהודה גם יואב הכרית כל זכר באדום. ובעבור שהיו תחת יד יהודה שמחו ביום אידינו. והיו אומרים לבבליים ערו ערו עד היסוד בה. ויותר היה קשה על ישראל החרפה שהיה אדום מחרף אותם מרעתם. וכן טעם שישי ושמחי בת אדום. ג"כ אל תשמח לבני יהודה. גם בימי הורקנום הזקן שמם שומרי ירושלים והכניסם בברית מילה. גם בימי אגריפם כאשר נלכדה ירושלים באו גדודי אדום לעזור ליהודה. ורומי שהגלתנו היא מזרע כתים. וכן אמר המתרגם וצים מיד כתים והיא מלכות יון בעצמה כאשר פירשתי בספר דניאל. ג"כ יקראו היום אנשי מצרים ושבא וארץ עילם ישמעאלים. ואין בהם מי שהוא מזרע ישמעאל כי אם מתי מעט: {מא} וישטום. נטר איבה. וכן וישטמוהו: ויאמר עשו בלבו. יתכן שגלה סודו לאחד מאוהביו. ויש אומרים על דרך נבואה היה. והראשון קרוב: {מב} מתנחם. מגזרת נחמה. והטעם זאת היה נחמתו שיוכל להרגך. והגאון אמר מגזרת ווע"ד בלשון ערבי: {מד} ימים אחדים. כמו ימים תהיה גאולתו. שנים מועטות והאחדים פחותים מעשר: {מה} למה אשכל. פחדה שמא יהרוג זה את זה. או יהרגוהו אם יהרוג אותך. ויש דרש שביום אחד מתו שניהם: {מו} קצתי בחיי. כמו הפוך וכן נעלה ביהודה ונקיצנה. וכן אמר הכתוב אשר אתה קץ: וכאשר שמע עשו שבירך יצחק עוד את אחיו וצוה שלא יקח אשה מבנות כנען הלך אל דודו ולקח בתו ושמה בשמת גם מחלת כמו יתרו שהוא על דעתי חובב: אחות נביות. נכבד היה מכל אחיו או שהיו לישמעאל נשים רבות וזאת היתה אחות נביות:

חסלת פרשת תולדות

מיני תרגומא על בראשית פרק-כז

מיני תרגומא: ל״ט:א׳קס״ב א׳ ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצ׳, שמעתי משום אא״ז הרב המופלא מוהר״י מוכיח זצ״ל תיבת ויצא דלכאורה היא מיותר מרמז בר״ת וירא צורת אביו כדאיתא בסוטה דף ל״ו: אף הוא לעשות וכו׳ אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו ודפח״ח:

תרגום אונקלוס על בראשית פרק-כז

תרגום אונקלוס: {א} וַהֲוָה כַּד סִיב יִצְחָק וְכָהֲיָּא עֵינוֹהִי מִלְּמֶחֱזֵי וּקְרָא יַת עֵשָׂו בְּרֵהּ רַבָּה וַאֲמַר לֵהּ בְּרִי וַאֲמַר לֵהּ הָא אָנָא: {ב} וַאֲמַר הָא כְעַן סֵיבִית לֵית אֲנָא יְדַע יוֹמָא דְאֵימוּת: {ג} וּכְעַן סַב כְּעַן זֵינָךְ סַיְפָךְ וְקַשְׁתָּךְ וּפוּק לְחַקְלָא וְצוּד לִי צֵידָא: {ד} וְעִבֵיד לִי תַבְשִׁילִין כְּמָא דִרְחֵימִית וְאָעֵל לִי וְאֵיכוּל בְּדִיל דִּי תְבָרֵכִנָּךְ נַפְשִׁי עַד לָא אֵימוּת: {ה} וְרִבְקָה שְׁמַעַת כַּד מַלִּיל יִצְחָק לְוַת עֵשָׂו בְּרֵהּ וַאֲזַל עֵשָׂו לְחַקְלָא לְמֵיצַד צֵידָא לְאַיְתָאָה: {ו} וְרִבְקָה אֲמָרַת לְוַת יַעֲקֹב בְּרַהּ לְמֵימָר הָא שְׁמָעִית יַת אֲבוּךְ מְמַלֵּל עִם עֵשָׂו אַחוּךְ לְמֵימָר: {ז} אַיְתִי לִי צֵידָא וְעִבֵּיד לִי תַבְשִׁילִין וְאֵיכוּל וֶאֱבָרֵכִנָּךְ קֳדָם יְיָ קֳדָם מוֹתִי: {ח} וּכְעַן בְּרִי קַבֵּל מִנִי לְמָא דִי אֲנָא מפַקֵד יָתָךְ: {ט} אִזֵיל כְּעַן לְוַת עָנָא וְסַב לִי מִתַּמָּן תְּרֵין גַדְיֵי (בַר) עִזְּין טָבָן וְאֶעְבֵּד יָתְהוֹן תַּבְשִׁילִין לְאָבוּךְ כְּמָא דִי רְחֵם: {י} וְתַיְתִי (נ"י וְתָעֵל) לְאָבוּךְ וְיֵכוּל בְּדִיל דִּיְבָרְכִנָּךְ קֳדָם מוֹתֵהּ: {יא} וַאֲמַר יַעֲקֹב לְרִבְקָה אִמֵּהּ הָא עֵשָׂו אָחִי גְּבַר שַׂעֲרָן וַאֲנָא גְּבַר שְׁעִיעַ: {יב} מָאִים יְמֻשִּׁנַּנִי אַבָּא וְאֵהֵי בְעֵינוֹהִי כְּמִתְלָעָב וְאֵהֵי מַיְתֵי (נ"י וָאֱהִי מַיְתֵי) עֲלַי לְוָטִין וְלָא בִרְכָן: {יג} וַאֲמֶרֶת לֵהּ אִמֵּהּ עֲלַי אִתְאַמַּר בִּנְבוּאָה דְּלָא יֵיתוּן לְוָטַּיָּא עֲלָךְ בְּרִי בְּרַם קַבֵּל מִנִּי וְאִזְּיל סַב לִי: {יד} וַאֲזַל וּנְסִיב וְאַיְתִי לְאִמֵּהּ וַעֲבָדַת אִמֵּהּ תַּבְשִׁילִין כְּמָא דִּרְחֵם אֲבוּהִי: {טו} וּנְסִיבַת רִבְקָה יָת לְבוּשֵׁי עֵשָׂו בְּרַהּ רַבָּא דָּכְיָתָא דִּי עִמַּהּ בְּבֵיתָא וְאַלְבִּישַׁת יָת יַעֲקֹב בְּרַהּ זְעֵירָא: {טז} וְיָת מַשְׁכֵי גַּדְיֵי בַּר עִזֵּי אַלְבִּישַׁת עַל יְדוֹהִי וְעַל שְׁעִיעוּת צַוְרֵהּ: {יז} וִיהָבַת יָת תַּבְשִׁילַיָּא וְיָת לַחְמָא דִּי עֲבָדַת בִּידָא דְיַעֲקֹב בְּרַהּ: {יח} וְעַל לְוַת אֲבוּהִי וַאֲמַר אַבָּא וַאֲמַר הָא אֲנָא מָן אַתְּ בְּרִי: {יט} וַאֲמַר יַעֲקֹב לַאֲבוּהִי אֲנָא עֵשָׂו בּוּכְרָךְ עֲבָדִית כּמָא דִי מַלֵּילְתָּא עִמִּי (נ"י:לִי) קוּם כְּעַן אִסְתַּחַר וֶאֱכוּל מִצֵידִי בְּדִיל דִּי תְבָרְכִנַּנִּי נַפְשָׁךְ: {כ} וַאֲמַר יִצְחָק לִבְרֵהּ מָה דֵּין אוֹחֵיתָא לְאַשְׁכָּחָא בְּרִי וַאֲמַר אֲרֵי זַמִּין יְיָ אֱלָהָךְ קֳדָמַי: {כא} וַאֲמַר יִצְחָק לְיַעֲקֹב קְרֵיב כְּעַן וֶאֱמֻשִּׁנָּךְ בְּרִי הַאַתְּ דֵּין בְּרִי עֵשָׂו אִם לָא: {כב} וּקְרֵיב יַעֲקֹב לְוַת יִצְחָק אֲבוּהִי וּמָשְׁיֵהּ וַאֲמַר קָלָא קָלָא דְיַעֲקֹב וִידַיָּא יְדוֹהִי דְעֵשָׂו: {כג} וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעֵהּ אֲרֵי הֲוָאָה יְדוֹהִי כִּידֵי עֵשָׂו אֲחוּהִי שְׂעִירָן (נ"י שַׂעֲרַנְיָן) וּבָרְכֵהּ: {כד} וַאֲמַר אַתְּ דֵּין בְּרִי עֵשָׂו וַאֲמַר הָא אֲנָא: {כה} וַאֲמַר קָרֵיב קֳדָמַי וְאֵיכוּל מִצֵידָא דִּבְרִי בְּדִיל דִּי תְבָרְכִנָּךְ נַפְשִׁי וְקָרֵיב לֵהּ וַאֲכַל וְאַיְתִי (נ"י וְאָעֵל) לֵהּ חַמְרָא וּשְׁתִי: {כו} וַאֲמַר לֵהּ יִצְחָק אֲבוּהִי קְרֵיב כְּעַן וּנְשַׁק לִי (נ"י וְשַׁק לִי) בְּרִי: {כז} וּקְרֵב וּנְשַׁק לֵהּ וַאֲרַח יָת רֵיחָא דִּלְבוּשׁוֹהִי וּבָרְכֵהּ וַאֲמַר חֲזֵי רֵיחָא דִּבְרִי כְּרֵיחָא דְחַקְלָא דִּי בָרֲכֵהּ יְיָ: {כח} וְיִתֶּן לָךְ יְיָ מִטַּלָּא דִּשְׁמַיָּא וּמִטּוּבָא דְאַרְעָא וּסְגִיאוּת (נ"י וְסַגְיוּת) עִיבוּר וַחֲמָר: {כט} יִפְלְחֻנָּךְ עַמְמִין וְיִשְׁתַּעְבְּדוּן לָךְ מַלְכְּוָן הֱוֵי רַב לְאַחָיךְ וְיִסְגְּדוּן לָךְ בְּנֵי אִמָּךְ מְלַטְטָיךְ יְהוֹן לִיטִין וּמְבָרֲכָיךְ יְהוֹן בְּרִיכִין: {ל} וַהֲוָה כַּד שֵׁיצֵי יִצְחָק לְבָרָכָא יָת יַעֲקֹב וַהֲוָה בְּרַם מִפַּק נְפַק יַעֲקֹב מִלְּוַת אַפֵּי יִצְחָק אֲבוּהִי וְעֵשָׂו אֲחוּהִי אָתָא (נ"י עַל) מִצֵידֵהּ: {לא} וַעֲבַד אַף הוּא תַּבְשִׁילִין וְאָעֵיל לְוַת אֲבוּהִי וַאֲמַר לַאֲבוּהִי יָקוּם אַבָּא וְיֵכוּל מִצֵידָא דִּבְרֵהּ בְּדִיל דִּי תְבָרְכִנַּנִּי נַפְשָׁךְ: {לב} וַאֲמַר לֵהּ יִצְחָק אֲבוּהִי מָן אָתְּ וַאֲמַר אֲנָא בְּרָךְ בּוּכְרָךְ עֵשָׂו: {לג} וּתְוָה יִצְחָק תִּוְהָא רַבָּא עַד לַחֲדָא וַאֲמַר מָן הוּא דֵּיכִי דְצָד צֵידָא וְאָעֵיל לִי וַאֲכָלִית מִכֹּלָּא עַד לָא תֵיעוֹל וּבָרֵכִתֵּהּ אַף בְּרִיךְ יְהֵי: {לד} כַּד שְׁמַע עֵשָׂו יָת פִּתְגָּמֵי אֲבוּהִי וּצְוַח צִוְחָא רַבָּא וּמְרִירָא עַד לַחֲדָא וַאֲמַר לַאֲבוּהִי בָּרֵכְנִי אַף אֲנָא (נ"י לִי) אַבָּא: {לה} וַאֲמַר עַל אָחוּךְ בְּחָכְמְתָא וְקַבִּיל בִּרְכְּתָךְ: {לו} וַאֲמַר יָאוּת קְרָא שְׁמֵהּ יַעֲקֹב וְכָמַנִי דְּנָן תַּרְתֵּין זִמְנִין יָת בְּכֵירוּתִי נְסִיב וְהָא כְּעַן קַבִּיל בִּרְכְּתִי וַאֲמַר הֲלָא שְׁבַקְתָּ לִי בִּרְכְּתָא: {לז} וַאֲתֵיב יִצְחָק וַאֲמַר לְעֵשָׂו הָא רַב שַׁוִּתֵּהּ לָךְ (נ"י עִלַּוָּךְ) וְיָת כָּל אֲחוֹהִי יְהָבִית לֵהּ לְעַבְדִּין וְעִיבוּר וַחֲמָר סְעִדְתֵּהּ וְלָךְ הָכָא מָה אֶעְבֵּיד בְּרִי: {לח} וַאֲמַר עֵשָׂו לַאֲבוּהִי הֲבִרְכְּתָא חֲדָא הִיא לָךְ אַבָּא בָּרֵךְ לִי אַף אֲנָא אַבָּא וַאֲרֵים עֵשָׂו קָלֵהּ וּבְכָא: {לט} וַאֲתֵיב יִצְחָק אֲבוּהִי וַאֲמַר לֵהּ הָא מִטּוּבָא דְאַרְעָא יְהֵא מוֹתְבָךְ וּמִטַּלָּא דִּשְׁמַיָּא מִלְּעֵלָא: {מ} וְעַל חַרְבָּךְ תֵּיחֵי וְיָת אָחוּךְ תִּפְלָח וִיהֵי כַּד יַעְבְּרוּן בְּנוֹהִי עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְתָא וְתַעְדִּי נִירֵהּ מֵעַל צַוְרָךְ: {מא} וּנְטַר עֵשָׂו דְּבָבוּ לְיַעֲקֹב עַל בִּרְכְּתָא דִּי בָרְכֵהּ אֲבוּהִי וַאֲמַר עֵשָׂו בְּלִבֵּהּ יִקְרְבוּן יוֹמֵי אֶבְלֵי דְאַבָּא וְאֶקְטוֹל יָת יַעֲקֹב אָחִי: {מב} וְאִתְחַוָּה לְרִבְקָה יָת פִּתְגָּמֵי עֵשָׂו בְּרַהּ רַבָּא וּשְׁלָחַת וּקְרַת לְיַעֲקֹב בְּרַהּ זְעֵירָא וַאֲמֶרֶת לֵהּ הָא עֵשָׂו אָחוּךְ כָּמִן לָךְ לְמִקְטְלָךְ: {מג} וּכְעַן בְּרִי קַבֵּל מִנִּי וְקוּם אִזֵּיל לָךְ לְוַת לָבָן אָחִי לְחָרָן: {מד} וְתֵתֵיב עִמֵּהּ יוֹמִין זְעֵירִין עַד דִּיתוּב רוּגְזָא דְאָחוּךְ: {מה} עַד דִּיתוּב רוּגְזָא דְאָחוּךְ מִנָּךְ וְיִתְנְשֵׁי יָת דִּי עֲבַדְתָּ לֵהּ וְאֶשְׁלַח וְאֶדְבְּרִנָּךְ מִתַּמָּן לְמָה אֶתְכַּל אַף תַּרְוֵיכוֹן יוֹמָא חָד: {מו} וַאֲמֶרֶת רִבְקָה לְיִצְחָק עָקִית בְּחַיַּי מִן קֳדָם בְּנַת חִתָּאָה אִם נְסִיב יַעֲקֹב אִתְּתָא מִבְּנַת חִתָּאָה כְאִלֵּין מִבְּנַת אַרְעָא לְמָה לִי חַיִּים:

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-כז

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וַהֲוָה כַּד סִיב יִצְחָק וְכַהֲיָין עֵינוֹי מִלְחָמֵי דְכַד כַּפְתֵיהּ אָבוֹי אִסְתַּכֵּל בְכּוּרְסֵיהּ יְקָרָא וְשַׁרְיָין מֵהַהוּא זִמְנָא עֵינוֹי לְמִכְהֵי וּקְרָא יַת עֵשָו בְּרֵיהּ רַבָּא בְּאַרְבֵּיסַר בְּנִיסָן וַאֲמַר לֵיהּ בְּרִי הָא לֵילְיָא דֵין עִילָאֵי מְשַׁבְּחִין לְמָארֵי עַלְמָא וְאוֹצְרֵי טִלִין מִתְפַּתְּחִין בֵּיהּ וְאָמַר לֵיהּ הָא נָא: {ב} וַאֲמַר הָא כְּדוֹן סֵיבַת לֵית אֲנָא יְדַע יוֹם מוֹתִי: {ג} וּכְדוֹן סַב כְּדוֹן מָאנִי זִינָךְ בֵּית גִירַךְ וְקַשְׁתָּךְ וּפוּק לְחַקְלָא וְצוּד לִי צֵידָא: {ד} וְעִיבַד לִי תַּבְשִׁילִין הֵיכְמָא דְרְחֵימִית וְתֵיעוֹל לְוָתִי וְאֵיכוֹל בְּגִין דִתִבָרְכִינָךְ נַפְשִׁי עַד לָא אֵימוּת: {ה} וְרִבְקָה שָׁמְעַת בְּרוּחַ קוּדְשָׁא כַּד מַלֵיל יִצְחָק עִם עֵשָו בְּרֵיהּ וְאָזַל עֵשָו לְחַקְלָא לְמֵיצַד צֵידָא לְאַיְתֵיאָה: {ו} וְרִבְקָה אָמְרַת לְיַעֲקב בְּרָהּ לְמֵימָר הָא לֵילְיָא הָדֵין עִלָאֵי מְשַׁבְּחִין לְמָרֵי עַלְמָא וְאוֹצְרֵי טַלִין מִתְפַּתְּחִין בֵּיהּ וְשַׁמְעִית יַת אָבוּךְ מְמַלֵיל עִם עֵשָו אָחוּךְ לְמֵימָר: {ז} אָעֵל לִי צֵידָא וְעִיבַד לִי תַּבְשִׁילִין וְאֵיכוֹל וַאֲבָרְכִינָךְ קֳדָם יְיָ קֳדָם דְאֵמוּת: {ח} וּכְעַן בְּרִי קַבֵּיל מִנִי לְמָא דַאֲנָא מְפַקֵיד יָתָךְ: {ט} אִיזֵיל כְּדוֹן לְבֵית עָנָא וְסַב לִי מִתַּמָן תְּרֵי גְדָיֵי עִזִין שַׁמְנִין חַד לְשׁוּם פִּסְחָא וְחַד לְשׁוּם קָרְבַּן חַגָא וְאַעֲבֵיד יַתְהוֹן תַּבְשִׁילִין לְאָבוּךְ הֵיכְמָא דִי רָחִים: {י} וְתָעִיל לְאָבוּךְ וְיֵיכוֹל בְּגִין דִי יְבָרְכִינָךְ קֳדָם מוֹתֵיהּ: {יא} וְעַל דַהֲוָה יַעֲקב דָחִיל חֵיטָא דָחִיל דִלְמָא יְלַטְטִינֵיהּ אָבוֹי וַאֲמַר הָא עֵשָו אָחִי גְבַר שַעֲרָן וַאֲנָא גְבַר שְׁעִיעַ: {יב} מָאִים יְגַשִׁשִׁינַנִי אַבָּא וְאֵיהֵי דָמִי בְּעֵינוֹיֵי הֵי כִּמְגַחָךְ בֵּיהּ וְאַיְיתֵי עָלַי לְוָוטִין וְלָא בִרְכָאָן: {יג} וַאֲמָרַת לֵיהּ אִמֵיהּ אִין בִּרְכַן יְבָרְכִינָךְ יֵיתוֹן עֲלָךְ וְעַל בְּנָךְ וְאִין לְוָטִין יְלַטִטִינָךְ יֵיתוּן עָלַי וְעַל נַפְשִׁי בְּרַם קַבֵּל מִנִי וַאֲזֵיל סַב לִי: {יד} וַאֲזַל וּנְסֵיב וְאַיְיתֵי לְאִמֵיהּ וַעֲבָדַת אִמֵיהּ תַּבְשִׁילִין הֵיכְמָא דְרָחֵם אָבוֹי: {טו} וּנְסֵיבַת רִבְקָה יַת לְבוּשֵׁי עֵשָו בְּרָהּ רַבָּא מְרַגְנָן דַהֲוָה מִן אָדָם קַדְמָאֵי וְהַהוּא יוֹמָא לָא אַלְבִּשִׁינוּן עֵשָו וְאִשְׁתָּאֲרוּ גַבָּהּ בְּבֵיתָא וְאַלְבִּישַׁת יַת יַעֲקב בְּרָהּ זְעֵירָא: {טז} וְיַת מַשְׁכֵי דִגְדָיֵי בְּנֵי עִזֵי אַלְבִּישַׁת עַל יְדוֹי וְעַל שְׁעִיעוּת צַוְורֵיהּ: {יז} וְסַדְרַת יַת תַּבְשִׁילַיָא וְיַת לַחְמָא דִי עֲבָדַת בְּיַד יַעֲקב בְּרָהּ: {יח} וְאָעֵיל לְוַת אָבוֹי וַאֲמַר אַבָּא וַאֲמָר הָאָנָא מַן אַנְתְּ בְּרִי: {יט} וַאֲמַר יַעֲקב לְאָבוֹי אֲנָא עֵשָו בּוּכְרָךְ עֲבַדְנָא הֵיכְמָא דְמַלֵילְתָּא עִמִי קוּם כְּדֵין אִסְתְּחַר וְתֵכוּל מִצִידִי בְּגִין דִתְבָרְכִינַנִי נַפְשָׁךְ: {כ} וַאֲמַר יִצְחָק לִבְרֵיהּ מַה דֵין אוֹחִיתָא לְאַשְׁכְּחָא בְּרִי וַאֲמַר אֲרוּם זַמִין יְיָ אֱלָהָךְ קֳדָמַי: {כא} וַאֲמַר יִצְחָק לְיַעֲקב קָרֵב כְּדוֹן וַאֲמוּשִׁינָךְ בְּרִי הַאַנְתְּ דֵין בְּרִי עֵשָו אִין לָא: {כב} וּקְרֵיב יַעֲקב לְוַת יִצְחָק אָבוֹי וְגַשְׁשֵׁיהּ וַאֲמַר קָלָא הָדֵין קָלֵיהּ דְיַעֲקב בְּרַם מַמַשׁ יְדוֹי כִּמֵימַשׁ יְדוֹי דְעֵשָו: {כג} וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעֵיהּ אֲרוּם הֲוָה יְדוֹ כִּידֵי עֵשָו אָחוּי שְעַרִנְיַין וּבָרְכֵיהּ: {כד} וַאֲמַר אַנְתְּ הוּא דֵין בְּרִי עֵשָו וַאֲמַר אֲנָא: {כה} וַאֲמַר קָרֵיב לִי וְאֵיכוֹל מִצֵידָא דִבְרִי בְּגִין תְּבָרְכִינָךְ נַפְשִׁי וְקָרֵיב לֵיהּ וְאָכַל וְלָא הֲוָה חַמְרָא גַבֵּיהּ וְאִזְדַמֵן לֵיהּ מַלְאָכָא וְאַיְיתִי מִן חַמְרָא דְאִצְטִנַע בְּעִינְבוֹיֵי מִן יוֹמֵי שֵׁירוּי עַלְמָא וְיַהֲבֵיהּ בְּיַד יַעֲקב וְיַעֲקב אַמְטֵי לֵיהּ לְאָבוּי וּשְׁתִי: {כו} וַאֲמַר לֵיהּ יִצְחָק אָבוּי קָרֵיב כְּדוּן וְשַׁק לִי בְּרִי: {כז} וְקָרֵיב וּנְשֵׁיק לֵיהּ וְאָרַח יַת רֵיחָא דִלְבוּשׁוֹי וּבָרְכֵיהּ וְאָמַר חֲמוּן רֵיחָא דִבְרִי כְּרֵיחָא דִקְטוֹרֶת בּוּסְמַנְיָא דַעֲתִידָא מִתְקַרְבָא בְּטַוַור בֵּי מַקְדְשָׁא דְאִתְקְרֵי חֲקַל דִבְרִיךְ יָתֵיהּ יְיָ וְאִתְרְעֵי לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתֵּיהּ תַּמָן: {כח} וְיִתֶּן לְךָ מֵימְרָא דַיְיָ מִטוּב טַלִין דְנַחֲתִין מִן שְׁמַיָא וּמִטוּב מַבּוּעִין דְסַלְקִין וּמִרְבְּיַין צִמְחֵי אַרְעָא מִלְרַע וְסוּגְנוֹי עִבּוּר וַחֲמַר: {כט} יִשְׁתַּעֲבְּדוּן לָךְ אוּמַיָא כָּל בְּנוֹי דְעֵשָו וִיגַחְנוּן קוּמָךְ מַלְכְּוָותָא כָּל בְּנָהָא דִקְטוּרָה רַב וְשַׁלִיט תְּהִי עַל אָחָךְ וִיהוֹן מְקַדְמִין לְמִשְׁאַל בִּשְׁלָמָךְ בְּנֵי אִמָךְ לָיְטָךְ בְּרִי יְהוֹן לִיטִין כְּבִלְעָם בַּר בְּעוֹר וּמְבָרְכָךְ יְהוֹן בְּרִיכָן כְּמשֶׁה נָבִיא סַפְרֵיהוֹם דְיִשְרָאֵל: {ל} וַהֲוָה כַּד שֵׁיצֵי יִצְחָק לְבָרְכָא יַת יַעֲקב וַהֲוָה בְּרַם מֵיפַק נְפַק יַעֲקב כְּתַרְתֵּין טְפוּחִין מִלְוַת יִצְחָק אָבוֹי וְעֵשָו אָחוֹי עַל מִצֵידֵיהּ: {לא} וְעִכֵּיב מֵימְרָא דַיְיָ מִנֵיהּ צֵידָא דַכְיָא וְאַשְׁכַּח כַּלְבָּא חָדָא וְקַטְלֵיהּ וְעָבַד אַף הוּא מִנֵיהּ תַּבְשִׁילִין וְאַיְיתֵי לְאָבוֹי וַאֲמַר לְאָבוֹי יְקוּם אַבָּא וְיֵיכוּל מִצֵידָא דִבְרֵיהּ בְּדִיל דְיִתְבָרְכִינַנִי נַפְשָׁךְ: {לב} וַאֲמַר לֵיהּ יִצְחָק אָבוֹי וַאֲמַר לֵיהּ מַאן אַנְתְּ וַאֲמַר אֲנָא בְּרָךְ בּוּכְרָךְ עֵשָו: {לג} וְאִזְדַעֲזַע יִצְחָק זַעֲזוּעַ סַגִי כְּדִי שָׁמַע יַת קָלֵיהּ דְעֵשָו וְרֵיחַ תַּבְשִׁילֵיהּ עָלַת בְּאַנְפּוֹי הֵי כְרֵיחָא דִיֵקדַת גֵיהִנָם וַאֲמַר מַאן הוּא דְכִי דְצַד צֵידָא וְאָעֵיל לִי וַאֲכָלִית מִכָּל דְאַיְיתִי עַד דְלָא עָלַת וּבְרִיכְתֵּיהּ וַאֲפִילוּ הָכִי בְּרִיךְ יְהֵי: {לד} כַּדִי שְׁמַע עֵשָו יַת פִּתְגָמֵי אָבוֹי וְצָוַח צְוַחְתָּא רַבְּתָא וּמְרִירָתָא עַד לַחֲדָא וַאֲמַר לְאָבוֹי בְּרֵיכְנִי אוּף לִי אַבָּא: {לה} וַאֲמַר עַל אָחוּךְ בְּחָכְמְתָא וְקַבֵּיל מִינִי בִּרְכָתָךְ: {לו} וַאֲמַר בְּקוּשְׁטָא קְרָא שְׁמֵיהּ יַעֲקב וּשְׁקַר בִּי דְנַן תַּרְתֵּין זִמְנִין יַת בְּכֵירוּתִי נְסִיב וְהָא כְּדוֹן קַבֵּיל בִּרְכָתִי וַאֲמַר הֲלָא שְׁבַקְתָּא לִי בִּרְכָתָא: {לז} וְאָתֵיב יִצְחָק וַאֲמַר לְעֵשָו הָא שַׁלִיט מִינִיתֵיהּ עֲלָךְ וְיַת כָּל אָחוֹי שִׁוִיתִי קוּמוֹי לְעַבְדִין וְעִיבּוּר וַחֲמַר סְעַדְתִּיו וְאָזִיל וְתִיטְרַד מִנִי דְמַה אַעֲבֵיד לָךְ בְּרִי: {לח} וַאֲמַר עֵשָו לְאָבוֹי הֲבִרְכָתָא חָדָא הוּא לָךְ אַבָּא בְּרֵיכְנִי אוּף לִי אַבָּא וְאָרֵים עֵשָו קָלֵיהּ וּבְכָא: {לט} וְאָתֵיב יִצְחָק וַאֲמַר לְעֵשָו הָא בְּטוּב פֵּרֵי אַרְעָא יְהִי מוֹתָבָךְ וּמִטַלְיָא דִשְׁמַיָא מִלְעֵילָא: {מ} וְעַל סַיְיפָךְ תְּהֵי רָחִיץ עָלִיל לְכָל אָתַר וּמַרְכִיךְ וְתָאִי וּלְאָחִיךְ תְּהֵי מִשְׁתַּעֲבֵּד וִיהֵי אִין רַשִׁיעִי וְתָחִית יַת בְּנוֹי מִלְמִיטַר פִּקוּדֵי אוֹרַיְיתָא בְּכֵן תְּהֵי פָּרִיק נִיר שִׁעְבּוּדֵיהּ מֵעַל צַוְורָךְ: {מא} וְנָטַר עֵשָו שְנָא בְּלִבֵּיהּ עַל יַעֲקב אָחוּי עַל סֵדֶר בִּרְכָתָא דִי בָּרְכֵיהּ אָבוֹי וַאֲמַר עֵשָו בְּלִבֵּיהּ לֵית אֲנָא עָבִיד הֵיכְמָא דְעָבַד קַיִן דְקָטַל יַת הֶבֶל בְּחַיֵי אָבוּי וְהָדָר אָבוּי וְאוֹלִיד יַת שֵׁת בְּרַם מִתְעַכֵּב אֲנָא עַד זְמַן דְיִמְטוּן יוֹמֵי אֶבְלָא דְמִיתַת אַבָּא וּבְכֵן אֲנָא קָטִיל יַת יַעֲקב אָחִי וַאֲנָא מִשְׁתַּכַּח קָטִיל וְיָרִית: {מב} וְאִתְחַוָה לְרִבְקָה בְּרוּחַ קוֹדֶש יַת פִּתְגָמֵי עֵשָו בְּרָהּ רַבָּה דְחָשִׁיב בְּלִבֵּיהּ לְמִקְטוֹל לְיַעֲקב וְשָׁדְרַת וְקָרְאַת לְיַעֲקב בְּרָהּ זְעֵירָא וַאֲמַרַת לֵיהּ הָא עֵשָו אָחוּךְ כָּמִין לָךְ כָּמָן וּמִתְיַעֵט עֲלָךְ לְמִקְטְלָךְ: {מג} וּכְדוּן בְּרִי קַבֵּיל מִינִי קוּם עֲרוֹק לָךְ לְנַפְשָׁךְ וְאִיזֵיל לְוַת לָבָן אָחִי לְחָרָן: {מד} וְתֵיתִיב עִמֵיהּ יוֹמִין קַלִילִין עַד דִי תִשְׁדוֹךְ רִיתְחָא דְאָחוּךְ: {מה} עַד דְנוּחַ רוּגְזָא דְאָחוּךְ מִינָךְ וְיִתְנְשֵׁי יַת מַה דְעָבַדְתָּ לֵיהּ וַאֲשַׁדֵר וְאִידְבְּרִינָךְ מִתַּמָן לָמָה אֶתְכַּל אוּף תַּרְוֵיכוֹן יוֹמָא חָד דְאַנְתְּ מִתְקְטֵיל וְהוּא מִטְרַד הֵיכְמָא דְאִתְכְּלַת חַוָה מִן הֶבֶל דְקַטְלֵיהּ קַיִן וְאִטְרִדָן תַּרְוֵיהוֹן מִן אַפֵּי אָדָם וְחַוָה כָּל יוֹמֵי חַיֵיהוֹם דְאָדָם וְחַוָה: {מו} וַאֲמָרַת רִבְקָה לְיִצְחָק אִיתְעָקִית בְּחַיַי מִן קֳדָם רְגוּז בְּנַת חֵת אִין נְסִיב יַעֲקב אִיתָא רְשִׁיעֲתָא מִבְּנַת חֵת כְּאִלֵין מִבְּנַתְהוֹן דְעַמָא דְאַרְעָא לָמָה לִי חַיִין:

תרגום ירושלמי על בראשית פרק-כז

תרגום ירושלמי: כ״ב מְמוּשׁ יְדוֹי מְמוּשׁ יְדוֹי דְעֵשָו: כ״ז כְּרֵיחַ קְטוֹרֶת בּוּסְמִין טָבִין דַעֲתִידִין לְמִקְרְבָא בְּטוּר בֵּית מוּקְדָשָׁא דְבָרֵךְ יָתֵיהּ חַי וְקַיָם: כ״ט יִפְלְחוּן קֳדָמָךְ אוּמַיָא כָּל בְּנוֹי דְאָחוּךְ וְיִשְׁתַּעַבְּדָן לָךְ כָּל מַלְכַיָא כָּל בְּנוֹי דְיִשְׁמָעֵאל הֲוֵי רַב וְשַׁלִיט עַל בְּנֵי קְטוּרָה יְהוֹן מְקַדְמִין וּשְׁאִילֵין בִּשְׁלָמָךְ כָּל בְּנוֹי דְלָבָן אֲחוּהָ דְאִמָךְ מַאן דְלַיִיט יָתָךְ יַעֲקב בְּרִי יֶהֱוֵי לַיִיט כְּבִלְעָם בֶּן בְּעוֹר וּמַאן דִּמְבָרֵךְ יָתָךְ יֶהֱוֵי בְרִיךְ כְּמשֶׁה נְבִיָיא סַפְרֵיהוֹן דְיִשְרָאֵל: מ׳ וְעַל מָנֵי זְיָינָךְ תְּחִי וְקָדָם אָחוּךְ תֶּהֱוֵי מִשְׁתַּעְבֵּד וְיֶהֱוֵי כַּד יֶהֱוַון בְּנוֹי דְיַעֲקב לַעֲיַין בְּאוֹרַיְיתָא וְנַטְרֵיהּ פִּקוּדַיָא יֶהְוֶיַן מְשַׁוְיָין נִיר שִׁעֲבּוּדָא עַל צַוְורָךְ וְכַד יִמְנְעוּן גַרְמֵיהוֹן בְּנוֹי דְיַעֲקב דְלָא לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא וְלָא לְמִיטַר פִּקוּדַיָא הָא בְּכֵן תֶּהֱוֵי פָרִיק נִיר שִׁעְבּוּדֵיהוֹן מֵעַלִוֵי צַוָוארָךְ: מ״ד עַד זְמַן דְתַחֲזוֹר כּוּלְתֵיהּ דְאָחוּךְ מִינָךְ:

רלב"ג על בראשית פרק-כז

רלב"ג: ל״ז:קל״ד א׳ פרשת וישב יעקב ב׳ וישב יעקב וגומר עד ויהי בעת ההיא וירד יהודה. ג׳ באור הספור ד׳ אמר שכבר ישב יעקב בארץ מגורי אביו שהיה בארץ כנען והנה המקום ההוא הוא חברון כמו שזכר בפרשה הקודמת שכבר בא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע היא חברון ובעוד שהיה יצחק חי היה זה המקרה שספר מיוסף כי כבר היו ליוסף כ"ט שנה קודם שמת יצחק ואולם קדם לספר מיתתו לפי שכבר ספר שקברו אותו יעקב ועשו ולפי שרה להשלים ספור תולדות עשו והפרדו מעל אחיו אחר ספורו מה שהיה מיעקב ועשו בהשלים יעקב עמו כפר מת יצחק ואחר שב לספר בארוכה התולדות והמקרים אשר קרו ליעקב ואמר אלו המקרים שקרו ליעקב יוסף כשהיה בן י"ז שנה היה רועה את אחיו בצאן ומקנאתם בו לראותם כי אותו אהב אביהם מכל בניו שמוהו משרת לבני השפחות וזה הפועל היה בתכלית הגנות. והנה הביא יוסף דבריהם הרעים אל אביהם וספרם לו. והנה ישראל אהב יוסף מכל בניו כי כבר היה לו במדרגת בן זקונים שהוא נאהב מאד מפני היותו מרחל ונולד אחר היאוש ולכן עשה לו כתונת הפסים מה שלא עשה כן לשאר בניו. ולזה היו האחים שונאים אותו עד שלא יכלו לדבר עמו דבר של שלום. והנה חלם יוסף חלום מהחלומות הצודקים והגיד אותו לאחיו והוסיפו עוד שנוא אותו. ויאמר להם שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי הנה נראה לי בחלומי שהיינו מאלמים אלומי' בתוך השדה וקמה אלומתי וגם נצבה והנה תסוכן אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי. והנה זה החלום היה מורה שישתחוו לו אחיו ויהיה זה לסבת תבואה וכן היה העניין בסוף. ויאמרו לו אחיו האם נמליך אותך מלך עלינו או תמשול בנו בחזקה. ויוסיפו עוד שנא אותו על חלומותיו ועל דבריו שהיה מספר לאביו מהם מדבתם הרעה. וחלום עוד חלום אחר צודק ויספר אותו לאחיו ויאמר הנה חלמתי חלום עוד והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי. והנה זה החלום היה מורה שישתחוו לו יעקב ואשתו ואחד עשר בניו. והנה גער בו אביו להוציא זה מלב אחיו והראה לו שזה בלתי אפשרי כי אמו מתה ולא יתכן שישתחוו לו יעקב ואמו ואחיו. והנה אחיו הוסיפו בו קנאה על חלומותי ואביו היה מיחל שיגיע זה החלום ויתקיים כי הוא היה משער שזה החלום הוא צודק. וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם להיות המקום ההוא נאות להמצא שם מזונם מה שיצטרך להם והוא גם כן נאות לרעיית הצאן והנה נקוד על א"ת להורות שעקר כוונתם היתה לרעיית הצאן אלא שעם כל זה כבר כוונו באופן מה להנאת עצמם ולזה היתה זאת המלה ממוצעת בין מה שהוא נמחק ובין מה שהוא בלתי נמחק. ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רועים בשכם לך נא ראה את שלום אחיך ושלום הצאן והשיבני דבר. ואמנם אמר זה לפי שהוא ירא שיזיקום שא אנשי הארץ בזכרם מה שעשו לאנשי עיר שכם וישלחהו מעמק חברון כי בחברון היה יושב ויבא יוסף לשכם. וכאשר הגיע שם היה תועה בשדה והיה מהפך פניו הנה והנה לראות באיזה מקום מהעיר ההוא היו רועים אחיו וימצאהו שם איש ויאמר לו מה תבקש ויאמר את אחי אנכי מבקש הגידה נא לי איפה הם רועים מזה המקום והשיב לו שכבר נסעו משם ושמע מהם שהיו אומרים שילכו לדותן. וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדותן ויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם חשבו עליו מחשבות להמיתו והסכימו ביניהם שיהרגוהו וישליכוהו באחד הבורות ויאמרו ליעקב שחיה רעה אכלתהו ואז יראו מה יהיו חלומותיו ר"ל שאז יתברר להם שלא יתקיימו חלומותיו והשתדל ראובן להצילו מידם ונתן להם עצה שישליכוהו אל הבור אשר במדבר ויד אל ישלחו בו לשפוך דמו וימו' שם מעצמו ברעב בזולת שפיכות דמו והנה עשה זה להציל אותו מידם להשיבו אל אביו. ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו השתדלו עמו שיפשוט כתנתו ואחר כך השליכו אותו בבור והנה הבור היה רק ממים ואולי היה שם טיט עב או נחשים ועקרבים כמו שאמרו ז"ל כי לא היה רק כי אם ממים. וישבו לאכול לחם וישאו עיניהם ויראו והנה שיירת ישמעאלים שהייתה באה מגלעד וגמליהם נושאים סחורות יקרות ונכבדות הבאת וצרי ולוט ההולכים להוריד מצרימה והנה לא היה שם ראובן ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע ואי זה תועלת יגיע לנו כי נהרוג אחינו ונכסה דמו ר"ל שאין לנו התנצלות כשלא נשלח בו יד לשפוך דמו וימות מעצמו בבור שהרי כאלו הרגנוהו בידים אחרי שהשלכנו אותו שם אין הבדל בזה אלא שבזאת ההריגה נכסה דמו כי ימות ברעב ולא ישאר לו דם ואם הרגנוהו בחרב נשפוך דמו ארצה. לכו ונמכרנו לישמעאלים ולא תהיה בו ידינו לסבב מיתתו כי אחינו בשרינו הוא והנה נסירהו מעלינו ונמלט מחלומתיו ודבריו ולא נחטא במיתתו וזה שעם היותו עבד לא יתכן שתהיה לו ממשלה וכל שכן שאי אפשר לו שימשול בנו למרחוק ממנו. וישמעו לו אחיו והנה כאשר עברו אלו הסוחרים משכו אחי יוסף את יוסף והעלוהו מהבור ומכרוהו לישמעאלים בעשרים כסף והסוחרים ההם הביאו יוסף מצרים. וישב ראובן אל הבור לראות את יוסף ולהשיבו אל אביו והנה לא מצא יוסף בבור ויקרע את בגדיו וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא ואי זה התנצלות יהיה לי מאבי ומה נאמר ומה נעשה והסכימו ביניהם לשחוט שעיר עזים לטבול בו כתונת יוסף. וישלחו את כתונת הפסים ביד איש אחד ויביאו אותה אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו הכר נא הכתונת בנך היא אם לא ויכירה ויאמ' זאת היא באמת כתונת בני חיה רעה אכלתהו טרוף טורף יוסף ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר שזה האבלות לא יסור ממנו עד יום מות והנה המדיינים שקנו אותו מכרו אותו למצרים לפוטיפר סריס פרעה שר הטחבים שהיה שר נכבד מאד: ה׳ זה ביאור הספור והנה התועלות המגיעות מזה הספור הם תשעה: ו׳ התועלת הראשון הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם שיטיל קנאה בין בניו לרומם אחד מהם על האחרים כי יגרום לו בזה שפלות. הלא תראה כי יעקב מפני שעשה כתונת פסים ליוסף לבדו מבין אחיו להראותו שהוא אוהבו יותר מכלם שמוהו משרת לבני השפחות והיה זה גם כן סבה אל ששנאו אותו אחיו שנאה עצומה: ז׳ התועלת השני הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם שיספר לאביו כל מה שישמע מהדברים המגונים מבני הבית כי בזה תתחדש מריבה וקטטה בביית ויגרום לעצמו ההפסד. הלא תרא' שיוסף מפני שהביא דבת אחיו הרעה אל אביו שנאו אותו אחיו עד שכמעט היו ממיתים אותו לולא עזר ה' ית': ח׳ התועלת השלישי הוא במדות. והוא שאין ראוי שיספר האדם בפני זולתו מה שיורה על הצלחתו ושפלות זולתו כי בזה יתפעלו הפעילות רבות ותתחדש ביניהם מריבה וקטטה. הלא תראה מה שקרה ליוסף בספרו חלומותיו לאחיו שבהם הוראה על הצלחתו ושפלותם: ט׳ התועלת הרביעי הוא במדות. והוא שראוי לאדם שיראה מאוהבו שיאמ' לו או יעשה דבר כנגד אחרים שימהר לגעור בו ולהוכיחו על הדברים והמעשים ההם וראוי שיהיה בדבריו מהפיוס לאנשים ההם כי בזה מפיוס לב האנשים ההם מה שלא יעלם ובזה האופן אולי ישלם לו שישקיט הריב בין אוהבו ובין האנשים ההם. הלא תראה שיעקב גער ביוסף לפיוס אחיו ואמר גם כן מה שיורה שאין להם לירוא מזה החלום שיתאמת שיהיה מורה על הצלחתו ושפלותם עם היותו משער שהחלום ההוא יתקיים בלי ספק: י׳ התועלת החמישי הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם שיבקש ההנאה כי זה ממה שיביאהו למסור לעצמו לסכנות. הלא תראה שבני יעקב כשבקשו מקום לרעות צאן אביהם ונראה להם בהתחלת המחשבה שבשכם ימצא להם מרעה טוב וימצא להם בו עם זה המצטרך למזונותיהם בקלות התעוררו ללכת שם ולא הרגישו ששם יהיו בסכנה עצומה מפני מה שעשו שם לאנשי העיר ההיא עד שעמדו שם זמן מה והסכימו מפני זה לסור משם ונתגלגל הדבר שולח אליהם יוסף והיה זה סבה אל שירדו אבותינו למצרים ושעבדו בהם המצרים בפרך זמן ארוך אורך נפלא מאד: י״א התועלת הששי הוא במדות. והוא שראוי לאדם לשמור קניניו שהוא מתפרנס מהם ולא יתרשל מזה בשום צד הלא תראה כי יעקב אבינו עם פחדו מבניו שיהרגום אנשי הארץ ההיא מפני מה שעשו לשכם אמר ליוסף שיחקור בשלום הצאן: י״ב התועלת השביעי שראוי לאדם כשיראה רצון איש או אישים לעשות פועל מגונה שיעתיקם מהרצון ההוא מעט מעט שאם רצה להעתיקם יחד מהרצון ההוא יהיה זה סבה אל שלא ישמעו אליו וישלימו רצונם הרע. ולזה תראה כי ראובן כשראה רצון אחיו להרוג יוסף וראה שאם יאמר להם שיעזבוהו לא ישמעו לו לרוב שנאתם אותו הנה העתיקם מהרצון ההוא מעט מעט ואמר להם שלא ישפכו דם אך ישליכו אותו בבור וימות מעצמו והנה חשב ראובן להעתיקם מעט מעט הרצון ההוא וממדרגה אחר מדרגה עד שלא יגיע ליוסף היזק מהם או יוליכהו הוא בעצמו אל אביו בזולת ידיעתם וזה גם כן היה סבה אל שנעתקו מזה הרצון השני ושמעו אל יהודה כשאמר להם שימכרוהו לישמעאלים: י״ג התועלת השמיני הוא בדעות. והוא להודיענ עוצם השגחת הש"י בטובים עד שכבר סבב הש' יתע' כשהביא ההכרח שימכר יוסף להצילו מהמות שיהיה נמכר לנכבדים נושאם סחורות נכבדות וחמודות וסבב גם כן שמכרוהו לשר נכבד בארץ מצרים כי העבודה לנכבדים אין בה מהקושי והצער כמו שהיה מזה בעבודה לפחותים וזה מבואר בנפשו: י״ד התועלת התשיעי הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם שיתפעל יותר מהראוי על מה שישיגהו מהמקרים הרעים. הלא תראה שיעקב התאבל על בנו יותר מהראוי והיה זה סבה שתעתק ממנו הנבואה ונפסקה עד שנודע לו שעודנו חי כמו שיראה ממה שיבא אחר זה:

——————————————————-

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

הסבר על זכויות יוצרים:

1. למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
2. ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il