בראשית פרק-כו – עם 26 מפרשים

{א} וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָֽרָעָב הָֽרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶֽלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָֽרָה: {ב} וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶֽיךָ: {ג} גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶֽהְיֶה עִמְּךָ וַֽאֲבָֽרֲכֶךָּ כִּֽי לְךָ וּֽלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָֽאֲרָצֹת הָאֵל וַֽהֲקִֽמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִֽיךָ: {ד} וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכֽוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָֽתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָֽאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּֽרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָֽרֶץ: {ה} עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתֽוֹרֹתָֽי: {ו} &nbspשני&nbsp&nbspוַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָֽר: {ז} וַֽיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַֽהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּֽי טוֹבַת מַרְאֶה הִֽוא: {ח} וַיְהִי כִּי אָֽרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַֽחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּֽוֹ: {ט} וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן אָמוּת עָלֶֽיהָ: {י} וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ וְהֵֽבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָֽׁם: {יא} וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָֽת: {יב} וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַֽיְבָֽרְכֵהוּ יְהֹוָֽה: {יג} &nbspשלישי&nbsp&nbspוַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּֽי גָדַל מְאֹֽד: {יד} וַֽיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַֽעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּֽים: {טו} וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָֽפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַֽיְמַלְאוּם עָפָֽר: {טז} וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵֽעִמָּנוּ כִּֽי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹֽד: {יז} וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַֽחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָֽׁם: {יח} וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָֽפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַֽחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִֽיו: {יט} וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵֽי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּֽים: {כ} וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִֽתְעַשְּׂקוּ עִמּֽוֹ: {כא} וַֽיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָֽה: {כב} וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּֽי עַתָּה הִרְחִיב יְהֹוָה לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָֽרֶץ: {כג} &nbspרביעי&nbsp&nbspוַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָֽׁבַע: {כד} וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָֽנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּֽי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵֽרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּֽעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּֽי: {כה} וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהֹוָה וַיֶּט שָׁם אָֽהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵֽי יִצְחָק בְּאֵֽר: {כו} וַֽאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַֽאֲחֻזַּת מֵֽרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאֽוֹ: {כז} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַֽתְּשַׁלְּחוּנִי מֵֽאִתְּכֶֽם: {כח} וַיֹּֽאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּֽי הָיָה יְהֹוָה עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּֽינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּֽךְ: {כט} אִם תַּֽעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּֽאֲשֶׁר לֹא נְגַֽעֲנוּךָ וְכַֽאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַֽנְּשַׁלֵּֽחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ יְהֹוָֽה: {ל} &nbspחמישי&nbsp&nbspוַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּֽאכְלוּ וַיִּשְׁתּֽוּ: {לא} וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּֽׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּֽלְכוּ מֵֽאִתּוֹ בְּשָׁלֽוֹם: {לב} וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָֽיִם: {לג} וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּֽה: (ס) {לד} וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַֽחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַֽחִתִּֽי: {לה} וַתִּֽהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָֽה: (ס)

רש"י על בראשית פרק-כו

רש"י: {ב} אל תרד מצרימה. שהיה דעתו לרדת למצרים כמו שירד אביו בימי הרעב, אמר לו אל תרד מצרימה, שאתה עולה תמימה, נ ואין חוצה לארץ כדאי לך: {ג} האל. כמו האלה: {ד} והתברכו בזרעך. אדם אומר לבנו ס יהא זרעך כזרעו של יצחק, וכן בכל המקרא, וזה אב לכולן, בך יברך ישראל לאמר ישימך וגו', ואף לענין הקללה מצינו כן, והיתה האשה לאלה, שהמקלל שונאו אומר תהא כפלונית, וכן והנחתם שמכם לשבועה לבחירי (ישעיה סה, טו.), שהנשבע אומר, אהא כפלוני אם עשיתי כך וכך: {ה} שמע אברהם בקולי. כשנסיתי אותו: וישמור משמרתי. גזרות להרחקה על אזהרות שבתורה, כגון שניות לעריות (יבמות כא.), ושבות לשבת: מצותי. דברים שאילו לא נכתבו ראויין הם להצטוות, כגון גזל ושפיכות דמים: חקותי. דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם, כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז, שאין טעם בדבר אלא גזירת המלך וחקותיו על עבדיו: ותורתי. להביא תורה שבעל ע פה, הלכה למשה מסיני: {ז} לאשתו. על אשתו, פ כמו אמרי לי אחי הוא (בראשית כ, יג.): {ח} כי ארכו. אמר, מעתה אין לי לדאוג, מאחר שלא אנסוה עד צ עכשיו, ולא נזהר להיות נשמר: וישקף אבימלך וגו'. ק שראוהו משמש מטתו: {י} אחד העם. המיוחד ר בעם, זה המלך: והבאת עלינו אשם. אם שכב, כבר ש הבאת אשם עלינו: {יב} בארץ ההיא. אף על פי שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה, ת כארץ שבעת הגוים (ב"ר סד, ו.): בשנה ההוא. אף על פי שאינה כתקנה, שהיתה שנת רעבון (שם): בארץ ההיא בשנה ההיא. שניהם למה, לומר שהארץ קשה והשנה קשה: מאה שערים. שאמדוה כמה ראויה א לעשות, ועשתה על אחת שאמדוה, מאה. ורבותינו אמרו, אומד ב זה למעשרות היה: {יג} כי גדל מאד. שהיו אומרים זבל ג פרדותיו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך (ב"ר סד, ז.): {יד} ועבדה רבה. פעולה רבה, בלשון לע"ז אוברוינ"א (ארבייט גשעפט גווערב), עבודה משמע עבודה אחת, עבדה משמע פעולה רבה: {טו} סתמום פלשתים. מפני שאמרו תקלה ד הם לנו מפני הגייסות הבאות עלינו. טמונין פלשתאי, לשון סתימה, ה ובלשון התלמוד מטמטם את הלב: {יז} בנחל גרר. רחוק ו מן העיר: {יח} וישב ויחפר. את בארות אשר חפרו בימי אברהם אביו, ופלשתים סתמום קודם ז שנסע יצחק מגרר, חזר וחפרן: {כ} עשק. ח ערעור: כי התעשקו עמו. נתעשקו עמו עליה במריבה וערעור: {כא} שטנה. נושמנ"ט (מלה נושנת. הינדערונג שטערונג): {כב} ופרינו בארץ כתרגומו וניפוש ט בארעא: {כו} ואחזת מרעהו. כתרגומו וסיעת מרחמוהי, סיעת מאוהבי. ויש פותרין מרעהו מ' מיסוד התיבה (ב"ר סד, ט.), כמו שלשים מרעים (שופטים יד, יא.), דשמשון, כדי שתהיה תיבת ואחוזת דבוקה, אבל אין דרך ארץ לדבר על המלכות כן, סיעת אוהביו, שאם כן כל סיעת אוהביו הוליך עמו, ולא היה לו אלא סיעה אחת של אוהבים, לכן יש לפותרו כלשון הראשון. ואל תתמה על תי"ו של אחזת, ואף על פי שאינה תיבה סמוכה, יש דוגמתה במקרא עזרת מצר (תהלים ס, יג.), ושכורת ולא מיין (ישעיה נא, כא.): אחזת. לשון קביצה ואגודה, שנאחזין יחד: {כח} ראו ראינו. ראו באביך ראינו בך: תהי נא אלה בינותינו וגו'. האלה אשר בינותינו מימי אביך, י תהי גם עתה בינינו וביניך: {כט} לא נגענוך. כשאמרנו לך לך מעמנו: אתה. כ גם אתה (ס"א עתה) עשה לנו כמו כן: {לג} שבעה. על שם הברית: {לד} בן ארבעים שנה. עשו היה נמשל לחזיר, שנאמר יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ, יד.), החזיר הזה, כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור, כך אלו גוזלים וחומסים, ומראים עצמם כשרים. כל מ' שנה היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן, ומענה אותם, כשהיה בן מ', אמר, אבא בן מ' שנה נשא אשה, אף אני כן: {לה} מורת רוח. לשון המראת רוח, כמו ממרים הייתם (דברים ט, כד.), ל כל מעשיהן היו להכעיס ולעצבון: ליצחק ולרבקה. שהיו מ עובדות עבודת אלילים (ב"ר סה, ד.):

רמב"ן על בראשית פרק-כו

רמב"ן: {א} מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם. אולי לא היה רעב בעולם עד ימי אברהם (פרקי דר"א כו) ועל כן ימנה הכתוב ממנו כי מה צורך להזכיר זה והנכון בעיני כי זה להגיד כי היו זוכרים אותו הרעב הראשון ומספרים עליו שבעבורו ירד אברהם למצרים ושם עשה לו השם כבוד גדול ולכן היה יצחק חפץ ללכת בדרך אבותיו לירד שם עד שנאמר לו אל תרד מצרימה וטעם המניעה אמרו רבותינו (ב"ר סד ג) אתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדי לך ולדעתי נכלל עוד בענין רמיזה בעתיד כי גלות אברהם אל מצרים מפני הרעב רמז שיגלו בניו שם ולכתו אל אבימלך לא היה גלות כי שם היה יושב ברצונו אבל ירידתו של יצחק שם מפני הרעב ירמוז לגלות כי גלה ממקומו בעל כרחו והלך אל ארץ אחרת והנה היה גלותו ממקומו אל ארץ פלשתים שהיא ארץ מגורי אביו וירמוז לגלות בבל שהוא מקום מגורי אבותם שהיו באור כשדים ודע כי הגלות הנזכר ירמוז למעשה יצחק כאשר לא לקחו אשתו ולא היה לו שם רק הגלות והפחד ומתחילה אמר הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת ולימים חזר בו ואמר לך מעמנו ואחרי כן חזרו אליו בברית וכן גלות בבל גלו שם מפני זלעפות רעב ומעת היותם שם לא עבדום ולא ענו אותם אבל היו גדוליהם שרים במלכות ואחרי כן אמרו מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל (עזרא א ג) והזהירו עליהם שרי עבר הנהר והפחות ואחרי כן בטלו הבנין והות בטלא עד זמן ועידן אחרי כן חזרו ונתנו רשות בבנין והזהירו ואמרו די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי (שם ו י)

"אל אבימלך מלך פלשתים" – לא נודע אם הוא אבימלך אשר היה בימי אברהם או שכל מלך פלשתים בעת ההיא יקרא כן כי גם בימי דוד יקרא אבימלך ודעת אונקלוס שהיה בנו וטעם וילך יצחק אל אבימלך כי היה בדעתו לרדת מצרימה והלך אל אבימלך בעל ברית אביו אולי ייטיב עמו בימי הבצורת ולא יצטרך לירד למצרים והנה אבימלך מפני בריתו של אברהם לא נגע בו ולא בביתו כלל אבל אנשי המקום המה בקשו ממנו דרך שאלה על אשתו והוא אמר אחותי היא ואף על פי כן לא נגע בה המלך ולא איש מאנשיו כי היו נזכרים בענין אברהם ולכך אמר כמעט שכב "אחד העם" יאמר אני לא נגעתי בה ונשמרתי ממנה אבל קרוב היה שיכשל בה אחד מאנשי הארץ והיית מביא עלינו אשם כאשר היה עלינו חטא בענין אביך {ב} שכון בארץ אשר אומר אליך. אין טעם שיאמר בבת אחת "שכון בארץ אשר אומר אליך גור בארץ הזאת" אבל פירושו אל תרד מצרימה ושכון כל ימיך בארץ שאומר אליך בכל פעם ופעם על פי ה' תסע ועל פי ה' תחנה וגור עתה בארץ הזאת בארץ פלשתים כי לך ולזרעך אתן אותה כדכתיב (יהושע יג ג) לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים ויתכן שיהיה "וירא אליו" מוקדם כי קודם צאתו ממקומו נאמר לו אל תרד מצרימה שכון בארץ אשר אומר אליך בהיותך שם וגור עתה בארץ הזאת בארץ כנען אשר תכלול עמים רבים וארצות רבות כי אני מצוך עתה שלא תצא ממנה לעולם כי כל הארצות האל אתן לזרעך והנה נסע ממקומו מפני הרעב ללכת בכל ארצות כנען לשכון בארץ אשר יאמר אליו ובבאו לגרר אמר לו כאן תשב ולא הוצרך לפרש כי ידוע הוא שלא עבר על מצות השם וכן על אחד ההרים אשר אומר אליך (לעיל כב ב) כאשר הזכרתי (שם פסוק ט) {ג} והקמותי את השבועה. אין צריך שיבטיח הקב"ה את יצחק שלא יעבור השבועה שנשבע לאביו כי לא אדם הוא להנחם (שמואל א טו כט) ואברהם אין לו זרע אחר בעל ברית לאלהים והשבועה איננה על תנאי כי ביעקב הוצרך מפני עשו אחיו לומר שבו יתקיים הברית ובזרעו (להלן לה יב) לא בעשו ונראה שזה המאמר "והקמותי את השבועה" יחשב שבועה ולכך תמיד יאמר בתורה (שמות לג א) הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב אשר נשבעת להם בך (שם לב יג) כי לא מצאנו שבועה ליצחק בלתי זאת ורצה הקב"ה להשבע לכל אחד מן האבות להודיע שראוי כל אחד לכרות עמו ברית ושתהיה זכות כל אחד עומדת לפניו עם זרעם כי אף על פי שהראשונה תספיק תוספת זכות וכבוד הוא להם ולכן אמר (ויקרא כו מב) וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור כי כלם בעלי ברית לאלהים ויתכן שהוסיף לו ליצחק בשבועה הזאת שיקיים בו בעצמו השבועה אשר נשבע לאברהם אביו שיהיה הוא ברכה בעמים כאשר אמר לאברהם אביו והתברכו בזרעך כל גויי הארץ ויהיה פירוש הכתוב והקמותי בך את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך כי אתה ברכה בעמים וכן אמר עוד ביעקב (להלן כח יד) ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך {ה} וישמור משמרתי. לשון רש"י בקולי כשנסיתי אותו משמרתי גזירות להרחקה כגון שניות לעריות שבות לשבת מצותי מצות שאלו לא נכתבו דין הוא שיכתבו כגון גזל ושפיכות דמים חקותי דברים שיצר הרע ועו"ג משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר אלא המלך גזר חקו על עבדיו ותורתי להביא תורה שבעל פה הלכה למשה מסיני ואם כן יהיה כל זה בנוי על דעת שהיה אברהם מקיים ומשמר את התורה עד שלא נתנה וכך אמרו (ב"ר צד ג) בפסוק ויתן להם יוסף עגלות (להלן מה כא) שפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה שהיה עוסק בתורה כשם שהיו אבותיו ועד עכשו לא נתנה תורה והרי כתוב וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי ושם אמרו שהיה משמר אפילו דקדוקי תורה והיה מלמד לבניו וכו' ויש לשאול אם כן איך הקים יעקב מצבה (להלן כח יח) ונשא שתי אחיות וכדעת רבותינו (ב"ר עד יא) ארבע ועמרם נשא דודתו (שמות ו כ) ומשה רבינו הקים שתים עשרה מצבה (שם כד ד) והאיך אפשר שיהיו נוהגים היתר בתורה במה שאסר אברהם אביהם על עצמו וקבע לו השם שכר על הדבר והוא יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ללכת בדרכיו וביעקב דרשו (ב"ר עט ו) ששמר את השבת וקבע תחומין ואפשר שיהיה זה בשבת מפני שהיא שקולה ככל התורה כולה (ירושלמי ברכות פ"א ה"ה) שהיא מעידה על מעשה בראשית ואולי נאמר משמרתי שניות לעריות של בני נח ומצותי גזל ושפיכות דמים חקותי אבר מן החי וכלאים של הרבעת בהמה והרכבת אילן ותורותי דינין ואסורי עבודה זרה שאלו כולן נצטוו בהן בני נח והוא השומר והעושה רצון בוראו ומשמר אפילו דקדוקין וחומרות במצות שלהן וכמו שהזכירו ע"ז של אברהם אבינו ארבע מאה פרקי הוות (ע"ז יד) ודרשו ב"מאה שערים" שמדדוה למעשרות (ב"ר סד ו) כי היו האבות נדיבי עמים לתת מעשרות לעניים או לכהני ה' כגון שם ועבר ותלמידיהם כענין והוא כהן לאל עליון (לעיל יד יח) והנראה אלי מדעת רבותינו שלמד אברהם אבינו התורה כלה ברוח הקדש ועסק בה ובטעמי מצותיה וסודותיה ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה ושמירתו אותה היה בארץ בלבד ויעקב בחוצה לארץ נשא האחיות וכן עמרם כי המצות משפט אלהי הארץ הן אף על פי שהוזהרנו בחובת הגוף בכל מקום (קדושין לו) וכבר רמזו רבותינו הסוד הזה (בספרי דברים פסקא מג) ואני אעירך בו בעזרת השם (ויקרא יח כה דברים יא יח) והמצבה מצוה שנתחדשה בזמן ידוע היא כמו שדרשו (בספרי) באשר שנא ה' אלהיך (דברים טז כב) ששנאה אחר היותה אהובה בימי האבות וביוסף דרשו (ב"ר צב ד) שהיה משמר את השבת אפילו במצרים מפני שהיא שקולה כנגד כל המצות לפי שהיא עדות על חדוש העולם והיה עושה כן ללמד את בניו אמונת בריאת העולם להוציא מלבם כונת עבודה זרה ודעות המצרים וזאת כונתם ועל דרך הפשט נאמר שיהא משמרתי אמונת האלהות שהאמין בשם המיוחד ושמר משמרת זו בלבו וחלק בה על עובדי העבודה זרה וקרא בשם ה' להשיב רבים לעבודתו מצותי ככל אשר צוהו בלך לך מארצך ועולת בנו וגרישת האמה ואת בנה חקותי ללכת בדרכי השם להיות חנון ורחום ועושה צדקה ומשפט ולצות את בניו ואת ביתו בהם ותורותי המילה בעצמו ובניו ועבדיו ומצות בני נח כלן שהן תורה להם {ז} ויאמר אחותי היא. ועל הבנים לא שאלוהו כי יאמר בני אשה אחרת הם לו {יד} ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה. אתונות וגמלים וחמורים ועבדים ושפחות ויזכיר הכתוב זה ולא יזכיר כסף וזהב כאשר נאמר באברהם (לעיל יג ב) בעבור כי גדולתו אשר נתגדל בה בארץ פלשתים במקנה ובעבודה היתה ויקנאו אותו פלשתים בענין ההוא וזה טעם כי עצמת ממנו מאד אמר לו גם לי שאני המלך אין בביתי מקנה ועבודה כמוך וחרפה היא לנו להיות ביתך גדול מבית המלך {יז} בנחל גרר. רחוק מן העיר וישב ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ופלשתים סתמום קודם שנסע יצחק מגרר חזר וחפרן לשון רש"י ונראה מדבריו שהם הבארות הנזכרים כאן כמו שאמר (בפסוק טו) סתמום פלשתים וימלאום עפר וזה איננו כן כי היאך יתנו לו הם רשות והם אמרו "תקלה הם לנו מפני הגייסות" אבל הם אחרים במקום אחר כי נחל גרר שם מקום או שהנחל נמשך מגרר אל ארץ אחרת וכאשר קנאו בו פלשתים הם השרים אשר בגרר מדינת המלך סתמו הבארות אשר לו מירושת אביו בגבול עיר גרר והמלך שלחו מעיר מושב כסאו והלך לו לעיר אחרת ואולי איננה ממלכותו אף על פי שהיא בארץ פלשתים ושם בארות אחרים שחפר אברהם שגר במקום ההוא ימים רבים ופלשתים יושבי הארץ כאשר מת אברהם ויצחק לא ישב שם סתמום ולא לשנאתו רק בימי אברהם לא רצו לסתמם מפני כבודו כי אמרו אולי ישוב לשבת בארץ ולכן שב יצחק ויחפור אותם בנחל ורועי נחל גרר רבו עמו לאמר לנו המים והטעם "לאמר" הנה הבאר בנחל ומימי הנחל הם אשר ימצו שם ומתמציתם ימלא הבור והנחל יתמעט בהם והנה הם שלנו ועל כן הזכיר הכתוב וימצאו שם באר "מים חיים" לאמר כי היה מקור נובע מים חיים אין מימיו מן הנחל כאשר אמרו מריביו {כ} ויקרא שם הבאר עשק. יספר הכתוב ויאריך בענין הבארות ואין בפשוטי הספור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק והוא ואביו עשו אותם בשוה אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו כי בא להודיע דבר עתיד כי "באר מים חיים" ירמוז לבית אלהים אשר יעשו בניו של יצחק ולכן הזכיר באר מים חיים כמו שאמר (ירמיהו יז יג) מקור מים חיים את ה' וקרא הראשון עשק ירמוז לבית הראשון אשר התעשקו עמנו ועשו אותנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו והשני קרא שמה שטנה שם קשה מן הראשון והוא הבית השני שקרא אותו כשמו שכתוב בו (עזרא ד ו) ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלם וכל ימיו היו לנו לשטנה עד שהחריבוהו וגלו ממנו גלות רעה והשלישי קרא רחובות הוא הבית העתיד שיבנה במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה והאל ירחיב את גבולנו כמו שנאמר (דברים יט ח) ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר וגו' שהוא לעתיד וכתיב בבית השלישי (יחזקאל מא ז) ורחבה ונסבה למעלה למעלה ופרינו בארץ שכל העמים יעבדוהו שכם אחד {כד} אל תירא כי אתך אנכי. בעבור שהבריחו אבימלך מעליו מקנאתם בו וגם רועי גרר רבו עמו היה מתירא פן יאספו עליו ויכוהו הוא וביתו והבטיחו הקב"ה שלא יירא מהם ויברך אותו ואז נתן בלבם שהלך לפניו המלך בכבוד גדול יותר מאשר עשה לאביו כי בא עם פיכול שר צבאו ועוד הוסיף להביא עמו רבים רעיו {כט} אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך. יאמר אם תעשה עמנו רעה כמו שאנחנו לא נגענוך אתה עתה ברוך ה' ואין לאל ידינו לעשות עמך רע אבל ישתנה העת בעבור החמס שאתה עושה ותצטרך לשוב אל ארצנו ונשיב לך גמול וטעם לא נגענוך שלא נפתה לבנו על אשתך ליגע באחד מכם כלשון הנוגע באיש הזה ובאשתו ועשינו עמך רק טוב לשמור את כל אשר לך בצוותינו את העם להשמר מכם ונשלחך בשלום כי גם בקנאתנו בך לא לקחנו מכל העושר אשר עשית עמנו ונשלחך עם כל אשר לך בשלום וענין היראה הזאת אשר פחדו ממנו אינו נראה שירא מלך פלשתים שלא יבא עליו יצחק למלחמה אבל הבטיחם אברהם לו ולנינו ולנכדו (לעיל כא כג) ועתה אמרו בלבם בעבור שהפרנו אנחנו את בריתנו עם יצחק ושלחנוהו מעלינו גם הוא יפר את בריתו עמנו ויגרש זרעו את זרעינו מן הארץ ולכן עשו עמו ברית חדשה והתנצלו לאמר לו שלא הפרו הברית הראשונה שלא עשו עמו רק טוב וזה טעם תהי נא אלה בינותינו שנבא עתה עמך באלה להחרים על כל מי שיעבור על הברית כטעם לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו (דברים כט יא) ויתכן שהיה אברהם גדול מאד ורב כח שהיו בביתו שלש מאות איש שולף חרב ולו בעלי ברית רבים והוא גם בן חיל אשר לבו כלב האריה ורדף ארבעה מלכים גבורים מאד ונצחם וכאשר ראו הצלחתו כי היא מאת האלהים פחד ממנו מלך פלשתים פן יכבוש ממנו מלכותו ונקל זאת ממלחמת ארבעת המלכים אולי שמע עוד דבר השם שנתן לו הארץ ולכן בא עמו בברית והשביעו אם תשקור לי ולנכדי כי היה שקר אם ימרוד על המלך וחשב כי אפשר שיחיה אברהם עד מלוך נכדו וכמעשה אבות עשו בנים כי היה יצחק גדול כאביו ופחד המלך פן ילחם בו בגרשו אותו מארצו {לב} ויבואו עבדי יצחק ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו. הוא האמור בו למעלה (בפסוק כה) ויכרו שם עבדי יצחק באר כי החלו לחפור אותו ובא אבימלך אליו בימים ההם וביום הברית בלכתם ממנו בשרוהו כי מצאו מים וקרוב לי שהוא הבאר שכרה אברהם ונתן לו שבע כבשות לעדה (לעיל כא ל) כי סתמוהו פלשתים עם האחרים וישב יצחק ויחפור אותו ויקרא לו גם הוא שם כשם אשר קרא לו אביו ועל כן שם העיר באר שבע על שם הבאר אשר קראוהו כן האב והבן כי שם נשבעו שניהם והבאר הזאת להם תרמז על משכן שילה ופלשתים סתמוהו בהלקח הארון (שמואל א ד יא) וחזר וחפרו בו כי כן השיבו הארון עם הדורון לאלהים (שם ו יא)

אור החיים על בראשית פרק-כו

אור החיים: {א} ויהי כי זקן יצחק. טעם הודעה זו. כי זו סיבה שיטול יעקב את הברכות כשלא יכירהו. ואמר לשון צער, שהוצרך ליטול יעקב הברכות על ידי סיבה זו ולא בידיעת יצחק כי מזה סובבו כמה סיבות לבני עמנו:

את עשו. ולא אמר אל עשו, כי לא היה רואהו לומר שקראהו אלא קרא את שמו:

בנו הגדול. נתינת טעם למה לא קרא ליעקב, כי זה הבכור, ואולי שלא ידע מהמכר. וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למדת הטוב ויטיב דרכיו כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע והיה משתדל עמו להטיב, ואפשר שהיה מועיל, ותמצא שאמרו ז"ל (ב"ר פ"פ) כי נענש יעקב שמנע דינה מעשו שאפשר שהיתה מחזירתו למוטב, הרי שאפשר לו לחזור למ וטב: {ה} ורבקה שמעת וגו'. פי' מודיע הכתוב כי רבקה נביאה היתה ושומעת תמיד בדברי יצחק וגו' הגם שלא ידבר בפניה והבן. ולזה אמר ורבקה שומעת בדבר וגו' ולא אמר ותשמע רבקה וגו' ולא אמר היתה שומעת וגו'. ואולי כי דבר אליו יצחק בלט ולזה האמין בבוא יעקב כי הוא עשו כי באוזן עשו דבר, והגם כי עיני יצחק כבדו, עם כל זה הודיעו כי דברי סתר אליו. ואולי כי לזה רמז הכתוב באומרו ויקרא את עשו וגו' ויאמר אליו בני ויאמר הנני פי' נתיחדו לדברים נכמסים: {ו} ורבקה אמרה. אמר תוספת וא"ו כי הסכימה היא לרוח הקודש השרויה עליה:

לאמר הנה וגו'. פי' שלא יחשוב כי כבר עבר זמן ארוך מעת דבר יצחק לעשו ויאמר כי לא יספיק הוא לעשות מצותה של רבקה עד שכבר עשו עשה מעשהו, לזה אמרה לאמר הנה פי' אמרה לו כי באותה שעה שמעה ויש זמן:

אחיך לאמר. פי' לא אחיך בדומה לך אלא באמירה יאמר אליו שם אחיך אבל לא ידמה חושך לאור עולם:

עוד נתכוונה באומרה לאמר שלא להוציא דבר שקר מפיה כי לא אמרה הדברים בדקדוק כיציאתם מפה יצחק, לזה אמרה לאמר הביאה וגו' פי' מה שנתכוין באמירתו הוא זה, וזולת לאמר יהיה נשמע כי אומרת דבריו בדקדוק: {ח} ועתה וגו'. פי' באותה שעה ימהר להביא מן המוכן גדיי עזים:

שמע בקולי. פי' הגם שיש בדברים אלו כגניבת הדעת, עם כל זה יש לך לשמוע בקולי פי' מלבד חיוב מצות כיבוד אב ואם שהיא מצות עשה גם היא נביאה וכתיב בדברי נביא אמת (שופטים יח) אליו תשמעון לזה אמרה שמע בקולי, וכבר כתבנו (לעיל טז ה) שיצטדק נביא באומרו לעבור על מצוה ממצות התורה לפי שעה: {יג} עלי קללתך בני וגו'. טעם אומרה בני אחר שעמו היתה מדברת. פי' מה שהוצאת אתה מפיך עתה, ושיעור התיבה קללה שקללת בני, והוא על דרך אומרם ז"ל (מכות יא.) קללת חכם אפי' על תנאי וגו', ולזה חששה ולבשה היא גרם קללה שהוציא מפיו, ואם לא (היה) [היתה] אומרת בני היה נשמע קללה שיקללו אביו:

וראיתי לתת טעם לאהבת רבקה ליעקב, לצד כי עיני כל אליה יצעירו כי ממנה יצא רשע הוא עשו, והנה לטבע הרגיל החלקים יאהבו חלק אל חלקיו, וזה מהבוחן, לזה גלתה דעתה כי לא כן הוא ומעשיה מוכיחות כי מקורה ברוך וחלק הטוב חלקיה וטבעה אל אהבת הטוב ירוץ, ולזה תמצא שירבה הכתוב לומר בכל פועל ופעול ממנה יעקב בנה ללא צורך וכוונתו היא להגיד כי ממנה אורחות צדיק ויסודו מיסודה גם כן נבנה, ומוצאו של עשו לא מבחינתה של רבקה ח"ו. גם יש סוד בדבר כידוע ליודעי חן כי הוא זוהמת הקדושה אחר צירופה באש הגבורה שבבחינת יצחק אבינו והבן. והגם שכתבנו למעלה (כ"ה כ') כי סיבתו הוא היותה אחות לבן, דבר זה לא יהיה סיבה לבחינת רבקה כי ממנה היא כמעשיה ח"ו, ופרט זה הוא מהמוסגל להפריד הזוהמא בפני עצמה ולעמוד קו הטוב על תילו הוא יעקב אבינו ששופריה מעין שופריה של אדם הראשון (ב"מ פד.) והוא סוד והבן: {טו} ותלבש וגו'. פי' הלמתם עליו בתיקון הלבישה הגם שהיו גדולים תקנתם לקטן: {יט} אנכי עשו בכורך. פי' להיות שקנה הבכורה מעשו הנה הוא נעשה עשו לצד בחינת הבכורה כי (לא) [לה] יקרא עשו בכורו. ואומרו עשיתי כאשר דברת אלי פירוש כי טעם שצוה לעשו הוא כי הוא בנו הבכור וכיון שנטל הבכורה כאילו הדבר בא אליו: {כג} ולא הכירו כי היו וגו'. ואף על פי כן דחה שמיעת קול מלפני חוש ההרגש כי הקול יכול להשתנות, או לצד משמיע, או לצד שומע, מה שאין כן הרגשת שערות הידים הוא סימן מובהק:

ויברכהו. פי' לצד כי מקודם שמששו וידע כי עשו הוא לא היה לו דבר מכחיש לקול הבא לאזניו שאינו עשו והרי זה מתעתע ונכנס בחששת יעקב שאמר והבאתי עלי וגו', והגם שלא מצינו לו שקללו אף על פי כן הכין לבו לשנאתו, ודבר זה בצדיקים יפעיל, וצא ולמד מרז"ל (ב"מ פד) אם היו מקפידים בלבם על הזולת היו מביאים עליו קללה, לזה כשראה ידיו שעירות ויברכהו להסיר ההפך שהומשך מקודם: {כד} ויאמר אתה זה וגו'. פי' מצדיק דבריו כי הוא עשו לא שואל. ותשובת יעקב היא בלשון פשיטות אני:

עוד ירצה באומרו אתה זה להיות שהיה קולו מגיד כי יעקב הוא לזה נתכוון לברך לגוף המחליט כי הוא עשו, ולזה אמר אתה זה מורה באצבע לאשר יגיד חוש המישוש והיה מלביש הברכות בדעתו במה שלפניו בלא שום מחשבה מי הוא, וזה הוא לטובה אות שקבל הברכות יעקב בכוונה אליו, והגם שגמר אומר יצחק והזכיר עשו, עם כל זה בשעת הברכה לא היה מברך אלא זה שלפניו: {כז} ויברכהו ויאמר ראה וגו'. אומרו ראה לא לשון ראיה אלא חשיבות והכוונה ראוי הוא ריח בני וחשוב לדמותו כריח שדה אשר וגו': {כח} ויתן לך האלהים. טעם אומרו וא"ו בתחילת ענין, להיות שקדם ואמר ויברכהו הוסיף עוד לומר ויתן לך וגו', ומה שלא פי' הברכות הרמוזות בויברכהו, אולי שיכוין על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פל"ט) שמפתח הברכות נתנו ה' לאברהם ואברהם ליצחק (שם פי"א) ועתה מסרם יצחק ליעקב, והוא אומרו ויברכהו פי' מסר לו הברכות שיהיו ברש ו ת ו:

עוד ירצה שברכו ברכות רוחניות וגשמיות כנגד הרוחניות אמר בהעלם ויברכהו, וכנגד הגשמיות אמר ויתן לך וגו' בתוספת וא"ו לומר מלבד עולם העליון אשר בחר אברהם לבניו שהוא עיקר תכלית זרע ישראל עוד יתן לו בעולם הזה וכו':

עוד ירצה על זה הדרך לא מלבד מדת הרחמים אלא גם מדת הדין תסכים על נתינה זו והוא אומרו ויתן לך האלהים פירוש גם מדת אלהים: {כט} יעבדוך וגו'. אולי כי המלך לא יעלה מס הנוגע לו בין העם, וכדומה לזה ימצא בזמן שישראל משועבדים לאומות העולם המלכים שבהם שהם בעלי תורה פטורים מהמס (עזרא ז), ומה שאמר אחר כך (מ) ואת אחיך תעבוד והוא היה מלך חוזר אל בני עשו:

הוה גביר לאחיך. פי' אחיו ממש לא יהיה לו לעבד אלא שיהיה הוא גביר לו, אבל הבאים אחריו ישתחוו לו והוא אומרו וישתחוו לך בני אמך:

עוד ירצה שיהיה הוא מתגבר עליו באמצעות עבודת הקודש אז ישתחוו לו בני וגו', כי זולת זה לא ישתעבד אח לאחיו, ולזה תמצא כי במעט התרשלות שהיו מתרשלים ישראל בעבודת ה' תכף ומיד (מ"ב ח) ויפשע אדום:

אורריך וגו' ומברכיך וגו'. פי' אורריך לעתיד ארור הוא מעכשיו ולא יקום לארר, ומברכיך ברוך הוא מקודם כדי שתחול ברכתו עליך:

וטעם אומרו מברכיך לשון רבים ולא ברך אלא לאחד, גם הזכיר מאררים רבים וארור לאחד, נתכוון לשלול חלק מהמאררים שאינו ארור והוא אחיה השילוני וכיוצא בו, לזה אמר ארור ולא ארורים כולם, ובמברכים ג"כ יש מהמברכים שאינו בכלל ברוך והוא בלעם הרשע שהגם שברך לא יבורך, ולזה אמר מברכיך יש בהם חלק אחד שהוא ברוך ולא כולם לשלול הנזכר, ואמר ומברכיך בתוספת וא"ו לרמוז על מין מקלל שישנו בכלל ברכה והוא המכוון לברך, על דרך אומרם רבנן לר' אלעזר בן רשב"י (מוע"ק ט:) תזרע ולא תחצד וכו', וזה הוא שיעור הכתוב אורריך ארור ומברכיך פי' ואותם אורריך אם הם מכוונים למברכיך ברוך: {ל} ויהי כאשר כלה. טעם אומרו ויהי לשון צער, כי התורה מצטערת על אשר כלה ולא ברך כל הברכות שהרי מצינו שברך לעשו אחר כן, ואם היה מברך אותם הברכות הנשארות ליעקב כבר אבדה תקות אדום:

ויהי אך יצא וגו'. טעם אומרו ויהי לשון צער, גם אמר אך, גם כפל לומר יצא יצא. נתכוון לומר שעדיין היה מעוכב ביציא' יעקב והוא אומרו אך יצא מיעט ביציאה אלא לסיבה שאירעה יצא, והסיבה היא מה שהודיע הכתוב לבסוף באומרו ועשו אחיו בא מצידו ולסיבה זו מיהר לגמור היציאה והוא אומרו יצא, ורמז אל הצער שחש יעקכ שימצא כגנב במחתרת בפני אביו כשהרגיש בביאת עשו, ורז"ל (ב"ר פס"ו) דרשו באופן אחר: {לג} ויחרד יצחק וגו' גם ברוך וגו'. טעם ב' דברים הפכיים בנושא אחד, כי מתחלה חרד על הרמאות ואחר כך חש למה שקדם ואמר בברכתו אורריך ארור וברכהו, קודם לא ידע מי הוא וחרד וחש לאדם אחר, וכשהתבונן בדבר והשכיל כי הוא יעקב ברך אותו כי הריח מריח בגדיו וידע הפרש שבינו לבין עשו וחתם על הברכות, גם חש למה שקדם לומר אורריך ארור לזה ברכהו: {לו} ויאמר הכי קרא וגו'. פי' מתמיה הכי קרא שמו יעקב ומשמעות השם לא יגיד אלא עוקבה אחת והוא עקבני זה פעמים, שאילו היה שמו עקבות או עוקבות היה עוקבו פעמים:

או ירצה על זה הדרך הכי קרא שמו יעקב ולא אמר עקבה או עקב שאז לא יגיד אלא על עוקבה אחת אבל יעקב יגיד על התמידות ולזה עד עתה כבר (עברו) [עקבו] פעמים: {לז} ויען יצחק. הנה עדיין היה לו מציאות לברכו אלא לצד שהכיר בו וידע כי הוא ראוי לקללה ואויב ליעקב חש לברכו כי הוא הפך מה שקדם לומר ליעקב אורריך ארור, ולזה היה מתנצל מעשו מלברכו. ולזה כפל לומר הכתוב ויען ויאמר לעשו פי' שמענה זה אינו אלא לאמר ואין כן הוא האמת בדעת יצחק: {לט} ויען יצחק אביו. פי' נתינת טעם למה חזר לברכו. לצד רחמי אב כשבכה נכמרו רחמיו:

הנה משמני. פי' אין לו אלא מה שלפניו לא כיעקב שאמר ויתן לך בתוספות וא"ו פירוש מלבד עולם הנצחי וכמו שפירשנו: {מ} ואת אחיך וגו' והיה כאשר וגו'. רבו הפירושים בזה. ואפשר לומר שנתכוון לומר על זה הדרך שכל הברכות שברכו יהיה כאשר יעבוד את אחיו. וכאשר ירד ממדרגה זו, או ירצה לשון רדוי כאשר תהיה רדוי ואבוד, יקדים לפרוק עולו ואחר כך תרד ויהיה בית יעקב אש וגו' ובית עשו לקש (עובדי' א) ויכלה. ולזה דקדק לומר והיה לשון שמחה כי אז ישמחו השמים ותגל הארץ:

או ירצה והיה כאשר תשלוט אתה בעולם לא תהיה מעלתך עליו אלא ופרקת עלו מעל וגו' לא הוא ישלוט בך ולא אתה תמשול בו, ומה שמשל אחר כך עונות הטו אלה: {מא} יקרבו ימי אבל וגו'. פי' אחר שימות ויקבר שאז הוא התחלת ז' ימי אבילות וחש שלא יהרגנו בעוד שלא נקבר אביו כי המת ידע קודם שיסתם הגולל (שכת קנב:): {מב} עשו בנה הגדול. אומרו הגדול, לומר כי הוא יכול עשות אשר זמם לעשות לאחיו, בנה הקטן פי' לצד היותו קטן ממנו ביכולת:

מתנחם לך. פי' מקבל נחמה על אשר עשית לו, להורגך, ובזה תחזור לו הבכורה והברכה: {מג} ועתה בני. פי' על דרך אומרם ז"ל (אבות פ"ב מ"י) ושוב יום אחד לפני מיתתך ופי' כי אין אדם בטוח בחייו אפי' יום אחד ובזה יהיה תמיד בתשובה, לזה אמרה ועתה וגו' קום ברח וגו' פי' ועתה תכף ומיד, והגם שלא אמר עשו אלא יקרבו וגו', אפשר שימות יצחק באותו שעה ויוציא מחשבתו לפועל:

ברח לך אל לבן. כי הוא יעמוד נגד עשו אם ילך להורגך: {מד} עד אשר תשוב וגו'. פי' בעבור זמן על המאורע החמה מעצמה מתקררת מרתיחתה, ואומ' עוד עד שוב אף אחיך פי' כי לא יועיל זה לבד אלא עד שוב אף אחיך ממך פי' שהגם שיזכירוך לפניו לא יחרה אפו, והוא אומרו ממך אז הוא סימן ששכח המעשה וכו'. ושלחתי וגו' פי' אני אשלח אחריך כשיהיה כן אבל אתה לא תבא בשום אופן: {מה} גם שניכם וגו'. פי' לו יהיה שימות גם הוא, או על ידך או על ידי גואלי הדם, אף על פי כן אין מרפא לשברך במה שימות גם הוא עמך ביום אחד, ולעולם אינה מקפדת אלא על מיתת יעקב ולא על עשו: {מו} קצתי בחיי וגו'. לא רצתה לגלות הדבר ליצחק משום איסור רכילות ואמרה סיבה אחרת, אבל מה שגילתה ליעקב אדרבה קיימה מצות (ויקרא יט) לא תעמוד על דם רעך:

כלי יקר על בראשית פרק-כו

כלי יקר: {א} וישא יעקב רגליו וילך. לפי שבהליכה ראשונה ארז"ל (סנהדרין צה.) שקפצה לו הארץ ולפי זה לא היתה ההליכה תלויה בזירוז רגליו כי אם בנס, הוצרך לומר שמכאן והלאה לא הלך על ידי קפיצת הארץ כי אם ברגליו כשאר אדם. {ב} וירא והנה באר בשדה. נזדמן לו שראה ג' עדרי צאן רובצים עליה סימן הוא שג' הם שנזדמנה להם אשה אל הבאר והם יצחק יעקב ומשה לפי שהאשה נמשלת לבאר שנאמר (משלי ה.טו) שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. ונוכל לומר עוד שג' עדרי צאן רובצים עליה רמז ששלשה שותפין באדם וע"כ נזדמנה לו שג' עדרי צאן שתו מן הבאר כך ג' שותפין שבאדם משם ישקו כל הנולדים, והאבן הגדולה ע"פ הבאר, כי האשה הצנועה נקראת גן נעול מעין חתום, וכאלו נחתם באבן, ולא יפתח כי אם בעת התולדה ואחר זה ישיבו האבן למקומו, שלא להשתמש מזה הבאר כ"א בעת הצורך לקיום המין.

ורז"ל דרשו (בר"ר ע.ח-ט) ענין הבאר בכמה פנים שונות, י"א והנה באר זה בית המקדש, וי"א זה סיני כו' ולדעת כולם אין המקראות יוצאין מידי פשוטם אלא כוונתם לומר שלכך נזדמן ליעקב ענין הבאר והרועים כדי שיהיה סימן מסור בידו על העתיד, ובדבר זה נחלקו החכמים על מה הענין מרמז. {ה} הידעתם את לבן בן נחור. הוה ל"ל לבן בן בתואל, ובמקום ידענו הל"ל ידענוהו, ונראה שלא שאלם אם הם מכירין אותו או לא, כי חשב פשיטא שאנשי מקומו מכירין אותו, אך ששאלם על מעשיו ועל יחס שלו. כי על מעשיו שאל אם הוא מתיחס אחר נחור, שהיה איש תם וישר, או אחר אביו בתואל הרמאי שהיה בועל כל הבתולות, ואמר הידעתם את לבן אם הוא בן נחור דומה לו בתולדה, ויאמרו ידענו כי הוא בן נחור מתיחס אחריו ודומה לו במעשיו. ועל יחוס שלו שאל אם הוא נולד מנחור אחי אברהם כי אולי אמו יולדתו מאיש אחר, ורצה לידע אם לא יצא שם רע על אמו כמו שיצא על בתואל שבעל כל הבתולות, וחשש שמא גם אשתו זנתה עד שנולד לבן מאיש אחר, ואינו מתיחס אחר נחור, והשיבו ידענו שהוא בן נחור בבירור כי לא נשמע על אמו שום שמץ פסול. ויאמר להם השלום לו, כי ידע שכל אנשי מקומו רשעים ואם הוא צדיק לפי דבריהם מסתמא אין שלום לו מפני הרשעים שדרכם להתגרות בצדיקים, ויאמרו שלום, והנה רחל בתו באה עם הצאן ואלו לא היה היה לו שלום לא היה שולח את בתו בין הרועים פן יתעללו בה.

ויש אומרים, שלכך אמר להם הן עוד היום גדול לבדקן אם הם חשודים על הגזל, כי סתם רועים חשודים, (עיין פירש"י) וחשב יעקב שאם אינן כשרים א"כ שלא כדין נתיחדה רחל עמהם כי אין היתר להתיחד כ"א בעיר בשני אנשים ובשדה עם ג' אנשים כשרים, ועל כן פרט לך הכתוב שהיו ג' עדרי צאן וכשרים היו, וא"כ בדין נתיחדה עמהם. {יד} אך עצמי ובשרי אתה. לפי שנאמר ויספר ללבן את כל הדברים האלה. ולא פירש במקרא איזו דבר דברים הדברים אשר ספר לו, והוה ל"ל את כל אשר קרהו אלא ודאי שספר לו אותן הדברים אשר דבר עשו בלבו, שאמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את אחי, והוצרך לספר לו מאיזו טעם רצה להרגו והוא בעבור הבכורה והברכות, ע"כ אמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה, במלת אך מיעט את עשו כי אוהבי עשיר רבים, וכל אחי רש שנאוהו, ואמר לפי זה עשיר אתה וא"כ אך אתה לבד עצמי ובשרי ולא עשו, וע"כ אינך צריך ליראה ממנו כי הוא אינו קרובי.

דבר אחר, לפי שלא ראה אצלו מאומה שהרי בא בידים ריקנות א"כ אין בך הקורבה שמקרבין העשירים, כי אם קורבת שאר בשר לבד. ד"א שספר לו איך שרימה את עשו בלקיחת הבכורה אמר אך עצמי ובשרי אתה רמאי כמוני על כן ראוי לקרבך אלי כי כמוני כמוך. {ל} ויאהב גם את רחל מלאה. משמע שהיה אוהב את לאה, זולת שאהב את רחל יותר מלאה, והפסוק אומר וירא ה' כי שנואה לאה. ועוד מהו גם, ונראה לפי שיתרון החכמה בא מן הסכלות כיתרון האור הבא מן החושך, כי אין ניכר איזו מעלה עד אשר רואין ההעדר ורואין זה כנגד זה, אז נראה ביותר יתרון החכמה והאור, כך יעקב היה אוהב את רחל מצד עצמה, ונוסף על אהבה זו עוד הוסיף בה אהבה מצד לאה, כי ראה את זו כנגד זו ונגלה ביותר יתרונה של רחל, ז"ש ויאהב גם את רחל מלת גם בא לרבות תוספת האהבה הנמשכת לרחל מן לאה, ומ"ם של מלאה אינה מ"ם היתרון. וי"א שתוספת אהבה זו נמשך מלאה בעבור שמסרה סימניה ללאה, ודבר זה חשב לה לצדקה על כן הוסיף בה אהבה. {לג} כי שמע ה' כי שנואה אנכי. אע"פ שבלידת בן ראשון אמרה כי עתה יאהבני אישי וכ"ש שלא ישנאה, ולמה זה אמרה כי שנואה אנכי. מ"מ נראה שהיא סברה שיהיה כן ולא עלתה בידה, כי היא סברה מאחר שאין אשה אלא לבנים והבן אהוב בלי ספק, ואיך תהיה בור שנואה ומימיה חביבין, ע"כ אמרה כי עתה יאהבני אישי, ואח"כ ראתה שהלכה בטעות שהרי מן הדין היה שאחותי תלד בן שני ומה נתן לי ה' גם את זה אלא לפי שגלוי לפני הש"י שעודנו בשנאתו, לכך אמרה כי שמע ה' הוא ית' לבדו בוחן לבו ושמע כל דבריו שעם לבו, אבל אני לא ידעתי זה כי חשבתי שכבר סרה שנאתו.

ועוד יכול להיות, שבלידת בן ראשון אהב אותה וביני ביני נתקלקלה השורה וחזר לשנאתו, כי כן הוא המנהג שבשבעת הלידה ישמח האב ביוצא חלציו ואגבו ישמח גם באשתו אשר לקח, וברוב הימים הכל נשכח וסרה אהבתו, והיא גם היא אמרה בנבואה כי עתה יאהבני אישי, דווקא עתה בשעת לידה וקרוב ללידה, ולא אח"כ וידעה זה מגודל ריחוק לבבו שאהבה זו לא תהיה כי אם לפי שעה, ע"כ אמרה כי עתה, ובבן שני אמרה כי שנואה אנכי. ובבן הג' נאמר על כן קרא שמו לוי, יעקב קרא לו להראות שהוא מסכים לדבריה וכי רצונו לידבק בה אבל בבנים הקודמים היא קראה להם שמות המורים על האהבה, אבל לא ראינו עדיין הסכמתו עד שילדה בן שלישי אז גלה דעתו כי סרה שנאתו מכל וכל. {לד} הפעם ילוה אישי אלי וגו'. פירש"י ע"ש שלווהו במתנות כהונה קרא שמו לוי. והכתוב אומר שקראו לוי על שם הפעם ילוה אישי אלי, והקרוב אלי לומר בזה כי האמהות רוח ה' דבר על לשונם, ומה שאמרה בלידת בן הראשון כי עתה יאהבני אישי, היתה הכוונה בעבור שנולד בן הבכור עובד עבודת הש"י כי העבודה היתה בבכורות, ולפיכך יצחק אהב את עשו לפי שהוא בכור וחשב שהוא יהיה עובד עבודה, ורבקה אוהבת את יעקב כי ראתה בנבואה שעל ידה תשוב הבכורה ליעקב. כך אמרה לאה כי עתה יאהבני אישי ע"י בן הבכור, כי ברית כרותה שלעולם יהיה בן הבכור לשנואה כדי לסבב לה אהבה, וכן פי' מהרי"א פרשת כי תצא בפסוק והיה הבכור לשניאה (כא.טז). אבל הקב"ה ידע שלסוף תסוב הבכורה מראובן ע"י חלול יצועי אביו, וא"כ עדיין היא שנואה ז"ש כי שמע ה' כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה, ולא אמרה שבן זה יסבב האהבה בעבור איזו סבה, עד שילדה את לוי שקרא לו ה' לוי על שם שלווהו במתנות כהונה חלף עבודת ה' אשר עליו, ובסבה זו ילוה אלי אישי ויאהבני, כי ממני נולד הפעם אותו בן אשר עליו יהיה משא עבודת הש"י, ולפי זה מסכים פירש"י עם פשט המקרא.

ספורנו על בראשית פרק-כו

ספורנו: {א} אשר היה בימי אברהם. כי מאז עד עתה לא היה שם רעב כבד כמוהו שישיא יושבי הארץ לצאת ממנה כאשר עשה אברהם: וילך יצחק אל אבימלך. ליטול רשות ממנו דרך מוסר בהיותו חפץ אז לצאת מארצו מפני הרעב: {ב} אל תרד מצרימה. אל ישיאך ללכת שם חסרון המרעה פה כענין כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך וכו': שכון בארץ אשר אומר אליך. עשה משכנות רועים למקנך באותו המקום בעצמו שאומר אליך לגור בו כי בו יצליח גם מקנך. וזה כי אמנם הסבה שהיה בדעתו לצאת היתה בשביל חסרון המרעה: {ג} גור בארץ הזאת. ואתה גור בארץ כנען: ואהיה עמך ואברכך. שאף על פי שיש בארץ כנען עתה חסרון מרעה אני אהיה עמך ולא תחסרו מרעה: ואברכך. בממון ובמקנה ולא בחוצה לארץ: כי לך ולזרעך אתן והקימותי את השבועה. והטעם שאמרתי שתגור בארץ הזאת ובזה איטיב לך הוא כי כבר נשבעתי לאברהם לתת לו ולזרעו את הארץ הזאת ולפיכך בהיותך גר בה תהיה נשיא אלהים בתוכה ותקנה בה חזקה להורישה לזרעך: {ה} עקב אשר שמע אברהם בקולי. בכל אשר צויתיו: וישמר משמרתי. עשה תמיד המשמרת המיוחדת לי שהיא לגמול חסד כאמרו כל אורחות ה' חסד ואמת ולהורות חטאים בדרך וזה עשה כאשר קרא בשם ה' ושמר גם כן מצותי חקותי ותורתי. שנצטוו בני נח ובכן היה נאה דורש ונאה מקיים כמופת לרבים. הנה ליצחק תלה בזכות אחרים עתה וכן למטה באמרו והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי ולא כן אמר ליעקב כל שכן לאברהם וזה היה קודם שהתעורר יצחק לקרא בשם ה' אבל אחר שקרא בשם ה' נאמר ואבימלך הלך אליו מגרר ואמרו ראה ראינו כי היה ה' עמך אתה עתה ברוך ה'. ולא מצאוהו עוד תלאות מקנאים ודברי ריבות כאשר בראשונ' אמנם ליעקב לא תלה בזכות אחרים כלל כי הוא אמנם מנעוריו יושב אהלים ללמוד וללמד דעת את העם בפרט באהלי שם ועבר ששם עלה כל מבקש ה' בלי ספק: {י} כמעט שכב אחד העם. הוא המלך היחיד בעמו שהיה חושב שלא יצטרך לשאול את פיך ולדעת רצונך בזה שלרב מעלת המלך ייטב בעיניך כלי ספק להשיא לו את אחותך: והבאת עלינו אשם. ובזה כמעט הבאת עלינו אשם ועונש ואמר עלינו כי כשילקה גדול הדור ירבה היזק לחוסים בצלו: {יב} ויזרע יצחק בארץ ההיא. כמו שאמר לו האל ית' גור בארץ הזאת: מאה שערים. כמו שיעד באמרו ואהיה עמך ואברכך: ויברכהו ה'. בממון שמכר תבואתו בדמים יקרים ולפי מה שאמרו ז"ל אומד זה למעשרות היה הנה קבע לו ברכה בשבילם כאמרו הביאו את המעשר אל בית האוצר והריקותי לכם ברכה עד בלי די: {יד} ועבדה רבה. קרקע מוכן להיות נעבד: ויקנאו אתו פלשתים. שבשדותיהם קרה אז הפך זה שזרעו הרבה והביאו מעט: {טו} סתמום פלשתים. כאשר יראו מצות אבימלך לבלתי הזיק ליצחק סתמו הבארות בשנאת קנאתם: {טז} כי עצמת ממנו. ותוכל בעשרך להתקומם עלינו: {כ} התעשקו עמו. השתדלו עם יצחק שיעזוב הבאר: {כד} אל תירא. שימעטו נכסיך במריבותם: וברכתיך. תוספות ממון: {כה} ויקרא בשם ה'. ויכרו שם: {כו} ואבימלך הלך. אחר שהתעורר לקרא בשם ה' כרו שם עבדי יצחק באר מצלחת בלתי מריבה ואבימלך הלך אליו לכרות ברית ולא הזיקוהו עוד: {כח} כי היה ה' עמך. ולא מיראתנו ממך נכרות אתך ברית: {כט} אם תעשה עמנו רעה. שלא תעשה עמנו רעה אתה עתה כמו שלא נגענוך: {לג} ויקרא אות' שבעה. קרא את הבאר שבעה מפני שהיה מקום שביעי שבו חפרו באר. ג' של אברהם שסתמו פלשתים כאמרו וכל הבארות סתמו' פלשתים ולא יאמר כל בפחות מג' וג' של יצחק שהן עשק שטנה ורחובות וזה היה הז' שקראוהו שבעה: על כן שם העיר באר שבע. בסגול מורה על השבועה ועל מספר השבעה אבל בימי אברהם היה שם העיר באר שבע בקמץ על שם השבועה בלבד: {לד} ויהי עשו בן ארבעים שנה. ולא חשש יצחק להשיא לו ולאחיו נשים הגונות: ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי. ולא הקפיד יצחק על נשואי החתיות כמו שעשה אביו: {לה} ותהיינה מורת רוח. היו לתער וסכין מקצר רוח חיי יצחק ורבקה ולשון מורת כמו ומורה לא יעלה על ראשו והנה יצחק עם כל זה לא הכיר רב רשעו של עשו שמא היה מוחה כהן ובזה נכשל שהשתדל לברך את עשו ומשם יצאה תקלה שנתן לעשו איזו ברכה או עצה שעם זה רבה משטמה בין בניו ושהוצרך יעקב לברוח אל ארץ אחרת:

שפתי חכמים על בראשית פרק-כו

שפתי חכמים: {ב} נ י"ל דעולה הוא קדשי קדשים שאין רשאין להוציאן לחוץ לעזרה, אף ארץ ישראל עזרה שלך היא ואין אתה רשאי לצאת לחוץ לארץ: {ד} ס רצונו לפרש והתברכו בפה, לא שיתברכו בסיבת זרעך, דאם כן היה לו לומר והתברכו מזרעך: {ה} ע וא"ת כיון שקיימו כל התורה למה נשא יעקב שתי אחיות ושמעון דינה אחותו ועמרם יוכבד אחות אביו, וי"ל דלא קיבלו עליהם לקיימם אלא בארץ ישראל והם היו בחוץ לארץ, (הרמב"ן): {ז} פ דמשמע בפסוק ששאלו את רבקה ויצחק השיב והיאך שייך זה, אלא על כרחך פירושו על וכו': {ח} צ פירש וישקף הניח מקום ההשקפה פתוח ולא חשש, לכן וישקף אבימלך: ק דאם לא כן מנא ידע דאשתו היתה, וצ"ע דילמא גפוף ונשוק ראה, (נח"י), נראה דדייק תיבת אשתו מיותר הוא, מלמד שהיה מצחק מעשה אשתו דהיינו שמוש, ומה שפירש"י על וישקף ולא על וירא, דלא תימא שראהו ממש משמש, דחלילה לצדיק כמוהו להניח חלון פתוח, אלא שסגר החלון ומכח זה הבין אבימלך, וזהו וישקף ר"ל השגחה והבנה, בעד החלון ר"ל כנגד החלון, כמו כל בעד שבמקרא (וע"ש שסותר דברי הרא"ם): {י} ר דרש"י דייק מדכתיב והבאת עלינו אשם, ואי קאי אמלך אתי שפיר, דהא גבי מלך נמי מצינו לשון רבים, וכן גבי אדם חשוב וק"ל. (נח"י), נראה לי דדייק מדהיה לו לכתוב אחד בסגול תחת האל"ף ולא בפת"ח, וכן פירש בפסוק (לקמן מ"ט ט"ז ד"ה כאחד) דן ידין עמו כאחד: ש (נח"י), אי אפשר לפרשו לשון עתיד דהא אמר שכב שהוא עבר, ועוד דהא ציוה (פ' י"א) להכריז שהוא אשתו וממילא לא ישכבו אצלה: {יב} ת דקשה לרש"י דהא גרר נמי ארץ ישראל היא כדפירש לעיל (פ' ב' ד"ה אל): א ומאה שערים פירושו לשון שיעור ששערה נפשם: ב דקשה לרש"י למה אמדוהו והא קיי"ל (תענית ח:) דאין ברכה מצויה בדבר המנוי והמדוד אלא בדבר הסמוי מן העין, לכן פירש שהיה רוצה ליתן מעשר, וקיי"ל (אבות פרק א' משנה ט"ז) דאין מעשרין אומדות: {יג} ג דאם לא כן עד כי גדל מאד למה ליה, ולהכי נקט פרדותיו דרבותא קאמר דגבי פרדות אין הברכה מצויה כלל כדפירש"י בפרשת ראה (דברים ט"ו י"ד ד"ה מצאנך) וק"ל: {טו} ד ואין לומר משום קנאה, דאם לא כן ויקנאו אותו פלשתים ויסתמו את כל הבארות אשר חפרו מיבעי ליה. (נח"י), ול"נ דמפני הקנאה סתמו, וכדי שלא להראות הקנאה אמרו תקלה וכו', דאם לא כן היה לו להסמיך ויקנאו וגו' ויאמר אבימלך לך מעמנו וגו' ואח"כ וישב ויחפור וגו', ולמה סמך וכל הבארות וגו' לפסוק ויקנאו, שמע מינה מפני הקנאה סתמו, וחשבו שירגיש בקנאתם וילך מהם, וכאשר ראה אבימלך שלא נתקיימה מחשבתו אמר לו בפירוש לך מעמנו: ה רש"י נשמר שלא תפרש התרגום כמו (דברים ל"ג י"ט) טמוני חול שהוא לשון מטמון, לכן פירש דהוא גם כן לשון סתימה: {יז} ו דקשה לרש"י דהא אבימלך אמר לו לך מעמנו דהיינו מגרר, ולמה חנה בנחל גרר כיון שהוא קרוב לעיר: {יח} ז רצונו לתרץ דהא כבר הלך יצחק משם והיאך חפרן, ועוד קשה וכיון שחפרן אברהם למה חזר יצחק וחפרן, עוד קשה ולמה כתיב ויסתמום פלשתים, דמשמע שחזר יצחק וחפרן וחזרו פלשתים וסתמום, ואין הענין כן כי לא מצינו שסתמום אחר חפירת יצחק, ומתרץ פלשתים כו'. נח"י האריך בזה וגרס ופלשתים סתמום וקודם שנסע יצחק מגרר חזר וחפרן, להראות שאחר שנסע מגרר ויחן בנחל גרר רחוק מן העיר חזר וחפר הבארות וכו' ע"ש: {כ} ח רצונו לתרץ בזה שלא תפרש עשק לשון ערעור, אלא הוא עסק ממש, כלומר העסק הזה הוא של ערעור, וכמ"ש בסמוך נתעשקו וכו' במריבה וערעור: {כב} ט דלא יתכן לומר שהוא לשון עבר, כיון שאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ואיך יאמר ופרינו כבר בארץ, אלא לשון עתיד, ורש"י פליג על תרגום שלנו שמתרגם ויפשיננא והוא לשון עבר, לכן פירש"י כתרגומו צ"ל וניפוש וק"ל: {כח} י דקשה לרש"י כפל לשון דקאמר בינותינו בינינו וביניך, וע"ז קאמר תהי נא וכו', רצה לומר דהמקרא כאילו הוא מסורס, וכן צריך לומר תהי אלה בינותינו נא ביני ובינך, והכי פירושו תהיה האלה אשר בינותינו וכו', והוסיף ה"א על מלת אלה ומלת אשר, מפני שהוא סיפור דברים מה שהיה עם אברהם, וגם הוסיף מלת גם, מפני שאותו ברית שעשה כבר עם אברהם רוצה הוא לעשות גם עם יצחק, לכן הוסיף מלת גם עתה, ומפירושו מוכח דמלת עתה הוא בא במקום נא: {כט} כ והוסיף מלת גם כאילו אמר שמלת אתה הכתוב בתורה פירושו גם אתה, ולפי גירסא זו שהיא ברוב ספרים צ"ל דעתה ברוך ה' מילתא באפי נפשה היא, והכי פירושו שהוא נתינת טעם אשל מעלה, למה אנו מבקשים ממך כן, לפי שעתה ראינו שברוך ה' אתה: {לה} ל דאם הוא לשון מרירות אין נופל בו תי"ו הדביקות כיון ששרשו מרר, אבל לשון ממרים שרשו מרה, ובאה תי"ו הדביקות תחת ה"א למ"ד הפעל, ופירושו כל אחת ואחת היתה ממרת הרצון, אבל לשון מרירות אין נופל על הרצון וק"ל: מ ונראה לי דרש"י דייק מדכתיב יצחק קודם רבקה, לומר דליצחק היה הצער יותר גדול, לפי שלא היה רגיל כל ימיו בעבודת אלילים, אבל רבקה היתה רגילה באביה ובאחיה שהיו עובדי אלילים:

בעל הטורים על בראשית פרק-כו

בעל הטורים: {א} ותכהין עיניו מראות. משום דכתיב כי השוחד יעור והוא לקח שוחד מעשו: מראות. בגימטריא בעשן הצלמים: {ג} שא נא כליך. כלומר חדד סכינך כמו משיאה על גבי חברתה: וצא. ב' במסורה. וצא השדה. וצא הלחם. כדאיתא בב"ר כליך זה בבל שבאו שם כלי בית המקדש תליך זה מדי על שם המן שבא ממדי. קשתך זה יון. השדה זה אדום ורמז לו כל ד' גליות שעתידין ליפול ביד ישראל שהקב"ה ילחם בהם והיינו דכתיב וצא הלחם בעמלק: ציד. צידה כתיב ה"א יתירה שלמדו ה' הלכות שחיטה וה' סימני טהרה בעוף, אינו דורס. אצבע יתירה. זפק. קרקבו נקלף. אינו חולק את רגליו. ובחיה, מפרסת פרסה. מעלה גרה. ואין לה שינים למעלה. קרנים. ובשרה הולך שתי וערב תחת העוקץ: {ה} בדבר. ב' ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשו בנו. ואידך ותעלוזנה כליותי בדבר שפתיך מישרים. שאמרה ליעקב תעלוזנה כליותי אם תדבר מישרים ליצחק כדי שיברכך: לצוד. בגימטריא מן גזל: ל'הביא. בגימטריא בגלוי: {ז} הביאה. ג' הביאה לי ציד. הביאה למוסר לבך. האומרות לאדוניהם הביאה ונשתה. שאמרה לו רבקה הביאה למוסר לבך וקח מוסרי ושמע בקולי והביאה לאביך שיאכל וישתה: {ט} לך נא אל הצאן. ר"ת נאה לך. פירוש נאה לך ונאה לבניך כי פסח היה ולקח ב' אחד לפסח וא' לחגיגה: וקח לי משם שני. ר"ת משלו. משם. בגימטריא משלי שכן כתב לה בכתובתה: {יט} בכרך. ב' עשו בכרך. אנכי הורג את בנך בכרך. שאמר יעקב אני הוא שנאמר עלי בני בכורי ישראל אבל עשו בנך בכורך נאמר עליו הנני הורג את בנך בכורך: {כז} וירח. ב' במסורה דין ואידך וירח ה' את ריח הניחוח. מלמד שנכנס עמו ריח גן עדן: וירח. בגימטריא יום פסח היה: ריח. בגימטריא ליל פסח: כריח. ב' כריח שדה. כריח שדה לבנון. בזכות ריח ניחוח העולה מן לבנון פירוש בהמ"ק עמד לו: {כח} ויתן לך. י' תיבות בפסוק וי"ב ברכות נתברך כנגד עשרת הדברות שעתידין י"ב בניו לקבל: {כט} וישתחו לך. חסר וי"ו כנגד ו' דורות שמדוד עד יורם שעבדו אדום את ישראל ומכאן ואילך פשע בו ויש בזו הברכה כ"ו תיבות לומר לך שברכו בשם הנכבד שעולה כ"ו: הוה. ב' במסורה הוה גביר לאחיך. כי לשלג יאמר הוה ארץ. בזכות יעקב יורד גשם ושלג: {לג} ויאמר מי איפוא. ר"ת אמו מי נעשה סרסור בדבר רבקה: איפוא. בגימטריא גהנם שנכנס גיהנם עמו: ואברכהו. ב' דין ואידך כי אחד קראתיו ואברכהו. גבי אברהם רמז ברכת אברהם בירך את יעקב. וכתיב נמי ויתן לך את כרכת אברהם: {לה} במרמה. ב' במסורה דין ואידך ויענו בני יעקב וגו' במרמה. בשביל שהוא בא לאביו במרמה באו בניו במרמה: ברכתך. ב' במסורה ויקח ברכתך. על עמך ברכתך סלה. שמזו הברכה היה לבניו ברכה סלה: {לו} ברכתי. ג' במסורה לקח ברכתי. קח נא את ברכתי. וצויתי את ברכתי. הקב"ה צוה את ברכתו ולא חסר כלום מכל הדורון כדכתיב ויבא יעקב שלם: {מו} קצתי בחיי. קו"ף קטנה שראתה שעתיד ליחרב הבית שגבהו ק' אמה וקו"ף של ודרור קן לה גדולה שבקש דוד על ההיכל שגבהו ק' אמה שלא יחרב:

דעת זקנים על בראשית פרק-כו

דעת זקנים: {י} ויצא יעקב. לפיכך פרשה זו סתומה מפני שיצא בצנעא מפני עשו: {יא} ויפגע במקום. לשון תפלה וזו תפלת ערבית טרם בא השמש שהרי כתיב ויפגע במקום והדר כי בא השמש אמנם לפי השטה דברכות משמע דזמן ק"ש דערבית לא הוי עד צאת הכוכבים: {יב} והנה סלם. סלם בגימטריא סיני שראה דוגמא שעתיד הקב"ה לתת תורה לישראל על הר סיני: מוצב ארצה וגו'. וכנגד בסיני בוער באש עד לב השמים. והנה מלאכי אלהים. זה משה ואהרן: והנה ה' נצב עליו. זהו שנאמר וירד ה' על הר סיני. ויאמר אני ה'. זהו שנאמר אנכי ה' אלהיך. ד"א סולם ממש והנה מלאכי אלהים הראה הקב"ה ליעקב שר של מצרים עולה (כדכתיב בפי' הרמב"ן ז"ל). ד"א והנה מלאכי אלהים עולים היינו המלאכים שהלכו להפוך את סדום שתלו הכבוד לעצמן שאמרו כי משחיתים אנחנו וגם גלו מסתורין של הקב"ה ולכך נדחו ממחיצתו של הקב"ה קל"ה שנים ועכשיו עלו: {יג} והנה ה' נצב עליו. לא מצינו כן בשאר האבות א"ר סימון אין המלך עומד על שדהו לא כשהיא נחרשת ולא כשהיא נזרעת אלא כשהתבואה עומדת בכרי כך אברהם חרשה שנאמר קום התהלך בארץ. יצחק זרעה שנאמר ויזרע יצחק. בא יעקב שהוא כרי התבואה שנא' קדש ישראל לה' ראשית תבואתה עמד עליו. הארץ אשר אתה שוכב עליה. פי' אותה שאתה שוכב עליה לך אתן ומעצמך תפרוץ כל הרוחות ותכבוש כל סביביך כמו שעושים לפרשים חשובים שנותנים להם מעט קרקע והם כובשין בגבורתם כל הסביבות: {יז} אין זה כי אם בית אלהים. פי' מאחר שאני רואה שהם עולים מכאן תחלה ויורדים ונשארים למטה א"כ מקום זה והשמים מדור אחד הוא והם עולין מכאן לשמים ויורדין כאדם עולה מבית לעלייה ואחר יורד אל הבית ונשאר שם: {כ} אם יהיה אלהים עמדי. פשטיה דקרא אין זה תנאי אלא לשון שבועה כן יהיה אלהים עמדי וגו': {כב} וכל אשר תתן לי. מדרש יעקב תקן לתת מעשר מן הממון ואמרי' בב"ר שאל מין אחד את ר' יהושע בן לוי היכן מצינו שעישר בניו אמר לו לוי שהקדישו לשמים אמר לו ומה ראה להקדיש לוי והוא לא הי' עשירי אמר לו שעשה יעקב מכל בניו כטלאים הנכנסין לדיר להתעשר והכניס דרך תולדותם וכו':

חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-כו

חומת אנ"ך: כ״ז:תק״ה א׳ ותקח רבקה את בגדי עשו החמודות. אמרו רז״ל שהיו מעור לויתן ופירשו רבני אשכנז ז״ל דז״ש את בגדי עשו וכ״ת בגדי ע״ה טמאין לז״א החמודות שחמד מנמרוד שהם מאדה״ר מעור הדג ועור הדג אינו מטמא כמ״ש אני הדל על שפת הנח״ל בס״ד ומה טוב לפ״ז מה שתרגם אנקלוס ית לבושי עשו ברא רבא דכייתא שפירוש טהורות: כ״ז:תק״ט א׳ אנכי עשו בכורך. אפשר דשרש נשמתו למעלה והוא למטה הם יעקוב יעקוב גימטריא עשו כמ״ש בזהר הקדוש בתוספתא פרשת נח כי כל הצדיקים נכפל שמותם על שרש נשמתם למעלה והענף שיורד למטה. וז״ש אנכי ר״ל עם שרשי למעלה שהם באחדות הם שני יעקוב יעקוב גימטריא עשו בכור״ך גימטריא רמח שאני מקיים רמ״ח מ״ע:

נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-כו

נחל קדומים: ל״ב:תתקכ״ט א׳ וינשק לבניו וגו'. זהו שאמר הכתוב סכותה לראשי ביום נשק ר"ת לראשי ביום נשק לבן. לראשי אותיות ישראל. רבינו אפרים בפירושו כ"י. ואפשר לרמוז ר"ת סכותה לראשי ביום נשק גימטריא בק"ם ס"ת אברהם יצחק ויעקב. והוא שדי בחילוף א"ת ב"ש ודוק: ל״ב:תתקל״ב א׳ וישלח יעקב מלאכים לפניו. רש"י ז"ל פירש מלאכים ממש. והראשונים דורשי רשומות אמרו דתיבת מחנים מסוף פרשת ויצא הוא נוטריקון מאותו חיל נטל יעקב מלאכים עכ"ד. ולפי מה שפירשתי בעניותי כי יעקב ממצותיו ולימודו היו נבראים מלאכים וכך היא המדה כדתנן עשה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד. והמלאכים הללו הנבראים מתורה ומצות סביב אותו האדם יחנו ויעקב אע"ה עיניו תחזינה המלאכים האלה הנבראים מתורתו ומצותיו והיו מהלכים עמו ברואין זה את זה. ויפגעו בו מלאכי אלהים מלאכיו ית' מצבא המרום. ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה כלומר אין אלו המלאכים הנבראים מהתורה ומצות שלנו. ויקרא שם המקום ההוא מחנים תרתי מחנה מלאכיו שנבראו מתורתו ומצותיו. ומחנה אלהים מלאכי עליון. ואחר זמן אמרו לי שכיונתי לדעת גדול הרב המבי"ט ז"ל. ולפי זה אפשר שנטל מאותם המלאכים הנבראים מתורתו ומצותיו לשלוח לעשו. והנוטריקון האמור נאמר באופן זה מחנים ר"ת מאותן חיילות נטל יעקב מלאכיו. ובהכי ניחא מ"ש רז"ל והביאו רש"י ע"פ מי לך כל המחנה שפגע כתות מלאכים ואמרו של עשו הכו הכו בן יצחק וכו' אחיו של יעקב א"כ משלנו אתם. ולפי האמור אפשר דהן ממלאכים שנבראו מתורה ומצות של יעקב אבינו עליו השלום והאמת אמרו משלנו אתם כי הם מיעקב ודאי. ואפשר שזה טעם מה ששלח לומר יעקב אבינו ע"ה עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי רצה להודיעו כי כעת יאמר דכל מצוה קנה סניגור אחד וא"כ יש לו מלאכים הרבה לשומרו. וכלפי זה הביא גונדא דחימא ת' איש עמו מקור הסט"א כידוע. ויש לרמוז ארצה שעיר ר"ת אש שדה אדום למפרע ר"ת אש כי בית יעקב אש ובית יוסף להבה ודלקו בהם ואכלום: ל״ב:תתקל״ג א׳ עם לבן גרתי ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמור וגו'. פירש"י עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי. ויהי לי שור זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ כלומר שלא נתקיימו הברכות. ויען כי יצחק אמר והיה כאשר תריד ופרקת עולו וגו'. ועתה בראות עשו כי אמר לו עבדך יעקב וגם ויהי לי שור שלא נתקיימו הברכות יסבור עשו כי ח"ו יעקב עבר על התורה ומשום הכי לא נתקיימו הברכות וגם הוא ידע בנפשיה ומשום הכי אמר לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב. לז"א יעקב אע"ה תרי"ג מצות שמרתי ולא עברתי עליהם ועכ"ז לא נתקיימו הברכות וכמדומה שכן ראיתי באיזה מפרש. ואפשר לומר עוד שהוצרך לומר ותרי"ג מצות שמרתי להוציא מלבו שסבר כי יעקב ביטל מצות כבוד אב ואם ומצות ישיבת ארץ ישראל וביטל איסור שתי אחיות וזה מפורסם ועוד לבו הלך חשכים דבהיותו עם לבן ביטל כמה מצות ובכח דמיונות אלו הוא בא להלחם עמו כי ה' סר מעליו ח"ו. לז"א עם לבן גרתי לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר ומזה מורה כי אני ולבן שונאים זה את זה ולא למדתי ממעשיו הרעים. גם מה שאתה חושב שבטלתי כבוד או"א וישיבת ארץ ישראל ועברתי איסור לקיחת שתי אחיות דע כי תרי"ג מצות שמרתי דתנינא להלכותיהן. ועל איסור שתי אחיות ויהי לי שור זה יוסף ברא קדישא וזה אות לטובה שהזיווג כהוגן כמשז"ל: ל״ב:תתקל״ו א׳ ויירא יעקב מאד ויצר לו. אפשר במ"ש פ"ק דמגילה האי מאן דמבעית אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי ויעקב נצטער מאד בזה וצר לו. ובעבור זה נתירא יעקב מאד ונ"ט וייצר לו ומתוך מה שראה דצר לו לכן נתירא דאע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי: ל״ב:תתקל״ז א׳ והיה המחנה הנשאר לפליטה. שמעתי דאמרו רז"ל דבין שתי המחנות היה יום א' ורבקה אמרה למה אשכל גם שניכם יום אחד שנתנבאה שימותו שניהם ביום אחד וא"כ אם יכה עשו המחנה האחת המיוחד שבו יעקב אבינו עליו השלום והכהו מוכרח שימותו גם עשו ביום ההוא כנבואת רבקה ומאחר שכן והיה מחנה הנשאר שהוא רחוק ביום אחד לפליטה שכבר מת עשו: ל״ב:תתק״מ א׳ הצילני נא מיד אחי. דורשי רשומות אמרו הצילני נא מיד ר"ת המן שהתפלל על צרת המן. וכתבנו בעניתנו בקונטריס כסא דוד שיצדק מאד לפי מ"ש גורי האר"י זצ"ל דמרדכי היה בו ניצוץ יעקב אבינו עליו השלום והוא בעצם הצילני נא מיד שיצילהו לו בעצמו מהמן. ואפשר לומר דס"ת הצילני נא מיד הוא י"ה בגימטריא רמז זכות ט"ו שנים שלמדו יחד הוא עם אברהם ויצחק ע"ה ובזה נתקיים העולם כמ"ש באורך במ"א וגם עתה רמז שזכות זה הצל יצילהו מיד עשו הרשע ולהזכיר רשעתו שהוא היה ג"כ בו בפרק ופושע מבטן קורא לו: ל״ב:תתקמ״ב א׳ וילן שם בלילה. ס"ת גי' לוטן אפשר לרמוז במ"ש מהרח"ו ז"ל משם רבינו קלונימוס ז"ל דיעקב אע"ה נקבר בא"י משום דדחה לוטן וזה רמז וילן שם בלילה שזכה ללון בקבר בא"י בשביל שדחה לוטן הרמוז בס"ת ור"ת וישב ששב לא"י ונקבר שם ועיין בכסא דוד דרוש ב': ל״ב:תתקמ״ג א׳ עזים מאתים ותישים עשרים וגו'. רז"ל אמרו מכאן לעונה האמורה בתורה ע"ש ובפירש"י. ולכאורה יקשה מה טעם דקדק יעקב אע"ה לשלוח לו כל הסדר הזה שיהיה בהם נקבות לצרכן. ושמעתי בשם מהר"ש פרימו ז"ל דאמרי במדרש דאומות העולם מחזירין כל אותן דורונות למשיח שנאמר מנחה ישיבו. וקשה דמאי רבותא שיתנו למשיח כמו דורון זה. אמנם הכוונה שיתנו ולדן וולד וולדן מאותו זמן עד כי יבא שילה. ולכן נתחכם יעקב לשלוח לו כל מין הצריך לו כי בזה יולידו כדרכן וצריכים הן להשיב הכל הן וגם ולדותיהן על דרך מה שעשה רבי חנינא בן דוסא באחד שהניח תרנגולין וכו' ושוב ראיתי בפרשת דרכים דרוש כ"ו שהביא דרך זה באריכות ע"ש. וזה רמז וישלח יעקב מלאכים לפניו אל ר"ת ו"י מל"א שעל מחנה זו ילולי יליל עשו כי נפרעין ממנו כל הדורנות ופירותיהן עד עולם: ל״ב:תתקמ״ד א׳ גמלים מניקות ובניהם. פירש"י בנאיהם. פירש הרב מהר"ר משה חיים בן הרב מהרח"ש ז"ל דקי"ל דהמוכר לחבירו בהמה וא"ל בהמה מניקה אני מוכר לך כוונתו שיהנה מהחלב אבל אם היא טמאה מכר הולד ולז"א בהמה מינקת אני מוכר לך דאי לא מה איכפת אם היא מינקת. וא"כ באומרו גמלים מניקות ידענו כי ולדותיהן עמהן ואם כן אמאי הוצרך לומר ובניהם אלא ודאי פירושו בנאיהם ודפח"ח. ויש להוסיף קצת במ"ש רבינו האר"י זצ"ל דעשו אין לו יחס כלל בגמלים והם אסורים אצלו כי הן מעלה גרה אותיות הגר אם ישמעאל וא"כ מוכרח דגמלים מניקות ר"ל הם ובניהם למשא דוקא ואייתר ובניהם לכך פירשו שהם בעליהן ופירוש בנאיהם ודוק:

פירוש הרא"ש על בראשית פרק-כו

רא"ש על התורה: ל״א:תתצ״ז א׳ דרך שבעת ימים כל אותן ג' ימים שהלך המגיד ללבן הלך יעקב לדרכו למדנו כל מה שהלך יעקב בז' ימים הלך לבן ביום אחד כדפיר"שי. פי' לפי' העדר היה רחוק מבית לבן ג' ימים והמגיד נסע מן הבית באותה שעה שנסע יעקב וביתו גם לבן חזר לביתו לראות אם הניחו בבית התרפים או נכסים נמצא בין מהלך המגיד ובין ישיבת לבן ו' ימים ובז' כשראה לבן שלא היה בבית רדף אחר יעקב והשיגו וזהו שאמר דרך ג' ימים כלומר שהלך לבן ביום אחד יותר מיעקב וביתו שהלכו בז' ימים וניתן להאמין לפי שטפולו מרובה והיה מתנהל לאט אך צריך לפרש שמפני פחד הרודף אנס נפשיה בקצרה דרך ארוכה שאם לא כן איך היה יכול יעקב ללכת עם נשיו וטפיו בז' ימים הדרך ג' ימים לאדם בינוני אבל אשר היה לו העדר והבית מי יוכל לילך אלא כדפ"רשי: ל״א:תתק״ז א׳ ויבוא באהל יעקב ובאהל לאה יש לדקדק בלשון רש"י שאהל יעקב ואהל רחל הכל אחד לפי שהיה תדיר באהל רחל וניחא שבתחלה נכנס באהל יעקב שהוא אהל לרחל ששום אהל לא היה פתוח לרשות הרבים רק אהל רחל כדי שלא יכנס אל האחר בלא ידיעתה לפי שהיא עיקר הבית ואח"ך נכנס באהל לאה ואח"ך באהל שתי האמהות ולא מצא וחזר על העיקרים ויצא מאהל לאה ובא באהל רחל ויחפש פעם שנית שהיה מכירה למשמשנית ולא מצא: ל״א:תתקכ״ב א׳ הגל הזה עד ביני ובינך. שמעתי שהכניסו חרב שלופה בגל אצל המצבה ואמרו מי שיעבור את הברי' הזה איש על רעהו ידקר בחרב ויכשל במצבה ואחז"ל בלעם זה לבן ומבני בניו היה ולפיכך אמר הכתוב ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר כלו' אל האבנים בשביל שהיה עובר הברית והיה הולך לנגד זרע יעקב ברך ה' ואח"כ נהרג בחרב כדכתיב ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב פירש בחרב המבוררת ששמו תוך הגל וזה שאמר הכתוב יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-כו

ברטנורא: כ״ח:תקצ״ז א׳ אם יעקב ועשו. צריך לישב מה בא ללמדנו. וי"ל דהזכיר זה לומר שלכך שלחה יעקב אצלו לפי שהיה קרוב לשניהם ובעבור זה יוכל לספר לו את כל דברי הריבות אשר בינו ובין עשו אחיו כי בין אנשים נכרים לא יהיה כבודו לספר להם דברי ריבותם. מהר"ר: ב׳ אם יעקב ועשו הר"ר ליאון פי' שבא ללמדנו שהיה אחי רבקה דהות אם עשו הרשע כאשר היה הוא רשע וש"מ רוב בנים דומי' לאחי האם: ג׳ חננתני עזרה שוכן שחק ד׳ בסדר ואלה תולדות יצחק ה׳ ושיחי לפניך צור ירצה ו׳ ועזרני בחדושי סדר ויצא כ״ח:תר״ב א׳ ויצא יעקב על ידי שבשביל שראה וכו' פי' דקשה ליה לרש"י שכבר כתב למעלה וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם ולמה הוצרך לחזור ולכתוב כאן ויצא יעקב וכו' לכך אמ' שמפני ההפסקה שרעות בנות כנען חזר לענין ראשון. וקשה למה כפל רש"י את לשונו לכתוב על ידי שבשביל היה די לו באחד מהם י"ל דהכי קאמ' ע"י שראה שרעות בנות כנען והלך אל ישמעאל בשביל כך הפסיק העניין וכו' ואלו כתב בלשון זה ממש היה צריך לכתוב אחר כך בשביל כך הפסיק העניין וכו' וכדי שלא להאריך במלת כך קצר הלשון וכתב שתי המלות סמוכות זו לזו על ידי שבשביל. עוד יש ליישב דהכי קאמר על ידי שהזכיר הכתוב שבשביל שראה שרעות בנות כנען הלך אל ישמעאל וכו' קצר הלשון וסמך על המבין. ומהר"ר כתב מקשין העולם מה ר"ל ע"י שבשביל ותירץ מהר"ר פיצי"ן שהם ב' דברים ופי' ויצא יעקב על ידי ר"ל בסמוך כלומר תכף שברכו אביו יצא מבאר שבע ודורש דבר זה מכח הפרשה שהיא סתומה שאלולי כן הייתי אומ' ששהה י"ד שנה טרם צאתו כדי למצוא חשבון שלשנותיו איך היו ק"ל שנה בעמדו לפני פרעה ולא נצטרך לומר שנטמן בבית עבר י"ד שנה. ואח"כ אמ' שבשביל שרעות בנות כנען וכו' לישב מה טעם הפסיק בענינו של יעקב כיון שהיה סמוך: ב׳ ויצא לא היה צריך לכתוב וכו' עד פנה זיוה פנה הדרה קשה מנא לו לדרוש כל הדברים הללו. י"ל מלשון יציאה כדכתיב ויצא מבת ציון כל הדרה ואעפ"י שנשאר בעיר יצחק זכותא דרבים עדיף: ג׳ וילך חרנה יצא ללכת לחרן פירש כן משום דקשה לו כל העניין הכתוב אח"כ שהיה קודם לכתו לחרן. אמנם לפי הדרש שמביא אח"כ שהלך לחרן וחזר לבית אל אין צריך לפרש יצא ללכת לחרן. מהר"ר: כ״ח:תר״ג א׳ ויפגע במקום לא הזכיר הכתוב באיזה מקום וכו'. קשה למה פירש במקום קודם שיפרש ויפגע הקודם לו בפסוק י"ל שלפי שבמקום ר"ל המקום הידוע והוא הר המוריה משום הכי יש לנו לפרש ויפגע לשון תפלה שראוי לומ' שיתפלל בבית המקדש לכך סירס המקרא: ב׳ ויפגע לשון תפלה וכו' עד שקפצה לו הארץ וכו'. קשה מנא לו מפסוק זה שקפצה לו הארץ. י"ל דנפקא ליה מלשון ויפגע שאין לשון פגיעה נופל אלא כשהאחד בא לקראת חברו ופוגשין זה בזה לכך אמר שקפצה לו הדרך שבא הר המוריה לקראתו כדמפרש לקמן: ג׳ מראשותיו עשאן כמין מרזב. דייק ליה מדלא קאמ' תחת ראשו מהר"ר: כ״ח:תר״ה א׳ נצב עליו לשמרו דייק ליה מדלא קאמ' והנה ה' נראה אליו כאשר תמצא בשאר המראות ואמ' לשמרו כלומר עד שהמלאכים של חוצה לארץ עלו לרקיע וירדו מלאכי חוצה לארץ שבין כך ובין כך היה עומד בלא שמירה ה' נצב עליו לשמרו וכנוי עליו שב אל יעקב: כ״ח:תר״ט א׳ כי אם בית אלהים אמר ר' אליעזר בשם ר' יוסי בן זמרא סולם הזה היה עומד בבאר שבע ושפועו מגיע כנגד בית המקדש וכו'. קשה מנא לו לומר כן. י"ל שהסולם היה בבאר שבע נפקא ליה מדכתיב מוצב ארצה שה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בתחלתה והרי הוא כמו לארץ ופי' לארץ הידועה והיא באר שבע הנז' בראש הפרשה ויצא יעקב מבאר שבע. ושפועו מגיע כנגד בית המקדש יליף ליה מדכתי' אין זה כי אם בית אלהים דהיינו בית המקדש: ב׳ מה נורא מה דחילו. נראה דבא לפרש דלא נימא דמה נורא קאי להקב"ה ויאמר ויירא ויאמר מה נורא הקב"ה דאל המקום לא שייך לומ' נורא כמו שאמ' רז"ל את מקדשי תיראו וכי מן המקדש היה ירא ולכך פי' מה דחילו דאי הוה קאי אדלעיל היה מתורגם דחילא כמו שמתורגם האל הגדול הגבור והנורא מהר"ר: כ״ח:תרי״ב א׳ אם יהיה אלהים עמדי אם ישמור לי הבטחות הללו וכו'. קשה וכי מתירא היה יעקב או מסופק שלא יקיים הקב"ה את דבריו. י"ל שהיה מפחד שמא יגרום החטא והכי איתא בגמ' בפ"ק דברכות:

גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-כו

גור אריה: כ״ו:תרס״ט א׳ שהיה בדעתו וכו'. דאם לא כן "אל תרד" למה לי, ולמה הוצרך להזהירו: ב׳ כמו שירד אברהם. ואם תאמר למה תלה באברהם, שמא מעצמו היה רוצה לצאת חוץ לארץ, ונראה שהכתוב מוכח כן, שהרי אמר "מלבד הרעב הראשון", ולמה הוצרך לומר כן, אלא להגיד לך שיצחק היה רוצה לצאת חוץ לארץ כמו שיצא אברהם ברעב הראשון (כ"ה ברמב"ן). וכדי שלא יקשה מנא ליה ללמוד מאברהם, שמא הרעב בימי אברהם היה יותר גדול, לכך אמר "מלבד הרעב הראשון", אם כן הוא דומה לרעב הראשון, מדאמר "מלבד הרעב הראשון", ושפיר יליף יצחק מאברהם. ואם תאמר אברהם מי התיר לו לצאת אחר שצווה אותו השם יתברך להיות בארץ (לעיל יב, א), ונראה מפני שכן המדה 'רעב בעיר פזר רגליך', כך אמרו בפרק הכונס (ב"ק ס ע"ב), ואם כן מן הדין הוא עושה שהיה יוצא. ואם רצון הקב"ה שלא יצא – יזהיר אותו הקב"ה שלא יצא, כיון שהדין שמותר לצאת. ואם תאמר יצחק למה ליה למילף מאברהם, בלאו הכי כיון שמן הדין לצאת למה לא יצא, ונראה לתרץ כי אפילו הכי היה צריך ללמוד מאברהם, דאי משום 'רעב פזר רגליך' שמא שאני יצחק שברכו הקב"ה (לעיל כה, יא), ובשביל הרעב לא יחסר לו לחמו, ואין לו לצאת חוץ לארץ, כמו שהיה האמת שהקדוש ברוך הוא אמר לו "ואהיה עמך ואברכך" (פסוק ג), אבל מאברהם ילפינן שפיר, שהרי הקדוש ברוך הוא הבטיחו (ר' לעיל יב, א-ב) "לך לך וגו' ואגדלה שמך ואברכך" – בממון (רש"י שם), ואפילו הכי יצא חוץ לארץ, ובשביל זה היה צריך למילף מאברהם:ואם תאמר מנא ליה לאברהם לצאת אחר שנתברך ואגדלה שמך ואברכך בממון, ואין זה קשיא, כי אברהם לא היה יוצא חוץ לארץ עד שהיה צריך לצאת מחמת הרעב, ולפיכך בודאי שפיר יצא, כמו שכתוב למעלה 'רעב בעיר פזר רגליך', והדין לצאת. אבל יצחק לפי שהיה יוצא חוץ לארץ קודם שהיה צריך לצאת מחמת הרעב, היה צריך למילף מאברהם, שהרי הקדוש ברוך הוא הבטיחו גם כן – והיה יוצא. ואין להקשות דשאני אברהם שהיה יוצא כשהיה צריך לצאת, דאין זה קשיא בודאי, דכיון דהברכה הכתובה באברהם (לעיל יב, א-ב) לא איירי ברעב, ולא נאמרה שיהיה בארץ בשעת הרעב – והקדוש ברוך הוא יברך אותו, מהשתא כיון שאין הברכה כך במשמעותה – הותר ליצחק גם כן לצאת, דלמה לא יצא, אי משום הברכה ויהיה לו הרעב כשובע, אין זה במשמעות הברכה כמו שלא היתה גבי אברהם, ולפיכך הוצרך הקב"ה לחזור ולברכו אפילו בשעת הרעב: כ״ו:תרע״א א׳ אדם אומר וכו'. פירוש שאין "והתברכו" רוצה לומר שתהא לכל גויי הארץ הברכה בשביל ישראל, שהרי "והתברכו" משמע לשון התפעל, הם עצמם מתברכים בזרעך, ולא שיהיו מקבלים הברכה: כ״ו:תער״ב א׳ כשנסיתי אותו וכו'. דזה משמע 'לקול', כלומר שלא יהרהר אחר דבריו רק שהוא ישמע לקול, ואף על גב שאינו מבין הדבור והוא אצלו כמו קול שאין בו דבור. וכן "אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך" (שמות טו, כו), וכל זה שלא יהרהר אחר הדבור, אלא ישמע לקול לבד לעשות בכל אשר ישמע: ב׳ הרחקת וגו'. אף על גב שזה שלא כסדר הענין לזכור ההרחקות קודם המצות, שההרחקה קודם למצות לפי השגת האדם, ולכך נכתבו בתורה קודם לפי שהם מדרבנן, וחכמת חכמים גזרו אותם והרחיקו אותם, ומאחר שהם דבריהם – הם קודמים לדברי תורה, שהיא רחוקה מהשגת האדם: ג׳ הרחקת לתורה. והקשה הרמב"ן והלא יעקב נשא שתי אחיות שאסרה תורה (ויקרא יח, יח), ותירץ הרמב"ן כי האבות למדו התורה כולה ברוח הקודש כמו שהיא מסורה לנו, וקיימוה כמי שאינו מצווה ועושה, ודווקא בארץ ישראל, כי התורה היא "משפט אלקי הארץ" (מ"ב יז, כו) ולא בחוצה לארץ, ויעקב בחוצה לארץ נשא שתי אחיות, וכן עמרם דודתו (שמות ו, כ). ויש להשיב בענין אחר, ובפרשת ויגש מבואר באורך מאוד (להלן מו, י, אות ה): כ״ו:תרע״ה א׳ שראהו משמש מטתו. דאם לא כן מנא ידע שהיא אשתו. ואין לומר שראה שנשקה וחבקה (קושית הרא"ם), חדא – "מצחק" כתיב, ולא נקרא "מצחק" רק משמש מטתו, כדכתיב (ר' להלן לט, יד) "הביא לנו העבד עברי לצחק בנו", ושם פירוש לתשמיש, שאמרה שרצה לשמש עמה. ועוד דקלות ראש כזה לא היה נוהג יצחק, שהרי אמרו חכמים (אבות פ"א מ"ה) 'אל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו', וכל שכן בקלות ראש בחבוק ונשוק. ומה שהיה משמש מטתו ביום, דקיימא לן במסכת שבת בפרק רבי עקיבא (שבת פו. ) תלמיד חכם מאפיל בטליתו (כ"ה ברא"ם): כ״ו:תרע״ז א׳ כבר הבאת אשם. ואין לומר "והבאת אשם" לשון עתיד, שהרי מיד כששכב בא האשם, שעם השכיבה בא האשם, ולפיכך אם שכב – כבר הבאת אשם בשעת שכיבה: כ״ו:תרע״ט א׳ כארץ ישראל עצמה. אף על גב דודאי ארץ ישראל הוא, שהרי אסר לו הקדוש ברוך הוא לצאת חוץ לארץ (רש"י פסוק ב), אפילו הכי לא היתה עיקר ארץ ישראל עצמה: ב׳ אומד זה למעשרות. אף על גב שאין חילוק בין פירוש זה לפירוש הראשון, שאם שערו לעשות תבואה מאה ועשתה [י'] אלף, או ששערו לעשות מעשר מאה ועשתה מעשר [י'] אלף, לעולם הברכה מאה פעמים כמו שהיתה דרכה לעשות, אלא פירושו רבותינו (ב"ר סד, ו) נתנו טעם למה שיער את השדה, והלא אין הברכה שורה לא בדבר המנוי ולא בדבר המדוד אלא בסמוי מן העין (תענית ח ע"ב), ולפיכך פירשו שאומד זה למעשרות, רוצה לומר בשביל המעשר היה צריך אומד, וכך איתא בב"ר (סד, ו) בפירוש: כ״ו:תר״פ א׳ שהיו אומרים וכו'. דאם לא כן "עד כי גדל" למה לי, אלא שהיה גדל בתכלית הגדלות, וזהו 'שהיו אומרים וכו'', ורוצה לומר כל כך ברכה היה בזבל פרדותיו של יצחק – עד שהוא יותר טוב מכספו וזהבו של אבימלך. ואחי החכם המופלג מורנו הרב ר' חיים מורנקווט נטריה רחמנא ופרקיה פירש כי 'זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו של אבימלך' פירוש שכל כך הרבה פרדות היה לו, שיותר היה שוה זבל פרדותיו מכספו וזהבו של אבימלך. אך קשיא דאם כן לא יהיה זה רק עושר בלבד, וכבר נזכר זה במה שכתיב "וילך האיש הלוך וגדול", ובודאי הא מילתא לענין עושר נאמר, ואם כן מה שכתיב "כי גדל מאוד" הוא דבר זולת הראשון, ועל כרחך זהו מה שהיה כל אשר לו מוצלח. ומה שנקרא 'פרדותיו' ולא 'חמוריו', מפני שהפירדה אינה בכלל ברכה שהרי אינה פרה ורבה כלל (קידושין סוף יז. ), ואפילו הכי זבל פרדותיו יותר טוב מכספו וזהבו כו', שזהו עיקר הברכה ועשרו. ולפיכך לענין הענקת עבד עברי דכתיב גביה "כאשר יברכך" (ר' דברים טו, יד) ממעטינן פרדות, משום שאינם בכלל ברכה, כדאיתא בפרק קמא דקדושין (סוף יז. ): כ״ו:תרפ״ב א׳ מפני שאמרו וכו'. דאין לומר מפני שהיו מקנאין בו כמו הבארות האחרות שחפר, דאם כן היה להם ליקח הבארות, ולא לסתום. ומפני שהתרגום הוא 'טמונין פלשתאי', דמשמע שהיו מטמינין אותם לעצמם, ואם כן לא סתמו אותם מפני הגייסות הבאות למלחמה רק לעכב לעצמן, פירש כי 'טמונין' הוא תרגום של "סתמום": כ״ו:תרפ״ה א׳ ופלשתים סתמום קודם שנסע משם. דאין לומר שעתה סתמום, דאם כן איך קרא להם שמות אחר שחזרו פלשתים וסתמו אותם, אלא פירושו שכבר קודם שנסע מגרר אז סתמו אותם, ועתה חזר וחפרן. ואין להקשות הלא בתחלה היו סותמין אותם מפני הגייסות (רש"י פסוק טו), ועתה איך יחזור יצחק ויחפור אותם (קושית הרמב"ן), אין זה קשיא, כי בשעה שסתמו אותם – שעת מלחמה היה, ועכשיו לא היה מלחמה (כ"ה ברא"ם). ועוד סבור היה כי עלילות דברים הם מפני הקנאה, כדכתיב (פסוק יד) "ויקנאו אותו פלשתים", ועכשיו שהלך מהם אין כאן עוד קנאה. ועוד להניח דבר כזה שהוא חשש תקלה – אין להניח, כיון שלא היה יצחק דר אצל הבארות, אבל אחר שנסע יצחק משם ויחן בנחל גרר (פסוק יז), שם היו אותן הבארות, ובשביל חשש מלחמה אין לסתום אותן, ולפיכך חזר וחפרן: כ״ו:תרפ״ז א׳ עסק ערעור. ונראה מה שעל הבאר הראשון היה להם ערעור ועל השני שטנה (פסוק כא) ועל השלישי לא רבו (פסוק כב), כי בבאר הראשון שהיה סמוך אל הנחל (פסוק יט) היו אומרים שהמים יוצאים מן הנחל אל הבאר, ולקחו הבאר בערעור הזה. ואחר כך הרחיק יצחק עד מקום שאין לומר שהמים יוצאים מן הנחל אל הבאר, ושוב לא יכלו לערער, מכל מקום היו מריבים ושוטנים, שהיו אומרים כי אנחנו היינו חופרין אותו אם לא חפרת אתה. וזהו שטנה, שהיו שוטנים אותו. ונראה שבפעם השני לא היה צריך להרחיק כל כך, אלא שחפר באר במקום שהיה ידוע שאין מי נחל נמשכין לבאר. ואחר השטנה היה מעתיק לגבול אחר, ולפיכך כתיב (פסוק כב) "ויעתק" עד מקום שלא יוכלו לומר שהם היו חופרין שם, ולא היה להם שטנה, ולפיכך לא היה להם ריב ושטנה בפעם הג': כ״ו:תרפ״ט א׳ וניפוש בארעא. שאינו לשון עבר, כי אחר שקרא שם הבאר "רחובות" על שם "כי הרחיב ה' לנו", אם כן עדיין לא פרו בארץ, שאם כבר פרו למה יקרא שם הבאר על שם ההרחבה, ולפיכך על כרחך צריך לפרוש "ופרינו" – 'וניפוש': כ״ו:תרצ״ג א׳ סיעת מרחמוהי. פירוש שהמ"ם הוא שמוש, סיעת מן אוהביו, ולפיכך קשה שלא היה לו לכתוב תי"ו של "אחוזת", אלא רק 'אחוזה מרעהו', והביא ראיה שכן מצאנו תי"ו במקום אחר שלא לצורך – במלה שאינה סמוכה, כמו "עזרת מצר" (תהלים ס, יג), ולפיכך גם כן כאן אחוזת מן רעהו, והתי"ו נוסף, כי לא תבוא תי"ו הסמיכות על המ"ם של שימוש. ולא ידעתי למה לא פירש המ"ם נוספת, ויהיה התי"ו תי"ו הסמיכות: כ״ו:תרצ״ה א׳ תהי נא אלה וכו'. פירוש מאי "בינותינו בינינו ובינך", בחד מינייהו סגי לכתוב 'תהי נא אלה בינותינו', מאי "בינינו ובינך", אלא אותו אלה שהיא בינותינו מן אביך (כ"ה ברא"ם): כ״ו:תרצ״ו א׳ כשאמרנו לך מעמנו וכו'. פירוש שהרי אמרו "וכאשר עשינו עמך רק טוב", ומאחר שטוב עשו לו פשיטא שלא נגעו בו לרע, אלא פירושו "לא נגענוך" כשאמרנו "לך מעמנו" (פסוק טז), ואפילו באותה שעה לא עשינו לך רע, ובשעה שהיית אצלינו לא עשינו עמך רק טוב: ב׳ אתה גם אתה כו'. לא הוציא זה ממלת "אתה", שאין זה במשמעות "אתה", אלא מפני שכתוב אחריו "עתה ברוך ה'", ופירוש "עתה" כך הוא – כלומר כמו שעשינו לך טוב – "עתה" גם תעשה לנו כן, וכדי שתהיה "עתה ברוך ה'" מתקשר אל מלת "אתה" הוסיף על מלת "אתה" 'גם אתה עשה לנו', ומתחבר אל זה גוף הכתוב "עתה ברוך ה'", כאילו כתוב גם אתה עשה לנו כן עתה ברוך ה': כ״ו:תש״א א׳ אבא נשא בן מ'. דאם לא כן למה הוצרך לכתוב בן כמה שנים היה כאשר נשא, כי אף ביעקב לא כתב (להלן כט, כג), ואף על גב דגבי יצחק טעמא שנולדה בת זוגו כשהיה בן ל"ז (רש"י לעיל כה, יט), ולא היה אפשר לישא קודם, מכל מקום אם לא שראוי לישא בן ארבעים לא נתן בת זוג בן ארבעים דוקא, אם כן בן מ' ראוי לישא. ואפשר כי ארבעים שנה הוא רביעית ימי חיי האדם שהיו באותו זמן, שהרי יצחק חי ק"פ שנים (להלן לה, כח), והשם יתברך נתן לו שיבה יותר, שהרי ישמעאל חי קל"ז שנה (לעיל כה, יז), וכאשר נשער במצוע של שניהם יהיה המצוע ביניהם קנ"ח שנה, שהוא סתם בני אדם שאין להם כל כך שיבה ולא קיצור, ורביעית קנ"ח הוא ארבעים שנה [פחות] (ו)חצי שנה. ודבר זה הוא כמו שאמרו רז"ל במסכת אבות (פ"ה מכ"א) 'בן שמונה עשר לחופה', והוא רביעית שבעים שנה [פחות] (ו)חצי שנה, שכן שערו חכמים כי עד רביעית שניו אין צריך שיהיה לו זוג. אבל כאשר עברו רביעית שניו, שהם חלק א' מארבע חלקים שלו, צריך שיהיה לו זוג, שכן ימי האדם מתחלקים לארבע רביעיות, והם ידועים בפי הכל, והם כנגד ימי החמה. וידוע כי החמה היא מתחלת מן תקופת טבת לקרב אלינו ולגדל הצמחים עד תקופת ניסן, ואז נותנים הצמחים פרי. הרי כי רביעית ימי החמה אינם מולידים עד אחר רביעית, ולפיכך יש לישא גם כן אחר רביעית ימי חייו. ולפיכך אמרו 'בן י"ח לחופה', וכל ענין תולדות האדם נמשך בערך ויחוס שנות החמה כאשר תדקדק, ולפיכך חלקו גם כן ימי האדם לד' חלקים הידועים נגד ארבע תקופות השנה. ולפיכך אמר עשו 'אבא נשא בן ארבעים וכו":ויש בזה עוד דבר מופלג מאוד למה נשא יצחק בן ארבעים, כי מספר זה מספר שלם בעבור שיש בו ארבע צדדין, ואז ראוי להיות שלם עם זוג שלו, כי פחות מכאן אין כאן שלימות מספר, וכאשר אין כאן שלימות מספר – אין מוכרח השלימות בזוג. וזה היה בחיי הראשונים שהיו ארוכים. ולפיכך הוליד בן ס' שנה, שאז הוא שלם לגמרי, כי כמו שארבעים הם שלימות בעבור שהוא מספר מרובע נגד ארבע צדדין, כך מספר ששים הוא שלם בעבור שיש בו מספר ששה נגד ו' קצות; ארבע צדדין, והמעלה והמטה. וכאשר היה בן ארבעים היה ראוי לשלימות הזוג, וכאשר היה בן ששים היה ראוי לשלימות התולדות להוליד אחרים. ולפיכך כתב לך הכתוב בן כמה שנה היה יצחק כשנשא (לעיל כה, כ), ובן כמה היה כשהוליד (שם שם כו). ודוקא ביצחק מגלה לך הכתוב, מפני שזה נמשך אחר מדתו במה שכל מעשיו בדין, והדין יש בו שלימות, שלכך הוא דין, לכך כתב זה אצלו. ומפני שעשו תולדות יצחק, פושט טלפיו כאילו נמשך אחר דין, ואין זה אלא גוזל וחומס וצד נשים תחת בעליהן, לפיכך נשא בן מ' כמו יצחק. והבן הדברים מאוד כי הם סתרי החכמה, רמזו אותו חכמים (ב"ר סה, א) במה שאמרו 'אבא נשא בן ארבעים': כ״ו:תש״ב א׳ שהיו עובדות עבודה זרה. דאם לא כן למה "ליצחק" תחלה ואחר כך "לרבקה", דאין לומר דעל כרחך צריך לכתוב כן, דאם לא כן איך יכתוב בענין אחר, דהוי למכתב 'ותהיינה ליצחק ולרבקה מורת רוח', דהוי קאי על שניהם יחד, ומדמקדים לומר "מורת רוח ליצחק ולרבקה" שמע מינה ליצחק תחלה ואחר כך לרבקה. ועוד מה שייך "מורת רוח" דמאי היו יכולים לעשות, אם לא שהיו מעשיהם בלתי מתוקנים. דאין לומר עבירה אחרת, כיון דסתם כתיב "מורת רוח" יש לפרש מה שהוא מעשה כנענים בארץ, דהם עובדים עבודה זרה, דאין לך עובדי עבודה זרה אלא בארץ, שהגוים בחוצה לארץ לאו עובדים עבודה זרה, ולפיכך יש לפרש מה שהם מיוחדים כו':

העמק דבר על בראשית פרק-כו

העמק דבר: כ״ו:תרע״ו א׳ מלבד הרעב הראשון. לשון מלבד אינו נופל אלא או על שני אהבה עם אביו שיהיה לו לעזר לפרנסה בימי רע אבל שוא תשועת אדם. ולא היה כן כאשר יבואר עוד אשר עוד שטמוהו והרע ליצחק ישיבתו בעיר המלוכה ע״כ חשב יצחק מחשבות לילך למצרים והזהירו הקב״ה ע״ז: כ״ו:תרע״ז א׳ אשר אמר אליך. כבר ביארנו דזה הלשון אין משמעו אמירה ממש אלא על הנראה מסדר השגחתו ית׳ שכך הוא רצונו היא אמירה של הקב״ה כ״פ. וכמו גם בל׳ אדם כתיב ואמרת אוכלה בשר. דמשמעו שיהי׳ רצונך בכך. מכש״כ אצל דבר ה׳ דשייך זה הכונה. והזהיר הקב״ה כאן ליצחק בדרך כלל על כל ימי חייו שיהי׳ יודע שהוא מושגח בפרטות כאברהם. ואין לו לשכון במקום בלי השגחה מן השמים. ועתה אמר לו בפרט על אותה שעה: כ״ו:תרע״ח א׳ גור בארץ הזאת. נכלל בזה כל ארץ פלשתים ע״כ יצא מכאן לנחל גרר: ב׳ ואהיה עמך. להצילך מאיבת אבימלך: ג׳ ואברכך. בשפע תבואה: ד׳ כי לך וגו׳. הוא טעם על הצווי גור בארץ הזאת משום שעליו להראות חביבות הארץ שהיא שלו ושל זרעו: ה׳ והקמתי את השבועה וגו׳. אם נפרש שבועת ברית בה״ב על נתינת הארץ הוא מיותר שהרי אומר כי לך ולזרעך וגו׳ אלא דברים שיש להם שייכות זל״ז כמו מלבד איל הכפורים. או הנעשים סמוכים זל״ז כמו מלבד עולת התמיד. והרי לא היו שני רעבון הללו סמוכות כי כמאה שנה ביניהם וע״כ היה איזה יחס ענין לשניהם. ומזה יש ללמוד כי תכלית הרעב הראשון לא בא רק משום נסיון לאברהם בלבד. כמש״כ שם אלא ג״כ בתורת השגחה בכלל המדינה כי בעוד לא בא אברהם היתה הנהגת הטבע שוררת שמה כמו בכל העולם שהיה תהו כמש״כ לעיל י״א ה׳. אבל משבא א״א החל השגחתו ית׳ להופיע בארץ לתת לאיש כדרכיו בחסד ובד״א. ואין השגחתו ית׳ ניכרת כ״א מתוך צרה וטוב ה׳ למעוז. אז ויודע חוסי בו להזמין לאיש לפי מעשיו. ומי שאינו מושגח בפרטית נשמו פנותיו וכלה והולך. וע״ז כתיב בישעיה מאופל ומחשך עיני עורים תראינה. והנה היה הרעב בימי אברהם לזה התכלית ומאז החלו להרגיש דרך השגחה לאט לאט עד שעברו מאה שנה וחזר ונשכח ושב הרעב בימי יצחק והראה הקב״ה השגחה נפלאה על יצחק אז. ומעין זה לכל סביביו מש״ה כתיב מלבד הרעב וגו׳: ו׳ וילך יצחק וגו׳. שהיה לבו בטוח על אבימלך שכרת ברית הכונה על שבועה שהיתה בשעת עקידה. ונתבאר כונת השבועה שיהיו ככוכבי השמים וכחול שעל שפת הים. בעת שאוה״ע ישלטו בבניו אז לא יהיו יכולים לכלותם ויתגברו בשני אופנים כמבואר שם וזהו טעם על ואהי׳ עמך. להצילך מאיבת אבימלך שלא יוכל לך ע״פ הקמת השבועה: כ״ו:תרע״ט א׳ והרביתי וגו׳. זה הכתוב הוא טעם על הבטחה של ואברכך. ומתחלה יש להבין עיקר זה הכתוב שהוא מיותר אחר שהקדים והקמתי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך כבר נכלל בזה ברכת ה׳ לאברהם שיהיו ככוכבי השמים. ויותר קשה מה שאמר ה׳ עוד. ונתתי לזרעך את כל הארצות האל. והרי בזה המאמר אמר לו כי לך ולזרעך אתן וגו׳ אלא ע״כ יש הבטחה אחרת בזה שאמר ככוכבי השמים. והנה גם שם גבי א״א ביארנו שאינו הבטחה לרבוי שהרי ע״ז כבר הובטח שיהיה זרעו כעפר הארץ. אלא שיהיו גדולי המעלה ככוכבי השמים המאירים לרבים. ושם היתה הכונה לענין חכמה כמבואר בענין. והוסיף כאן להבטיח ליצחק אשר בניו יאירו בשפע ברכה ועושר ככוכבי השמים. והיינו מה שסיים ונתתי לזרעך את כל הארצות האל. היינו כח ושפע של כל הארצות. במה שתהיה ברכה מיוחדת בתבואת ישראל: ב׳ והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. כל הגוים שבארץ יתברכו שיצליחו בתבואה כמו ישראל. וכ״ז הוא טעם על מה שבירך ג״כ את יצחק בשפע ברכה כדי להיות סימן לבניו: כ״ו:תר״פ א׳ אשר שמע אברהם בקלי. כבר ביארנו כ״פ דמשמעות בקלי אין הפי׳ שעשה כמו שנזהר. אלא שדקדק בהדברים. ב׳ וישמר משמרתי. היינו עסק התורה שנקראת משמרת כדתנן בשלהי מס׳ קידושין שהתורה משמרתו מכל רע. ופי׳ וישמר משמרתי ששנה הרבה והעלה הלכות בעיונו. ומפרש הכתוב איזה הלכות: ג׳ מצותי. היינו מצות התורה כמשמעו. ד׳ חקותי. היינו המדות שהתורה נדרשת בהן כמו שיבואר בס׳ ויקרא י״ח ובכ״מ שזה נקרא חוקים. ה׳ ותורתי. המה תורה שבכתב ושבע״פ. כדאיתא ביומא דכ״ח. הכלל שלמד סדר המצות שבכתב ובע״פ. והגה בכללי התורה. והנה בזה נתן הקב״ה טעם ליצחק על שפע העושר וברכה לו ולזרעו למי שיזכה לה. דיש לדעת דזכות שקבע הקב״ה בעולמו לישראל להשיג פרנסה עיקרו אינו אלא בזכות עבודה ולא בזכות התורה כמש״כ לעיל י״ב י״ז ובכ״מ. מ״מ העוסק בתורה ג״כ ניזון בזה הכח. וכמלכותא דארעא. שמפרנס אנשי מדינה בשני אופנים. היינו רוב המדינה ע״י עבודת הארץ. ועובד אדמתו שניתן לו ישבע לחם. אמנם אנשי חיל התופשים חרב ושומרי המדינה והמלוכה המה ניזונים מאוצר המלך אע״ג שאין החרב בעצם שייך לפרנסה מ״מ בע״כ מחויב המלך לזון ולפרנס אותם בלי שום עסק בפרנסה אמנם יש נ״מ באופני הפרנסה דעובד אדמתו הרי ניזון שלא בעוני ודוחק מתחלת עבודה. וכאשר מתכשר בעבודתו ומצליח אינו מתנשא בעושר וכבוד כ״כ. משא״כ אנשי חיל מתחלה ניזונין בדוחק בלחם נקודים וישנים על הארץ וכדומה אך אחר שמתכשר בעבודת החרב ונעשה ראש. הרי מגיע לו פרנסה בכבוד ובשפע רב כיד המלך. כך יש נ״מ אם ישראל זוכים להתפרנס בשביל העבודה מתחלה שבעים בלחם וברכת הארץ וגם בסוף אינם מושפעים כ״כ בעושר וכבוד. משא״כ בעלי תורה מתחלה זהו דרכה ש״ת להיות בדוחק ועוני וכמו שאמר ישעיה הנביא כ״ח למי יורה דעה ולמי יבין שמועה לגמולי מחלב. היינו במיעוט תענוג. ולא ככל המון ב״א שעיקר חיותם היה נהוג בחלב כמאמר החכם במשלי ודי חלב עזים ללחמך וללחם ביתך. אבל ת״ח יש להגמל עצמם גם מחלב כ״א פת במלח כו׳. ולעתיקי משדים היינו במיעוט ד״א. משא״כ לאחר שזוכה להצלחת התורה משיג עושר וכבוד. וכ״ז מבואר עוד בס׳ שמות ט״ו כ״ז ובס׳ דברים י׳ א׳ ובכ״מ ומזה הטעם אמרו בעבודת כוכבים ספ״א כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין כו׳ והיינו שאמר הקב״ה טעם על הברכה בשפע יתירא שהוא בזכות שהיה א״א עוסק בתורה כ״כ. ולא בא ההבטחה זו בשביל עבודה שהוא מדת יצחק. באשר שזה אינו בא להשפעה יתירה כ״כ: כ״ו:תרפ״א א׳ וישב יצחק בגרר. בעיר המלוכה. ואע״ג שלא היה לו עזר מהמלך כמו שחשב מ״מ ע״פ הבטחת ה׳ ישב לבטח שם: כ״ו:תרפ״ב א׳ ויאמר אחתי היא. ולא ביקש ממנה שתאמר ג״כ הכי כמו שעשה אברהם משום שרבקה היתה נכנעת ביותר ליצחק כמש״כ לעיל ס״פ כ״ד הסיבה לזה ולא סרה מרצונו מאומה: כ״ו:תרפ״ג א׳ כי ארכו לו שם הימים וישקף וגו׳. ידוע בש״ר פ׳ מ״א דהשקפה בכ״מ היא לרעה והיינו כמש״כ שהיה קשה לאבימלך ישיבת יצחק בע״מ אלא שלא מצא לב להרע לו עד שמצא תואנה עליו. וזהו לשון כי ארכו לו שם הימים שלפני גדולי העיר ומנהיגיה היו הימים שלו שם ארוכים. ע״כ וישקף וגו׳: ב׳ את רבקה אשתו. עניני צחוק המיוחדים לאשה. ולא נפל ספק אולי מצחק עם אחותו: כ״ו:תרפ״ד א׳ אך הנה אשתך היא. בברור שהיא אשתך ולא זולת ואמר אך שאין לו לומר כמו שאמר אברהם וגם אמנה אחותי בת אבי היא וגו׳. דזה ידע אבימלך דבת הגר לא היה יצחק נושא לאשה כי לגבי יצחק היתה נידונית כשפחה ולא ישא בת שפחה וא״כ היא אך אשה ולא אחות: כ״ו:תרפ״ה א׳ מה זאת וגו׳. לא קיבל דברי יצחק וכי בשביל שהוא בספק סכנה יביא אשם של סכנה עליהם. ב׳ ואמר כמעט שכב אחד העם. שהיו נכנסים לבית יצחק גדולי ועשירי העיר וכאשר רגילים בביתו יוכל להיות שישכב. ע״כ אמר. כ״ו:תרפ״ו א׳ הנונע באיש וגו׳. א״א לפרש הנוגע לרעה דמה זה להזהיר עתה. ואין לומר משום שנודע שהיא אשתו נצרך להזהיר שלא יפגע בו. דא״כ למה זה הזהיר על אשתו. אלא להיפך שמצא אבימלך להראות שנאה שבלבו. וגזר שלא יסחרו עמו למען לא ישאו עין על אשתו. וכ״ה במדרש ואמרו הה״ד יגורו יצפונו המה עקבי ישמורו וגו׳. והיה בזה היזק ליצחק. אבל מה עשה ה׳. כ״ו:תרפ״ז א׳ מאה שערים. והיה שנת רעב והכרח לאנשי המדינה לסחור עמו ולקנות תבואה: ב׳ ויברכהו ה׳. במסחור התבואה ולא נעשה רצון המלך: כ״ו:תרפ״ח א׳ ויגדל האיש. בעושר דבזה מדבר בכל הענין: ב׳ וילך הלוך וגדל. מכניס בכל יום עשירות. עד שאמרו זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך פי׳ אפי׳ פרדותיו שאינם מולידים ואין מהם הכנסה אלא הזבל מ״מ היו טבין מכסף וזהב של אבימלך שלא מכניסין כ״כ. וכדאיתא בירושלמי פאה פ״ח טבין חמשין דעבדין ממאתן דלא עבדין: ג׳ עד כי גדל מאד. עשירות למעלה מן הרגילות אפי׳ במלכים. וכ״ז היה בכלל ברכת ה׳. והאבות סימן לבנים שיהיה כן אפי׳ באופן שיהיו גרים ומשועבדים בצל מלכי אוה״ע כמו שהיה יצחק אבינו אז בצל אבימלך: כ״ו:תרפ״ט א׳ ועבדה רבה. חסר. דסתם עבודה הוא עבודת הארץ. אבל עבדה חסר משמעו עסקים שנותנים ריוח לבעליהן ע״י מה שפועלים בהם: ב׳ ויקנאו אותו פלשתים. שדרים בגרר עיר המלוכה ומסתמא היו גם בהם עשירים ובעלי עסקים כדרך בני עיר המלוכה. אבל לא הגיעו לעשירות של יצחק. ועשיר מתקנא בעשיר גדול ממנו. וביותר אם הוא יהודי: כ״ו:תר״צ א׳ אשר חפרו עבדי אביו. נכלל בזה אשר בב״ש וקרוב לגרר יותר: ב׳ סתמום פלשתים. יושבי השדה ולא היה יכול לקבול עליהם לפני המלך באשר הוא דר בגרר ולא נודע מי עשה וגם כי המלוכה הסתירה פניה מחמת שנאה שבלב עד שהגיע שאמר המלך לך מעמנו. מן הכרך מקום ישיבת שרי המלוכה ואזרחי הארץ עשירים: כ״ו:תרצ״א א׳ כי עצמת וגו׳. וזה כקוצים בעיניהם. והמלך אינו יכול לסבול צרת לב בני ארצו האפרתים. ע״כ הנני מוכרח לספר כמעט ברית שעם אברהם שיהיה זכות לזרעו לגור בארצי במקום אשר ירצה כשאר אזרח הארץ. וסיפר הכתוב כי כך יקרה בגלות שיהיו גודרים בעדנו שלא לדור בכל פנות הארץ. והכלל כבר העיר הרמב״ן ז״ל לפי דרכו שכ״ז הענין הוא סימן לבנים: כ״ו:תרצ״ב א׳ ויחן בנחל גרר. היינו בהמותיו וכל עסקיו: ב׳ וישב שם. אהלו ודירתו היה ג״כ סמוך להם וסרה הקנאה של שרי המלך כאשר לא היה לפני עיניהם הרעה. ועוד הועיל. כ״ו:תרצ״ג א׳ וישב יצחק ויחפור וגו׳. כי בהיותו יושב גם הוא בנחל על השדה ראה והשגיח על הבארות ולא יכלו עוד יושבי השדות לעשות עול באשר היה קובל על המסתמים לפני המלך. ובע״כ היה המלך עושה משפט. ומזה למדנו דרך הגלות שהקב״ה מהפך מחשבות ומה שנראה לנו שמריעין לנו כ״פ הוא בא לטובה אחר זמן כאשר יבוא עוד: ב׳ ויקרא להן שמות וגו׳. למען לא יוכלו לערער עליהם אחרי אשר כבר החזיק בם בימי אברהם בלי ערעור: כ״ו:תרצ״ד א׳ ויחפרו. מחדש. ב׳ באר מים חיים. נובעים ממקור ולא נמשכים לשם ע״י גידי הארץ מהנחל. אבל. כ״ו:תרצ״ה א׳ ויריבו וגו׳ לנו המים. כי אמרו שהמה נמשכים מהנחל ושרי מלוכה היה להם מקום להעלים עין מהאמת. מחמת שנאה שבלב: ב׳ כי התעשקו עמו. היה בזה רוב דברים אשר הוכיח יצחק כי מים חיים המה. והמה נתוכחו עמו וזה מיקרי עשק: כ״ו:תרצ״ו א׳ ויקרא שמה שטנה. אחר שראו שעלה בידם לגזול הבאר בטענה בדויה הוסיפו לגזול בלי טענה רק עמדו לשטן. גם אז העלימו השרים עין: כ״ו:תרצ״ז א׳ ויעתק משם. למקום אחר שלא היו האנשים רעים כ״כ: ב׳ ויחפר באר וגו׳. עבדיו חפרו בשמו אלא כיון דכתיב כאן ויעתק הוא בעצמו ועבדיו אחריו. ע״כ כתיב גם בחפירה על שמו. או ששם ידו בהתחלת החפירה כנהוג בדברים גדולים שהגדולים שולחים אצבע בתחלת המלאכה. ובזכות זה. ג׳ ולא רבו עליה. וזה היה בהשגחת ה׳: ד׳ הרחיב ה׳ לנו. להתיישב במקום מרווח. הרבה עבדים סמוכים אליו בנחל גרר. והרבה עבדים הלאה אצל זה הבאר החדש: ה׳ ופרינו בארץ. דהרחבת הישוב גורם פריה יותר משאם יושבים במקום א׳. כמש״כ לעיל ח׳ י״ז ט׳ ז׳. וכ״ז סימן לזמן הגלות דהגירושין גורמים כמה דברים זה נגזל בטענה כ״ש. וזה נגזל גם שלא בטענה. וזה מצליח במקום גירושו יותר מכאשר היה. וגם הגירוש גורם פו״ר בישראל יותר משהי׳ במקום א׳. והנה כבר ידענו מברית בה״ב שהגלות החל מיצחק ע״כ בא אותות הגלות בו: כ״ו:תרח״צ א׳ ויעל משם באר שבע. קשה היה על יצחק לדור בשדה ובכפר אם כי בטבעו היה בן כרך. או מחמת שביקש לקרוא בשם ה׳ וזה מסוגל יותר בכרך. ע״כ כשנגרש מגרר ועבר עליו איזה משך בשדה נסה דבר לגור בבאר שבע שגם היא עיר גדולה אבל עדיין לא נכנס עם ביתו לשם שהיה ירא שלא יקנאו אותו שרי העיר ההיא ג״כ. ע״כ בא אליו מראה ה׳. כ״ו:תרצ״ט א׳ וירא וגו׳ אנכי אלהי אברהם. מיוחד להגנה כמו שהיה מגן אברהם. וכמו שביארנו להלן כ״ח י״ג ובריש ס׳ שמות ובכ״מ: ב׳ אל תירא. מלבוא עם אנשי ביתך לדור פה: כי אתך אנכי. שלא יוכלו לגרשך: ג׳ וברכתיך והרביתי את זרעך. רבוי זה ע״כ אינו בכמות כמש״כ לעיל ד׳ שכל מה שנתברך אברהם הרי זה ברכה ליצחק. וגם א״א לפרש כאן גדולה בעושר שהרי כבר נתברך בזה יצחק בראשונה ועוד דזה אינו שייך למורא זו שנתיירא שלא יגרשוהו מפני קנאה. והרי מגרר גרשו אותו מחמת רוב עשרו. ועוד מה זה שאמר ה׳ בעבור אברהם עבדי. וכל בעבור משמעו לטובתו כמש״כ לעיל ג׳ י״ז ובכ״מ. ומה זה טובה לאברהם בעולם העליון עשירות זרעו. אלא הוא ברכה חדשה שיגדל את זרעו העוסקים בתורה שיהא חוט של חן משוך עליו. ובזה יהיו ניצולים בעת צרה וכדתנן באבות כל המקבל עליו עול תורה פורקין כו׳. וכמו שהראנו לדעת להלן מ״ה ט״ז שגם בחרבן ראשון ושני ניצולו חכמי תורה בהשגחה פרטית. וע״ע בס׳ דברים כ״ט ח׳. והראה הקב״ה באבות בזה המקום שהיה יעקב אז עוסק באהלי תורה והיה זיוה והדרה של באר שבע כמבואר ברבה ר״פ ויצא. וזהו והרביתי את זרעך. אגדיל אותם בעיני אוה״ע: ד׳ בעבור וגו׳. כי בשעה שת״ח במנוחה הוגים בתורת רבם ויש מזה נחת להם בעולם העליון כדאיתא בב״מ דפ״ה ב׳. מתנייתא דמר מתנינא ובכ״מ ידוע מאמרם ז״ל עה״פ דובב שפתי ישנים כל ת״ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה״ז שפתותיו דובבות בקבר. והיה יעקב אבינו יושב בישיבה כדאיתא ביומא פ״ג וברבה ר״פ ויגש והיה דולה ומשקה מתורתו של א״א וזה לא היה אפשר אלא בהיותו בב״ש בכרך ומצא אנשים שהתגיירו ולמדים תורת אברהם והיה בזה נ״ר לאברהם. ומעשה אבות סימן לבנים: כ״ו:ת״ש א׳ ויבן שם מזבח. אחר שהובטח על ישיבה בעיר במנוחה עקר דירתו מן הנחל לב״ש והקדים לקבוע מקום לקרבן ולתפלה. ואח״כ קבע אהלו לדירה ואח״כ ראה לכרות באר לצורך דירה מרווחת. וכתיב ויכרו ולא כתיב ויחפרו. וכבר ביארנו בספר במדבר כ״א י״ח דכריה משמעו התחלת הכרי׳ וחפירה הוא עמוק הרבה וכדי לא נימא דהחל יצחק לכרות קודם שבנה מזבח אלא שלא נגמר עד אחר שבנה מש״ה כתיב ויכרו שלא החל להכין באר עד שגמר מזבח ויקרא בשם ה׳ ויט אהלו: כ״ו:תש״א א׳ מגרר. הוא מיותר. ואלא מאיזה מקום הייתי אומר. אלא משום דלעיל כ״א ל״ב גבי אברהם ביארנו שביאת המלך לאברהם היה בהסכמת המדינה כי נחוץ היה להם וע״כ שב אליהם לבשר הדבר והודיע הכתוב שכאן לא התיישב עם המדינה והיינו משום שלא ידעו מזה דבר שעשו עמו עול וכעין הפרת הברית ואלו ידעו מה שנעשה בגרר היו מוחים בדבר ע״כ כשראה אבימלך לתקן הדבר הלך מגרר: ב׳ ואחזת מרעהו. להרבות רעים לפייסו אם יהי׳ נצרך: כ״ו:תש״ב א׳ מדוע באתם אלי. מתחלה הראה להם שאינו נבעת מפניהם וכמו שהראה אברהם לעיל כ׳ ט״ו ע״כ אמר אם רק חברת מריעות באתם לעשות עמדי איזה אהבה תקוו ממני אחר שהראיתם לדעת ששנאתם אותי: כ״ו:תש״ג א׳ ויאמרו. התנצלו בודוי כי ראו ראינו כי היה ה׳ עמך. אחר החקירה בישוב הדעת המכונה ראיה עמדנו על הדבר כי היה ה׳ עמך להצליחך בהשגחה פרטית וא״כ עברנו על רצון ה׳ במה שחשבנו לך רעה: ב׳ ונאמר הסכים בינינו. ג׳ תהי נא אלה. לחזק הדבר שלא נבוא עוד להעברת ברית תהי גם אלה לא שבועה לחוד כמו שהיה בימי אברהם שזה אינו מניעה אלא לירא ה׳ אבל עתה תהיה שבועת האלה. ד׳ בינותינו בינינו ובינך. כפל הדבר משום שהיה במשמע בינותינו בין המלך ובין יצחק ע״כ אמר עוד בינינו היינו בין המלך והשרים ובינך. ובאשר עיקר הפרת ברית החלו שרי המלוכה שקנאו בו מש״ה נכנסו גם המה בשבועת האלה. שלא יוסיפו לעשות כן: כ״ו:תש״ד א׳ אם תעשה עמנו רעה. אמרו עוד הלא מה אנו מבקשים ברית לא על אהבה וחסד אלא שלא תעשה לנו רעה בפועל: ב׳ כאשר לא נגענוך. בעוד הי׳ יושב בגרר אע״ג שצוה המלך כל הנוגע וגו׳ והיה משנאה מ״מ לא היה רעה בפעולה אלא מניעה מלעשות טובה ומלסחור עמו: ג׳ וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום. עוד זאת בשעה ששלחוהו וגרשוהו מגרר היה השגחה מן המלוכה שלא יבוזז בידי הפקידים ועם הארץ אלא יצא בשלום הלא דבר זה רק טוב הוא לפי השעה: ד׳ אתה עתה ברוך ה׳. עוד פייסו אותו גם על עיקר השילוח אע״ג שהיה עול ומעשה לרעה הלא הרעה הגיעה אלינו יותר ממה שנגע בך שהרי אתה עתה ברוך ה׳. והמה אינם כן והרי ידוע דעשיר בכרך כשם שמגיע לו טובה באמצעית אנשי העיר כך מגיע להם הרבה טובות ע״י עסקיו ובשלחם אותו נגרעה הטובה הלז אך מהם ולא ממנו באשר הוא ברוך ה׳. וכל הדברים הללו אות ורמז לישראל בעת הגלות כאשר יגרשום מאיזה מקום יבינו וישכילו אח״כ שהרעו לעצמם יותר ממה שהרעו לכלל ישראל המושגחים לטובה מן ה׳: כ״ו:תש״ה א׳ ויעש להם משתה. כדרך הצדיקים להתפייס בנקל ולהמצא למי שמבקש שלום: כ״ו:תש״ו א׳ וישבעו. בשבועת האלה: ב׳ איש לאחיו. לא כתיב וישבעו שניהם כמו דכתיב באברהם אלא איש לאחיו היינו כל השרים כמש״כ: ג׳ ד׳ וישלחם יצחק. בהלויה ואותות אהבה עד. ה׳ וילכו מאתו בשלום. יותר ממה שבקשו ממנו שלא יעשה עמם רעה אלא גם הוסיף אהבה ושלום. ועי׳ בפתיחת הספר הלז: כ״ו:תש״ז א׳ על אדות הבאר. שהחלו לכרות אז: ב׳ אשר חפרו. כי גמרו החפירה וגם אמרו מצאנו מים. וכתוב בדבר החפירה ויגידו לו שהיה בזה ספור איך ומי וכדומה. משא״כ בדבר המים: כ״ו:תש״ח א׳ שבעה. באשר היתה באר השביעי כמש״כ הספורנו. ב׳ עד היום הזה. כי מאז שהפר אבימלך ושריו הברית שנו השם כדי לשכח השבועה ולא יהא להם למזכיר עון. ועתה כשחזרו וכרתו ברית שיש בה אלה וגם הזדמן שחפר הבאר ההיא השביעי וקרא אותה שבעה. חזר השם לכמו שהי׳ ונשאר כן לדורות. וזהו שכתוב כאן על כן שם העיר ולא כמו לעיל באברהם דכתיב על כן קרא שם העיר. דשם טעם על קריאת השם וכאן טעם על שלא נשתנה עוד השם: כ״ו:תש״ט א׳ בת בארי החתי. מזה מוכח בברור מדלא הזהיר יצחק את עשו שלא ישא מבנות כנען כמו שהזהיר אח״כ את יעקב. מבואר כי ידע יצחק אשר במה שאמר ה׳ לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע כפי הדרש ביצחק ולא כל יצחק המיוחד הוא יעקב יושב אהלים הוא יקרא זרע אברהם אשר תכליתו להיות אב המון גוים ולהיות מרכבה לשכינה והשגחתו הפרטית כמו שנתבאר בפרשיות של אברהם וכ״כ הספורנו להלן בברכות ויתן לך. אלא שמכ״מ אהב יצחק את עשו עצמו בחשבו כי הליכות עולם לו בהשכל ואיש טוב הוא אבל לא שתהיה ממנו אומה הנבחרת ויבואר עוד לפנינו עוד הוכחות ע״ז: כ״ו:תש״י א׳ ליצחק ולרבקה. לכל אחד באופן אחר כאשר באמת לא נשתוו גם המה בהנהגתן לעשו ונשיו. שהרי ידעו שיצחק אוהב את עשו ולא כן רבקה ולפעמים האהבה גורמת מורת רוח שבטוחות הן לעשות רע ולא יקצוף בשביל אהבה. ולפעמים השנאה גורמת מורת רוח שמצערות בהקלת כבוד ומראות שאינן חוששות לה ומש״ה כתיב ליצחק ולרבקה בפ״ע:

תורה תמימה על בראשית פרק-כו

תורה תמימה: כ״ו:תרמ״ז א׳ גור בארץ. אמר הקב"ה למשה, חבל על דאבדין, כמה פעמים נגליתי על האבות ולא הרהרו אחר מדותי, אמרתי ליצחק גור בארץ ואברכך, ובקשו עבדיו לשתות מים ולא מצאו עד שעשאו מריבה שנאמר ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק ולא הרהר אחר מדותי א) עיין מש"כ לעיל בפ' לך (י"ג י"ז) בפסוק קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה בדרשא כזו וצרף לכאן. .(סנהדרין קי"א א') כ״ו:תרמ״ט א׳ עקב אשר שמע. א"ר אמי בר אבא, בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו, שנא' עקב אשר שמע אברהם בקולי, חושבני' דעקב קע"ב [וכל שנותיו של אברהם קע"ה] ב) יתכן דהי' דבר זה לחז"ל בקבלה וסמכוהו על מספר המלה עקב. ובמ"ר ורמב"ם פ"א ה"ג מעבודת כוכבים גירסות שונות בענין אגדה זו. .(נדרים ל"ב א') ב׳ מצותי חקותי ותורתי. אמר רב, קיים אברהם אבינו כל התורה, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי. ואימא שבע מצות ומילה, א"כ מצותי ותורתי למה לי ג) נראה דר"ל דבשלמא אם נימא שקיים כל התורה שפיר האריך בלשון מצותי ותורותי, להורות זה גופא שקיים כל התורה, וכפי שיתבאר בדרשא הבאה, אבל אם קאי רק על שבע מצות לא הו"ל להאריך ככה בלשונות כפולות, ודי הי' לכתוב וישמור משמרתי וחקותי, והוי קאי משמרתי על השבע מצות שהן בכלל משמרת לישוב וקיום העולם [עיין מזה לפנינו בפ' משפטים בפ' וכי יגוף שור איש את שור רעהו], וחקותי על מילה שהיא מצוה חוקית שלא נבין טעמה [ע' יומא ס"ו ב']. .(יומא כ"ח ג') ג׳ ותורתי. אמר רבא, קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר ותורותי, אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה ד) ובנוסחא ש"ס כת"י הגירסא אחת דברי תורה ואחת דברי סופרים, והיא גירסא יותר רצויה, יען כי עירוב תבשילין הוא מדברי סופרים, כמבואר בביצה ט"ו ב' ברש"י, יעו"ש. ויש מגיהים במקום עירובי תבשילין – עירובי תחומין, ודעתם שסמכו בדרשא זו על המלה עקב מלשון צעד, והיינו שלא יצא באיסור חוץ לתחום, אבל לפי נוסחת ש"ס כת"י הנזכרת וכפי שבארנו יותר נכון הגירסא עירובי תבשילין, יען כי איסור תחומין לדעת רוב הפוסקים הוי מדאורייתא, וי"ל. .(יומא כ"ח ב') כ״ו:תרנ״ו א׳ ויזרע יצחק. דוסתאי ב"ר ינאי אומר משום ר' מאיר, הרי הוא אומר ביצחק וברכתיך והרביתי את זרעך, דרש יצחק, הואיל ואין ברכה שורה אלא במעשה ידי, עמד וזרע, שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים ה) ענין הדרש הוא שדרש כעין גז"ש, כי כמו הברכה והרביתי את זרעך לא תבא רק אם עוסק האדם בפו"ר כך ברכת הארץ לא תבא רק אם יעסוק האדם בעבודת האדמה, לכן קם וזרע ושלח לו ה' ברכתו. .(תוספתא ברכות פ"ו) ב׳ וימצא וגו' מאה שערים. ת"ר, בברכותיה של ארץ ישראל בית סאה עושה חמשת רבוא כורין, דכתיב ויזרע יצחק בארץ ההיא וגו' וימצא מאה שערים ו) כלומר על אחת שבשאר שנים נתברך למאה, והוי מאה פעמים חמש מאות הרי חמשה רבוא, ועיין בתוספתא פ"ו דברכות, ובגמ' כאן החשבון. .(כתובות קי"ב א') כ״ו:תרס״ג א׳ באר מים חיים. א"ר חנינא, הרואה באר בחלום רואה שלום, שנאמר ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים ז) ר"ל ולא נתקיים הבאר בידו של יצחק עד שעשה שלום עם אבימלך. , ור' נתן אומר, מצא תורה, שנאמר (משלי ח') כי מוצאי מצא חיים וכתיב הכא באר מים חיים ח) לכאורה הו"ל להביא הפסוק דישעי' נ"ה הוי כל צמא לכו למים דדרשינן בי' (תענית ז' א') אין מים אלא תורה, אך י"ל דניחא לי' להביא פסוק זה ממשלי דכתיב בי' גם לשון מציאה ואיירי בתורה, וגם הכא כתיב לשון מציאה, וימצאו באר מים חיים. .(ברכות נ"ו ב') ב׳ באר מים חיים. א"ר יהושע בן לוי, הרואה באר בחלום ישכים ויאמר באר מים חיים קודם שיקדימנו פסוק אחר (ירמי' ז') כהקיר ביר מימיה ט) ענין אמירת הפסוק הזה נראה דבכלל צריך אדם לפתור לו חלומו לטובה, יען כי כל החלומות הולכין אחר הפתרון, כמבואר בירושלמי מעש"ש פ"ד ה"ו, ובבבלי ברכות נ"ה ב' הלשון – אחר הפה, והכונה אחר הפתרון. וע' לפנינו לקמן ר"פ מקץ בפ' ויהי כאשר פתר לנו כן היה, ולכן טוב שיפתור לו האדם את חלומו בלשון טוב, וכה מבואר בפ' הרואה כמה ענינים שרואה אדם בחלום ויש בהם נטיות בלשון לרעה ולטובה יתפוס בלשון הנוטה לטובה, וכך יעלה לו, מפני שהחלומות הולכין אחר הפתרון, ובזה הדרשא שלפנינו מבוארת. ובתורה אור ציין כאן הפסוק באר מים חיים לשיר השירים ד', ואין זה נכון, חדא דפסוק שלפנינו הוא מוקדם, וגם הוא בתורה, ועוד שהרי למעלה מזה בגמרא [בדרשא הקודמת] דרשינן מפסוק זה שהרואה באר בחלום הוא חלום טוב, וכן בנוסחא ש"ס כת"י מובא מפורש פסוק זה מתחלתו, ועיין בילקוט. .(שם שם) כ״ו:תרע״ה א׳ וילכו מאתו בשלום. מלמד שהתוכחה מביאה לידי שלום י) עיין לעיל בפ' וירא בפ' והוכח אברהם (כ"א כ"ה) ומש"כ שם. ..(ספרי ר"פ דברים)

הרחב דבר על בראשית פרק-כו

הרחב דבר: כ״ו:תרע״ו א׳ מלבד הרעב הראשון. לשון מלבד אינו נופל אלא או על שני אהבה עם אביו שיהיה לו לעזר לפרנסה בימי רע אבל שוא תשועת אדם. ולא היה כן כאשר יבואר עוד אשר עוד שטמוהו והרע ליצחק ישיבתו בעיר המלוכה ע״כ חשב יצחק מחשבות לילך למצרים והזהירו הקב״ה ע״ז: כ״ו:תרע״ז א׳ אשר אמר אליך. כבר ביארנו דזה הלשון אין משמעו אמירה ממש אלא על הנראה מסדר השגחתו ית׳ שכך הוא רצונו היא אמירה של הקב״ה כ״פ. וכמו גם בל׳ אדם כתיב ואמרת אוכלה בשר. דמשמעו שיהי׳ רצונך בכך. מכש״כ אצל דבר ה׳ דשייך זה הכונה. והזהיר הקב״ה כאן ליצחק בדרך כלל על כל ימי חייו שיהי׳ יודע שהוא מושגח בפרטות כאברהם. ואין לו לשכון במקום בלי השגחה מן השמים. ועתה אמר לו בפרט על אותה שעה: כ״ו:תרע״ח א׳ גור בארץ הזאת. נכלל בזה כל ארץ פלשתים ע״כ יצא מכאן לנחל גרר: ב׳ ואהיה עמך. להצילך מאיבת אבימלך: ג׳ ואברכך. בשפע תבואה: ד׳ כי לך וגו׳. הוא טעם על הצווי גור בארץ הזאת משום שעליו להראות חביבות הארץ שהיא שלו ושל זרעו: ה׳ והקמתי את השבועה וגו׳. אם נפרש שבועת ברית בה״ב על נתינת הארץ הוא מיותר שהרי אומר כי לך ולזרעך וגו׳ אלא דברים שיש להם שייכות זל״ז כמו מלבד איל הכפורים. או הנעשים סמוכים זל״ז כמו מלבד עולת התמיד. והרי לא היו שני רעבון הללו סמוכות כי כמאה שנה ביניהם וע״כ היה איזה יחס ענין לשניהם. ומזה יש ללמוד כי תכלית הרעב הראשון לא בא רק משום נסיון לאברהם בלבד. כמש״כ שם אלא ג״כ בתורת השגחה בכלל המדינה כי בעוד לא בא אברהם היתה הנהגת הטבע שוררת שמה כמו בכל העולם שהיה תהו כמש״כ לעיל י״א ה׳. אבל משבא א״א החל השגחתו ית׳ להופיע בארץ לתת לאיש כדרכיו בחסד ובד״א. ואין השגחתו ית׳ ניכרת כ״א מתוך צרה וטוב ה׳ למעוז. אז ויודע חוסי בו להזמין לאיש לפי מעשיו. ומי שאינו מושגח בפרטית נשמו פנותיו וכלה והולך. וע״ז כתיב בישעיה מאופל ומחשך עיני עורים תראינה. והנה היה הרעב בימי אברהם לזה התכלית ומאז החלו להרגיש דרך השגחה לאט לאט עד שעברו מאה שנה וחזר ונשכח ושב הרעב בימי יצחק והראה הקב״ה השגחה נפלאה על יצחק אז. ומעין זה לכל סביביו מש״ה כתיב מלבד הרעב וגו׳: ו׳ וילך יצחק וגו׳. שהיה לבו בטוח על אבימלך שכרת ברית הכונה על שבועה שהיתה בשעת עקידה. ונתבאר כונת השבועה שיהיו ככוכבי השמים וכחול שעל שפת הים. בעת שאוה״ע ישלטו בבניו אז לא יהיו יכולים לכלותם ויתגברו בשני אופנים כמבואר שם וזהו טעם על ואהי׳ עמך. להצילך מאיבת אבימלך שלא יוכל לך ע״פ הקמת השבועה: כ״ו:תרע״ט א׳ והרביתי וגו׳. זה הכתוב הוא טעם על הבטחה של ואברכך. ומתחלה יש להבין עיקר זה הכתוב שהוא מיותר אחר שהקדים והקמתי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך כבר נכלל בזה ברכת ה׳ לאברהם שיהיו ככוכבי השמים. ויותר קשה מה שאמר ה׳ עוד. ונתתי לזרעך את כל הארצות האל. והרי בזה המאמר אמר לו כי לך ולזרעך אתן וגו׳ אלא ע״כ יש הבטחה אחרת בזה שאמר ככוכבי השמים. והנה גם שם גבי א״א ביארנו שאינו הבטחה לרבוי שהרי ע״ז כבר הובטח שיהיה זרעו כעפר הארץ. אלא שיהיו גדולי המעלה ככוכבי השמים המאירים לרבים. ושם היתה הכונה לענין חכמה כמבואר בענין. והוסיף כאן להבטיח ליצחק אשר בניו יאירו בשפע ברכה ועושר ככוכבי השמים. והיינו מה שסיים ונתתי לזרעך את כל הארצות האל. היינו כח ושפע של כל הארצות. במה שתהיה ברכה מיוחדת בתבואת ישראל: ב׳ והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. כל הגוים שבארץ יתברכו שיצליחו בתבואה כמו ישראל. וכ״ז הוא טעם על מה שבירך ג״כ את יצחק בשפע ברכה כדי להיות סימן לבניו: כ״ו:תר״פ א׳ אשר שמע אברהם בקלי. כבר ביארנו כ״פ דמשמעות בקלי אין הפי׳ שעשה כמו שנזהר. אלא שדקדק בהדברים. ב׳ וישמר משמרתי. היינו עסק התורה שנקראת משמרת כדתנן בשלהי מס׳ קידושין שהתורה משמרתו מכל רע. ופי׳ וישמר משמרתי ששנה הרבה והעלה הלכות בעיונו. ומפרש הכתוב איזה הלכות: ג׳ מצותי. היינו מצות התורה כמשמעו. ד׳ חקותי. היינו המדות שהתורה נדרשת בהן כמו שיבואר בס׳ ויקרא י״ח ובכ״מ שזה נקרא חוקים. ה׳ ותורתי. המה תורה שבכתב ושבע״פ. כדאיתא ביומא דכ״ח. הכלל שלמד סדר המצות שבכתב ובע״פ. והגה בכללי התורה. והנה בזה נתן הקב״ה טעם ליצחק על שפע העושר וברכה לו ולזרעו למי שיזכה לה. דיש לדעת דזכות שקבע הקב״ה בעולמו לישראל להשיג פרנסה עיקרו אינו אלא בזכות עבודה ולא בזכות התורה כמש״כ לעיל י״ב י״ז ובכ״מ. מ״מ העוסק בתורה ג״כ ניזון בזה הכח. וכמלכותא דארעא. שמפרנס אנשי מדינה בשני אופנים. היינו רוב המדינה ע״י עבודת הארץ. ועובד אדמתו שניתן לו ישבע לחם. אמנם אנשי חיל התופשים חרב ושומרי המדינה והמלוכה המה ניזונים מאוצר המלך אע״ג שאין החרב בעצם שייך לפרנסה מ״מ בע״כ מחויב המלך לזון ולפרנס אותם בלי שום עסק בפרנסה אמנם יש נ״מ באופני הפרנסה דעובד אדמתו הרי ניזון שלא בעוני ודוחק מתחלת עבודה. וכאשר מתכשר בעבודתו ומצליח אינו מתנשא בעושר וכבוד כ״כ. משא״כ אנשי חיל מתחלה ניזונין בדוחק בלחם נקודים וישנים על הארץ וכדומה אך אחר שמתכשר בעבודת החרב ונעשה ראש. הרי מגיע לו פרנסה בכבוד ובשפע רב כיד המלך. כך יש נ״מ אם ישראל זוכים להתפרנס בשביל העבודה מתחלה שבעים בלחם וברכת הארץ וגם בסוף אינם מושפעים כ״כ בעושר וכבוד. משא״כ בעלי תורה מתחלה זהו דרכה ש״ת להיות בדוחק ועוני וכמו שאמר ישעיה הנביא כ״ח למי יורה דעה ולמי יבין שמועה לגמולי מחלב. היינו במיעוט תענוג. ולא ככל המון ב״א שעיקר חיותם היה נהוג בחלב כמאמר החכם במשלי ודי חלב עזים ללחמך וללחם ביתך. אבל ת״ח יש להגמל עצמם גם מחלב כ״א פת במלח כו׳. ולעתיקי משדים היינו במיעוט ד״א. משא״כ לאחר שזוכה להצלחת התורה משיג עושר וכבוד. וכ״ז מבואר עוד בס׳ שמות ט״ו כ״ז ובס׳ דברים י׳ א׳ ובכ״מ ומזה הטעם אמרו בעבודת כוכבים ספ״א כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין כו׳ והיינו שאמר הקב״ה טעם על הברכה בשפע יתירא שהוא בזכות שהיה א״א עוסק בתורה כ״כ. ולא בא ההבטחה זו בשביל עבודה שהוא מדת יצחק. באשר שזה אינו בא להשפעה יתירה כ״כ: כ״ו:תרפ״א א׳ וישב יצחק בגרר. בעיר המלוכה. ואע״ג שלא היה לו עזר מהמלך כמו שחשב מ״מ ע״פ הבטחת ה׳ ישב לבטח שם: כ״ו:תרפ״ב א׳ ויאמר אחתי היא. ולא ביקש ממנה שתאמר ג״כ הכי כמו שעשה אברהם משום שרבקה היתה נכנעת ביותר ליצחק כמש״כ לעיל ס״פ כ״ד הסיבה לזה ולא סרה מרצונו מאומה: כ״ו:תרפ״ג א׳ כי ארכו לו שם הימים וישקף וגו׳. ידוע בש״ר פ׳ מ״א דהשקפה בכ״מ היא לרעה והיינו כמש״כ שהיה קשה לאבימלך ישיבת יצחק בע״מ אלא שלא מצא לב להרע לו עד שמצא תואנה עליו. וזהו לשון כי ארכו לו שם הימים שלפני גדולי העיר ומנהיגיה היו הימים שלו שם ארוכים. ע״כ וישקף וגו׳: ב׳ את רבקה אשתו. עניני צחוק המיוחדים לאשה. ולא נפל ספק אולי מצחק עם אחותו: כ״ו:תרפ״ד א׳ אך הנה אשתך היא. בברור שהיא אשתך ולא זולת ואמר אך שאין לו לומר כמו שאמר אברהם וגם אמנה אחותי בת אבי היא וגו׳. דזה ידע אבימלך דבת הגר לא היה יצחק נושא לאשה כי לגבי יצחק היתה נידונית כשפחה ולא ישא בת שפחה וא״כ היא אך אשה ולא אחות: כ״ו:תרפ״ה א׳ מה זאת וגו׳. לא קיבל דברי יצחק וכי בשביל שהוא בספק סכנה יביא אשם של סכנה עליהם. ב׳ ואמר כמעט שכב אחד העם. שהיו נכנסים לבית יצחק גדולי ועשירי העיר וכאשר רגילים בביתו יוכל להיות שישכב. ע״כ אמר. כ״ו:תרפ״ו א׳ הנונע באיש וגו׳. א״א לפרש הנוגע לרעה דמה זה להזהיר עתה. ואין לומר משום שנודע שהיא אשתו נצרך להזהיר שלא יפגע בו. דא״כ למה זה הזהיר על אשתו. אלא להיפך שמצא אבימלך להראות שנאה שבלבו. וגזר שלא יסחרו עמו למען לא ישאו עין על אשתו. וכ״ה במדרש ואמרו הה״ד יגורו יצפונו המה עקבי ישמורו וגו׳. והיה בזה היזק ליצחק. אבל מה עשה ה׳. כ״ו:תרפ״ז א׳ מאה שערים. והיה שנת רעב והכרח לאנשי המדינה לסחור עמו ולקנות תבואה: ב׳ ויברכהו ה׳. במסחור התבואה ולא נעשה רצון המלך: כ״ו:תרפ״ח א׳ ויגדל האיש. בעושר דבזה מדבר בכל הענין: ב׳ וילך הלוך וגדל. מכניס בכל יום עשירות. עד שאמרו זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך פי׳ אפי׳ פרדותיו שאינם מולידים ואין מהם הכנסה אלא הזבל מ״מ היו טבין מכסף וזהב של אבימלך שלא מכניסין כ״כ. וכדאיתא בירושלמי פאה פ״ח טבין חמשין דעבדין ממאתן דלא עבדין: ג׳ עד כי גדל מאד. עשירות למעלה מן הרגילות אפי׳ במלכים. וכ״ז היה בכלל ברכת ה׳. והאבות סימן לבנים שיהיה כן אפי׳ באופן שיהיו גרים ומשועבדים בצל מלכי אוה״ע כמו שהיה יצחק אבינו אז בצל אבימלך: כ״ו:תרפ״ט א׳ ועבדה רבה. חסר. דסתם עבודה הוא עבודת הארץ. אבל עבדה חסר משמעו עסקים שנותנים ריוח לבעליהן ע״י מה שפועלים בהם: ב׳ ויקנאו אותו פלשתים. שדרים בגרר עיר המלוכה ומסתמא היו גם בהם עשירים ובעלי עסקים כדרך בני עיר המלוכה. אבל לא הגיעו לעשירות של יצחק. ועשיר מתקנא בעשיר גדול ממנו. וביותר אם הוא יהודי: כ״ו:תר״צ א׳ אשר חפרו עבדי אביו. נכלל בזה אשר בב״ש וקרוב לגרר יותר: ב׳ סתמום פלשתים. יושבי השדה ולא היה יכול לקבול עליהם לפני המלך באשר הוא דר בגרר ולא נודע מי עשה וגם כי המלוכה הסתירה פניה מחמת שנאה שבלב עד שהגיע שאמר המלך לך מעמנו. מן הכרך מקום ישיבת שרי המלוכה ואזרחי הארץ עשירים: כ״ו:תרצ״א א׳ כי עצמת וגו׳. וזה כקוצים בעיניהם. והמלך אינו יכול לסבול צרת לב בני ארצו האפרתים. ע״כ הנני מוכרח לספר כמעט ברית שעם אברהם שיהיה זכות לזרעו לגור בארצי במקום אשר ירצה כשאר אזרח הארץ. וסיפר הכתוב כי כך יקרה בגלות שיהיו גודרים בעדנו שלא לדור בכל פנות הארץ. והכלל כבר העיר הרמב״ן ז״ל לפי דרכו שכ״ז הענין הוא סימן לבנים: כ״ו:תרצ״ב א׳ ויחן בנחל גרר. היינו בהמותיו וכל עסקיו: ב׳ וישב שם. אהלו ודירתו היה ג״כ סמוך להם וסרה הקנאה של שרי המלך כאשר לא היה לפני עיניהם הרעה. ועוד הועיל. כ״ו:תרצ״ג א׳ וישב יצחק ויחפור וגו׳. כי בהיותו יושב גם הוא בנחל על השדה ראה והשגיח על הבארות ולא יכלו עוד יושבי השדות לעשות עול באשר היה קובל על המסתמים לפני המלך. ובע״כ היה המלך עושה משפט. ומזה למדנו דרך הגלות שהקב״ה מהפך מחשבות ומה שנראה לנו שמריעין לנו כ״פ הוא בא לטובה אחר זמן כאשר יבוא עוד: ב׳ ויקרא להן שמות וגו׳. למען לא יוכלו לערער עליהם אחרי אשר כבר החזיק בם בימי אברהם בלי ערעור: כ״ו:תרצ״ד א׳ ויחפרו. מחדש. ב׳ באר מים חיים. נובעים ממקור ולא נמשכים לשם ע״י גידי הארץ מהנחל. אבל. כ״ו:תרצ״ה א׳ ויריבו וגו׳ לנו המים. כי אמרו שהמה נמשכים מהנחל ושרי מלוכה היה להם מקום להעלים עין מהאמת. מחמת שנאה שבלב: ב׳ כי התעשקו עמו. היה בזה רוב דברים אשר הוכיח יצחק כי מים חיים המה. והמה נתוכחו עמו וזה מיקרי עשק: כ״ו:תרצ״ו א׳ ויקרא שמה שטנה. אחר שראו שעלה בידם לגזול הבאר בטענה בדויה הוסיפו לגזול בלי טענה רק עמדו לשטן. גם אז העלימו השרים עין: כ״ו:תרצ״ז א׳ ויעתק משם. למקום אחר שלא היו האנשים רעים כ״כ: ב׳ ויחפר באר וגו׳. עבדיו חפרו בשמו אלא כיון דכתיב כאן ויעתק הוא בעצמו ועבדיו אחריו. ע״כ כתיב גם בחפירה על שמו. או ששם ידו בהתחלת החפירה כנהוג בדברים גדולים שהגדולים שולחים אצבע בתחלת המלאכה. ובזכות זה. ג׳ ולא רבו עליה. וזה היה בהשגחת ה׳: ד׳ הרחיב ה׳ לנו. להתיישב במקום מרווח. הרבה עבדים סמוכים אליו בנחל גרר. והרבה עבדים הלאה אצל זה הבאר החדש: ה׳ ופרינו בארץ. דהרחבת הישוב גורם פריה יותר משאם יושבים במקום א׳. כמש״כ לעיל ח׳ י״ז ט׳ ז׳. וכ״ז סימן לזמן הגלות דהגירושין גורמים כמה דברים זה נגזל בטענה כ״ש. וזה נגזל גם שלא בטענה. וזה מצליח במקום גירושו יותר מכאשר היה. וגם הגירוש גורם פו״ר בישראל יותר משהי׳ במקום א׳. והנה כבר ידענו מברית בה״ב שהגלות החל מיצחק ע״כ בא אותות הגלות בו: כ״ו:תרח״צ א׳ ויעל משם באר שבע. קשה היה על יצחק לדור בשדה ובכפר אם כי בטבעו היה בן כרך. או מחמת שביקש לקרוא בשם ה׳ וזה מסוגל יותר בכרך. ע״כ כשנגרש מגרר ועבר עליו איזה משך בשדה נסה דבר לגור בבאר שבע שגם היא עיר גדולה אבל עדיין לא נכנס עם ביתו לשם שהיה ירא שלא יקנאו אותו שרי העיר ההיא ג״כ. ע״כ בא אליו מראה ה׳. כ״ו:תרצ״ט א׳ וירא וגו׳ אנכי אלהי אברהם. מיוחד להגנה כמו שהיה מגן אברהם. וכמו שביארנו להלן כ״ח י״ג ובריש ס׳ שמות ובכ״מ: ב׳ אל תירא. מלבוא עם אנשי ביתך לדור פה: כי אתך אנכי. שלא יוכלו לגרשך: ג׳ וברכתיך והרביתי את זרעך. רבוי זה ע״כ אינו בכמות כמש״כ לעיל ד׳ שכל מה שנתברך אברהם הרי זה ברכה ליצחק. וגם א״א לפרש כאן גדולה בעושר שהרי כבר נתברך בזה יצחק בראשונה ועוד דזה אינו שייך למורא זו שנתיירא שלא יגרשוהו מפני קנאה. והרי מגרר גרשו אותו מחמת רוב עשרו. ועוד מה זה שאמר ה׳ בעבור אברהם עבדי. וכל בעבור משמעו לטובתו כמש״כ לעיל ג׳ י״ז ובכ״מ. ומה זה טובה לאברהם בעולם העליון עשירות זרעו. אלא הוא ברכה חדשה שיגדל את זרעו העוסקים בתורה שיהא חוט של חן משוך עליו. ובזה יהיו ניצולים בעת צרה וכדתנן באבות כל המקבל עליו עול תורה פורקין כו׳. וכמו שהראנו לדעת להלן מ״ה ט״ז שגם בחרבן ראשון ושני ניצולו חכמי תורה בהשגחה פרטית. וע״ע בס׳ דברים כ״ט ח׳. והראה הקב״ה באבות בזה המקום שהיה יעקב אז עוסק באהלי תורה והיה זיוה והדרה של באר שבע כמבואר ברבה ר״פ ויצא. וזהו והרביתי את זרעך. אגדיל אותם בעיני אוה״ע: ד׳ בעבור וגו׳. כי בשעה שת״ח במנוחה הוגים בתורת רבם ויש מזה נחת להם בעולם העליון כדאיתא בב״מ דפ״ה ב׳. מתנייתא דמר מתנינא ובכ״מ ידוע מאמרם ז״ל עה״פ דובב שפתי ישנים כל ת״ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה״ז שפתותיו דובבות בקבר. והיה יעקב אבינו יושב בישיבה כדאיתא ביומא פ״ג וברבה ר״פ ויגש והיה דולה ומשקה מתורתו של א״א וזה לא היה אפשר אלא בהיותו בב״ש בכרך ומצא אנשים שהתגיירו ולמדים תורת אברהם והיה בזה נ״ר לאברהם. ומעשה אבות סימן לבנים: כ״ו:ת״ש א׳ ויבן שם מזבח. אחר שהובטח על ישיבה בעיר במנוחה עקר דירתו מן הנחל לב״ש והקדים לקבוע מקום לקרבן ולתפלה. ואח״כ קבע אהלו לדירה ואח״כ ראה לכרות באר לצורך דירה מרווחת. וכתיב ויכרו ולא כתיב ויחפרו. וכבר ביארנו בספר במדבר כ״א י״ח דכריה משמעו התחלת הכרי׳ וחפירה הוא עמוק הרבה וכדי לא נימא דהחל יצחק לכרות קודם שבנה מזבח אלא שלא נגמר עד אחר שבנה מש״ה כתיב ויכרו שלא החל להכין באר עד שגמר מזבח ויקרא בשם ה׳ ויט אהלו: כ״ו:תש״א א׳ מגרר. הוא מיותר. ואלא מאיזה מקום הייתי אומר. אלא משום דלעיל כ״א ל״ב גבי אברהם ביארנו שביאת המלך לאברהם היה בהסכמת המדינה כי נחוץ היה להם וע״כ שב אליהם לבשר הדבר והודיע הכתוב שכאן לא התיישב עם המדינה והיינו משום שלא ידעו מזה דבר שעשו עמו עול וכעין הפרת הברית ואלו ידעו מה שנעשה בגרר היו מוחים בדבר ע״כ כשראה אבימלך לתקן הדבר הלך מגרר: ב׳ ואחזת מרעהו. להרבות רעים לפייסו אם יהי׳ נצרך: כ״ו:תש״ב א׳ מדוע באתם אלי. מתחלה הראה להם שאינו נבעת מפניהם וכמו שהראה אברהם לעיל כ׳ ט״ו ע״כ אמר אם רק חברת מריעות באתם לעשות עמדי איזה אהבה תקוו ממני אחר שהראיתם לדעת ששנאתם אותי: כ״ו:תש״ג א׳ ויאמרו. התנצלו בודוי כי ראו ראינו כי היה ה׳ עמך. אחר החקירה בישוב הדעת המכונה ראיה עמדנו על הדבר כי היה ה׳ עמך להצליחך בהשגחה פרטית וא״כ עברנו על רצון ה׳ במה שחשבנו לך רעה: ב׳ ונאמר הסכים בינינו. ג׳ תהי נא אלה. לחזק הדבר שלא נבוא עוד להעברת ברית תהי גם אלה לא שבועה לחוד כמו שהיה בימי אברהם שזה אינו מניעה אלא לירא ה׳ אבל עתה תהיה שבועת האלה. ד׳ בינותינו בינינו ובינך. כפל הדבר משום שהיה במשמע בינותינו בין המלך ובין יצחק ע״כ אמר עוד בינינו היינו בין המלך והשרים ובינך. ובאשר עיקר הפרת ברית החלו שרי המלוכה שקנאו בו מש״ה נכנסו גם המה בשבועת האלה. שלא יוסיפו לעשות כן: כ״ו:תש״ד א׳ אם תעשה עמנו רעה. אמרו עוד הלא מה אנו מבקשים ברית לא על אהבה וחסד אלא שלא תעשה לנו רעה בפועל: ב׳ כאשר לא נגענוך. בעוד הי׳ יושב בגרר אע״ג שצוה המלך כל הנוגע וגו׳ והיה משנאה מ״מ לא היה רעה בפעולה אלא מניעה מלעשות טובה ומלסחור עמו: ג׳ וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום. עוד זאת בשעה ששלחוהו וגרשוהו מגרר היה השגחה מן המלוכה שלא יבוזז בידי הפקידים ועם הארץ אלא יצא בשלום הלא דבר זה רק טוב הוא לפי השעה: ד׳ אתה עתה ברוך ה׳. עוד פייסו אותו גם על עיקר השילוח אע״ג שהיה עול ומעשה לרעה הלא הרעה הגיעה אלינו יותר ממה שנגע בך שהרי אתה עתה ברוך ה׳. והמה אינם כן והרי ידוע דעשיר בכרך כשם שמגיע לו טובה באמצעית אנשי העיר כך מגיע להם הרבה טובות ע״י עסקיו ובשלחם אותו נגרעה הטובה הלז אך מהם ולא ממנו באשר הוא ברוך ה׳. וכל הדברים הללו אות ורמז לישראל בעת הגלות כאשר יגרשום מאיזה מקום יבינו וישכילו אח״כ שהרעו לעצמם יותר ממה שהרעו לכלל ישראל המושגחים לטובה מן ה׳: כ״ו:תש״ה א׳ ויעש להם משתה. כדרך הצדיקים להתפייס בנקל ולהמצא למי שמבקש שלום: כ״ו:תש״ו א׳ וישבעו. בשבועת האלה: ב׳ איש לאחיו. לא כתיב וישבעו שניהם כמו דכתיב באברהם אלא איש לאחיו היינו כל השרים כמש״כ: ג׳ ד׳ וישלחם יצחק. בהלויה ואותות אהבה עד. ה׳ וילכו מאתו בשלום. יותר ממה שבקשו ממנו שלא יעשה עמם רעה אלא גם הוסיף אהבה ושלום. ועי׳ בפתיחת הספר הלז: כ״ו:תש״ז א׳ על אדות הבאר. שהחלו לכרות אז: ב׳ אשר חפרו. כי גמרו החפירה וגם אמרו מצאנו מים. וכתוב בדבר החפירה ויגידו לו שהיה בזה ספור איך ומי וכדומה. משא״כ בדבר המים: כ״ו:תש״ח א׳ שבעה. באשר היתה באר השביעי כמש״כ הספורנו. ב׳ עד היום הזה. כי מאז שהפר אבימלך ושריו הברית שנו השם כדי לשכח השבועה ולא יהא להם למזכיר עון. ועתה כשחזרו וכרתו ברית שיש בה אלה וגם הזדמן שחפר הבאר ההיא השביעי וקרא אותה שבעה. חזר השם לכמו שהי׳ ונשאר כן לדורות. וזהו שכתוב כאן על כן שם העיר ולא כמו לעיל באברהם דכתיב על כן קרא שם העיר. דשם טעם על קריאת השם וכאן טעם על שלא נשתנה עוד השם: כ״ו:תש״ט א׳ בת בארי החתי. מזה מוכח בברור מדלא הזהיר יצחק את עשו שלא ישא מבנות כנען כמו שהזהיר אח״כ את יעקב. מבואר כי ידע יצחק אשר במה שאמר ה׳ לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע כפי הדרש ביצחק ולא כל יצחק המיוחד הוא יעקב יושב אהלים הוא יקרא זרע אברהם אשר תכליתו להיות אב המון גוים ולהיות מרכבה לשכינה והשגחתו הפרטית כמו שנתבאר בפרשיות של אברהם וכ״כ הספורנו להלן בברכות ויתן לך. אלא שמכ״מ אהב יצחק את עשו עצמו בחשבו כי הליכות עולם לו בהשכל ואיש טוב הוא אבל לא שתהיה ממנו אומה הנבחרת ויבואר עוד לפנינו עוד הוכחות ע״ז: כ״ו:תש״י א׳ ליצחק ולרבקה. לכל אחד באופן אחר כאשר באמת לא נשתוו גם המה בהנהגתן לעשו ונשיו. שהרי ידעו שיצחק אוהב את עשו ולא כן רבקה ולפעמים האהבה גורמת מורת רוח שבטוחות הן לעשות רע ולא יקצוף בשביל אהבה. ולפעמים השנאה גורמת מורת רוח שמצערות בהקלת כבוד ומראות שאינן חוששות לה ומש״ה כתיב ליצחק ולרבקה בפ״ע:

פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-כו

רשב"ם: ל״א:תר״ל א׳ הכבוד – עוצם ממון, כמו: ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב. ל״א:תרל״א ל״א:תרל״ב ל״א:תרל״ג ל״א:תרל״ד א׳ ואלהי אבי היה עמדי – אף על פי שפניו רעים אני לא גזלתי ממנו כלום, אלא הקב"ה היה עמדי ונתן לי. ל״א:תרל״ה ל״א:תרל״ו א׳ מנים – מניינים. ב׳ עשרת – אינו דווקא. כמו: עשר נשים לחמכם. עשר פעמים תכלימוני כלומר: הרבה מניינים. ל״א:תרל״ז א׳ וילדו כל הצאן נקדים – בזה לא הועיל מחשף הלבן. ל״א:תרל״ח א׳ ויצל – הפריש, וכן כל לשון ישועה והמלטה וחליצה לשון הפרשה הם. ל״א:תרל״ט ל״א:תר״מ ל״א:תרמ״א ל״א:תרמ״ב א׳ אשר משחת – להקדישה ועדיין לא הקרבת עליה נדריך. ל״א:תרמ״ג ל״א:תרמ״ד א׳ כספנו – שנשתכר בנו בנשואינו, שהיה לך להשתכר ביגיע כפך לפרנסינו. ל״א:תרמ״ה ל״א:תרמ״ו ל״א:תרמ״ז ל״א:תרמ״ח א׳ ותגנוב רחל את התרפים – שלא יגידו ויודיעו ללבן כי רוצה יעקב לברוח, כענין שנאמר: אין אפוד ותרפים. כי התרפים דברו און, רגילים היו לקסום בהם. ל״א:תרמ״ט ל״א:תר״נ ל״א:תרנ״א ל״א:תרנ״ב א׳ דרך שבעת ימים – כי יעקב היה הולך לאט בשביל צאנו ולבן שהיה רחוק ממנו הלך לגזוז את צאנו כדכתיב: וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב והוא מיהר לרדוף והשיגו לסוף שבעת ימים. ל״א:תרנ״ג ל״א:תרנ״ד ל״א:תרנ״ה ל״א:תרנ״ו ל״א:תרנ״ז ל״א:תרנ״ח א׳ ואלהי אביכם וגו' – ואני חולק לו כבוד. ל״א:תרנ״ט ל״א:תר״ס א׳ כי יראתי וגו" עם אשר תמצא – השיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. ל״א:תרס״א א׳ לא יחיה – כלומר אני אעשה נקמה מגופו. ל״א:תרס״ב א׳ ויבא לבן באהל יעקב – ואח"כ באוהל לאה ואח"כ באהל שתי השפחות. ולמה לא מצאם באהל רחל? שהרי כשיצא מאהל לאה ויבא באהל רחל, ישבה רחל על כר הגמל שהתרפים בתוכו. ב׳ ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל – כלומר: אעפ"י שאמרנו למעלה באהל לאה ובאהל שתי השפחות לא כך היה, אלא בתחלה כשיצא מאהל לאה נכנס באוהל רחל, אבל מפני אורך דברים שאמר לבן לרחל ורחל ללבן, לא היה רוצה להפסיק את הפסוק הראשון. ל״א:תרס״ג א׳ בכר – כר או כסת שנותנים על הגמל לשבת עליו. ל״א:תרס״ד ל״א:תרס״ה ל״א:תרס״ו ל״א:תרס״ז א׳ לא שכלו – מתוך חוסר מרעה ומתוך שמירה פחותה. ב׳ ואילי צאנך – דרך רועי צאן במדבר לאכול מן הכבשים הזכרים. ל״א:תרס״ח א׳ אחטנה – כמו אחטאנה, אני הפסדתי משלי כמו: אני ובני שלמה חטאים הרבה אלפין חסרים. ב׳ גנבתי יום – יו"ד יתירה גנובת יום וגנובת לילה שלמתי כמו: רבתי עם שרתי במדינות. אבל גְּנֻבָתִּי קמץ פתרונו גניבת שלי. ל״א:תרס״ט ל״א:עת״ר ל״א:תרע״א א׳ שלחתני – ולא בשמחה ובשירים. ל״א:תער״ב א׳ מה אעשה – האיך אוכל לעשות להם רעה. ל״א:תרע״ג ל״א:עדר״ת ל״א:תרע״ה ל״א:תרע״ו ל״א:תרע״ז ל״א:תרע״ח א׳ והמצפה – דכתיב: את מצפה גלעד. ב׳ יצף – מן צופה נתתיך. כמו ירב בארץ. מן פרה ורבה. ל״א:תרע״ט ל״א:תר״פ א׳ יריתי – זקפתי, יעקב ירה אותה בעצת לבן, כמו: ירה בים.

תולדות יצחק על בראשית פרק-כו

תולדות יצחק: כ״ז:תש״נ א׳ הקול קול יעקב ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות. יש בזה ספק שסומא אינו מותר באשתו אלא בטביעות קלא ואם כן העיקר הקול. התשובה יצחק רצה לבודקו בה' חושים אם הוא יעקב אלא שבחוש הראות לא היה איפשר ותכהין עיניו מראות. בחוש המשוש וימושהו בחוש הטעם ואוכלה מציד בני וטעמו כציד חיות השדה. בחוש הריח וירח את ריח בגדיו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה תפוחים שאלו האילנות בשדה. בקול הקול קול יעקב חוש השמע לבד לא מצא כעשו וג' עדים הם יותר מעד אחד ועוד נראה לי שחוש המשוש לבדו גדול מטביעות קלא והטעם שהמשוש השגתו בלי אמצעי אלא העור שדבוק בגוף עצמו והקול האמצעי להשגתו הוא חוץ ממנו שהוא האויר ומה שאמרו חכמים סומא מותר באשתו בטביעות קלא זהו לפי שאין סימן באשה המישוש אלא ביעקב שהיו ידי עשו שעירות כעור גדיי עזים והרמב"ן כתב להתיר זה הספק שלכך אמר הקול קול יעקב שמדבר בלשון רכה ומזכיר שם שמים או שהיה משנה לדבר בלשון אחיו כי יש יודעים לעשות כן עד כאן דבריו ואין צורך: כ״ז:תשנ״ה א׳ וישק לו נשיקה עם למד ביד או בכתף או בצואר ובלי למד בפה: כ״ז:תשנ״ו א׳ ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש: יש ספק שמצאנו שבעה שינוים בין ברכת יעקב לברכת עשו. השינוי הראשון ביעקב אמר ויתן לך לשון נתינה ובעשו לא אמר לשון נתינה. השינוי השני בברכת יעקב הזכיר אלהים ובעשו לא הזכיר אלהים. השינוי השלישי ביעקב לא אמר הנה ובעשו אמר הנה. השינוי הרביעי ביעקב הזכיר בתחלה טל השמים ואחר כך משמני הארץ ובעשו הזכיר משמני הארץ בתחלה ואח"כ טל. השינוי החמישי ביעקב לא הזכיר מושבך ובעשו הזכיר מושבך. השינוי הששי ביעקב לא אמר מעל ובעשו אמר מעל. השינוי הז' ביעקב אמר ורוב דגן ותירוש ובעשו לא אמר כן. ונראה לי תשובה כללית לכל אלו השינויים והוא שברכת יעקב היא מן הש"י בהשגחה פרטית כפי מעשי ישראל ולכן הזכיר בה אלהים אבל בעשו אינו כן אלא שהקב"ה יושיבהו בארץ שיהיה טובה מצד טבעה ולזה אמר בו מושבך כלומר הקב"ה יתן לך מושב שיהיה טוב מצד עצמו אבל ביעקב אינו כן אלא אפילו שיהיה הארץ רעה מצד עצמה הקב"ה יעשה אותה טובה ואם היא טובה יוסיף בה טוביות ולזה אמר ויתן לך האלהים נתינה מיד האלהים ולפי שהיא מצד השגחת השם יתברך אמר בסמוך עם אלהים מטל השמים לפי שהשמים קרובים לשי"ת על השמים כבודו אבל עשו שטוב ארצו היא מטבעה אמר בראשונה משמני הארץ ואחר כך אמר מטל השמים ועוד יעקב קרוב לשמים ועשו קרוב לארץ שהוא חומרי ולזה אמר בעשו מעל פירוש ולא כל על שהקב"ה על השמים כבודו אבל ביעקב שהברכה היא מן האלהים אין למעלה ממנו ואינו מעל אלא כל על ולזה אמר הנה נגזר מלשון הנני כלומר הרי הוא מוכן שהארץ מוכנת מצד עצמה אבל כשהברכה יבוא מפאת ההשגחה אינו הנה שאינו קרוב מאד שצריך תפלות ותחנונים ומעשים טובים ועוד שעשו לפי שהוא דרך טבע לפעמים יבוא דגן רב ולפעמים מעט כפי טבע השנה אם גשומה או לא אבל לישראל לעולם יהיה רוב דגן ותירוש בעבור שיבוא מפאת האלהים שאין החיים והטובות בעין רעה מפאת ה' ואם יחסר מזה הוא מפאת חסרון צדקות ישראל וזהו שאמר ז"ל משמני הארץ יהיה מושבך זו איטליא של יון שידענו שמפאת עצמה שמנה מאד ובזה הותר ספק השינויים: כ״ז:תשס״א א׳ ויחרד יצחק חרדה יש בזה ספקות: הספק הא' מה חרדה היא זו גדולה עד מאד וכי לא היה יכול לברך גם לעשו ואם החרדה בעבור שבירך ליעקב למה אינו ראוי כי זרעו הוא ועוד שאמר ויקח ברכתך שמורה שלא יש ברכה אחרת בעולם והנה כמה מיני ברכות יש שיוכל לברכו ג"כ: הספק השני שאמר ויקח ברכתך מורה שלא נשאר ברכה עמו שיוכל לברכו ואחר כך ראינו שבירך אותו ואיך אמר שאין לו ברכה עוד: הספק הג' אחר שביקש עשו ממנו שיברך אותו ואמר ב' פעמים שלא נשאר לו ברכה שפעם א' אמר ויקח ברכתך לומר שאין לו עוד ברכה ואח"כ אמר הלא אצלת לי ברכה והשיב לו שאין לו עוד ברכה ולכה איפה מה אעשה בני איך כשאמר עשו הברכה אחת היא לך אבי ברכני גם אני אבי מיד בירך אותו ומה טענה כל כך גדולה היא לשבסמוך בירך אותו שזהו עצמו מ"ש הלא אצלת לי ברכה ולא בירך אותו בטענה ההיא: התשובה לכל אלו הספקות לפי שברכתו היתה הוה גביר לאחיך וגביר הוא מן המצטרף שהוא גביר על אחיו והם עבדים ולכך חרד חרדה גדולה שא"א לתת לו ברכה כמוה וכ"ש גדולה ממנה ולזה אמר ויקח ברכתך שא"א לברך אותו ברכה כמוה וזה ולפי שעשו אמר ברכני גם אני אבי כלומר שוה לברכתו ולפי שלא גלה לו נוסח הברכה חזר לומר הלא אצלת לי ברכה כמוה אז גלה לו הנוסח ואמר לו הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים וא"כ א"א לברך לך ברכה כמוה אז השיב עשו ואמר הברכה אחת היא לך אבי פירוש שתי ברכות נתת לו הא' גביר והב' דגן ותירוש הברכה הא' כבר אני רואה שאין בה תיקון אבל א' מן הברכות שהיא דגן ותירוש מאותו המין של ברכה ברכני גם אני אבי ואז בירך לו מזה המין האחרון ואמר הנה משמני הארץ יהיה מושבך ולפי שעדיין יחזור עשו ויאמר ומה יועיל לי הברכה השנית מה שקנה עבד קנה רבו אם אינך מתקן גם הראשונה מעט שכן דרך התחבוליים שואלים מעט מעט עד שמשיגים שאלתם וכן הבין יצחק מעשו לזה השיב גם כן והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צואריך ובזה הותרו כל הספקות: כ״ז:תשס״ד א׳ הכי קרא שמו יעקב וגו' פירוש שידו אוחזת בעקב עשו היא פעם א' וזה פעמים או שהיה ראוי שיקרא עקב בעבור שידו אוחזת בעקב אבל קרא שמו יעקב על שם העתיד שיעקבני: כ״ז:תשס״ח א׳ והיה כאשר תריד כמו אריד בשיחי כלומר אשר תריד ותצעק לה' בלחץ שילחצך אחיך ובעבודה קשה ישמע ה' תפלתך ופרקת עולו וכתב ר' אברהם ישנים שלא הקיצו חשבו שאנו בגלות אדום ואינו כן רק היתה תחת יד יהודה שנאמר ויפשע אדום גם יואב הכרית כל זכר באדום ולפי שהיתה תחת יד יהודה שמחו ביום אידינו והיו אומרי' לבבליים ערו ערו עד היסוד בה וזהו שישי ושמחי בת אדום ובימי אגריפס נלכדה ירושלים ובא אדום לעזור ליהודה ורומי שהגלתנו היא מזרע כתים היא מלכות יון כמו שפירשתי בספר דניאל ומתי מספר האמינו והאמינה רומי בו בימי קוסטאנטין שחדש כל הדת ושם על דגלו צורתה ולא היו בעולם שישמרו התורה החדשה חוץ מאדומים מעטים ולכן נקרא רומי מלכות אדום: כ״ז:תש״ע א׳ ויוגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדול יש ספק מי הגיד לה שעשו לא אמר אהרגה את יעקב אלא בלבו כמו שאמר ויאמר עשו בלבו ואמרם ז"ל ברוח הקדש ואחשוב שלב בכאן כנוי ליצר הרע והוא שראוי היה לעשו לשתוק ולהרגהו ואין תועלת בשטימה אלא שישמר אויב ממנו לזה אמר שיצרו הרע היה גדול מאד ולא שלט בעצמו לשתוק עד שאמר בפיו אהרגה ליעקב. פי' ב' לפעמים משטים ראובן לשמעון ואין כוונתו לעשות לו רעה אלא כדי שיעזוב ראובן מלחלוק עמו לזה אמר שלא היה עשו בזה כן אלא כוונתו ודעתו היה להורגו וזהו בלבו יאמר בפיו ואהרגה את יעקב שהיו פיו ולבו שוים. פירוש ג' וישטום עשו את יעקב זה היה בפרהסיא שאמר שיהרגנו על הברכה וליעקב עצמו שטם בפניו שיהרגנו אבל לא גילה הזמן אימתי יהרגנו אבל בלבו אמר הזמן והוא יקרבו ימי אבל אבי ולזה אמרה רבקה שיברח מיד שלא הוגד לה הזמן ואם תאמר למה פחדה רבקה מעשו שיעקב גבור לזה אמר לפי שעשו גדול ויש לו כח גדול ויעקב קטן ולזה הזכיר בכאן גדול וקטן וא"ת הנה עשו לא אמר שיהרגנו עתה עד שימות אביו לפי הפירוש שאמר בפרהסיא הזמן לזה אמרה מתנחם לך להרגך מיד זהו שתרגום אונקלוס כמן לך ור' אברהם אמר ויאמר עשו בלבו יתכן שגלה סודו לא' מאוהביו ואין צורך: כ״ז:תשע״ב א׳ ימים אחדים שנים מועטות כמו ימים תהיה גאולתו והאחדים פחותים מעשר:

צרור המור על בראשית פרק-כו

צרור המור: כ״ז:תקפ״ג א׳ ותקח את בגדי עשו בנה הגדול החמודות. כי היה מכיר אותם יצחק כשעשו נכנס לפניו מלובש בהם. ונאמר בעשו בנה הגדול וביעקב בנה הקטן. להודיענו הנס הגדול שנעשה עמו שהיו הבגדים של עשו בנה הגדול והלבישה אותם ליעקב בנה הקטן והיו כמדתו כאלו נעשו לעצמו. וזה כענין שאמרו במדי שאול שהיה ארוך משכמו ומעלה על כל העם ועשו לדוד הקטן כמדתו כאלו היו שלו. והטעם בזה לפי שכבר אמרו חכמים ז"ל שהיו אלה הבגדים של אדם הראשון ובם היו מצויירים כל החיות והעופות כאלו היו חיים ובאו לידי נמרוד. ולכן נקרא נמרוד גבור ציד לפי שכל החיות והעופות היו באים מעצמם אצל הבגדים וצד אותם נמרוד. וחמדם עשו הרשע והרג לנמרוד וגזלם ממנו. ולכן נקרא איש יודע ציד גם כן. ואותו היום סבב השם שלא לבשם. ונתאחר בצידה בענין שיקבל יעקב הברכות. ולפי שיעקב בא לתקן העולם שהשחית אדם הראשון בקללותיו. ולכן היו ברכותיו של יעקב מעין קללותיו של אדם הראשון כמו שנפרש בע"ה. לכן היה ראוי שילבש יעקב אלו הבגדים לכבוד ולתפארת לקבל הברכות: כ״ז:תקפ״ד א׳ ואת עורות גדיי עזים הלבישה על ידיו. להטעות את אביו. ולכן הטעוהו בניו בגדי עזים בענין יוסף. וכמו שנאמר כאן האתה זה בני עשו אם לא. כך נאמר שם הכתונת בנך היא אם לא. וכמו שאמר כאן ולא הכירו כי היו ידיו שעירות בסבת עורות גדיי העזים. כך נאמר שם ויכירה ויאמר כתונת בני היא זאת. ומזה היה מתיירא יעקב כשאמר והבאתי עלי קללה ולא ברכה. ולפי שלנתינת הברכה צריך שמחה לשתחול הנבואה. לזה אמר הגישה לי ואוכלה למען תברכך נפשי. ולכן לשמחו ויבא לו יין וישת. ולפי שצריך המברך לראות פנים בפנים למי שרוצה לברך ויצחק כהו עיניו. אמר גשה נא ושקה לי בני. כמו שאמר ביעקב ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות וינשק להם. ולפי שיעקב לא היה כל כך זקן אמרו ז"ל כבדו מזוקן מזוקן של יצחק. רצו לומר כי בעבור שהוא הטעה לאביו דכתיב ביה ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות וקבל הברכות. לכן כבדו עיניו מזוקן של יצחק: כ״ז:תקצ״ה א׳ ואמר וירח את ריח בגדיו. ולא אמר את ריחו. להורות כי בבגדים היה הריח כריח שדה אשר ברכו ה' הוא ריח ג"ע. לפי שהיו הבגדים של אדם הראשון שעמדו בגן עדן וקבלו אותו ריח משם. ולכן אמר ויאמר ראה את ריח בני. כאלו מדבר עם אדם הראשון שהיה עומד שם לצאת מקללותיו. וא"ל ראה אתה שעמדת בגן עדן ואתה מכיר ריח גן עדן. כי ריח בני הוא כריח שדה אשר ברכו ה'. ואם כן ראוי הוא לברכה אחרת ויתן לך האלהים. או יאמר ראה ריח בני כמדבר עם השכינה העומדת שם להסכים בברכותיו. וזהו ראה ריח בני איך הוא ראוי לברכה. והוא כמו ראה אנכי נותן לפניכם. וכן ראה אתה אומר אלי. והביטה ריח בני שהוא כריח שדה אשר ברכו ה'. ואם ריח בני הוא מבורך כ"ש הוא עצמו. ולכן ויתן לך האלהים מטל השמים. רוצה לומר האלהים הנזכר במלת ראה ריח בני: כ״ז:תקצ״ו א׳ ויתן לך האלהים. בכאן רצה להוציא לאדם הראשון מקללותיו. ולברך ליעקב העומד במקומו לתקן העולם שנשחת מקללתו של אדם הראשון. ולזה רמזו במדרש הנעלם שופריה דיעקב כעין שופריה דאדם קדמאה. כי היופי והנעימות שהיה לאדם הראשון קודם החטא נסתלק ממנו בחטאו. ולקחו יעקב בברכתו וחזרה הארץ ליופיה הראשון והוציאה מהקללה. וכנגד מה שנאמר בקללת אדם הראשון ארורה האדמה בעבורך. נאמר כאן בברכת יעקב ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ. כי אז השמחה בכל העולם ולא יוסיף עצב עמה. אבל כשיש קללת חוסר גשמים כל העולם בעצב ודאגה. וזהו בעצבון תאכלנה. וכנגד מה שאמר בקללה וקוץ ודרדר תצמיח לך. אמר בכאן בברכה ורוב דגן ותירוש ולא קוץ ודרדר. וכנגד מה שאמר שם ואכלת את עשב השדה. אמר בכאן ותירוש וזה בארץ ישראל. וכנגד מה שנאמר בקללה בזעת אפך תאכל לחם לפי שהוא יגע בעבודת האדמה ואין לו שכירים ויוגבים. אמר כאן בברכת יעבדוך עמים והם יהיו עובדי האדמה כמו שנאמר ובני נכר אכריכם ויוגביכם. וכנגד מה שאמר בקללה כי עפר אתה ואל עפר תשוב שפל ונבזה. אמר בכאן בברכה הוי גביר לאחיך. הרי בכאן אדם הראשון מופשט מהקללות ומלובש בברכות. ולא די זה אלא שנתן לו רשות לברך ולקלל לאחרים. וזהו אורריך ארור ומברכיך ברוך: כ״ז:תקצ״ח א׳ ויהי אך יצא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו. לא אמר מאת יצחק אביו אלא מאת פני. לרמוז על השכינה שהיתה שם שנקראת פני ה' כדכתיב פני ילכו. ואולי לזה אמר יצא יצא שתי יציאות. א' לו וא' לשכינה שנסתלקה מיצחק בביאת עשו. ולכן אמרו ויחרד יצחק חרדה גדולה שראה גיהנם פתוח תחתיו אחר שנסתלקה ממנו שכינה. ולכן שאל לפי דעת רז"ל מי איפה מי נאפה בתנור זה של גיהנם. והתשובה הצד ציד עשו הרשע. ואמר ואוכל מכל. לרמוז על השכינה שנקראת כל. ואמר זה להורות שכל מה שאכל היה בו טעם כל. ולפי שיצחק הרגיש בדבר זה. חזר לומר גם ברוך יהיה. כשמוע עשו את דברי אביו חרה לו עד מאד. שנראה שאביו הסכים בברכה ולא עשה יעקב הדבר מעצמו. ושכח לאחיו וחזר לאביו וצעק צעקה גדולה ומרה. ויאמר ברכני גם אני אבי כמו שברכת לו. או רמז ברכני גם אני אבי על מה שאמר יעקב האתה זה בני עשו ויאמר אני. כלומר שברכת ליעקב לפי שאמר אני בנך בכורך עשו. לפי שחשבת שהיה עשו. כל שאר שיש לך ברכני שאני עשו באמת. וזהו ברכני גם אני אבי. ולזה השיב יצחק ואמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך. כלומר שהוא קבל ברכתך יותר כבר. ואיך אברכך אחר שבמרמה לקח הברכה הראויה לך: כ״ז:תר״ד א׳ ויאמר הכי קרא שמו יעקב. כלומר עכשו אני רואה שלכן קראת שמו יעקב לפי שעתיד לעקבני זה פעמים. באופן שעכשיו נתברר לי שמתחלת הסכמת השם בדבר זה אחר שקראת שמו יעקב. ואחר שאלו הברכות ראויות לו מתחלה. בהכרח הוא שאצלת לי ברכה מיוחדת לי. כי אחר שאין האנשים שוים. הברכות לא יוכלו להיות שוות כי ברכת ראובן אינה ראויה לשמעון. ולכן אמר הלא אצלת לי ברכה: כ״ז:תר״ה א׳ ויען יצחק ויאמר לעשו הן גביר שמתיו לך. ואין ברכה מיוחדת. אחר שבכלל ברכותיו ברכתיך. כי אני שמתי אותו אדון לביתך ומושל בכל קנייניך ואתה כעבד לו. ולפי שהיה עשו בנפש מרה לא רצה לומר בפירוש שהיה עבדו. אלא אמר הן גביר שמתיו לך. וחזר ופירש ואמר ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים. וידוע שלא היה לו אח אחר. והוא הסתיר הדבר מפני צערו. ורצה לומר לו שהברכה שהיתה ראויה לו. היא היות גביר ומלך לפי גאותו שיהיו לו עבדים אלף אלפין. ושיהיה מושפע מטובות זה העולם שהן דגן ותירוש. ואלו הברכות כבר קבלם יעקב באופן שלא נשאר לך ברכה מיוחדת. ולכן שאר הברכות שלא היו ראויות לעשו לא הזכירם לו. לפי שזה השיב על מה שאמר הלא אצלת לי ברכה מיוחדת לי ואלו הברכות היו מיוחדות לו. אבל הברכה הראשונה והאחרונה שהם העיקריות לתגמול הנפש. שזהו כריח שדה אשר ברכו ה' שהוא גן עדן ועולם הבא. וכן אורריך ומברכך שזה כח אלהי מצד הנשמה החצובה מכסאו שיש לעם ישראל. לא עשה כן לכל גוי שיהיה לו כח לברך ולקלל. לא הזכירם לו. לפי שלא היו ראויות לו ולא מיוחדות לו ולמאמרו שאמר הלא אצלת לי ברכה. ולכן תמצא שאמר כאן ויען יצחק ויאמר לעשו הן גביר. כי לא היה לו לומר אלא ויאמר הן גביר. כאומרו למעלה הן גביר ויאמר בא אחיך. אבל הרצון בזה כי על כל העבר לא היתה תשובה אלא דחייה שדחה אותו בקש כאומרו בא אחיך ויקח ברכתך. ידוע שלכל אחד מהבנים ראוי שיהיה לו ברכה מיוחדת כאומרו איש אשר כברכתו ברך אותם. אבל עכשיו שהיתה תשובה אמיתית כמו שראויה מאב לבן. אמר ויען יצחק ויאמר לעשו. לפי שכאן גלה לו הטעם האמתי שלא היה רוצה לברכו. ולכן אמר ולך איפה מה אעשה בני. כי בני אתה והייתי רוצה לברכך. אבל איני יכול. ויאמר עשו אל אביו. כלומר אחר שאתה אבי. איך אתה מתנהג עמי באכזריות. הברכה אחת היא לך אבי. ברכני גם אני אבי כמו שברכת לו. אחר שקראת אותי בני ברכני גם אני אבי כאב לבן שחייב לברכו. ואע"פ שלא תתקיים. וישא עשו קולו ויבך. אחר שראה שאין לו תקוה. ורמז גם כן באומרו הברכה אחת היא לך אבי. לפי שאע"פ שהפציר עשו ביצחק. לא רצה לברכו אלא אמר בא אחיך במרמה. וכן גם ברוך יהיה. ושילש ואמר הן גביר שמתיו לך ולך איפה מה אעשה בני. באופן שבכל זה היה מחזיק בדברו הראשונה. לכן אמר לו הברכה אחת היא לך. אין זה ראוי לאדם כמוך בעל שינויים. כי לשם יתברך ראוי זה. כי באחת ידבר אל ובשתים לא ישורנה. ואמר אני ה' לא שניתי. אבל אתה שאתה אדם ולא אל. אין ראוי לעמוד בדבור אחד קיים. וזהו הברכה אחת היא לך. ובפרט שאתה אב לבנים רבים. ולכל אחד צריך שינוי בברכתו לפי הכנתו ולפי פעולותיו. וזהו אבי. ולכן ברכני גם אני אבי כאב לבנים יהיה מה שיהיה. ולכן אמר ויען יצחק אביו ויאמר אליו. כאב לבן בלי נבואה ורוח הקודש. ולכן לא אמר ויתן לך האלהים כמו ביעקב. אלא ברכה הפוכה בלי ברכה. הנה משמני הארץ יהיה מושבך. ואחר כך ומטל השמים מעל. והנה משמני הארץ א"א שיהיו בלא טל בראשונה. וכאן אמר הטל באחרונה. אבל ליעקב אמר ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ: כ״ז:תר״ח א׳ ועל חרבך תחיה שהוא אומנות רציחה. ואחר שאתה רוצח אין ראוי שתהיה ארצך אלא בנחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע אלא בדרך מקרה. כמו שאמר דוד על שאול הרי בגלבוע אל טל ואל מטר עליכם. ולכן לא אמר לו מטל השמים בראשונה. ואת אחיך תעבוד. אף על פי שתהיה בעל החרב. וכן רמז לו ועל חרבך תחיה שיהיה בעל דילטורא על ישראל. להיות רכיל לעלות ולהשטין בלשון רמיה הנקראת חרב פיפיות כאומרם הוא שטן וכו'. ועם כל זה ואת אחיך תעבוד וכו'. כי אתה כעבד תלך לפניו שרוצה להרוג לאדוניו והיה כאשר תריד בשיחך ותדבר האמת מרוע מעשיהם. ופרקת עולו. ודעתי עוד בזה באומרו ויען יצחק אביו ויאמר אליו הנה משמני הארץ יהיה מושביך. לפי שיש בכאן מקום עיון למה אמר ויען יצחק אביו. כי די שיאמר ויאמר אליו הנה משמני הארץ וגו'. ועוד למה אמר יהיה מושביך שנראה שבהכרח הוא שיהיה משמני הארץ מושבו. ועוד למה אמר משמני הארץ בראשונה ומטל השמים באחרונה. והיה ראוי להיפך. ועוד מה רצה לומר והיה כאשר תריד. והנראה שיצחק עמד על משמרתו הראשונה שאמר בא אחיך ויקח ברכתך. באופן שבשום ענין לא רצה לברכו. וכשראה שעשו נשא קולו ויבך. נכמרו רחמיו עליו והמו מעיו לו ומצד זה ענה לו כאב לבן. וזהו ויען יצחק אביו ויאמר אליו הנה משמני הארץ יהיה מושביך. כלומר אינך צריך לברכתי. כי אחר שאתה רשע והולך אחר מראה עיניך ואחר התענוגים לרעות בגנים ובשדות לצוד ציד להביא. לא יחסרו לך טובות העולם הזה כי דרך רשעים צלחה ויציצו כל פועל און. ולכן בהכרח הוא כי משמני הארץ יהיה מושביך. ואמר ומטל השמים מעל לרמוז כי אף על פי שזה אינו מן הראוי שיצליחו דרך הרשעים. כן הוא דרך העולם. ואף על פי שהוא דרך הפכי. כן ראוי שתהיה ברכתך הפוכה. משמני הארץ בראשונה ואחר כך טל השמים מעל. לרמוז לו שברכתו הפוכה ושלא כדין. אבל ביעקב אמר מטל השמים ומשמני הארץ. וכל זה אמר לו כאב לבן בלי נבואה ובלי שכינה. ולזה לא הזכיר בכאן ויתן לך האלהים אלא ויען יצחק. שהוא מאמר מופשט כאב לבן. ואף על פי שאתה רשע וגזלן ושופך דמים וחרב פיפיות בידך לא יועיל לך כלום. ולעולם תהיה לו עבד עולם. ולא תחשוב כי בחרבך הקשה תוכל להנצל ממנו. וזהו ועל חרבך תחיה. ואע"פ שהכל מתיראים מבעל החרב ועובדים אותו. אתה לא תהיה כן אלא ואת אחיך תעבוד. אבל התיקון שלך הוא והיה כאשר תריד כלומר כאשר תריד ותצטער ותתחרט ממעשיך הרעים. מיד ופרקת עלו מעל צוארך ותהיה שוה לנו ולא תהיה לו עבד עולם שגדול בעל תשובה. אבל באופן אחר ואת אחיך תעבוד: ב׳ או יאמר והיה כאשר תריד. כשתצטער באורך הזמן ולא תוכל לסבול המשא ופרקת עולו מעל צוארך. באורך הזמן יחטאו ישראל ותמשול עליהם. אבל אם הם יהיו טובים ואת אחיך תעבוד. ובזוהר כתבו הכי קרא שמו יעקב מלה בלי טעמא נפק רוקא מפומיה. רמזו בזה על רשעת עשו שאמר הכי קרא שמו ולא אמר לכן קרא שמו או לשון אחר. אלא הכי מלה בלי טעם. באופן שכשאמר' יצא הרוק מפיו כאומרו הכי לרמוז שבמר נפשו שלא היה יכול להרוג ליעקב רק למעול ולקלל במלכו ואלהיו ואביו. לומר כי אביו או אלוהו קראו יעקב מתחלה לעשות אלו הערמות והתחבולות. והתחבולה נראית אחת והם שתים. ולכן לא אמר ויעקבני אלה פעמים אלא זה פעמים. דבר אחד שהיא כשתים. וזהו את בכורתי לקח ועתה לקח ברכתי. ובכורתי הוא שוה באותיותיו. וכן כי עתה שבנו זה פעמים. לא אמר אלא פעמים. אלא זה דבר שהוא כשתים. שבנו כמו בשנו. כלומר כבר שבנו ולא היינו בבושת עם האיש. אחר כך אמר וישטום עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו. הרמז בזה כי עשו ידע והכיר בדברי אביו שהוא הסכים בברכה ומדעתו נתנה לו. ועם כל זה נטר איבה ליעקב וגזמו ואמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי. וזה משל הדיוט אשם החמור וכו'. וזהו על הברכה אשר ברכו אביו: כ״ז:תר״י א׳ ויוגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדול. להורות על מוסרה וטוב טעמה. שאף על פי שיעקב לקח הבכורה והברכה. היתה נוהגת עם עשו כבן בכור ועם יעקב כבן קטן בענין שלא יוסיף לשנוא ליעקב יותר. ואמרה ליעקב ועתה בני שמע בקולי. כמו ששמעת פעם אחרת. ולך בני בא בחדריך עתה בזה העת שהוא עת הכעס חבי כמעט רגע עד יעבור זעם. מאלו השני דברים שעשית לו מהברכה ומהבכורה. ולכן כפלה ואמרה עד אשר תשוב חמת אחיך מהברכה. כי עתה חמתו בערה בו. וכן עד שוב אף אחיך ממך מהברכה ושכח את אשר עשית לו. וכשאראה שיעבור זעמו ושלחתי ולקחתיך משם: כ״ז:תרי״ד א׳ ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת. בא זה להורות על חכמתה וחסידותה שלא גלתה ליצחק דברי עשו בנה שהיה רוצה להרוג ליעקב. כדי שלא לשלח מדנים בין אחים. ועוד לפי שהיתה יודעת שבחיי אביו לא יעשה לו רע כמו שאמר יקרבו ימי אבל אבי. ולכן תלתה הדבר בבנות חת ואמרה קצתי בחיי מפני בנות חת. וזה יורה ג"כ על חכמתה שרצתה לידע מצפוני לבו של יצחק. כי אולי לפי אהבתו עם עשו היה בלבו שמץ איבה עם יעקב. לפי שלקח את הבכורה והברכה מעשו בנה הגדול. ולכן תלתה הדבר בבנות הארץ ואמרה בלבה אם יצחק לבו שלם עמו הוא יצוהו ויברכהו עתה מחדש. בענין שתהיה הברכה מדעתו ותהיה קיימת מהראשונה. ולכן אמרה אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה. ואעפ"י שכולם היו אסורות כנעני חתי חוי אמורי. אבל אולי היו יותר יפות מהאחרות. או היו בגבולם. וזהו מבנות חת כאלה שאנחנו בתוכם. ואולי רמז כאלה על נשי עשו שהיו בת בארות החתי ובת אילון החתי. ולכן אמרה אם לוקח יעקב כמו שלקח עשו מבנות חת כאלה לאשה שהן כלותינו והן מורת רוח. למה לי חיים. ולפי שיצחק הבין דבריה. אמר שקרא מיד ליעקב ויברך אותו ויצוהו. ולכן אמר בכאן ויקרא שהוא לשון חבה. שחבבו בברכות רבות. וזהו ויברך אותו ויאמר אליו: ב׳ והנה בכאן הזכיר קריאה וברכה וצואה ואמירה. סימן שיקבלו בניו התורה בקריאה ואמירה וצואה וברכה. כי כולם נזכרו בתורה. וכולם רמוזים בכאן בדבריו. קריאה לשון חבה שחבבו בדבריו ובברכותיו. אמירה ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען לכלול כולם. צואה שהוא לשון זירוז הוא מה שאמר קום לך פדנה ארם בזריזות וקח לך משם אשה מבנות לבן הכשרות הראויות לך. וזהו וקח לך משם אשה יראת ה' ברוכה ואל שדי יברך אותך. ואולי הברכה והצואה הוא דבר אחד כי אחר שציוהו שלא יקח אשה מבנות כנען אין לך ברכה גדולה מזאת. וזהו ויברך אותו ויצוהו לא תקח אשה. אבל ואל שדי יברך אותך ויתן לך את ברכת אברהם אינה ברכת יצחק. אלא ברכת השם שיברך אותו לעתיד בברכת אברהם. ואולי שבירך אותו באל שדי שהוא שם חזק לשדד המערכות והמזיקים. לפי שהיה הולך לפדן ארם אצל לבן הארמי שהיה מכשף וקוסם. והיה צריך זה השם לשדד ולשבר ולבטל כישופיו וקסמיו. וזהו ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך בבנים ובבנות ולא תשאר בארץ טמאה. אלא מיד תבא לארצך שהיא ארץ קדושה. וזהו ויתן לך את ברכת אברהם לרשתך את ארץ מגוריך:

אבן עזרא על בראשית פרק-כו

אבן עזרא: {ה} וישמור משמרתי. שם כלל כל מה שהוא חייב לשמור ממצות וחוקים ותורות ויתכן המצות לך לך גם קח נא את בנך: והחוקים. הם חוקות השם שילך האדם אחרי מעשיו כאשר אפרש בפ' שעטנז. ואלה החוקות נטועות בלב. והתורה שמל עצמו ובניו ועבדיו. ובפסוק התורה והמצוה אבארם היטב: {ו} וישב יצחק בגרר. עשה כאשר צוהו השם: {ז} לאשתו. בעבור אשתו כמו פן יאמרו לי: כי ירא. פועל עבר. וכן ויהי כי זקן יצחק. ותחסר מלת כי אמר פן יהרגני וכן כי הפרני אלהים: {יב} מאה שערים. בדברי קדמונינו ז"ל שיעור כי מצא מאה משיעור הזרע. והוא מגזירת כי כמו שער בנפשו: {יג} וגדל. פועל עבר: {יד} ועבדה. עכדים ושפחות שיעבדוהו והוא תואר השם או שם כמו סגולה: {טו} בא סמיכות בארות על שני דרכים: {יט} מים חיים. שהם נובעים תמיד: {כ} עשק. ידוע בדברי קדמונינו רק במקרא אין לו ריע: {כה} ויכרו. חפרו וכן אשר כריתי לי. וכן כי יכרה. כורה שחת: {כח} בינותינו. ריבוי אחר ריבוי: {לג} באר שבע. נקרא כן על ב' דברים. או היא עיר אחרת: {לד} יהודית. שם ולא הוליד ממנה: ובשמת. היא עדה ויש לה ב' שמות ובמקרא נמצאין למאות כן: {לה} מרת רוח. כל אחת מהן. וי"א מל' סורר ומורה ועל דעתי שהוא מגזרת מרה כלענה כטעם מרירות נפש וכן כתוב כי רעות בנות כנען ונכתבה זו הפרשה שישמרו בני ישראל מבנות כנען:

מיני תרגומא על בראשית פרק-כו

מיני תרגומא: ל״ח:א׳קכ״ב א׳ ז״ל הרמב״ן בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי אמר אונקלוס תַּגָּרָא כלומר איש סוחר שבא לגור בארץ בסחורתו ודעתו לומר כי בני יעקב ישתמרו מלישא כנעניות כאשר צוה אביהם יצחק גם אברהם וכן הזכירו במסכת פסחים דף נ׳. והיו נשיהם מצריות עמוניות מואביות ומיחוסי בני ישמעאל וכו׳ ע״ש שהאריך: ל״ח:א׳קל״ח א׳ וּפְתִילֶךָ תרגם אונקלוס וְשׁוּשִׁיפָּךְ רש״י פי׳ שמלתך שאתה מתכסה בה וכתב הרמב״ן ואיננו נכון שיתן שמלתו וילך ערום ממנה. ואיך תקרא השמלה פתיל וכו׳ ואולי היה בידו סודר קטן אשר יעטוף בו קצת הראש לפעמי׳ ויקרא פתיל בעבור שהוא קצר כפתיל. והוא שתרגם אונקלוס שושיפא ולא תמצא לאונקלוס בכל שמלה שבתורה שיתרגם אותה שושיפא אבל ל׳ כסות ומלבוש תרגם בכולן מלבד וְפָרְשׂוּ הַשִׂמְלָה (דברים כ״ב י״ז) שאומר וְיִפְרְשׂוּן שׁוּשִׁיפָא לפי שהוא סודר הידוע בתלמוד שידעו בו הבתולים וכו׳ ע״ש. הנה מה שכתב הרמב״ן הידוע בתלמוד וכו׳ כוונתו אהא דאיתא בכתובות דף מ״ו. לדעת ר׳ אליעזר בן יעקב דאמר דברים ככתבן ופירש שמלה שמלה ממש אבל רבנן פליגי עליה ומפרשים מלמד שבאים עדים של זה ועדים של זה ובוררין את הדבר כשמלה חדשה. והנה האונקלוס יראה שפסק כרבי אליעזר בן יעקב אבל רש״י כתב ופרשו השמלה הרי זה משל מחוורין את הדבר כשמלה. נראה שהוא כתב אליבא דרבנן. והנה הרמב״ן כתב שם דהלכה כר״א בן יעקב וכן פסק הרמב״ם פרק י״ג מהלכות נערה דין ו׳ שמשנת ר״א בן יעקב קב ונקי ע״ש כסף משנה ואין כאן מקום להאריך:

תרגום אונקלוס על בראשית פרק-כו

תרגום אונקלוס: {א} וַהֲוָה כַפְנָא בְּאַרְעָא בַּר מִכַּפְנָא קַדְמָאָה דִּי הֲוָה בְּיוֹמֵי אַבְרָהָם וַאֲזַל יִצְחָק לְוַת אֲבִימֶלֶךְ מַלְכָּא דִּפְלִשְׁתָּאֵי לִגְרָר: {ב} וְאִתְגְּלִי לֵהּ יְיָ וַאֲמַר לָא תֵחוֹת לְמִצְרָיִם שְׁרֵי בְאַרְעָא דִּי אֵימַר לָךְ: {ג} דּוּר בְּאַרְעָא הָדָא וִיהֵי מֵימְרִי בְסַעְדָךְ וְאֵבָרְכִנָךְ אֲרֵי לָךְ וְלִבְנָיךְ אֶתֵּן יָת כָּל אַרְעָתָא הָאִלֵּין וְאָקֵם יָת קְיָמָא דִּי קַיֵּמִית לְאַבְרָהָם אֲבוּךְ: {ד} וְאַסְגֵּי יָת בְּנָיךְ סַגִּיאִין כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָּא וְאֶתֵּן לִבְנָיךְ יָת כָּל אַרְעָתָא הָאִלֵּין וְיִתְבָּרְכוּן בְּדִיל בְּנָךְ כֹּל עַמְמֵי אַרְעָא: {ה} חֳלַף דִּי קַבִּיל אַבְרָהָם בְּמֵימְרִי וּנְטַר מַטְּרַת מֵימְרִי פִּקּוֹדַי קְיָמַי וְאוֹרָיָתָי: {ו} וִיתֵב יִצְחָק בִּגְרָר: {ז} וּשְׁאִילוּ אֲנָשֵׁי אַתְרָא (עַל עֵיסַק אִתְּתֵהּ) לְאִתְּתֵהּ וַאֲמַר אֲחָתִי הִיא אֲרֵי דְחִיל לְמֵימַר אִתְּתִי דִּלְמָא יִקְטְּלֻנַּנִי אֲנָשֵׁי אַתְרָא עַל רִבְקָה אֲרֵי שַׁפִּירַת חֵיזוּ הִיא: {ח} וַהֲוָה כַּד סְגִיאוּ לֵהּ תַּמָּן יוֹמַיָּא וְאִסְתְּכִי אֲבִימֶלֶךְ מַלְכָּא דִּפְלִשְׁתָּאֵי מִן חֲרַכָּא וַחֲזָא וְהָא יִצְחָק מְחַיִּיךְ עִם רִבְקָה אִתְּתֵהּ: {ט} וּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַאֲמַר בְּרַם הָא אִתְּתָךְ הִיא וְאֶכְדֵּין אֲמַרְתָּ אֲחָתִי הִיא וַאֲמַר לֵהּ יִצְחָק אֲרֵי אֲמָרִית דִּלְמָא אֵימוּת עֲלַהּ: {י} וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ מָה דָא עֲבַדְתָּ לָנָא כִּזְעֵיר פּוֹן שָׁכִיב דִּמְיָחֵד בְּעַמָּא עִם אִתְּתָךְ וְאַיְתֵיתָא עֲלָנָא חוֹבָא: {יא} וּפַקִּיד אֲבִימֶלֶךְ יָת כָּל עַמָּא לְמֵימָר דְּיַנְזֵק לְגַבְרָא הָדֵין וּבְאִתְּתֵהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵּל: {יב} וּזְרַע יִצְחָק בְּאַרְעָא הַהִיא וְאַשְׁכַּח בְּשַׁתָּא הַהִיא עַל חַד מְאָה בִדְשַׁעֲרוֹהִי וּבָרְכֵהּ יְיָ: {יג} וּרְבָא גַּבְרָא וַאֲזַל אֲזִיל (נ"י סָגֵי) וְרָבֵי עַד דִּי רְבָא לַחֲדָא: {יד} וַהֲוָה לֵהּ גֵּיתֵי עָנָא וְגֵיתֵי תוֹרִין וּפָלְחָנָא (נ"י וַעֲבוּדָה) סַגְיָא וְקַנִּיאוּ בֵהּ פְּלִשְׁתָּאֵי: {טו} וְכָל בֵּירִין דִּי חֲפָרוּ עַבְדֵי אֲבוּהִי בְּיוֹמֵי אַבְרָהָם אֲבוּהִי טַמּוֹנוּן פְּלִשְׁתָּאֵי וּמְלוֹנוּן עַפְרָא: {טז} וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק אִזְּל מֵעִמָּנָא אֲרֵי תְקֵפְתָּא מִנָּנָא לַחֲדָא: {יז} וַאֲזַל מִתַּמָּן יִצְחָק וּשְׁרָא בְנַחֲלָא דִּגְרָר וִיתֵב תַּמָּן: {יח} וְתָב יִצְחָק וְחָפַר יָת בֵּירֵי דְמַיָּא דִּי חֲפָרוּ בְּיוֹמֵי אַבְרָהָם אֲבוּהִי וְטַּמּוֹנוּן פְּלִשְׁתָּאֵי בָּתַר דְּמִית אַבְרָהָם וּקְרָא לְהֵן שְׁמָהָן כִּשְׁמָהָן דִּי הֲוָה קָרֵי לְהֵן אֲבוּהִי: {יט} וַחֲפָרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בְּנַחֲלָא וְאַשְׁכָּחוּ תַמָּן בֵּירָא דְּמַיִּין נָבְעִין: {כ} וּנְצוֹ רַעֲוָתָא דִּגְרָר עִם רַעֲוָתָא דְיִצְחָק לְמֵימַר דִּי לָנָא מַיָּא וּקְרָא שְׁמָא דְבֵירָא עִסְקָא אֲרֵי אִתְעַסִּיקוּ עִמֵּהּ: {כא} וַחֲפָרוּ בֵּירָא אָחֳרִי וּנְצוֹ אַף עֲלַהּ וּקְרָא שְׁמַהּ שִׂטְנָא: {כב} וְאִסְתַּלַּק מִתַּמָּן וַחֲפַר בֵּירָא אָחֳרִי וְלָא נְצוֹ עֲלַהּ וּקְרָא שְׁמַהּ רְחֹבוֹת וַאֲמַר אֲרֵי כְעַן אַפְתֵּי יְיָ לָנָא וְנִיפוּשׁ בְּאַרְעָא: {כג} וְאִסְתַּלַּק מִתַּמָּן לִבְּאֵר שָׁבַע: {כד} וְאִתְגְּלִי לֵהּ יְיָ בְּלֵילְיָא הַהוּא וַאֲמַר אֲנָא אֱלָהֵהּ דְּאַבְרָהָם אֲבוּךְ לָא תִדְחַל אֲרֵי בְסַעְדָּךְ מֵימְרִי וֶאֱבָרֵכִנָּךְ וְאַסְגֵּי יָת בְּנָיךְ בְּדִיל אַבְרָהָם עַבְדִּי: {כה} וּבְנָא תַמָּן מַדְבְּחָא וְצַלִּי בִּשְׁמָא דַּיְיָ וּפְרַס תַּמָּן מַשְׁכְּנֵהּ וּכְרוֹ תַמָּן עַבְדֵי יִצְחָק בֵּירָא: {כו} וַאֲבִימֶלֶךְ אֲזַל לְוָתֵהּ מִגְּרָר וְסִיעַת מֵרַחֲמוֹהִי וּפִיכֹל רַב חֵילֵהּ: {כז} וַאֲמַר לְהוֹן יִצְחָק מָה דֵּין אֲתֵיתוּן לְוָתִי וְאַתּוּן סְנֵיתוּן יָתִי וְשַׁלַּחְתּוּנִי מִלְּוָתְכוֹן: {כח} וַאֲמָרוּ מֶחֱזָא חֲזֵינָא אֲרֵי הֲוָה מֵימְרָא דַּיְיָ בִּסַעְדָּךְ וַאֲמַרְנָא תִּתְקַיַּם כְּעַן מוֹמָתָא דִּהֲוָה בֵין אֲבָהָתָנָא בֵּינָנָא וּבֵינָךְ וְנִגְזַר קְיָם עִמָּךְ: {כט} אִם תַּעְבֵּד עִמָּנָא בִּישָׁא כְּמָא דִּי לָא אַנְזִיקְנָךְ וּכְמָא דִּי עֲבַדְנָא עִמָךְ לְחוֹד טָב וַנְשַׁלְּחִנָּךְ בִּשְׁלָם אַתְּ כְּעַן בְּרִיכָא דַּיְיָ: {ל} וַעֲבַד לְהוֹן מִשְׁתְּיָא וַאֲכָלוּ וּשְׁתִיאוּ: {לא} וְאַקְדִימוּ בְצַפְרָא וְקַיִּימוּ גְּבַר לְאָחוּהִי וְשַׁלָּחִנוּן יִצְחָק וַאֲזָלוּ מִלְוָתֵהּ בִּשְׁלָם: {לב} וַהֲוָה בְּיוֹמָא הַהוּא וַאֲתוֹ עַבְדֵי יִצְחָק וְחַוִּיאוּ לֵהּ עַל עֵיסַק בֵּירָא דִּי חֲפָרוּ וַאֲמָרוּ לֵהּ אַשְׁכַּחְנָא מַיָּא: {לג} וּקְרָא יָתַהּ שִׁבְעָה עַל כֵּן שְׁמָא דְקַרְתָּא בְּאֵרָא דְשֶׁבַע (נ"י בְּאֵר שֶׁבַע) עַד יוֹמָא הָדֵין: [ס] {לד} וַהֲוָה עֵשָׂו בַּר אַרְבְּעִין שְׁנִין וּנְסִיב אִתְּתָא יָת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי חִתָּאָה וְיָת בָּשְׂמַת בַּת אֵילוֹן חִתָּאָה: {לה} וַהֲוָאָה מְסָרְבָן וּמְרַגְּזָן עַל מֵימַר יִצְחָק וְרִבְקָה: [ס]

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-כו

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וַהֲוָה כַּפְנָא תַקִיף בְּאַרְעָא דִכְנָעַן בַּר מִכַּפְנָא קַדְמָאָה דַהֲוָה בְּיוֹמוֹי דְאַבְרָהָם וַאֲזַל יִצְחָק לְוַת אֲבִימֶלֶךְ מַלְכָּא דִפְלִישְׁתָּאֵי לִגְרָר: {ב} וַהֲוָה בִּלְבָבֵיהּ דְיִצְחָק לְמֵיחוֹת לְמִצְרַיִם וְאִתְגְלֵי לֵיהּ יְיָ וַאֲמַר לָא תֵיחוּת לְמִצְרַיִם שְׁרֵי בְּאַרְעָא דְאֵימַר לָךְ: {ג} דוּר בְּאַרְעָא הֲדָא וִיהֵי מֵימְרִי בְּסַעֲדָךְ וַאֲבָרֵיכִנָךְ אֲרוּם לָךְ וְלִבְנָךְ אֶתֵּן יַת כָּל אַרְעָתָא הָאִלֵין וַאֲקַיֵים יַת קְיָימָא דְקַיֵימִית לְאַבְרָהָם אָבוּךְ: {ד} וְאַסְגֵי יַת בְּנָךְ הֵי כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא וְאֶתֵּן לִבְנָךְ יַת כָּל אַרְעָתָא הָאִלֵין וְיִתְבָּרְכוּן בְּגִין בְּנָךְ כָּל עַמְמֵי אַרְעָא: {ה} חוֹלַף דִי קַבֵּיל אַבְרָהָם בְּמֵימְרִי וְנָטַר מַטְרַת מֵימְרִי פִּיקוּדַי קְיָימַי וְאוֹרַיְיתָי: {ו} וְיָתֵיב יִצְחָק בִּגְרָר: {ז} וּשְׁאִילוּ אִינְשֵׁי אַתְרָא עַל אִינְתְּתֵיהּ וַאֲמַר אַחְתִי הִיא אֲרוּם דָחִיל לְמֵימָר לָהּ אִינְתְּתִי אֲרוּם חָשִׁיב בְּלִבֵּיהּ דִלְמָא יִקְטְלוּנַנִי אִינְשֵי אַתְרָא עַל עֵיסַק רִבְקָה אֲרוּם שַׁפִּירָא חֵיזוּ הִיא: {ח} וַהֲוָה כַּד סְגוֹ לֵיהּ תַּמָן יוֹמַיָא לְמִשְׁרֵי וְאוֹדִיק אֲבִימֶלֶךְ מַלְכָּא דִפְלִשְׁתָּאֵי מִן חֲרַכָּא וַחֲמָא וַהֲוָה יִצְחָק חָאִיךְ עִם רִבְקָה אִנְתְּתֵיהּ: {ט} וּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַאֲמַר בְּרַם הָא אִנְתְּתָךְ הִיא וְהֵיכְדֵין אָמַרְתְּ אֲחָתִי הִיא וַאֲמַר לֵיהּ יִצְחָק אֲרוּם אֲמָרִית בִּלְבָבִי דִלְמָא אִתְקְטֵיל בְּגִינָהּ: {י} וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ מָא דָא עָבַדְתְּ לָנָא כִּזְעֵיר פּוֹן שְׁכִיב מַלְכָּא דְמֵיחַד בְּעַמָא עִם אִנְתְּתָךְ וְאַיְיתֵיתָא עִלָנָא חוֹבָא: {יא} וּפְקִיד אֲבִימֶלֶךְ יַת כָּל עַמָא לְמֵימַר דְיִקְרַב לְבִישׁ בְּגַבְרָא הָדֵין וּבְאִנְתְּתֵיהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל: {יב} וּזְרַע יִצְחָק לִצְדַקְתָּא בְּאַרְעָא הַהוּא וְאַשְׁכַּח בְּשַׁתָּא הַהוּא עַל חַד מְאָה בִּדְשַׁעֲרוֹי וּבָרְכֵיהּ יְיָ: {יג} וּרְבָא גַבְרָא וְאָזַל אָזֵיל וּרְבֵי עַד דִי רַבָּא לַחֲדָא: {יד} וַהֲווֹ לֵיהּ גֵיתֵי עָאן תוֹרִין וּפוּלְחָנָא סַגִיאָה וְקַנִיאוּ יָתֵיהּ פְּלִשְׁתָּאֵי: {טו} וְכָל בֵּירִין דַחֲפָרוּ עַבְדֵי אָבוֹי בְּיוֹמֵי אַבְרָהָם אָבוֹי טְמוּנִינוּן פְּלִשְׁתָּאֵי וּמְלוֹנוּן עַפְרָא: {טז} וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק אִיזֵל מֵעִמָנָא אֲרֵי תַקִיפְתָּא מִינָנָא בְּנִיכְסִין לַחֲדָא: {יז} וַאֲזַל מִתַּמָן יִצְחָק וּשְׁרָא בְּנַחֲלָא דִגְרָר וְיָתֵב תַּמָן: {יח} וְתַב יִצְחָק וַחֲפַר יַת בֵּירִין דְמוֹי דִי חֲפָרוּ עַבְדֵי אָבוֹי בְּיוֹמֵי אַבְרָהָם אָבוֹי וּטְמוּנִינוּן פְּלִשְׁתָּאֵי בָּתַר דְמִית אַבְרָהָם וּקְרָא לְהוֹן שְׁמָהָן הֵי כִּשְׁמָהָן דִי הֲוָה קָרֵי לְהוֹן אָבוֹי: {יט} וַחֲפָרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בִּסְפַר נַחְלָא וְאַשְׁכְּחוּ תַמָן בִּיר מוֹי נַבְעִין: {כ} וּנְצוֹ רַעֲוָותָא דִגְרָר עִם רַעֲוָותָא דְיִצְחָק לְמֵימַר דִי לָנָא מַיָא וַהֲוָה צְבוּ מִן שְׁמַיָא וִיבֵישַׁת וּבְכֵן אַהֲדָרוּ יָתָהּ לְיִצְחָק וְנָבְעַת וּקְרָא שְׁמָא דְבֵירָא עֵסֶק אֲרוּם אִתְעַסְקוּ עֲלָהּ עִמֵיהּ: {כא} וַחֲפָרוּ בִּיר אוֹחֲרֵי וּנְצוֹ אוּף עֲלָהּ וִיבֵשַׁת וְתוּ לָא נַבְעַת וּקְרָא שְׁמָהּ שִטְנָה: {כב} וְאִסְתַּלֵק מִתַּמָן וַחֲפַר בִּיר אוֹחֲרִי וְלָא נִצוּ עֲלָהּ הֵי כְּקַדְמָאֵי וּקְרָא שְׁמָהּ רַוְוחָתָא וְאָמַר אֲרוּם כְּדוּן אַרְוַוח יְיָ לָנָא וְיַפְשִׁנָנָא בְּאַרְעָא: {כג} וּסְלִיק מִתַּמָן לְבֵירָא דְשָׁבַע: {כד} וְאִתְגְלֵי לֵיהּ יְיָ בְּלֵילָא הַהוּא וַאֲמַר אֲנָא אֱלָהָא דְאַבְרָהָם אָבוּךְ לָא תִדְחַל אֲרוּם בְּסַעֲדָךְ מֵימְרִי וַאֲבָרְכִנָךְ וְאַסְגֵי יַת בְּנָךְ בְּגִין זַכְוָותָא דְאַבְרָהָם עַבְדִי: {כה} וּבְנָא תַמָן מַדְבְּחָא וְצַלֵי בִּשְׁמָא דַיְיָ וּפְרַס תַּמָן מַשְׁכְּנֵיהּ וַחֲפָסוּ תַּמָן עַבְדֵי יִצְחָק בֵּירָא: {כו} וְכַד נְפַק יִצְחָק מִגְרָר אִתְיַבְּשָׁן בֵּירֵיהוֹן וְאִילָנֵיהוֹן לָא עָבְדוּ פֵירִין וְאַרְגִישׁוּ דִבְגִין דְתָרִיכוּ יָתֵיהּ הֲוָה לְהוֹן כָּל דָא וְאָזַל אֲבִימֶלֶךְ לְוָותֵיהּ מִגְרָר וְאַתְקֵיף בְּרַחֲמוֹי לְמֵיזַל עִמֵיהּ וּפִכל רַב חֵילֵיהּ: {כז} וַאֲמַר לְהוֹן יִצְחָק מַה דֵין אָתֵיתוּן לְוָותִי דְאַצְלֵי עֲלֵיכוֹן וְאַתּוּן סְנֵיתוּן יָתִי וְתָרַכְתּוּנִי מִלְוַתְכוֹן: {כח} וַאֲמָרוּ מַחְמָא חֲמִינָא אֲרוּם הֲוָה מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעֲדָךְ דְבִזְכוּתָךְ הֲוַות לָן כָּל טַבְתָא וּכְדוּ נְפַקְתָּא מִן אַרְעָן יַבִּישׁוּ בֵירָן וְאִילָנָא לָא עָבְדוּ פֵירִין וְאָמַרְנָא נְהַדְרִינֵיהּ לְוָותָנָא וְתִתְקַיֵים כְּדוֹן מוֹמָתָא דַהֲוָות בֵּינָן וּמְבָכִין תְּהֵי בֵּינָן וּבֵינָךְ וְנִגְזוֹר קְיָם עִמָךְ: {כט} אִם תַּעֲבֵיד עִמָנָא בִּישָׁא הֵיכְמָא דְלָא קְרִיבְנָא בָּךְ לְבִישׁ וְהֵיכְמָא דְעָבַדְנָא עִמָךְ לְחוֹד טַב וְשִׁילַחֲנָךְ פּוֹן בִּשְׁלָם אַנְתְּ כְּדוֹן בְּרִיכָה דַיְיָ: {ל} וַעֲבַד לְהוֹן מִשְׁתַּיָא וַאֲכָלוּ וּשְׁתִיאוּ: {לא} וְאַקְדִימוּ בְּצַפְרָא וְקַיְמוּ גְבַר לְאָחוֹי וּפְסַג מַתְגָא דְחַמְרֵיהּ וִיהַב פִּסְגָא חָדָא לְהוֹם לְסַהֲדוּ וְצַלֵי עֲלֵיהֶם יִצְחָק וְאִתְרַוָוחוּ וְאַלְוִנוּן יִצְחָק וַאֲזָלוּ מִלְוָותֵיהּ בִּשְׁלָם: {לב} וַהֲוָה בְּיוֹמָא הַהוּא וְאָתוֹ עַבְדֵי יִצְחָק וְתָנוּ לֵיהּ עַל עֵיסַק בֵּירָא דְחָפָסוּ וְאָמְרוּ לֵיהּ אַשְׁכַּחְנָא מוֹי: {לג} וּקְרָא יָתֵיהּ שִׁבְעָה בְּגִין כֵּן שְׁמָא דְקַרְתָּא בֵּיר שֶבַע עַד יוֹמָא הָּדֵין: {לד} וַהֲוָה עֵשָו בַּר אַרְבְּעִין שְׁנִין וּנְסֵיב אִיתָא יַת יְהוּדִית בְּרַת בְּאֵרִי חִיתָּאָה וְיַת בָּשְמַת בְּרַת אֵילוֹן חִיתָּאָה: {לה} וַהֲוָון מְגַחְנָן בְּפוּלְחָנָא נוּכְרָאָה וּמִתְכַּוֵינָן לְאַמְרָדָא בְּעוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָא לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה:

תרגום ירושלמי על בראשית פרק-כו

תרגום ירושלמי: ח׳ וְאָדִיק: י׳ וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ מַה הוּא דָא דַעֲבַדְתָּא לָן הָא קָלֵיל זְעֵיר אִילוּ שִׁימֵשׁ חָד טַלְיָא עִם אִתְּתָךְ וַהֲוֵית מַיְיתִית עַלָנָא חוֹבָא רַבָּא: ל״ה וַהֲוַיַין סַרְהָבִינִין וְאַפְחַת רוּחַ בְּפוּלְחָנָא נוּכְרַיָא וְלָא הֲווֹ מְקַבְּלִין אוּלְפַן לָא מִן יִצְחָק וְלָא מִן רִבְקָה:

רלב"ג על בראשית פרק-כו

רלב"ג: ל״ג:קל״ג א׳ ויבא יעקב שלם וגו' עד סוף הפרשה ב׳ באור הפרשה ג׳ ספר שכבר בא יעקב בשלום מעת הפרדו מלבן עד אשר היה בעיר שכם והנה לפני עיר שכם והנה קנה שם חלקת השדה אשר נטה אהלו מיד בני חמור שהיה נשיא הארץ. והיה אבי שכם שענה דינה בת יעקב כמו שספר אחר זה. ולזה תואר אותו בשהוא אבי שכם והנה קנה אותם בדמים מעטים כי לא הלך בגדולות לבקש מקום רחב לנטות שם אהלו אבל הספיק לו ההכרחי. והנה הציב לו שם מזבח ולא בנה מזבח במקום אחר קודם לזה לפי שעד עתה לא נכנס בארץ כנען אשר היא נבחרת ולזה בנה לו שם המזבח כדי שתגיע לו שם הנבואה וכבר קרא לו אל אלהי ישראל בנבואה שם ולזה בנה שם המזבח כדי שתדבק בו ההשפעה האלהית. והנה יצאה דינה בת לאה לראות בבנות הארץ ולפי שעשתה שלא כהוגן השיגה זה המקרה הרע והוא שכבר ראה אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ ולקחה אותה וישכב אותה ונקשרה אהבתו בה. וידבר על לבה למשוך לבבה להשמע אליו ואמר שכם אל חמור אביו מרוב חשקו בה שיקח לו הילדה הזאת לאש' והנה יעקב שמע זה הפועל המגונה והחריש עד בוא בניו כי היו עם מקנהו בשדה וכאשר יצא חמור אבי שכם אל יעקב לדבר אתו שיתן דינה בתו לשכם בנו לאשה כבר באו בני יעקב מן השדה ויתעצבו מאד כאשר שמעו זה העניין ויחר להם מאד כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב איש אשר לו ערלה כי הם לא ירצו להתחתן עמו בשום פנים ועוד שזה הפועל לא היה ראוי להעשות אע"פ שיהיו לעם אחד ויאותו להתחתן עמהם כי בני נח נצטוו על העריות כמו שקדם. ואמר להם חמור שיתנו את דינה לשכם לאשה ויתחתנו עמהם בדרך שיהיו לעם אחד וישבו עמהם ויסחרו הארץ ויאחזו בה. ולפי שראה שכם שלא היה בזה המאמר מהפיוס מה שיצטרך השלים המאמר לפייס אותם ואמר להם שירבו עליו מאד מוהר ומתן ויתן כאשר יאמרו לו ויתנו לו את דינה לאשה. ויענו בני יעקב את חמור ואת שכם אביו במרמה להנקם מהנבלה הזאת ויאמרו לא נוכל את אחותינו לאיש אשר לו ערלה כי הערלה חרפה היא לנו. ולזה אם תסכימו להמול לכם כל זכר נאות לכם לתת את אחותנו לשכם. ואם לא תסכימו בזה ולקחנו את בתנו והלכנו. והנה כוונו בזה לאחד משלשה דברים וזה שאולי יקשה להם להמול לקושי זה הפועל במוחלט וכ"ש בגדולים ויהיה זה סבה אל שיהיה להם התנצלות כשלא ייתנו אחותם לשכם כי הוא היה בן נשיא הארץ ולא יוכלו להמנע מעשות חפצו אם לא תהיה שם טענה מספקת ואם היה שיסכימו להמול הנה אולי יוכלו להנקם מהם בעת היותם כואבים. ויהרגו כל זכר ואם לא ישלם להם זה הנה עכ"פ יועיל להם זה שלא תהיה אחותם לאיש אשר לו ערלה וזאת היתה החכמה והמרמה אשר היתה בזה המענה. וייטבו דבריהם בעיני חמור ובעיני בנו והשתדלו עם אנשי עיר' שימולו כל זכר ושמעו להם וימולו כל זכר כל יוצאי שער עירם ויתכן שמלו אותם בני יעקב. ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים לקחו שמעון ולוי איש חרבו ובאו על העיר בטח והרגו כל זכר ויתכן שהם אמרו שכבר באו לבקר האנשים הנמולים להשתדל ברפואת מכתם וסבבו שלא ישאר בחדר ההוא אחד מהנשים והטף בדרך שלא יודע הדבר והיו הורגים אותם בחרב אשר לקחו וסוגרים הדלת אחריהם וצוו הטף והנשים שלא יכנסו שם כדי שינוחו ממחץ מכתם עד שכבר הרגו כל זכר בעיר קודם שהרגישו בזה הפועל והרגו את שכם וחמור אביו ולקחו דינה מביתם ויצאו וכשנשלם להם הריגת כל זכר בעיר נתקבצו בני יעקב כלם לשלל שלל ולבוז בז להנקם מהם על אשר טמאו אחותם ולקחו צאנם ובקרם וחמוריהם ואשר בעיר ואשר בשדה לקחו ואת כל חילם וטפם ונשיהם שבו ויבוזו ואת כל המטלטלים אשר בבית והנה כעס יעקב על שמעון ולוי ואמר להם עכרתם אותי לשים שנאה ביני ובין יושבי הארץ והם הכנעני והפריזי שהם אומות גדולות ואני במתי מעט ונאספו עלי והכוני ונשמרתי אני וביתי ויאמרו לו האם ראוי שיעשה שכם אחותנו כזונה שלא יהיה בן נח נהרג עליה והנה לא היה אפשר להרוג שכם אם לא בזה האופן כי אם יהרגוהו לבדו ינקמו נקמתו אביו וכל יושבי עירו וידם גם כן היה במעל הזה כי היה בידם למחות לו לעשות זה הפועל המגונה או מפני שלא השתדלו שיהיה נהרג עלי' כמשפט ולזה הרגו כולם. ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה ביתאל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך כי שם תגיע לך הנבואה גם כן כמו שמגעת לך בזה המקום והנה צוהו שיסור משם ולא יסמוך על הנס כי אולי יזיקהו יושבי הארץ וידרשו דמי אנשי שכם מידם והנה השגיח יעקב ועיין בתיקון ענייני ביתו באופן שתדבק בהם ההשגחה האלהית וראה שהיו בביתו מאלילי עיר שכם וצוה שיסירו אלהי הנכר אשר בתוכם ויטהרו ויחליפו שמלותם כי המקום שהולכים שם הוא קדוש. ולזה ראוי שיהיו נקיים מכל טומאה ועוד שהוא יעשה שם מזבח לאל אשר פדה אותו מכח צרה. ולזה ראוי שיקדשו עצמם באופן שתדבק בם השגחתו והנה נתנו ליעקב כל אלהי הנכר אשר בידם והנזמים אשר באזניהם שהיו מוכנים לעשות מהם אלילים או אולי היו מתכשיטי ע"ז והנה קבר אותם יעקב תחת האלה אשר עם שכם שלא יהנו מע"ז כלל. ויסעו והנה עזרם ה' יתע' שהביא חתת ופחד על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב. ויבא יעקב וכל העם אשר אתו ללוז אשר בארץ כנען היא ביתאל כי כן קרא שמו יעקב כמו שקדם. ויקרא למקום שבנה המזבח אל ביתאל ר"ל שהשם יתע' שם כי שם נגלו אליו האלהים בברחו מפני אחיו. ותמת דבורה מינקת רבקה ותקבר מתחת לבית אל תחת האלון ויקרא שמו אלון בכות כי שם בכו בכי גדול על דבורה. וירא אלהים אל יעקב עוד בביתאל פעם שנית וזאת הנבואה השנית היתה בבואו מפדם ארם כי הראשונה היתה בלכתו שם והנה עדיין היה יעקב בא מפדם ארם כי לא הגיע אל אביו עדיין ויברך אותו השם יתעלה ויאמר לו אלהים שמך יעקב לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא שמו ישראל ויאמר לו האלהים אני אל שדי שהנהגתי מספקת להשפיע המציאות ואני מייעד אותך שעוד יצאו' ממך גוי וקהל גוים ומלכי' ממך יצאו. גוי וקהל גוים יצאו מחלציך והנה אמר זה על בנימן שיצאו ממנו מלכים ועוד אני מיעד אותך שהארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק הנני נותנ' לך ולזרעך אחריך אתן את הארץ כשיהיו באופן שיהיו ראויים לירש אותה והנה לא הגיעה עוד נבואה ליעקב במקום ההוא אשר דבר אתו השם יתעלה ואמנם אמר זה כי יעקב היה מכין עצמו במקום ההוא אל שתגיע לו שם נבואה ולא עלה בידו. ואולי היה לו מונע אם מצד טרדת המחשבות אם מצד אחר ואמנם זכר שכבר נפסק שם הנבואה ליעקב לפי שהוא יזכר כי יעקב נסע מביתאל והנה לא היה מסכים יעקב לצאת מהמקום ההוא הנבחר לולי הפסק נבואתו במקום ההוא. והנה הציב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו השם יתע' מצבת אבן ונסך עליה נסכים ויצק עליה שמן לעבוד שם השם יתעלה ולהכין עצמו שתגיע לו שם הנבואה והנה קרא יעקב שם המקום אשר דבר אתו שם אלהים ביתאל. והנה קיים בכאן יעקב מה שנדר שהאבן אשר שם מצבה יהיה לו בית אלהים כי שם עבד ה' יתע' ואין ספק שכבר קיים גם כן מה שנדר לתת מעשר לכבוד השם מכל אשר יתן לו. והנה נתן זה למי שהיה ראוי בדור ההוא והנה כאשר ראה יעקב הפסק הנבואה ממנו במקום ההוא נסע מביתאל ללכת ליצחק אביו והנה היה קרוב מאפרת כשילדה רחל ותקש בלדתה ותלד בן. ויהי בצאת נפשה כי מתה ותרא שמו בן אוני ואביו קרא לו בנימין. ותמת רחל ותקבר בדרך אפרת היא בית לחם ואולי לא רצה יעקב להכנס לאפרת לקברה כי ירא מאנשי הארץ על דבר שכם ולא יכול גם כן לשאת אותה למערת המכפלה כי היה רב המרחק וישיגה עפור נפלא קודם הגיעם שם והנה הציב יעקב מצבה גדולה על גברה לכבודה והנה היתה שם המצבה ההיא בעת נתינת התורה וגם בימי שאול בן קיש היתה שם כאמרו בלכתך היום מעמדי ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימן בצלצח וגם היום היא שם לפי מה שספרו לנו רבים. ויסע ישראל משם ויטו הלו רחוק ממגדל עדר כי לא רצה להכנס לעיר ליראתו מאנשי הארץ על דבר שכם. ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא הלך ראובן ושכב עם פילגש אביו וכבר שמע זה ישראל ובעבור זה נתן הבכורה שלו לאחד מבניו הנשארים ולפי שכבר נשלמו תולדות יעקב מנה אותם וספר שכבר היו בני יעקב שנים עשר ואמר שכבר נולדו לו בפדן ארם כי כלם נולדו שם לבד בנימן. ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע הוא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק. ויהיו ימי יצחק מאה ושמונים שנה ויגוע יצחק וימת ונאסף הכבוד אל עמיו ר"ל שכבר הגיע לחיים הנצחיים כמו שביארנו בעניין מיתת אברהם. והיה זקן ושבע ימים ויקברו אותו יעקב ועשו בניו והנה מנה תולדות עשו לכבוד יצחק ויעקב ולהודיע גודל מעלת האבות אצל אנשי הארץ ההיא עד שהיו בני עשו נשיאים וגדולים בארץ אשר גרו בה ונתחתן גם כן עשו עם גדולי הארץ עם שבזה תועלת להודיע יחסי בני עשו כי כבר נצטוו ישראל על בני עשו. עדה בת אילון. היא בשמת בת אילון הכתוב באלה תולדות יצחק אבל היו לה שני שמות. אהליבמה בת ענה היא יהודית בת בארי החתי הכתובה בתולדות יצחק אבל היו לה שני שמות וגם לאביה והנה מצאנו שהיה לצבעון בן והיה שמו ענה והוא היה אבי אהליבמה לפי מה שיראה החכם א"ע ואין זה נכון שאלו היה כן היה אומר אהליבמה בת ענה בן צבעון והוא אמר בת ענה בת צבעון. ועוד כי כבר זכר בני שעיר החורי וזכר אחר כן בסדר ההוא הבנים שהוליד כל אחד מהם ולזה תהיה אהליבמה בת עה אחי צבעון. והנכון בעיני שהיא היתה בת ענה אחי צבעון ואמנם גדלה ענה בן צבעון ונקראת בעבור זה בת צבעון כמו שנקראו בני מיכל בת שאול הבנים שגדלה אותם ולזה תמצא שזכר בבני ענה דישון ואהליבמה בת ענה ואלו היתה אהליבמה בתו לא היה צריך לומר בת ענה ואולם אמר בת ענה כי היא באמת בת ענה הנזכר ראשון וזה מבואר מאד. בשמת בת ישמעאל היא מחלת בת ישמעאל אבל היו לה שני שמות. קרח מצאנוהו בבני עשו ומצאנוהו באלופים מתיחס לאלופי בני אליפז במקום אחד ובמקום אחר מיוחם לאלופי בני אהליבמה. ויתכן שקרח היה בן אהליבמה וגדל אותו אליפז ולזה נתיחס עם אלופי בני אליפז ובלי ספק אם היה ממזר לא היה מסופק בן מי היה אצל התורה כי השם יתעלה יודע כל הנסתרות ואמנם רז"ל אמרו זה על צד הדרש לגלגל חיוב ע"י חייב כמנהגם ואולם אמרנו שקרח היה בן אהליבמה לפי שהוא נזכר עם בניה בתורה ובדברי הימים ולא נזכר עם בני אליפז כלל. תמנע מצאנוה פלגש לאליפז והיה גם כן אחות לוטן בן שעיר החורי ולזה הודיע יחוסה להודיע מעלת האבות שזאת היתה בת נשיא הארץ והסכימה להיות פלגש לאליפז בן עשו. ובדברי הימים מצאנוה נזכרת עם בני אליפז ואולי בא אליפז על אם לוטן וילדה לו תמנע ואח"כ היתה פלגשו. לזה לא נתייחסה לשעיר החורי אבל נזכר שהיא אחות לוטן. בת מטרד בת מי זהב נראה שהיא היתה בת איש ששמו מטרד וגדל אותה איש שהיה שמו מי זהב או היה שם אמה מטרד ושם אם מטרד מי זהב או נתייחסה לאביה ולאמה ויהיה מטרד שם אביה ומי זהב שם אמה. והנה המלכים שזכר מלכו כארץ אדום קודם שימלוך מלך לבני ישראל. ולזה הו' מבואר שכל זה היה קודם מתן תורה כי אז היה מלך לבני ישראל והוא משה רבינו ע"ה כי הוא היה מלך כמו שכתוב ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם והנה אלה האלופים שזכר בסוף הפרשה שהיו אלופי עשו למשפחותם למקומותם למושבותם בארץ אחוזתם היו כן אחר שמת הדר שהיה המלך השמיני ולזה כתוב בדברי הימים וימת הדר ויהיו אלופי אדום אלוף תמנע אלוף עלוה וגומ' והם היו מפורסמים בעת נתינת התורה והיו יושבים במקומו' חלוקים וכל אחד מאלו היה נשיא במקומו על המשפחה שהיה ממנה. זה ביאור הספור. ואולם התועלות המגיעות ממנה הם רבים: ד׳ התועלת הא' הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם שישתמש בשל אחרים בהיות לאל ידו. ולזה תראה שהשתדל יעקב לקנות חלקת שדה אשר נטה שם אהלו. ה׳ התועלת הב' הוא במדות. והוא שראוי לאדם כשיבא לגור במקום מה שיהיה משאו ומתנו עם הנכבדים שבמקום ההוא כדי שתתקרב דעתם לו ויהיה בזה יותר בטוח מהזקי אנשי העיר. ולזה תמצא שקנה יעקב חלקת השדה מיד נשיאי העיר וכן קנה אברהם שדה עפרון לזאת הסבה כי היה מושל בארץ ההיא: ו׳ התועל הג' הוא במדות. והוא שראוי לאדם שלא יפזר ממונו יותר מדאי אבל יספיק לו ההכרחי. הלא תראה כי יעקב השלם הספיק לו בנטות אהלו במקום בלתי רחב מאד וכבר יורה על זה שכבר קנהו בדמים מעטים: ז׳ התועלת הד' הוא במדות. והו' שאין ראוי לאשה שתצא מביתה. הלא תראה מה שקרה מהגנות לדינה בצאתה לראות בבנות הארץ עד שכמעט היה זה סבה להשמיד בכל בית אביה לולי יי' שהיה להם: ח׳ התועלת הה' הוא במדות. והוא שראוי לאדם שיתנהג במדת הסבל כפי מה שאפשר ולא ימהר להאות כעסו על מה שיעשו האנשים כנגדו אבל ימתין זה אל העת הראוי. הלא תראה שיעקב עם חוזק ההפעלות שהיה ראוי שיהיה מתפעל מזאת מנבלה שעשה שכם החריש יעקב עד בוא בניו כדי שתשלם העצה ביניהם איך יתנהגו בזה ועוד שאם תתחדש מריבה בינו ובין שכם היה יותר טוב שיהיו יחד לקחת עצה איך ינצלו מהם ואם היו בחוץ את מקנהו היה אפשר שיזיקום בקלות הקמים עליהם: ט׳ התועלת הו' הוא במדות. והוא שאין ראוי לשלם שיוציא דבר מרמה מפיו אפילו לכוין אל מה שראוי שיכוין אליו אבל ראוי שיהיו פיו ולבו שוים ולזאת הסבה לא רצה יעקב לענות לשכם ולחמור אביו מה שהיתה ההסכמה שיענוהו לפי שזה המענה לא היה לפי האמת כי בלי ספק לא יאותו לתת אחותם לשכם ואף על פי שיסכימו להמול כי לא יספיק להם בהסכימם להמול להיות' עמהם לעם אחד כי הם היו עובדים ע"ז ובלי ספק לא יסכימו להיות לעם אחד עם עובדי ע"ז אבל חשבו שבזה ימלטו מנתינת דינה לו לאשה לפי שכבר יקשה להם להמול ויהיה זה סבה אל שיהיה להם התנצלות כאשר לא יסכימו לתת לו אחותם. והנה לזאת הסבה ענו בני יעקב זה המענה לפני אביהם כי לא היה להם עזות מצח לענות בפניו לולי כי לא הסכים לענות כמו זה המענה בפיו ולזה תמצ' שכאשר הסכימו להמול ויוכרחו לתת לו אחותם. והוא מה שברחו ממנו עם מה שימשך להם בזה מההפסד שיתערבו עם עובדי ע"ז ויהיו עמהם לעם אחד ולא יהיה להם אות יוכר בו זרעם עד שיהיה זה סבה שיתערב זרעם בהם וימשכו לאמונתם הנפסדת כל שכן עם התחתנם זה בזה כמו שהתנו הנה להתמלט נפשם מזה ההפסד התעוררו לעשות זה הפועל הנפלא: י׳ התועלת השביעי הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם שיחמוד שיהיה לו מה שלזולתו מהקניינים כי זאת מדה פחותה מאד מביאה להפסד רב הקבוצים המדיניים ולזה תראה שספר ששכם וחמור כאשר נתנו עיניהם במקנה יעקב ובקניניו וקוו שיהיו להם וקרה להם הפך זה והוא שכבר היה ליעקב כל מקניהם וקנינם: י״א התועלת השמיני הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם למסור עצמו לסכנות הלא תראה כי יעקב עם מה שהגיע לו מהיעוד מהש' יתע' שישמרהו תמיד פחד פחד נפלא כשעשו בניו זה הפועל חזר ויירא מאנשי הארץ שישמידוהו הוא וביתו: י״ב התועלת התשיעי הוא בדעות. והוא שהש' יתע' כשיעזור לדבקים בו ושומר אותם יעשה זה בסבות היותר נאותות ולזה צוה השם יתע' ליעקב שיסור משם פן תדבקנו הרעה מאנשי הארץ וילך לביתאל ויעשה לו שם מזבח לעבוד בו השם יתע' כדי שישלם לו שם הדבקות בשם יתע' ביותר שלם שאפשר עד שתדבק בו ההשגחה האלהית. ולזאת הסבה בעינה צוה המלאך ללוט שימלט ההרה פן תדבקנו הרעה שם ולא הסכים השם יתע' להצילו לבדו במקום שהיה בו כי הוא יבקש תמיד כמה שיעשהו מאלו הענינים שיהיו באמצעות הסבות אשר בהם יותר מעט מהזרות אל הסדור הטבעי וכבר בארנו זה בששי ממלחמות יי': י״ג התועלת העשירי הוא במדות. והוא שראוי לאדם כשיירא ממקרים רעים שישוב אל השם יתע' בכל עוז ויסיר מביתו כל דבר מוגנה כי בזה יתקרב להשם יתע' וירחמהו ולזה צוה יעקב לנקות ביתו מכל דבר רע בהיותו ירא מאנשי הארץ שישמידוהו הוא וביתו והנה הסכים יעקב שלא להנות מע"ז לסבה בעינה אשר מנעה התורה ההנאה ממנה: י״ד התועלת האחד עשר הוא במדות. והוא שראוי לאדם לגמול חסד עם המתים אשר הגיע לו מהם טוב בחייהם ולזה ספר שכבר קרא יעקב אלון בכות שם האלון אשר נקברה שם דבורה מניקת רבקה כי זה ממה שיורה שכבר בכה שם ולזאת הסבה בעינה הציב יעקב מצבה על קבורת רחל באופן שהציב אותה כדי שישאר זכרה זמן ארוך כי בזה מגמילות חסדים מה שלא יעלם: ט״ו התועלת השנים עשר הוא במדות. והוא שראוי לאדם שלא יפליג לכעוס על בנו הגדול על פעולותיו המגונות כי אולי יטרידהו ממנו ויפסידהו אבל ראוי לו אז שיקריבהו אליו יותר להדריכו בדרך ישרה. ולזאת הסבה ספר שכבר שמע ישראל זה הפועל המגונה אשר עשה ראובן ולא זכר שכעס עליו. ואולם ביום צותתו את בניו ענשו על זה הפועל המגונה ועשק ממנו הבכורה ונתנה ליוסף. והנה זכר אחר זה הסבה אשר הוכרחו בעבורה אל שיפרדו יעקב ועשו איש מעל אחיו עם היותם אחים לישב יותר בלבנו אמונת החדוש ותאריך בספור תולדות עשו ובספור המלכים אשר מלכו בארץ אדום לכבוד האבות ולהודיע יחוסיהם להפרידם מבני שעיר כי ישראל צוו על בני עשו כמו שביארנו במה שקדם:

——————————————————-

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

הסבר על זכויות יוצרים:

1. למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
2. ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il