{א} וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַֽיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּֽל: {ב} וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִֽׂים נָא יָֽדְךָ תַּחַת יְרֵכִֽי: {ג} וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּֽיהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵֽאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹֽא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַֽכְּנַֽעֲנִי אֲשֶׁר אָֽנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּֽוֹ: {ד} כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מֽוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָֽקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָֽק: {ה} וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹֽא תֹאבֶה הָֽאִשָּׁה לָלֶכֶת אַֽחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶֽהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּֽׁם: {ו} וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָֽׁמָּה: {ז} יְהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מֽוֹלַדְתִּי וַֽאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַֽאֲשֶׁר נִשְׁבַּֽע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָֽקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּֽׁם: {ח} וְאִם לֹא תֹאבֶה הָֽאִשָּׁה לָלֶכֶת אַֽחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻֽעָתִי זֹאת רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָֽׁמָּה: {ט} וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל הַדָּבָר הַזֶּֽה: {י}  שלישי  וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַֽהֲרַיִם אֶל עִיר נָחֽוֹר: {יא} וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּֽׁאֲבֹֽת: {יב} וַיֹּאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַֽעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָֽם: {יג} הִנֵּה אָֽנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹֽצְאֹת לִשְׁאֹב מָֽיִם: {יד} וְהָיָה הַנַּֽעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָֽמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּֽי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִֽי: {טו} וַֽיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָֽהּ: {טז} וְהַנַּֽעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּֽעַל: {יז} וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּֽךְ: {יח} וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵֽהוּ: {יט} וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּֽת: {כ} וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּֽיו: {כא} וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַֽחֲרִישׁ לָדַעַת הַֽהִצְלִיחַ יְהֹוָה דַּרְכּוֹ אִם לֹֽא: {כב} וַיְהִי כַּֽאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָֽם: {כג} וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִֽין: {כד} וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָֽלְדָה לְנָחֽוֹר: {כה} וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלֽוּן: {כו} וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַֽיהֹוָֽה: {כז}  רביעי  וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹֽא עָזַב חַסְדּוֹ וַֽאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָֽנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְהֹוָה בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִֽי: {כח} וַתָּרָץ הַנַּֽעֲרָ וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵֽלֶּה: {כט} וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָֽיִן: {ל} וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּֽה דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָֽיִן: {לא} וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ יְהֹוָה לָמָּה תַֽעֲמֹד בַּחוּץ וְאָֽנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּֽים: {לב} וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָֽאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּֽוֹ: {לג} (ויישם) וַיּוּשַׂם לְפָנָיו לֶֽאֱכֹל וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי וַיֹּאמֶר דַּבֵּֽר: {לד} וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹֽכִי: {לה} וַֽיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל וַיִּֽתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַֽעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַֽחֲמֹרִֽים: {לו} וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַֽאדֹנִי אַֽחֲרֵי זִקְנָתָהּ וַיִּֽתֶּן לוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר לֽוֹ: {לז} וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר לֹֽא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַֽכְּנַֽעֲנִי אֲשֶׁר אָֽנֹכִי ישֵׁב בְּאַרְצֽוֹ: {לח} אִם לֹא אֶל בֵּית אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל מִשְׁפַּחְתִּי וְלָֽקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִֽי: {לט} וָֽאֹמַר אֶל אֲדֹנִי אֻלַי לֹֽא תֵלֵךְ הָֽאִשָּׁה אַֽחֲרָֽי: {מ} וַיֹּאמֶר אֵלָי יְהֹוָה אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ וְלָֽקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִֽי: {מא} אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי כִּי תָבוֹא אֶל מִשְׁפַּחְתִּי וְאִם לֹא יִתְּנוּ לָךְ וְהָיִיתָ נָקִי מֵאָֽלָתִֽי: {מב} וָֽאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן וָֽאֹמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אִם יֶשְׁךָ נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָֽנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶֽיהָ: {מג} הִנֵּה אָֽנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וְהָיָה הָֽעַלְמָה הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב וְאָֽמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִֽינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּֽךְ: {מד} וְאָֽמְרָה אֵלַי גַּם אַתָּה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב הִוא הָֽאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ יְהֹוָה לְבֶן אֲדֹנִֽי: {מה} אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל לִבִּי וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתִּשְׁאָב וָֽאֹמַר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָֽא: {מו} וַתְּמַהֵר וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵֽעָלֶיהָ וַתֹּאמֶר שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה וָאֵשְׁתְּ וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָֽתָה: {מז} וָֽאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָֽאֹמַר בַּת מִי אַתְּ וַתֹּאמֶר בַּת בְּתוּאֵל בֶּן נָחוֹר אֲשֶׁר יָֽלְדָה לּוֹ מִלְכָּה וָֽאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶֽיהָ: {מח} וָֽאֶקֹּד וָֽאֶשְׁתַּֽחֲוֶה לַֽיהֹוָה וָֽאֲבָרֵךְ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לָקַחַת אֶת בַּת אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנֽוֹ: {מט} וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶֽאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי וְאִם לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹֽאל: {נ} וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵֽיהֹוָה יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טֽוֹב: {נא} הִנֵּֽה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָֽה: {נב} וַיְהִי כַּֽאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת דִּבְרֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַֽיהֹוָֽה: {נג}  חמישי  וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּבְגָדִים וַיִּתֵּן לְרִבְקָה וּמִגְדָּנֹת נָתַן לְאָחִיהָ וּלְאִמָּֽהּ: {נד} וַיֹּֽאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ הוּא וְהָֽאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ וַיָּלִינוּ וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַֽאדֹנִֽי: {נה} וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּֽעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵֽךְ: {נו} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תְּאַֽחֲרוּ אֹתִי וַֽיהֹוָה הִצְלִיחַ דַּרְכִּי שַׁלְּחוּנִי וְאֵֽלְכָה לַֽאדֹנִֽי: {נז} וַיֹּֽאמְרוּ נִקְרָא לַֽנַּֽעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּֽיהָ: {נח} וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּֽאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵֽלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵֽךְ: {נט} וַֽיְשַׁלְּחוּ אֶת רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת מֵֽנִקְתָּהּ וְאֶת עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת אֲנָשָֽׁיו: {ס} וַיְבָֽרְכוּ אֶת רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֽׂנְאָֽיו: {סא} וַתָּקָם רִבְקָה וְנַֽעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַֽחֲרֵי הָאִישׁ וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ: {סב} וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּֽגֶב: {סג} וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִֽים: {סד} וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָֽל: {סה} וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִֽי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַֽהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּֽס: {סו} וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָֽׂה: {סז} וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּֽאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַֽחֲרֵי אִמּֽוֹ: (פ)
רש"י על בראשית פרק-כד
רש"י: {א} ברך את אברהם בכל. בכל עולה בגימטריא בן, ומאחר שהיה לו בן, היה א צריך להשיאו אשה: {ב} זקן ביתו. לפי שהוא דבוק נקוד זקן: תחת ירכי. לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה, כגון ספר תורה, או תפילין (שבועות לח:), והמילה היתה מצוה ראשונה לו, ובאה לו על ידי צער, והיתה חביבה עליו, ונטלה. (ור"ל מה שלא אמר תחת ירכך, והיה לו להשביע העבד במילתו, לפי ששל אברהם היתה ראשונה לו קודם מילת העבד וק"ל): {ז} ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי. ולא אמר ואלהי הארץ, ולמעלה אמר ב ואשביעך וגו', אמר לו עכשיו הוא אלהי השמים ואלהי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי, היה אלהי השמים ולא אלהי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ: מבית אבי. מחרן: ומארץ מולדתי. מאור ג כשדים: ואשר דבר לי. לצורכי, כמו אשר דבר עלי. וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור, מפורשים בלשון על, ותרגום שלהם (רצונו שדרך התרגום להשתמש למ"ד במקום בעבור וק"ל), עלי, עלוהי, עליהון, שאין נופל אצל דיבור לשון לי, ולו, ולהם, אלא אלי, אליו, אליהם. ותרגום שלהם עמי, עמיה, עמהון, אבל אצל אמירה נופל לשון לי, ולו, ולהם: ואשר נשבע לי. בין הבתרים: {ח} ונקית משבועתי וגו'. וקח לו אשה מבנות ד ענר אשכול וממרא: רק את בני וגו'. רק מיעוט הוא, בני אינו חוזר, אבל יעקב בן בני סופו לחזור: {י} מגמלי אדוניו. ניכרין היו משאר גמלים, שהיו יוצאין זמומין (ב"ר נט, י.), ה מפני הגזל, שלא ירעו בשדות אחרים: וכל טוב אדוניו בידו. שטר מתנה כתב ליצחק ו על כל אשר לו, כדי שיקפצו לשלוח לו בתם (שם יא.): ארם נהרים. בין שתי נהרות יושבת: {יא} ויברך הגמלים. הרביצם: {יד} אותה הוכחת. ראויה היא לו, שתהא גומלת חסדים, וכדאי ליכנס בביתו של אברהם, ולשון הוכחת, ביררת, אפרוביש"ט בלע"ז (דוא האזט בעשיעדען): ובה אדע. לשון ז תחנה, הודע לי בה: כי עשית חסד. אם תהיה ממשפחתו והוגנת לו, אדע כי עשית חסד: {טז} בתולה. ממקום בתולים (ב"ר ס, ה.): ואיש לא ידעה. שלא כדרכה, לפי שבנות הכנענים היו משמרות מקום בתוליהן, ומפקירות עצמן ממקום אחר, העיד על זו שנקייה מכל: {יז} וירץ העבד לקראתה. לפי שראה שעלו ח המים לקראתה (ב"ר שם): הגמיאיני נא. לשון גמיעה, הומיי"ר בלע"ז (שלוקקען שלירפען): {יח} ותרד כדה. מעל שכמה: {יט} עד אם כלו. הרי אם משמש בלשון אשר: אם כלו. תרגם אונקלוס די ספקון, שזו היא גמר שתייתן ט כששתו די ספוקן: {כ} ותער. לשון נפיצה, והרבה יש בלשון משנה, המערה מכלי אל כלי, ובמקרא יש לו דומה אל תער נפשי (תהלים קמא, ח.), אשר הערה למות נפשו (ישעיה נג, יב.): השקת. אבן חלולה ששותים בה הגמלים: {כא} משתאה. לשון שאיה, כמו שאו ערים, תשאה שממה (ישעיה ו, יא.): משתאה. משתומם ומתבהל, על שראה דברו קרוב להצליח, אבל אינו יודע אם ממשפחת אברהם היא אם לאו. ואל תתמה בתי"ו של משתאה, שאין לך תיבה שתחלת יסודה שי"ן ומדברת בלשון מתפעל, שאין תי"ו מפרידה בין שתי אותיות של עיקר היסוד, כגון משתאה מגזרת שאה, משתולל (שם נט, טו.) מגזרת שולל, וישתומם (שם טז.) מגזרת שממה, וישתמר חוקות עמרי (מיכה ו, טז.) מגזרת וישמר, אף כאן משתאה מגזרת תשאה, וכשם שאתה מוצא לשון משומם באדם נבהל ונאלם ובעל מחשבות, כמו על יומו נשמו אחרונים (איוב יח, כ.), שומו שמים (ירמיה ב, יב.), אשתומם כשעה חדא (דניאל ד, טז.), כך תפרש לשון שאייה באדם בהול ובעל מחשבות. ואונקלוס תרגם לשון שהייה, וגברא שהי, שוהא ועומד במקום אחד, לראות ההצליח ה' דרכו, ואין לתרגם שתי שהרי אינו לשון שתיה, י שאין אל"ף נופלת בלשון שתיה: משתאה לה. משתומם עליה, כמו אמרי לי אחי הוא (בראשית כ, יג.), וכמו וישאלו אנשי המקום לאשתו (שם כו, ז.): {כב} בקע. רמז לשקלי ישראל, כ בקע לגלגלת: ושני צמידים. רמז לשני לוחות מצומדות: עשרה זהב משקלם. רמז לעשרת הדברות שבהן: {כג} ויאמר בת מי את. לאחר שנתן לה שאלה, ל לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם שהצליח הקב"ה דרכו: ללין. לינה מ אחת, לין שם דבר, נ והיא אמרה ללון כמה לינות: {כד} בת בתואל. השיבתו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון: {כה} מספוא. כל מאכל הגמלים קרוי מספוא, כגון תבן ושעורים: {כז} בדרך. דרך המזומן, דרך הישר, באותו דרך שהייתי צריך. וכן כל בי"ת ולמ"ד וה"א המשמשים בראש התיבה ונקודים בפת"ח, מדברים בדבר הפשוט שנזכר כבר במקום אחר, או שהוא מבורר וניכר באיזו הוא מדבר: {כח} לבית אמה. דרך הנשים היתה, להיות להן בית לישב בו למלאכתן, ואין הבת ס מגדת אלא לאמה: {כט} וירץ. למה רץ ועל מה רץ, ע ויהי כראות את הנזם, אמר, עשיר הוא זה, ונתן עיניו בממון: {ל} על הגמלים. לשמרן, פ כמו והוא עומד עליהם (בראשית יח, ח.), לשמשם: {לא} פניתי הבית. מעבודת צ אלילים: {לב} ויפתח. התיר זמם שלהם (ב"ר ס, ח.), שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים: {לג} עד אם דברתי. הרי אם משמש בלשון אשר ובלשון כי, ק כמו עד כי יבא שילה (בראשית מט, י.), זהו שאמרו חז"ל כי משמש בד' לשונות, והאחד אי, והוא אם: {לו} ויתן לו את כל אשר לו. שטר מתנה הראה להם: {לז} לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני. אם לא תלך תחלה אל בית אבי ולא תאבה ר ללכת אחריך: {לט} אלי לא תלך האשה. אלי כתיב, בת היתה לו לאליעזר, ש והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם, בני ברוך ואתה ארור, ת ואין ארור מדבק בברוך: {מב} ואבא היום. היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ. אמר רבי אחא, יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה: {מד} גם אתה. גם לרבות אנשים שעמו: הוכיח. בירר והודיע, וכן כל הוכחה שבמקרא, ברור דבר: {מה} טרם אכלה. טרם שאני מכלה, וכן כל לשון הווה, פעמים שהוא מדבר בלשון עבר, כמו טרם כליתי, ופעמים שמדבר בלשון עתיד, כמו כי אמר איוב, הרי לשון עבר, ככה יעשה איוב (איוב א, ה.) הרי לשון עתיד, ופירוש שניהם לשון הווה, כי אומר היה איוב אולי חטאו בני וגו' והיה עושה כך: {מז} ואשאל ואשם. שנה הסדר, שהרי הוא תחלה נתן ואחר כך שאל, אלא שלא יתפשוהו בדבריו ויאמרו, היאך נתת לה ועדיין אינך יודע מי היא: {מט} על ימין. מבנות ישמעאל: על שמאל. מבנות לוט, שהיה יושב לשמאלו של אברהם (ב"ר ס, ט.): {נ} ויען לבן ובתואל. רשע היה, וקפץ להשיב לפני אביו: לא נוכל דבר אליך. למאן בדבר הזה, לא על ידי תשובת דבר רע ולא על ידי תשובת דבר הגון, לפי שניכר שמה' יצא הדבר לפי דבריך שזימנה לך: {נב} וישתחו ארצה. מכאן שמודים א על בשורה טובה (ב"ר ס, ו.): {נג} ומגדנות. לשון מגדים, שהביא עמו מיני פירות של ארץ ישראל: {נד} וילינו. כל לינה שבמקרא לינת לילה אחד: {נה} ויאמר אחיה ואמה. ובתואל היכן היה, הוא היה רוצה לעכב ב ובא מלאך והמיתו: ימים. שנה (כתובות נז:) כמו ימים תהיה גאולתו (ויקרא כה, כט.) שכך נותנין לבתולה זמן י"ב חדש, לפרנס את עצמה בתכשיטים: או עשור. י' חדשים. ואם תאמר ימים ממש, אין דרך המבקשים לבקש דבר מועט, ואם לא תרצה, תן לנו מרובה מזה: {נז} ונשאלה את פיה. מכאן שאין משיאין ג את האשה אלא מדעתה (ב"ר ס, יב.): {נח} ותאמר אלך. מעצמי ד ואף אם אינכם רוצים: {ס} את היי לאלפי רבבה. את וזרעך תקבלו אותה ברכה שנאמר לאברהם בהר המוריה, הרבה ארבה את זרעך וגו', יהי רצון שיהא אותו הזרע ממך ה ולא מאשה אחרת: {סב} מבוא באר לחי רואי. שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה (ב"ר ס, יד.): יושב בארץ הנגב. קרוב לאותו באר, שנאמר ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור, ושם היה הבאר, שנאמר הנה בין קדש ו ובין ברד: {סג} לשוח. לשון תפלה (ב"ר שם), ז כמו ישפך שיחו (תהלים קב, א.): {סד} ותרא את יצחק. ראתה אותו הדור ח ותוהא (ס"א ותמהה) מפניו (ב"ר ס, טו.): ותפל. השמיטה עצמה לארץ, ט כתרגומו ואתרכינת, הטתה עצמה לארץ ולא הגיעה עד הקרקע, כמו הטי נא כדך, ארכיני. ויט שמים (שמואל-ב כב, י.), וארכין, לשון מוטה לארץ, ודומה לו כי יפול לא יוטל (תהלים לז, כד.), י כלומר אם יטה לארץ לא יגיע עד הקרקע: {סה} ותתכס. לשון ותתפעל, כמו ותקבר, כ ותשבר: {סו} ויספר העבד. גלה לו נסים שנעשו לו, שקפצה לו הארץ (ב"ר ס, טו.), ושנזדמנה לו רבקה בתפלתו: {סז} האהלה שרה אמו. ויביאה האהלה, והרי היא שרה אמו, כלומר ונעשית דוגמת ל שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת, היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, מ ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו (ב"ר ס, טז.): אחרי אמו. דרך ארץ, כל זמן שאמו של אדם קיימת כרוך הוא אצלה, נ ומשמתה, הוא מתנחם באשתו:
רמב"ן על בראשית פרק-כד
רמב"ן: {א} ואברהם זקן בא בימים. חזר הכתוב לאמר כן להודיע הסבה שבעבורה השביע את עבדו ואמר כי ראה עצמו זקן מאד וחשב בלבו שאם ישלח לארץ מולדתו אולי טרם יחזור השליח ילך לו אל בית עולמו ולכן השביע את עבדו אשר ילך יצחק אחרי עצתו כי הוא המושל בכל אשר לו שלא יקח לו אשה מבנות כנען ובבראשית רבה (נט ו) אמרו כאן זקנה שיש בה לכלוכית ולהלן זקנה שאין בה לכלוכית ירצו לפרש כי "באים בימים" מתחילים בימי הזקנה כי "באים" מורה על זמן עומד כמו הבאים בשערים האלה (ירמיהו ז ב) וכאן אמר שהיה זקן מאד שכבר בא בימים כמו בא אחיך במרמה (להלן כז לה)
"ברך את אברהם בכל" – בעושר ונכסים וכבוד אורך ימים ובנים וזאת כל חמדת האדם (אבן עזרא) והזכיר הכתוב זה לאמר כי היה שלם בכל לא חסר דבר זולתי שיראה בנים לבנו שינחלו מעלתו וכבודו ולכן התאוה לזה ולרבותינו בזה ענין נפלא אמרו (ב"ב טז) וה' ברך את אברהם בכל רבי מאיר אומר שלא היתה לו בת רבי יהודה אומר בת היתה לו אחרים אומרים בת היתה לו ובכל שמה דרש רבי מאיר שלא היתה לו בת לאברהם וזו לו לברכה כי לא היה יכול להשיאה רק לבני כנען הארורים ואם ישלחנה לארצו גם כן תעבוד שם עבודה זרה כמותם כי האשה ברשות בעלה ואברהם לא יחפוץ שיצא זרעו הכשר משרה אשתו חוצה לארץ ואף כי יעבוד עבודה זרה ורבי יהודה דרש כי בת היתה לו דאפילו ברתא לא חסריה רחמנא (שם קמא) והיא הברכה בכל כי היה לו כל אשר יחמדו האנשים לא חסר דבר ובאו אחרים והזכירו שם הבת ובאמת שאין הכוונה לאחרים והמחלוקת להם עם רבי יהודה להודיע אותנו שם הבת הזאת בלבד וחלילה להם שיוציאו ברכתו של אברהם שהיא גדולה וכללית לענין זה שיאמר הכתוב כי ברך אתו השם בבת אחת ששמה כך אבל אחרים חדשו בפירוש הכתוב הזה ענין עמוק מאד ודרשו בזה סוד מסודות התורה ואמרו כי "בכל" תרמוז על ענין גדול והוא שיש להקב"ה מדה תקרא "כל" מפני שהיא יסוד הכל ובה נאמר (ישעיהו מד כד) אנכי ה' עושה כל והוא שנאמר (קהלת ה ח) ויתרון ארץ בכל הוא יאמר כי יתרון הארץ וטובה הגדולה השופע על כל באי עולם בעבור כי בכל היא והיא המדה השמינית מי"ג מדות ומדה אחרת תקרא בת נאצלת ממנה ובה הוא מנהיג את הכל והיא בית דינו של הקב"ה הנרמז במלת וה' בכל מקום (ב"ר נא ב) והיא שנקראת כלה בספר שיר השירים בעבור שהיא כלולה מן הכל והיא שחכמים מכנים שמה כנסת ישראל במקומות רבים בעבור שהיא כנוסת הכל והמדה הזאת היתה לאברהם כבת כי הוא איש החסד ויתנהג בזו ולכך אמרו אחרים כי אין הברכה הזאת שנתברך בכל רומזת על שהוליד בת משרה אשתו או שלא הוליד אבל היא רומזת ענין גדול שברך אותו במדה שהיא בתוך מדת הכל ולכן תקרא גם היא כל כלשון כי שמי בקרבו (שמות כג כא) והנה הוא מבורך בשמים ובארץ ולכך אמר בה' אלהי השמים ואלהי הארץ והענין הזה נמצא לרבותינו רמוז בהגדות במקומות רבים כענין שאמרו במדרש חזית (שיר השירים ג כא) שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבי אליעזר ברבי יוסי אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו (שיר השירים ג יא) אמר לו הן אמר לו היאך אמר לו משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי והיה קורא אותה בתי לא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי כך בתחילה חבב הקב"ה את ישראל וקראן בתי הדא הוא דכתיב (תהלים מה יא) שמעי בת וראי ולא זז מחבבן עד שקראן אחותי שנאמר (שיר השירים ה ב) פתחי לי אחותי רעיתי ולא זז מחבבן עד שקראן אמי שנאמר (ישעיהו נא ד) הקשיבו אלי עמי ולאומי לאמי כתיב עמד רבי שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו אמר לו אילו לא באתי אלא לשמוע זה הדבר מפיך די ומבואר זה במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר כב) אמרו בפסוק אנכי ה' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי (ישעיהו מד כד) אני כשנטעתי אילן זה להשתעשע בו כל העולם ורקעתי בו הכל וקראתי שמו כל שהכל תלוי בו והכל ממנו יוצא והכל צריכין לו ובו צופין ולו מחכים ומשם פורחים נשמות לבדי הייתי כשעשיתי אותו ולא יגדל עליו מלאך לאמר אני קדמתי לך גם בעת שרקעתי ארצי שבה נטעתי ושרשתי אילן זה ושמחתים ביחד ושמחתי בהם מי אתי שגליתי לו סודי זה עד כאן ועוד שם מבואר מאי ברוגז רחם תזכור (חבקוק ג ב) אמר בעת שחטאו לך בניך ותכעס עליהם רחם תזכור ומאי רחם תזכור זכור אותו שאמר ארחמך ה' חזקי (תהלים יח ב) ונתת לו המדה הזאת שהיא שכינתן של ישראל וזכור בנו שירשה ונתת לו המדה הזאת שהיא שכינתו של ישראל דכתיב (מלכים א ה כו) וה' נתן חכמה לשלמה וזכור אביהם אברהם דכתיב זרע אברהם אוהבי (ישעיהו מא ח) ובקרב שנים תודיע (חבקוק ג ב) ומהיכן היתה בת לאברהם הן דכתיב וה' ברך את אברהם בכל וכתיב (ישעיהו מג ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו ההיא ברכה היתה בתו או לא היתה אלא אמו הן בתו היתה משל לאדון שהיה לו עבד שלם תמים לפניו ונסהו בכמה נסיונות ועמד בכולן אמר האדון מה אתן לעבד זה או מה אעשה לו אלא אצונו לאחי הגדול ליעצו ולשמרו ולכבדו חזר העבד עם אחיו הגדול ולמד מדותיו אהבו האח וקראו אוהבי דכתיב זרע אברהם אוהבי אמר מה אתן לו או מה אעשה לו הנה כלי נאה עשיתי ובו מרגליות נאות ואין כמותן והם סגולת מלכים אתננה לו ויזכה במקומי הדא הוא דכתיב וה' ברך את אברהם בכל עד כאן ואם תבין מה שכתבתי תדע מאמר הנשים הארורות שאמרו ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל (ירמיהו מד יח) ולמה נכתבה המלה חסרת האל"ף ותשכיל דברים רבים סתומים בתורה ומקרא ואילו ידע זה המתהדר בסודותיו תאלמנה שפתיו מהלעיג על דברי רבותינו ולכן כתבתי זה לסכור פי הדוברים על הצדיקים עתק {ג} ואשביעך בה'. היה ראוי לאברהם שיצוה את יצחק בנו שלא יקח אשה מבנות כנען אבל היה רצונו לשלוח בחייו אל ארצו ומשפחתו והשביע העבד לעשות כן בחייו או במותו ולכן הוצרך על כל פנים להשביע לעבד ללכת שם והוצרך לאמר אני מצוך שלא תקח אשה לבני מבנות כנען ושתלך אל ארצי ותקח לו אשה מבית אבי וכיון שהשביע את העבד על זה לא הוצרך לצוות את יצחק דבר כי יודע בו שלא יעבור על רצון אביו ועל השבועה שהשביע את עבדו כי היה הענין נודע ליצחק באמת גם יתכן שהיה העבד אפוטרופוס על נכסיו וצוה אותו שישיא יצחק לרצונו וינחיל אותו נכסיו על מנת כן וזה טעם המושל בכל אשר לו אלהי השמים ואלהי הארץ הקב"ה יקרא אלהי ארץ ישראל כדכתיב (מלכים ב יז כו) לא ידעו את משפט אלהי הארץ וכתוב (דהי"ב לב יט) וידברו אל אלהי ירושלים כעל אלהי עמי הארץ ויש בזה סוד עוד אכתבנו בעזרת השם (עיין ויקרא יח כה) אבל בפסוק (ז) לקחני מבית אבי לא נאמר בו אלהי הארץ כי היה בחרן או באור כשדים וכן אמרו (כתובות קי) הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר (שמואל א כו יט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים {ה} וטעם אולי לא תאבה האשה. האשה אשר אדבר בה מכל הנשים אשר שם או הראויה ליצחק {ז} מבית אבי ומארץ מולדתי. לשון רש"י מבית אבי מחרן ומארץ מולדתי מאור כשדים אם כן "אל ארצי ואל מולדתי תלך" יהיה אור כשדים וחלילה חלילה שיתערב זרע הקדש בבני חם הפושע אולי יאמר שהיה לו משפחה שם מזרעו של שם אבל העבד לחרן הלך כאשר דבר אדניו ואולי יחשוב הרב כי ארץ מולדתו אור כשדים אבל "מולדתי" היא משפחתי ו"ארצי" ארץ אשר גר בה וכל אלה דברים בטלים כי בכאן אמר ולקחת אשה לבני משם ועוד כי ימים רבים עמד בארץ כנען יותר מחרן ולמה תקרא חרן ארצו בעבור שגר בה ימים אבל "אל ארצי ואל מולדתי" ארצי ששם מולדתי כי שם עמד ומשם היו אבותיו מעולם וכבר נתבאר (לעיל יא כח יב א) ובבראשית רבה (נט י) מבית אבי זו ביתו של אביו ומארץ מולדתי זו שכונתי ויתכן שיהיה טעם "אל ארצי ואל מולדתי" ארצי ומשפחתי כי גם באנשי ארצו לא יחפוץ רק במשפחתו וכן ולקחת אשה לבני משם רמז אל "מבית אבי" וכן יאמר העבד (להלן פסוק מ) ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי ואמר (שם מא) כי תבא אל משפחתי או שהיה העבד אומר כן לכבדם שישמעו לו
"ואשר דבר לי" – לשון רש"י לצרכי כמו עלי וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור מפורשים בלשון על שאין נופל בלשון דבור אלא אלי אליו אליהם ותרגומם עמי עמיה עמהון אבל אצל אמירה נופל לי ולו ולהם ובפרשת ויצא יעקב הביא ראיה ממה שכתוב שם (להלן כח טו) את אשר דברתי לך שהרי עם יעקב לא דבר קודם לכן ואין החילוק הזה אמת כי הנה מצאנו (שמות לב לד) ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך וידברו הכשדים למלך ארמית (דניאל ב ד) והורשתם והאבדתם מהר כאשר דבר ה' אלהיך לך (דברים ט ג) וכן האמירה בשניהם (שמות ג יג) ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם ו "את אשר דברתי לך" פירושו שאמרתי לך עתה שאתן לך את הארץ ולזרעך ואברך אותך {ח} ונקית משבועתי זאת. לא הרשה אותו לקחת לו אשה מבנות כנען אבל שיהיה הוא פטור וה' הטוב בעיניו יעשה ורש"י כתב וקח לו אשה מבנות ענר אשכול וממרא ואם כנענים הם חלילה לו ובאמת שהם מזרע כנען שהכתוב אומר (לעיל יד יג) ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר ובבראשית רבה (נט ח) אמרו אשר לא תקח אשה וגו' הזהירו בבנות כנען ענר אשכול וממרא כי עליהם אמר "אשר אנכי יושב בקרבו" כי הוא לא היה יושב בכל הכנעני כי עמים רבים היו אבל הזהיר על אלה בעלי בריתו וכל שכן על האחרים אבל ונקית משבועתי שיהיה הוא פטור ואברהם הוא היודע ביצחק הצדיק שישמע לאביו ושיזהר בהם וילך לו אל ישמעאל או ללוט ויתר העמים ויתכן כי "משבועתי זאת" רמז למה שאמר ולקחת אשה לבני משם כי אולי היתה השבועה על הכל ולא ירמוז לאשר אמר לו לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני וזה טעם "זאת" ולכך אמר העבד ואפנה על ימין או על שמאל (להלן פסוק מט) ולא אמר "אשובה לי" {י} וכל טוב אדוניו בידו. לשון רש"י שטר מתנה שכתב לו כל אשר לו כדי שיקפצו לשלוח לו בתם וכן בבראשית רבה (נט יא) דייתיקי ולדעת זו מה שכתוב (להלן כה ה) ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק לומר שהחזיק אותו בנכסים בשעת פטירתו שלא יערערו בו כמו שאמר וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי ואם כן תהיה מלת הלקיחה מושכת "וכל טוב אדוניו בידו" לקח בידו או ויקח העבד עשרה גמלים וכל טוב אדוניו בידו וילך ואחרים מפרשים כי העבד כאשר נשבע מיד הלך מעצמו ולקח עשרה גמלים מגמלי אדוניו כי כל טוב אדוניו היה בידו והוא פקיד ונגיד על הכל לקחת ממנו כאשר ירצה כמו שאמר (לעיל פסוק ב) המושל בכל אשר לו והנכון בעיני כי טעם הפסוק הזה כטעם הכתוב בחזאל (מלכים ב ח ט) וילך חזאל לקראתו ויקח מנחה בידו וכל טוב דמשק משא ארבעים גמל אף כאן אמר כי לקח כל טוב אדוניו בידו משא עשרה גמלים והענין כי כל הטוב והמעולה במינים ההם פירות ומגדנות מכל הנמצא בדמשק או בבית אדוניו לקחו משא הגמלים והוליכו מנחה בידם וכן (להלן מה כג) עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים והמקראות יקצרו לשונם במובן {יד} אותה הוכחת לעבדך ליצחק. לשון רש"י ראויה היא לו שהיא גומלת חסדים וראויה ליכנס בביתו של אברהם ובה אדע לשון תחינה הודיעני בה שעשית חסד עם אדוני ואם כן יאמר ידעתי כי באמת אותה הוכחת לעבדך ליצחק ואינו נקשר יפה אבל פירושו הקרה נא לפני היום הזה המקרה שתהיה הנערה אשר אומר אליה אותה שהוכחת לעבדך ליצחק ועשה בזה חסד עם אדוני אברהם כי בה אדע כי עשית חסד עמו אם תהיה ממשפחתו וטובת שכל ויפת מראה וכן אמר (להלן פסוק מג) והיה העלמה היא האשה אשר הוכיח ה' {טו} אשר ילדה לבתואל בן מלכה. בעבור שהיה לנחור בנים מפלגשו ראומה ייחסו לעולם בתואל בן מלכה ובעבור שהנערה הזכירה אם אביה תחלה בת בתואל אנכי בן מלכה כי כן דרך הנערות כדרך ותגד לבית אמה (להלן פסוק כח) לכן יזכירנו הכתוב כי הוא בן מלכה אשת נחור אבל העבד אמר ותאמר בת בתואל בן נחור (שם מז) כי תיקן הדבר בדרך מוסר אבל אמר אשר ילדה לו מלכה לומר שהוא בן הגבירה {יז} וירץ העבד לקראתה. לשון רש"י לפי שראה שעלו המים לקראתה ובבראשית רבה (ס ה) ותמלא כדה ותעל כל הנשים יורדות וממלאות מן העין וזו כיון שראו אותה המים מיד עלו אמר לה הקב"ה את סימן ברכה לבניך נראה שדקדקו כן מלשון ותמלא כדה ותעל שלא אמר "ותשאב ותמלא" ונעשה לה הנס בפעם הראשונה כי אחרי כן כתוב "ותשאב" והעבד כשספר להם אמר (להלן פסוק מה) ותרד העינה ותשאב אולי לא יאמינו {כב} ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים על ידיה. הכתוב הזה יחסר המעשה שהיה צריך שיאמר "ויקח האיש נזם זהב ויתן על אפה ושני צמידים על ידיה" ולכך אני אומר כי פירושו ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים שיהיו על ידיה ויאמר לה בת מי את ואחרי שאמרה אליו "בת בתואל אנכי" שם הנזם על אפה והצמידים על ידיה כאשר אמר להם אבל חסר כאן הנתינה וכן במקומות רבים {לב} ויבא האיש הביתה. אליעזר הוא האיש הבא ויפתח הגמלים יחזור על לבן שעשה עם אורחיו דרך מוסר ויפתח גמליהם ויתן להם תבן ומספוא ונתן מים לרחוץ רגלי אליעזר ורגלי האנשים אשר אתו כי רחוק הוא שיהיה אליעזר הוא הנותן מים לרחוץ רגליו ורגלי אנשיו וכן ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור (להלן לז כח) כי "וימשכו" חוזר אל אחיו הנזכרים בפסוק הראשון וכן ויאמר ציבא אל המלך ככל אשר יצוה אדוני המלך את עבדו כן יעשה עבדך ומפיבושת אוכל על שולחני כאחד מבני המלך ( ט יא) והם דברי דוד ורבים כן וענין ויפתח הגמלים שפתח מוסרי צוארם כי המנהג להוליכם קשורים או שהיו הולכים חגורים במושב המרכבה אשר עליהם כלשון אל יתהלל חוגר כמפתח (מלכים א כ יא) התפתחי מוסרי צוארך (ישעיהו נב ב) ורש"י כתב התיר זמם שלהם שהיה סותם פיהם שלא ירעו בשדות אחרים ולשון בראשית רבה (ס ח) התיר זממיהם רבי הונא ורבי ירמיה שאל לרבי חייא ברבי אבא לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של רבי פנחס בן יאיר וכו' וזו שאלה לסתור פתוח הזמם כי אי אפשר שיהיה החסידות בביתו של רבי פנחס בן יאיר גדול יותר מביתו של אברהם אבינו וכאשר חמורו של רבי פנחס בן יאיר איננו צריך להשתמר מן הדברים האסורים לבעליו להאכילו כל שכן גמליו של אברהם אבינו ואין צריך לזממם כי לא יאונה לצדיק כל און {מה} וטעם והנה רבקה יצאת וכדה על שכמה. כי בהיותו בביתה שמע את שמה או מתחילה הגידה לו שמה אע"פ שלא נזכר {סא} ותקם רבקה ונערותיה. סיפר הכתוב כי אחר שנתנו רשות שתלך רבקה ומיניקתה ועבד אברהם ואנשיו קמה רבקה וקראה נערותיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש כי הוא מורה הדרך לפניהם וטעם ויקח העבד את רבקה וילך לספר בזריזותו כי אחרי צאתו מן העיר ותלכנה כל הנשים אחריו לקח העבד את רבקה עמו לא יפרד ממנה לשומרה בדרך מכל מכשול ורבי אברהם אמר כי טעמו שהיה הולך עם רבקה ולא הרגיש עד שבא יצחק ופגע בו {סב} בא מבוא באר לחי ראי. יאמר כי יצחק בא עתה מבוא באר לחי ראי ששב מבאר לחי שבא שמה שאלו אמר "בא מבאר לחי ראי" היה נראה שהיה דר שם ולכך הוצרך לפרש כי הוא שב לעירו מביאתו שבא אל באר לחי רואי לפי שעה כי הוא יושב בארץ הנגב וחוזר לעירו ויתכן בעבור היות "מבוא" מקור שהיה יצחק הולך תמיד אל המקום ההוא כי הוא לו מקום תפלה בעבור הראות שם המלאך והוא יושב בארץ הנגב קרוב משם וכן תרגם אונקלוס אתא ממיתוהי ועל דעתו הוא באר שבע שתרגם "בין קדש ובין שור" (לעיל כ א) ו"בין קדש ובין ברד" (לעיל טז יד) "רקם וחגרא" ואם כן המקום ההוא מקום אשל אברהם ראוי לתפלה והנה יצחק בא מן הבאר ההיא אל עיר אחרת אשר היתה בדרך עירו ויצא לפנות ערב לשוח בשדה עם רעיו ואוהביו אשר שם ומצא את העבד ורבקה והלכו כלם יחדו אל עירו ויביאה האהלה שרה אמו {סד} ותרא את יצחק. לשון רש"י ראתה אותו הדור ונתביישה ממנו ורבי אברהם פירש כי הפסוק האחרון מוקדם כי "ותאמר אל העבד" וכבר אמרה אל העבד ורבים בתורה כן על דעתו ובאמת שימצאו מהם אבל בכאן איננו נכון שיצטרך לערב שתי המקראות ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדוני ותפול מעל הגמל ותקח הצעיף ותתכס ולדעתי בראות רבקה איש הולך לקראתה בשדה שירט הדרך והלך בשדה לעומתם ידעה כי הוא בא לראותם ולקרוא לשלום או להכניסם אל ביתו ללון עשתה כדרך מוסר הנשים לעמוד בהצנע
"ותפול מעל הגמל" – לשון רש"י השמיטה עצמה לארץ כתרגומו ואתרכינת כמו הטי נא כדך (לעיל פסוק יד) ארכיני ויט שמים וירד (תהלים יח י) וארכין ודומה לו כי יפול לא יוטל (שם לז כד) אם יטה לארץ לא יגיע לקרקע ואין דעת אונקלוס שהשמיטה עצמה מן הגמל לארץ שאם כן הנה היא נופלת מעל הגמל ממש לא מוטה מעליו וכן כל לשון "הרכנה" הטיה לצד אחד בלבד אבל כוונתו כי מעל הגמל אשר היא רוכבת עליו הטת עצמה לצד אחד להסב פניה ממנו וכמוהו לדעתי ויראה נעמן רץ אחריו ויפול מעל המרכבה לקראתו ויאמר השלום (מלכים ב ה כא) שאין ענינו רק שהשפיל עצמו במרכבה לקראת הרץ אשר היה בארץ לשאול לו בשלום וכן אמר (שם כו) כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך או יהיה אצל אונקלוס "מעל הגמל" כמו "על הגמל" וכן מעל שמים חסדך (תהלים קח ה) וכזו המ"ם לא יהיה משם עוד עול ימים וזקן (ישעיהו סה כ) וכן המים אשר מעל השמים (תהלים קמח ד) ועל דרך הפשט הוא כמו והנה עם רב הולכים מדרך אחריו ( יג לד) וכן רבים {סז} ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. חסר הנסמך וכמוהו רבים וטעם הכתוב כי יספר בכבוד שנהג יצחק באמו כי מעת שמתה שרה לא נטו אהלה כי אמרו לא תבא אשה אחרת אל אהל הגבירה הנכבדת וכאשר ראה רבקה הביאה אל האהל ההוא לכבודה ושם לקחה וזה טעם ויאהבה וינחם ירמוז שהיה מצטער מאד על אמו ורחק ממנו מנחם עד שנחם באשתו באהבתו אותה כי מה טעם שיזכיר הכתוב אהבת האיש באשתו ואונקלוס פירש ויביאה יצחק האהלה והנה היא שרה אמו ולכן הזכיר האהבה כי מפני צדקתה וכשרון מעשיה אהבה ונחם בה וכך הזכירו בבראשית רבה (ס טז) עד שלא מתה שרה היתה ברכה מצויה בעיסה
אור החיים על בראשית פרק-כד
אור החיים: {ו} ולבני הפילגשים וגו'. ולישמעאל לא אמר הכתוב שנתן לו מתנות ושלחו כי לפי מה שכתבנו (לעיל ט"ז ה') כי ישמעאל משפט קנייה יש בו ליצחק משולח ועומד הוא. ויש יום לאל איום משפט יעשה ויכיר נקנה לקוניו: {ז} ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי. דקדק לומר [אשר] חי על פי דבריהם ז"ל (ב"ר פס"ג) שאמרו כי חסרו לו ה' שנים קודם יום שבו עשה עשו ה' עבירות, ולזה אמר אשר חי פי' לא שנים שקצבו לו כי יותר היו אלא אלה הם מה שחי:
חסלת פרשת חיי שרה {יט} ואלה תולדות וגו'. צריך לדעת א' במקום שיזכיר תולדות יצחק הזכיר לידת יצחק, ב' לא היה צריך להודיע כי אברהם הוליד את יצחק:
אכן כוונת הכתוב היא על זה הדרך ואלה תולדות יצחק פירוש האמורים בסוף הפרשה וכיון שזכר בניו של יצחק וכבר קדם לנו כי יצחק כשנולד לא היה במדרגה שיוליד כי בא מסטרא דנוקבא וכמו שכתבנו למעלה (לעיל כ"ב ב') אם כן מנין לו תולדות לזה גמר אומר אברהם הוליד את יצחק פי' הפעיל כח הלידה ביצחק שהמשיך אליו נפש שהיא במדרגת המוליד וזה היה באמצעות העקידה כמו שכתבנו:
עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (יבמות סד.) ויעתר לו ה' לפי שאין דומה וכו' לתפלת צדיק בן צדיק ע"כ. הא למדת כי לצד היות לו אב צדיק נתרצה ה' לו ונתן לו בנים, והוא אומרו אברהם הוליד וגו', פי' באמצעות זכות אברהם הוליד וגו':
עוד ירצה על פי דבריהם ז"ל (בראשית פס"ג) בפסוק (ישעי' כט כב) אל בית יעקב אשר פדה את אברהם כי בזכות יעקב ניצול אברהם מכבשן האש וזולתו כבר היה ח"ו אברהם נשרף באור כשדים, והוא אומרו אלה תולדות יצחק בן אברהם שבאמצעות' אברהם הוליד את יצחק כי זולת יעקב שהוא תולדות יצחק כבר היה אברהם נשרף קודם שיוליד יצחק:
עוד ירמוז על עיקר תולדות הצדיקים שהם מצות ומעשים טובים, כי להיות שיצחק לא נודעו נסיונותיו וגדר צדקותו, והגם שפשט צוארו על גבי המזבח אין דבר זה מבואר בתורה ועד היום יש מפרשים (ראב"ע כב ד) כי בעל כרחו נעקד, לזה מודיע הכתוב באומרו ואלה תולדות יצחק בן אברהם הבט וראה המוליד והמורם כיוצא בו. ורמז גם כן בתיבת בן אברהם על דרך אומ' (משלי י') בן חכם פי' כי הוא אברהם בבחינת הצדקות והפלגת חיבתו יתברך. וכפי זה ידוייק גם כן אומרו ואלה בתוספת וא"ו לומר מוסיף על תולדותיו של אברהם המפורסם לטובה בכמה נסיונות גם תולדותיו של יצחק בדומין:
עוד ירמוז על זה הדרך ואלה תולדות יצחק בן אחד היה אברהם פירוש כדומה לו שלא דמו לאברהם ב' תולדותיו של יצחק:
עוד ירמוז באומרו אברהם הוליד וגו' על זה הדרך שהגם שדימה תולדות הטוב של יצחק לשל אברהם כרמוז באומרו ואלה בתוספת וא"ו עם כל זה לא תשוה מעלתו לשל אברהם כי הוא האב זיכה לו, והוא אומרו אברהם הוליד את יצחק בחינת הטוב שבו באה מכח המוליד מה שאין כן אברהם כי אביו עובד עבודה זרה היה והוא נתעצם להשיג בוראו ומעלת אברהם נשגבה, ולזה נקרא (ישעי' מא ח) אברהם אוהבו יתברך פי' הוא קדם להיות אוהב לקונו קודם שיאיר ה' אליו אהבתו בו הוא רדף אחריו בהתעצמות נפלא מה שאין כן יצחק כי בנה בו אברהם בנין אהבת הטוב וכשפקח עינו בעולם כבר נחה עליו רוח ה':
עוד ירמוז על זה הדרך כי תולדות יצחק היה בבחינת יותר מעולה מתולדות אברהם כי אינו דומה צדיק בן צדיק לצדיק בן רשע (יבמות סד) שהוא אברהם בן תרח, והגם שאמרו ז"ל (ב"ר פל"ח) שעשה תשובה עם כל זה בעת לידת אברהם עד סמוך למיתתו לא היה אלא במדרגת רשע ופעולת האב רשע תחשיך מאור נפש הבן, ובבחינה זו נתרבית הכשרת מעשה יצחק, והוא אומרו ואלה בתוספת על הראשון ונתן טעם באומרו אברהם הוליד וגו':
עוד נתכוון לומר על זה הדרך אלה תולדות פירוש מאורעות אשר עברוהו ליצחק כמפורשים בסדר הפרשה וכאומרם ז"ל שכולם שלמים בלא שום מאורע של צער וברוב טוב עושר וכבוד וכמבואר בפי' רמב"ן ז"ל (כ"ה ל"ד) מה שלא היה כן לאברהם שכמה עברוהו מהצרות, ונתן הכתוב טעם לצד כי אברהם הוליד את יצחק ולצד שאביו צדיק היה וזיכה לו העושר והכבוד וכו' מה שאין כן אברהם שלא היה לו אב שיזכה לו: {כ} ויהי יצחק בן ארבעים וגו'. טעם שהוצרך להודיע זמן נישואיו מה שלא נהג כן באברהם, בא לתת טעם לעיכוב הזמן ששהה יצחק בלא נישואין עד עבור מ' שנה ואמר הטעם בקחתו את רבקה בשביל קיחת רבקה שהה עד מ' שנה וכמו שגמר אומר לו לאשה פי' לו מיוחדת היא בת זוגו הא למדת שקודם לה לא היתה לו בת זוג וכמו שכתבנו בפרשה הקודמת והיא קטנה היתה שנולדה בעקידה כשהוכשר לילד ומעתה אין תרעומת על יצחק ששהה עד מ' שנה גם על אברהם שעכב עד מ' שנה כי אז היתה בת ג' שנים כפי החשבון:
בת בתואל הארמי וגו' אחות וגו'. טעם שחזר הכתוב להודיע זה לא להשמיענו בת מי היא אלא ללמד סניגוריא על רבקה, לפי שאומר בסמוך ויעתר לו ה' לו ולא לה, ותבא הסברא לומר כי טעם הדבר לצד פחיתות רבקה ח"ו כי לא ראויה היא לשמוע אליה אלהים, לזה הקדים לומר בת בתואל לומר כי זו היא סיבה למה שהעתיר ה' ליצחק כי הוא בן אברהם והיא בת בתואל, וכפל לומר הארמי מפדן ארם להעיר כי נתכוון באומ' הארמי לומר הרמאי כי אם נתכוון לכנותו לשם עירו הרי הוא אמור, והכוונה בזה לצד שלא נתפרסם רשעותו בעולם בא להודיעו כי רשע היה ובאמצעותו לא הוכשרה תפלת רבקה כתפלת יצחק:
ואומרו אחות לבן ללא צורך ונוסף שכבר ידענו אלא הטעם הוא שבא ללמד זכות על רבקה בראותינו שילדה בן רשע מובהק, ותאמר איך מבטן ברוך יצא ארור, לזה אמר כי זה הוא סיבה לדבר היותה אחות לבן הארמי פירוש הרמאי בתוספת רשע על אביו, וכבר קדמו חז"ל (ב"ב קי.) רוב הבנים, לטעם הידוע, ולזה יצא עשו, וזולת זה צאצאיה צדיקים היו יוצאים ממנה, כי צדקת גמורה היתה, והעד לנוכח אשתו, ואמרו ז"ל (ב"ר פס"ג) וכו'. ושלא תאמר ואם כן ולמה לא נתן לב יצחק לבדוק באחיה, לזה גמר אומר לו לאשה וכמו שפירשתי למעלה, וזולת זה לא היה נושא אחות רשע:
עוד רמז בהודעת אחות לבן על דרך אומרם ז"ל (שם פ"ס) שטעם רבקה שהיתה עקרה הוא לצד ברכת לבן כדי שלא יראה כי ברכתו תעשה מעשה טוב, לזה קודם שאמר הכתוב כי עקרה היא קדם לומר טעם הדבר ואמר אחות לבן וזו היתה סיבה שנעקרה רבקה עד שהוצרכו לתפלה: {כא} ויעתר לו וגו'. טעם שלא אמר וידע יצחק את וגו' כאומרו (בראשית ד' א') והאדם ידע (ש"א א) וידע אלקנה וגו' אולי שהיתה התפלה אחר שידע (ברכות ס.) תוך ג' ימים הראשונים כאומרם ז"ל (ברכות ס.) שלשה ימים הראשונים יתפלל שלא יסריח, וזו היתה תפלתו של יצחק: {כב} ויתרוצצו הבנים וגו'. צריך לדעת אומרו ויתרוצצו. גם אומרה למה זה אנכי. ורש"י פי' אם כן גדול צער העיבור למה זה אנכי מתאוה ומתפללת על ההריון ע"כ. ופירושו ז"ל אין הדעת מסכמת עליו שתמאס הצדקת בהריונה לצד הצער, גם במה נחה דעתה באמור לה האלהים ב' גוים וגו' ובזה לא יוסר צערה. ורז"ל דרשו דרשות הרבה אבל פשט הכתוב לא נודע. אכן פשט הכתוב הוא ויתרוצצו לשון ריצוץ פירוש היו נדחקים ביותר כשיעור שיהיו מתרוצצים ולא יתקיימו במעיה וזה יורה כי הריונה אינו מתקיים, ותאמר אם כן למה זה אנכי פי' זה מורה באצבע חוזר אל ההריון למה אנכי הרה לריק יגעתי, ותלך לדרוש את ה' פי' לבקש רחמים על קיום הריונה ולדעת דבר הסובב הפסדם כי מן השמים לא יעשו נס לשקר שתפקד בדבר שאינו מתקיים, ולעולם לא הקפידה על צער ההריון כי הצדיקים יסבלו צער גדול בעולם הזה לתכלית טוב הנצחי: {כג} ויאמר ה' לה וגו'. מקרא זה רבו בו הפירושים ועודנו בר נתינת טעם ותבלין בדרך אור ישר, והוא כי בא להשיבה על חששתה שאין הריונה מתקיים לרוב דחקם והודיעה סיבת הדוחק אשר ידחקו זה את זה ויתעצמו זה על זה כי משונה הריון זה מכל הריון שבעולם כי כל הריון שיהיה מב' יהיו הב' נוחים וטבעם שוה כאומרו (שיר השירים ז ד) תאומי צביה וידורו יחד בבטן מה שאין כן הריונך, והטעם הוא כי ב' גוים בבטנך כל אחד מהם הוא בחינת גוי אחד, ועוד להם שהם עצמם הם מלכים ומלכותם נמשכת לעולם והוא אומרו וב' לאומים. וכל זה לא יסובב להתרוצץ בבטן אם היו במזג אחד כטבע התאומים אלא שהם משונים מטבע התאומים כי מהבטן עצמו אינם נוחים זה לזה ומשונה מזגם וטבעם, והוא אומרו ממעיך יפרדו, ואמר ממעיך ולא אמר במעיך לומר כי תמיד הם מפורדים והתחלת הפירוד ממעים, ובאמצעות ענין זה הוא השינוי המופלא לא לצד כי אין בטנה ראוי להריון מתרוצצים הבנים:
ואומרו ולאום מלאום וגו', פי' עוד יש להם דבר שיגרום הרחקת הכנת ההתגוררות יחד כי כל אחד מהב' מלכים חזקו ואמצו הוא מלאום שכנגדו על דרך אומרם ז"ל (מגילה ו.) לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, וכיון שכל אחד מהם רוצה במפלת חבירו כדי שיגדל ממנו זה ירחיק האחוה והתיאום יחד:
ואומרו ורב וגו' רבו בזה הפירושים ואין דבר מספיק באמיתות הכתוב. ולדרכנו יבא על נכון, הכונה בא לומר כי מלבד שיתגדל אחד במפלת חבירו גם צריך הנופל להשתעבד לפני המתגדל ממנו ולא די לו נפילתו וראות טובו ביד אויבו אלא שיכוף כאגמון ראשו לעובדו ובזה תפליג הרחקת האחוה ותעצומת השנאה, ועל זה נאמר (כתובות עב.) אין אדם ונחש דרים בכפיפה אחת. וזאת סיבת שינוי ההריון. וכפי דרך זה אומרו ורב יעבוד צעיר אין הכונה באומרו רב וצעיר בייחוד על יעקב או על עשו אלא על אשר יהיה רב בזמנו ועל אשר צעיר בזמנו, כפתור ופרח: {כו} ויקרא שמו יעקב. פי' הקב"ה לא אביו והעד הנאמן אומ' ויצחק בן ששים וגו' ואם הוא הקורא היה לו לומר והוא בן ששים וגו' שבו משתעי קרא והבן: {כח} ויאהב יצחק וגו'. הנה לדבריהם ז"ל (תנחומא) שאמרו שהיה צד אביו בדברים היאך מעשרין את המלח לא חש לעשות כן אלא ליצחק ולא לרבקה כי לא לצד המצוה היה חושש אלא לצד שהיה ירא מקללתו גם לתקות הברכות, מה שאין כן רבקה. ולזה תמצא שלא אמר יקרבו ימי אבל אבי ואמי אלא אבי, וטעם רבקה שלא הגידה ליצחק רשעו אפשר שהיה מרמהו שלא בפניה לבל דעת סיבת אהבתו אותו להסירה. ולפי אונקלוס שתרגם ארי מצידי' הוה אכיל צריך לדעת למה לא יועיל טעם זה גם לרבקה כי מן הסתם לא יפליג עצמו יצחק מרבקה. ואולי כי רבקה חיובה על יצחק להאכילה בשר וכמו שכתב מהרי"ק באבן העזר (סי' ע' סעיף א') שחייב במזונותיה ואם בני משפחתה רגילים בגדולות צריך להנהיגה כן ע"כ, וידוע כי בתואל שר וגדול לארם לזה לא תחזיק טובה לטרף בפיה: {כט} ויזד יעקב. אולי כי לצד שראה שהועילה לגימתו של עשו ליצחק לקח גם הוא דרך לבשל תבשילין לקרב לב אביו אליו כעשו: {ל} על כן קרא שמו וגו'. פי' הוא עשו קרא שמו אדום, והטעם לא לצד שקרא שם האדום האדום שני פעמים אלא לצד שהיה הולך למות ובו החיה נפשו קרא שמו אדום בשמו, ועשו בדיק בשמא היה כאומרו (כ"ז ל"ו) הכי קרא שמו וגו': {לא} ויאמר יעקב מכרה כיום וגו'. צריך לדעת אומרו כיום שאין לה משמעות. ונראה כי להיות כי בכורה זו שקונה ממנו יש בה פרטים שאינם במציאות אלא במות אביו והם דברים שלא באו לעולם, וכפי תורתינו הקדושה אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, לזה נתחכם לומר כיום כדי שתתקיים המכירה. והוא על פי מה שאמרו במסכת מציעא דף ט"ז ופסקוהו הפוסקים (חו"מ ס' רי"א סעי' ב') הצייד עני שאין לו מה יאכל שאמר מה שיעלה במצודתי היום מכור לך ממכרו קיים, והטעם משום כדי חייו, וכתבו הגאונים שאין הטעם תלוי באומר היום אלא הוא הדין יום אחר ממכרו קיים מטעם כדי חייו ולא אמרו היום אלא לשלול מה שיעלה במצודתו ל' יום או שנה שהוא יותר מכדי מחיית יום אחד, אבל מחיית יום אחד בכל מציאות שיהיה קיים. והוא אומרו מכרה כיום פירוש כדין יום שהרי עיף היה ומשום כדי חייו ממכרו ממכר הגם שהוא דבר שלא בא לעולם, וזולת מציאות זה אין דין שיכול לזכות במכר הבכורה, והצדיק עשו דברי יעקב כאומרו הנה הוא הולך למות ואין לך תקנת משום כדי חייו גדולה מזו: {לג} ויאמר השבעה לי טעם שהוצרך לשבועה. להיות כי יש בבכורה פרטים שהם דברים שאין בהם ממש, כמו הכבוד והמעלה, שעליהם הקפיד יעקב לעבודת בית אלהינו שהיא בבכורות, וכפי תורתינו הקדושה אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה דבר שאין בו ממש כידוע, (רמב"ם הלכות מכירה פ' כ"ב) לזה נתחכם לזכות בדבר על ידי שבועה וכן הוא הסכמת פוסקי התורה (יו"ד סי' רל"ט) כי השבועה חלה בין על דבר שיש בו ממש בין על דבר שאין בו ממש, והוא אומרו השבעה לי. והנה שבועה זו לא תספיק לקנין דבר שלא בא לעולם, כי טעם דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם היא לצד דלא סמכא דעתיה דלוקח וכו', וכן מוכח במציעא דף י"ו, אבל אם היה דעתו סומכת היה נקנה ושבועה לא תועיל בזה ולכן הוצרך לטעם כיום כמו שפירשתי. שוב בא לידי ספר הריב"ש סי' שכ"ח וז"ל כתבת שראית ר"י בן הרא"ש שכתב בשם אביו דמקנה דבר שלא בא לעולם אם נשבע קנה וכו' וראייתו ממכירת בכורה שמכר עשו ליעקב וכתיב השבעה לי עד כאן. תשובה, לא הרא"ש ולא ר"י בנו חתימי עלה ואין לתלות בגברי רברבי סברא כזו שאין לה על מה שתסמוך, גם הראיה שהביאו אין לה עיקר לפי שהיה קודם הדיבור ומאן לימא לן שלא היה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אז, והשבועה היתה לרווחא דמלתא שלא יערער לפי שהיה איש זרוע ע"כ. והם דברינו עצמן אלא שהריב"ש לא התבונן לתת טעם שהוצרך שבועת עשו כמו שכתבתי:
וטעם אומרו השבעה לי ולא הספיק לומר השבעה והדבר מובן כי לו היא המכירה, נתכוון לומר כי שבועה זו צריכה להיות על דעתו של יעקב שזולת זה יכול לבטלה בלבו ועיקר השבועה צריכה להיות בלב כדאמר רבי עקיבא (תו"כ פ' י"ב) האדם בשבועה שיהיה פיו ולבו שוים בשעת השבועה לזה אמר השבעה לי פי' לדעתי:
גם דקדק לומר לי כי דוקא הוא שיכול להתקיים מכר הבכורה בכל חלקיו אבל לא לזולת כי הזולת אינו בן קנייה אלא דברים שהם ממון אבל דברים שהם ירושה מעלות מאביהם כגון העבודה שבבית אלהים והכבוד אינם באיש נכרי ולאו כל כמיניה למכרם לזר:
וימכור את בכורתו. הצדיקה התורה המכירה שקיימת היא בידו מטעמים שכתבנו והגם שלא מכר אלא לאונסו, והגם שמכר דבר שוה מאה מנה במנה. וזה לך לשון מהרי"ק (חו"מ רכז) אם מכר מפני דוחקו וזלזל במכירתו יותר מכדי שהדעת טועה שניכר שמפני דוחקו הוצרך לזלזל אינו יכול לחזור בו דידע ומחל עכ"ל. ומעתה הגם שמכר דבר מופלג הערך בלגימה אחת של נזיד ממכרו מכר כמו שגילה הוא דעתו באומרו הנה הוא הולך למות ואין לך דוחק גדול מזה, (איוב ב') עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, והנה זולת המצאה זו לא היה מציאות ליעקב לזכות בבכורה מיד עשו, ועל עשו אמר הנביא (משלי ה') עונותיו ילכדנו את הרשע שבסיבת עונותיו שעשה בו ביום כאומרם ז"ל (ב"ר פס"ג) בפ' אומרו והוא עיף (ויגע) זה היה סיבה להוציא ממנו הבכורה ותעמודנה ביד הראוי לה: {לד} ויקם וילך ויבז עשו וגו'. פי' התורה מעידה עליו שביזה הבכורה בדעתו. ולזה לא הספיק לומר ויבז וחוזר אל עשו האמור בסמוך, והבן. וכונת הודעה זו לומר גם בלא טעם דלאונסו גמר כי בעיניו בזויה היא ומכור ימכרנה בדבר מה הגם שלא היה צריך להשיב נפשו וגמר ומקנה:
כלי יקר על בראשית פרק-כד
כלי יקר: {א} ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות. לא הזכיר לשון בא בימים לפי שלשון בא בימים משמע, שאור שכלו היה הולך וגובר כדרך זקני ת"ח שאור שכלם מוסיף והולך ביותר לעת זקנתם, וכאילו הם באים מן הלילות אל תוך הימים, כמבואר למעלה פרשת חיי שרה בפסוק ואברהם זקן בא בימים, (כד.א) ע"כ אמר כאן אצל יצחק שאפילו לעת זקנתו תכהין עין שכלו מראות בתחבולות עשו, שהרי טעה בו והיה סבור שהוא צדיק, כי לא הרגיש ברמאותו, ע"כ לא נאמר בא בימים, כי אדרבה הלך חשיכים ואין נוגה לראות במראות האמת בעניני הנהגת עשו בנו.
ואולי שעל זה פירש"י, ותכהין בעשנן של אלו, וכי ס"ד שיצחק ראה אותן מקטירים לע"ג ולא מיחה בם, כי אברהם היה מדקדק שלא להכניס ע"ג, ובודאי היה יצחק נזהר בע"ג כמותו, אלא ודאי שהיה יצחק סבור שהם מקטירים לשמים, ע"כ אמר מיד אחר ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה, ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו, שלא היה רוחם נוחה ממעשיהם כי אע"פ שאמרו שהם מקטרות לשמים מ"מ לא היה רוחם נוחה ממעשיהם, כי חשדום שמא הם מפגלים הקרבן ע"י איזו מחשבה זרה, ומ"ש מרת רוח קאי על רוח של יצחק ורבקה, או קאי על המקטירות כי אולי, ברוחם בקרבם הם ממרים, ומי יודע מה שבלבם, ע"כ אמר ותכהין עיניו מראות כי עיני שכלו לא ראו בתחבולתם ובתחבולות עשו בנו, זה"ש בעשנן של אלו ר"ל שהיה טועה בשכלו בעשנן של אלו.
ולפי פשוטו יש לתרץ, מה שאמר מראות שנראה מיותר אלא ודאי שלכך גרם לו הקב"ה כהוי עינים כדי שלא יראה כלותיו מקטירות לע"ג ולא יצטער על זה, זה"ש בעשנן של אלו בעבור עשנן שלא יראה בזה ויצטער. ומה שפירש"י ד"א כדי שיטול יעקב הברכות לפי זה קאי מראות אשלמטה ור"ל שלכך כהו עיניו כדי שלא יראה מי עשו ומי יעקב ובסבה זו יטול יעקב הברכות, לכך נאמר מראות כדי שלא יראה ויכיר את בניו בטביעת עין. {ג} וצודה לי צידה. מה ראה יצחק על ככה לבקש דבר הניצוד וכי לא היה לו בעדרו גדי עזים שטעמו כטעם הצבי, עד שהוצרך לשלוח את בנו במקום גדודי חיות. והקרוב אלי לומר בזה שהוא ע"ד ארז"ל (חולין פד.) אשר יצוד ציד חיה או עוף. למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר כי אם בהזמנה זאת, וטעמו של דבר שלא יהא האדם מורגל באכילת בשר כמ"ש (דברים יב.כ-כב) בכל אות נפשך תאכל בשר, אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו, ורצה בזה שתאכל סתם בשר באקראי לא אכילת קבע כמו הצבי והאיל שאין נמצאים בבית כי חיות הנה, ועיקר מדורם אינם עם האדם כי אם במדברות ויערות, על כן אין אוכלים מהם כ"א מעט כי לאו בכל יומא מתרחיש ניסא להנצל מגדודי חיות בשעת הצידה, על כן מסתמא אין האדם אוכל מהם כי אם לפרקים כך לא תרגיל את עצמך לאכול סתם בשר, לפי שהוא מוליד אכזריות ותכונות רעות בגוף האדם כי כל העופות הדורסים אוכלים בשר, וכן האריה דורס ואוכל, לכך נאמר לעתיד (ישעיה יא.ז) ואריה כבקר יאכל תבן. כי יהיה שלום בעולם בין כל הבעלי חיים. ע"כ אמר יצחק וצודה לי צידה, כי לא רצה לאכול בשר כי אם בהזמנה זו.
ורש"י פירש מן ההפקר ולא מן הגזל. ונראה ליתן טעם למה הזהירו על הגזל בפעם זה יותר מבכל הזמנים, כי ציד בפיו של יצחק זה שנים רבות ואם הזהירו כבר על זה הרי הוא מוזהר ועומד ומה הוצרך להזהירו שנית. ונראה לפי שעל ידי מטעמים אלו חשב יצחק שיחול עליו רוח הקודש מתוך שמחה, וחשב שאם יביא מן הגזל לא תשרה השכינה במקום שהוא מצוי, כי מטעם זה הזהיר על הגזל ביותר, בתחילת הקרבנות שנאמר (ויקרא א.ב) אדם כי יקריב מכם. מה אדם לא הקריב מן הגזל כו', יען כי הקרבן מקרב השכינה והגזל מרחיקה. וכן לדעת המדרש (בפרקי דר"א לב.) האומר שני גדיי עזים אלו א' עשאו פסח כו', ובקרבן פסח כתיב משכו וקחו לכם, משלכם להוציא הגזול, כן מסיק בילקוט פר' בא וכן פירש בעל הטורים, ולפי שעשו הסכים בלבו לצוד ציד להביא אפילו מן הגזל, על כן סבב הקב"ה ששמעה רבקה ושלחה במקומו את יעקב כדי שלא יכשל יצחק בקרבן שיבא מדבר גזול. ויכול להיות שעשו הביא דבר גזול כי על כן נאמר ועשו אחיו בא מצידו ויעש גם הוא מטעמים, הזכיר שהוא בא מצידו אבל לא הזכיר שהביא דבר מצידו ודאי לפי שלא מצא על כן הביא מן הגזל ועשו אמר ויאכל מציד בנו אבל האמת לא היה כן. לפיכך ויחרד יצחק פי' לפי שנכנס עמו גיהנם, ולמה נכנס הגיהנם עמו דווקא בפעם זה אלא ודאי לפי שהביא מן הגזל, ומאן דעביד הא נפיל בהא, ועל כן לא מצינו שאכל יצחק ממה שהביא עשו, כי הרגיש שיש דברים בגו אחר שנכנס הגיהנם עמו.
ונוסח הברכות יוכיח, כי ברכו בעל חרבך תחיה כי היורש ארץ בחרבו אין לך לסטים מזויין יותר ממנו. ועוד שבברכת יעקב נאמר ויתן לך האלהים, ובברכת עשו לא הזכיר לשון נתינה שנאמר הנה משמני הארץ יהיה מושבך, לפי שהביא דבר גזול שאינו מתת אלהים, על כן ברכו בעניני לסטיות לומר שבחרבו יירש ארץ ולא על ידי מתת אלהים. אבל יעקב שהביא ממה שנתן לו ה' נאמר בברכתו ויתן לך האלהים, והרגיש יצחק זה ממה שנכנס עמו הגן עדן, ע"י בגדי עשו החמודות שחמדן מן נמרוד, אשר באו לידו מן אדה"ר שלבשן בגן עדן, והריח יצחק ריחו של אדם הראשון והרגיש בזה שקרבנו של זה דומה לקרבנו של אדה"ר שהיה יחידי בעולם ולא הקריב דבר גזול, כך קרבן זה אינו גזול. ועל כן ברכו בברכת ויתן לך האלהים. {כב} הקול קול יעקב והידים ידי עשו. לא היה יכול לומר הקול של יעקב והידים של עשו, דא"כ היה משמע שהוא שפט מצד הקול שזה ודאי יעקב, ומצד הידים שזה ודאי עשו, וזה דבר נמנע שאם הוא יעקב אינו עשו, ואם הוא עשו אינו יעקב. אבל ביאור הענין כך הוא, שאמר הקול דומה לקול של יעקב ואולי זה מתנכר בקולו והאמת שזה עשו, ומתנכר לדבר בלשון תחנונים לומר שהוא הגון לקבל הברכות. או הידים דומין לידי עשו וזהו יעקב, ומתנכר בעשותו ידיו שעירות כדי שאחשוב שזה עשו. ומה שנאמר והידים בוי"ו הוא מלשון ומכה אביו ואמו שפירושו או אמו כך אמר או הידים דומין לידי עשו.
ואם תרצה לומר, וי"ו של והידים הוא וי"ו העיטוף נוכל לומר שחשב יצחק אולי איזה איש נכרי מתנכר בשניהם בקול ובידים. ולסוף שפט יצחק בשכלו שהידים מכריעים יותר מן הקול, כי מה שעשו מתנכר לדבר בלשון תחנונים הוא יותר קרוב לשמוע ממה שנאמר שיעקב עשה את ידיו שעירות או איש נכרי עשה כן, כי איך יוכל לשער יעקב וכ"ש איזו אדם אחר לעשות ידיו שעירות על זה השיעור עד שיהיו כידי עשו ממש דומה להם מכל צד, זה"ש ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות, דומה להם מכל צד ומי יוכל לשער זה שלא יסכל באיזו דמיון, וכי היו ידי עשו בידו ולקח מהם הציור זה דבר נמנע.
ורז"ל דרשו מפסוק זה (בר"ר סה.כ) שכל זמן שיעקב מצפצף בקולו אין ידי עשו שולטות בו. אע"פ שפשוטו משמע שיצחק אמר כן והיה סבור שזה עשו, ועוד מה ענין זה לברכה זו. מ"מ כך פירושו, כי דעת יצחק היה לברך את עשו בברכת הוי גביר לאחיך, היינו ליעקב שיהיו ידי עשו שולטת בו, והטיל תנאי בדבר לומר דווקא אם יעקב לא יצפצף בקולו בבתי כנסיות ומדרשות, אבל לא בזמן שיצפצף בקולו כי הקול דוחה הידים, ורמז זה במה שהקדים הקול אל הידים, כי יש להקשות הלא יצחק הלך יותר אחר הידים ממה שהלך אחר הקול א"כ היה להקדים הידים, כי מצינו בכ"מ שהמוקדם דוחה את המאוחר, כמו שיתבאר בע"ה לקמן פרשת ויקהל על מה שפירש"י הקדים שבת למשכן לומר לך שאין מלאכת המשכן דוחה את השבת ע"ש (שמות לה.ב) אלא ודאי שלכך הקדים הקול של יעקב לידי עשו לומר לך שהקול דוחה את הידים, ואיזהו הוי אומר זה קולו של יעקב בבתי מדרשות. ובזה מתורץ מה שרוב העולם מקשים על אגדה זו שמשמעות הכתוב הוא ששניהם שולטות כאחד וזה הפך מדברי המדרש, ובאו על קושיא זו שינויים דחוקים ומה שכתבתי הוא נכון ויקר.
ועל צד הרמז אמר הקול בה"א, רמז לקולו בבתי מדרשות שלומדין התורה שנתנו בה' קולות (ברכות ו:) והידים ה' ידים ידי עשו כי ה' פעמים יד עולה ע' רמז לידי כל ע' אומות ששולטות בישראל כשאינן מצפצפים בקולם. וכן אמרו במדרש (עיין בר"ר סג.ח) עשו אותיות ע' שוא לשוא בראתי שבעים אומות וכן פירש בעל הטורים. {כח} ויתן לך האלהים. וי"ו של ויתן מיותרת ודרשו רז"ל (בר"ר סו.ג) יתן ויחזור ויתן, וביאור הענין כך הוא לפי שידוע שבכל המצות שהאדם עושה אין בהם די השיב כעל גמולות כעל ישלם (ישעיה נט.יח) אותן הטובות שעשה הקב"ה כבר עמו מיום הולדו, וכל מה שהאדם עושה מן המצות הוא עושה אותן דרך תשלומין, ובכל הטובות שאנחנו מקבלין ממנו ית' גבר עלינו חסדו, והקב"ה מקדים את טובותיו בכל נתינה, כמ"ש (תהלים נט.יא) אלהי חסדי יקדמני וכתיב (שם כא.ד) כי תקדמנו ברכות טוב וכתיב (איוב מא.ג) מי הקדימני ואשלם. ולפי הנחה זו אם יהיה עם האדם דבר בליעל לאמר הרי העבר אין ומה בצע כי נעבוד את ה' שלעולם לא יהיה לי חוב עליו. אף אתה תשוב אמריך וצא תאמר לו פוק חזי מאי עמא דבר, כי מנהג הסוחרים הנותנים בהקפה כשהלוקח משלם לו חוב הישן אז הסוחר המוכר חוזר ונותן לו שנית בהקפה, וכן לעולם אבל אם אינו משלם לו החוב הישן שוב אינו נותן לו סחורה. כך החנוני המקיף הגדול ברוך הוא וברוך שמו, כשאדם משלם במצותיו הקפה ראשונה, הקב"ה חוזר ונותן לו בהקפה וזה"ש יתן ויחזור ויתן.
דבר אחר, לפי שנכנס עמו הגן עדן ומזה שפט יצחק שזה הנכנס שכרו הרבה מאוד בעולם הרוחני בגן עדן כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם ע"כ אמר ויתן בוי"ו העיטוף לומר שנוסף על ההצלחה הרוחנית הצפונה לך לעה"ב ויתן לך גם בעולם הזה מטל השמים וגו' כדי שתזכה לשתי שולחנות.
ויש אומרים, שוי"ו של ויתן הוראה שלא יסמוך האדם על הנס אלא יעשה את שלו ככל אשר ימצא בכחו לעשות ומה שיחסר הטבע ישלם הנס כמ"ש רז"ל (ספרי ראה טו.יח.) יכול אפילו יושב ובטל ת"ל בכל אשר תעשה. לכך נאמר ויתן ר"ל אחר שעשית כבר כל אשר היה בכחך לעשות אז גם ה' יתן לך מאוצרו הטוב כמ"ש (תהלים פה.יב) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף גם ה' יתן הטוב וגו'. כי מתחילה צריך אתה לעשות פעולתך, אמנם באמת דווקא, כי לא ישלח ה' עזרו למי שפועל פעולות ותחבולות אנושיות לא בצדק ולא באמת ומשפט, אבל למי שיתעסק באמת ואמונה ישלם ה' עזרו מקודש, וכשהפעולות האנושיות נצמחים תחילה מארץ, אז על צד החסד השקיף ה' ממרומו ובמה השקיף. גם ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה, במלת גם חתם כל הענין והוא מבואר מעצמו. {כט} אורריך ארור ומברכיך ברוך, ובלעם אמר הפך זה וכן נאמר לאברהם ואברכה מברכיך ומקללך אאר, נראה שיש שני מיני אוררים ושני מיני מברכים. מין א' הוא המקלל ממש או מברך ממש, ולעולם כך המדה בצדיקים שתחילתן יסורין וסופן שלוה, והנה כל מברך מסתמא הוא מברך בזמן שצריכין לברכה דהיינו בזמן שהיסורין מצויים, לאפוקי בזמן השלוה אינן צריכין לברכה, כי כן אמר הקב"ה לבלעם כשאמר אם כן אברכם אמר לו אינם צריכין לברכתך כי ברוך הוא. וכל מקלל מסתמא הוא מקלל בזמן השלום, כי בזמן היסורים למה יוסיף קללה. ומזה המין נאמר לאברהם תחילה ואברכה מברכך, כי בהתחלה יהיו היסורין ואז תצטרך למברכים וכל מברכיך אברך אני, ואח"כ בזמן השלום יתקנאו בך רבים ויחשבו לקללך ואני אאר אותם. ומזה המין אמר בלעם מברכיך ברוך ואורריך ארור.
אבל אורריך שהזכיר כאן, אינו מדבר כלל במקללים בלשון קללה, אלא במצערים. וכן פירש"י וזה מצוי בזמן היסורין ביותר, ע"ד (שבת לב.) נפל תורא חדד לסכינא. כי נוסף על היסורין יבואו לצערך במקום שהיה להם לנחמך כי בזמן השלום במה יצערו. וכן מברכיך היינו משמחיך וזה מצוי ביותר בזמן השלוה שרבים ישמחו עמך, ומכאן למד רש"י לפרש אורריהם היינו מצעריהם, ובזה הותרו כל הספיקות והקושיות שהקשו הרא"ם והרמב"ן ועיין בספריהם, אבל לפי פירושו של רש"י לא יתישב כל זה ואני לא באתי כ"א לתרץ הפסוקים. תדע שכך הוא שהרי בלעם אמר ותהי אחריתי כמוהו ואיך אמר אורריך ארור בסוף ויעד להם שסופן יסורין, אלא ודאי שאורריך מדבר בזמן השלוה שתהיה באחרית ימיהם ועליה אמר ותהי אחריתי כמוהו, אבל לרשעים יעד הפך ואמר ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. והקב"ה יעד ג"כ לאברהם שיהיה ראשיתו מצער ויצטרך למברכים ואחריתו ישגא מאד ויבואו עליו מקללים ולא יוכלו לו. {לא} יקם אבי ויאכל מציד בנו. יעקב דבר בלשון תחנונים קום נא שבה, אין נא אלא בקשה, ועוד אמר לו לישב ולאכול דבר אתו בלשון נוכח, אבל עשו לא אמר לו לקום מן המקום אשר הוא עומד שם ולישב במקום המוכן לאכילה, ולא הזכיר לשון נא, ודבר בלשון נסתר מרוב רום לבבו. {לג} גם ברוך יהיה. מאי קמ"ל וכי היה עשו מסופק בברכתו. על כן י"ל שמה שאמר אורריך ארור היינו אם אתה תקלל את אחרים אסכים עמך באופן שיהיה ארור מי שתארר אתה, וכן מברכיך את מי אשר תברך אתה אסכים לברכתך שיהיה ברוך. כי מסר בידו הברכות לברך את מי שירצה, וע"ז אמר יצחק גם ברוך יהיה שלא זו שאברכהו כבר אפילו אמרתי לו והיה ברכה ונתתי בידו לברך את מי שירצה, ואחר שמסרתי הברכות בידו איך אקח מידו מה שכבר נתתי לו ומה מועיל שאברכך אם הוא לא יסכים עמי. ולפי זה גם ברוך יהיה מלשון והיה ברכה, ואל תשיבני מן וי"ו של ברוך שמשמעותה שהוא יהיה מבורך מצינו דוגמא לזה שדרשו רז"ל (סוטה לח:) אין נותנין כוס של ברכה כי אם לטוב עין שנאמר (משלי כב.ט.) טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך.
דבר אחר, לכך אמר גם ברוך יהיה, שלא יאמר עשו הלא אין ברכת יעקב נצחית, ותוכל לפרש דבריך שברכת יעקב תחול על זמן קבוע וככלות זמנו יתחילו ברכותיו של עשו, ע"ז אמר גם ברוך יהיה לא זו שאברכהו בהווה אלא גם ברוך יהיה ר"ל יהיה כן לעולם וא"כ אין מקום לברכותיך לחול לא בהווה ולא בעתיד, ועשו אמר הלא אצלת לי ברכה אחרת בכיוצא בה, וכי לא אפשר שיחולו שני הברכות כאחד, והשיב לו הן גביר שמתיו לך, ומה שקנה עבד קנה רבו וא"כ מה יתן לו, ובעבור הפצרתו נתן מקום לחול ברכתו באמרו והיה כאשר תריד וגו'. {לו} את ברכתי לקח וגו'. למה אמר שלקח הבכורה בעקבה ורמיה והלא מכרה לו מרצון טוב, ואם עשו בשאט נפש ביזה הבכורה מה פשעו של יעקב בזה. והקרוב אלי לומר בזה שאמר עשו הא בהא תליא כי כששאלו יצחק מי אתה והשיב לו אנכי עשו בכורך, ואיך הוציא דבר שקר מפיו הלא שארית ישראל לא ידברו כזב, אלא ודאי שאמר לו אנכי במקום עשו בכורך, שהרי קניתי ממנו הבכורה וא"כ אנכי במקומו, ואילו לא קנה הבכורה לא היה יכול להשיב אנכי עשו בכורך, ולא היה יכול לבא לכלל הברכות, ובודאי שבשעה שקנה הבכורה היה דעתו לרמות אותי בזה, כי תקראנה אותי כאלה. ומה שמאשים אותו על לקיחת הבכורה, לפי שאמר עתה נודע הדבר כי מקח טעות הוא, כי מתחלה חשבתי שאין מעלה לבכורה כי אם מה שנוטל פי שנים אחרי מות אביו, וחשבתי שמא לא ישאיר אבי אחריו מאומה על כן מכרתיה בדבר מועט, אבל עכשיו אני רואה שהבכורה שוה הרבה לפי שהברכות תלויות בה, כי למה אמר יעקב אנכי עשו בכורך, למה לו להזכיר הבכורה אלא ודאי לפי שמצד הבכורה הוא ראוי ליתר שאת ועוז, ובזה יעקבני כי לא ידעתי שקבלת הברכות תלוי בבכורה, רמז לדבר בכר אותיות ברך לכך אמר ויעקבני זה פעמים, אבל ההיזק אינו כי אם אחד. {לט} הנה משמני הארץ יהיה מושבך. לפי שעיני יעקב נשואות לשמים, יותר ממה שיתלה עיניו בארץ שמנה בטבע, ע"כ הקדים ביעקב טל השמים למשמני הארץ, לפי שעיקר בטחונו של יעקב בהקב"ה אשר בידו מפתחות של מטר, אמנם משמני הארץ אשר ביד האדם לזבלה ולהשמינה, בטחון זה הוא אצלו תפל ומאוחר. ובעשו בהפך זה, שיותר הוא שם מבטחו בכחו ועוצם ידו אשר בו יוכל להשמין הארץ, ממה שתולה עיניו לשמים שיוריד לו טל לברכה, ולפי שהוא מקטני אמנה ע"כ יבחר למושב לו ארץ שמנה בטבעה, לכך אמר לשון הנה משמני הארץ יהיה מושבך, לא הזכיר בו נתינת אלהים. והזכיר מושבך לפי שמדבר כי הוא יבחר לו מקום שמן ודשן להתיישב שם, אבל יעקב שם ה' מבטחו ע"כ אינו מדקדק באיזו ארץ יתישב, כי אף תהיה כחושה בטבע סמוך לבו בטוח בה' שישמין אותה לכך נאמר אצלו ויתן לך האלהים.
ויש אומרים שהקדים ביעקב הטל כי על צד הנס תהיה ארצו שמנה מן הטל, אף אם ירד על ארץ כחושה ישמין אותה הטל בדרך נס, אבל עשו צריך לבקש תחלה קרקע שמינה ואז יועיל הטל, אבל בארץ כחושה לא יועיל לפיכך צריך לחזר לירש ארץ בחרבו, לכך סמך לזה ברכת ועל חרבך תחיה. {מ} והיה כאשר תריד ופרקת עלו וגו'. תריד מלה זרה במקרא ואינה מתישבת לפירש"י, כי לא פורש במקרא מהו הצער, ויש מפרשים לשון רדיה וממשלה ופירשו בו מה שפירשו. ואומר אני שכך פירושו. כי ידע יצחק ברוח הקודש שבו שברכת ורב יעבד צעיר לא תהיה כ"א בזמן שישראל זוכין, ואולי הבין זה ממה שנאמר לו ממעיך יפרדו זה לרשעו וזה לתומו ואז רב יעבוד צעיר, כי זה הצדיק מושל ביראת ה' ברשע, אמנם אם אינו זוכה למה ימשול בו, וסד"א שבזמן שאין ישראל זוכין לא זו שהרב לא יעבוד לצעיר אלא אפילו שהרב ימשול בצעיר, ע"כ אמר שאין הדבר כן אלא בזמן שהצעיר זוכה ופורש לתומו, אתה תהיה לו לעבד כמ"ש ואת אחיך תעבוד. והיה כאשר תריד ר"ל כי יהיה הזמן שאתה תהיה רודה ומושל בכל העולם, וזהו בזמן שאין ישראל זוכין כי כשזה נופל זה קם, אז די לך שתפרוק עלו מעל צוארך, אבל מ"מ גם אתה לא תוכל לרדות בו, לכך נאמר בעובדיה (עובדיה א.י) מחמס אחיך יעקב תכסך בושה. וכתיב (שם א.כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו. מכל זה משמע שעשו עתיד ליתן את הדין על מה שהיה רודה בישראל כי לא ניתן לו רשות לרדות בו, כי אם לפרוק עלו מעל צוארו. {מא} יקרבו ימי אבל אבי. תלה הדבר בימי אבל לפי שאבל אסור לעסוק בתורה בפקודי ה' ישרים משמחי לב, ויצחק אמר והיה כאשר תריד דהיינו בזמן שלא יעסקו בתורה ופרקת עלו, וא"כ באבלו ודאי לא יעסוק בתורה ולא יהיה לו דבר המגין עליו ואז אהרגה את אחי. ומטעם זה ארז"ל (ברכות מד:) שהאבל צריך שמירה לפי שאין בו התורה המגינה עליו שנאמר (משלי ו.כב) בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך.
ספורנו על בראשית פרק-כד
ספורנו: {א} ואברהם זקן. ויי ברך. באר הסכות שהכריחו את אברהם לשלוח את עבדו אל ארץ אחרת בעד אשה לבנו ושהוצרך להשביעו עליו שהרי לסבת הזקנה דאג שימו' ולא יראה בחופת בנו והסכים שלא לאחר עוד ומבלי אין בארצו אשה הגונה לבנו הוצרך לשלוח אל ארץ אחרת. ומפני עשרו דאג שמא איזה אדם בלתי הגון ירבה שוחד לעבדו כדי שיבחר בבתו ולא ישתדל להשיג אשה הגונה לבנו. ולכן הוצרך להשביע את עבדו על כל אלה: {ג} אלהי השמים ואלהי הארץ. שאם תבגוד יפרע ממך בעולם הזה ובעולם הבא: {ה} אשר יצאת משם. שמאסת את המקום והנה אם אשבע לקחת אשה משם לא תחפוץ היא לבא הנה אשעבד את בנך לשאד כסות ועונה ויתחייב ללכת שם ואם לא ילך יבגוד באשת נעוריו: {ז} אלהי השמים ישלח מלאכו. יהי רצון שישלח מלאכו ממעון קדשו השמים בהיות שהוא לקחני משם ולו נתכנו עלילות לעשות באופן שלא יצטרך בני ללכת שם: ואשר דבר לי. ועוד כי דבר לי באמרו כי ביצחק יקרא לך זרע: ואשד נשבע לי. וכיון שנשבע ולא ינחם יסבב בלי ספק שישא בני אשה הוגנת לו להקים זרע מוכן לקיים בו שבועתו: {ט} וישבע לו על הדבר הזה. נשבע עם כל התנאים שאמר לו אברהם: {י} ויקח העבד כו' וילך. נטל רשות מאדוניו ללכת אחר שהכין את הגמלים וילך מלפני אדוניו: וכל טוב אדוניו בידו. ונטל עמו כלי כסף וכלי זהב ובגדים ולא הוצרך בזה ליטול רשות כי הכל היה בידו לעשות בו כרצונו: ויקם וילך. לדרכו: והיה הנערה אשר אומר אליה. התפלל שיהיה כך לא שסמך על נחש וכן היה ביהונתן בן שאול ומה שאמרו ז"ל כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם ויהונתן בן שאול אינו נחש. הכונה היא שיאמר המנחש כדבריהם אבל יאמר זה שלא בדרך תפלה אלא דרך נחש שאם יקרה כן יעשה כך וכך: {יד} וגם גמליך אשקה. כי ראוי לשואל שישאל פחות מצרכו שלא להטריח וראוי לנדיב שיוסיף ויעשה לשואל די מחסורו או יותר: אותה הכחת. יסרת והורית אותה מוסר השכל באופן שתהיה ראויה לעבדך ליצחק: {טו} טרם כלה. עדיין לא כלה על דרך והיה טרם יקרא ואני אענה: אשר ילדה לבתואל בן מלכה. בן הגברת לא בן ראומה הפלגש: {טז} טובת מראה. יפת הצבע: {יט} ותכל להשקותו ותאמר. המתינה לדכר עד שיכלה לשתות כאמרם ז"ל אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט: {כ} ותמהר. כי המהירות בעבודת המשרת יורה על היות הנעבד נחשב אצלו: ותרץ עוד אל הבאר. אשר לפני המעיין שממנו ישתו הבהמות: {כא} משתאה. משתומם על רוב הזריזות לעשות חסד: מחריש. ולא אמר לה אל תטרחי כל כך כמו שהיה ראוי בחק המוסר. לדעת להכיר מתוך אופן חסידותה וזריזותה: ההצליח ה' דרכו. אם יהיה ע"צ הטוב והחסד הגמור: אם לא. ושיהיה כל זה לתקות איזה שכר: {כב} כאשר כלו הגמלים לשתות. זה היה זמן מה בהכרח אחר שהשלימה לשאוב וראה שלא היתה מבקשת דבר אבל היו כל מעשיה על צד החסד הגמור: ושני צמידים על ידיה. ראוים למדת ידיה כמו ועשית על החשן שרשות גבלות. ועשית עליו זר זהב ראוים למדותם: {כג} היש בית אביך מקום. מוכן לכניסת אורחים כמנהגם אז: ללין. שנלין שם את גמלינו: {כה} גם תבן גם מספוא. לא מקום לגמלים בלבד אבל יש גם תבן ומספוא לפרנסם: גם מקום ללון. בעדך ובעד אנשיך: {כט} וירץ לבן אל האיש. לראות אורח עשיר שבא לעיר לא להכניסו לביתו: {ל} ויהי כראות את הנזם והצמידים על ידי אחותו. וחשב שאין ראוי להיות כפוי טובה: וכשמעו את דברי רבקה. ששאל לה היש בית אביך מקום לנו ללין: ויבא אל האיש. להכניסו בביתו: והנה עומד על הגמלים. לתור לצרכיהם בלתי מצפה ללון בבית אביה של רבקה עד בא דבר מעמו: {לא} למה תעמוד בחוץ. ששאלת מקום ללין את הגמלים בלבד למה תחפוץ לעמוד בחוץ אתה ואנשיך: ואנכי פניתי הבית. בעדך ובעד אנשיך: ומקום לגמלים. ופניתי גם כן מקום בעד הגמלים: {לה} ברך את אדוני מאד. ואין ספק כי רבים בארצנו היו חפצים להשיא את בתם לבנו: {לו} אחרי זקנתה. לפיכך היה חביב משעה שנולד. {לז} וישביעני אדוני. ובהיות שאדוני מאס באנשי ארצו ובחר בכם באתי אליכם לא להעדר נשים בא רצנו: {מד} היא האשה אשר הוכיח. כאמרם ז"ל בת קול מכרזת ואומר בת פלוני לפלוני: {מה} אני טרם אכלה לדבר. וזאת הוראה כי נכון הדבר מעם האלהים: {מט} אם ישכם עושים חסד. שכדי להפיק רצון אדוני תבטלו רצונכם ותסכימו לשלוח את בתכם בארץ מרחק ולא תחושו לקנות בה קרובים בארצכם: . ואמת. שתרצו תועלת וכבוד בתכם כראוי לכם וזה בהכניס אותה בבית אברהם: {נ} לא נוכל לדבר אליך רע. לבטל גזרתו: או טוב. לקיים אותה כאלו היתה צריכה לקיום שלנו: {נא} קח ולך. גם בלתי רשותנו: כאשר דבר ה'. שגזר בת פלוני לפלוני שהרי נתן אות על רצונו בזה: {נה} ימים או עשור. שתתישב דעתה בהדרגה ללכת אל ארץ אחרת ולא יהיה זה לה פתאום כי השתנות הפתאומי לא יסבלהו הטבע: {נז} ונשאלה את פיה. אם יסבול דעתה ללכת עתה עמך: {ס} את היי. היי נוחה לבעלך בדרכי טובך באופן שאת בלבד ולא אשה אחרת תהיי לאלפי רבבה ויירש זרעך כמו שנשבע האל ית' לזרעו של אברהם: {סא} ויקח העבד את רבקה. מיד שלוחי האב שמסרו לשלוחי הבעל ובהיותה אז נשואה לגמרי היתה גברת והיה האיש אז עבד לה: {סב} בא מבא באר לחי ראי. להתפלל במקום שבו נשמעה תפלת שפחתו וקודם שהתפלל כבר נשלם ענינו בחרן וקרבה אשתו לבא על דרך טרם יקראו ואני אענה: והוא יושב בארץ הנגב. אמנם ויצחק היה יושב בדרומו של באר לחי ראי ולא הלך שם אז לקבוע דירתו: {סג} ויצא יצחק לשוח. נטה מן הדרך על דעת לשפוך שיחו לפני ה' בשדה שלא יפסיקוהו עוברי דרכים אף על פי שכבר התפלל בבאר לחי ראי וקודם שהתפלל נענה על דרך מן היום אשר נתת אל לבך להתענות נשמעו דבריך: והנה גמלים באים. ובצאתו לשוח היה דרכו לקראתם כאמרו ההולך בשדה לקראתנו וזה כי בשובו מבאר לחי ראי לכיתו היה דרכו מן הצפון לדרום והכאים מחרן לבית אברהם היה דרכם מן המזרח למערב לפיכך בנטותו מדרכו שהוא מן הצפון אל הדרום והלך לצד מזרח אל דרך הגמלים הבאים מארץ בני קדם חשבה רבקה שהיה הולך לקראתה: {סד} ותפול מעל הגמל. הכניעה ראשה בהיותה על הגמל לכבוד יצחק כמו ויפול מעל המרכבה לקראתו דנעמן: {סה} ותתכס. כי יראה מהביט על דרך ויסתר משה פניו: {סז} וינחם יצחק אחרי אמו. כי עד הנה לא קבל עליה תנחומין לחשיבותה:
שפתי חכמים על בראשית פרק-כד
שפתי חכמים: {א} א (ג"א), דאם לא כן מה ענינו לכאן, והא דלא כתב כן בפירוש הוא להודיענו שהבן נחשב כל, שעד שלא היה לו בן אמר מה תתן לי וגו', אבל עכשיו כל הברכות שלו ברכות שלמות: {ז} ב כלומר שלמעלה (פ' ג') נאמר ואלהי הארץ: ג (נח"י), הרא"ם והרמב"ן האריכו, ודבר פשוט הוא שהרב סובר דארץ מולדתו היינו אור כשדים, ומולדתו היינו בני משפחתו עיר חרן ע"ש, (וזהו מבית אבי): {ח} ד מדכתיב (לעיל פ' ג') אשר אנכי יושב בקרבו, א"כ משמע דמהכנעני היושב בקרבו ציוה שלא ליקח דהיינו מבנות ענר אשכול וממרא דהיו בעלי בריתו, וא"כ ממילא נמי הא דכתיב הכא ונקית משבועתי אם לא תאבה ללכת וגו', קאי נמי על ענר אשכול וממרא: {י} ה מדכתיב (לקמן כ"ד ל"ב) ויפתח הגמלים, משמע דעד עכשיו היו זמומין וק"ל. ואע"ג דאין הקב"ה מביא תקלה על ידי בהמתן של צדיקים, כדאיתא בחולין (דף ז'.), יש לומר דאף על פי כן זמם אותם שלא יאכלו אפילו מצידי רשות הרבים, והוא הפקר כי מסתמא הבעלים מתייאשין מהם, אך אליעזר עבד אברהם מרוב חסידותו שהיה בו לא רצה ליהנות משל אחרים אפילו מן המותר. והרא"ם תירץ שאין סומכין על הנס (פסחים כ"ד:), אי נמי היכא דברי הזיקא שהלכו בין שדות אחרים שאני: ו דהפסוק דקאמר וילך וכל טוב אדוניו בידו, משמע דרבותא קאמר אף על פי שהולך, עדיין הוה כל טוב אדוניו בידו, ואי הוה הפירוש ברשותו מה בא ללמדנו שכל טוב אדוניו עוד בידו כי מאי רבותא איכא. ועוד י"ל למה לא הודיענו הקרא בפרשה שלפני זה שכל טוב אדוניו ברשותו, אלא ודאי שטר מתנה נתן ליצחק. והרא"ם כתב דאם לא כן איך היה בידו דודאי לא נתן כל ממונו ברשות אליעזר, ואין להקשות והא כתיב (לקמן כ"ה ה') ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, דמשמע דעד השתא לא נתן לו שטר מתנה ליצחק, דכבר פירש"י (שם ד"ה ויתן) בשם רבי נחמיה ברכת דייתיקי, שא"ל הקב"ה לאברהם והיה ברכה, הברכות מסורים בידך ואברהם מסרם ליצחק, ועוד יש לומר שהנכסים אשר קנה לאחר שנתן המתנה ליצחק באותן עשר שנים לאחר מיתת שרה, אותן נכסים נתן לו קודם מותו וק"ל: {יד} ז לא שעל ידי הסימן ידע זה, אלא הוא התחלת דיבור שהתחנן לה' שיודיע לו בה כי עשה חסד. ומהרש"ל פירש דאם לא כן הוה ליה ניחוש ממש: {יז} ח דקשה לרש"י למה נאמר לקראתה כיון שכבר מלאה הכד ועלתה מן הבאר, היה לו לומר וירץ אחריה, שהרי גם העבד היה עומד על הבאר אצלה, כדכתיב (לעיל פ' י"ג) הנה אנכי נצב על עין המים, אלא לקראתה הכי פירושו שרץ העבד אחריה בשביל שהמים עלו לקראתה, כן מצאתי בשם מהר"ר אברהם מפראג. ומהרש"ל פירש וזה לשונו ונראה שכך הוא הפשט לא היה עומד אצל המעיין ממש אלא רחוק ממנו, ורש"י דייק מדכתיב וירץ העבד וגו', עבד דכתב קרא למה ליה דהא כל הענין משתעי ממנו, וכמו שכתוב לקמן (פ' כ"א) והאיש משתאה וגו', ויאמר בת מי את (פ' כ"ג), אלא בעבור שהיה עבד אברהם וידע שאברהם הורגל באלו נסים כדלעיל (כ"א כ"ט-ל' וברש"י שם ד"ה כי) גבי שבע כבשות האלה, היה רץ לקראתה ואמר ראויה היא לבית אברהם, שהרי המים עולים לקראתה כמו לאברהם עכ"ל: {יט} ט ולא מלשון כליה, כי תרגום כלה גמירא: {כא} י רצה לומר למה לי הא', בשלמא לפי התרגום שפירש לשון שהייה, השורש היא שהי או שהא, ותבא הא' תחת היו"ד לשון הפעל או תחת ה"א למ"ד הפעל, אבל אם היא לשון שתייה שהשורש שלו הוא שתה, הא כל ג' אותיות שרשיות הן מפורשות במלת משתאה ודו"ק: {כב} כ דאם לא כן בקע משקלו למה לי, הרי לא היה משקלו מופלג, וכן עשרה זהב משקלם, ובשני צמידים דרשו מה שדרשו משום דקשה להם שני למה לי הא מיעוט צמידים שנים: {כג} ל (רא"ם), ואע"פ שבסיפור העבד ללבן (לקמן פ' מ"ז) כתב ששאל תחילה ואחר כך נתן, כבר פירש רש"י שם שלא יתפסו אותו בדבריו וכו', וליכא למימר שסיפורו ללבן היה עיקר והכא אין מוקדם ומאוחר בתורה (פסחים ו':), דבחד ענין מאי דמוקדם מוקדם וכו' (שם), אבל קשה לדבריו דהא לעיל ריש פרשת וירא (י"ח ג') פרש"י (ד"ה ויאמר) גבי ויאמר אדני וגו', דאין מוקדם ומאוחר אפילו בחד ענין, וכמו שפרש"י (לעיל ו' ג' ד"ה והיו) גבי לא ידון רוחי באדם ע"ש: מ דאם לא כן למה לא אמר בשניהם ללין, או בשניהם ללון: נ שם דבר על משקל שיר ניר, וללון מקור הכולל לינות רבות ולינה אחת וכו': {כח} ס והא דכתיב גבי רחל ותגד לאביה, משום שמתה אמה, (בב"ר פ' ע' י"ב): {כט} ע (ממ"ש), אין כוונת רש"י להקשות למה רץ וכו' ולתרץ הקושיא במה שכתב אמר עשיר וכו', רק רוצה לישב ולתקן לשון הפסוק שהוא מסורס ומהופך, דהיה לו לומר תחילה ויהי כראות וגו' וכשמעו וגו' ואח"כ וירץ, כסדר ראה ושמע מאחותו ואחר כך רץ, גם לא יתכן לומר רץ מתחילה ואחר כך ראה הנזם ושמע מרבקה ואחר כך ויבא אל האיש וגו', וגדולה מזו שאמר ויהי כראות באמצע הענין, דהיה לו להסמיך וירץ ויבא ולא להפסיק במה שכתוב ויהי כראות וגו', לכן פירש וירץ למה רץ, ורצה לומר לכך נכתב הפסוק כסדר זה ליתן בעצמו טעם למה וירץ כלל, ותו יש כאן ב' סבות על הריצה דהיינו כראות וגו' וכשמעו וגו', וז"ש על מה רץ כלומר על איזה סיבה רץ, ובא הכתוב במה שסמך ויהי כראות לוירץ וגו', לפרש ויהי הריצה כראות הנזם וגו' אמר עשיר וכו', ולא היתה מחמת שמיעת דברי רבקה לדונו לזכות שעשה לכבוד אליעזר או מחמת סיבה אחרת ולא מחמת ממון, משא"כ אם היה נכתב ויהי כראות וגו' וכשמעו וגו' קודם לוירץ וגו', לא היינו יודעים על איזה סיבה רץ או אם על שניהם ודו"ק, ובזה מדוקדק פרש"י שהזכיר בדבריו לשון הפסוק למה וירץ וכו' ויהי כראות את הנזם, אמר עשיר וכו', שניכרין בזה דברי אמת שכוונתו לתקן לשון הפסוק שיהיה לו סדר וחיבור נכון, ומתקנו בהוספתו באמצע איזה תיבות כדרכו ברוב המקומות לבקי בדברי רש"י, דאילו היה כוונתו להקשות ולתרץ כהבנת המפרשים היה לו לומר למה רץ וכו' אמר עשיר וכו', ומה שכתב ויהי כראות את הנזם קודם מה שכתב אמר עשיר וגו', אין לו שחר והבנה כלל: {ל} פ דאם לא כן מאי עומד, רוכב מיבעי ליה: {לא} צ דאם לא כן פניתי הבית מיותר, דמה לי בזה שמעיקרא לא היה פנוי, ביש מקום ללון ולגמלים די: {לג} ק דקשה לרש"י דאם משמע דספק לו אם דיבר והא דיבר, ומתרץ אם משמע בלשון אשר ובלשון כי, כמו עד כי יבא שילה (לקמן מ"ט י'), דהיינו אם, ופירושו משמש בלשון אשר, דכיון דאם כמו כי, הא כי אינו משמש אלא בד' לשונות, והם: אלא, דילמא, אי, דהא, אבל לא אם, ואם כן מנא ליה דאם משמע בלשון אשר, ומתרץ וכו', אם כן שמע מינה דכי משמש בלשון אם, אף כאן אם כמו כי, דהיינו אשר: {לז} ר תיקן בזה ג' ענינים, האחד שהדביק מלת תלך אל מלת לא, כאילו כתיב אם לא תלך אל בית אבי, מפני שמלת לא אין לה קשר עם מלת אל, והב', ולא תאבה האשה וכו', שבזולת זה היה משמע שאם תלך אל בית אבי מיד תפטר משבועתי בין תאבה בין לא תאבה, והוסיף מלת תחילה מפני שבזולת זה משמע שאם תקח מבנות הכנעני ואח"כ תלך ולא תאבה אתה פטור גם כן, ואינו כן, שאין לו היתר כלל אם לא שילך תחילה ולא תאבה, ומאמר ולקחת אשה לבני הוא תחילת דיבור כאילו אמר אבל תקח אשה לבני ממשפחתי הנזכרים למעלה: {לט} ש ואם תאמר ולמה לא כתיב אולי דלעיל (פ' ה') חסר מתחילה כשאמר העבד לאברהם אולי לא תאבה כדי למדרש, וי"ל משום דלעיל (שם) כתיב אחר כך ההשב אשיב וגו', לא משמע שהיה מחזר עילה אלא שאל אותו אם לא תאבה לילך עמו אם יכול להשיב ליצחק שמה, אבל כאן לא כתיב אחר כך הכי, מידרש שפיר הכי, (מהרא"י). ועוד יש לומר כשאמר לו לבן בוא ברוך ה' (לעיל פ' ל"א), אמר אליעזר מעכשיו אני ברוך ושמא יקח יצחק את בתי, לכן חסר באחרונה למידרש הכי, ולא בראשונה כי עדיין לא היה ברוך, ומהרש"ל תירץ כי מעולם לא עלתה על לבו שיתחתן באברהם, כיון שהוא ברוך והוא ארור, אלא אליעזר היה מתירא כיון שהגיד להם שהשביעו אברהם שלא ישא אשה אלא מבני משפחתו, שיענשוהו שיתן להם ממון הרבה, משום הכי אמר להם אלי רמז להם שבת יש לו עכ"ל: ת ר"ל דאליעזר בא מכנען דכתיב ביה ארור כנען, וא"ת והלא ענר אשכול וממרא נמי ארורים היו דהיו אמוריים, וי"ל מכל מקום בו היתה הקללה מתקיימת כיון דהיה עבד, וא"כ היה ארור טפי מהם, ובזה יתורץ תמיהת מהרא"ם ע"ש: {נב} א ואם תאמר למה לא פירש"י כן לעיל (פ' כ"ו) גבי ויקד האיש וישתחו, ויש לומר דלעיל כתיב אחריו (פ' כ"ז) ויאמר ברוך ה' אלהי וגו', דאיכא למימר לכך השתחוה לפי שאמר ברכה והזכיר השם דברוך לשון ברכה, אבל הכא לא כתיב אחריו ברכה. (קצ"מ), בב"ר (פ' ס' ז') כתבו על ויקד האיש, ורש"י כתבו כאן, שהרי אין לומר שמודים על בשורה טובה עד שאמרו קח ולך, אבל בדברו עם רבקה עדיין לא ידע אם תאבה: {נה} ב רצה לומר היה נותן סם המות בקערה באכילה, ומיהרו עליו לאכול כדי שלא ירגיש בדבר, דכאן כתיב (לעיל פ' ל"ג) ויישם לפניו לאכול, וגבי יוסף נמי כתוב ויישם בארון (לקמן נ' כ"ו), אף כאן כן שרצו להמיתו וליתנו בארון, והוא הרגיש בדבר ואמר לא אוכל עד אם דברתי דברי, ובתוך כך סבב המלאך הקערה ובא סם המות לפני בתואל ואכל ומת, (מצאתי): {נז} ג דקשה והא לעיל (פ' נ') אמר לא נוכל וגו', וניכר שמה' יצא הדבר: {נח} ד דקשה לרש"י למה כתיב אלך ולא כתיב הן או כן, דהא הם שאלו אותה התלכי עם האיש, (הרא"ם): {ס} ה לכך נקט זרעך דהא הברכה ליצחק נתנה ולא לה, והא דכתיב את והיא לא היתה בכלל הברכה, אלא מכיון שזרעה זוכה בה הוי כאילו היא עצמה זכתה בה: {סב} ו ברד ושור חדא הוא, דהתרגום מתרגם על שניהם חגרא, ומאחר שבאחד מהם כתוב ארצה הנגב ובאחד כתוב ששם היה הבאר, למדו שארץ הנגב קרוב לאותו באר: {סג} ז וקשה דעל ישפוך שיחו (תהלים ק"ב א') פירשו (ברכות כ"ו:) כמו לשוח בשדה, והתוס' (שם ד"ה ואין) תירצו כי כן סוגיית הגמרא, שהרי מצינו גבי אסתר (מגילה י"ג.) שמביא ראיה שהיא צדקת מדכתיב (אסתר ב' ז') ויהי אומן את הדסה, וכתיב (זכריה א' ח') והוא (צג) [עומד] בין ההדסים, מה התם צדיקים אף כאן וכו', ובצג (סנהדרין צ"ג.) מביא ראיה מאסתר וכו', אבל אין נ"ל, וי"ל דתרוויהו צריכי, דאי מהתם הוה אמינא דיבור ולא תפילה דהא לעיל באותו פסוק כתיב תפילה לעני, אבל לשוח בשדה עם מי דיבר, אלא על כרחך תפילה קבע, ואי מהכא הוה אמינא לשוח הוה מלשון בנות שוח (דמאי פרק א' משנה א'), כלומר שהלך לטייל בין האילנות שבשדה, משום הכי מביא ראיה מישפוך שיחו עכ"ל מהרש"ל: {סד} ח דאם לא כן היאך ידעה שהוא יצחק שנפלה מעל הגמל: ט מדכתיב ותפול מעל הגמל ולא כתיב מהגמל, או ותפול לארץ, אלא משמע מעל גב הגמל נפלה אבל לא על הארץ: י אע"פ שיפול לא יושלך לארץ, כמו שמפרש והולך, לא יגיע וכו': {סה} כ שהן מקבלין הפעולה מאחר, שהן מבנין נפעל, כך מלת ותתכס היא מתפעלת ומקבלת פעולה מאחר: {סז} ל דהוה ליה לכתוב ויביאה לאהל שרה אמו, דאהל דבוק הוא לשרה, אבל האהלה דיבור באנפי נפשיה היא: מ (ג"א), כנגד ג' מצות שהנשים מצוות בהן, כנגד חלה ברכה מצוייה, נגד הדלקה נר דלוק, וענן קשור הוא ענן השכינה, וזהו לכבוד קדושת טהרה שהיתה זהירה בנדתה לטהר עצמה, כי הטהרה מביאה לידי רוח הקודש (ע"ז כ':): נ דאם לא כן אחרי אמו למה לי:
בעל הטורים על בראשית פרק-כד
בעל הטורים: {יח} על פני כל אחיו נפל. וסמיך ליה ואלה תולדות יצחק לומר כשיפול ישמעאל באחרית הימים אזי יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק: {יט} הוליד. בגימטריא דומה שהיה זיו איקונין של יצחק דומה לאברהם: {כ} בקחתו. ב' במסורה בקחתו את רבקה. בקחתו והוא אסור באזיקים. גבי ירמיה מה קחתו דהתם אסור אף הכא אסור ללמד שאף יצחק עקר היה וילפינן ממנוח ליצחק כתיב הכא ויעתר יצחק וכתיב התם ויעתר מנוח: לבן הארמי. אותיות הרמאי: {כא} כי עקרה היא. הוא כתיב לומר לך שאף הוא היה עקר ואית דדריש המקרא לומר היא ולא הוא דהא כתיב כי ביצחק יקרא לך זרע אלמא לאו עקר היה: ותהר רבקה אשתו. אשתו בגימטריא קש ואש והיה בית יעקב אש ובית עשו לקש: {כב} ויתרוצצו. זה הולך אחר צו את בני ישראל וזה הולך אחר עכו"ם דכתיב הואיל הלך אחרי צו. זה מתיר ציוויו של זה וזה מתיר ציוויו של זה: לדרוש. בגימטריא מן שם בן נח: {כג} גוים. גיים כתיב רמז לעשרה אומות שבאו להחריב את בית המקדש אהלי אדום וישמעאלים וגו' והם יו"ד. ד"א גיים עולה ס"ג זה נתברך בן ס"ג וזה בא בס"ג אומות בחורבן בית שני דז' אומות נעקרו והיינו דכתיב הכל ס"ג יחדו נאלחו: שני גוים בבטנך. בגימטריא זה רבי יהודה ואנטונינוס: ולאום מלאום יאמץ. יגבר על חבירו ויחריבו והיינו דכתיב אמלאה החרבה: תומם. חסר יו"ד וא' שחסרה י"א כנגד י"א שבטים שהיתה ראויה להוליד כדאיתא במדרש: {כה} אדמוני. ב' במסורה הכא ואידך והוא אדמוני עם יפה עינים. גבי דוד כשראה שמואל את דוד אדמוני אמר זה שופך דמים כעשו ועל כן נאמר עם יפה עינים עם דעת סנהדרין הוא עושה שנקראו עינים שנאמר ואם מעיני העדה: אדמוני. מלמד שהשחית רחם אמו ונתגולל בדם: ד"א אדמוני מלשון אדם שיצא בעל שער כאדם גדול והיינו כאדרת שער שהיה מלא שערות כאדרת שאם הוא מלשון אודם אדרת שער אינה אדומה: עשו. שהיה עשוי ונגמר. עשו בגימטריא שלום שאלמלא שמו שהוא שלום היה מחריב העולם ד"א עשו ע' ש"ו שבא והשלים לע' אומות שבראתי בעולם: {כו} ואחרי כן יצא אחיו. כ"ן עולה ע' שע' אומות הן חוץ מיעקב: וידו. ג' במסורה. הכא. ואידך וידו הנטויה. ואידך וידו חלקתה להם. בישעיה במפלת העכו"ם שבשעת לידתו רמז שיפלו בידו העכו"ם: {כז} איש תם. ס"ת שם שישב באהלי שם ללמוד. ת"ם שנים [יושב] משכנכנסו לארץ עד שנבנה הבית רמז לאחר ת"ם שנים יושב אהלים של שכינה: יושב אוהלים. עולה ת"י שכך שרתה שכינה באהל: יעקב בגימטריא מלאך האלהים ובגימטריא הגן עדן ובגימטריא [וירחך] לא יאסף: {כט} נזיד. בגימטריא אל אבלו: {ל} הלעיטני נא מן. ר"ת המן לומר כשם שיעקב קנה מעשו בכורתו בלחם ועדשים כך קנה מרדכי את המן לעבד בפת לחם: {לב} ולמה זה. ב' במסורה במקף דין ואידך ולמה זה הבל תהבלו. מלמד שכפר בעיקר והלך אחרי ההבל: {לד} ויבז. ב' ויבז עשו. ויבז בעיניו גבי המן דהיינו בוזה בן בוזה זה המן שיצא מעשו:
דעת זקנים על בראשית פרק-כד
דעת זקנים: {כא} ויקרא שמה שטנה. כלו' מן הראשון אקראי הוא אבל מזה ודאי שטנה הוא: {כו} ואחוזת מרעהו. כתרגומו וסיע' מרחמוהי חבורה מאוהביו. וי"א אחוזת שם אדם וכן מוכיח המסרה שנמסר עליו לית שום בר נש מרעהו פי' חבירו והמ"ם בו יסוד כמו ויתנה למרעהו וכן מרעהו גבי שמשון: {כט} כאשר לא נגענוך וכאשר וגו'. משל לארי שהיה לו עצם בגרונו אמר כל מי שיבא ויטלנו יעשרנו המלך עושר גדול בא עוף אחד ששמו אגרון שצוארו ארוך אמר אני אטלנו הכניס העוף ראשו בגרון הארי והוציא העצם לאחר שהוציאו שאל שכרו אמר לו הארי לא דייך ששלחתיך בשלום ולא אכלתיך כשהכנסת ראשך בגרוני אלא שעדיין אתה שואל שכר כך אמר לו אבימלך ליצחק חסד גדול עשינו ממה ששלחנוך בשלום כי דרכנו להזיק כל הבא:
חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-כד
חומת אנ"ך: כ״ה:תמ״ג א׳ אשה ושמה קטורה. בגימטריא זו היא הגר (ה)מצרית. רבינו אפרים ז״ל בפירוש כ״י: כ״ה:תמ״ד א׳ ותלד לו את זמרן וכו׳. ימים רבים הוקשה לי לפי מה שאמרו רז״ל שהסיגים שהיו באאע״ה מכח תרח ואמתלאי הלכו להגר ונשאר זך ונקי ואז הוליד את יצחק נקי ובר וקדוש. אם כן אחר כל זה איך הוליד כל אלה מקטורה ועמ״ש בזה קצת בפתח עינים בסנהדרין על דף צ״א. ואחר זמן מצאתי בספר לקוטי תורה הגדול לגורי האר״י זצ״ל כ״י שעמד בחקירה זו ותירץ דבני קטורה הם גבורות מפני שעתידין להיות לישראל עבדים לעתיד לבא עכ״ל והם מפלאות תמים דעים: כ״ה:תמ״ט א׳ ימי שני חיי. ס״ת ג׳ יודין שם של ברכת כהנים לפי שא״ל הקב״ה ואתה תבא אל אבותיך בשלום לכך רמז בסוף ימיו שם של יברכך שמסיים בשלום ושמו של הקב״ה נקרא שלום ואמרו בעלי הסוד שלום גימטריא הוי״ה שמי. רבינו אפרים ז״ל ועד״ה מה טוב ומה נעים כי שלום גימטריא הוי״ה שמי בסוד ויעש דוד שם ויוד על שם המחשבה כמ״ש בזהר הקדוש אחותי בת אבי וכו׳: כ״ה:תס״א א׳ ואלה תולדות יצחק בן אברהם. מה כתיב למעלה בישמעאל על פני כל אחיו נפל אפשר במ״ש גורי האר״י זצ״ל דגרים באים מעשו ולא מישמעאל וז״ש נפל דאין גר בא ממנו. אך ואלה תולדות יעקב ועשו דגם מעשו באים גרים. ותולדות חסר כי הם מיעוטא דמיעוטא: ב׳ אברהם הוליד את יצחק. פירש״י לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה וכו׳ מה עשה הקב״ה צר קלסתר של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק וז״ש כאן יצחק בן אברהם שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק עכ״ל ומקשים דהממזר דומה לצורת הבעל דהאשה יראה וחושבת בבעלה. ומתרצים דהיינו דוקא בנואף דעלמא אבל כשהמלך הוא הנואף האשה אינה מתפחדת ואינה מהרהרת בבעלה. ועוד מתרצים דיצחק כשנולד לא היה דומה לאברהם ואחר שנולד שהיו אומרים מאבימלך אחר כך צר קלסתר עכ״ד. ולתירוץ שני קשה דאמאי הוצרך לשנות קלסתר פניו שידמה לאברהם והלא מה שאינו דומה לאברהם תסגי דאם היה ממזר היה דומה לאברהם. ומוכרח לצרף תירוץ ראשון דהנואף היה מלך ויאמרו דלכך לא נדמה לאביו ולכן הוצרך לשנות אח״כ. וזה מדוקדק בדברי רש״י ז״ל שהיו אומרים מאבימלך נתעברה שרה כלומר ולהיותו מלך אינו דומה לכך אח״כ צר קלסתר. ואפשר לפרש הכתוב באופן זה ואלה תולדות יצחק בן אברהם. ואחר שהיה בעולם יצחק הוסיף אברהם הוליד את יצחק את ריבה זיו קלסתר פניו דומה לו. וזה רמז רבינו בעל הטורים הוליד גימטריא דומה דאח״כ נעשה דומה לו. ורז״ל במדרש תנחומא לא נברא העולם אלא בשביל יצחק וכו׳ ע״ש ואפשר לומר במ״ש רז״ל בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. ובשביל יצחק ניצולו ישראל ממצרים שנקרא ישחק ונתרצה שיקרא יצחק. וגם היה מתפלל בפי החירות על ישראל גם נחמו נחמו גימטריא יצחק ולעת״ל יליץ טוב על ישראל כמשז״ל ע״פ כי אתה אבינו וכל אלו הקדמות מרז״ל כמ״ש במ״א ונמצא דבשביל יצחק נתקיימו ישראל וא״ש שלא נברא העולם אלא בשביל יצחק שבזכותו נתקיימו ישראל וזה רמז הפסוק ואלה תולדות רוצה לומר אלה תולדות השמים והארץ יצחק דבעבור יצחק נברא העולם ובהא א״ש מ״ש דורשי רשומות בהבראם בבר מאה דהיינו יצחק דנולד כשהיה אאע״ה בר מאה דבשביל יצחק נברא העולם כמדובר: כ״ה:תס״ג א׳ ויעתר לו ה׳. פירש״י לו ולא לה לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק וכו׳ לפיכך לו ולא לה עכ״ל כאשר ירדוף הקורא יסבו״ר ולא ידע אמאי אצטריך רש״י לומר לפיכך לו ולא לה ואני בעניי כתבתי בזה על פנ״י ועל שפ״ת הנח״ל. איכו השתא אמינא מילתא כמ״ש הר״ן ז״ל הובא בעין יעקב פ״ק דיומא דיש הפרש בין תיבת לו לתיבת אליו דתיבת לו אף שהוא יחוד הוי״ו נחה ואינה נרגשת אך תיבת אליו הוא יחוד יותר עצמי דהוי״ו נרגשת ומורה יחוד פרטי יותר מתיבת לו עש״ב ואפשר דז״ש רש״י ז״ל לו ולא לה דתיבת לו הוא יחוד ומיעוט וצריך לדרוש לו ולא לה. אמנם מה שמיעט רבקה אינו מצד עצמותה דצדקת היא אלא לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק. וכי תימא מאן לימא לן דאינו מיעוט לגמרי לרבקה מצד עצמה שאינה ראויה להתקבל תפלתה לכך סיים רש״י ז״ל ואמר לפיכך לו ולא לה כלומר דאי הוי מיעוט גמור הול״ל ויעתר אליו ה׳ דאליו היה יחוד פרטי ועצמי. והשתא דכתיב לו שאינו יחוד עצמי אני אומר שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לפיכך לו ולא אליו: ב׳ ותהר רבקה אשתו. יש לדקדק דהול״ל ותהר אשתו כמ״ש לנכח אשתו. ויש מי שפירש דהחידוש הוא שלא שינה שמה כמו שרה דהיה שמה שרי ואח״כ נקראת שרה דבשלמא יצחק לא נשתנה שמו לפי שה׳ אמר וקראת שמו יצחק וכמו שאמרו בירושלמי. אך רבקה היה לו לשנות שמה. והיינו רבותא דהגם שלא נשתנה שמה נתקבלה תפלתו ותהר רבקה בשמה בלי שינוי והנה היא הרה: כ״ה:תס״ד א׳ ותאמר אם כן למה זה אנכי. פירשו כת הקודמין דחשבה רבקה דאברהם אע״ה דהיה לו איזה סיגים מאב ואם הוצרך ליקח שפחה ולהוליד ישמעאל. ואח״כ הוליד משרה יצחק קדוש מרחם ולהכי לא נשא יצחק שפחה דאין בו פסולת. ועתה כשראתה שחיה רעה שרוי בתוך מעיה וכשעובר על פתח ע״ז מפרכס לצאת וז״ש ויתרוצצו הבנים. ותאמר אם כן שהיה פסולת ביצחק למה זה אנכי ולא לקח שפחה הי״ל ליקח שפחה להפריד הסיגים כמו שעשה אברהם בהגר עכ״ד ואני הדל נ״ל לסיים הכתוב וגם ליישב מ״ש רז״ל שני גוים בבטנך אלו אנטונינוס ורבי ויש לדקדק מ״ש דנקט הני והלא כל חמדת ישראל יצא מרבקה. אמנם כתבו גורי האר״י ז״ל דמישמעאל אינם באים גרים ומעשו באים גרים זהת״ד בקצור נמרץ ואפשר דלהיות עשו במעיה של רבקה אהניא ליה שיצאו גרים ממנו משא״כ ישמעאל שהיה בהגר וז״ש שני גוים בבטנך אלו אנטונינוס שהיה טוב שבעשו ונתגייר ורבי יעקב אע״ה והכונה הלא יש יתרון גדול במה שעשו בבטנך שיבואו גרים מעשו והראיה אנטונינוס ובמ״א כתבתי באורך בס״ד. והנה פירשו למה ז״ה גימטריא י״ב שהיה לה להוליד י״ב שבטים ולא רצתה מרוב צערה עכ״ד. ואפשר דז״ש שני גוים בבטנך גיים כתיב כמשז״ל ולדרכנו אפשר דכלפי שאמרה למה ז״ה אנכי שאינה רוצה להוליד י״ב רמזו לה דעשו שחת רחמיו ובצאתו יחתוך מתרין שלה שלא תתעבר כמשז״ל וז״ש גיים בבטנך לשון חיתוך כמו גיים גיד הנשה ועיין בערוך: כ״ה:תס״ו א׳ והנה תומים בבטנה. כי הבינה שני גוים בשני עיבורים. עתה ראתה דבר חדש שהיו תאומים ולא אמר תאומים לכבוד יעקב ולא זיווגו עם עשו. וכמו שפירש רש״י ז״ל שלא נכתב תאומים ללמד שאחד דוקא צדיק. ועוד פירש רש״י ז״ל ויקרא שמו יעקב הקב״ה. ובזה אפשר לתת טעם דאף אח״כ שנקרא ישראל עדיין נשאר לו שם יעקב ונקרא לפעמים יעקב ולפעמים ישראל ואינו כמו אברהם דאינו נקרא עוד אברם והקורא אברם עובר בעשה וכו׳. דהכא הקב״ה קרא שמו יעקב ולכן נשאר לו שם יעקב. מעין דוגמא למ״ש בירושלמי סוף פ״ק דברכות למה נשתנה שמו של אברהם ושמו של יעקב. ושמו של יצחק לא נשתנה דהקב״ה קראו יצחק ע״ש והירושלמי לא ס״ל כמו שפירש״י והוא מרז״ל דהקב״ה קראו יעקב כמ״ש מהר״ר אליהו ז״ל בפירושו ולפי המדרש דהקב״ה קראו יעקב אפשר דמשו״ה לא נעקר שם יעקב כמו אברם. א״נ אפשר במ״ש בזהר הקדוש דף קמ״ה דיעקב רומז למלכות ע״ש ובהגה״ה בדפוס ליוורנו ולכך לא נעקר שם יעקב. א״נ דשם יעקב מורה על שהותרו לו רחל ולאה דרחל רמז למלכות ורמוז ביוד מיעקב שהיא ספירה עשירית. עקב רומז ללאה בסוד עקב ענוה כמו שפירש רבינו האריז״ל ולכך לא נעקר שם יעקב ובדרושים הארכתי לרמוז בכמה כתובים בהקדמות אלו א״נ כמ״ש רבינו מהר״ם אלשיך ז״ל כי יעקב ישראל הם שני נשמות עליונות ונשמת יעקב נשארה אף אחר פטירתו ומשו״ה נשאר שם יעקב ודו״ק כי קצרתי מאד. כ״ה:תס״ז א׳ ויצא הראשון. אף כי בבכורה אין צד מכירה עם כל זה יעקב הוא היה ראשון ליצירה וליציאה גם כן דוגמת פרץ וזרח שהוציא ידו הראשון זרח ויהי כמשיב ידו יצא פרץ ואח״כ יצא אחיו זרח. כן פה כי הוא הלשון עצמו ואחרי כן שם וכאן וא״כ ליצירה וליציאה היה יעקב קודם רק שעשו לאדמימותו וזריזותו יצא ראשון ואחר כך אחיו אף כי היה רוצה לצאת קודם וזהו מכרה כיום שיצאת שנראה שקדמת ראשון כי לאמת לא כן וזהו וימכור את בכורתו ליעקב כלומר בכורת יעקב ליעקב ע״ד מימינו בכסף שתינו. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפירושו כ״י. ויש להשיב על דברי הרב ז״ל: כ״ה:ת״ע א׳ ורבקה אוהבת את יעקב. פירוש כי היא היתה חוה ויעקב אדה״ר ועשו היה הנחש שהטעה אותה וכמ״ש רבינו מהרח״ו ז״ל. והבאתיו בספרי הקטן ראש דוד. ואפשר לרמוז ורבקה אהבת את יעקב אהב״ת ר״ת אדם הראשון בעלה תחילה נמשך לזה יומתק מ״ש הרב רבינו יעקב בעל הטורים ז״ל בפרפראותיו הלעיטני נא מן ר״ת המן כי גם הוא נמכר למרדכי על פת לחם כמשז״ל ומרדכי נצוץ יעקב אע״ה והמן הוא הנחש כמ״ש גורי האר״י זצ״ל. וכאשר אני בעניי הארכתי בדרושים בס״ד. ורבקה לא שנאה עשו כי עתידים גרים לצאת ממנו וכמו שא״ל ה׳ שני גוים אנטונינוס ורבי שהטוב שבעשו יתוקן באנטונינוס ויבואו כמה גרים מעשו כמש״ל בס״ד:
נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-כד
נחל קדומים: כ״ט:תת״ח א׳ ויגד עקב לרחל כי אחי אביה הוא. אמרו במדרש א"ל רחל אית לי אבא רמאה א"ל אחיו אנא ברמאות וכו' א"ל ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמאותה א"ל אין עם עקש תתפתל. אפשר לרמוז בפסוק כי היצה"ר סט"א וצריך לילך עמו ברמאות וזהו עם עק"ש ע' רומז לעשו. ק"ש ת' איש שהם מקור הסט"א ומשם היצה"ר תתפתל. ומהיצה"ר הביא ראיה יעקב דכתיב עם עקש תתפתל והוא היצה"ר וכן יעשה לאביה ושרי ואריך. וזה רמז דור עק"ש ופתלתול ופסוק לבב עק"ש יסור ממני. ובזה שמעתי משם הח"ר דוד ו' שנג"י כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם. כי הנה למדנו דעם רשיעי שרי לרמאותם וז"ש כ"י לא ינוח שבט וגו' שאם ינוח שרי לצדיקי לסגויי ברמאותה מן הדין וז"ש למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם דאז מותר לצדיקי לסגויי ברמאות: כ״ט:תתי״ז א׳ ואבואה אליה. ואבואה גימטריא כ"א כי רחל ולאה תאומות בנות כ"א שנים. רבינו מהר"א מגרמיזא ז"ל בפירושו כ"י: כ״ט:תתכ״ב א׳ ויאמר לבן לא יעשה כן במקומינו לתת הצעירה לפני הבכירה. רמז לו ענין הבכורה והברכות שנטלם מעשו שהוא הגדול ונטלם ממנו לז"א לא יעשה כן במקומינו כלומר לא יעשה כמעשיך שאתה הצעיר ודחית הבכור לא יעשה כן במקומינו דייקא כי במקומך עשית כן אבל במקומינו לא יעשה לתת הצעירה לפני הבכירה. (צידה לדרך). ואפשר לומר דזה כיון יעקב ע"ה באומרו מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רימיתני ויש לדקדק מ"ש מה זאת עשית לי נראה יתר ואפשר שכונתו מה זאת למה עשית לי שאני קטן וזו לעשו שהוא הגדול. וכי תימא שאני לקחתי הבכורה והברכה ואני גדול הלא ברחל עבדתי עמך זה היית יכול בסתם אבל אני פירשתי הלא ברחל למה רימיתני שגנבת דעתי שאתה מרוצה. א"נ אפשר מה זאת עשית לי שאני ישראל וכיונתי לקדש רחל וכו' והנה היא לאה וצר לי מאד לזה אמר לא יעשה כן במקומינו ואתה רצית שאעשה שלא כדין. ומ"ש על הקידושין דע שהמקדש במלוה אינה מקודשת ואין כאן קידושין רק לתת דרך מתנה נתתיה ועוד כי אין ערוך אליה ולא יעשה כן לתת הצעירה לפני הבכירה הורה בזה שאין טעמו שמחשיבו לגדול ולבכור אלא שרוצה לתת שתיהן לו כמו שמפרש מלא שבוע זאת ונתנה בדרך מתנה ודוק: כ״ט:תתכ״ג א׳ מלא שבוע זאת וגו'. כוונתו היה לאשר ולקיים נשואי לאה שיעשה לה מדעתו שבעת ימי משתה ויתפרסם שנתרצה ומשו"ה לא מייתי בתלמודין פ"ק דמ"ק ראיה מהכא דאין מערבין שמחה בשמחה מדהכתוב כתב דברי לבן. דהכא שאני דאצטריך לקיים נשואי לאה. ותו דאין למדין מלפני הדבור. אך בירושלמי שם מייתי מהאי קרא דמלא שבוע זאת דאין מערבין שמחה בשמחה ע"ש: כ״ט:תתכ״ח א׳ ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' וגו'. יש לדקדק כי אמרה יתר. ותו דכאן כתיב ותקרא שמו ראובן בתחילת דיבר. ובאינך שבטים כתיב קריאת שם בסוף כמבואר. ותו רז"ל שאמרו דכונתה ראו מה בין בני לבן חמי מנא להו דהפסוק פירש בהדיא טעמה כי ראה ה' בעניי. ושמעתי מהרב המובהק חסיד ועניו כמהר"ר משה מזרחי זלה"ה דרז"ל דאמרו שהוא הטעם ראו מה בין בני וכו' נפקא להו מהדקדוקים הללו כי עיקר הטעם ראו מה בין בני וכו' אך להיות כי עשו רשע מפורסם נתירא' דשמא ידע בדבריה ויהרגנה ולכן אמרה טעם אחר וז"ש ותקרא שמו ראובן וכונתה ראו מה בין בני וכ"ת זה סכנה מעשו הרשע לכן כתיב כי אמרה כי ראה ה' וגו' ר"ל בגלוי אמרה טעם זה מפני הפחד. אך עיקר כונתה לטעם ראו מה בין בני והוא סוד נכמס שגילוהו רז"ל ולטעם זה כתי' ותקרא שמו ראובן כאן בתחילה שהדרך הוא לאומרו בסוף לומר שלפי טעם העיקרי גמרה אומר ותקרא שמו ראובן. ומה שאומר הכתוב כי אמרה אינו טעם עיקרי ולזה קדים ותקרא שמו ראובן:
פירוש הרא"ש על בראשית פרק-כד
רא"ש על התורה: כ״ט:ת״ת א׳ אחי מאין אתם ויאמרו מחרן אנחנו הידעתם את לבן בן נחור ויאמרו ידענו. פשט לעתיד לבא ישאלו את ישראל הבאים מתחת יד הגלות אחי מאין אתם ויאמרו מחרן אנחנו. פירוש מחרונו של מקום אנחנו שבעי רוגז ועגומי נפש הידעתם אם הלבינו עונותיכם בניחור גרון אשר צעקתם מתוך הלחץ אשר לחצו אתכם בגלות ויאמרו ידענו כן יהי רצון במהרה: כ״ט:תתי״ד א׳ ברחל בתך. וא"ת איזו טענה היה לו ללבן אחר שיעקב עשה כל כך תנאי כמו שפירש"י וכי לא היו שופטים בארץ. וי"ל לבן הארמי עשה לו רמאות וקרא ללאה רחל והיא היתה קטנה בקומה תדע לך שהרי הפסוק משבח רחל ואומר היתה יפת תאר ומה היא יופייה של אשה קומתה וזהו שאמר הכתוב זאת קומתך דמתה לתמר ואחר שינה לשונו הארמי ואמר לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה ולא אמר הקטנה אלא הצעירה ממש בשנים אבל בתחלה קאמר הקטנה וזו היא טענתו והתנצלותו כך שמעתי מפי ה"ר דן אשכנזי ז"ל:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-כד
ברטנורא: כ״ו:תקט״ז א׳ וישמור משמרתי גזרות להרחקה וכו'. פי' שכן דרשו רז"ל בפסוק ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי ולא משמרת למשמרות משמרתי מכאן שאין גוזרין גזרה לגזרה אלמא דגזרות קרי להו משמרת ומכאן אמרו רבותינו ז"ל אפי' עירובי תבשילין קיים אברהם אבינו: כ״ו:תקי״ט א׳ וישקף אבימלך ראהו משמש מטתו. קשה מנא לו. י"ל דגמיר ליה מדכתיב והנה יצחק מצחק והוא לשון ערוה כד"א לצחק בי. וקשה דאם כן היה לו לתפוש מלת מצחק ושם היה ראוי לומ' וראהו משמש מטתו ומה לו לומ' דבר זה על מלת וישקף. י"ל דרש"י אתא לטעמיה שפי' בכמה מקומות כל השקפה שבמקר' לרעה ואולי תתמה כאן מאי רעה איכא לכך הקדים רש"י ואמ' גם בכאן יש רעה שראהו משמש מטתו וזהו לשון וראהו בוי"ו יתירה כלומר ואל תתמה ללשון וישקף שהרי ראהו משמש מטתו וקשה איך היה יצחק משמש מטתו ביום. י"ל שכך אמ' חכמים תלמיד חכם מאפיל בטליתו ומשמש. ועוד קשה איך היה משמש מטתו בשני רעבון. וי"ל כדאמרי' חשוכי בנים משמשין מטותיהן בשנת רעבון ואעפ"י שהיו לו יעקב ועשו מ"מ הוה ליה מחשוכי בנים הואיל ולא היה לו בת נקבה ואליבא דמאן דאמ' זכר ונקבה במסכת יבמות ומהר"ר כתב שאל השואל מנא ליה הא ואי משום מצחק היה לו להזכיר והנה יצחק מצחק ראהו משמש מטתו ונ"ל דדייק ליה מוישקף אבימלך בעד החלון ר"ל חלונו של יצחק שהשקיף שהיה סוגר חלונו והבין כי היה רוצה לשמש מטתו כי חלילה שהיה משמש במקום שיוכלו לראותו משם: כ״ו:תקכ״א א׳ אחד העם דמיחד בעמא זה המלך. קשה מנא לו תאמר אחד העם כפשוטו. י"ל לפי שנאמר אחריו והבאת עלינו אשם וזה דבר תימא שבשביל אחד העם יבא אשם על כולם ע"כ פי' זה המלך שהוא גדול שבכולם ועל עונו יהו נתפשין כל אנשי הדור ושפיר קאמ' והבאת עלינו אשם: כ״ו:תקכ״ג א׳ בשנה ההיא אעפ"י שאינה כתקנה וכו' עד ורבותינו אמ' אומד זה למעש' היה. אין לפרש שיצחק שער תבואתו להוציא ממנה מעשר באומד שהרי אסור לעשות כן דתנן ואל תרבה לעשר אומדות אלא פי' שאמדוה שראויה לעשות כל כך תבואה שיוציאו ממנה כך וכך מעשרות ועשתה על כל אחד מהמעשרות שאמדוה מאה: כ״ו:תקכ״ד א׳ כי גדל שהיו אומ' זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך. פי' לענין הברכה ולא לענין העושר כלומר יותר נכון ומעותד לברכה זבל של יצחק לזבל בו את הקרקע שהברכה מצויה בו יותר מכספו וזהבו של אבימלך. ושמעתי אומ' דנקט רש"י זבל פרדותיו לרבותא כלומ' שאף הפרדות שהם דבר המזיק היה הברכה מצויה בזבל שלהם. ואומ' שראה רש"י דבר זה מלשון כי גדל מאד שמלת מאד היא מלה הנדרשת על מלאך המות כדדרשינן בפסוק והנה טוב מאד טוב זה מלאך הטוב מאד זה מלאך המות לכך אמ' רש"י בכאן זבל פרדותיו שהפרדות קרויות מלאך המות כדאמרינן בגמ' דחולין במעשה דר' פנחס בן יאיר: כ״ו:תקל״ג א׳ ופרינו בארץ תרגו' וניפיש בארעא. צריך לישב מה בא ללמדנו. ונראה משום דכתיב ברישא דקרא כי הרחיב דמשמע משעבר והייתי יכול לטעות ולומ' וכבר ופרינו בארץ וניפוש לשון עתיד הוא. מהר"ר: כ״ו:תקמ״ו א׳ ותהיין מורת רוח כל מעשיהם לעצבון וכו'. ד"א מורת רוח מקטרות מור ובשמים לע"ז וכו'. קשה מאי ד"א י"ל שלפי פירו' הראשון היה לו לומר ממרות רוח שמתישב יותר על הלשון לכך פי' ד"א לשון מר ואהלות:
גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-כד
גור אריה: כ״ד:תקס״ז א׳ בגמטריא בן. דאם לא כן מאי עניינו לכאן – שהקב"ה בירך אברהם בכל. והא דלא כתב 'בן' בפירוש, מפני שהבן הוא נחשב 'כל', שעד שלא היה לו בן לא היה נחשב לו לכלום כל הברכה שברכו, מפני שאמר אברהם "ה' אלקים מה תתן לי ובן משק ביתי יורש אותי" (לעיל טו, ב-ג), אבל עכשיו דהיה לו בן – היו כל הברכות שלו ברכות, ולא קודם לכך, ולכך כתוב "וה' ברך את אברהם בכל" על ידי שנתן לו בן: כ״ד:תקס״ח א׳ שישבע וכו'. ואין להקשות שישבע אליעזר במילה שלו, דזה אין קשיא, דכיון דצריך ליקח חפץ – אין לקיחת חפץ דבר שהוא גופו, ולפיכך נשבע במילה של אברהם. ומה שאמר 'שהיא מצוה ראשונה', לא שנתן טעם שהיה לו ליקח מצוה אחרת, שהרי אין מצוה אחרת שישבע בה, שלא נצטווה אברהם רק במצוה זאת (לעיל יז, י) ומצות העקידה (לעיל כב, ב), אלא הכי פירושו אף על גב דודאי דבר של קדושה כגון תפילין יותר עדיף, ועל זה אמר 'שהיא מצוה ראשונה', שאחר כך נצטוה בעקידה, ולפיכך בחר במצוה זאת ולא בתפילין. אך קשה מיעקב שהשביע ליוסף נמי תחת יריכו (להלן מז, כט), ושם לא שייך הני טעמא, ודוחק לומר כיון דאברהם עשה זה הוחזק להישבע בכך, ונראה לומר דודאי מנהג באותו זמן להיות נשבע כך לשום היד תחת הירך של מי שהוא נשבע לו, כמו שכתב הראב"ע (כאן) שכך היה דרך האומות שישים הנשבע ידו תחת ירך המשביע, שיהיה הנשבע ברשות אותו שנשבע לו לעשות כמו שיצוה אותו, ולפיכך גבי יעקב הוצרך להשביעו כפי מנהג האומות, כדי שלא יאמר פרעה – אביך אשר השביעך להעלותו לארץ כנען לא השביעך כפי הדת, ואין כאן שבועה, ולפיכך השביע אותו כפי המנהג. וכאן שהוצרך לתת טעם מפני מצות המילה, לפי שקשה לרש"י דמה לאברהם כפי מנהג האומות, היה לו להשביעו בנקיטת חפץ, ותירץ שיש כאן נמי המילה, שהיא נקיטת חפץ שהיה משביעו בה: כ״ד:תקע״ג א׳ מאור כשדים. הקשה הרמב"ן אם כן מה שכתוב אחריו "ולקחת אשה לבני משם" שיקח לו אשה מאור כשדים, וחלילה שיתערב זרעו בבני חם הפושע והמקולל, ותירץ הרא"ם שאברהם לא ידע שנחור ישב עתה בחרן, כי הוא הניחו באור כשדים כשיצא משם עם אביו, ולפיכך אמר שיקח לו אשה "משם", והעבד כאשר הלך לאור כשדים היה צריך לו לילך דרך ארם נהרים ודרך חרן, כדכתיב בקרא כשיצא אברהם מאור כשדים נאמר (לעיל יא, לא) "ויבואו עד חרן וישבו שם", וכשבא לשם העבד הוגד לו כי משפחת אברהם בחרן, והניח הדרך של אור כשדים והלך לנחור:ואין ממש בכל זה, כי איך לא ידע אברהם באיזה מקום ישב נחור, ולפיכך נראה לי כי רש"י סבירא ליה כי "ולקחת אשה לבני משם" קאי על מה שאמר "אשר לקחני מבית אבי", וכן פירוש הכתוב; האלקים אשר לקחני מבית אבי, ומתחלה לקח אותי מארצי, "הוא ישלח מלאכו וגו' ולקחת אשה לבני משם", פירוש "מבית אבי", שזהו סוף הלקיחה שזכר הכתוב, והוא העיקר. ומה שכתוב לפני זה "כי אל ארצי ואל מולדתי" (פסוק ד) בודאי דעת רש"י שנקרא חרן "ארצי" כיון ששם היו יושבים כל משפחתו בזמן ההוא – נקרא חרן "ארצי", וכן נקרא "מולדתי", כדכתיב (להלן מג, ז) "שאל האיש לנו ולמולדתינו". אבל "אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי" אין ארץ מולדתו רק משום שנולד בו, והוא אור כשדים, דלא יתכן לפרש שם ארץ מולדתו – חרן, שבאותו זמן שלקח אותו עדיין לא ישבו שם בני משפחתו, ולפיכך צריך לפרש "אשר לקחני מארץ מולדתי" היינו ארץ כשדים, ששם היה מולדתו:ועוד דאם "ארץ מולדתי" – חרן, למה לי למכתב "ארץ מולדתי" שהרי כבר כתיב "מבית אבי",אלא אאור כשדים קאי, אבל גבי "ארצי ומולדתי" צריך לומר תרוייהו, דאי כתב "אל ארצי" בלחוד, הווא אמינא שיקח אשה מארצו אף על גב דלא הוי מולדתו, ואי כתב מולדתו הווא אמינא לוט או ישמעאל, לכך כתב "ארצי ומולדתי". אף על גב דכתיב (פסוק מט) "ואפנה על ימין או על שמאל", ופירושו ישמעאל ולוט, היינו מפני שנקרא 'מולדתו' אף על גב דלא הוי 'ארצו', כיון דיש בו חדא – יש לו לילך אליו. ועוד דהא כתיב (לעיל טו, ז) "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים", אם כן לקחו מארץ כשדים, וצריך לפרש "אשר לקחני מארץ מולדתי" מארץ כשדים, והשתא כל הכתוב הוא כמשמעו:אבל בב"ר (נט, י) אמרו 'מבית אבי – זה בית אביו, ומארץ מולדתי – שכונתו', רצה לומר שלא מבית אביו בלבד לקח אותו רק מכל השכונה של בית אביו, דהיינו כל הארץ – לקח אותו. אבל מה שפירש הרמב"ן ז"ל כי אברהם נולד בחרן, אין הדברים כך, שהרי במסכת פסחים פרק האשה (סוף פז ע"ב) אמרו שלכך הגלה הקב"ה את ישראל לבבל – ששגרן לבית אמן, ועל כרחך צריך אתה לומר שאברהם נולד באור כשדים שהוא בבבל: ב׳ שאין נופל אצל דבור לשון לי ולא וכו'. והיינו טעמא מפני שדבור הוא נאמר על הדבור בלבד, לא על הענין הנאמר בדבור, והפעול מן המדבר הוא הדבור, כדכתיב (לעיל כ, ח) "וידבר את כל הדברים", ומאחר שהפעול מן המדבר הוא הדבור – הנה אין לו מקבל כי אם הדבור בעצמו, שהוא המקבל הפעולה מן המדבר. ולפיכך לא יתכן לומר 'לי', שלפי שמלת 'לי' נאמר על המקבל, ואין מקבל רק הדבור שהוא הפעול מן המדבר. אבל "ויאמר" שייך אצלו 'לי' מפני כי לשון אמירה הוא על עניין הנאמר בדבור, ויש לו מקבל מי שנאמר לו העניין ההוא. ולפיכך אצל "וידבר" כתיב "אל", מפני שתרגום "אל" הוא 'עמיה', והוא לשון נופל על הדבור, כלומר שמדבר עמו, לא שהוא מקבל הדבור. לכן כל מקום שכתוב אצל דבור לשון 'לי' צריך לתרגם 'עלי' וכו': כ״ד:תקע״ד א׳ וקח לי אשה מבנות ענר וכו'. כי אחר שהשבועה היתה עליה כדכתיב (פסוק ג) "לא תקח אשה מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו", ולא היה צריך לומר "בקרבו", אלא זהו ענר אשכול וממרא אשר היה אברהם יושב בקרבו, וגם עליהם השביעו שלא יקח אשה לבנו אף על גב שהם כשרים, ולא הוצרך לומר "בקרבו", כי מאחר שאמר "מבנות הכנעני" (פסוק ג) כל כנען במשמע, אלא לומר שעליהם קאי "ונקית משבועתי זאת", דהיינו שלא ליקח אשה מבנות ענר, וקח אשה מן ענר אשכול וממרא. ועוד מדאמר "ונקית משבועתי זאת" משמע שבועה אחרונה שהשביעו גם על בנות ענר אשכול וממרא, וזה "אשר אנכי יושב בקרבו", ועל שבועה אחרונה אמר "ונקית משבועתי זאת" – וקח לו אשה מבנות ענר אשכול וממרא, אבל שבועה שלא יקח אשה משאר בנות כנען – כדקאי קאי:ואם תאמר והא רש"י פירש לקמן (פסוק מט) "ואפנה על ימין או על שמאל" – לקח מבנות לוט או ישמעאל, ונראה לומר כי מפני שאמר למעלה שיקח לו אשה ממולדתו (פסוק ד), וישמעאל ולוט גם כן ממולדתו, ואמנם ילך תחלה אל נחור מפני שאמר "כי אם אל ארצי ומולדתי", ומשפחת נחור 'ארצו ומולדתו', אבל אם לא יתן לו אז יפנה על ימין או על שמאל, דהא איכא חדא, דהיינו מולדתו. ומה שפירש כאן מבנות ענר אשכול וממרא וכו', היינו מפני שכתב "ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך וגו'", שכולל כל שהוא ממשפחתו, ועל זה אמר "ואם לא תאבה" – 'ולקחת אשה מבנות ענר אשכול וממרא':ומה שהורשה ליקח מבנות כנען ולא מבנות אליעזר עצמו, שהוא היה צדיק יותר, נראה כי בבנות ענר אשכול וממרא אין כל כך קללה לפי שהיו בעלי ברית אברהם (לעיל יד, יג), ונאמר (לעיל יב, ג) "ואברכה מברכך" ושייך בהם ברכה, אבל אליעזר סוף שגם הוא היה משרת את אברהם והיה זקן ביתו (פסוק ב) – מפני שעיקר הקללה שהם עבדים (לעיל ט, כה), ועדיין אותה קללה בו שהיה עבד, ולפיכך לא רצה שיקח את בתו: ב׳ מעוט הוא. ומה שאמר זה לעבד – כדי שיגיד זה להם שיהיה בניהם בא אליהם ולא יהיה אסור לצאת חוצה לארץ, ולפיכך לא ימנעו מלהשיא בנותם להם: כ״ד:תקע״ו א׳ ניכרין היו וכו'. אף על גב דחמור דר' פנחס בן יאיר לא היה אוכל מן הגזל (חולין ז. ), מכל מקום אסור לסמוך על הנס (פסחים סד ע"ב): ב׳ שטר מתנה. דאם לא כן מה "וכל טוב אדוניו בידו" (כ"ה ברא"ם). ואם תאמר איך הורשה אברהם להעביר נחלה מישמעאל, ואמרו חז"ל (כתובות נג. ) לא תהא בעבורי אחסנתא, אין זה קשיא, שהרי אמרה שרה "כי לא יירש עם בני יצחק" (לעיל כא, י). ואדרבה יש לתמוה מה שנתן מתנות לבני הפילגשים (להלן כה, ו) והיה מעביר נחלה מיצחק, ושמא היינו שפירש רש"י (שם) 'שם טומאה מסר להם', כלומר שלא נתן להם שום דבר: כ״ד:תק״פ א׳ ביררת. ואם תאמר היאך ניחש אליעזר עבד אברהם, ותרצו התוספות (חולין צה ע"ב) שלא נתן הנזמים תחלה, אלא שאל תחלה ואחר כך נתן הנזמים. ולא ידעתי מה הועילו התוספות בתירוץ זה, דסוף סוף היה סומך על ניחוש שלו שהאשה אשר תשקה אותו יקח אותה ליצחק, ואם לא רצתה להשקותו לא לקח אותה, הרי על ניחוש שלו היה סומך, ולא היה הניחוש בשביל הצמידים שיתן, אבל הניחוש היה בשביל שיקח אותה אשר תשקה אותו, ואין לומר דדעתו היה שאף אם לא תשקה אותו שיקח אותה – שזה דבר אינו כלל, דאם כן למה עשה הניחוש, ונראה אלי דלא הוי כהאי גוונא ניחוש, דהא אפילו בלא ניחוש שלו ראוי שיקח אליעזר אשה זאת – כיון שהיא גומלת חסד ראויה לביתו של אברהם (רש"י כאן), וכן גבי יונתן בלא ניחוש שלו ראוי הדבר, שאם יאמרו הם "עלו עלינו" (ש"א יד, ט) – מאחר שאומרים עלו אלינו אם כן יראים הם ולכך לא ירצו לבא אליהם, ואם כן אפילו סומך עליו לגמרי – אין זה ניחוש, כיון שבלא ניחוש ראוי הדבר בעצמו. ואין אסור הניחוש רק כאשר בלא ניחוש אין כאן שום טעם לדבר ההוא, ובודאי כהאי גוונא ניחוש הוא. ומה שאמרו (חולין צה ע"ב) 'כל ניחוש שאינו כניחוש של אליעזר עבד אברהם אינו ניחוש' – לא שהיה זה ניחוש, אלא שכך אומר – שכל מי שאינו סומך עליו כמו שסמך עליו אליעזר – אינו ניחוש כלל. העולה – לא היה זה ניחוש. ודבר זה נראה לי ברור שלא היה זה הוכחה לניחוש. ועוד נראה דשאני הכא מפני שהיה לדבר מצוה; גבי יונתן – מצוה היה להציל את ישראל, ואליעזר עבד אברהם – מצוה להביא אשה הגונה ליצחק, ולפיכך לא נאסר לו: ב׳ לשון תחנה. דאם לא כן מנא ידע שודאי כך יהיה, אלא רוצה לומר 'הודע לי בה' – דרך תחינה אמר: כ״ד:תקפ״ב א׳ בתולה ממקום בתולים וכו'. ואם תאמר והלא פחותה מבת ג' היתה, ובתוליה חוזרין (נידה מד ע"ב), ולמה היה צריך לעדות זה, ואפשר לומר דהמתין אברהם ג' שנים מזמן הבשורה (רש"י להלן כה, כ), דלא ידע באיזה יום נולדה רבקה, ולא נולדה רבקה ביום הבשורה, וכאשר שלח את אליעזר עבדו כבר היה לה ג' שנים. אף על גב דלקמן פירש רש"י (שם) דרבקה היתה בת ג' שנים, כל שלא הגיעו לד' שנים – נקראה ג' שנים: ב׳ ואיש לא ידעה. אפילו שלא במקום בתולים. ואי כתב "ואיש לא ידעה" הווא אמינא אבל מוכת עץ היתה (ראה כתובות יא. ), לכך כתיב "בתולה" (כ"ה ברא"ם): כ״ד:תקפ״ג א׳ לפי שראה המים וכו'. פירש הרא"ם דהוי למכתב 'וירץ העבד אחריה', שהרי כשעלתה מן הבאר כדכתיב (פסוק טז) "ותעל" – הוצרך העבד לרוץ אחריה, שהרי היה עומד אצל העין (פסוק מג), וכשבאתה הנערה מן העיר וירדה אל העין לשאוב ועלתה – הוצרך העבד לרוץ אחריה, אלא על כרחך פירושו לפי שראה שהמים עולים לקראתה. וכך פירוש הכתוב; "וירץ העבד לקראתה" – לפי שראה שהמים עולים לקראתה. ופירוש משובש הוא, דמנא לן לומר שכבר עלתה לגמרי, שמא "ותעל" (פסוק טז) הוא תחלת עליה שהתחילה לעלות, ולפיכך כתב שפיר "וירץ לקראתה", ויראה לומר שרש"י הוקשה לו למה רץ, דמשמע שראה בה דבר חידוש, דאם לא כן וכי אחת באתה לשאוב מים שהיה רץ מיד לקראתה, ותירץ לפי שראה שהמים עלו לקראתה. ואם תאמר מנא לן דבר זה, שמא דבר אחר ראה, זה לא קשיא, כי לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש (רש"י לעיל י, כה), והנס שהוא הוה ורגיל בביאת הצדיק אל המים – שהם עולים אליו. וכן מצינו באברהם (רש"י לעיל כא, ל), ובמשה (רש"י שמות ב, כ), וביעקב שהיה היאור עולה לרגליו (רש"י להלן נ, ג), כי הצדיק ברכה עולה לרגליו, ולפיכך מיד כשהוא בא שם – המקור של הבאר מתברך, ועולה כנגדו המים, כי הבאר שיש לו מקור של ברכה – מיד שיבא אליו העזר על הברכה – מיד המקור מתברך. ובב"ר (ס, ה) – כל הנשים ממלאות מן העין, וזו כיון שירדה למלאות עלו המים לקראתה. ופירש הרמב"ן ז"ל שדקדקו כך מדכתיב (פסוק טז) "ותמלא" ולא כתיב "ותשאב" כדכתיב אחר כך (פסוק כ), אלא שלא היתה צריכה רק מלוי: כ״ד:תקפ״ז א׳ וישתמר חקות עמרי. רוצה לומר ששמר חקות לעשות לעבודה זרה כמו שעשה עמרי אבי אחאב (מיכה ו, טז): ב׳ ואין לתרגם שתי. פירוש והתי"ו התפעל חסירה, ותמצא במקרא חסירה תי"ו התפעל ונבלעה בדגש. אף על גב שאין כאן דגש, הרבה מלות דרכם לבא בחסרון דגש הראוי להם. ותימה לי למה לא פירש רש"י שהא' במקום התי"ו הכפולה, כי ראוי להיות שתים – אחת תי"ו התפעל ואחת תי"ו השורש ויבא הא' במקומה, וכן מצינו "אשר בזאו נהרות" (ר' ישעיה יח, ב) באה האל"ף במקום חסרות אות הכפל: כ״ד:תקפ״ח א׳ רמז לשקלי ישראל. דאם לא כן מאי בא הכתוב לאשמועינן, שלא היה כל כך דבר גדול בקע משקל, שהכתוב משמע שנתן דבר גדול (כ"ה ברא"ם) – רמז לשקלים וכו', פירוש שצריכים לעבודה. ואם תאמר למה לה הרמז כאשר לא הבינה היא הרמז, ואין זה קשיא, אף על גב דאיהי לא ידעה מזלה ידעה (מגילה ג. ), ולפיכך רמז לה. ואם תאמר למה רמז לה זאת המצוה יותר משאר מצות, אלא נראה שראה אותה גומלת חסד (רש"י פסוק יד) ורמז לה עוד העבודה והתורה בשני צמידים על ידיה, כמו שמסיק, והשתא תהא לה שלשה דברים, שעל שלשתן העולם עומד; התורה, והעבודה, וגמילות חסדים (אבות פ"א, מ"ב), ורמז לה מאחר שיש לה עמוד אחד – שיהיה לה כל שלשתן:ועוד כי אלו ג' דברים תמצא בישראל, תורה בישראל, עבודה בישראל, גומלי חסדים בישראל, שכן אמרו ז"ל כל מי שאינו גומל חסד אינו מישראל. והטעם שבישראל דוקא הם אלו דברים, כי אלו שלשה דברים הם עמודי עולם שהעולם עומד עליהם, ולכן אלו ג' דברים נתנו לאבות, שהם יסוד ועמודי עולם. גמילות חסד לאברהם, עבודה ליצחק שנעקד על גבי מזבח, תורה ליעקב יושב אוהלים (להלן כה, כז). ומן האבות בא לישראל. ורמז לה כיון שהיא גומלת חסדים – ראוי היא שיבא ממנה הזרע המבורך אשר להם אלו ג' דברים, אשר הם עמודי עולם:ויש לפרש כי בקע משקלו, שרמז לה בו שקלי הקרבנות – רמז לה טהרות נפשותיהן של ישראל, אשר הם קונים שלימות הנפשי, שנתן הקב"ה להם מצוה זאת בקע משקלו לכפר על נפשותיהן ולטהרם, וזהו מורה על זכוך הנפש שלהם. וכן בקע משקלו בעצמו – הוא הנפש, ועיין לקמן בפרשת תרומה (שמות כה, ב), שם תמצא מבואר דבר זה, כי בקע משקלו הוא עצם הנפשי. ותורה הוא שלימות השכל. וזאת המעלה הגדולה לישראל אשר להם שלימות הנפש והשכל יותר מן האומות, כי נפשם של ישראל זכה וטהורה, וכן יש להם שלימות השכל. והנה רמז לה עצם ישראל קדושתן ומעלתן, ואמר לה אשרי מי שמזדווג בקדושים, כמו שאמרה שרה להגר (רש"י לעיל טז, ג) אשריך שזכית(ה) להדבק בגוף קדוש: כ״ד:תקפ״ט א׳ לפי שהיה בטוח וכו'. אך קשה דמכל מקום למה לו ליתן קודם שישאל, שהיה יכול לשאול קודם ואחר כך ליתן, ונראה לומר מפני שהיה מרמז לה בקע משקלו ושני צמידים כמו שנתבאר למעלה (אות טז), ולפיכך כאשר ראה שהיתה עת ראויה והשעה מצלחת – מיד עשה הרמז גם כן, שלא להפסיק בדבור כלל, שאז היה מבטל הכוונה: ב׳ ללין לינה אחת וכו'. פירוש כי רש"י סובר כי 'לין' הוא שם דבר על משקל 'לשיר', ומאחר שהוא שם דבר הוא לשון יחיד, שהרי לשון רבים 'לינות'. אבל "ללון" אינו שם דבר, והוא מקור, ולפיכך הוא כולל בין על רבים בין על יחיד. והקשה הרא"ם דמנא ליה זה, דמאחר שמצאנו "לינו פה" (במדבר כב, ח) שהוא צווי, אם כן למה לא נאמר גם כן שהוא מקור, שהרי הציווי והמקור הם שווים, ונראה שאין זה קשיא, דאם כן הוי קשיא למה משני בלשון לכתוב פעם "ללון" (פסוק כה) ופעם "ללין", אם לא ש"ללין" הוא שם דבר, ולהורות בא כמו שנתבאר: כ״ד:תק״צ א׳ השיבתו וכו'. דאם לא כן קשיא מאי בא לאשמועינן בזה דהשיבתו לו כך, אלא שבא לומר שהשיבתו לו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, וזה מגדר החכם כמו ששנינו במסכת אבות (פ"ה מ"ז). אי נמי כיון שסיים דבריו "היש בית אביך מקום ללין" למה לא השיבתה על זה, ותירץ ש"השיבתו כו'": כ״ד:תקצ״א א׳ עצה. תבן של מיני קטנית (שבת עו. ): כ״ד:תקצ״ז א׳ פניתי הבית מע"ז. דאם לא כן הרי כבר אמרה רבקה שיש מקום לנו ללון (ר' פסוק כה), ואם כן כבר היה קודם זה פנוי, ולא הוצרך לפנותו: כ״ד:תקצ״ט א׳ אם משמש בלשון אשר ובלשון כי. פירוש שלשון 'אשר' ולשון 'כי' לשון אחד, שהרי "עד כי יבא שילה" (להלן מט, י) הוא לשון 'אשר', ו"אם" בכאן הוא גם כן לשון 'אשר', הרי "אם" משמש לשון 'אשר' ובלשון 'כי', ואם כן 'כי' משמש בלשון "אם" (כ"ה ברא"ם): כ״ד:תר״ב א׳ ושטר המתנה בידי. דאם לא כן שמא לא יאמינו לו, דאין לומר שהיה ממתין עד שיאמרו 'שמא אין הדבר כמו שתאמר', שהרי אמרו (ב"ק צב ע"ב) מילתא דאית בך – קדם ואמרי, דילפינן מאליעזר דקאמר "עבד אברהם אנכי" (פסוק לד), ולמה היה רוצה להמתין עד שיאמרו אין אנו מאמינים לך: כ״ד:תר״ג א׳ אם לא אל בית אבי תלך תחלה. פירוש מה שהוצרך לומר "אם לא אל בית אבי תלך" (פסוק לח) והוי ליה לומר 'אם לא תקח אשה לבני מבית אבי', אלא כך פירושו – אם לא תלך תחלה אל בית אבי. ומכל מקום אם לא יתנו לך בית אבי – קח לו אשה אחרת, ולכך אמר "אם לא תלך אל בית אבי": כ״ד:תר״ה א׳ אלי כתיב. והא דלא כתיבא בפרשה של מעלה כשאמר אליעזר לאברהם, מפני שודאי אליעזר אמר "אולי" ולא 'אלי', שאיך יאמר לאברהם 'אני אומר אלי', אלא שכך היתה כוונתו, שהיה מחזר למצוא עילה "אולי לא תאבה האשה" כדי שיאמר אברהם 'ואם כן ישא בתך'. ואברהם הבין כוונתו, כי למה הוצרך לומר "אולי לא תאבה" שהיה לו לילך מיד ויסמוך על זכות אברהם, אלא היה מחזר למצוא עילה וכו'. אבל העבד כשהיה מספר להם חשב שמא לא יהיו מבינים כונתו במה שאמר "אולי לא תאבה", לכך פירש להם כוונתו, שהיה כונתו 'אלי'. ומה שהיה רוצה העבד שיהיו הם מבינים כונתו שהיה כונתו אליו כשאמר "אולי", כדי להגיד להם תשובת אברהם, כי בנו ברוך, ולכך יתנו לו בתם: כ״ד:תר״י א׳ גם לרבות אנשים שעמו. וקשיא דבדברי אליעזר לא תמצא שום רמז על האנשים, רק אמר "שתה וגם לגמלך" (ר' פסוק יד), ובדברי רבקה (פסוק יח, יט) לא מצאנו שזכרה האנשים כלל, ויראה לומר דודאי לא צריך להזכיר כלל האנשים, דהא כיון דאמרה "שתה וגם לגמלך אשקה" שתיית האנשים בכלל, דאין סברא להשקות הבהמה ולא האדם, ולא שייך שתאמר להשקות האנשים, דהא פשיטא הוא, דכיון (שהוא) [שהיא] רוצה להשקות כל הגמלים, בכלל זה האנשים. ועוד דאם הבהמות רוצה להשקות, שהוא טורח מרובה, כל שכן האנשים שהוא טורח מיעוט, ולא הוצרך לומר "גם אתה", רק שלקח סימנים – שהאשה שתאמר "גם אתה שתה וגם לגמלך אשאב", ואז יש ג' סימנים; חדא – שתיית עצמו, ועוד – האנשים שעמו, ועוד – הגמלים, והשתא היה סימן מובהק. דיכולה היתה לומר שתה והאנשים שעמך, אבל להשקות הגמלים הוא ענין שלישי, דהא הקרוב לומר שתה והאנשים, ומאחר שכל כך היתה אומרת להשקות גם הגמלים – זהו סימן מובהק. אבל כשבא להם לפרש עניין הסימן ההוא, רמז גם האנשים שעמו במלת "גם (לגמליך אשאב) [אתה שתה] ", שהרי הם לא ידעו זה אם לא פירש להם דבר זה, כי כאשר מדבר לרעהו צריך לפרש ולבאר, ולא יסמוך על הדבר שהוא בלב, ושמא לא ידעו הם שהיו אנשים שם – עד שידעו הם שודאי השקתה גם האנשים, לכך פירש להם ואמר שגם האנשים השקתה, דהשתא הסימן יתחזק בג' דברים. אבל למעלה (פסוק יד) לא צריך לפרש הסימן, דיודע היה בעצמו הסימן. ומצאנו דהסימן הוא בג' דברים, לכך לקח לו סימן בזה, דהוא ג' דברים; שתה, והאנשים, והגמלים: כ״ד:תרט״ו א׳ על ימין וכו'. נראה כי יקרא ישמעאל על ימין ולוט על שמאל לטעם ידוע, והבן: כ״ד:תרט״ז א׳ ולא על ידי תשובת דבר הגון. פירוש שאין רוצה לומר כי לא נוכל לדבר אליך כלל, דאם כן יקשה לך למה לא יוכלו לדבר דבר טוב, אלא שכך רוצה לומר שלא נוכל למאן על ידי תשובת דבר הגון וניכר, זה נקרא דבר "טוב" כל דבור שהוא כהוגן, אף על גב שאותה התשובה היא למאן: כ״ד:תרי״ח א׳ כל לינה שבמקרא. היינו טעמא כי כל לינה הוא לינת לילה אחד ולא שנים – דכיון שהיום מפסיק בין לילה ללילה, לא נכלל שני לילות כאחד. אף על גב דלעיל כתיב (פסוק כה) "ללון" ומפרשינן (רש"י פסוק כג) 'כמה לינות', היינו מדשני בלישנא לכתוב "ללון" ולא כתב "ללין" (פסוק כג) דרשינן כן, אבל פשוטו של לינה לא הוי רק לילה אחד: כ״ד:תרכ״א א׳ ובא מלאך והמיתו. אף על גב שהוא בעצמו אמר "לא נוכל דבר אליך" (פסוק נ), שמא רצה לעכב על ידי שהיה רוצה שתשהה אצלו עד שנים עשר חודש כדין שנותנין לבתולה (כתובות נז. ): ב׳ שכך נותנין לבתולה וכו'. ואם תאמר "עשור" למה לי, דאין לומר 'או עשור חדש' מלתא בעלמא היו מבקשים אף על גב שאינו שייך לדין של בתולה שנותנין לה י"ב חדש, אם כן תקשה שמא "ימים" מילתא בעלמא ולא משום שנותנין לבתולה י"ב חדש,ונראה לומר שהיו אומרים – ואם תאמר שאם נתן לה בכאן י"ב חדש יהיה לה יותר מי"ב חודש, דהא צריך לעכב בדרך הרבה, שהוא דרך רחוק מן ארם נהרים עד ארץ כנען, וגם צריך להכין שם צרכי החופה, ועל זה אמר אם כן תן עשור חודש, שלא יעלה יותר מב' חדשים מה שצריך לעכב עד החופה:ועוד – שאמרו לו שאם אתה אומר הני מילי שנותנין זמן י"ב חודש כאשר קדשה בסתם והיא מבקשת י"ב חודש, נותנין לה י"ב, אף על גב שאם רוצה לטרוח הרבה בתכשיטין אין צריך י"ב חדש – מכל מקום היא אומרת שהיא אינה רוצה לטרוח יותר מדאי, אבל כאן לא היו מדברין בדין, שהרי מבקש היה דרך חסד, ואם כן אפשר על ידי טורח למהר ולתקן בפחות, או שאין צריך לתקן כל כך הרבה תכשיטין, מכל מקום צריך עשור. וכן מוכח בב"ר (ס, יב) דאמרו שם "ימים" אלו ז' ימי אבלו של בתואל, "עשור" אלו י"ב חודש שנותנין לבתולה, עד כאן. ומעתה קשה איך יתכן לפרש "או עשור" י"ב חודש שנותנין לבתולה, דהא "עשור" כתיב (קושית הרא"ם), ועל כרחך דהכי פירושו – שהדין הוא בעלמא שנותנין י"ב חודש לבתולה, וכאן מפני שאין כאן דין, רק דרך בקשה היו מבקשים עשרה ולא יותר. וכן מה שאמר 'אלו ז' ימי אבלו של בתואל' לאו דוקא שבעה, שאם כן יקשה אין מבקשים מועט ואחר כך הרבה, אלא 'אלו ז' ימי אבלו' דהוא במקום אחר, אבל דרך להוסיף כפי כבוד המת. אף על גב דבכל דוכתיה (ר' נדה לח ע"ב) מיעוט ימים שנים (קושית הרא"ם), היכי דמוכח [שאני] כגון הכא דאין מבקשין מעט ואחר כך הרבה, ולפיכך "ימים" הוא יותר מעשר. והרי תמצא גבי יפת תואר (ר' דברים כא, יג) "ובכתה אביה ואמה ירח ימים": כ״ד:תרכ״ג א׳ מכאן שאין משיאין. ותימה דלמה נשא יצחק קטנה, דהא אמרינן (קידושין מא. ) אסור לקדש את בתו עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה, ויש לומר כשאביה מקדשה, אבל כשהיא יתומה – כיון דהיא תוכל למאן אם לא יהיה בעלה ישר בעיניה (יבמות קח. ) – מותר. ואם תאמר הרי אף כשהיה בתואל חי היה רוצה אליעזר שתלך עמו (פסוק מט), אף על גב שאביה חי, ואין זה קשיא, דבתואל גוי היה, ואין זכות לגוי בבתו לקדשה, ורבקה גיורת הואי, ויתומה. ועוד כי מה' יצא הדבר, כמו שאמרו הם "כי מה' יצא הדבר" (פסוק נ), ולא שייך כאן כלל שום איסור בדבר, שהקב"ה רצה בזה, וכיון שקפצה לו הארץ (רש"י פסוק מב) והיה הכל דרך נס, אין כאן שום קשיא: כ״ד:תרכ״ד א׳ אף אם אינכם רוצים. דאם לא כן 'ותאמר הן' מיבעי ליה (כ"ה ברא"ם): כ״ד:תרכ״ח א׳ ושם היה אותו הבאר וכו'. לפי שתרגום של "בין קדש ובין שור" (לעיל כ, א) ותרגום של "בין קדש ובין ברד" (לעיל טז, יד) בשניהם 'בין חגר ובין רקם', ובאחד מהם כתיב (ר' לעיל כ, א) "ארצה הנגב בין קדש ובין שור", ובמקום אחר כתיב (לעיל טז, יד) "הנה בין קדש ובין ברד", שהבאר היה בין קדש ובין ברד, אם כן "ארצה הנגב" היה אצל הבאר (כ"ה ברא"ם): כ״ד:תרכ״ט א׳ לשוח לשון תפילה. והקשו (תוספות בברכות כו ע"ב) דכאן מביא ראיה מן "תפלה לעני" (תהלים קב, א) שהוא לשון תפילה, ואילו בפרק קמא דע"ז (ז ע"ב) משמע איפכא, דמביא ראיה כי "שיחו" הוא תפילה מלשון "לשוח בשדה", ונראה לומר דכך פירושו – דהכתוב אפשר לפרש "לשוח בשדה" ללכת תחת אחד השיחים, וקאמר (ברכות כו ע"ב) 'אין שיח אלא תפילה ולפני ה' ישפוך שיחו', דהתם לא מצינו לפרש הכי מלשון אילן, והתם הוי מצינו לפרש מלשון דבור, וקאמר (ע"ז ז ע"ב) ד'אין שיחה אלא תפילה' ולא לשון דבור, דהא "לשוח בשדה" לא מצי לפרש לשון דבור. אבל אין לומר דהתם נפרש מלשון דבור וכאן ללכת תחת אחד השיחים, דאין מדה זאת בתורה, דילפינן סתום מן המפורש (יומא נט. ), ולכך ילפינן סתם דהכא מן המפורש דהתם, וילפינן סתם דהתם מן מפורש דהכא: כ״ד:תר״ל א׳ ראתה אותו הדור. שחשבה שהוא שר או חשוב שכל כך היה הדור: כ״ד:תרל״ב א׳ גלה לו הניסים. וקשה דאם כן הוי למכתב 'את כל אשר נעשה' לא "את כל [הדברים אשר] עשה", דהוא לא עשה הניסים (קושית הרא"ם), ואין זה קשיא, דהא שפיר מצי למימר 'זה עשיתי שהלכתי ביום אחד מכאן עד שם', אף על גב דעל ידי נס היה – שפיר מצי למימר 'ואני ביום אחד הלכתי הדרך על ידי הנס שעשה הקב"ה'. וגם על התפילה אשר התפלל שייך שפיר 'עשה': כ״ד:תרל״ג א׳ והרי היא שרה אמו. פירוש שלא יתכן לומר 'האהלה שרה אמו' שהרי "האהלה" משמע אוהל הידוע, ואם כן אין צריך למכתב אחריו "שרה אמו", והוי למכתב 'אוהל שרה אמו', לא "האוהלה שרה אמו", אלא כך פירושו "האהלה" הידוע, 'והרי היא שרה אמו': ב׳ כל זמן ששרה קיימת וכו'. נגד ג' מצות; ברכה מצויה – נגד חלה. ונר דלוק – נגד הדלקה. וענן קשור על האהל – כי הענן הכבוד הוא שכינת הכבוד יתברך, וזהו לכבוד הקדושה והטהרה, כי הטהרה מביא לידי רוח הקודש כדאמרינן במסכת ע"ז, ולפיכך שרה שהיתה שומרת הטהרה מן הנדות – זכתה שיהיה ענן הכבוד שורה על האהל. אמנם בב"ר (ס, טז) אמרו עוד אחד, והוא שאמרו 'כל זמן ששרה היתה חיה היה ביתה פתוח לרווחה'. וד' דברים זכרו רז"ל במדרש, ורש"י השמיט אחד וקיצר דבריהם, ואולי עשה זה מפני כי לשלשה שזכר יש טעם כמו שנתבאר למעלה, אבל 'כל זמן שהיתה שרה חיה היה ביתה פתוחה לרווחה' אין טעם:אמנם מי שרוצה לעמוד על דברי רז"ל יש לו לדעת כי אלו הדברים נפלאים מורה על מעלת שרה, שהיתה מתברכת בכל הברכות. כי מה שהיה ענן קשור על האהל – הוא למדת אברהם, ודבר זה מבואר. וברכה מצויה בעיסה – כמו שאמרנו למעלה בתחלת לך לך (יב, ב, אות ה) "ואברכך" – 'זה שאומרים אלקי יצחק' (רש"י שם), ומשם הברכה, ולפיכך ברכה מצויה. ודלתותיה פתוחים לרווחה – הוא רמז לברכות יעקב, כי משם הרווחה באה לעולם, והוא ידוע. ונר דלוק מליל שבת לליל שבת – הוא ענין רביעי, והבן זה היטב:ואם אתה רוצה לומר כי הוא נגד ארבעה דברים שאמר הקב"ה לאברהם – נתקיים כל זמן ששרה היתה חיה, להודיע כי עמה יזכה. כי "ואעשך לגוי גדול" (לעיל יב, ב) – כבר נתבאר למעלה (גו"א שם אות ד) כי מפני שהוא לגוי גדול – הקב"ה מיחד שמו עליו כמו על אומה שלימה, לכך היה הענן של שכינה על האוהל, שזהו יחוד שמו עליו, כי ענן הכבוד היה על האוהל, אם כן השכינה על האוהל. וכנגד "ואברכך" (שם) ברכה מצויה בעיסה. וכנגד "ואגדלה שמך" דלתותיה היו פתוחות לרווחה לכל העולם, ובשביל כך היה שמו מתגדל בשביל הבאים בביתו, והיה יוצא טבעו בכל העולם (ראה רש"י שם פסוק א). ברכה בנר מערב שבת לערב שבת, ולא היה פוסק ברכתו עד ערב שבת אחר – נגד "והיה ברכה" (שם, שם ב), שרוצה לומר שהיה ברכה עד שיהיה מברך אחרים (רש"י שם), ומי שבירך את אחר – הוא עצמו ברכה שאינו פוסק. וזה הפירוש עם הראשון, הכל ענין אחד:אמרתי זה להגיד לך שאין ראוי לחסר מכוונת רז"ל (ב"ר ס, טז), כי כל דבריהם בחכמה ובשיעור, לא הוסיפו ולא גרעו. והנה רש"י רצה לחסר מדברי רז"ל, כי הם אמרו ד' והוא הביא רק ג', והנה זה חסרון מן הכוונה אשר רצו רז"ל:
העמק דבר על בראשית פרק-כד
העמק דבר: כ״ד:תקע״ה א׳ ואברהם זקן. הקדים הכתוב להודיע לפני הענין המסופר בפרשה זו שאברהם היה זקן בא בימים מבואר שהוא נוגע להענין כי לולא זה לא היה מצוה לעבדו אלא הוא בעצמו היה מזדרז למצוה רבה זו ליתן אשה ליצחק שבזה תלוי כל התכלית אבל משום שהי׳ זקן: ב׳ בא בימים. היינו שהי׳ מחשב כמה ימים עוד יחיה ע״כ הי׳ חושש אולי ימות בדרך רב כזה. אמנם בלי זה הטעם הי׳ רשאי לילך בעצמו לארם נהרים. אע״ג שהיה מוזהר ללכת משם. כבר ביארנו שממעשה העקידה הותר לו לחשוב מארץ הזאת ולזכרה. וה״נ הותר לו הליכות עראי לשם: ג׳ וה׳ ברך את אברהם בכל. עוד טעם על שלא הלך בעצמו משום שהיו עסקיו עם כל אדם זה בא ושואל בעניני אמונה וזה להתפלל עליו וכדאי׳ בב״ב שמרגליות הי׳ תלוי׳ בצוארו של א״א כו׳ והכונה הוא תפלתו וברכתו וכיב״ז היה הרבה ענינים מוטלים עליו ומשום זה לא הי׳ יכול לצאת ממקומו והנה הודיע הכתוב ג״כ בזה צדקת אברהם לפני הענין. ללמדנו שהיו הכל באין לפניו ודאג לטובת רבים לכן הי׳ מוכרח להעמיס לקיחת אשה לבנו על עבדו: כ״ד:תקע״ו א׳ אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו. הקדים הכתוב לבאר שלש תכונות בכח אליעזר. אשר משום זה היה מסוגל לשליחות הלז. באשר ענין הנדרש להשתדלות נגמר ויוצא לאור ע״י א׳ משלשה אופנים. פעם ע״י לשון רכה והפצרה. פעם ע״י שכל והרחבת דברים. פעם ע״י דעה רחבה ומענה עז. והכל לפי הענין והאדם שבא עמו בדברים. והנה ידוע שאין טבע כל ב״א שוין. יש ב״א מוכשרים לגמור הענין בזה האופן דוקא ויש להיפך וכאן לא ידע אברהם האיך יהי נדרש לבצע הענין. ע״כ בחר בזה העבד שהיו לו כל התכונות. שהיה עבדו ונכנע לאדוניו במענה רך: ב׳ זקן ביתו. הוא דבר חכמה וכדאי׳ בפ״ג דיומא ללמוד מכאן שהי׳ אליעזר יושב בישיבה המרבה חכמה: ג׳ המושל בכל אשר לו. היינו בכל אשר לאברהם הי׳ הוא נגיד ומצוה בדעה רחבה. וע׳ מש״כ להלן מ״ד ט״ז. ולפי הדרש הנ״ל בהר״ד שהי׳ מושל ביצרו. הודיע הכתוב דמש״ה הי׳ נאמן בעיני אברהם: ד׳ שים נא ידך תחת ירכי. לפי הנראה בגמ׳ ר״פ שבועת הדיינים. שלמדו מכאן נק״ח בשעת שבועה א״כ פי׳ שהי׳ שימת ידים לשם נק״ח. וכאן יישב רש״י אמאי לא צוהו לתפוס במילת עצמו. אבל כ״ז אינו שוה ליישב הא שאמר יעקב אבינו ליוסף בזה הלשון. ועוד דשם לא נזכר בדבר יעקב לשון שבועה כלל עד לבסוף. אלא נראה דודאי אינו בשביל שבועה כ״א כריתת ברית בין אדם לחבירו אלא שבכל שני אנשים היה המנהג שימת יד ביד וכלשון יחזקאל י״ז י״ח והנה נתן ידו. ובמשלי כתיב תקעת לזר כפיך. אבל אב לבנו ועבד לאדוניו אין ד״א להשוות יד ליד. ע״כ הזהירו לשום יד תחת ירכו. זהו עיקר פשט הכתוב שהוא כריתת ברית לבד השבועה שבין אדם לשמים. ולימוד הגמ׳ יבואר להלן מקרא ט׳: כ״ד:תקע״ז א׳ ואשביעך. לא אמר לו השבעה לי בה׳ וגו׳ כמו שאמר יעקב ליוסף אלא אשביעך בע״כ. וזהו מושבע מפי אחרים והאדון יכול להשביע את עבדו בע״כ : ב׳ בה׳. ביוסף כתיב סתם השבעה לי ולא כתיב בה׳ משום דשבועה סתם הוי ג״כ שבועה. והא דכתיב בשאול ודוד השבעה לי בה׳ אם תכרית את זרעי וגו׳ הוא משום שלא הי׳ נאמן בעיניו ואולי מבטל בלבו. ע״כ ביקש שיזכיר את ה׳ ובודאי לא יזכיר לבטלה. משא״כ מושבע מפי אחר בעינן דוקא בה׳ בפירוש : ג׳ אלהי השמים ואלהי הארץ. כך הי׳ הרגל לשון א״א להרגיל בפי הבריות שהקב״ה משגיח בשמים ובארץ כמש״כ לעיל י״ד י״ט: ד׳ אשר לא תקח אשה לבני. אין אליעזר אדון ליצחק להשיאו אשה. אלא בל״ס הי׳ תחלה דברים ביניהם. והוחלט שהעבד ישתדל לקחת אשה ליצחק באשר יצחק אינו יכול לצאת חוץ לא״י וגם אינו יכול לקחת אשה אלא מחו״ל. ואחר שהוחלט הדבר השביעו כך: ה׳ אשר אנכי יושב בקרבו. אע״ג שהזהירו לילך דוקא לבית אביו מכ״מ לא השביעו אלא על הכנעני באשר ע״ז הוא חשוד שיתעצל ללכת למרחקים ויקח אשה מבנות הכנעני ויאמר שהיא מארמי. מש״ה דייק אשר אנכי וגו׳. עוד י״ל שבא לכלול אפי׳ מאומה אחרת היושבת בא״י רק שמשועבדים לכנעני הרי הם ככנענים כמש״כ לעיל י״ב ו׳: כ״ד:תקע״ח א׳ כי אל ארצי. תחלה לארצי. ואח״כ ואל מולדתי. הוא מקום שנתגדל: ב׳ תלך. ולא ע״י אחר. אלא ילך בעצמו ויבחר אשר יראה בעיניו: ג׳ לבני ליצחק. תפרש בשעת קידושין לבני ליצחק ולא סתם לבן אברהם. דאע״ג דסתם בנו של אברהם הנצרך לאשה הוא יצחק ולא ישמעאל מכ״מ דין קידושין כך הוא כדתנן במס׳ קידושין פ״ג קידשתי את בתי והיו לו חמש בנות כולן אסורות. ואע״ג שניכר שכוון לגדולה שבהם. ה״נ להיפך לא יתברר לשום א׳ אם לא שתדע בבירור למי היא מקודשת: כ״ד:תק״פ א׳ פן תשיב את בני שמה. ידוע הטעם שהי׳ נחשב לעולה שאסור להוציאו לחוץ. והיינו דבר המלאך בשעת עקידה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני כמש״כ שם: כ״ד:תקפ״א א׳ אלהי השמים. כמו שפירש״י בשעה שלקח את אברהם לא הית׳ ניכרת השגחתו בארץ ולא הי׳ נקרא כ״א אלהי השמים: ב׳ ומארץ מולדתי. א״כ מהראוי שמחמת זה תהי השגחתו למלא את אשר אני נצרך משם. ואם מכ״מ איני כדאי מחמת זה. הרי ואשר דבר לי. ואם חלילה איזה חטא גורם לבטל השגחה זו מכ״מ ואשר נשבע לי ושבועה אינה בטלה בשום אופן. והשבועה היא ברית בין הבתרים כפירש״י שאמר לזרעך אתן וגו׳ וברית היינו שבועה: ג׳ הוא ישלח מלאכו. ברבה מפרש ה״ז מלאך מסוים והכונה שהיה מיוחד לאותו דבר ולא בדרך אגב כמצוה למלאך המלוה לאדם שישגיח גם ע״ז. והדיוק הוא מדכתיב ישלח. ולא יצוה כמו כי מלאכיו יצוה לך אלא המלאך ההולך בל״ז את האדם לא שייך לומר ע״ז ישלח שהרי הולך גם בל״ז הענין. אלא יצוה. אבל ישלח משמעו שהוא מלאך מסוים בשביל דבר זה: ד׳ ולקחת אשה לבני משם. תקדש אותה סתם ולא תפרש מאומה על דבר הובלה ממדינה שלה לכאן. ואח״כ. כ״ד:תקפ״ב א׳ ואם לא תאבה האשה. אחר שתקדש אותה. ב׳ ללכת אחריך. למדינה שלא ידעה מעולם אלא אחריך. ג׳ ונקית משבועתי זאת. של לקיחת אשה. כי אתה עשית את שלך: ד׳ רק את בני לא תשב שמה. אין הכונה שלא ישב בפועל את יצחק לשם כי היאך יביא אותו בע״כ. אלא הכונה שלא יפרש בשעת קידושין ע״מ שיבא יצחק לשם ונמצאו כשיסרב אח״כ בדבר יהי׳ חילול ש״ש ויאמרו דשינה מתנאו. דסבורים שמסתמא העבד מדעת רבו התנה. ותו דבזה תהיה מותרת לאחר. אחר שלא יקיים יצחק את התנאי. אלא לא יפרש כלל וילך לו. והאשה בע״כ תהי יושבת עגונה עד שתבא ליצחק. ואע״ג דבב״נ לא נהגו דיני קידושין רק בעולת בעל. מכ״מ מי שהיתה מיועדת ליצחק נהגו בה מנהג ישראל שהרי למדין מכאן דיני אירוסין לשיטת תלמוד דילן כתובות פ״א. ולשיטת הירו׳ שם שהיה ברכת נשואין ע״כ הי׳ קנין אליעזר עמה כעין חופה אע״ג שלא בעלה וכדת ישראל. וע׳ מש״כ הרמב״ן פ׳ אמור בפ׳ מגדף הוכחה לזה מדאי׳ בקידושין די״ח ודלמא ישראל מומר שאני. איך שאברהם הזהיר אותו לקשרה ליצחק וממילא תהי מוכרחת ללכת אח״כ והדבר מובן שאם יפרש בשעת קיחה שתצא לא״י יותר טוב. וכן ראה אליעזר שההצלחה מפזזת לפניו והי׳ בטוח שגם ע״ז האופן יתרצו: כ״ד:תקפ״ג א׳ וישם העבד וגו׳ וישבע לו. ולא פירש הכתוב שנשבע בה׳ אלהי השמים. ומובן שמסתמא הי׳ כן וכמש״כ לעיל כ״א כ״ה. וא״כ גם זה מיותר והי׳ ראוי לכתוב ויעש העבד כן. אלא בא ללמד דשבועה בלי נק״ח אינה שבועה משא״כ שבועה בלי שם הוי שבועה. והכי מבואר בדיוק ברי״ף שם שרק מזה המקרא הוא שלמדו חז״ל דשימת העבד תחת ירך א״א הי׳ במקום נק״ח. ולא ממקרא הראשון. והיינו משום שלפי הפשט אינו ענין לשבועה כמש״כ לעיל ב׳: כ״ד:תקפ״ד א׳ מגמלי אדוניו וילך. כ״ז מיותר. וביותר תיבת וילך. שהרי בסמוך כתיב עוד הפעם ויקם וילך. אלא בא להודיענו שהיו גמלי א״א עסוקים בעבודה בשדה הרחק ממנו והיה נוח יותר ליקח גמלים מאחרים מלקבץ את גמליו. אבל העבד רצה ליקח דוקא גמלי אדוניו וילך ממקום שקבץ הגמלים לבית אברהם ושמה בבית אברהם לקח כל טוב אדוניו בידו ואח״כ. ב׳ ויקם וילך וגו׳. בזריזות הליכה גדולה בפ״ע ולא כהליכה הראשונה שהי׳ לצורך הכנה וכמו בעצלתים. ופ׳ לעיל כ״ב ג׳ כיב״ז. ומזה למדנו שהיו גמלי א״א מצוינים משארי גמלים. או לפי הפשט בקומתן וביפין. או לפי הדרש בהכשר הנהגתן שהיו זמומין מעצמן כחמורו של רפב״י וכדאי׳ ברבה: כ״ד:תקפ״ו א׳ ה׳ אלהי וגו׳. הקדים שבח לבקשה כדין כדאי׳ בע״ז ד״ח. והא שלא התפלל תפלה קבועה וכמש״כ לעיל י״ח כ״ב גבי א״א. חדא שעדיין לא נתקן תפלת המנחה עד שבא יצחק ואברהם הי׳ נוהג להתפלל בלי תקנה ותו שהי׳ במקום רבים ואי׳ בברכות ספ״ה חצוף עלי מאן דצלי בביקתא: ב׳ הקרה. א״א לפרש מלשון כי הקרה ה׳ אלהיך. פועל יוצא על העצם המבוקש וא״כ הוא בקשה שיזמין את המיועדת ליצחק. א״א לומר כן דמי יודע אם יש פה המיועדת והרי לא ביקש שיברא בדרך נס באותה שעה אשה. ותו א״כ הכי מיבעי עשה חסד עם אדוני אברהם והקרה נא לפני היום. אלא הפעל הקרה סובב על השגחת ה׳. ומשמעו הזדמן שתהי׳ השגחתו ית׳ מזומנת לפניו. והבקשה הי׳ שיהא האות שיעשה לנכון. ואם יש פה המיועדת תבוא לשאוב ותזדמן בתשובה זו. ואם איננה פה לא תהא שום בתולה עונה כך: כ״ד:תקפ״ז א׳ אל עין המים. לבד הבאר הגדול שמשם היו שואבין עם דלי לבהמות הי׳ שם עוד עין המים מים מובחרין לשתות אנשים והבנות היו ממלאין בכדיהן: כ״ד:תקפ״ח א׳ הטי נא כדך. באשר ראה מנהג השואבות מן העין לשוח עד הארץ ולהכניס הכד לעין ובזה האופן א״א למלאות את הכד עד למעלה ומי שהיה רוצה לשתות מן הכד הוא מוכרח להטות הכד ע״כ אמר בלשון הטי נא כדך: ב׳ אותה הוכחת וגו׳. יהי רצון שתהי׳ אותה אשר הוכחת וממילא אם אין כאן האשה אשר הוכחת לא תמצא בתולה שתענה ותאמר כך: ג׳ ובה אדע. לא אמר ובזה אדע. שלמלוי האות כבר אמר ועשה חסד. ולא אמר עוד הפעם אלא בקשה אחרת שאם יש פה האשה אשר הוכיח ותאמר כך. עדיין הוא צריך לחסד להשיגה בנקל וזהו הבקשה השניה. ובה בבתולה זו. אדע כי עשית וגו׳. במה שתגיע לו מיד שלא בכליון עינים: ד׳ עם אדוני. באשר אני שלוחו ובזכותו אני מבקש כ״ז: כ״ד:תק״צ א׳ והנערה טובת מראה מאד וגו׳. ביאר הכתוב שלשה טעמים מדוע פגע בה העבד יותר מבאחרות. א׳ שהיא טובת מראה מאד יותר משארי בתולות שראה שם. ב׳ ואיש לא ידעה שהתבונן בה שאין לה דבר עם אנשים כמו שראה שארי בתולות שהכל מכירין אותן באשר היו רגילין בכל יום להיות עם הרועים אצל הבאר וגם לא היו צנועות כ״כ. אבל אותה בתולה לא יצאה עד היום לשאוב ע״כ לא ידעה אדם ומזה התבונן העבד שהיא מיוחסת ומש״ה לא היתה רגילה בכך. או משום צניעות. ג׳ ותרד העינה ותמלא כדה ותעל. ראה שהיא לא שחה עצמה לשאוב ככל השואבות שזה אינו דרך צניעות. כדאי׳ בשבת דקי״ג ב׳. לענין לקט. אלא ירדה לתוך העין. ותעל: כ״ד:תקצ״א א׳ הגמיאיני נא. ולא אמר לה הטי כדך. כי אחרי שירדה לתוך העין ע״כ שאבה הכד מלאה. ושוב לא הי׳ צריך להטות הכד לצורך גמיאה. אלא שתניחהו לגמוא מן הכד בעודה על הכתף: כ״ד:תקצ״ב א׳ שתה אדני. לא גמיאה מועטת מעל הכתף אלא שתי׳ כפי הצורך ע״כ הורידה הכד: כ״ד:תקצ״ג א׳ ותכל להשקותו. היא מנעתו להשקותו כי כך ראוי להיות נזהר להולך בשרב ושמש שלא לשתות כ״צ מים קרים. אמנם שלא יחשוב כי היא מנעתו באשר רע לה ששותה הרבה. ע״כ חזרה ואמרה גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות מעצמם ולא אמנע מהם כה״צ: כ״ד:תקצ״ד א׳ ותער כדה אל השוקת. הודיע הכתוב דעתה כי אע״פ שלא הי׳ במותר שבכד כדי שתיית הגמלים ותהי מוכרחת עוד לשאוב עם דלי מן הבאר מכ״מ לא שפכה מה שבכד על הארץ וכדאי׳ ביבמות פ״ב לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו: ב׳ ותרץ עוד וגו׳. לא הגיעה שוב לעין המים אלא אל הבאר העשוי לבהמות עם כלי השאיבה. כ״ד:תקצ״ה א׳ והאיש משתאה לה. מלשון והארץ תשאה שממה. ומשמעו מלשון תמהון שהי׳ משתומם ומביט עליה בעין פקיחה. והי׳ ראוי לכתוב משתאה עליה. וכבר הרגישו חז״ל בירו׳ ר״ה פ״א ואמרו שהכתוב מדבר בכל לשון. וראיתי כי לזה כוון בת״א שהי בה. שהוא כמו ת״י בישעיה כ״ט ט׳ על התמהמהו ותמהו. אתרפו ושהו: ב׳ מחריש. הי׳ לו לדבר עמה כדי להכיר שכלה אבל הי׳ מחריש כדי לדעת ההצליח וגו׳ כי בשעת דבור א״א להתבונן על כל תנועה כמו בהיותו מחריש וגם היא לא תוכל לעשות בזריזות כ״כ אם תהא זקוקה לענות: כ״ד:תקצ״ו א׳ על ידיה. שיהיו מלובשים היטב לפי ערך ידיה אבל עדיין לא נתן עד שנודע לו מי היא: כ״ד:תקצ״ז א׳ הגידי נא לי. משמעות הגדה בכ״מ לפרש כל הפרטים שבענין ומזה הבינה שאין השאלה רק לדעת שם אביה לבד אלא כל היחס. ע״כ השיבה: כ״ד:תקצ״ח א׳ בן מלכה. והיא יחס גדול יותר משארי בני נחור: כ״ד:תקצ״ט א׳ גם מקום ללון. הוא שאל אם יש לאביה בית מרווח שיהא יכול ללון שם עכ״פ בתורת מקרה לילה אחד והיא השיבה כי הוא בעל אכסניא ע״כ יש לו תבן ומספוא רב וגם מקום מיוחד עבור אורחים ללון כפי הנדרש להם: כ״ד:ת״ר א׳ וישתחו לה׳. היינו כריעה בשעה שאומר ברוך וכדאיתא בברכות די״ב כורע בברוך : כ״ד:תר״א א׳ ויאמר ברוך ה׳ וגו׳. מכאן למדו בב״ר שמודים על בשורה טובה : ב׳ אנכי בדרך נחני ה׳ וגו׳. אם נפרש הכונה שמצא מבוקשו בית אחי אדונו וכמבואר באמת להלן שאמר אליעזר בספורו אשר הנחני בדרך אמת לקחת בת אחי אדוני לבנו. אבל א״כ אין הכונה כאן מבואר כלל. וגם לשון אנכי אינו מדויק. אלא כאן לא ביאר הכתוב רק שבירך על שהגיע לבית אחי אדונו בנקל שלא בטורח וחיפוש. וזהו משמעות הלשון. ג׳ אנכי בדרך. עוד הנני בדרך ולא באתי לעיר כבר נחני ה׳ בית אחי אדוני. הרי אני כמו שאני בביתם. ולא נזכר כאן הברכה על שמצא מבוקשו כי אין זה ענין לכאן אלא דכתוב פה בשביל שיהא מבואר הכתוב כ״ט. ולהלן בספור יהא נצרך נוסח הברכה דשם. ועוד ראוי לדעת דעיקר הברכה הוא המבואר כאן דעל עיקר מבוקשו לא היה עוד מקום לברך באשר עוד לא נגמר הענין וכמש״כ להלן ל״ה א׳ ובס׳ שמות ב׳ כ״ב. ובכ״מ. שאין מברכין עד הגמר. אלא מכ״מ בא בכולל עם ברכה הודאית שמבואר פה: כ״ד:תר״ב א׳ ותרץ וגו׳ לבית אמה. פרש״י שאין הבת מגדת אלא לאמה. ועדיין אינו מדויק לשון לבית אמה. ע״ז פרש״י שדרך הנשים להיות בית לה בפ״ע. ועדיין הכי מיבעי ותרץ הנערה בית אמה ותגד לה כדברים האלה. אלא הפי׳ שהיא הגידה לכל בני הבית של אמה ומזה שמע לבן ג״כ. והיה ראוי לכתוב לבית אביה אלא משום שהבת מגדת תחלה לאמה ולפי הפשט היתה אמה עקרת הבית ובתואל היה טפל לה כמובן בפ׳ שהיה טפל גם ללבן: כ״ד:תר״ג א׳ וירץ וגו׳ ויהי כראות וגו׳. להיפך מיבעי לכתוב. ויהי כראות וגו׳ וירץ. אלא אפי׳ בלי ראות הנזם היה רץ לקראת א׳ מבית אברהם לחקור עליו כי שמע שסיפרה ששמעה הברכה בית אחי אדוני. אבל לא היה אומר בוא ברוך ה׳ דמי יודע אם הוא עשיר וגם לא היה אומר למה תעמוד בחוץ וגו׳ דמי יודע אם דעתו ללון בעיר כלל. אבל כראות את הנזם וגם שמע מה שדבר אל רבקה היינו ששאל אם יש מקום ללון ע״כ בא לבן לומר כך וכך: כ״ד:תר״ו א׳ ויפתח הגמלים. התיר קישורי המשא וכלשון הכתוב אל יתהלל חגר כמפתח. וכ״כ הרמב״ן ז״ל: כ״ד:תר״ח א׳ עבד אברהם אנכי. הקדים לבאר מדוע אינו אוכל עד שידבר עסקו וכי כך דרך העולם שהבא לאיזה עסק לא יאכל עד שיגמור עסקו מש״ה הקדים שאינו ככל אדם שהולך לעסקי עצמו. וא״כ העסק טפל לגופו ונפשו. משא״כ אנכי עבד. ועסק אדוני יקר ממני. ע״כ הנני מוכרח להקדים דברי למאכלי: כ״ד:תר״ט א׳ וה׳ ברך את אדוני. בכל מה שהאדם מתאוה להתברך: ב׳ ויגדל. בשם טוב בפי הבריות: ג׳ ויתן לו צאן וגו׳. באשר אפשר שאברהם אינו מתאוה לכ״ז ואין זה אצלו בכלל ברכה והוא עשיר השמח בחלקו. וא״כ אין בזה להוריש לבנו. ע״כ פירש שהוא עשיר ממש: כ״ד:תר״י א׳ אחרי זקנתה. שלא יאמרו היאך אפשר שישא בנה של שרה נכד של נחור. וה״ה אדם זקן הרבה ממנה. ע״כ הגיד שהיא ילדתו אחרי זקנתה ואינו זקן כ״כ: כ״ד:תרי״א א׳ אשר אנכי יושב בארצו. לא בני כנעני לבד אלא כל שבארצו בכלל כנעני הוא וכמש״כ לעיל י״ב ו׳. ומש״ה לא מצא עצה כי אם לא אל בית אבי וגו׳: והנה שינה העבד מלשון אדוניו שאמר בקרבו. והוא ע״פ מש״כ לעיל דלא השביעו אלא מפני החשד על הסמוכים לו אבל העבד לא סיפר כי השביעו משום חשד. אלא אפילו על רחוקים השביעו משום קפידא: כ״ד:תרי״ב א׳ אם לא וגו׳. בלשון תנאי כדי שיהא במשמע שאם ילך ולא ישיג אזי יקח גם מארצו ואמר כן כדי שלא יבקשו תרקבי דדנרי ומש״ה הקדים. ב׳ אל בית אבי. ואח״כ אל משפחתי כדי שלא יבין שדוקא אל בית אביו אלא גם משפחתו בכלל. רק תחלה תלך לבית אבי: כ״ד:תרי״ד א׳ אשר התהלכתי לפניו. ולא פירש דברי אברהם בפרטות בזה. בשביל שהמה לא ידעו כל פרטי הדיבורים והשבועה: ב׳ ממשפחתי ומבית אבי. לא לבד ממשפחתי אלא אפי׳ שתהיה מבית אבי: כ״ד:תרט״ו א׳ מאלתי. אלה בכלל שבועה הוא כדאי׳ פ׳ שבועת העדות. והודיע אברהם זה לאליעזר שהוא אלה. למען ידע כי אם יעבור השבועה יענש גם בעוה״ז כמשמעות קללה: ב׳ ואם לא יתנו לך וגו׳. באשר קללת חכם אפי׳ על תנאי באה. ע״כ הוצרך אברהם לפרש דאם לא יתנו לך והיית נקי: והנה הוא אמר ואם לא יתנו לך ולא כלשון אברהם ואם לא תאבה האשה וגו׳ היינו משום שראה לפי הענין יותר טוב לפרש בשעת קיחה על התנאי ולא יהיה אח״כ שהות מש״ה לא אמר דבר אברהם: כ״ד:תרי״ז א׳ השקיני נא. לא פירש מה שרחש לבו לומר הטי נא ואח״כ אמר הגמיאיני נא. וגם עוד שינוים שלא אמרה גם לגמליך אשקה עד שכלתה להשקותו היינו כדי שלא ימצאו מקום לומר שלא בא האות בשלימות ומש״ה ג״כ אמר העלמה כמו שלא פירש אם תהא נערה או קטנה. כדי שלא יאמרו שאין היא נערה כמו שאמר באמת והיה הנערה: כ״ד:תרכ״ב א׳ ואברך וגו׳. סיפר כל זה כדי להגיד להם שכבר ברור לו שהיא האשה אשר הוכיח ה׳. ואינו מבקש אלא שיסכימו לקחתה ולא יהא ניצרך לסבות שונות להגיע לידי מעשה. והראה להם כל זה במה שבירך את ה׳. ואלו היה ספק בלבבו לא הי׳ מברך. וכיוצא בזה בספר מלכים א׳ א׳ מ״ח. וגם ככה אמר המלך ברוך ה׳ וגו׳ הודיע כ״ז לאדוניהו שאין עוד שום ספק בדבר בלב המלך. שהרי כבר בירך את ה׳ ע״ז: כ״ד:תרכ״ג א׳ ישכם עושים חסד ואמת. החסד יהי׳ של אמת שהרי ברור כי כן האמת: ב׳ ואם לא הגידו לי ואפנה על ימין או על שמאל. אחפש עצות לדבר וימין ושמאל הוא כינוי לאופנים שונים בדרך הישר או בדרך עקלתון: כ״ד:תרכ״ד א׳ ויען לבן ובתואל. פרש״י שלבן היה רשע והקדים לדבר בפני אביו. ועדיין יש להוכיח מזה שהוא הי׳ עיקר בבית. ובתואל הי׳ טפל וכמש״כ לעיל: כ״ד:תרכ״ה א׳ כאשר דבר ה׳. מה שהורה בהשגחה פרטית הוא דבר ה׳ כמש״כ לעיל כ״ב ב׳ וכן ביארנו בס׳ שמות ט״ז כ״ג ובס׳ ויקרא י׳ ג׳. לשון הוא אשר דבר ה׳. וע׳ עירובין דל״ט א׳. התם מוכחא מילתא. ופי׳ מש״ה הוי שתיקותא כדבור מפורש וע״ש. והנה עלינו להתבונן למה זה נצרך להוכחות כ״כ כי היא האשה אשר הוכיח ה׳ ליצחק. הלא גם בלא הוכחות הי׳ הענין טוב ומוצלח לרבקה שתהא אשה ליצחק. ואולי באשר קשה לילך למדינה אחרת כדאי׳ בכתובות פ׳ הנושא. ונראה עוד באשר כל זיווג אינו אלא כבשי דרחמנא שכך הוא מהחלת היצירה ואם אינו מוצא זיווגו אינו עולה יפה אע״ג שלפי ראות עין אדם הוא ישר. מש״ה הנושא אשה שלא מבית אביו זה עצמו הוכחה שהוא סיבה מן השמים שיזדווגו לדעה אחת. משא״כ הנושא קרובתו מבית אביו אין הוכחה כי מה׳ היא. ע״כ ניצרך איזה הוכחה כי מה׳ היא: כ״ד:תרכ״ו א׳ וישתחו ארצה לה׳. לא בכריעה לחוד אלא נפל מלוא קומתו ארצה מרוב שמחה והודיה: כ״ד:תרכ״ז א׳ ויתן לרבקה. בא הכתוב ללמדנו שהנושא אשה ע״מ להלבישה משלו צריך להלבישה בבית אביה ולא כשתבוא לביתו וכדתנן בכתובות פ״ו: ב׳ ומגדנות נתן לאחיה ולאמה. בא ללמדנו שהחתן מחויב לעשות משתה משלו כמש״כ הרא״ש פ״א שם: כ״ד:תרכ״ח א׳ ויאכלו וישתו הוא והאנשים אשר עמו. מספר הכתוב דשמחו כעל נשואין. ומש״ה כתיב והאנשים אשר עמו. ולא כמו לעיל ל״ב והאנשים אשר אתו היינו משום דעמו משמע השתוות בצוותא אחת יותר ממשמעות אתו כמש״כ לעיל כ״ב ג׳ ובכ״מ ואין שמחה כ״א במריעות יחד עם אחרים בצוותא : ב׳ שלחני לאדוני. וזה הי׳ ברור שלא ילך בעצמו ולעזוב את רבקה עד שתבא אח״כ. או שישלחו אחריה. שזה הי׳ המנהג ידוע שלא ליחד אשת איש עם איש שאין הבעל בטוח עליו. ואם היתה מתעכבת עמם הי׳ העבד מוכרח לישב ולשמרה. ע״כ אמר שלחני לאדוני וממילא תלך גם היא עמו: כ״ד:תרכ״ט א׳ ימים או עשור. חדשי חמה לא הי׳ אז אלא י״א חדשים בשנה. ע״כ אמרו או תעשה כל פרנסת הבת שהיא שנה שלימה אתנו או עכ״פ פרנסה גדולה היינו עשור חדשים תעשה אתנו ופרנסת חודש א׳ יהיה שמה וכדאי׳ בכתובות דנ״ז דיש שתי פרנסות הנשואין: כ״ד:תר״ל א׳ אל תאחרו אתי וה׳ הצליח דרכי. דשליח שלא הצליח דרכו נוח לו להתאחר בדרכו למען ידאג משלחו גם על השליח לחשוב מחשבות. מי יודע מה אירע לו בדרך. ואח״כ כשבא השליח ה״ז משלחו שמח מביאתו עד שאינו מצטער כ״כ על שלא הצליח בשליחותו. משא״כ מי שהצליח בשליחותו למאי יאחר דרכו: ב׳ שלחוני ואלכה לאדוני. והוסיף שנית לומר ואלכה. דבמה שאמר בראשונה שלחני לאדני הי׳ במשמע אך שיצא מביתם לדור בעירם עם רבקה והי׳ הישיבה שמה בשביל האדון כדי לשמור את רבקה. וע״ז אמרו תשב הנערה אתנו וגו׳ אין הכונה דוקא בביתם יחד אלא אפי׳ בדירה בפ״ע נקרא ישיבה עמם כמו דכתיב להלן כ״ט י״ט שבה עמדי. שהמשמעות ברשותו ותחת השגחתו. ע״כ הוסיף העבד לומר ואלכה לאדוני: כ״ד:תרל״ב א׳ התלכי עם האיש הזה. התלכי עתה מיבעי. אמנם להלן ס״א יבואר שהיה הדבר קשה לה לישב על הגמל וכדאי׳ בריש מס׳ פסחים משום בעתותא דגמלים. ואם היתה מתעכבת שמה איזה משך היתה מתרגלת לישב בעצמה על הגמל בטח. או היו מכינים בשבילה אופן אחר לבא בדרך רחוקה. אבל עתה אין עצה כ״א לשבת עם העבד על גמלו והוא ישמרנה וזהו ששאלוה אם תרצה ללכת עמו יחד: כ״ד:תרל״ג א׳ וישלחו את רבקה וגו׳ ואת עבד וגו׳. עשו לויה לכבודה בפ״ע מנשים ובתולות. ולכבודו בפ״ע מאנשי העיר וזקניה עד שנתקבצו המון רבה. והי׳ הברכה ברבים: כ״ד:תרל״ד א׳ את היי לאלפי רבבה. הוא ברכה בכמות רב: ב׳ ויירש זרעך את שער שונאיו. הוא ברכה באיכות שיהיו חכמים יושבי שער. אפי׳ בשערי שונאיו והוא מפני שיהיו נדרשים לחכמתם ועצתם. ולעיל בפ׳ עקידה הי׳ כמו כן ברכת ה׳ ויירש זרעך את שער אויביו אלא שהקב״ה היודע מחשבות אמר אויביו שהוא בלב. אבל שונאיו משמעו גם בפועל כדכתיב דברים ל׳ ז׳. על שנאיך אשר רדפוך. ואנשים לא ידעו הפלא הלז כי אם יראו אשר אפי׳ שונאיו בפועל יהיו נצרכים לחכמת ישראל: כ״ד:תרל״ה א׳ ותלכנה אחרי האיש ויקח העבד וגו׳. נראה מיותר. אבל הענין דמתחלה כשהיו אנשים ונשים מלוים אותם בושה לשבת עם העבד על הגמל. ע״כ ישבה עם נערותיה על הגמלים. ואח״כ בהיותם אחורי העיר. והמלוים שבו. אז ויקח העבד אותה על הגמל שלו. והנראה כי נערותיה לא לקחה עמה לא״י זולת מינקתה. אך בעיר היו הנערות מסייעות לה לרכוב על הגמל. (ובעירובין די״ח מדקדק אחרי האיש ולא לפני האיש הוא משום שאסור להלוך אחורי אשה ולכאורה העבד הראה הדרך לפניהם. ולמש״כ ניחא דכאן היו עוד בעיר והי׳ הדרך ידוע ומכ״מ הלכו אחריו) ובא כ״ז הספור לתכלית שיבואר בסמוך: כ״ד:תרל״ו א׳ ויצחק בא וגו׳. סיפר הכתוב כי המכין מצעדי גבר ית׳ סיבב שיפגע יצחק ברבקה בדרך ותהא נבעתת ממנו בתחלת הכרתה אותו ואם הי׳ העבד בא עמה תחלה לבית אברהם הי׳ אברהם מקבלה תחלה ומדבר על לבה עד שהי׳ מתחונן דעתה עליה ולא היתה נבעתת מפחד יצחק. והיתה מתנהגת עמו כמו כל אשה עם בעלה. אבל הקב״ה סיבב שיצחק בא באותו עת מבוא באר לחי רואי שהי׳ לו אותו מקום מיוחד לתפלה והתבודדות על באר שנראה המלאך: ב׳ והוא יושב בארץ הנגב. אע״ג שאז הי׳ דר עם אברהם בבאר שבע בארץ הנגב ולא כמו שהי׳ אחרי מות אברהם שקבע יצחק דירתו עם באר לחי רואי אבל אז הי׳ דירתו יחד עם אברהם ומכ״מ הזדמן שהי׳ באותה שעה בא מצפון אותו מקום ע״כ פגש ברבקה הוא תחלה לאברהם. והי׳ עוד סיבה. כ״ד:תרל״ז א׳ ויצא יצחק לשוח בשדה. כבר פירשו חז״ל שהוא הי׳ מתפלל מנחה. וע״כ אין הפי׳ בשדה כמשמעו שהרי אסור להתפלל בשדה כדאי׳ בברכות ספ״ה חציף עלי מאן דמצלי בביקתא. אלא כדאי׳ במס׳ פסחים ר״פ האשה דבשדה היינו הר המוריה שקראו שדה וכ״כ התוס׳ שם וכמש״כ לעיל י״ב י״ז דבשביל שמדת יצחק הי׳ עבודה שהוא שורש לפרנסה ע״כ קרא אותו מקום שהוא שער השמים שדה המסוגל לפרנסה. ואין הכונה שהי׳ יצחק עומד אז בהר המוריה אלא הוא התפלל תחת אילן וכדומה ועינו ולבו היו לצד הר המוריה שנקרא שדה והתפלל אז על הפרנסה שבכלל זה הוא השגת אשה שהיא צרכי האדם ונקראת ג״כ פרנסה כלשון הגמ׳ פרנסת נשואין. והזמין ה׳ לפניו באותה שעה את אשתו וזהו וישא עיניו וגו׳: כ״ד:תרל״ח א׳ ותשא רבקה וגו׳ ותרא את יצחק. בעודו עומד ומתפלל והי׳ אז כמלאך אלהים נורא מאד. וכמבואר ברבה שראתה ידיו שטוחות בתפלה ע״כ נבעתה מאד: ב׳ ותפל מעל הגמל. מרוב פחד ואימה. אמנם לא ידעה ממי היא מתפחדת ואלו לא היתה יושבת עם העבד על גמל אחד והיתה יושבת מאחוריו עד שראתה שאח״כ האיש הולך לקראת העבד ועומד ומדבר עמו ככל אדם והי׳ דעתה מתקרר בתוך כך עד שבהודעה אח״כ מי הוא האיש הי׳ כבר סר הפחד ממנה. אבל בהיותה יושבת עם העבד. ובתוך הפחד שאלה את העבד מי האיש הלזה. אשר אני מתפעל ומתפחד ממנו. וכמבואר בב״ר בלשון הלזה משמעו אדם מאוים ונורא. ע״כ כששמעה שהוא אישה ותקח הצעיף ותתכס. מרוב פחד ובושה כמו שמבינה שאינה ראויה להיות לו לאשה ומאז והלאה נקבע בלבה פחד. ולא היתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם. ורחל עם יעקב. אשר בהיות להם איזה קפידא עליהם לא בושו לדבר רתת לפניהם. משא״כ רבקה. וכ״ז הקדמה להסיפור שיבוא בפ׳ תולדות שהיו יצחק ורבקה מחולקים בדעות. ומכ״מ לא מצאה רבקה לב להעמיד את יצחק על דעתה בדברים נכוחים כי היא יודעת האמת כי עשו רק ציד בפיו. וכן בשעת הברכות. וכ״ז הי׳ סיבה מהקב״ה שיגיעו הברכות ליעקב דוקא באופן כזה וכאשר יבואר במקומו. ואלו הית׳ רבקה עם אישה כמו שרה ורחל עם אנשיהן לא הי׳ מגיע בזה האופן. והכל בהשגחה פרטית מראש שתגיע רבקה ליצחק בשעה שתבהל ממנו ויצא אחרית דבר כפי רצונו ית׳: כ״ד:תר״מ א׳ ויספר העבד וגו׳. בזה הודיע דרך אגב כמה היא כלה נאה וחסודה וראה בה מדת צניעות ואהבת חסד עד להפליא: כ״ד:תרמ״א א׳ ויקח את רבקה. קדשה שנית דבאמת קידושי העבד בתורת שליחות לא מהני בד״ת כדאי׳ בגיטין פ״ב דעבד אינו נעשה שליח לקדש ולגרש ולא הועיל אלא לענין שתהא מיועדת ליצחק. וכענין דאי׳ בסנהדרין דנ״ז דב״נ שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג. משום שנקראת רביתא דפלניא ובזה נעשה שליח. אבל אינן קידושין וא״צ גט אלא בפרישה ממנה סגי. ע״כ קידשה שנית: ב׳ ויאהבה. דמזה דכתיב ותהי לו לאשה אין הוכחה שאהבה. שהרי הי׳ מוכרח לישאנה כי לא בנקל ימצא בתולה ממשפחתו דוקא. מש״ה הוצרך הכתוב לפרש שמצא ממנה קורת רוח מאהבה עד שבה התנחם מעצבונו על אמו:
תורה תמימה על בראשית פרק-כד
תורה תמימה: כ״ד:תקנ״ג א׳ ואברהם זקן. א"ר חמא ב"ר חנינא, מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם, אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר ואברהם זקן א) וכהאי גונא דרשינן ביצחק וביעקב ובזקני דור המדבר דבכולם כתיב הלשון זקנה. והנה הענין והדרש מלשון זקנה לחכמת התורה צריך באור. ונראה, כי סתם זקן כל אחד לפי ערכו אסף חכמה ודעת ע"פ נסיונותיו ומקרי ימיו הרבים, וכ"מ ממ"ש איוב (ל"ב) אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה, וכן אמר שם (י"ב) בישישים חכמה, ולכן אמרינן בעלמא אין זקן אלא מי שקנה חכמה.(קדושין ל"ב ב'], והיינו דבלא זה אין יתרון לזקנה על הבחרות, אכן יש שמשפיע הקב"ה רוח חכמה גם על צעיר לימים ונקרא גם הוא זקן על שם קנין החכמה הבאה לו הנועדה בטבע רק לזקן. וזו היא כונת אונקלוס שתרגם על בן זקונים – בר חכים, ולכן מפרש כאן במעלת נפש אברהם אבינו וכן ביצחק וביעקב שהיו תלמידי חכמים ומרביצים תורה, וסמך על לשון זקן הנאמר בכולם ע"פ הבאור הנ"ל. וענין הישיבה והרבצת התורה שהפיץ אברהם אבינו ואחריו יצחק ויעקב ובניו והזקנים כמבואר בפרשיות הסמוכות ובפ' שמות בפסוק לך ואספת את זקני ישראל הוא – כפי שידוע בתורה ובאגדות – כי בימי אנוש טעו בני האדם לחשוב מחשבות בוערות שאחרי שחלק הקב"ה כבוד לצבא מרום, כוכבים ומזלות וגלגלים שנתנם במרום להנהיג את העולם, והם שמשים המשמשים לפניו ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלק להם כבוד, וזהו רצון ה' לכבד את מי שגדלו וכבדו, והתחילו לבנות להם במות ולהקריב קרבנות וכו', וברבות הימים הוסיפו הטועים לטעות ולתעות ולעשות צורות ותמונות כאלה וכדומה להם ולחשוב הם עצמם לכחות אלהית ועבדום לשמם ביחוד, ועוד עמדו נביאי שקר להוסיף להטעות את העם בתכונת העבודה ובערך כחות האלהיות אשר בהצורות שזו מריעה וזו מטיבה וזו עבודתה בכך וזו בכך וכדומה מן הטעותיים וההבלים, וכך היו הדורות מתנהגים עד שנולד אברהם אבינו והשיג דרך האמת שיש בורא אחד הבורא את הכל וזולתו אין כל והתחיל ללמד לתועים בינה ולערוך דין עמהם והי' הולך וקורא בשם ה' וקבץ אליו אלפי אנשים וחזרם לדרך האמת והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול מאחדות ה' ומהבליות העבודות לאלילים ולכוכבים ומזלות ולפסילים וכדומה, וחבר בענין זה ספרים מיוחדים, וכמ"ש בע"ז י"ד ב' דמסכת ע"ז של אברהם אבינו היתה של ארבע מאות פרקים ולמד לכל הנלוים אליו [ויתכן דהמספר ד' מאות הוא ע"ד ההפרזה וכעין מש"כ הרשב"ם בפסחים קי"ט א'] ואחריו למד והזהיר יצחק ואחריו יעקב והוא מינה את לוי לראש המורים ואחריו למדו שבט לוי והזקנים, וזה הוא באור ענין הישיבה והפצת התורה שמצינו באבות ובזקני ישראל, וכמ"ש בגמרא כאן מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם, וע' ברמב"ם פ"א מעבודת כוכבים בבאור יותר רחב בזה, והענין מבואר. .(יומא כ"ח ב') ב׳ ואברהם זקן. עד אברהם לא הוי זקנה ומאן דהוי בעי לאשתעי בהדי אברהם הוי משתעי בהדי יצחק, ביצחק – הוי משתעי באברהם, אתא אברהם ובעי זקנה, שנאמר ואברהם זקן בא בימים ב) ואע"פ דאמרינן בסנהדרין ל"ח א' בשלשה דברים נשתנו בני אדם זה מזה וחד מינייהו במראה, אך מפני שהקב"ה צר צורתו של אברהם ביצחק מפני הרנון שמאבימלך נתעברה שרה [כמבואר לקמן ר"פ תולדות] לכן הי' העולם מתחלפין מזה על זה, ולכאורה צ"ע מ"ש עד אברהם לא הוי זקנה והא מצינו כמה פעמים תאר זקנה עד אברהם, כמו מנער ועד זקן (פ' וירא) ובאברהם גופי' כתיב ואדוני זקן, וא"כ מאי אולמי' דפסוק זה מהקודמים, וכבר העיר על זה מהרש"א יעו"ש. אמנם י"ל באור הענין דעיקר הדיוק מכפילת לשון ענין זקנה דכתיב כאן זקן ובא בימים, והוא ע"פ מ"ד במ"ר כאן זקן בא בימים, יש לך אדם שהוא בזקנה ואינו בא בימים, ויש שבא בימים ואינו בזקנה, והבאור הוא, כי לפעמים יש אדם שהשיבה זרקה בו קודם זמנו, היינו שאינו בא עוד לימי זקנה והוא מרוב צער ויגיעה וכדומה, וכמ"ש ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה (ברכות י"ב ב'), ולהיפך יש אדם שבא בימים ועדיין לא נראו בו סימני זקנה. ולפי"ז הוי הכונה כאן, שאע"פ שקודם אברהם ג"כ הי' זקנה, אך לא היתה ניכרת בסימניה, ורק אברהם מפני שחפץ שיבדילו אותו בהיכר פנים מיצחק ביקש מהקב"ה שתהיה הזקנה ניכרת בו, וזהו שאמר ואברהם זקן בא בימים, שהי' אצלו שני מיני זקנה, היינו שבא בימים וגם היתה הזקנה ניכרת בו. .(ב"מ פ"ז א') ג׳ וה' ברך וגו'. התורה משמרתו לאדם מכל רע בנערותו ונותנת לי אחרית ותקוה טובה בזקנתו, שנאמר ואברהם זקן וה' ברך את אברהם בכל ג) וכ"ה אומר (תהלים צ"ב) עוד ינובון בשיבה, ונסמך על הדרשא דלעיל דאברהם אבינו הי' זקן ויושב בישיבה ומרביץ תורה ברבים, יעו"ש, וע"ע לפנינו לעיל בפ' לך בפסוק ואברם כבד מאד במקנה וגו' מה ששייך לדרשא זו. .(קדושין כ"ב א') ד׳ בכל. דרש רב עוירא. כל אדם שיש בו גסות הרוח וחוזר בו נאסף בזמנו כאברהם אבינו, שנאמר (איוב כ"ד) והומכו ככל יקפצון ד) מקודם לזה אמר, כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט [מחשיבותו] שנאמר (איוב כ"ד) רומו מעט, כיון שרומו – מתמעט, ועל זה מוסיף כאן ואם חוזר בו נאסף בזמנו כאברהם אבינו שנאמר והומכו בכל, כלומר, שאם חזר ונעשה עניו שממיך את עצמו יקפצון מן העולם, ימותו מות ישרים כאותן שכתוב בהן כל. ויתכן דדריש יקפצון כמו יקבצון בחלוף פ"א בבי"ת מפני שמוצא שתיהן מן השפתים וכמו בקע – פקע, הפקר – הבקר, ופעל קבץ הוא נרדף עם פעל אסף וקבר כמו לא תאסף ולא תקבץ (יחזקאל כ"ט, ה), מצרים תקבצם מף תקברם (הושע ט, ו) והוא מלשון וענין מיתה וקבורה. , כאברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל ה) באברהם כתיב כאן בכל, וביצחק כתיב (פ' תולדות) ואוכל מכל, וביעקב כתיב (פ' וישלח) וכי יש לי כל. .(סוטה ה' א') ה׳ בכל. תניא, ר' מאיר אומר, בכל – שלא היתה לו בת, ר' יהודה אומר שהיתה לו בת ו) יתכן לומר דפליגי בפלוגתת ר' יוחנן וריש לקיש בסוגיא כאן, דר"י ס"ל דכשנולדה נקבה רביה באה לעולם [מפני שממהרת לילד], ור"ל ס"ל מריבה באה לעולם [עיין הבאור לפנינו לעיל בפ' בראשית ו' א'], וס"ל לר"מ כאן כר"ל ור' יהודה כר' יוחנן. ויש להאריך בענין דרשא זו בדברי אגדה, אכן כבר כתבו בזה הרבה מפרשים, וגם אין מתכלית חבורנו להאריך באגדה. גם י"ל בדעתי' דר"מ דאזיל לשיטתי' שתיקן לברך בכל יום שלא עשני אשה, כמבואר במנחות מ"ג ב', וזה י"ל מפני שערך הנשים הי' קיל בעיניו, מפני קלות דעתן, כמבואר בע"ז י"ח ב' שברח מחמת כסופא מפני ברוריא אשתו יעו"ש, וגם מפני שנכשל ע"י אשה אחת כמבואר בתולדתו בסה"ד. ומזה סמך להגירסא האמתית במנחות שם ר' מאיר ולא ר' יהודה, כמו שהעיר במסה"ש. , אחרים אומרים שהי' בכל שמה, ר' אליעזר המודעי אומר, אצטגנינות היתה לו לאברהם אבינו שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו ז) ענין האצטגנינות הוא החכמה והידיעה במחזה ומשטר הכוכבים וכמבואר לפנינו לעיל בפ' לך בפ' ויוצא אותו החוצה. , ר' שמעון בן יוחאי אומר, אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם וכל חולה שהיה רואה אותה מיד נתרפא ח) וכתבו התוס' אע"פ שאמרו בב"מ פ"ז א' עד יעקב לא הוי חולשה – היינו חולי של מיתה. .(ב"ב ט"ז ב') ו׳ בכל. תניא, וה' ברך את אברהם בכל – שלא מרד עשו בחייו, דבר אחר בכל, שעשה ישמעאל תשובה בחייו ט) עיין מענין דרשא זו לקמן ס"פ זו בפ' ויקברו אותו יצחק וישמעאל ובר"פ תולדות בפסוק ויבא עשו מן השדה. .(שם שם) ז׳ בכל. ת"ר, אברהם אבינו הטעימו הקב"ה מעין עולם הבא, ולא שלט בו יצה"ר ומלאך המות ורמה ותולעה, דכתיב וה' ברך את אברהם בכל י) כלומר לא חסר שום טובה וגם מטובת עוה"ב, ומבואר דגם לא שלט בו יצה"ר, דאם שלט הי' מתגבר עליו והי' מצטער על אשר לא יכול למלאות מה שמסיתו, והי' בזה חסר טובה, וגם מלאך המות לא שלט בו קודם מיתה כיון דגורם יסורי מיתה, אלא מת מיתת נשיקה שהיא קלה ונוחה. והעדר השליטה של רמה ותולעה אף דהוא לאחר מיתה יתבאר ע"פ מ"ש בע"ז כ' ב' דקודם מיתת האדם מלאך המות זורק בו טפה, ממנה מת, ממנה מסריח וכו', וממילא ממנה גם יש לו רמה ותולעה שדרכן לקנן בגוף סרוח, ולכן מכיון שאברהם מת ע"פ ה' ולא ע"י מלה"מ ממילא לא נזרקה בו הטפה של מרה וא"כ לא נתקלקל גופו וממילא לא שלט בו רמה ותולעה. וע"ע לקמן בפ' תולדות בפ' ואוכל מכל ובפ' וישלח בפסוק יש לי כל שגם ליצחק וליעקב היו הזכיות האלה, ובגמרא חשיב עוד. [שם י"ז א'] כ״ד:תקנ״ד א׳ המושל וגו'. א"ר אלעזר, המושל בכל אשר לו – שמושל בתורת רבו, מלמד שאליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה יא) עיין מש"כ לעיל פ' לך בפסוק הוא דמשק אליעזר ולעיל בפסוק הקודם אות א'. מענין תורת אברהם. .(יומא כ"ח ב') ב׳ המושל וגו'. הכותב לאחד שיהיה מושל ושולט בכל אשר לו אינו לשון מתנה אלא לשון אפוטרופסות, שכן מצינו באליעזר עבד אברהם דכתיב ביה המושל בכל אשר לו יב) ואי אפשר שיהיו שלו ממש, דהא כתב אברהם כל אשר לו ליצחק, כמבואר בס"פ זו, אלא ודאי הי' רק אפוטרופוס וזה הוי לשון אפטרופסות. ועיין בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' כ"ט דעיקר דבר העמדת אפוטרופס ותוקף קניניו ומכירותיו הוי רק מדרבנן, וצ"ע שהרי כאן משמע דיש סמך לענין זה בתורה, וכ"מ מדרשא פ' קרח כן תרימו גם אתם למעט אפוטרופסין, משמע דרק לתרומה מיעטה התורה ולכל דבר הוי כח ודין אפוטרופוס מה"ת, ודוחק לחלק בין אפוטרופוס ליתומים ואפוטרופוס לגדולים, וכ"מ בקדושין מ"ב א' מניין ליתומים שבאו לחלק בנכסי אביהן שב"ד מעמידין להם אפוטרופוס שנאמר ונשיא אחד למטה וכו', הרי דיליף לדין אפוטרופוס מה"ת, וצ"ע, וע' מש"כ בפ' קרח שם. [תשובות הרא"ש כלל פ"ד]. ג׳ שים נא ידך וגו'. מכאן לנשבע שצריך לאתפושא חפצא בידי' יג) כלומר חפץ קדוש כמו ס"ת או תפלין, כמו שהשביע אברהם את אליעזר במילה. ומה שהשביעו במילה דוקא י"ל משום דאז לא נצטוו יותר [תוס'], וגם י"ל ע"פ מ"ש במ"ר דמפני שנתנה להם המילה בצער לכן היו נשבעים בה. – ואיתא בסוגיא כאן, אמר רב פפא, האי דיינא דאשבע בתפלין נעשה כטועה בדבר משנה, ר"ל דס"ל דרק בס"ת צריך להשביע, וכתבו התוס', אע"פ שהשביע אברהם את אליעזר במילה, היינו טעמא משום דלת"ח די בתפלין ואין צריך לו ס"ת דוקא, כמבואר בגמרא. וע"פ זה יתבאר מה שהוסיף כאן הכתוב לתאר את אליעזר בתאר המושל בכל אשר לו, שאין צריך כ"כ לענינא, אך הנה אמרו ביומא כ"ח ב' והובא בדרשא לעיל המושל בכל אשר לו – שמושל בתורת רבו, מלמד שאליעזר זקן ויושב בישיבה הי', ובא הכתוב לאשמעינן דמכיון שהי' ת"ח השביעו במילה ולא הי' צריך אצלו ס"ת, הוא ספר המצות שהי' לאברהם אבינו כמש"כ לעיל בפסוק א' אות א'. – וע' בתוס' הקשו למה קיי"ל דרק בשבועת מודה במקצת בעינן נקיטת חפץ ולא גם בשבועת העדות ושבועת בטוי ופקדון, והניחו בתימה, והרא"ש כאן בסוגיא (פ"ו ס"ס א') כתב מכח קושיא זו דבאמת דרשא זו מנקיטת חפץ באברהם היא אסמכתא בעלמא, ותקנת חכמים להטיל אימה על הנשבע, לכן בשבועת עדות ובטוי ופקדון לא בעינן נקיטת חפץ, עכ"ל, ולבד שאיני מבין למה לא נאיים גם בכל השבועות בנק"ח, עוד זאת קשה מאד בעיני לומר בהחלט בשביל הערה זו דדרשא זו אינה אלא אסמכתא, כי אף אם אמנם. קושיא זו כשהיא לעצמה דורשת ישוב, אבל לעשות בשביל זה דרשא סתמית לאסמכתא, לדעתי לא מסתבר כלל, וכבר הורה זקן הפוסקים הרמב"ם, כי בשביל קושיא לא נדחה הלכה ממקומה [שו"ת רמב"ם סי' מ' וע' בהה"מ ריש פט"ו מאס"ב], וגם ההערה השניה שבשבילה החליט הרא"ש לומר שדרשא זו אסמכתא אינה מכרחת, כפי שיתבאר להמעיין. ולולא דברי הרא"ש הו"א דדרשא זו עקרית ויסודית היא, ומדינא דאורייתא בעינן נקיטת חפץ, ואי קשיא למה רק בשבועת מודה במקצת בעינן זה ולא גם בשבועת עדות ובטוי ופקדון, נראה משום דכיון דרק בשבועת מודה במקצת כתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים, עד האלהים יבא דבר שניהם (משפטים), דזה מורה על השבועה כמבואר במקומו, לכן מקיימין דבר זה ככתוב בזה שאוחזין חפץ של קדושה ביד ובזה אנו מקיימין קירוב לאלהים, אבל בשאר מיני שבועות דלא כתיב קירוב לא בעינן נקט"ח שתכליתו לקיים מצות קירוב, ודו"ק. .(שבועות ל"ח ב') כ״ד:תקנ״ה א׳ ואלהי הארץ. עד שלא בא אברהם לא הי' הקב"ה מלך אלא על השמים בלבד, ומשבא אברהם המליכו על השמים ועל הארץ כענין שנאמר ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ יד) קצת צ"ע שלא הביא הפסוק הקודם דפ' לך שאמר אברהם הרימותי ידי וגו' אל עליון קונה שמים וארץ, ובאמת בגמרא סוטה ד' ב' אמרו לענין דאיירי שם אפילו הקנהו להקב"ה שמים וארץ כאברהם אבינו דכתיב בי' קונה שמים וארץ, ואולי משום דלא כתיב התם ענין אלהות שהוא ענין מלכות שעל זה תכון עיקר דרשא זו. .(ספרי פ' האזינו) כ״ד:תק״ס א׳ ואם לא תאבה. רבי מאיר אומר, כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי, והיינו דכתיב ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבועתי זאת טו) ענין תנאי ב"ג וב"ר ידוע שהוא דבר והפוכו, ויתבאר לפנינו אי"ה ס"פ מטות. ובגמרא הובא הפסוק דלקמן מ"א אז תנקה מאלתי, ונראה דאשיגרא דלישנא הוא וצ"ל הפסוק שלפנינו המוקדם. – וע' בשבועות ל"ו א' חקרו בגמרא אם אלה בכלל שבועה או לא והביאו ראי' מפסוקים שונים דהוי בכלל, ובהגהות רש"ש תמה למה לא הביאו מפרשה זו דכתיב מקודם ואשביעך בה', וישבע העבד, ולבסוף אמר (פ' מ"א) אז תנקה מאלתי, הרי דאלה בכלל שבועה, ולכאורה היא הערה נכבדה מאד. אבל האמת הנראה בזה, דבזה אין ספק להגמרא דאלה הוי בכלל שבועה, אחרי דבכ"מ בתנ"ך מורים על זה, ועיקר הספק הוא אם שבועה בכלל אלה, ובאור הענין, משום דשם שבועה הוא כלל כולל כל מיני שבועות ואלות, אבל אלה הוא פרט אחד מכלל שבועות, ולכן אין ספק שהפרט הוי בתוך הכלל, היינו אלה בכלל שבועה, אלא הספק והחקירה היא אם גם הוי הכלל כלול בהפרט, דהיינו אם שבועה הוי בכלל אלה, וכן מתבאר מתוך כל הסוגיא והשקלא וטריא, דזה הוא עיקר הספק בגמרא, ולפי"ז אין מפרשה זו כל ראי' לענין זה אחרי דכאן הי' הכלל – שבועה והפרט – אלה, ובזה אין כל ספק, ושפיר אמר אברהם אז תנקה מאלתי, וע' בסוגיא ודו"ק. .(קדושין ס"א ב') כ״ד:תקס״ו א׳ והיה הנערה וגו'. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, אליעזר עבד אברהם אע"פ ששאל שלא כהוגן השיבוהו כהוגן, והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך, יכול אפילו חגרת אפילו סומא – ונזדמנה לו רבקה טז) ומשמיענו בזה דאין סומכין על הנס וכשמתפללין על דבר צריך לבקש דבר ברור כהוגן, ובאמת מצינו ביפתח שנכשל בכזה שאמר אם נתן תתן את בני עמון בידי והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום והעליתיהו עולה – ויצאה לקראתו בתו היחידה (שופטים י"א). וענין חובת התפלה בלשון וענין ברור מצינו בזוהר פ' וישלח (קס"ט א') בפסוק הצילני נא מיד אחי מיד עשו, מכאן דמאן דצלי צלותא בעי לפרשי מילי' כדקא יאות, מיד אחי, ואי תימא קריבין אוחרין סתם אחים מקרי – מיד עשו, יעו"ש, וע' מש"כ בס"פ בהעלתך בפסוק אל נא רפא נא לה. – וע' בב"ק פ' א' מעשה באשה אחת שהי' בנה מיצר לה וקפצה ונשבעה כל מי שיבא לישאנה אינה מחזירתו, וקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים, וכשבא הדבר לפני החכמים [לשאול דינה] אמרו, לא נתכונה זו אלא להגון לה, ע"כ. והנה לפי"ז קשה מאי שנא ענין זה דאליעזר ודיפתח למה לא נימא גם בהו שלא נתכונו אלא להגון, ולמה לא מצאו החכמים היתר זה ליפתח. וי"ל דשאני באליעזר ויפתח דתלו הדבר בתנאי, אליעזר אמר זו שתאמר שתה וכו', ויפתח אמר מי שיצא מדלתי ביתי, הוי כמו קבעו סימן מובהק וציון מיוחד לאותו האיש, משא"כ האשה הנזכרת לא אמרה כל תנאי וסימן פרטי כ"א בדרך כלל, ודו"ק. .(תענית ד' א') ב׳ והיה הנערה וגו'. אמר רב, כל נחוש שאינו כאליעזר עבד אברהם אינו נחוש יז) ר"ל כל נחוש שאינו סומך עליו ממש לעשות מעשה על פיו כמו שעשה אליעזר עבד אברהם כמבואר בפרשה אין בזה משום איסור לא תנחשו. והתוס' הקשו איך עשה כן אליעזר למ"ד דבן נח מצווה על הכישוף, ותרצו דההוא תנא סבר שלא נתן לה הצמידים עד שהגידה לו בת מי היא, ואע"פ דכתיב ויקח האיש נזם זהב ויתן ואח"כ ויאמר בת מי את – אין מוקדם ומאוחר בתורה, וכן משמע כשסיפר, דכתיב ואשאל אותה ואומר בת מי את וגו', עכ"ל, והדוחק מבואר, ועיין בבאורי הגר"א ליו"ד סי' קע"ט ס"ק י"א, והרבה מפרשים עמלו בישוב כל ענין זה. אבל מה שנראה ברור בכלל ענין זה, כי באמת אינו אסור רק נחוש כזה שמנחש על המקרה עצמו מבלי להזכיר שם ה' ומבלי בקש ממנו סיעתו לסבוב מקרה זה, משום דאז יש בזה ענין כשוף, כמ"ש בחולין ז' ב' למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, והיינו שמסירים כביכול את השגחת ה' ומאמתים מעשיהם הם, משא"כ אליעזר שאמר כאן ה' אלהי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום וגו', והיה הנערה אשר תאמר וגו' אותה הוכחת לעבדך, הרי שעשה הכל בדרך אמונה ותפילה, שביקש מהקב"ה שיסבב לו סימן זה למען יהי' בטוח במעשיו, אין בזה אף ריח נחוש וכשוף ונדנוד איסור, ומותר לכל אדם לעשות כן לכתחלה. ומה שאמרו בגמרא כל נחוש שאינו כאליעזר עבד אברהם אינו נחוש – הכונה אם עשה סימן כזה בדרך נחוש מבלי הזכיר שם ה'. ועם באור זה יתיישב הכל, וגם יתיישב ע"פ דרך זה מה שהקשו התוס' בסמוך מיונתן בן שאול האיך ניחש – יען כי גם הוא זכר שם ה', כמבואר בקרא, ודו"ק. .(חולין צ"ה ב') ג׳ שתה וגם גמליך. מכאן דאע"פ שאסור לאדם לטעום קודם שיאכיל לבהמתו, הני מילי באכילה, אבל לשתיה האדם קודם, כדאשכחן ברבקה שאמרה שתה וגם גמליך אשקה יח) אין הלשון מדויק כ"כ, דלשון זה כמו שהעתיק לא אמרה רבקה רק אליעזר, ועיין בפסוק י"ט. והנה ענין חיוב קדימת האכילה לבהמה יתבאר אי"ה לפנינו בפ' עקב בפסוק ונתתי עשב בשדך לבהמתך, וטעם הדבר שלשתיה האדם קודם לא נתבאר וצריך טעם. ונראה ע"פ מ"ש התוס' בפסחים ק"ז ב' ובנזיר כ"ג א' דלפעמים אדם אוכל אף כשאינו רעב כל כך, יעו"ש, אבל לשתות אין אדם שותה אלא לצמאו וכפשטות לשון המשנה בברכות מ"ד א' השותה מים לצמאו [ועיי"ש בגמרא], ולא מצינו בשום מקום הלשון האוכל לרעבונו, ולפי"ז הנה בשתיה דמכיון שהוא צמא אינו מן הדין שיגרום לו צער הנפש לחכות עד אשר תשתה הבהמה, כי להנצל מצער בודאי האדם קודם, משא"כ באכילה דלפעמים אינו רעב כל כך, ובנקל יכול לחכות. אך לפי"ז יתחייב שאם האדם רעב ביותר לאכול ולכשימתין יצטער ביותר – הוא קודם לבהמה, וזה דין חדש, אם לא דנימא דלא פלוג רבנן, וצ"ע לדינא. ודע דהוא הדין שהי' אפשר להס"ח ומג"א להביא ראי' דלשתיה האדם קודם לבהמה מפרשה חקת (כ' ח') והשקית את העדה ואת בעירם, הרי דהקדים האנשים לבהמות. – ודע דמה שאמרה רבקה וגם לגמליך אשאב (פ' י"ט) ולא אשקה כמו שאמר אליעזר, יש לכוין ע"פ מ"ש בכתובות ס"א ב' שאין אדם יכול לכוף את אשתו לתת מאכל לפני בהמתו זכר משום שאינו מגדר הצניעות, יעו"ש ברש"י, ולכן אמרה רבקה אשאב בלשון נקיה. [מג"א סי' קס"ז ס"ק י"ח בשם ס"ח]. כ״ד:תקס״ח א׳ והנערה וגו'. תניא, אין בתולה אלא נערה, וכן הוא אומר והנערה טובת מראה מאד בתולה יט) ר"ל בכל מקום דכתיב בתולה היא נערה ולא קטנה ולא בוגרת, וכמו לענין כהן גדול דכתיב בי' כי אם בתולה מעמיו יקח, אסור לישא בוגרת. .(יבמות ס"א ב') ב׳ בתולה ואיש לא ידעה. בתולה – מכדרכה, ואיש לא ידעה – משלא כדרכה כ) מכפל התוארים בתולה ואיש לא ידעה דריש כן, ועיין במ"ר נוסחא אחרת בדרשא זו. ובירושלמי כאן איתא, א"ר יצחק בן אלעזר, אפילו בידיה לא תבע בה, שנאמר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, ופירש הפ"מ אפילו בדרך שחוק וקלות ראש לא נגעו בה, וקרבן עדה גריס אפילו בריה לא תבע בה כלומר אפילו שום בריה לא תבע בה לישאנה, והדוחק מבואר, ובמ"ר גריס אפילו אדם, ואינו מבואר. והנה בסוף מס' סופרים איתא על פסוק זה ואיש לא ידעה אין איש אלא אביה, שכך הי' מנהגם של ארמיים לשכב עם בנותיהם בתולות ונעשה לה נס ומת אביה כדי שלא תטמא, ובילקוט איתא מפני מה מת בתואל, שהי' מלך וכל בתולה שתנשא נבעלת לו מקודם נתקבצו כל השרים ואמרו אם הוא עושה לבתו כן מוטב, ואם לאו אנו הורגין אותו ואת בתו, ונעשה נס ומת. וכפי הנראה מקור אחד לאגדה זו עם האגדה במס' סופרים, והנה משתי אלה האגדות יחד נראה ברור כי ט"ס בירושלמי וצ"ל אפילו אביה לא נגע בה, ורומז לאלו האגדות, ודו"ק. .(ירושלמי כתובות פ"א ה"ג) כ״ד:תקס״ט א׳ הגמיאיני. מכאן דמה ששנינו המוציא חלב בשבת כדי גמיאה חייב – כדי גמיאה ולא כדי גמיעה הוא כא) ר"ל דצ"ל כדי גמיאה באל"ף ולא בעי"ן, והוא הדין דהי' יכול להביא מאיוב ל"ט ברעש ורוגז יגמא ארץ, אך הראי' מכאן היא יותר חזקה דגבי שתיה כתיב. ושיעור כדי גמיאה הוא מלא לוגמיו. .(שבת ע"ז א') כ״ד:תקע״ג א׳ והאיש משתאה. א"ר יצחק, דברה תורה בכל לשון, שנאמר והאיש משתאה לה כב) כלומר, לפעמים תמצא שהתורה תשתמש בשמות נרדפים שיש למלה זו כונה על לשון אחר שבמקרא, ואפילו הכי דברה בלשון הזה, וכמו כאן והאיש משתאה לה, והוא מלשון שאיה כמו והאדמה תשאה שממה (ישעי' ו'), וא"כ פירוש משתאה משתומם הוא, והוא ג"כ לשון מקרא שמו שמים, והי' לו לכתוב גם כאן והאיש משתומם וכמו ואשתומם על המראה (דניאל ח'), אלא שדברה תורה בכל לשון, שהכונה אחת היא, וכן בלשון המשנה נמצא כן בפ"י דתרומות כל גרב, שפירושו כל חבית, והול"ל כל חבית, אלא שכך דרך הלשונות. – גם אפשר לפרש כונת הדרשא דברה התורה בכל לשון ע"פ מ"ד במ"ר כאן, והאיש משתאה לה ממצמץ [או מוצץ] ומביט בה ההצליחו ה', ועמלו המפרשים לפרש הלשון ממצמץ או מוצץ, ויש שפירשו שמשתאה הוא מלשון שתיה, והיינו שעשה עצמו כאלו שותה או שתה ומצץ מעט מעט כדי שבין כה יוכל להתבונן לה, ולא הי' רוצה כלל לשתות, ולפי"ז יהי' ערך הלשון משתאה כמו מתעשר, מתרושש, מתחכם, וכדומה, והיינו שעשה עצמו כאלו שותה. ויתכן שאל פי' זה כוון הירושלמי שהוציאה התורה לשון שתיה בכל לשון אף שאינו רגיל. גם אפשר לפרש כונת הלשון ממצמץ ומביט בה דמורה על קול השריקה שמשמיע האיש המשתאה על דבר ע"י מציצת השפתים, ואין להאריך עוד. [ירושלמי ר"ה פ"א ה"ח] כ״ד:תקע״ט א׳ ברוך ה'. מכאן למדנו מטבע ברכות כג) ר"ל דצריך לומר שם ומלכות. וכתב הרוקח אע"פ דאין מלכות בברכה זו אך זה הוא מפני שעוד לא הודיע הקב"ה מלכותו, אבל התוס' בברכות י"ג ב' כתבו דאלהי אברהם היינו מלכות. [רוקח סי' שס"ג]. כ״ד:תקפ״ג א׳ ומקום לגמלים. מלמד שלא נכנסו הגמלים עד שפינו כל העבודות כוכבים מפניהם כד) יתכן דדריש הלשון ואנכי פניתי הבית, דעל הרוב יונח לשון פנוי על הסרת המכשול או הסקול וכבוד המקום, כמו סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול (ישעי' נ"ז), ומפרש כאן דהלשון פניתי יונח גם על ומקום לגמלים, והיינו שהסיר כל המכשולים המונעים לכניסת כל הכבודה של אברהם אבינו, וקרוב לענין זה איתא בחולין ז' ב' בחמורו של ר' פינחס בן יאיר שלא רצה לאכול מן הטבל, יעו"ש ובדרשא הבאה. [אדר"נ פכ"ח]. כ״ד:תקפ״ד א׳ ויפתח הגמלים. התיר זממיהם כה) היינו מוסרי הצואר שעד כה הי' סוגר את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים. ומסיים בירושלמי, רב הונא ור' ירמי' שאלו לר' חייא, לא היו גמליו של אברהם אבינו דומין לחמורו של ר' פינחס בן יאיר, ופי' הרמב"ן בנמוקיו שהיא תמי' קיימת ובא לסתור דברי האומר שיצאו זמומין, יען שא"כ תהי' החסידות יותר גדולה בביתו של ר' פינחס בן יאיר מאשר בביתו של אברהם אבינו, וכ"פ הרשב"ם. ועיין בדרשא הקודמת. .(ירושלמי שקלים פ"ה בע"י) כ״ד:תקפ״ה א׳ לא אכל. מכאן שאם נתנו לאדם לאכול אין צריך שיאמרו לו לאכול, שהרי אליעזר אמר לא אוכל עד אם דברתי דברי ועדיין לא אמרו לו שיאכל, אלא מכיון ששמו לפניו לאכול אין צריך אמירה כו) כ"כ המג"א בשם ספר שלחן ארבע [יש מיחסים אותו לרמב"ן אך לא כן דעת האחרונים כי אם שמחברו היה רבנו בחיי דשמו רמז כמה פעמים בספרו בר"ת וע' שם וגדולים] על מה שמבואר בשו"ע כאן [שמקורו ממס' הר"א ריש פ"ח] הנכנס לבית לא יאמר תנו לי לאכול עד שיאמר בעה"ב, וקמ"ל זה המחבר [ע"פ באור המג"א] דנתינה הוי כאמירה, שמכיון שנתנו לו שוב מותר לו לאכול וא"צ לאמירת בעה"ב, וכהראי' שמביא. ומבואר דזה הוי רק קולא לאורח שא"צ להמתין עד שיאמרו לו ולא אזהרה לבעה"ב שלא יבקש לאורח לאכול אחרי ששמו לפניו על השלחן, אבל באמת י"ל כי יש בזה גם אזהרה לבעה"ב כמבואר, יען כי לפעמים יארע שא"א לאורח לאכול ואם יאכול יסתכן ורק ע"פ בקשת בעה"ב יאכל, וכעין מה שאירע להגר"א מווילנא בדרכו, כמש"כ בניו בהקדמתם לבאורו לאו"ח יעו"ש [מג"א סי' ק"ע ס"ק י"ח]. כ״ד:תקפ״ו א׳ עבד אברהם אנכי. אמר לי' רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי, מילתא גנאה דאית בך קדים אמרה, אמר לי', דכתיב ויאמר, עבד אברהם אנכי כז) הרי דמעצמו פתח בתואר עבדותו, והתועלת בזה י"ל להציל את חבירו מעון שלא יקראנו הוא בדבר הגנאי ויענש על הלבנת פנים. והגר"א כתב דמכאן רמז למ"ש ברע"מ פ' בא שיש לאדם להתודות על חטאיו כדי שלא יתן פ"פ לאחרים. .(ב"ק צ"ב ב') כ״ד:תקצ״ד א׳ ואבא היום. ת"ר, אליעזר עבד אברהם קפצה לו הדרך, דכתיב ואבא היום אל העין, למימרא דההוא יומא נפיק כח) כפירש"י בפסוק זה דלשון היום מיותר, אלא אמר היום יצאתי והיום באתי. ומה שהוצרך לספר מאורע זו י"ל פשוט כדי להראות גדולתו של אברהם. וע"ד דרש אגדה י"ל מה שהוצרך לספר זה, ע"פ מ"ד בפדר"א פ' ט"ז ובמ"ר, דקודם שיצא אליעזר לדרכו כתב אברהם שטר מתנה ליצחק על כל אשר לו ונתנו ביד אליעזר שיראה אותו למשפחת רבקה, ולפי"ז אם לא הי' מספר מקפיצת הדרך והיו מחשבין נסיעתו בדרך הטבע כמה ימים הי' נראה להם שהשטר מתנה הוא מאוחר שנכתב ביום ביאתו. ואף שמדינא שטרי מאוחרין כשרים אך אין הדבר לכבוד לאברהם דמיחזי כשקרא וכמ"ש בחו"מ סי' מ"ג דמהאי טעמא לא יכתבו לכתחלה שטרות מאוחרים. .(סנהדרין צ"ה א') כ״ד:תר״ב א׳ מה' יצא הדבר. אמר רב משום רבי ראובן בן אצטרובלי, מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים אנו למדין שמה' אשה לאיש, מן התורה – דכתיב מה' יצא הדבר כט) אינו מבואר לכאורה מאי קמ"ל בזה, אמנם כנראה בא המאמר הזה בגמרא כאן בקצור, ובמלואו נמצא במדרש שוח"ט מזמור נ"ט בזה"ל, בוא וראה כמה קשה הוא הזיווג, שמן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים [מבואר] שהקב"ה מייחד שמו על הזיווג, בתורה כתיב ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר ובנביאים כתיב (שופטים י"ד) ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא, ובכתובים כתיב (משלי י"ע) ומה' אשה משכלת, מכאן שייחד הקב"ה שמו על הזיווג, ע"כ, הרי דעיקר כונת הראי' ענין יחוד השם, ונראה הבאור בזה ע"פ מ"ד בויק"ר פ' ח' ובתנחומא תשא סי' ה' שמאז ברא הקב"ה את העולם עוסק לזווג זיווגים וכמש"כ אלהים מושיב יחידים ביתה וכו', והיינו מפני שענין קשה ונכבד הוא, והיינו שמייחד שמו על הזיווג, כלומר שאין עניני זיווגים באים במקרה רק בהשגחה מן השמים. .(מו"ק י"ח ב') כ״ד:תר״ז א׳ ימים או עשור. מאי ימים, אילימא תרי יומי, וכי משתעי אינש הכי, אמרו לי' תרי יומי אמר להו לא הדר אמרו לו עשרה יומי, אלא מאי ימים שנה, כדכתיב (פ' בהר) ימים תהיה גאולתו, מלמד שנותנין לבתולה י"ב חודש משתבעה הבעל לפרנס עצמה ל) ר"ל לאחר האירוסין נותנין לה זמן י"ב חודש להכין עצמה בתכשיטין ובגדים עד שתכנס לחופה. וקצת צ"ע שלא סמכו על ענין זה הפסוק דאסתר מקץ היות לה כדת הנשים י"ב חודש כי כן ימלאו ימי מרוקיהן, וי"ל דבמלך שאני. .(כתובות נ"ז ב') ב׳ אחר תלך. א"ר יצחק, עטור סופרים הלכה למשה מסיני הוא, ואחר תלך – עטור סופרים הוא לא) ר"ל תיבות שהם באים רק לעטור ותפארת הלשון, הם בכ"ז מעקרי התורה, כי כן נמסרו למשה מסיני, וכמו הכא דהי' אפשר לכתוב ותלך, והמלה אחר נכתבה רק לתפארת הלשון, ונ"מ שאסור לשנות או להשמיט מתיבות כאלה כל שהוא כמו כל יתר דברי התורה. .(נדרים ל"ז ב') כ״ד:תרי״ב א׳ ויברכו את רבקה. תניא, מניין לברכת חתנים מן התורה, שנאמר ויברכו את רבקה לב) ועיין בתוס' כתובות ז' ב' ד"ה שנאמר, כתבו דדרשא זו אסמכתא היא ולא איירי פשטי' דקרא בברכת אירוסין, עכ"ל, ואע"פ דאמר הלשון מניין מן התורה צ"ל דלאו דוקא הוא, וכעין זה כתב רש"י בביצה ט"ו ב' לענין מ"ש שם מנה"מ דצריך עירוב תבשילין, וז"ל, לאו דוקא מקראי יליף, דעירוב תבשילין מדרבנן, והכי קמבעי לי' אהיכי אסמכוה רבנן, עכ"ל, והוא כמו שבארנו כ"פ דמדרך חז"ל להסמיך קבלותיהם על לשונות התורה [ע"ל פ' בראשית ב' ט"ז]. וע' ברמב"ן בסה"מ שורש א' שחקר בהוראת הלשון מנא הני מילי אם הוא מורה על דאורייתא ממש או גם על אסמכתא, וצ"ע. ומה שכתבו התוס' מקודם לזה דהכא ברכת אירוסין הי' ולא ברכת נשואין [ולכן לא מייתי הגמרא מקור לברכת נשואין מכאן], צ"ע לפי מה דקיי"ל בכתובות מ"ח ב' מסר האב לשלוחי הבעל הוי כנכנסה לחופה, והכא הלא כן הי' שמסרוה בני משפחתה לאליעזר. אמנם מטעם אחר צ"ל דלא הי' כאן ברכת נשואין, והוא ע"פ מ"ש הריטב"א בחידושי כתובות ח' א' שאין אומרים ברכת נשואין אלא היכי שהחתן והכלה נמצאים ביחד. .(מס' כלה פ"א) כ״ד:תרי״ג א׳ ותרכבנה. תנא דבי רבי ישמעאל, לעולם יספר אדם בלשון נקיה, שהרי בזב קראו מרכב ובאשה מושב לג) בפ' מצורע כתיב בזב וכל המרכב אשר ירכב ובזבה כתיב על הכלי אשר היא יושבת עליו, ואע"פ דהמרכב ומושב שוין בשניהם, אך אינו נאות להזכיר רכיבה באשה. , והא דכתיב ותקח רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים, התם משום בעתותא דגמלים אורחא הוא לד) שהגמל גבוה הוא ויראה שלא תפול, לכן אורחא דאשה לרכוב כדי שתוכל להחזיק בו היטב. .(פסחים ג' א') ב׳ אחרי האיש. אחרי האיש ולא לפני האיש, מלמד שלא יהלך אדם אחורי אשה לה) משום הרהור, ואין נ"מ בין פנויה בין נשואה. ויש מפרשים דקדקו בפסוק זה יתור הלשון ויקח העבד וגו' וילך, אחרי דכבר כתיב ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש, וכן יש לדייק כזה לעיל בפסוק י' ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וילך ויקם וילך, הנה גם שם כפל לשון וענין הליכתו, וצריך טעם. וקרוב לומר ע"פ מ"ש בנדה י"ד א' רוכבי גמלים אסורין לאכול בתרומה, ותניא נמי הכי, רוכבי גמלים כולם רשעים, ופירש"י מפני שאבריהם מתחמם בבשר הגמל ומוציאים זרע, עכ"ל, וזה משמיעים אותנו הכתובים ביתור לשון וילך בצדקת אליעזר, כי אע"פ שלקח עמו גמלים לרכוב וכל הכבודה שבדרך רכבו אבל הוא לא רכב אלא הלך ברגליו או באופן נסיעה אחרת רק לא ברכיבה על הגמלים. .(ברכות ס"א א') כ״ד:תרט״ו א׳ לשוח בשדה. תניא, יצחק תיקן תפלת המנחה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, אין שיחה אלא תפלה, שנאמר (תהלים ק"ב) תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו לו) דריש לשוח מלשון דבור והגה, כמו אשיח בפקודיך (תהלים קי"ט), שיחו בכל נפלאותיו, ועוד הרבה, וזה הוא משום דעיקר המובן משורש שיח מורה רק על דבור או הגיון, ולא מצאנוהו בשום מקום שיהי' מובנו טיול, ולכן בהכרח אין הפירוש כאן כמו שרגילים לפרש – לטייל בשדה, ופירוש חז"ל הוא עומק פשוטו של הלשון ואמתתו. – והנה בע"ז ז' ב' איתא, שואל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל, שנאמר תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו, ואין שיחה אלא תפלה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה, ולכאורה הוא פלא, דכאן למד להוראת הלשון לשוח בשדה שהוא ענין תפלה מפסוק ישפוך שיחו ושם למד לבאור הלשון ישפוך שיחו דהוי לשון תפלה מפסוק ויצא יצחק לשוח בשדה. ועיין בתוס' כתבו דכך דרך הדרשות, ולדוגמא, במגילה י"ג א' ויהי אומן את הדסה, אין הדסה אלא צדיקים דכתיב (זכרי' א') והוא עומד בין ההדסים, ובסנהדרין צ"ג א' דריש הפסוק והוא עומד בין ההדסים אין הדסים אלא צדיקים שנאמר ויהי אומן את הדסה, ויש להוסיף עוד, בסוטה י"ג ב' עה"פ דפ' ברכה ולגד אמר ברוך מרחיב גד כי שם חלקת מחוקק ספון, מכאן דמשה נקבר בנחלת בני גד, כלומר משום דמשה נקרא מחוקק, ובב"ב ט"ו א' דריש כי שם חלקת מחוקק ספון, מכאן דמשה נקרא מחוקק, כלומר דסמיך על הדרשא שמשה נקבר בנחלת בני גד, הרי שתי דרשות אלו מלמדות אחת על חברתה. וכן במ"ר ריש פ' ויצא, ויצא יעקב כיון שיצא משם פנה זיוה פנה הודה וכו' וכמו ברות א' ותצא מן המקום אשר היתה שמה, ושם ברות דרשו כזה על הפ' ותצא הנ"ל והביאו ראי' מן ויצא יעקב, כמבואר, וכן בפירש"י ר"פ ויצא ויפגע במקום כמו ופגע ביריחו (יהושע ט"ז) ובפסוק ופגע ביריחו כתב כמו ויפגע במקום. – ובעיקר הענין דתפלות אבות תקנום עיין מש"כ לעיל בפ' וירא פ' י"ט כ"ז. – וע' בתוס' פסחים ק"ז א' חקרו ועמלו הרבה לפרש שורש שם תפלת מנחה וטעם שם זה, וכתבו טעמים רחוקים, ולי נראה פשוט, דכמו תפלות שחרית וערבית נקראות על שם מצב תקופת ואויר היום, שחרית – ע"ש שחר, ערבית – ע"ש ערב, כך מנחה נקראת ע"ש אויר היום באותו הזמן, והוא כי השם מנחה יונח על שפלות וירידה, כמו והי' כאשר יניח ידו, וידוע דמשהגיע זמן תפלת המנחה מתחלת השמש להשפל ולירד, ועל שם זה נקראת התפלה, וכמו תפלת שחרית וערבית. וע"ע מענין שם זה בס' אבודרהם. .(שם כו ב')
הרחב דבר על בראשית פרק-כד
הרחב דבר: כ״ד:תקע״ה א׳ ואברהם זקן. הקדים הכתוב להודיע לפני הענין המסופר בפרשה זו שאברהם היה זקן בא בימים מבואר שהוא נוגע להענין כי לולא זה לא היה מצוה לעבדו אלא הוא בעצמו היה מזדרז למצוה רבה זו ליתן אשה ליצחק שבזה תלוי כל התכלית אבל משום שהי׳ זקן: ב׳ בא בימים. היינו שהי׳ מחשב כמה ימים עוד יחיה ע״כ הי׳ חושש אולי ימות בדרך רב כזה. אמנם בלי זה הטעם הי׳ רשאי לילך בעצמו לארם נהרים. אע״ג שהיה מוזהר ללכת משם. כבר ביארנו שממעשה העקידה הותר לו לחשוב מארץ הזאת ולזכרה. וה״נ הותר לו הליכות עראי לשם: ג׳ וה׳ ברך את אברהם בכל. עוד טעם על שלא הלך בעצמו משום שהיו עסקיו עם כל אדם זה בא ושואל בעניני אמונה וזה להתפלל עליו וכדאי׳ בב״ב שמרגליות הי׳ תלוי׳ בצוארו של א״א כו׳ והכונה הוא תפלתו וברכתו וכיב״ז היה הרבה ענינים מוטלים עליו ומשום זה לא הי׳ יכול לצאת ממקומו והנה הודיע הכתוב ג״כ בזה צדקת אברהם לפני הענין. ללמדנו שהיו הכל באין לפניו ודאג לטובת רבים לכן הי׳ מוכרח להעמיס לקיחת אשה לבנו על עבדו: כ״ד:תקע״ו א׳ אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו. הקדים הכתוב לבאר שלש תכונות בכח אליעזר. אשר משום זה היה מסוגל לשליחות הלז. באשר ענין הנדרש להשתדלות נגמר ויוצא לאור ע״י א׳ משלשה אופנים. פעם ע״י לשון רכה והפצרה. פעם ע״י שכל והרחבת דברים. פעם ע״י דעה רחבה ומענה עז. והכל לפי הענין והאדם שבא עמו בדברים. והנה ידוע שאין טבע כל ב״א שוין. יש ב״א מוכשרים לגמור הענין בזה האופן דוקא ויש להיפך וכאן לא ידע אברהם האיך יהי נדרש לבצע הענין. ע״כ בחר בזה העבד שהיו לו כל התכונות. שהיה עבדו ונכנע לאדוניו במענה רך: ב׳ זקן ביתו. הוא דבר חכמה וכדאי׳ בפ״ג דיומא ללמוד מכאן שהי׳ אליעזר יושב בישיבה המרבה חכמה: ג׳ המושל בכל אשר לו. היינו בכל אשר לאברהם הי׳ הוא נגיד ומצוה בדעה רחבה. וע׳ מש״כ להלן מ״ד ט״ז. ולפי הדרש הנ״ל בהר״ד שהי׳ מושל ביצרו. הודיע הכתוב דמש״ה הי׳ נאמן בעיני אברהם: ד׳ שים נא ידך תחת ירכי. לפי הנראה בגמ׳ ר״פ שבועת הדיינים. שלמדו מכאן נק״ח בשעת שבועה א״כ פי׳ שהי׳ שימת ידים לשם נק״ח. וכאן יישב רש״י אמאי לא צוהו לתפוס במילת עצמו. אבל כ״ז אינו שוה ליישב הא שאמר יעקב אבינו ליוסף בזה הלשון. ועוד דשם לא נזכר בדבר יעקב לשון שבועה כלל עד לבסוף. אלא נראה דודאי אינו בשביל שבועה כ״א כריתת ברית בין אדם לחבירו אלא שבכל שני אנשים היה המנהג שימת יד ביד וכלשון יחזקאל י״ז י״ח והנה נתן ידו. ובמשלי כתיב תקעת לזר כפיך. אבל אב לבנו ועבד לאדוניו אין ד״א להשוות יד ליד. ע״כ הזהירו לשום יד תחת ירכו. זהו עיקר פשט הכתוב שהוא כריתת ברית לבד השבועה שבין אדם לשמים. ולימוד הגמ׳ יבואר להלן מקרא ט׳: כ״ד:תקע״ז א׳ ואשביעך. לא אמר לו השבעה לי בה׳ וגו׳ כמו שאמר יעקב ליוסף אלא אשביעך בע״כ. וזהו מושבע מפי אחרים והאדון יכול להשביע את עבדו בע״כ : ב׳ בה׳. ביוסף כתיב סתם השבעה לי ולא כתיב בה׳ משום דשבועה סתם הוי ג״כ שבועה. והא דכתיב בשאול ודוד השבעה לי בה׳ אם תכרית את זרעי וגו׳ הוא משום שלא הי׳ נאמן בעיניו ואולי מבטל בלבו. ע״כ ביקש שיזכיר את ה׳ ובודאי לא יזכיר לבטלה. משא״כ מושבע מפי אחר בעינן דוקא בה׳ בפירוש : ג׳ אלהי השמים ואלהי הארץ. כך הי׳ הרגל לשון א״א להרגיל בפי הבריות שהקב״ה משגיח בשמים ובארץ כמש״כ לעיל י״ד י״ט: ד׳ אשר לא תקח אשה לבני. אין אליעזר אדון ליצחק להשיאו אשה. אלא בל״ס הי׳ תחלה דברים ביניהם. והוחלט שהעבד ישתדל לקחת אשה ליצחק באשר יצחק אינו יכול לצאת חוץ לא״י וגם אינו יכול לקחת אשה אלא מחו״ל. ואחר שהוחלט הדבר השביעו כך: ה׳ אשר אנכי יושב בקרבו. אע״ג שהזהירו לילך דוקא לבית אביו מכ״מ לא השביעו אלא על הכנעני באשר ע״ז הוא חשוד שיתעצל ללכת למרחקים ויקח אשה מבנות הכנעני ויאמר שהיא מארמי. מש״ה דייק אשר אנכי וגו׳. עוד י״ל שבא לכלול אפי׳ מאומה אחרת היושבת בא״י רק שמשועבדים לכנעני הרי הם ככנענים כמש״כ לעיל י״ב ו׳: כ״ד:תקע״ח א׳ כי אל ארצי. תחלה לארצי. ואח״כ ואל מולדתי. הוא מקום שנתגדל: ב׳ תלך. ולא ע״י אחר. אלא ילך בעצמו ויבחר אשר יראה בעיניו: ג׳ לבני ליצחק. תפרש בשעת קידושין לבני ליצחק ולא סתם לבן אברהם. דאע״ג דסתם בנו של אברהם הנצרך לאשה הוא יצחק ולא ישמעאל מכ״מ דין קידושין כך הוא כדתנן במס׳ קידושין פ״ג קידשתי את בתי והיו לו חמש בנות כולן אסורות. ואע״ג שניכר שכוון לגדולה שבהם. ה״נ להיפך לא יתברר לשום א׳ אם לא שתדע בבירור למי היא מקודשת: כ״ד:תק״פ א׳ פן תשיב את בני שמה. ידוע הטעם שהי׳ נחשב לעולה שאסור להוציאו לחוץ. והיינו דבר המלאך בשעת עקידה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני כמש״כ שם: כ״ד:תקפ״א א׳ אלהי השמים. כמו שפירש״י בשעה שלקח את אברהם לא הית׳ ניכרת השגחתו בארץ ולא הי׳ נקרא כ״א אלהי השמים: ב׳ ומארץ מולדתי. א״כ מהראוי שמחמת זה תהי השגחתו למלא את אשר אני נצרך משם. ואם מכ״מ איני כדאי מחמת זה. הרי ואשר דבר לי. ואם חלילה איזה חטא גורם לבטל השגחה זו מכ״מ ואשר נשבע לי ושבועה אינה בטלה בשום אופן. והשבועה היא ברית בין הבתרים כפירש״י שאמר לזרעך אתן וגו׳ וברית היינו שבועה: ג׳ הוא ישלח מלאכו. ברבה מפרש ה״ז מלאך מסוים והכונה שהיה מיוחד לאותו דבר ולא בדרך אגב כמצוה למלאך המלוה לאדם שישגיח גם ע״ז. והדיוק הוא מדכתיב ישלח. ולא יצוה כמו כי מלאכיו יצוה לך אלא המלאך ההולך בל״ז את האדם לא שייך לומר ע״ז ישלח שהרי הולך גם בל״ז הענין. אלא יצוה. אבל ישלח משמעו שהוא מלאך מסוים בשביל דבר זה: ד׳ ולקחת אשה לבני משם. תקדש אותה סתם ולא תפרש מאומה על דבר הובלה ממדינה שלה לכאן. ואח״כ. כ״ד:תקפ״ב א׳ ואם לא תאבה האשה. אחר שתקדש אותה. ב׳ ללכת אחריך. למדינה שלא ידעה מעולם אלא אחריך. ג׳ ונקית משבועתי זאת. של לקיחת אשה. כי אתה עשית את שלך: ד׳ רק את בני לא תשב שמה. אין הכונה שלא ישב בפועל את יצחק לשם כי היאך יביא אותו בע״כ. אלא הכונה שלא יפרש בשעת קידושין ע״מ שיבא יצחק לשם ונמצאו כשיסרב אח״כ בדבר יהי׳ חילול ש״ש ויאמרו דשינה מתנאו. דסבורים שמסתמא העבד מדעת רבו התנה. ותו דבזה תהיה מותרת לאחר. אחר שלא יקיים יצחק את התנאי. אלא לא יפרש כלל וילך לו. והאשה בע״כ תהי יושבת עגונה עד שתבא ליצחק. ואע״ג דבב״נ לא נהגו דיני קידושין רק בעולת בעל. מכ״מ מי שהיתה מיועדת ליצחק נהגו בה מנהג ישראל שהרי למדין מכאן דיני אירוסין לשיטת תלמוד דילן כתובות פ״א. ולשיטת הירו׳ שם שהיה ברכת נשואין ע״כ הי׳ קנין אליעזר עמה כעין חופה אע״ג שלא בעלה וכדת ישראל. וע׳ מש״כ הרמב״ן פ׳ אמור בפ׳ מגדף הוכחה לזה מדאי׳ בקידושין די״ח ודלמא ישראל מומר שאני. איך שאברהם הזהיר אותו לקשרה ליצחק וממילא תהי מוכרחת ללכת אח״כ והדבר מובן שאם יפרש בשעת קיחה שתצא לא״י יותר טוב. וכן ראה אליעזר שההצלחה מפזזת לפניו והי׳ בטוח שגם ע״ז האופן יתרצו: כ״ד:תקפ״ג א׳ וישם העבד וגו׳ וישבע לו. ולא פירש הכתוב שנשבע בה׳ אלהי השמים. ומובן שמסתמא הי׳ כן וכמש״כ לעיל כ״א כ״ה. וא״כ גם זה מיותר והי׳ ראוי לכתוב ויעש העבד כן. אלא בא ללמד דשבועה בלי נק״ח אינה שבועה משא״כ שבועה בלי שם הוי שבועה. והכי מבואר בדיוק ברי״ף שם שרק מזה המקרא הוא שלמדו חז״ל דשימת העבד תחת ירך א״א הי׳ במקום נק״ח. ולא ממקרא הראשון. והיינו משום שלפי הפשט אינו ענין לשבועה כמש״כ לעיל ב׳: כ״ד:תקפ״ד א׳ מגמלי אדוניו וילך. כ״ז מיותר. וביותר תיבת וילך. שהרי בסמוך כתיב עוד הפעם ויקם וילך. אלא בא להודיענו שהיו גמלי א״א עסוקים בעבודה בשדה הרחק ממנו והיה נוח יותר ליקח גמלים מאחרים מלקבץ את גמליו. אבל העבד רצה ליקח דוקא גמלי אדוניו וילך ממקום שקבץ הגמלים לבית אברהם ושמה בבית אברהם לקח כל טוב אדוניו בידו ואח״כ. ב׳ ויקם וילך וגו׳. בזריזות הליכה גדולה בפ״ע ולא כהליכה הראשונה שהי׳ לצורך הכנה וכמו בעצלתים. ופ׳ לעיל כ״ב ג׳ כיב״ז. ומזה למדנו שהיו גמלי א״א מצוינים משארי גמלים. או לפי הפשט בקומתן וביפין. או לפי הדרש בהכשר הנהגתן שהיו זמומין מעצמן כחמורו של רפב״י וכדאי׳ ברבה: כ״ד:תקפ״ו א׳ ה׳ אלהי וגו׳. הקדים שבח לבקשה כדין כדאי׳ בע״ז ד״ח. והא שלא התפלל תפלה קבועה וכמש״כ לעיל י״ח כ״ב גבי א״א. חדא שעדיין לא נתקן תפלת המנחה עד שבא יצחק ואברהם הי׳ נוהג להתפלל בלי תקנה ותו שהי׳ במקום רבים ואי׳ בברכות ספ״ה חצוף עלי מאן דצלי בביקתא: ב׳ הקרה. א״א לפרש מלשון כי הקרה ה׳ אלהיך. פועל יוצא על העצם המבוקש וא״כ הוא בקשה שיזמין את המיועדת ליצחק. א״א לומר כן דמי יודע אם יש פה המיועדת והרי לא ביקש שיברא בדרך נס באותה שעה אשה. ותו א״כ הכי מיבעי עשה חסד עם אדוני אברהם והקרה נא לפני היום. אלא הפעל הקרה סובב על השגחת ה׳. ומשמעו הזדמן שתהי׳ השגחתו ית׳ מזומנת לפניו. והבקשה הי׳ שיהא האות שיעשה לנכון. ואם יש פה המיועדת תבוא לשאוב ותזדמן בתשובה זו. ואם איננה פה לא תהא שום בתולה עונה כך: כ״ד:תקפ״ז א׳ אל עין המים. לבד הבאר הגדול שמשם היו שואבין עם דלי לבהמות הי׳ שם עוד עין המים מים מובחרין לשתות אנשים והבנות היו ממלאין בכדיהן: כ״ד:תקפ״ח א׳ הטי נא כדך. באשר ראה מנהג השואבות מן העין לשוח עד הארץ ולהכניס הכד לעין ובזה האופן א״א למלאות את הכד עד למעלה ומי שהיה רוצה לשתות מן הכד הוא מוכרח להטות הכד ע״כ אמר בלשון הטי נא כדך: ב׳ אותה הוכחת וגו׳. יהי רצון שתהי׳ אותה אשר הוכחת וממילא אם אין כאן האשה אשר הוכחת לא תמצא בתולה שתענה ותאמר כך: ג׳ ובה אדע. לא אמר ובזה אדע. שלמלוי האות כבר אמר ועשה חסד. ולא אמר עוד הפעם אלא בקשה אחרת שאם יש פה האשה אשר הוכיח ותאמר כך. עדיין הוא צריך לחסד להשיגה בנקל וזהו הבקשה השניה. ובה בבתולה זו. אדע כי עשית וגו׳. במה שתגיע לו מיד שלא בכליון עינים: ד׳ עם אדוני. באשר אני שלוחו ובזכותו אני מבקש כ״ז: כ״ד:תק״צ א׳ והנערה טובת מראה מאד וגו׳. ביאר הכתוב שלשה טעמים מדוע פגע בה העבד יותר מבאחרות. א׳ שהיא טובת מראה מאד יותר משארי בתולות שראה שם. ב׳ ואיש לא ידעה שהתבונן בה שאין לה דבר עם אנשים כמו שראה שארי בתולות שהכל מכירין אותן באשר היו רגילין בכל יום להיות עם הרועים אצל הבאר וגם לא היו צנועות כ״כ. אבל אותה בתולה לא יצאה עד היום לשאוב ע״כ לא ידעה אדם ומזה התבונן העבד שהיא מיוחסת ומש״ה לא היתה רגילה בכך. או משום צניעות. ג׳ ותרד העינה ותמלא כדה ותעל. ראה שהיא לא שחה עצמה לשאוב ככל השואבות שזה אינו דרך צניעות. כדאי׳ בשבת דקי״ג ב׳. לענין לקט. אלא ירדה לתוך העין. ותעל: כ״ד:תקצ״א א׳ הגמיאיני נא. ולא אמר לה הטי כדך. כי אחרי שירדה לתוך העין ע״כ שאבה הכד מלאה. ושוב לא הי׳ צריך להטות הכד לצורך גמיאה. אלא שתניחהו לגמוא מן הכד בעודה על הכתף: כ״ד:תקצ״ב א׳ שתה אדני. לא גמיאה מועטת מעל הכתף אלא שתי׳ כפי הצורך ע״כ הורידה הכד: כ״ד:תקצ״ג א׳ ותכל להשקותו. היא מנעתו להשקותו כי כך ראוי להיות נזהר להולך בשרב ושמש שלא לשתות כ״צ מים קרים. אמנם שלא יחשוב כי היא מנעתו באשר רע לה ששותה הרבה. ע״כ חזרה ואמרה גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות מעצמם ולא אמנע מהם כה״צ: כ״ד:תקצ״ד א׳ ותער כדה אל השוקת. הודיע הכתוב דעתה כי אע״פ שלא הי׳ במותר שבכד כדי שתיית הגמלים ותהי מוכרחת עוד לשאוב עם דלי מן הבאר מכ״מ לא שפכה מה שבכד על הארץ וכדאי׳ ביבמות פ״ב לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו: ב׳ ותרץ עוד וגו׳. לא הגיעה שוב לעין המים אלא אל הבאר העשוי לבהמות עם כלי השאיבה. כ״ד:תקצ״ה א׳ והאיש משתאה לה. מלשון והארץ תשאה שממה. ומשמעו מלשון תמהון שהי׳ משתומם ומביט עליה בעין פקיחה. והי׳ ראוי לכתוב משתאה עליה. וכבר הרגישו חז״ל בירו׳ ר״ה פ״א ואמרו שהכתוב מדבר בכל לשון. וראיתי כי לזה כוון בת״א שהי בה. שהוא כמו ת״י בישעיה כ״ט ט׳ על התמהמהו ותמהו. אתרפו ושהו: ב׳ מחריש. הי׳ לו לדבר עמה כדי להכיר שכלה אבל הי׳ מחריש כדי לדעת ההצליח וגו׳ כי בשעת דבור א״א להתבונן על כל תנועה כמו בהיותו מחריש וגם היא לא תוכל לעשות בזריזות כ״כ אם תהא זקוקה לענות: כ״ד:תקצ״ו א׳ על ידיה. שיהיו מלובשים היטב לפי ערך ידיה אבל עדיין לא נתן עד שנודע לו מי היא: כ״ד:תקצ״ז א׳ הגידי נא לי. משמעות הגדה בכ״מ לפרש כל הפרטים שבענין ומזה הבינה שאין השאלה רק לדעת שם אביה לבד אלא כל היחס. ע״כ השיבה: כ״ד:תקצ״ח א׳ בן מלכה. והיא יחס גדול יותר משארי בני נחור: כ״ד:תקצ״ט א׳ גם מקום ללון. הוא שאל אם יש לאביה בית מרווח שיהא יכול ללון שם עכ״פ בתורת מקרה לילה אחד והיא השיבה כי הוא בעל אכסניא ע״כ יש לו תבן ומספוא רב וגם מקום מיוחד עבור אורחים ללון כפי הנדרש להם: כ״ד:ת״ר א׳ וישתחו לה׳. היינו כריעה בשעה שאומר ברוך וכדאיתא בברכות די״ב כורע בברוך : כ״ד:תר״א א׳ ויאמר ברוך ה׳ וגו׳. מכאן למדו בב״ר שמודים על בשורה טובה : ב׳ אנכי בדרך נחני ה׳ וגו׳. אם נפרש הכונה שמצא מבוקשו בית אחי אדונו וכמבואר באמת להלן שאמר אליעזר בספורו אשר הנחני בדרך אמת לקחת בת אחי אדוני לבנו. אבל א״כ אין הכונה כאן מבואר כלל. וגם לשון אנכי אינו מדויק. אלא כאן לא ביאר הכתוב רק שבירך על שהגיע לבית אחי אדונו בנקל שלא בטורח וחיפוש. וזהו משמעות הלשון. ג׳ אנכי בדרך. עוד הנני בדרך ולא באתי לעיר כבר נחני ה׳ בית אחי אדוני. הרי אני כמו שאני בביתם. ולא נזכר כאן הברכה על שמצא מבוקשו כי אין זה ענין לכאן אלא דכתוב פה בשביל שיהא מבואר הכתוב כ״ט. ולהלן בספור יהא נצרך נוסח הברכה דשם. ועוד ראוי לדעת דעיקר הברכה הוא המבואר כאן דעל עיקר מבוקשו לא היה עוד מקום לברך באשר עוד לא נגמר הענין וכמש״כ להלן ל״ה א׳ ובס׳ שמות ב׳ כ״ב. ובכ״מ. שאין מברכין עד הגמר. אלא מכ״מ בא בכולל עם ברכה הודאית שמבואר פה: כ״ד:תר״ב א׳ ותרץ וגו׳ לבית אמה. פרש״י שאין הבת מגדת אלא לאמה. ועדיין אינו מדויק לשון לבית אמה. ע״ז פרש״י שדרך הנשים להיות בית לה בפ״ע. ועדיין הכי מיבעי ותרץ הנערה בית אמה ותגד לה כדברים האלה. אלא הפי׳ שהיא הגידה לכל בני הבית של אמה ומזה שמע לבן ג״כ. והיה ראוי לכתוב לבית אביה אלא משום שהבת מגדת תחלה לאמה ולפי הפשט היתה אמה עקרת הבית ובתואל היה טפל לה כמובן בפ׳ שהיה טפל גם ללבן: כ״ד:תר״ג א׳ וירץ וגו׳ ויהי כראות וגו׳. להיפך מיבעי לכתוב. ויהי כראות וגו׳ וירץ. אלא אפי׳ בלי ראות הנזם היה רץ לקראת א׳ מבית אברהם לחקור עליו כי שמע שסיפרה ששמעה הברכה בית אחי אדוני. אבל לא היה אומר בוא ברוך ה׳ דמי יודע אם הוא עשיר וגם לא היה אומר למה תעמוד בחוץ וגו׳ דמי יודע אם דעתו ללון בעיר כלל. אבל כראות את הנזם וגם שמע מה שדבר אל רבקה היינו ששאל אם יש מקום ללון ע״כ בא לבן לומר כך וכך: כ״ד:תר״ו א׳ ויפתח הגמלים. התיר קישורי המשא וכלשון הכתוב אל יתהלל חגר כמפתח. וכ״כ הרמב״ן ז״ל: כ״ד:תר״ח א׳ עבד אברהם אנכי. הקדים לבאר מדוע אינו אוכל עד שידבר עסקו וכי כך דרך העולם שהבא לאיזה עסק לא יאכל עד שיגמור עסקו מש״ה הקדים שאינו ככל אדם שהולך לעסקי עצמו. וא״כ העסק טפל לגופו ונפשו. משא״כ אנכי עבד. ועסק אדוני יקר ממני. ע״כ הנני מוכרח להקדים דברי למאכלי: כ״ד:תר״ט א׳ וה׳ ברך את אדוני. בכל מה שהאדם מתאוה להתברך: ב׳ ויגדל. בשם טוב בפי הבריות: ג׳ ויתן לו צאן וגו׳. באשר אפשר שאברהם אינו מתאוה לכ״ז ואין זה אצלו בכלל ברכה והוא עשיר השמח בחלקו. וא״כ אין בזה להוריש לבנו. ע״כ פירש שהוא עשיר ממש: כ״ד:תר״י א׳ אחרי זקנתה. שלא יאמרו היאך אפשר שישא בנה של שרה נכד של נחור. וה״ה אדם זקן הרבה ממנה. ע״כ הגיד שהיא ילדתו אחרי זקנתה ואינו זקן כ״כ: כ״ד:תרי״א א׳ אשר אנכי יושב בארצו. לא בני כנעני לבד אלא כל שבארצו בכלל כנעני הוא וכמש״כ לעיל י״ב ו׳. ומש״ה לא מצא עצה כי אם לא אל בית אבי וגו׳: והנה שינה העבד מלשון אדוניו שאמר בקרבו. והוא ע״פ מש״כ לעיל דלא השביעו אלא מפני החשד על הסמוכים לו אבל העבד לא סיפר כי השביעו משום חשד. אלא אפילו על רחוקים השביעו משום קפידא: כ״ד:תרי״ב א׳ אם לא וגו׳. בלשון תנאי כדי שיהא במשמע שאם ילך ולא ישיג אזי יקח גם מארצו ואמר כן כדי שלא יבקשו תרקבי דדנרי ומש״ה הקדים. ב׳ אל בית אבי. ואח״כ אל משפחתי כדי שלא יבין שדוקא אל בית אביו אלא גם משפחתו בכלל. רק תחלה תלך לבית אבי: כ״ד:תרי״ד א׳ אשר התהלכתי לפניו. ולא פירש דברי אברהם בפרטות בזה. בשביל שהמה לא ידעו כל פרטי הדיבורים והשבועה: ב׳ ממשפחתי ומבית אבי. לא לבד ממשפחתי אלא אפי׳ שתהיה מבית אבי: כ״ד:תרט״ו א׳ מאלתי. אלה בכלל שבועה הוא כדאי׳ פ׳ שבועת העדות. והודיע אברהם זה לאליעזר שהוא אלה. למען ידע כי אם יעבור השבועה יענש גם בעוה״ז כמשמעות קללה: ב׳ ואם לא יתנו לך וגו׳. באשר קללת חכם אפי׳ על תנאי באה. ע״כ הוצרך אברהם לפרש דאם לא יתנו לך והיית נקי: והנה הוא אמר ואם לא יתנו לך ולא כלשון אברהם ואם לא תאבה האשה וגו׳ היינו משום שראה לפי הענין יותר טוב לפרש בשעת קיחה על התנאי ולא יהיה אח״כ שהות מש״ה לא אמר דבר אברהם: כ״ד:תרי״ז א׳ השקיני נא. לא פירש מה שרחש לבו לומר הטי נא ואח״כ אמר הגמיאיני נא. וגם עוד שינוים שלא אמרה גם לגמליך אשקה עד שכלתה להשקותו היינו כדי שלא ימצאו מקום לומר שלא בא האות בשלימות ומש״ה ג״כ אמר העלמה כמו שלא פירש אם תהא נערה או קטנה. כדי שלא יאמרו שאין היא נערה כמו שאמר באמת והיה הנערה: כ״ד:תרכ״ב א׳ ואברך וגו׳. סיפר כל זה כדי להגיד להם שכבר ברור לו שהיא האשה אשר הוכיח ה׳. ואינו מבקש אלא שיסכימו לקחתה ולא יהא ניצרך לסבות שונות להגיע לידי מעשה. והראה להם כל זה במה שבירך את ה׳. ואלו היה ספק בלבבו לא הי׳ מברך. וכיוצא בזה בספר מלכים א׳ א׳ מ״ח. וגם ככה אמר המלך ברוך ה׳ וגו׳ הודיע כ״ז לאדוניהו שאין עוד שום ספק בדבר בלב המלך. שהרי כבר בירך את ה׳ ע״ז: כ״ד:תרכ״ג א׳ ישכם עושים חסד ואמת. החסד יהי׳ של אמת שהרי ברור כי כן האמת: ב׳ ואם לא הגידו לי ואפנה על ימין או על שמאל. אחפש עצות לדבר וימין ושמאל הוא כינוי לאופנים שונים בדרך הישר או בדרך עקלתון: כ״ד:תרכ״ד א׳ ויען לבן ובתואל. פרש״י שלבן היה רשע והקדים לדבר בפני אביו. ועדיין יש להוכיח מזה שהוא הי׳ עיקר בבית. ובתואל הי׳ טפל וכמש״כ לעיל: כ״ד:תרכ״ה א׳ כאשר דבר ה׳. מה שהורה בהשגחה פרטית הוא דבר ה׳ כמש״כ לעיל כ״ב ב׳ וכן ביארנו בס׳ שמות ט״ז כ״ג ובס׳ ויקרא י׳ ג׳. לשון הוא אשר דבר ה׳. וע׳ עירובין דל״ט א׳. התם מוכחא מילתא. ופי׳ מש״ה הוי שתיקותא כדבור מפורש וע״ש. והנה עלינו להתבונן למה זה נצרך להוכחות כ״כ כי היא האשה אשר הוכיח ה׳ ליצחק. הלא גם בלא הוכחות הי׳ הענין טוב ומוצלח לרבקה שתהא אשה ליצחק. ואולי באשר קשה לילך למדינה אחרת כדאי׳ בכתובות פ׳ הנושא. ונראה עוד באשר כל זיווג אינו אלא כבשי דרחמנא שכך הוא מהחלת היצירה ואם אינו מוצא זיווגו אינו עולה יפה אע״ג שלפי ראות עין אדם הוא ישר. מש״ה הנושא אשה שלא מבית אביו זה עצמו הוכחה שהוא סיבה מן השמים שיזדווגו לדעה אחת. משא״כ הנושא קרובתו מבית אביו אין הוכחה כי מה׳ היא. ע״כ ניצרך איזה הוכחה כי מה׳ היא: כ״ד:תרכ״ו א׳ וישתחו ארצה לה׳. לא בכריעה לחוד אלא נפל מלוא קומתו ארצה מרוב שמחה והודיה: כ״ד:תרכ״ז א׳ ויתן לרבקה. בא הכתוב ללמדנו שהנושא אשה ע״מ להלבישה משלו צריך להלבישה בבית אביה ולא כשתבוא לביתו וכדתנן בכתובות פ״ו: ב׳ ומגדנות נתן לאחיה ולאמה. בא ללמדנו שהחתן מחויב לעשות משתה משלו כמש״כ הרא״ש פ״א שם: כ״ד:תרכ״ח א׳ ויאכלו וישתו הוא והאנשים אשר עמו. מספר הכתוב דשמחו כעל נשואין. ומש״ה כתיב והאנשים אשר עמו. ולא כמו לעיל ל״ב והאנשים אשר אתו היינו משום דעמו משמע השתוות בצוותא אחת יותר ממשמעות אתו כמש״כ לעיל כ״ב ג׳ ובכ״מ ואין שמחה כ״א במריעות יחד עם אחרים בצוותא : ב׳ שלחני לאדוני. וזה הי׳ ברור שלא ילך בעצמו ולעזוב את רבקה עד שתבא אח״כ. או שישלחו אחריה. שזה הי׳ המנהג ידוע שלא ליחד אשת איש עם איש שאין הבעל בטוח עליו. ואם היתה מתעכבת עמם הי׳ העבד מוכרח לישב ולשמרה. ע״כ אמר שלחני לאדוני וממילא תלך גם היא עמו: כ״ד:תרכ״ט א׳ ימים או עשור. חדשי חמה לא הי׳ אז אלא י״א חדשים בשנה. ע״כ אמרו או תעשה כל פרנסת הבת שהיא שנה שלימה אתנו או עכ״פ פרנסה גדולה היינו עשור חדשים תעשה אתנו ופרנסת חודש א׳ יהיה שמה וכדאי׳ בכתובות דנ״ז דיש שתי פרנסות הנשואין: כ״ד:תר״ל א׳ אל תאחרו אתי וה׳ הצליח דרכי. דשליח שלא הצליח דרכו נוח לו להתאחר בדרכו למען ידאג משלחו גם על השליח לחשוב מחשבות. מי יודע מה אירע לו בדרך. ואח״כ כשבא השליח ה״ז משלחו שמח מביאתו עד שאינו מצטער כ״כ על שלא הצליח בשליחותו. משא״כ מי שהצליח בשליחותו למאי יאחר דרכו: ב׳ שלחוני ואלכה לאדוני. והוסיף שנית לומר ואלכה. דבמה שאמר בראשונה שלחני לאדני הי׳ במשמע אך שיצא מביתם לדור בעירם עם רבקה והי׳ הישיבה שמה בשביל האדון כדי לשמור את רבקה. וע״ז אמרו תשב הנערה אתנו וגו׳ אין הכונה דוקא בביתם יחד אלא אפי׳ בדירה בפ״ע נקרא ישיבה עמם כמו דכתיב להלן כ״ט י״ט שבה עמדי. שהמשמעות ברשותו ותחת השגחתו. ע״כ הוסיף העבד לומר ואלכה לאדוני: כ״ד:תרל״ב א׳ התלכי עם האיש הזה. התלכי עתה מיבעי. אמנם להלן ס״א יבואר שהיה הדבר קשה לה לישב על הגמל וכדאי׳ בריש מס׳ פסחים משום בעתותא דגמלים. ואם היתה מתעכבת שמה איזה משך היתה מתרגלת לישב בעצמה על הגמל בטח. או היו מכינים בשבילה אופן אחר לבא בדרך רחוקה. אבל עתה אין עצה כ״א לשבת עם העבד על גמלו והוא ישמרנה וזהו ששאלוה אם תרצה ללכת עמו יחד: כ״ד:תרל״ג א׳ וישלחו את רבקה וגו׳ ואת עבד וגו׳. עשו לויה לכבודה בפ״ע מנשים ובתולות. ולכבודו בפ״ע מאנשי העיר וזקניה עד שנתקבצו המון רבה. והי׳ הברכה ברבים: כ״ד:תרל״ד א׳ את היי לאלפי רבבה. הוא ברכה בכמות רב: ב׳ ויירש זרעך את שער שונאיו. הוא ברכה באיכות שיהיו חכמים יושבי שער. אפי׳ בשערי שונאיו והוא מפני שיהיו נדרשים לחכמתם ועצתם. ולעיל בפ׳ עקידה הי׳ כמו כן ברכת ה׳ ויירש זרעך את שער אויביו אלא שהקב״ה היודע מחשבות אמר אויביו שהוא בלב. אבל שונאיו משמעו גם בפועל כדכתיב דברים ל׳ ז׳. על שנאיך אשר רדפוך. ואנשים לא ידעו הפלא הלז כי אם יראו אשר אפי׳ שונאיו בפועל יהיו נצרכים לחכמת ישראל: כ״ד:תרל״ה א׳ ותלכנה אחרי האיש ויקח העבד וגו׳. נראה מיותר. אבל הענין דמתחלה כשהיו אנשים ונשים מלוים אותם בושה לשבת עם העבד על הגמל. ע״כ ישבה עם נערותיה על הגמלים. ואח״כ בהיותם אחורי העיר. והמלוים שבו. אז ויקח העבד אותה על הגמל שלו. והנראה כי נערותיה לא לקחה עמה לא״י זולת מינקתה. אך בעיר היו הנערות מסייעות לה לרכוב על הגמל. (ובעירובין די״ח מדקדק אחרי האיש ולא לפני האיש הוא משום שאסור להלוך אחורי אשה ולכאורה העבד הראה הדרך לפניהם. ולמש״כ ניחא דכאן היו עוד בעיר והי׳ הדרך ידוע ומכ״מ הלכו אחריו) ובא כ״ז הספור לתכלית שיבואר בסמוך: כ״ד:תרל״ו א׳ ויצחק בא וגו׳. סיפר הכתוב כי המכין מצעדי גבר ית׳ סיבב שיפגע יצחק ברבקה בדרך ותהא נבעתת ממנו בתחלת הכרתה אותו ואם הי׳ העבד בא עמה תחלה לבית אברהם הי׳ אברהם מקבלה תחלה ומדבר על לבה עד שהי׳ מתחונן דעתה עליה ולא היתה נבעתת מפחד יצחק. והיתה מתנהגת עמו כמו כל אשה עם בעלה. אבל הקב״ה סיבב שיצחק בא באותו עת מבוא באר לחי רואי שהי׳ לו אותו מקום מיוחד לתפלה והתבודדות על באר שנראה המלאך: ב׳ והוא יושב בארץ הנגב. אע״ג שאז הי׳ דר עם אברהם בבאר שבע בארץ הנגב ולא כמו שהי׳ אחרי מות אברהם שקבע יצחק דירתו עם באר לחי רואי אבל אז הי׳ דירתו יחד עם אברהם ומכ״מ הזדמן שהי׳ באותה שעה בא מצפון אותו מקום ע״כ פגש ברבקה הוא תחלה לאברהם. והי׳ עוד סיבה. כ״ד:תרל״ז א׳ ויצא יצחק לשוח בשדה. כבר פירשו חז״ל שהוא הי׳ מתפלל מנחה. וע״כ אין הפי׳ בשדה כמשמעו שהרי אסור להתפלל בשדה כדאי׳ בברכות ספ״ה חציף עלי מאן דמצלי בביקתא. אלא כדאי׳ במס׳ פסחים ר״פ האשה דבשדה היינו הר המוריה שקראו שדה וכ״כ התוס׳ שם וכמש״כ לעיל י״ב י״ז דבשביל שמדת יצחק הי׳ עבודה שהוא שורש לפרנסה ע״כ קרא אותו מקום שהוא שער השמים שדה המסוגל לפרנסה. ואין הכונה שהי׳ יצחק עומד אז בהר המוריה אלא הוא התפלל תחת אילן וכדומה ועינו ולבו היו לצד הר המוריה שנקרא שדה והתפלל אז על הפרנסה שבכלל זה הוא השגת אשה שהיא צרכי האדם ונקראת ג״כ פרנסה כלשון הגמ׳ פרנסת נשואין. והזמין ה׳ לפניו באותה שעה את אשתו וזהו וישא עיניו וגו׳: כ״ד:תרל״ח א׳ ותשא רבקה וגו׳ ותרא את יצחק. בעודו עומד ומתפלל והי׳ אז כמלאך אלהים נורא מאד. וכמבואר ברבה שראתה ידיו שטוחות בתפלה ע״כ נבעתה מאד: ב׳ ותפל מעל הגמל. מרוב פחד ואימה. אמנם לא ידעה ממי היא מתפחדת ואלו לא היתה יושבת עם העבד על גמל אחד והיתה יושבת מאחוריו עד שראתה שאח״כ האיש הולך לקראת העבד ועומד ומדבר עמו ככל אדם והי׳ דעתה מתקרר בתוך כך עד שבהודעה אח״כ מי הוא האיש הי׳ כבר סר הפחד ממנה. אבל בהיותה יושבת עם העבד. ובתוך הפחד שאלה את העבד מי האיש הלזה. אשר אני מתפעל ומתפחד ממנו. וכמבואר בב״ר בלשון הלזה משמעו אדם מאוים ונורא. ע״כ כששמעה שהוא אישה ותקח הצעיף ותתכס. מרוב פחד ובושה כמו שמבינה שאינה ראויה להיות לו לאשה ומאז והלאה נקבע בלבה פחד. ולא היתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם. ורחל עם יעקב. אשר בהיות להם איזה קפידא עליהם לא בושו לדבר רתת לפניהם. משא״כ רבקה. וכ״ז הקדמה להסיפור שיבוא בפ׳ תולדות שהיו יצחק ורבקה מחולקים בדעות. ומכ״מ לא מצאה רבקה לב להעמיד את יצחק על דעתה בדברים נכוחים כי היא יודעת האמת כי עשו רק ציד בפיו. וכן בשעת הברכות. וכ״ז הי׳ סיבה מהקב״ה שיגיעו הברכות ליעקב דוקא באופן כזה וכאשר יבואר במקומו. ואלו הית׳ רבקה עם אישה כמו שרה ורחל עם אנשיהן לא הי׳ מגיע בזה האופן. והכל בהשגחה פרטית מראש שתגיע רבקה ליצחק בשעה שתבהל ממנו ויצא אחרית דבר כפי רצונו ית׳: כ״ד:תר״מ א׳ ויספר העבד וגו׳. בזה הודיע דרך אגב כמה היא כלה נאה וחסודה וראה בה מדת צניעות ואהבת חסד עד להפליא: כ״ד:תרמ״א א׳ ויקח את רבקה. קדשה שנית דבאמת קידושי העבד בתורת שליחות לא מהני בד״ת כדאי׳ בגיטין פ״ב דעבד אינו נעשה שליח לקדש ולגרש ולא הועיל אלא לענין שתהא מיועדת ליצחק. וכענין דאי׳ בסנהדרין דנ״ז דב״נ שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג. משום שנקראת רביתא דפלניא ובזה נעשה שליח. אבל אינן קידושין וא״צ גט אלא בפרישה ממנה סגי. ע״כ קידשה שנית: ב׳ ויאהבה. דמזה דכתיב ותהי לו לאשה אין הוכחה שאהבה. שהרי הי׳ מוכרח לישאנה כי לא בנקל ימצא בתולה ממשפחתו דוקא. מש״ה הוצרך הכתוב לפרש שמצא ממנה קורת רוח מאהבה עד שבה התנחם מעצבונו על אמו:
פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-כד
רשב"ם: כ״ט:תקנ״ד א׳ וישא יעקב רגליו – מתוך שהבטיחו הקב"ה הלך בשמחה ובמרוצה. ב׳ בני קדם – ארם, כדכתיב: ארם מקדם. כ״ט:תקנ״ה א׳ רובצים עליה – ממתינים עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן. ב׳ והאבן גדולה על פי הבאר – שלא יפול שם אדם, או שלא ישאבו ממנה שאר בני אדם. כ״ט:תקנ״ו כ״ט:תקנ״ז כ״ט:תקנ״ח כ״ט:תקנ״ט כ״ט:תק״ס כ״ט:תקס״א כ״ט:תקס״ב כ״ט:תקס״ג א׳ ויגל את האבן – לבדו. להודיע גבורתו בא הכתוב. כ״ט:תקס״ד כ״ט:תקס״ה כ״ט:תקס״ו א׳ את כל הדברים האלה – שאביו ואמו שלחוהו אל אנשי משפחתו. כ״ט:תקס״ז א׳ אך עצמי ובשרי אתה וגו' – ויפה כוונת לבא אלי. כ״ט:תקס״ח כ״ט:תקס״ט א׳ וללבן שתי בנות – והפסיק תשובת דבריו של יעקב, כי לפי שהיה לו שתי בנות והקטנה מצאה חן בעיניו לפיכך [ביקש] את הקטנה. כ״ט:תק״ע א׳ רכות – נאות וור"ש בלע"ז. וכלה שעיניה נאות אין כל גופה צריך בדיקה. ועיניים שחורות אינן רכות כלבנות. ב׳ יפת תואר – כמו במחוגה יתארהו דפוס החוטם והמצח והפה והלחיים. ג׳ יפת מראה – לבן ואדמדם. כ״ט:תקע״א כ״ט:תקע״ב כ״ט:תקע״ג כ״ט:תקע״ד א׳ כי מלאו ימי – שבע שנים עבדתיך. כ״ט:תקע״ה כ״ט:תקע״ו כ״ט:תקע״ז כ״ט:תקע״ח א׳ והנה היא לאה – בדבר שלא נודע תחילה אומר והנה. וכן: והנה חלום. כ״ט:תקע״ט כ״ט:תק״פ א׳ מלא שבוע זאת – שבעת ימי המשתה של לאה. ב׳ ונתנה – ותנתן לך. ג׳ גם את זאת – מיד. ד׳ בעבודה אשר תעבוד עמדי – אחרי נשואי רחל. ה׳ עוד שבע שנים אחרות – כדכתיב: ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני וגו' כי עכשיו הושלמו ארבע עשרה שנה בשתי בנותיו. כ״ט:תקפ״א כ״ט:תקפ״ב כ״ט:תקפ״ג א׳ ויאהב גם את רחל – וגם אהבה יותר מלאה כלומר: בא אליה וגם אהבה. רוב גם הפוכים כן בתורה. וכן: וברכתם גם אותי גם תברכו אותי. וכן גם אותך הרגתי, הנה לחצתי רגליך ונעשית שפי ופסח גם עדיין הייתי הורג אותך. כ״ט:תקפ״ד א׳ ורחל עקרה – בשביל שכתוב לפנינו שאמרה ליעקב: הבה לי בנים כתב כן. כ״ט:תקפ״ה א׳ יאהבני – כמו יאהבני. וכן הבדל יבדילני (ישעיה נו כמו: יבדיליני (בצירי). כ״ט:תקפ״ו כ״ט:תקפ״ז א׳ על כן קרא שמו לוי – י"ל שיעקב קרא לו שם.
תולדות יצחק על בראשית פרק-כד
תולדות יצחק: כ״ה:תר״ס א׳ ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה מכאן נלמוד שהאלמון שיש לו בנים ובנות לא ישא אשה עד שיכנסו הם לחופה וכ"ש אם הוא עשיר לפי שיקפצו על בניו ובנותיו לנישואים שיאמרו כל מה שיש לו יירש זה הבן או זאת הבת ואם ישא אשה קודם שיכנסו בניו לחופה לא יקפצו עליהם שיאמרו לזאת האשה ולבניה אשר תלד יתן כל אשר לו ולכן אחר שלקח אברהם אשה לבנו ויוסף אברהם ויקח אשה ולפי שאינו נופל זה באברהם נאמר טעם אחר שאין ראוי שבניו ובנותיו הבחורים יהיו בלא זיווג והוא זקן יבקש זיווג לעצמו: כ״ה:תרס״ה א׳ ולבני הפילגשים פרש"י נשים בכתובה פילגשים שלא בכתובה. והרמב"ן כתב אינו כן כי לא תקרא פילגש אלא כשהיא בלא קידושין כי הכתובה מדברי סופרים: כ״ה:תרס״ז א׳ ויגוע אין גויעה אלא בצדיקים לרש"י ובגמ' הקשו והא דור המבול נאמר בהם גויעה ומתרץ גויעה ואסיפה קאמרינן פי' שגויעה היא מיתה בלא איחור וזה כשנאמר ברשעים היא לרעתם שלא ניתן להם זמן לעשות חפצם ולדבר עם בניהם ובנותיהם ועניינים אחרים ולזה נאמר בדור המבול לשון גויעה כל אשר בארץ יגוע שלא היה להם פנאי לדבר אלו עם אלו בבהלת המבול וכן נאמר בדור המדבר ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה' שמתו אחיהם כרגע וכשנאמר גויעה בצדיקים שהיא ג"כ בלי איחור הוא לטובתם שתהיה בלי יסורין ולא יתעכבו להמק בשרם ולהורות שהוא לטובתם נאמר גויעה עם אסיפה או עם מיתה וראיה שגויעה היא מיתה בלי יסורין ובלי עכוב שאמר ביעקב אבינו ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו שמיד שאסף רגליו אל המטה גוע: ב׳ ויאסף אל עמיו הוא על הנפש שנאסף עם נפשות קרוביו הצדיקים שכשהנפש בגוף היא נפרדת משאר הנפשות שהם בלי גוף וכשנפרדה מן הגוף נתחברה עם שאר הנפשות שהן נפרדות מן הגוף כמוה: כ״ה:תרע״ח א׳ אברהם הוליד את יצחק יש באלו הפסוקים ספקות: הספק הא' אחר שאמר יצחק בן אברהם מה צ"ל אברהם הוליד את יצחק: הספק הב' ויהי יצחק בן ארבעים שנה למה לקח אשה בן מ' שנה וחז"ל אמרו בן י"ח לחופה ואמרו עד כ' שנה הקב"ה מצפה לאדם מתי ישא אשה כיון שהגיע כ' שנה ולא נשא הקב"ה או' תפח עצמותיו: הספק הג' מה צורך להגיד לנו התורה זה ויותר טוב היה להסתיר אחר שלא עשה כמאמר חז"ל ועוד שלא הגיד לנו התורה כן באברהם ויעקב ולמה הזכיר ביצחק: הספק הד' בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי מה צורך לתת סימנים כלל שבסדר שעבר אמ' בארוכה כל ענייני רבקה ואביה ואחיה ומקומה: הספק הה' מהו לנכח אשתו יותר טוב שיאמר על אשתו: הספק הו' כי עקרה היא למה היו האבות עקרים וא"ת בטבע א"א שנפל כל עקרות העולם בכל האבות והאמהות דאמרו ז"ל אברם אינו מוליד אברהם מוליד. שרה ותהי שרי עקרה. ורבקה כי עקרה היא. רחל עקרה. ודאי לא נפל כל זה במקרה שהמקרה לא יתמיד ועוד שכל ענייני האבות והאמהות בהשגחה: הספק הז' מי אמר ליצחק שהעקרות בא מצד רבקה אולי אינו אלא מצדו ויותר מורה הענין שהוא מצדו שאברהם ושרה עקרים ואביה ואמה של רבקה אינם עקרים: הספק הח' מדוע לא התפלל אברהם עליו ועל שרה בעבור עקרותם כשראה שעברו עשרה או עשרים שנה שלא נתעברה כמו שהתפלל יצחק על רבקה: הספק הט' ויעתר לו ה' מדוע התפלל יצחק על אשתו כשראה שעברו עשרה שנים שלא נתעברה והמתין להתפלל עד עשרים שנה שהיה בן מ' שנה בקחתו את רבקה ויצחק בן ס' שנה בלדת אותם וא"ת אחר שעברו ד' או ה' שנים התפלל מדוע לא קיבל הקב"ה תפלתו עד כ' שנה שבצדיקים נאמר טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע: הספק הי' ויתרוצצו הבנים בקרבה מהו רציצה זו ולמה הגידה התורה זה ומה ר"ל ותאמר א"כ ומה ר"ל למה זה אנכי: הספק הי"א ותלך לדרוש את ה' מה דרשה ומה כוונתה בדרישה זו: הספק הי"ב מה השיבו שני גויים בבטנך ששאלתה לא היתה אם היו א' או ב': הספק הי"ג שני גוים גיים כתיב אלו אנטונינוס ור' שלא פסקו משלחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים מה גאוה ומה רבותא היא זו מקומות יש שבכל השנה יש צנון וחזרת: הספק הי"ד למה הגידה התורה שידו אוחזת בעקב עשו ומה רמז בהיותו אוחז בעקב עשו ואע"פ שקצת מאלו הספיקות הרגישו חז"ל והמפרשים בעבור התשובה ראוי לספק אותם. התשובה לספק הא' מה צורך לומר אברהם הוליד את יצחק ארז"ל לפי שליצני הדור היו אומרים מאבימלך נתעברה שרה לפיכך צר הקב"ה קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם כדי שיאמרו הכל אברהם הוליד את יצחק יש על זה ספק שלעולם בן הנואפת פניו דומים לבעלה וזה מצד הדמיון שהדמיון פועל וכששוכבת עם הבועל היא חושבת בבעלה שידע הבעל זנותה או שיהרגנה או שיאמרו בני אדם עליה שבנה ממזר ואומר המשל בן הזונה מסלק לאמו מאשם ואם כן מה יועיל להסיר הדבה בשיהיה קלסתר פניו דומה לאברהם ואולי שפני יצחק היו כ"כ דומים לפני אברהם שאין הפרש ביניהם כלל. ור"א תירץ הוליד גדל ורבה כמו שאמר וישלחם מעל יצחק בנו וגם זה אינו נכון שידוע הוא שליצחק גדל ורבה ולבני הפילגשים לא שנא' וישלחם מעל יצחק בנו ומה חידש עתה אברהם גדל ליצחק ועוד שאין כאן מקומו והרמב"ן כתב הנכון בעיני כי חזר עתה והחל באב היחס כמנהג הכתוב לחזור באנשי המעלה אל ראש היחס. וכן בדברי הימים כתוב בני שם עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם וארפכשד ילד את שלח וכאשר השלים חזר ואמר שם ארפכשד שלח עד אברם הוא אברהם אף כאן אברהם הוליד את יצחק ויצחק הוליד את יעקב כאשר יזכיר ע"כ גם זה אינו נכון שאינו דומה זה לזה שבדברי הימים שחוזר אל ראש היחס הוא אחר שגמר אותם שהתחיל לספר שאחר שאמר בני שם וגמר בניו שאמר עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם חזר ואמר שם ארפכשד שלח אבל קודם שגמר אותם אינו חוזר אל ראש היחס שאם יאמר כאן אלה תולדות יצחק יעקב ועשו ואח"כ יתחיל אברהם הוליד את יצחק היה דומה לדברי הימים אבל עדיין לא אמר תולדות יצחק מי הם אלא אלה תולדות יצחק לבדו ואיך חזר לאב היחס קודם שהזכיר תולדות יצחק כלל ועוד שאין דרך בדברי הימים אלא לחזור לאותו שהתחיל ולא לאותם שהם קודמים לאותם שהתחיל שבדברי הימים התחיל שם ואמר בני שם עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם ואחר שהשלים בניו חזר לשם אבל לא חזר לאביו של שם. ובכאן התחיל ביצחק וכשחזר חזר לאברהם. לכן נראה לפרש שהכוונה כשהיה שמו אברהם הוליד את יצחק לא כשהיה שמו אברם לומר שנולד במעלה וכבוד והבן שנולד בגדולה הוא גדול הנפש וישמעאל נולד כשהיה שמו אברם. פי' ב' להתיר הספק הזה בא לומר שכשהיה מהול הוליד את יצחק שאחר שקרא שמו אברהם צוהו במילה ואח"כ הוליד את יצחק ולא כן בישמעאל. פי' ג' שלפי שהחטה שזורע הזורע אינו פועל אלא הזריעה לבד והארץ בכחה הטבעית שנתן בה הש"י הצמיחה וכן רוב האנשים אין פועלים בעובר להווייתו אלא זריעה לבד אבל הצדיק עוזר מאד לעובר כשמוליד אותו שיש לצדיק ההוא כוונות טובות בשעת ההזרעה לעבוד את ה' וכן אברהם הוליד את יצחק. פי' ד' לפי שאומר בחכמה הטבעית שהאדם יולידהו האדם והשמש והשמש סבה עצמית והאב סבה מקרית לז"א אלה תולדות יצחק בן אברהם ולא תאמר שאברהם סבה מקרית להולדת יצחק כי אברהם בעצם הוליד את יצחק לפי שאברהם הוא שמש שנאמר מי העיר ממזרח דמאי חזית דקאי צדק במערב אהדרנא ליה למזרח וזהו צדק יקראהו לרגלו הנה שהמזלות והכוכבים משועבדים לאברהם ואברהם במדרגת השמש בערך שאר הכוכבים וזהו שאמרו ז"ל מרגלית היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו וכל חולה שרואה אותה מיד מתרפא וכשמת קבעה הקב"ה בגלגל חמה שכשהיה אברהם חי הוא היה החמה שתלויה המרגלית בצוארו והיא לשונו שבה מגייר האנשים ומודיעם שיש נמצא ראשון וכשמת התנועה שמשית מודיע לנו שיש נמצא ראשון שלא יש מתנועע בלא מניע. פי' ה' מה שחזר לומר אברהם הוליד את יצחק לפי שהאדם שמזדווג עם אשתו הוא לאחד משלשה סבות. ראשונה להשלים תאותו. שנייה לקיים מצות עונה. שלישית לפריה ורביה. אם הוא להשלים תאוותו זהו בעצם והמקרה הוא הבן שהוליד ואם הוא כפי הסבה השנייה זהו בעצם לקיים המצוה ובהקרה היה לו הבן. וכשהסבה לפריה ורביה זהו בעצם אבל אין תכליתו לבן אע"פ שרצונו כן שאינו יודע מה יהיה אבל אברהם כשנזדוג עם שרה תכליתו היה לבן שכן א"ל למועד אשוב אליך ולשרה בן ועוד כיון בשעת ההזרעה שיהיה שמו יצחק שכן א"ל אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת שמו יצחק וז"ש אלה תולדות יצחק. והיתר הספק הב' למה נתעכב כל כך לקחת אשה בן מ' שנה שבן י"ח שנה לחופה התשובה שלא מצא במשפחתו אשה הגונה ראויה לחופה עד עתה. ובהיתר הספק הד' פרש"י להגיד שהיתה בת רשע ואחות רשע וממקום רשע ולא למדה מעשיהם. והיתר הספק הה' מה הכוונה באמרו לנכח אשתו פרש"י זה עומד בזוית זו ומתפלל וזו עומדת בזוית זו ומתפללת ונראה שהכוונה היא שנתן אותה לפניו בשעת התפלה לשתהיה כוונתו גדולה בתפלה לומר אל האשה הזאת התפללתי או יהיה הכוונה לפי שאמרו חכמי הרפואה שאחד מן הסבות שהאשה אינה מתעברת לפי שמזג האיש והאשה שוין מאד ולעבור צריך פועל ומתפעל ואין המתפעל מתפעל מדומה לו מכל וכל ולז"א שהוצרך תפלה לפי שמזג שלו ושלה שוים ונכחיים עקרה היא ולא אמר עקרים לפי שמזג שלה צריך תיקון וישאר יצחק במזגו הטוב. ולספק הששי למה היו האבות עקרים אמרו רז"ל בפ' הבא על יבמתו מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים ואמר ר"א למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר לומר לך מה עתר זה מהפך הגורן הזה ממקום למקום אף תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות פירוש מה העתר מהפך התבואה ממטה למעלה ואח"כ נופלת נקיה מלמעלה למטה כך הצדיק בתפלה מחשבתו עולה ממטה למעלה ואח"כ ממשיך ומוריד השפע מלמעלה למטה. והיתר הספק הט' מדוע לא התפלל יצחק על אשתו כי עקרה היא כשעברו עשר שנים שלא נתעברה. התשובה ודאי התפלל ומה שלא שמע תפלתו לשתתעבר מיד לפי שהקב"ה כאלו עצב כשיצא הרשע לעולם ולכן אם הוא הכרח שיצא מסבב הש"י שיצא באיחור ולא במהירות ולזה אמר וימלאו ימיה ללדת שלא ילדה למקוטעים אלא הט' חדשים שלמים שלא חסר מהם יום אחד אבל מרע"ה רצה הש"י שיצא למקוטעים לפי שיצא במהרה האור הגדול אור משה להאיר העולם. והיתר הספק הי' למה נתרוצצו לפי שעשו היה מלא שער כאדרת וכל כך היה שער רב ועצום עד שקראו שמו עשו ובשער הרב ההוא היה מזיק ליעקב והיה יעקב מגלגל עצמו מצד לצד ואע"פ שכל אחד מהם בפני עצמו ואינם בשליא אחת עם כל זה היה מזיק לו אבל בעבור התשובה שהשיבו לה שני גיים בבטנך צריך פי' אחר ונפרשהו אח"כ ופירש ה"ר בחיי ז"ל שני בנים נולדים תאומים כל אחד נוצר בפני עצמו בשליא אחת לכל אחד אבל יעקב ועשו היה הפלא הגדול שיצירת שניהם בשיליא אחת ולזה יתרוצצו ולז"א אם יעקב ועשו כאלו סכלנו רבקה מי היתה. והיתר הספק הי"א והי"ב ותלך לדרוש את ה' מה כוונתה בדרישה זו ומה השיבו לה שני גיים בבטנך. התשובה ויתרוצצו הבנים בקרבה לרמוז שילחמו תמיד ותאמר א"כ שילחמו תמיד אחר גדולם למה זה אנכי יותר טוב שאמות ויאמר ה' לה לא ילחמו לעולם שלעולם האחד יגבר וכשהאחד גובר משעבד לאחר ואין עוד מלחמה וזהו שאמר מלאום יאמץ יותר מלאום ועוד שאם היה עובד הקטן לגדול במיעוט שכלו ילחם לעולם עד שימות כדי שלא להשתעבד לאחיו אבל הגדול יעבוד לצעיר ובשכלו ישתעבד לקטן ולא ימות. ובזה גם כן הותר הספק הי' שהרציצה היא מלחמה. והיתר הספק הי"ג שני גוים גיים כתיב שלא פסקה משלחנם לא צנון ולא חזרת מה גדולה היא זו. התשובה שדרך הוא בבית השרים שבשלחנם הכללי שאוכלים בה עבדיו וכל בני ביתו נותנים להם דברים שיסירו תאות המאכל כגון מרקים וכיוצא בהם אנטונינוס ורבי היו כ"כ עשירים ונדיבים שהיו נותנים בשולחנם הכולל צנון שמאוה המאכל וחזרת שמהפך המאכל מצד אל צד לשיתעכל ואם לא יפורש כן קשה איך היה רבינו הקדוש מעדן עצמו שהרי בשעת פטירתו זקף י' אצבעותיו למעלה ואמר שלא נהנה אפי' באצבע קטנה אלא הכוונה לאנשיהם ולעבדיהם. ועוד נ"ל להתיר הספק הראשון והשמיני בתירוץ אחד והוא לפי שהחכם אומר שאחד הוא המזג הנקנה מן האב ואחר הוא המזג הנקנה מן המזונות וכשהאדם בחור יש לו מזג הנקנה מן האב וכשהוא זקן אין לו מזג מאביו שכבר עבר אלא מזג מהמזונות שאכל ולפי שתרח עבד ע"ז לז"א שאברהם בכחו ומזגו הוליד את יצחק לא בכח תרח ולזה כפל אברהם הוליד את יצחק וגם בזה הותר הספק הח' למה לא התפלל אברהם על שרה כשעברו י' שנים שלא נתעברה לפי שהבין שכוונת הקב"ה שלא יוליד ליצחק בכח תרח וכשראה שכבר היה בן ק' שנה שכבר עבר כח תרח ולא הוליד אז אמר ה' אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי שאחר שעבר ממני כח אבי היה ראוי שאוליד. עוד נ"ל להתיר כל הספקות בתשובה א' כללית והיא לפי שיש בכאן ספק גדול למה היתה עקרה אחר שיצחק ואברהם צדיקים וא"ת בטבע אינו כן שכל ענייני האבות בהשגחה ועוד יש ספק איך הוליד יצחק בן שיהיה רשע שהרי א' חז"ל שהצדיקים אין מולידים בנים רשעים לז"א אלה תולדות יצחק בן אברהם וכמו שיצחק מתכבד באביו לומר אני בן אברהם כן אברהם מתכבד בבנו לומר בני יצחק ולכן כפל אברהם הוליד את יצחק וא"כ מצד יצחק א"א להיות לו בן רשע וגם לא מצד בחרותו שאם היה לוקח אשה כשהיה בחור היה איפשר לומר שלא היה דעתו מיושבת ולכן הוליד בן פריץ שאינו כן שהנה יצחק בן מ' שנה ובן מ' לבינה וא"כ אין סבת העקרות וסבת היות לו בן רשע אלא בקחתו את רבקה בת בתואל וגו' והטעם שהחולאים הבאים על האדם הוא לא' מג' סבות א' ירושה שהוא חולה ירושיי מאב לבן כחולי פודגרא כמו שאמרו חכמי הטבע והב' ממקום או אקלים שהמים רעים או האויר כמו ויר"א מפלאוינסיא ועיר בויטראגו שעושה זפק באנשים הוא נפיחה קשה בגרון הג' מצד השתתפות והתמדה ואחוה אלו עם אלו כמו שיש חולאים מתדבקין כמורסא דבריית וחלאים אחרים. כנגד הא' אמר בת בתואל שהוא חולי ירושיי. כנגד הב' אמר מפדן ארם שהם אנשי רשע. כנגד הג' שהיא מצד אחוה אמר אחות לבן הארמי. וא"כ מצד רשעותם ראוי שתהיה עקרה ושתלד בן רשע ומצד צדקת אברהם ויצחק ראוי שלא תהיה עקרה ושתלד בן צדיק וכן היה שמצד רשעותם עקרה היא אבל מצד צדקות יצחק ויעתר לו ה' ותהר רבקה מצד שהיא אשתו. ולכן לפי שבכאן הפכים ויתרוצצו הבנים בקרבה כשעוברת על פתחי ע"ז עשו מפרכס לצאת מצד רשעת קרובי רבקה וכשעוברת על פתחי שם ועבר יעקב מפרכס לצאת מצד אברהם ויצחק ולפי שיש קושיא והיא שכאן יש ב' צדיקים והם אברהם ויצחק וב' רשעים בתואל ולבן מצד הצדיקים ראוי שיהיו שני בניה צדיקים ומצד הרשעים ראוי הוא שיהיו שניהם רשעים ולכן תבא רבקה שהיא צדקת ויכריע הכף מאזנים ויהיו שניהם צדיקים. ונראה שמזה נתרעמה רבקה ואמרה א"כ שנתרוצצו שכשאני עוברת בפתחי ע"ז אחד מפרכס לצאת א"כ האחד רשע או הכוונה א"כ שהם מריבין האחד אין לו דין והוא רשע וא"כ למה זה אנכי חשבתי שאני הייתי מכרעת הכף מאזנים לשיהיו שניהם צדיקים וא"כ שהאחד רשע איני עושה הכרעה בזה ולמה זה אנכי הריני כמי שלא הייתי אחר שאין עושין ממני חשבון אלא א' צדיק לצדקות ב' צדיקים וא' רשע לרשעות שני רשעים ואין ראוי זה שאני צדקת ותלך לדרוש את ה' למה אין עושין חשבון ממנה להכריע הכף מאזנים שאם פדן ארם אין לה זכות ארץ כנען קדושה ויאמר ה' לה ראוי היה שתהיה מכרעת אבל א"א לג' סבות הא' שהשתי טפות אין דומות זו לזו בעת ההולדה וזהו שאמר שני גוים בבטנך הב' בעת שיהיו נולדים אינן דומים במערכה שאחת היא הנקודה שנולד הא' ואחרת היא הנקודה שנולד האחר וזהו שאמר ושני לאומים ממעיך יפרדו הג' שכוונת הש"י שיהיה הא' עשיר מעמל האחר ומנכסיו כמו שאמרו חז"ל לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים וז"ש ולאום מלאום יאמץ לאום אחד מנכסי לאום האחר ומחולשתו יתחזק לפי שכוונת הש"י שיהיה לישראל קטיגור כדי שיעבדו את ה' ולזה א"א שאת רבקה תכריע הכף מאזנים לשיהיו שניהם צדיקים אבל מה שיועיל זכותך שהרב שאינך אוהבת אותו יעבוד לצעיר שאת אוהבת אותו שנא' ורבקה אוהבת את יעקב ואח"כ נמצא כן וימלאו ימיה ללדת ונמצא שגם בשעת ההולדה אין שניהם שלמים שנא' והנה תומים בבטנה לא אמר תאומים כמו שאמר בפרץ וזרח בעבור ששניהם צדיקים וגם בשעה שילדה אותם הא' בצורת עונות שיצא אדמוני שהעונות אדומים שנא' אם יהיו חטאיכם כשנים והאחר צדיק וכן ברצון אלהי ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד שיש לו קשת בחצים להרוג לבני יעקב אם יהיו רשעים ולכן יעקב איש תם יושב אהלים ולזה הטעם ידו אוחזת בעקב עשו לרמוז שאם ישראל לא יהיו צדיקים יהיו עבדי עשו והולכים אחריו להנעיל לו המגפים ברגליו כשרוכב על סוס וכן לבניו ואם יהיו צדיקים יאחוז בעקב עשו ויפילוהו ארצה ולפי שזה הרשע יעשה רעות גדולות לישראל יותר מהרצון האלהי עכבו הש"י לשלא תתעבר רבקה כ' שנה לשלא יצא לעולם ואם יצא שיהיה נולד בלי תאוה גשמית לשלא יעשה כל כך רעות לישראל ולכן ויצחק בן ס' שנה בלדת אותה ולכן וימלאו ימיה ללדת שלא ילדה למקוטעים שאפילו יום א' לא חסר מהחדש הט' כדי לעכב אותו הרשע שלא יצא במהרה אבל פרץ וזרח ששניהם צדיקים נולדו למקוטעים שנאמר ויהי בעת לדתה והנה תאומים ולזה אמר בכאן והנה תומים לפי שאחד מהם רשע ובתמר תאומים כתיב לפי ששניהם צדיקים ומרע"ה נולד למקוטעים לפי שאור הגדול הזה אור משה יצא במהרה להאיר העולם וכמו שכתבתי למעלה. ובזה הפירוש הותרו כל הספקות הקושיא הא' והב' והג' והד' מבואר וגם הה' מהו לנכח אשתו בעבור שיצחק מצד אביו הי' ראוי שתתעבר ובעבור אשתו מצד אביה עקרה היא ולזה הוצרך להתפלל. והספק הו' היתה עקרה לזאת הסבה ובזה הותר גם כן הספק הז' והספק הח' לזה לא התפלל אברהם על שרה לשלא יבוא בנו מזרע תרח שיזיק ליצחק כמו שהזיקו בתואל ולבן לרבקה וכל שאר הספקות מבואר היתרם בזה הפירוש: כ״ה:תרפ״ב א׳ ויאמר ה' לה פרש"י על ידי שליח לשם נאמר ברוח הקדש ע"כ. ואין צורך שמאברהם דרשה שאברהם בן מאה שנה הוליד את יצחק ויצחק בן ס' שנה בלדת אותם ועדיין חי אברהם עוד ט"ו שנה: כ״ה:תרפ״ד א׳ ויצא הראשון כתב ר"א פליאה גדולה היתה זאת הלידה שכל בן נעלם בשליא שהיא מכסה עליו והנה שתי השליות נפתחו ברגע אחד: כ״ה:תרפ״ו א׳ ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ידוע שהציד אינו בעיר אלא לומר שכל מדותיו של יעקב הפך עשו שיעקב איש תם ועשו יודע ציד ולא תם ואיש שדה ויעקב יושב אהלים. ואמר ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו היא אהבה תלויה בדבר אהבת הערב ורבקה אוהבת את יעקב אהבת הטוב: כ״ה:תרפ״ט א׳ מן האדום האדום הזה במדרש למה כפל אלא מצא עשו ליעקב שתיקן עדשים לאביו בקערה אמר ליה הלעיטני א"ל המתן לי ואמלא קערה אחרת שתקנתי זאת לאבי ולא אבטל מצותי אבל אם תרצה למכור בכורתך אתן לך קערת אבי כי לקנות מצוה מותר ואם לאו המתן אמר ליה איני רוצה אלא קערה זו שהיא שמנה וטובה ולזה אמר הלעיטני נא מן האדום האדום הזה זאת אני רוצה בה שהיא שמנה והבכורה אמכרנה לך: כ״ה:תר״צ א׳ מכרה כיום את בכורתך לי כל המפרשים נבוכו בפי' זה הפסוק מה דמיון הוא היום והתשובה שלפי שירושת הבכורה אינה עד יום מות אביהם ואולי אז לא יהיה שוה כלום שלא יהיו נכסים כלל ליצחק כשימות או יהיה עשיר מופלג לכן לא יהיה המכירה כמו בשעת המיתה שאין אנו יודעין מה יהיה אלא כיום הזה כשעה הזאת. פי' ב' לפי שכפר בעיקר אמר אל תשבע לי בשם יתברך שאינך מאמין בו אלא השבועה יהיה קללה שכמו היום הזה שאתה הולך למות יקרה לך שתמות אם תחזור בך. פי' ג' כמו היום הזה שהולך ולא ישוב כן לא תשוב בכורתך לך. פי' ד' כיום שהוא יום המיתה שאמרת שביום המיתה ראוי שידבר אמת. פי' ה' השבעה לי כיום כפי צורך היום שיש ימים שאדם מעריך מעה אחת יותר מבשאר הימים אלף והשיב עשו כפי צורך היום אינה שוה פרוטה ואין ראוי שתשאל כפי צורך היום שאני הולך למות והשיב יעקב ראוי הוא שלא נעריך המכירה כפי צורך היום ואין ראוי שתמכרנה כ"כ בזול אבל השבעה לי שלא תתחרט מן המכירה כפי צורך היום ולזה אמר וישבע לו וימכור את בכורתו ליעקב ויקם וילך הפך המנהג והראוי שמתעכבים מעט על השלחן. ויש מקשי' איך יתכן שלא נתן לו רק לחם ונזיד עדשים בעבור הבכורה והתשובה שמנהג הוא כשמוכרין דבר חשוב בית או איזה דבר קוראים לחביריהם ונותנים להם פירות אבל הבכורה בכסף מלא מכרה לו:
צרור המור על בראשית פרק-כד
צרור המור: כ״ה:תק״ו א׳ ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה ותלד לו את זמרן. כבר כתבתי למעלה בענין הגר כשנתנה לו שרה שעשה אברהם שלא כהוגן. אחר שכבר הובטח ביצחק. ואע"פ ששרה נתנה לו אולי יבנה ממנה. לא היה לו לשמוע לדבריה. בענין שבזה חטא ונולד מזה ישמעאל. והוסיף על חטאו ואמר לו ישמעאל יחיה לפניך. ולא נתקרר בהגר והוסיף על חטאתו. ויקח אשה במקום שרה את קטורה. והוליד בנים רבים ממנה לפח ולמוקש לישראל. מוסף על בני ישמעאל. ולזה הזכיר שמותם את זמרן זמיר עריצים ואת יקשן פח יקוש. ואת מדן לדין עמו ואת מדין מדנים וכעס. ואת ישבק עיקר שרשוהי בארעא שבוקו. ואת שוח שוחה עמוקה. בענין שכולם היו לפח ולמוקש לשני בתי ישראל. ולכן כשראה מה שעשה נתן להם מתנות וישלחם מעל יצחק. לקיים אל תתחר במרעים. ורז"ל אמרו שמות הטומאה מסר להם ושלחם אל הררי קדם. כי שם נמצאו כל הכישופים באומרו כי מלאו מקדם וגו'. ואמר בבלעם הקוסם מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם. וזה שאמר בכאן קדמה אל ארץ קדם. לפי שראה אברהם שלא היו ראויים לידבק בשם. ולא להיות אצל יצחק לפי שנטו אחר הטומאה לצד שמאל. ולכן אמר בעודנו חי ולא המתין להם עד שימות. כי היו רבים וילחמו עם יצחק. ולכן ראה לשלחם לארץ מרחק לפי שהם כלי זעמו. ולכן לא הזכיר בכאן שמל אותם לשמונה ימים. כמו שסיפר בישמעאל לפי שידוע הוא שכל ילידי ביתו ומקנת כספו היה לו למול. וכשראה רעתם שחזרו לגלולי אמם. ולא היה להם ברית. שלחם מעל יצחק לפי שראה שאין בהם ממש. כי באופן אחר דבר קשה אצל אברהם איך לא למדם בדרכי ה'. כמו שנאמר עליו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו. כי פירושו הנמשכים אחריו. אבל אלו לא בחרו בדרך ה' ולכן רחקם: כ״ה:תקי״ב א׳ ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי. אמר אשר חי להורות שהיו חייו חיים אמתיים בין בחיי העולם הבא. בין בחיי העולם הזה. וזהו וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע. מחובות העולם הזה. אבל לא אמר בכאן זקן ושבע ימים. לפי שכבר ידעת מאמרם ז"ל שקיצר הקב"ה חמשה שנים מימיו. בענין שלא יראה עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה. אבל ביצחק תמצא שכתוב בו זקן ושבע ימים לפי שחיה ק"פ שנה. אבל אברהם היו חייו קע"ה. כ״ה:תקי״ד א׳ ויקברו אותו יצחק וישמעאל. לפי שהיה בן גבירה. אל מערת שדה המכפלה. בענין שיצדק השם שכפולה בזוגות. וזהו שמה קובר אברהם ושרה אשתו. וסיפר שבירך השם את יצחק אחרי מות אברהם. והוא נתדבק בדרכי אביו עם באר לחי רואי. וסיפר תולדות ישמעאל שהיו י"ב נשיאים ורוח ויכלו באפס תקוה. כנגד י"ב שבטי ישראל. כי זה לעומת זה עשה האלהים שיראו מלפניו. ולפי שעשה ישמעאל תשובה כמאמרם ז"ל. סיפר מספר חייו כמו שסיפר באברהם. ואמר בו מאה שנה ושלשים שנה אבל בשבע כתיב שנים. להורות מה שרמזתי בתחלת הפרשה במספר שנות שרה. וכן באברהם אמר וחמש שנים ובשאר הכללים כתוב שנה. להורות שהצדיקים יותר עושים בה' שנים האחרונים ממה שעושים במאה מהראשונים. ולכן הראשונים חשובים כשנה אחת. והאחרונים אע"פ שהם מעטים חשובים שנים רבות. וכן בישמעאל כל השנים הראשונים חשובים כשנה אחת. לפי שכלה בהבל ימיו. אבל באחרונים כתיב שנים. לפי שחזר בתשובה בהם. ולכן חשובים כשנים רבות אף ע"פ שהם ז'. וזהו ושבע שנים. ואמר וישכנו מחוילה עד שור אשר על פני מצרים. להורות שנתקיימה בו ברכת השם בשביל זכות אברהם שהבטיחו י"ב נשיאים יוליד ושיהיו רבים מארבה. וזהו וישכנו מחוילה וגו'. ואמר אשר על פני מצרים. להורות שלא דבקו בדרכי ה' אלא שחזרו לגלולי אמם שהיתה שפחה מצרית. ולכן הלכו למצרים להתדבק עם אחיהם המצריים ולהתחבר בהם. ולא דבקו ביצחק אחי אביהם. וזהו על פני כל אחיו נפל. נתחבר כמו מדין ועמלק נופלים בעמק. וכן מלאך רשע יפול ברע. אפילו שיהיה כמלאך ישוב רשע. אם יתחבר באיש רע. אבל ציר אמונים מרפא. שהוא משה דכתיב ביה בכל ביתי נאמן הוא. נתן רפואה לזה דכתיב לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי. וכן אלו היו בנים של אברהם הצדיק והיו קרובים לבד אל האושר האמיתי של אברהם אביהם. וזהו באכה אשורה. ולא רצו אלא לשוב למצרים ולהתחבר עם רשעים. וזהו על פני כל אחיו נפל ונתחבר. אבל השם לא אמר אלא ישכון. כי בבחירתם היה לשכון או ליפול. ובבחירתם נפלו. אבל הצדיק שבע יפול וקם: כ״ה:תקכ״ד א׳ ואלה תולדות יצחק. לפי שסיפר למעלה תולדות ישמעאל שהיו כולם רשעים. סמך מיד ואלה תולדות יצחק שהיו עשו ויעקב. ולפי שעשו היה רשע מישמעאל. כתב בכאן ואלה תולדות יצחק בוי"ו להוסיף על ענין ראשון. ואמר אברהם הוליד את יצחק. ולא אמר יעקב ועשו. להורות כי תולדותיו לא היו אלא היות בן אברהם צדיק כאביו והולך בדרכי ה'. בענין שהיה ניכר במעשיו שהיה בן אברהם וכל הרואה אותו אומר בודאי אברהם הוליד את יצחק. כי הוא דומה לאביו במעשיו. ולזה רמזו ז"ל באמרם אברהם הוליד את יצחק שהיה זיו איקונין שלו דומה לאביו. בענין שכל העולם יאמרו אברהם הוליד את יצחק. וכ"ז להורות על מעשיו שהיו מתוקנים כמו שהיו דרכי אביו. וכמו שהיה דומה במעשיו כך היה דומה בצורתו. ולזה צר איקונין שלו דומה לו. ואע"פ שזה אמרוהו על אבימלך שלא יהיו אומרים מאבימלך נתעברה שרה. עם כל זה נוטה למה שאמרנו. וכן אמרו במדרש על דוד כשלקח לאביגיל אשת נבל הכרמלי היו ליצני הדור אומרים שהיתה אביגיל מעוברת מנבל כשלקחה דוד. מה עשה השם צר קלסתר פניו של כלאב שהיה דומה לדוד אביו. והיינו דכתיב ויהי בכורו אמנון לאחינועם היזרעאלית ומשנהו כלאב לאביגיל אשת נבל הכרמלי. ובדברי הימים כתיב והשני מפיבושת לאביגיל. ולמה נאמר שם מפיבושת שהיה מבייש פני אחיתופל בהלכה. ולמה נקרא שמו כלאב לפי שהיה קלסתר שלו דומה לדוד אביו מאי כלאב כלו אב. וכן נאמר בכאן על זה הדרך אברהם הוליד את יצחק: כ״ה:תקכ״ה א׳ ויהי יצחק בן ארבעים וגו' ויעתר יצחק לה' וגו' לנכח אשתו. הנראה מפשט הפרשה כי סבת עקרות רבקה וסבת לידת עשו הרשע היתה בסבת רבקה. אע"פ שהיתה צדקת היתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע. ולכן יצא ממנה עשו. אבל יצחק היה צדיק בן צדיק. וזה יסתייע ממה שאמר ויהי יצחק בן ארבעים שנה. דבק בדרכי ה' דומה לאביו. עד שהכל היו אומרים אברהם הוליד את יצחק. וזה התמיד ארבעים שנה. ובסבתו לא יבא רע לעולם. אבל לקח את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם שהיה רשע אנשי רשע אחות לבן הארמי אחות רשע רמאי בן רמאי. ולכן ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו. ר"ל על אשתו כי עקרה היא. ויעתר לו ה' לפי שהיה צדיק בן צדיק. וכן יסתייע ממה שאמר ויתרוצצו הבנים בקרבה. שלא היה לו לומר אלא ויתרוצצו הבנים. למה אמר בקרבה כי ידוע הוא. אבל רצה לומר כי סבת הריצוץ היה בסבתה וזה בקרבה: כ״ה:תקכ״ז א׳ ותאמר א"כ שכל זה בסבתי. למה זה אנכי בעולם. ותלך לדרוש את ה' להתפלל להשלים חסרונה. ולכן ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך. כלומר אל תתמה מזה כי שני גוים בבטנך ושני לאומים הפכיים ממעיך יפרדו. כלומר מצד מעיך ובטנך הם נפרדים ומחולקים לשתי ממלכות. ורז"ל אמרו שני גוים גאים כתיב אלו אנטונינוס ורבי שלא פסקו משלחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. וזה להורות על מעלתם וחכמתם שהיו עוסקים בתורה. והיה רבינו הקדוש מלמד לאנטונינוס כמוזכר בע"ז שהיה לו מערה בביתו לבית רבי שהיה הולך בכל יום לבית רבי והיה מוליך עמו שני אנשים א' היה הורג בתחלת המערה וא' בסופה. וצוה לו שבעת הקבוע לו שלא יהיה שם אדם. פעם אחת מצא שם לרבי חנינא בר חמא וא"ל אין זה ילוד אשה וא"ל שילך לקרות לו אדם אחד שהיה במערה והלך ומצאו מת. אמר מה אעשה כי אין מבשרים בשורות רעות למלכות התפלל עליו והחיהו והביאו לפניו אמר לו רבי לא אמרתי לך שאין זה ילוד אשה. א"ל ידעתי שאפילו קטנים שבכם יודעים להחיות מתים. ועכ"ז לא יהיה כאן אדם באותה שעה. ושם היה לומד עמו ומלמדו תורה ושואל ומשיב ומקשה ומתרץ. וז"ש שלא פסקו משלחנם לא צנון ולא חזרת. והרמז בזה שהיו עוסקים בתורה ע"ד הנגלה ועל דרך הנסתר. וזהו לא צנון ולא חזרת שהם הפכיים. כי הצנון האוכל טמון בארץ והעלין בחוץ. והחזרת להפך מה שאוכלים ממנה הוא הנגלה בחוץ והנזרק הוא בפנים. וכן בדברי התורה יש בהם פנים ופני פנים. כאומרם שבעים פנים לתורה. ואין להבין בחיצוני לבד כי אין החכם נקרא חכם בשביל מה שרואה בעין. כאומרו הוי חכמים בעיניהם. אלא צריך לחפש התורה כמי שמחפש אחר המטמון. עד הגו סיגים מכסף ואז יוציא כלי למעשהו וידע האמת. ולכן כל דברי שלמה ע"ה יש בהם נגלה ונסתר כמו שיש בתורה. ולכן אמר אם תבקשנה ככסף שזהו הנגלה. וכמטמונים תחפשנה. שזהו הנסתר. אז תבין יראת ה' מהנגלה. כי אעפ"י שלא ידע האדם טעם וסוד המצוה למעט. מהנגלה ממנה בקיומה. יבין יראת ה' ושמירת מצותיו. ומהנסתר והפנימי ממנה דעת אלהים ימצא. שידע ויבין דעת השם וכוונתו וסודו והודו. כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו. ובזה כ"ע מודו כאומרו סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם. ולזה אמר שלא פסקו משלחנם עסק התורה בנגלה ובנסתר. וזהו שכתב בכאן ב' גוים בבטנך גיים כתיב שהיו גאים וגאונים בתורה ובפנימיותה. וכמו שאמרו במדרש משלי כי כשהחכם יושב ודורש וצופה ומביט היאך כסא הכבוד עומד ויודע לעלות במעלותיו כאומרו ושש מעלות לכסא לפי שהוא דבר מכוסה. הקב"ה משתבח בו ואומר זהו יופי וזהו הדרי וכו'. וכן יסתייע זה ממה שאמר הכתוב וימלאו ימיה ללדת כי להשלים חסרונה הוצרכה ללכת ט' חדשים שלימים לזכך גופה. וזהו וימלאו ימיה ללדת. וכן והנה תומים ולא תאומים אלא שלימים. בענין שתהיה מורגשת צער העיבור: כ״ה:תק״ל א׳ ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער בענין שתתחלחל מאד. כי העובר שיש לו שער מזיק לאשה וגורמת לה הקיא' והחימוץ. וכל שכן זה שיצא עשוי ונגמר. ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו. לרמוז שאע"פ שיעקב היה ראשון ליצירה. נתן מקום לעשו לצאת וליטול חלקו בראש בזה העולם. כמו שא"ל יעבור נא אדוני לפני עבדו בזה העולם. ואני אתנהלה לאטי סובל עול המלכיות. בענין שאטול שכר באחרית הימים. כאומרו ואחריתך ישגא מאד. וזהו עקב תשמעון. וזהו עקב אשר שמע אברהם בקולי. ששמע בקולו להשיג השכר האחרון שהוא כמו עקב. ולכן אמר וידו אוחזת בעקב עשו. ולכן אמרו כי עשו לקח השמש לחלקו בטובות העולם הזה. ויעקב הלבנה. וזהו החדש הזה לכם. ולכן אמרו במדרש כי אם ישראל ילכו בדרך ה' יקנו העולם הזה ועולם הבא בעשיית מעשים טובים כדאמרינן ואנכי אפדם בממונם. אבל עשו הרשע אין לו חלק לעולם הבא כמו שהשמש אין ממשלתו אלא ביום. אבל הלבנה לפעמים נראית ביום אף ע"פ שעיקר ממשלתה בלילה. כן ישראל אע"פ שגמולם הוא בעולם הבא ג"כ אוכלים קצת העולם הזה. כאומרו אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו. אף על פי שאינו שלכם. כמו הלבנה שהיא שלכם. וזהו מי זאת עולה מן המדבר יפה כלבנה בראשונה. ואחר כך ברה כחמה. כי ג"כ יש לכם חלק באור החמה. ולכן סובלים ישראל הגלות והצער בראשונה לזכות בשכר לבד האחרונה שהוא העיקר. וזהו פי' לכי ומיעטי את עצמך. כפי' המדרש הנעלם לכי ומיעטי את עצמך בגלות. כמו שהלבנה מתמעטת. ועסקו בתורה. ועלי לתת לכם שכר טוב על כל האומות. וזהו הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח. עסקו בתורה ובקרבנות ועלי להשלים חסרונכם במיעוט הירח. עד שיהיה אור הלבנה כאור החמה. וכל זה הוציאוהו ממאמר וידו אוחזת בעקב עשו. ולכן נקרא שמו יעקב על שם עקב. והיו"ד על סוד עשרת הדברות שבהם זוכים לעלות למעלה: כ״ה:תקל״ב א׳ ויגדלו הנערים וגומר. איש שדה ע"ש שדה ארם. כי זה נטה לצד אמו. ויעקב איש תם יושב אהלים אהל אברהם ואהל יצחק ודומה להם. ויאהב יצחק את עשו. בכאן נפל כל הבנין וצריך אבנים אחרות אבנים יקרות אבנים שלימות לרפאת את מזבח ה' ההרוס. כי רבקה אולי אהבה את יעקב לפי שהיה איש חלק בלא שער. ולא ציער אותה. אבל עשו ברוב שערו וצפרניו גרם לה הקיא והחמוץ והצער. ולכן שנאה אותו. והנה יש לנו עיר ומגדל לבנות עוז בו ירוץ. כי באהבת יצחק לעשו הקושיא בלי תירוץ. ולכן יש לנו להודות לקבלה כי כל זה בא מצד יצחק שהוא מדת הדין. כאומרו ופחד יצחק היה לי. כי רוב צחוק מביא בכיה ואף וחמה. וזהו יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו אז ידבר אלימו באפו. וזהו צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי. ולכן אין היין טוב אלא על שמריו. ולכן נאמר ביצחק ויבא לו יין. וזהו סוד יין המשמח אלהים ואנשים. ולכן הנזיר נקרא נזיר אלהים לפי שהיה פרוש מן היין ופרוש ממדת הדין ואחוז במדת רחמים. ולכן יצחק יצא ממנו עשו. הוא סמאל הוא נחש הקדמוני שממנו יוצאים כל מיני מדות הדין והם ילדי נכרים. וזהו שא נא כליך תליך וקשתך. כמתלהלה היורה חצים בקשת רמיה. וצא השדה. לצוד ציד הבריות במדת הדין. להביא לפני השופט ולומר פלוני חטא בזה ובזה. והוא המסבב והוא המלשין והוא ההורג. לפי שאי אפשר העולם בלא משפט. וכל זה בא לו מצד הדין של יצחק. ולכן ויעקוד את יצחק בנו בענין שלא יצא לקטרג. כמו שפירשתי במקומו. וזה גלה אותו יצחק באומרו ולך איפה מה אעשה בני שפירשו הקדמונים ז"ל כי מלת בני מיותר. אבל פירשו שכל זה הדין והמחלוקת בא לו מצד היות בנו ולא מצד רבקה הצדקת. כי היא נתנה עצה להציל את נפשותנו ממות. כמו שנפרש בפרשה בע"ה. ולכן כתב שהיה יצחק בן ארבעים שנה בתקפו וגבורתו בקחתו את רבקה הצדקת. ולכן כתב בה שהיתה עקרה. כי כך היה ראוי בענין שלא תלד בנים רבים. ואף עשו טוב לו את אשר עדן לא היה. אם לא בשביל יעקב הצדיק. ולכן ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו. כי אולי תפלותיהם היו הפוכות. ועם כל זה ויעתר לו ה'. כי לא תוהו בראה. ויתרוצצו הבנים בקרבה מצד היות שני הפכים. ולכן אמרה למה זה אנכי מעוברת. ותלך לדרוש את ה' לבקש רחמים עליהם. ויאמר ה' לה שני גוים הפכים. זה דין וזה רחמים. ממעיך יפרדו. מצד הפירוד שיש בינך לבין בעליך. ויצא הראשון אדמוני כמו החטא שהוא אדום כתולע. רמז למדת הדין מצד יצחק. וידו אוחזת בעקב עשו. כי מדת רחמים אוחזת במדת הדין ומעכבה. כאומרם יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך. ולכן יעקב אחז בעקב עשו שלא יצא לקטרג על בניו כשהוא אחוז בתקפו של יצחק. ויצחק בן ששים שנה כשהוא בגבורתו בלדת אותם. ולכן ויאהב יצחק את עשו בנו. שהוא אחוז במדת דינו ואת כל עורב למינו. ורבקה הרחמנית על בניה אוהבת את יעקב: כ״ה:תקל״ד א׳ ויזד יעקב נזיד. כמאמרם ז"ל לפי שאותו היום מת אברהם לפי שלא יראהו יוצא לתרבות רעה ורצה להברות לאבל. ויאמר עשו הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי לי ראוי זה המאכל שאני אדמוני. ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי. הנה המלחמה לנו פנים ואחור מצד הענין וקדושת יעקב ואיה רחמנותו להתנהג באכזריות עם אחיו. והכתוב צוח אם רעב שונאך האכילהו לחם וכ"ש אחיך בשרך. ומצד הלשון כאומרו מכרה כיום. וכן השבעה לי כיום. מה היום מיומים. ובמדרש הנעלם אמרו שיעקב היה יושב אהלים אהלו של שם ואהלו של עבר והם שנתנו לו עצה זו. וזהו ויזד יעקב נזיד. כמו כי בדבר אשר זדו שתרגומו דחשיבו. ולכן יעקב חשב בעצה זו שאמרו לו שם ועבר יש לך לידע כי זה האיש הוא יועץ בליעל ועתיד לענות אדם בריבו. וכל מלחמתו עם בניך והוא בלען והוא שתיין והולך אחר התאוות. וסימן זה יהיה בידיך כי אתה סימן לבניך. שאם זה האיש ימכור בכורתו בעד ככר לחם יהיה סימן לבניך. כי ביום הדין הגדול לא יוכל עם בניך ויתפרש מהם מכח האכילה והלעטה משעיר עזאזל. ואחר שראה שמכר לו הבכורה בשביל אכילה והלעטה שמח. כי כן יעשה לבניו. והקטיגור יעשה סניגור כאומרם בפרקי ר' אליעזר שאמר סמאל יש לך עם כמלאכי השרת וכו'. ואני סבור כי לפי דרכם ז"ל יאמר מכרה כיום וכן השבעה לי כיום. לרמוז על יום הדין שכמו שעושה עתה מכח האכילה. כן יעשה לבניו לאותו יום המיוחד שהוא יום הדין מכח האכילה של שעיר עזאזל: ב׳ וע"ד הפשט אני אומר להתיר המלחמה. כי יעקב לא עשה שלא כהוגן. כי הבכורה שלו היתה ועשו גזלה ממנו ופרץ עליו פרץ עוזא. ויצא הראשון אדמוני ברוב התגברותו ולכן הגוזל מן הגזלן פטור ויכול לבא עליו בעקיפים ליקח אשר לו מתחת ידו. ולכן בבטן עקב את אחיו ועכבו שלא לצאת. ולפי שהיה לו זה הכח מן הבטן לאחוז בו ולעכבו. היה סבה כי באונו שרה את האלהים הוא סמאל שרו של עשו. לפי שהשקר אין לו רגלים ולכן אחז בעקבו. וכשראה שלא יכול לו ולקח בכורתו בחזקה. כשבא לידו רצה ליקח את שלו. ולכן לא נתן לו כסף וזהב אלא נזיד עדשים להשיב נפשו אליו. ולכן כשאמר לו מכרה כיום את בכורתך לי שלקחת ממני בחזקה. השיב לו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. כי לך יאתה שאתה יושב אהלים. ועוד כי לו הונח שנודה שלו הבכורה אחר שהוא פטר רחם. אע"פ שלא היה שהרי נתערבו שני הולדות וידו אוחזת בעקב עשו. עם כל זה יעקב עשה מה שהיה ראוי לו לעשות. כי אחר שעשו היה רשע שופך דמים גזלן ונואף. לא היה ראוי שתהיה עבודת הקדש עליו. וכל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול כדין הרואה תפילין ביד כותים שחייב להוציאם ממנו בכל ענין שיוכל. ולכן יעקב כשראה שעשו היה רשע ורוצח והוא עיף לרציחה. וידע שהרג לאברהם בלא זמנו. וראה שהיה בידו חפץ של מצוה. רצה להוציאו ממנו בכל ענין. ואם הוא היה איש טוב ראוי לשרת בבכורה. לא היה יעקב הצדיק עושה זה ולא כיוצא בו. ולכן אמר לו מכרה כיום. ולא אמר מכרה את בכורתך. אלא מכרה כיום. כפי הזמן והיום שאתה עומד בו. שאתה רשע ורוצח והרגת זקני. מכור לי זה החפץ של מצוה. שאינו ראוי לך. והוא השיב והסכים בדבר. ואמר הנה אנכי הולך למות בין החיות ובין אויבי קרובי הרוצח הוא נמרוד ואחרים שהרגתי. די לי להשמר מהם ולמה זה לי בכורה. כי לך יאתה. ולפי שאלו היו דברים בעלמא. אמר השבעה לי כיום כפי הזמן והיום שאתה בו רשע גמור. וישבע לו לקיים הדבר. ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים. כי בעד פת לחם יפשע גבר. לפי שכל זה היה אונס גמור כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואין לך מודעה גדולה מזו. ואולי יאמרו כי פירוש מכרה כיום הוא כיום הזה שהולך למות והיה עיף. וכן השבועה היתה לפי העת שהיה באונס וזהו השבעה לי כיום. ויש כאן טענת אונס. לזה נראה לי כי הפירוש הראשון הוא האמת שהרי אני רואה שאכל ושתה והיה בדעתו ויקם וילך ועבר זמן בנתים. ואחר כל זה ויבז עשו את הבכורה. ואחר שדבר ה' בזה ומצותו הפר הכרת תכרת. הפירוש השני ניתר ממקומו כי יעקב לא עשה כל זה אלא לפי שהיה רשע גמור באותו יום ולא היה ראוי שתהיה לו עבודה קדושה. והעד כי אחר כל זה ויבז עשו את הבכורה. ובמדרש הנעלם רמזו בזאת הפרשה תחיית המתים. וזהו תולדות יצחק. כי באותו זמן רב השחוק בעולם. דכתיב ישמח ה' במעשיו. ויהי יצחק בן ארבעים שנה אלו ארבעים שנה שיש בין תחיה לתחיה. בת בתואל הארמי הוא אותו עצם שבמפרקת שעליו יבנה הבנין להחיות המתים. שכן בכרכי הים קורין לאותו עצם ארמי. אחות לבן הארמי הוא יצר הרע שנקרא רמאי. ובמקרא נקרא לוט ועכשיו שהוא מלובן ואת הצפוני ארחיק מעליכם דכתיב וחרפת עמו יסיר. נקרא לבן הארמי. ויעתר יצחק לה' כי עקרה היא. לפי שיצר הרע בטל מן העולם ואין מקום להאריך:
אבן עזרא על בראשית פרק-כד
אבן עזרא: {א} ברך את אברהם בכל. באורך ימים ועושר וכבוד ובנים מכל חמדת האדם. ודרש שבתו היתה שמה בכל צריך להוסיף בי"ת משרת: {ב} שים נא ידך תחת ירכי. יש אומר רמז למילה. ואילו היה כן היה נשבע בברית המילה ולא בשם. והקרוב אלי שהיה משפט בימים ההם לשום אדם ידו תחת ירך מי שהוא ברשותו והטעם אם אתה ברשותי שים נא ידך תחת ירכי. והאדון יושב והירך על היד כטעם הנה ידי תחת רשותך לעשות רצונך. וזה המשפט עדיין בארץ הודו: {ג} וטעם אלהי השמים ואלהי הארץ. במקום הזה כי בת פלוני לפלוני בארץ מן השמים. והוא סוד: הכנעני. כלל לעשתי עשר גוים: {ד} כי אל ארצי. זאת חרן שדר שם: מולדתי. אור כשדים: {ה} אולי. ימצא על טעמים רבים וכן אולי יעשה זרים: נפתח ה"א ההשב. בפת"ח קטן בעבור שיש ה"א הבנין קמוץ ואילו נפתח בפת"ח גדול היה כבד על הלשון: {ו} כל השמר מלעיל מלשון שמירה. ואשר מלרע לשון שמרים. כמו השמר והשקט. כטעם שקט הוא על שמריו: {ז} הוא ישלח מלאכו. תפלה. ואלו היתה נבואה למה אמר ואם לא תאבה האשה: {ח} לא תשב שמה. שיעמוד בארץ ישראל. וטעם לא תשב בעבור אברהם שהוא העיקר: {יא} ויברך הגמלי'. הבריכם על ברכיהם: {יב} הקרה נא לפני. כטעם הכן חפצי לפני. וכן כי הקרה ה' אלהיך: {יד} אותה הוכחת. נסמך העבד על תפלת הנביא שהשם ענהו והוכיח בחלום על יד המלאך. שהוא שליח השם לעזרו. והעבד חשב בלבו כי אין עם נדיב כמו משפחת אדוניו. ורבים יתמהו באמרם שלא שאל כהוגן. ולא ידעתי למה כי אילו היתה נערה אחרת שתשקהו ותשקה לגמליו ומצאה שהיא ממשפחה אחרת היה עוזב אותה ולא הפסיד כלום. כי ויאמר בת מי את פירושו וכבר אמר לה קודם שיתן לה כלום. וכן אמר ואשאל אותה ואשים הנזם וכלל הדבר שהתפלל לשם שיוכיח אחת ממשפחת אדוניו. וההוכחה שתעשה דרך מוסר כמו בת נדיב והשם שמע תפלתו. ודרך יהונתן אחרת: {טז} ואיש לא ידעה. רחוק שידבר הכתוב על חוץ הדרך רק פי' שיתכן שתהיה הנערה בתולה וישכב עמה איש גם תהר ואין ראוי לגלות דבר ערוה: {כא} והאיש משתאה. כמו משתומם. מגזרת שאו ערים. תשאה שממה: וטעם לה. כמו בשבילה. וכן אשתומם כשעה חדא והתי"ו מבנין התפעל כמו נתראה פנים ולא יתכן היותו מן שתה: {כב} נזם. יש נזם שהוא באף גם באזן ושעל האף ירד מעל פתיל קשור במצח: בקע. חצי שקל מגזרת נבקע: וצמידים. מגזרת צמיד פתיל. כי על היד האחת הצמיד האחד הוא שנים. וצורתו ידועה: {כג} ללין. מן בנין הכבד הנוסף. כי ללון מן הקל: {לב} ומספוא. שם מאכל בהמות והוא שם כלל ותחתיו שע ורה: {לג} ויישם. מבנין שלא נזכר פועלו כמו ויושב את משה: {לד} ויש אומרים כי טעם עבד אברהם אנכי. נדבק עם דבר המאכל והטעם כי יש מאכלים אסורים לנו. והנכון שדבריו כמשמעם: {מא} אז תנקה מאלתי. ולא אמר משבועתי והטעם כי אפחד מאדני ומאלתו: {מט} חסד. דבר שאינו חייב: ואמת. לקיים דבר החסד. והמלה מגזרת אמונה והתי"ו לשון נקבה: {נא} דבר ה'. גזר וכן בדבר ה' שמים נעשו או הוכיח בחלום: {נג} ומגדנות. מגזרת מגדים. או פי' מלבושים נכבדים ויהיה הנו"ן שרש כמו מטפחות: {נה} ויאמר אחיה ואמה. הם שקבלו המתנות והאב מחריש. ויתכן שלבן היה גדול מאביו בחכמה וכבוד כי כן מצאנו ויען לבן ובתואל: {נט} מנקתה. בימים הקדמונים: {סא} ותרכבנה על הגמלים. שהביא העבד: וילך. פתוח ואם הוא סוף פסוק ולא קמץ כי בתחלה היה פתח קטן ולא יוכל לעלות שתי מדרגות וכן כל ויאמר: וטעם ויקח העבד את רבקה וילך. הוא היה הולך עם רבקה ולא הרגיש עד בא יצחק: {סב} בא מבוא. שם מקום יקרא בב' שמות. וי"א בא מבא מבפנים וכן יפרשו סוגר כל בית מבוא והישר בעיני שהוא שם הפועל וכן טעמו בא מבוא באר לחי: והוא יושב. כי בימים ההם שם היה דר והוא בפאת נגב מארץ ישראל: {סג} לשוח. ללכת בין השיחים: לפנות ערב. קרוב מביאת השמש וההפך לפנות בקר ובפרשת כי תצא אבארנו באר היטב: {סד} וטעם ותפל מעל הגמל. ברצונה כמו ויפל על פניו. והפסוק הבא מאוחר הוא מוקד' כי ותאמר אל העבד וכבר אמרה אל העבד: {סה} ותתכס. מבנין התפעל התי"ו הראשון לנקבה שאיננה נמצאה והשני להתפעל: {סז} האהלה שרה אמו. דרך קצרה האוהלה אהל שרה אמו וכן הנבואה עודד הנביא כסאך אלהים:
מיני תרגומא על בראשית פרק-כד
מיני תרגומא: ל״ו:א׳מ״ז א׳ ויקח עשו את נשיו וגו׳ וילך אל ארץ מפני וכו׳ תרגם אונקלוס וַאֲזַל לְאַרְעָא אוֹחֲרֵי הוסיף מלת אוֹחֲרֵי ועיין ברמב״ן: ל״ו:א׳ס״ה א׳ כתב הרמב״ן אשר מצא את הַיֵמִים כדעת מקצת רבותינו בתלמוד [פסחים דף נ״ד.] הם הפרדים וכו׳ ואונקלוס תרגם גִבָּרַיָא והנראה מסברתו כי ענה זה באו עליו מן האומה הנקראת אימים לפנים עם גדול ורב כענקים ורצו לגזול ממנו החמורים של צבעון אביו והוא היה במדבר ואין עוזר לו ותמצא ידו להם והציל מידם והוא מלשון תמצא ידך לכל אויביך או יאמר שמצא אותם ונצל מהם והוא נודע בגבור׳ הזאת ונכון הוא עכ״ל:
תרגום אונקלוס על בראשית פרק-כד
תרגום אונקלוס: {א} וְאַבְרָהָם סִיב עָל בְּיוֹמִין וַיְיָ בְּרִיךְ יָת אַבְרָהָם בְּכֹלָא: {ב} וַאֲמַר אַבְרָהָם לְעַבְדֵהּ סָבָא דְבֵיתֵהּ דְּשַׁלִּיט בְּכָל דִי לֵהּ שַׁוִּי כְעַן יְדָךְ תְּחוֹת יַרְכִּי: {ג} וַאֲקַיֵּם עֲלָךְ בְּמֵימְרָא דַּיְיָ אֱלָהָא דִּשְׁמַיָּא וֵאלָהָא דְאַרְעָא דְּלָא תִסַּב אִתְּתָא לִבְרִי מִבְּנַת כְּנַעֲנָאֵי דִּי אֲנָא יָתֵב בֵּינֵיהוֹן: {ד} אֱלָהֵין לְאַרְעִי וּלְיַלָּדוּתִי תֵּיזִיל וְתִסַּב אִתְּתָא לִבְרִי לְיִצְחָק: {ה} וַאֲמַר לֵהּ עַבְדָא מָאִים לָא תֵיבֵי אִתְּתָא לְמֵיתֵי בַתְרַי לְאַרְעָא הָדָא הַאֲתָבָא אָתֵיב יָת בְּרָךְ לְאַרְעָא דִּי נְפַקְתָּא מִתַּמָּן: {ו} וַאֲמַר לֵהּ אַבְרָהָם אִסְתַּמַּר לָךְ דִּילְמָא תָתֵיב יָת בְּרִי לְתַמָּן: {ז} יְיָ אֱלָהָא דִּשְׁמַיָּא דִּי דַּבְּרַנִי מִבֵּית אַבָּא וּמֵאֲרַע יַלְדוּתִי וְדִי מַלֵּל לִי וְדִי קַיֵּם לִי לְמֵימַר לִבְרָךְ אֶתֵּן יָת אַרְעָא הָדָא הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכֵהּ קֳדָמָךְ וְתִסַּב אִתְּתָא לִבְרִי מִתַּמָּן: {ח} וְאִם לָא תֵיבֵי אִתְּתָא לְמֵיתֵי בַתְרָךְ וּתְהֵי זַכָּאָה מִמּוֹמָתִי דָּא לְחוֹד יָת בְּרִי לָא תָתֵב לְתַמָּן: {ט} וְשַׁוִּי עַבְדָא יָת יְדֵהּ תְּחוֹת יַרְכָא דְאַבְרָהָם רִבּוֹנֵהּ וְקַיֵּם לֵהּ עַל פִּתְגָּמָא הָדֵין: {י} וּדְבַר עַבְדָא עַשְׂרָא גַּמְלִין מִגַּמְלֵי רִבּוֹנֵהּ וַאֲזַל וְכָל שְׁפַר רִבּוֹנֵהּ בִּידֵהּ וְקָם וַאֲזַל לַאֲרָם דִּי עַל פְּרַת לְקַרְתָּא דְנָחוֹר: {יא} וְאַשְׁרֵי גַּמְלַיָּא מִבָּרָא לְקַרְתָּא לִבְאֵרָא דְמַיָּא לְעִדַּן רַמְשָׁא לְעִדַּן דְּנַפְקַן מַלְיָתָא: {יב} וַאֲמַר יְיָ אֱלָהֵהּ דְּרִבּוֹנִי אַבְרָהָם זַמִּין כְּעַן קֳדָמַי יוֹמָא דֵּין וְעִבַד טִיבוּ עִם רִבּוֹנִי אַבְרָהָם: {יג} הָא אֲנָא קָאֵם עַל עֵינָא דְמַיָּא וּבְנַת אֱנָשֵׁי קַרְתָּא נַפְקַן לְמִמְלֵי מַיָּא: {יד} וּתְהֵי עוּלֶמְתָּא דְּאֵימַר לַהּ אַרְכִינִי כְעַן קוּלְתִיךְ וְאֶשְׁתִּי וְתֵימַר אֵשְׁתְּ וְאַף גַּמְלָךְ אַשְׁקֵי יָתַהּ זַמִּנְתָּא לְעבְדָּךְ לְיִצְחָק וּבַהּ אִידַע אֲרֵי עֲבַדְתָּ טִיבוּ עִם רִבּוֹנִי: {טו} וַהֲוָה הוּא עַד לָא שֵׁיצֵי לְמַלָּלָא וְהָא רִבְקָה נְפָקַת דְּאִתְיְלִידַת לִבְתוּאֵל בַּר מִלְכָּה אִתַּת נָחוֹר אֲחוּהִי דְאַבְרָהָם וְקוּלְתַהּ עַל כַּתְפַּהּ: {טז} וְעוּלֶמְתָּא שַׁפִּירַת חֵיזוּ (נ"י שַׁפִּירָא לְמֶחֱזֵי) לַחֲדָא בְּתֻלְתָּא וּגְבַר לָא יַדְעָהּ וּנְחָתַת לְעֵינָא וּמְלַת קוּלְתַהּ וּסְלֵקָת: {יז} וּרְהַט עַבְדָּא לִקְדָמוּתַהּ וַאֲמַר אַשְׁקִינִי (נ"י אַטְעֵמְנִי) כְעַן זְעֵיר מַיָּא מִקּוּלְתִיךְ: {יח} וַאֲמֶרֶת אֵשְׁתְּ רִבּוֹנִי וְאוֹחִיאַת וַאֲחֵיתַת קוּלְתַהּ עַל יְדַהּ וְאַשְׁקְתֵהּ: {יט} וְשֵׁיצִיאַת לְאַשְׁקָיוּתֵהּ וַאֲמֶרֶת אַף לְגַמְלָךְ אַמְלֵי עַד דִּי סַפְקוּן לְמִשְׁתֵּי: {כ} וְאוֹחִיאַת וּנְפָצַת קוּלְתַהּ לְבֵית שַׁקְיָא וּרְהָטַת עוֹד לְבֵירָא לְמִמְלֵי וּמְלַת לְכָל גַּמְלוֹהִי: {כא} וְגַבְרָא שָׁהֵי בַהּ מִסְתַּכֵּל שָׁתִיק לְמֵידַע הַאַצְלַח יְיָ אָרְחֵהּ אִם לָא: {כב} וַהֲוָה כַּד סַפִּיקוּ גַּמְלַיָּא לְמִשְׁתֵּי וּנְסֵיב גַּבְרָא קָדָשָׁא דְדַהֲבָא תִּקְלָא מַתְקְלֵהּ וּתְרֵין שֵׁירִין עַל יְדָהָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין דְּדַהֲבָא מַתְקַלְהוֹן: {כג} וַאֲמַר בַּת מָן אַתְּ חַוִּי כְעַן לִי הַאִית בֵּית אָבוּךְ אָתַר כָּשַׁר לָנָא לִמְבָת: {כד} וַאֲמֶרֶת לֵהּ בַּת בְּתוּאֵל אֲנָא בַּר מִלְכָּה דִּילֵידַת לְנָחוֹר: {כה} וַאֲמֶרֶת לֵהּ אַף תִּבְנָא אַף כִּסָּתָא סַגִּי עִמָּנָא אַף אָתַר כָּשַׁר לִמְבָת: {כו} וּכְרַע גַּבְרָא וּסְגִיד קֳדָם יְיָ: {כז} וַאֲמַר בְּרִיךְ יְיָ אֱלָהָא דְרִבּוֹנִי אַבְרָהָם דִּי לָא מְנַע טִיבוּתֵהּ וְקוּשְׁטֵהּ מִן רִבּוֹנִי אֲנָא בְּאוֹרַח תַּקְנָא דַּבְּרַנִּי יְיָ בֵּית אֲחוֹהִי דְרִבּוֹנִי: {כח} וּרְהָטַת עוּלֶמְתָּא וְחַוִּיאַת לְבֵית אִמַּהּ כְּפִתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין: {כט} וּלְרִבְקָה אָחָא וּשְׁמֵהּ לָבָן וּרְהַט לָבָן לְוַת גַּבְרָא לְבָרָא לְוַת עֵינָא: {ל} וַהֲוָה כַּד חָזָא יָת קָדָשָׁא וְיָת שֵׁירַיָּא עַל יְדֵי אֲחָתֵהּ וְכַד שְׁמַע יָת פִּתְגָּמֵי רִבְקָה אֲחָתֵהּ לְמֵימַר כְּדֵין מַלֵּיל עִמִּי גַּבְרָא וַאֲתָא לְוַת גַּבְרָא וְהָא קָאֵם עִלַּוֵּי גַּמְלַיָּא עַל עֵינָא: {לא} וַאֲמַר עוּל בְּרִיכָא דַּיְיָ לְמָא אַתְּ קָאֵם בְּבָרָא וַאֲנָא פַּנֵּיתִי בֵיתָא וַאֲתַר כָּשַׁר לְגַמְלַיָּא: {לב} וְעַל גַּבְרָא לְבֵיתָא וּשְׁרָא גַּמְלַיָּא וִיהַב תִּבְנָא וְכִסָּתָא לְגַמְלַיָּא וּמַיָּא לְאַסְחָאָה רַגְלוֹהִי וְרַגְלֵי גֻּבְרַיָּא דְּעִמֵּהּ: {לג} וְשַׁוִּיאוּ קֳדָמוֹהִי לְמֵיכָל וַאֲמַר לָא אֵיכוּל עַד דַּאֲמַלֵּל פִּתְגָּמָי וַאֲמַר מַלֵּיל: {לד} וַאֲמַר עַבְדָּא דְאַבְרָהָם אֲנָא: {לה} וַיְיָ בְּרִיךְ יָת רִבּוֹנִי לַחֲדָא וּרְבָא וִיהַב לֵהּ עָאן וְתוֹרִין וּכְסַף וּדְהַב וְעַבְדִּין וְאַמְהָן וְגַמְלִין וְחַמָרִין: {לו} וִילֵידַת שָׂרָה אִתַּת רִבּוֹנִי בַר לְרִבּוֹנִי בָּתַר דְּסֵיבָת וִיהַב לֵהּ יָת כָּל דִּילֵהּ: {לז} וְקַיֵּם עָלַי רִבּוֹנִי לְמֵימָר לָא תִסַבּ אִתְּתָא לִבְרִי מִבְּנַת כְּנַעֲנָאֵי דִי אֲנָא יָתֵב בְּאַרְעֵהּ: {לח} אֶלָהֵן לְבֵית אַבָּא תֵּזִיל וּלְזַרְעִיתִי וְתִסַּב אִתְּתָא לִבְרִי: {לט} וַאֲמָרִית לְרִבּוֹנִי מָאִים לָא תֵיתֵי אִתְּתָא בַּתְרָי: {מ} וַאֲמַר לִי יְיָ דִּי פְלָחִית קֳדָמוֹהִי יִשְׁלַח מַלְאָכֵהּ עִמָּךְ וְיַצְלַח אָרְחָךְ וְתִסַּב אִתְּתָא לִבְרִי מִזְּרְעִיתִי וּמִבֵּית אַבָּא: {מא} בְּכֵן תְּהֵי זַכַּי (נ"י זַכָּא) מִמּוּמָתִי אֲרֵי תְהַךְ לְזַרְעִיתִי וְאִם לָא יִתְּנוּן לָךְ וּתְהֵי זַכַּי מִמּוּמָתִי: {מב} וְאָתִית (נ"י וַאֲתֵיתִי) יוֹמָא דֵּין לְעֵינָא וַאֲמָרִית יְיָ אֱלָהָא דְּרִבּוֹנִי אַבְרָהָם אִם אִית כְּעַן רַעֲוָא קֳדָמָךְ לְאַצְלָחָא אָרְחִי דִּי אֲנָא אָזֵיל עֲלַהּ: {מג} הָא אֲנָא קָאֵם עַל עֵינָא דְמַיָּא וִיהֵי עוּלֶמְתָּא דְּתִפּוֹק לְמִמְלֵי וְאֵימַר לַהּ אַשְׁקִינִי כְעַן זְעֵיר מַיָּא מִקּוּלְתִיךְ: {מד} וְתֵימַר לִי אַף אַתְּ אֵשְׁתְּ וְאַף לְגַמְלָיךְ אַמְלִי הִיא אִתְּתָא דְּזַמִּין יְיָ לְבַר רִבּוֹנִי: {מה} אֲנָא עַד לָא שֵׁיצִיתִי לְמַלָּלָא בְלִבִּי וְהָא רִבְקָה נְפָקַת וְקוּלְתַהּ עַל כַּתְפַּהּ וּנְחָתַת לְעֵינָא וּמְלָת וַאֲמָרִית לַהּ אַשְׁקִינִי כְעָן: {מו} וְאוֹחִיאַת וַאֲחִיתַת קוּלְתַהּ מִנַּהּ וַאֲמֶרֶת אֵשְׁתְּ וְאַף גַּמְלָךְ אַשְׁקִי וּשְׁתֵיתִי וְאַף גַּמְלַיָּא אַשְׁקִיאַת: {מז} וּשְׁאֵילִית יָתַהּ וַאֲמָרִית בַּת מָן אַתְּ וַאֲמֶרֶת בַּת בְּתוּאֵל בַּר נָחוֹר דִּילֵידַת לֵהּ מִלְכָּה וְשַׁוֵּיתִי קָדָשָׁא עַל אַפַּהּ וְשִׁירַיָּא עַל יְדָהָא: {מח} וּכְרָעִית וּסְגָדִית קֳדָם יְיָ וּבָרֵכִית יָת יְיָ אֱלָהֵהּ דְּרִבּוֹנִי אַבְרָהָם דְּדַבְּרַנִּי בְּאוֹרַח קְשׁוֹט לְמִיסַב יָת בַּת אֲחוּהִי דְּרִבּוֹנִי לִבְרֵהּ: {מט} וּכְעַן אִם אִיתֵיכוֹן עָבְדִין טִיבוּ וּקְשׁוֹט עִם רִבּוֹנִי חַוּוֹ לִי וְאִם לָא חַוּוֹ לִי וְאִתְפְּנֵי עַל יַמִּינָא אוֹ עַל שְׂמָאלָא: {נ} וְאָתֵיב לָבָן וּבְתוּאֵל וַאֲמָרוּ מִן קֳדָם יְיָ נְפַק פִּתְגָּמָא לֵית אֲנַחְנָא יָכְלִין לְמַלָּלָא עִמָּךְ בִּישׁ אוֹ טָב: {נא} הָא רִבְקָה קֳדָמָךְ דְּבַר וְאֵיזִיל וּתְהֵי אִתְּתָא לְבַר רִבּוֹנָךְ כְּמָא דִּי מַלֵּל יְיָ: {נב} וַהֲוָה כַּד שְׁמַע עַבְדָּא דְאַבְרָהָם יָת פִּתְגָּמֵיהוֹן וּסְגֵד עַל אַרְעָא קֳדָם יְיָ: {נג} וְאַפֵּק עַבְדָּא מָנִין דִּכְסַף וּמָנִין דִּדְהַב וּלְבוּשִׁין וִיהַב לְרִבְקָה וּמִגְדָּנִין יְהַב לַאֲחוּהָא וּלְאִמַּהּ: {נד} וַאֲכָלוּ וּשְׁתִיאוּ הוּא וְגוּבְרַיָּא דִּי עִמֵּהּ וּבָתוּ וְקָמוּ בְצַפְרָא וַאֲמַר שַׁלְּחוּנִי לְוַת רִבּוֹנִי: {נה} וַאֲמַר אֲחוּהָ וְאִמַּהּ תָּתֵיב עוּלֶמְתָּא עִמָּנָא עִדַּן בְּעִדַּן אוֹ עַשְׂרָא יַרְחִין בָּתַר כֵּן תֵּיזִיל: {נו} וַאֲמַר לְהוֹן לָא תְאַחֲרוּן יָתִי וַיְיָ אַצְלַח אָרְחִי שַׁלְּחוּנִי וְאֵיהַךְ לְוַת רִבּוֹנִי: {נז} וַאֲמַרוּ נִקְרֵי לְעוּלֶמְתָּא וְנִשְׁמָע מַה דְּהִיא אָמְרָה: {נח} וּקְרוֹ לְרִבְקָה וַאֲמַרוּ לַהּ הֲתֵיזְלִי עִם גַּבְרָא הָדֵין וַאֲמֶרֶת אֵיזִיל: {נט} וְשַׁלָּחוּ יָת רִבְקָה אֲחַתְהוֹן וְיָת מֵנִקְתַּהּ וְיָת עַבְדָּא דְאַבְרָהָם וְיָת גַּבְרוֹהִי: {ס} וּבָרִיכוּ יָת רִבְקָה וַאֲמַרוּ לַהּ אֲחָתָנָא אַתְּ הֲוֵי לְאַלְפִין וּלְרִבְוָן וְיִרְתוּן בְּנַיְכִי יָת קִרְוֵי סַנְאֵיהוֹן: {סא} וְקָמַת רִבְקָה וְעוּלֶמְתָּהָא וּרְכִיבָא עַל גַּמְלַיָּא וְאָזְלָּא בָּתַר גַּבְרָא וּדְבַר עַבְדָּא יָת רִבְקָה וַאֲזָל: {סב} וְיִצְחָק אָתָא מִמֵּתוֹהִי (נ"י עַל בְּמֵיתוֹהִי) מִבֵּירָא דְמַלְאָךְ קַיָּמָא אִתְחֲזֵי עֲלַהּ וְהוּא יָתֵב בַּאֲרַע דָּרוֹמָא: {סג} וּנְפַק יִצְחָק לְצַלָּאָה בְחַקְלָא לְמִפְנֵי רַמְשָׁא וּזְקַף עֵינוֹהִי וַחֲזָא וְהָא גַּמְלַיָּא אָתָן: {סד} וּזְקָפַת רִבְקָה יָת עֵינָהָא וַחֲזַת יָת יִצְחָק וְאִתְרְכִינַת מֵעַל גַּמְלָא: {סה} וַאֲמֶרֶת לְעַבְדָּא מָן גַּבְרָא דֵיכִי דִּמְהַלֵּךְ בְּחַקְלָא לְקַדָּמוּתָנָא וַאֲמַר עַבְדָּא הוּא רִבּוֹנִי וּנְסֵיבַת עֵיפָא וְאִתְכַּסִּיאַת: {סו} וְאִשְׁתָּעֵי עַבְדָּא לְיִצְחָק יָת כָּל פִּתְגָּמַיָּא דִּי עֲבָד: {סז} וְאַעֲלַהּ יִצְחָק לְמַשְׁכְּנָא וַחֲזָא וְהָא תַקְּנִין עוֹבָדָהָא כְּעוֹבָדֵי שָׂרָה אִמֵּהּ וּנְסֵיב יָת רִבְקָה וַהֲוַת לֵהּ לְאִנְּתּוּ וּרְחִימַהּ וְאִתְנְחֵם יִצְחָק בָּתַר דְּמִיתַת אִמֵּהּ: [פ]
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-כד
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וְאַבְרָהָם סִיב עַל בְּיוֹמִין וּמֵימְרָא דַיְיָ בְּרִיךְ יַת אַבְרָהָם בְּכָל מִינֵי בִּרְכָתָא: {ב} וַאֲמַר אַבְרָהָם לֶאֱלִיעֶזֶר עַבְדֵיהּ סָבָא דְבֵיתֵיהּ דְשַׁלִיט בְּכָל אַפּוֹתִּיקֵי דִלֵיהּ שַׁוִי כְדוֹן יְדָךְ בִּגְזֵירַת מְהוּלְתִּי: {ג} וְאוֹמִינָךְ בְּשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָא דְמוֹתְבֵיהּ בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא הוּא אֱלָהָא דְשׁוּלְטָנֵיהּ עַל אַרְעָא דִי לָא תִיסַב אִיתָא לִבְרִי מִבְּנַתְהוֹן דִכְנַעֲנָאֵי דִי אֲנָא יָתִיב בֵּינֵיהוֹן: {ד} אֱלָהֵין לְאַרְעִי וּלְבֵית גְנִיסָתִי תֵּיזֵיל וְתִסַב אִתְּתָא לִבְרִי יִצְחָק: {ה} וַאֲמַר לֵיהּ עַבְדָא מָאִים לֵית צְבוּת אִתְּתָא לְמֵיתֵי בַּתְרַיי לְאַרְעָא הָדָא הַאֲתָבָא אָתֵיב יַת בְּרָךְ לְאַרְעָא דִי נְפַקְתָּא מִתַּמָן: {ו} וַאֲמַר לֵיהּ אַבְרָהָם אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא תָתֵיב יַת בְּרִי לְתַמָן: {ז} יְיָ אֱלָהָא דְמוֹתְבֵיהּ בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא דְדַבְּרַנִי מִן בֵּית אַבָּא וּמִן אֲרַע יַלְדוּתִי וּדְמַלֵיל לִי וּדְקַיֵים עָלַי לְמֵימַר לִבְנָךְ אֶתֵּן יַת אַרְעָא הָדָא הוּא יַזְמִין מַלְאֲכִי לְקָמָךְ וְתִיסַב אִיתָא לִבְרִי מִתַּמָן: {ח} וְאִם לֵית צְבוּת אִתְּתָא לְמֵיתֵי בַּתְרָךְ וְתִזְדְכִי מִמוֹמָתִי דָא לְחוֹד יַת בְּרִי לָא תָתֵיב לְתַמָן: {ט} וְשַׁוֵי עַבְדָא יַת יְדֵיהּ בְּגִזְרַת מְהוּלְתָּא דְאַבְרָהָם רִבּוֹנֵיהּ וְקַיֵים לֵיהּ (עַל) עֵיסַק פִּתְגָמָא הָדֵין: {י} וּדְבַר עַבְדָא עֲשָרָה גַמְלִין מִן גַמְלֵי רִבּוֹנֵיהּ וַאֲזַל וְכָל שְׁפַר אַפּוֹתִּיקִי דְרִיבּוֹנֵיהּ בִּידֵיהּ וְקָם וַאֲזַל לַאֲרַם דְעַל פְּרָת לְקַרְתָּא דְנָחוֹר: {יא} וְאַרְבַּע גַמְלַיָא מִבָּרָא לְקַרְתָּא לְבֵירָא דְמַיָא לְעִידָן רַמְשָׁא לְעִדָן דְנַפְקַן מַלְיָאתָא: {יב} וַאֲמַר יְיָ אֱלָהָא דְרִיבּוֹנִי אַבְרָהָם זַמִין כְּעַן אִיתָא מְהַגְנָא קוּמִי יוֹמָנָא וְעִיבַד טִיבוֹי עִם רִבּוֹנִי אַבְרָהָם: {יג} הָא אֲנָא קָאִי עַל עֵינָא דְמַיָא וּבְנַתְהוֹן דְאַנְשֵׁי קַרְתָּא נַפְקַן לְמִמְלֵי מוֹי: {יד} וּתְהֵי רִיבָא דַאֲמַר לָהּ אַרְכִינִי כְדוֹן לְגִינִיךְ וְאֵשְׁתִּי וְתֵימַר שְׁתֵי וְאוּף גַמְלִיךְ אַשְׁקֵי יָתָהּ זְמִינְתָּא בְּמַזָלָא לְעַבְדָךְ לְיִצְחָק וּבָהּ אִינְדַע אֲרוּם עֲבַדְתְּ טִיבוּ עִם רִיבּוֹנִי: {טו} וַהֲוָה בְּשָׁעָא קַלִילָא הוּא עַד כְּדוֹן לָא פָּסַק לְמַלָלָא וְהָא רִבְקָה נַפְקַת דְאִתְיְלִידָא לִבְתוּאֵל בַּר מִלְכָּה אִנְתְּתֵיהּ דְנָחוֹר אָחוֹי דְאַבְרָהָם וּלְגִינְתָא עַל כַּתְפָהָא: {טז} וְרִיבָא שַׁפִּירָא לְמֵיחֲמֵי לַחֲדָא בְּתוּלְתָּא וּגְבַר לָא יָדָעָהּ בְּמַשְׁכְּבָהּ וּנְחָתַת לְעַיְינָא וּמְלַת לְגִנְתָהּ וּסְלִיקַת: {יז} וּרְהַט עַבְדָא לִקְדָמוּתָהָא וַאֲמַר אַטְעִמְנִי כְּדוֹן קַלֵיל מוֹי מִן לְגִינִיתִיךְ: {יח} וַאֲמָרַת שְׁתִי רִבּוֹנִי וְאוֹחִיאַת וַאֲחִיתַת לְגִינְתָא עַל יָדָהּ וְאַשְׁקִיתֵהּ: {יט} וּפְסָקַת לְאֲשְׁקִיוּתֵיהּ וַאֲמַרַת אוּף לְגַמְלָךְ אִימְלִי עַד דִי סַפְקוּן לְמִשְׁתֵּי: {כ} וְאוֹחִיאַת וְרוֹקִינַת לְגִינְתָא לְמוֹרְבִּיוֹת בֵּית שִׁקְתֵי וּרְהָטַת תּוּב לְבֵירָא לְמִימְלֵי וּמְלַת לְכָל גַמְלוֹי: {כא} וְגַבְרָא הֲוָה מַמְתִּין לָהּ וּשְׁתֵיק לְמִנְדַע הַאַצְלַח יְיָ אָרְחֵיהּ אִין לָא: {כב} וַהֲוָה כַּד סְפִּיקַן גַמְלַיָא לְמִמְלֵי וּנְסִיב גַבְרָא קָדָשָׁא דְדַהֲבָא דַרְכְּמוֹנָא מַתְקְלֵיהּ קֳבֵל דַרְכְּמוֹנָא לְגַלְגֶלְתָּא דְאִיטְמוּסִין בְּנָהָא לְמֵיתַב לְעִיבִידַת מַשְׁכְּנָא וּתְרֵין שִׁירִין יְהַב עַל יְדָהָא מַתְקַל עֲשַר סַלְעִין דְדַהֲבָא סְכוּם מַתְקַלְהוֹן קֳבֵל תְּרֵין לוּחַיָא דִכְתִיבִין בְהוֹן עֲשַרְתִּי דִבְּרַיָא: {כג} וַאֲמַר בְּרַת מַאן אַתְּ תַּנִי כְדוֹן לִי הַאִית בֵּית אָבוּךְ אֲתַר כָּשַר לָנָא לִמְבָת: {כד} וַאֲמַרַת לֵיהּ בְּרַת בְּתוּאֵל אֲנָא בַּר מִלְכָּה דִילֵידַת לְנָחוֹר: {כה} וְתָנַת לְמֵימַר לֵיהּ אוּף תִּיבְנָא אוּף אַסְפַּסְתָּא סַגִי עִמָנָא אוּף אָתַר כָּשַׁר לִמְבָת: {כו} וְגָחַן גַבְרָא וּסְגִיד קֳדָם יְיָ דְזַמִין קֳדָמוֹי אִתְּתָא מְהַגְנָא: {כז} וַאֲמַר בְּרִיךְ שְׁמָא דַיְיָ אֱלָהֵיהּ דְרִיבּוֹנִי אַבְרָהָם דִי לָא מְנַע טֵיבוּתֵיהּ וְקוּשְׁטֵיהּ מִן רִבּוֹנִי אֲנָא בִּזְכוּתֵיהּ בְּאוֹרַח תַּקְנָא דַבְּרַנִי יְיָ בֵּית אָחוֹי דְרִבּוֹנִי: {כח} וּרְהִיטַת הָרִיבָא וְחַוִי לְבֵית אִימָהּ כְּפִתְגָמָא הָאִילֵין: {כט} וּלְרִבְקָה אָחָא וּשְׁמֵיהּ לָבָן וּרְהַט לָבָן לְוַת גַבְרָא לְבָרָא לְעַיְינָא: {ל} וַהֲוָה כְּדִי חָמָא יַת קָדָשָׁא וְיַת שֵׁרַיָא עַל יְדֵי אַחְתֵיהּ וְכַד שְׁמַע יַת פִּתְגָמֵי רִבְקָה אַחְתֵיהּ לְמֵימָר כְּדוּן מַלֵיל עִמִי גַבְרָא וְאָתָא לְוַת גַבְרָא וְהָא קָאֵי עֲלוֹי גַמְלַיָא עַל עֵינָא: {לא} וְחָשִׁיב לָבָן דְהוּא אַבְרָהָם וְאָמַר עוּל בְּרִיכָא דַיְיָ לְמָא אַנְתְּ קָאֵי בְּבָרָא וַאֲנָא פַּנְיַת בֵּיתָא מִפּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה וַאֲתַר אַתְקִינַת לְגַמְלַיָא: {לב} וְעַל גַבְרָא לְבֵיתָא וְשָׁרֵי זְמָמֵי גַמְלַיָא וִיהַב (לָבָן) תִּבְנָא וְאַסְפַּסְתָּא לְגַמְלַיָא וּמוֹי לְמִשְׁזוּג רַגְלוֹי וְרַגְלֵי גוּבְרַיָא דִי עִמֵיהּ: {לג} וְסַדָרוּ קוּמֵיהּ לְמֵכוּל תַּבְשִׁילָה דְבֵיהּ סַמָא דִקְטוֹל וְאַרְגִישׁ בֵּיהּ וַאֲמַר לָא אֵיכוּל עַד דַאֲמַלֵיל פִּתְגָמָי וַאֲמַר מַלֵיל: {לד} וַאֲמַר עַבְדָא דְאַבְרָהָם אֲנָא: {לה} וַיְיָ בְּרִיךְ יַת רִבּוֹנִי לַחֲדָא וּרְבָא וִיהַב לֵיהּ עָאן וְתוֹרִין וְכַסְפָּא וְדַהֲבָא וְעַבְדִין וְאַמְהָן וְגַמְלִין וְחַמְרִין: {לו} וִילֵדַת שָרָה אִיתַּת רִבּוֹנִי בַּר לְרִבּוֹנִי בָּתַר דְסֵיבַת וִיהַב לֵיהּ יַת כָּל דִילֵיהּ: {לז} וְאוֹמֵי יָתִי רִבּוֹנִי לְמֵימָר לָא תִסַב אִיתְּתָא לִבְרִי מִבְּנַת כְּנַעֲנָאֵי דַאֲנָא יָתִיב בְּאַרְעֲהוֹן: {לח} אֱלָהֵן לְבֵית אִיבָּא תֵּזִיל וּלְיִיחוּסִי וְתִסַב אִיתָא לִבְרִי: {לט} וַאֲמָרִית לְרִבּוֹנִי מָאִים לָא תֵיתֵי אִתְּתָא בַּתְרָי: {מ} וַאֲמַר לִי יְיָ דִפְלָחִית קוּמוֹי יַזְמִין מַלְאָכֵיהּ עִמָךְ וְיַצְלַח אָרְחָךְ וְתִסַב אִיתְּתָא לִבְרִי מִן יְחוּסִי וּמִגְנִיסַת בֵּית אִיבָּא: {מא} בְּכֵין תִּזְדְכִי מִמוֹמָתִי אִין תֵיעוֹל לְבֵית יִחוּסִי וְאִין לָא יִנָתְנוּן לָךְ וּתְהִי זַכָּאִי מִמוּמָתִי: {מב} וְאָתִית יוֹמָנָא לְעֵינָא וַאֲמָרִית יְיָ אֱלָהֵיהּ דְרִבּוֹנִי אַבְרָהָם אִין אִיתָךְ כְּדוֹן מַצְלַח אָרְחִי דַאֲנָא אָזִיל עֲלָהּ: {מג} הָא אֲנָא קָאִים עַל עֵינָא דְמַיָא וּתְהֵי רִיבָא דְתִיפּוֹק לְמִמְלֵי וְאֵימַר לָהּ אַשְׁקִינִי כְדוֹן קָלִיל מוֹי מִן לְגִינִיתִיךְ: {מד} וְתֵימַר לִי אוּף אַנְתְּ שְׁתִי וְאוּף לְגַמְלָךְ אַמְלֵי הִיא אִנְתְּתָא דְזַמִין יְיָ בְּמַזָלָא לְבַר רִבּוֹנִי: {מה} אֲנָא עַד לָא פַּסְקִית לְמַלָלָא עִם הִרְהוּרֵי לִבִּי וְהָא רִבְקָה נַפְקַת וּלְגִינְתָהּ עַל כַּתְפָהּ וּנְחָתַת לְעַיְינָא וּמְלַת וַאֲמָרִית לָהּ אַשְׁקִינִי כְדוּן: {מו} וְאוֹחִיאַת וַאֲחִיתַת לְגִינְתָהּ מִינָהּ וַאֲמָרִית שְׁתִי וְאוּף גַמְלִיךְ אַשְׁקִי וְשָׁתִיתִי וְאוּף גַמְלַיָיא אַשְׁקִיַית: {מז} וּשְׁאִילַת יָתָהּ וַאֲמָרִית בְּרַתְּ מָאן אַנְתְּ וַאֲמַרַת בְּרַת בְּתוּאֵל בַּר נָחוֹר דִלֵידַת לֵיהּ מִלְכָּה וְשַׁוִיַת קָדָשָׁא עַל אַפָּהּ וְשִׁירַיָא עַל יָדָהָא: {מח} וּגְחָנִית וּסְגִידִית קֳדָם יְיָ וּבְרִיכִית יַת יְיָ אֱלָהֵיהּ דְרִיבּוֹנִי אַבְרָהָם דְדַבְּרַנִי בְּאוֹרַח קְשׁוֹט לְמֵיסַב יַת בְּרַת אָחוֹי דְרִבּוֹנִי לִבְרֵיהּ: {מט} וּכְדוֹן אִין אִיתֵיכוֹן עָבְדִין טִיבוּ וּקְשׁוֹט עִם רִבּוֹנִי תָּנוּ לִי וְאִין לָא תָּנוּ לִי וְאִיפְנֵי עַל דָרוֹמָא אוֹ עַל צִפוּנָא: {נ} וְאָתֵיב לָבָן וּבְתוּאֵל וְאָמְרוּ מִן קֳדָם יְיָ נְפַק פִּתְגָמָא דְרִבְקָה אִתְיְהִיבַת לְיִצְחָק אֲנַן לָא נֵיכוֹל לְמַלָלָא לָךְ בִּישׁ אוֹ טָב: {נא} הָא רִבְקָה קוּמָךְ דְבַר וְאֵיזִיל וּתְהֵי אִיתָא לְבַר רִבּוֹנָךְ כְּמָא דְמַלֵיל יְיָ: {נב} וַהֲוָה כַּד שְׁמַע עַבְדָא דְאַבְרָהָם יַת פִּתְגָמֵיהוֹן וּסְגִיד עַל אַרְעָא קֳדָם יְיָ: {נג} וְהַנְפַק עַבְדָא מָנִין דִכְסַף וּמָנִין דִדְהַב וּלְבוּשִׁין וִיהַב לְרִבְקָה וְדוֹרוֹנִין יְהַב לְאָחוּהָא וּלְאִמָהּ: {נד} וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ הוּא וְגוּבְרַיָא דְעִמֵיהּ וּבָתוּ וְקָמוּ בְּצַפְרָא וַאֲמַר שַׁדְרוּנִי לְרִבּוֹנִי: {נה} וְעַל דִהֲווֹ מְמַלְלִין בְּרַמְשָׁא בְּתוּאֵל הֲוָה אָכִיל מֵהַהוּא תַבְשִׁילָא וְאַשְׁכְּחוּנוֹהִי בִּקְרִיצְתָּא דְהָא מִית וַאֲמַר אֲחוּהָא וְאִימָא תִּיתַב רִיבָא עִמָנָא יוֹמֵי שַׁתָּא חֲדָא אוֹ עֲשַר יַרְחִין וּבָתַר כְּדֵין תֵּיזִיל: {נו} וַאֲמַר לְהוֹם לָא תְעַכְּבוּן יָתִי וַיְיָ אַצְלַח אוֹרְחִי אִלְוְויוּנִי וְאֵיזִיל לְרִבּוֹנִי: {נז} וַאֲמָרוּ נִקְרֵי לְרִיבָא וְנִשְׁמַע מַה דְהִיא אָמְרָה: {נח} וּקְרוֹ לְרִבְקָה וַאֲמָרוּ לָהּ הֲתֵיזְלִי עִם גַבְרָא הָדֵין וַאֲמָרַת אִיזֵיל: {נט} וְאַלְוִיוּ יַת רִבְקָה אֲחַתְהוֹם וְיַת פַּדְגְוָותָהּ וְיַת עַבְדָא דְאַבְרָהָם וְיַת גוּבְרוֹי: {ס} וּבָרִיכוּ יַת רִבְקָה וְאָמָרוּ לָהּ עַד כְּדוּן הֲוֵית אַחְתַן וּכְדוֹן אַתְּ אָזְלָא וּמִתְנַסְבָא לְצַדִיקָא יְהֵי רַעֲוָא דְמִינִיךְ יִפְקוּן אַלְפִין דְרִיבְוָון וְיֵירְתוּן בְּנַיְיכִי יַת קוּרְיֵי סַנְאֵיהוֹם: {סא} וְקָמַת רִבְקָה וְרִבְתָהָא וּרְכָבָן עַל גַמְלַיָא וְאָזְלַן בָּתַר גַבְרָא וּדְבַר עַבְדָא יַת רִבְקָה בַּהֲדֵיהּ וְטַיֵיל וְהֵיכְמָא דְאִתְקְטָעָא לֵיהּ אָרְחָא בְּמֵיזְלֵיהּ לְפַדָן אֲרָם הֵיכְדֵין אִתְקְטָעָא לֵיהּ בְּמִיתְבֵיהּ דִבְיוֹמָא חַד אָזֵיל וּבְיוֹמָא חַד תַּב: {סב} וְיִצְחָק הֲוָה אָתִי מִבֵּי מֶדְרָשָׁא דְשֵׁם רַבָּא מַעֲלָנָא דְבֵירָא דְאִתְגְלֵי עֲלוֹי חַי וְקַיָם דְחָמֵי וְלָא מִתְחָמֵי וְהוּא הֲוָה יָתֵיב בְּאַרַע דָרוֹמָא: {סג} וּנְפַק יִצְחָק לְצַלָאָה בְּאַנְפֵּי בְרָא לְעִדוּנַי רַמְשָׁא וּזְקַף עֵינוֹהִי וַחֲמָא וְהָא גַמְלַיָא אָתִין: {סד} וְזָקְפַת רִבְקָה יַת עֵינָהָא וְחָמַת יַת יִצְחָק וְאִתְרְכִינַת מֵעַל גַמְלָא: {סה} וַאֲמָרַת לְעַבְדָא מַן גַבְרָא הֲדוֹר וְיָאִי דִמְטַיֵיל בְּחַקְלָא לִקְדָמוּתָנָא וַאֲמַר עַבְדָא הוּא רִבּוֹנִי וּנְסִיבַת רְדִידָא וְאִתְעֲטִיפַת בֵּיהּ: {סו} וְתַנִי עַבְדָא לְיִצְחָק יַת כָּל פִּתְגָמַיָא דְעָבָד: {סז} וְאָעֲלָהּ יִצְחָק לְמַשְׁכְּנָא דְשָרָה אִמֵיהּ וּמִן יַד נַהֲרַת בּוֹצִינָא דִטְפַת בִּזְמַן דְמִיתַת שָרָה וּנְסֵיב יַת רִבְקָה וַהֲוָת לֵיהּ לְאִנְתּוּ וְרִחֲמָהּ בְּגִין דְחָמָא עוּבְדָהָא דְתַקְנָן כְּעוּבְדֵי אִמֵיהּ וְאִתְנְחָם יִצְחָק בָּתַר דְמִיתַת אִמֵיהּ:
תרגום ירושלמי על בראשית פרק-כד
תרגום ירושלמי: ב׳ וַאֲמַר אַבְרָהָם לְעַבְדֵיהּ שַׁלִיטָא דַהֲוָה שַׁלִיט בְּכָל מַה דִידֵיהּ שַׁוֵי כְעַן יְדָךְ תְּחוֹת יְרָךְ קְיָמִי: י׳ וְכָל שְׁפַר אַפּוּתְיָקִי דְרִבּוֹנֵיהּ בִּידֵיהּ וְקָם וַאֲזַל לַאֲרַם דְעַל פְּרָת נַהֲרַיִם: כ׳ וְזָרְזַת וְאַחָתַת מוּרְבִּיָהּ לְגוֹי שַׁקְיָא וְאַשְׁקַת לְכָל גַמְלוֹהִי: ס״ב וְיִצְחָק הֲוָה אָתִי מִן בֵּית מֶדְרָשָׁא דְשֵׁם רַבָּא לִבְאֵרָא דְאִיתְגְלִית עֲלוֹהִי שְׁכִינְתֵּיהּ דַיְיָ וְהוּא הֲוָה שְׁרֵי בְּאַרְעָא דָרוֹמָא: ס״ה וּנְסֵיבַת רְדִידָא וְאִתְצַמְצַמָת בֵּיהּ:
רלב"ג על בראשית פרק-כד
רלב"ג: כ״ט:קי״א א׳ וישא יעקב רגליו וגו'. עד סוף הפרשה. ב׳ ביאור הפרשה ג׳ זכר שכבר הרים יעקב רגליו ללכת ארצה בי קדם להתישר ללכת לחרן וראה והנה באר בשדה והיא שם שלשה עדרי צאן עם הרועים ולא יכלו להשקות הצאן לפי שאבן גדולה על פי הבאר עד שיאספו כל רועי העדרים לגולל את האבן מעל פי הבאר להשקות את הצאן ולהשיב האבן על פי הבאר ושאל להם יעקב אחי מאין אתם כדי שידע אי זה הדרך ילך בו לחרן ולא שאל להם זה בביאור לפי שכבר חשב כי אולי זה המקום הוא חרן ויחזיקוהו כמהתל אם ישאל להם כן ואמרו לו שהם מחרן ושאל להם אם הם מכירים לבן בן נחור כדי שיגידו לו ענייניו כי אליו היה הולך והגידו לו שהם מכירים אותו והוא עומד בשלום ושרחל בתו היא באה עם הצאן ויאמר להם יעקב מה הדבר אשר אתם עושים שירבץ פה הצאן הנה לא עת האסף המקנה כי עוד היום גדול השקו הצאן ולכו רעו. והשיבוהו כי לא יוכלו לגולל האבן מעל פי הבאר אם לא יאספו כל העדרים. ובעוד שהיה מדבר עמם באה רחל עם הצאן אשר לאביה כי רועה היא. וכאשר ראה יעקב רחל בת לבן אחי אמו וצאן לבן אחי אמו התעורר לעזור לה וקם לבדו וגלל לבדו האבן מעל פי הבאר והשקה צאן לבן ונשק יעקב לרחל על ידיה או על בגדיה ויבך כמשפט הקרובים. וכבר הגיד לה כי הוא קרובה ורצה והגידה זה לאביה ורץ אביה לקראתו ויחבקהו וינשקהו. וספר לו יעקב הקורות אשר קרהו שהוכרח בעבורו לברוח. ויאמר לו לבן הנה עצמי ובשרי אתה והנה אנכי מחוייב מפני זה להביאך אל ביתי. וישב יעקב עמו חדש ימים ושרת אותו ברעיית צאנו ואם לא צוהו לבן על זה. ויאמר לו לבן אע"פ שאתה אחי אין ראוי שתעבדני חנם הגידה לי מה משכורתך. והנה היו ללבן שתי בנות ולא בחר יעקב בגדולה לפי שעיניה היו רכות ודומעות והוא חולי מה. ובחר בקטנה כדי שיהיה הזרע שיהיה לו ממנה יותר בריא ויותר שלם מצורף לזה שהיא יפת תואר ויפת מראה. ואמר לו יעקב שיעבדהו שבע שנים אם יתן לו רחל בתו ונתרצה בזה לבן. ויעקב השלים לו עבודת השבע שנים והיו בעיניו כימים אחדים. והנה קודם שהתחיל יעקב בעבודה הזאת אמר ללבן הבבה את אשתי כי זקנתי ואבואה אליה כדי שאוליד ממנה. ואמנם אמר זה לפי שכבר היו ליעקב אז יותר מע"ז שנה או שמנים שנה ולזה לא יתכן שימתין שתשלם העבודה. והנה לא היה ללבן לירא שלא ישלים לו עבודתו כי בידו היה לגזול לו בתו. והוכרחתי לפרש שזה העניין היה קודם שיתחיל יעקב בעבודה הזאת לפי שבזולת זה לא יתכן שישלים מה שקרה ליהודה מעניין בניו וזה כי יעקב עמד בבית לבן עשרים שנה כמו שספר זה לי עשרים שנה בביתך וכאשר חסרנו מהם שבע שנים ישארו י"ג שנה מעת שנשא יעקב לאה עד צאתו מבית לבן וכבר היה יהודה הבן הרביעי ללאה הנה לא יתכן שיהיו לו יותר מעשרה שני בצאת יעקב מבית לבן. וזה מבואר בנפשו כי לכל אח' מהם היה הריון בפני עצמו. וליוסף היה אז שש שנים וזה שכאשר ילדה רחל את יוסף נשלמה העבוד' אשר עבד יעקב ברחל ובלאה כמו שאמר תנה את נשי ואת ילדי עאשר עבדתי אותך בהן. ואז התנה לבן לתת לו שכר אחר ואין לאומר שיאמר שכבר עבדו אחר הי"ד שנה עד שילדה רחל את יוסף ולזה אפשר שיהיו ליהודה כמו שש שנים או יותר כשנולד יוסף וזה שכבר יראה שלא עבדו יעקב בזולת שכר כי לבן עצמו היה מרחיק זה באמרו הכי אחי אתה ועבדתני חנם ועוד שכבר זכר יעקב שלא עבדו בזולת שכר זה אך עבדו י"ד שנה בבנותיו ושש שנים בצאנו וזה לאות כי השש שנים כלם נתן לבן בהם ליעקב שכר בצאנו פעם היה נותן לו עקודים ופעם נקודים ופעם ברודים ופעם טלואים והחליף משכורתו עשרת מונים כמו שנזכר במה שאחר זה וכאשר היה זה כן הוא מבואר שאם היה הענין כן לא היה ליהודה כי מ"ג שנה בבא יעקב למצרים כי יוסף היה אז בן ל"ט שנה ולפי המנהג הטבעי היו ליהודה י"ג שנה קודם שתהר אשתו. ולזה היה בהכרח בן י"ו שנה לכל הפחות כשנולד שלה עם שכבר נראה שכבר היה לאונן יותר משנה אחת על שלה ולזה צוה יהודה לתמר שתשב אלמנה בית אביה עד יגדל שלה ולזה היו ליהודה לכל הפחות כ"ט שנה כשגדל שלה והיה בן י"ג שנה ואחר כן הרתה תמר ממנו והולידה פרץ והנה אין לו פחות משלשים שנה ואז בהוליד פרץ חצרון יהיו ליהודה מ"ד שנה לכל הפחות ובהולידו חמול יהיו לו מ"ה שנה שכבר ביארנו שלא יהיו לו לפי זה החשבון יותר ממ"ג שנה בבואו למצרים וכבר נולד אז חמול כמו שנזכר בפרשת ויגש עם שהוא רחוק שימשך כל מה שספרנו על הדבקות בזה הזמן שהגבלנו. ועוד שכבר יראה מהכתוב שכבר ארך הזמן בין מות אונן וגדול שלה ולזה הסכמנו לפרש שיעקב שאל ללבן שיתן לו תכף אשתו קודם שיתחיל בעבודה ונתן הסבה בזה לפי שמלאו ימיו. ולפי זה החשבון יתכן שיהיו ליהודה י"ז שנה בצאת יעק' מבית לבן והיו ליהודה חמשים שנה בבואו למצרים. ובזה הזמן יתכן בלי ספק ישלם כל מה שקרה לו מהבנים וזה מבואר לפי מה שזכרנו. ועוד שזה נאות יותר ללשון התורה שאם היה הרצון באמרו כי מלאו ימי בזולת קשור עם העבודה כי זה שב בהכרח אל ימי חייו. ועוד מזה המקום יוסר הספק איך יתכן שיולדו י"א זכרים ונקבה א' זה אחר זה תוך ז' שנה כי לפי זה החשבון תהיה תולדותם נשלמת בי"ד שנות העבודה וזה ממה שאיננו זר. ואולם אמרנו זה אחר זה לפי שכן נראה מזה הספור במה שאין ספק בו ואולם רז"ל הבינו שיהיה זה כולו נשלם בשבע שנים וזה כולו היה ממנהגם להפליג בחוזק ההשגחה האלהית ולפרסם עניינה אל הממון. ואמנם מה שיאות לפי פשוטי הדברים ולאמת בעצמו הוא מה שכתבנו וכבר ידעת כי דברי תורה מתחלקים לכמה טעמים והנה ספר שכבר נתרצה לבן בזה אלא שהוא נותן לו לאה לאשה תמורת רחל ונתן לו זלפה שפחתו לשפחה. והנה הגיע מצניעות יעקב שלא הכיר בה שהיא לאה עד הבקר וכאשר נתרעם יעקב על לבן ואמר לו כי מה שעבד אותו ומה שקבל עליו לעבדו שבע שנים לא היה כי אם לכונה שיתן לו רחל וזה היה מותנה ביניהם. וראוי שתדע כי אין אמרו הלא ברחל עבדתי עמך ממה שיחייב שיהיה זה אחרי ימי העבדות כי כמוהו אמרו נתתי כסף השדה והוא לא נתנו עדיין וכמוהו רבים בכתוב. וענה לבן שאין ממנהג המקום ההוא לתת הצעירה לפני הבכירה ולזה הוכרח לתת לו הבכירה ואמ' לו מלא עוד שבעת ימי' של לאה לשמח עמה ובשבוע האחרת נתן לך גם את רחל בעבודה אשר תעבוד עמי עוד שבע שנים אחרות על השבע שיש לך לעבוד וכן עשה יעקב ונתן לו לבן רחל בתו ונתן לה בלהה שפחתה לשפחה. וספר שבא גם כן אל רחל ואהב אותה יותר מלאה וזה יורה כי כבר היה אוהב לאה גם כן אלא שלא היה אוהב אותה כאהבתו רחל ולזה יהיה הרצון באמרו כי שנואה לאה שלא היתה אהובה כרחל. וספר אחר זה שכבר השגיח השם יתע' בלאה וראה שהיא איננה אהובת יעקב כרחל ונתן לה ארבע בנים והנה לאה לשלמותה ולטוב אמונתה יחסה זאת החנינה לש' יתע' להיותו משגיח בה וזה מבואר ממה שאמרה בקריאת השמות אשר קראה לבניה אלה השמות והם ראובן שמעון ויהודה. ואולם בלוי לא בארה זה להשענה על מה שכבר זכר' מזה בבני' הקודמים לו. והנה גם כן העיר כי יעקב הוא אשר קראו שמו לוי. וספר אחר שה שכבר קנאה רחל באחותה ותאמר ליעקב הבא לי בנים ואם אין מתה אנכי ואחשב שרחל חשבה שיהיה העניין תלוי ברצון יעקב שלא ישכב עמה משכב עושה פרי כאלו תאמר שהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ או מה שידמה לזה ולזה חרה אף יעקב בה כי זה יהיה בלי ספק עון פלילי והודיעה כי אין שם מונע מצדו אבל המונע הוא מצד הש' ית' שמנע פרי בטן ממנה ואפשר שנאמר והוא יותר נאות שכבר חשבה רחל שלגודל מעלת יעקב יהיה בכוחו לתת לה עצה בזה על צד החכמה בדרך שתלד. והוא כעס עליה מפני זה והודיעה שכמו זה העניין לא יוכל עליו כי אם השם ית' אשר מנע ממנה פרי בטן כי אם היה זה בידו לא היה מונע מנתינת העצה לה. וכאשר ראתה רחל זה לקחה העצה שלקחה שרה ברצותה שיהיו לב בנים. וזה שהיא נתנה שפחתה בחיק יעקב כדי שתבנה ממנה. וכבר נתננו הסבה בזה לפי מה שאפשר לנו בספור זה העניין משרה. והנה ספר שכבר ילדה בלהה ליעקב שני בנים ויחסה גם כן רחל אותם לחנינה מהש"י ולהשגחה בה וזה מבואר ממה שאמרה בקריאת שמות לאלו הבנים והם דן ונפתלי. עוד ספר שאחר זה נתנה לאה זלפה שפחתה ליעקב לאשה כדי שיהיו לה פנים עוד מיעקב וילדה לו שני בנים והם גד ואשר. עוד ספר שכבר הלך ראובן בזמן קציר חטים בשדה וימצא שם דודאים בשדה ושאלה מהם רחל ללאה ונתנה לה מהם בתנאי שישכב עמה יעקב בלילה ההוא כי יעקב קבע משכבו באהל רחל ושכב עם לאה וילדה לו שני בנים ובת אחת והם יששכר וזבולן ודינה. ואחר זה השגיח השם ית' ברחל ונתן לה בן וקראה שמו יוסף מבקשת מה' ית' שיתן לה בן אחר ושמע השם לקולה כמו שנזכר אחר זה. עוד ספר שאחר שילדה רחל את יוסף שאל יעקב מלבן שישלחהו עם נשיו ובניו אשר עבד אותו בהן ר"ל בעבור נשיו ואפשר שיהיה שב המאמר אל נשיו ובניו וזה כי הוא אמנם בחר בנשיו ועבד אותו בהן בעבור שיהיה לו בנים וזה הוא מבואר שהוא עבדו בעבור בניו כי הם התכלית אשר בעבורו היתה זאת העבודה. והנה חלה פניו לבן שיעמוד עמו עוד כי כבר ברכהו ה' ית' לרגלו. ושאל ממנו שיבאר לו אי זה שכר ירצה שיתן לו וירעה צאנו כבראשונה וענהו יעקב כי הוא כבר ידע עבודתו איך היתה בשלם שבפני' להצליח הצאן ושכבר היה צאנו מעט בבואו יעקב אצלו ויפרוץ לרוב מצד טובת הנהגתו הצאן. ומפני שכבר ברכהו השם לרגלו. ולזה היה משתוקק יעקב שיעשה זאת העבודה לעצמו כדי שתהיה הברכה לו. ואמנם זה יהיה כשיתן לו לבן מהצאן תחת עבודתו וירעה הצאן ההוא עם רעותו הצאן אשר ללבן עד שיהיה עושה רצון לבן ויהיה רועה לעצמו גם כן כמו שהיה חושק. וכאשר הבין לבן זה מדבריו אמר לו מה אתן לך עתה מהצאן ותרעה עוד צאני כי הוא כבר הבין מדברי יעקב שלא ירצה לרעות צאנו בזולת זה האופן. ויאמר אליו יעקב לא תתן לי עתה מהצאן מאומה כי תחשדני למחר כי תבא על שכרי ותראה רבוי צאני. אכן אם תרצה שיהיה לי חלק בצאן בזה האופן שאשאל ממך שלא יתכן שישיגני בו חשד אשובה ארעה צאנך אשמור. והוא שתסור מצאנך כל שה נקוד וטלוא וכל שה חום בכשבים ולטוא ונקוד בעזים ואני אדעה הצאן הנותרות והיה שכרי כל מה שילדו שיהיה נקוד וטלוא וחום בכבשים ובזה לא יתכן שישיגני חשד כי כבר יראו עיניך אם במה שיש לי מהצאן אם יש דבר שלא יהיה נקוד וטלוא או חום בכשבים. ונתרצה בזה לבן ויסר מצאנו התישים העקודים והטלואים והעזים הנקודות והטלואות וכל חום בכשבים ויתן ביד בניו וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב להרחיק שלא יהיו נזקקים קצתם לקצת כדי שלא ימצא בצאן שיהיה רועה יעקב שילד נקוד וטלוא. וזה כי צבעי הנולדים מתיחסים על הרוב לצבעי מולידיהם ויולדיהם וכאשר לא יהיה במולידיהם ויולדיהם נקוד וטלוא היה ראוי שלא תלדנה הצאן נקוד וטלוא. והנה חשב לבן לשלח יעקב ריקם מאתו לזה שם המרחק עצום בין הצאן ששם ביד בניו ובין הצאן שהיה רועה יעקב. וכאשר הכיר יעקב זה השתדל שיהיו קצת הנולדים בזה התאר וזה כי הוא עשה מקלות שפצל בהם פצלות ומקום הפצלות היה לבן והקליפה היתה שחורה. והנה היו אלו המקלות נקודים וטלואים לפי מה שהיה רוצה יעקב ושם יעקב אלו המקלות במקום שיהיה מדרך הצאן שיחמו שם והיו נזקקים זה לזה והנה היו מביטים הצאן הזכרים והנקבות למקלות בעת חומם ורצותם להזקק זה לזה והיו אלו הצבעים פועלים במזגיהם באופן שיהיה טבע זרעם כאלו הוא מהצאן הנקודים והטלואים כי הצבעים פועלים בלחות. הלא תראה כי ההבטה בדברים האדומים תעורר הדם ותגבירהו וההבטה בדברים השחורים תעורר השחורה ותגבירה כבר נזכר זה במלאכת הרפואה. וכבר הארכנו המאמר בזה בביאורינו לספר ב"ח עם שכבר עזרתהו בזה העניין ההשגחה אלהית כמו שספר אחר זה. והנה ילדו הצאן עקודים נקודים וטלואים ר"ל שכאשר היה רוצה שילדו עקודים היה משים תואר המקלות עקודים. וכאשר היה רוצה שילדו נקודים היה משים תואר המקלות נקודים כי לבן החליף את משכורתו פעמים רבות כי כאשר היה רואה לבן שילדו הצאן נקודים והיו מיעקב לפי תנאו החליף שכרו ואמר לו שלא יהיו שלו במה שעתיד כי אם העקודים לחשבו שלא תלדנה הצאן עקודים. וכאשר היה רואה שהיו יולדות עקודים החליף שכרו ואמר לו שלא יהיו שלו במה שעתיד כי אם הטלואים וכן החליף משכורתו מצבע לצבע פעמים רבות והכתוב קצר בזה הספור. והנה עשה עוד יעקב תחבולה אחרת וזה שאחר שנולדו בצאן קצת שיהיה עקוד או חום שם אותו בראש העדר כדי שיהיו פני הצאן אליהם בעת יחם הצאן. והנה שת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן כדי שלא יכעס לבן עליו בקבצו הנקודים והטלואים עם צאנו כי יחשוב שזה יהיה סבה שיהיו הנולדים בזה התואר וכאלו נמשך בזה יעקב לרצון לבן שיהיה מרחיק תכלית ההרחקה הצאן הנקודים והטלואים והחום בכשבים מהצאן שהיה רועה יעקב. והנה סבב יעקב בזה האופן שיהו כל הנולדים הקשורים שלו. ואולם בהעטיף הצאן לא היה עושה זה המעשה והיו העטופים ללבן וכן התמיד לעשות זה ששה שנים והיה לבן מחליף משכורתו ולא הועיל לו. ואחשוב שלפעמים החליף משכורו. התנאי האחד שיהיו הנקודים ליעקב. והשני היה הפך זה והוא שיהיו לו הברודים. והשלישי היה שיהיו לו הטלואים והם שהטלאי מהם שחור. והרביעי היה הפך זה והוא שיהיו ליעקב הטלואים שיה הטלאי לבן. והחמישי היה שיהיו לו העקודי' והם אשר עקודיהם שחורים. והששי היה הפך זה והוא שיהיו עקודים לבנים. והנה הצליח מאד יעקב בקנייניו ויהי לו צאן רבות והיו לו שפחות ועבדים וגמלים וחמורים ממה שמכר מהצאן. וישמע יעקב דברי בני לבן. שהיו אומרים לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו קבץ כל הקניינים האלו. וירא יעקב פני לבן והנה איננו עמו באהבה כתמול שלשום. והיה כל זה קשה מאד ליעקב. ולזה הסכימה עצתו ללכת לארצו מפני סכנת הדרך ומפני חמת עשו אחיו ואמר השם יתעלה אליו בנבואה שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ולא תירא מדבר כי אנכי אהיה עמך ותדבק השגחתי בך לשמרך עם טפך וקייניך בדרך ולהצילך מיד עשו אחיך. וכאשר נתבשר יעקב זאת הבשורה השתדל להשלים זה וקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו ויאמר להן רואה אני את פני אביכן והנה איננו עמי כתמול שלשום בראותו רוב קנייני והצלחתי והשם יתע' היה עמי להצליח אותי כמו זאת הצלחה העצומה ולזה לא היה ראוי ללבן להקפיד בזה כי לא היה לו היזק ברבוי קנייני כי לא לקחתים משלו אבל סבב השם יתעלה שהעולה לרגלי מצאנו הצליח בכמו זאת ההצלחה העצומה וסבב גם כן שיעלה לגורלי מצאנו מה שעלה לחוזק השגחתו בי. ואתנה ידעתן כי בכל כחי עבדתי את אביכן. והשתדלתי לרעות הצאן בהשגחה נוספת. ועם כל זה הוא לא נהג עמי כשורה אבל התל בי והחליף את משכורתי פעמים רבות ולא נתנו השם יתעלה להרע עמדי כי אם כה יאמר נקודים יהיה שכרך וילדו כל הצאן נקודים. ואם כה יאמר עקודים יהיה שכרך וילדו כל הצאן עקודים. כי הציל אלהים מקנה אביכן ונתנו לי. והנה בעת יחם הצאן נשאתי את עיני וראיתי בחלום כי העתודי' העולי' על הצאן היו עקודים נקודים וברודים. ר"ל שזרעם היה כטבע הזרע אשר מהעתודים העקודים והנקודים והברודים מפני המקלות אשר שם יעקב לנוכח הצאן עם מה שעזרתהו בזה ההשגחה האלהית. והנה אחשוב שכבר גלה השם זה הסוד ליעק' בנבואה ר"ל שיעשה פעל המקלו' שעשה ושהוא יעזרהו בזה הפעל עד שיהיו העתודים העולים על הצאן מולידים כאלו הם עקודים או נקודים או ברודים כי ראה השם חמס לבן שהיה רוצה לשלחו ריקם מאתו עם רוב העבודה שעבדו יעקב ואמר אליו עוד אנכי האל שנגליתי לך בביתאל שמשחת שם מצבה ונדרת לי שם נדר שתהיה עובד השם יתע' באבן ההיא ותתן לי מעשר מכל אשר אתן לך עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך. ותען רחל ולאה. הנה אין לנו עוד חלק ונחלה בבית אבינו ר"ל שאין לנו תקוה בבית אבינו שיתן לנו מקנייניו וזה כי נחשבנו לו נכריו' כי מכרנו ואכל כספנו וזה שמה שהיה ראוי ליעקב בעבודתו י"ד שנה לא נתן אותו לבנותיו אך עכבו לעצמו. וזה בתכלית הזרות כי הנדר והמהר והמתן שיתן הבעל ראוי שיהיה לאשתו הנה כל העושר אשר הציל השם מאבינו הוא לנו ולבנינו אבל במה שהוא מחזיק אין לנו תקוה שיתן לנו ממנו דבר. ומפני זה אנחנו מסכימות עמך להפרד ממנו וללכת עמך כאשר צוה אותך השם ית' כי אין לנו תועלת באבינו והנה אז קם יעקב ונשא נשיו ובניו על הגמלים והביא עמו כל קנייניו אשר קנה בפדן ארם ושם השתדלותו לבא אל יצחק אביו ארצה כנען כאשר צוהו השם יתע' וכבר הלך לבן בעת ההיא לגזוז צאנו אשר ביד בניו שהיה רחוק דרך שלשת ימים מהמקום שהיה בו יעקב כי זה ממה שעזר ליעקב שהיה רחוק קודם שירגיש בזה לבן. ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה. והוא כלי הקסם אשר לו כי קוסם היה. ואחשוב שעשתה זה רחל אם להרחיק מאביה זה הפעל המגונה או כדי שלא יקסום בו וידע אנה פנה יעקב או לשתי הסבות יחד. והנה התרפים הם על צורת אדם כמו שנראה במיכל בת שאול והיה צורה נעשית בשעות ידועות יתעורר בה הכח הדמיוני אשר לקוסם וישמע כאלו קול נמוך מדבר אליו בעניין העתידות אשר תשוטט בהם מחשבתו לא שזאת הצורה תדבר כי זה בלתי אפשר כי הדבור לא יהיה בזולת כליו אשר שם השם יתעלה בטבע והנה העלים יעקב לכתו מלבן הארמי מיראתו שמא יבלבל מחשבתו. ויברח יעקב וכל אשר לו ויקם ויעבור את הנהר וישם פניו להר הגלעד להתיישר לשוב אל יצחק אביו והנה ביום השלישי מהיום שנסע יעקב הוגד ללבן כי ברח יעקב וזה כי נכר נסע משם המגיד תכף שנסע יעקב ובא ללבן שהיה רחוק משם דרך שלשה ימים ויקח בנו עמו ורדף אחריו כדרך ז' ימים מהמקום שהיה שם יעקב כי הוא עבר דרך שם ולזה הרגיש שלקחו התרפים ולא יתכן לאמר שרדף אחר יעקב מהמקום שנסע לבן ממנו עד הגיעו לבית יעקב כי בדרך ההוא לא היה רודף אחריו כי יעקב לא היה שם אבל היה מתרחק מלבן והולך בצד השני ולזה אחשוב שכבר רדף אותו דרך שבעת ימים לפי המהלך הבינוני מהמקום אשר היה שם יעקב. הנה הלך לבן בשבעה ימים מה שהלך יעקב בי"ג ימים כי ששת ימים הלך יעקב קודם שהגיע לבן אל המקום שנסע ממנו יעקב וזה לאות כי לא היה הולך יעקב כדמת בורח אבל היה מתנהל לאטו לרגל המלאכה אשר לפניו. ולזאת הסבה גם כן לא השאיר דבר מקנייניו שלא הביא עמו ואם נקראהו רודף אחרי יעקב מהמקום שנסע ממנו לבן שהיה גוזז שם צאנו הנה יהיה מהלך לבן בארבעה ימים כמהלך יעקב בעשרה ימים וזה מבוא' ממה שזכרנו. ואולם הרשע הבין שאמרו דרך שבעת ימים אין הרצון בו דרך שבעה ימים לפי המהלך הבינוני אך הרצון בו הדרך שהלך יעקב בשבעה ימים ויחייב מזה שיהיה מהלך לבן ביום אחד כמהלך יעקב בז' ימים וזה דרך דרש ואולם לפי הפשט הוא כפי מה שביארנו והנה השיג לבן את יעקב בהר הגלעד ולחוזק ההשגחה האלהית ביעקב בא דבר השם ית' אל לבן בחלום הלילה והזהירו שלא ידבר עם יעקב מטוב עד רע לבלבל כונתו ולהשיבו וזה ליראו שלא יזיק לו ולא יאנוס אותו לשוב אצלו כי גם ההתנגדות בדבור ואעפ"י שיחשבהו לבן להרע ליעקב מנע ממנו השם והנה השיג לבן יעקב ויעקב תקע אהלו בהר וכן לבן נטע אהלו עם אחיו בהר הגלעד ויאמ' לבן ליעקב מה עשיתי לך והתעלמת ממני ונהגת בנותי כשבויות חרב שלא הלך עמהם אחד מאוהביהם וקרוביהם ואנשי מקומם. למה נחבאת לברוח והתעלמת ממני ולא הגדת לי וכבר הייתי משלח אותך בשמחה ובשירים ובתוף ובכנור לכבודך ולכבוד בנותי ולא נטשתני לנשק לבני ולבנותי עתה הסכלת עשה. הנה באמת יש לי כח לעשות עמכם רע ולאנוס אתכם לשוב אך אלהי אביכם אמש הזהירנו שאשמור מדבר עמך מטוב עד רע להשיב אותך ולזה אין רצוני להכריח אותך בזה ואם יש לאל ידי. ועתה יש לך התנצלו' מה בלכתך כי נכסוף נכספת לבית אביך אבל בלקיחת התרפים אשר לי אי זה התנצלות יש לך. והנה קראם לבן אלהיו כי הם היו מנהיגים אותו באופן מה כי הנהגתו היתה על פי הקסם שהיה קוסם בתרפית ההם. והשיבו יעקב על ראשון ראשון ואמר אליו הנה העלמתי נסעי ממך כי יראתי פן תגזול את בנותיך מעמי. וממה שאמרת מהתרפים עם אשר תמצא אלהיך לא יחיה חפש נא נגד אחינו מה עמדי משלך וקחהו. והנה לא ידע יעקב כי רחל גנבתם שאם היה יודע זה היה מכריח רחל שתשיבם ללבן. והנה חפש לבן תחלה באהל יעקב לחשבו שיעקב לקח אותם ואחר כך חפש באהל לאה ובאהל שתי השפחות ולא מצא אלא שקודם שחפש באהל שתי השפחות חפש באהל רחל תכף שיצא מאהל לאה כי היה ראוי יותר אם לקחום יעקב שישימם באהלו או באחד אהלי הגבירות משישימם באהלי השפחות וזה מבואר בנפשו והנה לקחה רחל את התרפים ותשימם בכר הגמל ותשב עליהם והנה משש לבן את כל האהל ולא מצא והתנצלה רחל לפני אביה על אשר לא קמה מפניו כי היה לה וסתה ולא תוכל לקום מפניו. ואחר שראה יעקב שלא מצא לבן את התרים וכבר חפש כל האהלים כעס על לבן ואמר מה פשעי ומה חטאתי כי רדפת אחרי האם מצאתי שנשאתי דבר משלך כי מששת כל כלי מה מצאת בידי מכל כלי ביתך שים כה נגד אחי ואחיך ויוכיחו בין שנינו ר"ל ביני ובינך הנה היה לך לשפוט על צדקתי ויושר לבבי מאשר ראו עיניך וזה שכבר עמדתי עשרים שנה בביתך ולא אמרתי לך ששכלו רחליך ועזיך כדי שאעכב לעצמי הגדיים והטלאים ההם ולא אמרתי לך שאכלתי אחד מאילי צאנך כדי שאוכל לעכבו לעצמי ולא הייתי מתעורר לאוכלו מעוצם השתדלותי בשמירת קנייניך והצלחתם ולא הבאתי לך אחת מהבהמות ואמרתי שטרפה זאב או ארי אכן שמתי החטא עלי ושלמתי אותה מביתי וכן שלמתי מה שנגנב מהבהמות ביום ובלילה. ביום אכלני חורב ועם כל זה לא עזבתי הצאן ללכת אם מקום שיהיה לי צל וקרה בלילה אכלני ותדר שנתי מעיני לחוזק השתדלותי לשמור הצאן ולרעותם ביותר שלם שבפנים. והנה היתה זאת עבודתי באופן שלם עם שלא היה לי שכר מזה כראוי ממך. וזה שכבר עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך והוא מבואר שלא היה בזה שכר ראוי. והשש שנים שעבדתי אותך בצאנך החלפת משכורתי עשרת מונים ולולי אלהי אבי שהיה בעזרי הנה עתה ריקם שלחתני. אבל הוא רואה עניי ויגיע כפי והנה סבב שיהיה לי ממך שכר ראוי. והנה הוכיח אמש שהוא משגיח בי במה שהוא מזהיר אותך שתשמור מדבר עמי מטוב ועד רע כדי שלא תזיקני. ויען לבן ויאמר ליעקב איך עלה בלבך שבאתי להזיק לך הנה הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה רואה שהוא שלך לי הוא כי הוא מבנותי ובני ואיך יעלה בדעתך שאסכים להרע לבנותי או לבניהם אשר ילדו שהם בני ועתה לך ונכרתה ברית אני ואתה ונעשה דבר יהיה לעד ביני ובינך על הברית שנכרות ויעש יעקב ויקח אבן וירימה מצבה ואמר לבניו שילקטו אבנים ויעשו גל אצל האבן ההיא ודמה שכבר עזרום בזה הפעל לבן ובניו ולזה אמר לבן אשר יריתי ביני ובינך ויקחו אבנים ויעשו שם גל ואכלו יחד על הגל ושם כרתו ברית הנזכר אחר זה ויקרא לו לבן בלשון ארמי יגר סהדותא ויעקב קרא לו גלעד ויאמר לבן הגל הזה עד ביני ובינך היום על הברית אשר נכרתו יחדו על כן נקרא שם המקום גלעד ומה שהיו קורין מצפה למקום ההוא כמו שכתוב ויעבור את מצפה גלעד הנה היתה הסבה בקריאת זה השם כי אמר לבן יצף השם ביני וביניך כי נסתר איש מרעהו. אם תענה את בנותי לבלי השלים להם חקם בשאר כסות ועונה או להכריחם בדבר מן הדברי שלא כרצונם ואם תקח נשים על בנותי. אין איש עמנו אבל השם יהיה עד ביני ובינך שאתה מקבל עליך שלא לענותן ושלא לקחת נשים זולתם. ויאמר לבן ליעקב הנה הגל הזה והנה המצבה אשר יריתי ביני ובינך עד הגל הזה ועדה המצבה שאנחנו כורתים ברית שאני לא אעבור עליך לרעה ואתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה. ואולם יהיה רשות לכל אחד ממנו לעבור זה הגבול אם לא יכוין להרע לחבירו. אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו ביניהו. והנה נשבע לבן באלהי נחור בזה האופן ויעקב נשבע באלוה שהיה ירא ממנו אביו יצחק וזה הוא הברית אשר כרתו יחדו ואחר כן זבח יעקב זבח בהר ויקרא לבני לבן וללבן לאכל לחם ויאכלו עמו לחם וילינו לבן ובניו בהר וישכם לבן בבקר וינשק לבניו ולבנותיו ויברך אתהן וילך וישב לבן למקומו. ויעקב הלך לדרכו לשוב לארץ אבותיו ופגעו בו קצת מנביאי הדור או נראו לו מלאכי ה' בנבואה. והביאור הראשון הוא יותר נראה כי לא מצאנו בזה המקום ספור נבואה. ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ולזה קרא שם המקום ההוא מחנים כי שם ראה מחנה אחר הוא לאלהים נוסף על מחנהו שהיה לאלהים גם כן. והנה התועלות המגיעים מזה הספור הם שלשים ושש: ד׳ התועלת הראשון הוא במדות. והוא שראוי לאדם שיהיו דבריו עם הבריות בנחת ובתכלית הפיוס כי בזה ישלם השלום ויהיה לאדם מהאנשים העזר שיצטרך לו מהם. ולזה תמצא שכאשר שאל יעקב מהרועים מאין הם אמר להם זה בנחת ובפיוס וקראם אחים לו: ה׳ התועלת השני הוא במדות. והוא שראוי לאדם כשיצטרך לשאל מדבר מה שיחשבהו הנשאל למצחק ולמהתל שישאל מדבר אחר שילמד ממנו הדבר ההוא ולזה תמצא שלא רצה יעקב לשאול להם אי זה הדרך ילך בו אל חרן כי אולי היה המקום ההוא אשר היה אצל חרן ויחשבהו למהתל ולמצחק ולא יענוהו האמת כי הרבה יחשבו ההמון בכמו אלו השאלות שהם על צד הלעג והצחוק לחשבם שמי שנתישר ללכת אל המקום ההוא הוא ידוע המקום ההוא. ואמנם שאל להם מאין הם כי אפשר שלא היו מהמקום ההוא ולזה לא יחשבוהו למהתל בהם והשיג בזה האופן מבוקשו מהם: ו׳ התועלת השלישי הוא במדות. והוא שראוי לאדם שישתדל להישיר האנשים אל הטוב בכל הפנים שאפשר כי בזה מתקון המדינה מה שלא יעלם עם שבזה תגדל האהבה בין האנשים בהראותם קצתם לקצת כי הם משגיחים בענייניהם ומשתדלים שיהיו בתכלית התקון והשלמו' ולזה תמצא שאמר יעקב לרועים ההם שישקו הצאן וילכו לרעות כי לא עת האסף המקנה: ז׳ התועלת הרביעי הוא במדות והוא שראוי לאדם שיהיה מתעורר בכל עוז לעזור לקרוביו ולא יתעלם מהן הלא תראה שתכף שראה יעקב צאן לבן אחי אמו ואת רחל בת אחי אמו התעורר למהר להשקו' הצאן וגלל לבדו אבן הגדולה שהיו מתקבצים בה כל הרועים לגלול אותה עם שכבר למדנו בזה שכבר היה יעקב אמיץ בגבורים כי זה אחד מהתנאים אשר יהיה בהם הנביא יותר שלם אמרו ז"ל אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה: ח׳ התועלת החמישי הוא במדות. והוא שראוי לאדם שיתקרב לאוהביו ולקרוביו ויראה להם מאהבה והקרבה מה שאפשר כי בזה מתקון המדינה מה שלא יעלם. רצוני כשיאהבו בני המשפחה קצתן לקצת כאלו הם כלם אחים. הלא תראה כי יעקב השלם עם היתו כבד ימים נשק לרחל להורות התקרבות נפלא עם שזכה משך לבבה להיות לו לאשה כמו שהיה דרוש אצלו: ט׳ התועלת הששי הוא במדות. והוא שראוי לאדם שיאסוף קרוביו הבית בבואם אצלו ולא ימנע מהם לחמו כי הם עצמו ובשרו ובזה תשלם האהבה בין בני המשפחה הלא תראה שלבן אסף הביתה יעקב מפני היותו עצמו ובשרו: י׳ התועלת השביעי הוא במדות. והוא שראוי למקבל הטובה מאחר שישתדל להטיב לו כפי יכולת כחו ואף אם היה לו חוק על מי שיטיב לו. הלא תראה כי יעקב השלם עם היותו לבן מחוייב שיאספהו הביתה להיותו עצמו ובשרו התעורר עצמו לעבוד לבן ברעיית צאנו ואם לא עוררהו לבן על זה כדי שיוכל לעמוד בביתו בזולת בשת: י״א התועלת השמיני הוא במדות. והוא שראוי לאדם כשיצר לו מהשגת הטרף שישתדל לעשות מלאכה מהמלאכות ואף אם היא פחותה לפי מעלתו כדי שלא יצטרך לבריות. הלא תראה שיעקב השלם התעורר לעבור לבן בזאת המלאכה הפחותה לפי מעלתו כדי שלא יצטרך להטבת לבן ובזה אמרו ז"ל שראוי לעבוד עבודה שהיא זרה לו ואל יצטרך לבריות: י״ב התועלת הט' הוא במדות. והוא שכאשר יגיע לאדם שירות ממי שיבוש לשאול ממנו שכרו ראוי לו מעצמו להתעורר לתת לו שכרו ולא יעלים עיניו מזה. ולזה תמצא כי מפני שהיה יודע לבן שיעקב יבוש לשאל ממנו שכר מפני מה שהטיב לו באספו אותו הביתה התעורר מעצמו לתת לו שכר ושאל לו מה יהיה שכרו ומהסוג הזה בעינו נלמד שמי שיתן שכר למי שיבוש לבקש ממנו שיחליף לו המטבע שהוא בלתי טוב שהוא ראוי שידקדק מאד לבחור לו מטבע טוב כמו שעשה אברהם לעפרון: י״ג התועלת העשירי הוא במדות והוא שראוי לאדם שיבחר באשה שלמת היצירה כי הזרע שיהיה לו ממנה יהיה יותר בריא ויותר שלם. ולזה לא בחר יעקב בלאה כי היו עיניה דומעות והוא חולי מה ובחר ברחל עם שרחל היתה יפת תואר ויפת מראה עם שיהיה סבת שישקוט תותו בה ולא יהרהר באשה אחרת: י״ד התועלת האחד עשר הוא במדות. והוא שראוי למי שיבוש כנגדו לדקדק עמו במחיר שכרו שלא ישאל ממנו רק פחות ממה שראוי בהפך מה שעשה עפרון שהקשה לשאל עד ששאל ארבע מאות שקל כסף. ולזה מצא שהעמיס יעקב על עצמו לעבוד לבן שבע שנים ברחל בתו ואם הוא מבואר שכבר היה מתרצה לבן בפחות מזה הקבה עם שבזה הישרה נפלאה להגיע יעקב עם מה שכיון אליו והוא שתהיה לו אשה מבנות לבן: ט״ו התועלת השנים עשר הוא במדות. והוא שראוי לאדם שיתחכם במשאו ובמתנו עם הבריות בצד שלא יתכן שיונו אותו. הלא תראה כי יעקב עם היותו בעל השלמות מפני שכיון שתהיה לו רחל לאשה לא לאה התחכם להתנות עם לבן תנאי מבואר. וביאר הענין באופן שלא ישאר בו ספק וזהו אמרו ברחל בתך הקטנה ואולי ישנה שם הגדולה ויקראה רחל ולזה אמר לו הקטנה ואולי יביא לו אחרת ששמה רחל ולזה אמר בתך. ומפני היות נחשד לבן בעיני יעקב ברמאות ממה שהרגיש בו במדות התחכם להתנות עמו באופן זה כי ראה שהיה בדעתו לרמותו. ולזה כפל התנאי עם שלא הועיל לו: ט״ז התועלת הי"ג הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם להמנע מפני הבושת מהשתדל בעניינים אשר עזיבתם מביא נזק והפסד גדול ולזה שאל יעקב ללבן שיתן לו אשתו ויבא אליה כי מלאו ימיו. ואם לא ישתדל להוליד עתה אולי לא ימצא אחר זה ולא בוש מזה כי מי שיבוש בכמו אלו הדברים הוא מכלל חסיד שוטה. אמרו ז"ל היכי דמי חסיד שוטה כגון דחזא אתתא דטבעא בנהרא ואמר לאו אורח ארעא לאצולא ולאסתכולי בה: י״ז התועלת הי"ד הוא במדות והוא שראוי לאדם לנהוג בתכלית הצניעות עם אשתו בשעת תשמיש. הלא תראה שיעקב לא הכיר באשתו בשעת התשמיש שהיתה לאה עד הבקר ובכמו זה אמרו באחד מגדולי החכמים בתלמוד שהיה מקדש עצמו ביותר בשעת תשמיש היה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה עליו כמי שכפאו שד כי בזה מהרחקת העזות ובזה האופן יהיה הזרע יותר נבחר: י״ח התועלת הט"ו הוא במדות. והוא שכאשר היו שנים ראוי' לדבר מה והיה האחד מהם ראוי לדבר ההוא קודם שיהיה השני ראוי לו הנה ראוי שישתדלו בהגעת בדבר ההא תחלה למי שהיה קודם. ולזה תמצא שכפר לבן שלא היה נהוג אצלם להשיא הצעירה לפני הבכירה כי הבכירה הגונה לחק הנשואים תחלה: י״ט התועלת הי"ו הוא במדות. והוא שראוי למי שישא אשה בתולה שישמח עמה שבעת ימים כי בזה מההתיקרו' בעניין הנישואין והגדלתו מה שלא יעלם. ובו גם כן מהפיוס ותתקרב לב האשה לבעלה מה שיש בו תועלת נפלא להביאם שלא יחשוק אחד מהם זולתי בזוגו וזהו מה שאמר לבן ליעקב שישלים לשמח עם לאה השבוע שלה ומן המקום הזה יצא פסק ההלכה בענין שבעת ימי חופה בראשון מכתובות ומפני שיחס אלו השבעת ימי חופה לה למדנו מזה שכאשר יהיה בתולה יהיה לה שבעת ימי חופה היה בעלה בחור או אלמון ואולם לאלמנה לא נזכר מזה דבר בתורה. ואולם תקנו חכמים שיהיה לה מזה קצת ולזה תקנו שתנשא ליום חמישי כדי שיהיה בעלה שמח עמה שלשה ימים וכבר נתבארו לנו אלו הדינים כלם בראשן מכתובות: כ׳ התועלת הי"ז הוא במדות. והוא שאין ראוי לעשוק חוק ממי שהוא ראוי לו. ולזה בחר לבן שישלמו תחלה שבעת ימי שמחת לאה קודם שיתן לו רחל כדי שלא יכנסו שבעת ימי שמחת האחת בתוך שבעת ימי השנית. ולזאת הסבה בעינה אמרו בראשון ממועד קטן שאין נושאין נשים במועד לפי שאין מערבבין שמחה בשמחה: כ״א התועלת הי"ח הוא במדות. והוא שראוי לאדם שיקיים מה שקבל עליו לתת או לעשות לזולתו בשלמות ובלב שלם ואעפ"י שלא נהג עמו כנגדו כשורה. הלא תראה שאף על פי שנהג לבן עם יעקב ברמאות בענין רחל עבד אותו שבע שנים כאשר קבל עליו ולא קץ בעבודה הארוכה אבל היו בעיניו כימים אחדים כאלו לא הונהו לבן בדבר כלל. וכן עבד בלאה שבע שנים אחרות באמונה ובטוב לבב גם כן כאלו היה לו מלבן שכר שלם וכבר ידעת שזאת העבודה היתה בתכלית השלמות ממה שנזכר בזאת הפרשה: כ״ב התועלת התשע עשרה הוא במדות. והוא שראוי לאדם שיהיה שמח בחלקו שנתן לו השם כי כבר יקרה שמה שיחשבהו האדם בלתי נבחר הוא יותר נבחר לפי האמת. הלא תראה שיעקב היה בוחר ברחל יותר מלאה והראהו השם יתעלה שלאה היא יותר נבחרת לפי התכלית אשר בעבורו היתה הכונה בלקיחת האשה והוא הולדת הבנים: כ״ג התועלת העשרים הוא בדעות. והוא לפרסם השגחת השם יתעלה בשפלים ושהוא רואה דמעת העשוקים ולזה ספרה התורה שכבר ראה השם כי שנואה לאה ונתן לה רבוי הבנים. לפייס נפשה ולהמשיך אליהו אהבת בעלה: כ״ד התועלת הכ"א לפרסם מעלת האמהות הקדושות ואמונתם בשם יתעלה עד שכבר תראה שלאה ורחל יחסו כל מה שהיה להם מהבנים להשגחה ולחנינה מהשם יתעלה עד שכבר גדלו בין אנשים בלתי מאמינים בשם יתעלה. ומפני זה הסכימו מן השמים שיהיה הזרע שיצא מהם נבחר כי כבר היו ההורים בתכלית השלמות וטבע המקור ראוי שימצא במה שיחצב ממנו. והנה הודת לאה לשם יתעלה כאשר נתן לה הבן הרביעי לפי שרבוי הבנים כבר נשלם לה בשלמות בשלשה הראשונים וזה שהרבוי הראשון הוא שנים והרבוי היותר שלם הוא שלשה ובו יחלט שם הרבוי אצל האנשים כי לא יאמרו משנים שהם אנשים רבים אבל יאמרו זה משלשה ולזה אמרו ז"ל בעניין זיבת האשה שהרצון בימים רבים הוא שלשה ימים שנים רבים שלשה. ובהיות העניין כן הנה כשנתן לה השם יתעלה רבוי הטובה יותר היה ראוי שתודה לו ואולם היו האמהות נביאו ואם לא נזכר. וידעה לאה שיהיו ליעקב י"ב בנים מארבעתן וכאשר הגיעה לגורלה ממספר הבנים יותר מהרביעי הודת לשם יתעלה ולזאת הסבה גם כן אפשר שלא שאלה רחל מהשם יתעלה כי אם בן אחד כי כבר היו ליעקב י"א בנים ואף על פי שכבר היה אפשר שיהיו ליעקב מהבנים יותר מצד דבקות ההשגחה האלהית בו: כ״ה התועלת הכ"ב הוא במדות. והוא שראוי להתרחק ממדת הקנאה כי היא מדה פחותה מאד. ולזה תראה כי מפני שלא חשקה רחל בבנים כי אם על צד הקנאה באחותה קרה לה שלא השיגה מבוקשם כי אם בקושי עצום עד שמתה בסבת הבנים והיה זה גם כן סבה אל שיהיו דבריה עם שלמותה באופן שכעס עליה יעקב במה ששאלה ממנו שיתן לה בנים: כ״ו התועלת השלש ועשרים הוא במדות. והוא שאין ראוי שייוחס הכח והממשלה בדבר כי אם לש' יתע' לבדו כי מאתו הכל ובזה יתישרו ההמון אל ההאמנה בו ולזה כעס יעקב כשיחסה רחל נתינת הבנים לה ליעקב: כ״ז התועלת הכ"ד הוא במדות. והוא שראוי לאדם להשתדל בכל עוז שיהיו לו בנים מאשתו ואע"פ שיהיו לו בנים מאשה אחרת. הלא תראה שכבר אמר יעקב לרחל מה שיובן ממנו שאם היה נתינת הבנים לה מיוחס אל השתדלותו ורצונו לא היה מקצר מזה ועוד שכבר תראה שקבע יעקב משכבו באהל רחל להשלים לה מבוקשה עד שלא נתרצה לשכב עם לאה אם לא ברצון רחל כאשר הסכימה בזה מפני הדודאים שנתנה לה לאה. וכבר אמרו ז"ל שבעבור זה נענשה רחל שלא נקברה עם יעקב מפני שזלזלה במשכבו של אותו צדיק. ואולם אמרו זה לפי שיעקב היה מכוין בזה כדי שישלם ההריון לרחל כי לא ידע איזה עת יכשר יותר. ולזה לא היה ראוי לה לזאת הענין שעשתה רצוני לומר שזלזלה במשכבו: כ״ח התועלת הכ"ה הוא במדות. והוא שאין ראוי לשואל הטובה והחנינה שלא ישאל דבר גדול כי אולי ימנע ממנו ההטבה במוחלט. ולזה תמצא שלא שאלה רחל כי אם בן אחד כדי שתהיה לה רבוי מה בבנים ולא שאלה עוד בנים רבים וכזה תמצא ביעקב שלא שאל מהשם יתעלה כי אם לחם לאכול ובגד ללבוש. ולזאת הסבה בעינ' היתה ברכת הנביא משוערת לפי הכנת המקבל כי הוא לא יפליג בשאלת הטוב מהש' יתעלה יותר מהראוי: כ״ט התועלת הכ"ו הוא במדות והוא שאין ראוי לאדם שיקח אשה כי אם לתכלית שיהיו לו בנים ממנה לא לבקשת ההנאה ולזה ביאר יעקב שכבר עבד לבן בעבור בניו להורות על שכונתו היה בנשיאת הנשים שיהיו לו בנים מהם: ל׳ התועלת השבע ועשרים הוא במדות. והוא שראוי לאדם שישתדל בחברת השלמים כי לרגלם יברך אותו הש' ית' ולזה תמצא שהיה מבקש לבן שישב עוד יעקב עמו לפי שכבר ראה שברכהו ה' ית' בגללו. ולזאת הסיבה בעינה ראוי שיתרחק מחברת הרעים פן יפגעהו רע בעבורם כמו שאמר בהתחברך עם אחזיהו פרץ השם מעשיך ובכלל הנה כמו שתדבק ההשגחה בצדיקים להטיב להם כן ייטיב בסבתם לאשר ישבו בביתם ולנלוים אליהם ולזאת הסבה בעינה ברך השם את בית המצרי בגלל יוסף: ל״א התועלת השמנה ועשרים הוא במדות. והוא שראוי לאדם כשיראה שיצליחו מעשיו שישתדל שיהיו מעשיו לו לא לזולתו כדי שתהיה ההצלחה לו. ולזה היה חושק יעק' שיהיו מעשיו לביתו בראותו טוב הצלחתו ומזה המקום נלמד שמי שיראה רע ההצלחה בעניניו ראוי שימעיט בעסקיו כדי שירחיק ממנו רוע ההצלחה כמו שאמר חכי כמעט רגע עד יעבור זעם. ואמר לכן המשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה היא: ל״ב התועלת הכ"ט הוא במדות. והוא שראוי לאדם שירחיק ממנו החשד בכל עוז ואף אם היה יודע באמונה וביושר. ולזה תראה שיעקב עם מה שהתפרסם ללבן מאמונתו וישרו במה שעבד אותו כמו שספר בסוף הפרשה. רחליך ועזיך לא שכלו הרחיק שיהיה לו שכר מלבן אם לא באופן שלא יתכן שישיגנו חשד בו. ולזאת הסבה התעורר יעקב לצאת מבית לבן כאשר ראה שהיו חושדים אותו בניו ולא היו פני לבן עמו כתמול שלשום ועזב התועלת שהיה מגיע לו ממנו כדי שיתרחק מן החשד: ל״ג התועלת השלשים הוא במדות. והוא כשיראה האדם שיתעסק איש אחר לעשוק לו חקו ראוי לו שישתדל שיגיע לו ממנו חקו באי זה אופן שיהיה בזולת עול. ולזה תראה שכאשר ראה יעקב שרצון לבן היה לשלחו ריקם מאתו השתדל בזולת עול שיגיע לו חקו מלבן במה שעשה מהמקלות ונעזר בזה הפעל מהשם ית' ולזה לא היה בזה עול לפי שלבן הסכים שיהיו ליעקב הנולדי' בצאן בתואר ההוא ולא התנה שלא יסבב יעקב שיהיו הנולדים בתואר הוא: ל״ד התועלת הל"א הוא במדות. והוא שראוי לאדם שיהיה זריז במעשיו ולא יתרשל מהם. הלא תראה שיעקב קרא לרחל וללאה השדה אל צאנו כדי שלא יעזוב צאנו עם ששם תהיה העצה יותר שלמ' ויותר נעלמת כי לא ישמע איש שם דבריהם והתבודד יותר מחשבתם בזה ולזה ישלם בשדה טוב העצה יותר מבעיר: ל״ה התועלת הל"ב הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם כשירצה דבר מה מאנשי ביתו שיכריחם על זה על צד האונס והנצוח אבל ישתדל לפתות אותם ולהכניעם אל מה שירצהו בתכלית מה שאפשר כדי שיתעוררו לזה מעצמם כי זה יותר טוב משיעשו זה על צד האונס וההכרח ולזה תמצא שאמר יעקב לנשיו דברים נכוחים יביאום להשמע אליו להפרד מאביהם והודיע להם בסוף דבריו כי השם יתע' צוהו לשוב ללכת ולשוב אל אביו כדי שיתרצו בזה מזה הצד גם כן שלא ימרו פי השם ית' כי הם היו מאמינות בו כמו שהתבאר במה שקדם: ל״ו התועלת הל"ג הוא במדות. והוא שראוי לאדם ואם הוא מושגח מה' ית' שישתדל בשמירת קניינו ולא יסמוך על הנס. הלא תרא' שיעקב השלם עם היותו נחוץ לברוח מפני לבן וראותו עוצם דבקות ההשגחה בו לא עזב דבר מקנייניו שלא הביא עמו ולזה אמרו ז"ל יברכך ה' אלהיך יכול בטל ת"ל בכל אשר תעשה: ל״ז התועלת הל"ד הוא במדות. והוא שראוי לאדם שישתדל בהגעת התכלית שיכוין אליו באופן היותר שלם אף על פי שהוא בטוח שיעזר בה מהשם יתעלה. ולזה תראה שיעקב כיון שיהיה נסעו בעת שהיה לבן גוזז צאנו שהיה רחוק ממנו דרך שלשת ימים כדי שיתרחק משם קודם שירגיש בזה לבן ויצא מן הארץ אשר היה ללבן בה ממשלה על יעקב וזה שהשם יתעלה אע"פ שהוא יבטיח שיעזור בדבר מה הנה ירצה שישתדל האדם בהגעת הדבר ההוא בסבות הנאותות ולזאת הסבה אמר לשמואל עגלת בקר תקח בידך ולא אמר לו אל תירא שאני אצילך מכף שאול כי אתה הולך בשליחותו וכמו זה רצה שיעזור יעקב במקלות באופן ההוא אע"פ שהבטיחו השם יתע' שכבר יהיו כל העתודים העולם על הצאן נקודים וברודים וכמו זה ימצאו רבים בתורה ובדברי הנביאים: ל״ח התועלת החמשה ושלשים להודיע עוצם השגחת הש' יתעלה בדבקי' בו עד שכבר דבר השם יתעלה אל לבן בחלום הלילה בעבור שמירת יעקב וסבב שיבקש לבן מיעקב שיכרתו ברית יחדו שלא יעבור אחד מהם המקום ההוא שהשיגהו בו להזיק לחברו דרך מה שאמר הכתוב ברצות יי' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו: ל״ט התועלת הששה ושלשים הוא במדות. והוא שראוי לאדם כשיפרד מאחר שהיתה לו חברה עמו שיפרד ממנו בפיוס ובשלום לפי מה שאפשר ולזה עשה יעקב משתה ללבן ולבניו קודם שיתפרדו ממנו ואף על פי שלא היה לבם שלם עמו. והנה האריך בזה הספור להודיע השתלשלות השבטים מיעקב איך היה מפני רוב התועלות המגיעות ממנו והודיענו התורה השמות שנתחדשו אז לקצת המקומות כמו ביתאל וגלעד ומצפה ומחנים כי זה ממה שיהיה מוסיף האמנה בזה הספור כי שמות אלו המקומות היו מפורסמים בעת מתן תורה:
——————————————————-
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
הסבר על זכויות יוצרים:
- למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
- ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5
רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il