{א} וַיִּֽהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָֽה: {ב} וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָֽהּ: {ג} וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹֽר: {ד} גֵּר וְתוֹשָׁב אָֽנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָֽי: {ה} וַיַּֽעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לֽוֹ: {ו} שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹֽא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶֽךָ: {ז} וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵֽת: {ח} וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹֽחַר: {ט} וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתֽוֹכְכֶם לַֽאֲחֻזַּת קָֽבֶר: {י} וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַֽחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַֽׁעַר עִירוֹ לֵאמֹֽר: {יא} לֹֽא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵֽי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶֽךָ: {יב} וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָֽרֶץ: {יג} וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָֽׁמָּה: {יד} וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לֽוֹ: {טו} אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶֽׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵֽינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵֽתְךָ קְבֹֽר: {טז} וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵֽר: {יז}  שני  וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִֽיב: {יח} לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַֽׁעַר עִירֽוֹ: {יט} וְאַֽחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָֽעַן: {כ} וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַֽאֲחֻזַּת קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי חֵֽת: (ס)
רש"י על בראשית פרק-כג
רש"י: {א} ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, א בת ק' כבת כ' לחטא, ב מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, ג אף בת ק' בלא חטא, ובת כ' כבת ז' ליופי: שני חיי שרה. כלן שוין לטובה: {ב} בקרית ארבע. על שם ד ארבע ענקים שהיו שם, אחימן ששי ותלמי ואביהן. דבר אחר, על שם ארבע זוגות שנקברו ה שם איש ואשתו, אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה (ב"ר נח, ד.): ויבא אברהם. ו מבאר שבע: לספוד לשרה ולבכתה. נסמכה מיתת שרה ז לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה, ח שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה ט נשמתה ממנה ומתה: {ד} גר ותושב אנכי עמכם. גר מארץ אחרת, ונתישבתי עמכם. ומדרש אגדה, אם תרצו הריני גר, ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין, שאמר לי הקב"ה לזרעך אתן את י הארץ הזאת: אחוזת קבר. אחוזת קרקע לבית כ הקברות: {ו} לא יכלה. לא ימנע, ל כמו לא תכלא רחמיך (תהלים מ, יב.), וכמו ויכלא הגשם (בראשית ח, ב.): {ח} נפשכם. רצונכם: ופגעו לי. לשון בקשה, כמו אל תפגעי בי (רות א, טז.): {ט} המכפלה. בית ועליה על גביו. דבר אחר, שכפולה מ בזוגות (עירובין נג.): בכסף מלא. אשלם כל שוויה, וכן דוד אמר לארונה בכסף מלא (דברי הימים-א כא, כד.): {י} ועפרון ישב. כתיב חסר, אותו היום מנוהו שוטר עליהם, נ מפני חשיבותו של אברהם שהיה צריך לו, עלה לגדולה: לכל באי שער עירו. שכולן בטלו ממלאכתן, ס ובאו לגמול חסד לשרה: {יא} לא אדני. לא תקנה אותה בדמים: נתתי לך. הרי הוא כמו שנתתיה לך: {יג} אך אם אתה לו שמעני. אתה אומר לי לשמוע לך וליקח בחנם, אני אי אפשי בכך ע אך אם אתה לו שמעני, הלואי ותשמעני: נתתי. דוני"ש בלע"ז (געבען), מוכן הוא אצלי, והלואי נתתי פ לך כבר: {טו} ביני ובינך. בין שני אוהבים כמונו, מה היא חשובה לכלום, אלא הנח את המכר, צ ואת מתך קבור: {טז} וישקל אברהם לעפרן. חסר וי"ו, לפי ק שאמר הרבה ואפילו מעט לא עשה, שנטל ממנו שקלים גדולים שהן קנטרין שנאמר עובר לסוחר, שמתקבלים בשקל בכל מקום, ויש מקום ששקליהן גדולים שהן קנטרין, (בבא מציעא פז. בכורות נ.), צנטיאר"ש (צענטנער) בלע"ז: {יז} ויקם שדה עפרון. תקומה היתה לו, ר שיצא מיד הדיוט ליד מלך. ופשוטו של מקרא, ויקם השדה והמערה אשר בו וכל העץ ש לאברהם למקנה וגו': {יח} בכל באי שער עירו. בקרב כולם ובמעמד כולם ת הקנהו לו:
רמב"ן על בראשית פרק-כג
רמב"ן: {א} מאה שנה ועשרים שנה. לשון רש"י לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו בת מאה כבת עשרים לחטא ובת עשרים כבת שבע ליופי וכן כתב בשני חיי אברהם (להלן כה ז) ואין מדרשו זה נכון שהרי בשני חיי ישמעאל (שם פסוק יז) נאמר כשני חיי אברהם בשוה ולא היו שוים בטובה אבל היה מתחלה רשע ועשה תשובה בסוף ועוד כי שנה שנה לחלק משמע ואיננו נדרש להשוותן אבל "שנה שנה ושנים" דרך הלשון הוא ומה שאמרו בבראשית רבה (נח א) בת מאה כבת עשרים לחטא לא דרשו כן אלא מיתור הלשון שחזר ואמר "שני חיי שרה" שכללן והשוה אותן ולא ידרשו כן באברהם {ב} ויבא אברהם. לשון רש"י מבאר שבע ואין זה לומר שהיה עומד שם ממה שכתוב (לעיל כב יט) וישב אברהם בבאר שבע כי איך תהיה שרה בחברון אבל הכוונה לומר שהלך שם ביום לצרכו ושמע במיתת שרה ובא משם לספוד לה ולבכותה ולשון רבותינו (ב"ר נח ה) מהר המוריה בא וכן הוא לפי המדרש שכתבו הרב (רש"י כאן) כי שמעה בעקידה ופרחה נשמתה והנראה בעקידה שהיתה הצואה בה בבאר שבע כי שם היה דר ושם חזר כי כן כתוב בתחילה (לעיל כא לג) ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם ואמר (שם) ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים והוא גרותו בבאר שבע שהוא בארץ פלשתים ושם נצטווה בעקידה ועל כן שהה בדרך שלשה ימים שארץ פלשתים רחוקה מירושלים שאילו חברון בהר יהודה הוא כי כן כתוב (יהושע כ ז) וקרוב לירושלים ובשובו מן העקידה לבאר שבע חזר כמו שנאמר (לעיל כב יט) וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדו אל באר שבע וישב אברהם בבאר שבע להורות שנתעכב שם וישב בו שנים ואם כן לא מתה שרה באותו זמן כי לא היה אברהם דר בבאר שבע ושרה דרה בחברון וכן נראה כי יצחק נולד בבאר שבע כי כתוב תחילה (לעיל כ א) ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר ואבימלך אמר אליו הנה ארצי לפניך כטוב בעיניך שב (שם טו) ונתישב שם בארץ ההיא בבאר שבע שכן כתוב (לעיל כא כב) ויהי בעת ההיא ויאמר אבימלך ופיכול שר צבאו אל אברהם לאמר ואין כתוב שהלכו אליו מגרר ויכרתו שם הברית בבאר שבע וכן תראה כי הגר כאשר הוציאו אותה מבית אברהם ביום הגמל את יצחק הלכה במדבר באר שבע (לעיל כא יד) ששם היו דרים אבל אחר ימים רבים נסע מארץ פלשתים ובא לחברון ונפטרה שם הצדקת אבל לפי המדרש צריכין אנו לומר כי אברהם ושרה בזמן העקידה היו דרים בחברון ושם נצטוה ומה שאמר ביום השלישי וישא אברהם את עיניו (לעיל כב ד) כי לא נגלה לו ההר חמד אלהים עד היום השלישי והיה בשני הימים הולך בסביבי ירושלים ולא היה הרצון להראות לו ואברהם אחר העקידה לא שב למקומו לחברון אבל הלך תחלה אל באר שבע מקום האשל שלו לתת הודאה על נסו ושם שמע במיתת שרה ובא ומי שאמר מהר המוריה בא ומי שאמר מבאר שבע בא הכל טעם אחד ולפי זה מה שאמר הכתוב וישב אברהם בבאר שבע (לעיל כב יט) יהיה ענינו כי בשובו מן העקידה שב אל באר שבע ומשם הלך לקבור את שרה ואחר הקבורה מיד חזר לבאר שבע ונתישב שם שנים והשלים הכתוב ענין באר שבע כאחד ואחרי כן ספר בקבורה ושם בבאר שבע נשא יצחק את רבקה כמו שאמר והוא יושב בארץ הנגב (להלן כד סב) וזה דעת כל המפרשים (רש"י והראב"ע והרד"ק) כי אברהם היה במקום אחר ובא משם ולפי דעתי כי היה לשרה אהל שם עומדת ואמהותיה לפניה וכן כתוב (להלן לא לג) באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות והנה שרה מתה באהל אשר לה ונכנס אברהם באהל עם אחזת מרעיו לספוד אותה או שיהיה לשון "ויבא" לאמר שנתעורר אברהם להספד הזה והתחיל לעשותו כי כל מתעורר ומתחיל במלאכה יקרא בא אליה וזה לשון מורגל בדברי חכמים כמו ששנינו בתמיד (פ"ד מ"ג) בא לו לגרה והניח בה שתי צלעות מכאן בא לו לדופן השמאלית בא לו לעוקץ ואמרם (בכורות כ) אני לא באתי לידי המדה הזו וכן בכתוב (שמות כב יד) בא בשכרו שבא למלאכה ההיא ועשה אותה בעבור שכרו ולא יתכן בעיני שבא מעיר אחרת אל חברון שאלו היה כן היה מזכיר אותו המקום והיה הכתוב מפרש "וישמע אברהם ויבא ממקום פלוני" {ד} גר ותושב אנכי עמכם. היה המנהג להיות להם בתי קברות איש לבית אבותיו ושדה קבורה אחד יקברו בו כל הגרים והנה אברהם אמר אל בני חת אני גר מארץ אחרת ולא הנחלתי מאבותי בית הקברות בארץ הזאת והנה עתה אני תושב עמכם כי חפצתי לשבת בארץ הזאת ולכן תנו קבר להיות לי לאחזת עולם כאחד מכם ומפני שאמר "תנו" חשבו שבקש אותה מהם במתנה וענו אותו אינך נחשב בעינינו כגר ותושב אבל אתה מלך המליכך האלהים עלינו ואנחנו ואדמתנו עבדים לך תקח כל בית הקברות שתחפוץ בו וקבור מתך שם ויהיה לך לאחזת קבר לעולם כי איש ממנו לא ימנעהו ממך {ח} אם יש את נפשכם לקבור את מתי מלפני. טעמו אני לא אקבור מתי בקבר אחר אבל אם רצונכם שאקבור מתי פגעו לי בעפרון שיש לו מערה בקצה שדהו ואיננה לו בית קברות אבותיו כי לשדה היא להם וטעם מלפני כי אם לא תעשו כן אקברנו בארון או יהיה טעמו מתי אשר הוא לפני ואני צריך למהר לקברו וטעם ופגעו לי כי היה עפרון עשיר ונכבד כאשר אמר ביני וביניך מה היא ולא יהיה לו לכבוד למכור נחלת אבותיו כענין נבות היזרעאלי (עיין מלכים א כא) על כן לא הלך אברהם אליו להרבות לו מחיר השדה ובקש מאנשי העיר שיפגעו בעבורו דרך כבוד {ט} וטעם ויתן לי ויתננה לי. שאחשוב אותה כמתנה אם בכסף מלא אקחנה ממנו ועל כן לא הזכיר לשון מכירה וכן אוכל בכסף תשברני ומים בכסף תתן לי (דברים ב כח) שהמים הנתנים במתנה אתן בהם כסף או שהוא דרך הלשון להזכיר כן במכירות
"מערת המכפלה" – לשון רש"י בית ועליה על גביו דבר אחר שכפולה בזוגות (עירובין נג) ואיננו נכון כי הכתוב אמר שדה עפרון אשר במכפלה (להלן פסוק יז) והנה הוא שם המקום אשר בו השדה ואין צורך לבקש טעם לשם המקומות ובבראשית רבה (נח ח) אמרו שכפל הקב"ה קומתו של אדם הראשון וקברו בתוכה ועל דעתם היה כל המקום ההוא נקרא כן מעולם והם לא ידעו טעמו כי עפרון בדמי השדה מכר לו הכל על דעתו שאין שם קבר והנה אברהם לא היה מבקש רק למכור לו המערה כי היא בקצה השדה וישאר השדה לעפרון והוא אמר לו דרך מוסר או מרמה שיתן לו השדה והמערה אשר בו כי לא יתכן לאדם נכבד כמוהו שתהיה לו המערה לאחזת קבר והשדה יהיה לאחר ואברהם שמח בכך וקנה הכל בדמים שהזכיר לו {יא} וטעם לעיני בני עמי. לאמר הנה כל העם הנה והם היודעים ועדים ואל תחוש לכפירה או לחזרה וקבור מתך שם מעתה כי שלך היא ולא אוכל לשוב ואברהם לא עשה כן כי גם אחרי שפרע הכסף מלא החזיק תחלה בשדה ובמערה והקימם ברשותו לעיני בני העיר וכל באי שער העיר הסוחרים והגרים הנמצאים שם ואחר כן קבר אותה {יג} אם אתה לו שמעני. שעורו אם אתה אם תשמעני וענינו כמו אם אתה תשמעני ובא הכפל לנחץ הענין כמו סורה אדני סורה אלי (שופטים ד יח) הטוב טוב אתה (שם יא כה) וכן ולאמר עליו לאמר (דהי"ב לב יז) וכן ואני אנה אני בא (להלן לז ל) ופניתי אני וראיתי אני (קהלת ב יב יג)) כי כל העדה כלם קדושים (במדבר טז ג) כלם רידוף הענין וכן על דעתי אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח (לעיל יד כג) שעורו אם מחוט ועד שרוך נעל אקח מכל אשר לך או יאמר אם אתה כאשר אמרת כלומר שפיך ולבך שוים בענין ואם תשמעני וכן ויאמרו להם אחיהם מה אתם (שופטים יח ח) ודומה ללשון הזה על דעתי למה זה אנכי (להלן כה כב) אולי זה דעת אונקלוס שאמר אם את עבד לי טיבו שתעשה רצוני כאשר אמרת {טו} וטעם ארץ ארבע מאות שקל כסף. על דעת אונקלוס שהיא שוה כן אולי רצה לומר שהיו דמיה קצובים כן במקום ההוא כי כן המנהג ברוב הארצות להיות מחיר שדה קצוב לפי מדתו וכדברי רבותינו (ב"מ פז) עפרון קצב דמים כרצונו ביוקר גדול ואברהם בנדבת לבו שמע ועשה כרצונו והגדיל ועל דרך הפשט "ארץ ארבע מאות שקל כסף" שקנה אותה בכך עפרון או אבותיו הקדמונים {יט} וטעם ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה וגו' היא חברון בארץ כנען. כי שב לבאר השדה והמקום והארץ בעבור כי כל הפרשה הזכירה בני חת ועפרון החתי לפיכך הזכיר בסוף כי הוא בארץ כנען אשר היא ארץ ישראל וכן אמר בתחילת הפרשה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען וכל זה לבאר כי הצדקת מתה בארץ ישראל ושם נקברה כי החתים ממשפחות כנען ולפי דעתי כי טעם הכתובים אינו אלא להזכיר כי היא ארץ כנען לא ארץ פלשתים כי מפני שאמר ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים (לעיל כא לד) וכל מגוריו בארץ ההיא בגרר ונחל גרר ובאר שבע ומשם לחברון ומחברון לשם על כן הזכיר כי חברון הוא בארץ הכנעני היושב בהר ההוא לא בארץ פלשתים הנזכרת לאברהם והוסיף בסוף להודיע המערה שהיא בשדה המכפלה על פני ממרא שזה השם הנודע אליה ונכתבה זאת הפרשה להודיע חסדי השם עם אברהם שהיה נשיא אלהים בארץ אשר בא לגור שם והיחיד וכל העם היו קוראין לו "אדוני" והוא לא אמר להם כן שהיה שר וגדול וגם בחייו קיים לו ואגדלה שמך והיה ברכה ואשתו מתה ונקברה בנחלת ה' ועוד כי רצה להודיענו מקום קבורת האבות באשר אנחנו חייבים לכבד מקום קבורת אבותינו הקדושים ורבותינו אמרו (ב"ב טז) שגם זה מן הנסיונות של אברהם שבקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה אותו ולא ידעתי טעם לדברי רבי אברהם שאומר להודיע מעלת ארץ ישראל לחיים ולמתים ועוד לקיים לו דבר השם להיות לו נחלה כי מה מעלה לארץ בזה כי לא יוליכנה אל ארץ אחרת לקברה ודבר השם לאברהם על כל הארץ היה ונתקיים רק בזרעו
אור החיים על בראשית פרק-כג
אור החיים: {א} ואברהם זקן וגו'. פירוש לצד שראה עצמו זקן וגם ראה כי הגדיל ה' להטיב עמו בכל טוב חש על העבד המושל בכל ורואה נכסים מרובים והאיש אדוני הכל זקן יחשוב מחשבות להשיא בתו ליצחק כי יתן בטוב עינו, לזה אמר לו שים נא ידך וגו' נתחכם להשביעו בדרך כלל על הכנעני ואזניו תשמענה דבר כי הקול לו קול אליו שיבטל דעתו כי הוא ארור כנען כפי דבריהם ז"ל (ב"ר פנ"ט) ויצחק ברוך: {ג} אשר אנכי יושב בקרבו. גילה דעתו אברהם טעם שהוצרך להשביעו ולא הועיל טעם שזה ברוך והוא ארור, כי העבד חשב מחשבות שהגם שכנען ארור כבר יצא מארור מטעם שאמר הכתוב והיה ברכה פירוש שכל משפחה שהיה אברהם בתוכה תהיה מבורכת, גם אומרו ונברכו בך וגו', לזה אמר אשר אנכי וגו' פי' הגם שאני יושב בקרבו ונברכו בי עם כל זה אין דבר זה מוציא לך ארור מקללתו. גם נתכוין לבל יאמר לצד שהיה מתגורר עמהם שלא יריעו בשכונתו יתחתן בהם, לזה אמר אשר אנכי יושב בקרבו אף על פי כן לא תועיל טענה זו להתחתן עמהם: {ד} כי אל ארצי וגו'. גם זו בכלל השבועה שיקח לו אשה ממולדתו, ולזה תמצא כי תכף ומיד לקח הגמלים וילך ארם נהרים: {ח} ונקית משבועתי זאת. פירוש מקיחת אשה לבנו מאת מולדתו אבל משבועת קיחת בת כנען במקומה עומדת שהוא דבר התלוי בידו:
רק את בני וגו'. לא השביעו על דבר זה ואין זה אלא תשובה לאומרו ההשב אשיב וגו': {ט} וישבע לו על הדבר. פי' על בת כנען בהחלט ועל ארץ מולדתו אם תרצה לבא עמו: {י} עשרה גמלים מגמלי. פי' טעם קחתו עשרה, כי בערך גמלי אדוניו כלוקח אחד היו, וזולת זה היה מספיק באחד:
עוד ירצה שלקח י' גמלים פי' הרבה על דרך אומרו (ש"א, א) טוב לך מעשרה בנים. ואומר מגמלי אדוניו פי' מהמיוחדים לצורכו המובחרים אצלו כדי שיטענו הרבה ובא לשלול שאר הגמלים שהיו לאברהם מכלל הנכסים.
ואומרו וכל טוב פירוש כל מובחר שבקנייני אדונו זהב ואבנים טובות ומרגליות. והטעם אם לא תרצה לבא אחריו יראה בית נכותו. גם לאם יתחייב במוהר יראה כי יש ממה להרבות מוהר ומתן. ואומרו בידו פירוש שבידו: {יב} ויאמר ה' וגו' הקרה וגו'. בטוח היה אליעזר באדונו שתפלתו מקובלת אשר התפלל הוא ישלח מלאכו וגו' והוסיף הוא להתפלל שיהיה הוא ראוי ליעשות הדבר על ידו, כי ימצא לפעמים שתהיה מניעה לקיים דברי התפלה מצד האמצעי, לזה התפלל לאלהי אדונו שיקרה לפניו:
וטעם שהוצרך לעשות סדר זה, כי חש לבל יטעוהו משפחת אברהם כשידעו כי הוא מצווה ועומד לקחת בת מהם יתנו לו שפחה משפחותם אשר אתם בבית ויאמרו כי היא מזרעם לזה נתחכם ועשה כסדר זה בהבחנה מובהקת שהיא הותרנות המופלאת שנותנת יותר ממה ששאל ממנה. גם בזה ידע אותה ידיעה צודקת כי היא מבית אברהם שהשיחה לפי תומה מבלי דעת דבר ממנו כי אותה יבקש ופתח דבריה האירו באומרה (פסוק כ"ד) בת בתואל וגו': {טו} טרם כלה לדבר. פירוש בעודו אומר עם אדוני והנה רבקה, והוא פרק בא סימן כי היא זאת שראויה להיות עם אדונו:
רבקה יוצאת. פי' מסובבת יציאה מהזולת לצד תפלת אליעזר עשה ה' שתצא באותו רגע לא קודם ולא אחר כדי שלא יכשל באשה אחרת כי היא זאת אשר יולדה לבתואל וגו' היא בת זוגו של יצחק, וכמו שפירשתי בפרשת וירא בפסוק (כ"ב כ') ויהי אחרי וגו' ויגד לאברהם וגו': {יז} הגמיאיני נא וגו'. הנה המעיט ממה שהתנה לשאול, כי הוא אמר ואומר אליה הטי נא כדך ואשתה ועתה אמר הגמיאיני פי' לשון גמיעה, גם אמר מעט, גם לא אמר שתטה היא כדה להשקותו כאשר התנה. טעמו הוא על פי דבריהם ז"ל (ב"ר פ"ס) שראה שעלו המים לקראתה וסימן זה הוא מובהק שאינו מצוי בבנות הכנעני כי אם בזרע ברוך וקדוש כאברהם, גם מזלו הראהו כי היא זאת, לזה היה ירא על התנאים שהתנה שמא לא תקיים אותם ונמצא הוא מפסיד מבוקשו על ידי תנאו, לזה היה ממעיט בכל האפשריות בתנאיו כדי שיהיה נקל בעיניה לעשותם: {יח} ותאמר שתה וגו'. פירוש כנגד שאמרת גמיאה מעט שתה כחפצך. ולא שישתה הוא בידו אלא היא תטרח במצוה להשקות צמא למים, ותמהר ותורד כדה על ידה כדי שלא יטרח הוא בשאת הכד לשתות, ואומרו ותשקהו פירוש מלבד שלא טרח לשאת הכד עוד לה שהיתה טורחת לקרב לפיו המים שלא יצטרך הוא אפי' להטות הכלי:
וטעם שלא אמרה תכף ומיד גם לגמליך וגו' לתוספת וותרנות נתכוונה הצדקת, שאם היתה מקדמת לומר גם לגמליך וגו' קודם שישתה הוא יש מקום לו למהר להקל טורחה כיון שעוד לה טרחת הגמלים מה שאין כן קודם שתודיעהו יחשוב כי הוא זה כל הטורח וישתה כחפצו לאט לאט ואחר ששתה תיכף אמרה גם לגמליך וגו': {יט} ותכל להשקותו. היה צריך לומר ויכל לשתות, נתכוון לומר שהיתה היא מקרבת לו המים לשתות עד סוף השתיה ולא היה צריך הוא לטרוח בהטיית מים אליו:
עוד אפשר שחששה עליו לצד שהיה עייף בדרך והפלגת השתיה תזיק והיא הצדקת שערה בדעתה שיעור שיספיק לשתייתו ולא רצתה להוסיף לו לבל יסתכן כי העייף לא ישער בשתייתו בעת צמאונו, וכדי שלא יחשוב כי לצד המעטת הטורח נתכוונה לזה אמרה אליו גם לגמליך וגו' עד אם כלו ולא אתנהג עמהם בהשערת ההסתפקות הא למדת כי לצד רחמנות ואהבה נתכוונה אליו כטעם הנזכר:
עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ברכות מ.) בפסוק (דברים יא טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך וגו' שצריך אדם להקדים לתת מזון לבהמתו ואח"כ את עצמו. ויש לך לדעת כי דוקא דאין כאן סכנה או צער אבל בסכנה או בשיש צער קודם יש לחוש לצערו ואחר כך בהמתו, ולזה כששאל האיש הגמיאיני מעט הרגישה הצדקת כי צמא למים היה ומצטער היה לזה אמרה לו שתה וכשנתנה לו שיעור ששיערה כי ודאי אין כאן חשש לצער הצמא ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב כי בגדר זה שאינך מצטער אותם צריך להקדים, והוא שסמך הכתוב לותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך וגו'. ואומר עד אם כלו פי' לא אשער להם כפי האומדנא אלא אשקה ולא אשא ידי עד שאראה שמים לפניהם ואינם שותים וזה לך האות כי כלו לשתות: {כא} והאיש משתאה לה מחריש. פי' להיות שראה הצלחת דרכו ויותר ממה שאמר בתנאו אמרה הצדקת היתה נפשו מקשקשת לומר אליה מה שאמר בסמוך כי כבר נשלם תנאי שאמר ואמרה וגם לגמליך אשאב (כ"ד מ"ד) הנה היא אמרה וגם וגו' וקיימה דבריה דכתיב (שם כ') ותשאב לכל גמליו ולא היה צריך להמתין עד שיכלו הגמלים לשתות שלא היה זה מהתנאי והיה משתיק עצמו מדבר עד שידע מה שאמרה להשקות גמליו עד שיכלו לשתות, והגם שאין דבר זה מהתנאי לצד דבריה נולד לו בה ספק שמא היא מהאומרים הרבה ועושים מעט עד שראה שכילו הגמלים וגו' תכף נתן הצמידים וגו': {כב} על ידיה. פי' שהלמוה כאילו נעשו כשיעור זה. ועשה הדבר לצד הצדיקו בהשגחת ה' עליו וסימנים המצדיקים שראו עיניו: {כג} בת מי את הגידי וגו'. סמך ב' השאלות, להגיד כי לא נסתפק אם היא מבני משפחת אברהם, שאם היה מסופק לא היה לו לשאול היש מקום עד שידע אם דרך נכון לפניו, אלא ודאי שהאמין בה' כי הצליח דרכו, ומה ששאל בת מי את הוא מה שם אביה וגו' וקודם שתשיב אמר היש בית אביך וגו' כי לא ישתנה דבר זה בהגדת בת מי וגו' והבן: {כד} בת בתואל אשר ילדה וגו'. פי' שאביה מבני הגבירה ולא מפלגש: {כט} ולרבקה אח ושמו לבן וגו'. לדבריהם ז"ל (במד"ר י') שאמרו כי הצדיקים שמם קודם להם דכתיב (רות ב א) ושמו בועז, ושם האיש אלימלך (שם א' ב'), אבל הרשעים הם קודמים לשמם דכתיב (שמואל א כ"ה) נבל שמו וגו' אם כן למה לקח הכתוב סדר הצדיקים בלבן הרשע. ולתת טעם לדבר יש להעיר בכתוב אומרו וירץ למה רץ, ורז"ל (ילקוט קט) אמרו לפי שראה הנזם וכו' נתן עיניו בממון. ועדיין קשה אם כן היה לו להקדים לומר ויהי כראות וגו' וירץ וגו'. גם בזה לא היה צריך לכתוב ב' פעמים אל האיש החוצה אל העין:
אכן הכוונה היא כי זה האיש לבן חרד לקראת האיש ביודעו מה שעבר בינו ובין רבקה מהדברים ומקרוב הדעת והוא איש נכרי הרי זה מגיד כי דברים בגו ולזה לבש קנאה ורץ לקראתו לפגוע בו בקנאתו את קנאת אחותו ולצד בחינת מעשה זה ייחס ה' אותו ייחוסין של צדיקים ואמר ושמו לבן כי מעשה צדיקים עשה בזה ואין הקב"ה מקפח שכר בריה. ואומרו ויהי כראות וגו' יגיד כי מה שקדם היה קודם כראות הצמידים וקודם שמעו דברי אחותו סדרן של מעשים חשדו לאליעזר בדבר מכוער אבל כראות הנזם וגו' וכשמעו וגו' ככה דבר אלי האיש שב אפו. ואף על פי כן מודיע הכתוב שיצא לקראת האיש לא להרע אלא אדרבה להאכסינו ולהחזיק לו טובה ובזה נתיישבו: {ל} ויבא אל וגו' והנה עומד על וגו'. צריך לדעת מה בא ללמדנו באומרו והנה עומד וגו' ועל פי דברי רז"ל (ילקוט שם) שאמרו כי הכיר אליעזר במרוצתו של לבן לרעה והזכיר שם המפורש והעמיד הגמלים באויר על העין, והוא אומרו הגמלים על העין והוא עמד על הגמלים דכתיב והנה עומד וגו' וממקום גבוה קרא לו לבן והוא אומרו בא ברוך ה' ואחר שבא ממקום גבוה דבר אליו למה תעמוד בחוץ. ובזה לא קשה למה הקדים לומר בא וגו' ואחר כך אמר למה תעמוד וגו' כי מהראוי שיאמר למה תעמוד ואחר כך יאמר בא וגו':
עוד ירצה על זה הדרך והנה עומד וגו' שהגם ששאול שאל האיש את רבקה היש בית אביך מקום וגו' ואמרה גם תבן וגו' גם מקום וגו' אף על פי כן לא מפני זה נטה אחריה ללכת בית אביה אלא עמד במקומו על העין:
ואומרו בא ברוך וגו' ואחר כך אמר למה וגו' נתכוון לומר לו כי מה שמזמנו לבא אצלו לא להאכסינו בביתו אלא שלא יעמוד בחוץ אבל לעולם צורכו על עצמו כי עיני רשעים תכלינה: {מה} אני טרם וגו' לדבר אל לבי. שלל כי לא שמעתו אוזן, לחוש לנערה שתעשה לצד מה ששמעה: {מז} ואשאל אותה ואשים וגו'. שינה לחששת רמאותם כי יאמרו שנתן החפצים קודם לצד מה ששמשתו, והם נוגעים לאביה, לזה הקדים כי לא נתן אלא אחר שידע היותה בת בתואל שראויה ליצחק נתן לה בחזקת תכשיטי כלה לחתן ואין לאביה זכות בהם: {ס} את היי לאלפי רבבה וגו'. טעם אומרו את פי' אחר שנתבשר אברהם שאלפי רבבה יצאו מיצחק יהי רצון שיצאו ממך ויותר היה טוב להם שלא יהיה הדבר ולא יקום והבן כי כל חלק הרע ישנא חלק הטוב ולו יהיה בנו ובתו:
כלי יקר על בראשית פרק-כג
כלי יקר: {ב} שכון בארץ אשר אומר אליך. ואח"כ אמר מיד גור בארץ הזאת, וא"כ מהו זה שאמר אשר אומר אליך, משמע לאחר זמן אומר אליך באיזו ארץ תשכון, ומיד ותיכף אמר לו איזה ארץ הוא, והוא דבר תמוה בפסוק. והקרוב בעיני לומר בזה שמנע ממנו הליכת חו"ל לפי ששם אין מקום לגילוי השכינה, וא"כ לא יוכל לאמר אליו שם בנבואה איזו דבר לפי צורך השעה, לפיכך שכון בארץ אשר שם גלוי שכינתי, ושם אומר אליך בעת אשר ארצה לאמר לך איזו דבר נבואה. ובזה מיושב מ"ש מתחלה שכון בארץ, ואח"כ אמר גור בארץ, כי שכון משמע יותר דירת קבע מן גור שהוא לשון גרות, לפי שמצד קניית השלימות הרוחנית בארץ הזאת תשכון בה כתושב, אבל מצד קניית הברכות הגופנית תהיה בו כגר, זה"ש גור בארץ הזאת וגו' כי כל מה שנאמר אחריו מדבר בייעודי הגופנית, וזה"ש גר ותושב אנכי עמכם גר מצד ותושב מצד. {ח} ויהי כי ארכו לו שם הימים וגו'. לפיכך הרהר אבימלך בלבו לאמר אם באמת שאחותו היא א"כ למה אינו נושא אשה כל הזמן הארוך הזה הנה ודאי יש דברים בגו על כן וישקף אבימלך בעד החלון לראות מה טיבו ועניניו. {י} ויאמר מה זאת עשית לנו וגו'. כתיב באבימלך עשית לנו לשון רבים, וכן אמר אבימלך לאברהם (כ.ט) מה עשית לנו וגו', ופרעה אמר לאברהם מה זאת עשית לי. לשון יחיד, ובספר תולדות יצחק כתב בהיתר ספק זה, לפי שהמצריים שטופי זימה ע"כ אין חילוק שם אם אמר אחותי היא או אשתי היא עכ"פ היו מזנים בה, אבל לי לבד חטאת כי אני מלך השופט כל הארץ לא יעשה משפט, על כן היה לך להגיד לי האמת, אבל אבימלך אמר לנו לכלנו חטאת כי אני ועמי כולם צדיקים, ולא היו נוגעים בה כלל אלו הגדת האמת.
ותירוץ זה אינו מספיק, שהרי אנו רואין שהמצרים אע"פ שהם שטופי זימה הרי לא נגעו בה אלא אמרו הגונה זו למלך שנאמר ויהללו אותה אל פרעה. ונ"ל לפי שהמצרים אחיהם של כושים והם שחורים, לא הורגלו באשה יפה כמו שפירש"י פר' לך לך (יב.יא) מסתמא שאינן שולחים יד באשה יפה, וראינו שכן הוא שהרי כאשר ראו את שרה אמרו ביניהם הגונה זו למלך, א"כ לא רצו ליקח מה שאינו ראוי להם, ואם כן יפה אמר פרעה מה זאת עשית לי, אבל לא לעמי, כי בין כך ובין כך לא היו נוגעים בה, כי מיראת המלכות ודאי לא יגעו בדבר הראוי למלך לבד ולא להם. אבל עמו של אבימלך לא היו שחורים והורגלו בנשים יפות ואין מורא מלכות עליהם בדבר הזה והכל שולחים יד באשה יפה פנויה א"כ לנו לכלנו חטאת. וראיה לזה שהרי אצל אבימלך לא נאמר ויהללו אותה אל אבימלך לאמר הגונה זו אליו, ודאי בענין כזה העם כמלך, לכך אמר מה זאת עשית לנו. ומ"ש פרעה הנה אשתך קח ולך. לפי שחשש שאחר שפטרה המלך מביתו יאמרו שלא חפץ בה המלך וישלחו בה יד, משא"כ באבימלך, כי דוקא המצרים היו שטופי זימה. {יט} ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים. כתב הרמב"ן וכן בספר תולדות יצחק וכן בספר מנורת המאור, לפי שכל מה שאירע לאבות היה סימן לבנים על כן מצאו מקום לדרוש כל עניני בארות אלו על ג' בתי מקדשים שנקראו באר מים חיים, כי כשם שעשו מריבה על שני בארות, והשלישי קרא רחובות, כך במקדש ראשון ושני עשו האומות מריבה עם ישראל עד שהחריבוה אבל השלישי שיבנה ב"ב קרא רחובות.
ואוסיף אני משלי, להרחיב פרטי הענינים שיסכימו עם דרוש זה, ובו יתורץ מה שנאמר, כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ. כי כפי הנראה שמאמר ופרינו בארץ אינו טעם ללשון רחובות, על כן ארחיב בו הדבור בפרטי הענינים שכולם מתאימים עם מה שקרה לנו ומה שיהיה באחרית הימים. כי ידוע מ"ש רז"ל (יומא ט:) שבבית ראשון היה מצה ומריבה ושנאת חנם בין נשיאי ישראל שנקראו רועים, כמ"ש (ירמיה כג.ד) והקימותי עליהם רועים. ונחרב הבית בסיבת המריבה שהיתה בין מלכי ישראל ומלכי יהודה. ובבית שני היתה מידת השנאת חנם בין כל ישראל כי פשה הנגע בכולם עד לאין מרפא. ועל כן כתיב בבאר ראשון ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק, לרמוז גם לעתיד שתהיה מריבה בין רועי ישראל, ואגב גררה רבו גם רועי האומות עם ישראל. על כן קרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו, כי יש הבדל בין שנים המתקוטטים על דבר איזו עסק שביניהם, לבין שנים המתקוטטים בחנם על לא דבר כמנהג דורינו, וזה ההבדל בין בית ראשון לשני כי השנאה שהיתה בין רועי ישראל בבית ראשון היתה על עסק המלכות, כי נחלקה מלכות ישראל, וטבע הענין נותן שאין מלכות נוגעת בחברתה, על כן חשב כל אחד מהם שחבירו נכנס בגבולו, וע"י עסק זו רבתה המשטמה ביניהם.
אבל השנאת חנם של בית שני, היה בחנם על לא דבר, כי אפילו הפחותים היו שונאים זה לזה על לא דבר, כי על כן נקראת שנאתם שנאת חנם אע"פ שלא היה לאחד שום עסק עם חבירו, ואין זה כי אם רוע לב והשטן היה מרקד ביניהם להכשילם זה בזה, כי מצא אלהים עונם ממקום אחר על כן הסיתם זה בזה למצוא עונו לשנוא. לכך ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה לא הזכיר במריבה זו הרועים, רמז למריבת בית שני שהיתה בכל ישראל ע"כ קראוה שטנה כי לא מצאו סבה אל דברי ריבותם, כ"א מה שהיה ודאי השטן מרקד בין קרניהם אשר בהם ינגחו זה לזה, כמ"ש (ויקרא כו.לז) וכשלו איש באחיו.
ובבאר השלישי לא רבו עליה, כי בית המקדש השלישי יבנה ע"י מלך המשיח, שנאמר בו (ישעיה ט.ו) למרבה המשרה ולשלום אין קץ, כי אך שלום ואמת יהיה בימיו. על כן נקרא רחובות כי אז ירחיב ה' את גבולם, כי בזמן שהמריבה מצוייה או שני עברים נצים, אף בהיותם בעיר גדולה כאנטוכיא לא נשא אותם לשבת יחדיו, ואף במקום רחבת ידים מאוד צר להם המקום ולא יסבלם, כאשר בעונינו עוד היום מנהג זה מצוי בינינו. ובהפך זה בזמן ששלום על ישראל אע"פ שפרינו בארץ, ויהיו הדרים עליה רבים עד מאוד, מ"מ רחבת ידים להם ואין צר להם כדמסיק במס' (סנהדרין ז.) כד הוה רחימתין עזיזא אפותיא דספסירא הוה שכיבן, השתא דלא סגי רחימתין פוריא בת שיתין גרמידי לא סגי לן, ע"כ נאמר כי הרחיב ה' לנו, אף על פי שפרינו בארץ ויהיו הדרים עליה רבים מכל מקום הארץ לפניהם רחבת ידים ועוד שמצינו בבית שני שמחמת המחלוקת יצאו שלימים וכן רבים מן הארץ מרעת יושבי בה, על כן אמר שבזמן מציאת השלום ופרינו בארץ כי לא יצטרכו לצאת מתוכה.
ספורנו על בראשית פרק-כג
ספורנו: {א} ויהיו חיי שרה. {ב} ותמת שרה. אחר שנולדה רבקה הראויה למלאת מקום שרה ושנודע זה לאברהם מתה שרה כאמרם ז"ל שאין צדיק נפטר מן העולם אלא אם כן נולד צדיק כמותו שנאמר וזרח השמש ובא השמש: לספוד לשרה. בשביל שרה ולכבודה. כאמרם ז"ל (סנהדרין פ' כ"ג) הספידא יקרא דשכבי: מעל פני מתו וידבר אל בני חת. שלא חל עליו אבלות עדיין והיה יכול לצאת ולדכר אל בני חת: {ד} גר ותושב. ובשביל היותי גר אין לי פה קבר כאמרו ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר והטעם שאני מבקש לקנותו הוא מפני שאני תושב עמכם שבאתי להשתקע לא לגור בלבד: תנו לי אחזת קבר. הסכימו שתהיה לי אחזת קבר כאמרו לאברהם לאחזת קבר מאת בני חת: {ו} במבחר קברינו קבור. ואל תשהא מתך עד שתקנה כאמרם ז"ל כל המתים כלם כל המדחה מטתם הרי זה משובח: {ז} וישתחו לעם הארץ לבני חת. השתחוה לאותם ראשי העם הנועדים מפני שהם היו במקום כל הצבור: {ח} אם יש את נפשכם לקבור. אם רצונכם לקבור את המת מהרה כמו שהראית' באמרכ' במבחר קברינו קבור כדי שלא אשהא: שמעוני. להסכים שתהיה לי אחזת קבר: ופגעו לי בעפרון. שימכור אף על פי שאינו נאות לאיש נכבד למכור מאחזתו כמו שהעיד נבות כאמרו חלילה לי מתתי את נחלת אבותי לך: {ט} מערת המכפלה. מקום ששמו מכפלה כאמרו ויקם שדה עפרון אשר במכפלה: אשר בקצה שדהו. ולא בשביל זה ישחית נחלתו: בכסף מלא. שאין חפצו שיגרע מערכו לכבודכם: בתוככם. במעמד כלכם שאיני מבקש שום זמן לפרוע אליו המעות וכן עשה כאמרו וישקול אברהם לעפרון את הכסף כו' לעיני בני חת: לאחזת קבר. שאף על פי שימכור אולי יערער שלא אקבור אצל גבולו לכן אני שואל שימכרנה לאחזת קבר: לא אדוני. אין צריך שיפגעו בי ראשי העם הנועדים: שמעני. אתה בלתי שום אמצעי: השדה נתתי לך. במחשבתי מאז שדברת: והמערה אשר בו. שאין ראוי שתעבור בשדה אחרים כשתרצה לקבור: לעיני בני עמי נתתיה לך קבור מתך. לעיניהם אני אומר שאני נותן לך ע"מ שתוכל לקבור שם מתך כמו ששאלת באמרך לאחזת קבר: {יב} וישתחו אברהם לפני עם הארץ. השתחוה לתת להם הודאה כמודה שבשביל כבודם הסכים עפרון לתת את שאלתו כאמרם ז"ל (קדושין פ"ק) הנשמע בדבר אביו למקום לא יאמר מהרוני בשביל עצמי אלא מהרוני בשביל אבא פטרוני בשביל אבא: {יג} אך אם כו' נתתי כסף השדה. אנכי אעשה כדברך לקבור שם המת אך אם נתתי כסף השדה ולא אקבור בו באופן אחר: אתה לו שמעני. אתה בבקשה שמעני קח ממני ואקברה אחר כך: {טו} מה היא. הלא מצער הוא ומספיק הדבור להקנות לך מעכשיו באופן שתהיה קובר בתוך שלך אף על פי שלא נתת המעות עדיין: {טז} וישמע אברהם לעפרון. הסכים לדעתו בערך השדה: וישקול. פרע כמו או ככר כסף השקול: {יז} ויקם השדה לאברהם למקנה. נתקיים בחותמיו של ספר המקנה: מאת בני חת. שהסכים כל הצבור שתהיה לו לאחזת קבר:
שפתי חכמים על בראשית פרק-כג
שפתי חכמים: {א} א פירוש ולא כלל האחדים עם העשיריות לחוד והמאות לחוד כדלעיל בפרשת בראשית ופרשת נח, ואין לומר דקשה לרש"י למה נאמר גבי מאה, שנה, וגבי שבע, שנים, דהא בפרשת בראשית ובפרשת תולדות נח כתיב בכולן גבי מאה שנה, וכן גבי השנים הפחותים ממאה נמי כתיב בהו שנים, אלא שנה אמצעי קשה לרש"י שכתוב גבי עשרים, דלא מצינו לכולן שנכתב ג' פעמים שנה, ועל כרחך צריך לומר דאתי למדרש, וכיון דחד אתי למדרש כולן נמי אתי לדרשא, שכל אחד נדרש בפני עצמו, פירש כל כלל מתפרש לעצמו ואינו מתחבר עם הכללים האחרים, עד שיהיו שלשתן יחד סך אחד כמנהג המספרים מאחדים ומעשיריות וממאה, משום דשנה ושנה לחלק, ומחלק האחדים לחוד והמאות לחוד, ולפי זה העשרים ושבע אינם הנוספים על המאה אלא הראשונים שבתוך המאה: ב משמע שר"ל דמזה ההיקש אנו למדין שכל ימיה היו טובים, ובסמוך פירש רש"י שני חיי שרה כולן שוין לטובה, משמע דמשני חיי שרה למדין אנו שכל ימיה היו טובים, ואם כן דבריו סותרין זה את זה, ולא קשה מידי דאדרבה לפי ההיקש דבת ק' כבת כ' לחטא לא ידענו שהיתה בת ק' ליופי כבת כ', שכל כלל נדרש לעצמו למעלה לבד, לכך צריך שני חיי שרה כולן שוין וכו'. (ממ"ש), ועוד י"ל דלפי שנכתב שנה להקיש זה לזה בת ק' כבת כ', רצה לומר כ' שנים מלידתה, ואם כן הכ"ז שנים שבפסוק הם אותן הנכללים בתוך המאה, ולא אותן הנוספים על המאה כפשוטו של המקרא, וא"כ אפשר לומר שהכ"ז שנים שאחר הק' היה בה חטא ולא היתה יפה, לכך הוצרך שני חיי שרה כולם שוים, ומשני חיי שרה לבד לא היינו יודעים רק במעלה אחד כולם שוים, לכן פירש גם כן שנה בכל כלל להורות ההיקש בב' מעלות חטא ויופי, ועל שניהם קאי שני חיי שרה ודו"ק: ג הכא משמע דמיד אחר כ' היתה בת עונשין, ובפרשת בראשית (לעיל ה' ל"ב) גבי ויולד נח את שם וגו', פירש"י בעצמו (שם ד"ה בן) דקודם מתן תורה עד ק' לא היה בר עונשין, ויש לומר דגבי אברהם ושרה שאני משום דהם קבלו עליהם את התורה, ולאחר מתן תורה העונש הוא מבן כ' ולמעלה, ובא הכתוב להודיענו שאפילו לפי הזמן שאחר מתן תורה שבני עונשין הם מבני כ' ולמעלה לא חטאה, (הרא"ם): {ב} ד כתב הרא"ם אבל לא ידעתי מי הכריחם למדרש קרית ארבע על שם ארבע ענקים וכו', כי אחר שמצאנו שנקרא מושל העיר ארבע כדכתיב (שופטים א' י') ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים, היה ראוי לומר שפירושו קרית האדם שנקרא ארבע ויפרשו למה נקרא שמו ארבע ולא למה נקרא שם העיר ארבע, ושמא י"ל משום שמצאו הטעם לקריאת העיר למה נקרא שמה ארבע ולא לקריאת אדון העיר בשם ארבע, משום הכי פירשו שהעיר נקרא על שם ד' זוגות וכו', ומושל העיר גם כן נקרא ארבע על שם עירו עכ"ל: ה (ממ"ש), הוצרך לשני טעמים כי לכל אחד מהטעמים לבדו קשה, דהיה לו לקרות העיר ע"ש הענין עצמו שהוא סיבה לשם העיר, לפירוש ד' ענקים הוה ליה לקרות קרית ענקים, ולפירוש ב' היה לו לקרות קרית זוגות ולא ארבע, דאין שייך לקרות שם העיר אחר המספר שאינו סיבה לשם העיר, דאין בו נפקותא אם היו ד' או פחות או יותר מכן בזוגות, לכן פירש שניהם, רצה לומר דקרית ארבע נקרא על שם שיש בה איזה דברים של מספר ד' ד', והיינו ד' ענקים וד' זוגות, ולא על שם ענין אחר לבדו, ותו אפילו אם תרצה לומר שסיבת שם העיר הוא הענין עצמו, מכל מקום קראו על שם המספר כדי לקצר ולכלול ולרמז במלת ארבע ב' ענינים שהיו שם, כל א' של מספר ד', דהי מינייהו מפקת ודו"ק: ו ואם תאמר מנא ליה לרש"י, ויש לומר דהואיל וכתיב סתם ולא מפרש מהיכן בא, ודאי קאי אמקום שישב שם, ולא נזכר בפסוק שישב בשום מקום אחר העקידה אלא בבאר שבע, כדכתיב בפרשת וירא (לעיל כ"ב י"ט): ז (הרא"ם), לאו בסמיכות פרשיות קאמר, דאם כן היה לו לכתוב זה בתחילת הפרשה, ועוד מנא ליה שאין זה מקומו אלא בסמיכות זמניות, דקבלה היתה בידם שמתה סמוך לעקידה ומסמיך ליה אקרא ויבא אברהם: ח דאם לא כן למאי נפקא מינה כתב רחמנא ויבא, אלא בא לומר שבא מהר המוריה ע"י וכו': ט ואם תאמר כמעט שנשחט הוה ליה למנקט, ויש לומר דהכי פירושו שליח בא מהר המוריה והגיד לה ענין העקידה, והתחיל להגיד לה שנזדמן בנה לשחיטה, ואיחר המגיד לסיים דבריו ולומר לה שניצל ולא נשחט, וכמעט שאמר לה שלא נשחט ר"ל שעה מועטת קודם, לכן נבהלה כל כך מדבריו ופרחה רוחה ונשמתה, (מהרא"י): {ד} י ואם תאמר והלא בפרשת לך לך כתיב (לעיל י"ג ז') והכנעני והפריזי אז יושב בארץ, ושם (ד"ה ויהי) פרש"י ולא זכה בה אברם עדיין, שמע מינה דעדיין לא היה לאברהם חלק בה, ויש לומר דלעיל לא היה עדיין זרע לאברהם, אבל עתה היה לו זרע, ולכך נקט הכא שאמר לו הקב"ה לזרעך אתן וגו', ועתה יש לי זרע ולכך לכל הפחות תנו לי אחוזת קבר, אף שעדיין אין זרעי ראוי לרשת את הארץ כיון שעדיין מועטים הם: כ דקשה לרש"י דאין לשון אחוזה נופל אלא בדבר שיש בו ממש, לא על קבר שהוא בור חלול, לכן פירש"י אחוזת קרקע לקבר ואחוזה קאי אקרקע, והרא"ם פירש דאחוזה שייך על קרקע שהוא תחת רשות האדם, לא כן קבר שהוקצה למת, לכן פירש שיתנו לו קרקע לאחוזה לעשות קברות: {ו} ל (ממ"ש), אע"פ שזה בסוף בה"א וזה באל"ף, מכל מקום שוין בפירושו, אבל אין פירושו לשון כליון, כמו (לעיל י"ח כ"א) עשו כלה, כלה ונחרצה (ישעיה י' כ"ג), שהם בה"א לבסוף כמו הכא לא יכלה, דכאן אין לו שום משמעות אם הוא לשון כליון וק"ל: {ט} מ (ממ"ש), ב' פירושים אלו הם ב' מ"ד בעירובין (נ"ג.) פרק כיצד מעברין, וכוונתם שלא נטעה לפרש מערה עצמה כפולה מערה לפנים ממערה או על גבי מערה, דאם כן מערה הכפולה מיבעי ליה, דאז פירושו מערה שהיא כפולה מאחר שלא היה תי"ו המורה על הסמיכות והדביקות, וה' הנקבה של תיבת כפולה היה מוסב על המערה, אבל השתא דכתיב מערת בתי"ו הסמיכות והדביקות גם המכפלה הוא שם דבר של כפלות, פירש מערה של כפלות אחר שהיה בה, למר ע"ש כפלות הבנין בית ועליה על גביו, ולמר ע"ש כפלות הזוגות, ורש"י לא הכריע ביניהם איזה מהם קרוב לפשוטו של מקרא, ולכן הביא גם שניהם, כי שניהם כאחד טובים, ועוד יש לומר דרש"י סבירא ליה דעל כל אחד לבדו קשה למה ליה לקרות המערה שם מכפלה על שם זה שאינו עיקר הסיבה, היה לו לקרותו טפי בשם סיבה העקרית למר מערה בית ועליה או מערה בנין כפול, ולמר מערה זוגות או מערה זוגות כפולים, לכן פירש שניהם, ורצה לומר שנקראת כן על שם שיש בה איזה ענינים של כפלות בנין וזוגות, ולא על שם הענין עצמו, או כדי לקצר ולכלול במילת מכפלה ב' ענינים, דהי מינייהו מפקת, ועל דרך זה הכי נמי גבי קרית ארבע וק"ל: {י} נ דאם היה כתיב בוי"ו יושב היה בינוני והיה משמעותו שישב כבר, וגם יושב עכשיו בתוך בני חת בשוה, אבל אם כתיב חסר ישב הוא עבר משמע שכבר ישב בתוך בני חת עמהם בשוה, ולא היום לפי שאותו היום וכו': ס (נח"י), ונראה שדקדק זה משינוי לשון, דכאן כתיב באי שער עירו, ובפרשת וישלח (לקמן ל"ד כ"ד) במעשה דשכם כתיב יוצאי שער עירו, אלא דהכא והתם רבותא קמ"ל, דהכא קמ"ל שאפילו מי שהיה לו מלאכה ביטל מלאכתו ובא לגמול חסד, והתם קמ"ל שאפילו מי שהיה לו נחוץ לצאת אפילו הכי לא יצא עד שמל את עצמו תחילה, כדי לדבק בזרע יעקב: {יג} ע הוצרך לזה בעבור מלת אך, שלעולם הוא בא למעט מהדברים האמורים למעלה, אף כאן למעט בא אני אי אפשי וכו': פ דהכא קאי על הכסף שצריך נתינה מיד ליד, לאפוקי קרקע שהיא ברשותו, כי הרי היא כמו שנתתי לך כי אינו מחוסר גוביינא, (מהרש"ל), (ממ"ש), הא דשינה לפרש מלת נתתי כסף וגו' שהוא עבר, והיה לו לומר לשון עתיד אתן כסף וגו', פירש דרצה לומר הלואי שנתתי כבר, ולעיל (פ' י"א) השדה נתתי וגו', שהוא ג"כ לשון עבר, והיה לו לומר לשון עתיד, ופירש"י הרי היא כמו שנתתיה וכו', משום דכאן אמר אח"כ קח ממני וגו', ואם פירושו הרי הוא כמו שנתתי כבר לא יפול עליו שוב לומר קח ממני שאם הוא כאילו כבר נתן לעפרון, אם כן הוא כאילו כבר קבל עפרון שאין נתינה שייך אלא ליד המקבל, לכן פירש הלואי שנתתי וכו', ולפי זה אתי שפיר שאמר אחר כך ולכן עתה קח ממני וגו', ולעיל לא מצי לפרש כדהכא דכאן כתיב לו שמעני נתתי וגו', דלו פירושו הלואי, ואפשר לומר דקאי על שמעני הלואי ותשמענו, ועל נתתי הלואי נתתי וכו', משא"כ לעיל, ומכל מקום אילו לא כתיב הכא קח ממני וגו' היינו צריכים לדחוק דלא קאי נמי על נתתי רק על מלת שמעני לחוד, והיינו מפרשים טפי הרי היא כמו שנתתי וכו' כדלעיל ודו"ק: {טו} צ רוצה לומר למה אמר ביני ובינך, מאי שנא הוא משאר בני אדם, ומתרץ בין שני אוהבים, ותו קשה לרש"י למה אמר ואת מתך קבור וי"ו של ואת למה לי, ומתרץ דכך אמר לו הנח את המכר ואת מתך קבור, וא"כ ואת קאי אהנח את המכר: {טז} ק ואף על גב דיעקב ואהרן ג"כ חסרים וי"ו, מכל מקום הואיל ועפרון מלא הוא בכל הפרשה אלא זה חסר בלבד אתי למדרש, אבל יעקב ואהרן בכל מקום חסרים הם ובמקום שהם מלאים למדרש אתא: {יז} ר לא מלשון קנין, כמו (ויקרא כ"ה ל') וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו, שפירש רש"י (שם ד"ה וקם) יצא מכחו של מוכר ועומד בכחו של קונה, דהתם הקונה כתיב אחר הקימה, והכא לא כתוב כן כי לאברהם למקנה (פ' י"ח אינו דבוק עם פסוק הקודם, מפני פיסוק הטעמים: ש (ממ"ש), לכאורה קשה ממה נפשך אי פשוטו אתי שפיר ולא קשה מידי, אין דרך רש"י להביא דרש בחנם, ואי פשוטו לא אתי שפיר אם כן למה הביא לפשוטו, וכי האי גוונא צריך לדקדק בכל מקום שמביא רש"י שניהם, ויש לומר דלפשוטו לבד קשה ויקם שדה עפרון וגו' עד השדה אשר בו וגו' מיותר, היה לו לומר ויקם השדה והמערה וגו' לאברהם למקנה וגו', למה לי שדה עפרון, אטו עד השתא לא ידענו שהיתה שדה עפרון, לכך צריך לומר תקומה היתה לשדה של עפרון דייקא, שמתחילה היתה ביד הדיוט דהיינו עפרון, ולמדרש תקומה לבד וכו' קשה כיון דכבר אמר ויקם שדה עפרון, למה הזכיר פעם ב' השדה והמערה וגו', היה לו לומר ויקם שדה עפרון וגו' והמערה וכל העץ וגו', גם לפירוש תקומה וכו' אין לו חיבור עם סיפיה דקרא לאברהם למקנה, ולכן צריך לומר גם פשוטו שבא להורות שקם השדה והמערה וכל העץ לאברהם למקנה, ולהורות ב' פירושים אלו, לכך אמר שדה עפרון ואחר כך פעם ב' השדה והמערה, דויקם קאי אתרוויהו על שדה עפרון ר"ל תקומה כו' ועל השדה והמערה וגו', רצה לומר שקם לאברהם למקנה, ולפשוטו פירש ויקם רצה לומר שיצא מכוחו של מוכר ועומד בכחו של קונה כדפירש"י גבי וקם הבית וכו' (שם), ולא קשה מה שהקשה הרא"ם ומנחת יהודה אחריו, ואין צריך לתירוצים דחוקים שלהם, אלא הכא והתם פירוש אחד להם, דלפשוטו בכאן פירוש הוא ויקם שעומד בכחו של קונה, והוא כדפירש"י התם וקם הבית וגו' לקונה, שעומד בכחו של קונה, כי רש"י מפרש וקם הבית ר"ל עמידה שעמד הבית, ומה שכתב בכחו של קונה מדכתיב אחריו לקונה, והכי נמי הכא ויקם לשון עמידה שעמד השדה לאברהם. והרא"ם ומ"י הבינו דוקם הבית לשון קנין לפירש"י דהתם, ואינו כן ותימה מנין להם זה: {יח} ת מפני שבי"ת בכל מקום מורה על תוך, ומפני שאין תוך ובקרב שייך במקום הזה, אמר במעמד כולם, וכאן לא רצה לפרש רש"י כמו שפירש לעיל (פ' י' ד"ה לכל) שכולן בטלין ממלאכתן וכו', דאם כן הוה ליה למיכתב לכל כמו שכתוב לעיל (שם), ולמה כתב בכל, משמע שבא בתוכן, אלא ודאי אתי למדרש במעמד כולן:
בעל הטורים על בראשית פרק-כג
בעל הטורים: {א} ואברהם זקן. וסמיך ליה וה' ברך כשהזקין ולא יכול עוד לצאת ולבא לישא וליתן אז הוצרך לברכה וה' ברכו: בא בימים. כשבא במנין ימים שנים ברכו בבן שנולד יצחק: {ב} המושל. ב' במסורה הכא ואידך אם רוח המושל יעלה עליך. שאמר לו אברהם אפילו אם רוח המושל או שום אונס יעלה עליך מקומך אל תנח אלא לך לארצי: נא ידך. בגימטריא מילה שהשביעו במילה: {ז} ישלח מלאכו. המיוחד לו כדכתיב כי ילך מלאכי לפניך אבל לא אותו שכתוב בו מלאך ושלחתי לפניך מלאך. ב"פ כתיב מלאכו ופירוש שביקש על ב' אחד בהליכה ואחד בחזרה: {י} וכל טוב. ב' במסורה הכא ואידך וכל טוב דמשק. אליעזר לקח גם מטוב דמשק: {יב} עם אדוני אברהם. ס"ת מים לומר בשכר יוקח נא מעט מים ענהו על המים וכשתוסיף דל"ת של חס"ד ס"ת דמים שאמר בזכות דמו שנשפך בפחד העקידה ענני: {יד} ובה. ג' במסורה הכא ואידך ובה יחסו עניי עמי. ובה אבן יקרה. פירוש ובה אדע כי עשית חסד אם תהיה צדקת גומלת חסדים ובה אבן יקרה שנתן לה כלי כסף וזהב ואבן יקרה כן איתא בב"ר רב הונא בשם רבי יוסי אבן יקרה היתה משקלה בקע: {טז} לא ידעה. ב' במסורה הכא ואידך והמלך לא ידעה. מה להלן לא ידעה בין כדרכה בין שלא כדרכה אף הכא נמי: {יט} ותכל. ב' במסורה הכא ואידך ותכל דוד וגו' לצאת אל אבשלום כי נחם על אמנון כי מת. ותכל דוד לצאת למה ותכל להשקותו כי שתה כוס תנחומין על אמנון: {כב} בקע. ב' במסורה הכא ואידך בקע לגלגלת. שרמז לה זכות השקלים: {כט} ולרבקה. ב' במסורה חד ריש פסוק ולרבקה אח. וחד סוף פסוק ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה. שכהו עיניו מעשן ע"א של עשו אבל לרבקה לא הזיק לפי שהיא ראתה כן בבית אביה שהיה כומר לע"א וע"כ הקדים הכתוב שם יצחק לומר שלא היו מורת רוח לרבקה כמו ליצחק. א"נ רמז למה שאמרו הנושא אשה יבדוק באחיה שרוב בנים דומין לאחי האם ובשביל שהיה אחיה רשע ילדה עשו הרשע וזהו ולרבקה אח ושמו לבן ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה: {לא} ומקום. ב' הכא ואידך ומקום לזהב יזוקו. בשביל מקום לזהב שראה מה שנתן לאחותו פינה מקום לגמלים: {לב} ויפתח. ב' הכא ואידך ויפתח על הלוחות ידותיה. בבנין הבית מה התם לשון ציור אף הכא היו הגמלים של אברהם מצוירין ומסומנים ונכרים לכל שהיו שלו שהגמלים לא היו רועים בשדות אחרים: {לג} ויישם. כתיב מלמד שנתנו לו סם המות בקערה ומיהרו עליו לאכול כדי שלא ירגיש: ויישם. ב' דסמיכי הכא ואידך ויישם בארון. רמז שרצו להמיתו וליתנו בארון והוא הרגיש ואמר לא אוכל עד אם דברתי דברי כי עבד אברהם אנכי ונהגתי בביתו שלא לאכול עד שאדבר דברי ברכת נטילת ידים ברכת המוציא ובזה חשב כי ינצל שכוס של ברכה לטובה מצטרף ולא לרעה וכן היה לו שבא המלאך והחזיר סם המות לצד בתואל ואכל ומת. וי"מ שנתנו לו דבר איסור ואמר לא אוכל עד אם דברתי דברי עבד אברהם אנכי ואיני אוכל דבר איסור: {מא} אז תנקה מאלתי. ואברהם אמר משבועתי שהוא החמיר עליהם לומר שהביאו באלה שהיא חמורה יותר כדי שיתרצו: כי תבא אל משפחתי. ולא אל בית אבי לומר שאם לא ימצא מבית אב יקח מבית אם: {מז} ואשם הנזם. חסר יו"ד לומר שלא נגע בבשרה (ואפילו לא ביו"ד אצבעותיה) מחמת צניעות: {מט} על ימין או על שמאל. [עם התיבות והכולל בגימטריא ישמעאל ועמון ומואב. עם האותיות]: {נו} אל תאחרו אותי וה'. ס"ת לויה שלויהו: {נח} עם האיש הזה. ס"ת משה לרמז שהלך כדת משה וישראל: {ס} את היי. היי בגימטריא כה כלומר תזכי למה שנאמר כה יהיה זרעך: רבבה. ד' במסורה היי לאלפי רבבה. ושנים יניסו רבבה. ומאה מכם רבבה ירדופו. רבבה כצמח השדה נתתיך. שאמרו לה שתהיה מאותם שכתוב ושנים יניסו רבבה ורבבה כצמח השדה וכו': {סב} והוא יושב בארץ הנגב. וסמיך ליה ויצא יצחק לשוח בשדה רמז למה שאמרו הרוצה שיחכים ידרים: {סג} לשוח בשדה. היינו שיצחק תקן תפלת המנחה ואז נזדמנה לו רבקה והיינו דכתיב על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא דהיינו אשה דכתיב מצא אשה מצא טוב: לפנות ערב. ב' במסורה הכא ואידך והיה לפנות ערב ירחץ במים רמז למה שאחז"ל טובלים מן המנחה ולמעלה דמה הכא מנחה שיצחק תקן תפלת המנחה אף התם נמי מנחה: {סז} ויבאה. ב' במסורה בספר בראשית וכתיב חסר ועולה כ"ד מלמד שקשטה בכ"ד קשוטים: האהלה. ח' במסורה רמז שבשמונה מקומות שרתה שכינה, משכן, גלגל, שילה, נוב, גבעון, בית ראשון, בית שני, לעתיד לבא: ותהי לו. לאשה ויוסף אברהם. דרך ארץ שמי שמתה אשתו והניחה לו בנים ישיאם קודם שישא אחרת. ד"א זהו שאמרו שתין תכלי מטיי' לככא דקל חבריה שמע דאכיל ואיהו לא אכיל: ויאהבה. ב' במסורה הכא ואידך ויאהבה אמנון. התם היתה אהבה התלויה בדבר על כן בטלה אבל הכא אינה תלויה בדבר על כן לא בטלה: וינחם. ב' במסורה וינחם יצחק. וינחם כרוב חסדיו. וינחם יצחק למה כרוב חסדיו פירוש שהיתה צדקת וחסידה:
דעת זקנים על בראשית פרק-כג
דעת זקנים: {א} ויקח אשה ושמה קטורה. ואע"ג דישראל אסור במצרית דכתיב בנים אשר יולדו להם דור שלישי הא דור שני לא יבא. והגר בת פרעה היתה כדפירש"י לעיל. איכא למימר גר הוא וגר מותר במצרית ובמדרש איתא על פי הדבור עשה: {ה} ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. תימה היכי עביד הכי הא אמרי' אסור לאעבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא דלא ידעי מאי זרעא נפיק מנייהו וכתיב יכין צדיק ורשע ילבש וקי"ל בעלמא דקיים אברהם אבינו אפילו ערובי תבשילין. וי"ל דאברהם וישמעאל גרים היו ואמרינן דגר אינו יורש את חבירו אביו לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים מה"ר שמואל. וקודם שנולדו האחרים כבר נתן לו כדכתיב לעיל ויתן לו את כל אשר לו: {ו} נתן אברהם מתנות. אמרו בפ' חלק שמות בטומאה מסר להם פי' שיהו יכולין להזכיר שם המפורש בטומאת הגוף ולא יזיק להם וגם היום יש ישמעאלים שבקיאין בשם ומזכירין אותו בטומאה. וקשה לה"ר משה היאך אדם וצדיק חשוב כאברהם ילמד השם לרשעים לכן פי' ה"ר יעקב בה"ר נחמן שם טומאה שם השדים שמשביעין אותן באדוניהם הממונים עליהם לעשות כל מה שרוצים כמו ספר בילא"ד ושם טומאה נקרא על שם רוח הטומאה כדאמרינן במס' חגיגה הלן בבית קברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה. רמז לזה שהרי מתנות כתיב חסר וא"ו והוא עולה בגימטריא למדם להשביע השדים. מה"ר משה: {יט} יצחק אברהם הוליד את יצחק. הוליד בגימ' דומה שהיה קלסתר פניו דומה לאברהם: {כ} ויהי יצחק בן ארבעים שנה. פירש"י שנשא יצחק את רבקה כשהיתה בת שלש שנים וקשיא דבשלהי ספרי מסיק ג' שנותיהן שוין קהת ורבקה ובן עזאי. וא"כ חיתה רבקה קל"ג שנים כמו קהת ואם לא היתה כי אם בת שלש שנים כשנשאה יצחק תמצא שחסר משנותיהם י"א שנים כיצד בת ג' נשאה ובת כ"ג היתה כשילדה. וא"כ כשילדה את יעקב היתה בת כ"ג ויעקב בן ס"ג כשנתברך כדפירש"י בסוף הסדר הזה וי"ד שנה נטמן בבית עבר וכ' שנה שמש בבית לבן ושתי שנים נשתהה בדרך ובאותו פרק נתבשר על מיתת אמו כדפירש"י בפ' וישלח גבי אלון בכות. וא"כ לא היתה כי אם בת קכ"ב שנים. ל"נ שהיתה רבקה בת י"ד שנים כשנשאה יצחק והכי איתא בסדר עולם וכן א"ר יהודה ואז תמצא שהיתה קל"ג שנים מכוונים. ולפי זה צ"ל מה ששנינו בסדר עולם כשחזר אברהם מן העקדה נתבשר שנולדה רבקה שנולדה כבר עבר י"א שנים. ועל זה הקשה הרב משה שלמה בר אברהם המכונה אנסימ"אן מאי האי דאמרינן נותנין זמן לבתולה שנים עשר חודש וילפי' לה מקרא דכתיב תשב הנערה וכו' והיאך מצינו למילף מרבקה והלא בוגרת היתה באותו זמן ואמרי' התם דלבוגרת אין נותנין כי אם ל' יום כמו לאלמנה וצ"ע: {כא} לנוכח אשתו. בגימטריא אש וקש רמז שתלד יעקב שנא' בו והיה בית יעקב אש ועשו שנא' בו ובית עשו לקש: {כג} ורב יעבוד צעיר. פי' והרבה יעבוד צעיר כלומר זמן גדול כמו יש לי רב: {כה} ויצא הראשון אדמוני. מדרש כשראהו אביו אמר עדיין לא נבלע בו דמיו ולא רצה למולו לשמונה ימים כדאמרינן גבי מעשה דשתי נשים שבאו לפני נתן הבבלי וכו'. כשעבר שנה או שנתיים וראה יצחק שלא החליף מראיתו ידע שזו תולדתו ואפ"ה לא מל אותו אמר הואיל ולא מלתי אותו לשמנה כמוני אמתין עד שיהיה בן י"ג כמו ישמעאל אחי ואמול אותו וכשהיה בן י"ג שנה הוא עכב בעצמו ולא רצה למול והיינו דכתיב אם לא דם שנאת ודם ירדפך: {כו} ויקרא שמו יעקב. אותיות יעקב ד' כנגד ד' עטרות שעתידין בניו לעטר הקב"ה י' כנגד י' הדברות ע' כנגד שבעים זקנים ק' כנגד היכל שבנו להקב"ה שנאמר בו וההיכל מאה אמה. ב' כנגד ב' לוחות ובזכות יעקב נגאלו ישראל ממצרים שנא' ויעמידה ליעקב לחק לישראל וגו' ואלמלא יעקב לא נפדה אברהם מן הכבשן שנאמר כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם. ד"א דרשו רז"ל שפדאו מצער גידול בנים: {כז} ויגדלו הנערים. פירש"י כל זמן שהיו קטנים לא היו מעשיהן נכרין כיון שנעשו בני י"ג שנה זה פירש לבית המדרש וזה פירש לע"ז משל לנעצוצית והדס שהן גדלין זה עם זה כל זמן שהם קטנים אין אדם מבחין בין זה לזה הגדילו זה ריחו וזה חוחו ב"ר. ואי קשיא דפרש"י שעשו לא היה כי אם בן י"ג שנה כשפירש לע"ז שהרי הוא עצמו פי' ויזד יעקב נזיד שאותו יום מת אברהם שלא יראה עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה וזהו שיבה טובה שהבטיחו הקב"ה. ולפי זה שאמרנו שהוא בן י"ג שנה א"כ מרד בחיי אברהם ב' שנים שהרי אברהם חי קע"ה שנה ובן מאה שנה היה כשנולד יצחק ויצחק בן ששים שנה כשנולד עשו ומשם עד קע"ה יש ט"ו שנים מכלל שהיה עשו בן ט"ו שנים כשמת אברהם א"כ מרד שתי שנים בחייו. בירושלמי פריך לה הכי ומשני שנתים מרד במטמוניות פי' בצנעה אבל לאחר מותו מרד בפרהסיא: {ל} הלעיטני נא וגו'. על כן קרא שמו אדום. פשיטא דעל כן משמע שקראו אדום משום הלעטה של מעט עדשים ויותר היה לו לקרותו אדום מפני שיצא אדמוני. לכן נראה לפרש קרא הכי הלעיטני נא מן תבשיל זה אדום לי שאני אדום לשון נופל על הלשון על כן שהוא קרא עצמו אדום על שיצא אדמוני קרא שמו אדום: כי עיף אנכי. שאותו היום הרג נמרוד שנלחם עמו כי כאשר התחיל עשו לצוד בשדה מצאו נמרוד שהיה גבור ציד ואמר לו שאין שום אדם רשאי לצוד בשדות אלא הוא ולקחו יום מלחמה ובא עשו ונטל עצה מיעקב ואמר לו כל זמן שיהיה נמרוד לבוש בגדיו החמודות לא תוכל לו אך תאמר לו שיפשיטם אז תוכל לו וכן עשה והרג נמרוד. ולכך אמר כי עיף אנכי כדכתיב כי עיפה נפשי להורגי': {לא} מכרה כיום. כמה שהיא שוה היום דהיינו בטובת הנאה דבר מועט שהרי אם תמות בחיי אבא לא תירשנו ולא תועיל לך הבכורה כלום: {לב} ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות. פי' בכל יום ויום אני מסתכן ביערים וכפשע ביני ובין המות וספק גדול אם אירש את אבא ולמה זה לי בכורה מוטב שאמכרנה לך כאשר אמרת בטובת הנאה: {לד} ויבז עשו וגו'. פי' מכבר היה מבזה אותה ועל כן לקחה יעקב ממנו. ונמצא בס' ר' יהודה החסיד מכאן אתה למד שאם יש ביד רשע ס"ת או מצוה אחרת דמותר לצדיק לרמותו וליטלו ממנו:
חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-כג
חומת אנ"ך: כ״ד:שפ״ב א׳ ואברהם זקן וכו׳. אפשר במ״ש בכמה מקומות מיסוד רז״ל והמפרשים דוי״ו בראש תיבה מולדת תיבה כמותה. וה״נ הכא אברהם ואברהם ובמדרש הנעלם דרשו אברהם על נשמה וזה רמז שזיכך גופו כנשמה וזהו אברהם הנשמה ואברהם הגוף הנשמה שזיככו תרין דאינון חד זקן שקנה חכמה בא בימים שתקן ימיו וה׳ ברך את אברהם את הגוף אברהם הנשמה בכל: ב׳ וה׳ ברך את אברהם בכל. אפשר במה שכתב רז״ל את פריו את הטפל לפריו. ואמרו כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך. וז״ש וה׳ ברך אפילו הנטפל לאברהם וז״ש את אברהם והחידוש הוא דנתברך הטפל אפילו ממדת הדין כמ״ש רז״ל בעלמא וה׳ הוא ובית דינו: ג׳ בכל. אמרו בב״ר ר׳ יודן אמר שנתן לו נקבה א״ל ר׳ נחמיה בתו של מלך אין כתוב בה ברכה אלא בכל שלא נתן לו נקבה. ואפשר לפרש במה שידוע מ״ש פרק חלק בת לאביה מטמונת שוא וכו׳ ואמרו דכשנולדה בת אנח״ה עושה בשמים ובארץ. גם אמרו נקבה גימטריא נזק הבת גימטריא ארור. וז״ש ר׳ נחמיה עיקר בתו של מלך כלומר אפילו נולדה בת למלך לא פלוג ואין כתוב בה ברכה אלא אני אומר שלא נתן לו בת דהעדר הנזק והקללה היא הברכה. א״נ דר׳ יודן סבר דנתן לו נקבה דלעולם הנקבה נזק והיינו רבותא דאברהם דלו הנקבה היא ברכה. ור׳ נחמיה א״ל עיקר ביתו ר״ל עיקר הבית שהוא יצחק עד עתה אין כתוב בה בבית ברכה אלא שלא נתן לו נקבה: כ״ד:שפ״ו א׳ ויאמר אליו העבד. בב״ר הה״ד כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב זה אליעזר בידו מאזני מרמה שהיה יושב ושוקל את בתו ראויה היא או אינה ראויה לעשוק אהב לעשוק אוהבו של עולם זה יצחק אמר אולי לא תאבה ואתן לו בתי א״ל אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך עכ״ל. וצריך לדעת מה היה שוקל אליעזר במאזנים לעלות אם בתו ראויה. ואפשר במ״ש רבינו האר״י ז״ל דנשמת אליעזר היתה קדושה שנתנה בקליפה הארורה ואח״כ יצאת אותה נשמה מהקליפה הנקראת ארור ויצא מכלל ארור כמ״ש בא ברוך ה׳ ואח״כ נתגלגל בכלב והוברר יותר ואח״כ הוברר יותר ונתגלגל בבניהו בן יהוידע ע״ש באורך בספר לקוטי תורה הנדפס ואליעזר ידע שנשמתו קדושה וגם ראה שאברהם אע״ה למדו תורה וכמ״ש שדולה ומשקה מתורת רבו וכיוצא ומכל זה עלה ונסתפ״ק שבתו היה מקום לומר שהיא ראויה ועל זה אמר הכתוב כנען בידו מאזני מרמה דאלו המאזנים הם מרמה דנהי דנשמתו קדושה והוא הולך ומתתקן לאט לאט ורבו החשיבו כמשוחרר. מ״מ אביו ואמו ואשתו כנעניים ואף על גב שהוא יצא מארור ויהיה בכלל ברוך הא הוא נולד מכנעניים ואשתו כנענית ובתו נולדה כשהוא ארור. ואי נמי שקל את שקלו במרמה לעשוק אהב שהרע שבו סט״א זה דרכה לעשוק מהקדושה וזה פריה לגנוב ניצוצות הקדושה וגם עתה רצתה לעשוק יצחק עולה תמימה. וזה כונת המאמר ויאמר אליו העבד תיבת אליו יתירה ועל זה מייתי קרא ואמר הה״ד כנען וכו׳ וזה שאמר ויאמר אליו כלומר שנשמתו היא קדושה ועתיד לצאת מארור אמר אולי לא תאבה לתת לו בתו וא״ל אתה ארור כלומר הוייתך ארור ואשתך ארורה ובתך ארורה ואין ארור מתדבק בברוך. ואברהם אע״ה רמזה לו השמר לך פן תשיב את בני שמה דתיבת לך יתירה אך רמז לו שישמור עצמו ויבטל מחשבתו דלא כיוין יפה וז״ש השמר לך מאומדנות שקר. ועל אשר דיבר בפיו בפירוש אולי לא תאבה אמר לו פן תשיב וכו׳. ומ״מ בדבר אליעזר עם לבן ובתואל להפחידם רמז להם שהוא יצא מכלל ארור ויכול לתת בתו ועל כן התם כתיב אלי לא תאבה אלי כתיב חסר כמ״ש רש״י ז״ל שם: כ״ד:שפ״ח א׳ ה׳ אלקי השמים אשר לקחני וכו׳ ואשר דבר לי ואשר נשבע לי לאמר וכו׳. אפשר לומר במ״ש הרא״ם ז״ל פרשת וישלח דהבטחה שאין בחילופה הכזבת הנביא אם יחטא אינה מתקיימת והנה אם ה׳ אמר ההבטחה בפירוש אף אם יחטאו ודאי מתקיימת אף דאין בחילופה הכזבת הנביא. וכתב מהריב״ל ז״ל דאם קנה הקרקע בכסף ונשבע לקיים המקח השבועה משוי ליה כפריש אי בעינא בכספא איקני דקנה וה״ה הכא אם נשבע הו״ל כפריש אף אם יחטאו וז״ש ואשר דיבר לי וכ״ת אין בחילופה הכזבת הנביא ואם יחטאו אינה מתקיימת לזה אמר ואשר נשבע לי דהשבועה משוי ליה כמפרש: כ״ד:שצ״א א׳ וכל טוב אדוניו בידו. פירש רבינו אפרים ז״ל עשרה גמלים כנגד עשרה נסיונות א״ל אברהם קח עשרה גמלים ויזכור לי הקב״ה עשרה נסיונות וז״ש וכל טוב אדוניו בידו הון אדוניו לא נאמר אלא טוב לרמוז אל עשר נסיונות עכ״ד ובמטו מיניה דמר הדבר קשה דאברהם אע״ה יאמר דיזכור לו הקב״ה עשר נסיונות דאמרו רז״ל דאברהם לא רצה להתחנן להקב״ה על לוט הגם שמסר עצמו עליו כדי שלא ינוכה משכרו והיה ירא על זה כשנצח המלכים וא״ל אל תירא ועל הכל שהיה עושה שלא על מנת לקבל פרס ולכך נ״ל דלשון שלא יגרע משכרו לאו דוקא ואיך יאמר לאליעזר שיזכור לו עשרה נסיונות. אך אפשר דאליעזר מעצמו כיוין בכח עשר נסיונות דודאי הפליא לעשות אברהם אע״ה. ואם כך אמרו רז״ל באיזה מדרש אפשר דהכונה שאמר אברהם אע״ה דנתנסה עשר נסיונות והקב״ה הבטיחו שלא לנסותו יותר אי לזאת תזדמן בת זוג יצחק בלי צער. ולכל הדברות כבר אמרנו דיכולים אנו לומר דאליעזר כיוין לזה ואפשר לרמוז וכל טוב אדוניו ביד״ו אותיות ביו״ד רמז על עשר נסיונות. ועוד רמז בידו גימטריא כ״ב לומר זכות התורה שלמד ושלימד שהתורה נבנית מכ״ב אותיות. וז״ש וכל טוב אדוניו אין טוב אלא תורה שאדוניו קבל התורה מעצמו וקיים אפילו ערובי תבשילין בידו גימטריא כ״ב אותיות שבתורה. אי נמי אפשר לרמוז מ״ש במקום אחר בסגנון חדש ונאמר בקצרה. ויאמר אל עבדו לעשותו שליח לקדושין כמ״ש התוספות פ״ק דכתובות והשביעו ושתים זו קשים דהוא עבדו לז״א זקן ביתו שקנה חכמה ולמדו תורה ושחררו ולכך שלחו שליח קדושין והשביעו. ויקח העבד וכו׳ ולא יקשה דאיך נשבע ונעשה שליח קדושין לז״א וכל טוב אדוניו אין טוב אלא תורה ומוכרח דשחררו וזה רמז ויאמר עבד אברהם ולא שעתה אני עבד. אנכי שרומז לתורה דכתיב אנכי ה׳ אלהיך כלומר שחרר אותי ולמדני תורה וישביעני וגוים ליתנהו בבל יחל אלא שאני משוחרר: כ״ד:שצ״ז א׳ בתולה ואיש לא ידעה. פירש הראב״ע ז״ל רחוק שידבר הכתוב על חוץ הדרך רק פירושו שיתכן שתהיה נערה בתולה וישכב עמה איש וגם תהר וכו׳ ע״ש וכונתו כדאמר שמואל פ״ב דחגיגה דף ט״ו יכול וכו׳ בהטיה. והגם דאמרו שם דשמואל לא שכיחא היינו שתתעבר כמ״ש התוספות אבל בלא עבור אמרו פ״ק דכתובות רוב בקיאין בהטיה. וזה כונת הראב״ע ז״ל ואיש לא ידעה דרוב בקיאין בהטיה. ומ״ש וגם תהר היינו שמודיע דיש מציאות. אבל פירוש הפסוק היינו דרוב בקיאין בהטיה. אמנם מה שפירש״י ז״ל הם דברי רז״ל בב״ר ודבריו חיים וקיימים: כ״ד:תי״ד א׳ ויאמר לא אוכל. כתב רבינו אפרים ז״ל תימא איך עבר על מ״ש רז״ל כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה נ״ל כדי לצאת מידי שמים מיד ולפטור עצמו מהשבועה עכ״ל ולי הדל הגם דנימא דאברהם אע״ה למדו גם מדה טובה זו. מ״מ שאני הכא דכל עצמו לא בא אלא על נשואי רבקה ואם לא ירצו ילך תכף מביתם ואין זה כאורח דעלמא. ובתרגום המיוחס ליונתן כתוב שהיה סם המות בקערה שלפניו ולכך לא אכל וכן אמרו רז״ל במדרשים ובא מלאך והפך הקערה של בתואל והניחה לפני אליעזר ושל אליעזר לפני בתואל ואכל ומת. ולפי הדברים האלה הנאמרים באמת מרז״ל מעיקרא קושיא ליתא: כ״ד:תמ״א א׳ את היי לאלפי רבב״ה. ר״ת רבקה בת בתואל הארמי ולכך תזכי בזה. ספר קדמון כ״י. ובזה יומתק יותר מה שאמרו רז״ל שהיתה עקרה כדי שלא יאמרו ברכתנו עשתה פירות שרמזו בברכתם שתזכה לברכה בעבור שהיתה בת בתואל הארמי. ומוכרח להראות לעולם כי שקר ענו כי היותה בת בתואל היה סיבה שהיא עקרה: כ״ד:תמ״ב א׳ רבקה וילך. גימטריא והאפס״ר ביד״ו שהוליכה בדרך שמוליכין השרות. רבינו אפרים ז״ל בפירושו כ״י:
נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-כג
נחל קדומים: כ״ח:תשע״ט א׳ אם יעקב ועשו. כתב רש"י איני יודע מה מלמדנו. ורבינו אפרים בפירושו כ"י כתב כלומר אל תתמה שהוא רשע ואחותו צדקת שהרי רבקה עצמה ילדה יעקב ועשו צדיק ורשע: כ״ח:תשפ״ג א׳ על נשיו לו לאשה. אפשר במ"ש בריש סוטה אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו ופריך ממ"ש מ' יום בת קול יוצא בת פלוני לפלוני ומשני כאן בזווג ראשון כאן בזווג שני ולפי פשט הדברים בזווג שני הוא לפי מעשיו. וז"ש על נשיו דזה לא היה זווג א' ולזה לו לאשה הראויה כפי מעשיו דאין זה זיווג א' והיתה רשעה כמוהו ודוק: כ״ח:תשפ״ד א׳ ויצא יעקב מבאר שבע. ס"ת ארבע מה כתיב למעלה לאשה כלומר הוא יצא לישא אשה ולבסוף היו לו ארבע כלומר לאה רחל בלהה זלפה. וס"ת לאש'ה ויצ'א יעק'ב מבא'ר גימטריא יצחק. וכתב רבינו מהר"א מגרמיזא בכ"י מבאר אותיות אברם בזכות אברהם עכ"ד. וא"ש שרמוז יצחק דבטח בזכות אבותינו אברהם ויצחק עליהם השלום וכמשז"ל על פסוק אשא עיני אל ההרים. ועד"ה ויצא רמוז ת"ת מקבל מחכמה בסוד בת אבי ותהי לי לאשה ואז חיבור צ"א הוי"ה אדנ"י יחוד קבה"ו יעקב מבאר שבע וכתב רבינו האר"י זצ"ל דמכריזין בשמים מי רוצה לראות כבודו של מלך ובורח עשו וזהו וילך חרנה סט"א ויפגע במקו"ם פיוס וילן שם כי ב"א השמש ויש כ"ב אותיות במקום וא"ש ההי"ב ודוק כי קצרתי. ובהקדמה הנז' אפ' ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה דישיגו ישראל שיזדוגו ששון יסוד כמ"ש פ"ק דמגילה ושמחה מלכות ומכריזין מי רוצה לראות בכבודו של מלך ובורחים ונסו יגון ואנחה פלוני ופלונית ודוק: ב׳ וילך חרנה. כתב רש"י יצא ללכת לחרן. הכונה דבתחילה היה דעתו ללכת תכף לחרן כי היה לו ממון וביש לו פרנסה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה כמ"ש פ"ק דקדושין דף כ"ט לפיר"ת. אך אח"כ בא אליפז ולקח לו הכל א"כ הוא עני וצריך ללמוד תורה קודם ואח"כ ישא אשה ומשו"ה הלך ונטמן במדרשו של שם ועבר י"ד שנה ואח"כ נשא אשה וז"ש רש"י יצא ללכת לחרן דבתחילה כך היה דעתו לילך לחרן תכף ומשום מעשה שהיה אשתהויי אשתהי ללמוד תורה. מהר"ם הכהן ז"ל: כ״ח:תשפ״ה א׳ ויפגע במקום. בפסוק זה יש ט"ו תיבות כנגד ט"ו שנים שהיו האבות ביחד. רבינו מהר"א מגרמיזא ז"ל. וראיתי בקונטרס ישן כ"י על קלף מתלמידי רבינו יהודה החסיד כי ט"ו שנים למדו האבות התורה ביחד בכל יום ולילה ט"ו שעות והאריך בזה. ואפשר כי אלו ט"ו שנים היו יסוד קיום העולמות כי בי"ה ה' צור עולמים. ולזה זכו שבטי י"ה עדות לישראל ועיין ברית עולם (דף צ"ז) ובהגהות טבור הארץ נדפסו בסוף לדוד אמת חדש בס"ד: כ״ח:תשפ״ח א׳ והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה. אפשר לרמוז כי בגאולה העתידה ועלו מושיעים לשפוט את הר עשו וגו' וזה רמז ופרצת גי' עשו ת' שהם מקור הסט"א עשו ות' איש שיהרסם. מלשון פורץ לעשות לו דרך שזה יהיה בסוף לאבד עשו ות' גונדא דחימה והיתה לה' המלוכה ודוק: כ״ח:תשפ״ט א׳ אעזבך עד אשר אם עשיתי. ס"ת מרדכי שהוא סוף הנסים שניתנו ליכתב כך כתב רבינו מהר"א מגרמיזא ז"ל בפי' כ"י. ולפי הקדמת גורי האר"י זצ"ל דניצוץ יעקב אע"ה בא במרדכי לתקן אשר השתחוה לעשו ואני בעניי בדרושים הארכתי קצת בזה לזווג זה עם דברי הזהר הקדוש דהשתחוה לשכינה. ועל פי האמור א"ש רמז זה דהבטיחו ה' לא יעזבנו אף בסוף הדורות כשיבא במרדכי: כ״ח:תשצ״א א׳ ויקץ יעקב משנתו. אמרו בב"ר משנתו ממשנתו ואפשר במשז"ל גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם דבזכות המשניות נגאלים ואמרו בב"ר והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים דהראה לו ד' מלכיות ע"ש. ואפשר שנצטער יעקב אע"ה על הקץ וכמ"ש בשיר השירים אני ישנה מן הקץ וז"ש ויקץ יעקב משנתו שיש מציאות להתעורר משנת הקץ ע"י המשניות דבזכותם תבא הגאולה וזה רמז ויקץ יעקב משנתו ממשנתו. ותיבת ויקץ רמוז ויקץ דאמר על הקץ והתקון ממשנתו: כ״ח:תשצ״ו א׳ וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. אפשר לומר כי הנה אברהם ויצחק אבותינו ע"ה קיימו מעשר כמ"ש הרמב"ם והראב"ד פ"ט דמלכים וא"כ דבר שנהגו אבותי צריך לקיים מדין תורת המנהגות והיינו רבותיה דיעקב אע"ה לתת חומש וז"ש עשר אעשרנו דהיינו חומש כמ"ש בכתובות דף נ'. ואף שאני מוסיף תוספת מרובה ובתוספת שרי על מנת לקבל פרס אני דעתי הכל לשמך ולזכרך וזהו עשר אעשרנו ל"ך לשמך דוקא ולא לקבל פרס ח"ו. ובעניותי כתבתי בקונטריס פני דוד בהעלותך דהוציא חומש גם מהבנים דהיינו לוי ויששכר ע"ש באורך בס"ד:
פירוש הרא"ש על בראשית פרק-כג
רא"ש על התורה: כ״ח:תשצ״ד א׳ אם יהיה אלהים עמדי ושמרני. יש תמיהה איך היה אומר יעקב לשון אם משמע שהיה מסופק ממה שנדר לו הקב"ה וי"ל דהיה אומר בלשון שבועה וה"פ אם יהיה אלהים עמדי כלומר כה יהיה עמדי וכה ישמרני בדרך ונתן לי לחם לאכול וכן ישיבני בשלום שהאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-כג
ברטנורא: כ״ה:תפ״א א׳ קטורה זו הגר קשה מנא לו. י"ל מדכתיב ויוסף משמע שהיתה לו כבר פעם אחרת וזו היא הגר ונקראת קטורה על שם שנאין מעשיה כקטרת ושקשרה פתחה וכו'. פרש"י בכאן ג' דברים שאילו לא פירש אלא על שנאים מעשיה כקטרת היה לו לינקד קטורה בחולם כלשון ישימו קטורה באפך ועכשיו שנקוד בשורק הוא לשון קשירה ותקשור מתרגמינן וקטרת ואלו לא היה אלא לשון קשירה היה לו לכתוב קשורה עכשיו שכתב קטורה ש"מ תרתי לשון קשירה ולשון קטרת כדפירש"י: כ״ה:תפ״ה א׳ ויתן אברהם אמר ר' נחמיה ברכ' דייתקי נתן לו פי' דייתקי דא תהי קיים לפי שצוואת שכיב מרע צריך לקיימו לכך היא נקראת בל' זה שר"ל שהברכות שנתן לו הקב"ה כדכתיב והיה ברכה שפי' הברכות יהיו מסורות בידך הניחם ליצחק ולא פי' רש"י המקרא כמשמעו שנתן לו כל הממון שלו לפי שכבר כתוב לעיל ויתן לו את כל אשר לו וגם פי' לעיל וכל טוב אדוניו בידו שטר מתנה כתוב ליצחק על כל אשר לי ולפי שפי' ויתן את כל אשר לו ליצחק ברכות דייתקי שלו פי' ג"כ המתנות של בנות הפלגשים שנתן להם שמות הטומאה דגמיר ליה מדכתיב הפלגשם חסר דקרינן ליה פלגש שם כלומר שמות הטומאה מסר להם: כ״ה:תצ״ו א׳ נשים בכתובה פלגשים בלא כתובה וכו'. קשה אמאי אצטריך לפרש בכאן ההפרש שיש בין נשים ופלגשים י"ל לפי שאמר לעיל קטורה זו הגר וקשה שבמקום אחר קורא אותה פילגש בדברי הימים ובני קטורה פילגש אברהם וכאן קורא אותה אשה ויקח אשה ושמה קטורה לפיכך פי' נשים בכתובה פלגשים בלא כתובה כלומר כל זמן שהיתה שרה קיימת נקראת פילגש שהיה מחזיק בה בלא כתובה ואחרי מות שרה שהיה מחזיק בה בכתובה נקראת אשה כדכתיב כאן ויקח אשה: כ״ה:תצ״ז א׳ ויגוע לא נאמר גויעה אלא בצדיקים קשה שהרי בדור המבול כתיב בהו ויגוע כל בשר הרומש ורשעים גמורים היו י"ל הכי קאמר לא נאמרה גויעה אצל מיתה אלא בצדיקים כדכתיב כאן ויגוע וימת ובדור המבול לא כתיב בהו גויעה אצל מיתה תרצו בגמ' מיתה וגויעה קאמר. (חיה נחיה למה נמות): ב׳ סמכתני נוטה שמי שפרה ג׳ בסדר ויהיו חיי שרה ד׳ ולשמך אזמר בקול תודות ה׳ כי תאמצני באלה תולדות כ״ה:תצ״ט א׳ אלה תולדות יצחק יעקב ועשו האמורים בפרשה פי' דמאחר שכתב אלה תולדות דמשמע שרוצה לספר שם בניו היה לו לומר אלה תולדות יצחק יעקב ועשו האמורים לכך פי' שהאמת כן הוא אך טעמו נמשך לפניו ועל ידי שכתב יצחק בן אברהם הוזקק לומר אברהם הוליד את יצחק עד מה עשה הקב"ה צר קלסתר פניו של יצחק וכו' קשה אדרבא אמרינן רוב ממזרין דומין לאביהן ואם כן זהו חוזק ראיה לאומרים מאבימלך נתעברה שרה. י"ל שמה שממזרין דומין לאביהן זהו כשהאשה מזנה בסתר שמפני פחדה פן יבוא בעלה היא מהרהרת תמיד בו בשעת זנותה ולכך הבנים דומין לאביהן מפני דמיון אמותיהן והרהורן בו אבל כאן שלא זנתה שרה במסתר פנים מאברהם אלא לוקחה בגלוי לבית אבימלך לא היתה צריכה להרהר באברהם ולפחד ממנו ואם היה יצחק דומה לאברהם אין בזה פתחון פה לליצני הדור לומר בשביל כן שמאבימלך נתעברה שרה. ומהר"ר כתב וזה לשונו מקשין העולם דזו אינו ראיה לומר שלא נתעברה מאבימלך שרוב נשים מזנות דעתן על בעליהן ונעשה הוולד כצורת הבעל ע"כ מפרשין מאבימלך מכעסה על דבר אבימלך נתחממה ונתעברה והיתה מחשבתה בעת היצירה על דבר אבימלך וא"כ היה ממזר הלב כשהאיש או האשה חושבים בנשים או באנשים אחרים נקרא הולד ממזר הלב כדאי' במסכת כלה וע"כ צר הקב"ה פניו כצורת אברהם להורות שלא היתה מחשבתה רק באברהם: כ״ה:ת״ק א׳ בן ארבעים שנה שהרי כשבא אברהם מהר המוריה וכו'. קשה למה הוצרך רש"י להגיד היאך היה בן מ' שנה בקחתו את רבקה וכי אין הכתוב כדאי לסמוך עליו שהוצרך רש"י לאמת את דבריו. י"ל לפי שקשה מעט איך שהה יצחק מ' שנה קודם שישא אשה שהרי שנינו בן י"ח לחופה וזה דבר תימא שהאבות הקדושים שמדרכן אנו למדין יספר לנו הכתוב בגנותן לכך אמר רש"י אל תתמה על זה שהרי לא יכול לקחת קודם לכן שהרי מבנות כנען לא יכול לקחת וכשבא מהר המוריה נתבשר שנולדה רבקה והיה אז בן ל"ז שנה המתין לה שלשה שנים עד שתהא ראויה לביאה: כ״ה:תק״א א׳ כי עקרה היא. נראה לישב אמאי כתיב הוא בוי"ו שבא להורות שגם יצחק היה עקר כמו שאמרו רז"ל שהאבות טומטומין היו וכן מה שכתוב הוא בוי"ו בפסוק וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא בא להורות שגם לרבקה שאלו מי הוא ואמרה להם אחי הוא. מהר"ר: ב׳ ויעתר לו נתפצר ונתפתה לו לנכח אשתו זה עומד וכו'. אין להקשות למה פי' ויעתר לו קודם שיפרש לנכח אשתו הקודם לו בפסוק שהוצרך לעשות כן כדי לפרש מלת ויעתר סמוך למלת ויעתר ששניהם מלת לשון הפצרה: כ״ה:תק״ב א׳ ויתרוצצו וכו' עד עוברת על בתוע"ז ועשו רץ ומפרכס לצאת. רש"י תפש בכאן שטתו כדברי האומר שיצר הרע נתן באדם מעת יצירה שנאמר ובחטא יחמתני אמי ואעפ"י שלמעלה בסדר תולדות נח בפסוק מנעוריו תפש שטתו כמאן דאמר משעת לידה כדכתיב לפתח חטאת רובץ שדבריו סותרין זה את זה כן דרך רש"י בהרבה מקומות כשיש מחלוקת בין החכמים ושניהם מביאין ראיה מן המקראות כשמפרש הפסוקים מביא דברי מאן דהוא על הפסוק המסייע לו ולפי' בפסוק מנעוריו המסייע למאן דאומר משעת לידה תפש שטתו כמותו ובפסוק זה דויתרוצצו הבנים המסייע למאן דאמר משעת פקידה תפש שטתו כמותו דאמ' דעשו רץ ומפרכס לצאת על בתי ע"ז. ד"א מתרוצצין זה עם זה ומריבין וכו'. קשה מאי ד"א י"ל דלפי' הראשון שמפרש לשון ריצה היה לו לכתוב וירוצו לכך פי' ד"א מתרוצצים זה עם זה דהשתא אתי שפיר: ב׳ ותלך לדרוש את ה' לבית מדרשו של שם הלכה. נרא' דדריש ליה מן ותלך דלא ה"ל למכתב רק ותדרוש את ה' ויאמר ה' לה ע"י שליח דדריש מייתור תיבת לה דלא הל"ל רק ויאמר ה' והוה ידענא דלה היה מדבר אלא לכך כתב לה שהוא כמו ויאמר לאמר לה. מהר"ר: כ״ה:תק״ג א׳ שני גוים גיים כתי' אלו אנטונינוס ור' שלא פסקו משלחנם לא צנון ולא חזרת וכו'. פי' גיים גאים ר"ל ב' גדולים והם אנטונינוס שהיה שם קיסר ומזרע עשו ור' היה נשיא ומזרע יעקב ומה שאמ' לא צנון ולא חזרת פי' שמתוך שהיו עשירים גדולים היו אוכלים מאכלים הרבה והיו צריכין לאכל בכל סעודה צנון כדי שיתחתך המאכל וחזרת לפי שמהפך המאכל בתוך הבני מעים כדי לקרב העכול כך פי' דבר זה כמשמעו במסכת ע"ז אמנם רבים מבני עמנו פי' צנון וחזרת רמז לדברי תורה וצנון משל אל הקושיות והפירוכין לשון צנון ושנון וחזרת משל אל התירוצין והתשובות מלשון חזרה והשבה: ב׳ ושני לאומים אין לאום אלא מלכות קשה מנא לו. י"ל שכן מצינו לשון חוזק אצל מלכות שנא' ויתן עוז למלכו וכאן כתי' יאמץ שהוא לשון חוזק: כ״ה:תק״ו א׳ בעקב עשו סימן שאין זה מספיק לגמור מלכותו וכו' יעקב בא לעכב שיהיה הוא ראשון וכו'. קשה איך אמ' שבא לעכבו דהא אמרינן שהוא סימן שאין זה מספיק לגמור מלכותו וגו'. י"ל שעל האמת בא יעקב לעכבו ולפיכך תפש בו אבל לא היה לו לתפוש בעקב אלא בזרועו או בצוארו שאין דרך אדם הרוצה לעכב את חברו לתפוש בעקבו לפיכך אמ' רש"י בכאן שאחיזת העקב היתה סימן שאין זה מספיק לגמור מלכותו: ב׳ ויקרא שמו יעקב אמר הקב"ה אתון קריתון וכו'. ד"א אביו קרא לו כן. קשה מאי ד"א י"ל שלפי פי' הראשון לא היה לו לכתו' ויקרא שמו יעקב תכף אחר וידו אוחזת בעקב עשו. ועוד שהרי לא חפץ הקב"ה באותו שם שהרי שנה את שמו ישראל לפי' פי' ד"א אביו קראו יעקב: ג׳ ויצחק בן ששים שנה שהרי עשר שנים משנשאה וכו'. קשה כדמקשינן לעיל גבי בן ארבעים שנה לא הוצרך רש"י לאמת את דברי הכתו'. י"ל דקשה לן איך שהה יצחק עם אשתו כ' שנה טרם יתפלל עליה שהרי בן מ' שנה היה כשנשאה ובן ס' כשנלדו לכך אמר רש"י אל תתמה על זה כי הוצרך להמתין עשר שנים עד שתהא ראויה לביאה ועשר להריון קודם שיתפלל עליה: כ״ה:תק״ז א׳ ויגדלו הנערים ויהי עשו כל זמן שהיו קטנים לא היו נכרין וכו'. קשה דהא אמר לעיל מן המעים היו נפרדין אבל היו עושין מעשיהן בסתר ולא נכרו ונתפרסמו לבני אדם עד שהגדילו. ויש נוסחאות שכתו' בהן כיון שנעשו בני י"ג שנה וכו'. וטעות הוא דהא אמ' לקמן שביום שמת אברהם בו ביום מרד עשו ולא מת אברהם עד שהיה עשו בן חמש עשר השנה: ב׳ יודע ציד לצוד אביו שואלו אבא היאך מעשרין את התבן והמלח. פי' שהיה שואל מה טעם מעשרין את התבן שאינו ראוי למאכל אדם והמלח שאינו מגדולי קרקע וכסבור אביו שהוא מעשרן מפני היותו מדקדק במצות. ואיו לפרש היאך מעשרין כמשמעו כיצד מעשרין התבן והמלח שאם באנו לעשרן נוציא מהן אחד מעשרה כשאר הדברים המתעשרין ומה טעם לשאלה זו. וכלפי שפי' יודע ציד איש שדה שהם תארי עשו לשנים מאחר שכתב הכתוב את שניהם שהיה די באחד מהן אלא להגיד שהן שתים פי' ג"כ תואר יעקב לשנים. כלפי שהיה עשו יודע ציד לצוד ולרמות היה יעקב איש תם אינו בקי לרמות וכלפי שהיה עשו איש שדה אדם בטל וצודה חיות היה יעקב יושב אוהלים בביתו של שם ועבר: כ״ה:תקי״א א׳ בכורתך לי לפי שהעבודה בבכורות וכו'. נ"ל דלכך פי' שרצה לקנות הבכורה מפני העבודה ולא מפני ירושת ארץ כנען מפני שבשביל הירושה לא היה קניינו מועיל כלום דהוה ליה דבר שלא בא לעולם כדאמ' בעלמא מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לכך פי' שרצה לקנותה בשביל העבודה:
גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-כג
גור אריה: כ״ג:תקמ״ט א׳ ויהיו חיי שרה וכו' לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל. פירוש שהיה לו לכתוב "שנה" אצל מאה, ו"שנה" אצל עשרים ושבע, שכך תמצא בכל מקום נותן "שנה" אצל המאות, ואצל העשרות ופרטים ביחד גם כן "שנה". והטעם שכל מספר הם שני מינים; מספר שהוא סכום מספר, ומספר שהוא פרט. ולפיכך החשבון הגדול עושה הכתוב אותו סכום מספר, וכל שלא בא לכלל סכום הזה נחשב מספר פרט. ולפיכך מחלק ביניהם לכתוב אצל כל אחד "שנה". ולכך "שנה" שאצל העשרות מיותר, ומכיון ד"שנה" של עשרות אתיא לדרשה – כולה לדרשה אתו, דכך נותן המדה כדאמרינן בפרשת וירא (לעיל יח, ז, אות כג) אצל "בן בקר רך וטוב": ב׳ שכל אחד נדרש לעצמו. פירש הרא"ם אינו רוצה לומר שנדרש "שנה" אצל המאה לעצמן של המאה, ו"שנה" של עשרים לעצמן של עשרים, דזה אינו, דהא מסיק 'בת ק' כבת כ' לחטא' ואם כן אינו נדרש לעצמן – אלא להקיש לאחר, אלא ש'נדרש לעצמו' רוצה לומר שלא תאמר המאה ועשרים ושבע שנים כמשמעו, ויהיה הכל מנין אחד מאה ועשרים ושבע, אלא המאה – בפני עצמן, והעשרים – בפני עצמן, והשבע – בפני עצמן, ואין העשרים נוספים על המאה, ואין השבע נוספים עליהם, אלא 'לעצמן'. והשתא משמע שפיר מייתור ד"שנה" "שנה" דבא לחלוק בין כלל וכלל, שלא נפרש המאה ועשרים ושבע שנים ביחד, ולהכי אתי "שנה" "שנה". ולפי שלא ידענו בשביל איזו דבר נדרש כל אחד לעצמו, ולמה כתב לך הכתוב כן – תירץ רש"י 'בת מאה כבת כ' וכו", כלומר לכך חלק הכתוב בין כלל וכלל ויהיו נדרש לעצמן כדי שתדרוש 'בת ק' כבת כ' לחטא וכו", דאי לאו חלוק ד"שנה" "שנה" לא הייתי יודע כי המאה הם מאה בפני עצמן וכן העשרים הם בפני עצמן וכן השבע הן בפני עצמן, אבל הייתי מחבר הכל יחד, ולפיכך כתב "שנה" "שנה" לחלק, לומר כי המאה הם בפני עצמן, וכ' בפני עצמן, ושבע בפני עצמן, כדי שתדרוש 'מה בת עשרים לא חטאת וכו". ולפי שקשה לרש"י מנא לן למדרש היקישא, דילמא "שנה" "שנה" לחלק בא (קושית הרמב"ן) – בת מאה שלא כבת ך', בת מאה בחטא ובת עשרים בלא חטא, ובת עשרים בלא יופי ובת שבעה ביופי, ותירץ "שני חיי שרה" – 'כולם שוין לטובה', והשתא בא היקישא להקיש כולם יחד 'בת מאה כבת עשרים לחטא וכו", דאין לומר איפכא – להקיש לרעה – בת עשרים כבת ק' לחטא, דודאי בת עשרים אינה בת עונשין (שבת פט ע"ב)ואין בה חטא, לכך צריך להקיש לטובה. ואי כתב "שני חיי שרה" לחוד ולא כתב "שנה" "שנה" – הוי אמינא דכולם שוים לטובה – ולא ידעינן מהו הטובה, דשמא לענין עושר ושאר טובה, אבל השתא דכתיב "שנה" "שנה" ילפינן 'בת מאה כבת עשרים לחטא' כדלעיל, עד כאן דברי הרא"ם בקצור, ובסמוך נשיב על דבריו:ואם תאמר תינח עונשי שמים עונשין בית דין שלמטה דמענישין משלשה עשר מנא לן דלא חטאת, ולא קשה מידי, דודאי עונשי שמים הם על עבירות קלות, כדכתיב (ר' קהלת יא, ט) "ודע כי על כל אלה יביאך אלקים במשפט", "אם טוב ואם רע" (שם יב, יד), ודרשו בפרק קמא דחגיגה (ה. ) אפילו על דבר קל אדם נענש לפעמים, כדאיתא התם, וכיון שלא חטאת בדיני שמים – מכל שכן דיני אדם, שהם בעבירות החמורות, שלא חטאת בהם. ואם תאמר גבי אברהם דפירש"י לקמן (כה, ז) 'בן מאה כבן שבעים לחטא ובן שבעים כבן חמשה לחטא' מנא לן למדרש היקישא, דילמא לחלק בא ולא להיקש, דהא התם לא כתיב 'שני חיי אברהם', ויש לומר דהתם כתיב (שם) "ואלה ימי שני חיי אברהם", ולא הוי למכתב רק 'ואלה ימי אברהם', ולפיכך "שני חיי" להקיש בא, וכך דרשינן גבי אברהם 'בן מאה כבן שבעים לחטא ובן ע' כבן חמשה לחטא'. והא דלא מקיש בן מאה כבן חמשה לחטא ולא לכתוב "שנה" אצל שבעים, דאם היה כתוב "שנה" אצל מאה ושבעים ו"שנה" אצל חמשה – לא הוי שום יתור, דבשאר דוכתיה נמי כתיב שני פעמים "שנה". ועוד דהווא אמינא כשהיה זקן לגמרי היה בלא חטא, היינו שעשה תשובה, קא משמע לן 'בן מאה כבן שבעים' שזה היה עיקר ימיו, ולא חטא. והשתא יתורץ הא דכתיב גבי ישמעאל גם כן "שנה" "שנה", ובודאי התם לא למדרש כמו אברהם אתא, אלא שיש לומר דלכך כתב "שנה" "שנה" גבי ישמעאל למדרש לחלק, דהתם אין שום ייתור למידרש היקשא, דכתיב (להלן כה, יז) "אלה שני חיי ישמעאל", ודרשינן בן ק' שלא כבן ל', ובן ל' שלא כבן ז'. בן ז' היה בלא חטא לגמרי, ובן ל' חטא ויצא לתרבות רעה, ובן מאה חזר בתשובה:ואם תאמר אחר דילפינן 'בת ק' כבת כ' לחטא' מנא לן דלא חטאת אחר שהיתה ק', ונראה לומר דאחר מאה יצר הרע פוסק, ובודאי לא חטאת אחר ק', ומכל שכן אם עד ק' לא חטאת – אחר ק' לא כל שכן. ועוד אמרו רז"ל (יומא לח ע"ב) כיון שעברו רוב שנותיו של אדם בלא חטא – מובטח שלא יחטא עוד. ואם תאמר ולדרוש בת מאה כבת ך' ובת ך' כבת ז' ליופי, ולא דרשינן כלל לענין החטא, ויש לומר שהרי כאשר היתה בת צ' כתיב (לעיל יח, יב) "אחר בלותי היתה לי עדנה", ואם כן שמעינן דלא היתה בת ק' כבת שבע. ואם תאמר והלא קודם מתן תורה אין ראוי לעונשין עד בן מאה כמו שכתב רש"י בפ' בראשית (ה, לב), ונראה לומר דעונש מיתה שאני, והתם בעונש מיתה איירי כדכתיב קרא (ר' ישעיה סה, כ) "כי החוטא בן מאה שנה ימות", והכא בכל עונשין דלא מיתה איירי, דאף קודם מתן תורה היו בית דין של מעלה מענישין, אבל לא במיתה. והשתא לא יקשה לך מה שהקשה הרמב"ן על רש"י ז"ל דהא "שנה" "שנה" לחלק משמע ולא להשוותו יחד, ועוד דגבי ישמעאל נמי כתיב "שנה" "שנה" ולא נוכל לדרש כך, דמה שדורש בב"ר (נח, א) 'בת מאה כבת ך" מייתורא ד"שני חיי שרה" דרשו כך. וגבי אברהם לא דרשו כך – כך פירשו הרמב"ן, אמנם בב"ר שלפנינו (סב, א) דרשו גם כן גבי אברהם כמו אצל שרה. ומה שהקשה מן ישמעאל כבר נתבאר למעלה, והשתא מתורץ הכל:אמנם כל משא ומתן של הרא"ם הם דברים שאין הדעת מקבל, שהרי לא היה צריך לומר 'בת ק' כבת ך" רק בת מאה כבת ז' לחטא, ובת ך' כבת ז' ליופי, והכל יש להקיש לבת ז', דהכי מסתבר טפי, שהרי בת ז' לא חטאת בודאי לא עונשי שמים ולא עונשי אדם. אבל הפירוש שבו יתורץ הכל בלי קושיא, דודאי דרך הכתוב לכתוב "שנה" "שנה" בכל אחד ואחד, אמנם מה שדרשו ז"ל 'בת מאה כבת ך" נראה מפני שכתוב בקרא "ויהיו חיי שרה מאה כו'", ומכיון דבא הכתוב להגיד כל חיי שרה – לא הוי לחלקם ולומר "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנה", דלכך בכל מקום מחלק ביניהם מפני שהכתוב אומר כי תחלה חיה כך שנים, ואחר כך כך שנים, אבל כאן דכתיב "ויהיו חיי שרה" משמע דבא הכתוב להגיד כל חייה, ולא הוי לחלקם ולכתוב בכל כלל וכלל "שנה", שדוקא השנים הם מחולקים, אבל אין החיים מחולקים, והוי ליה למכלל הכל ביחד לומר 'מאה ועשרים ושבע שנים'. וכן גבי אברהם דכתיב (להלן כה, ז) "ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי וגו'", מה שכתב "אלה ימי שני" כאילו כתיב 'חיי אברהם', שהרי הכתוב אומר ימי שני, ואין הימים מחולקים רק השנים. אי נמי שהרי כתיב "אשר חי", וכיון דהכתוב בא להגיד חייו – דהיינו כל חייו ביחד – לא הוי לה לחלק ביניהם רק לכתוב 'ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי מאה ושבעים וחמשה'. אבל בישמעאל שאמר "אלה שני חיי ישמעאל" (שם שם יז) הכתוב מהדר להודיע שניו, שפיר כתוב מאה שנה ושלושים שנה ושבע שנים, שבענין זה היו שניו, דמתחלה היה חי מאה שנה, ואחר כך שלשים שנה, שהשנים הם מחולקים. אבל אברהם ושרה דלא מזכיר הכתוב בהם שנותיהם, רק בשרה כתיב "חיי שרה", וגבי אברהם נמי כתיב "אלה ימי שני חיי אברהם אשר חי" אם כן לא הוי ליה לחלק אותם, אלא לדרוש אתא כל כלל וכלל לעצמו:והכי פירושו – כל עשרים שחיתה כלל אחד הם, אף על גב שדרך האדם להשתנות – היו כלל אחד, ולא היה לה שנוי בכל הכלל הזה של עשרים שנה, וכן 'בת ק' כבת עשרים', לכך כתב "שנה" אצל המאה לומר שהם כלל אחד. והשתא מה שאמר 'בת ק' כבת ך' ובת ך' כבת ז" אין הפירוש שלמד מהקש, שזה אינו משמע מיתור "שנה" "שנה", אלא כיון שהכתוב אומר כי אלו מאה שנה הם כלל אחד, וכן אלו העשרים כלל אחד, ועל כרחך צריך לפרש שכלל עשרים שנוסף על ז' הוא כלל אחד, ולא היה חלוק בו, שבת עשרים כבת ז' ליופי. וכן בת ק' מה שכלל זה נוסף על עשרים – הוא אחד גם כן. והיינו כי בת מאה כבת עשרים לחטא, והנה כל כלל וכלל הוא אחד שאינו מחולק, ויסולק בזה קושיות הרמב"ן, ופירש"י נכון. וכן איתא בב"ר (נח, א) "יודע ה' ימי תמימים" (תהלים לז, יח) – 'כשם שהם תמימים, כך שנותם תמימים, בת ך' כבת ז' לנוי, ובת ק' כבת ך' לחטא' עד כאן. ופירוש ב"ר כמו דברינו, שרוצה לומר כי שנותיהם תמימים ואין חלוק בהם, והיינו מיתורא ד"שנה" "שנה" לעשות כל כלל וכלל לעצמו, ומאחר שהוא כלל לעצמו – לא בא לומר רק שהם כלל אחד, שכל כלל הוא כולל הכל כאחד, ודברים מבוארים באין ספק: ג׳ בת עשרים כבת שבע ליופי וכו'. ואם תאמר למה משבח אותה הכתוב ביופי, והלא כתיב (משלי לא, ל) "שקר החן וגו'", ונראה לומר דקרא לא איירי ביופי, רק מפני שהאדם הוא מחובר מב' חלקים – מגוף ונפש, והגיד לך הכתוב ששרה היתה שלימה בכל אלו הב' חלקים, ולא היה בה חסרון – אם שלימות הגוף, ואם שלימות הנפש, היתה שלימה בכל אלו השני חלקים, ולא היה בה חסרון. אם שלימות הגוף – דהא בת ך' היתה כבת ז' ליופי, והיופי הזה שהוא אינו לפי הטבע ולפי המנהג יורה על שהגוף הוא נקי והוא בהיר מבלי סיג, וכמו שתמצא אצל משה רבינו "לא כהתה עינו ולא נס ליחה" (דברים לד, ז), שגם זה מורה בהירות הגוף. ומה שהיתה בת ק' כבת ך', יורה על מעלת הנפש, והנה היתה שלימה בכל: כ״ג:תק״נ א׳ ארבע וכו'. דאין לומר ש"קרית ארבע" רוצה לומר עיר של אדם הנקרא 'ארבע', כדכתיב קרא (ר' יהושע יד, טו) "ושם חברון קרית ארבע האדם הגדול בענקים" (קושית הרא"ם), דאם כן הוי למכתב 'ותמת שרה בחברון קרית ארבע', ולא כתיב כן אלא כשהעיר נקרא בשני שמות, כדכתיב (לעיל יד, ז) "עין משפט היא קדש", "בלע היא צוער" (לעיל יד, ח), וכן בכל מקום, לפיכך צריך לומר אף על גב ששם אדון העיר היה ארבע כדמוכח קרא (יהושע יד, טו) – צריך לומר שגם שם העיר היה 'ארבע'. ואין לומר שהיה שם העיר 'ארבע' על שם האדון שהיה שמו ארבע, דאם כן אכתי תיקשי שלא יתכן לקרות שם אדם ארבע או חמשה בלא טעם, כמו שנתבאר בפרשת נח אצל "להבים", ואם כן צריך לומר שהעיר היתה נקרא כך על שם ד' ענקים שהיו בה, והיה המושל נקרא על שם עירו, והשתא אתי שפיר. וקשה דלמה הוצרך לכתוב כאן "קרית ארבע" ולא כתב כן למעלה, דכתב שם האדון לחוד, ואין שם אחר עמו, ויראה לומר שהכתוב מגיד על שם חשיבות המקום ומעלתו ששם מתה שרה – שהיו בה ד' ענקים, ולפי ענין ומדריגת הארץ היא מגדלת אנשים, יש מקום מגדלת גבורים (רש"י במדבר יג, יח), ולפיכך מה שהיו שם ד' ענקים מפני שהארץ ההיא גורמת. ובודאי מעלת המקום בעולם הזה מעיד על מעלת המקום שהוא כנגדו בעולם הבא, וכמו שהמקום בעולם הזה היה מיוחד לארבע ענקים שהם גבורים בכח הגוף – כך המקום הוא מיוחד לאחר מיתה לד' אנשים גבורים במעשיהם בנשמה, והם ד' זוגות שנקברו שם. ולפיכך פירש אחריו 'דבר אחר על שם ד' זוגות וכו", וזה שרמזו רז"ל במדרש הזה (ב"ר נח, ד). וענין מספר ד' הוא מגלה לנו טעם הזה, כי המקום מיוחד לארבע, לפי שהמקום הזה היה דבק בעולם העליון אשר הוא מתפשט לד', כדכתיב (ר' בראשית ב, י) "ונהר יוצא מעדן ומשם יפרד לארבע ראשים": ב׳ ד"א וכו'. שקשה לפירוש הראשון דהוי למכתב 'קרית ארבעה' לשון זכר: ג׳ מבאר שבע. דכיון דכתיב סתם "ויבא" ולא כתב מאיזה מקום בא – יש לנו לומר שבא ממקום שנזכר לפני זה, והוא באר שבע (לעיל כב, יט). ומפני שקשה דמאי נפקא מינה בזה, ותירץ "לספוד לשרה ולבכותה" – 'ונסמכה', כלומר שלכך כתב לך שבא מבאר שבע כדי להסמיך לו "לספוד לשרה ולבכותה", כלומר שמיד שבא מן העקידה מתה שרה, שעדיין לא היה בביתו כשחזר מן העקידה. וכל זה לומר שעל ידי בשורת העקידה מתה שרה. ומה שאמר 'ונסמכה מיתת שרה' אין הפירוש 'ונסמכה' פרשה זאת לפרשת העקידה שלפניה, דאם כן הוי למכתב פירוש זה בתחלת הפרשה, ועוד מנא לן שאין זה מקומה שיתן טעם למה נסמכה הפרשה לכאן, אלא רצה לומר כי מה שהכתוב אומר "ויבא לספוד לשרה" בזה נסמכה מיתת שרה לעקידתו של יצחק. ורש"י בא לתרץ "ויבא אברהם" למה נכתב שבא מבאר שבע, לכך כתב רש"י 'ונסמכה' כאן, ולא בראש הפרשה (כ"ה ברא"ם): ד׳ וכמעט שלא נשחט. פירוש כמעט שלא גמר דבריו לומר שלא נשחט – פרחה רוחה, כך פירש מהרא"י, משום דהוקשה לו דאם המבשר אמר שלא נשחט – אם כן למה מתה. ואין מוכח כך בפסיקתא, והכי איתא שם – אמרה ליה ויי לברא דעלובתא, אלולי דאמר הקב"ה "אל תשלח ידך וגומר" (לעיל כב, יב) היית שחוט, לא הספיקה לומר דבר הזה עד שיצאת נשמתה, הכי הוא דאמר "ויבא אברהם וגו'", אלא נראה מפני ששמעה דכמעט נשחט, ודבר מועט היה שלא נשחט, לפיכך נבהלה, שכן דרך אדם להיות נבהל כאשר ישמע כי בדבר מועט היה נעשה לו ענין זה: כ״ג:תקנ״ב א׳ גר מארץ אחרת וכו'. פירוש מה שקראו הכתוב "גר ותושב" אם הוא גר אינו תושב, ואם הוא תושב אינו גר, אלא פירושו 'גר מארץ אחרת וכו'': ב׳ ומדרשו וכו'. ואם תאמר והלא פירש רש"י גבי "ויהי ריב" (לעיל יג, ז) שעדיין לא זכה בה אברהם (קושית הרא"ם), ויראה לומר דהכי קאמר – כי מאחר שהקב"ה עתיד ליתן לי הארץ לגמרי – לכל הפחות יש לי זכות בה עתה לקבור את המת, וכיון שאתם אין רוצים למכור – אקח אותה כך מצד הדין, שהקב"ה אמר "לזרעך אתן את הארץ" (לעיל יב, ז). ועוד יש לפרש דכך אמר אברהם 'אם תרצו הריני גר', כלומר אם תרצו למכור לי הקרקע – הריני גר ואקח אותה בדמים, ואם לאו, שאתם אומרים שאין ראוי למכור לי אחוזה בעבור שאני כמו גר, ואף אם אני היום כאן דרך גירות אין ראוי למכור לי אחוזה שהיא אחוזת עולם לאדם, 'אטלנה מן הדין' בחינם, שהרי לי נתנה הארץ לאחוזת עולם. אבל בודאי אין ראוי לומר כן, כיון שעתה אתם דרים בארץ, אין ראוי ליקח אותה מאתכם לפי שעה – שאתם בה, אם כן היה ראוי למכור לי קרקע אף על גב שאני גר ראוי למכור לי קרקע, לפי שאני עתה בארץ. אבל לפי סברתם שאין נותנים אחוזה לגר אלא למי שהארץ היא לו לאחוזה ואינו בה דרך גירות – אם כן כל הארץ שלי, ואטלנו מן הדין בלא דמים: כ״ג:תקנ״ד א׳ כמו ויכלא הגשם. אף על גב כי זה באל"ף ו"לא יכלה" הוא בה"א (קושית הרא"ם), אין חילוק בין אל"ף לה"א, שהם באים זה תחת זה: כ״ג:תקנ״ז א׳ בית ועלייה על גביו. והא דכתיב (ר' פסוק יז) "השדה אשר במכפלה", היא כמו אצל המכפלה, כדכתיב (לעיל יג, יח) "באלוני ממרא אשר בחברון": ב׳ ד"א שכפולה בזוגות. ואף על גב דעדיין לא נקברו שם הזוגות, כך אמר שראוי לקבור שם ד' זוגות, לפי שהיתה המערה באופן זה מחזיק ברחבה לקבור שם ד' זוגות: ג׳ שלם כל שוויה. דאין לומר שהמערה תהיה מלאה מכסף, דאם כן 'בכסף מלאה' מיבעי ליה: כ״ג:תקנ״ח א׳ ישב כתיב חסר. עיין בפרשת וירא "ולוט ישב": ב׳ שכולם בטלו ממלאכתן. לפי שלשון "לכל באי שער עירו" משמע לכל אשר דרכו לבא אל העיר, וקשה איך באו מעצמן כל שדרכו לבא לעיר – והיו נמצאים שם בפעם אחת, ולפיכך צריך לומר שכולם בטלו ממלאכתן ובאו לגמול חסד עם שרה (כ"ה ברא"ם): כ״ג:תקנ״ט א׳ נתתי הרי הוא כמו שנתתי. אבל בפרשת לך לך (לעיל יד, כב) כתב שבא העבר במקום הוה, והוא כמו אני נותן לך, שלא בא רש"י רק לפרש טעמא למה כתב לשון עבר במקום הוה, ולפיכך אומר מפני שבא לומר שעל כל פנים יתן לו ולא יחזור בו, והרי כאילו נתן לו כבר, ומכל מקום בהא לא סגי לפרש "נתתי" – 'הרי הוא כמו שנתתי' שלא כתב בקרא 'הרי הוא כמו שנתתי', רק "נתתי" כתיב, לכך צריך לומר שהוא לשון הוה, שהוא נותן עתה, רק שכתב בלשון עבר מפני שבא לומר שהרי הוא כמו שנתתי. ומה שהוצרך לתת טעם למה העבר בא במקום הוה יותר משאר עבר הבאים במקום הוה, כמו "הרימותי ידי" (לעיל יד, כב), "בי נשבעתי" (לעיל כב, טז), מפני כי שם אין צריך לתת טעם, כי עיקר הכוונה שם אינה השבועה רק הפעל הנמשך אחר כך מן השבועה, שנשבע שיאמר שלא אקח משלך דבר, ולמה – מפני ש"הרימותי ידי", ולכך כתב לשון עבר. וכן "בי נשבעתי" שארבה את זרעך, ולפיכך ארבה את זרעך, ולא היה הכוונה על השבועה רק על הפעל אחר שנשבע כבר. אבל אברהם היה חפץ בנתינת המערה לו – היה לו לומר לשון הוה 'המערה אני נותן לך', ולפיכך צריך לומר שלכך אומר לשון עבר שרוצה לומר 'הרי היא כמו שנתתי', כלומר שלא יחשוב אברהם שיחזור קודם שיחזיק בו אברהם, כי 'הרי היא כמו שנתתי': כ״ג:תקס״א א׳ אני אי אפשי בכך וכו'. הוצרך להוסיף זה מפני מלת "אך", שלעולם הוא סותר דבר הראשון (רש"י שמות לא, יג), וכאן הוא סותר דבר הראשון שאמר אני אי אפשי בכך: ב׳ מוכן הוא אצלי והלואי ונתתי כבר. אבל אין לפרש כמו שפירש למעלה (פסוק יא) 'הרי הוא כמו שנתתי לך', דזה לא הוי צריך לומר, שאם לא יתן לו הכסף לא יתן לו המערה. וגבי עפרון לא יתכן לפרש 'הלואי ונתתי לך', מפני שלא היה לעפרון הנאה במה שיתן המערה לאברהם שיאמר 'הלואי ונתתי', ולפיכך פירש 'הרי הוא כמו שנתתיה'. ומה שאמר 'הלואי ונתתי' הכל הוא פירוש מלת "נתתי". והרא"ם כתב לא שמעתי פירושו, והכל הוא נכון כמו שהתבאר:וגם כאן הוצרך רש"י להוסיף רוצה לומר 'מוכן הוא אצלי הלואי ונתתי', ולא כתב שהוא עבר במקום הוה, דבהא לא סגי, דהוי ליה למכתב לשון הוה כדלעיל (אות טז). ומה שכתב תרוייהו 'מוכן – והלואי ונתתי', מפני שלא יתכן לומר 'הלואי ונתתי' אם לא היה מוכן תחלה, שאם אינו מוכן אצלו – והוא יאמר 'הלואי ונתתי' – כל אדם יאמר 'הלואי ונתתי' מאחר שאין לו מעות, ולפיכך צריך לומר 'מוכן הוא אצלי הלואי וכו". והרא"ם הבין 'הלואי ונתתי' הוא פירוש "לו (ות)שמעני", ואין זה כן: כ״ג:תקס״ג א׳ ביני וביניך בין שני אוהבים כמונו. ואינו כמו "יצף ה' ביני וביניך" (להלן לא, מט), "ואתנה בריתי ביני וביניך" (לעיל יז, ב): ב׳ הנח המכר וכו'. כלומר מה שכתוב אחריו "ואת מתך קבור" בוי"ו, הכי פירושו – דבלשון "ביני וביניך" רוצה לומר מה הוא חשוב לכלום, וממילא משתמע אלא הנח המכר, ועליו קאי "ואת מתך קבור" בלא מכר: כ״ג:תקס״ד א׳ חסר וי"ו. כלומר שהיה חסר מפני שהיה מדקדק עמו כל כך, ומתחלה אמר לעשות הרבה – ומעט לא עשה, זה יורה שהוא חסר. ועוד עפרון חסר בגימטריא 'רע עין', שהיה רע עין, ולא היה רוצה לקבל רק משקל גדול. ומה שנקרא זה 'מעט', לפי שאין חילוק בין משקל גדול למשקל קטון, רק שמוציא המשקל הגדול יותר בריוח, ולפיכך אמרינן בבבא מציעא (ר' נב ע"ב) המעמיד על זוזי נקרא רע עין, פירוש מי שאינו רוצה לקבל רק מעות שהם טובים מאד הוא רע, שמדקדק כל כך עם חבירו. וכן היה עפרון גם כן, מעמיד עצמו על זוזי לתת לו קינטרין גדולים, ולפיכך כתב חסר – שיורה על שהוא חסר, והוא 'רע עין' במספר. ואם תאמר אחר שאברהם נתן הכסף במשקל גדול לעפרון מה לו לעשות, וכי יאמר תן לי שקלים קטנים, ונראה לומר מפני שאמר עפרון "ד' מאות שקל כסף", ולא הוי ליה לומר רק 'ד' מאות שקלים' כדכתיב (שמות כא, לב) "שלשים שקלים יתן לאדוניו", אלא שאמר שהם כסף מלא במשקל שלהם, ולפיכך כתיב "וישקול אברהם לעפרון את הכסף אשר דבר באזני בני חת", כלומר ייתור לשון "כסף" שדבר באזני בני חת, שיובן מדבריו שקלים גדולים שכספם מלא, לכך נתן לו שקלים גדולים. ועוד כיון שהמת היה מונח, ואברהם היה שוהה לשקול השקלים, ובודאי אם רצה עפרון לקבל כל שקלים לא היה אברהם עושה זה לעשות עכוב בחנם, אלא על כרחך לא היה רוצה עפרון רק בשקלים גדולים: כ״ג:תקס״ה א׳ תקומה היתה לו וכו'. דאין לפרש אותו לשון קנין כמו "וקם את הבית אשר לו חומה" (ר' ויקרא כה, ל) דבקרא הזה לא כתיב לשון קנין, דהוי ליה לחבר ביחד קרא "ויקם השדה וכו' לאברהם למקנה" (פסוק יח), וכיון דפסקינן קרא, שכך הוא הקבלה כי פסוק "ויקם" הוא פסוק בפני עצמו, שמע מיניה שאינו דבוק לפסוק של אחריו, ואי הוי לשון קנין אין לו משמעות אלא עם הכתוב של אחריו (כ"ה ברא"ם): ב׳ ופשוטו של מקרא וכו'. ואין להקפיד על שהפסיק בשני פסוקים, לפי שרמז לך גם כן המדרש הנזכר: כ״ג:תקס״ו א׳ בקרב כלם ובמעמד כלם. לפי שלשון "בכל באי שער עירו" משמע הב' של "בכל" לשון תוך וקרב, ולפיכך פירש 'בקרב כלם' (כ"ה ברא"ם). ומה שהוסיף 'ובמעמד כלם', מפני שלא היה המכוון רק שבמעמד כלם הקנה לו, שכולם ראו הקנין, דמאי איכפת ליה שהיה בקרב כלם, לפיכך הוסיף 'במעמד כלם':
העמק דבר על בראשית פרק-כג
העמק דבר: כ״ג:תקנ״ה א׳ ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה וגו׳. ע׳ מש״כ לעיל ה׳ ה׳: ב׳ שני חיי שרה. מיותר ואין כן בכ״מ זה הלשון. והנה כבר פירשנו כ״פ פי׳ חיים בלשה״ק בשתי משמעות. אחת חיים ולא מות. ב׳ שמח ועלז ולא עצבון. כענין שאמרו ביומא ס״פ בא לו. שנות חיים ושלום שנים המתהפכות מרעה לטובה. וכן בארצות החיים מקום שוקים. תמן שובעא כו׳. וע׳ מש״כ דברים פ׳ ואתחנן עה״פ ואתם הדבקים וגו׳. ואחר כ״ז יש להתבונן במה שאמרו שאברהם היה טפל לשרה בנביאות. ואין זה אלא תימא. האדם הגדול אשר דבר עמו ה׳ כ״פ. יהיה טפל לשרה שלא דבר עמה ה׳ כ״א דבור א׳ לא כי צחקת. ומפרשים ברבה שהוא דבר ה׳. אלא הכונה הוא שהיה טפל ברוה״ק. שהרי שני דברים הם רוה״ק הוא מה שאדם מתבודד ומשרה עליו רוה״ק ויודע מה שרואה. אמנם לא דבר עמו ה׳. ונבואה הוא בחינה גדולה ורבה מזה כמו שביארנו. ודוד המלך ע״ה זכה לשניהם ואמר רוח ה׳ דבר בי ומלתו על לשוני. היינו רוח ה׳ הוא רוה״ק המופיע על דבר עצמו. וגם מלתו על לשוני שהוא נבואה ממש. ואברהם היה גדול בנבואה משרה. אבל ברוה״ק היתה שרה מצוינת יותר מא״א. והסיבה לזה הוא משני טעמים. א׳ שאברהם בצדקו היה מנהיג העולם ומדריכם לעבודת ה׳ וכמו שכ׳ לפנינו נשיא אלהים ויבואר לפנינו. ומי שעסקו עם המון רבה אינו יכול להתבודד כ״כ. משא״כ שרה היתה יושבת באהלה בקדושה וטהרה (וע׳ מש״כ הגאון חתם סופר בהקדמתו בזה דברים ראויים אליו ז״ל). שנית דאין רוה״ק חל אלא מתוך שמחה ש״מ. ושרה זה צדקתה להפלא שהיתה באמונתה בבטחון חזק מאד נעלה כמו שמבואר ברבה שאמרה שרה לא״א את בהבטחה ואני באמונה ומי שבא מכח הבטחה ידוע מאמרם ז״ל אין הבטחה לצדיקים בעוה״ז. שמא יגרום החטא. וע׳ מש״כ לעיל י״ד י׳. משא״כ שרה שהיתה חזקה באמונתה בלי שום הבטחה ע״כ לא נתעצבה בכל ימי חייה והיתה שקועה ברוה״ק. וזהו דבר הכתוב שני חיי שרה. דשנים שלה כולם היו בחיי שמחה ונפש המעלה ונשגב בחיי רוחני. וכענין לשון גמ׳ מספר ימיו כפלים. כך אמר הכתוב דשני חייה היו שני פעמים משום שהיו חייה עליזים וסמוכים בה׳ מבטחה. ונראה עוד לפרש ע״פ הפשט משמעות שני מספר שני. ובאשר שרה נעשית ילדה אחרי זקנתה וחזרה לספר חליפות השנים וא״כ היה לה שני פעמים חליפות השנים. בראשונה חיתה תשעים שנה. ובשניה ל״ז שנים. וסך הכל שני חיי שרה היו מאה ועשרים ושבע שנים וע׳ בעל הטורים: כ״ג:תקנ״ו א׳ בקרית ארבע. לפי הפשט הוא אדון העיר או בונה העיר. אבל הרי נזכר כ״פ חברון ולא נזכר שם הלז. מזה יצא דרשת חז״ל כונה שניה כפרש״י ומשום זה היתה סיבה מן השמים שתמות בחברון אע״ג שהיתה דירתה עם אברהם בבאר שבע כמבואר גם אחר העקידה וישב אברהם בבאר שבע. וגם להלן כתיב ויצחק בא מבוא באר לחי רואי והוא יושב בארץ הנגב. והיינו באר שבע כדכתיב לעיל כ׳ א׳ ויסע משם אברהם ארצה הנגב. אבל שרה מתה באיזה סבה ממסבב הסבות בחברון. או כאשר שמעה מדבר העקידה הלכה אחרי אברהם ויצחק חיי רוחה ובאשר הלכו לארץ המוריה והוא ביהודה סמוך לחברון. באה לשם ומתה. וטעם סיבה זו מה׳ הוא באשר היתה קרית ארבע וע״כ הוא משום הדרש ששם ראוי להקבר ארבע אבות העולם. ואדה״ר היה הראשון לקבורה שם ואיש לא ידע מזה: ב׳ ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה. דרך העולם תחלה לבכות בינו לב״ע ואח״כ להספיד ברבים וכמש״כ ויקרא ה׳ לבכי ולמספד. אלא משום שהיה אברהם בא ממקום רחוק לשם ובין כה וכה נתקבצו המון העם סביב הבית כדאיתא בסנהדרין דף מ״ו דמשהי לה לשרה לפני קבורה יותר מן המורגל עד בוא אברהם. מש״ה נזדרז להספידה תחלה ברבים. ועוד יש הבדל בענין המת ואבליו. אם המת גורם לאבליו שנוי בהליכות עולמו וצערו מרובה יותר משבח המת עצמו אזי הבכי קודם ועיקר להספדו. משא״כ אם להיפך שאין המת גורם הריסה בהליכות עולם של אבליו ושבחו הוא מרובה אזי הספדו עיקר לבכי. מש״ה בחרבן בהמ״ק קרא הקב״ה לבכי על הנהגת עולמו שעי״ז נשתנה סדרי העבודה ועוד הרבה שלא כרצון הקב״ה כ״י והוא מרובה על הספדו על כמה צדיקים שנהרגו בחרבן בהמ״ק מש״ה כתיב תחלה לבכי ואח״כ למספד. משא״כ כאן מיתת שרה לא גרם לאברהם שנוי בהליכות עולמו עוד שהרי כבר נתגדל יצחק בנה שהוא התכלית והספדה רבה ע״פ חשיבותה מש״ה הקדים לספוד לה ואח״כ לבכותה. וכיב״ז כתיב בשמואל ב׳ א׳ במיתת שאול ויספדו ויבכו. היינו משום שלא נשתנה הליכות עולמו של דוד לרעה ע״י מות שאול והספדו היה רב ע״פ שבחו: כ״ג:תקנ״ז א׳ אל בני חת. עם הארץ היו רבים אך משפחת בני חת היו מנהיגי העיר וגם עפרון היה מהם ע״כ הי׳ דברו תחלה לבני חת: כ״ג:תקנ״ח א׳ גר ותושב. באשר כבר עקר דירתו מחברון הרי הוא שם כגר. ובאשר היה דר שם כבר כ״ה שנים ורוצה לקבוע שם מקום קבורה גם לעצמו ה״ז כתושב. והקדים לומר שהוא גר להתנצל על מה שלא הכין לו אחזת קבר מכבר כמו שהיה מנהגם שכל אדם חשוב עושה אחזת קבר לו ולזרעו בפ״ע לבד בה״ק הכולל לעניים ולאורחים. ע״ז התנצל שהוא גר. ומשעה שזכה לבן לא היה שם. אבל עתה מבקש זכות לזה שה״ה תושב. וע׳ מש״כ ויקרא כ״ה כ״ג: כ״ג:תקנ״ט א׳ לאמר לו. המה נתיישבו מה להשיב. ושלחו אחד מהם לאמר לו תשובתם: כ״ג:תק״ס א׳ שמענו. אמר השליח בשם הרבים המשלחים: ב׳ אדני. אמר השליח מעצמו: ג׳ נשיא אלהים. יש שני מיני גדולה והנהגה. א׳ מנהיג המדינה בחכמה ונקרא נשיא. ב׳ מנהיג אנשי העולם בעניני אלקות איש ואומה בשם אלהיו ויקרא איש אלהים. וא״א הי׳ מצוין בשני דברים. וכדאי׳ בב״ב ס״פ הספינה דצ״א. בשעה שמת א״א עמדו עליו בחבורה ואמרו אוי לעולם שאבד מנהיגו ואוי לספינה שאבדה קברניטה. שני משלים הללו. דמנהיג העולם הוא דבר יקר להשיג חכם ונבון ושארי מדות. משא״כ קברניט לספינה מלאכה ואומנות היא ואינה חכמה וא״כ כשאבד מנהיג העולם קשה יותר מאבידת הקברניט. אבל בדבר א׳ הוא להיפך כשמת מנהיג העולם לא יחרב העולם לשעה. משא״כ כשאבד הקברניט של הספינה. הספינה בסכנה. ואמרו על א״א שהי׳ שתי מיני אבדות. בהנהגת המדינה היה כמו מנהיג חכם נעלה. ובהנהגת עבודת אלהים הי׳ קברניט לספינה. ועתה אמרו לו שאתה נשיא היינו מנהיג העולם ומדיני. אבל לא בכח החכמה לבד אלא נשיא אלהים. בשם אלקות: ד׳ במבחר קברינו. היינו אחוזת קברינו הכבודה ביותר בכאן: ה׳ איש ממנו את קברו. מה שמפריש לעצמו והוא בראש האחוזה: כ״ג:תקס״א א׳ לעם הארץ. לכלל העיר: ב׳ לבני חת. בפרט לאותה משפחה. וד״א ליתן כבוד לרבים קודם להחשוב ומיוחד בם. כדאי׳ במס׳ ד״א פ׳ לעולם אל יפטור במעשה דר״ג וחבריו עם פילוסופוס: כ״ג:תקס״ב א׳ לקבור את מתי מלפני. לבד כבודו. יחוסו על צערו שהוא אינו יכול לסלק את מתו אלא באופן זה: כ״ג:תקס״ג א׳ אשר בקצה שדהו. ואינו נצרך לכל השדה. ולאבד את שדהו מבעליו. רק בקצה שדהו. אשר ידע ממנה בהיותו דר באלוני ממרא. והיא סמוכה לזה השדה כמבואר להלן. וגם זאת לא במתנה כ״א בכסף מלא וגו׳ בתוככם לאחזת קבר. שהכל ידעו מזה שהיא לאחוזת קבר. ולא יהי׳ נמצא מעורר משכיני השדה וכדומה. וגם נ״מ בעיקר הקנין של אחוזת הקבר נצרך ליתן דריסת הרגל יותר כדאי׳ בב״ב ד״ק דרך הקבר אין לה שיעור: כ״ג:תקס״ד א׳ בתוך בני חת. בקרב אנשי משפחתו המיוחדת מהמון רבה של העיר: ב׳ באזני בני חת. המה הקשיבו והבינו את דבריו בהשכל ודעת וזהו משמעות באזני בכ״מ כמש״כ ר״פ ויגש: ג׳ לכל באי שער עירו. הכל ראו ושמעו התשובה גולמית ולא הבינו דבר: כ״ג:תקס״ה א׳ לא אדני. א״א ליתן המערה לבדה ולחתכה מכלל השדה אלא. ב׳ השדה בכלל הנני נותן לך וממילא. ג׳ והמערה אשר בו לך נתתיה. מזה הבין אברהם שהוא כאומר זה א״א להקצות המערה מן השדה אלא בע״כ תהא כל השדה שלך. והדבר מובן שא״א לבקש בחנם כל השדה: ד׳ לעיני בני עמי נתתיה לך. יש בזה שתי משמעות. א׳ הכל יודעים שאני נותן ולא אחזור בי. ב׳ לעיני כל היא במתנה אבל ביני לב״ע יש לך להבין כי רב לי לתת במתנה כל השדה. אלא שבוש לפרש לעיני כל. המחיר שבדעתו. והנה הי׳ התשובה בהסכמת משפחתו והי׳ קוץ בה כמובן. ע״כ. ה׳ לפני עם הארץ. הודה לכל ההמון שנצרך לעזרתם שירבו דברים עליו לגמור המכירה. אבל לא החזיק טובה לבני חת שהבין בחכמתו כי חורשים רעה וערמה: כ״ג:תקס״ז א׳ באזני עם הארץ. הכל שמעו והאזינו דבריו של אברהם בלי לב ולב: כ״ג:תקס״ח א׳ לאמר לו. עתה לא השיב לפני עם הארץ אלא שלח לאמר לו ביחידות כי בוש לאמר מחיר גדול כזה. והיינו דכתיב בסמוך את הכסף אשר דבר באזני בני חת. כי אך המה ידעו מתחלה שבדעתו לבקש מחיר כזה: כ״ג:תק״ע א׳ עבר לסחר. כדאי׳ בערכין פ׳ שום היתומים. דמעות של סוחר תקלי יותר באשר המה נצרכים למדינות רחוקות שאינם מכירים בצורת המטבע כ״א במשקלה: כ״ג:תקע״א א׳ השדה והמערה אשר בו. היינו שפי׳ בקנין מתהום ארעא: ב׳ וכל העץ אשר בשדה. שפי׳ עד רום רקיע ממילא האילנות שלו ג״כ: ג׳ אשר בכל גבולו סביב. כבר דרשו חז״ל בב״ב שפי׳ הגבולין בקנין: כ״ג:תקע״ב א׳ לעיני בני חת. שלא יאמרו כי חרפה למשפחה היא שמכר השדה. והקנין חוזר כדאי׳ בב״ב ד״ק במוכר קבר ה״נ הוא חרפה למכור אחזת נחלה. ע״כ קנה לעיניהם: ב׳ בכל באי שער עירו. שלא יכחישו בזה שהי׳ לעיניהם. ע״כ השתדל א״א שיהיה במעמד בני העיר: כ״ג:תקע״ג א׳ ואחרי כן קבר וגו׳. לא רצה לקבור תחלה וכדאי׳ בב״ב דקי״ב שחרפה לצדיק שיהי׳ נקבר בשדה שאינו שלו ע״כ הקדים הקנין בכל הפרטים: ב׳ היא חברון בארץ כנען. כ״ז מיותר שהרי כבר ידענו בראש הפרשה אלא בא ללמד דכמו שאותה מערה הנקראת מערת המכפלה היא מיוחדת בסגולה למקום קבר והנקבר בה הוא במעלה גבוה ביותר וכמש״כ להלן מ״ח ז׳ ומ״ט ל׳. כך חברון בכלל יש בה ג״כ איזה מעלה וסגולה לקבורה ואם שאינו שוה להמערה עצמה. ופירש המקרא עוד בארץ כנען. ללמד שכלל הארץ יש לה ג״כ סגולת קבורה. ואם שאין לה ערך להמערה: כ״ג:תקע״ד א׳ לאחוזת קבר. באשר בקנין לא נתפרש שקנה לזה התכלית כדי שלא ימחה אח״כ לעשות בה כל מה שירצה וא״כ היה עוד בידו למחות מלעשות אחוזת קבר. שלא ירבה עליהם את הרגל על שדה אחר של המשפחה שהי׳ סביב שדה זו. ועתה כאשר קבר אברהם את שרה והחזיק לקבר שוב קמה השדה והמער׳ מכל בני חת לאחוזת קבר:
תורה תמימה על בראשית פרק-כג
תורה תמימה: כ״ג:תקל״ז א׳ בקרית ארבע. מאי קרית ארבע, א"ר יצחק – זוגות, אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה א) וצ"ל דנקרא המקום ע"ש העתיד. וע' בכתובות י' ב' חקרה הגמרא אם כתב קרא ע"ש העתיד, והי' יכול להביא ראי' מכאן. ובתורה אור ציין פסוק זה לפרשה וישלח (ל"ה), ועיין בסוטה י"ג א', אבל ממ"ר מבואר שהמכוון לפסוק זה. .(עירובין נ"ג א') ב׳ ויבא אברהם לספוד. [מלמד דהספידא יקרא דשכבי הוא], דאי ס"ד יקרא דחיי, וכי משום יקרא דאברהם משהו לה לשרה ב) ואע"פ דבגמרא דחו לה, דשרה גופא ניחא לה כי היכי דמייקר בה אברהם, אך אין זה אלא דחוי בעלמא, והאמת הוא, כי הספידא יקרא דשכבי הוא ולכן עולה הענין כפשטי' שהשהו אותה משום כבודה, והנ"מ בזה אם יקרא דחיי או דשכבי הוא לענין אם אחד צוה שלא להספידו או אם יקרא דשכבי הוא שומעין לו ואם יקרא דחיי אין שומעין לו, ולכן לענין ליקח מיורשים הוצאת ההספד אז אם יקרא דשכבי הוא מוציאין מיורשין ההוצאות בעל כרחם, ומי שצוה שלא להספידו שומעין לו. – וע' ביו"ד סי' שד"מ ס"ו מבואר כשם שמספידין על האנשים כך מספידין את הנשים, והביאו מקור לזה ממגילה כ"ח ב' רפרם ספדי' לכלתי', וצ"ע שלא הביאו ראי' משרה, ואולי י"ל דאין ראי' מהספד בעל על אשתו להספד על כלל הנשים, די"ל שהספידה על צערו הפרטי וכמ"ש אין אשה מתה אלא לבעלה (סנהדרין כ"ב ב'). .(סנהדרין מ"ו ב') כ״ג:תקל״ט א׳ ואקברה מתי מלפני. מי שמתו מוטל לפניו פטור מכל מצות האמורות בתורה, ואע"פ שאינו מוטל לפניו, מכיון שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי, שנאמר ואקברה מתי מלפני [וההיא שעתא לאו לפניו הואי] ג) לפנינו הגירסא בגמרא שנאמר ויקם אברהם מעל פני מתו ואומר ואקברה מתי מלפני וגירסא זו תמוה מאד, דמאי ראי' מייתי מן ויקם אברהם, הא אדרבה היא ראי' לסתור, שהרי אותה שעה שקם היתה לפניו. ובש"ס כת"י (עי' ד"ס) חסרה הראי' מהפסוק ויקם אברהם מעל פני מתו, ורק בלשון זה שנאמר ואקברה מתי מלפני אטו ההיא שעתא קמיה הואי רמיא, אלא כיון שמוטל עליו וכו', ושמחתי על מציאות גירסא זו המאירת עינים, וכדי לקיים במקצת הגירסא שלפנינו נראה דצ"ל בגמרא כמו שהוא לפנינו בילקוט, שנאמר ואקברה מתי מלפני אטו ההיא שעתא קמי' הואי רמיא והכתיב ויקם אברהם מעל פני מתו אלא וכו', ונראה מזה שבגמרא נשתרבבו המלות והענינים, ועיין בזה. .(ברכות י"ח א') כ״ג:תקמ״ד א׳ מערת המכפלה. פליגי בה רב ושמואל, חד אמר שני בתים זה לפנים מזה, ומאי מכפלה שכפלה בזוגות ד) כמבואר לפנינו לעיל בדרשא בפסוק ב'. , וחד אמר שני בתים זה ע"ג זה, והיינו מכפלה ה) ושניהם מפרשי דמכפלה הוא תאר למערה ואינו שם מקום, ולפי"ז צ"ל דמש"כ בסמוך פסוק י"ז ויקם שדה עפרון אשר במכפלה, וכן בפ' ויחי במערה אשר בשדה המכפלה – קצור לשון הוא, והמכוון ממנו – השדה אשר בשדה המכפלה, וכן במערת המכפלה אשר בשדה עפרון, ועיין ברשב"ם ורמב"ן. .(עירובין נ"ג א') כ״ג:תקמ״ח א׳ נתתי כסף השדה. שטרי מכר דידן אע"פ שכתוב בהן ומכרתי ונתתי אינם שטר ראיה, לפי דנתתי גם להבא משמע, כדכתיב נתתי כסף השדה קח ממני ו) מוסב על מ"ש בקדושין כ"ו א' נכסים שיש להם אחריות נקנים בכסף ובשטר, ומפרש בגמרא בשטר כיצד, כתב לו שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה, וזה הוא שטר קנין, ר"ל בזה שכותב לו מכורה בזה הוא מקנה לו, והנה לפי"ז הי' אפשר לומר דאם הי' כותב בשטר ומכרתי או נתתי שדה זו, בלשון עבר, אין זה שטר קנין אלא שטר ראיה בעלמא, כלומר, לראי' שמכר לו באיזה קנין אחר מהקנינים הנקנים, וא"כ דרוש איפה לדעת מהות הקנין במה שהקנה לו – על זה אמר הר"ן דשטרי דידן שאצלנו אין נוהגין לכתוב שטרי ראי' רק שטרי קנין לא איכפת לן במה שכתוב בלשון עבר, דמצינו כיוצא בזה בפסוק שלפנינו נתתי כסף השדה שפירושו הנני נותן כעת, כדמוכח מענינא דקרא, ואע"פ שכתוב בלשון עבר, ולכן גם אם כתב השטר בלשון עבר ומכרתי או נתתי הוי הכונה הנני מוכר, הנני נותן, וכמו שכותב שדי מכורה ונתונה. זה הוא באור הענין בכלל. ועיין בחו"מ סי' ס"א ואין להאריך כאן. [ר"ן פ"א דקדושין]. ב׳ קח ממני. ולהלן (כ"ה י') כתיב השדה אשר קנה אברהם, מלמד דקיחה אקרי קנין ומלמד שאין קיחה אלא בכסף ז) ר"ל סתם קיחה דכתיב בקנינים הוי אותה קיחה בכסף, וכמו בפ' תצא כי יקח איש אשה, למדין אנו משם דאשה נקנית בכסף, ויתבאר אי"ה ענין זה לפנינו במקומו בפסוק הנזכר. .(קדושין ב' א') כ״ג:תקנ״א א׳ עובר לסוחר. א"ר אלעזר, רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים, מנלן – מעפרון, מעיקרא כתיב ארץ ארבע מאות שקל כסף ולבסוף כתיב וישקול אברהם לעפרון ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר, דלא שקל מיני' אלא קנטרין ח) דאיכא דוכתי דקרי לתקלי קנטרי והם שקלים היותר גדולים שבכל שקל מאה סלעים, כ"כ בתרגום ירושלמי בפ' תרומה בפסוק ככר זהב, ובלשון רומי הוא שם מאה, ובלע"ז סענט"י הוא מספר מאה. .(ב"מ פ"ז א') ב׳ עובר לסוחר. א"ר חנינא, כל כסף האמור בתורה סתם הוא סלע ט) ר"ל כל שקל כסף האמור בתורה סתם הוא סלע [ד' דנרין]. חוץ מן כספו של עפרון, שאף על פי שכתוב בתורה סתם אפילו הכי הם קנטרין, דכתיב ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר, ואיכא דוכתא דקרו לקנטרי תקלי י) עיין מש"כ בדרשא הקודמת. ובירושלמי קדושין פ"א ה"ג איתא בענין זה חוץ משקלי עפרון דהוי קנטרין, מאי טעמא, דכתיב בכסף מלא יתננו לי. .(בכורות נ' א') כ״ג:תקנ״ב א׳ בכל גבולו סביב. המוכר את השדה לא מכר את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה יא) ר"ל המוכר את השדה סתם לא מכר את האילנות הגדולות וחשובות שהם בעצמם ידועים למי הם ולא בטלו אגב שדה. , דאמר קרא ויקם שרה עפרון וגו' אשר בכל גבולו סביב, מי שצריך לגבול סביב, יצאו אלו שאין צריכין לגבול סביב יב) ר"ל שחשובות הן בפני עצמן, והבאור הוא, דעפרון מכר לו את השדה בסתמא, כדכתיב נתתי כסף השדה, וקמהדר לי' עפרון ארץ ארבע מאות וגו', ואפ"ה קנה אברהם כל האילנות כדכתיב ויקם שדה עפרון וכל העץ אשר בכל גבולו סביב ע"י קנית השדה סתם קנה גם את כל האילנות, והאי אשר בכל גבולו קרא יתירא הוא, דמצי למכתב וכל העץ אשר בשדה דהיינו בתוך גבולי השדה, ולמדרש אתא, מי שצריך לגבול אותן אילנות קנה שצריכין להיות להו גבול סביב שלא יערער אדם עליהן לומר בתוך שלי נטועים ושלי הם דהיינו כגון אילנות דקין שאין להם שם והדבר שכוח מי נטעם, לפיכך צריך לעשות להם גבול סביב, אבל כל חרוב המורכב וסדן השקמה גדולים הם וחשובים ואוושי מילתייהו וידוע של מי הן ובקרקע של מי הן נטועין ואין צריכין גבול, הלכך אינן בכלל השדה שמכר לו. .(ב"ב ס"ט ב') ב׳ בכל גבולו סביב. מאי סביב, אמר רב משרשיא, מכאן למצרים מן התורה יג) פי' רשב"ם דהאי אשר בכל גבולו סביב מיותר, דהול"ל וכל העץ אשר בשדה ותו לא, אלא בא לרבות דהקונה את השדה קנה גם את המצרים וכל האילנות הנטועים במיצר, דמצרים בכלל שדה הן, דהכי משמע, סביב כל האילנות הנטועים בקרקע המיצר שהוא סביב השדה קנה אברהם, עכ"ל, כ"פ הרא"ש. וע' בב"ח לחו"מ סי' רט"ו כתב וז"ל, ויש לתמוה מפני מה השמיטו הרי"ף ורמב"ם דין זה, ואפשר שהם היו מפרשים מכאן למצרים מן התורה לענין שצריך שיעשה מצרים סביב השדה אבל לא לענין מכירה, עכ"ל, ור"ל ואם לא כתב לו המצרים לא קנה אותם. – והנה מה שכתב הוא לאפשר פרשו הרבה ראשונים לודאי גמור, וכן פירש הרמ"ה בחידושיו ורה"ג בס' מו"מ, ויותר מזה הדברים מבוארים ומפורשים במ"ר כאן, בזה"ל, א"ר מנין, תנינן, המוכר את שדהו צריך לכתוב את שדהו ואת סימניה, מהכא, השדה והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב לאברהם למקנה, ע"כ, והנה לא תנינן כזה בשום מקום זולת מימרא זו דרב משרשיא, הרי ברור שכך הוא הפירוש בגמרא לא לענין קניה רק לענין כתיבה וציון, וא"כ ברור הוא שכך יפרשו הרי"ף ורמב"ם, ולכן השמיטו דין קנית המצרים. ואף יש ראי' גם מסוגית הגמרא דכך הוא הפירוש ולא כרשב"ם דקונין את המצרים בכלל השדה, משום שחקרו בסוגיא דב"ב ס"ב ב' במצר לו מצר ראשון ומצר שני ומצר שלישי ולא מצר לו מצר רביעי אם קנה זה המיצר או לא, ולפי' רשב"ם קשה מאי ספק הוא זה אחרי דבסתם הוא קונה א"כ מאי איכפת לן אם מצר או לא מצר, אלא ודאי דאם לא פירש לו מפורש לא קנה המיצר, וחקרו באם מצר לו שלשה והשמיט הרביעי אם נגרר זה האחד אחר פירוש השלשה או כי בעינן באור כל הארבעה ובנשמט אחד לא קנה אותו, ודו"ק. .(שם שם)
הרחב דבר על בראשית פרק-כג
הרחב דבר: כ״ג:תקנ״ה א׳ ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה וגו׳. ע׳ מש״כ לעיל ה׳ ה׳: ב׳ שני חיי שרה. מיותר ואין כן בכ״מ זה הלשון. והנה כבר פירשנו כ״פ פי׳ חיים בלשה״ק בשתי משמעות. אחת חיים ולא מות. ב׳ שמח ועלז ולא עצבון. כענין שאמרו ביומא ס״פ בא לו. שנות חיים ושלום שנים המתהפכות מרעה לטובה. וכן בארצות החיים מקום שוקים. תמן שובעא כו׳. וע׳ מש״כ דברים פ׳ ואתחנן עה״פ ואתם הדבקים וגו׳. ואחר כ״ז יש להתבונן במה שאמרו שאברהם היה טפל לשרה בנביאות. ואין זה אלא תימא. האדם הגדול אשר דבר עמו ה׳ כ״פ. יהיה טפל לשרה שלא דבר עמה ה׳ כ״א דבור א׳ לא כי צחקת. ומפרשים ברבה שהוא דבר ה׳. אלא הכונה הוא שהיה טפל ברוה״ק. שהרי שני דברים הם רוה״ק הוא מה שאדם מתבודד ומשרה עליו רוה״ק ויודע מה שרואה. אמנם לא דבר עמו ה׳. ונבואה הוא בחינה גדולה ורבה מזה כמו שביארנו. ודוד המלך ע״ה זכה לשניהם ואמר רוח ה׳ דבר בי ומלתו על לשוני. היינו רוח ה׳ הוא רוה״ק המופיע על דבר עצמו. וגם מלתו על לשוני שהוא נבואה ממש. ואברהם היה גדול בנבואה משרה. אבל ברוה״ק היתה שרה מצוינת יותר מא״א. והסיבה לזה הוא משני טעמים. א׳ שאברהם בצדקו היה מנהיג העולם ומדריכם לעבודת ה׳ וכמו שכ׳ לפנינו נשיא אלהים ויבואר לפנינו. ומי שעסקו עם המון רבה אינו יכול להתבודד כ״כ. משא״כ שרה היתה יושבת באהלה בקדושה וטהרה (וע׳ מש״כ הגאון חתם סופר בהקדמתו בזה דברים ראויים אליו ז״ל). שנית דאין רוה״ק חל אלא מתוך שמחה ש״מ. ושרה זה צדקתה להפלא שהיתה באמונתה בבטחון חזק מאד נעלה כמו שמבואר ברבה שאמרה שרה לא״א את בהבטחה ואני באמונה ומי שבא מכח הבטחה ידוע מאמרם ז״ל אין הבטחה לצדיקים בעוה״ז. שמא יגרום החטא. וע׳ מש״כ לעיל י״ד י׳. משא״כ שרה שהיתה חזקה באמונתה בלי שום הבטחה ע״כ לא נתעצבה בכל ימי חייה והיתה שקועה ברוה״ק. וזהו דבר הכתוב שני חיי שרה. דשנים שלה כולם היו בחיי שמחה ונפש המעלה ונשגב בחיי רוחני. וכענין לשון גמ׳ מספר ימיו כפלים. כך אמר הכתוב דשני חייה היו שני פעמים משום שהיו חייה עליזים וסמוכים בה׳ מבטחה. ונראה עוד לפרש ע״פ הפשט משמעות שני מספר שני. ובאשר שרה נעשית ילדה אחרי זקנתה וחזרה לספר חליפות השנים וא״כ היה לה שני פעמים חליפות השנים. בראשונה חיתה תשעים שנה. ובשניה ל״ז שנים. וסך הכל שני חיי שרה היו מאה ועשרים ושבע שנים וע׳ בעל הטורים: כ״ג:תקנ״ו א׳ בקרית ארבע. לפי הפשט הוא אדון העיר או בונה העיר. אבל הרי נזכר כ״פ חברון ולא נזכר שם הלז. מזה יצא דרשת חז״ל כונה שניה כפרש״י ומשום זה היתה סיבה מן השמים שתמות בחברון אע״ג שהיתה דירתה עם אברהם בבאר שבע כמבואר גם אחר העקידה וישב אברהם בבאר שבע. וגם להלן כתיב ויצחק בא מבוא באר לחי רואי והוא יושב בארץ הנגב. והיינו באר שבע כדכתיב לעיל כ׳ א׳ ויסע משם אברהם ארצה הנגב. אבל שרה מתה באיזה סבה ממסבב הסבות בחברון. או כאשר שמעה מדבר העקידה הלכה אחרי אברהם ויצחק חיי רוחה ובאשר הלכו לארץ המוריה והוא ביהודה סמוך לחברון. באה לשם ומתה. וטעם סיבה זו מה׳ הוא באשר היתה קרית ארבע וע״כ הוא משום הדרש ששם ראוי להקבר ארבע אבות העולם. ואדה״ר היה הראשון לקבורה שם ואיש לא ידע מזה: ב׳ ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה. דרך העולם תחלה לבכות בינו לב״ע ואח״כ להספיד ברבים וכמש״כ ויקרא ה׳ לבכי ולמספד. אלא משום שהיה אברהם בא ממקום רחוק לשם ובין כה וכה נתקבצו המון העם סביב הבית כדאיתא בסנהדרין דף מ״ו דמשהי לה לשרה לפני קבורה יותר מן המורגל עד בוא אברהם. מש״ה נזדרז להספידה תחלה ברבים. ועוד יש הבדל בענין המת ואבליו. אם המת גורם לאבליו שנוי בהליכות עולמו וצערו מרובה יותר משבח המת עצמו אזי הבכי קודם ועיקר להספדו. משא״כ אם להיפך שאין המת גורם הריסה בהליכות עולם של אבליו ושבחו הוא מרובה אזי הספדו עיקר לבכי. מש״ה בחרבן בהמ״ק קרא הקב״ה לבכי על הנהגת עולמו שעי״ז נשתנה סדרי העבודה ועוד הרבה שלא כרצון הקב״ה כ״י והוא מרובה על הספדו על כמה צדיקים שנהרגו בחרבן בהמ״ק מש״ה כתיב תחלה לבכי ואח״כ למספד. משא״כ כאן מיתת שרה לא גרם לאברהם שנוי בהליכות עולמו עוד שהרי כבר נתגדל יצחק בנה שהוא התכלית והספדה רבה ע״פ חשיבותה מש״ה הקדים לספוד לה ואח״כ לבכותה. וכיב״ז כתיב בשמואל ב׳ א׳ במיתת שאול ויספדו ויבכו. היינו משום שלא נשתנה הליכות עולמו של דוד לרעה ע״י מות שאול והספדו היה רב ע״פ שבחו: כ״ג:תקנ״ז א׳ אל בני חת. עם הארץ היו רבים אך משפחת בני חת היו מנהיגי העיר וגם עפרון היה מהם ע״כ הי׳ דברו תחלה לבני חת: כ״ג:תקנ״ח א׳ גר ותושב. באשר כבר עקר דירתו מחברון הרי הוא שם כגר. ובאשר היה דר שם כבר כ״ה שנים ורוצה לקבוע שם מקום קבורה גם לעצמו ה״ז כתושב. והקדים לומר שהוא גר להתנצל על מה שלא הכין לו אחזת קבר מכבר כמו שהיה מנהגם שכל אדם חשוב עושה אחזת קבר לו ולזרעו בפ״ע לבד בה״ק הכולל לעניים ולאורחים. ע״ז התנצל שהוא גר. ומשעה שזכה לבן לא היה שם. אבל עתה מבקש זכות לזה שה״ה תושב. וע׳ מש״כ ויקרא כ״ה כ״ג: כ״ג:תקנ״ט א׳ לאמר לו. המה נתיישבו מה להשיב. ושלחו אחד מהם לאמר לו תשובתם: כ״ג:תק״ס א׳ שמענו. אמר השליח בשם הרבים המשלחים: ב׳ אדני. אמר השליח מעצמו: ג׳ נשיא אלהים. יש שני מיני גדולה והנהגה. א׳ מנהיג המדינה בחכמה ונקרא נשיא. ב׳ מנהיג אנשי העולם בעניני אלקות איש ואומה בשם אלהיו ויקרא איש אלהים. וא״א הי׳ מצוין בשני דברים. וכדאי׳ בב״ב ס״פ הספינה דצ״א. בשעה שמת א״א עמדו עליו בחבורה ואמרו אוי לעולם שאבד מנהיגו ואוי לספינה שאבדה קברניטה. שני משלים הללו. דמנהיג העולם הוא דבר יקר להשיג חכם ונבון ושארי מדות. משא״כ קברניט לספינה מלאכה ואומנות היא ואינה חכמה וא״כ כשאבד מנהיג העולם קשה יותר מאבידת הקברניט. אבל בדבר א׳ הוא להיפך כשמת מנהיג העולם לא יחרב העולם לשעה. משא״כ כשאבד הקברניט של הספינה. הספינה בסכנה. ואמרו על א״א שהי׳ שתי מיני אבדות. בהנהגת המדינה היה כמו מנהיג חכם נעלה. ובהנהגת עבודת אלהים הי׳ קברניט לספינה. ועתה אמרו לו שאתה נשיא היינו מנהיג העולם ומדיני. אבל לא בכח החכמה לבד אלא נשיא אלהים. בשם אלקות: ד׳ במבחר קברינו. היינו אחוזת קברינו הכבודה ביותר בכאן: ה׳ איש ממנו את קברו. מה שמפריש לעצמו והוא בראש האחוזה: כ״ג:תקס״א א׳ לעם הארץ. לכלל העיר: ב׳ לבני חת. בפרט לאותה משפחה. וד״א ליתן כבוד לרבים קודם להחשוב ומיוחד בם. כדאי׳ במס׳ ד״א פ׳ לעולם אל יפטור במעשה דר״ג וחבריו עם פילוסופוס: כ״ג:תקס״ב א׳ לקבור את מתי מלפני. לבד כבודו. יחוסו על צערו שהוא אינו יכול לסלק את מתו אלא באופן זה: כ״ג:תקס״ג א׳ אשר בקצה שדהו. ואינו נצרך לכל השדה. ולאבד את שדהו מבעליו. רק בקצה שדהו. אשר ידע ממנה בהיותו דר באלוני ממרא. והיא סמוכה לזה השדה כמבואר להלן. וגם זאת לא במתנה כ״א בכסף מלא וגו׳ בתוככם לאחזת קבר. שהכל ידעו מזה שהיא לאחוזת קבר. ולא יהי׳ נמצא מעורר משכיני השדה וכדומה. וגם נ״מ בעיקר הקנין של אחוזת הקבר נצרך ליתן דריסת הרגל יותר כדאי׳ בב״ב ד״ק דרך הקבר אין לה שיעור: כ״ג:תקס״ד א׳ בתוך בני חת. בקרב אנשי משפחתו המיוחדת מהמון רבה של העיר: ב׳ באזני בני חת. המה הקשיבו והבינו את דבריו בהשכל ודעת וזהו משמעות באזני בכ״מ כמש״כ ר״פ ויגש: ג׳ לכל באי שער עירו. הכל ראו ושמעו התשובה גולמית ולא הבינו דבר: כ״ג:תקס״ה א׳ לא אדני. א״א ליתן המערה לבדה ולחתכה מכלל השדה אלא. ב׳ השדה בכלל הנני נותן לך וממילא. ג׳ והמערה אשר בו לך נתתיה. מזה הבין אברהם שהוא כאומר זה א״א להקצות המערה מן השדה אלא בע״כ תהא כל השדה שלך. והדבר מובן שא״א לבקש בחנם כל השדה: ד׳ לעיני בני עמי נתתיה לך. יש בזה שתי משמעות. א׳ הכל יודעים שאני נותן ולא אחזור בי. ב׳ לעיני כל היא במתנה אבל ביני לב״ע יש לך להבין כי רב לי לתת במתנה כל השדה. אלא שבוש לפרש לעיני כל. המחיר שבדעתו. והנה הי׳ התשובה בהסכמת משפחתו והי׳ קוץ בה כמובן. ע״כ. ה׳ לפני עם הארץ. הודה לכל ההמון שנצרך לעזרתם שירבו דברים עליו לגמור המכירה. אבל לא החזיק טובה לבני חת שהבין בחכמתו כי חורשים רעה וערמה: כ״ג:תקס״ז א׳ באזני עם הארץ. הכל שמעו והאזינו דבריו של אברהם בלי לב ולב: כ״ג:תקס״ח א׳ לאמר לו. עתה לא השיב לפני עם הארץ אלא שלח לאמר לו ביחידות כי בוש לאמר מחיר גדול כזה. והיינו דכתיב בסמוך את הכסף אשר דבר באזני בני חת. כי אך המה ידעו מתחלה שבדעתו לבקש מחיר כזה: כ״ג:תק״ע א׳ עבר לסחר. כדאי׳ בערכין פ׳ שום היתומים. דמעות של סוחר תקלי יותר באשר המה נצרכים למדינות רחוקות שאינם מכירים בצורת המטבע כ״א במשקלה: כ״ג:תקע״א א׳ השדה והמערה אשר בו. היינו שפי׳ בקנין מתהום ארעא: ב׳ וכל העץ אשר בשדה. שפי׳ עד רום רקיע ממילא האילנות שלו ג״כ: ג׳ אשר בכל גבולו סביב. כבר דרשו חז״ל בב״ב שפי׳ הגבולין בקנין: כ״ג:תקע״ב א׳ לעיני בני חת. שלא יאמרו כי חרפה למשפחה היא שמכר השדה. והקנין חוזר כדאי׳ בב״ב ד״ק במוכר קבר ה״נ הוא חרפה למכור אחזת נחלה. ע״כ קנה לעיניהם: ב׳ בכל באי שער עירו. שלא יכחישו בזה שהי׳ לעיניהם. ע״כ השתדל א״א שיהיה במעמד בני העיר: כ״ג:תקע״ג א׳ ואחרי כן קבר וגו׳. לא רצה לקבור תחלה וכדאי׳ בב״ב דקי״ב שחרפה לצדיק שיהי׳ נקבר בשדה שאינו שלו ע״כ הקדים הקנין בכל הפרטים: ב׳ היא חברון בארץ כנען. כ״ז מיותר שהרי כבר ידענו בראש הפרשה אלא בא ללמד דכמו שאותה מערה הנקראת מערת המכפלה היא מיוחדת בסגולה למקום קבר והנקבר בה הוא במעלה גבוה ביותר וכמש״כ להלן מ״ח ז׳ ומ״ט ל׳. כך חברון בכלל יש בה ג״כ איזה מעלה וסגולה לקבורה ואם שאינו שוה להמערה עצמה. ופירש המקרא עוד בארץ כנען. ללמד שכלל הארץ יש לה ג״כ סגולת קבורה. ואם שאין לה ערך להמערה: כ״ג:תקע״ד א׳ לאחוזת קבר. באשר בקנין לא נתפרש שקנה לזה התכלית כדי שלא ימחה אח״כ לעשות בה כל מה שירצה וא״כ היה עוד בידו למחות מלעשות אחוזת קבר. שלא ירבה עליהם את הרגל על שדה אחר של המשפחה שהי׳ סביב שדה זו. ועתה כאשר קבר אברהם את שרה והחזיק לקבר שוב קמה השדה והמער׳ מכל בני חת לאחוזת קבר:
פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-כג
רשב"ם: כ״ח:תקל״ב כ״ח:תקל״ג כ״ח:תקל״ד כ״ח:תקל״ה א׳ לרשתך את ארץ מגורך – מאחר שלא תקח אשה מבנות כנען שהיו עבדים, כמו שצוה אברהם ליצחק. כ״ח:תקל״ו כ״ח:תקל״ז א׳ וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב – בברכות אחרונות הללו נתן לו את ארץ כנען שניתנה לאברהם וגם אמר לו לקחת אשה ממשפחתו וגם צווהו שלא לקחת מבנות כנען, חשב עשו בלבו מה שנשאתי מבנות כנען גזל ממני ברכת אברהם ולקח את בת ישמעאל ממשפחת אברהם, חשב בלבו שמא מעתה אזכה לנחלת אברהם. כ״ח:תקל״ח כ״ח:תקל״ט כ״ח:תק״מ א׳ אחות נביות – לפי שהיה ראשון שבבני ישמעאל קורא אותה אחות נביות, וכן: ותקח מרים הנביאה אחות אהרן. לפי שאהרן נולד קודם משה קורא לה אחות אהרן, אבל במקום שהזכיר משה ואהרן בפסוק אחד קורא אותה אחותם, כדכתיב: ותלד לעמרם את אהרן ואת משה ואת מרים אחותם. וכן: ואחות לוטן תמנע, לפי שהיה ראשון, כדכתיב: לוטן ושובל וצבעון וענה. כ״ח:תקמ״א א׳ ויצא וילך חרנה – הלך לצד חרן. כ״ח:תקמ״ב א׳ ויפגע במקום – אירע לו דרכו במקום אחד חוץ מעיר לוז. ב׳ כי בא השמש – ולא היה לו פנאי ליכנס בעיר ביום. כדאמר רב יהודה: לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב. ג׳ ויקח – אחת. ד׳ מאבני המקום – כדכתיב: ויקח את האבן אשר שם מראשותיו. כ״ח:תקמ״ג א׳ סלם מצב ארצה – מוצב על ידי אחרים. ב׳ עולים ויורדים – לפי הפשט: אין לדקדק במה שהקדים עולים ליורדים, שכן דרך ארץ להזכיר עליה קודם ירידה. כ״ח:תקמ״ד א׳ הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך – ואם תאמר דבר מועט הוא – ופרצת ימה וקדמה – לד' רוחות העולם. כ״ח:תקמ״ה א׳ ונברכו – לשון מבריך ומרכיב. כלומר: יתערבו במשפחתך משפחות האדמה שהרי משקל רפי הוא וכבר פירשתיו בפ' לך לך. כ״ח:תקמ״ו א׳ כי לא אעזבך – בדרכים. ב׳ עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי – עליך להשיבך אל האדמה הזאת כי בדרכים אתה צריך שמירת מלאכים יותר, כדכתיב: כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. כ״ח:תקמ״ז א׳ אכן יש ה' במקום – לא כמה שהייתי סבור כששכבתי כאן שהוא מקום חול, אך כן הוא שהוא מקום קודש. וכן כל אכן שבמקרא אך כן ולא כמו שהייתי סבור. וכן: אכן נודע הדבר. כ״ח:תקמ״ח כ״ח:תקמ״ט א׳ ויצק שמן על ראשה – ומשח אותה לקדשה להקריב עליה קרבנות בשובו, כדכתיב במשכן וכליו: וימשחם ויקדש אותם וכן מוכיח לפנינו. אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה וגו' יהיה בית אלהים לקורבנות. כ״ח:תק״נ א׳ ואולם לוז שם העיר – ועל שם המקום שחוץ לעיר ששכב יעקב, נקרא שם העיר עצמה בית אל. כ״ח:תקנ״א כ״ח:תקנ״ב א׳ ושבתי בשלום – כמו שאמר לי: והשיבותיך אל האדמה הזאת. ב׳ והיה ה' לי לאלהים – שיסייעני בכל מעשי. כ״ח:תקנ״ג א׳ עשר אעשרנו לך – להקריב לפניך עולה.
תולדות יצחק על בראשית פרק-כג
תולדות יצחק: כ״ד:תקצ״ג א׳ ואברהם זקן בא בימים הנה קודם זה הרבה כשלשים ושבע שנים אמר ואברהם ושרה זקנים באים בימים ובבראשית רבה כאן זקנה שיש בה לחלוחית ולהלן זקנה שאין בה לחלותית פירוש כי באים בימים מתחילין בימי זקנה כי באים מורה על זמן הווה וכאן אמר שהוא זקן מאד שכבר בא בימים. ואמר וה' ברך את אברהם בכל לפי שיש זקנים לסבת צרות ומיתת בנים וחולאים רעים ועניות לזה אמר לא היה זקן אלא מצד שבא בימים שלסבת צרות לא היה זקן וה' ברך את אברהם בכל או הכוונה שהיהודים לעת זקנתם באים להם צרות ועוני לזה אמר אע"פ שהיה קץ בירך ה' את אברהם בכל פירוש בכל הדברים עושר ונכסים וכבוד ובן ובריאות: כ״ד:תקצ״ד א׳ ויאמר אברהם אל עבדו השרים יש להם שמשים בשלשה פנים יש שמשים שהולכים אחר אדוניהם כשרוכבים על סוסים ויש להם גם כן חכמים בדת ובדיני המשפטים ויש להם גם כן ממונים על הבית נקראים מאיור דומוש לראשונה אמר עבדו לשנייה אמר זקן ביתו זה שקנה חכמה לשלישית אמר המושל בכל אשר לו: ב׳ שים נא ידך תחת ירכי אמרו ז"ל והשבע בחפץ שהוא ברית מילה וכתב ר"א יש אומר תחת ירכי רמז למילה ואלו היה כן נשבע בברית מילה לא בשם והקרוב אלי שהיה משפט בימים ההם לשום ידו החת ירך מי שהוא ברשותו והטעם אם אתה ברשותי שים ידך תחת ירכי והאדון יושב וירכו על היד כטעם הנה ידי תחת רשותך לעשות רצונך וזה המשפט עודנו היום בארץ הודו ע"כ. ואני תמה עליו ששבועת התורה הוא שישבע בשם ויהיה חפץ בידו בשעת השבועה והוא ספר תורה: כ״ד:תקצ״ט א׳ ה' אלהי השמים פירוש אם השי"ת עצמו לקחני מבית אבי עתה לפחות ישלח מלאכו ועוד יותר קשה לעשות הדבר מלקיים אותו ומאחר שלקחני מבית אבי כ"ש שיקיים אותי כאן במקום הזה ולקחת אשה לבני משם ועוד שהלוקח איש מבית אביו ראוי שיעשה עמו טובה וכל שכן אם הוא מושפע ומבורך בבית אביו בכל ענייניו לז"א ה' אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ישלח מלאכו ולקח אשה לבני ועוד שאם לא היה לוקח אותי מארץ מולדתי שם הייתי מוצא אשה לבני ואין ראוי שבעבור שעשיתי מצות השם בצאתי משם יהיה לי הפסד. ואמר אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי ולא אמר אלהי הארץ ולמעלה אמר ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ לפי שהקב"ה נקרא אלהי ארץ ישראל שנאמר כי לא ידעו משפט אלהי הארץ ולז"א בע"ז אלהי נכר הארץ ולפי שאברהם היה עכשיו בארץ ישראל אמר אלהי הארץ אבל בפסוק אשר לקחני מבית אבי לא אמר בו אלהי הארץ לפי שהיה בחרן או באור כשדים וכך אמרו הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים ור"א אמר אלהי השמים ואלהי הארץ כי בת פלוני לפלוני בארץ מן השמים והוא סוד: כ״ד:תר״ב א׳ מגמלי אדוניו הסוסים והפרדים והגמלים של השרים הם גדולים וטובים ולזה אמר מגמלי אדוניו שהיו חשובים מאד ופרש"י נכרים היו משאר גמלים שהיו יוצאים זמומים מפני הגזל: כ״ד:תר״ג א׳ ויברך הגמלים הבריכם על ברכיהם: כ״ד:תר״ד א׳ הקרה נא לפני היום איך אמר הקרה שנראה שבמקרה יעשה השם חסד אלא הכוונה בעצם ובראשונה עשה חסד בעבור אדוני אברהם אבל בעבורי דרך מקרה הקרה נא לפני או ירצה הכן אשה לפני שתהיה הגונה וכן כיהקרה ה' אלהיך לפני הכין והזמין: כ״ד:תר״ח א׳ והנערה טובת מראה מאד אין כאן מקומו אלא בשעת הנשואין אבל רצה לומר שהקב"ה קבל תפלתו שהיפות אין דרך לצאת מן הבית לפי שהן נרדפות מן הבחורים ועכ"ז ירדה היום אל העין ואמר ואיש לא ידעה לומר לא די שלא היתה רגילה לצאת מן הבית לשאוב מים אלא אפילו בחלון ובבית אביה לא ראה אותה שום אדם ולזה אחר שאמר בתולה אמר ואיש לא ידעה: ב׳ ותמלא כדה ותעל לא כשאר נערות שכשהולכות לשאוב מים משחקות אלו עם אלו וממה שלא אמר ותשאב אחז"ל שעלו המים לקראתה וזה שאמר וירץ העבד לקראתה: כ״ד:תר״ט א׳ הגמיאיני נא מעט מים לא אמר השקיני לומר שאינו שואל אלא מעט מאד ואח"כ שתה מים הרבה פעמים רבות מעט מעט וזהו שאמר ותכל להשקותו לומר שנתעכב בשתייה וזה עשה כדי לעיין בה היטב כשהיה שותה וזהו שאמרו בב"ר משתאה מוצץ ומביט בה פירשו משתאה מלשון שתייה אלא שהיה צריך לומר שותה ואמר משתאה מוצץ ואינו שותה או שותה מעט מעט שלא היה לו תאוה לשתות אלא לעיין בה אמר הגמיאיני ואמר מכדך לומר שהיה כד שלה טהור ונקי מאד יותר מכדי הנערות האחרות מצד נקיותה: כ״ד:תרי״א א׳ ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב מה שלא אמרה לו כן בתחלה שאם אמרה שתה אדוני וגם לגמליך אשאב היה במשמע שאליעזר וגמליו הכל אחד וכמו שאמרו האנשים שולחו המה וחמוריהם שנדמו לחמוריהם בשלא הריקו שקיהם טרם ילכו אחר שבפעם הראשונה מצאו כספיהם בשקיהם ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו: כ״ד:תרי״ד א׳ נזם זהב בקע משקלו רמז לשקלי ישראל בקע לגולגולת: ב׳ ושני צמידים רמז לשני לוחות מצומדות: ג׳ עשרה זהב משקלם רמז לעשרת הדברות שבהן בקע הוא חצי שקל מגזרת נבקע: כ״ד:תרט״ו א׳ בת מי את הגידי נא לי היש בית אביך מקום לנו ללין לא יחסר במקום ההוא פונדק אבל עשה כן לנסותה אם היא משכלת והיא השיבה כמשכלת שהוא שאל לה היש בית אביך מקום לנו ללין לינה אחת והיא השיבה גם ללון לינות הרבה אבל איני אומר גם מקום לכם ללון שאולי אבי לא ירצה שתתאכסנו עמו: כ״ד:תרי״ז א׳ מספוא שם כולל לכל מאכל בהמה: כ״ד:תרכ״ד א׳ ויפתח הגמלים התיר זמם שלהם ובגמרא הקשו הלא חמריה דר' פנחס לא היה אוכל דבר איסור וכ"ש גמלי אברהם וא"כ לא היו צריכים זמם אלא הכוונה שדרך הגמלים ללכת זה אחר זה קשורים וזהו ויפתח התיר הקישורים: כ״ד:תרכ״ז א׳ וה' ברך את אדוני מאד ויגדל ותלד שרה בן לאדוני וישביעני אדוני לאמר. האריך כל זה לפי שיאמרו אם אברהם עשיר ויצחק בחור טוב אלף נשים ימצא במקומו למה שולח בכאן לבקש אשה אלא ודאי או אברהם אינו עשיר כמו שהיה מקודם לכן או יצחק מכוער או בחור שטוף בזמה ח"ו וכיוצא בו לזה אמר לא תחשבו כן אם עשיר וה' ברך את אדוני מאד ויגדל ויתן לו צאן ובקר וכסף וזהב ועבדים ושפחות וגמלים וחמורים ותלד שרה בן לאדוני אחרי זקנתה ומאחר שנולד דרך נס לא בא הנס אלא על הצדיק ובחור טוב מאד וא"כ למה באתי חוץ למלכות לבקש לו אשה לפי שלא רצה כנענית שהיא מזרע ארור וחפץ ממשפחתו ולכן וישביעני אדוני לאמר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו: כ״ד:תרל״ב א׳ ה' אשר התהלכתי לפניו לא אמר ה' אשר לקחני מבית אבי כמו שאמר אברהם שאם יאמר כן היה במשמע שבעבור שארץ מולדתו רשעים לקחו משם והוא עלבון להם אלא אשר התהלכתי לפניו: כ״ד:תרל״ה א׳ והיה העלמה לא אמר נערה לומר שלא די שהיתה נערה בשנים אלא גם כן היתה משתדלת וזריזה ומהירה במלאכתה: כ״ד:תרל״ט א׳ ואשאל אותה ואומר בת מי את וגומר. וכתב ר' אברהם ויאמר בת מי את וכבר אמר לה קודם שנתן לה כלום: כ״ד:תרמ״ב א׳ מיי' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב רע ניחא אבל טוב למה לא ידברו. והתשובה שאליעזר אמר דבר בלתי ראוי הוא אמר בת מי את ותאמר בת בתואל ובעבור שידע ודאי שהשם שמע תפלתו אמר ואשים הנזם על אפה והצמידים על ידיה ואקוד ואשתחוה לה' ואברך את ה' אשר הנחני בדרך אמת לקחת את בת אחי אדוני לבנו ואם כן שכל כך ודאות היה לו היה ראוי שיאמר ועתה תנו לי את רבקה לבן אדוני ולא היה ראוי שיאמר ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת את אדני הגידו לי וגו' וזהו שאמר לו אחר שאתה אומר שרבקה הוכיח ה' לבן אדוניך למה אתה מסופק בו שמאחר שמה' יצא הדבר לפי דבריך לא נוכל דבר אליך רע לומר אין אנו רוצים שעל כרחינו יהיה וגם כן טוב אי אפשר שנדבר לומר אנו חפצים שאם כן נראה שהוא תלוי ברצוננו ושאם לא היינו חפצים לא יעשה ולזה אמר הנה רבקה לפניך לא אמרו לפנינו אלא לפניך וכן אמרו הנה שהוא ודאי ודבר מוכן ולזה אמרה אלך שהיה לה לומר כן ולא אלך עד שרש"י אמר מעצמי אלא הכוונה רבקה הקשה לאחיה ואמה מה שהקשו הם לאליעזר לומר אתם שואלין אותי אם אלך לפי שאלתכם אם אלך הוא תלוי ברצוני ואינו כן שלפי דבריכ' שמהשם יצא הדבר על כרחי אלך ואינו תלוי בי: כ״ד:תרמ״ה א׳ ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב מה שיחזור לבית יצחק שהיה כלי כסף וכלי זהב נתן לה אבל לאחיה ואמה מגדנות מגזרת מגדים: כ״ד:תרמ״ז א׳ ויאמר אחיה ואמה לבן היה גדול מאביו בחכמה וכבוד ולכן שתק בתואל וכשדיבר דיבר לבן קודם בתואל שנאמר ויען לבן ובתואל: ב׳ תשב הנערה אתנו ימים או עשור היה ראוי שיאמרו כן בתחלה תשב הנערה אתנו ימים או עשור כי מה' יצא הדבר אבל אם יאמרו כן יחשבו שאליעזר בחפצו הגדול להוליכה עמו היה מודה וא"כ היו צריכים לתת לה נדוניא גדולה שלקנות הנדוניא תתעכב ימים או עשור ולבן היה נבל לכן מתחלה הודה ואמר מה' יצא הדבר ואחר שהודו ידוע הוא שאליעזר לא יניח לה להתעכב אפילו שעה אחת וא"כ לא היה בושה לאחיה ואמה שלא תוליך נדוניא שלא היה להם פנאי לקנותה: כ״ד:תרנ״ז א׳ ויאמר העבד הוא אדוני עד עתה אמר בן אדוני לפי שהאדם שאינו נשוי לא נקרא אדם שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם:
צרור המור על בראשית פרק-כג
צרור המור: כ״ד:תמ״ב א׳ ואברהם זקן בא בימים. כבר אמרו ז"ל כי עד אברהם לא נזרקה הזקנה בשום אדם על שאמרו מה הדרי שאני ובני נכנסים במדינה ואין הבדל בין האב לבן. ואח"כ לן ומצא עצמו זקן וגם שיבה זרקה בו. ואמר אברהם רבונו של עולם עשיתני דוגמא. רמז למה שאמר ועתיק יומין יתיב שעריה כתלג חיור. ולכן אמר ואברהם זקן. ולפי הפשט ראה עצמו זקן ומאושר ומבורך בכל דרך כלל. אבל חסר לו פרט אחד. היות בנו בלתי נשוי. ולכן השביע לעבד שלא יקח אשה לבנו מבנות כנען אם הוא ימות בנתים. לפי שראה עצמו זקן. ואמר בא בימים יוצא מן הימים היה לו לומר ולמה אמר בא בימים. אבל פירושו האמיתי בא בימים האמתיים. הם הימים העליונים הנקראים ימות עולם. ויוצא מעולם השקר הוא עולם הזה הדומה ללילה. כדאמרינן במציעא תשת חשך ויהי לילה זה העולם הזה הדומה ללילה וכו'. ולפי שבא בימים האמתיים. וה' בירך את אברהם בכל לא יחסר כל בה: כ״ד:תמ״ג א׳ ויאמר אברהם אל עבדו המיוחד לו. המורה על מעלת האדון ומתואר בתואריו ובמדותיו. וכמו שהוא נקרא זקן כך נקרא הוא זקן ביתו. וכמו שנאמר באברהם וה' בירך את אברהם בכל. כך נאמר בו המושל בכל אשר לו. לפי שלומדו אברהם תורתו וחכמתו. כאומרם ז"ל הוא דמשק אליעזר שדולה ומשקה מתורתו לאחרים. וזהו המושל בכל אשר לו שהוא רמז על חמשים שערי בינה. שהשם בירך את אברהם בכל כמנין כל: כ״ד:תמ״ד א׳ ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ. הטעם שהשביעו באלהי השמים. לפי שאברהם היה סבת קיומם. כאומרם אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. וכמו שפירשתי באומרו ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. שחוזר לאברהם שהוא קונה שמים וארץ והעמידם. וזהו אברהם קנין אחד. וכל זה בשביל מעשיו. ובפרט בשביל ברית מילה שקבל בראשונה. וזהו אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. שהוא ברית מילה של אברהם. ואחר שהוא סבת קיום שמים וארץ. רצה להשביעו באלהי השמים והארץ. בענין שהשם יזכור לו זה הזכות. ולכן חזר לומר ה' אלהי השמים ואלהי הארץ. ואמר אשר אנכי יושב בקרבו. לרמוז שלא יטעה לומר אחר שהוא יושב בקרבם אם לא היו ראויים והגונים. לא היה יושב עם חברת מתי שוא. לזה אמר עם כל זה לא תקח אשה לבני משם. ולפי שבדברי אברהם היה ספק כי לא השביעו אלא שיקח לו אשה ממשפחתו. ואם ילך יצחק וישא אשה ממשפחתו היה נקי מהשבועה. לזה אמר העבד כציר נאמן. אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי ההשב אשיב את בנך. והשיב לו השמר פן תשיב את בני שמה. כי אם תשיבהו שם הייתי עובר מאמר השם שלקחני מבית אבי ואמר לי לזרעך אתן את הארץ הזאת. ואם היה רצונו שאשוב אני או בני שמה. למה לקחני מבית אבי כי טוב לי היותי בבית אבי. ואם תאמר שזה יספיק לי אבל בני חוזר. זה שקר כי הוא אמר לי לזרעך אתן את הארץ הזאת ואחר שבני הוא מלך הארץ הזאת. הראוי למלך לילך למלכות אחרת להיות שם עבד עולם. ואחר שזה כן הוא ישלח מלאכו לפניך ויצליח דרכך. אבל בשום ענין את בני לא תשב שמה. אח"כ אמר שהתקין עצמו לשלשה דברים לדורון ולמלחמה ולתפלה. לדורון ויקח העבד עשרה גמלים וכל טוב אדוניו בידו. למלחמה ויקם וילך אל ארם נהרים להורות שנזדרז מאד למצות אדוניו. עד שקם בזריזות וילך מיד אל ארם נהרים בו ביום. כמו שאמרו חכמים ז"ל שקפצה לו הארץ דכתיב ואבא היום אל העין היום יצאתי והיום באתי. ולתפלה אלהי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדוני אברהם. כלומר לי אע"פ שאיני ראוי הקרה נא לפני על צד הקרי. אבל עם אדוני שהוא ראוי עשה חסד. וסדר בקשתו הנה אנכי נצב וגומר. ולפי שזה היה דבר פלא ואי אפשר להעשות אלא על הצד הנס ובצירוף זכיות הרבה. צירף ליצחק עם אברהם. ואמר אותה הוכחת לעבדך ליצחק מצד זכותו. ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני. ולפי שרבו הזכיות. ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת וגומר. להורות שהשם השלים עצת מלאכו ואע"פ שהוא לא אמר אלא והיה הנערה. אחר שכוונתו היתה שתהיה ממשפחת אברהם והוגנת לו. כן השלים השם דברו וכוונתו. וזהו אשר ילדה לבתואל. ומצד הנערה והנערה טובת מראה מאד. ולפי שבכאן היה חסר תנאי אחר. כי אע"פ שתהיה ממשפחתו ואשה יפה. אולי היא סרת טעם. לזה אמר שהיתה ג"כ נאה במעשיה. וזהו שאמרה שתה אדוני. לפי שהוא אמר דרך מוסר וענוה הגמיאני נא מעט מים שהוא כמו גמיאה קטנה. השיבה היא בנדבת לבה שתה אדוני כנפשך שבעך. וכשראה עוצם זריזותה וחריצותה. אמר והאיש משתאה לה מחריש. כלומר כי מן הדין ומדרך המוסר היה לו לדבר ולומר גברת לא תטריח עצמך פעמים רבות כי די בזה. לזה אמר כי כן היה ראוי אלא שנבהל ונאלם כאלם לא יפתח פיו והחריש אף על פי שהיה לו לדבר. וזהו מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו. או אם היה מקרה: כ״ד:תס״ג א׳ ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות. כלומר כאשר ראה נערה קטנה טובת מראה ובעלת שכל ונתלבשה בעוז וגבורה להשקות עשרה גמלים יגעים מטורח הדרך שכל אחד היה צריך עשרה כדים מלאים מים עד ששבעו כלם כאלו היתה בת עשרים שנה. מיד גזר אומר ואמר כי יד ה' עשתה זאת. וזהו ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות יצא מכל ספיקותיו. ונתן לה נזם זהב לשים על אפה שהיא תפארת הפנים. ושני צמידים על ידיה לפי שיגעה אותה בהשקאת הגמלים. ואח"כ שאל בת מי את לפי שכבר ידע בהשתדלותה שהיא האשה הראויה. כמו שהוא אמר ובה אדע. בהשתדלותה ובנדבת לבה כי עשית חסד. וכשראה תשובתה שהסכימה עם מעשיה. נתן הודאה לשם ותלה הדבר בזכות אדוניו ולא בהשתדלותו. וזהו ברוך ה' אלהי אדוני אברהם אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדוני. וסיפר שיצא לבן לקראתו לפי שראה הנזמים ושמע שהאיש היה מבקש מלון. ויאמר בא ברוך ה'. לפי שרבקה אמרה לו מוסרו הטוב. ועוד שראה אותו בחוץ ולא רצה ליכנס אע"פ שכבר פרע המלון. אמר בא ברוך ה' מיושר מדרכיו וממוסרו. למה תעמוד בחוץ. ואם אולי תחשב שאתה מביא שיירא גדולה הבית קטנה מהכיל. כבר פניתי הבית ומקום לגמלים. וכשנכנס לא רצה לאכול. לפי שאע"פ שהשם הצליח דרכו ולא נפל מכל דברו ארצה. עדיין נשאר הספק ששם לו אדוניו כאומרו אולי לא תאבה האשה. ולא ידע אם ירצו לתת לו בתם. ואולי לא רצה לאכול כי לפי חסידותו היה נראה לו שזאת היתה חנופה שמחניפים לו בעבורו. ובעבור כספו וזהבו. לזה אמר עבד אברהם אנכי ובשבילו יש לכם לעשות ולא בשבילי. כי אני עבד עולם. ובזה תראה ענותנותו כמו שכתב הקדוש רשב"י על פסוק בן יכבד אב זה עשו הרשע. שבשביל שכיבד אביו השיג כל הכבוד הזה. ועבד אדוניו זה אליעזר עבד אברה'. שהיה יכול לומר שהיה קרובו או אהובו ולא אמר אלא עבד אברהם אנכי. ואז סיפר להם כל הענין והודיע להם איך אמר לו אם לא תאבה האשה והשיבו שבשום ענין לא ישיב את בנו שמה. באופן שיראו מה שראוי להם לעשות. ועל זה נאמר החכם עיניו בראשו. וכן סיפר להם תפילתו והצלחתו. בענין שידעו כי מהשם היתה לו. ואין בידם לעשות דבר אחר. וזהו ואומר ה' אלהי אדוני אברהם אם ישך נא מצליח דרכי וגו'. ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת את אדוני. עתה בזה העת יש לכם לעשות. אחר שהשם מסייעו בדבר. ואם לאו ואפנה על ימין או על שמאל. וזה עשה בחכמתו ליראם שיקפצו לתת בתם כי הוא כבר היה נקי. וכ"ש אין כאן ימין כי הכל היה שמאל: כ״ד:תצ״א א׳ ויען לבן ובתואל כי אולי היה מנהגם להשיא האשה בעצת האח הגדול. ולכן אמר לבן ובתואל. וכן למטה אמר ויאמר אחיה ואמה. ואמרו ז"ל זקני רשעים כ"ז שמזקינים דעתם מטורפת בהם. ויאמר מה' יצא הדבר. כלומר אין לנו צורך לדבר כי אתה השואל והמשיב ובדברך נמצא דבריך ונאכלם. ולכן לא נוכל דבר אליך רע או טוב כי הכל בכלל דבריך. ואז נתן הודאה לשם ונתן להם מתנות לשמחם. ואולי לפי שראו שלה נתן כסף וזהב ולהם לא נתן אלא מגדנות. לקחו עצה לנפשם ואמרו מה ממון ניתן לנו שנגרש את בתנו ונתנה לאיש שלא כדרך כל הארץ. תשב הנערה אתנו ימים או עשור. וביני וביני יבא הנער לראות הארוסה ואחר כך תלך. ויאמר אליהם אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי. כלומר אין דבר זה בידכם אחר שמהשם יצא הדבר. ואין לכם רשות להתריס נגד השם ומאמרו. ויאמרו נקרא לנערה ונשאלה את פיה. ובזה נראה אם מה' היתה לו כמו שאתה אומר. וכשאמרה אלך ולא חששה לדבריהם ראו כי מה' היתה הסבה: כ״ד:ת״ק א׳ וישלחו את רבקה אחותם. וקראה אחותם על דרך שקרא יעקב לבניו אחים. ויאמר יעקב אל אחיו לקטו אבנים. ואמרו רז"ל והלא לא היה אלא אחד ולואי קבריה. אלא כיון שהגיע הבן לכתף אביו נקרא אחיו. וכן אמר בכאן רבקה אחותם. ואמר ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותנו את היי לאלפי רבבה. להורות איך השם שלח מלאכו לפניו כמאמר אברהם ושם הדברים בפיהם. ולזה תמצא כי נצנצה בהם רוח הקודש וברכו אותה בברכה עצמה שבירך מלאך ה' אל אברהם בשעת העקידה. מה נאמר שם הרבה ארבה את זרעך כככבי השמים. וכאן אמר אחותנו את היי לאלפי רבבה. וכן אמר שם ויירש זרעך את שער אויביו. וכאן נאמר ויירש זרעך את שער שונאיו. וספר שקמה רבקה בזריזות והלכה עם נערותיה אחרי האיש. ויקח העבד את רבקה כי היא העיקר. ואולי שאר האנשים שבאו עם אליעזר לקחו נערותיה: כ״ד:תק״ג א׳ ויצחק בא מבא באר לחי רואי. להתדבק עם אל חי. ולהתפלל לפניו שיצליח השם דרך אליעזר. ולכן אמר והוא יושב בארץ הנגב דבק בדרכי אביו. דכתיב ביה הלוך ונסוע הנגבה. שהוא סוד הייחוד. כאומרם ז"ל בא לו לקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית. שזהו נעוץ סופן בתחלתן וכו'. ולפי שהייחוד הוא בתפלה. אמר ויצא יצחק לשוח בשדה להתבודד ולהתפלל בכוונה. ועל זה הדרך שאמרו רז"ל יצחק תיקן תפלת מנחה. וזהו לפנות ערב שהוא זמן המנחה. כי ינטו צללי ערב ובאה מדת הדין של יצחק לעולם. דכתיב ביה ופחד יצחק היה לי. ולכן צריך כוונה גדולה כאומרם ז"ל לעולם יזהר אדם בתפלת המנחה. שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה. לפי שהיה צריך דין לכלות נביאי הבעל. ולכן אומרים בשבת ואני תפלתי לך ה' עת רצון כי כשמתגלים פני הרחמים כל מיני מדות הדין בורחים. ולהורות על כוונת תפלתו אמר וישא עיניו וירא והנה גמלים באים. נראה שעד כאן היה משפיל עיניו וסותמם לכוין בתפלתו. כמו שכתב הקדוש כי המתפלל תפלת עמידה שכינה כנגדו. ולכן אסור לו לפקוח עיניו להסתכל בכותל. ולמעט אמר שצריך להשפילם. ולכן נ"ל שאמר בכאן וישא עיניו וירא אחר תפלתו. אבל בתפלתו לא נשא עיניו ולא ראה: כ״ד:תק״ה א׳ ואמר ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק. להורות שהיא בת זוגו. וכמו שהוא נשא עיניו. כן היא נשאה עיניה וראתה במראה השכינה את יצחק והכירתו. ותפול מעל הגמל לרמוז שהשפילה עצמה ועיניה בענותנותה בראותה אותו. ואם לא הכירתו למה הפילה עצמה. ומה ששאלה מי האיש הלזה. הוא לאמת הענין. וכשאמר הוא אדוני ותקח הצעיף ותתכס. וספר שהביאה אל אהל שרה אמו להיות במקומה. ואולי רמז שהביאה האהלה לעשות לה חופה. ויקח את רבקה בקיחת כסף שהיא קידושין. ותהי לו לאשה בכתובה. ויאהבה ויבא אליה וינחם יצחק אחרי אמו. להורות שאע"פ שנעצב מאד על אמו. בביאת רבקה ובאהבתה התנחם על אמו כאלו לא מתה: ב׳ ודעתי עוד בזה כמו שפירשתי בפירוש רות. כי דבר ידוע הוא שהתורה אמרה על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. וטבע הנשים הוא לשנוא הכלות לפי שרואות כי אשר טפחו וריבו בניהם ועברו עליהם צרות רבות ורעות. וביום ובלילה שינה בעיניהן אינן רואות לגדלם ולהניקם בדדי בתוליהן. ומיד כשנושא אשה גם אלה תפשענה ואז יפשע בנה בעת ההיא ומתיחד עם אשתו אשת נעורים. ואמה נהפכה לו לאויבת. וזהו אומרם ז"ל כשתדור זאב עם כלב תדור כלה עם חמותה. לרמוז כי כשיבא משיחנו ויתקיים וגר זאב עם כבש. יתקיים וסרה קנאת אפרים. וקנאת כלה עם חמותה. ובכאן תראה מעלת רות המואביה על כל הנשים כי דבקה בנעמי חמותה. אחרי היות לה לאויבת בהיותה כלתה. ועוד שכבר מת מחלון בנה בידה. ואולי מעין גורם. והיה ראוי לה לשנאתה יותר. ועם כל זה אהבה כנפשה. כמו שהארכתי שם. וא"כ בכאן יפה אמר הכתוב ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה אהבה נפשיית. כדין התורה. ואם שרה היתה בחייה איך תוכל לראות כי בנה היחיד רצתה נפשה. יהיה אוהב לרבקה יותר וישכח תגמוליה ואהבתה וידבק באשתו. לזה אמר כשראה יצחק שהיתה לו לאשה ויאהבה אהבה גמורה. לקח נחמה גדולה אחר שמתה אמו. כי טוב לה המות משתראה בעיניה יצחק בנו קשור ואהוב עם רבקה אשתו ומפרד אהבתו ממנה. וזהו וינחם יצחק אחרי אמו. והוא כפתור ופרח:
אבן עזרא על בראשית פרק-כג
אבן עזרא: {א} חיי. לשון רבים ולא יתפרדו. ומנהג הלשון להקדים המספר הרב על המעט. והפך הדבר כמו שני יעקב: {ב} ארבע. שם אדם גדול בענקים. ולהיותו אברהם הוא על דרך דרש כי לא היה מהענקים וכאשר מתה שרה היה אברהם במקום אחר על כן אמר ויבא אברהם: ולבכתה. לבכות עליה. וכן ובכתה את אביה: {ג} פני מתו. רמז לגוף. ועוד תמצא פי' לאמר: {ד} גר. לבדו הוא הלן: ותושב. הוא הגר היושב בארץ. אמר הנה אני תושב עמכם והמות גזור עלינו ואין לי מקום שיהיה לי. אחזה כמו נחלה. או מקו' שאוחז אותו בכסף להיות קבר למתי: {ו} אדני. ולא אדונינו. לשון המדבר. ואין מדרך מוסר לשום אחרים שותפים עמו: נשיא אלהים. דרך גדולה בעבור כי אתה נביא: יכלה. ימנע. כי ימצא בה"א גם באל"ף באחרונה: {ז} ודקדוק וישתחו. בספר היסוד. והאומרים כי השתחויתו היתה לשם לא אמרו כלום כי הכתוב אמר שהשתחוה לבני חת. והשתחויה שישוח ראשו וזה משפט הנותן שבח לאחר וגם משה השתחוה לחותנו: {ט} מערת המכפלה. מערה בתוך מערה: בכסף מלא. וההפך חסר: {יא} לא כן אדני אך שתשמעני: {יב} לפני עם הארץ. וזאת ההשתחוי' היתה לפני עם הארץ לעפרון לתת שבח לו: {יג} אך אם אתה לו שמעני. אם אתה תעשה כן לו תשמעני. או טעמו אם אתה תעשה כן לו נתתי כסף השדה: {טז} עובר לסוחר. שלא יקח כ"א כסף נבחר: {יז} ויקם. נתקיים ועמד השדה למקנה. והנה זה הפסוק דבק עם הפסוק שהוא למעלה וכן גר ותושב אנכי. והעשרה שהזכיר הגאון אינם דבוקים: {יח} וטעם לעיני בני חת. את אנשי המקום: וטעם לכל באי שער עירו. כל עובר ושב: {יט} ואחרי כן קבר אברהם את שרה. ומאז נתקיים השדה לאחוזת הקבר לו ולזרעו ונזכרה זאת הפרשה להודיע מעלת ארץ ישראל על כל הארצות לחיים ולמתים ועוד לקיים דבר ה' לאברהם להיות לו נחלה:
מיני תרגומא על בראשית פרק-כג
מיני תרגומא: ל״ד:תתקפ״ח א׳ זה לשון הרמב״ן וכן לא יעשה לענות הבתולות וכו׳ שהאומות גדרו עצמן מן העריות מפני המבול. לשון רש״י. ולא ידעתי זה כי הכנענים שטופים בעריות ובבהמה ובזכור דכתיב כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ולא התחילו בהן באותו הדור ובימי אברהם ויצחק היו יריאים פן יהרגו אותם לקחת נשיכם אבל וכן לא יעשה נמשך עם בישראל כי נבלה עשה בישראל וכן לא יעשה בהם על כן אמר בישראל כי איננו נבלה בין הכנעניים. ואונקלוס אמר לָא כָּשַׁר לְאִתְעַבָדָה לומר שהוא אסו׳ ולכך היא נבלה בישראל עכ״ל. ועיין מזרחי טען הרבה על הראיות שכתב הרמב״ן: ל״ד:תתקצ״ב א׳ ויאמר שכם אל אביה ואל אחיה וגו׳ ויענו בני יעקב וגו׳. לכאורה יפלא שדברו הבנים ולא חשו לכבוד אביהם יעקב וכבר כתב רש״י על ויען לבן ובתואל רשע היה וקפץ להשיב לפניו. ושמעתי שרבים שתו לב ובקשו ליישב. ומהנראה דסתמא כפירושו דוודאי גם יעקב ענה בתחלה להשיא להם עצה ההוגנת ואח״כ יתחתנו והיה דובר אמת בלבבו כבפיו וכפיו כן לבו. אך שני בני יעקב לא היה פיהם ולבם שוים ולכך כתיב ויענו בני יעקב וגומר במרמה:
תרגום אונקלוס על בראשית פרק-כג
תרגום אונקלוס: {א} וַהֲווֹ חַיֵּי שָׂרָה מְאָה וְעֶשְׂרִין וּשְׁבַע שְׁנִין שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: {ב} וּמִיתַת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן וַאֲתָא אַבְרָהָם לְמִסְפְּדָה לְשָׂרָה וּלְמִבְכַּהּ: {ג} וְקָם אַבְרָהָם מֵעַל אַפֵּי מִיתֵהּ וּמַלֵּל עִם בְּנֵי חִתָּאָה לְמֵימָר: {ד} דַּיָּר וְתוֹתַב אֲנָא עִמְּכוֹן הָבוּ לִי אַחֲסָנַת קְבוּרָא עִמְּכוֹן וְאִקְבַּר מִיתִי מִן קֳדָמָי: {ה} וַאֲתִיבוּ בְנֵי חִתָּאָה יָת אַבְרָהָם לְמֵימָר לֵהּ: {ו} קַבֵּל מִנָּנָא רִבּוֹנָנָא רַב קֳדָם יְיָ אַתְּ בֵּינָנָא בִּשְׁפַר קִבְרָנָא קְבַר יָת מִיתָךְ אֱנַשׁ מִנָּנָא יָת קִבְרֵהּ לָא יִמְנַע מִנָּךְ מִלְמִקְבַּר מִיתָךְ: {ז} וְקָם אַבְרָהָם וּסְגִיד לְעַמָּא דְאַרְעָא לִבְנֵי חִתָּאָה: {ח} וּמַלֵּל עִמְּהוֹן לְמֵימָר אִם אִית רַעֲוָא בְנַפְשְׁכוֹן לְמִקְבַּר יָת מִיתִי מִן קֳדָמַי קַבִּילוּ מִנִּי וּבְעוּ לִי מִן עֶפְרוֹן בַּר צוֹחַר: {ט} וְיִתֶּן לִי יָת מְעָרַת כָּפֶלְתָּא דִּי לֵהּ דִּי בִּסְטַר חַקְלֵהּ בְּכַסְפָּא שְׁלִים יִתְּנִינַהּ לִי בֵּינֵיכוֹן לְאַחֲסָנַת קְבוּרָא: {י} וְעֶפְרוֹן יָתֵב בְּגוֹ בְּנֵי חִתָּאָה וְאָתֵיב עֶפְרוֹן חִתָּאָה יָת אַבְרָהָם קֳדָם בְּנֵי חִתָּאָה לְכֹל עָלֵי תְּרַע קַרְתֵּהּ לְמֵימָר: {יא} לָא רִבּוֹנִי קַבֵּיל מִנִּי חַקְלָא יְהָבִית לָךְ וּמְעַרְתָּא דִּי בֵהּ לָךְ יְהָבִיתַהּ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי יְהָבִיתַהּ לָךְ קְבַר מִיתָךְ: {יב} וּסְגִיד אַבְרָהָם קֳדָם עַמָּא דְאַרְעָא: {יג} וּמַלֵּיל עִם עֶפְרוֹן קֳדָם עַמָּא דְאַרְעָא לְמֵימָר בְּרַם אִם אַתְּ עָבֵד לִי טִיבוּ קַבֵּל מִנִּי אֶתֵּן כַּסְפָּא דְמֵי חַקְלָא סַב מִנִּי וְאֶקְבַּר יָת מִיתִי תַּמָּן: {יד} וְאָתֵיב עֶפְרוֹן יָת אַבְרָהָם לְמֵימָר לֵהּ: {טו} רִבּוֹנִי קַבֵּל מִנִּי אַרְעָא שַׁוְיָא אַרְבַּע מְאָה סִלְעִין דִּכְסַף בֵּינָא וּבֵינָךְ מַה הִיא וְיָת מִיתָךְ קְבַר: {טז} וְקַבֵּל אַבְרָהָם מִן עֶפְרוֹן וּתְקַל אַבְרָהָם לְעֶפְרוֹן יָת כַּסְפָּא דְּמַלֵּיל קֳדָם בְּנֵי חִתָּאָה אַרְבַּע מְאָה סִלְעִין דִּכְסַף מִתְקַבֵּל סְחוֹרָא (נ"י דְּמִתְקַבֵּל סְחוֹרָתָא) בְּכָל מְדִינְתָּא: {יז} וְקָם חֲקַל עֶפְרוֹן דִּי בְּכָפֶלְתָּא דִּי קֳדָם מַמְרֵא חַקְלָא וּמְעַרְתָּא דִּי בֵהּ וְכָל אִילָנֵי דִּי בְחַקְלָא דִּי בְכָל תְּחוּמֵהּ סְחוֹר סְחוֹר: {יח} לְאַבְרָהָם לִזְבִינוֹהִי לְעֵינֵי בְנֵי חִתָּאָה בְּכֹל עָלֵי תְּרַע קַרְתֵּהּ: {יט} וּבָתַר כֵּן קְבַר אַבְרָהָם יָת שָׂרָה אִתְּתֵהּ בִּמְעָרַת חֲקַל כָּפֶלְתָּא עַל אַפֵּי מַמְרֵא הִיא חֶבְרוֹן בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן: {כ} וְקָם חַקְלָא וּמְעַרְתָּא דִּי בֵהּ לְאַבְרָהָם לְאַחֲסָנַת קְבוּרָא מִן בְּנֵי חִתָּאָה: [ס]
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-כג
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} ויהיו חיי שׁרה וַהֲווֹ חַיֵי שָרָה מְאָה וְעֶשְרִין וּשְׁבַע שְׁנִין שְׁנֵי חַיָיהָא דְשָרָה: {ב} וּמִיתַת שָרָה בְּקִרְיַית אַרְבַּע הוּא חֶבְרוֹן בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וְאָתָא אַבְרָהָם מִן טַוָור פּוּלְחָנָא וְאַשְׁכְּחָהּ דְמִיתַת וְיָתִיב לְמִסְפַּד לְשָרָה וּלְמִבְכְּיָיהּ: {ג} וְקָם אַבְרָהָם מִן מַחֲמֵי אַפִּין עַל מֵיתֵיהּ וּמַלֵיל עִם בְּנֵי חִתָּאָה לְמֵימַר: {ד} דַיָיר וְתוֹתָב אֲנָא עִמְכוֹן בְּבָעוּ זַבּוּנִי לִי אַחֲסָנַת קְבוּרְתָּא עִמְכוֹן וְאִיקְבַּר יַת מֵיתִי תַּמָן: {ה} וְאָתִיבוּ בְּנֵי חִתָּאָה יַת אַבְרָהָם לְמֵימַר לֵיהּ: {ו} קַבֵּל מִנָנָא רוֹבָּנָנָא רַב קֳדָם יְיָ אַתְּ בֵּינָנָא בִּשְׁפַר קִיבְרָנָא קְבַר יַת מִיתָךְ אִינַשׁ מִינָנָא יַת קְבוּרְתֵּיהּ לָא יִמְנַע מִינָךְ בְּגִין דְלָא לְמִיקְבַּר מִיתָךְ: {ז} וְקָם אַבְרָהָם וְגָחַן לְעַמָא דְאַרְעָא לִבְנֵי חִתָּאָה: {ח} וּמַלֵיל עִמְהוֹן לְמֵימַר אִין אִית רְעוּ עִם נַפְשֵׁיכוֹן לְמִיקְבַּר יַת מֵיתִי מִן מֶחֱמֵי אַפַּיַי קַבְּלוּ מִינִי וּבְעוּ עָלַי קֳדָם עֶפְרוֹן בַּר צוֹחַר: {ט} וְיִזְבּוּן לִי יַת מְעָרַת כָּפֵילְתָּא דִילֵיהּ דְמִתְבַּנְיָא בִּסְטַר חַקְלֵיהּ בִּכְסַף שְׁלִים יִתְּנִינָהּ לִי בֵּינֵיכוֹן לְאַחְסָנַת קְבוּרְתָּא: {י} וְעֶפְרוֹן יָתֵיב בְּגוֹ בְּנֵי חִיתָּאָה וְאָתֵיב עֶפְרוֹן חִיתָּאָה יַת אַבְרָהָם בְּאַנְפֵּי בְּנֵי חִיתָּאָה לְכָל עָלֵי תְרַע קַרְתֵּיהּ לְמֵימַר: {יא} בְּבָעוּ רִבּוֹנִי קַבֵּיל מִינִי חַקְלָא יְהָבִית לָךְ וּמְעַרְתָּא דְבֵיהּ לָךְ יְהַבְתָּהּ לְמַתְּנָא בְּאַנְפֵּי בְּנֵי עַמִי יְהַבְתָּהּ לָךְ אִיזֵל קְבַר מִיתָךְ: {יב} וְגָחַן לֵיהּ אַבְרָהָם בְּאַנְפֵּי בְּנֵי חִיתָּאָה: {יג} וּמַלֵיל עִם עֶפְרוֹן בְּאַנְפֵּי עַמָא דְאַרְעָא לְמֵימַר בְּרַם אִם אַנְתְּ צָבֵי לְמֶעֱבַד לִי טִיבוּ קַבֵּל מִינִי אֶתֵּן כַּסְפָּא דְמֵי חַקְלָא סַב מִנִי וְאֶקְבּוֹר יַת מִיתִי תַּמָן: {יד} וְאָתִיב עֶפְרוֹן יַת אַבְרָהָם לְמֵימַר לֵיהּ: {טו} רִבּוֹנִי קַבֵּל מִנִי אֲרַע דְטִימִין דִילֵהּ אַרְבַּע מְאָה סַלְעִין דִכְסַף בֵּינָא וּבֵינָךְ מַה הוּא וְיַת מִיתָךְ קְבַר: {טז} וְקַבֵּל אַבְרָהָם מִן עֶפְרוֹן וּתְקַל אַבְרָהָם לְעֶפְרוֹן יַת כַּסְפָּא דְמַלֵיל בְּאַנְפֵּיהּ בְּנֵי חִתָּאָה אַרְבַּע מְאָה סִלְעִין דִכְסַף טַב עָבְרִין בְּכָל פְּתוֹר וּמִתְקַבְּלִין בְּכָל פְּרַקְמַטְיָא: {יז} וְקָם זַבִּין חֲקַל עֶפְרוֹן דִי בְכָפֶלְתָּא דִקְדָם מַמְרֵא חַקְלָא וּמְעַרְתָּא דְבֵיהּ וְכָל אִילָנָא דִבְחַקְלָא דִבְכָל תְּחוּמֵיהּ חֲזוֹר חֲזוֹר: {יח} לְאַבְרָהָם לִזְבִינוֹי בְּאַנְפֵּי בְּנֵי חִתָּאָה לְכָל עָלֵי תְּרַע קַרְתֵּיהּ: {יט} וּמִן בָּתַר כְּדֵין קְבַר אַבְרָהָם יַת שָרָה אִנְתְּתֵיהּ לִמְעָרַת חֲקֵיל כָּפֶלְתָּא דְעַל אַנְפֵּי מַמְרֵא הוּא חֶבְרוֹן בְּאַרְעָא דִכְנָעַן: {כ} וְקָם חַקְלָא וּמְעָרְתָּא דְבֵיהּ לְאַבְרָהָם לְאַחֲסָנַת קְבוּרְתָּא מִן בְּנֵי חִיתָּאָה:
תרגום ירושלמי על בראשית פרק-כג
תרגום ירושלמי: ב׳ וּמִיתַת שָרָה בְּקִרְיַיתְהוֹן דְגוּבְרַיָא: ט״ז אַרְבַּע מְאָה סַלְעִין דִכְסַף עָבְרִין לְכָל פְּתוֹר וּמִתְקַבְּלִין בְּכָל פְּרַקְמַטְיָא:
רלב"ג על בראשית פרק-כג
רלב"ג: כ״ח:ק״י א׳ פרשת ויצא יעקב ב׳ ויצא יעקב מבאר שבע וגו'. עד וישא יעקב רגליו. ג׳ ביאור הפרשה ד׳ זכר שכבר יצא יעקב מבאר שבע והשתדל ללכת לחרן ונזדמן לו שהגיע למקום הנבחר והוא לא ידע אבל הוכרח ללין שם כי בא השמש ולקח אחת מאבני המקום ההוא וישם מראשותיו להגביה ראשו בעת השינה כמשפט וישכב שם והנה לחוזק הכנת המקום ההוא בנבואה חלם בנבואה והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ושמלאכי אלהים עולים ויורדים בו ושהשם יתע' נצב על ראש הסולם ואחשב שהרמז בזה הסולם הוא אל המציאות הזה בכללו על מדרגותיו וזה שהצורות והכחות אשר לו באלו הנמצאות הם כלם יורדים מהשם ית' על מדרגותיהם עד שיגיע אל השפלה שבצורות והם בעצמותם עולות ר"ל שקצתם הם בעבור קצת כאלו תאמר שהצור ההשפלה היא בעבור העליונה ממנה וכן לא יסוד עד שיכלה העניין בסוף אל הצורה הראשונה והוא הש' ית' כבר התבאר זה באלהיות. והנה לרז"ל בזה באורים רבים אלא שרובם סובבים זה הקוטב באופן מה. וזכר עוד שכבר אמר אליו השם ית' בנבואה אני יי' אלהי אברהם ואלהי יצחק הארץ שאתה שוכב עליה והיא ארץ כנען לך אתננה ולזרעך ר"ל הנני נותנה לך שיירשנה זרעך בהגיע העת הראוי לזה והיה זרעך רב כעפר הארץ ותפרוץ לארבע רוחות העולם ונברכו בך ובזרעך כל משפחות האדמה ויאמרו קצתם לקצת ישימך ה' כיעקב וכזרעו. או ירצה בזה שכבר יגיע מחוזק ההשגחה שישגיח הש"י ביעקב ובזרעו שיתברכו שאר האומו' בעבורו כטעם אמרו ימלט אי נקי' והנה השגחתי תדבק בך ושמרתיך שמירה תמידית בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת והיא ארץ כנען שהיא הארץ הנבחרת כי לא תסור השגחתי ממך עד אשר אעשה את אשר דברתי לך והוא רבוי הבנים וירושת הארץ ושאר מה שבא בזה היעוד. והנה כאשר הקיץ יעקב נפלא על חוזק ההכנה אשר בזה המקום לקבל השפע האלהי ואמ אכן יש יי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. ואולי אמר זה כי אם היה יודע זה היה מתנהג בו בקדושה יותר ממה שעשה. ויירא מאד ואמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים כי בו הכנה נוספת להגעת השפע האלהי. וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותם מצבה וגו'. כדי שתוכר לה האבן היא כי רושם השמן נכר זמן ארוך. או אולי היה זה לעבוד' לש' ית' במדרג' הנסכים שהיו קרבים עם הקרבנות שיהיה בהם שמן ולזה תראה שנסך בשובו על מצבת האבן שהציב נסכים ויצק שמן על ראשה. ואולי היה זה לשתי אלו הסבות יחד וקרא שם המקום ההוא בית אל והנה קודם זה היה לוז שם העיר לראשונה שהמקום הזה בתוכה וזה ממה שיוסיף האמתה על זה הספור כי זה המקום היה מפורסם שהיה נקרא ביתאל והודיעתנו התורה לאי זו סבה היה לו זה השם. וידר יעקב נדר לאמר אם תדבק בי השגחתך ותשמרני מכל רע בדרך הזה אשר אנכי הולך ויתן לי מה שיספיק לי ללבוש ולמזון וישיבנה בשלום אל בית אבי ויהיה לי לאלוה ולמנהיג ר"ל שיתן עיניו כי תמיד וידריכני בדרך הישרה הנה אני אעשה זה לכבודו והוא שהאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה לי מקום מיוחד לעבוד ה' ית' וכל אשר תתן לי מהקניינים אתן ממנו מעשר לש' ית'. זהו ביאור דברי הספור ואולם התועלות הם י"א: ה׳ התועלת הא' הוא במדות. והוא שראוי לאדם לשמוע בקול הוריו. ולזה העיר הכתוב שיציא' יעקב מבאר שבע היתה ללכת לחרן כאשר צוהו אותו הוריו: ו׳ התועלת הב' הוא במדות. והוא שראוי לאדם כשיעשה פעולותיו שיעשה בזריזות ולא יתעצל בהם כי העצלה מדה מגונה מאד מרחקת האדם מכל שלמות. ולזה ספרה התורה שיעקב לן במקום ההוא מפני שכבר בא השמש ולולי זה לא נתעצל ללכת עוד ביום ההוא ולזאת הסבה ג"כ זכר שכבר השכים בבקר ללכת לדרכו: ז׳ התועלת הג' הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם למסור עצמו לסכנות ולזה ספר שכבר לן שם יעקב כי בא השמש לפי שבלילה תמצאנה הסכנות בדרכים. ולזה ראוי לאדם שיתרחק מלכת בלילה בדרכי' אם לא באופן שיהיה מובטח מהסכנה: ח׳ התועלת הד' הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם לרדוף אחרי התענוגי' אבל יקח מהם ההכרחי לבד. הלא תראה שאצל זה המקום היתה עיר שמה לוז והיה אפשר ליעקב שישכב שם בפאת מטה ובדמשק ערש והספיק לו אחת מאבני המקום לשום ראשו עם שבזה גם כן ישלם לו יותר הזריזו' בדרכו לקום ולנסוע כשירצה: ט׳ התועלת הה' הוא בדעות. והוא להודיענו שהמציאות כולו נקשר קצתו בקצתו ושאין לארץ ולשמי' שתי התחלות מתחלפות כמו שחשבו המשנים ר"ל המאמינים בשניות אבל להם התחלה אחת לבד והוא ה' ית' והם יחד כמו סלם אחת יעלו מדרגותיהם מדרגה אחר מדרגה עד שיכלה העניין אל הש' יתע' והוא אשר ירדו וישפעו ממנו אלו הנמצאות וזה כמו התחלת מופת לבאר ממנו שאין לעולם ההויה וההפסד ולעולם הגלגלים כי אם התחלה אחת כמו שביאר הפילוסוף באלהיות: י׳ התועלת הו' הוא בדעות. והוא לפרסם עניין הנבואה וזה שכבר נתפרסם מזה הספור ענין זאת הנבואה והוא שקריאת זה המקום ביתאל היה עדות על אמתת זה הספור והנה ההאמנה בנבואה הוא מפנות התורה וזה שאם לא נאמין בנבואה תפול התורה כלה: י״א התועלת הז' הוא בדעות והוא לפרסם עניין ההשגחה האלהית בפרטי האדם וזה הוא מה שאמר הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וזה כי כמו זא' השמירה התמידיית לא יתכן שתהיה בזולת זה האופן אבל תהיה אפשר שיהיה לאדם שמירה בעת מה ובמקום מה מצד המערכת. ואולם אי אפשר שתהיה לו תמידיית בכל מקום ובכל זמן וזה מבואר למי שעיין עיון מעט במשפטי הכוכבים: י״ב התועלת הח' הוא בדעות. והוא להודיע שההשגח' האלהי' לא תהיה לבד בנתינת הטובות המדומות ובחסרת הדעות אבל תשדל גם כן לתת למושגח אמונות ודעות אמתיות ולזה סבב השם יתע' שילין יעקב בזה המקום הנבחר שהגיעה לו בה ההשגחה האמתית אשר אין מבלעדיה לאדם אמונה בשם ית' כפי הראוי וזה מבואר למי שעיין בכמו אלו העמוקות. ולזה אמרו רז"ל שהשם עזרו בזאת הלינה שקפצה לו הארץ והעריב לו שם השמש להורות כי מה' היתה הסבה שילין שם. וזה בחיי דבר ראוי שיאמין כי אין ראוי שנאמר שיהיה הגע' כמו זה השלמות הנפלא בקרי ובהזדמן אבל כוון אצל החכמה האלהית בלי ספק וכבר ביארנו בשני ממלחמו יי' של עניינים אשר נחשב שיהיו בקרי הגבלה מה וסדור מכוון אך אין הנה באור כמו אלו העניינים: י״ג התועלת הט' הוא במדות. והוא שראוי לאדם שיעמוד במקומות הנכבדים באימה וביראה ובתוספת קדושה ולא יעשה בהם המעשים שיעשה במקומות הפחותים. ולזה ירא יעקב בדעתו מעלת המקום אשר לן שם: י״ד התועלת הי' הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם שיהיה בהול להון אבל יספיק לו ההכרחי. הלא תראה שיעקב אבינו לא שאל מה' יתע' כי אם ההכרחי והוא לחם לאכול ובגד ללבוש: ט״ו התועלת הי"א הוא בדעות. והוא להודיע כי אין הש' ית' אחד ממניעי הגרמים השמימיים אבל הוא עליון על כלם וממנו יושפעו להם כחות להניע הגלגלים באופן שיניעו אותם. ולזאת הסבה רצה יעקב לתת העשירי לכבוד הש' ית' להורות שבכאן מדרגה עשירית לשכלים הנפרדים הוא האלוה והוא השם יתע' או יהיה להעיר שעל התשעה שכלים אשר להם ראשיות מה שהם השכל הפועל והמניעים הראשיים אשר לגלגלי כוכבי לכת וגלגל כוכבים הקיימים שהם שמנה ימצא שכל עליון עליהם הוא הש' ית' אשר הוא נצב על ראש הסולם ובזה המקום טעו רבים מהפילוסופ' ולזה המקום היה טעו' אצילי בני ישראל לפי מה שאחשוב שכבר השתבשו בהשגתם כמו שנבאר בג"ה במקומו. וכבר ביארנו בה' ממלחמות יי' שאין ה' אחד מהמניעים המיוחדים לגלגלים והנה אין הנה מקום זה הביאור:
——————————————————-
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
הסבר על זכויות יוצרים:
- למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
- ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5
רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il