{א}  שביעי  וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּֽנִי: {ב} וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִֽידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּֽרִיָּה וְהַֽעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶֽהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶֽיךָ: {ג} וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּֽחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָֽמַר לוֹ הָֽאֱלֹהִֽים: {ד} בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵֽרָחֹֽק: {ה} וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבֽוּ לָכֶם פֹּה עִֽם הַֽחֲמוֹר וַֽאֲנִי וְהַנַּעַר נֵֽלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּֽחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶֽם: {ו} וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָֽעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּֽאֲכֶלֶת וַיֵּֽלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּֽו: {ז} וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָֽה: {ח} וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּֽלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּֽו: {ט} וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָֽמַר לוֹ הָֽאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּֽעֲרֹךְ אֶת הָֽעֵצִים וַיַּֽעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָֽעֵצִֽים: {י} וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּֽאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנֽוֹ: {יא} וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהֹוָה מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּֽנִי: {יב} וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָֽדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּֽי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִֽידְךָ מִמֶּֽנִּי: {יג} וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶֽאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּֽעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנֽוֹ: {יד} וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵֽׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְהֹוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵֽאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהֹוָה יֵֽרָאֶֽה: {טו} וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהֹוָה אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָֽיִם: {טז} וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְהֹוָה כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶֽךָ: {יז} כִּֽי בָרֵךְ אֲבָֽרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכֽוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹֽיְבָֽיו: {יח} וְהִתְבָּֽרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִֽי: {יט} וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּֽלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָֽׁבַע: (פ) {כ}  מפטיר  וַיְהִי אַֽחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָֽלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִֽיךָ: {כא} אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו וְאֶת קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָֽם: {כב} וְאֶת כֶּשֶׂד וְאֶת חֲזוֹ וְאֶת פִּלְדָּשׁ וְאֶת יִדְלָף וְאֵת בְּתוּאֵֽל: {כג} וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָֽלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָֽם: {כד} וּפִֽילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה וַתֵּלֶד גַּם הִוא אֶת טֶבַח וְאֶת גַּחַם וְאֶת תַּחַשׁ וְאֶת מַֽעֲכָֽה: (פפפ)
רש"י על בראשית פרק-כב
רש"י: {א} אחר הדברים האלה. יש מרבותינו אומרים (סנהדרין פט:) אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר, מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד, אמר לו, כלום עשה אלא בשביל בנו, אילו הייתי אומר לו זבח אותו לפני, לא היה מעכב. ויש אומרים אחר דבריו של ישמעאל, שהיה מתפאר על יצחק שמל בן י"ג שנה ולא מיחה, אמר לו יצחק באבר אחד אתה מיראני, אילו אמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני, לא הייתי מעכב: הנני. כך היא ענייתם של חסידים, לשון ענוה הוא, ולשון זימון: {ב} קח נא. אין נא אלא לשון בקשה, ת אמר לו בבקשה ממך עמוד לי בזה הנסיון, שלא יאמרו הראשונות לא היה בהן ממש (שם): את בנך. אמר לו שני בנים יש לי, אמר לו את יחידך, אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו אשר אהבת, אמר לו שניהם אני אוהב, אמר לו יצחק, ולמה לא גילה לו מתחלה, שלא לערבבו פתאום, א ותזוח דעתו עליו ותטרף, וכדי לחבב עליו את המצוה, וליתן לו שכר על כל דבור ודבור: ארץ המוריה. ירושלים, וכן בדברי הימים (-ב ג, א.) לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה. ורבותינו פירשו, על שם שמשם הוראה יוצאה לישראל. ואונקלוס תרגומו על שם עבודת הקטרת, שיש בו מור נרד ושאר בשמים: והעלהו. לא אמר לו שחטהו, לפי שלא היה חפץ הקדוש ב"ה לשחטו, אלא להעלהו להר לעשותו עולה, ומשהעלהו, אמר לו הורידהו: אחד ההרים. הקב"ה מתהא הצדיקים (ס"א משהא לצדיקים) ואחר כך מגלה להם, וכל זה כדי להרבות שכרן, וכן הארץ אשר אראך (בראשית יב, א.), וכן ביונה וקרא עליה את הקריאה (יונה ג, ב.): {ג} וישכם. נזדרז למצוה (פסחים ד.): ויחבש. הוא בעצמו, ולא צוה לאחד מעבדיו, שהאהבה מקלקלת השורה (ב"ר נה, ח.): את שני נעריו. ישמעאל ואליעזר, שאין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך ב בלא ב' אנשים (ב"ר שם), שאם יצטרך האחד לנקביו ויתרחק, יהיה השני עמו: ויבקע. תרגומו וצלח, כמו וצלחו הירדן (שמואל-ב יט, יח.), ג לשון ביקוע סינדר"א בלע"ז (שפאלטען): {ד} ביום השלישי. למה איחר מלהראותו מיד, כדי שלא יאמרו הממו וערבבו פתאום וטרד דעתו, ואילו היה לו שהות להמלך אל לבו, לא היה עושה: וירא את המקום. ראה ענן קשור על ההר: {ה} עד כה. כלומר דרך מועט למקום אשר לפנינו. ומדרש אגדה, אראה היכן הוא מה שאמר לי המקום כה יהיה זרעך: ונשובה. נתנבא שישובו שניהם: {ו} המאכלת. סכין, על שם שאוכלת את הבשר, כמה דתימא וחרבי תאכל בשר (דברים לב, מב.), ושמכשרת בשר לאכילה. דבר אחר, זאת נקראת מאכלת, ד על שם שישראל אוכלים מתן שכרה: וילכו שניהם יחדו. אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו היה הולך ברצון ושמחה כיצחק שלא היה מרגיש בדבר: {ח} יראה לו השה. כלומר יראה ויבחר לו השה, ואם אין שה, לעולה בני, ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך להשחט, וילכו שניהם יחדו בלב שוה: {ט} ויעקד. ידיו ורגליו מאחוריו, הידים והרגלים ביחד היא עקידה (שבת נד.), והוא לשון עקודים, שהיו קרסוליהם לבנים, מקום שעוקדים אותן בו היה ניכר: {יא} אברהם אברהם. לשון חבה הוא, שכופל את שמו: {יב} אל תשלח. לשחוט. אמר לו אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, ה אמר לו אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום: כי עתה ידעתי. אמר רבי אבא, אמר לו אברהם, אפרש לפניך את שיחתי, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת קח נא את בנך, עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער, אמר לו הקב"ה, לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה, כשאמרתי לך קח מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסקתיה אחתיה: כי עתה ידעתי. מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות התמהים מה היא חבתי אצלך, יש לי פתחון פה, עכשיו, שרואין כי ירא אלהים אתה: {יג} והנה איל. מוכן היה לכך ו מששת ימי בראשית: אחר. אחרי שאמר לו המלאך ז אל תשלח ידך, ראהו כשהוא נאחז, והוא שמתרגמינן וזקף אברהם עינוהי בתר אלין. (ס"א ולפי האגדה אחר כל דברי המלאך והשכינה ואחר טענותיו של אברהם): בסבך. אילן: בקרניו. שהיה רץ אצל אברהם, ח והשטן סובכו ומערבבו באילנות: תחת בנו. מאחר שכתוב ויעלהו לעולה לא חסר המקרא כלום, מהו תחת בנו, על כל עבודה שעשה ממנו, היה מתפלל ואומר, יהי רצון שתהא זו כאלו היא עשויה בבני, כאלו בני שחוט, כאלו דמו זרוק, כאלו בני מופשט, כאלו הוא נקטר ונעשה דשן: {יד} ה' יראה. פשוטו כתרגומו, ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה, להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות: אשר יאמר היום. שיאמרו לימי הדורות עליו בהר ה' יראה הקב"ה לעמו: היום. הימים העתידין, כמו עד היום הזה שבכל המקרא, שכל הדורות הבאים הקוראים את המקרא הזה אומרים עד היום הזה, על היום שעומדים בו. ומדרש אגדה, ה' יראה עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפורענות, כדי שיאמר היום הזה בכל דורות הבאים, בהר ה' יראה אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה: {יז} ברך אברכך. אחת לאב ט ואחת לבן: והרבה ארבה. אחת לאב ואחת לבן: {יט} וישב אברהם בבאר שבע. לא ישיבה ממש שהרי בחברון היה יושב, י"ב שנים לפני עקידתו של יצחק יצא מבאר שבע והלך לו לחברון, כמו שנאמר ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים, מרובים משל חברון הראשונים, והם כ"ו שנה, כמו שפירשנו למעלה: {כ} אחרי הדברים האלה ויגד וגו'. בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר, אלו היה בני שחוט כבר, היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא, בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו, וזהו אחר הדברים האלה, י הרהורי דברים שהיו על ידי עקידה: גם היא. אף היא השוותה משפחותיה למשפחות אברהם גם כן, מה אברהם י"ב שבטים שיצאו מיעקב ח' בני הגבירות וד' בני שפחות, אף אלו ח' בני גבירות וד' בני פלגש: {כג} ובתואל ילד את רבקה. כל היחוסין הללו לא נכתבו אלא בשביל פסוק זה:
חסלת פרשת וירא:
רמב"ן על בראשית פרק-כב
רמב"ן: {א} והאלהים נסה את אברהם. ענין הנסיון הוא לדעתי בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה יקרא "נסיון" מצד המנוסה אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד דע כי השם צדיק יבחן (תהלים יא ה) כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצוה אותו בנסיון ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה {ב} קח נא את בנך את יחידך. בעבור היותו בן הגבירה והוא לבדו אשר יקרא לו זרע קראו יחידו ובא הלשון להגדיל המצוה אמר קח נא את בנך היחיד האהוב יצחק והעלהו עולה לפני
"המוריה" – לשון רש"י היא ירושלים וכן בדברי הימים (ב ג א) לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה ורבותינו פירשו (תענית טז) שמשם יצאה הוראה לעולם ואונקלוס תרגמו על שם הקטורת שיש בו מור וסמים ואם כן יהיה פירושו אל הארץ אשר תהיה מוריה או שנקראת כן מעולם על שם העתיד ובבראשית רבה (נה ז) כך אמרו רבנין אמרין למקום שהקטורת קרבה כמה דתימר אלך לי אל הר המור (שיר השירים ד ו) אבל דעת אונקלוס שאמר "ארעא פולחנא" אינו נראה כן על המור שבקטורת שאין לשון "פולחנא" על סם אחד מסמי אחת העבודות ולמה לא אמר "לארעא דקטורת בוסמין" אבל דעתו לומר בארץ אשר יעבדו שם האלהים ויתכוין בזה למה שדרשו בפירקי רבי אליעזר (לא) אמרו באצבע הראה הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו את המזבח אמר לו זהו המזבח הוא המזבח שהיה אדם הראשון מקריב בו הוא המזבח שהקריבו בו קין והבל הוא המזבח שהקריבו בו נח ובניו שנאמר ויבן שם אברהם את המזבח מזבח אין כתוב כאן אלא "המזבח" הוא המזבח שהקריבו בו הראשונים עד כאן ושם "מוריה" עשאו מן מורא ששם יראו האלהים ועבדו לפניו והנכון על דרך הפשט שהוא כמו אל הר המור ואל גבעת הלבונה כי ימצאון שם בהר ההוא מור ואהלים וקנמון כענין שאמרו (ירושלמי פאה ז ג) קנמון היה גדל בארץ ישראל והיו עזים וצבאים אוכלים ממנו או שנקרא כן לשבח ישראל והנה בכאן קורא שם הארץ "ארץ מוריה" ושם (דהי"ב ג א) נראה כי הר הבית לבדו יקרא "הר המוריה" ואולי נקראת העיר על שם ההר ההוא אשר בתוכה הארץ אשר בה המוריה וההר לבדו הוא נקרא מוריה ואברהם ידע את הארץ ולא ידע את ההר ולכן אמר לו שילך אל ארץ המוריה והוא יראנו אחד ההרים ששם שנקרא ככה וצוהו להעלותו במקום ההוא כי הוא ההר חמד אלהים לשבתו ורצה שתהיה זכות העקידה בקרבנות לעולם כאשר אמר אברהם "ה' יראה" ועוד כי למען צדקו הגדיל טרחו ורצה שיעשה זה אחרי מהלך שלשה ימים כי אלו יעשה כן בפתע פתאום במקומו היתה פעולתו במהירות ובהלה אבל כשיהיה אחר מהלך ימים כבר נעשה בישוב דעת ועצה וכך אמרו בבראשית רבה (נה ו) רבי עקיבא אומר נסה אותו בוודאי שלא יהיו אומרין הממו וערבבו ולא היה יודע מה לעשות {ג} ויבקע עצי עולה. זריזותו במצוה אולי לא ימצא שם במקום ההוא עצים והוליכם שלשה ימים או שהיה אברהם פוסל לקרבן עץ שנמצא בו תולעת כדין התורה (מדות ב ה) ולקח מביתו עצים טובים לעולה וכן אמר ויבקע עצי עולה {ד} וירא את המקום מרחוק. ראה ענן קשור על ההר (ב"ר נו א) ונתקיים בזה אשר אומר אליך ויתכן על דרך הפשט וירא את המקום מרחוק שראה ארץ המוריה כי כל הארץ ההיא היה יודע ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלהים עתה הוא הר המוריה שאמר לו "הנה זה ההר אשר אמרתי לך" {יב} כי עתה ידעתי. מתחילה היתה יראתו בכח לא יצא לפועל במעשה הגדול הזה ועתה נודעה במעשה והיה זכותו שלם ותהי משכורתו שלימה מעם ה' אלהי ישראל ודעת הפרשה ש"האלהים" הוא המנסה ומצוה בעקידה ו"מלאך ה'" הוא המונע והמבטיח יתברר בפסוק המלאך הגואל אותי (להלן מח טז) {טז} יען אשר עשית את הדבר הזה. גם מתחילה (לעיל יג טז טו ה) הבטיחו כי ירבה את זרעו ככוכבי השמים וכעפר הארץ אבל עתה הוסיף לו יען אשר עשית המעשה הגדול הזה שנשבע בשמו הגדול ושיירש זרעו את שער אויביו והנה הובטח שלא יגרום שום חטא שיכלה זרעו או שיפול ביד אויביו ולא יקום והנה זו הבטחה שלימה בגאולה העתידה לנו {כ} מלכה גם היא. בעבור היותה בת הרן אחיו היתה בשורה לאברהם שנפקד אחיו הגדול בבנים רבים מבת אחיו המת ומלשון הכתוב נראה שלא ידע באחד מהם בלתי היום ואם היתה פקודתם בימי בחורותם אי אפשר שלא שמעו עד היום כי אין המרחק רב בין ארם נהרים ובין ארץ כנען והנה אברהם בצאתו מחרן בן ע"ה שנה וגם נחור זקן ואשתו איננה בחורה אבל עשה ה' להם נס שנפקדו בימי הזקנה וזה טעם "מלכה גם היא" ובדברי רבותינו (ילק"ש רמז תשסו) יאמר שנפקדה כאחותה {כג} ובתואל ילד את רבקה. לא הזכיר הכתוב לבן ואם הוא גדול מרבקה כי לא בא להזכיר רק השמונה שילדה מלכה לנחור אבל הזכיר רבקה כי להודיע יחוסה באה הפרשה וטעם אבי ארם לא הזכיר ארם רק להודיע ולהכיר קמואל כי ארם היה נכבד מאביו ואולי קמואל אחר היה בדורם וזה אבי ארם {כד} ופילגשו ושמה ראומה. יספר הכתוב כל הבשורה שבשרו את אברהם בבני אחיו ויתכן שנכתב זה להודיע כל יחוס נחור כי כלם ראויים להדבק בזרעו של אברהם ועל כולם אמר אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי (להלן כד לח) חסלת פרשת וירא
אור החיים על בראשית פרק-כב
אור החיים: {א} ויהיו חיי שרה. צריך לדעת למה אמר ויהיו ולא אמר כסדר האמור בכל הצדיקים ויחי אדם (ה' ג') ויחי שם (י"א י"א) או יאמר אלה שני כסדר האמור באברהם:
אכן יתבאר על דרך אומרם ז"ל (תנחומא) שסיבת מיתתה הי' כשהודיעוה עקידת יצחק וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה, וכפי זה מיתת שרה היתה מצד שמועת יצחק הוא שרמז באומרו ויהיו לשון צער שרמז אל האמור:
או ירצה לפי מאמרם ז"ל הנזכר שמתה על ידי בשורה רעה זה יגיד שאם לא היה המאורע עוד לה חיים, והוא אומרו ויהיו פי' הויה חדשה משונית מהקצבה שקצבת ימיה יותר הם ועל ידי מעשה הנזכר היו חייה סך האמור בענין. ואומרו חיי שרה, כי הצדיקים מחיים ימיהם, והרשעים ימיהם מחיים אותם:
ואומרו עוד שני חיי שרה לפי מה שפירשתי שאמר ויהיו להגיד שמתה מחמת צער יגיד הכתוב באומרו שני חיי וגו' פי' ששלמה שני חייה שקצבו לה אלא שהיה זה סיבה שמתה על ידה, ולמה שפירשתי שעל ידי סיבת הבשורה עלו לה חייה פחות ממה שהיו יכוין להודיע משפט החסד אשר ישפוט הקב"ה לידידיו, כי כל צדיק שלא השלים ימיו לסיבה ידועה לא יגרע ה' מצדיק מה שהיה מרויח אלו חי שניו שלמים וישלים לו שכרו על השנים שלא פעל בהם דבר (תנחומא תשא ג), כי יאמר אליו אלו הייתי חי תאותי היתה לסגל דבר טוב, והוא אומרו שני חיי שרה, כיוון אל השאר שכל שנותיה היו חיים ממנה והאירו מכבודה:
עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך ויהיו חיי שרה פי' בצער היו חיי שרה מאה שנה, כי בכולן היתה בצער, עד תשעים שנה והיא בחבלי לידה שלא ילדה לאברהם, וצא ולמד מה שאמרה רחל (ל' א') הבה לי בנים ואם אין מתה וגו', ומצ' עד מאה בקרוב שהיה ישמעאל רודף את יצחק להורגו כמאמרם ז"ל (ב"ר פנ"ג) והיתה מצטערת על הדבר הרי מאה שנה, ועשרים שנה ושבע שנים לאלה יחשבו שני חיי שרה כי אז בטחה בבנה כי כבר גרש אברהם את ישמעאל: {ב} ותמת שרה. רמז הכתוב באומרו בקרית ארבע לומר כי ח"ו לא יתייחס המיתה לצדיקים אלא שקרית ארבע פי' עיר שהיתה בנויה מד' יסודות נפרדה היא ונסעה מהם. ואומרו היא חברון פי' שהגם שמתה היא משפעת בהם בחינת החיבור כי הצדיקים הגם שימותו הגוף אינו מושלל מהחיים כי צדיקים במיתתם קרויים חיים, וצא ולמד (שבת קנב:) ממעשה דרב אחאי בר יאשיה. והטעם הוא כי בהיותם בעולם הזה מהפכים בחינת החומר שביסודות לבחינת הרוחניות הקדוש שבנפש באמצעות מעשים טובים והפלגת התורה שמשתדלים בעולם הזה, ולהשכילך בדבר צא ולמד מה שכתב רמב"ם פ"ד מהלכות יסודי התורה דין ה' שישתנה היסוד ליסוד חבירו הקרוב אליו ויהפך העפר למים, וכמו כן ימצא שבאמצעות דביקות האדם בקונו יתהפכו היסודות כולם ליסוד האש ויסוד האש ליסוד אש הנשמה והבן. ואומרו בארץ כנען כי העולם הזה יקרא ארץ כנען (זהר ח"א פ.) הוא יצר הרע ובאמצעות התעצמות כנגדו ישיג האדם להפליא לעשות בקדושה ובהשגה:
לספוד לשרה ולבכותה. פירוש לשרה שמתה מן העולם ולבכותה לצד מה שנחסר בהעדרה. או יאמר בהפך לשרה לצדקותה ומה שנחסר בהעדרה, ולבכותה לצד מה שנוגע לה שטעמה כוס המות ויערב שמשה: {ג} מעל פני מתו על דרך אומרם ז"ל (שבת קנב:) שקודם שיסתם הגולל נפש אדם רואה ויודעת כל מה שלפניה עוד מכאן שמשכיבין המת על גבו (ב"ב עד.):
וידבר אל בני חת לאמר. ירצה כי לצד שהוא שאל תנו לי אחוזת וגו' שנראה מדבריו שמתרצה הוא בכל מקום שיתנו לו, לזה אמר הכתוב לאמר פי' לא זה הוא תכלית הדיבור אלא הכנה לאמר מבוקשו כי הוא זה שדה עפרון:
עוד ירצה לתת טעם למה הוצרך אברהם לדבר אל בני חת, גם להאריך כל האמור בענין, וכי מי שהיה צריך לקנות אחוזת קבר או שדה אחד לחורשו או לנוטעו יהיה צריך להרעים תבל ויושביה, לזה גמר אומר לאמר פי' לא לצורך ד' אמות קרקע לקבור שרה הוצרך לדבר ליושבי ארץ אלא לאמר האמור בענין שקנה מערת המכפלה אשר אין ערוך אליה, ולזה הוצרך לדבר לכולן ולכל ההמצאות כדי שיועיל קנייתה כפי הדין:
עוד ירצה להסיר תרעומת גדולה מעל אברהם והוא איך ישאל מתנת חנם ויאמר תנו לי אחוזה, לזה הקדים ואמר לאמר פירוש לבבו לא כן יחשוב אלא מפיו אמר הדברים ודעתו לבא בטענה כאשר אבאר בסמוך: {ד} גר ותושב וגו'. טעם טענתו גר ותושב, על פי מה שכתב רמב"ם בפ"ג מהלכות זכיה ומתנה וז"ל יכול ליתן מתנת חנם לגר תושב שאתה מצווה להחיותו דכתיב (ויקרא כ"ג ד') גר ותושב וחי עמך ע"כ. ויש לך לדעת כי כל תורתינו הקדושה היא שכליית ובפרט בענייני ההנהגה הארצית וכמו שאנו מתנהגים בגר היושב עמנו כמו כן יתחייב שכליות יושבי הארץ להנהיג ביניהם להחיות אדם שהוא גר ותושב עמהם ולתת לו מתנת חנם והיא טענת אברהם גר ותושב אנכי תנו לי, ודקדק לומר גר ולא הספיק לומר תושב, המכוון לומר שהגם שאני גר ואיני מכם אף על פי כן הריני תושב. עוד טעם אומרו גר כי חש לומר על עצמו תושב בעולם הזה והוא הפך מדת הצדיקים לזה הקדים לומר גר:
ואקברה וגו'. פירוש שלא יעכבוהו. עוד נתכוין לומר להיות שעתיד הוא לגלות דעתו כי חפץ בשדה עפרון ונותן בה ממון, עתה יאמרו מה ראה אברהם לתת כולי האי בסדנא דארעא הלא דבר הוא ודאי שראה בו דבר גדול שישוה בכפלי כפלים, לזה הקדים לומר ואקברה מתי לקוברו מלפני פי' זה הוא שמכריחו שלא לחוש על ממונו, ואם לא היה מתו לפניו לא היה קונה דבר, ומעתה הגם שיקנה שדה עפרון בכל ממון שבעולם יתלו שהוא מקום מובחר לקבורה ולהם אין בכך כלום: {ה} ויענו וגו' לאמר לו. פי' לצד כי לא רבים ידברו לזה אמר לאמר לו כי אחד יאמר אליו בעד כולם:
עוד נתכוון לומר שלא הסכימו ביניהם על הדבר האמור בתשובתם אלא לאמר לו וכמו שגילה סופם על תחילתם בכסף מלא: {ו} שמענו וגו'. פירוש קבל דברינו שאנו אומרים לך לעשות, והוא שאתה תבחר הקבר המובחר שבקברים וקבור מתך, ואינך צריך לשאול רשות לומר מקום פלוני אני חפץ ולא לתת שויו, והטעם הוא איש ממנו את קברו לא יכלה וגו' והרי נתינת רשות מעתה נתונה לך, וטעמם כדי שלא יתעכב מתו לפניו כמו שבא בטענתו. ואומרו נשיא וגו' יתבאר בסמוך:
אדני. פי' אדון ואינו כינוי ליחיד וכמו אדני צדק שביהושע (י): {ז} ויקם וגו' וישתחו וגו'. גילה להם היפך דבריהם אליו כי אינו מחזיק עצמו נשיא להם אלא בגדר שהם בכבוד למעלה ממנו: {ח} וידבר וגו' אם יש את נפשכם וגו'. יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ב"ב לו.) וז"ל הני בי ריש גלותא לא מחזקי בן וכו', ואמרו הטעם כי לצד שהם תקיפים הגם שהחזיקו בארץ לא תועיל להם החזקה בקרקע ומוציאין אותה מידם:
והנה בתשובת בני חת אמרו נשיא אלהים וגו' איש ממנו את קברו לא יכלה וגו', יש בדבריהם ב' דרכים, הא' הוא כי הוא גדול עד מאוד ותקיף יעשה חפצו ורצונו כי אין מוחה בידו לצד היכולת, וכפי זה אין לו דין חזקה בקבר ולכשתשיג ידם יפנו המת מקברו, וזה יגיד כי אינם חפצים שיקבור מתו מלפניו זולת אם יעשה בזרוע והרי הוא מותרה ועומד. ודרך הב' הוא על זה הדרך נשיא אלהים וגו' פי' אין לך לחוש לחששת דין דבי ריש גלותא שאין חזקתם חזקה כי הנידון אינו דומה כי טעם דבי ריש גלותא הוא לצד שנחשדים הם על הגזל והחמס אבל אתה נשיא אלהים פי' גדולתך היא לצד מעלת צדקתך ונקיות כפיך ואין לחוש לזה וחזקתך חזקה שאין כנגדה טענה. ואולי כי לזה נתכוונו באומרם שמענו פירוש הבן דברינו להיכן נוטים, לזה אמר אם יש את נפשכם וגומר פי' אם כוונתכם היא במשמעות דבריכם שאתם חפצים לקבור וגו' שמעוני והיו אתם סרסורים ביני ובין עפרון וגו' אבל זולת זה יכרע הדבר שפירוש דבריהם הוא כפירוש הראשון ואין רצונם לקבור וכו': {ט} ויתן לי וגו'. דקדק לומר לשון מתנה הגם שנטל ממנו דמים כאומרו בכסף מלא, גם דקדק לומר בתוככם. הנה נתחכם אברהם לקנות המערה בסדר שאין אחריו ערעור ולהיות שרז"ל אמרו (זהר ח"א קכח) שעפרון מימיו לא ראה במערה זולת החשך והבהלה ואם כן יכול הוא לבא בטענה כשידע שהמערה יקרת הערך ואפילו לעולם חוזר הוא ואין זכות המערה מתקיים ביד אברהם לעולם. והגם שאין אונאה לקרקעות, חש אברהם לסברת הירושלמי שכתבו התוספות (קידושין מ"ב:) שיש להם אונאה בחצי דמיהם ודוקא אונאת שתות אין להם:
עוד יש לחוש שמא יערערו אחר המכר מדין המצר או שיצא אחר כך שטר שעבוד על הקרקע ההוא ויטרפוהו מיד אברהם לזה נתחכם לתקן כל זה ואמר לשון מתנה ומכר, הכוונה בזה שיעשה אופן שיש בו שניהם והוא החליפין שיש בו מכר ויש בו מתנה שיכול להחליף מחט בגמל ואין בהם אונאה בשום אופן. ודין חליפין ישנו בקרקע ובמטלטלין אבל לא במטבעות, לזה אמרו ז"ל בבכורות וז"ל (נ.) אמר רבי חנינא כל שקל שכתוב בתורה סלעים וכו' חוץ משקלים האמורים בעפרון שהם קנטרין עובר לסוחר פרקמטיא נפקת וכו' עכ"ל. ומעתה לא נשאר מקום לעפרון לבא בטענה. ולחששת מצר גם לחששת שעבוד עשה כל בני העיר סרסורים בדבר וממילא בטלו טענת בר מצרא, גם נתגלה כי לא היה עליה שעבוד שהיה הדבר באזני כל באי שער עירו. ואומרו לאחוזת קבר, להיות שלא בקש ממנו אלא המערה אבל השדה עודנו עומד לזכות עפרון יש מקום לומר אליו אחרי כן שלא יחפוץ בדריסת הרגל שיעברו עליו לקבור מתים והוא לא מכרו אלא לקבור שרה ואין דריסת רגל בשדהו עוד, לזה אמר לאחוזת קבר: {יא} לא אדוני. פירוש לא תקח המערה לבד אלא גם השדה כבר נתתי פי' כבר גמרתי בדעתי ליתן, וטעמו לא יהיה השדה ראוי לדבר מה אחר שהמערה היא לבית הקברות, ועל זה דקדק לומר שמעני פי' שיבין דבריו וטעמ ו:
והמערה וגו'. פי' כבר בשליחות הראשונה כשענוהו בני חת ואמרו (פסוק ו) איש ממנו את קברו לא יכלה וגו' לך נתתיה וטעם שחזר פעם ב' לומר לעיני וגו' לומר שלא נשאר שום מיחוש מטענת דין בר מצרא שחש אליו אברהם בתחלת דבריו שאמר (ח) ופגעו לי וגו': {יג} וידבר וגו'. לאמר אך וגו'. פי' שימעט בריבוי דברים:
נתתי כסף וגו'. פי' אם הוא גמר ליתן לו השדה בתורת מתנה גם הוא גמר לתת לו הכסף בתורת מתנה קח ממני ואז אקבל מתנתך ואקברה את וגו': {יט} (יט~כ) ואחרי כן וגו' ויקם וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר ואחרי כן כי מובן הוא מסדרם של דברים שאחרי כן הוא שקבר. עוד למה הוצרך לומר פעם ב' ויקם השדה. אכן הכתוב יכוון להודיע כי היתה הקניה ככל משפטי הקנין והוא אומרו ואחרי כן פירוש אחר ששקל אברהם לעפרון דמי המערה בזה סלק עפרון זכותו מעל הקרקע כמו שכתב רמב"ם פ"א מהלכות זכיה ומתנה וז"ל שהגוי מעת שלקח הדמים סלק זכותו וישראל לא קנה עד שיגיע שטר לידו ונמצאו נכסים אלו כנכסי מדבר שכל המחזיק בהם זכה ע"כ. הרי שיועיל נתינת הממון שלא נשאר לגוי זכות בה, ולזה תועיל לגמור הקניה ביד אברהם באמצעות החזקה שהחזיק בה במה שקבר בה את שרה אבל אם היה קובר את שרה קודם הגם שהיה נותן אחר כך כסף השדה לא היה זוכה בנתינת הכסף לבדה כנזכר בלא חזקה:
ונשאר לדעת אם חזקה זו שמה חזקה בקרקע הגוי, והנה כתב רמב"ם בפ"ב מהלכות זכיה ומתנה ז"ל אבל בנכסי הפקר או הגר אפילו אכל פירות כמה שנים לא קנה לא אילן ולא קרקע עד שיעשה מעשה בגוף הארץ וכו' כיצד המוצא פלטרין בנכסי הגר או הפקר וסייד בהם או כייר גבוה אמה או יותר קנה וכו' המציע מצעות קנה וכו' היה לוקח עפר ממקום גבוה למקום נמוך הרי זה מתקן הארץ ראינוהו שהיה משליך העפר בלא הקפדה הרי זה בחזקת שאינו מכוין אלא להשוות מקום לדייש ולא קנה ע"כ. וכתב המגיד משנה המציע מצעות פירוש לישב עליהם והרי נהנה מגוף הקרקע. פי' אחר המציע מצעות שייפה הקרקע בהצעתם כסיוד וכיור וכו' וזה עיקר. ולזה הסכים הרב אבן מיגאש ז"ל ע"כ. והנה בשלמא לפי' ראשון של המגיד שכל שנהנה מגוף הארץ נקראת חזקה במציאות הפקר נאמר שגם במציאות שלפנינו כיון שקבר בגוף הארץ את שרה אשתו חשוב נהנה מגוף הארץ וקנאה, אלא לסברת הרב אבן מיגאש שאינה חזקה זולת אם יעשה תיקון בגוף הארץ כסיוד וכיור אם כן קבורת שרה לא תועיל לענין חזקה ובמה קנה אברהם. ואפשר כי כשבונין הקבר ובפרט בנין הקברות הקדומים שהיו בונין כוכין ומן הסתם הם מסיידים ומכיירים ובזה תהיה החזקה. ומעתה יתיישב טעם שחזר הכתוב לומר פעם ב' ויקם השדה לומר כי אחר שקבר אברהם וגו' בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם וזולת זה הגם שבערך עפרון נחתמה גזירתו שסלק זכותו אבל עדיין אינו נקרא של אברהם כפי הדין כנזכר ואחר שקבר וכו' ויקם וגו':
כלי יקר על בראשית פרק-כב
כלי יקר: {א} ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה. חזר ונשא את הגר וקראה קטורה על שם שמעשיה נאים כקטורת, וכן משמע לשון ויוסף שנשאה שנית, ויש לנו ליתן טעם למה קראה עכשיו קטורה על שם מעשיה, ועוד שזה סותר למה שפירש"י פרשת וירא (כא.יד) ותלך ותתע שחזרה לגילולי בית אביה. והקרוב אלי לומר בזה שמתחילה גרשה על פי בקשת שרה, כי אברהם היה טפל לשרה בנבואה וידעה שרה בנבואה שסופה לחזור לגילולי בית אביה, וגם ראתה בישמעאל בנה שהיה מצחק שיש במשמעותו גם ע"ג, שנאמר (תשא לב.ו) ויקומו לצחק. על כן אמרה גרש את האמה הזאת ואת בנה, כי מעשה שניהם שוים כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק, כי לא יירש ממעשה אברהם. וירע הדבר בעיני אברהם כי לא ידע ברוח הקודש אמונת הע"ג אשר בלבם, לפיכך נאמר לו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ומכאן למדו שאברהם טפל לשרה בנבואה. מיד וישלחה בגירושין, ותלך ותתע כאשר אמרה שרה, וא"כ מאחר שגרשה מחמת ערות דבר של ע"ג קשה איך חזר ולקחה, על כן בא לתרץ ולומר שעשתה תשובה, כמו ישמעאל בנה שעשה ג"כ תשובה, וכדי לפרסם זה קרא אברהם שמה קטורה, על שם הקטורת כי פרסם לכל שעשתה תשובה, וכל בעל תשובה נעשים לו הזדונות כזכיות והזדונות עולים לריח ניחוח כמו הזכיות, על כן המשילה לקטורת שהחלבנה שריחו רע עולה לריח ניחוח ככל שאר הבשמים, וזה דמיון נאות על חטאי הבעלי תשובה שעולין לריח ניחוח, וכמ"ש (ישעיה מ.ב) כי נרצה עונה. שאחר התשובה גם העון נרצה ומקובל על כן נקראת קטורה. {ה} ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. העביר נחלה מכל בניו כי כך רצתה שרה באמרה כי לא יירש בן האמה וגו', והסכים הקב"ה על ידה ואמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע. ומה שנקט כל אשר לו היינו כל מה שהשתדל אברהם מכח טרחו ועמלו ובא לו בזיעת אפו וביגיעת כפו, זה הדבר המיוחד לו לעצמו, כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממנו, את הכל נתן ליצחק, אבל לבני הפלגשים דהיינו בני הגר כי פלגשם חסר כתיב, ע"כ נתן להם אותן מתנות שקבל מן המצריים ע"י שרה באמרו אחותי היא, ואז נתנו לו מתנות ואותן מתנות נתן לבני הגר המצרית כי דין הוא שממקום שבאו שם הם שבים ללכת וחזרו למטעתן.
דבר אחר, שנתן ליצחק חלקו לעולם הבא, והוא נקרא את כל אשר לו, כי מה שבחר אברהם לחלקו היינו שכר העה"ב שכן הובטח בפסוק שכרך הרבה מאד (בראשית טו.א) וזה נקרא את כל אשר לו בהחלט ואין לזרים אתו, לאפוקי מה שיש ביד האדם מן הדבר הניתן מיד ליד אינו שלו בהחלט כי יכול להיות שיבוזו זרים יגיעו. וכן אמר מונבז (ב"ב יא.) אבותי גנזו במקום שהיד שולטת אני גנזתי במקום שאין היד שולטת ר"ל אוצרי מונח לעולם הבא מקום שאין יד האדם שולטת שם. ועוד שיכול להיות שבחצי ימיו יעזוב לאחרים חיל וחומה אשר בנה ואשר נטע, על כן אין שכר העה"ז לו בהחלט, זולת שכר העה"ב הוא לו לבדו, וחלק זה נתן ליצחק שיקבל גם הוא חלקו לעולם הבא, כי שכר מצוה לצדיקים בהאי עלמא ליכא. אבל לבני הפלגשים נתן מתנות דבר הניתן מיד ליד והוא שיקבלו חלקם בעולם הזה, כדרך שנאמר (דברים ז.י) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, שאם רשע עושה איזו מצוה הקב"ה נותן לו שכרו משלם בעולם הזה. ויכול להיות שעל זה אמרה שרה בנבואה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני יצחק (בראשית כא.י) כי לפום ריהטא נראה שהיה לה לומר סתם כי לא יירש בן האמה זו ממך, אלא שרצתה לומר בזה שראוי הוא שיירש גם בן האמה, אמנם לא יירש עם בני שוה בשוה כי אין הירושות שוים כי בן האמה יירש חלקו בעולם הזה, כמ"ש (שם כא.יג) וגם את בן האמה לגוי אשימנו, דהיינו חלקו בעולם הזה, אבל יצחק יקבל חלקו בעולם הנצחי, אחר שכבר קבל ישמעאל חלקו וזהו שאמר וישלחם מעל יצחק בנו קדמה שהיו מוקדמים בקיבול שכרם, כדרך שנאמר ביעקב (שם כה.כו) וידו אוחזת בעקב עשו, שיד ממשלתו יאחז בסוף גבולו של עשו הנרמז בעקב שהוא סוף הרגל, לומר שאחר שתכלה רגל גאותו מן השוק בעה"ז, אז התחלת ממשלת יעקב, ונמצא שעשו מוקדם בקבול שכרו, כך בני הפלגשים שלח קדמה להקדימם בקבול שכרם בעולם הזה דבר הניתן מיד ליד, לאפוקי שכר העוה"ב ליהנות מזיו השכינה אין לשון נתינה שייך בו. {ח} ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע. פירש הרמב"ן וכן רבינו בחיי, שהיה שבע מכל תאות העוה"ז, לא כן הרשעים שאין נפטרין מן העולם וחצי תאותם בידם, אבל הוא היה שבע מכל. אבל אצל יצחק שנאמר זקן ושבע ימים אין הלשון משמע כן כי מלת שבע מוסב על הימים שהיה שבע ימים ולא תאות העוה"ז, גם כאן למה תלה הדבר בזקנתו, כי גם בימים הקודמים לא חסר דבר, ועוד למה הזכיר תחילה השיבה ואח"כ הזקנה הלא ימי הזקנה קודמין לימי השיבה.
ע"כ נראה יותר נכון לומר, שגם באברהם קאי ושבע על הימים, ואע"פ שלא נזכרו כאן ימים מ"מ מדהזכיר השיבה, גם הזקנה נרמז שקאי על הימים, כמו שיתבאר בסמוך, אבל גבי יצחק שלא הזכיר השיבה הוצרך לפרש ימים, שלפי שעיקר שכרם של צדיקים לעוה"ב, ע"כ הם קצים ומואסים בחיי העה"ז וכל ישעם וחפצם לאור באור החיים הנצחיים וליהנות מזיו השכינה, כי בעוה"ז לא יראנו האדם וחי, לפיכך הרשעים אשר בחשך ידמו לעה"ב ועיקר שלותם בעה"ז לעולם אינן שבעים ימים, כי יודעים המה שחלק אין להם עוד שמה וכל חפצם ימי העה"ז, אבל הצדיקים שבעים בימים ואין להם חפץ בהם כמ"ש דוד (תהלים לט.ה) הודיעני ה' קיצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני. ר"ל שאדע עד כמה אהיה חדול מן הטובה האמתית של עה"ב, ע"כ אמר בצדיקים שהם שבעים ימים כי כל שביעה הוא הדבר שאין האדם חפץ בו עוד. ע"כ הקדים ימי השיבה לומר לך לא זו שבימי השיבה היה שבע ימים, אלא אפילו בימי הזקנה היה שבע מהם, כי כל כך היה לו חפץ גדול ליהנות מזיו השכינה, והיה מואס בחיי העה"ז כל ימיו כי נכסוף נכסף לבית אביו שבשמים.
ויאסף אל עמיו. רז"ל אמרו (ב"ב טז:) שלא נאמרה גויעה ואסיפה כי אם בצדיקים, וענין אסיפה זו נ"ל לפי שאמרו רבותינו ז"ל (ר"ה יז.) שהרשעים נדונים בגיהנם י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן ונעשין אפר כו', והאסיפה ענינה הפך הפיזור שאין הרוח מפזרתן. ומצינו לשון אסיפה אל תוך הבית כמו ואספתו אל תוך ביתך (דברים כב.ב) ואין איש מאסף אותם הביתה (שופטים יט.טו) וזה שכבוד ה' יאספם אליו יתברך, לאפוקי הרשעים נדחים ממחיצת השכינה, ומה שנאמרה אסיפה בישמעאל לפי שעשה תשובה, מדכתיב ויקברו אותו יצחק וישמעאל, שהוליך את יצחק לפניו, ואם קבלת רז"ל קבלה נקבל, ואם לדין יש תשובה, כי יש לפרש הפסוק לאידך גיסא שהיה כל כך רשע עד שלא היה חס על כבוד אביו ולא נתעסק בקבורתו עד שהתחיל יצחק תחלה להתעסק בקבורה תחלה, ע"כ מחמת הבושה נתעסק גם הוא בקבורה, אמנם אין לזוז מן קבלת רז"ל, וראיה לדבריהם שהרי כל בני הפלגשים שלח מעל יצחק בעודנו חי ובודאי לא שלח את ישמעאל דאל"כ איך היה שם בשעת קבורתו, אלא ודאי שעשה תשובה ונתחבר עם יצחק והוליכו לפניו. {יא} ויברך אלהים את יצחק בנו. לא רצה לברכו בחיי אברהם לפי שכבר אמר הקב"ה לאברהם והיה ברכה, הברכות מסורות בידך ואיך יקח הקב"ה מידו מה שכבר נתן לו. ואברהם לא רצה לברך את יצחק כי היה ירא פן יהיה גם עשו בכלל הברכה. ויען כי לא פורש במקרא במה ברכו, ועוד מלת בנו מיותרת, וכי עדיין לא ידענו שיצחק היה בנו, נוכל לומר שברכו שיהיה בנו לכל דבר הוא לבד ולא בני הפילגשים, כי המה דומים כאילו אינן בניו, רק יצחק לבד יקרא בנו ולו משפט הירושה. {יח} על פני כל אחיו נפל. ולהלן אמר ישכון (בראשית טז.יב) פי' רש"י עד שלא מת אברהם ישכון משמת אברהם נפל, ואם נקבל שישמעאל עשה תשובה אחרי מות אברהם שהרי לא מצינו שעשה תשובה כ"א בזה שהוליך את יצחק לפניו, וא"כ איפכא מיבעי ליה בחיי אברהם היה ראוי לו ליפול ולא במותו שהרי עשה אח"כ תשובה ולמה יפול, והבט ימין וראה כל נפל משמע לשעבר וישכון משמע להבא, א"כ ודאי פירושו נפל לשעבר היינו קודם שעשה תשובה, וישכון להבא לומר שעתיד שישכון אחר שיעשה תשובה. ונוכל לפרש נפל לשון הכנעה, כי כן דרך כל מכניע שנופל לפני כל אדם, כאשר החל ליפול לפני יצחק אע"פ שהיה קטן ממנו מ"מ הוליכו לפניו ונכנע לו כך גם לפני כל אחיו נכנע והיינו נפילה, ובזה יתורץ ג"כ קושית רש"י כי קודם שעשה תשובה ישכון כי לא נכנע, ואחר שעשה תשובה נפל ר"ל נכנע מפני כל אחיו ונפילה זו היא תקנתו. {יט} ואלה תולדות יצחק בן אברהם. אע"פ שאמר שהיה בן אברהם מ"מ הוצרך לומר אברהם הוליד את יצחק, לפי שנאמר בישמעאל בן אברהם אשר ילדה הגר המצרית (שם כה.יב) הרי שהזכיר לשון בן אצל אברהם, אבל התולדה תלה בהגר הוצרך לומר כאן שתואר הבן והתולדה הכל מתיחס אחר אברהם. כי בלשון עברי יש חילוק בין לשון בן ללשון תולדה, כי לשון בן יאמר לפעמים אף בלא תולדה כי התלמידים קרוין בנים אע"פ שלא ילדם ממש, וכמו ויהי לה לבן דמשה, ותהי לו לבת דאסתר, ואברהם נקרא אב המון גוים אע"פ שלא ילדם. וכן יש הבדל בין המלמדו ובין המולידו ממש כי מה שהאדם מקבל טבע מלמדו זהו במקרה ולא בעצם והמקרה משתנה מצד המקבל. אבל מה שהאדם מקבל טבע מולידו זהו בעצם ולא ישתנה אם יונח כך על טבעו, אם לא מצד רוב חריצות והשתדלות והרגל יכול לבא לידי טבע שני, אבל טבע מלמדו ישתנה בנקל. לכך אמר משה (במדבר יא.יב) האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו, ואמר אע"פ שהם תלמידי והתלמידים קרויין בנים מ"מ הרי לא ילדתים ממש, ומה אעשה אם מעשיהם משתנים מטובה לרעה, כי הערימו עצה ולא מני ולא ממני יצא הדבר, וא"כ למה זה תטיל כל הטורח הזה עלי כאלו אשמתם תלויה בי, ומה שנאמר (שם ג.א) אלה תולדות אהרן ומשה וקחשיב נדב ואביהו הוצרך להזכיר לשון תולדה משום אהרן שהזכיר.
לפיכך ישמעאל, לא נקרא כי אם בן אברהם כי לא קבל טבעו זולת מה שלמדו אברהם ממעשיו הטובים וזה היה אצלו במקרה ונשתנה, שהרי לסוף יצא לתרבות רעה לפיכך תלה התולדה בהגר כי קבל טבע הגר המצרית, והמצרים שטופי זימה ע"כ היה גם הוא מצחק בג"ע ולא נשתנה כי קבל טבעה בעצם, ע"כ תלה המקרה באברהם והעצם בהגר. אבל יצחק קבל טבע אברהם ולמד גם ממעשיו על כן תלה הכל באברהם הן לשון בן הן לשון תולדה, ועל כן לא היה כישמעאל שהיה מצחק בגלוי עריות גם בהיותו נער כי כך קראו הכתוב באותו זמן (בראשית כא.יב) והגיד לנו הכתוב ביצחק שקבל טבע אביו מכל וכל והיה גדור מעריות כל כך עד שכבש מעיינו ולא נשא אשה עד היותו בן מ' שנה, כי המתין עד שימצא את רבקה בת זוגו, ולא רצה להתחתן עם הכנענים שירשו הזימה מן חם אביהם שרבעו לנח אביו, על כן הוצרך להמתין מ' שנה כי בלי ספק בן יחיד כמותו היו לו קופצים רבים, ואיך ישב בלא אשה זמן רב כזה, אלא ודאי מן הטעם שהזכרנו.
וכדי שלא ימצא המערער מקום לחלוק, ולומר אם יצחק נולד כ"כ בקדושה וטהרה א"כ למה יצא ממנו עשו שהיה צד נשים תחת בעליהן, ודאי מאבימלך נתעברה שרה ע"כ נמשך בן אחד אחר טבעה של שרה, והשני אחר טבע אבימלך, כי מטעם זה אמרו רז"ל (ב"מ פז.) שהיה צר קלסתר פניו דומה לאברהם. הנה לפי דרכנו כדי להסיר הרהור זה, אמר הכתוב בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי. ורוב בנים אחר אחי האם, על כן קבל אחד מן הבנים טבע של לבן צייד הרמאי. ולפום ריהטא נראה שלכך הזכיר שלשתן לתרץ על מה שמצינו שלשה מדות פחותות שהיו בעשו מעין מקורם, כי מה שהיה צד נשים תחת בעליהן, ירש מן בתואל אבי אמו שהיה בועל כל הבתולות תחלה כדאיתא (בילקו"ש חיי שרה קט.) וכן בחזקוני מביא מדרש זה, ומה שאמר הלעיטני נא וגו' והיה מן האוכלים ושותים ופוחזים, מדה זו ירושה לו מצד היות משפחת אמו מן פדן ארם, כדמסיק בב"ר פרשת לך לך (לט.ח) בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים אמר אל יהי חלקי בארץ הזאת, ומה שהיה עשו רמאי מרמה את אביו, ירש מן לבן הארמי שהיה נבל ורמאי כנודע.
אברהם הוליד את יצחק. הוליד לשון הפעיל אע"פ שהלשון מדוקדק כי הזכר מוליד את הנקיבה, מ"מ כבר מצינו לשון ילד גם בזכרים כמו וכנען ילד וכן רבים בפרשת נח, ולמה כתב כאן הוליד. אלא שר"ל שאברהם גרם ליצחק שיהיו לו בנים וזרע, לפי שנאמר ויעתר יצחק לה' וגו' וכתיב ויעתר לו ה' משמע לו ולא לה, לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו' ולפ"ז מצד היות יצחק בן לצדיק זה אברהם ע"כ עמד לו זכותו של אברהם ששמע ה' תפלתו. ולפ"ז שפיר קאמר אברהם הוליד את יצחק אברהם גרם שיצחק הוליד זרע ועדיין לא פירש איך היה אברהם הגורם, לפיכך פירש הדבר באמרו ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו וגו' כי ממנו לקח ראיה על מאמר אברהם הוליד את יצחק. {כב} ויתרוצצו הבנים בקרבה וגו'. רציצה זו היה שבעברה על פתח ביהמ"ד של שם ועבר יעקב מפרכס לצאת ועשו מעכב ע"י, ובעברה על פתח ע"ג עשו מפרכס לצאת ויעקב מעכב על ידו, והיא סברה שאין הדבר כן אלא ולד אחד בבטנה ורוצה לצאת בין לפתחי בתי מדרשות בין לפתח ע"ג וא"כ ח"ו שמא שתי רשויות יש, לפיכך אמרה למה זה אנכי כי כמוני כשאר נשים עובדי ע"ג ומה יתרון יש לי עליהם אם ח"ו שתי רשויות יש, לפיכך ותלך לדרוש את ה' ר"ל לדרוש אחר מציאת ה' ממש מהו. {כג} ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך. הפך ממה שחשבת. אלא רשות אחד יש, אמנם ב' ילדים בבטנך אחד יהיה עובד ה' ואחד עובד ע"ג ולעולם ה' אחד ואין זולתו. וי"א שנאמר ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו, לפי שהוא היה צדיק בן צדיק על כן היה מובטח שמצדו יהיה לו זרע הגון, אך היה ירא מצד אשתו כי היא בת בתואל ואחות לבן שלא יצא ממנה איזו זרע פסול שהרי עקרה היא, ממנה נמשך העקרות על כן היה ירא פן יצא ממנה זרע בלתי הגון כמו שיצא ישמעאל מהגר ואולי זה סיבת עקרותה. וכאשר נתרוצצו הבנים בקרבה אחד מפרכס לצאת על פתח ביהמ"ד ואחד מפרכס לצאת על פתח ע"ג בזה הרגישה שודאי אחד יהיה צדיק ואחד רשע על כן אמרה למה זה אנכי, כי כמוני כהגר ומה אנכי טוב ממנה ולמה זה התפללתי ותלך לדרוש את ה' מה הועילה תפלתי ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך זה רבי ואנטונינוס, והועילה תפלתה שגם עשו יצא ממנו זרע כשר כאנטונינוס ושאר גרי צדק, מה שאין כן בישמעאל ובזה את טובה מהגר. {כה} ויצא הראשון אדמוני כולו וגו'. זה היה סימן שיהיה צייד הרמאי לרמות את אביו כדרך הצבועים המראים את עצמם כצנועים וע"ד שנאמר לעתיד (זכריה יג.ד) ולא ילבשו אדרת שער למען כחש, כי כך היה המנהג בזמן ההוא שהצנועים לובשים אדרת שער, ואולי גם בימי יצחק היה המנהג כן ע"כ נולד כאדרת שער לומר שיהיה נזיר אלהים מבטן ויהיה מן כת הצבועים, גם סימן זה לו שיהיה רועה זונות, שהסימן לזה ששערותיו גדולים כמ"ש הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ד הל.יט.).
ויקראו שמו עשו. שנעשה ונגמר בשערו זה הוא סימן שיהיה העוה"ז חלקו וגורלו, ולא יהיה לו עוד חלק בעולם הנצחי, כי ההבדל בין קניית שני מיני שלימות אלו הוא זה, כי מיד כשנולד האדם הוא משתמש בכל הכלים הגשמיים וכל ה' חושים פועלים פעולתם ויש לו מיד חשק ורצון אל כל התאות שהחומר חומד ומתאוה אכול ושתה ויתר שמושי הגוף ההכרחיים, אבל בכלים השכליים כמו המוח והלב והשכל עצמו אין האדם משתמש בו ביום הולדו כלל, כי האדם עיר פרא יולד (איוב יא.יב) אך בבואו בימים יפקח עין שכלו ויקנה זה השלימות המעולה מעט מעט כמו שבארנו פר' בראשית בפסוק ויהי האדם לנפש חיה (ב.ז.). ולפי זה מה שנולד עשו נגמר בשערו זה מופת על שכל עיקר תשמישיו יהיו בכלי החומר הנעשים ונגמרים בעת הולדו ואינן מוסיפים בעצמותם שום תוספת. {כו} ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו. כי יד ממשלתו לא יהיה לו מיד ביום הולדו כי אם בסוף בבואו בימים, כהוראת שם עקב המורה על הסוף כך השלימות הנפשי נקנה ביותר בסוף ימי חלדו של האדם, כי סוף כל דבר הכל נשמע וזקני ת"ח מוסיפין חכמה אבל ביום הולדו אין בו רושם כלל מן אותו שלימות הנפשי, וא"כ מוכרח הדבר לומר שאין שכר לצדיקים בעה"ז, שהרי עיקר זמן קניית השלימות הוא בימי הזקנה בהיותו קרוב לשערי מות כי אז שכלו הולך ומתגבר ואימתי יקבל שכרו כי ימי הזקנה אינן מוכנים לקבלת השכר כי כבר בטלו אצלו כל החמדות ותופר האביונה (קהלת יב.ה), א"כ על כרחך אתה צריך לומר שיד השלימים אוחזת בעקב עשו דהיינו סוף ממשלתו של עשו.
וידו אוחזת בעקב עשו. זה היה סימן שלעתיד יבזה עשו את הבכורה כדבר שאדם דש בעקביו ומבזה אותו, ובאותו עקב יאחז יעקב ר"ל מה שעשו דש בעקביו יאחז בו יעקב. וכן כל המצות קלות שבני אדם דשים בעקביהם והשטן מונה עליהם יאחז בהם יעקב ויקיימם. ולשון עקב משמש גם לשון עקבה ומרמה לומר לך שיעקב תפס עליו מצד היות עשו רמאי וצייד וכל מעשיו בעקבה ומרמה ע"כ אינו ראוי להיות בכור כי עבודת הש"י היתה בבכורות, על כן אחזו יעקב בעקביו לעכב על ידו שלא יצא ראשונה, כמו שפרש"י שיעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כו' ומטעם זה אחזו דווקא בעקביו כי ארור עושה מלאכת ה' ברמיה ועקבה וזה רמז נכון.
ויקרא שמו יעקב. ובעשו נאמר ויקראו שמו עשו כי רבים קראו לו עשו, לפי שהדרכים הרעים הם רבים והדרך הטוב אינו כ"א אחד, ע"כ היו רבים אשר הסכימו על שמו של עשו, אמנם על יעקב לא יסכימו כי אם יחידי הדור ואנשי סגולה, ובני עליה מועטים הם. וכבר ידעת כי שם עשו מורה על קניני העוה"ז שנעשו ונגמרו מיד בלידתו כמבואר למעלה. ושם יעקב מורה על השלימות הרוחני הנקנה בסוף על כן נאמר בעשו ויקראו וביעקב ויקרא וק"ל. {כז} ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה. שהיה צד נשים תחת בעליהם כל מ' שנה, ולדעת רז"ל (ב"ב טז:) בא על נערה המאורסה על כן קראו יודע ציד היינו לצוד נשים תחת בעליהן ר"ל היושבות תחת בעליהן, אבל לעולם הלך לצודם בשדות כמו שנאמר אצל נערה המאורסה כי בשדה מצאה (דברים כב.כז) ע"כ קרא לעשו איש שדה כי הלך לבקשם שם כדי שקולה לא ישמע כשתצעק ויהיה ציד לשון צידה ממש, או לשון ציד בפיו ע"י פיתוי כדרך כל מפתה.
ויעקב איש תם. שנולד מהול לדעת רז"ל (אבדר"נ ב.ה) ע"כ היה גדור מעריות והיה יושב אוהלים ודבק באשתו ולא באחרת, כמ"ש (דברים ה.כז) שובו לכם לאהליכם שדרשו רז"ל (שבת פז.) על היתר תשמיש. {כח} ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. לפי כשהיה שואלו אביו מה אתה עושה בשדה כל היום היה מתנצל ואומר כדי לצוד ציד להביא טרף לפיו של אביו, ולפי שלא היה מצוי אצל אמו על כן לא אהבה אותו רבקה והיתה אוהבת את יעקב שהיה מצוי אצל אמו וכל געגועיה עליו. ויתכן לפרש כי מורה על הזמן לומר לך כי באותו זמן שהיה נותן ציד בפיו באותו זמן לבד אהבו, אבל אחר שכבר אכל מצידו בטל דבר בטל אהבה, אבל רבקה אוהבת את יעקב על לא דבר, ואהבה כזו איננה בטלה. {ל} על כן קרא שמו אדום. מה שלא קראו אדום מיד כשנולד על שם ויצא הראשון אדמוני, לפי שאין זה חדש תחת השמש כי כמה ילדים נולדים אדומים לפי שעדיין לא נבלע דמם, כההוא דר' נתן (שבת קלד.) ולסוף ישתנה ויחזור למראיהו על כן חשבו מולידיו שמא מראה אדומה זה במקרה ולא בטבע. אך כשאמר הלעיטני נא מן האדם האדם הזה קשה למה לא קראם עדשים בשמם, אלא ודאי שגלה דעתו שלא היה מתאוה אליהם מצד עצמו כ"א מצד מראיהם האדומה, והורה בזה כי מזג טבעו נוטה אל האדמומית ביותר מצד תגבורת מרה האדומה שבו, ע"כ היה אוהב כל דבר המתיחס למזגו, והוא כל דבר אדום, על כן קרא שמו אדום כי אז נודע באמת שטבעו אדומה והוא יושב תחת מזל מאדים, ועל שם היותו גברא אשד דמא. וזה"ש כי עיף אנכי פירש"י עיף ברציחה כמו כי עיפה נפשי להורגים (ירמיה ד.לא) ומה הגיד להם עשו בזה שהוא עיף ברציחה, אלא ודאי שנתן לדבריו טעם למה קרא העדשים אדום לפי שהיה מתעסק באותו זמן בכלי אומנותו ברציחה כפי טבעו ע"כ בקש שילעיטו מן המאכל הנאות למזגו. ובעקידה נתן שני טעמים על אמרו על כן קרא שמו אדום, אבל מה שכתבתי מתיישב יותר על פשט המקרא. {לא} מכרה כיום את בכורתך לי. במסכת (סנהדרין קי:) ר"ע אומר עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנאמר (דברים כט.כז) וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה מה היום הולך ואינו חוזר כך עשרת השבטים. כך אמר יעקב מכרה כיום שלא תחזור בך כיום הזה שהולך ואינו חוזר, כך אתה לא תחזור בך וכן השבע לי כיום. וי"א שאמר מכרה כיום כפי מעלת הבכורה באותו יום כי בזמן ההוא עיקר מעלת הבכורה מה שהעבודה בבכורות, והעבודה היתה קלה בעיני עשיו להוציאה מתחת ידו, ע"כ אמר כיום כקונה דבר השייך גם ביום ההוא וזהו העבודה לאפוקי הירושה עדיין לא באה לעולם כי מה שיהיה מי יגיד לו.
ובתולדת יצחק וכן בספר עולת שבת מצאתי, שאמר מכרה כיום כמו שהבכורה שוה היום, כי אין זמן לקיחת פי שנים בנכסי אביו. כי אם אחר מות אביו, ואולי לא יהיה ליצחק שום נכסים בזמן ההוא, וא"כ אין הבכורה שוה כלום ע"כ דין למכור הבכורה בדבר מועט, כקונה דבר שהוא בספק כי שמא יהיו ליצחק נכסים או לא יהיה, לכן לא תהיה המכירה כקונה למחר, כ"א כקונה היום, ולכל פירושים אלו קשה מהו כיום הל"ל כהיום ומה שכתבתי הוא העיקר. ד"א לפי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ע"כ אמר מכרה כיום, ר"ל מהיום ולאחר מיתה, והשבע לי כיום שלא תחזור בך מצד שלא היה הדבר בעולם כי אם כמוכר מהיום וכאילו ישנו בעין ביום זה. ולדברי המפרשים שהזכרנו לא יתישב כלל אומרו השבעה לי כיום. {לב} הנה אנכי הולך למות. הסכים לדברי יעקב, כי נראין הדברים שבכוונה ולא במקרה יזד יעקב נזיד, כי ידע שיבוא עשו מן השדה והיה רצונו לקנות ממנו הבכורה, ולטעון עליו הרי אתה הולך בכל יום במקום גדודי חיות וחייך תלוין לך מנגד ולמה זה לך בכורה, כי בעיני אתה חשוב כמת בכל יום, ועל כן עשה תבשיל של עדשים שעושין להברות את האבל, ע"ד שפירש"י בפסוק (כז.מב) מתנחם לך להרגך כבר שתה עליך כוס של תנחומין. כך עשה יעקב סעודת הבראה על עשו, לומר לו הרי אתה דומה בעיני כאלו אתה כבר מת ולמה זה לך בכורה, והודה עשו לדבריו ואמר הנה אנכי הולך למות, ואני קרוב יותר אל המיתה מן החיים א"כ למה זה לי בכורה. במלת זה לי, הוא כמראה באצבע על דבר ששייכה בו הבכורה גם ביום ההוא, וזהו העבודה שהיתה בבכורות. {לד} ויאכל וישת ויקם וילך ויבז. בחמשה תיבות אלו יש רמז לדברי רז"ל (ב"ב טז:) שאמרו חמשה עבירות עבר אותו רשע באותו יום כו'. ויאכל היינו גלוי עריות כמ"ש (שמות ב.כ) קראן לו ויאכל לחם. כ"א הלחם אשר הוא אוכל (בראשית לט.ו). וישת זהו שהיה שופך דמים כמ"ש (במדבר כג.כד.) ודם חללים ישתה. ויקם שכפר בעיקר כמ"ש (דברים לא.טז) וקם העם וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, ושייך בזה לשון ויקם כי ההולך בקומה זקופה כאלו דוחק רגלי השכינה (ברכות מג:). וילך שכפר בתחיה כמ"ש הנה אנכי הולך למות וגו', וכן אמר איוב (ז.ט) כלה ענן וילך כן איש יורד שאול לא יעלה. ויבז היינו שהיה שט את הבכורה וביזה עבודתו של מקום. וי"א ויקם וילך שהלך לכאן ולכאן, להורות שהוא בריא שלא יהיה מכירתו כמכירת שכיב מרע.
ספורנו על בראשית פרק-כב
ספורנו: {א} נסה את אברהם כיון שיהיה בפעל אוהב וירא כמו שהיה בכח ובזה ידמה יותר לבוראו שהוא טוב לעולם בפועל כי אמנם הכונה במציא' האדם היתה שידמה לבוראו כפי האפשר כאשר העיד באמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו: {ג} וילך אל המקום. אל ארץ המוריה: {ד} וירא את המקום. מקום הזבח בהר המוריה: מרחוק. ושלטה בו עינו לראות מקום מרחוק ברצון האל ית' כענין ויראהו ה' את כל הארץ והבין שבאותו המקום יהיה מקום הזבח: {ה} שבו לכם פה. כדי שלא ימחו בו ושלא יטרידוהו בעשותו הזבח: {יב} עתה ידעתי. ידעתי אני המלאך שבדין יגדילך האל על מלאכיו כאמר' ז"ל גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת: ממני. שאתה ירא אלהים יותר ממני שאני מלאך וראוי למעלה יותר ממני כאמרם ז"ל גדולים צדיקים וכו'. שאתה בפעל ירא אלהים כמו שהיה האל יודע קודם לכן שהיית ירא אלהים בכח ותפול ידיעתו הפועלת על הנמצא בפעל: {יג} והנה איל אחר נאחז בסבך. ובזה הבין שנזדמן לו האיל ברצון האל ושלא היה כו שום חשש של גזל כיון שראה שלא היה שם איל קודם לכן ואחר זה תכף ראה זה האיל נאחז בסבך: תחת בנו. תמורת מה שהיה בלבו לזבוח את כנו על דרך ודובר אמת בלבבו: אשר יאמר היום. המקום שהיו ישראל אומרים ביום נתינת התורה שבהר ה' יראה כאשר יגלה אותו האל יתעלה באמרו והיה המקום אשר יבחר וזה היה בימי דוד אותו המקום קרא אותו אברהם ה' יראה: נאם ה' כי יען אשר עשית. אומר אני ה' כי יען אשר עשית זה: כי ברך אברכך. בי נשבעתי שאברך אותך: {יח} והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. כשיקראו כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד כלם יתברכו בזרעך וישתדלו להדמות להם: עקב אשר שמעת בקולי. ששכר מצוה מצוה שתזכה בזה שיהיה נביאי בניך לנס עמים מורים לגוים עבודת האל ית' ולך תהיה צדקה: {כ} הנה ילדה מלכה. הנה כבר ידעת שמלכה ילדה בנים: גם היא. מלבד הפילגש: {כג} ובתואל ילד את רבקה. והגיד המגיד שבתואל שהיה מבני הגבירה ילד את רבקה והיתה הבשורה שימצא בבית אביו אשה לבנו ולא יצטרך לידבק בכנען: {כד} ופילגשו ותלד גם היא. והגיד המגיד שגם פילגשו ילדה את מעכה שהיתה כמו כן ראויה לבנו אם לא יבחר ברבקה ולא יצטרך לזרע כנען:
שפתי חכמים על בראשית פרק-כב
שפתי חכמים: {ב} ת פירש אין נא האמור כאן אלא לשון בקשה, דהא מצינו בכמה מקומות נא שאינו לשון בקשה, (הרא"ם): א כדי שלא יאמרו הקב"ה הטריף דעתו ולכך עשה, אבל אי לא הוה מטורף בדעתו לא היה עושה, (נח"י), נ"ל דבטעמא קמא לא סגי דאם כן היה לו לומר את בנך יחידך אשר אהבת, ומדאמר את שמע מינה לחלק אתא, והיינו שבכל פעם השיב הקב"ה על שאלת אברהם, וטעמא בתרא לחוד לא סגי, דאם כן הוה ליה למימר איפכא קח את יצחק את בנך את יחידך אשר אהבת, דהוה נמי חיבוב מצוה: {ג} ב וכי לא היו לו אלא שני נערים, אלא נעריו המיוחדים לו שהם ישמעאל ואליעזר, עיין לקמן בפרשת בלק (במדבר כ"ב כ"ב ושם אות ע') מה שפירשתי גבי שני נערים דבלעם למה שינה רש"י פירוש דהתם מהכא, ומהרש"ל פירש דבלעם שהיה רוחו גבוהה והיה צריך לשימוש פירש שהיו משמשים זה את זה, אבל אברהם שהיה רוחו נמוכה לא היה צריך לשימוש שהיה משמש את עצמו, רק שלא יהיה יחידי שאם יצטרך אחד מנעריו לנקביו משום הכי לקח שני נערים עמו, לכך פירש טעם זה עכ"ל: ג ונראה לי דאינו מביא ראיה מן התרגום אלא בא לפרש דצלח נמי לשון ביקוע, כדאשכחן וצלחו את הירדן (שמואל-ב' י"ט ח'): {ו} ד והא דצריך לשני טעמים, דלפי טעם א' קשה לקרוא אותו אוכלת, לכן פירש שמכשרת, ולטעם זה לחוד קשה, לקרוא אותו סכין כמשמעו, לכן פירש עוד על שם שישראל כו' (ממ"ש), והא דלא סגי בפירוש בתרא לחוד, דלפי זה אתי שפיר שנקרא מאכלת ולא אוכלת ולא סכין, דא"כ קשה דה"א הידיעה של המאכלת מורה על דבר ידוע כבר, והא עד הנה לא היה לסכין שם של מאכלת כלל מעולם רק עכשיו על ידי מעשה זה קורא אותו הפסוק כך, לכך הוצרך לפרשה גם כן לטעם א' שאוכלת ושמכשרת וכו', ואם כן הוא שם לכל סכין: {יב} ה וקשה וכי הוצאת דם הוה משום מום, אלא יש לומר אברהם אמר אוציא ממנו דם ואקריב אותו, אמר לו הקב"ה אל תוציא ממנו דם, ואברהם סבר שלא די בהוצאת דם, אמר לו אם כן אקריב ממנו אבר אחד, אמר לו אל תעשה בו מום, (מהרש"ל): {יג} ו דהיה לו לכתוב וירא איל אחר נאחז, והנה למה לי, אלא מלמד שהיה מוכן לכך וכו': ז כלומר דאחר קאי אדלעיל ואין כאן מקומו, והכי קאמר קרא וישא אברהם את עיניו אחר וירא והנה איל נאחז, ועל זה מביא ראיה מן התרגום שהרי תרגם וזקף אברהם עינוהי בתר אלין, רצה לומר אחר אלה: ח (ממ"ש), כיון שאמר נאחז לשון יחיד, ועל כרחך צריך לומר דקאי על האיל, אם כן בקרניו למה לי, לכן פירש להורות שהיה פני האיל דהיינו קרניו לקראת פני אברהם שהיה רץ כדי להקריבו והשטן סובכו כדי לעכבו, ואפשר שגם מהרא"ם כיון לזה ע"ש: {יז} ט (נח"י), וצריך לומר דהכי פירושו ששני הברכות ליצחק אחד בזכות עצמו, ואחד בזכות אברהם, וזה אחת לאב ואחת לבן: {כ} י כתב הרא"ם ולא ידעתי מי הכריחו לרש"י ז"ל להניח פשוטו של מקרא שהוא מורה על הדברים האמורים למעלה, כנראה ממלת האלה שהם דברי המלאך שהבטיחו בהרבה ארבה, ונתבשר אחר הדברים ההם בבת זוגו של יצחק, וללכת אחרי המדרש של הרהורי דברים שלא נזכרו בכתוב כלל וכו' עד ובשרו הקב"ה שנולדה רבקה דמשמע מיד, אף על פי שכתוב בו אחרי, ורש"י ז"ל פירש בכמה מקומות כל מקום שנאמר אחרי מופלג הוא, י"ל דקרוי מופלג כל זמן שלא יהיה תכף ממש בלי שום איחור עכ"ל:
בעל הטורים על בראשית פרק-כב
בעל הטורים: {א} חיי שרה. כתיב לעיל מיניה ובתואל ילד את רבקה עד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה: שרה מאה שנה. ר"ת שמש וזרח השמש ובא השמש: שני חיי שרה. לא אמר ימי לפי שחזרה לימי נערות וכשהזקינה עוד פסקו ממנה ימי הנערות לפיכך אמר שני. ד"א מנין ויהיו היה עיקר שנותיה משנולד יצחק דבת צ' היתה כשנולד וכל ימיה קכ"ז: {ב} ולבכתה. כ"ף קטנה שלא סכה אלא מעט לפי שזקנה היתה א"נ שהיתה כמו גורמת מיתתה שמסרה דין ועל כן נענשה היא תחלה והמאבד עצמו לדעת אין מספידין אותו: {ג} ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר. מלמד שאסור לספר לפני המת: י"פ בני חת בפרשה לפי שהמברר מקחו של תלמיד חכם כאלו קיים עשרת הדברות שיש בהם י"פ אות ח"ת: {ו} מתך. ד' במסורה הכא ג' וחד יחיו מתיך. וג' דהכא חסרים דבחד מת איירי וההיא דהתם מלא דאיירי ברבים ויש כאן רמז למה שאמרו שמתי ארץ ישיך דהם כתיב יחיו מתי מתיך דהם כתיב יחיו מתי מתיך דהכא יחיו מתיך דהתם: לא יכלה. ב' הכא ואידך בשבט עברתו יכלה. על כן לא יכלה ממך מקבור מתך כי צריך כל האדם לירא מן המות ואם לא יתן לו מקום קבורה גם לו לא יהיה מקום קבורה: {טז} לעפרן. חסר בגימטריא עין רע. עפרן עולה ת' כנגד ארבע מאות שקלים שלקח במערה: {יז} ויקם שדה עפרון. ר"ת בהפך עשו רמז לעשו שיקום לערער על המע רה:
דעת זקנים על בראשית פרק-כב
דעת זקנים: {א} ברך את אברהם בכל. בזכות הפרשת מעשר כד"א ויתן לו מעשר מכל: {ז} אלהי השמים וגו'. ולא אלהי הארץ כי באותה שעה לא נודע אלהותו לבריות. ומטעם זה ליכא מלכות בברכה ראשונה של שמונה עשרה דלא שייך לומר אלהי אברהם כי בפרק שהתחיל להיות אלהי אברהם עדיין לא היה על כל העולם: {ח} ונקית משבועתי זאת. זאת משמע מיעוט לומר דמשבועה דכי אל ארצי ואל מולדתי תלך תהי נקי אבל משבועה דלא תקח אשה לבני לא תנקי ולפי זה צ"ל דענר אשכול וממרא לאו כנעניים היו: רק את בני לא תשב שמה. ואע"פ שמעולם לא בא לשם נופל נמי על יצחק לשון שיבה מפני אליעזר שהיה הולך עמו ולו יהיה שיבה גמורה שכבר היה לשם. וכן ברות המואביה השבה עם נעמי משדי מואב ואע"פ שרות לא היתה מעולם לשם קורא לה לשון שיבה מפני נעמי ההולכת עמה: {יד} ובה אדע. פירש"י שהוא לשון תחנה וגו'. ותימ' לה"ר משה דאמרינן בעלמא שלשה שאלו שלא כהוגן וחשיב אליעזר עבד אברהם ולפירש"י לא שאל שלא כהוגן: {כב} ויקח האיש נזם זהב. החכם ר' משה דורש מקרא זה לפי פשוטו ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים בידו לתת עליה אם תהיה הגונה ויאמר לה בת מי את וכשהגידה לו משפחתה אז נתנם לה והכתוב קצר דבריו כמו שמצינו בכמה מקומות. וכן מוכיח בספור דבריו דכתיב ואשאל ואחר ואשים. וגם כאן לא כתוב ויקח האיש נזם זהב ויתן על ידה: {לט} אלי לא תלך האשה. פירש"י ז"ל שלכך כתיב אלי חסר וא"ו למדרש שהיתה בת לאליעזר וכו'. ותימה שגם ר' שלמה פי' על קרא דונקית משבועתי זאת ותקח אשה לבני מבנות ענר אשכול וממרא וגם הם כנעניים היו. וי"ל שבו נתקיימה כבר הקללה שהרי הוא עבד אבל הם לא היו עבדים. ועוד י"ל דזילא ביה מילתא טפי למשיא לבנו בת עבדו. ועוד אמרינן בב"ר אליעזר בנו של חם היה. ובפרקי ר' אליעזר אומר אליעזר עבד אברהם הוא עוג מלך הבשן והכי איתמר התם זקן ביתו של אברהם אבינו היה אליעזר וכתב עליו עבד עולם וכשגמל חסד עם יצחק הוציאו לחירות עולם ונתן לו הקב"ה שכרו בעולם הזה והעמידו מלך והוא עוג מלך הבשן. וקשה שהרי עוג רשע היה ומשה הרגו ואליעזר היה צדיק. וגם במס' סופרים חשיב ליה מתשעה שנכנסו בגן עדן מחיים ועל דבר זה נכנס כי כשהביא רבקה ולא מצא לה יצחק בתולים כמו שאפרש בע"ה היה חושדו שבא עליה ואמר לו כן תחיה ותכנס בגן עדן כמו שאתה נקי ממנה ונתקיים לו אותה ברכה ונכנס חי בגן עדן. וצ"ל ששני עוג מלך הבשן היו אחד רשע שהרגו משה ואחד שהיה עבד ומלך וכשמלך נקרא שמו עוג כי כל מלכי הבשן נקראים עוג כמו שמצינו בכל מלכי מצרים שנקראין פרעה: {נה} ויאמר אחיה ואמה. פירש"י ובתואל רצה לעכב ובא מלאך והמיתו. ואע"ג דכתיב לעיל ויען לבן ובתואל צ"ל שרצה לחזור ולעכב הדבר. ד"א שבקשו להאכיל לאליעזר סם המות כדי שישאר להם הממון ובא גבריאל והחליף הקערה אשר בה סם המות ליתנה לאליעזר ונתנה לבתואל ומת:
חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-כב
חומת אנ"ך: כ״ג:שס״ג א׳ ויהיו חיי שרה. אפשר לרמוז כי ויהיו חיי שרה גימטריא השוו לטובה כמ״ש רבותינו והביאו רש״י ז״ל: כ״ג:שס״ד א׳ בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען. אפשר לומר דחברון היא טרשין שבארץ ישראל ולכך הקצוה לקברות כמו שפירש״י ז״ל פרשת שלח. ושנינו האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון ופירשו בירושלמי דהיה אומר כך להזכיר זכות אבות. ונמצא כי לפי מהות חברון לא סלקא בשמה כי היא פסולת א״י אבל מאחר ששם קברי אבות אפילו בבית המקדש שהוא המקום המובחר והמעולה שבא״י היו מזכירין בכל יום חברון להזכיר זכות אבות וז״ש בקרית ארבע שנקראת כן שבה קבורת אדם וחוה וג׳ אבות ואמהות. וזה טעם שיש לה שם לחברון בארץ כנען דאי לאו הכי לא אתיא זכירה לחברון שהיא הפסולת אבל מסיבת שהיא קרית ארבע יש שם ושבח לחברון וז״ש בקרית ארבע מסיבה זו היא חברון בארץ כנען יש לה שם ונזכרת בארץ כנען. והיינו דכתיב נמי בסוף אל מערת שדה המכפלה על פני ממרא ולכן היא חברון מיוחדת ונזכרת בארץ כנען. ואפשר לרמוז ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען ויבא אברהם לספוד דנודע דאברהם ושרה היו גלגול אדם וחוה וז״ש ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון ר״ת ח׳וה ב׳נפש ר׳וח ו׳נ׳שמה. ור״ת אשוב״ה ששבה אל מקומה. וס״ת ויב׳א אברה׳ם לספו׳ד אדם ותיבת ויבא גימטריא חוה. והרמז מחובר עם הפשט מחמת שהיא חוה והוא אדם ויבא אברהם לספוד לשרה. ומאחר שכבר נתקנה לכן רמז ולבכותה כף זעירא שלפי האמת יומא דהלולא דילה והוא בכושרות בכי ושירות: כ״ג:שס״ו א׳ גר ותושב אנכי עמכם תנו לי וכו׳. יש לחקור מה טעם הוצרך אברהם אע״ה לעשות כל הענין לפני בני חת ועל ידם. ובזהר הקדוש נתנו טעם כדי שלא ירגישו עפרון ואחרים על טוהר זהר מערת המכפלה ובהמצאה עשה הכל ולמדנו דרך ארץ להשיג האדם מבוקשו. ואפשר לומר דגם על פי הדין עשה אברהם אע״ה להיות עיקר משאו ומתנו עם בני חת כנראה מהכתובים לבסוף כתיב נמי ויקם השדה והמערה אשר בו לאחוזת קבר מאת בני חת ולעיל כתיב לאברהם למקנה לעיני בני חת בכל באי שער עירו כי הנה כתב רבינו אפרים ז״ל בפירושו על התורה כ״י דאחר דאברהם סבר וקביל לשקול לעפרון ת׳ שקל כסף היה רוצה עפרון לחזור בו ולא הניחוהו בני חת והיינו דכתיב את הכסף אשר דיבר באזני בני חת שהוא היה רוצה לחזור ולהוסיף דמים יותר עד שכפאוהו בני חת שלא יקח יותר מאשר דבר בפניהם וזהו אשר דיבר ולא יותר עכ״ד רבינו אפרים ז״ל. ואפשר דאברהם אע״ה ידע דעפרון איש כזב ומרמה הפכפך ואינו עומד בדיבורו ועינו לא תשבע. לכן דבריו היו עם אדוני הארץ בני חת כי דבר שהצבור אומרים אינו צריך קנין כמ״ש הרא״ש ז״ל בתשובה כלל ו׳ והביאו מור״ם בח״מ סימן קס״ג בסוף כי כל דברי הקהל אינם צריכים קנין ע״ש וגם כתבו הגהות מיימוניות והביאו מור״ם בח״מ סימן כ״ב דין א׳ כי כל דבר שמקבל האדם לפני ראשי העיר לא יוכל לחזור בו ע״ש זאת היתה לו לאברהם אע״ה להיות כל דבריו עם בני חת ראשי העיר והיינו דאהניא ליה שכפו לעפרון שלא יקח יותר וכן כתיב בסוף ויקם השדה מאת בני חת כי הם היו סיבה לגמר הקנין. ועפרון הלך חשכים דבתחילה רצה לתת הכל במתנה ואמר ארץ ת׳ שקל כסף ביני ובינך מה היא כלומר אף על גב דהיא מתנה מרובה והחוזר אין בו משום מחוסרי אמנה מ״מ כתב מהר״י וויל סימן פ״ב והביאו הרב כנה״ג ח״מ סימן ר״ד אות כ״ג דאי גברא אמיד הוי מתנה מועטת לגביה ואינו יכול לחזור ע״ש. וזה עפרון מראה טלפים באומרו ארץ ת׳ שקל כסף ביני ובינך מה היא כלומר אף שהיא מתנה מרובה לאחרים. ביני ובינך עשירים וגדולים מה היא דלגבי דידן פחת״ת היא. וישמע אברהם לעפרון שעיקר כונתו לומר ששוה ת׳ והיא מתנה מרובה וישקול אברהם לעפרון את הכסף וכו׳ עובר לסוחר מלא (בכמה דוכתי כתבנו מיסוד האר״י ז״ל על דרך זה) גימטריא רוצח והענין שכתב הרב ש״כ ז״ל עה״ת עפרון בן צוחר אותיות רוצח שהיה נראה לעפרון מזיק שם. וזה רמז כי עתה שקנאה אברהם עבר רוצח דלא נראה עוד כי נראה לעפרון כדי שימכרנה לאברהם. א״נ רמז כמ״ש רז״ל דיען לא עמד בדיבורו נכתב עפרון חסר ו׳ עפרן והוינן בה דמה איכפת לעפרון אם הכתוב יחסר לו וי״ו. ופירשנו בעניותנו דאות וי״ו הוא חיים כמ״ש בזהר הקדוש והכתוב חיסר וי״ו רמז דנחסרו חייו. וזה רמז עובר לסוחר כי על אשר אמר הרבה ולא עשה ולא עוד אלא שרצה קנטרין גדולים דבר זה היה רוצח לעפרון דנחסרו חייו וז״ש עובר לסוחר. יען הוא היה עובר על דבריו מן הקצה לקצה במקום מתנה למוכרה יותר ויותר משיוויה ובקנטרין גדולים זה גרם לסוחר אותיות לחסרו ובגימטריא רוצח כי הוא רוצח לעצמו. ואברהם אע״ה ברוח קדשו רמזה בתחילת דיבר ופגעו לי בעפרון לשון לך פגע בו שבסוף יהיה לרעתו ולחסרו כמדובר: כ״ג:שס״ח א׳ נשיא אלהים אתה בתוכנו. כלומר לא לפנים רק כן הוא כתוכנו ולבנו. הרב הגדול מהר״ר וידאל הצרפתי הראשון בפירושו כ״י: כ״ג:שע״ד א׳ וישתחו אברהם לפני עם הארץ. פירוש כי ימנעו אנשים לתת כבוד ליחיד בפני קהל ועדה אבל אברהם אע״ה ברוב ענותנותו וישתחו אברהם לעפרון לפני עם הארץ. הרב מהר״ר וידאל הנזכר ז״ל בפירוש כ״י: כ״ג:שע״ח א׳ עבר לסחר. אפשר לרמוז דקודם אותיות סחר הם אותיות נזק. ועובר לשון קודם כמו עובר לעשייתן. וכן לעפרון דהיה רע עין היה לו נזק וכמו שרז״ל דרשו עליו הכתוב ולא ידע כי חסר יבואנו דאותיות סחר נעשה חסר. וזו תוכחת מוסר לכל סחר דישים נגד עיניו כי לפני סחר נזק. ואותיות חסר. דיש כמה לאוין לא תגנוב. לא תונו. לא תעשוק. לא תגזול. לא תשקרו. ואם יזהר בכל אז יהיה סוח״ר טוב ומבקש רצון ה׳. ואם יעבור נזק לפניו גם חסר. ועוד יש לרמוז משז״ל מלח ממון חסר וזה רמז אם חסר לצדקה יהיה סחר ויצליח. ועוד יש לצדד ברמזים אלו: כ״ג:שפ״א א׳ אל מערת שדה המכפלה. כתב רבינו אליעזר מגרמיזא ז״ל בכתיבת יד מערת שדה המכפלה ר״ת משה והמשכיל יבין עכ״ל. ואפשר לרמוז מ״ש בילקוט ראובני פרשת וזאת הברכה משם ספר התמונה דמשה רבינו ע״ה וצפורה נקברו במערת המכפלה אצל אבות העולם ע״ש ועפ״ז א״ש ר״ת מערת שדה המכפלה משה. גם אל משה שהוא ר״ת מערת שדה המכפלה גימטריא צפרה עם הכולל ומשז״ל קרית ארבע זוגות שנקברו שם היינו בעת פטירתם. אך בזהר הקדוש פרשת ויחי דף ר״ן אומר דלא קבלה מערתא ב״נ אחרא ע״ש ואפשר לדחוק קצת:
נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-כב
נחל קדומים: כ״ז:תשמ״ג א׳ ותקח רבקה את בגדי עשו החמודות וגו' ותלבש את יעקב. ארז"ל שחמד אותם מנמרוד. וי"ל למה הוצרכו להודיענו זה ופירשו רבני אשכנז במ"ש שנמרוד לקח בגדי אדה"ר שעשה לו הקב"ה מכתנות עור ואז"ל שהיו מעור לויתן. והשתא קשה איך רבקה הלבישה את יעקב בגדי עשו והא קי"ל דבגדי ע"ה מטמאים לז"א החמודות שחמד מנמרוד שהם כתנות עור מאדה"ר מעור של לויתן ועור דג אינו מטמא ודוק: כ״ז:תשס״א א׳ גם ברוך יהיה. פירש"י דהיה מצטער יצחק אבינו ע"ה שבירך הקטן קודם הגדול וא"ל עשו ויעקבני וכו' את בכורתי לקח ואמר יצחק אע"ה א"כ לגדול ברכתי גם ברוך יהיה. ויש לדקדק תיבת גם יתירה. ואפשר דיצחק אע"ה קיים הבכורה ולז"א גם ברוך יהיה כלומר אני מקיים הבכורה וז"ש גם ברוך מלבד הבכורה שהיה לו ואני מקיימה מלבד זה ברוך יהיה. ותיבת ברוך אותיות בכור ונמצא שיצחק אע"ה קיים הבכורה והברכות: כ״ז:תשע״ג א׳ למה אשכל גם שניהם יום אחד. פירש בתרגום המיוחס ליב"ע למה אתכול אף תוריכון יומא חד דאנת מתקטיל והוא מטריד היכמא דאתכלת חוה מהבל דקטליה קין וכו' ע"ש. ויצדק מאד במ"ש האר"י ז"ל דרבקה היתה גלגול חוה ובאת עתה לתקן כמ"ש בר"ד משם מהרח"ו ז"ל ע"ש באורך ולזה נתפחדה שלא יארע כמו גלגול ראשון ששני בניה קין והבל זה נהרג וזה נטרד ודוק:
פירוש הרא"ש על בראשית פרק-כב
רא"ש על התורה: כ״ז:תשכ״ט א׳ ותכהין עיניו מראות פירש"י מעשן ע"ז של נשי עשו וא"ת למה הזיקו ליצחק יותר מלרבקה וי"ל דהמשל אם תכה עצם על עצם לא יזיק לו. ולא יעשה רושם אבל אם תכה עצם על האדמה יעשה חפירה ויעשה רושם כך רבקה שהיתה מן העצם ואותן הנשים היו מן העצם כמו כן ולכך לא הזיקו לה ולהן אבל יצחק תחלת ברייתו מן העפר והנה היו מן העצם לכך ותכהין עיני יצחק. ד"א למה כהו עיניו של יצחק לפי שבשעת העקידה כששלח אברהם ידו ליקח המאכלת לשחוט את בנו בכו מה"ש ונפלו הדמעות בעיני יצחק ונעשו רכות שנא' מלאכי שלום מר יבכיון ולכך ותכהין עיניו מראות: כ״ז:תשל״א א׳ וצודה לי צידה ה"א יתירה רמז לה' דברים המפסידים השחיטה שהם הלכה למשה מסיני שהיה דרסה חלדה הגרמה עיקור כלו' השמר לך פן תעשה נבלה הבהמה שאתה צודה לי לפי וכו': כ״ז:תש״נ א׳ הקול קול יעקב הקל חסר וא"ו כלו' הקל קול יעקב מהתפלל ומתלמוד תורה אז והידים ידי עשו שישלוט בשונאיהם של ישראל. עשו בגימ' שלום שאלמלא כך אין כל בריה יכולה לעמוד לפניו אמר יצחק לעשו ואברכה מברכיך שאע"פ שקנה יעקב הבכורה ממנו יכול לעשותו פשוט שהמחלק נכסיו על פיו או השוה להם את הבכור דבריו קיימים פ' יש נוחלין ולכך אמר לא ידעתי יום מותי שאם אמות תפסיד הכל שקנה חלקך בפני ואתה הפסדת הבכורה במאכל ובמשתה ואשיבנה לך במאכל ובמשתה וכן דרך כל שררה עושה סעודה שנאמר ויזבח אדוניהו שור ובקר ומרי: כ״ז:תשנ״ו א׳ ויתן לך האלהים זו מדת הדין אם ראוי ליתן לך יתן ומכאן רמז שלמה בתפלתו כשבנה בהמ"ק התחיל לסדר תפלת ישראל שנא' ועשית לאיש כדרכיו אבל נכרי ועשית ככל אשר יקרא לך הנכרי אף אם אינו ראוי לכך משבא לבהמ"ק להתפלל שלא יקרא תגר:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-כב
ברטנורא: כ״ד:תכ״א א׳ ונקית משבועתי זאת וקח לי מבנות ענר אשכול וממרא קשה מנא לו שיתיר לו ליקח מבנות ענר אשכול וממרא י"ל שאברהם השביעו משני דברים האחד אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני דהיינו כנעני דעלמא והשני אשר אנכי יושב בקרבו דהיינו מבנות ענר אשכל וממרא וסמוך ליה כתוב ונקית משבועתי זאת דמשמע דשבועה האחרונה דסמוכה למקרא זה דהיינו שלא יקח מבנות ענר אשכול וממרא כדמפרשנא. כ״ד:תכ״ג א׳ מגמלי אדוניו ניכרין משאר גמלים היו שהיו יוצאין זמומים מפני הגזל. קשה דא"כ עדיף כחו דחמורו של ר' פנחס בן יאיר מגמלי אברהם אבינו שהרי חמורו של ר' פנחס מעצמו היה פורש מן האיסור ולא היה אוכל טבל כדאית' בגמ' חולין ואלו גמליו אברהם היה צריך שיצאו זמומים להפרישן מן האיסור. י"ל שחמרו של ר' פנחס בן יאיר היה פורש מן האיסור מעצמו לפי שהוא היה מרכבתו של צדיק המיוחדת לו וכדאמרינן בעלמא אפי' בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידה אבל אלו הגמלים היו מיוחדים למשא ואולי כי מרכבתו של אברהם ממש היתה נבדלת מהאיסור כחמורו של ר' פנחס או יותר ממנו: ב׳ וכל טוב אדניו בידו שטר מתנה כת' ליצחק על כל אשר לו. קשה מנא לו דאי מלישנא דידו תאמ' שר"ל ברשותו כמו ויקח את כל ארצו מידו. י"ל מדכתיב ויקח עשרה גמלים וילך והדר כתי' וכל טוב אדניו בידו ויקם וילך ולא הוצרך לכתוב וילך תרי זמני אלא שכתב וילך הראשון להפסיק בין גמלי אדוניו לכל טוב אדוניו בידו להשמיענו שטוב אדוניו האמור כאן אינו דומה לגמלים שאינן דבר הנקח ביד דאדרבה הוא זה דבר הנקח ביד ממש והיינו שטר מתנה כפי' רש"י ופי' בידו בידו ממש ואינו ברשותו: כ״ד:תכ״ז א׳ ובה אדע. לשון תחינה וכו' לכך פי' שהוא לשון תחינה משום שלא יהיה נחוש דהא בן נח מוזהר על הניחוש כדאיתא בפרק ארבע מיתות בסנהדרין כל האמור בפר' מכשף בן נח מוזהר עליו מהר"ר: כ״ד:ת״ל א׳ וירץ העבד לקראתה לפי שראה שעלו המים לקראת' קשה מנא לו. י"ל דנפקא ליה מדכתיב לקראתה דהל"ל וירץ אליה שהרי הוא היה עומד על העין או הבאר והיא שאבה והלכה ללכת לדרכה כדכתי' ותמלא כדה ותעל ואינו נופל לשון לקראתה אלא כשאדם הולך למזרח וחבירו למערב והולכים זה לקראת זה אבל כאן ששניהם הולכין בדרך אחד היה לו לכתוב וירץ העבד אחריה אלא שכתב לקראתה שפירושו וירץ העבד על מעשה לקראתה כלומר שראה שעלו המים לקראתה ורמז לנו הכתוב דבר זה שבכולן כתיב יוצאות לשאוב מים ואלו ברבקה לא כתיב ותשאב אלא ותמלא כדה ותעל דמשמע בלא שאיבה כלל ואעפ"י שכתוב אחר כן ותשאב לכל גמליו לאו כל שעתא מתרחיש ניסא: כ״ד:תל״ח א׳ מספוא כל מאכל בהמה קרוי אספוא. קשה מאי משמע דלשון מאכל בהמות הוא. י"ל מדברי רבותינו ספי לתורי ספי ליה כי תורא שפי' תנו מאכל לבקר תנו לו מאכל לשור אף זה מספוא לשון מאכל בהמות לכך פרש"י כן: כ״ד:תמ״ב א׳ וירץ לבן למה וירץ ועל מה רץ. נ"ל לפרש דרש"י מקשה שני דברים למה היתה הריצה ולמה כתב וירץ קודם ויהי כראות הנזם ועל זה אמר הריצה היתה בשביל שראה את הנזם ואת הצמידים. ולכך כתבו קודם שאלמלא כתב ויהי כראו' הנזם וכו' ובשמו' דברי רבקה אחותו הייתי שומע כי הריצה היתה בעבור שמיעת דברי אחותו אבל עתה שסמך ויהי כראות הנזם אל וירץ שמעינן שהריצה היתה בעבור ראיית הנזם. מהר"ר ואחרים פרשו למה וירץ כלומר למה כתב לנו הכתוב וירץ לבן ולבן עצמו על מה רץ דמאחר דלבן רשע היה אין לומר שסיפר לנו הכתוב דבר זה להשמיענו שבחו שרץ להכניס אורחים לתוך ביתו והוא עצמו למה הלך במרוצה אלא ויהי כראות את הנזם שנתן את עיניו בממון: כ״ד:תמ״ד א׳ ואנכי פניתי הבית מע"ז. קשה מנא ליה. י"ל מדכתיב בא ברוך ה' כלומר אתה המאמין בהקב"ה למה תעמוד בחוץ ואנכי פניתי הבית כמו שתרצה והיינו מע"ז. וי"ל עוד דנפקא ליה מדכתיב ואנכי דהל"ל [ואני] שמלת אנכי לשון נקבה אלא דבא לרמוז שיהיה מאמין באנכי כלומר במי שאמר אנכי ה' אלהיך שהרי פניתי הבית מע"ז ולכך פי' רש"י בדרך זה: כ״ד:תנ״ב א׳ אולי אלי כתיב בת היתה לו לאליעזר וכו'. י"ל דלכך אמר להן כדברים האלה כדי שיאמינו לו כלומר אם תחשבו כי כל אלה הדברים אני בודה מלבי כי לולא אהבתי את אדוני הייתי חפץ שלא הייתם נותנים אותה אליו כדי שאתן לו את בתי כי כן אמרתי לאדוני: כ״ד:תנ״ה א׳ ואבא היום אל העין היום יצאתי והיום באתי יליף ליה מייתורא דהיום שלא הוצרך ליכתב אלא לאשמועינן היום יצאתי והיום באתי: כ״ד:תס״ג א׳ ויען לבן ובתואל רשע היה והשיב לפני אביו. קשה והרי השבטים השיבו לפני אביהן כדכתיב ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו ולא אמרי' בהו שהיו רשעים י"ל דלא כתי' בהו ויענו בני יעקב ויעקב כמו שכתוב כאן לבן ובתואל דיעקב לא השיב דבר אחריהם כמו שהשיב בתואל אחרי לבן. ועוד י"ל שהשבטים לא נקראו רשעים שמתחלה הסכים יעקב שלא לדבר באותו מעשה והניח הדבר עליהם כדכתיב והחריש יעקב עד באם: כ״ד:תס״ח א׳ אחיה ואמה ובתואל היכן היה רצה לעכב וניגף באותה הלילה אמרו בפסוק ויושם לפניו לאכול אל תקרי ויושם אלא שיש סם שנתנו סם המות בקערת אליעזר ובא המלאך והחליף הקערה שלו לקערת בתואל והיינו דאמר רש"י שניגף באותו הלילה ומת: (אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך): ב׳ ימים שנה שכן נותנים לבתולה לפרנס עצמה בתכשיטין פי' מקרא מלא הוא במגלת אסתר כדכתיב מקץ היות לה כדת הנשים י"ב חדש כי כן ימלאו ימי מרוקיהן וכו': כ״ד:תע״ה א׳ ויצחק בא מבוא באר לחי רואי והוא יושב בארץ הנגב. נראה לפר' דזה הפסוק בא להשמיענו מה טעם הלך יצחק להתפלל בשדה וכי לא היה לו מקום קבוע לתפלתו לכן אמר שבא מבאר לחי ראי ועדיין לא הגיע בארץ הנגב אשר שם היה יושב ולכך הלך לשוח בשדה. ומה שאמר רש"י מבא באר לחי רואי שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה קשה מנא לו י"ל דנפקא ליה מדכתיב מבוא שהוא לשון ביאה ובעילה: כ״ד:תע״ז א׳ ותרא את יצחק ראתה אותו הדור ותוהה מפניו. י"ל הדור מעוקל ועקום כמו והדורים אישר ובלשון רז"ל הדרא דכנתא והיה יצחק בא מגן עדן שהלך להתרפאות מהחבורה שעשה לו אביו בצוארו בשעת עקידה והיה מהלך עתה וראשו למטה ורגליו למעלה כדרך כל העולין באוב והוא פי' הדור שאמר רש"י: כ״ד:ת״פ א׳ האהלה שרה אמו שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל. י"ל לפי שהאשה מצווה על ג' דברים בנדה ובחלה ובהדלקת הנר ולפי ששרה היתה זריזה בשלשתן היו אלה הג' דברים מדה כנגד מדה כלפי שהיתה זהירה בהדלקת הנר היה נר דלוק מע"ש לע"ש. ולפי שהיתה זהירה בחלה היתה ברכה מצויה בעיסה. ולפי שהיתה זהירה בנדה היה הענן קשור על האהל שאוהל לשון תשמיש כד"א שובו לכם לאהליכם וכשמתה שרה לא היתה שם אשה זהירה בדברים הללו ופסקו כשבאת רבקה שגם היא היתה זהירה בשלשתן חזרו:
גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-כב
גור אריה: כ״ב:תקל״ב א׳ אחר דבריו של שטן וגומר. דאם לא כן מאי "אחר הדברים האלה" דקאמר, דמשמע שתולה הדבר בענין הנזכר למעלה, אלא אחר דבריו של שטן. ואף על גב שדבר השטן לא נזכר בכתוב, כיון דכתיב בקרא הסעודה שעשה אברהם (לעיל כא, ח) – כאילו כתיב בפירוש דברי השטן, דודאי היה מקטרג. וכן מאחר דכתיב בקרא לעיל שיצחק נימול לשמנה ימים (שם שם ד), בודאי היה ישמעאל מתפאר, ולפיכך לא הוצרך לכתוב, ועליו קאי שפיר: ב׳ שניהם אני אוהב. אף על גב דלעיל כתב (רש"י כא, יד) שלא נתן לו כסף וזהב בשביל שיצא לתרבות רעה, זה הוכחה מגולה (ר' משלי כז, ה) כאשר ייסר איש את בנו (ר' דברים ח, ה), אבל מכל מקום אהבה היה לו על ישמעאל, שהרי בשרו השם יתברך שיעשה תשובה ישמעאל בנו, כדלעיל: ג׳ וכדי לחבב עליו המצוה. עיין למעלה בפרשת לך לך (יב, ב אות ח): ד׳ הקב"ה מתהא הצדיקים. מפני שהצדיקים חפצם לעשות רצון קונם, והם מצטערים אחר המצוה, וזה שכרם גדול מאד: כ״ב:תקל״ד א׳ הוא בעצמו. דאם לא כן מאי בא לומר שחבש החמור, דאיך ירכב בלא חמור (כ"ה ברא"ם): ב׳ ישמעאל ואליעזר. מדכתיב "נעריו" ולא כתיב 'ושני נערים עמו', וכי לא היו לו רק אלו שני נערים שיאמר "ושני נעריו", והרי שי"ח ילידי ביתו היו לו (לעיל יד, יד), אלא אלו ב' נערים, ישמעאל ואליעזר, מיוחדים לו: ג׳ שאם יצטרך אחד כו'. עיין בפרשת בלק אצל "ושני נעריו עמו" (במדבר כב, כב): כ״ב:תקל״ה א׳ ואילו היה לו שהות וכו'. ולפיכך איחר עד ג' ימים, דכן מצאנו לענין תפילה – שדעת של אדם אינה מיושבת עלו עד יום שלישי בבואו מן הדרך, שהיה טרוד: כ״ב:תקל״ט א׳ ואם אין השה וכו'. דאם לא כן למה אמר "בני", די היה כשיאמר "אלקים יראה לו השה": ב׳ ואעפ"י כן וילכו שניהם יחדיו. דאם לא כן למה חזר לכתוב פעם שנית "וילכו שניהם יחדיו": כ״ב:תק״מ א׳ ידיו ורגליו מאחריו. אף על גב דבקרא לא מוכח אם מלפניו או לאחוריו, מסתמא אחר שהעקידה הוא שלא יפרכס (ב"ר נו, ח) אם כן כך עדיף לעקוד ידיו ורגליו לאחוריו – שלא יפרכס: כ״ב:תקמ״ג א׳ אמר א"כ לחינם כו'. דאם לא כן "ואל תעש לו מאומה" למה לי: ב׳ א"ר אבא וכו'. דאם לא כן מאי נתינת טעם הוא זה [ל] למעלה שאמר "ולא חשכת את בנך את יחידך ממני כו'", אלא מפני שאמר אברהם אל הקב"ה על דבור "אל תשלח ידך" – 'אפרש שיחתי כו", והשיב לו הקב"ה לא שניתי את שפתי, כי לא אמרתי רק להעלותו, והרי העלית אותו, ואם תאמר למה לי לכל זה, "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה". ומפני שקשה והרי הכל גלוי וידוע לפני השם יתברך, ולמה אמר "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", אמר כי פירושו כך – כי עתה יודע אני להשיב לשטן ולאומות ששואלים וכו': כ״ב:תקמ״ד א׳ מוכן היה. דאם לא כן "והנה איל" למה לי, כי לשון "והנה" הוא לשון הכנה שהוא מוכן, ולא ידענו מאיזה זמן הוא מוכן, לכך פירש מו' ימי בראשית: ב׳ שהיה רץ כו'. דאם לא כן 'אחוז' הוי למימר, דהוי משמע שהיה אחוז ועומד שם תמיד, אבל "נאחז" משמע שהיה נאחז על ידי אחר, כי היה רץ ונאחז על ידי שטן, לכך כתב "נאחז" לשון נפעל: כ״ב:תקמ״ח א׳ אחת לאב ואחת לבן. אף על גב שדרך הכתוב בכמה מקומות להכפל כאשר אחד מקור והב' פעל, יש לומר דכאן קשה לרז"ל (ב"ר נו, יא) למה בירך [רק] את האב, וידוע כי שכר יצחק גדול היה, ולמה לא נזכר, לכך דרשו ז"ל כי נזכר בלשון "ברך אברכך", ובודאי היכי דמוכח קרא הכל מודים דדרשינן: ב׳ אחר הרהורי דברים וכו'. הקשה הרא"ם על מדרש רז"ל (ב"ר נז, ג) למה לנו לפרש אחר הרהורי דברים של אברהם, וזה לא נזכר כלל בכתוב שלפני זה, ולמה לא נפרש אחר שאמר לו הקב"ה "הרבה ארבה את זרעך" (פסוק יז) שנולדה רבקה בת זוגו להשיאו לו לאשה, ובזה תתקיים הברכה. ואין בדבריו כלום, דלא שייך בזה "אחרי הדברים" אבל הכל הוא מעשה אחד, שהשם יתברך הבטיחו על הבנים – "ויגד לאברהם כו'", ולא שייך בזה "אחרי הדברים" – דמשמע שאינו ענין אחד עם הדברים הראשונים, אבל בהא מלתא הוי שפיר לשון (אחד) ["אחרי"], שהיה מהרהר אברהם שהיה לו להשיא לו אשה שאינה בת זוגו – באה עליו בשורה כי נולדה רבקה בת זוגו. ומה שהקשה דלא נזכר בכתוב הרהורי דברים, בודאי כיון שהיתה העקידה – מסברא שהיה אברהם חושב כך. וכך פירוש הכתוב – אחר הדברים שהגיע יצחק לשחיטה, ובודאי אברהם חושב שיש לו להשיאו אשה – אף על גב שהוא משיא לו מבנות ענר ואשכול, ולפיכך נתבשר שנולדה בת זוגו:ומה שהקשה עוד דהרי "אחרי" בכל מקום מופלג (רש"י לעיל טו, א), ואיך דרשינן כאן סמוך, והשתא לדברי הרא"ם שכל "אחרי" הוא (סמוך) [מופלג], תקשה ליה "אחרי מות שני בני אהרן" (ויקרא טז, א), שהרי פרשת אחרי מות – ביום שהוקם המשכן נאמרה, ובו ביום מתו נדב ואביהו (זבחים קטו ע"ב). וכן אחרי מות משה (וכן) [כתיב] "כי ידעתי אחרי מותי השחת תשחיתון" (דברים לא, כט), ומוכח מדברי רז"ל – והביאו רש"י (שם) – שהקשו והלא כל ימי יהושע לא השחיתו, אלא מכאן תלמידו של אדם חביב עליו כגופו, הרי הם מפרשים "אחרי מותי" סמוך דוקא:ובב"ר (מד, ה) אמרו ר' יודן ורב הונא תרוייהו בשם ר' יוסי בן זמרא, ר' יודן אמר כל מקום שנאמר "אחרי" – סמוך, "אחר" – מופלג, ורב הונא אמר כל מקום שנאמר "אחר" – סמוך, "אחרי" – מופלג. ומחלוקת שניהם כי חלוק יש בין "אחר" ובין "אחרי", כי "אחר" הפך קודם, ואחריו הפך לפניו, וזה תמצא בכל מקום שכך הוא. ומפני זה כמו שנאמר "לפניו" ביו"ד הרבים, כך "אחריו" בלשון רבים. וההפרש שיש בין "אחר" ובין "אחריו" – כי "אחר" יאמר כאשר דבר זה היה קודם – ודבר זה היה אחר דבר פלוני, אבל כאשר יאמר דבר זה הוא 'לפניו' או דבר זה 'אחריו', פירוש שהוא אחורי הדבר שהוא סוף הדבר, כמו "אחורי המשכן" (שמות כו, יב). ודעת רב הונא כי כאשר כתיב "אחר הדברים" הוא סמוך, שאם היה מופלג איך יאמר שדבר זה היה אחר זה, וזה לא שייך רק כשהם סמוכים יחד זה לזה – שאז שייך לומר זה אחר זה, אבל "אחרי" נאמר על מופלג, כמו שנוכל לומר פלוני היה לפני זה, או פלוני היה אחרי פלוני, ואין במשמעות זה שהם סמוכים. ולא שייך זה בלשון "אחר", שכאשר יאמר 'פלוני אחר פלוני' הוא סמוך לו. ולדעת רבי יודן היה אפכא, כי "אחרי" סמוך – מפני כי האחוריים וכן הפנים מצטרפים ומתחברים אל הדבר, וכאשר יאמר "וה' הולך לפניהם יומם" (שמות יג, כא) (הרצון) [רוצה לומר] שהיה מצורף להם – מחובר להם, וכן האחוריים מצורפים אל הדבר, שהם אחורי הדבר. ולדעת רב הונא מכל מקום הפנים והאחורים הם נבדלים ומחולקים מגוף הדבר כמו שידוע, לפיכך סבירא ליה כי נוכל לומר "אחרי" מופלג:אמנם מזה נלמוד כי לא כל מקום שנאמר "אחרי" שהוא מופלג בזמן הרבה, כי אין האחורים הם בענין זה, ואין חלוק בין שהוא מופלג הרבה ובין שהוא מופלג מעט – רק שהכתוב בא להפליגו, כמו "אחרי מות שני בני אהרן" (ויקרא טז, א), שהכתוב בא לומר אחר שעבר מעשה הראשון ונשלם – היה מעשה זה אחריו. לכן כל מקום שנאמר "אחר" שהוא מסמיך אותו, רוצה לומר כאילו היה ענין אחד, ולפיכך "אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברהם במחזה" (ר' לעיל טו, א), שהיה אברהם ירא שקבל שכרו (רש"י שם), והשיב הקב"ה שלא קבל שכרו, הכתוב רוצה לומר כאילו היה מעשה אחד, ולכך כתיב "אחר". אבל במקום הזה שכתיב "אחרי", אפילו היה סמוך בזמן הוא מופלג ממנו, שאין צריך שיהיה מופלג זמן ארוך, רק שאינו כמו מעשה אחד, וזהו מופלג שאמרו. וברורים הם אלו דברים למי שיבין דבר תורה על אמיתתם:
העמק דבר על בראשית פרק-כב
העמק דבר: כ״ב:תקל״ה א׳ ויהי אחר הדברים האלה. ברור שיש שייכות פרשה זו לפרשה הקודמת לה. דבל״ז לא שייך לשון אחר הדברים האלה. אבל אופן השייכות מבואר בפרש״י בשם אגדה דסנהדרין אבל א״כ הוא רחוק בזמן זמ״ז. לפי הקבלה שיצחק הי׳ בן ל״ז בשעת העקדה. ויש מפרשים שהוא עונש על הברית שכרת עם אבימלך. וגם זה אינו סמוך בזמן שהרי עסק הברית הי׳ בעת ההיא של יצחק וגירוש ישמעאל. ובאמת יש מחלוקת במדרש אם אחר סמוך ואחרי מופלג או להיפך. ונראה פי׳ אחר הדברים האלה. אחר כל המאמרים והדיבורים שהי׳ בין הקב״ה ובין אברהם. והגביהו לאט לאט מעלה מעלה מתחלה ברכו בא״י וזרע כעפר הארץ. ואח״כ ברבוי בנים ככוכבי השמים היינו ב״א גדולי ערך. ואח״כ ברכו בעת מילה שיהי׳ אב המון גוים. שיהי׳ בכחו להכיר שם אלוה עולם גם לאוה״ע שיהיו מכונים בשם גוים ולא יתגיירו לגמרי ועדיין הי׳ חסר עוד פרט אשר יבואר. ואחר כל הדברים הי׳ ענין עקידה שבזה נשלם גדלות של א״א וזרעו מה שא״צ עוד יותר ומשם והלאה שוב לא דבר הקב״ה עמו. ולא הי׳ עוד ענין והוספה על התכלית הנרצה. ומש״ה כתיב והאלהים נסה את אברהם. דאע״ג שאין המקרא יוצא מידי פשוטו שהוא ענין נסיון וכדכתיב ה׳ צדיק יבחן. ואין לנו להתקשות למה לו לה׳ הנסיון היודע הכל מראש שהוא הוא שאלת ידיע׳ ובחירה אשר שגבה מדעת אנושי ולנו לדעת כי גבהו דרכי ה׳ מדרכינו ומחשבותיו ממחשבותינו. בכ״ז לפי פשוטו לחוד הוא מיותר שהרי אנו רואים שהוא נסיון. אלא יש בזה עוד משמעות כדאי׳ ברבה ע״ז נסה מלשון נתת ליראיך נס להתנוסס היינו הגביהו על נס. הסבירו חז״ל שבזה הנסיון הגביה כחו של א״א והעלהו לתכלית גדולת האומה הישראלית כאשר יבואר. וכבר המשילו חז״ל בב״ר שם ענין נסיון בשלשה משלים. א׳ בקדירה שהקונה מנקש על קדירה טובה ולא על רעועה. ב׳ על פשתן טוב מכים הרבה וכל מה שמכים יותר משביח משא״כ פשתן רע. ג׳ על חמור טוב מוסיפים משאוי הרבה ומבחינים אולי ישא עוד יותר. וענין שלשה משלים. ללמדנו שנסיון בא בשלש בחינות. פעם בא כמשל קדירה שלא בא הנקישה על הקדירה הטובה כדי שיושבח בזה. אלא כדי לדעת כמה חוזק הקדירה. ופעם בא כמשל הפשתן דלא בא הניקוש כדי לדעת אלא כדי להשביחו. ופעם בא כמשל החמור שלא בא כדי לדעת או כדי להשביח אלא באשר יש לבעליו רוב משא ומנסה את חמורו אולי ישא יותר וטוב לו. וכל מה שמוסיף החמור לישא מוסיף בעליו אח״כ במזונו. כך פעם בא נסיון לדעת כח צדקת האדם. וזה נקרא בחינה. פעם בא כדי שיוסיף להצטדק. דאע״ג שבכח האדם מונח זו הפעולה מ״מ כל עוד לא בא מעשה לידו ולא הוציא מכח אל הפועל לא נשרש זה הכח אצלו ע״כ מביאו הקב״ה לידי נסיון. והוא מתחזק ומוציא מכח אל הפועל ומשריש זה הכח בקרבו. ופעם בא הנסיון לעון הדור. ומטילים על הצדיק משא יסורים ואח״כ מקבל שכרו משלם. מעתה מלמדנו המדרש בפרשה זו שלא נחשוב דזה הנסיון בא כמשל הקדירה לבד בתורת בחינה וא״כ לא נתעלה א״א בזה לא כן אלא הגביה הקב״ה כח נפשו הק׳ של א״א בפעולה זו וזהו משמעות נסה את אברהם מלשון נתת ליראיך נס להתנוסס ובמה שנשרש זה הכח בנפש אברהם שורש האומה הישראלית נשארה פעולה זאת לדורות. כאשר יבואר עוד במקרא י״ז. ועי׳ שמות ט״ז ד׳ דברים ח׳ ב׳ וט׳ ז׳. עוד יש להעיר הא דלא כתיב הנסיון גם על יצחק שהרי כבר הי׳ בן ל״ז שנה. אבל לפנינו יבואר דתכלית פעולה זו על יצחק בא בשביל ישוב ישראל בארצם והוקבע לחמם ע״י תמידין והי׳ ראוי להיות כן ביצחק ביחוד אשר בלידתו יצא חוק בעולם כמ״ש לעיל כ״א ג׳. ולא הי׳ לשם נסיון וה״ז כשארי נסיונות שנתנסה אברהם ולא כתיב בהו שהיה נסיון. אך מה שהעלים הקב״ה מא״א הכונה זה היה רק בשביל נסיון: ב׳ אברהם ויאמר הנני. הקב״ה לא אמר לו בפעם א׳ אברהם קח נא אלא המתין לו עד שנתיישב דעתו של אברהם והבין כי דבר גדול רוצה הקב״ה לדבר עמו. והשיב הנני והי׳ זה כדי שלא יבהל לשמוע. ואולי מפני הבהלה ישוב דבר שאינו מתוקן ח״ו ע״כ המתין הקב״ה עד שיתיישב דעתו: כ״ב:תקל״ו א׳ ולך לך. כבר ביארנו ריש פ׳ לך. דלשון לך לך כאן משמעו שלא ידע אדם מזה אלא בעצמך כדי שלא יתרבו מניעות בזה הדבר הנפלא וכן עשה א״א שלא הודיע לאדם אפילו לנעריו שהלך עמהם עד שאמר להם ונשתחוה ונשובה. ב׳ והעלהו שם לעלה. עי׳ מ״ש להלן מקרא ט׳ בביאור תיבת שם שהוא נראה מיותר: ג׳ אשר אמר אליך. לא אמר בפי׳ אלא ממה שראה והבין שהוא ההר ע״י מראה ענן וכבוד ה׳ הוא מאמר ה׳ והכי מתבאר להלן כ״ד נ״א ובכ״מ: כ״ב:תקל״ז א׳ וישכם וגו׳ בבוקר. היינו תכף לאחר עה״ש ועי׳ מ״ש בס׳ שמות ל״ד ד׳ . ב׳ את שני נעריו אתו. כאן כתיב אתו. ובבלעם כתיב עמו וכן בשאול בס׳ שמואל א׳ כ״ח. נתבאר (במדבר ה׳ ד׳) הבדל בין אתו לעמו. דעמו משמע יותר השתוות והתרועעות יחדיו יותר מלשון אתו ומש״ה בא ההפרש בזה. שאברהם לא התרועע את נעריו אז כמו בלעם ושאול. ג׳ ויבקע עצי עלה. אחר שלקחם חוץ לעיר אז בקע עצי עולה ועשה כן כדי שלא תרגיש שרה. דזה ודאי שאמר לה שהולך ומוליך את יצחק לתכלית נעלה ולא גלה הענין. וכבר ידוע שאמר לה שמוליכו לביהמ״ד שם ועבר. וכן עשה בסוף כמו שיבואר במקרא י״ט וא״כ הוצרך להסתיר עסק בקיעת עצים: ד׳ עצי עלה. הכשר לעולה כדתנן במדות פ״ב כל עץ שיש בו תולעת פסול ע״ג המזבח ועוד כמה הלכות יש בזה וידוע שא״א למד תורה וע״ע בסמוך: ה׳ ויקם וילך. עד כה הלך מביתו לאט ולא בזריזות שהרי הי׳ לפניו לבחור עצים ולהכין. אח״ז כתיב ויקם בזריזות: ו׳ אל המקום וגו׳. אם הכונה ארץ המוריה בכלל אל הארץ מיבעי. אלא הכונה ההר אבל לכאורה קשה שהרי עוד לא ידע את ההר אלא כונת הכתוב שהזדמן מן השמים שהלך מן הצד שהולכים ומתקרבים לאותו מקום. שהרי ההולך מארץ אל ארץ יש כמה דרכים וההולך יודע להלוך באותו דרך שקרוב למקום פרטי באותו ארץ שהוא הולך משא״כ אברהם לא ידע אותו מקום פרטי וא״כ לא ידע באיזה דרך להלוך ומ״מ הלך באיזה דרך שבחר. ומן השמים הכינו מצעדיו לאותו מקום אשר אמר וגו׳: כ״ב:תקל״ח א׳ וישא אברהם את עיניו. לא נתבאר נשיאת עין זו למה אם כדי לראות המקום הלא אינה ראיה חושית אלא ראיה רוחנית. ובהגיע רצון המקום ית׳ להראותו יראה גם בלי נשיאת עין. אלא הפי׳ שנשא עין למקום כי הציקתהו הדרך מאד ונוח הי׳ לפניו לגמור אותו מעשה בהחלט. ולא לעמוד בנסיון כ״כ וגם כי נצרך לכבוש הענין בפני הנערים ושלא יתקשה גם בעיניהם איה השה ע״כ ביקש מה׳ שיהא רואה. והכי אי׳ ברבה שהי׳ נושע בזה ביום השלישי כמו כמה צדיקים שנענו מצרתם ביום השלישי: כ״ב:תקמ״א א׳ ויאמר אבי. ולא שאל מיד איה השה. באשר הרגיש דבר נפלא ולא מצא לב לשאול כי אם אחרי התבוננות על תשובת אביו אם יהא בסבר פנים יפות ואהבה. ע״כ כאשר ענהו הנני בני זהו תשובה מאהבה. עתה שאל לדעת: כ״ב:תקמ״ב א׳ אלהים יראה לו השה. האי לו מיותר. אכן אין קרבן לשם אלהים אלא לשם הוי׳ כדאיתא שלהי מנחות. והא דכתיב בפ׳ זו בשם אלהים. הוא משום שבזה המעשה הוקבע עולת תמידין כמש״כ במקרא הסמוך וזהו טבע פרנסת א״י מאז נבראה הטבע כמש״כ לעי׳ ט״ו ז׳. מש״ה הי׳ הדבור בשם אלהים כמש״כ כ״פ אבל עיקר המעשה הוא לשם ה׳. וזהו אלהים יראה לו לה׳ ית׳: כ״ב:תקמ״ג א׳ ויערוך את העצים ויעקד וגו׳. כ״ז הספור בא ללמדנו כי א״א הבין מדברי ה׳ שיתנהג בזה כדין קרבן קבוע שעל המזבח בבהמ״ק שהרי א״א למד כל התורה כולה כדתנן שלהי קידושין וידע ההבדל בין ק״צ במקדש בין קרבן במה וכל דיני תמיד ומצות עריכת העצים אינו אלא בתמיד שעיקרו על מזבח בבהמ״ק. והבין א״א מדאמר לו ה׳ על אחד ההרים וגו׳ ואי לקרבן יחיד מה לי זה המקום או מק״א אלא הוא ההר שמיוחד לבנות עליו בית הבחירה. מש״ה עשה בזה דין תמידין. וע״ש מקרא י״ח. ואע״ג שאין מעלין על המזבח בעוד הוא חי היינו משום שאין עור הבהמה קרב משא״כ עור האדם שהוא בשר ממש. מש״ה טוב יותר להעלות חי: ב׳ ממעל לעצים. על העצים מיבעי כמו בס׳ ויקרא א׳. אבל על העצים היה במשמע על ממש ולא מעל דמעל כמש״כ לעיל א׳ ז׳. וממעל משמעו ודאי מעל דמעל מש״ה כתיב ממעל. ללמדנו שהעלהו לעולה ממעל. היינו שפרחה נשמתו ש״י והקריבה מיכאל על המזבח שלמעלה. כמש״כ התוס׳ שלהי מנחות. ובזה נתקיים דבר ה׳ כמשמעו ולא חסר אלא שחיטת גוף יצחק ובזה בא האיל תחתיו והוחזר הנשמה למקומה. נמצא מרומז הענין במקרא מפורש למסתכלים בדקדוק הלשון ומדויק עוד מה שאמר ה׳ והעלהו שם לעולה ומה מקרא חסר והעלהו לעלה על אחד ההרים וגו׳ אלא רמז לו דהעלאה זו יהיה שם במקום הידוע להקב״ה. וזה יהיה על אחד ההרים וגו׳ שמזבח שלמעלה מכוון נגד מזבח שעל ההר: כ״ב:תקמ״ה א׳ אברהם אברהם. באשר היה אברהם שקוע בהתלהבות המעשה. בהתפשטות כחות החושים כמעט ע״כ הוצרך להעמידו בקול מרגיז עד שישוב לשמוע: כ״ב:תקמ״ו א׳ ואל תעש לו מאומה. כפרש״י שלא יעשה בו אפי׳ רושם דם כמו ענין דם ברית שאע״ג שאינו במצוה זו כגון שנולד מהול מ״מ מצוה להטיף דם ברית אבל כאן הזהירו גם ע״ז: ב׳ כי ירא אלהים אתה. זה המאמר נפלא והלא כבר נודע אפי׳ לכל אדם אשר אברהם ירא ואוהב את ה׳ ע״צ היותר אפשר. ואדרבה מזה המעשה לבד לא היה ההוכחה חזקה על שהוא ירא תמיד את אלהים אחר שבידו להמית גם בלי הקרבת אברהם. והרי מלך בו״ד אם יגזור על אדם לשחוט את בנו אי אפשר להתעקש בזה. אחרי שיודע שביד המלך להמית את שניהם האב והבן. אלא ענין הנסיון הי׳ בשני דברים. חדא. שאם מלך צוה על אדם הדיוט שאין לו הכרה ודברים עם המלך. לשחוט את בנו פשיטא שאין לו מה לעשות כ״א לילך ולעשות כדבר המלך. אבל אם יאמר לאוהבו אשר רגיל עמו הרבה. לעשות דבר נפלא כזאת. פשיטא שלא יתאפק מלשאול את המלך מדוע. ואיך. ואולי ישנה הרצון. כך היה אפשר באברהם שהיה אוהבו של הקב״ה ומצא לבו לבקש על סדום הרבה והנה בבוא לפניו גזרה כזו על בנו שהוא כנפשו לא דבר מאומה והלך ועשה בלי שום שאלה והתמהמה ואין זה כמו שהיה אוהב נפלא רק היה עליו פחד ה׳ כמו אחד האדם. ובדבר שנוגע לנפשו לא דבר מאומה. והוא רבותא נפלאה וע׳ מש״כ בס׳ דברים ד׳ י׳: ג׳ ולא חשכת וגו׳ ממני. זהו רבותא שנית. ד׳ וטעם על ואל תעש לו מאומה. כי אם היה מצוה הקב״ה לשחוט ולהרוג את בנו. הלא רוצה ואינו רוצה היה מוכרח לעשות. אבל בצווי ה׳ להעלות לעולה ואין עולה אלא לרצון כדכתיב לרצונכם וא״כ אם היה מצד ההכרח לא היה יצחק נתקדש לעולה. והיה רשאי אח״כ להטיל בו מום. אבל כאשר היה אברהם עושה באהבה ברצון גמור עד שנתקדש לעולה וא״כ לא חשך ממנו. ומש״ה הזהירו שלא יעשה בו מום: כ״ב:תקמ״ז א׳ והנה איל אחר נאחז. תיבת אחר אין לו משמעות. ופרש״י אחר הדברים. וכת״א. אבל א״כ היה לכתוב אחר לפני והנה איל. אלא קאי על נאחז. שלא היה אחוז מתחלה בסבך. אלא לעיני אברהם ראה שהוא נאחז בסבך. והטעם לפי הפשט שאם ראה איל אחוז בסבך היה לו לחוש שמא אחד מעוברי דרכים האחיזו שם עד שישוב. משא״כ כשרואה איל הולך שובב פשיטא שהוא הפקר אבל א״כ היה קשה ליקח אותו ע״כ נאחז לעיניו בסבך והלך ולקחו: כ״ב:תקמ״ח א׳ ה׳ יראה. מזה המקום יראה להשגיח על עולמו שהרי כאן הוא מקום מלכותו ית׳ כדאיתא בר״ה דג׳ שתוקעין בביהמ״ק בחצוצרות ושופר משום שנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה׳: ב׳ אשר יאמר היום. לאחר מ״ת ונצטוו לבנות בהמ״ק שם ויהיה שם ראיית פנים בעזרה: ג׳ בהר ה׳ יראה. יִרְאֶה יֵרָאֶה כידוע ריש מס׳ חגיגה: כ״ב:תק״נ א׳ ולא חשכת את בנך את יחידך. כאן לא פירש ממנו כמו במאמר הראשון אלא כמשמע שמסר נפש בנו לכבודו ורצונו של הקב״ה: כ״ב:תקנ״א א׳ והרבה ארבה. אין הכונה רבוי בכמות. שהרי כבר נתברך בעפר הארץ. אלא רבוי זה הוא גדלות הנפש כמו לעיל י״ז ב׳ וכאן נתברך זרע אברהם במצות קידוש השם וכדאיתא בסנהדרין פ׳ בן סו״מ דישראל נצטוו על קה״ש ולא אוה״ע. ומובן שאין זה אלא כבודן של ישראל. שהרי לא יבקש אדם שהוא בעל ד״א מחבירו שיקטע את ידו בשביל חייו. משא״כ מבנו שהוא אוהבו כנפשו ויודע בעצמו שהוא היה עושה כן בשביל חיי בנו. אין פלא שכמו כן ראוי שהבן יעשה כן בשביל אביו. נמצא זה הרצון מורה על אהבת נפש. שהמה שניהם כגוף אחד. וכל אשר לו יתן בעד נפשו. וכך הקב״ה מצוה את בניו שהמה חלקו ית׳ ונושאי מלכותו. למסור נפשם בעד שמו וכבודו שהוא חייו כ״י כדכתיב ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳ את כה״א. וכמש״כ בביאור מקרא זה שם. ומכ״מ. משא״כ לאוה״ע שהם נפרדים ממנו ית׳. וזכה אברהם במעשה זו שישיגו בניו גדולת הנפש למסור עצמם ברצון בשביל קד״ש ית׳ ואמר ה׳ שהיה רבוי זה בשני אופנים הא׳ ככוכבי השמים. הן המה גדולי הדעת שהמה מזהירים בדורם ככוכבי שמים. וגם מזכים את הרבים במה שהם נמסרים ונהרגים על קה״ש והב׳ וכחול אשר על שפת הים. הן המה המון העם כשמגיעים לקה״ש מוסרים עצמם בטוב לב. ובאשר עובדי אלילים נמשלו לימים כדכתיב בס׳ ישעיה כהמות ימים יהמיון ובשה״ש כתיב מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. וקאי על עובדי אלילים. והים בשוא גליו נראה כשוטף את החול שסביביו. ובאמת כ״פ שוטפים הרבה גרגרי חול לאין תכלית אבל מ״מ המה משתברים מפני החול. כך לא יוכלו אוה״ע לשטוף את גדולת נפשם וכחם הפנימי. וע׳ ב״ב ד״ח שפירשו הכי מאמר דוד אספרם מחול ירבון מה חול מגין על הים: ב׳ וירש זרעך את שער אויביו. שער בכ״מ הוא מקום ישיבת חכמים וגדולי המדינה ונתברך שלבסוף יגיע שישראל ישבו בשערי אומות שרדפוהו באיבה: כ״ב:תקנ״ב א׳ והתברכו בזרעך וגו׳. הוא ברכה בפ״ע. שישאו חן וחסד בעיני אוה״ע עד שיתברכו בם: ב׳ עקב אשר שמעת בקולי. ברכה זו אינו בשביל שלא חשך את בנו אלא עקב אשר הבין בקול ה׳ ולמד מדבריו שרצונו לעשות קרבן קבוע כדין במת צבור כמש״כ לעיל ט׳ ע״כ זכו בניו שיהא חוט של חן נמשך עליהם כחוק העוסק בתורה כדאיתא בעבודת כוכבים ד״ג כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד כו׳ וכבר ביארנו כמ״פ דשמיעה בקול משמעו הבנה ודיוק בדבריו. וע׳ דברים ל׳ ב׳. דמשם למדנו שההכרח לפרש הכי. וע״ע שם פסוק כ׳: כ״ב:תקנ״ג א׳ וישב אברהם. ולא כתיב ויצחק. כבר ת״י שהובילו לבית מדרשו של שם ללמוד תורה. וקרוב לומר כי באשר סיים ה׳ עקב אשר שמעת בקולי. התבונן כי כך רצון ה׳ לעסוק בדברי תורה. ואע״ג שאברהם למד עמו מ״מ לענין התבוננות בד״ת טוב שיהיה משני מקומות כדאיתא בעבודת כוכבים דף י״ט א׳: כ״ב:תקנ״ד א׳ אחרי הדברים האלה. סמך ענין לזה. דבאמת לכאורה פלא. וכי כך דרכו של א״א שהיה מקרב את קרוביו עד שמסר נפשו על לוט ב״א. ולמה לא חקר בכ״ז המשך משלום נחור אחיו והלא דבר הוא. אבל הוא אשר ביארנו ריש פ׳ לך שבדבר ה׳ לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך. נכלל שהוא מוזהר להסיח דעת מבית אביו. ואסור היה לו לזכור מהם. אבל עתה כאשר נתעלה במעלה עליונה שאפשר להיות דבוק בה׳ ושוב לא היה חשש שמא ישוב למשפחתו. הותר לו לזכור מהם ולחקור עליהם. אז הוגד לו:
תורה תמימה על בראשית פרק-כב
תורה תמימה: כ״ב:תקט״ו א׳ אחר הדברים. מאי אחר, א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא, אחר דבריו של שטן, דכתיב (כ"א ח') ויגדל הילד ויגמל ויעש משתה, אמר שטן לפני הקב"ה, זקן זה חוננתו למאה שנה בפרי בטן, מכל סעודה שעשה לא היה לו תור או גוזל אחד להקריב לפניך, אמר לי' הקב"ה, כלום עשה אלא בשביל בנו, אם אני אומר לו זבח את בנך לפני מיד זובחו, מיד – והאלהים נסה את אברהם א) טעם הדרשא בכלל, משום דקיי"ל כל מקום שנאמר אחר – סמוך [ע' מ"ר פ' לך פ' מ"ד], ובאמת הי' דבר העקדה לאחר י"ב שנה מישיבת אברהם בארץ פלשתים וכפירש"י בפרשה הקודמת, לכן דריש ומסיב הלשון אחר לכונה אחרת כדמפרש, וע"ע בדרשא הבאה. – ויש מן המפרשים שהעירו בענין נסיון העקדה בכלל, איך לא חש הקב"ה כביכול שלא יוסיפו המרננים לומר מאבימלך נתעברה להביא ראי' ממעשה העקדה שאמנם כן הוא, כי לו הי' אברהם אביו לא הי' שליט ברוחו לשחוט את בנו ע"פ רגשי רחמי אב על הבן, ואם רצה הקב"ה לנסות את אברהם הי' אפשר לו בנסיון אחר בגוף שלו או בענין אחר ולא בדבר כזה שאפשר לגרום לעז על תולדות יצחק. ואפשר ליישב הענין ע"ד דרש אגדי במ"ר פ' וישב פרשה פ"ז שכשתבעה אשת פוטיפר ליוסף אמר לה, למוד הוא הקב"ה להיות בוחר מאהובי בית אבא לעולה, ושמא אבחר אני ואם אשמע לך אפסל מן הקרבן, ע"כ, מבואר שזה הנטמא עם העובד כוכבים פסול לקרבן, והסברא מחייבת, דכ"ש זה הנולד מביאת עובד כוכבים בודאי פסול לקרבן. שהרי הוא סמל פרי הטומאה, ולפי"ז מבואר, שמזה גופא שבחר הקב"ה את יצחק להעלהו לו לעולה מוכח מפורש שנולד יצחק בטהרה מאברהם ולא מאבימלך, דלולא כן הי' פסול לקרבן. ובנוגע לרגשי רחמי אברהם בהכרח צ"ל שכבש רחמיו וכמש"כ ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן. .(סנהדרין פ"ט ב') ב׳ אחר הדברים. רבי לוי אמר, אחר הדברים – אחר דבריו של ישמעאל ליצחק, שאמר לו אני גדול ממך, שאתה מלתה בן שמונה ימים ואני בן י"ג שנה, אמר לו, ובאבר אחד אתה מתגרה בי, אם יאמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני אני זובח עצמי, מיד – והאלהים נסה את אברהם ב) גם הדורש הזה מדייק הלשון אחר כמש"כ בריש אות הקודם. ומה דלא ניחא לי' בדרשא הקודמת דאחר דבריו של שטן, י"ל דקשה לי' דאם אחר טענת השטן על שעשה סעודה ביום הגמל את יצחק וכו', ולפי הפשט צריך לומר דטען זה מיד אחר הסעודה, וזה קשה מאוד, שהרי כנודע החשבון הי' יצחק בשעת העקדה בן ל"ז שנה, כפירש"י בר"פ תולדות, ובשעת הגמלו דהיינו בשעת הסעודה, הי' בן שתי שנים, וא"כ איך יתכן שטענה הבאה בשביל הסעודה תתעורר לאחר ל"ה שנה, ולכן דרש ר' לוי אחר טענת ישמעאל ליצחק, שאז הי' יצחק סמוך לארבעים שנה, ושייך וכוח וחקירה בטענה נכבדה כזו. .(שם שם) כ״ב:תקט״ז א׳ קח נא. א"ר שמעון ב"ר אבא, אין נא אלא לשון בקשה, אמר לי' הקב"ה, נסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בהן, עכשיו עמוד לי בנסיון זה, שלא יאמרו אין ממש בראשונים ג) נראה ענין הבקשה שביקש אותו שלא יבקש ולא יתפלל לבטל צווי זה, אבל א"א לפרש כפשוטו שבקשהו שלא יסרב עצמו בזה, משום דלא שייך בקשה לשמוע מצות ה'. אבל בכתבי מהר"ר איסרלין סי' צ"ט איתא לענין צואת שכיב מרע לבנו בזה"ל, אבקשך שאם יזמין ה' זיוג נאה ליתומה פלונית שתמחול לה מה שהיא חייבת לך, ולמד מהרר"א מכאן דזה לשון צואה, ואע"פ שאמר בלשון בקשה, אמר כן כדי לזרזו ולקיים הדבר שיעשה כן בעין יפה, וכמו שדרשו כאן אין נא אלא לשון בקשה אע"פ דמצוה גמורה היא וכמו שלמדו מכאן זריזים מקדימין למצות [ע' בפסוק הסמוך], עכ"ל, והנה מבואר מכל זה שהוא מפרש אין נא אלא לשון בקשה ממש שלא יסרב עצמו בהצווי, ולא כמש"כ, וצ"ע בזה, וע"ע שם בסוף התשובה ששקיל וטרי עוד בהחלט דבר זה. [סנהדרין פ"ט ב'] ב׳ את בנך וגו'. אמר לי', שני בנים יש לי, אמר לי' את יחידך, אמר לי', זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לי' אשר אהבת, אמר לי', תרווייהו רחימי לי, אמר לי' את יצחק, וכל כך למה – כדי שלא תטרוף דעתו עליו ד) ואע"פ דעיקר הדבר והעלהו לעולה אמר לו אחר כל הפרטים האלה ומקודם לא ידע עוד את כל תוכן הענין, ולא הי' לו מה להתרגש עוד, צ"ל ע"פ הדרשא הקודמת קח נא אין נא אלא לשון בקשה שאמר לו הקב"ה עמוד לי בנסיון זה, וא"כ כבר ידע שעל דבר נסיון הוא נדרש, אע"פ שלא ידע עוד בפרטיות. .(שם שם) ג׳ אל ארץ המוריה. מאי הר המוריה, פליגי בה רבי לוי בר חמא ור' חנינא, חד אמר הר שיצא ממנו הוראה לישראל, וחד אמר הר שיצא ממנו מורא לאומות העולם ה) לפנינו בגמרא מצוין דרשא זו על הפסוק דד"ה ב' ג' דכתיב שם הר המוריה, אבל כמבואר מרש"י מוסבת דרשא זו לפסוק שלפנינו דאברהם קרא למקום העקדה הר יראה, וכאן כתיב ארץ המוריה, והיינו גם הר המוריה, וע' במהרש"א. ופירש חד מ"ד הר שיצא ממנו הוראה לישראל וכדכתיב כי מציון תצא תורה, יורו משפטיך ליעקב, ולשכת הגזית שבה עמדו הנביאים המוכיחים לישראל, כך לשון רש"י, וחדוש בעיני הדבר בכלל מש"כ שהנביאים עמדו בלשכת הגזית, וכמדומה לי שלא נמצא דבר זה בתלמודים ומדרשים, ורק באגדת בראשית פ' י"ד נמצא בזה"ל, עובדיה לא נתנבא אלא בפני זקנים גדולים וכו', ואף ישעיה נתנבא מפי סנהדרין שנאמר (ישעי' ו') ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח – מפי הקב"ה, ומי ילך לנו – מפי סנהדרין, שאע"פ שהיו מתנבאין מן הקב"ה, אלו היתה סנהדרין זזה הימנו לא הי' לו רשות להתנבאות וכו', ע"כ, ולפי"ז יתבארו דברי רש"י כאן שהיו דרושים הנביאים לעמוד במקום סנהדרין שהוא לשכת הגזית. אמנם עם כ"ז לא אדע מה דחקו לרש"י לפרש דקאי על נביאים ולא על סנהדרין שהם דנים ומורים, משא"כ נביאים הם רק מוכיחים, ואין זה בכלל ענין הוראה. והנה ידוע שהפי' לתענית אינו לרש"י רק מיוחס לו. – ודע דמה שפירש"י הר שיצא ממנו הוראה כדכתיב כי מציון תצא תורה, כך הוא במ"ר, ולפי"ז צ"ל דנקרא המוריה על שם העתיד, וצ"ע בכתובות י' ב' שרצו למילף אם כתב קרא על שם העתיד ולא הביאו מהכא. ומ"ש הר שיצא ממנו מורא לעובדי כוכבים י"ל דרומז להמורא שהיתה לעובדי כוכבים בשעת מתן תורה כדכתיב (חבקוק ג ) ארץ יראה ושקטה, שדרשו על זמן מתן תורה. .(תענית ט"ז א') ד׳ והעלהו. תניא, אמר אברהם לפני הקב"ה, רבש"ע, גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי והעלהו שם לעולה היה לי מה להשיב, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו אתה אומר לי להעלהו לעולה, אלא שכבשתי את יצרי לעשות רצונך, כך יהי רצון שבשעה שיהיו בניו של יצחק נכנסין בצרה ואין להם מי שילמד עליהם סניגוריא, תהא אתה מלמד עליהם סניגוריא ו) לכאורה אין מן הנמוס שיתפאר אברהם במה ששומע למצות ה', ומה תפיסה שייך בהקב"ה שאמר לו כך וכך, כי בודאי דרכי ה' ישרים ולא עולתה בו. ואפשר לומר הבאור בכלל ע"פ מ"ש חז"ל בשבת נ"ה ב' מעולם לא יצאה מדה טובה מפי הקב"ה ונשתנה לרעה, וכתב הרמב"ם בהקדמת פי' המשנה שאם בא לנביא רוח נבואה בשנוי מטובה לרעה אין הנביא מחויב להזדקק לה, וכן אסור לשמוע להנביא המנבא שנוי מטובה לרעה, אחרי כי אין זה ממדות הקב"ה, כמבואר. לפי"ז י"ל שזו היא כונת אברהם שאמר יש לי להשיב, ר"ל שמדינא לא הי' לי לשמוע כלל לרות הנבואה והעלהו לעולה או יצחק לא הי' מחויב לשמוע לי, כיון דאתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וא"כ זה הענין דעקדה הוי שנוי מטובה לרעה, ואין מחויבים כלל לשמוע לזה, לא אני לרוח הנבואה ולא יצחק אלי, אלא שכבשתי רצוני וכו', ר"ל שכל כך גדלה אהבתי וחשקי לקיום מצותיך עד שזה הענין דעקדת יצחק לא נחשב לי כלל שנוי מטובה לרעה אלא שנוי מטובה לטובה, ובהיות כן הרי אני מחויב לשמוע לרוח הנבואה הזאת [וגם יצחק אלי]. ולפי"ז באמת גדול זכותו מאד, כיון שכל עיקר קיום הדבר הי' תלוי ברגשי לבו של אברהם, כי אם הי' מחשב זה לשנוי מטובה לרעה לא הי' מחוייב לשמוע, משא"כ שמאהבתו לה' חשב זה שנוי מטובה לטובה כדי לקיים מצותו, ממילא נתחייב בה, ודו"ק. .(ירושלמי תענית פ"ב ה"ד) כ״ב:תקי״ז א׳ וישכם אברהם. תניא, כל היום כשר למילה אלא שזריזים מקדימים למצות, שנאמר וישכם אברהם בבקר ז) עיין מש"כ לעיל בפסוק וימל אברהם את יצחק בנו כאשר צוה אותו אלהים, דלפי המתבאר בסוגיא דקדושין כ"ט א' הוי ענין הזירוז במילה מצוה ממש מדאורייתא ולכל ישראל, וצ"ע קצת הלשון שזריזים מקדימים. ובס' רה"ז העיר למה לא הביאו בגמרא לענין זירוז במצות מפסוק דפ' בא ושמרתם את המצות ודרשינן בגמרא ומכילתא מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, יעו"ש, ולי נראה דהתם הוא בתורת צווי והגמרא רוצה להביא ראי' שזריזים מחבתם את המצות מקדימים מעצמם אף שלא נצטוו, ועל זה תכון הראי' מאברהם. ומה שנוגע לפרטי דין זירוז במצות נבאר אי"ה בפ' בא בפסוק ושמרתם את המצות (י"ב י"ז). .(פסחים ד' א') ב׳ בבקר. אמר רבי אבהו, מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה ח) פירש"י שיצא בבוקר ולא קודם אור היום, ואע"פ שלא הי' יחידי וכש"כ כשהוא יחידי, והתוס' כפי הנראה לא נראה להם פי' זה, ולכן פירשו שאין כונת הגמרא לפסוק זה אלא לפסוק וישכם אברהם אל המקום אשר עמד שם (לעיל י"ט כ"ז), דשם הי' יחידי, יעו"ש. .(חולין צ"א ב') ג׳ ויחבש את חמורו. תני משום רבי שמעון בן אלעזר, אהבה מבטלת שורה של גדולה, מנלן, מאברהם דכתיב ויחבש את חמורו ט) ר"ל מאהבת אברהם להקב"ה בטל בעצמו את כבודו וגדולתו שחבש בעצמו את החמור, וכן קיי"ל שנאה מבטלת שורה של גדולה, ויתבאר זה לפנינו בפ' בלק בענין דכתיב בבלעם ויחבש את אתונו. .(סנהדרין ק"ה ב') כ״ב:תקי״ט א׳ עם החמור. אמר רב, הכל מודים בעבד שאין לו חייס י) כלומר אין לו יחוס אבות. ונ"מ לענין עבד שנשתחרר והיו לו בנים בהיותו עבד אינו יוצא מצות פו"ר בבנים שהיו לו בעבדותו. , דכתיב שבו לכם פה עם החמור – עם הדומה לחמור יא) לא נתבאר טעם ומקור דרשא זו. ונראה ע"פ המבואר בכ"מ בתלמוד ומדרשים בחילוק מלות הקשור "עם" "ואת", דעם מורה על הדבק והשתוות שני הצדדים, משא"כ הלשון את מורה גם על הטפל צד אחד להשני, כמו בקדושין כ"ב א' דרשו כי טוב לו עמך (פ' ראה) עמך במאכל עמך במשתה וכו', והיינו שיהי' שוה לך בכל תנאי החיים, ובמ"ר ר"פ וישלח וארבע מאות איש עמו דרשו – כעמו מה הוא גבור וכו', ובמ"ר פ' בלק וילך בלעם עם שרי בלק, שמח כמוהם, ומזה הטעם דרשו בנזיר מ"ה א' ויקח משה את עצמות יוסף עמו – עמו במחיצתו, והיינו שהיו שוים לו לחפציו שעמו, ועוד כהנה, ואף הכא דריש מדלא כתיב את החמור מורה על השתוותם זה לזה. גם י"ל טעם הדרשא ע"פ מ"ש באגדות, כשראה אברהם את המקום מרחוק וענן קשור עליו, אמר ליצחק מה אתה רואה, אמר לי' הר נאה וענן קשור עליו אני רואה, שאל לנעריו מה אתם רואים, אמרו לי' אין אנו רואים מאומה, אמר להם הרי אתם והחמור שוים שאינכם רואים כמוהו, א"כ שבו לכם פה עם החמור, ע"כ, ויתכן שעל יסוד אגדה זו סמכו חז"ל לדרוש עם הדומה לחמור. – ובמ"ר כאן (פ' נ"ו) איתא בענין זה, רבנן מייתי לה [הא דעם הדומה לחמור] מהכא, ששת ימים תעבוד וגו' אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך (פ' יתרו) ופירשו המפרשים דמדלא סמך גר לאדם כדי לסמוך אדם לאדם, אלא שהקיש אדם לבהמה, וזה דוחק גדול, שהרי הענין הוא שמקודם חשב את האדם וכל קניניו, הגופנים והכספים, ואח"כ חשב את הגר כמו בכ"מ, ותו לפי"ז קשה שלא סיים המדרש סוף הפסוק וגרך, דזה הוי מעיקר הראי', כמבואר. אבל האמת הוא דאך ט"ס קל במדרש, וצ"ל עבדך בלא ו' החבור, וכמו שכתוב בפסוק, והכונה שכייל הכתוב בני הבית לחוד ועבד ואמה ובהמה לחוד, מדלא כתב ועבדך, ע' בזה, ודו"ק. .(יבמות ס"ב א') ב׳ עם החמור. א"ר אבהו, אפילו שפחה כנענית שבארץ ישראל מובטח לה שהיא בת עולם הבא, כתיב הכא (ישעי' מ"ב) נותן נשמה לעם עליה, וכתיב התם שבו לכם פה עם החמור – עם הדומה לחמור יב) איירי בשפחה שטבלה לשם עבדות, וכתב מהרש"א דנקט שפחה לרבותא, דאלו עבד שנתגייר יש לו זכות המילה, משא"כ שפחה, עכ"ל, ודריש עם כמו עם בפת"ח העי"ן. ובעיקר טעם הדרשא עם הדומה לחמור עיין מש"כ באות הקודם. .(כתובות קי"א א') ג׳ עם החמור. עם הדומה לחמור, מכאן לשפחה כנענית דלא תפסי בה קדושין יג) נ"מ בזה, שאם ילדה ולד לישראל הוי הולד כמותה ומתייחס אחריה, ולכן מי שיש לו בן משפחה אינו פוטר את אשתו מלהזקק ליבום, מפני שאינו נחשב לבנו, וכן מי שיש לו אח הנולד לאביו מן השפחה אינו נחשב לאחיו שיזקק את אשתו ליבום ואינו נחשב כאחיו ליורשו ולהטמא לו וכדומה, ויתבאר מזה אי"ה בפ' משפטים בפסוק האשה וילדיה תהיה לאדוניה, ובפ' ואתחנן בפסוק כי יסיר את בנך (ז' ד'), ואיירי כאן בשפחה שטבלה לשם עבדות. ועיקר טעם הדרשא עם הדומה לחמור עיין מש"כ לעיל אות י"א. .(קדושין ס"ח א') ד׳ עם החמור. אמר רב פפא, שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות יד) ר"ל לא כמו בנגח ישראלית דפטור מדמי ולדות משום דלא חייבה תורה דמי ולדות כי אם באדם דדרשינן וכי ינצו אנשים – אנשים ולא שורים, כפי שיתבאר לפנינו במקומו בפ' משפטים. , מאי טעמא, חמרתא מעברתא בעלמא הוא דאזיק, דאמר קרא שבו לכם פה עם החמור – עם הדומה לחמור טו) טעם דרשא זו עיין מש"כ לעיל אות י"א. .(ב"ק מ"ט א') ה׳ ונשובה אליכם. א"ר יוחנן, מניין שברית כרותה לשפתים, דכתיב ונשובה אליכם ואסתייע מילתא והדור תרווייהו טז) ענין כריתת הברית הוא שלפעמים יבטא האדם בשפתיו דבר העתיד להיות ולא לבו, והוא ע"ד מ"ש לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן ואשמעינן כאן דגם לטובה ג"כ מתקיים לפעמים מוצא שפתי האדם אף שלא בכונת הלב. .(מו"ק י"ח א') כ״ב:תקכ״ב א׳ השה לעולה. קדמו שטן לאברהם בדרך, אמר לו (איוב ד') הנסה דבר אליך תלאה וגו' הנה יסרת רבים וידים רפות תחזק כושל יקימון מליך וגו' כי עתה הבא אליך ותלא יז) כלומר, וכי הי' לאוהבך לנסותך בדבר שתלאה אותך ותכרית את זרעך בעוד שאת רצית והחיית לו כל באי עולם בדבריך ועתה הנה בא להלאותך ולבהלך. , אמר לו, אני בתומי אלך, כיון דחזא דלא שמיע לי', אמר לי', ואלי דבר יגונב, כך שמעתי מאחורי הפרגוד השה לעולה ואין יצחק לעולה, אמר לי', כך עונשו של בדאי, שאפילו אומר אמת אין שומעין לו יח) הענין אינו מבואר, כי היתכן שידע אברהם שמאמר זה ואין יצחק לעולה הוא אמת, דא"כ אזיל לי' כל ענין הנסיון, ועיין בחא"ג. וקצת י"ל דלא רצה אברהם שיוסיף השטן להאריך עמו בדברים ורצה לפטרו מלפניו, אמר לו כאדם האומר לחבירו לשוא תחבל דבריך, כי לו יהא אפילו שאמת תדבר ג"כ לא אשמע לך וכדרך הבדאים, ולכן אין לך מה לבא עמי בדברים. .(סנהדרין פ"ט ב') כ״ב:תקכ״ד א׳ ויקח את המאכלת. מכאן לעולה שטעונה סכין לשחיטה, דהכא עולה הואי כדכתיב ויעלהו לעולה יט) לדעת התוס' בזבחים מ"ז א' ובחולין ג' א' הוי הכונה דבעינן סכין מכלי שרת, וכנראה ס"ל דדייקינן מדכתיב המאכלת בה"א הידיעה משמע המאכלת המיוחדת ומוקדשת לזה, ולדעת רבינו אפרים שם הוי הכונה דרק סכין בעינן, כלומר כלי סתם, לאפוקי קרומית של קנה, אבל כלי שרת בודאי לא בעינן, ומביא ראי' ממשנה זבחים שם קדשי קדשים שחיטתן בצפון, ולא קתני שחיטתן בכלי שרת כמו דנקט גבי קבלה וקבול דמן בכלי שרת, ש"מ דבשחיטה לא בעינן כלי שרת. ולי נראה דגם ע"פ הסברא לא בעי שחיטה כלי שרת כיון דקיי"ל שחיטה כשרה בזר ולאו עבודה היא א"כ מהיכי תיתא שתהי' צריכה כלי שרת. וע"ע ברמב"ם פ"ד ה"ז מקרבנות. .(זבחים צ"ז ב') ב׳ ויקח את המאכלת. יתיב רבי וקאמר, מניין לשחיטה שהיא בתלוש, שנאמר ויקח את המאכלת לשחוט כ) דריש ויקח דבר הנלקח מיד ליד כמו מאכלת, ולאפוקי דבר המחובר כמו צפורן שלו או האוחז ביד אדם ומעביר על הצואר בצפורן אותו האיש, ועיין בחדושי רע"א ליו"ד סי' ו' ס"ב. [חולין ט"ז א'] כ״ב:תקכ״ה א׳ אברהם אברהם. לשון חיבה לשון זירוז כא) לפי פשטות הענין הוי הכונה הראי' שלשון חבה הוא מכפילת השם אברהם אברהם, אבל צריך הסבר איזה הרגש חבה יש בזה. ואמנם יתבאר ע"פ הרגיל ונוהג שבעולם דכשצריך אדם לדבר עם חבירו קורא אותו פעם אחת בשמו, והיינו שמזמינו לדבר, ומדבר עמו מה שצריך לו, משא"כ באב ואם כשמדברים עם בנם האהוב והחביב להם ביותר יקראוהו בשמו אף כשאינם צריכים לזה, יען כי מתענגים הם בזה גופא שקוראים לו בשמו. וגם כאן קרא לו הקב"ה בשמו שתי פעמים מפני כי כאב את בנו ירצהו וכמש"כ (ישעי' מ"א) זרע אברהם אוהבי. ובחדושי אגדות פרשנו בזה עוד דברי אגדה, וכאן די בזה. .(תו"כ ר"פ ויקרא) כ״ב:תקכ״ו א׳ ירא אלהים. תניא, רבי מאיר אומר, יראת אלהים שבאברהם – יראה מאהבה, שנאמר (ישעי' מ"א) זרע אברהם אוהבי כב) עיין מבאור ענין זה בעקרים פרק י"ד. .(סוטה ל"א א') ב׳ ירא אלהים. א"ר יוחנן, גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם, דאלו באברהם כתיב כי ירא אלהים אתה, ובאיוב כתיב (איוב א') איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע כג) יש להעיר לפי מ"ש בעירובין י"ח ב' אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו, א"כ הלא אין ראי' דגדולה מעלת איוב מאברהם, יען כי באברהם נאמר זה בפניו ולכן נאמר לו שבח מועט, משא"כ באיוב שנאמר עליו שלא בפניו. ואף גם זאת אין הדבר מבואר ברחבה, שאמנם תהי' גדולה מעלת איוב ממעלת אברהם שהי' בחיר ה' ואוהבו כמש"כ (ישעי' מ"א) זרע אברהם אוהבי, ואמרו (נדרים ל"ב א') אין לך מתעסק במצות כאברהם אבינו, ועמד בכמה נסיונות והכניס בני אדם תחת כנפי השכינה ופרסם שם ה' ויחודו בעולם [ע"ל ס"פ כ"א] ועוד כמה וכמה ענינים נעלים שעשה, ואחרי כל אלה היתכן שתהי' מעלתו פחותה ממעלת איוב. וקרוב לומר דבדיוק נאמר הלשון גדול הנאמר באיוב וכו', ולא בקצור, גדולה מעלת איוב ממעלת אברהם, והכונה דממה שנאמרו באברהם תוארים מעט מבאיוב מזה ראי' שאברהם גדול מאיוב, והוא ע"פ מ"ש בברכות ל"ג ב' באחד שירד לפני התיבה ואמר האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והחזק והאמיץ והודאי והנכבד, והקפידו חכמים עליו משום דהי' במשמע שסיים לכולהו שבחיו של הקב"ה, אשר באמת אין להם גבול וקצבה, יעו"ש. ולפי"ז אחרי דבאיוב נפרטו כל מעלותיו י"ל דסיים הכתוב לכל שבחיו, משא"כ באברהם באו שבחיו בקצור, וזה משום דלפרוט כולם אין שיעור וערך, וא"כ מבואר דמזה שנפרטו הרבה שבחים באיוב, זה גופא מורה על גדולתו היתירה של אברהם, ודו"ק. וע"ע השייך לדרשא זו בדרשא הבאה. .(ב"ב ט"ו ב') ג׳ ירא אלהים. א"ר אבא, גדול מה שנאמר בעובדיהו ממה שנא' באברהם, דאלו באברהם כתיב כי ירא אלהים אתה, ובעובדיהו כתיב (מ"א י"ח) ועובדיהו היה ירא את ה' מאד כד) עיין מש"כ בדרשא הקודמת. ונראה טעם השייכות וההשתוות מאברהם לעובדיה, משום דשניהם היו גרי צדק, וכ"מ במ"ר נשא ספ"ח דהתוארים יראי ה' נתייחסו ביחוד להם מפני שהיו גרים, וכמ"ש שם יאמרו נא יראי ה' אלו אברהם ועובדיה, וכעין זה צ"ל בענין ערך היחס שבין אברהם לאיוב [בדרשא הקודמת] מפני ששניהם חקרו באחדות ה' והשגחתו ועמדו על נקודת האמת וקדשו שמו הגדול יתברך. .(סנהד' ל"ט ב') כ״ב:תקכ״ז א׳ איל אחר. מהו אחר כה) נראה כונת השאלה, דמדייק דבשלמא אם הי' הקרבן הקודם ג"כ איל הי' שייך לומר על זה איל אחר, אבל מכיון שמקודם הי' יצחק לקרבן, הו"ל לומר כאן והנה איל. ומהו אחר. , א"ר יודא בר סימון [אמר לי' הקב"ה לאברהם] אחר כל הדורות עתידין בניך להאחז בעונות ולהסתבך בצרות וסופם להגאל בקרניו של איל הזה, שנאמר (זכריה ט') וה' אלהים בשופר יתקע וגו' כו) ועוד מסיים בירושלמי, כל אותו היום הי' אברהם רואה את האיל נאחז באילן זה וניתר ויוצא, נאחז בחורש וניתר ויוצא, נאחז בסבך וניתר ויוצא, אמר לי' הקב"ה לאברהם, כך עתידים בניך, נאחזים בעונות ומסתבכים במלכיות, מבבל למדי וממדי ליון ומיון לאדום וסופן להגאל בקרניו של איל הזה שנאמר וה' אלהים בשופר יתקע, וכל זה הוא ע"ד דרש אגדי ע"פ מ"ש מעשה אבות סימן לבנים. .(ירושלמי תענית פ"ב ה"ד) כ״ב:תקכ״ח א׳ ויקרא אברהם וגו'. מלמד שראה אברהם אבינו את ביהמ"ק בנוי וחרב ובנוי, ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה – הרי בנוי, אשר יאמר היום בהר ה' – הרי חרב, ה' יראה – הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבא כז) ור"ל שהראה לו ענין ביהמ"ק שיהי' בנוי וחרב ובנוי לעתיד לבא, ומסמיך זה על הלשון ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה ע"ש הכתוב שלש פעמים בשנה יראה וגו' את פני ה', דקאי על הראיון בביהמ"ק, ולשון אשר יאמר היום בהר ה' – על שם הכתוב על הר ציון ששמם (איכה ה'), ולשון ה' יראה – על הבנותו מחדש, ע"ש הכתוב כי בנה ה' ציון נראה בכבודו (תהלים ק"ב). וטעם המראה הזאת וענינה בכלל י"ל שהוא כדי שיהי' אברהם חזק בבטחונו שלא יעזוב הקב"ה את בניו בכל זמן אף לאחר חורבן ביהמ"ק שהוא המקום הנועד להשראת השכינה. ובזה יתבאר מה שהראה לו רק הבנין הראשון והשלישי שלעתיד לבא ולא חש להראות לו גם בנין בית שני, יען כי להתכלית המכוון די בהמראות מתחלה ומסוף, ודו"ק. .(ספרי דברים סי' שנ"ב) ב׳ בהר ה' יראה. כתיב [ד"ה א' כ"א] ובהשחית ראה ה' וינחם כח) בענין המגפה שהי' בימי דוד במנותו את ישראל כתוב זה. , מה ראה, א"ר יוחנן בית המקדש ראה, שנאמר אשר יאמר היום בהר ה' יראה כט) ר"ל ראה הקב"ה את הזכות שביקש דוד לבטת ביהמ"ק כמבואר בענינו, ולכן נחם מלהשחית. ונקרא ביהמ"ק בשם התאר יראה ע"ש לשון הכתוב שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' דקאי על הראיון בביהמ"ק כנודע וכמש"כ בדרשא הקודמת יעו"ש. .(ברכות ס"ב ב') כ״ב:תקל״ה א׳ עוץ בכורו. תניא, בר קפרא אומר, איוב בימי אברהם היה, הדא הוא דכתיב [איוב א'] איש היה בארץ עוץ איוב שמו, וכתיב את עוץ בכורו ל) לכאורה הדרשא נפלאה, דהא עוד בזמנים מאוחרים מצינו מדינה ששמה עוץ, כמו כל מלכי העוץ (ירמי' כ"ה) יושבת בארץ עוץ (איכה ד') וא"כ מאי שייכות ארץ עוץ לאיש ששמו עוץ, ותו דלפי"ז למה לא דריש שהי' בימי נח דכתיב (נח י' כ"ג) ובני ארם עוץ, ותו, בב"ב ט"ו א' חקרו אולי הי' איוב בימי יעקב, ולמה לא הביאו ראי' ממה דכתיב ביעקב (ס"פ וישלח ל"ו כ"ח) בני דישן עוץ. ולכן נראה לומר דדרשא זו באה בקצור כאן בירושלמי, ועיקרה מבואר במ"ר פ' שלח פ' י"ז בזה"ל, בי נשבעתי נאם ה', אמר הקב"ה, יסורים קשים היו ראויים לבא על אברהם ואינם באים ואלו הן היסורים שבאו על איוב היו ראויים לבא על אברהם שכן הוא נסמך לפרשה ויהי אחרי הדברים וגו' את עוץ בכורו, ועוץ הי' איוב, שנאמר איש הי' בארץ עוץ איוב שמו, ע"כ, וכנראה מפרשי ארץ עוץ ארץ של איש ששמו עוץ והיינו איוב. ועכ"פ אין עיקר דרשא זו באה כי אם לרמז דבר האגדה ההיא שיסורי אברהם נחלפו לבא על איוב, ולסימן וזכרון דבר זה דריש שווי השמות עוץ עוץ, כאשר כן מדרך חז"ל לעשות לכל דבר וענין רמז וסימן וזכרון בספר כמש"כ כ"פ בחבורנו [ע' מש"כ בפ' בראשית ב' ט"ז] .(ירושלמי סוטה פ"ה ה"ו)
הרחב דבר על בראשית פרק-כב
הרחב דבר: כ״ב:תקל״ה א׳ ויהי אחר הדברים האלה. ברור שיש שייכות פרשה זו לפרשה הקודמת לה. דבל״ז לא שייך לשון אחר הדברים האלה. אבל אופן השייכות מבואר בפרש״י בשם אגדה דסנהדרין אבל א״כ הוא רחוק בזמן זמ״ז. לפי הקבלה שיצחק הי׳ בן ל״ז בשעת העקדה. ויש מפרשים שהוא עונש על הברית שכרת עם אבימלך. וגם זה אינו סמוך בזמן שהרי עסק הברית הי׳ בעת ההיא של יצחק וגירוש ישמעאל. ובאמת יש מחלוקת במדרש אם אחר סמוך ואחרי מופלג או להיפך. ונראה פי׳ אחר הדברים האלה. אחר כל המאמרים והדיבורים שהי׳ בין הקב״ה ובין אברהם. והגביהו לאט לאט מעלה מעלה מתחלה ברכו בא״י וזרע כעפר הארץ. ואח״כ ברבוי בנים ככוכבי השמים היינו ב״א גדולי ערך. ואח״כ ברכו בעת מילה שיהי׳ אב המון גוים. שיהי׳ בכחו להכיר שם אלוה עולם גם לאוה״ע שיהיו מכונים בשם גוים ולא יתגיירו לגמרי ועדיין הי׳ חסר עוד פרט אשר יבואר. ואחר כל הדברים הי׳ ענין עקידה שבזה נשלם גדלות של א״א וזרעו מה שא״צ עוד יותר ומשם והלאה שוב לא דבר הקב״ה עמו. ולא הי׳ עוד ענין והוספה על התכלית הנרצה. ומש״ה כתיב והאלהים נסה את אברהם. דאע״ג שאין המקרא יוצא מידי פשוטו שהוא ענין נסיון וכדכתיב ה׳ צדיק יבחן. ואין לנו להתקשות למה לו לה׳ הנסיון היודע הכל מראש שהוא הוא שאלת ידיע׳ ובחירה אשר שגבה מדעת אנושי ולנו לדעת כי גבהו דרכי ה׳ מדרכינו ומחשבותיו ממחשבותינו. בכ״ז לפי פשוטו לחוד הוא מיותר שהרי אנו רואים שהוא נסיון. אלא יש בזה עוד משמעות כדאי׳ ברבה ע״ז נסה מלשון נתת ליראיך נס להתנוסס היינו הגביהו על נס. הסבירו חז״ל שבזה הנסיון הגביה כחו של א״א והעלהו לתכלית גדולת האומה הישראלית כאשר יבואר. וכבר המשילו חז״ל בב״ר שם ענין נסיון בשלשה משלים. א׳ בקדירה שהקונה מנקש על קדירה טובה ולא על רעועה. ב׳ על פשתן טוב מכים הרבה וכל מה שמכים יותר משביח משא״כ פשתן רע. ג׳ על חמור טוב מוסיפים משאוי הרבה ומבחינים אולי ישא עוד יותר. וענין שלשה משלים. ללמדנו שנסיון בא בשלש בחינות. פעם בא כמשל קדירה שלא בא הנקישה על הקדירה הטובה כדי שיושבח בזה. אלא כדי לדעת כמה חוזק הקדירה. ופעם בא כמשל הפשתן דלא בא הניקוש כדי לדעת אלא כדי להשביחו. ופעם בא כמשל החמור שלא בא כדי לדעת או כדי להשביח אלא באשר יש לבעליו רוב משא ומנסה את חמורו אולי ישא יותר וטוב לו. וכל מה שמוסיף החמור לישא מוסיף בעליו אח״כ במזונו. כך פעם בא נסיון לדעת כח צדקת האדם. וזה נקרא בחינה. פעם בא כדי שיוסיף להצטדק. דאע״ג שבכח האדם מונח זו הפעולה מ״מ כל עוד לא בא מעשה לידו ולא הוציא מכח אל הפועל לא נשרש זה הכח אצלו ע״כ מביאו הקב״ה לידי נסיון. והוא מתחזק ומוציא מכח אל הפועל ומשריש זה הכח בקרבו. ופעם בא הנסיון לעון הדור. ומטילים על הצדיק משא יסורים ואח״כ מקבל שכרו משלם. מעתה מלמדנו המדרש בפרשה זו שלא נחשוב דזה הנסיון בא כמשל הקדירה לבד בתורת בחינה וא״כ לא נתעלה א״א בזה לא כן אלא הגביה הקב״ה כח נפשו הק׳ של א״א בפעולה זו וזהו משמעות נסה את אברהם מלשון נתת ליראיך נס להתנוסס ובמה שנשרש זה הכח בנפש אברהם שורש האומה הישראלית נשארה פעולה זאת לדורות. כאשר יבואר עוד במקרא י״ז. ועי׳ שמות ט״ז ד׳ דברים ח׳ ב׳ וט׳ ז׳. עוד יש להעיר הא דלא כתיב הנסיון גם על יצחק שהרי כבר הי׳ בן ל״ז שנה. אבל לפנינו יבואר דתכלית פעולה זו על יצחק בא בשביל ישוב ישראל בארצם והוקבע לחמם ע״י תמידין והי׳ ראוי להיות כן ביצחק ביחוד אשר בלידתו יצא חוק בעולם כמ״ש לעיל כ״א ג׳. ולא הי׳ לשם נסיון וה״ז כשארי נסיונות שנתנסה אברהם ולא כתיב בהו שהיה נסיון. אך מה שהעלים הקב״ה מא״א הכונה זה היה רק בשביל נסיון: ב׳ אברהם ויאמר הנני. הקב״ה לא אמר לו בפעם א׳ אברהם קח נא אלא המתין לו עד שנתיישב דעתו של אברהם והבין כי דבר גדול רוצה הקב״ה לדבר עמו. והשיב הנני והי׳ זה כדי שלא יבהל לשמוע. ואולי מפני הבהלה ישוב דבר שאינו מתוקן ח״ו ע״כ המתין הקב״ה עד שיתיישב דעתו: כ״ב:תקל״ו א׳ ולך לך. כבר ביארנו ריש פ׳ לך. דלשון לך לך כאן משמעו שלא ידע אדם מזה אלא בעצמך כדי שלא יתרבו מניעות בזה הדבר הנפלא וכן עשה א״א שלא הודיע לאדם אפילו לנעריו שהלך עמהם עד שאמר להם ונשתחוה ונשובה. ב׳ והעלהו שם לעלה. עי׳ מ״ש להלן מקרא ט׳ בביאור תיבת שם שהוא נראה מיותר: ג׳ אשר אמר אליך. לא אמר בפי׳ אלא ממה שראה והבין שהוא ההר ע״י מראה ענן וכבוד ה׳ הוא מאמר ה׳ והכי מתבאר להלן כ״ד נ״א ובכ״מ: כ״ב:תקל״ז א׳ וישכם וגו׳ בבוקר. היינו תכף לאחר עה״ש ועי׳ מ״ש בס׳ שמות ל״ד ד׳ . ב׳ את שני נעריו אתו. כאן כתיב אתו. ובבלעם כתיב עמו וכן בשאול בס׳ שמואל א׳ כ״ח. נתבאר (במדבר ה׳ ד׳) הבדל בין אתו לעמו. דעמו משמע יותר השתוות והתרועעות יחדיו יותר מלשון אתו ומש״ה בא ההפרש בזה. שאברהם לא התרועע את נעריו אז כמו בלעם ושאול. ג׳ ויבקע עצי עלה. אחר שלקחם חוץ לעיר אז בקע עצי עולה ועשה כן כדי שלא תרגיש שרה. דזה ודאי שאמר לה שהולך ומוליך את יצחק לתכלית נעלה ולא גלה הענין. וכבר ידוע שאמר לה שמוליכו לביהמ״ד שם ועבר. וכן עשה בסוף כמו שיבואר במקרא י״ט וא״כ הוצרך להסתיר עסק בקיעת עצים: ד׳ עצי עלה. הכשר לעולה כדתנן במדות פ״ב כל עץ שיש בו תולעת פסול ע״ג המזבח ועוד כמה הלכות יש בזה וידוע שא״א למד תורה וע״ע בסמוך: ה׳ ויקם וילך. עד כה הלך מביתו לאט ולא בזריזות שהרי הי׳ לפניו לבחור עצים ולהכין. אח״ז כתיב ויקם בזריזות: ו׳ אל המקום וגו׳. אם הכונה ארץ המוריה בכלל אל הארץ מיבעי. אלא הכונה ההר אבל לכאורה קשה שהרי עוד לא ידע את ההר אלא כונת הכתוב שהזדמן מן השמים שהלך מן הצד שהולכים ומתקרבים לאותו מקום. שהרי ההולך מארץ אל ארץ יש כמה דרכים וההולך יודע להלוך באותו דרך שקרוב למקום פרטי באותו ארץ שהוא הולך משא״כ אברהם לא ידע אותו מקום פרטי וא״כ לא ידע באיזה דרך להלוך ומ״מ הלך באיזה דרך שבחר. ומן השמים הכינו מצעדיו לאותו מקום אשר אמר וגו׳: כ״ב:תקל״ח א׳ וישא אברהם את עיניו. לא נתבאר נשיאת עין זו למה אם כדי לראות המקום הלא אינה ראיה חושית אלא ראיה רוחנית. ובהגיע רצון המקום ית׳ להראותו יראה גם בלי נשיאת עין. אלא הפי׳ שנשא עין למקום כי הציקתהו הדרך מאד ונוח הי׳ לפניו לגמור אותו מעשה בהחלט. ולא לעמוד בנסיון כ״כ וגם כי נצרך לכבוש הענין בפני הנערים ושלא יתקשה גם בעיניהם איה השה ע״כ ביקש מה׳ שיהא רואה. והכי אי׳ ברבה שהי׳ נושע בזה ביום השלישי כמו כמה צדיקים שנענו מצרתם ביום השלישי: כ״ב:תקמ״א א׳ ויאמר אבי. ולא שאל מיד איה השה. באשר הרגיש דבר נפלא ולא מצא לב לשאול כי אם אחרי התבוננות על תשובת אביו אם יהא בסבר פנים יפות ואהבה. ע״כ כאשר ענהו הנני בני זהו תשובה מאהבה. עתה שאל לדעת: כ״ב:תקמ״ב א׳ אלהים יראה לו השה. האי לו מיותר. אכן אין קרבן לשם אלהים אלא לשם הוי׳ כדאיתא שלהי מנחות. והא דכתיב בפ׳ זו בשם אלהים. הוא משום שבזה המעשה הוקבע עולת תמידין כמש״כ במקרא הסמוך וזהו טבע פרנסת א״י מאז נבראה הטבע כמש״כ לעי׳ ט״ו ז׳. מש״ה הי׳ הדבור בשם אלהים כמש״כ כ״פ אבל עיקר המעשה הוא לשם ה׳. וזהו אלהים יראה לו לה׳ ית׳: כ״ב:תקמ״ג א׳ ויערוך את העצים ויעקד וגו׳. כ״ז הספור בא ללמדנו כי א״א הבין מדברי ה׳ שיתנהג בזה כדין קרבן קבוע שעל המזבח בבהמ״ק שהרי א״א למד כל התורה כולה כדתנן שלהי קידושין וידע ההבדל בין ק״צ במקדש בין קרבן במה וכל דיני תמיד ומצות עריכת העצים אינו אלא בתמיד שעיקרו על מזבח בבהמ״ק. והבין א״א מדאמר לו ה׳ על אחד ההרים וגו׳ ואי לקרבן יחיד מה לי זה המקום או מק״א אלא הוא ההר שמיוחד לבנות עליו בית הבחירה. מש״ה עשה בזה דין תמידין. וע״ש מקרא י״ח. ואע״ג שאין מעלין על המזבח בעוד הוא חי היינו משום שאין עור הבהמה קרב משא״כ עור האדם שהוא בשר ממש. מש״ה טוב יותר להעלות חי: ב׳ ממעל לעצים. על העצים מיבעי כמו בס׳ ויקרא א׳. אבל על העצים היה במשמע על ממש ולא מעל דמעל כמש״כ לעיל א׳ ז׳. וממעל משמעו ודאי מעל דמעל מש״ה כתיב ממעל. ללמדנו שהעלהו לעולה ממעל. היינו שפרחה נשמתו ש״י והקריבה מיכאל על המזבח שלמעלה. כמש״כ התוס׳ שלהי מנחות. ובזה נתקיים דבר ה׳ כמשמעו ולא חסר אלא שחיטת גוף יצחק ובזה בא האיל תחתיו והוחזר הנשמה למקומה. נמצא מרומז הענין במקרא מפורש למסתכלים בדקדוק הלשון ומדויק עוד מה שאמר ה׳ והעלהו שם לעולה ומה מקרא חסר והעלהו לעלה על אחד ההרים וגו׳ אלא רמז לו דהעלאה זו יהיה שם במקום הידוע להקב״ה. וזה יהיה על אחד ההרים וגו׳ שמזבח שלמעלה מכוון נגד מזבח שעל ההר: כ״ב:תקמ״ה א׳ אברהם אברהם. באשר היה אברהם שקוע בהתלהבות המעשה. בהתפשטות כחות החושים כמעט ע״כ הוצרך להעמידו בקול מרגיז עד שישוב לשמוע: כ״ב:תקמ״ו א׳ ואל תעש לו מאומה. כפרש״י שלא יעשה בו אפי׳ רושם דם כמו ענין דם ברית שאע״ג שאינו במצוה זו כגון שנולד מהול מ״מ מצוה להטיף דם ברית אבל כאן הזהירו גם ע״ז: ב׳ כי ירא אלהים אתה. זה המאמר נפלא והלא כבר נודע אפי׳ לכל אדם אשר אברהם ירא ואוהב את ה׳ ע״צ היותר אפשר. ואדרבה מזה המעשה לבד לא היה ההוכחה חזקה על שהוא ירא תמיד את אלהים אחר שבידו להמית גם בלי הקרבת אברהם. והרי מלך בו״ד אם יגזור על אדם לשחוט את בנו אי אפשר להתעקש בזה. אחרי שיודע שביד המלך להמית את שניהם האב והבן. אלא ענין הנסיון הי׳ בשני דברים. חדא. שאם מלך צוה על אדם הדיוט שאין לו הכרה ודברים עם המלך. לשחוט את בנו פשיטא שאין לו מה לעשות כ״א לילך ולעשות כדבר המלך. אבל אם יאמר לאוהבו אשר רגיל עמו הרבה. לעשות דבר נפלא כזאת. פשיטא שלא יתאפק מלשאול את המלך מדוע. ואיך. ואולי ישנה הרצון. כך היה אפשר באברהם שהיה אוהבו של הקב״ה ומצא לבו לבקש על סדום הרבה והנה בבוא לפניו גזרה כזו על בנו שהוא כנפשו לא דבר מאומה והלך ועשה בלי שום שאלה והתמהמה ואין זה כמו שהיה אוהב נפלא רק היה עליו פחד ה׳ כמו אחד האדם. ובדבר שנוגע לנפשו לא דבר מאומה. והוא רבותא נפלאה וע׳ מש״כ בס׳ דברים ד׳ י׳: ג׳ ולא חשכת וגו׳ ממני. זהו רבותא שנית. ד׳ וטעם על ואל תעש לו מאומה. כי אם היה מצוה הקב״ה לשחוט ולהרוג את בנו. הלא רוצה ואינו רוצה היה מוכרח לעשות. אבל בצווי ה׳ להעלות לעולה ואין עולה אלא לרצון כדכתיב לרצונכם וא״כ אם היה מצד ההכרח לא היה יצחק נתקדש לעולה. והיה רשאי אח״כ להטיל בו מום. אבל כאשר היה אברהם עושה באהבה ברצון גמור עד שנתקדש לעולה וא״כ לא חשך ממנו. ומש״ה הזהירו שלא יעשה בו מום: כ״ב:תקמ״ז א׳ והנה איל אחר נאחז. תיבת אחר אין לו משמעות. ופרש״י אחר הדברים. וכת״א. אבל א״כ היה לכתוב אחר לפני והנה איל. אלא קאי על נאחז. שלא היה אחוז מתחלה בסבך. אלא לעיני אברהם ראה שהוא נאחז בסבך. והטעם לפי הפשט שאם ראה איל אחוז בסבך היה לו לחוש שמא אחד מעוברי דרכים האחיזו שם עד שישוב. משא״כ כשרואה איל הולך שובב פשיטא שהוא הפקר אבל א״כ היה קשה ליקח אותו ע״כ נאחז לעיניו בסבך והלך ולקחו: כ״ב:תקמ״ח א׳ ה׳ יראה. מזה המקום יראה להשגיח על עולמו שהרי כאן הוא מקום מלכותו ית׳ כדאיתא בר״ה דג׳ שתוקעין בביהמ״ק בחצוצרות ושופר משום שנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה׳: ב׳ אשר יאמר היום. לאחר מ״ת ונצטוו לבנות בהמ״ק שם ויהיה שם ראיית פנים בעזרה: ג׳ בהר ה׳ יראה. יִרְאֶה יֵרָאֶה כידוע ריש מס׳ חגיגה: כ״ב:תק״נ א׳ ולא חשכת את בנך את יחידך. כאן לא פירש ממנו כמו במאמר הראשון אלא כמשמע שמסר נפש בנו לכבודו ורצונו של הקב״ה: כ״ב:תקנ״א א׳ והרבה ארבה. אין הכונה רבוי בכמות. שהרי כבר נתברך בעפר הארץ. אלא רבוי זה הוא גדלות הנפש כמו לעיל י״ז ב׳ וכאן נתברך זרע אברהם במצות קידוש השם וכדאיתא בסנהדרין פ׳ בן סו״מ דישראל נצטוו על קה״ש ולא אוה״ע. ומובן שאין זה אלא כבודן של ישראל. שהרי לא יבקש אדם שהוא בעל ד״א מחבירו שיקטע את ידו בשביל חייו. משא״כ מבנו שהוא אוהבו כנפשו ויודע בעצמו שהוא היה עושה כן בשביל חיי בנו. אין פלא שכמו כן ראוי שהבן יעשה כן בשביל אביו. נמצא זה הרצון מורה על אהבת נפש. שהמה שניהם כגוף אחד. וכל אשר לו יתן בעד נפשו. וכך הקב״ה מצוה את בניו שהמה חלקו ית׳ ונושאי מלכותו. למסור נפשם בעד שמו וכבודו שהוא חייו כ״י כדכתיב ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳ את כה״א. וכמש״כ בביאור מקרא זה שם. ומכ״מ. משא״כ לאוה״ע שהם נפרדים ממנו ית׳. וזכה אברהם במעשה זו שישיגו בניו גדולת הנפש למסור עצמם ברצון בשביל קד״ש ית׳ ואמר ה׳ שהיה רבוי זה בשני אופנים הא׳ ככוכבי השמים. הן המה גדולי הדעת שהמה מזהירים בדורם ככוכבי שמים. וגם מזכים את הרבים במה שהם נמסרים ונהרגים על קה״ש והב׳ וכחול אשר על שפת הים. הן המה המון העם כשמגיעים לקה״ש מוסרים עצמם בטוב לב. ובאשר עובדי אלילים נמשלו לימים כדכתיב בס׳ ישעיה כהמות ימים יהמיון ובשה״ש כתיב מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. וקאי על עובדי אלילים. והים בשוא גליו נראה כשוטף את החול שסביביו. ובאמת כ״פ שוטפים הרבה גרגרי חול לאין תכלית אבל מ״מ המה משתברים מפני החול. כך לא יוכלו אוה״ע לשטוף את גדולת נפשם וכחם הפנימי. וע׳ ב״ב ד״ח שפירשו הכי מאמר דוד אספרם מחול ירבון מה חול מגין על הים: ב׳ וירש זרעך את שער אויביו. שער בכ״מ הוא מקום ישיבת חכמים וגדולי המדינה ונתברך שלבסוף יגיע שישראל ישבו בשערי אומות שרדפוהו באיבה: כ״ב:תקנ״ב א׳ והתברכו בזרעך וגו׳. הוא ברכה בפ״ע. שישאו חן וחסד בעיני אוה״ע עד שיתברכו בם: ב׳ עקב אשר שמעת בקולי. ברכה זו אינו בשביל שלא חשך את בנו אלא עקב אשר הבין בקול ה׳ ולמד מדבריו שרצונו לעשות קרבן קבוע כדין במת צבור כמש״כ לעיל ט׳ ע״כ זכו בניו שיהא חוט של חן נמשך עליהם כחוק העוסק בתורה כדאיתא בעבודת כוכבים ד״ג כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד כו׳ וכבר ביארנו כמ״פ דשמיעה בקול משמעו הבנה ודיוק בדבריו. וע׳ דברים ל׳ ב׳. דמשם למדנו שההכרח לפרש הכי. וע״ע שם פסוק כ׳: כ״ב:תקנ״ג א׳ וישב אברהם. ולא כתיב ויצחק. כבר ת״י שהובילו לבית מדרשו של שם ללמוד תורה. וקרוב לומר כי באשר סיים ה׳ עקב אשר שמעת בקולי. התבונן כי כך רצון ה׳ לעסוק בדברי תורה. ואע״ג שאברהם למד עמו מ״מ לענין התבוננות בד״ת טוב שיהיה משני מקומות כדאיתא בעבודת כוכבים דף י״ט א׳: כ״ב:תקנ״ד א׳ אחרי הדברים האלה. סמך ענין לזה. דבאמת לכאורה פלא. וכי כך דרכו של א״א שהיה מקרב את קרוביו עד שמסר נפשו על לוט ב״א. ולמה לא חקר בכ״ז המשך משלום נחור אחיו והלא דבר הוא. אבל הוא אשר ביארנו ריש פ׳ לך שבדבר ה׳ לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך. נכלל שהוא מוזהר להסיח דעת מבית אביו. ואסור היה לו לזכור מהם. אבל עתה כאשר נתעלה במעלה עליונה שאפשר להיות דבוק בה׳ ושוב לא היה חשש שמא ישוב למשפחתו. הותר לו לזכור מהם ולחקור עליהם. אז הוגד לו:
פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-כב
רשב"ם: כ״ז:תפ״ו א׳ ותכהין עיניו – מן הזקנה, כמו שמצינו בספר שמואל: ועיניו החלו כהות. כ״ז:תפ״ז א׳ הנה נא – אני מבקש ממך בשביל שזקנתי, ואני רוצה לתת לך הברכות אשר בידי לחלוק לך בחיי, כמו דכתיב אצל אברהם בירושת הארץ. כ״ז:תפ״ח א׳ שא נא כליך – כופל נא שני בכאן, כמו שפירשתי אצל: הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. ב׳ תליך – אשפתו שתלויים בה החצים. ג׳ תֶּלְיְךָ – מגזרת ושר האופים תלה. וכן שביך בן אבינועם, מגזרת שבה ענה. כ״ז:תפ״ט כ״ז:ת״צ כ״ז:תצ״א כ״ז:תצ״ב א׳ לפני ה' – בשם ה', אבל נמרוד גבור ציד לפני ה'. פירושו בכל העולם. וכן: נינוה היתה עיר גדולה לאלהים. בכל עולמו של הקב"ה, לא היתה עיר גדולה כנינוה. כ״ז:תצ״ג כ״ז:תצ״ד א׳ לך נא אל הצאן – ממקום אומנותו שהיה יושב אהלים. ב׳ גדיי עזים – בשביל העורות ששערן קשה כשער אדם, לקח עזים ולא כבשים. כ״ז:תצ״ה כ״ז:תצ״ו כ״ז:תצ״ז א׳ ימשני אבי – מן: ממשש בצהרים. כמו: יסבוהו ערבי נחל, מן סבב, דגש תחת אות החסרה. כ״ז:תצ״ח א׳ עלי קללתך – עלי ועל צווארי כלומר: כי הייתה בוטחת במה שאמר לה הקב"ה: ורב יעבד צעיר. כ״ז:תצ״ט כ״ז:ת״ק א׳ החמודות – שהיה עובד בהן אביו בשעת אכילה. כ״ז:תק״א כ״ז:תק״ב כ״ז:תק״ג כ״ז:תק״ד א׳ וְאֳכְלָה מצידי – חטף קמץ, לפי שהוא לשון צווי כמו: אכול בשמחה לחמך, אבל וְאֹכְלָה מציד בני הוא מלאפום שהוא לשון אפעל, כמו: זכור ה' לדוד יאמר זכרה לחסדי דוד ל' ציווי. כ״ז:תק״ה כ״ז:תק״ו כ״ז:תק״ז א׳ הקול קול יעקב – לפי שתאומים היו היה קולן דומות קצת זה לזה ולכך טעה יצחק בקולו, מאחר שמצאו איש שער על צוארו. כ״ז:תק״ח כ״ז:תק״ט א׳ אתה זה בני עשו – נראה שאתה בני עשו. כ״ז:תק״י כ״ז:תקי״א כ״ז:תקי״ב א׳ ריח בגדיו – החמודות ובגדיהם היו מבושמים במוגמר. ב׳ אשר ברכו ה' – השדה שהוא מלא נרד וכרכום קנה וקנמון. וכן פייט רבי אליעזר הקליר: שדה מבורך כהריח ברכו במתן טל. כ״ז:תקי״ג א׳ ויתן לך – מוסב על ברכו ה' והוא הקב"ה: יתן לך מעל מטל השמים כעין ברכת השדה. כ״ז:תקי״ד א׳ בני אמך – אבל ביעקב שהיו לו נשים הרבה, כתוב בו: וישתחוו לך בני אביך. כ״ז:תקט״ו א׳ ויהי אך יצא יצא – להגיד נסים שנעשו ליעקב בא הכתוב, שאלו הקדים עשו לבא רגע אחד קודם, לא נתברך יעקב. כ״ז:תקט״ז כ״ז:תקי״ז כ״ז:תקי״ח א׳ ויחרד יצחק – על שמצא שער בחלקת צוואריו של יעקב. ב׳ מי איפוא – תיקון לשון הוא, כמו איזו שבתלמוד אימא לי איזי, אַתְאוֹרֶש ב"ל. ג׳ גם ברוך יהיה – שמיהר לעובדני וגם ידע שבעצת רבקה עשה הכל והיא הייתה מכרת בו שראוי לברכות. כ״ז:תקי״ט כ״ז:תק״כ כ״ז:תקכ״א א׳ הכי קרא שמו יעקב – בתמיה, הלמען אשר קרא שמו יעקב בשעת לידה בשביל שידו אוחזת בעקבי ונמצאתי אני בכור והוא פשוט והיה לו ליטול פחות ממני, יטול פי שנים ממני. וכן: הכי אחי אתה ודייך ליטול שכר הרבה, ועבדתני חנם?! בתמיה. וכן בבבא בתרא שנינו בפרק: מי שמת בזמן שהנכסים מרובין, הבנים יירשו והבנות יזונו. נכסים מועטים הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים. אדמון אומר: וכי בשביל שאני זכר ויפה כחי בנכסים מרובים הורע כחי בנכסים מועטים?! בתמיה. כ״ז:תקכ״ב א׳ נתתי לו לעבדים – מה שקנה עבד קנה רבו. כ״ז:תקכ״ג כ״ז:תקכ״ד כ״ז:תקכ״ה א׳ ועל חרבך תחיה – אומנתך שהיית צד חיות בכלי זיינך. ב׳ כאשר תריד – כמו: אריד בשיחי כשיעבוד בך בפרך ולא תוכל לסבול ופרקת עולו. כ״ז:תקכ״ו כ״ז:תקכ״ז כ״ז:תקכ״ח כ״ז:תקכ״ט כ״ז:תק״ל א׳ גם שניכם – אם יהרוג אותך גם הוא יהרג על ידי גואלי הדם. כ״ז:תקל״א א׳ אם לקח יעקב – דרך חכמה אמרה רבקה ליצחק, להרחיק יעקב מעשו ולא גילתה לו שבשביל שטימת אחיו עשתה כן.
תולדות יצחק על בראשית פרק-כב
תולדות יצחק: כ״ג:תקע״ד א׳ בקרית ארבע היא חברון נקרא כן בעבור שכל הקבור שם נפשו מתחברת למעלה עם ארבע מחנות שכינה ולזה נקברו שם האבות והאמהות שמשם חוזרות הנשמות ליסודם שהוא כסא הכבוד: ב׳ ויבא אברהם מבאר שבע יש בזה ספקות: הספק הא' איך מתה שרה בחברון שדירתו של אברהם בבאר שבע שנאמר על כן קרא למקום ההוא באר שבע ויכרתו ברית בבאר שבע ויטע אשל בבאר שבע ויגר אברהם בארץ פלשתים וגו' והוא גרותו בבאר שבע שהיא בארץ פלשתים ובשובו מן העקידה אמר וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע וישב אברהם בבאר שבע כי בבאר שבע נצטווה בעקידה כי שם ביתו ואם כן מי הוליך שרה לחברון: הספק הב' דרך הוא שהנכבדים כשיזקינו קונים בית הקברות להם ולנשיהם ומדוע לא קנה אברהם לו ולאשתו אחוזת קבר אחר שאברהם ושרה זקנים ולא יצטרך להטריח עצמו אחר מיתת שרה ולהתבייש לבקש מבני חת ולומר ופגעו לי בעפרון בן צוחר והחכם ר' אפרים קארו זצ"ל אחי השיב לאילו הספקות ואמר שכוונת אברהם היתה מתחלה להקבר הוא ואשתו בארץ כנען לפי שארץ ישראל מכפרת עון שנאמר וכפר אדמתו עמו והעם היושב בה נשוא עון ולפיכך כשהרגישה בעצמה אפיסת הכחות ויתרון החולשה וידעה שלא תאריך ימים צותה שיוליכוה לחברון למות שם ולזה אמר בארץ כנען כלומר ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון לפי שהיא בארץ כנען ולזה ויבא אברהם מבאר שבע לספוד לשרה ולבכותה ולפי שהיו דרים בבאר שבע שהיא ארץ פלשתים ואינה ארץ כנען לא קנה אברהם אחוזת קבר שבבאר שבע אינו רוצה להקבר ובארץ כנען לא היה דר לקנות אחוזת קבר ונשאר כן עד שמתה שרה ובזה הותרו שני הספקות שלכן מתה בחברון ולא בבאר שבע ולכן לא קנה אחוזת קבר טרם מיתתה ונאמר עוד שכוונת אברהם היתה מתחלה להקבר ולקבור את שרה שם בעבור שהיו קבורים שם אדם וחוה ואם היה מבקשה ממנו טרם מותה היה אומר עפרון למה מבקש אותה ממני הרי יש מקומות אחרים טובים מזה לקבורה שבית ועליה על גביו אינו ראוי לקבורה כל כך ויאמר הלא דבר הוא ויחקור ואם ידע בחקירה ששם קבורים אדם וחוה לא היה מוכר אותה בשום ממון ולזה לא תבעה עד שעת מיתתה שכל מקום שישאל לא יחקרו עליו למה שואל זה המקום ממקום אחר ואף עתה לא תבע אותה בפירוש אלא תנו לי אחוזת קבר עמכם והמתין לשעה הזאת שלא יוכל לעשות דבר אחר אלא למוכרה לו בהכרח ולזה אמר ואקברה מתי מלפני קבור מתך כלומר על כרחינו ראוי לתת לך ולכן במבחר קברינו קבור את מתך איש ממנו את קברו לא יכלה ממך מקבור מתך כלומר לב' סבות הא' שאתה נשיא הב' שאין ראוי שיהיה המת בלא קבורה ולזה אמר קבור מתך ואקברה מתי את מתך קבור לומר אין ראוי לעכב שאלתך ואמר מלפני לומר אני בעת הצורך כל כך שאם לא תרצו לתת לי שום קבר תנו לי קבר שאקבור מתי לשעתו ואוציאנו מלפני ואחר כך אוציא אותה משם ואקבור אותה במקום אחר ולא יהיה עתה המת לפני: ג׳ ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה היה ראוי שיאמר ויבא אברהם לבכות לשרה ולסופדה שדרך הוא לבכות על מתו בתחלה ואחר כך לסופדו. התשובה שמי שעושה פעולותיו מפאת הדמיון עושה כן אבל מי שנמשך בפעולותיו מפאת השכל בתחלה עושה הספד שהוא להגיד שבחי המת ומצד השבחים שאומרים בו בוכה אחר ההספד דאתורה ואמצות קא בכי ואיפשר להשיב באופן אחר והוא בשנאמר קודם זה סמיכות מיתת שרה לפניה ולאחריה לפניה שאחר שהזכיר לידת רבקה אמר מיתת שרה ללמדנו שכשיולדו לאדם בנים ובנות לא ישמח כל כך לשיבוא לחטוא ויזכור יום המיתה ולאחריה לומר שכשישא אדם אשה שהוא יום חתונתו ושמחת לבו לא יהיה שמחתו כל כך גדולה לשיבוא לחטוא ויזכור יום המיתה ולכן סמך מיתת שרה לנישואי יצחק. ולחז"ל שסמכו מיתת שרה לעקידת יצחק לומר שכששמעה עקידת יצחק מתה קשה למה הפסיק בנתים עם לידת רבקה. התשובה שבא לומר לנו שקודם שכבתה נרה של שרה האיר שמשה של רבקה שרבקה מלאה מקומה וכמו שא' ז"ל וינחם יצחק אחרי אמו הרי היא כשרה אמו שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק באהל מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל וכשמתה פסקו וכשבאת רבקה חזרו ובזה הותר הספק שהיה ראוי שיאמר ויבא אברהם לבכות לשרה ולסופדה ששמחת אברהם היתה כל כך גדולה בבואו מארץ המוריה עם בנו עם יצחק חי ושלא העלהו לעולה ועבד את השם בהביאו אותו חי כאלו העלהו לעולה שאע"פ שמתה שרה לא היה בידו יכולת לבכות לשרה עד שהספיד אותה וספר שבחיה ומצד השבחים בכה אותה ולזה כף של ולבכותה קטנה לומר שעם כל זה לא בכה אותה אלא מעט לסבת שמחתו בהביאו ליצחק חי: כ״ג:תק״פ א׳ שמעוני ופגעו לי לא אדוני שמעני בזה יש ספקות: הספק הא' למה אמר כל כך פעמים שמיעה שמענו אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו. שמעוני ופגעו לי בעפרון. לא אדוני שמעני השדה נתתי לך. אדוני שמעני ארץ ארבע מאות שקל כסף. וישמע אברהם אל עפרון וכי כלם חרשים היו וכן בבראשית רבה מצינו שדקדקו בכיוצא בזה דגרסינן התם אמר ר' אלעזר כמה דיוטות משתפכות כמה קולמוסין משתברין כדי לכתוב בני חת עשרה פעמים כנגד עשרת הדברות ללמדך שכל מי שהוא מברר מקחו של צדיק כאילו מקיים עשרת הדברות עד כאן: הספק השני למה כתב לפעמים עם הארץ ולפעמים בני חת ולפעמים עם הארץ ובני חת. ונראה לי התשובה שעפרון היה כילי ולא היה רוצה לתת המערה בחנם והיה רוצה להראות בפני עמו שהיה נדיב ולזה אמר ויען עפרון החתי את אברהם באזני בני חת השדה נתתי לך במתנה וגם המערה אבל זה אני אומר לעיני בני עמי מפני הכבוד אבל אתה הבן לי שרצוני שתפרעה לי בכסף מלא ובני חת לא הבינו שחשבו שהיה דיבורו דרך מוסר ובלב שלם ולזה קראם עתה עם הארץ שלא הבינו זה אלא אברהם ועפרון ולזה אמר וישתחו אברהם לפני עם הארץ ולזה השיב אברהם ואמר אך אם אתה לו שמעני הבן לי שאני מבין לך ולכן נתתי כסף השדה ועפרון לא עזב דמי השדה לדעת אברהם שאולי לא יתן לו שוויו ולזה אמר לו שוויו או יותר לשיפרע לו כן ואמר אדוני שמעני הבן לי שמה שאני אומר לך שוויו אינו דרך מוסר לומר שבין שני אוהבים כמונו אינו כלום ושתקחנו במתנה אלא אני אומר לך שוויו לשתתנהו לי שדמיו ארבע מאות שקל כסף: כ״ג:תקפ״ד א׳ וישתחו אברהם כתב ר' אברהם השתחויה שישוח ראשו וזה משפט הנותן שבח לאחד וגם משה השתחוה לחתנו: ב׳ מערת המכפלה מערה בתוך מערה עד כאן. ונכתבה זאת הפרשה להודיע כי גם בחייו נתקיים ואגדלה שמך שהיה נשיא אלהים בארץ שהיה גר בה וכל העם וגם עפרון היו קוראים לו אדוני והוא לא קרא להם אדונים ושאשתו מתה בנחלת ה'. ועוד רצה להודיענו מקום קבורת האבות שאנו חייבין לכבד מקום קבורת אבותינו הקדושה הרמב"ן: כ״ג:תקפ״ח א׳ עובר לסוחר תרגום אונקלוס מתקבל סחורא בכל מדינתא. ונראה לי שעפרון חשב אולי אחד מאלו השקלים חסר או מזוייף ויהיה לי בושה לומר לו שיחליפנו לכן צוה עפרון לסוחר שקונה ממנו עפרון סחורות שיקבלם מאברהם לתת לו סחורה בעדם ולא יהיה בושה לסוחר לומר לאברהם זה מזוייף או חסר אחר שמוכר סחורתו בהם: ב׳ ושמע אברהם אל עפרון הבין דעתו שכוונתו שיפרע לו ארבע מאות שקל כסף ונתנם לו כך נראה לי:
צרור המור על בראשית פרק-כב
צרור המור: כ״ג:תכ״ה א׳ ויהיו חיי שרה נסמכה מיתת שרה ללידת מלכה. להורות שנתבשרה שרה שפקד השם את מלכה אחותה גם היא ונתן לה בנים. ובתוכם רבקה הצדקת הראויה לבנו. וכל זה להורות שבאתה אל אבותיה בשלום והיו חייה טובים כולם שוין לטובה. שפקד השם אותה בבן צדיק ואף על פי שאברהם קיים מאמר השם והעלהו על אחד ההרים. השם עשה עמו נס ושלח מלאך מן השמים והצילו מחרב רעה. באופן שאם הבנים שמחה. ואחר כך נתבשרה בבשורות בני אחותה וברבקה כלתה. ואחר שהשם השלים כל מאוייה. סמך מיד ויהיו חיי שרה קכ"ז שנה. להורות שהיו כל חייה חיים טובים. וחזר לומר שני חיי שרה להורות על הפרטים. זהו דרך פשט הפרשה לפי הפשט: ב׳ ורבותי אמרו שנסמכה מיתתה לעקידה. להורות שעל ידי העקידה פרחה נשמתה ומתה. ויש לנו להודות לדבריהם לפי שכל דבריהם דברי קבלה. ואנחנו הולכים ממששים כעורי קיר לסמוך עצמנו אליה. ואף על פי שיראה לנו דברינו כנים ואמתיים. יש לנו להשליך אמת ארצה לפי שהאמת אתם. ויש לנו להוציא מדבריהם דבר גדול בענייני העולם תמצאהו רמוז בפרשת ויגש. והוא שכל טובות העולם הזה אינן טובות אמתיות בערך טובות העולם הבא. וכן רעות העולם הזה אינן רעות בהחלט בערך רעות עולם הבא. וכן הטובות והרעות אינן טובות ורעות בערך עצמם. ולפעמים הטובות רעות. והרעות טובות. והתורה מליאה מזה ואיני מאריך. ולכן יש לכל אדם כשישיג טובות העולם הזה שלא יראו לו טובות בהחלט. וישים באותו טוב שום גמגום. או חסרון ועלילות מצעדי גבר. בענין שכשיחסר טובו יאמר כל מה דעבדין מן שמיא לטב. ואני כבר ראיתי בחלקי. האפשר שזה הטוב לא היה טוב גמור ושהיה בו חסרון. ועל כן לא יחיל טובו. וכן יש לו לעשות ברעות העה"ז. שיחשב שאין רע שאין בו טוב כמשל הדיוט. וזהו החכם עיניו בראשו לראות הדברים שיוכלו לימשך מראשית הדבר ועד סופו. בענין שכשיבואו לא יהיו חדשים אצלו. ולכן אמרו איזהו חכם הרואה את הנולד. בענין שלא יראה תחלת הדבר בלא סופו. ולא ישפוט הדבר במה שיראה בעיניו. כאומרו הוי חכמים בעיניהם. ולכן אמר טעמו וראו כי טוב ה'. ולא אמר דעו וראו כי טוב ה' אלא טעמו. שצריך האדם לטעום הדבר וללועסו ולהדקו היטב ולטועמו. ולא יבלע הדבר שלם בלא טעם. ואז יראה כי טוב ה' וכל דרכיו משפט. ואם יראה הדברים לכאורה ולא יטעמם. אולי ישפוט בהיפך וזה בטובות העולם וברעותיו כענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו. כי אותו טוב אינו טוב. וכן הרע בזה הערך. ואז יראה אשרי הגבר יחסה בו. אף על פי שלכאורה נראה שאינו מאושר. וזה הדבר לא יוכל אדם להשיג אותו אלא בהסתכלות נמרץ. מצד התורה ועומק סתריה אשר היא מחכימת פתי ומישרת האדם בדרך ישר לא יכשל בה. לפי שהשם לישראל לאב וליועץ. והוא שופטינו והוא מחוקקינו. וחקק וצייר בה כל הדברים לא יחסר כל בה. ולכן נקראת התורה ברית מלח עולם. לפי שהתורה מעמדת כל הדברים על בוריין וריחן. כריח לבנון בלי סירחון וריח רע. ולכן צותה התורה על כל קרבנך תקריב מלח התורה. בענין שיתן טעם טוב לכל הדברים. וזו שאמר התנא פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה. להזהירנו שלא יאכל אדם פת התורה פת חרבה ויבשה. אלא שימלחה ויטעמה כענין המצה. לפי שהיא יבשה בלי מלח אין לברך עליה המוציא. ולכן אמרו בירושלמי וטמיש לה במלחא. וכל זה אי אפשר להשיגו אלא בתורה התמימה. לכן תמצא בהלל הזקן שנאמר בו אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים. וכי האחרים לא ראו הגלגלת שצפה אלא הלל. אבל הרצון בו לפי שהלל היה יודע במעלת התורה. ולכן אמר בו אף הוא ראה מה שלא ראו אחרים. לפי שלא ירדו לעומקן של דברים וחושבים שכל דברי העולם מקרה הוא היה להם. אבל הוא חזר הדבר להשגחה גמורה וכל דבריו משפט. ולכן אמר על דאטפת אטפוך. כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו. וללבן ולצרף זה דק ככפור תמצא שרמז בזה. אף הוא ראה גלגולת אחת. כמו שראה אלישע אחר גלגולת אחת על פני הארץ. כמוזכר בסוף קידושין. מאי חזא לישנא דגברא רבא חזא דקא גריר לה דבר אחר. פירוש שגוררת אותה פי חזיר. ואמר פי שהפיק מרגליות לוחכת העפר. נפק וחטא וכו'. ובסבת זה אמר לית דין ולית דיין. אבל הלל הזקן גם הוא ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים כאלישע. משם ראה והבין השגחת השם ואמר על דאטפת אטפוך וכו'. וכל זה לפי שראה והסתכל בעומקן של דברים ופנימיותם ולא בנגלה מהם. וכ"ז מצד התורה. ושם הארכתי בפי' מסכת אבות. ואוי ואבוי כי מרגלית טובה היתה בידי ונאבדה ממני בפורטוגאל בעונותי: ג׳ היוצא לנו מזה כי לשפוט ענייני העולם הזה על נכון צריך רוחב לב ודין אין חקר. ולכן תמצא כי שרה אע"פ שהיתה גברת הנשים. תולדתה היא חלושה ורכת הלבב ובצאתה מרחם אמה נאכל חצי בשרה. ודעתם של נשים קלה ובכאן לא אמרינן חוץ כמו שאמרה ברוריה אשת ר"מ חוץ מברוריה כמוזכר בע"ז. ולכן כשהשם נתן לה ליצחק חשבה בלבה. זה עת לשחוק ואמרה צחוק עשה לי אלהים. לפי שחשבה שזה היה טוב גמור ואין למעלה ממנו. ולכן כשהלך אברהם לשוחטו לשם בעליו. חשבה שאבדה כל הטובות שבעולם ולמה לה חיים. ולכן אמרו שפרחה נשמתה ומתה. אבל אברהם הצדיק היה חכם גדול מוכתר בתורת השם ולא העריך זה הטוב מעת בואו לטוב אבל חקר בחלקי האפשר. וראה שזה הטוב לא היה טוב גמור אבל היה בו חסרון. כי היה חושב ודואג ואומר מה אעשה ומה אומר ולבי מאד חמרמר. ויען אברהם ויאמר הנה לשלום מר לי מר. מה אעשה לבני כי לכל העולם יש להם זוג ולבני אין לו זוג. מה אעשה לי ומה אשה אתן לו. אם מבנות כנען או מבנות ישמעאל. ועל זה ביום ובלילה שינה בעיניו איננו רואה. באופן שכשאמר לו השם קח נא את בנך את יצחק. שמח ואמר האח כי אין לי בן ואח לבקש לו אשה. ולכן השכים בבקר לקיים מצות יוצרו בלי התפעלות ובלי עצבון. ולפי שראה השם גודל לבבו ושמחתו. בישרו בלידת רבקה להסיר תוגתו. אבל שרה לפי שהיתה אשה. ולא היתה לה גודל הלב כאברהם. כשראתה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט לא נשחט פרחה נשמתה ומתה. כמאמרם ז"ל ולכן נסמכה מיתתה לעקידה וזה כפתור ופרח. וזהו שאמרו במדרש הנעלם ויהיו חיי שרה מנין ויהיו שהם שלשים ושבעה. כמניין חיי יצחק באותה שעה היו חיי שרה. לרמוז שכל שאר השנים לא היו חייה חיים. ולכן כשראתה שנזדמן בנה לשחיטה. חשבה כי בכאן ספו תמו כל הטובות ותקרב לשחת נפשה. ואולי לטעם זה כתב בכאן מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. שכתב במועט שנים. ובמאה כתב שנה. וראוי היה להפך. אבל הרמז בזה כי השנים האחרונים היו נחשבים לה לשנים רבות בסבת יצחק. אבל השנים הראשונים היו נחשבות לה כשנה אחת. והנה לפי זה היה ראוי שיאמר גם כן בעשרים שנים כמו בשבע. לכן נראה הטעם בזה מיוסד על מאמרם ז"ל בסדר קדשים שמעון בן עקשיא אומר זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מטרפת עליהם. שנאמר מסיר שפה לנאמנים וגומר. אבל זקני תורה אינם כן כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהם שנאמר בישישים חכמה וגומר ע"כ. ולכן בכאן כתב בשנים הראשונים שנה שנה. לפי שכולם אינם חשובין כשנה אחת בערך האחרונים. לפי שזקני תורה כל זמן שמזקינים דעתן מתישבת עליהן. ויותר עושים בשנה אחד משני הזקנה ממה שעושים בכל השנים הראשונים. והטעם בזה לפי שהם קרובים יותר אל המלך. ולכן תמצא שכתב בשלמה עליו השלום ויהי לעת זקנותו ונשיו הטו את לבבו. כאלו היה בן עשרים לרדוף. ולכן בשרה שהיתה אשה חכמת גברת על כל הנשים. אמר שדבקה נפשה באלהים לעת זקנתה. עד שבשבע שנים האחרונות עשתה בהם יותר מבכל שאר השנים. ולכן כתב במאה שנה ובז' כתיב שנים. ולכן תמצא לפי שהיא גברת על כל הנשים כתב מיתתה בתורה באורך. להזכיר שניה ומקור הפטירה. ואיך עשו לה כבוד במותה. כאילו היתה אם כל חי. וזהו ויהיו חיי שרה ותמת שרה ויבא אברהם לספוד לשרה. ואיך כל בני המקום בטלו ממלאכתן ובאו לגמול לה חסד. ושנקברה במערת המכפלה שהוא מקום מקודש מימות אדם הראשון. וכן שהיתה בקרית ארבע היא חברון המקום הנבחר מכל ארץ ישראל. לפי שמתחילת בריאת העולם נקרא כן על שם ארבע זוגות שעתידים להקבר שם אדם וחוה אברהם ושרה וכו'. וזהו קרית ארבע. וכן היא חברון לפי שהוא מוכן להתחבר הנפשות למעלה. ולכן נקרא חברון. וכל זה בארץ כנען שהיא ארץ קדושה. וזה להורות על מעלת שרה מכל הנשים. ולכן כתיב בה ויהיו חיי שרה וגומר: ד׳ שני חיי שרה לומר שכל שניה היו טובים ושוים בטובה. ואף על פי שכתוב ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות וכו'. ואין להם קיום והויה. אבל בכאן אע"פ שהיו שנותיה מאה ועשרים ושבע שנה היה להם הויה וקיום. וזהו ויהיו חיי שרה. ואחר שסיפר כל אלו המעלות שהיו בה אמר ויבא אברהם לספוד לשרה וכו'. ולא אמר לבכות לשרה ולסופדה. כי לאשה כזאת אין ראוי לבכות עליה. אחר שדבקה נפשה בצרור החיים. אלא לסופדה ולעשות לה כבוד גדול בקבורתה. ולפי שא"א לאדם שלא לבכות על מתו. אמר בסוף ולבכותה. ובכף קטנה. להורות שהבכי ראוי שיהיה מעט מהרבה. וכן סיפר לספוד לשרה בראשונה. להורות על מעלת אברהם שהיה מלך ואין ראוי לו לבכות בעצם ובראשונה. כי גנאי הוא לו. וכן לא היה לו לבכות לשרה בראשונה. לפי שעדיין לא היו לה צרכי קבורה ולא קברה. ואיך יאמר שבא לבכות לשרה וגם קבורה לא היתה לה. לכן מן הראוי הוא להשתדל בכל עוז על קבורתה ועל כבודה ועל הספדה. ואחר שימצא לה קבורה וזהו כבודה ונכנס בכלל ההספד. אחר כן ראוי לעשות לה בכי וזהו ולבכותה. וכן ספר כבוד גדול לה ולנפשה כאומרו ויבא אברהם לספוד לשרה. להורות שמתה בחיי בעלה הצדיק ושזכתה שיקברה אברהם. כי זה כבוד גדול לאשה למות בחיי בעלה. בענין שלא יהיה בה שמץ קטלנית: כ״ג:תכ״ז א׳ ואמר ויקם אברהם מעל פני מתו. להורות לנו שאין לאדם לקום מעל פני מתו. אם לא יהיה לסבת כבודו לבקש לו צרכי קבורה. וזהו תנו לי אחוזת קבר. ואמר מעל פני מתו. ולא אמר מעל מתו. להודיענו מה שאמרו רז"ל ביוסף ויבך עליו וישק לו זו נשיקת פרישה. מכאן שחייב אדם לנשק מתו. ולכן אמר בכאן מעל פני מתו: כ״ג:תכ״ח א׳ גר ותושב אנכי עמכם. התחיל להשפיל עצמו במדתו. לפי שהיה צריך להם. ואמר אף על פי שאני גר. כבר נתישבתי עמכם זמן רב. והריני חשוב כאחד מכם. ולכן תנו לי אחוזת קבר עמכם. אחר שאני מכם. ואקברה מתי מלפני. כי אין ראוי לעכב המת. כאמרם ז"ל במועד קטן ולא של נשים לעולם מפני שקרובות להתנוול. ולפי שהוא השפיל את עצמו. סבב הגבהתו ואמרו לו נשיא אלהים אתה בתוכנו. ואמר לאמר לו כדי שיאמר. ויענו בני חת את אברהם. אבל אמר לאמר לו. להורות שרצו להשיב לו כפי דבריו מלה במלה. וכן תשובה ראויה והוגנת לו לפי מעלתו. וזהו לאמר לו. כנגד וידבר אל בני חת שהוא כמו בני האלהים. אמרו שמענו אדוני. כנגד גר ותושב. אמרו נשיא אלהים. אינך גר אלא נשיא. ואינך תושב. אלא אדון ומלך. וזהו אלהים. וכנגד תנו לי אחוזת קבר. אמרו במבחר קברינו קבור את מתך. כלומר אחר שאתה נשיא ומלך. מי יתן לך. כי ממך הכל ומידך נתנו לך. והנשיא נוטל בראש מן המובחר. ולכן במבחר קברינו קבור את מתך. ולא די זה אלא שאיש ממנו את קברו המוכן ועשוי וחצוב לעצמו. לא יכלה ממך. ולפי שבכאן לא דיברו אלא הגדולים והשופטים. כי אין ראוי לכל העם להשיב לכבוד אברהם אלא הם נתנו רשות לגדולים לדבר זה. אמר וישתחוו לעם הארץ. שהוא כלל העם. ולהם ראוי ליתן הכבוד בראשונה. ואחר כך לבני חת שהם הגדולים. וחזר לומר להם שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צוחר ויתן לי וכו': ב׳ והנה השאלה בכאן ברורה. למה לא שאל שאלתו בראשונה שיפגעו מעפרון בן צוחר שיתן לו המערה. ועוד מה רצה לומר תנו לי אחוזת קבר עמכם. וכי יעלה על הדעת כמו שכתבו בספרי שיורה שהיה דעתו ליקבר בין טמאים. עד שהם השיבו לו איש ממנו את קברו לא יכלה ממך. ועוד אמר בקצה שדהו כי הוא מיותר. וכן למה אמר ועפרון יושב בתוך בני חת כי ידוע הוא שהוא הגדול. וכן למה חזר לומר לעיני בני עמי נתתיה לך. אחר שאמר השדה נתתי לך. ועוד איך כתב וישתחו אברהם לפני עם הארץ. כי לעפרון היה לו להשתחוות. אחר שהוא אמר השדה נתתי לך והשדה שלו היה. ועוד מה צריך לומר לאמר לו כי די שיאמר ויען עפרון את אברהם. ועוד מה ר"ל וישמע אברהם לעפרון. והנה כל זה מובן בשאלה הראשונה כי הוא היסוד. עד שכתב הקדוש רשב"י כי מכאן נוכל להוציא דבר גדול לענייני העולם. והוא זה כי מי שרצונו וחפצו להשיג דבר מה. אין ראוי לו לגלות דעתו וחפצו בפירוש. אלא יש לו להסתיר הענין ולסבב פני הדבר. באופן שמתוכם יראה שאין דעתו על הדבר ההוא. ואחר כך יגלגל הדבר ויסבבהו קו לקו. בענין שלא ירגישו השומעים הדבר. והנה אברהם בכאן זמן גדול עבר עליו שהיה זה הדבר טמון בלבו של מערת המכפלה משבאו המלאכים אצלו. וכתיב שם ואל הבקר רץ אברהם ואמרו שנכנס אחריו באותה מערה וראה נר דלוק שם והכיר שהיה קבור שם אדם ואשתו. ובזה הראה חכמתו שלא רצה לדבר במערה עד שהוצרך לדבר בענין שלא ירגיש עפרון הדבר. ועכשיו כל כוונתו היתה על זאת המערה ולא להקבר בין טמאים. והוא סבב פני הדבר וכסה דעתו. ואמר להם תנו לי אחוזת קבר עמכם. אני חפץ להקבר ביניכם. ולא להפרד מכם ואפי' במות כמו שלא נפרדתי בחיים והייתי תושב עמכם. והם חשבו שזה היה דעתו. והשיבו לו לפי דבריו במבחר קברינו קבור את מתך אחר שאינך רוצה להבדל ממנו. ולפי שכל ישעו וחפצו היה במערת המכפלה לפי שידע שמששת ימי בראשית היתה מוכנת לו. וזה ידע והבין מצד שם מכפלה שעולה קע"ה כמנין שנותיו של אברהם. כמו שהודיעו למשה מניין חייו בענין הסנה שעולה ק"כ. לכן כשהם אמרו איש ממנו את קברו לא יכלה ממך. שמח מאד לפי שעפרון שם היה כמו שאמר ועפרון יושב בתוך בני חת. בענין שעפרון לא היה ראוי להשיב פניהם ריקם אחר שבגבולו היה הקבר הראוי לו. ואמרו איש ממנו את קברו לא יכלה ממך. ולכן ויקם אברהם בשמחה וישתחו לעם הארץ. ואז התחיל לגלות כוונתו מעט מעט. ואמר שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צוחר ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו. והתחיל לההביל להם השאלה ואמר אשר בקצה שדהו. כלומר איני שואל ממנו השדה אלא המערה שהיא בקצה שדהו. באופן שלא יבא לו כל כך נזק. ועוד כמו שכתבו שם כשנכנס עפרון במערה היתה נראית לו חשך ואפלה בתוכה. לפי שאין המטמון נראה אלא לבעליו. ולפי שאמר ויתן לי שנראה במתנה. חזר לומר בכסף מלא יתננה לי. ולא תחשבו שאני רוצה להבדל מכם. אלא בתוככם אני רוצה להקבר. ועפרון כשראה שהדבר היה נוגע בו. לא הניח לבני חת לדבר לפי שעפרון שם היה. וכבר היה נכלל בכלל איש ממנו את קברו. ולא היה יכול להשמיט עצמו. ולכן רצה עפרון לדבר בשביל בני חת ולהודיעו שבשביל כבודם היה רוצה לתת לו המערה. וזהו ויען עפרן את אברהם לפני בני חת לכל באי שער עירו. כלומר בשביל שער עירו ומה אמר לו לא אדוני שמעני השדה נתתי לך. לא תטריח לבני עירי על כך. כי השדה והמערה נתתי לך יותר ממה שאתה שואל. וזה יורה כי יותר חפץ עפרון לצאת (ממנה) [ממה] שהיה רוצה אברהם לקבלה. ואז כשראה אברהם שכל זה היה עושה עפרון בשביל כבוד בני חת. ובשביל ההכרח שהכריחוהו באומרם איש ממנו את קברו לא יכלה ממך. השתחוה לבני חת ולא לעפרון. ואז דיבר אל עפרון ואמר לו אך אם אתה לו שמעני. כלומר כל זה שדברנו עד עכשיו הוא חנופה וקול דברים. אבל אם אתה חפץ לשמוע לי בלא סרסור בני חת. נתתי כסף השדה קח ממני. ואז אמר ויען עפרון את אברהם לאמר לו. כלומר היה הראשון כמדבר עם בני חת ומפני כבודם. אבל עכשיו היה מדבר עם אברהם באמת בבחינת עצמו. וזהו לאמר לו ומה אמר לו. אדוני שמעני ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא. שבדבריו לפי הנגלה היה אומר שיקח השדה בלא דמים. ובנסתר אמר לו שיבין דבריו ויראה איך שם סכום בשדה. וזהו אדוני שמעני. וזהו וישמע אברהם לעפרון שהבין דבריו כמו כי שומע יוסף. וישקול אברהם לעפרון את הכסף אשר דבר כי זאת היתה כוונתו: כ״ג:תמ״א א׳ ויקם שדה עפרון וכל גבולו לאברהם למקנה. וזה הקנין היה בכסף כמאמר הכתוב שדות בכסף יקנו. וכן קנאו בשטר. וזהו לאברהם למקנה. כי בכסף אמר ארבע מאות שקל כסף. וזהו ויקם שדה עפרון וגו'. שזה רמז על קיום השטר. ולהורות על קנין השטר חזר לומר לאברהם למקנה בשטר ועדים. וזהו לעיני בני חת. ולהורות שהיו בכאן כל הקנינים שבמשנה שהקרקע נקנית בהם בכסף בשטר ובחזקה. חזר ופירש דין החזקה. ואמר ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו. ובזה ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר. שהיא החזקה שהחזיק בקרקע וחפר שם קבר. בענין שהיו בכאן כל דיני הקנין: ב׳ ובמדרש הנעלם אמרו ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו לשרה אשתו לא נאמר. אלא את שרה אשתו. לרבות את חוה. והרמז בזה כי בעבור חטא אדם הראשון ואשתו. אע"פ שנקברו בכאן לא היה להם קיום אמתי. עד שבא אברהם לקיים העולם ולתקן את אשר עוותו אדם וחוה כאומרם בעוברם על מאמר השם שאמר להם ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו והם חטאו באכילה. ואברהם תקנו באכילה שהאכיל לכל באי עולם והחזירם למוטב. וכמו שחטאו בעץ הדעת טוב ורע. כך אברהם נטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם. ולכן כתב באברהם והשענו תחת העץ. כי מה הוצרך לזה. וכן מה שאמר והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. אלא להורות שבעץ כשלו ובעץ נתקנו. ולכן חוה אע"פ שנקברה שם לא קבלה הארץ מצד חטאה. כאלו לא היתה קבורה. עד שבאת שרה ונקברה שם. וזהו ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו. את לרבות חוה שעכשיו נקברה ונכנסה למקומה הראוי: ג׳ ובמדרש הנעלם רמזו בזאת הפרשה ענין הגוף והנשמה. וענין שוכני עפר וזמן התחייה. ענין הגוף והנשמה. ותמת שרה זו הגוף. בקרית ארבע היא חברון שנתחבר בארבע דברים מחולקים. ויבא אברהם זו הנשמה. לספוד לשרה דכתיב ונפשו עליו תאבל. ותנן כל שבעת הימים הראשונים הנפש הולכת מהבית לקבר ומקבר לבית. וידבר אל בני חת הם שוכני עפר שנתנו חתיתם בארץ חיים. ומה אומר להם. תנו לי אחוזת קבר עמכם לקבור גופי שם. והם מקדימים לו שלום ואומרים לו נשיא אלהים אתה בתוכנו במבחר קברינו קבור את מתך. וחוזרת הנשמה ואומרת שמעוני ופגעו לי בעפרן בן צוחר. הוא השר המכונה על שוכני עפר שנקרא דומה שמכניסן במספר ומוציאן במספר. ונקרא עפרון לפי שממונה על שוכני עפר. ורוצה הנשמה שיכנס גופה במספר שאר מתים. בענין שישוב מספר לזמן תחיית המתים. ואז נותן לה רשות שיכנס הגוף בכלל שאר מתים לזמן התחיה. שהיא רמוזה במספר בני חת שהיא ארבע מאות ושמונה כמנין ח"ת. שאז יתנערו מן העפר ויוציאם השר הרמוז בעפרון במספר לאותו זמן. כמו שהכניסם במספר. וזהו המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא. הנאמר על הככבים. והצדיקים נמשלו לככבים. שנאמר ומצדיקי הרבים כככבים לעולם ועד. והענין לפי שחסרון הככבים אינם אלא בערך ראותנו. הם מאירים ביום ובלילה. כך הצדיקים בפטירתם אינן חסרים כלום אבל מוספים אור דכתיב תוסף רוחם יגועון. אבל החסרון הוא לנו. כאומרם ז"ל הצדיק אבד לדורו אבד. וזה גם כן רמזוהו במקום אחר דכתיב בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. והיא סוד גאולתנו ותחיית מתינו האחרונה בשנת חמשת אלפים וארבע מאות ושמונה. וזהו הזאת זאת מנוחתי עדי עד. וכן בזאת יבא אהרן אל הקדש. וכתבו שם כי שני תחיות הם. והאחרונה היא הנרמזת בכאן בבני חת. וקודם זה הזמן יהיה בנין ירושלם וקיבוץ גליות ואחר כך תחיית המתים. ושלשתן בפסוק א'. בונה ירושלם ה' בראשונה. ואח"כ נדחי ישראל יכנס. ואחר כך הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם היא תחיית המתים. דכתיב אני אמית ואחיה וגומר. ועל אותה תחיה האחרונה אמר בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. ואמר בני חת. והם הם סתרי התורה ואין לנו עסק בנסתרות:
אבן עזרא על בראשית פרק-כב
אבן עזרא: {א} והאלהים נסה את אברהם. יש אומר כי הסמ"ך תחת שי"ן והה"א תחת האל"ף. וטעם כל הפרשה יכחישם רק נסה כמשמעו. ואנשי שקול הדעת אמרו כי הדעות הם שתים האחת דעת העתיד בטרם היותו והשנית דעת היש הנמצא וזה פי' נסה. גם כי עתה ידעתי. והגאון אמר שמלת נסה להראות צדקתו לבני אדם. גם מלת ידעתי כטעם הודעתי. והלא ידע זה הגאון כי בשעה שעקד בנו לא היו שם אפילו נעריו. ואחרים אמרו כי פי' והעלהו שם לעולה שיעלהו אל ההר וזאת תחשב לו לעולה. ואברהם לא ידע סוד הנבואה וימהר לשחוט אותו והשם אמר לו לא בקשתי זאת ואחרים אמרו הראה שתעלהו לעולה כמו והשקית אותם יין. והוצרכו אלא הגאונים לפי' האלה. כי יאמרו לא יתכן אחר שיצוה השם מצוה שיאמר אחר כן לא תעשנה. והנה לא שמו על לב הבכורים שהחליפם בלוים אחר שנה. ואחר שהכתוב אומר בתחלה והאלהים נסה את אברהם סרו כל הטענות והשם נסהו כדי שיקבל שכר: וטעם כי עתה ידעתי. כמו ואם לא אדעה. ועוד אפרש סודו בפסוק ידעתיך בשם. אם יעזרני השם יודע הנסתרות: {ב} אחד ההרים. שם נבנה הבית. וכן מפורש ויבן שלמה את הבית בהר המוריה ואיננו הר גבוה. ובו היה גורן ארונה: {ג} ויבקע עצי עולה. ושמם על החמור: {ד} ביום השלישי. שיצא מבאר שבע: {ה} יש אומרים איך אמר אברהם ונשובה. ואחרים ענו כי היה בדעתו להביא עצמותיו ואברהם דחם כדי שלא יסורו עד שובו. ושלא ירגיש יצחק ויברח. ורבותינו ז"ל אמרו שהיה יצחק כאשר נעקד בן שלשים ושבע שנים. ואם דברי קבלה נקבל. ומדרך סברא אין זה נכון. שהיה ראוי שתהיה צדקת יצחק גלוי' ויהיה שכרו כפול משכר אביו שמסר עצמו ברצונו לשחיטה ואין בכתוב מאומה על יצחק. ואחרים אמרו שהיה בן חמש שנים גם זה לא יתכן בעבור שישא עצי העולה. והקרוב אל הדעת שהי' קרוב לי"ג שנים. והכריחו אביו ועקדו שלא ברצונו והעד שאביו הסתיר הסוד ממנו ואמר אלהים יראה לו השה כי אילו אמר לו אתה העולה יתכן שיברח: {יא} אברהם אברהם. פעמים כמו בחפזון: {יג} אחר נאחז. אחר שנאחז בסבך בקרניו ואם הוא חי"ת נאחז קמוץ אז תחסר מלת היה וכן טעמו אחר היותו נאחז. ורבים כמוהו. ויש מפרש כי אחר דבק עם וישא אברהם את עיניו. ואילו היה כן היה אחרי אחר כן או אחרי זאת. כמשפט הלשון בכל התורה: {יד} וטעם בהר ה' יראה. באלה הדברים: {טז} בי נשבעתי. זו היא השבועה הגדולה העומדת לעד: יען. מטעם ענה. זה המעשה יענה ויעיד: {יז} שער אויביו. מדינות בעלות שערים: {יח} עקב. שכר באחרית: {יט} וישב אברהם. ולא הזכיר יצחק כי הוא ברשותו והאומ' ששחטו ועזבו ואח"כ חיה אמר הפך הכתוב: {כ} ילדה מלכה. להזכיר יחס רבקה:
חסלת פרשת וירא
מיני תרגומא על בראשית פרק-כב
מיני תרגומא: ל״ג:תתקס״ו א׳ וישא את עיניו וירא את הנשים ואת הילדים ויאמר מי אלה לך ויאמר הילדים אשר חנן אלהים וגו׳ נשאלתי הלא תשובת יעקב היה רק על חצי השאלה דעשו ראה את הנשים ואת הילדי׳ ושאל עליהם והוא השיב רק על הילדים. ומהנראה דעיקר השאלה מי אלה לך היה הלא נשאת שתי אחיות ונשואי עבירה היא [דוגמת מי אלה הנאמר בפרשת ויחי וכפי׳ רש״י שם] ולכך שאל מי אלה לך. לך דייקי דכבר הודיע ששמר תרי״ג מצות. ועל זה השיב לו דע״כ לאו קידושי עבירה היא דאיתא בעבודה זרה דף נ״ד: הרי שבא על אשת חבירו דין הוא שלא תתעבר אלא עולם כמנהגו נוהג. והנה רחל שהיתה עקרה ובדרך נס וע״י תפלה ילדה אין לומר דמצד מנהג עול׳ היה [דלא עביד רחמנא ניסא לשקרי] ואם היתה עבירה הו״ל להניחה כפי טבעה ומדילדה מוכח דלית כאן שום עבירה [ומהאי אפשר לומר מלבד הטעם שאמרו בבבא בתרא דף קכ״ג: ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף מאי שנא כי אתיליד יוסף ע״ש. דמכי איתיליד יוסף נולד התנצלות על לקיחת שתי אחיות ומדויק מה שאמר הכתוב כאשר ילדה רחל דלכאורה ולדרשת הש״ס תיבת רחל מיותר הוא אכן עפ״י הנ״ל מובן היטב] והנה כבר כת׳ הרמב״ן דבח״ל לא קיימו אבותינו את התורה אלא בארץ ישראל. וגם ידוע מ״ש הרמב״ן ושל״ה דבארץ ישראל שליט במדת הוי״ה ב״ה ובחוצה לארץ במדת אלהים. וזה אשר השיב הילדים אשר חנן אלהים את עבדך. ובזה נתיישבו כמה דקדוקים. אשר לב הקורא אלה הפסוקים. עליהם יקים: ל״ג:תתק״ע א׳ וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ תרגם אונקלוס וַאֲמַר עֵשָׂו אִית לִי סַגִּי אָחִי אַצְלַח בְּדִי לָךְ, בעי קצת מובן ומדוע לא תרגם ע״פ פשוטו וכמו שתרגם ג״כ יונתן יִתְקַיֵים לָךְ מַאן דְאִית לָךְ, ואולי מצד כפל הלשון אחרי שכבר הגיד יש לי רב שוב לא היה צריך לומר יהי לך וגו׳ הילכך תרגם אונקלוס אצלח [כמו הצלח כמדבר לנוכח] בְּדִי לָךְ [שתי תיבות ומלת בדי מפרש למלת אשר שבעברי ואמר הדברים בלשון ברכה]:
תרגום אונקלוס על בראשית פרק-כב
תרגום אונקלוס: {א} וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין וַיְיָ נַסִּי יָת אַבְרָהָם וַאֲמַר לֵהּ אַבְרָהָם וַאֲמַר הָא אֲנָא: {ב} וַאֲמַר דְּבַר כְּעַן יָת בְּרָךְ יָת יְחִידָךְ דִּי רְחַמְתָּ יָת יִצְחָק וְאִיזֵל לָךְ לְאַרְעָא פּוּלְחָנָא וְאַסְקֵהּ קֳדָמַי תַּמָּן לַעֲלָתָא עַל חַד מִן טוּרַיָּא דִּי אֵימַר לָךְ: {ג} וְאַקְדֵּים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא וְזָרֵז יָת חֲמָרֵהּ וּדְבַר יָת תְּרֵין עוּלֵימוֹהִי עִמֵּהּ וְיָת יִצְחָק בְּרֵהּ וְצַלַּח אָעֵי לַעֲלָתָא וְקָם וַאֲזַל לְאַתְרָא דִּי אֲמַר לֵהּ יְיָ: {ד} בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּזְקַף אַבְרָהָם יָת עֵינוֹהִי וַחֲזָא יָת אַתְרָא מֵרָחִיק: {ה} וַאֲמַר אַבְרָהָם לְעוּלֵימוֹהִי אוֹרִיכוּ לְכוֹן הָכָא עִם חֲמָרָא וַאֲנָא וְעוּלֵימָא נִתְמְטֵי עַד כָּא וְנִסְגּוּד וּנְתוּב לְוַתְכוֹן: {ו} וּנְסֵיב אַבְרָהָם יָת אָעֵי דַּעֲלָתָא וְשַׁוִּי עַל יִצְחָק בְּרֵהּ וּנְסֵיב בִּידֵהּ יָת אֶשָּׁתָא וְיָת סַכִּינָא וַאֲזָלוּ תַרְוֵיהוֹן כַּחֲדָא: {ז} וַאֲמַר יִצְחָק לְאַבְרָהָם אֲבוּהִי וַאֲמַר אַבָּא וַאֲמַר הָא אֲנָא בְרִי וַאֲמַר הָא אֶשָּׁתָא וְאָעַיָּא וְאָן אִימְרָא לַעֲלָתָא: {ח} וַאֲמַר אַבְרָהָם קֳדָם יְיָ גְּלֵי לֵהּ אִימְרָא לַעֲלָתָא בְּרִי וַאֲזָלוּ תַרְוֵיהוֹן כַּחֲדָא: {ט} וְאָתוּ לְאַתְרָא דִּי אֲמַר לֵהּ יְיָ וּבְנָא תַמָּן אַבְרָהָם יָת מַדְבְּחָא וְסַדַּר יָת אָעַיָּא וַעֲקַד יָת יִצְחָק בְּרֵהּ וְשַׁוֵּי יָתֵהּ עַל מַדְבְּחָא עֵיל מִן אָעַיָּא: {י} וְאוֹשִׁיט אַבְרָהָם יָת יְדֵהּ וּנְסֵיב יָת סַכִּינָא לְמֵיכַס יַת בְּרֵהּ: {יא} וּקְרָא לֵהּ מַלְאָכָא דַּיְיָ מִן שְׁמַיָּא וַאֲמַר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַאֲמַר הָא אֲנָא: {יב} וַאֲמַר לָא תוֹשִׁיט יְדָךְ לְעוּלֵימָא וְלָא תַעְבֵּד לֵהּ מִדָּעָם אֲרֵי כְּעַן יְדַעְנָא (נ"י יְדָעִית) אֲרֵי דַּחֲלָא דַּיְיָ אַתְּ וְלָא מְנַעְתָּ יָת בְּרָךְ יָת יְחִידָךְ מִנִּי: {יג} וּזְקַף אַבְרָהָם יָת עֵינוֹהִי בָּתַר אִלֵּין וַחֲזָא וְהָא דִּכְרָא בָּתַר אֲחִיד בְּאִילָנָא בְּקַרְנוֹהִי וַאֲזַל אַבְרָהָם וּנְסֵיב יָת דִּכְרָא וְאַסְקֵהּ לַעֲלָתָא חֲלַף בְּרֵהּ: {יד} וּפְלַח וְצַלִּי אַבְרָהָם תַּמָּן בְּאַתְרָא הַהוּא וַאֲמַר קֳדָם יְיָ הָכָא יְהוֹן פַּלְחַן דָּרַיָּא בְּכֵן יִתְאֲמַר בְּיוֹמָא הָדֵין בְּטוּרָא הָדֵין אַבְרָהָם קֳדָם יְיָ פְּלָח: {טו} וּקְרָא מַלְאָכָא דַּיְיָ לְאַבְרָהָם תִּנְיָנוּת מִן שְׁמַיָּא: {טז} וַאֲמַר בְּמֵימְרִי קַיֵּמִית אֲמַר יְיָ אֲרֵי חֲלַף דִּי עֲבַדְתָּא יָת פִּתְגָּמָא הָדֵין וְלָא מְנַעְתָּא יָת בְּרָךְ יָת יְחִידָךְ: {יז} אֲרֵי בָרָכָא אֲבָרְכִנָּךְ וְאַסְגָּאָה אַסְגֵּי יָת בְּנָיךְ כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָּא וּכְחָלָא דִּי עַל כֵּיף יַמָּא וְיִרְתוּן בְּנָיךְ יָת קִרְוֵי סַנְאֵיהוֹן: {יח} וְיִתְבָּרְכוּן בְּדִיל בְּנָיךְ כֹּל עַמְמַיָּא דְאַרְעָא חֲלַף דִּי קַבֵּלְתָּא לְמֵימְרִי: {יט} וְתַב אַבְרָהָם לְוָת עוּלֵימוֹהִי וְקָמוּ וַאֲזָלוּ כַחֲדָא לִבְאֵר שָׁבַע וִיתֵיב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע: [פ] {כ} וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין וְאִתְחֲוָא לְאַבְרָהָם לְמֵימָר הָא יְלֵידַת מִלְכָּה אַף הִיא בְּנִין לְנָחוֹר אָחוּךְ: {כא} יָת עוּץ בּוּכְרֵהּ וְיָת בּוּז אָחוּהִי וְיָת קְמוּאֵל אֲבוּהִי דַּאֲרָם: {כב} וְיָת כֶּשֶׂד וְיָת חֲזוֹ וְיָת פִּלְדָּשׁ וְיָת יִדְלָף ויָת בְּתוּאֵל: {כג} וּבְתוּאֵל:אוֹלִיד יָת רִבְקָה תְּמַנְיָא אִלֵּין יְלֵידַת מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחוּהִי דְאַבְרָהָם: {כד} וּלְחֵנָתֵהּ וּשְׁמַהּ רְאוּמָה וִילֵידַת אַף הִיא יָת טֶבַח וְיָת גַּחַם וְיָת תַּחַשׁ וְיָת מַעֲכָה: [פפפ]
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-כב
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָמַיָא הָאִילֵין מִן דִי נָצוּ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל יִשְׁמָעֵאל הֲוָה אָמַר לִי חֲמָא לְמֵירוּת יַת אַבָּא דַאֲנָא בְּרֵיהּ בּוּכְרַיָא וְיִצְחָק הֲוָה אָמַר לִי חָמֵי לְמֵירוּת יַת אַבָּא דַאֲנָא בַּר שָרָה אִנְתְּתֵיהּ וְאַנְתְּ בַּר הָגָר אַמְתָא דְאִמִי עָנֵי יִשְׁמָעֵאל וַאֲמַר אֲנָא זַכְּאַי יַתִּיר מִנָךְ דַאֲנָא אִתְגְזָרִית לִתְּלֵיסְרֵי שְׁנִין וְאִין הֲוָת צְבוֹתִי לִמְעַכְּבָא לָא הֲוֵינָא מָסַר נַפְשִׁי לְאִתְגַזְרָא וְאַנְתְּ אִתְגַזְרַת בַּר תְּמַנְיָא יוֹמִין אִילוֹ הֲוָה בָּךְ מַנְדְעָא דִלְמָא לָא הֲוֵיתָ מָסַר נַפְשָׁךְ לְאִתְגַזְרָא מְתִיב יִצְחָק וַאֲמַר הָא נָא יוֹמַיָא בַּר תְּלָתִין וְשִׁית שְׁנִין וְאִילוּ בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְכוּלֵי אֵבְרַיי לָא הֲוֵיתִי מְעַכֵּב מִן יַד אִשְׁתְּמָעוּ פִּתְגָמִין הָאִילֵין קֳדָם מָרֵי עַלְמָא וּמִן יַד מֵימְרָא דַיְיָ נַסִי יַת אַבְרָהָם וַאֲמַר לֵיהּ אַבְרָהָם וַאֲמַר לֵיהּ הָא נָא: {ב} וַאֲמַר דְבַר כְּדוֹן יַת בְּרָךְ יַת יְחִידָךְ דְאַתְּ רָחֵם יַת יִצְחָק וְאִיזֵל לָךְ לְאַרַע פּוּלְחָנָא וְאַסֵיקוֹהִי תַּמָן לְעַלָתָא עַל חַד מִן טַוְרַיָא דְאֵימַר לָךְ: {ג} וְאַקְדֵים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא וְזָרֵיז יַת חַמְרֵיהּ וּדְבַר יַת תְּרֵין טַלְיוֹ עִמֵיהּ יַת אֱלִיעֶזֶר וְיַת יִשְׁמָעֵאל וְיַת יִצְחָק בְּרֵיהּ וְקָטַע קֵיסִין דַקִיתָא וּתְאֵנָתָא וְדִיקְלָא דְחַזְיַין לְעָלָתָא וְקָם וְאָזַל לְאַתְרָא דְאָמַר לֵיהּ יְיָ: {ד} בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה וּזְקַף אַבְרָהָם יַת עֵינוֹי וַחֲמָא עֲנַן אֲיַקְרָא קָטַר עַל טַוְורָא וְאִשְׁתְּמוֹדָעֵיהּ מִן רָחִיק: {ה} וַאֲמַר אַבְרָהָם לְעוּלֵימוֹי אוֹרִיכוּ לְכוֹן הָכָא עִם חַמְרָא וַאֲנָא וְעוּלֵימָא נִתְמְטֵי עַד כָּא לִבְּחוּנֵי אִין יִתְקַיֵים מַה דְאִתְבַּשְרִית כְּדֵין יְהוֹן בְּנָךְ וְנִסְגוֹד לְמָרֵי עַלְמָא וְנָתוּב לְוַתְכוֹן: {ו} וּנְסֵיב אַבְרָהָם יַת קִיסֵי דְעָלָתָא וְשַׁוִי עִילוֹ יִצְחָק בְּרֵיהּ וּנְסִיב בִּידֵיהּ יַת אֵישָׁתָא וְיַת סַכִּינָא וְאָזָלוּ תַּרְוֵויהוֹם כַּחֲדָא: {ז} וַאֲמַר יִצְחָק לְאַבְרָהָם אָבוֹי וַאֲמַר אַבָּא וַאֲמַר הָא נָא וְאָמַר אֶשְׁתָּא וְקִיסִין וְהָאן אִמְרָא לְעָלָתָא: {ח} וַאֲמַר אַבְרָהָם יְיָ יִבְחַר לֵיהּ אִמְרָא לְעָלָתָא וַאֲזָלוּ תַּרְוֵיהוֹן בְּלֵב שְׁלִים כַּחֲדָא: {ט} וְאָתוּ לְאַתְרָא דְאָמַר לֵיהּ יְיָ וּבְנָא תַמָן אַבְרָהָם יַת מַדְבְּחָא דִבְנָא אָדָם וְאִיתְפְּכַר בְּמוֹי דְטוּבְעָנָא וְתַב נח וּבַנְיֵיה וְאִתְפְּכַר בְּדָרָא דְפַלְגוּתָא וְסָדַר עִילוֹי יַת קִיסַיָא וְכָפַת יַת יִצְחָק בְּרֵיה וְשַׁוֵי יָתֵיהּ עַל מַדְבְּחָא לְעֵיל מִן קִיסִין: {י} וְאוֹשִׁיט אַבְרָהָם יַת יְדֵיה וּנְסֵיב יַת סַכִּינָא לְמֵיכַס יַת בְּרֵיהּ עָנֵי וַאֲמַר יִצְחָק לְאָבוֹי כְּפוֹת יָתִי יָאוֹת דְלָא אֲפַרְכֵיס מִן צַעֲרָא דְנַפְשִׁי וְנִדְחֵי לְגוֹבָא דְחַבְּלָא וְיִשְׁתַּכַּח פְּסוּלָא בְּקָרְבָּנָךְ עֵינוֹי דְאַבְרָהָם מִסְתַּכְּלָן בְּעֵינוֹי דְיִצְחָק וְעֵינוֹי דְיִצְחָק מִסְתַּכְּלַן לְמַלְאֲכֵי מְרוֹמָא יִצְחָק הֲוָה חָמֵי יַתְהוֹם וְאַבְרָהָם לָא חָמֵי יַתְהוֹם עָנְיַן מַלְאֲכֵי מְרוֹמָא אִיתוּן חָמוּן כְּדֵין יְחִידָאִין דְאִית בְּעַלְמָא חַד נְכַס וְחַד מִתְנְכֵס דְנָכַס לָא מְעַכֵּיב וּדְמִתְנְכֵיס פָּשִׁיט צַוְורֵהּ: {יא} וּקְרָא לֵיהּ מַלְאָכָא דַיְיָ מִן שְׁמַיָא וַאֲמַר לֵיהּ אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַאֲמַר הָא נָא: {יב} וַאֲמַר אַל תּוֹשִׁיט יְדָךְ לְטַלְיָא וְלָא תַעֲבֵּיד לֵיהּ מִדַעַם בִּישׁ אֲרוּם כְּדוֹן גְלֵי קֳדָמַי אֲרוּם דַחֲלָא דַיְיָ אַנְתְּ וְלָא עֲכִּבְתָּא יַת בְּרָךְ יַת יְחִידָךְ מֶנִי: {יג} וּזְקִף אַבְרָהָם יַת עֵינוֹי וַחֲזָא וְהָא דִכְרָא חַד דְאִתְבְּרֵי בֵּנֵי שַׁמְשְׁתָא דְשִׁכְלוּל עַלְמָא אָחִיד בַּחֲרִישׁוּתָא דְאִילָנָא בְּקַרְנוֹי וְאָזֵל אַבְרָהָם וּנְסֵיב יָתֵיהּ וְאַסֵיקְהִי לְעָלָתָא חֲלַף בְּרֵיהּ: {יד} וְאוֹדִי וְצַלִי אַבְרָהָם תַּמָן בְּאַתְרָא הַהוּא וְאָמַר בְּבָעוּ בְּרַחֲמִין מִן קֳדָמָךְ יְיָ גְלֵי קָדָמָךְ דְלָא הֲוָה בִּלְבָבִי עוּמְקָא וּפָנִיתִי לְמֶעֱבַד גִזְרָתָךְ בְּחֶדְוָא כְּדֵין כַּד יְהוֹן בְּנוֹי דְיִצְחָק בְּרִי עַלְיַין לְשַׁעַת אֲנִיקֵי תֶהֱוֵי מִידְכַּר לְהוֹם וְעָנֵי יַתְהוֹם וּפָרִיק יַתְהוֹם וַעֲתִידִין אִינוּן כָּל דָרַיָא קַיְימִין לְמֶהֱוֵי אָמְרִין בְּטַוְורָא הָדֵין כָּפַת אַבְרָהָם יַת יִצְחָק בְּרֵיהּ וְתַמָן אִתְגַלְיַת עִילוֹי שְׁכִינְתָּא דַיְיָ: {טו} וּקְרָא מַלְאָכָא דַיְיָ לְאַבְרָהָם תִּנְיָינוּת מִן שְׁמַיָא: {טז} וְאָמַר בְּמֵימְרִי קַיֵימִית אָמַר יְיָ חוֹלַף דְעָבַדְתְּ יַת פִּתְגָמָא הָדֵין וְלָא מָנַעְתְּ יַת בְּרָךְ יַת יְחִידָךְ: {יז} אֲרוּם בְּרָכָא אֵיבָרְכִינָךְ וְאַסְגָא אַסְגֵי יַת בְּנָךְ כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא וִיהֵי כְּחָלָא דְעַל כֵּיף יַמָא וְיֵירְתוּן בְּנָךְ יַת קִרְוֵי קוּמִי סַנְאֵיהוֹן: {יח} וְיִתְבָּרְכוּן בְּגִין זַכְוַות בְּנָךְ כָּל עַמְמֵי אַרְעָא חוֹלַף דְקַבֵּלְתָּא בְּמֵימְרִי: {יט} וּדְבָרוּ מַלְאֲכֵי מְרוֹמָא יַת יִצְחָק וְאוֹבִלוֹהִי לְבֵי מֶדְרָשָׁא דְשֵׁם רַבָּא וַהֲוָה תַּמָן תְּלַת שְׁנִין וּבְהַהוּא יוֹמָא תַב אַבְרָהָם לְוַת עוּלֵמוֹי וְקָמוּ וַאֲזָלוּ כַּחֲדָא לְבֵירָא דְשָׁבַע וְיָתֵיב אַבְרָהָם בְּבֵירָא דְשָׁבַע: {כ} וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָמַיָא הָאִילֵין מִן בָּתַר דְכָפַת אַבְרָהָם יַת יִצְחָק וַאֲזַל סִטְנָא וְתַנִי לְוַת שָרָה דְאַבְרָהָם נְכַס יַת יִצְחָק וְקָמַת שָרָה וּפַגְנַת וְאַשְׁתַּנְקַת וּמִיתַת מִן אֲנִיקָא וְאָתָא אַבְרָהָם וּבַת בְּאָרְחָא וְתַנְיָא לְאַבְרָהָם לְמֵימַר הָא יְלִידַת מִלְכָּה אוּף הִיא אִתְרְוָוחַת בִּזְכוּת דְאַחְתָהּ לְמֵילַד בְּנִין לְנָחוֹר אָחוּךְ: {כא} יַת עוּץ בּוּכְרֵיהּ וְיַת בּוּז אָחוֹי וְיַת קְמוּאֵל רַב קְסוּמַיָא דְאַרְמָאֵי: {כב} וְיַת כֶּשֶד וְיַת חֲזוֹ וְיַת פִּלְדָשׁ וְיַת יִדְלָף וְיַת בְּתוּאֵל: {כג} וּבְתוּאֵל אוֹלִיד יַת רִבְקָה תְּמַנְיָא אִלֵין יְלִידַת מִלְכָּה לְנָחוֹר אָחוֹי דְאַבְרָהָם: {כד} וּפִלַקְתֵּיהּ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה וִילֵידַת אוּף הִיא יַת טֶבַח וְיַת גַחַם וְיַת תַּחַשׁ וְיַת מַעֲכָה:
תרגום ירושלמי על בראשית פרק-כב
תרגום ירושלמי: א׳ וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָמַיָא הָאִילֵן וַיְיָ מְהַנְסֵי יַת אַבְרָהָם בְּנִסְיוֹנָא עֲשִירָאָה וַאֲמַר לֵיהּ אַבְרָהָם וַאֲמַר הָא אֲנָא: ב׳ לְטוּר מוֹרִיָה: ח׳ וַאֲמַר אַבְרָהָם מֵימְרֵיהּ דַיְיָ יִזְדַמֵן לִי אִימְרָא וְאִין לָא אַתְּ הוּא לְעָלָתָא בְּרִי וְהַלִיכָן תַּרְוֵויהוֹן כַּחֲדָא בְּלֵב שֶׁפִי: י׳ וּפְשַׁט אַבְרָהָם יַת יְדֵיהּ וּנְסִיב יַת סַכִּינָא לְמֵיכוֹס יַת יִצְחָק בְּרֵיהּ עָנֵי יִצְחָק וַאֲמַר לְאַבְרָהָם אָבוֹי אַבָּא כְּפוֹת יָתִי יָאוּת דְלָא בְּשַׁעַת צְעָרִי אֲפַרְכֵס וְאַעֶרְבְּבָה יָתָךְ וְיִשְׁתַּכַּח קוּרְבָּנָךְ פְּסִיל וְאִידָחִי לְגוֹבָא דְחַבְּלָה לְעַלְמָא דְאָתִי עֵינוֹי דְאַבְרָהָם הֲוֹו מְשׁוֹטְטִין בְּעֵינוֹי דְיִצְחָק וְעֵינוֹי דְיִצְחָק הֲוֹו מְשׁוֹטְטִין בְּמַלְאֲכֵי מְרוֹמָא יִצְחָק הֲוָה חָמֵי יַתְהוֹן אַבְרָהָם לָא חָמֵי יַתְהוֹן בֵּיהּ בְּשַׁעְתָּא נְפָקוּ מַלְאֲכֵי מְרוֹמָא וְאָמְרִין אִלֵין לְאִלֵין אָתוּן חָמוּן תְּרֵין צַדִיקִין יְחִידָאִין בְּגוֹ עַלְמָא חַד נְכֵס וְחַד מִתְנְכֵס דִנְכֵס לָא מְעַכֵּב וּדְמִתְנְכֵס פָּשַׁט צַוְורֵיהּ: י״א וַאֲמַר אַבְרָהָם אַבְרָהָם עָנִי אַבְרָהָם בִּלְשַׁן בֵּית קוּדְשָׁא וַאֲמַר הִנֵנִי: י״ד וּפְלַח וְצַלֵי אַבְרָהָם בְּשֵׁם מֵימְרֵיהּ דַיְיָ וַאֲמַר אַתְּ הוּא יְיָ דְחָמֵי וְלָא מִתְחַמֵי בְּבָעוּ רַחֲמִין מִן קֳדָמָךְ יְיָ כּוֹלָא גְלֵי וִידִיעַ קֳדָמָךְ דְלָא הֲוָה בְּלִבִּי פַּלְגוּ בְּזִימְנָא דְאַמֵרַת לִי לְמִקְרָבָא יַת יִצְחָק בְּרִי לְמָעְבַד יָתֵיהּ עָפָר וּקְטָם קֳדָמָךְ אֶלָא מִן יַד אַקְדִימִית בְּצַפְרָא וַעֲבָדִית יַת מֵימְרָךְ בְּחַדְוָוא וְקַיֵימִית מֵימְרָךְ וּכְדוּן בְּבָעוּ רַחֲמִין מִן קֳדָמָךְ יְיָ אֱלֹהִים כַּד יְהֶוְיַין בְּנוֹי דְיִצְחָק עַלְלִין לְשַׁעַת אַנַנְקִי תֶּהֱוֵי מִדְכַּר לְהוֹן עֲקֵידָתֵיהּ דְיִצְחָק אֲבוּהוֹן וּשְׁרֵי וּשְׁבִיק לְחוֹבֵיהוֹן וּפְרוֹק יַתְהוֹן מִן כָּל אַנַנְקִי דְעַתִידִין דָרַיָא לְמֵיקַם מִן בַּתְרֵיהּ לְמֶהֱוֵי אָמְרִין בְּטוּר בֵּית מִקְדְשֵׁיהּ דַיְיָ קָרִיב אַבְרָהָם יַת יִצְחָק בְּרֵיהּ וּבְּטוּרָא הָדֵין הוּא בֵּית מַקְדְשָׁא אִיתְגְלִית עֲלוֹי יְקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ: כ״ד וּפְלַקְתֵּיהּ וּשְׁמָהּ:
רלב"ג על בראשית פרק-כב
רלב"ג: כ״ז:ק׳ א׳ ויהי כי זקן יצחק עד סוף הפרשה. ב׳ ספר כי כאשר היה זקן יצחק כהו עיניו מראות ואז קרא לעשו ושאל ממנו שיצוד לו ציד ויעשהו לו מטעמים כאשר אהב ויביא לו ויאכל בעבור שיברכהו לפני מותו והנה רבקה היתה שומעת אלו הדברים ולאהבתה יעקב השתדלה שיהיה יעקב מבורך מיצחק אביו לדעתה כי ברכת הנביא לא תשוב ריקם. והנה יעקב היה יותר ראוי לברכה מעשו לפי מה שהתפרסם לה מעניניהם. ולזה היתה רבקה אוהבת יעקב כמו שקדם. ותאמר רבקה ליעקב שיביא לה שני גדיי עזים טובים לעשות מהם מטעמים ליצחק כאשר אהב ויביא לאביו ויאכל בעבור יברכהו לפני מותו כי לכהות עיניו לא יבחין בין עשו ליעקב ואמר יעקב לרבקה כי הוא ירא פן ימושהו יצחק ויכיר במשושו כי הוא יעקב כי בלי ספק יבחין במשושו בין חלקות יעקב לשעירו' עשו ויהיה זה סבה שיכעס עליו יצחק ויקללהו ותאמר לו אמו שלא יירא מזה כי היא מקבלת עליה הקללה ההיא. ואולי ידעה זה בנבואה שלא יקללהו אביו או בטחה בהש' יתע' שיעזור ליעקב להיותו ראוי יותר לברכה מעשו. והנה שמע יעקב לקולה והיא בחכמתה סבבה שלא יוכל אביו להכיר כאשר ימושהו וזה כי היא הלבישה עורות גדיי העזי' על ידי יעקב ועל חלקת צואריו והלבישה אותו בגדי עשו החמודות אשר אתה בבית כי זה ממה שיוסיף העלם בזה ליצחק. ועוד ספר שכבר השתדל יצחק לחקור בכל הדרכים שהיה יכול עליהם אם זה המביא לו המטעמים הוא עשו אם לא וכאשר נשלמה לו הבחינה בזה לפי מחשבתו אז אכל המטעמים שהביא לו ואחרי אכלו ושתתו קרא יעקב שיגש אליו ויגש וישק אותו. וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר הרגיש בחוש הריח ריח בני כי הוא כריח השדה אשר ברכו יי' בבשמים או בשושנים או בפירות בעלי ריח טוב. ויתן לך אלהים ארץ שתתברך בטל השמים כי אין כל מקום שיפול בו טל השמים מקום זרע. ויתן לך משמני הארץ ורוב דגן ותירוש. כי לא כל הארץ שמנה ראויה לגפנים וזה מבואר מן החוש ולא כל ארץ שמנה ראויה לרבוי הדגן אבל אפשר שמרוב שמנה לא יצמח בה הדגן וזה מבואר למי שעיין בטבעיות. והנה ברכהו ג"כ שיהיה לו רב דגן ותירוש שנה בשנה מצד ההשגחה האלהית שתדבק בו כי בזולת זה לא תשלם זאת הברכה בתמידות. יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך. והנה אמר זה בלשון רבים ואם אין לו כי אם אח אחד כמו שאמר על בן אחד. ובני דן חושים. ורבים כמוהו בכתוב. ואולי אמר זה על בני עשו הנולדים אז כי הם יקראו בנים ליצחק ולרבקה לפי מנהג הלשון ומזה הצד היה אפשר שיקראו אחים ליעקב ואם היה העניין כן הנה יחוייב אם שיתאמת ליצחק כי המתברך הוא יעק' אם שיהיה אפשר אצל מחשבתו שיהיו בני ליעקב בעת ההיא. אורריך יהיה ארור ומברכיך יהיה ברוך. עוד ספר שכאש' יצא יעקב מאת פני יצחק אביו בא עשו אחיו מצידו ועשה מטעמי' והביאם לאביו וכאשר התאהת ליצחק שזה השני הוא עשו חרד חרדה גדולה מאד ואמר מי הוא הצד ציד ויבא לי ואוכל מכל בטרם תבא ואברכהו גם ברוך יהיה. וזה שכבר התאמת ליצחק כי ברכתו תגיע לו בלי ספק לפי ששלמות יעקב יסבב שתבא לו הברכה כמו שאמר באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' הנה התבאר לך מזה ששלמות אברהם יסבב שתגיע לו ברכת השם. ואז שאל עשו מאביו שיברך אותו גם כן והודיעו יצחק שלא יוכל השיב אחור הברכה אשר היתה קללה ולעשו וזה כי הוא שם אותו גביר לעשו ויעד לו שתהיה לו הארץ היותר נבחרת לעשות רב דגן ותירוש. ולזה לא יוכל בברכתו לתת לעשו מבחר הארץ ולא לשלחו חפשי מעבדות יעקב וזה ממה שימנע יצחק מלברך עשו ואז שאל עשו מאביו שיברך אותו ברכה מה ואם לא יוכל בברכתו לתת לו מבחר הארץ ולא להוציאו מעבדות יעקב. וברכו יצחק ואמר אליו הנה משמני הארץ יהיה מושביך ותתברך ארצך בטל השמים מעל וחרבך יהיה כלי להמציא טרפך וזה יהיה כשתנצח כל מי שירצה לקום עליך ואחיך תעבוד. והיה כאשר תריד תמשול יזדמן לך שתפרק עולו מעל צואריך וזה יהיה כשלא יהיה ראוי זרע יעקב לזאת הברכה מפני מריו ורוע פעולותיו כי אז יסור ממך זה העבדות וזה כי כמו אלו הברכות המתמידות לא יתכן שתהיינה אלא לראוי להם ואמנם הברכות שיהיו בעת מה מהזמן ובמקום מה יתכן שיתקיימו לראוי ולבלתי ראוי וזה ממה שנבאר ביאור שלם בג"ה בפרשת וישלח יעקב. והנה חשב עשו בלבו להרוג אחיו אחר מות אביו ואז תסור מעליו זאת הקללה וידמה שאמר זה עשו לקצת אוהביו והם הגידו לרבקה או נודע לה בנבואה. ומפני זה סבבה שילך יעקב אל לבן אחיה. וסבבה שיסכים יצחק בזה ואמרה ליצחק שהיא קצה בחייה מפני נשי עשו שהיו בנות חת. ולזה בקשה ממנו שיצוה יעקב שלא יקח אשה מבנות כנען. ואז קרא יצחק ליעקב וברכו להתפרסם לו כי ממנו יהיה הזרע הנבחר אשר יירש הארץ כי עשו לא היה ראוי לזה לא מצדו ולא מצד נשיו ואמר אליו שלא תקח אשה מבנות כנען. קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אך וקח משם אשה מבנות לבן. ואל שדי במציאותו אם לעצמו אם להמציא שאר הנמצאות מה שאין כן באחד משאר הנמצאות כי כל אחד מהם יצטרך במציאותו אל זולתו קודם לו והוא אשר ישימהו נמצא ואין בו די להמציא כל הנמצאות וגם הנמצאות שימציא אינם שופעו' ממנו אם לא באמצעות הכח השופע לו מסבתו כמו שבארנו בספר מ"י. הנה זה האל יברך אותך ויפרך וירבך בדרך שתהיה לקהל עמים ויתן לך ברכ' אברהם כי ממך יהיה הזרע אשר ייעד הש' יתע' לאברהם שיירש הארץ. וכאשר ראה עשו שכבר צוה יצחק ליעקב שלא יקח אשה מבנות כנען ושמע יעקב לקולו רצה גם כן לעשות נחת רוח לאביו להתפרסם לו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו ולקח אשה ממשפחתו על נשיו לאשה זה הוא ביאור הספור הזה. וראוי שנחקור בהתר ספק עצום יקרה בקצת מה שבא בזה הספור קודם שנזכור התעלות המגיעות ממנו: ג׳ וזה כי כבר יסופק על ענין זאת הברכה אם היא הודעת מה שעתיד להיות או היא כמו תפלה ובקשה מהשם יתעלה שיברך זה המתברך כי בזולת אלו השני פנים לא יהיה תועלת ברכת הנביא וכבר יראה שאין זאת הברכה הודעת מה שעתיד להיות למתברך שאם היה העניין כן לא יתכן שיאמר מה שאמר יצחק לעשו בא אחיך במרמה ויקח ברכתך וזה מבואר בנפשו. וכן יחשב שלא יתכן שתהיה זאת הברכה תפלה ובקשה מהש' יתע' כי מה שזה דרכו יתכן בו שיהיה בו ברכה לכל א' מהמתברכים כי לא ימנע במתפלל שיבקש פעם דבר מה ופעם הפכו לפי מה שיצטרך אליו בעת עת ואם היה הענין כן מה היה הדבר שמנע יצחק מלברך עשו בברכה בעינה אשר בירך יעקב מי יתן ואדע ועוד שיצחק לא נתכוון בברכה ההי' כי אם לברך עשו. סוף הדבר הנה זה הספור חזק הספקות מאד מזה הצד עם שהוא זר גם כן בקשת הנביא מטעמים בעבור זאת הברכה כי אין מדרך הנביא להמשך אחר אלו ההנאות הגופניות כשם שישימם מבוא אל דבקו' השפע האלהי בו כי זה אמנם היה אפשר בתענוגים הנפשיים כמו שאמ' אלישע ועתה קחו לי מנגן וגומ'. ונאמר שכאשר יראה מעניין ברכת הנביא שהיא אינה מיוחסת אל רצונו אבל יברך המתברכי' איש כברכתו כמו שהתפרסם מעניין יעקב בברכו בניו איש אשר כברכתו בירך אותם וכבר יתבאר זה יותר מעניין ברכת מנשה ואפרים אמר ליוסף בבקשתו ממנו שישית יד ימינו על הבכור ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל. ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים כי זה ממה שיתבאר ממנו בלי ספק שעניין ברכת הנביא בלתי מיוחס אל רצונו אבל הוא הודעת מה שעתיד להיות באופן מה וכבר יראה מענין זה הספור אשר אנחנו בו שאין זאת הברכה הודעת מה שעתיד להיות שאם היה הדבר כן לא היה ראוי ליצחק שיאמ' לעשו בא אחיך במרמה כמו שזכרנו ובהיות העניין כן הנה אולי יותר זה הספק כשנאמר שברכת הנביא באופן מה לפי מה שעתיד להיות ובאופן מה תפלה ובקשה וזה אמנם יהיה לפי מה שאומר וזה כי כאשר יהיה איש מה מוכן לקבל והגיע לו טוב מה יתפלל הנביא שיגיע לו טוב יותר חזק מהטוב ההוא אשר היה נכון לבא עליו אלא שלטוב ההוא התיחסות מה עם הטוב שהיה ראוי לבא עליו. ובזה האופן יאמר שיברכהו בברכתו והמשל שמי שיש במערכתו שיהיה עבד נשוא חן בעיני אדוניו אם יברכהו הנביא יברכהו בדבר מתיחס לזאת ההצלחה והוא שיהיה משרת גדול בבית המלך או שיהיה סוחר מצליח ולא יברכהו בשיהיה מלך כי זה רחוק מאד מהטוב אשר היה נכון לבא עליו ואולם יברכהו הנביא שיהיה מלך ומושל על מדינות רבות אם היה במערכתו שיהיה שר ואדון למדינה אחת ולפי שהשגחת השם יתעלה רבקה בנביא ימשך לו שתהיה תפלתו נשמעת ותשוב ברכתו במדרגת מה שעתיד להיות אלא שעל כל פנים ברכת הנביא תהיה משוערת לפי הכנת המקבל ולא יברך באי זו ברכה תזדמן אי זה איש יזדמן אבל תהיה הברכה לפי המתברך וזה מבואר מאד עם מה שהישירנו אליו וכאשר התיישב לנו זה הנה אפשר שנתיר בקלות הספקות אשר אפשר לספק בעניין אלו הברכות ונאמר תחלה כי בקשת יצחק המטעמים לא היתה לאהבת הערבות חלילה לנביא מזה החסרון אבל היתה כדי שתשלם למחשבתו התבודדות באיש המביא לו המטעמים בהפנותו מחשבתו בו באכלו אותם כדי שיודיע לו בנבואה אי זו ברכה ראויה לו כי זה מתנאי הנבואה כמו שביארנו בששי מספר מ"י. ולזאת הסבה תמצא שאמ' שאול לנערו כשיעץ שילכו לאיש האלהים להגיד להם איפה הם האתונות והנה נלך ומה נביא לאיש כי הלחם אז מכלינו ותשורה אין להביא מה אתנו וסוף הדברים אמר נערו שיש אתו רובע שקל כסף והוא מבואר שאין ברובע שקל כסף תשורה ראויה לנביא שהיה מושל בכל ישראל וזה הוא מבואר שכמו אלו המתנות היו נותנים לנביא לסבה שזכרנו כי היה בזמן שמואל דבר יי' יקר אין חזון נפרץ ולזה היה צריך לכמו אלו הדברים שיש להם מבוא בהתבודדות דמיונו ומחשבתו במה שירצהו. ואולי היה צריך ליצחק לרב זקנתו כי מפני זה יקשה לו יותר התבודדות מחשבתו ודמיונו בדבר ההוא ולזה תראה בהרבה מהנביאים שתפסק הנבואה מהם בזקנתם. והנה נתבאר ליצחק כי המביא אלו המטעמים הוא מכת מי שראוי שתדבק בו ההשגחה האלהית וברכו לפי האופן ההוא. והמשיל ריח שלמות יעקב בעיון לריח שדה אשר ברכו יי' בפרי מגדי' על צד ההמשל כמו שבא המשל בחכמות לדברים הרוקחים בשיר השירים ומפני זה הקדים בברכת יעקב טל השמים לשמני הארץ מה שלא עשה כן בברכת עשו להעיר כי מהשמים השקיף הש' ית' להשגיח בו כי עניין הטל הוא יותר מפורסם שהוא על צד ההשגחה מירושת הארץ ובכלל הנה מפני שהטל יבא מלמעלה הקדימו להורות שמלמעלה יבאו ליעקב טובותיו על צד ההשגחה הפרטית. והנה בירך יעקב בלב דגן ותירוש בהתמדתו מה שלא עשה כן בעשו וזה כי היות בארץ רוב דגן ותירוש בהתמדה אי אפשר מזולת השגחה פרטית באדני הארץ ההיא ועל צד ההשגחה גם כן ברכהו שיעבדוהו עמים רבים ובני עשו וכן ימשך מההשגחה האלהית שיהיו ארוריו ארורים ומברכיו מבורכים. ואחר שנתברך יעקב בזה האופן אשר היה בו קללה מה לעשו והיה מחוייב בברכת הנביא שתגיע הנה מן ההכרח היה שלא יתברך עשו במה שהיה אפשר שיתברך בו קודם שנתברך יעקב וזה הוא מה שאמר אליו יצחק בא אחיך במרמה ויקח ברכתך והיה נבוך יצחק אי זה ברכה יברכהו וברכהו במה שלא יחלק על ברכת יעקב ממה שיהיה אפשר שיתברך בו עשו לפי מה שיהיה מוכן אליו מהטובות והודיענו כי עבדותו ליעקב לא יהיה מתמיד אבל יסור העבדות ההוא בעת שיהיו ישראל בלתי ראויים שתדבק בהם כמו זאת ההשגחה וזה הוא אמרו והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צואריך ר"ל שכאשר תגיע הממשלה לעשו מצד המערכת אז יקרא לו שיסור זה העבדות ממנו בעת מה והוא כשלא יהיו ישראל ראויי' שתדבק בהם ההשגחה האלהית באופן שתשים משרתת להם זאת האומה אשר ראוי שתהיה מושלת' ואולם התנה שתגיע הממשלה לעשו מצד המערכת שאם לא היה העניין כן הנה לא ימנע השתעבד בני עשו לזרע יעקב עם היותם בלתי ראויים שתדבק בהם ההשגחה האלהית מה שכבר תראה שתמשול אומה באומה אחרת ואם אין האומה המושלת באופן מהשלמות שתדבק ההשגחה האלהית. הנה נשלם בכאן היתר הספקות אשר אפשר שיסופקו על אלו הברכות. ואולם התועלות המגיעות מזה הספור הם רבים: ד׳ התועלת הא' הוא במדות. והוא שראוי לאדם שישתדל להוריש לבניו מהטובות מה שאפשר לו וכ"ש אל מי שאהב מהם יותר. הלא תראה שיצחק השתדל לברך עשו קודם מותו וצוה שיעשה לו מטעמים כדי שיתברר לו במה שיתכן שיברכהו: ה׳ התועלת הב' והוא במדות. והוא שראוי שיהיה הבן הנאהב היותר טוב מהבנים ואם לא משך ממנו תועלת להוריו כמו שימשך מהאחרים. הלא תראה כי רבקה היתה אוהבת יעקב להתפרסם לה שלמותו והשתדלה מפני זה שיהיה יעקב המתברך ואף על פי שהיה מגיע לה תועלת יותר מעשו בסבת הציד שהיה מביא תמיד ואולם יצחק לרוב התבודדותו בעיון לא התפרסמו לו תכונות יעקב ועשו וענייניהם בדרך שיוכל לדעת איזה מהם יותר טוב ולזאת הסבה היה אוהב עשו יותר לסבת התועלת שהיה מועיל ולהיות מראהו תמיד בדברים לאשר אליו לבו: ו׳ התועלת הג' הוא במדות. גם כן והוא שראוי לכל מי שישתדל לעשות פועל מה לתכלית מה. שישתדל להסיר כל הדברים המונעים אותו התכלית ההוא ולהמציא הדברים המביאים אותו ביותר שלם שאפשר הלא תראה כי יעקב פחד שימנע ממנו התכלית שהיה מכוון אליו עד שראה שרבקה המציאה לו התחבולות אשר בהם הסתלק מה שהיה מפחד ממנו וזה שהיא הלבישה אותו בגדי עשו כי זה ממה שיביא יצחק לחשב שזה שהוא לבוש אלו הבגדים הוא עשו והלבישה עורות גדיי העזים על ידי יעק' ועל חלקת צואריו כדי שירגיש בו יצחק שהוא שעיר כאשר ימושהו. ז׳ התועלת הד' הוא במדות. והוא שאין ראוי שימנע אדם מבעל חק חוקו. הלא תראה כי יצחק לאהבתו עשו מפני התועלת שהועילהו לא היה רוצה לברך יעקב המביא לו מטעמים לחשבו שהוא יעקב כמו שהגיד בסוף העניין הקול קול יעקב אבל רצה שיהיה המתברך עשו כדי לגמלו על התועלת שהועילהו עד שהביאהו יעקב לחשב שהוא עשו ואז ברכו: ח׳ התועלת הה' הוא בדעות. והוא להודיע שכבר אפשר בטוב המתמיד שיעד הנביא שיפסק בעת מה הלא תראה שכבר יעד יצחק ליעקב שיהיה גברי לאחיו ואחר כך אמר לעשו שכבר יזדמן בעת מה שיפרוק עולו מעל צוארו: ט׳ התועלת הו' הוא במדות. והוא שאין ראוי שיקל האדם בשנאה שישנאו מי שיהיה אבל ראוי שיהיה מפחד ממנו וישתדל לברוח ממנו מהארץ ההיא או לשלים עמו הלא תראה שרבקה צותה יעקב שיברח מפני חמת עשו אחיו: י׳ התועלת הז' הוא במדות. והוא שראוי לאדם שיהיו רחמי ההורים על הבנים יהיו טובים או רעים הלא תראה שרבקה יראה פן תשכל שניהם אם לא יברח יעקב מפני עשו כי יעקב מבואר מעניינו שהיה גבור וזה יתבאר מהאבן שגלל לבדו מעל פי הבאר שהיו מתקבצים בה רבים קודם שיוכלו לגללה ובלי ספק כשיראה שיקום עליו עשו להרגו יקדים הוא ויהרגהו או אולי ימותו שניהם: י״א התועלת הח' הוא במדות. והוא שראוי לאדם ליקח אשה ממשפחתו או ממשפחה נבחרת כדי שיהיה זרעו נבחר ולזה תמצא שצוה יצחק ליעקב שיקח אשה ממשפחתו כדי שיהיה ממנו הזרע נבחר שירש הארץ שיעד ה' לאברהם וכבר למדנו מזה המקום גם כן כי הברכה היא אינה כי אם לפי הכנת המתברך וזה שאם היה אפשר שיברך הנביא המתברך לפי רצונו למה היה נבוך יצחק בברכת עשו במה יברכהו הנה היה לו אפשר שיברכהו ברכת אברהם כמו שבירך יעקב בה ואמנם לא ברכהו בזאת הברכה לפי שהברכה ההיא לא יתכן שתבא כי אם לדבקים בש"י כמו שהתבאר מדברינו אצל כריתת ברית אברהם בין הבתרים ולפי שלא היה עשו ראוי לזאת ההשגחה לא יכול יצחק לברכו בה. ומזה המקום למדנו גם כן כי לא היה יצק אוהב עשו יותר מיעקב כי אם קודם שהתפרסם לו שלמותו אמנם אחר זה היה אוהב יעקב יותר מצד שלמותו ומעלתו ולזה דקדק בענינו וצוהו שלא יקח אשה מבנות כנען וברכהו בזאת הברכה השנית אשר היא נפלאה מאד:
——————————————————-
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
הסבר על זכויות יוצרים:
- למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
- ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5
רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il