בראשית פרק-י - עם 26 מפרשים

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר בראשית עם 26 מפרשים בראשית פרק-י - עם 26 מפרשים

{א} וְאֵלֶּה תּֽוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּֽלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּֽוּל: {ב} בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָֽס: {ג} וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתֹֽגַרְמָֽה: {ד} וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹֽדָנִֽים: {ה} מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגֽוֹיֵהֶֽם: {ו} וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָֽעַן: {ז} וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַֽחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָה שְׁבָא וּדְדָֽן: {ח} וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָֽרֶץ: {ט} הֽוּא הָיָה גִּבֹּֽר צַיִד לִפְנֵי יְהֹוָה עַל כֵּן יֵֽאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְהֹוָֽה: {י} וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָֽר: {יא} מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּֽלַח: {יב} וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִֽינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָֽה: {יג} וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִֽים: {יד} וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָֽצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִֽים: (ס) {טו} וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵֽת: {טז} וְאֶת הַיְבוּסִי וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִֽׁי: {יז} וְאֶת הַֽחִוִּי וְאֶת הָֽעַרְקִי וְאֶת הַסִּינִֽי: {יח} וְאֶת הָֽאַרְוָדִי וְאֶת הַצְּמָרִי וְאֶת הַֽחֲמָתִי וְאַחַר נָפֹצוּ מִשְׁפְּחוֹת הַֽכְּנַֽעֲנִֽי: {יט} וַיְהִי גְּבוּל הַֽכְּנַֽעֲנִי מִצִּידֹן בֹּֽאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה בֹּֽאֲכָה סְדֹמָה וַֽעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָֽשַׁע: {כ} אֵלֶּה בְנֵי חָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹֽׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם בְּגֽוֹיֵהֶֽם: (ס) {כא} וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדֽוֹל: {כב} בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַֽאֲרָֽם: {כג} וּבְנֵי אֲרָם עוּץ וְחוּל וְגֶתֶר וָמַֽשׁ: {כד} וְאַרְפַּכְשַׁד יָלַד אֶת שָׁלַח וְשֶׁלַח יָלַד אֶת עֵֽבֶר: {כה} וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָֽאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָֽן: {כו} וְיָקְטָן יָלַד אֶת אַלְמוֹדָד וְאֶת שָׁלֶף וְאֶת חֲצַרְמָוֶת וְאֶת יָֽרַח: {כז} וְאֶת הֲדוֹרָם וְאֶת אוּזָל וְאֶת דִּקְלָֽה: {כח} וְאֶת עוֹבָל וְאֶת אֲבִֽימָאֵל וְאֶת שְׁבָֽא: {כט} וְאֶת אוֹפִר וְאֶת חֲוִילָה וְאֶת יוֹבָב כָּל אֵלֶּה בְּנֵי יָקְטָֽן: {ל} וַיְהִי מֽוֹשָׁבָם מִמֵּשָׁא בֹּֽאֲכָה סְפָרָה הַר הַקֶּֽדֶם: {לא} אֵלֶּה בְנֵי שֵׁם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹֽׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם לְגֽוֹיֵהֶֽם: {לב} אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי נֹחַ לְתֽוֹלְדֹתָם בְּגֽוֹיֵהֶם וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּֽוּל: (פ)

רש"י על בראשית פרק-י

רש"י: {ב} ותירס. ל זו פרס (ב"ר לז, א.): {ח} להיות גבור. להמריד מ כל העולם על הקדוש ברוך הוא בעצת דור הפלגה: {ט} גבור ציד. צד דעתן של בריות בפיו, ומטען למרוד במקום: לפני ה'. מתכוין נ להקניטו על פניו: על כן יאמר. על כל אדם מרשיע בעזות פנים, יודע רבונו ומתכוין למרוד בו, יאמר, זה, כנמרוד גבור ציד (שם, ב.): {יא} מן הארץ. כיון שראה אשור את בניו שומעין לנמרוד, ומורדין במקום לבנות המגדל, יצא מתוכם (שם, ד.): {יב} העיר הגדולה. היא ס נינוה, שנאמר ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים (יונה ג, ג.): {יג} להבים. שפניהם דומים ע ללהב: {יד} פתרוסים ואת כסלוחים אשר יצאו משם פלשתים. משניהם יצאו, שהיו פתרוסים וכסלוחים מחליפין משכב נשותיהם פ אלו לאלו, ויצאו מהם פלשתים: {יח} ואחר נפצו. מאלה נפוצו צ משפחות הרבה: {יט} גבול. סוף ארצו. כל גבול לשון סוף וקצה: באכה. שם דבר. ולי נראה כאדם האומר לחבירו, גבול זה מגיע עד אשר תבא לגבול פלוני: {כ} ללשונותם בארצותם. אף על פי שנחלקו ללשונות וארצות, כלם בני חם הם: {כא} אבי כל בני עבר. הנהר ק היה שם: אחי יפת הגדול. איני יודע אם יפת הגדול, אם שם, כשהוא אומר שם בן מאת שנה וגו' שנתים אחר המבול, הוי אומר יפת הגדול, שהרי בן ת"ק שנה היה נח כשהתחיל להוליד, והמבול היה בשנת שש מאות שנה, נמצא שהגדול בבניו היה בן מאה שנה, ר ושם לא הגיע למאה עד שנתים אחר המבול: אחי יפת. ולא אחי חם, שאלו שניהם כבדו את אביהם, וזה בזהו: {כה} נפלגה. נתבלבלו הלשונות, ונפוצו מן הבקעה, ונתפלגו בכל העולם, למדנו שהיה עבר נביא, שקרא שם בנו על שם העתיד. ושנינו בסדר עולם (פ"א) שבסוף ימיו נתפלגו, ש שאם תאמר בתחלת ימיו, ת הרי יקטן אחיו צעיר ממנו, והוליד כמה משפחות קודם לכן, שנאמר ויקטן ילד וגו', ואחר כך ויהי כל הארץ וגו', ואם תאמר באמצע ימיו, לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, הא למדת, שבשנת מות פלג נתפלגו: יקטן. שהיה עניו ומקטין א עצמו, לכך זכה להעמיד כל המשפחות הללו: {כו} חצרמות. על שם ב מקומו, דברי אגדה (ב"ר לז, ח.):

רמב"ן על בראשית פרק-י

רמב"ן: {א} וטעם ויולדו להם בנים אחר המבול. לרמוז כי אף על פי שהיו ראוים לבנים קודם המבול כי דרך הדורות ההם להוליד כבני ששים אלו לא נולדו להם גם למאה רק אחר המבול כי כבש השם את מעיינם שלא יולידו ויאבדו במבול או שיצטרך להציל רבים בתיבה וכן עשה לכל המשפחה הזאת כי למך נתאחר בתולדות נח יותר מכפלים באבותיו ונח הרבה מאד וכבר הוזכר זה בפירוש רש"י (לעיל ה לב) מבראשית רבה (כו ב) {ב} בני יפת גומר. החל ממנו כי הוא הבכור ונתן אחריו חם כי רצה לאחר תולדת שם לקרב שני הפרשיות בתולדותיו כי יש להאריך בתולדות אברהם {ה} וטעם מאלה נפרדו איי הגויים בארצותם. כי בני יפת יושבי איי הים והם נפרדים כל אחד מבניו באי אחר יושב לבדו וארצותם רחוקות זו מזו והיא ברכת אביהם שאמר יפת אלהים ליפת שיהיו רבים במרחבי ארץ אבל בני חם כלם קרובים יושבי הארצות ולכן אמר ויהי גבול הכנעני מצידון וגו' (להלן פסוק יט) ואמר בארצותם בגויהם (פסוק כ) וכן בבני שם וספר הכתוב כל אלה כי רצה להודיע יחוס אברהם משם ותולדות חם להודיע העמים שזכה אברהם בארצם בעון אבותם ולכן ספר גם ביפת והפלגה להודיע סבת שנוי הלשונות ופזורם בקצוי הארץ לזמן מועט אחרי אדם הראשון ועוד להודיע חסדי השם ושמרו הברית לנח כי לא כלה אותם והרב אמר במורה הנבוכים (ג נ) כי זה יאמת לשומעים חדוש העולם וגם זה אמת כי אברהם אבינו יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ויעיד להם על נח ובניו שראו המבול והיו בתיבה והנה הוא עד מפי עד בענין כל המבול ועד רביעי על יצירה כי נח ראה אביו שראה אדם הראשון ויצחק ויעקב ראו שם העד במבול ויעקב מגיד כל זה ליורדי מצרים גם לפרעה ואנשי דורו והאנשים בכל דור יודעים מאבותם ארבעה וחמשה דורות מגידים מעשיהם ותולדותיהם {ז} ובני כוש סבא וחוילה. היו אלה ראשי אומות ובני רעמה היו שני לאומים אבל נמרוד לא היה לאום על כן כתב אחר כך וכוש ילד את נמרוד ולא אמר "ובני כוש נמרוד וסבא וחוילה" אבל פוט היה לגוי אחד ולא היו ממנו אומות שונות כמצרים וכנען על כן לא החזירו הכתוב ובבראשית רבה (לז ב) אמר ריש לקיש היינו סבורים שנבלעה משפחתו של פוט ובא יחזקאל ופירש פוט ולוד וכל הערב (יחזקאל ל ה) כי מפני שלא החזירו הכתוב היינו סבורים שנתערב זרעו בבני כנען ולא היו אומה ולא ירשו להם ארץ שתקרא על שמם אבל גם במגוג ומדי ותובל ומשך ותירס בני יפת לא הזכיר משפחות בתולדותם וכן בבני שם עילם ואשור וארפכשד ולוד ראשי אומות ולא הזכיר להם תולדות כי כל אחד היה לגוי אחד בארץ ולא הוליד אומות שונות {ח} הוא החל להיות גבור בארץ. כתב רש"י להמריד כל העולם על הקב"ה בעצת דור הפלגה ואם כן "הוא החל" אחר המבול כי בימי דור אנוש הוחל ואפשר שנאמר כי הוחל בדור הפלגה מרד ובימי אנוש לא היו במורדי אור אבל עבדו גם לאלהים אחרים {ט} הוא היה גבור ציד לפני ה'. צד דעתן של בריות בפיו ומטען למרוד במקום על כן יאמר על כל אדם מרשיע בעזות פנים ויודע רבונו ומתכוין למרוד בו יאמר זה כנמרוד לשון רש"י וכן דעת רבותינו (עירובין נג) ורבי אברהם פירש הפך הענין על דרך פשוטו כי הוא החל להיות גבור על החיות לצוד אותן ופירש "לפני ה'" שהיה בונה מזבחות ומעלה את החיות לעולה לפני השם ואין דבריו נראין והנה הוא מצדיק רשע כי רבותינו ידעו רשעו בקבלה והנכון בעיני כי הוא החל להיות מושל בגבורתו על האנשים והוא המולך תחלה כי עד ימיו לא היו מלחמות ולא מלך מלך וגבר תחלה על אנשי בבל עד שמלך עליהם ואחר כן יצא אל אשור ועשה כרצונו והגדיל ובנה שם ערים בצורות בתקפו ובגבורתו וזהו שאמר ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה {יא} מן הארץ ההיא. במלכו עליה יצא אשור פתרונו יצא אל אשור כי אשור מבני שם היה וזהו כלשון ויצא חצר אדר ועבר עצמונה (במדבר לד ד) ויצא עוג מלך הבשן לקראתנו אדרעי (דברים ג א) וישוב ארצו ברכוש גדול (דניאל יא כח) ורבים כן ולכך תקרא ארץ אשור "ארץ נמרוד" כמו שנאמר (מיכה ה ה) ורעו את אשור בחרב ואת ארץ נמרוד בפתחיה ו"ארץ נמרוד" ירמוז אל נינוה ואל רחובות עיר ואל כלח וסיפר עוד בגבורתו כי הוא גבור ציד להתגבר גם על החיות ולצוד אותן ואמר לפני ה' להפליג כי אין תחת כל השמים כמוהו בגבורה וכן ותשחת הארץ לפני האלהים (לעיל ו יא) כי כל אשר לפניו בארץ נשחתו כענין ונכרתה הנפש ההיא מלפני (ויקרא כב ג) כי בכל מקום הוא לפניו {יג} ומצרים ילד. יזכיר למצרים תולדותיו ולא הזכיר מושבם כמו שהזכיר באחרים כי בבני יפת הזכיר איים ובבני כוש ארץ שנער ואשור ובבני כנען הזכיר תחומי ארצם וכן בבני שם והיה זה כי מצרים ארץ מושבו ידוע כי היא נקראת על שמו והיו כל בניו יושבים סביבות מצרים ושם ארצם גם כן כשמם כי כן מצינו לפתרוסים ארץ פתרוס והיא מכלל ארץ מצרים כמו שכתוב (יחזקאל ל יג יד) ונתתי יראה בארץ מצרים והשמותי את פתרוס על ארץ מכורתם וכן לוד וכל הערב סביבות מצרים ושמם ושם ארצם שוה וכן פלשתים ארצם פלשת וכן כתוב (שמות טו יד) יושבי פלשת ואמר רבי אברהם כי אלה שמות מדינות ובכל מדינה ומדינה משפחה אחת ועל כן הם כלם לשון רבים והראיה הגמורה אשר יצאו משם כי זה רמז למקום וטעם אשר יצאו על דעת המפרשים שהולידם כלשון מחלציך יצאו (להלן לה יא) וכתב רש"י משניהם יצאו שהיו הפתרוסים וכסלוחים מחליפים נשותיהם זה לזה ויצאו פלשתים מביניהם בראשית רבה (לז ה) ועל דעתי בדרך הפשט היו כסלוחים יושבי עיר ששמה כן והיתה מכלל ארץ כפתור אשר שם כפתורים אחיהם ויצאו משם מן הכפתורים אשר הם מזרע כסלוחים והלכו לתור להם מנוחה והניחו הארץ לאחיהם וכבשו להם ארץ ששמה פלשת ונקראו אחר כך פלשתים על שם הארץ והוא מה שכתוב (דברים ב כב) כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם והם מבני כסלוחים יושבי ארץ כפתור {טו} וכנען ילד את צדון בכורו. אלה עשרה עממים בני כנען שנתנו לאברהם אבינו (להלן טו יט-כא) כי כל זרע כנען נמכר לעבד עולם והם שנתנו לו אבל נתחלף השם ברובם בימי אברהם כי בכאן נכתבו בשם שקראם אביהם ביום הולדם ואחרי שנפרדו בארצותם לגוייהם נקראו בשמות אחרים אולי העלו להם שם על שם הארץ כמו שפירשנו (בפסוק יג) וכן שעיר החורי (להלן לו כ) שם העיר שעיר וכן רבים או שהולידו הערקי והסיני משפחות ונכרתו מהם ובניהם היו קיני וקניזי על דרך משל והיו לראשי בתי אבות תקרא האומה בשמם כנהוג בשבטי ישראל והנה קראם בשם שהיה להם בימי אברהם במתנתו וראיה לדבר כי החוי הנזכר בכאן איננו נזכר במתנתו של אברהם והוא היה מהם שנאמר (דברים ז א) ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחוי והיבוסי שבעה גוים וכן בכל מקום וימנה הכנעני עם בניו ולא ימנה בהן רק עשרה כי אחד מבניו לא גבר כאחיו ונקרא עם אחיו בשם אביו ויתכן שהיה צידון בכורו הנקרא "כנעני" עם אחד מאחיו שלא היה לגוי ואל יקשה עליך ארץ פלשתים שהיתה לאברהם כדכתיב (להלן כו ג) גור בארץ הזאת כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והם מבני מצרים כי הכתוב אמר לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים (יהושע יג ג) כי כבשו מקצת הארץ וישבו בה ובכאן תראה כי גבול הכנעני מצדון בואכה גררה עד עזה ואלה ערי פלשתים כי אבימלך מלך גרר ועזה לעזתי היא וכן לעזה אחד (שמואל א ו יז) וצידון לפלשתים דכתיב (יהושע יג ב ו) כל צידונים אנכי אורישם מפני בני ישראל רק הפילה בנחלה וכתוב (יואל ד ד) וגם מה אתם לי צור וצידון וכל גלילות פלשת ואולי שאר ארץ פלשתים לא היתה לישראל לבד אלו חמשת סרניהם ודע כי ארץ כנען לגבולותיה מאז היתה לגוי היא ראויה לישראל והיא חבל נחלתם כמו שנאמר (דברים לב ח) בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל אבל נתנה הקב"ה בעת הפלגה לכנען מפני היותו עבד לשמור אותה לישראל כאדם שמפקיד נכסי בן האדון לעבדו עד שיגדל ויזכה בנכסים וגם בעבד ועוד אבאר בעזרת האל יתעלה (דברים ב כג) {כא} ולשם ילד גם הוא. בעבור שאיחר תולדות שם וספר תולדות אחיו הקטן ממנו כאלו לא היה לו בנים אמר בכאן גם הוא וטעם אבי כל בני עבר שהוא אבי כל יושבי עבר הנהר שהוא מקום יחוס אברהם ולא יתכן שיהיה עבר במקום הזה שם האיש אבי פלג (כ"פ הרד"ק והראב"ע שמות כא ב) כי למה ייחס אותן אליו

"אחי יפת הגדול" - דרך הכתוב ליחס הקטן אל הגדול באחיו ולא אל הנולד אחריו וכן מרים הנביאה אחות אהרן (שמות טו כ) וטעם להזכיר זה כלל לומר כי הוא אחי הנכבד שוה אליו בכבודו להגיד שלא איחר אותו מפני מעלת חם עליו והנראה אלי שיהיה "הגדול" תאר לשם לומר שהוא האח הגדול של יפת כי חם קטן מכלם ואם הקדים אותו וכן בכל מקום תאר למדובר בו כגון ישעיהו בן אמוץ הנביא (מלכים ב כ א) חנניה בן עזור הנביא (ירמיהו כח א) לחובב בן רעואל המדיני חותן משה (במדבר י כט) ורש"י כתב אחי יפת ולא אחי חם שאלו שניהם כבדו אביהם וזה בזהו גם זה לומר שהוא אחי הצדיק ולא אחי הרשע אף על פי שנמנה אחריו

אור החיים על בראשית פרק-י

אור החיים: {א} ויהי כל הארץ שפה אחת וגו' יש לתת לב לתור בענין דור הפלגה מה היא דעתם בבנות העיר והמגדל, שאם טעמם הוא בפרט מפרטי הכפירה לא נודע אופן הכפירה, גם לא היה ה' מספיק להענישם בהפיץ אותם לבד, ועוד צריך לדעת אומרו לא יבצר מהם כי ח''ו כמעט יבא הטועה לטעות בה, ועוד מה הוא כוונת הכתוב שכתב לנו ענין בנין העיר בפרטים המגונים, והלא ארז''ל כי מרצון ה' היה שיתעסקו בבנין העולם, ואפשר כי להיות שכאשר ברא הקב''ה עולמו בראו שיהיה שליש ישוב ושליש מדבר, ותמצא הן היום כמה מקומות של ישוב שאם תסמוך אותם אחת אל אחת לא יהיה אפילו חלק ממאה בשליש ישוב הנזכר ויהיה הכל מדבר. אלא להיות שהעיירות והכרכים בין עיר לעיר חלק קרוב ובני העולם עוברים ושבים מזו לזו בזה יחשב הכל בין העיירות בין מה שביניהם ישוב ובצירוף הכל תמצא שליש ישוב, ולזה נאמר היתה כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים רצו שיהיו כולם מקובצים במקום אחד ולא יתפזרו אנה ואנה ושיהיה מקום אחד ישוב דוקא ולזה בנו העיר להם פירוש עיר אחת לכולם, ולחששת שמא יתפזרו באורך העולם וילך אחד מהם אנה ואנה עשו המגדל להיות להם לסימן שזהו מקומם אשר נקרא שמם עליו וגם להכיר המקום מרחוק אשר יהיה שם ובא יבא לאות המגדל וזהו אומרו פן נפוץ על פני כל הארץ שלא רצו להיותם נפזרים וכלים זעיר שם זעיר שם, ולזה אמר ה' כי הדבר הזה איננו נכון בעיניו והוא דבר שיכולים להשיגו להיותם בעלי בחירה ורצון במעשה הגשמי, ולזה גזר אומר להפר עצתם ולבלול שפתם שאז בהכרח יהיו נפרדים וכל אחד יבקש לו מקום וזשה''כ ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ, וזה הוא עד נאמן לפירושנו שכונת ה' שיהיו ממלאים כל העולם ובזה נעשה שליש העולם ישוב לסיבה נודעת לו יתברך שמו, ויש בזה סוד כידוע ליודעי חן, וכמעט יהיה דומה למקצץ בנטיעות ומפנים השפעה ממקום למקום. ורבותינו זכרונם לברכה דרשו דרשות הרבה ואין המקרא יוצא מידי פשוטו: {ל} ותהי שרי עקרה אין לה ולד. צריך לדעת למה הוצרך לומר אין לה ולד. ורז''ל אמרו (יבמות סד:) איילונית היתה שנאמר אין לה ולד:

ונראה לפרש על דרך מה שאמרו שם ביבמות דף ס''ד וזה לשונם אמר ר' אמי אברהם ושרה טומטומין היו שנאמר הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם, ופרש''י חוצבתם נעשה להם זכרות נוקרתם שנעשה להם נקבות וכו' ע''כ. ואמרו עוד שם נשא אדם אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה וכו' זכר לדבר (בראש' טז ג) מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ וגו' ולילף מיצחק וגו' יצחק עקר היה אי הכי אברהם נמי עקר היה ההוא מבעי ליה וכו' ע''כ, וכתבו התוספת דעקר שאמר כאן הוא טומטום שאמר ר' אמי, והגם שמן הסתם לא נשא עד שנקרע אליבא דר' יהודה פריך שאמר טומטום שנקרע אין מוליד ועוד אפילו לרבנן לא שכיח שיוליד ע''כ. הנה לדברי התוספת הוא הדין שגם שרה נקרעת קודם שנישאת. לפי זה יתיישב הכתוב על נכון, כי להיות שהיו שניהם טומטומין ונקרעו ולדעת ר''י אינם יולדים חש הכתוב שיבין השומע כי מה שאמר ותהי שרי עקרה הוא לצד שהיתה טומטומת אומר כן והכוונה היא שכיון שהיתה טומטומת מצד זה הוא שמוחזקת בעקרות, אשר על כן גילה ואמר אין לה ולד פירוש שנבדקה על ידי זיקה אחר שנקרעה ולא ילדה לאברהם זה הוא אומרו אין לה ולד ודוק:

עוד נראה כי לא אמר ר' יהודה טומטום שנקרע אינו מוליד אלא הזכר אבל הנקבה לא, ושכיח היא שתלד, ולפי זה שיעור הכתוב כך הוא ותהי שרי עקרה ולא תאמר שהעקרות שאומר הכתוב הוא לצד שהיתה טומטמת כאברהם לא כן הוא כי הטומטום אינו סיבה מניעת הלידה אלא באיש ולא באשה וכאן העקרות הוא שלא ילדה והוא אומר אין לה ולד:

ולדברי האומר איילונית היתה יתפרש הכתוב על זה הדרך ותהי שרי עקרה פירוש נמצאת שהיא עקרה והכונה היא פירוש שנמצא בה דבר שלא היה ניכר בה מקודם. הראת לדעת כי מלבד היותה טומטמת ונקרעה הוכר בה היותה עקרה, שאם על היותה טומטמת לא יוצדק לומר ותהי הויה חדשה (שזה קודם שנשא היה ידוע אלא שנבדקה ונמצאת שלא ילדה) ומעתה למה הוצרך לומר אין לה ולד אלא ודאי לומר שהיתה איילונית: {לא} ויקח תרח וגו'. הכונה היא על דרך שאמרו ז''ל (ב''מ עה:) מאן דביש ליה בהאי מתא וכו' כי שינוי מקום גורם, לזה אמר הכתוב כי כאשר ראה תרח שאברם בנו לא נולדו לו בנים עשה שינוי מקום ולקח את אברם ושרי להוליכם למקום אחר. והודיענו עוד הכתוב בזה שכל כך היה חשוב אברהם בעיניהם שבשבילו נסעו כל בית אביו לשנות המקום בשבילו והוא אומרו ויצאו אתם: {לב} ויהיו ימי תרח וגו'. טעם שלא אמר כסדר האמור בכל הדורות ויהיו כל ימי. יש בזה ב' משמעות או לומר שחיה יותר מימיו החרוצים לו, או שלא השלים שנותיו. וכאן יסבול ב' הדרכים, שחיה יותר משנים הקצובים לו בשכר מה שעשה וטרח בשביל אברם כאמור בסמוך, חיה יותר, והראיה כי תמצא שנחור אבי תרח היו שנותיו קמ''ח ויתר עליו תרח נ''ז שנה, והנה ארז''ל (ב''ר סה) כשיגיע אדם לשני אבותיו ידאג ה' שנים קודם או חמש אחרי כן ותרח חיה שנים ארוכים יותר מאביו, לזה הסמיך חיות תרח ליציאתו עם אברם להודיעך מי גרם לו אריכות ימים הללו הוא מצד ויצאו אתם וגו', ולפי זה אם היה אומר כל ימי תרח היה נשמע כי הם חייו הקצובים לו מעולם העליון ואינו כן אלא זכה והוסיפו לו:

ודרך שני הוא אפשר שיותר שנים קצבו לו ממה שחיה אם היה משלים כוונתו ללכת ארצה כנען, וטעם שלא חיה שניו שלימים לצד שיצא עם אברם ללכת ארצה כנען ולא השלים נדרו ובא עד חרן וישב שם לזה לא השלים שנותיו. ולזה הודיע הכתוב ענין זה שיצאו ללכת ארצה כנען ובאו עד חרן וישבו שם זו סיבה שהיו ימי תרח ה' שנים ומאתים שנה:

וראיתי לפקוח עין בפרט אחד באברהם איך עזב את אביו אשר יצא עמו בשבילו והלך לו, כי הלא תמצא כי תרח היה בן קמ''ג שנה בהפרד אברהם אבינו ממנו כי בן ס''ח שנה היה כשנולד אברהם ובלכת אברהם ארצה כנען היה אברהם בן ע''ה שנה שאז עולים שני תרח קמ''ג והוא מת בן ר''ה שנה ואין ראוי לאברהם להניח תרח אביו שיצא בשבילו וילך לו, והגם כי ה' אמר אליו לך לך, כבר אמרו שה' אמר אליו לך לך, כדעתך ללכת, שהסכים על ידו, הראת כי אברהם מעצמו רצה ללכת:

ונראה כי טעם אברהם הוא, שחשב בדעתו ששלמו ימי אביו כשהגיע לשנת קמ''ג הוסיף עליהן ה' שנים כאומרם ז''ל שידאג ה' שנים קודם זמן חיי אביו הרי קמ''ח שהם חיי נחור ובזמן זה הניחו והלך לו. והסכים ה' על ידו ואמר לו לך לך. והגם שחיה יותר אף על פי כן כיון שלא זכה לשנים הנותרים אלא בזכות אברהם לא יתחייב אברהם להתעכב בשבילם. ואולי שזה רמז ה' באומרו לך לך פירוש לך ואינך חושש לשנים הנותרים כי לך הם פירוש משלך ומדרשים הרבה יש בענין זה והפשט לא יופשט:

חסלת פרשת נח

כלי יקר על בראשית פרק-י

כלי יקר: {א} ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. נראין הדברים שכל מעשה הפלגה הוא ע"ד שארז"ל (סנהדרין עא:) כנוס לרשעים רע להם ורע לעולם פזור לרשעים טוב להם וטוב לעולם ובצדיקים הכל בהפך זה, לפי שהרשעים על ידי כנוסם יחשבו ביניהם עצות רעות על אחרים, נוסף על זה ימשכו ביניהם דברי ריבות ומחלוקות ושנאות, וזאת תורת הקנאות המצויות בין הכתות אשר כל מעשיהם לא לש"ש כי אם כדי לעשות להם שם בארץ, ועיקר הסיבה לזה שיש לכל אחד מהם תכלית חיצוני חלק לבם זה מזה, כי זה יתאוה לעושר וכבוד, וזה לרוב מאכל, וזה לרוב משגל, וזה יאמר נעשה לנו שם ורוצה להיות גבוה מעל גבוה, ומתוך כך המריבה ממשמשת ובאה הן מן הצד שאין להם תכלית אחד, כי הדרכים רעים הם רבים, והדרך הטוב אינו כי אם אחד, הן מצד שכל אחד יש לו חפץ ורצון להיות במעלה ויתר שאת על זולתו, ומדה זו הלא היא ברבת בני עמינו, על כן פיזור כיתות אלו טוב מהקבוץ כמ"ש (תהלים צב.י) יתפרדו כל פועלי און אין טוב כי אם ליתן ריוח בין הדבקים וכמ"ש (שם נה.י) בלע ה' פלג לשונם כי ראיתי חמס וריב בעיר.

אבל הצדיקים כנוסם טוב כי התכלית מאחדם, כי אין להם כי אם תכלית אחד והיו לאחדים על ידו כמ"ש (שם קיט.קסה) שלום רב לאוהבי תורתיך. אבל לא לאוהבים התכלית החיצונה בעצם וראשונה. וזה טעם הפלגה, כי מתחלה היו כולם שפה אחת ודברים אחדים והיה שלום ביניהם, וחששו המה פן ע"י שיתרבו בארץ יתפזרו, כי לא תשא אותם הארץ לשבת יחדיו במקום אחד, ויבאו לידי מלחמות כי תמיד מלחמה מצויה בין יושבי מדינה זו ליושבי מדינה אחרת. על כן אמרו הנה עכשיו אנחנו עם אחד שפה אחת ויש לחוש פן נפוץ בהכרח איש מעל רעהו ותפסק האחוה מבינינו, לפיכך נבנה מגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם, כי בנוהג שבעולם שכל אדם יש לו חשק ורצון לבא לדור בעיר גדולה מקום קבוץ אנשים רבים ואז נהיה לעם אחד ולא נפוץ איש מעל אחיו. ובאמת אילו לא היו אומרים ונעשה לנו שם, הטיבו את אשר דברו והיו באים עד תכלית השלום מצד מגדל זה, אמנם באמרם ונעשה לנו שם, גלו כל מזימות לבבם כי כוונתם שיצא שמם בעולם ויקראו בשמותם עלי אדמות אנשי המעלה, והיה גלוי לפני השם יתברך שעל ידי שהם מבקשים לקנות שם בעולם יבואו אל ההפך אשר חשבו.

לפיכך ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת וגו', יאמר ה' כי במזימות זו אשר חשבו המה טועים בעצמם ויפלו ברשת הדבר אשר המה בורחים ממנו, כי המה חושבים שעל ידי שיתפזרו יתחלקו לאומות רבות ויפסק חוט השלום כי יבאו לידי מלחמות רבות, וע"י שידורו במקום אחד יהיו לעם אחד ויהיה השלום מתווך ביניהם. הניחא אם לא היו אומרים ונעשה לנו שם. אמנם באמרם דבר זה ירד ה' לסוף דעתם כי יהיה הכל בהפך ממה שחשבו ואדרבה ישנו עם אחד ואימתי כשהוא מפוזר ומפורד, שאין לשום אחד עסק עם חבירו אז יהיה לעם אחד. אבל אם יתקבצו כולם למקום אחד לברוח מן המלחמה של אומה באומה אז יפלו במלחמה גדולה מזו, והוא מלחמה פנימית חרב איש ברעהו כי כנוס לרשעים רע להם, ומאחר שאמרו ונעשה לנו שם אם כן כל אחד ירצה להשתרר על חבירו ולהיות גבוה ממנו כי זה מצוי בין הכיתות העושים כל מעשיהם למען ספר שמם על כן טוב לפזרם ולמונעם מבנין זה. זהו שנאמר ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם כי עכשיו אחר שהמה מפוזרים קצת אז הם עם אחד ושפה אחת, כי כל אחד אמר הן על מה שיאמר חבירו הן, ולאו על מה שיאמר חבירו לאו, שאין כל כך קנאה ותחרות ביניהם אחר שלא רדפו עדיין אחר קניית השם, וזה החלם לעשות זה המגדל יהיה התחלה אל הדבר אשר מה חושבים להמלט ממנו ויהיה הפך כוונתם, ויהיה התחלה שיעשו מה שלא עשו לפני זה כי קודם זה היה שלום ביניהם, ועכשיו יהיה יד איש ברעהו מצד המנוים והשררות אשר כל יושבי עיר גדולה צריכין להם, כי זולתם איש את רעהו חיים בלעו ומאחר שרצונם לעשות להם שם אם כן כל אחד ירצה להיות מושל ושר בעיר גדולה זו כדי שיצא שמו בכל העולם ועי"ז יתרבו ביניהם דברי ריבות כאמור.

ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. אין פירושו בלשון תמיהה אלא באמת אמר כן יען כי המה חשבו לעשות מעמד קיום אל השלום גם אני חושב כן אמנם בסבה הפכית ממה שחשבו, המה חשבו להעמיד השלום ע"י כנוסם בחושבם כי כנוסם טוב להם, ואני רואה להעמיד השלום על ידי הפיזור, כי הפיזור טוב להם מן הקיבוץ, לפיכך הבה נרדה ונבלה שם שפתם כי עי"ז יתפזרו בהכרח ואז טוב להם ולכל העולם כי לעולם אין שלום בין אנשים אשר כל מגמת פניהם לעשות להם שם בארץ ובני עמינו יוכיח.

ורז"ל אמרו, (תנחומא נח יח) שאמרו לא כל הימנו שיבור לו העליונים כו' הורו בזה עד היכן יגיע דעת אנשי השם עד אשר אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו כי מתחלה לשונם תהלך בארץ לבקש לו גדולות ואח"כ שתו גם בשמים פיהם לחלוק על מלכותו ית' כביכול ועתה בא וראה כמה פחותה מדה זו הלא היא המחרבת שני בתי מקדשים ומסבבת איחור בנין הבית השלישי עד אשר יסיר מתוכנו עליזי הגאוה וישאר עם עני ודל וחסו בשם ה' (צפניה ג.יב). {לא} ואת שרי כלתו אשת אברם בנו. הוצרך לומר אשת אברם אע"פ שכבר הזכיר כלתו לפי שהוא נקרא אברם על שם שהיה אב לרם ר"ל ארם, או אברהם ע"ש אב המון גוים, והיא גם היא נקראת שרי על שם השררה, ובענין השררה ודאי אברהם העיקר ושרה טפלה לו על כן אמר שרי אשת אברם כדרך שכל אשה טפלה לבעלה כך בענין השררה היא טפלה לו. אבל בענין רה"ק ארז"ל (שמו"ר א.א) שאברהם היה טפל לשרה בנבואה על כן כשקראה בשם יסכה המורה על שהיתה סוכה ברוח הקודש שעליה, לא הזכיר שם אשת אברם, אע"פ שרש"י פי' יסכה לשון שררה מלשון נסיכי אדם (מיכה ה.ד) מ"מ גם סוכה ברוח הקודש במשמע.

ספורנו על בראשית פרק-י

ספורנו: {ו} ופוט וכנען. לא הזכיר בני פוט כי היו כל בניו לגוי אחד נקרא על שמו כאמרו פרס כוש ופוט אתם: {ז} ובני כוש סבא וחוילה. שהיה כל אחד מהם לגוי מלבד הבנים שנקראו על שמו כאמרו כוש וסבא תחתיך: {ח} וכוש ילד את נמרוד. בתוך אותם שנקראו על שמו ילד איש פרטי מפורסם לגבור: {ט} לפני ה'. גבור מאד כענין עיר גדולה לאלהים: ע 'ל כן יאמר כנמרד גבור ציד. ולשמע גבורתו מלך כאמרו ותהי ראשית ממלכתו בבל. וזה להודיע שבימי מלכותו קרה כשבאו האומות בארץ שנער שנעשתה המצאת העיר והמגדל כדי שתתפשט מלכותו על כל המין האנושי באמצעות אל נכר כללי לכל המין אליו גוים ידרושו כענין עצת ירבעם כאשר ירא דרישת המקדש: {יא} מן הארץ ההיא יצא אשור. בלתי מסכים למלכות נמרוד או לעצתו הנבערה כדברי רז''ל: ויבן את נינוה. ולכן זכה לבנות את כל אלה שאמרו אל פניו ישלם לו: {כא} ולשם יולד. נולד אדם דומה לו במעלה והוא עבר: גם הוא אבי כל בני עבר. אע''פ שהמחזיקים בדעות מציאות האל ויכלתו והשגחתו נקראו עברי' על שם עבר שהשתדל להבין ולהורות זה כאמרו ויגד לאברם העברי מ''מ גם הוא שם גם כן היה אבי ומלמד כל בני עבר כי אמנם המלמד ומורה יקרא אב כמו אבי כל תופש כנור ועוגב ומי אביהם. והתלמידים נקראו כנים כאמרו בני הנביאים: {כה} פלג כי בימיו נפלגה הארץ. הודיע מעלת עבר שכוון ברוח הקודש מה שהיה עתיד אז להיות בימי בנו וקרא שם בנו פלג להודיע סבת קיצור שני חיי האדם מפלג והלאה כי אמנם סבת זה היה חטא בני הפלגה וענשם שקלקל מזגם מהשתנות הפתאומי מאויר לאויר:

שפתי חכמים על בראשית פרק-י

שפתי חכמים: {ב} ל למה מפרש תירס יותר מהאחרים, יש לומר לפי שפירש לעיל (י' כ"ז) אף על פי שיפת אלהים ליפת שבנה כורש שהיה מבני יפת וכו', אם כן תקשה ליה מנא ליה דכורש מבני יפת היה, לכן מפרש תירס זה פרס שמע מיניה דפרס היה מבני יפת, וכורש הוה מלך פרסיים מסתמא גם הוא היה פרסי וק"ל. והרא"ם כתב משום דכתיב כאן מדי ולא כתיב פרס, אם כן תקשי הרי בכל המקרא מצינו מדי ופרס יחד, לכן פירש תירס זה פרס. (צד"ל), והוא גמרא בפרק קמא דיומא (י'.) ופרסאי מנא ליה דמיפת קאתי דכתיב בני יפת גומר וגו', תני רב יוסף תירס זו פרס: {ח} מ (קצ"מ), דאם לא כן החל למה לי, שהרי הוא לא היה מתחיל למרוד בהקב"ה שעדיין בימי אנוש הוחל וכו', אלא שהוא מענין חילול שחילל השם בפרהסיא, (נח"י), ונראה לי דמוכרח הוא לפרשו מענין התחלה, דאי הוה מלשון מרד תרתי למה לי, הכי הוה ליה למימר הוא החל להיות גבור ציד לפני ה', אבל אם הוא מלשון התחלה אתי שפיר, והכי פירושו הוא החל רוצה לומר שהוא היה המתחיל להיות גבור להמריד כו', והוא היה גבור ציד לפני ה' מתכוין להקניטו, ועיין שם: {ט} נ דקשה לרש"י הא בכל מקום שהוא, הוא לפני ה': {יב} ס משום דלא ידעינן אי העיר הגדולה קאי, על נינוה או על כלח. (נחלת יעקב בשם תוספות דיומא דף י'.), דאי סלקא דעתך דכלח הגדולה הוה ליה למימר ובין כלח העיר הגדולה, היא למה לי ועיין שם: {יג} ע היכא שהשם הוא מלה עברית מפרש למה נקרא כן אלא מורה על דבר זה, אבל היכא שאין השם מלת עברית לא פירש כלום: {יד} פ (נח"י), דאי סלקא דעתך מכסלוחים לבד, הוה ליה למימר וכסלוחים ילד את פלשתים, ולא אשר יצאו משם, גם אין לפרש כונת הקרא שנותן סימן והבדל שהוא הכסלוחים אשר יצאו, דהא לא מצינו כסלוחים אחר מוזכר במקרא: {יח} צ דאין לומר ואחר נפוצו קאי על אותן הנזכרים לעיל שהם בני כנען, דאם כן לא הוה ליה למימר אלא ואחר נפצו, דודאי קאי על אותן דלעיל דלמה ליה משפחות הכנעני, אלא מאלה נפוצו משפחות הרבה, רוצה לומר שאר משפחות וקאי על ג' בני נח, (הרא"ם): {כא} ק דלפי פשוטו של קרא משמע דעבר שם אדם הוא, אם כן למה אמר אבי כל בני עבר, וכי לא היה שם אלא אבי בני עבר לבד והלא גם שאר בנים היו לו לשם, לכן פירש דעבר לאו שם אדם הוא אלא עבר הנהר, ודלא כפירוש הרא"ם שפירש לאבי בני עבר בן בנו, דמאי רבותא דעבר והא כל אחד ואחד אבי כל משפחה ומשפחה היוצאת ממנו, אלא על כרחך עבר רוצה לומר עבר הנהר: ר ואם תאמר מה הוכחה זו, דילמא חם היה בן מאה שנה כשבא המבול ושם היה בן ק', שנתיים אחר המבול, ויפת היה בן ק', שלוש או ארבע שנה אחר המבול, ויש לומר משום דבדורות הראשונים כל בנים שהולידו היו מולידין שנה אחר שנה כדאמרינן בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין ס"ט:), ואחר שהודיענו שנולד שם בשנת תק"ב לנח שנתים אחר המבול למדנו ששם היה האחרון, כי יפת וחם נולדו בשנת ת"ק ותק"א לחיי נח וק"ל: {כה} ש והיאך ידע, אלא נביא היה: ת רוצה לומר ולא נביא היה אלא כן היה המעשה בתחילת ימיו, וקראו כן על שם המעשה הרי יקטן וכו', ואם תאמר באמצע ימיו רוצה לומר וקודם לכן היה לו שם אחר, אלא כשאירע המעשה קרא שמו כן לא בא הכתוב וכו', אלא בסוף ימיו נתפלגו, והשתא אין לומר דילמא קודם לכן היה לו שם אחר אלא כשאירע המעשה נקרא פלג, דכיון שהיה בסוף ימיו אין דרך לקרא למת שם אחר בעבור המקרה שקרה בשעת מותו או סמוך למיתה, אלא ודאי בתחילת ימיו וקרא אותו על שם העתיד: א דקשה לרש"י כיון דמשני הקרא בלידת בניו של עבר דכתיב ולעבר יולד שני בנים, ולא נקט הקרא כמו בשאר הנולדים, כמו וארפכשד ילד וגו' ויקטן ילד וגו', אלא להכי שינה וכתב ולעבר יולד שני בנים וקרא את שמותם על שם המאורע, ואם כן קשה בשלמא פלג נתן הכתוב טעם למה נקרא פלג, אלא יקטן מאי טעמא, אלא על שם שהיה מקטין את עצמו, וכל זה ראה עבר ברוח הקודש אשר עליו, והרא"ם כתב טעם מפני שזה השם נגזר מהקטנות, פירש שם זה יתר משאר שמות: {כו} ב דכל אנשי המקום שהיו שם מצפים בכל יום על המיתה שאוכלים כרישין:

בעל הטורים על בראשית פרק-י

בעל הטורים: {א} ודברים. ב' הכא ואידך והבלים ודברים הרבה. שהרבו לדבר הבלים הרבה: שפה אחת. בגימטריא לשון הקדש: {ב} בנסעם. ב' במסורה הכא ואידך בנסעם מן המחנה. זה הוא שדרשו רז''ל אותו היום סרו מאחרי ה' משל לתינוק שבורח מן הספר פי' בנסעם מקדם שנסעו מקדמונו של עולם: {ג} איש אל רעהו הבה. ס''ת שלוה מפני שלוה יתירה שהיה להם חטאו: לאבן. ב' במסורה הכא ואידך וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן. גבי נבל מה להלן מיתה אף כאן מיתה שיותר היה קשה להם מן המות כשנפלה לבנה מן המגדל: {ח} ויפץ. ג' במסורה הכא ואידך ויפץ העם בכל ארץ מצרים. ויפץ העם מעליו גבי שאול וז''ש חז''ל ראויין אנשי מגדל ואנשי מצרים לפורענות א' ואלו נפוצו מן המגדל ואלו ממצרים וזהו ויפץ העם מעליו: ויחדלו. ב' במסורה הכא ואידך ויחדלו הקולות והברד. מלמד שאף אלו נדונו בקולות וברד: {י} שנתים אחר. ב' דסמיכי הכא ואידך שנתים לפני הרעש. שגם במבול היה רעש גדול: {כט} שרה. בא''ת ב''ש בג''ץ. שהוא בגימטריא יסכה זו היא רמז למה שאחז''ל יסכה זו שרה:

דעת זקנים על בראשית פרק-י

דעת זקנים: {כה} פלג. פי' הרב יוסף קרא ז"ל שקרא שמו פלג לפי שבימיו נפלגו ימי חיי בני אדם שהתחילו ימי בני אדם לקצר. כי מיום שנולד פלג לא בא אדם לכלל שלש מאות שנה:

חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-י

חומת אנ"ך: י׳:קע״ז א׳ ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען. הם ד׳ קליפות והם נגה אש רוח ועשן ועליהם אמר דוד הע״ה יגמר נ״א ר״ע רשעים ר״ת נגה אש רוח עשן. נוגה אש גימטריא השטן. רוח עשן גימטריא סטרי מסאבי. ספר כ״י ועיין בספר מגלה עמוקות אופן רכ״א:

נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-י

נחל קדומים: י״ד:שנ״ז א׳ ויתן לו מעשר מכל. ראיתי בדרשות כ"י מהרב המקובל עיר וקדיש כמהר"ר נתן שפירא ז"ל (הרב המחבר מצת שמורים וכו') שכתב מכ"ל גימטריא צ' דהפריש מק' ונשאר צ' עכ"ל. ואפשר במ"ש בירוש' דפאה דהא דמפרישין חומש דכתיב עשר אעשרנו ע"ש. ואברהם אע"ה קיים הכל ורמז שנתן מעשר מצ' הנשארים אחר שהפריש מעשר ממאה כלומר חומש ויותר נכון דהפריש מעשר ב' והוא מעשר מצ' ודוק:

פירוש הרא"ש על בראשית פרק-י

רא"ש על התורה: י״ב:ש׳ א׳ לך לך. מדרש כשתגיע למנין ל"ך ל"ך פי' ק' שנים תהיה מבורך בבן. ואעשך לגוי גדול ואברכה מברכך ומקללך אאור גדול מה שנא' בכבוד אברהם כביכול ממה שנא' בכבוד שכינה שהרי כתי' ואברכה משמע שהקב"ה בכבודו מברך מברכיהם ומקלל מקלליהם ואלו גבי כבודו כתיב גבי בני עלי כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו מעצמם יקחו קלון: י״ב:ש״א א׳ והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו כלו' והרגו אותי לבלתי יכשלו בעון אשת איש לפי שהוזהרו עליה בני נח ויש לתמוה דכמו כן הוזהרו על שפיכות דמים שנא' שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם וי"ל אע"פך נח היה להם לעשות אותו עון להרוג בפעם אחד מלבא עליה ויהיו חייבים כולם כמה פעמים לכך אמר והרגו אותי:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-י

ברטנורא: י״ב:רי״ג א׳ לך לך להנאתך ולטובתך. פי' דדייק ליה מייתורא דלך שהיה לו לכתוב לך מארצך ועכשיו שכתב לך משמע בשבילך כלומר ההליכה תהיה להנאתך ולטובתך. ונראה שזה שכתב רש"י שני דברים להנאתך ולטובתך היינו משום דאשכחן טובה שאינה הנאה והנאה שאינה טובה לכך השמיענו שתיהן ואי קשיא מהו לך שהרי פי' אח"כ ואעשך לגוי גדול כדפי' רש"י. י"ל דבא להשמיענו דמשעת ההליכה תתחיל הנאה וטובה קודם שיגיע לארץ ואין להקשות לשתוק מואעשך ואברכך דהא כבר שמעינן מייתור דלך. וי"ל שהפסוקים הבאים אחר זה היו פי' דלך דהיינו ההנאה והטובה: ב׳ לך לך להנאתך ולטובתך ואעשך לגוי גדול לפי שהדרך גורמת וכו'. נ"ל דלכך פי' ואעשך קודם שיפרש מארצך וממולדתך הקודם לו בפסוק משום דקשה לו אחר שפי' להנאתך ולטובתך שר"ל ושם אעשו אם כן אמאו אצטריך למכתב ולכך פי' לפי שהדרך גורמת ג' דברים אעפ"י שהבטיחו כבר שיהיו לו בנים כשאמר לו לך להנאתך ולטובתך מכל מקום באולי לא יהיה לגוי גדול שהדרך ממעטת ג' דברים לכך כתיב ואעשך לגוי גדול וסיים לפרש כל הפסוק אחר כן חזר לענין ראשון. מהר"ר: ג׳ מארצך וממולדתך ומבית אביך. נראה לפרש דלכך הזכיר שלשתם לתת לו טעם מדוע מצוה עליו ללכת משם מארצו ומולדתו ובית אביו כולן שוין לרשע ואין בהן טוב והאדם למד את דרכיו או מפני ארצו או ממשפחתו או מכית אביו: י״ב:רי״ד א׳ ואעשך לגוי גדול לפי שהדרך גורמת וכו' ואח"כ פי' מארצך וממולדתך וכו'. קשה למה לא פי' המקרא על הסדר. י"ל שעשה כן כדי לסמוך ואעשך לגוי גדול למה שפי' לך להנאתך ולטובתך להשמיענו כיצד היא הנאתך וטובתך שאעשך לגוי גדול כמו דמפרש ואזיל ב׳ לך לך להנאתך ולטובתך ואעשך לגוי גדול לפי שהדרך גורמת וכו'. נ"ל דלכך פי' ואעשך קודם שיפרש מארצך וממולדתך הקודם לו בפסוק משום דקשה לו אחר שפי' להנאתך ולטובתך שר"ל ושם אעשו אם כן אמאו אצטריך למכתב ולכך פי' לפי שהדרך גורמת ג' דברים אעפ"י שהבטיחו כבר שיהיו לו בנים כשאמר לו לך להנאתך ולטובתך מכל מקום באולי לא יהיה לגוי גדול שהדרך ממעטת ג' דברים לכך כתיב ואעשך לגוי גדול וסיים לפרש כל הפסוק אחר כן חזר לענין ראשון. מהר"ר: ג׳ מארצך וממולדתך ומבית אביך. נראה לפרש דלכך הזכיר שלשתם לתת לו טעם מדוע מצוה עליו ללכת משם מארצו ומולדתו ובית אביו כולן שוין לרשע ואין בהן טוב והאדם למד את דרכיו או מפני ארצו או ממשפחתו או מכית אביו: ד׳ ואברכך בממון. קשה מנא לו שבממון. י"ל שכן מצינו במקום אחר שנאמרה ברכה אצל הממון שנא' ברכת ה' היא תעשיר. ד"א ואעשך לגוי גדול זה שאומר ה' אלהי אברהם וכו' קשה מאי ד"א י"ל שלפי פי' הראשון והיה ברכה אין לו הדבקות עם הכתוב שלמעלה שהואיל ולא בא (נ"ל חסר אלא) להבטיחו על ג' דברים אין טעם לכתוב בכאן והיה ברכה אבל לפי זה הפי' האחרון הרי הוא דבק עם מה שלפניו כמבואר. (ומה שאומר חתימת מגן דוד הוא משום דכתיב ועשיתי לך שם כשם הגדולים אשר בארץ כדאיתא בערבי פסחים): י״ב:רי״ח א׳ ויעבור אברם בארץ נכנס לתוכה. עד מקום שכם להתפלל על בני יעקב כשיבאו לשכם וכו'. נראה דדייק ליה מלישנא דויעבור שהיה לו לומר ויבא עד מקום שכם דלישנא דויעבור משמע דרך העברה שלא רצה להשתקע בשום מקום עד היותו בשכם להתפלל על בניו וכן עד אלון מורה לראות הר גריזים ששם קבלו התורה וכו'. מהר"ר: ב׳ אלון מורה הוא שכם ששם הראהו הר גריזים והר עיבל ששם יקבלו ישראל שבועת התורה וכו'. קשה מנא לו דבר זה י"ל דנפקא ליה מדכתיב אלון שהוא לשון אלה ומורה לשון הוראה והרי הוא כאילו כתיב אלון ההוראה כמו שאמר ששם קבלו שבועת התורה: ג׳ והכנעני אז בארץ הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם שבחלקו של שם נפלה וכו'. קשה שהרי בפ' שלא לך כתב שבנה חם חברון לכנען בנו ונראה שבחלקו של כנען נפלה ואיך אומר בכאן שבחלקו של שם נפלה. י"ל שארץ ישראל שבצד דרום לבדה נפלה בחלקו של שם ולפי' היה אברם הלוך ונסוע הגנבה אבל שאר ארץ ישראל נפלה בחלקו של חם ואעפ"י שכתוב ויעלו בנגב ויבא עד חברון דמשמע שגם חברון היתה בצד הנגב אין זו הוכחה שכן פי' המקרא ויעלו המרגלים לצד דרום כלומר מנגב למחנה ישראל: ד׳ והכנעני אז בארץ. נראה דכתו' זה הפסוק לישב מה טעם העתיק אברהם את עצמו משם אחרי שנראה אליו ה' שם והיה המקום מוכן לנבואה ולכך כתב והכנעני אז כארץ שהיה עושה מלחמה ולכך נסע משם. מהר"ר: י״ב:רי״ט א׳ ויבן שם מזבח נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן והתפלל עליהם וכו'. קשה מנא ליה י"ל דנפקא ליה מדכתי' והעי מקדם למאי אצטריך וכן (נ"ל וכי) בכל מקום שהיה לן אברם ספר לנו הכתו' את גבולותיו הסמוכין אלא לא נכתב והעי מקדם אלא לאשמועינן שנתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן והתפלל עליהם: י״ב:רכ״ד א׳ והרגו אותי ואותך יחיו. קשה למה פחד פן יהרגוהו היה לו לדאג יותר פן יקחו את אשתו בחזקה מבלתי הריגתו. י"ל שהאומות גדרו עצמן בעריות ואלו היו לוקחין אשתו מבלי הריגתו היו חייבין על כל ביאה וביאה לכן פחד פן יהרגוהו שטוב להם להרוג ולעבור עברה אחת מלעבור עבירות הרבה. ועכשיו ע"י מעשה הכיר בה ראיתי במדרש אגדה שעבר את הנהר וגלתה שוקה מתוך כך הכיר ביופיה: י״ב:רכ״ה א׳ למען ייטב לי בעבורך יתנו לי מתנות וכו'. קשה והלא כתיב ושונא מתנות יחיה ואיך היה אוהב שיתנו לו מתנות. י"ל שמה שכתוב ושונא מתנות יחיה היינו בישראל אבל באומות העולם כמציל מידם דמי ולכך היה אוהב אברם שיתנו לו מתנות: י״ב:רכ״ו א׳ ויהי כבוא אברם מצרימה. היה לו לומר ויהי כבואם אלא מלמד שהטמינה בתיבה וכו'. קשה שעדיין היה לו לכתוב ויהי כבואם שהרי היה לוט עמהם א"ת לא חשש הכתוב להזכיר אלא העקר שהוא אברם א"כ למה שאל רש"י שהיה לו לכתוב ויהי כבואם. י"ל שעל האמת דרך המקרא בכל מקום להקפיד על העיקר ולא על הטפל אבל כאן כיון שעקר הפרש' מדבר בענין שרה וגם בפסוק שלמעלה אמר שאברם היה מדבר עם שרי וא"כ היה לומר ויהי כבואם לשון רבים שגם שרה היתה עקר במקום זה אלא שהטמינה וכו': י״ב:רכ״ט א׳ וינגע במין ראתן לקה שהתשמיש קשה לו. קשה מנא ליה י"ל דנפקא ליה מדכתיב על דבר שרי כלומר שנתנגע נגע המועיל לשרי שלא יטמאנה והיינו ראתן שהתשמיש קשה לו כרצון שרי אשת אברם: ב׳ וינגע ה' את. צריך לישב מה טעם גבי אבימלך בא אליו הקב"ה בחלום להזהירו ולפרעה לא בא י"ל דנלקחה שרה בית פרעה קודם שיאמר עליה אחותי היא רק בהזכרת פרעה לאברם דכתיב למה אמרתי אחותי היא ואולי לא אמר זה רק אחרי הלקחה אבל גבי אבימלך כתיב ויאמר אברם אל שרה אשתו אחותי היא ואח"כ וישלח אבימלך ויקח את שרה. ועוד כי אבימלך עשה כל החקירות שהיה יכול לעשות שהרי שאל לה ולעבדיה ולשפחותיה דכתיב והיא גם היא אמרה אחי הוא מייתורא דגם מרבינן כל בני הבית ולכן לא ענה לו אברם מאומה כששאל לו למה אמרת אחותי היא כמו שעשה לו לאבימלך כמו שאמר לו כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי וכו'. מהר"ר:

גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-י

גור אריה: י׳:רל״ה א׳ תירס זה פרס. דכיון דמדי ופרס קרובים זה לזה, והזכיר הכתוב "מדי" - והיכן הזכיר פרס, דפרס ומדי נראה שהם משורש אחד, שהרי בכתוב נמצא כי פרס מדי כאילו הם אומה אחת, דמלכות אחת הם, כדמוכח בכמה דוכתי: י׳:רמ״א א׳ להמריד כל העולם. דאם לא כן "החל" למה לי, הוי למכתב 'הוא היה גבור ציד הראשון', אלא דהוא התחיל להמריד כל העולם על הקב"ה, ובשביל שהיה כאן חלול כתב לשון "החל" לשון נופל על הלשון. ואם תאמר הרי כמה עובדי כוכבים היה לפני זה, ואיך יאמר בזה שהוא החל, אין זה קשיא, כי "החל להיות" גבור ציד, שצד דעתן של בריות (רש"י פסוק ט). ואין להקשות על דברי רז"ל (ב"ר כג, ז) - מאחר שדרך הכתוב שלא לכסות פשע הרשעים והחוטאים, למה לא כתב בפירוש שהיה רשע, דע לך כי כל מקום הכתוב מדבר בעבודה זרה סתם, ולא כתב בפירוש, מפני כי אין עבודה זרה דבר נגלה בימיהם, כי לא נודע עבודת השם יתברך לכל עד שלא היה נקרא עבודה זרה, ולכך לא כתב גם כן בפירוש, וכתב "הוא היה גבור ציד", כלומר שבחו של נמרוד להיות גבור ציד לפני ה'. ופשוטו של מקרא הוא שהיה מלך תקיף, וכן תרגם אונקלוס, מכל מקום בזה שמזכיר הכתוב תקפו וכחו לפני ה' תלמוד שהיה ממריד בהקב"ה, שאין שייך גבורה לפני ה',והוא החל להיות גבור לפני ה' במקום שראוי לו ההכנעה, זה רמז על שתוקף שלו תוקף המרד וענין מענין עבודה זרה, וכי בזה היה ממריד על הקב"ה, ולפיכך נקרא "גבור ציד", שהגבור ציד הוא בעל תחבולה וערמה, ואינו הולך דרך תם וישר, וזה היה גם כן אומנתו, ומדכתיב "לפני ה'" בא לומר שלא היה בלבד גבור ציד כמו שאר אנשי ציד, רק גם כן היה בעל תחבולה וערמה בדברים אלקיים עד שהיה ממריד הבריות בו יתברך. וכן בעשו כתיב (ר' להלן כה, כז) "איש ציד" נגד יעקב שהיה "תם" (שם), מזה תדע כי הציד הוא בעל תחבולות וערמה, יוצא מן היושר. והוא היה מלך הראשון, וסתם מלכות הארץ מתנגד למלכות שמים, ולכך לא היה חפץ הוא יתברך שימליכו ישראל עליהם מלך, וזה היה מלך הראשון אין ספק שהיה ממריד העולם עליו, ונאמנו דברי חכמים: י׳:רמ״ה א׳ ונינוה היתה עיר גדולה לאלקים. ובב"ר (לז, ד) אמרו - לא ידענו אם נינוה העיר הגדולה או רסן היא עיר הגדולה, כשהוא אומר (ר' יונה ג, ג) "וננוה עיר גדולה" אם כן נינוה העיר הגדולה. והקשה הרא"ם שתימה למה אינם מסופקים גם כן בכלח, ד"עיר גדולה" סמוך ליה, ואפשר לומר דמדהקדים נינוה לכלח שמע מינה דנינוה היא גדולה מן כלח, ואם כן על כלח לא קאי, אבל ברסן לא מצי להוכיח מדהקדים רסן - דהיא גדולה, דודאי צריך להקדים רסן דאיירי בה קרא. ואין זה סברא, דיותר מסתברא לומר דקרא קאי אסמוך לו, ויותר מסתבר דהכי פירושו - לא ידענו אם נינוה גדולה, דהא נינוה ידוע שהיא גדולה, או רסן, דכן משמע הכתוב "ואת רסן בין ננוה", ומתרץ כיון דכתיב "וננוה עיר גדולה לאלקים" יש לנו לומר שקרא הכתוב כאן "גדולה" מי שנקרא גם כן "גדולה" במקום אחר. ובתוספות פרק קמא דיומא (י. ד"ה איני) הקשו התוספות קושיא זאת, ותרצו דמדכתיב "היא העיר הגדולה", ולא כתיב 'העיר הגדולה', משמע דלא קאי אמה שכתוב סמוך לו, אלא אלפניו קאי, והיינו או רסן או נינוה, אבל בכלח הסמוך לו אין להסתפק, דהוי ליה למכתב 'בין נינוה ובין כלח העיר הגדולה'. אמנם לי יראה עוד דהכי פירושו - 'איני יודע אם נינוה כו'', כלומר נינוה הכתוב היינו מסופקים בו אם היא עיר הגדולה, דיש לומר רסן היא עיר הגדולה, דמשמעות הכתוב דרסן עיר הגדולה דאיירי בה קרא, ולכך בודאי היה מסופק לך אם נינוה עיר גדולה, דשמא רסן עיר גדולה - דבה איירי קרא, ואף על גב דבכלח נמי איכא לספוקי, לא איירי רק בנינוה. והא דלא קאי רק על נינוה לומר דבה היינו מסופקים, ולא קאי על כלח, משום שהאמת דנינוה עיר גדולה, לכך נקט בלישנא נינוה, ורוצה לומר נינוה זאת הכתובה כאן, שהאמת הוא שהיא גדולה, היינו מסופקים אם היא 'עיר גדולה', משום שיש לפרש דרסן היא עיר גדולה, דקרא איירי ברסן, ומשמע דעל רסן קאי לומר שבנה עיר גדול, אי לאו שמצאנו מפורש במקום אחר דנינוה עיר גדולה, וזה פשוט: י׳:רמ״ו א׳ שפניהם דומים ללהב. דכל שם אשר יש לו פירוש כזה, שהוא לשון להב וכיוצא בזה, על כרחך נקראים על עניין מה, דאין אדם קורא אותו בשם להב אלא אם כן יש לו שייכות, דאם לא כן למה יקרא אותו בשם להב - אחר שאין לו שייכות לו, בשלמא שאר שמות "ענמים" ו"לודים" וכיוצא בזה כיון דאין שום עניין נקרא בשם "ענמים" יש לקרא אותו בשם ענמים, אבל להיות קורא אותו בשם להבים - למה יקרא אותו בשם להבים, ולפיכך צריך לומר דפניהם דומים ללהב: י׳:רנ״א א׳ ואחר נפוצו משפחות הכנעני - מאלה נפצו משפחות הכנעני. פירוש דאין לפרש "ואחר נפוצו משפחות הכנעני" בכל הארץ, דלא שייך "נפוצו" כיון דהיה להם גבול, כדכתיב (ר' פסוק יט) "ויהי גבול הכנעני מצידון בואכה סדומה", וכיון דהם מיושבים בארץ אחת - אין זה "נפוצו": י׳:רנ״ב א׳ סוף ארצו וכו'. פירוש דאין לשון "גבול" רק על הסוף. ואין לפרש על כל שטח המקום שיהיה נקרא "גבול", ויהיה פירוש "ויהי גבול הכנעני" כלומר שטח ארצו (קושית הרא"ם), וזה אינו, כי נמצא לשון זה דווקא על הסוף, כדכתיב (ר' שמות יט, כג) "והגבלת את ההר", וכן הרבה מאד, שמוכח כי הוא נאמר על הסוף ועל הקץ: ב׳ בואכה שם דבר הוא. ואינו כינוי, דלמי יהיה כינוי זה, אלא שם דבר הוא, וה"א הוא נוסף: ג׳ ולי נראה. פירש דלעולם הכ"ף הוא לנוכח, ומה (שהקשה) [שקשה] דלמי קאי כ"ף הנוכח, כך פירושו, כאדם האומר לחבירו גבול זה מגיע עד אשר תבא לגבול פלוני: י׳:רנ״ג א׳ אף על פי שנחלקו כו'. דאם לא כן יקשה לך למה לי "למשפחותם ללשונתם בארצותם", אלא לומר לך אף על גב שהם וכו' - אלו כלם בני חם הם, והשתא אתי שפיר: י׳:רנ״ד א׳ אבי כל בני עבר - הנהר היה שם. דאין פירושו שהוא "אבי כל בני עבר" שהוא בן בנו, כדכתיב (ר' פסוק כד) "ושלח הוליד את עבר" (קושית הרא"ם), דמאי שנא עבר דנקט, שהוא אחד מבני שם, משאר יוצאי חלציו של שם, שיאמר שהוא 'אבי כל בני עבר' - משיאמר שהוא 'אבי בני ארפכשד', או שאר שהם מיוצאי חלציו של שם. ומה שהוסיף 'היה שם', שלא תאמר "ולשם ילד" פירושו דנולד לו בן שהיה אותו בן אבי כל בני עבר הנהר, דזה אינו, דהוי להזכיר את הנולד קודם ואחר כך יאמר "אבי כל בני עבר", ועוד - דלא ידענו מי הוא אותו הנולד, שלא הזכירו הכתוב, אלא "אבי כל בני עבר" קאי על שם, ולשון "ילד" דכתיב בלשון יחיד - רצה לומר ילד זרע - עד שהיה אבי כל בני הנהר: ב׳ שהרי בן ת"ק שנה וכו'. פירוש דאין לומר דהא דכתיב (ר' לעיל ה, לב) "ויהי נח ת"ק שנה" היינו כשפסק להוליד (הערת הרא"ם), דאם כן יהיה הקטן שבבניו כשבא המבול בן ק' שנה, וזה לא יתכן, דהא שם היה בן מאה - שנתיים אחר המבול (להלן יא, י). ואין לומר דחם נולד בן ת"ק, ושם בן תק"ב, ויפת בן תק"ג, ושם גדול מיפת (קושית הרא"ם), דודאי או יפת הגדול או שם הגדול, אבל שיהיה חם הגדול זה לא יתכן, דהא כאן כתיב "אחי יפת הגדול", וסתמא כתיב, דמשמע הגדול בכל הבנים, כיון דלא כתיב 'אחי יפת הגדול ממנו'. והרא"ם תירץ דודאי כיון דסתם כתב לך תולדותיו, אם כן לא היו גדולים זה מזה רק שנה מחבירו, ומכיון דהיה שם בן מאה - שנתיים אחר המבול, אם כן נולד בן תק"ב, וממילא למדנו כי יפת הגדול - בשנת ת"ק, ואחריו חם בשנת תק"א, ושם היה הקטן - בשנת תק"ב. וכן אמרינן בסנהדרין (סט ע"ב) דכל אחד היה גדול מחבריו שנה. והאמת שכך איתא בגמרא בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין סט ע"ב), אלא שאני אומר דהא דקאמר שם 'שם גדול מחם שנה וחם גדול מיפת שנה' זהו באשר היינו סוברים דחשיב להו תנא דרך תולדותן, אז אמרינן דכל אחד ואחד גדול מחבירו שנה כמשמעות הכתוב, אבל לפי המסקנא דחשיב להו דרך חכמתן, והא דכתיב (ר' לעיל ה, לב) "ויהי נח בן ת"ק ויולד את שם ואת חם ואת יפת", ושם נולד בן תק"ב לנח, ויפת נולד בן ת"ק, שפיר מצינו למימר דחם נולד אחר שם, ולא ידענו מתי. וכן [נראה] מדברי רש"י, דכתב רש"י למעלה (ט, כה) 'ארור בנך הרביעי שיהיה משמש זרעם של אלו הגדולים', משמע דאלו ב' הם הגדולים, וכך היה; דיפת נולד בשנת ת"ק, ושם בשנת תק"ב, ובשנת תר"ב לנח היה שם בן מאה שנה, וזה "שנתיים אחר המבול": י׳:רנ״ח א׳ נתבלב לו הלשונות. פירש דמשמעות הלשון דהארץ נתחלקה, שהיו חולקים הארץ ביניהם על ידי מעשה, כי אומה פלוני לקח לו גבול פלוני ואומה פלוני גבול פלוני, ואין זה, אלא נתבלבלו הלשונות, ומתוך זה נפוצו מן הבקעה ונתפלגו בכל העולם: ב׳ ואם תאמר באמצע ימיו. והשתא לא יהיה צריך לומר שהיה נביא, דיש לומר שקרא לו שם "פלג" כשנפלגה הארץ באמצע ימיו. אבל בסוף ימיו - לא שייך לומר שקראו לו שם בסוף ימים של אדם - כשמת: ג׳ שהיה ענו וכו'. דאם לא כן למה יקרא אותו בשם "יקטן", כדלעיל גבי "להבים" (אות ד): י׳:רנ״ט א׳ על שם מקומו נקרא חצר מות. כדאמרינן בבראשית רבה (לז, ח) דהיו יושבי אותו המקום 'מלפין למימת', פירוש רגילים למות בכל יום:

העמק דבר על בראשית פרק-י

העמק דבר: י׳:ר״ל א׳ אחר המבול. לפי הנראה מדעת חז״ל שהיו להם בנים גם קודם המבול כמש״כ לעיל ט׳ י״ח. יש לפרש שהיו להם עוד בנים. כמו ויולד בנים ובנות דבכל הפרשה: י׳:רל״ד א׳ מאלה נפרדו וגו׳. לא כתיב אלה. אלא מאלה. דלא כל זרע הבנים נפרדו איי הגוים שודאי היו כמה אנשים שנבלעו במשפחות אחרות. והיינו שכתבנו לעיל ט׳ י״ח בפי׳ הכתוב נפצה כל הארץ אבל מ״מ מאלה הבנים נפרדו למשפחות שלימות. איש ללשונו. יש מהם שנפרדו כ״כ עד שהיה לכל אחד לשון בפני עצמו ומדינה בפני עצמו: ב׳ למשפחותם בגויהם. ויש מהם שלא נפרדו כ״כ אלא היה גוי אחד והמה נפרדו למשפחות בפ״ע: י׳:רל״ז א׳ להיות גבור בארץ. ממנו החל ענין מלוכה להתגבר ולשור על אנשים. ובאמת היה כך רצון ה׳ וזהו קיום העולם. שאלמלא מוראה ש״מ איש את רעהו חיים בלעו והיה נמרוד המתחיל לעשות כזה והיינו דכתיב. י׳:רל״ח א׳ גבור ציד לפני ה׳. שבזה השלים בגבורתו רצון ה׳ ומיקרי עבד ה׳ כמו נ״נ הרשע שנקרא עבדי. ואע״ג שהרשיע לעשות בכ״ז משום שהיה שבט אפו של הקב״ה ובו השלים הקב״ה רצונו מש״ה נקרא עבד ה׳. וכך היה נמרוד הרשע: ב׳ על כן יאמר. על איש שהוא רשע ומ״מ מעשיו רצוים לפניו ית׳. וזהו דבר פלא וחידוש ונאמר על איש כזה. כנמרוד גבור ציד לפני ה׳: י׳:ר״מ א׳ יצא אשור. עוד לא נפרדו כל הגוים והיה כולם שפה אחת. ונמרוד מלך. והיו בני שם וחם ויפת מעורבים ומ״מ ודאי כמה עיירות היו כמש״כ להלן י״א ד׳ ויצא אשור ובנה ערים הללו סמוכים לבבל ותחת רשות המלך נמרוד. וברבה אי׳ שאשור נשתבח בזה שנפרד מנמרוד. וגם זה אמת. שבלבו היה נפרד ולא הסכים לדברים אחדים שהיו ביניהם אבל לא היה בידו להפרד לגמרי באשר גזרת נמרוד חזקה עליו. וזהו ענין המגדל כאשר יבואר ע״כ יצא ברשותו ובנה איזה ערים בארצו סמוך לעיר בבל. ומש״ה אפי׳ אחר שנפרדו בעונש. הוא אשור נשאר במקומו בעריו וממשלה בפני עצמו. י׳:רמ״א א׳ הוא העיר הגדולה. לפי הפשט אחר שבנה רסן בין שתי ערים הללו נתחברו שלשת ערים הללו ונעשית עיר גדולה לאלקים. ואח״כ הוסב שלשת הערים ע״ש נינוה לבד. (אח״כ מצאתי בס׳ הכתב והקבלה): י׳:רמ״ג א׳ ואת כפתורים. ת״א קפוטקאי. וביחזקאל כ״ז י״א קורא אותם גמדים ות״י ג״כ קפודקאי. למדנו שאומה זו היא קטנים בטבע כאמה. ועמש״כ בס׳ דברים ב׳ כ״ג: י׳:רמ״ה א׳ ואת היבוסי. אם היו כולם בנים ממש היה ראוי לכתוב ואת יבוס וכן כולם אלא מאיזה בנים יצאו משפחות אלו. ומש״ה כתיב להלן נפוצו משפחת הכנעני ולא כתיב בני הכנעני: י׳:רמ״ט א׳ למשפחתם ללשונתם בארצתם בגויהם. יש מהם שישבה כל משפחה בארץ בפ״ע. אבל לא היו לגוי בפ״ע. אלא גוי א׳ ולשון א׳. ויש מהם מחולקים בלשונותם בגויהם כל לשון גוי בפ״ע. נמצא בארצותם קאי על למשפחותם. ובגויהם קאי על ללשונתם. ומסתמא לא לחנם נשתנה הלשון בין בני יפת בין בני חם. אלא היה שינוי בפרידתם. ואנחנו לא ידענו: י׳:ר״נ א׳ אבי כל בני עבר. אחי יפת הגדול. יחס זה אומר פרשני. ומהו הגדול. והענין שבא הכתוב להודיע דזרע שם היו לשני מינים. האחד האומה הנבחרת שנתיחדה בשמה בני עבר כדכתיב אברם העברי. ועם ישראל נקראו עברים. וזה המין היה מופלג ונעלה מבני יפת. והב׳ היו ככל אוה״ע בערך בני יפת. אבל בזה היו בני יפת מצוינים מבני שם. ומש״ה כתיב אחי יפת הגדול. וכיב״ז היה בבני יוסף מנשה ואפרים. דאפרים היה גדול ממנשה בעניני אלקות ומנשה היה גדול בהויות העולם כאשר יבואר במקומו בפ׳ ויחי: י׳:רס״א א׳ ומאלה נפרדו הגוים. גם אותם שלא היו לעם בפ״ע מ״מ נפרדו מהם לכמה מקומות עד שנתמלאה הארץ והישוב:

תורה תמימה על בראשית פרק-י

תורה תמימה: י׳:רכ״ו א׳ גומר וגו'. גומר – זו גרממיא א) וכן הגירסא בירושלמי מגילה פ"א ה"ט ובערוך ערך גרממיא, בשניהם במ"ם, ויתכן דגירסא זו מכוונת אל תרגום הפסוק ביחזקאל (כ"ז י"ד) מבית תוגרמה – ממדינת גרממיא, והגר"א הגיה בגמרא כאן גרמניא בנו"ן, וכנראה כוון לגירסת תרגום יונתן שכן הוא גורס, אבל לא נתבאר לי למה הכריע כגירסת תר"י נגד גירסת הגמרא הבבלית והירושלמית וגירסת הערוך, וצ"ע. , מגוג – זו קנדיא, מדי – זו מקדוניא ב) היא מלכות מקדוניא בימינו באירופא אצל ים התיכון המבדיל בין אירופא לאפריקי. והב"ח הגיה מדי כמשמעו ויון זו מקדוניא, וכ"ה הגירסא בע"י ובירושלמי מגילה פ"א ה"ט, וזה מוסכם לפי שמות המדינות שבימינו שמלכות מקדוניא היא במדינת יון. , יון – כמשמעו, תובל – זו בית אונייקי ג) בירושלמי מגילה פ"א ה"ט ובמדרשים גירסות שונות בזה, ובמקום בית אונייקי הגירסא ביתוניא. ואמנם נמצא היום חלק ארץ באזיא הקטנה אצל ים השחור בשם ביתהינא. , משך – זו מוסיא ד) היא ארץ מוסיא שבאזיא הקטנה סמוכה לארץ ביתהינא, ע' באות הקודם. , תירס – פליגי בה רבי סימאי ורבנן, חד אמר זו בית תירייקי וחד אמר זו פרס ה) יתכן דבית תירייקי שהיא מדינת טהאראקיא שבארץ אנאטאליען. .(יומא י' א') י׳:רל״א א׳ וסבתה ורעמה וסבתכא. תנא רב יוסף, פקיסתן גוייתא ופקיסתן ברייתא, בין חדא לחדא מאה פרסי והקיפה אלפי פרסי ו) ר"ל דסבתה וסבתכא שמן שוה, אלא דאחת היתה פנימית ואחת חיצונית, ובין חדא לחדא מאה פרסי. [יומא י' ע"א] י׳:רל״ד א׳ בבל וגו'. בבל כמשמעה, ארך זה אוריכות, אכד זה בשבר, כלנה זה נופר נינפי ז) ועיין בעזרא (ד' ט') אפרסיא ארכויא בבליא שושנכיא, ופירש"י ארכויא הם בני ארך שנאמר וארך ואכד וכלנה, עכ"ל, ויתכן שגם יתר השמות מכוונים להשמות שבאלו הפסוקים עם איזו שנויים. .(שם שם) ב׳ בארץ שנער. תניא, למה נקרא שמה שנער, א"ר יוחנן, שכל מתי מבול ננערו שם ח) מפני שהיא עמוקה מאד, ואשר ע"כ נקראת בבל [שהיא גם שנער] בשם מצולה וכמש"כ בישעי' מ"ד האומר לצולה חרבי, יעו"ש במפרשים. , ור' אבהו אמר, שמנערת עשיריה ט) אולי הפי' שאין קיום לעשרם, או שאין העשירות מתקנת נפשם, וכמ"ש בביצה ל"ב ב' עתירי בבל יורדים לגיהנם מפני שאין מרחמין על הבריות, ושנער הוא בבל, כמבואר בפרשה הסמוכה (י"א ב' – ט'). והנה אע"פ שאין הכרח לדרוש מה שנקראת מתחלה שם עיר זו בשם שנער, אך כן דרך חז"ל לדרוש שמות, וכמ"ש בברכות ז' ב' על הפ' אשר שם שמות בארץ (תהלים מ"ו) אל תקרא שמות אלא שמות, יעו"ש, וע"ע בדרשא הבאה מענין זה. ,.(זבחים קי"ג ב') ג׳ בארץ שנער. תניא, למה נקרא שמה שנער, שהם מתים בתשנוק בלא נר ובלא מרחץ י) על הפסוק בפ' בא את אשר התעללתי במצרים תרגם יונתן ית מה דשניקית מצראי, ולפי"ז י"ל דהכונה שמתים כמזולזלים והוללים שאין עומדין לפני מטתן בנר ואין רוחצין ומטהרין גופן, שכל אלה הם דרך כבוד ומניעתם – דרך בזיון. וטעם הדבר שנהגו כן י"ל ע"פ מ"ש בשבת כ"ה ב' על הפסוק ותזנת משלום נפשי ( איכה ג') זו הדלקת נר בשבת, נשיתי טובה – זו בית המרחץ, וכתבו המפרשים דתפס רק שני דברים אלו משום דשמן ועצים היו יקרי המציאות בבבל [ושנער היא בבל כמבואר בפרשה הסמוכה ( י"א ב' וט')], ולכן לא שמשו בהם גם לצרכי מתים. ומה שראו חז"ל בכלל לדרוש המלה שנער לענין זה י"ל משום דבלשון רומי הוי באור המלות סינ"י אאו"ר – בלי אור, וסינ"י ארו"ר – בלי מרחץ, וידוע כי חז"ל השתמשו הרבה בלשון רומי, ולאשר כי הברת המלות קרובה למלת שנער לכן דרשוה מענינים אלה, וכן מצינו הרבה לחז"ל שדרשו על יסוד זה שכן בלשון פלוני קורין לדבר פלוני כך וכך, כנודע, ואין להאריך. , דבר אחר, שהם מנועים מן המצות בלא תרומה ובלא מעשר יא) נראה דר"ל מן המצות התלויות בארץ. , דבר אחר שנער, שהעמידה שונא וער להקב"ה, ואיזה הוא – זה נבוכדנצר יב) ע' ישעי' י"ד שהעיז לומר אעלה על במתי עב אדמה לעליון. .(ירושלמי ברכות פ"ד ה"א) י׳:רל״ה א׳ יצא אשור. תנא רב יוסף, אשור זו סליקא יג) ע' בפ' דברים ג' י' סלכה ואדרעי תרגום ירושלמי סליוקא, ונראה דאין זו סליקא, יען שסלכה בא"י היא וארץ אשור רחוקה ממנה סמוך לבבל. והנה אע"פ דלא הואי אז עיר זו, כתב קרא על שם העתיד, ע' כתובות י' ב' ומש"כ לעיל בפ' בראשית בפסוק הוא ההולך קדמת אשור. .(יומא י' א') ב׳ את נינוה ונו'. תנא רב יוסף, נינוה – כמשמעה, רחובות עיר – זו פרת דמישן, כלח – זו פרת דבורסיף יד) ושניהם נקראין על שם הנהר פרת שעובר בתוכן. [שם שם] י׳:רל״ו א׳ ואת רסן. תנא רב יוסף, רסן זו אקטיספון טו) היא במדינת פרס, שכן בגיטין ו' א' מאקטיספון לבי ארדשיר ומארדשיר לאקטיספון, משמע שם שסמוכים הם, וארדשיר היא בפרס, ובעירובין נ"ז ב' איתא בני אקיסטפון ואולי צ"ל אקטיספון, וסופרי דברי הימים מזכירים עיר בפרס בשם קטיזיפון, ויתכן שהיא אקטיספון. .(שם שם) ב׳ היא העיר הגדולה. איני יודע אם נינוה העיר הגדולה אם רסן העיר הגדולה טז) ר"ל על מה קאי הלשון היא העיר הגדולה. , כשהוא אומר (יונה ג') ונינוה היתה עיר גדולה, הוי אומר נינוה היא העיר הגדולה.(שם שם) י׳:רמ״א א׳ ואת החוי. למה נקרא שמם חוי, אמר רב פפא, שהיו טועמין את הארץ כחויא יז) כנחש שכל מאכלו עפר, ור"ל שע"י הטעימה היו יודעים ומכירים סגולת הארץ ותכונתה מה ראוי לגדל בה, וכעין מ"ש בפסוק אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ (ס"פ וישלח) אטו כולי עלמא יושבי רקיע הם, אלא שהיו בקיאים בישובה של ארץ, שהיו אומרים מלא קנה זה לזית, מלא קנה זה לגפנים, מלא קנה זה לתאנים, כלומר, במקום זה ראוי לגדל זית ובזה גפן ובזה תאנה, וכדומה. ועיין מש"כ שם מה שנוגע מדרשות אלו לדינא, ובכלל מדרך חז"ל לדרוש שמות עיין מש"כ לעיל אות ט'. .(שבת פ"ה א') י׳:רמ״ה א׳ אחי יפת הגדול. יפת גדול שבאחיו היה, [וכתיב (פ' בראשית) ויולד נח את שם את חם ואת יפת, מלמד שדרך חכמתם השיב להו] יח) מדחשיב את שם ברישא, ועיין לפנינו לעיל ס"פ בראשית בפסוק ויולד נח את שם את חם ואת יפת, באה דרשא אחרת בענין זה שיפת גדול בשנים משם, וי"ל הא דלא ילפו שם מפסוק זה, משום דכאן אין הכרע דיפת גדול בשנים משם, משום די"ל דהגדול קאי על שם. ועיין ברמב"ן שפירש דהגדול מוסב על שם, ביחס אל חם, שהוא, שם, היה הגדול שבאחי יפת והוא נגד פסוק הטעמים. .(סנהדרין ס"ט ב')

הרחב דבר על בראשית פרק-י

הרחב דבר: י׳:ר״ל א׳ אחר המבול. לפי הנראה מדעת חז״ל שהיו להם בנים גם קודם המבול כמש״כ לעיל ט׳ י״ח. יש לפרש שהיו להם עוד בנים. כמו ויולד בנים ובנות דבכל הפרשה: י׳:רל״ד א׳ מאלה נפרדו וגו׳. לא כתיב אלה. אלא מאלה. דלא כל זרע הבנים נפרדו איי הגוים שודאי היו כמה אנשים שנבלעו במשפחות אחרות. והיינו שכתבנו לעיל ט׳ י״ח בפי׳ הכתוב נפצה כל הארץ אבל מ״מ מאלה הבנים נפרדו למשפחות שלימות. איש ללשונו. יש מהם שנפרדו כ״כ עד שהיה לכל אחד לשון בפני עצמו ומדינה בפני עצמו: ב׳ למשפחותם בגויהם. ויש מהם שלא נפרדו כ״כ אלא היה גוי אחד והמה נפרדו למשפחות בפ״ע: י׳:רל״ז א׳ להיות גבור בארץ. ממנו החל ענין מלוכה להתגבר ולשור על אנשים. ובאמת היה כך רצון ה׳ וזהו קיום העולם. שאלמלא מוראה ש״מ איש את רעהו חיים בלעו והיה נמרוד המתחיל לעשות כזה והיינו דכתיב. י׳:רל״ח א׳ גבור ציד לפני ה׳. שבזה השלים בגבורתו רצון ה׳ ומיקרי עבד ה׳ כמו נ״נ הרשע שנקרא עבדי. ואע״ג שהרשיע לעשות בכ״ז משום שהיה שבט אפו של הקב״ה ובו השלים הקב״ה רצונו מש״ה נקרא עבד ה׳. וכך היה נמרוד הרשע: ב׳ על כן יאמר. על איש שהוא רשע ומ״מ מעשיו רצוים לפניו ית׳. וזהו דבר פלא וחידוש ונאמר על איש כזה. כנמרוד גבור ציד לפני ה׳: י׳:ר״מ א׳ יצא אשור. עוד לא נפרדו כל הגוים והיה כולם שפה אחת. ונמרוד מלך. והיו בני שם וחם ויפת מעורבים ומ״מ ודאי כמה עיירות היו כמש״כ להלן י״א ד׳ ויצא אשור ובנה ערים הללו סמוכים לבבל ותחת רשות המלך נמרוד. וברבה אי׳ שאשור נשתבח בזה שנפרד מנמרוד. וגם זה אמת. שבלבו היה נפרד ולא הסכים לדברים אחדים שהיו ביניהם אבל לא היה בידו להפרד לגמרי באשר גזרת נמרוד חזקה עליו. וזהו ענין המגדל כאשר יבואר ע״כ יצא ברשותו ובנה איזה ערים בארצו סמוך לעיר בבל. ומש״ה אפי׳ אחר שנפרדו בעונש. הוא אשור נשאר במקומו בעריו וממשלה בפני עצמו. י׳:רמ״א א׳ הוא העיר הגדולה. לפי הפשט אחר שבנה רסן בין שתי ערים הללו נתחברו שלשת ערים הללו ונעשית עיר גדולה לאלקים. ואח״כ הוסב שלשת הערים ע״ש נינוה לבד. (אח״כ מצאתי בס׳ הכתב והקבלה): י׳:רמ״ג א׳ ואת כפתורים. ת״א קפוטקאי. וביחזקאל כ״ז י״א קורא אותם גמדים ות״י ג״כ קפודקאי. למדנו שאומה זו היא קטנים בטבע כאמה. ועמש״כ בס׳ דברים ב׳ כ״ג: י׳:רמ״ה א׳ ואת היבוסי. אם היו כולם בנים ממש היה ראוי לכתוב ואת יבוס וכן כולם אלא מאיזה בנים יצאו משפחות אלו. ומש״ה כתיב להלן נפוצו משפחת הכנעני ולא כתיב בני הכנעני: י׳:רמ״ט א׳ למשפחתם ללשונתם בארצתם בגויהם. יש מהם שישבה כל משפחה בארץ בפ״ע. אבל לא היו לגוי בפ״ע. אלא גוי א׳ ולשון א׳. ויש מהם מחולקים בלשונותם בגויהם כל לשון גוי בפ״ע. נמצא בארצותם קאי על למשפחותם. ובגויהם קאי על ללשונתם. ומסתמא לא לחנם נשתנה הלשון בין בני יפת בין בני חם. אלא היה שינוי בפרידתם. ואנחנו לא ידענו: י׳:ר״נ א׳ אבי כל בני עבר. אחי יפת הגדול. יחס זה אומר פרשני. ומהו הגדול. והענין שבא הכתוב להודיע דזרע שם היו לשני מינים. האחד האומה הנבחרת שנתיחדה בשמה בני עבר כדכתיב אברם העברי. ועם ישראל נקראו עברים. וזה המין היה מופלג ונעלה מבני יפת. והב׳ היו ככל אוה״ע בערך בני יפת. אבל בזה היו בני יפת מצוינים מבני שם. ומש״ה כתיב אחי יפת הגדול. וכיב״ז היה בבני יוסף מנשה ואפרים. דאפרים היה גדול ממנשה בעניני אלקות ומנשה היה גדול בהויות העולם כאשר יבואר במקומו בפ׳ ויחי: י׳:רס״א א׳ ומאלה נפרדו הגוים. גם אותם שלא היו לעם בפ״ע מ״מ נפרדו מהם לכמה מקומות עד שנתמלאה הארץ והישוב:

פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-י

רשב"ם: י״ב:ק״ע י״ב:קע״א י״ב:קע״ב א׳ ונברכו - לשון מבריך ומרכיב, כלומר, יתערבו במשפחתך משפחות האדמה, שהרי משקל רפי הוא.

תולדות יצחק על בראשית פרק-י

תולדות יצחק: י׳:רל״ו א׳ ויולדו להם בנים אחר המבול. ידוע הוא שאחר המבול נולדו לבני נח בנים ולא קודם שלא נכנסו בתיבה אלא שם חם ויפת. ובבראשית רבה דרך הדורות ההם להוליד כבני שבעים ובני נח לא הולידו גם למאה אלא אחר המבול לפי שכבש השם מעיינם שלא יולידו קודם המבול ויאבדו במבול או יצטרך להציל רבים בתיבה: י׳:רל״ז א׳ בני יפת פראנסיא בריטאניא לילה: בני תורגמה טורקוש טילמסין אונגריאה: בני תובל הם בפיסא: בני תירס הם באינגלאטירה ורוסיאה: אשכנז אלימאניא: דודנים בבוהימים: כתיים רומיים. והם בנו את פונטיניגרה: בני אלישה בורגוניא כן כתב יוסף בן גוריון: י׳:רל״ט א׳ כתים כתב ר"א בן יון על כן אמרתי בפירוש דניאל כי מלכות יון ורומי אחת היא: י׳:רמ״ד א׳ הוא היה גבור ציד לפני ה'. אמרו רבותינו ז"ל צד דעתן של בריות בפיו למרוד בשם יתברך. על כן יאמר על כל רשע בעזות פנים יודע רבונו ומכוין למרוד בו כנמרוד. ופירש ר"א אבן עזרא שהיה גבור על החיו' לצוד והיה בונה מזבחות וממלה אותן לעולה לפני ה': וכתב הרמב"ן עליו והנה הוא מצדיק רשע כי רבותינו ידעו רשעו בקבלה ואמר הוא החל להיות גבור כי עד ימיו לא מלך מלך והוא גבר תחלה על אנשי בבל עד שמלך עליהם ואחר כך יצא אל אשור והגדיל ובנה שם ערים בצורות בתקפו וגבורתו ואמר מן הארץ ההיא במלכו עליה יצא לאשור כמו ויצא עוג לקראתינו אדרעי וספר עוד בגבורתו כי גבר על החיות וצד אותם ואמר לפני ה' להפליג כי אין תחת כל השמים כמוהו בגבורה: י׳:רמ״ו א׳ מן הארץ ההיא יצא אשור מבני שם הוא שנאמר בני שם עילם ואשור ולפי שדור הפלגה היו רובם מבני שם לכן אמר באשור שיצא מן הארץ ולא היה בעצת דור הפלגה כמו שדרשו רבותינו ז"ל: י׳:ר״נ א׳ וכנען ילד את צידון אלה עשרה עממין בני כנען שנתנו לאברהם אבל נתחלף השם ברובם בימי אברהם כי בכאן נכתבו בשם שקראם אביהם ביום הולדתם ואחרי שנפרדו בארצותם לגוייהם נקראו בשמות שהעלו להם על שם הארץ: ב׳ וצידון בכורו הוא הנקרא כנעני נצטרף עם אחד מאחיו שלא היה לגוי וזה לפי שבכאן מנה י"א וקיני קניזי קדמוני לא כבשום ישראל מעולם ואם כן הפרשה הנאמרת לאברהם במתנת הארץ שבה הזכיר עממין אלה היא לעתיד ונתנה הקב"ה לכנען לפי שהוא עבד לשמור אותה לישראל כאדם שמפקיד נכסי בן האדון לעבדו עד יגדל ויזכה בנכסים וגם בעבד:

צרור המור על בראשית פרק-י

צרור המור: י״א:ר״א א׳ אחר כך אמר ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. הנה כמו שאמר בסוף בראשית ויהי כי החל האדם לרוב. כן אמר בסוף פרשת נח ויהי כל הארץ שפה אחת להורות על רשעם שהיו כפויי טובה. וכמו שהראשונים אחר שראו בריאת העולם והטובות שגמלם שבראם במדת החסד כפרו בטובה ועשו הרע בעיני השם. אמר גם כן אחר דור המבול שראו בריאת עולם חדש וכולם ספו תמו ונשארו נח ובניו בחמלת ה' עליו. ומיד היו כפויי טובה ונתאחדו בעצה אחת למרות עיני כבודו במחשבה ובמעשה. וזהו שפה אחת ודברים אחדים כי הלב הוא מבין ומעורר הדבור שאדם רוצה לדבר. ולכן אמר אמרתי בלבי דברתי אני עם לבי כי שם המחשבה. וזהו שפה אחת בלב אחד. והוא ע"ד שפירשתי למעלה בשפה ברורה הנאמר במלאכים כי הם אין להם שפה אבל הם חושבים ומכוונים לעבוד את ה' בשפה ברורה שהיא דיבור הלב שהיא ברורה מדיבור הפה. וזהו כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה כנגד הלב. שיהפוך לבם כאומרו הפך לבם לשנוא עמו. לקרוא כולם בשם ה' כנגד הפה. וכן אמר שפה אחת כנגד דברי הלב ודברים אחדים כנגד דיבור הפה. והם היו רשעים בלב ובפה. וכן במחשבה ובמעשה. במחשבה כמו שאמר וימצאו בקעה כאומרם ז"ל מציאה אשכחו מספרי הראשונים ובו נתחכמו ועשו והצליחו. ולזה אמר ויהי בנסעם מקדם שהוא מקום הכשופים והנחשים כאומרו כי מלאו מקדם וגו'. וכמו שפירשתי אצל וילך ארצה בני קדם שהיו שם לבן ובלעם כאומרו מהררי קדם. במעשה כאומרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים להלחם עמו ולהתגאות בחכמתם. ולהורות על אחדותם אמר ויאמרו איש אל רעהו וגו'. ותהי להם הלבנה לאבן. הרמז בזה כי יש לשאול אחר שהיו כלם בלב אחד כאיש אחד למה נענשו. והרי אמרו חבור עצבים אפרים הנח לו. אבל אמר זה האחדות שלהם לא היה טוב אעפ"י שכלם היו מסכימים בדבר אחד. לפי שהסכמתם היתה שוה בין באמת בין בשקר. וזה האחדות אינו טוב כי טובים השנים שהם בהסכמה אחת כשהסכמתם היא באה מהאחד שהוא האמת שהיא אחת מכל צד. אבל כשאין אחדותם באה מאחדות אחד אינה טובה. ובכאן אמר שג"כ היו מסכימים על האמת כעל השקר. וזהו ותהי להם הלבנה לאבן והיו מסכימים על זה. וזה שקר כי הלבנה אינה אבן כמו שמסכימים על החמר שהוא חומר וזה אמת. באופן שלא היו מבחינים בין טוב לרע. והרמז בזה שהיו מסכימים כלם בדברי שקר למרוד בה' והיו אומרים שהוא טוב ללחום עם השם. כמו שהיו מסכימים על תועבתם וכישופיהם שהיו טובים. ולכן אמרו הבה נבנה לנו עיר שנהיה כולנו אחדים בה ושותפים בממונינו ובבנינו ונשינו ולא יהיה חולק בינינו ולא מחלוקת. וזה בצד מה הוא טוב בענין האחדות אבל השאר שקר. כי רק לבנות מגדל וראשו בשמים נגד השם ותורתו. ולכן אמר כי שם מבוני המגדל היה. לפי שתחלת מחשבתם היתה לשם שמים באחדות גמורה. ולכן אמרו גם כן מגדל שליש נשרף שליש נבלע שליש עומד במקומו. כי ענין האחדות נשאר עומד במקומו. ושליש נשרף שאין לו קיום. ושליש נבלע בין החכמים שקצת מהם חושבים שזה היה טוב בענין שיסייעו אלו לאלו ולא יהיה בהם אביון: י״א:ר״ה א׳ ואמר וירד ה' לפי שזה היה דבר גדול ונמנע בחק האדם. כי ידוע בחכמת הבנאים כי כשרוצים לעשות מגדל גבוה וחלול. כפי הגובה שהם רוצים לעשות המגדל כן צריך לעשות רוחב יסוד המגדל. והם אמרו ומגדל וראשו בשמים. וא"כ רוחב יסוד המגדל היו צריכים לעשות בזאת המדה וזה דבר נמנע בחק בני אדם. ולהיות דבר גדול הוצרך לומר וירד ה'. כי היה ראוי לירד ולראות דבר גדול כזה אשר בנו בני אדם. כי אם היו מלאכים לא היה דבר נמנע אצלם אבל היות בני אדם הבונים הוא דבר פלא. ולזה אמר ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וכלם באגודה אחת במחשבת' ובפעולתיהם וזה החלם לעשות. ואחר שהתחילו פעולה גדולה כזאת ישלימוה בפועל. כי ידוע כי הטעות הנופל בהתחלות הוא מעוות לא יוכל לתקון ואם ההתחלה היא בלא טעות שוב לא יפול בה טעות. ולכן אמר אחר שזה החלם לעשות בלי טעות עתה לא יבצר מהם מכאן והלאה כל אשר יזמו לעשות. או יאמר אם עתה בהתחלה לא יבצר מהם. כל אשר יזמו לעשות יעשו. ולכן הבה נרדה ונבלה שם שפתם בענין שנסתור כוונתם ומגורת רשע היא תבואנו ונבלבל לשונם בענין שלא ישמעו איש שפת רעהו. ולפי שהיה בטחונם בשרים של מעלה שהיו עובדים להם ומצליחין. לכן אמר ויפץ ה' אותם משם כנגד שרים של מעלה. וחזר לומר ומשם הפיצם ה' כנגד בוני המגדל. ובמדרש הנעלם אמר שחכמתם היתה גדולה נגד ה' והיו רוצים בחכמתם לעשות זה לעומת זה. וכמו שלמעלה יש עיר ה' וכן מגדל עוז שם ה'. כן היו רוצים לעשות בחכמתם לפי שכל חכמתם היתה לרע. אבל לעתיד לבא יתן ה' חכמה בלבם לא כראשונים אלא ועשיתי אשר בחוקי ילכו. ולפי שכל בני נח לא נתיחסו אלא בשביל שם שיצא ממנו אברהם חזר לומר אלה תולדות שם וגומר: י״א:רי״א א׳ ואמר ויחי שם. לפי שהיה צדיק גמור אמר שחייו קדמו לשניו. אבל בארפכשד ושלח שלא היו כל כך צדיקים אמר בהם וארפכשד חי ושלח חי. ואחר שבא עבר שהיה צדיק ועליו נקרא אברהם העברי. אמר בכלם ויחי עבר ויחי שרוג. להורות שחייהם קדמו לשנותם עד שבא לתרח שהוליד אברהם כי כלם נתיחסו בעבורו. וסיפר איך לקח תרח ונחור להם נשים ואיך שרי היתה עקרה לפי שהיה ראוי לצאת ממנה יצחק עולה תמימה בענין שלא תלד תולדות אחרים. ובכאן רמזו במדרש הנעלם כי עקרות שרה בעונותינו היתה סיבת הגליות על שהוצרך אברהם ליקח הגר לפלגש וילדה לו את ישמעאל ואמר אברהם לו ישמעאל יחיה לפניך. כענין שעל זה השליט לישמעאל בארץ ישראל ואנחנו תחת ידם ושם אאריך בזה. ואמר ויקח תרח את אברם בנו ללכת ארצה כנען להורות שהתעורר מלבו ללכת לארץ ישראל לפי שהיו בארץ טמאה ואולי אברם העירו לזה. ולזה אמר ויצאו אתם על תרח ואברם:

אבן עזרא על בראשית פרק-י

אבן עזרא: {ד} כתים. שם והוא בן יון על כן אמרתי בפירוש ספר דניאל כי מלכות יון ורומי אחת היא: {ח} נמרוד. אל תבקש טעם לכל השמות אם לא נכתב: והוא החל. להראות גבורות בני אדם על החיות כי הי' גבור ציד: {ט} וטעם לפני ה'. שהי' בונה מזבחות ומעלה אותם החיות עולה לשם וזו דרך הפשט. והדרש דרך אחרת: על כן יאמר. משל היה גם בימי משה: {יא} וטעם מן הארץ ההוא יצא אשור. הוא בן יפת וזה היה אחר הפלגה והמלך אשר מלך על בבל בתחל' היה נמרוד ובעל סדר עולם פירש כי בימיו נפלגה הארץ שהוא הי' מלך על השבעים: {יב} היא העיר הגדולה. הקרוב אלי שהוא דבק עם ויבן את נינוה ולהיותו דבק עם רסן או עם כלח איננו רחוק: {יג} ומצרים ילד את לודים. על דעתי שאלה שמות מדינות בכל מדינה משפחה על כן הם כלם לשון רבים גם פתרוסים לעד והראיה הגמורה אשר יצאו משם ושם רמז למקום גם כפתורים ילדם מצרים ובעבור שהבן מאון האב ומכחו בצלמו בדמותו יאמר לו ילד: {יט} באכה גררה. אל גרר: {כ} אלה בני חם ללשונותם. וכן אמר על בני יפת ועל בני שם: {כא} וטעם אבי כל בני עבר. להודיע אבי העברים כי אין למעלה ממנו והשם אלהיו וכן כתוב כה אמר ה' אלהי העברים וכנען אבי חם שאין למטה ממנו ואין ראוי להתערב קדש בחול: וטעם אחי יפת הגדול. שהיה יפת טוב והכתוב הקדים להזכיר שם שהוא קטן קודם יפת שהוא הגדול בעבור כבודו. והעד שאמר הכתוב כי נח הי' בן חמש מאות שנה כשהחל להוליד ואין בזה מקום לטעון כי אין פחות מת''ק שנה ובשנת ת''ר שנה בא המבול ובצאת נח מהמבול הי' שם בן מאה שנה ושנה אחת והכתוב אמר שנתים אחר המבול. ויש מפרשים כי אחי יפת הגדול ממנו הוא שם. על כן הזכירו הכתוב בתחלה. ואמר כי כאשר נולד שם לא נכנסו משנת ת''ק לנח כי אם ימים מועטים כי יום אחד בשנה חשוב שנה ונח נולד באייר ושם בסיון וכשבא המבול היו לנח תקצ''ט שנה וימים והנה אין לשם צ''ט שנה שלימות לשנת המבול ויהי' שם כשנולד ארפכשד בן מאה שנה וחדשים. ופי' שנתים שנכנסה השנה השנית מחשבון ראשית המבול גם יש אומרים כי אחר חמשה חדשים מיום המבול שחסרו המים הרתה אשת שם. והנה היה שם בן מאת שנה ושחשבון הזה ימצא בספר מלכים בעשרה מקומות:

מיני תרגומא על בראשית פרק-י

מיני תרגומא: י״ז:תט״ו א׳ ויפול אברהם על פניו וַיִצְחָק תרגום וְחַדִי עיין רש״י והרמב״ן האריך יותר:

תרגום אונקלוס על בראשית פרק-י

תרגום אונקלוס: {א} וְאִלֵּין תּוּלְדַת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וְאִתְיְלִידוּ לְהוֹן בְּנִין בָּתַר טוֹפָנָא: {ב} בְּנֵי יֶפֶת גּוֹמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתוּבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס: {ג} וּבְנֵי גּוֹמֶר אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתוֹגַרְמָה: {ד} וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים: {ה} מֵאִלֵּין אִתַּפְרָשׁוּ נַגְוַת עַמְמַיָּא בְּאַרְעֲהוֹן גְּבַר לְלִישָׁנֵהּ לְזַרְעֲיָתְהוֹן בְּעַמְמֵיהוֹן: {ו} וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן: {ז} וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָה שְׁבָא וּדְדָן: {ח} וְכוּשׁ אוֹלִיד יָת נִמְרֹד הוּא שָׁרֵי לְמֵהֲוֵי גִבַּר תַּקִּיף בְּאַרְעָא: {ט} הוּא הֲוָה גִבַּר תַּקִּיף קֳדָם יְיָ עַל כֵּן יִתְאֲמַר כְּנִמְרֹד גִּבַּר תַּקִּיף קֳדָם יְיָ: {י} וַהֲוָה רֵישׁ מַלְכוּתֵהּ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאַרְעָא דְּבָבֶל: {יא} מִן אַרְעָא (ס''א עֵיצָה) הַהִיא נְפַק אֲתוּרָאָה וּבְנָא יָת נִינְוֵה וְיָת רְחֹבֹת (נ''א רְחוֹבֵי) קַרְתָּא וְיָת כָּלַח: {יב} וְיָת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִיא קַרְתָּא רַבְּתָא: {יג} וּמִצרָאֵי (בכל הס':וּמִצְרַיִם) אוֹלִיד יָת לוּדָאֵי וְיָת עֲנָמָאֵי וְיָת לְהָבָאֵי וְיָת נַפְתּוּחָאֵי: {יד} וְיָת פַּתְרוּסָאֵי וְיָת כַּסְלוּחָאֵי דִּי נְפָקוּ מִתַּמָּן פְּלִשְׁתָּאֵי וְיָת קַפּוּטְקָאֵי: [ס] {טו} וּכְנַעַן אוֹלִיד יָת צִידוֹן בָּכְרֵהּ וְיָת חֵת: {טז} וְיָת יְבוּסָאֵי וְיָת אֱמוֹרָאֵי וְיָת גִּרְגָּשָׁאֵי: {יז} וְיָת חִוָּאֵי וְיָת עַרְקָאֵי וְיָת אַנְתּוֹסָאֵי: {יח} וְיָת אַרְוָדָאֵי וְיָת צְמָרָאֵי וְיָת חֲמָתָאֵי וּבָתַר כֵּן אִתְבַּדָּרוּ זַרְעֲיַת כְּנַעֲנָאֵי: {יט} וַהֲוָה תְּחוּם כְּנַעֲנָאֵי מִצִידוֹן מָטֵי לִגְרָר עַד עַזָּה מָטֵי לִסְדוֹם וַעֲמוֹרָה וְאַדְמָה וּצְבוֹיִם עַד לָשַׁע: {כ} אִלֵּין בְּנֵי חָם לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְלִישָׁנְהוֹן בְּאַרְעָתְהוֹן בְּעַמְמֵיהוֹן: [ס] {כא} וּלְשֵׁם אִתְיְלִיד אַף הוּא אֲבוּהוֹן דְּכָל בְּנֵי עֵבֶר אָחוּהִי דְּיֶפֶת רַבָּא: {כב} בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם: {כג} וּבְנֵי אֲרָם עוּץ וְחוּל וְגֶתֶר וָמַשׁ: {כד} וְאַרְפַּכְשַׁד אוֹלִיד יָת שָׁלַח וְשֶׁלַח אוֹלִיד יָת עֵבֶר: {כה} וּלְעֵבֶר אִתְיְלִידוּ תְּרֵין בְּנִין שׁוּם חַד פֶּלֶג אֲרֵי בְּיוֹמוֹהִי אִתְפְּלִיגַת אַרְעָא וְשׁוּם אֲחוּהִי יָקְטָן: {כו} וְיָקְטָן אוֹלִיד יָת אַלְמוֹדָד וְיָת שָׁלֶף וְיָת חֲצַרְמָוֶת וְיָת יָרַח: {כז} וְיָת הֲדוֹרָם וְיָת אוּזָל וְיָת דִּקְלָה: {כח} וְיָת עוֹבָל וְיָת אֲבִימָאֵל וְיָת שְׁבָא: {כט} וְיָת אוֹפִר וְיָת חֲוִילָה וְיָת יוֹבָב כָּל אִלֵּין בְּנֵי יָקְטָן: {ל} וַהֲוָה מוֹתְבָנֵהוֹן מִמֵּשָׁא מָטֵי לִסְפַר טּוּר מָדִינְחָא: {לא} אִלֵּין בְּנֵי שֵׁם לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְלִישָׁנְהוֹן לְאַרְעָתְהוֹן בְּעַמְמֵיהוֹן: {לב} אִלֵּין זַרְעֲיַת בְּנֵי נֹחַ לְתוּלְדָתְהוֹן בְּעַמְמֵיהוֹן וּמֵאִלֵּין אִתַּפְרָשׁוּ עַמְמַיָּא בְּאַרְעָא בָּתַר טוֹפָנָא: [פ]

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-י

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} אִלֵין תּוּלְדַת בְּנוֹי דְנחַ וְאִיתְיְלִידוּ לְהוֹן בְּנִין בָּתַר טוּבְעָנָא: {ב} בְּנוֹי דְיֶפֶת גוֹמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתוּבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס וְשׁוּם אַפַּרְכְיוּתְהוֹן אַפְרִיקֵי וְגַרְמַנְיָא וְתַמְדִיֵי וּמַקֵדוֹנִיָא וְיַתִינְיָא וְאוּסְיָא וְתַרְקֵי: {ג} וּבְנוֹי דְגוֹמֶר אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתוֹגַרְמָא: {ד} וּבְנוֹי דְיָוָן אֱלִישָׁה אַלַס וְטַרְסַס אַכַזְיָא וְדוֹרְדַנְיָא: {ה} מֵאִילֵן אִתְפַּרְשׁוּ גְנִיסֵי נַגְוַות עַמְמַיָא כָל חַד לְלִישְׁנֵיהּ לְיִחוּסֵיהוֹם בְּעַמְמֵיהוֹם: {ו} וּבְנוֹי דְחָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן וְשׁוּם אַרְכָיוֹתְהוֹם עַרְבַיָא וּמִצְרַיִם וְאַלִיחְרוֹק וּכְנָעַן: {ז} וּבְנוֹי דְכוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּ וְרַעֲמָא וְסַבְתְּכָא וְשׁוּם אַפַרְכָיוֹתְהוֹם סִינִירָאֵי וְהִנְדְקִי וּסְמִידָאֵי וְלוּבָּאֵי וְזִינְגָאֵי וּבְנוֹי דִמְוָרִיטִינוֹס זִמְדְגַד וּמְזָג: {ח} וְכוּשׁ אוֹלִיד יַת נִמְרוֹד הוּא שָׁרֵי לְמֶהֱוֵי גִבַר בְּחֶטְאָה וּלְמֵרְדָא קֳדָם יְיָ בְּאַרְעָא: {ט} הוּא הֲוָה גִבַּר מְרוֹדָא קֳדָם יְיָ בְּגִין כֵּן יִתְאַמֵר מִן יוֹמָא דְאִיתְבְּרִי עַלְמָא לָא הֲוָה כְּנִמְרוֹד גִבַּר בְּצֵידָא וּמְרוֹדָא קֳדָם יְיָ: {י} וַהֲוָה שְׁרוֹי מַלְכוּתֵיהּ בָּבֶל רַבְּתִי וַהֲדָס וּנְצִיבִין וּקְטִסְפּוֹן בְּאַרְעָא דְפוּנְטוֹס: {יא} מִן אַרְעָא הַהוּא נְפַק נִמְרוֹד וּמְלַךְ בְּאַתּוּר דְלָא בְּעָא לְמֶהֱוֵי בְּעֵטַת דָרָא דִפְלוֹגִתָּא וּשְׁבַק אַרְבַּע קוּרְיָן אִילֵן וִיהַב לֵיהּ יְיָ בְּגִין כֵּן אַתְרָא וּבְנָא אַרְבַּע קוּרְיָן אַחְרָנִין יַת נִינְוֵה וְיַת פַּלְטִאַת קַּרְתָּא וְיַת פַּרְיוֹת: {יב} וְיַת תַּלְסַר דְמִתְבַּנְיָא בֵּינֵי נִינְוֵה וּבֵינֵי חַרְיַית אִיהִי קַרְתָּא רַבְּתָא: {יג} וּמִצְרַיִם אוֹלִיד יַת גִיוַוטָאֵי וְיַת מַרְטִיוֹטָאֵי וְיַת לִיוַוקָאֵי וְיַת פַּנְטַסְכִּינָאֵי: {יד} וְיַת נַסְיוֹטָאֵי וְיַת פַּנְטְפּוֹלוֹטָאֵי דִנְפָקוּ מִתַּמָן פְּלִישְׁתָּאֵי וְיַת קַפּוּדְקָאֵי: {טו} וּכְנָעַן אוֹלִיד יַת צִידוֹן בּוּכְרֵיהּ וְיַת חֵת: {טז} וְיַת יְבוּסָאֵי וְיַת אֱמוֹרָאֵי וְיַת גִרְגָשָׁאֵי: {יז} וְיַת חִוָאֵי וְיַת עַרְקָאֵי וְיַת אַנְטוֹסָאֵי: {יח} וְיַת לוֹטְסָאֵי וְיַת חוֹמְצָאֵי וְיַת אַנְטְכוֹאֵי וּבָתַר כְּדֵין אִתְבַּדְרוּ זַרְעֲיַתְהוֹן דִכְנַעֲנָאֵי: {יט} וַהֲוָא תְּחוּם כְּנַעֲנָאֵי מִן כּוֹתְנַיִים מַעֲלָךְ לִגְרָר עַד עַזָה מַעֲלָךְ לִסְדוֹם וַעֲמוֹרָה אַדְמָא וּצְבוֹיִים עַד קַלְדָהִי: {כ} אִילֵין בְּנוֹי דְחָם לְזַרְעִית יִחוּסֵיהֶם לְלִישַׁנְהוֹם בְּמוֹתַב אַרְעָתֵיהוֹן בִּגְנִיסַת עַמְמֵיהוֹן: {כא} וּלְשֵׁם אִיתְיְלִיד אַף הוּא בַּר הוּא אַבוּהוֹן דְכָל בְּנֵי עִיבְרָאֵי אָחוֹי דְיֶפֶת רַבָּא בִּדְחַלְתָּא דַיְיָ: {כב} בְּנוֹי דְשֵׁם עֵילָם וְאַתּוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם: {כד} וְאַרְפַּכְשַׁד אוֹלִיד יַת שֶׁלַח וְשֶׁלַח אוֹלִיד יַת עֵבֶר: {כה} וּלְעֵבֶר אִיתְיְלִידוּ תְּרֵין בְּנִין שׁוּם חַד פֶּלֶג אַרוּם בְּיוֹמוֹי אִתְפְּלִיגַת אַרְעָא וְשׁוּם אָחוֹי יָקְטָן: {כו} וְיָקְטָן אוֹלִיד יַת אַלְמוֹדָד דִמָשַׁח יַת אַרְעָא בְּאַשַׁלְוָן וְיַת שָׁלֶף דְשָׁלֶף מוֹי דְנַהַרְוָותָא וְיַת חַצַרְמָוֶת וְיַת יָרַח: {כז} וְיַת הֲדוֹרָם וְיַת אוּזָל וְיַת דִיקְלָה: {כח} וְיַת עוֹבָל וְיַת אֲבִימָאֵל וְיַת שְׁבָא: {כט} וְיַת אוֹפִיר וְיַת חֲוִילָא וְיַת יוֹבָב כָּל אִילֵין בְּנוֹי דְיָקְטָן: {ל} וַהֲוָה בֵּית מוֹתְבָנֵיהוֹן מִן מֵישָׁא מַעֲלַךְ לִסְפַּרְוָואֵי טַוָור מַדִינְחָא: {לא} אִלֵין בְּנוֹי דְשֵׁם לְיִחוּסֵיהוֹן בְּמוֹתַב אַרְעֲיַתְהוֹן לִגְנִיסַת עַמְמֵיהוֹן: {לב} אִלֵין יְחוּסֵי בְּנוֹי דְנחַ לְיִחוּסֵהוֹן בְּעַמְמֵיהוֹן וּמֵאִלֵין אִתְפָּרָשׁוּ עַמְמַיָא בְּאַרְעָא בָּתַר טוּבְעָנָא:

תרגום ירושלמי על בראשית פרק-י

תרגום ירושלמי: ב׳ בְּנוֹי דְיֶפֶת גוֹמֶר וְשׁוּם אַפַרְכָיוּתְהוֹן אַפְרִיקֵי וְגַרְמַנְיָא וּמָדַי וּמִקְדוֹנְיָא וְיֵתָנְיָא וַאֲנַסְיָא וְתַרְקֵי: ג׳ וּבְנוֹי דְגוֹמֶר וְשׁוּם אַפַרְכָיוּתְהוֹן אַסְיָא וּפַרְכַוָן וּבַרְבְּרִיאָה: ד׳ וּבְנוֹי דְיָוָן אֱלִישָׁה וְשׁוּם אַפַרְכָיוּתְהוֹן אַלַסְטָרְסוֹם וְדוֹדַנְיָא: ט׳ הוּא הֲוָה גִבּוֹר בְּצַיְידָא בְּחֶטְאָה קָדָם יְיָ דַהֲוָה צַיִיד בְּנֵי אֱנָשָׁא בְּלִישַׁנְהוֹן וַאֲמַר לְהוֹן רְחוּקוּ מִן דִינוֹ דְשֵׁם וְאִדְבְּקוּ בְּדִינוֹ דְנִמְרוֹד בְּגִין כְּדֵין יִתְאַמֵר כְּנִמְרוֹד גִבָּרָא גִבַּר בְּצַדְיָא בְּחֶטְאָה קָדָם יְיָ: י׳ וַהֲוַת שֵׁירוּי מַלְכוּתֵיהּ בָּבֶל וַהֲדָס וּנְצִיבִין וְקִטִיסְפוֹן בְּאַרְעָא דְבָּבֶל: י״א מִן אַרְעָא הַהוּא נְפַק אֲתוֹרַיָיא וּבְנָא יַת נִינְוֵה וְיַת פְּלַטְיָיתָא דְקַרְתָּא וְיַת חַרְיָית: י״ב וְיַת תַּלְאָסָר בֵּין נִינְוֵה וּבֵין חַרְיַית הִיא קַרְתָּא רַבְּתָא: י״ג וּמִצְרַיִם אוֹלִיד יַת מַרְיוֹטָאֵי וְיַת פַּנְטְפּוֹלִיטָאֵי וְיַת לוֹסְטָאַי: י״ד וְיַת פִּילוֹסָאֵי וְיַת פְּנַטְסַכְנָאֵי דִנְפָקוּ מִתַּמָן פְּלִישְׁתָּאֵי וְיַת קַפּוּדְקָאֵי: י״ז וְיַת טְרִיפּוֹלָאֵי וְיַת עַרְקָאֵי וְיַת כַּפְרוּסָאֵי: י״ח וְיַת אַנְטְרִידִנָאֵי וְיַת חֲמִיצָאֵי וְיַת אַנְטוֹכְיָא מִן בָּבֶל מִן בָּתַר כְּדֵין אִתְפְּרָעוּ נִיסֵי אוּמַיָא:

רלב"ג על בראשית פרק-י

רלב"ג: י״ד:ע׳ א׳ ויהי בימי אמרפל עד אחר הדברים האלה: ב׳ ביאור דברי הספור ג׳ אמר שבימי אמרפל מלך בבל. ואריוך מלך אלסר. כדר לעומר מלך עילם. ותדעל מלך גוים. עשו מלחמה אלו המלכים הנזכרים עם ברע מלך סדום. וברשע מלך עמורה. ושנאב מלך אדמה. ושמאבר מלך צכוי'. ומלך צוער בעמק השרי' ונצחום קודם זה עד שאלו המלכים החמשה עכדו כדר לעומר י"ב שנה וי"ג שנה מרדו ובי"ד שנה למרדם בא כדר לעומר והמלכים השלשה אשר אתו הכו הרפאים אשר בעשתרות קרנים והזוזים אשר בהם והאימים אשר בשוה קריתים והחורי אשר בעלותם מפניהם להר שעיר הכו עד איל פארן אשר הוא סמוך למדבר. ואחר כך שבו ובאו אל קדש והכו את כל שדה העמלקי וגם האמורי היושב בהצצון תמר. וכראות זה מלכי סדום ועמורה ואדמה וצכויים וצוער יצאו ממקומם וערכו אתם מלחמה בעמק השדים והנה נצחו ארבעה מלכים את החמשה עד שכבר נסו מפניהם מלך סדום ועמורה והפילו עצמם ברצונם בבארות חמר שהיו בעמק השידים להמלט מהם והנשארים נסו אל ההר והנה לקחו אלו הארבעה מלכים כל רכוש סדום ועמורה וכל אכלם ובין השבי אשר שבו לקחו לוט בן אחי אברם ואת רכושו כי הוא היה יושב בסדום ומפני זה הגיעתהו זה הנזק. והנה בא הנמלט מהמלחמה והגיד הענין לאברם העברי והוא היה שוכן באלוני ממרא והוא איש שהיה מזרע האמורי והוא אחי אשכול ואחי ענר והם היו בעלי ברית אברם ר"ל שכבר נקשרו עמו בקשר האהבה החזקה שהיו לעזר קצתם לקצת בעת הצורך. ולזה התעוררו אלו האנשים לצאת עם אבר' למלחמה וזה ממה שיורה על חוזק אהבתם אותו והנה כשמוע אברהם כי נשבה אחיו שם כלי המלחמה על האנשים אשר גדלו עמו בביתו והדריכם והרגילם במנהגים החשובים או בעניין המלחמה והם היו שי"ח. ורדף אחר אלו המלכים הארבעה עד דן והנה בלילה חלק מחנהו למחנות רבות כדי שיבא עליהם לילה מכל הצדדי' באופן שלא ימלט איש מהם והכה אותם ורדף אותם עד חובה אשר משמאל לדמשק והשיב כל הרכוש ואת לוט אחיו ורכושו והאנשים והעם ששבו אותם הארבעה מלכים. והנה יצא מלך סדום לקראת אברהם אל עמק שוה אחרי שובו מהכות הד' מלכים הנזכרי' ולא דבר אליו דבר עד שאכל אברהם ושתה הוא ומחנהו. והנה מלך ירושלם הוציא לאבר' ולמחנהו לחם ויין כי עייפי' היו והוא היה עובד הש"י ובירך אברם ואמר ברוך אברם לאל עליון אשר הוא קונה שמים וארץ ר"ל שהוא מושל בשמים ובארץ ומנהיג אותם והנה ברכו על אשר התעורר להלחם על אלו המלכי' החזקי' כדי להציל קרובו וברוך הש' ית' שהשגיח בך ונתן צריך בידיך וכשמוע אברם דבריו נתן לו לכבוד השם מעשר מכל השלל והשבי כטעם כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך כי הוא היה כהן לאל עליון. ואחר ששלמו דברי אברם עם מלך ירושלם שאל מלך סדום מאברהם שיתן לו השבי ויקח לעצמו הרכוש וענה אליו אברם הנה נשבעתי ביי' אל עליון אשר הוא קונה שמים וארץ שלא אקח מכל אשר לך דבר זולת מה שיאכלו הנערי' אשר הלכו אתי וזולת חלק ענר אשכול וממרא שהם יקחו החלק הראוי להם מהשלל והשבי ולא תאמר אני העשרתי את אברם כי יש ליי' להעשיר אותי בזולת השלל והשבי הזה. והנה התועלות המגיעים מזה ספור הם רבים: ד׳ התועלת הראשון הוא במדות. והוא להרחיק האדם מהפעולות הרעות. הלא תראה שאנשי סדום להיותם רעים וחטאים נצחו אותם רבעה מלכים שבאו מחוץ חמשה מהם בארצם: ה׳ התועלת השני הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם שיעלים עיניו מאנשי משפחתו ואע"פ שאינם מתנהגי' עמו במנהג הראוי אבל ראוי שיהיה לעזר ולהועיל להם בחזקת היד כי בזה יגיע לאדם מקרוביו העזר הראוי וישלם בזה הקבוץ המדיני הלא תראה שאברהם התגבר כנגד ארבעה מלכי' ומחניהם עם היותם גבורים מאד להציל לוט בן אחיו ורכושו ואע"פ שלא התנהג עמו לוט באופן הראוי כמו שקדם: ו׳ התועלת השלישי הוא במדות והוא שאין ראוי ינהג האדם עמו במלחמה כי אם האנשים אשר הורגלו בתכונת הגבורה שאם יהיה ביניהם רך לבב יביא מורך בשאר לב האנשים וינוצחו ולזה לא נהג אברם עמו מאנשי ביתו כי אם האנשים אשר חנכם במנהגיו מלידה ואין ספק שעם שחנכם בשאר המדות המשובחות חנך אותם במדת הגבורה. ולזה הביאם עמו לבדם ועזב האנשים אשר היו בביתו שלא גדלו עמו מעת הלידה כי אלו כבר נשתקעו קודם היותם עמו במדות הפחותות ולאי כול להעתיקום מהם ולהגיעם אל המדות המשובחות באופן שלם או קרא חניכיו ילידי ביתו מי שחנך מהם למלחמת ואיך שיהיה הנה יצא זה התועלת מזה מספור: ז׳ התועלת הד' הוא במדות. שאין ראוי לאדם למסור עצמו בסכנה אבל ראוי שיתגבר באופן הראוי שישלם לו בו הנצוח. ולזה תמצא שרדף אברם אחרי המלכים האלה בלילה שהיו אז יושבים בטח והיו שמחים וחוגגים על השלל שהביאו וחלק מחנהו לחלקים רבים כדי שיבואו עליהם מכל הצדדים יחד קודם שירגישו בהם וכמו אלו התחבולות הם מהתחבולות הטובות שצריך שיקחו אותם מי שיביאם ההכרח להלחם עם שתקיף ממנו: ח׳ התועלת הה' הוא במדות. והוא שראוי לאדם לכבד השם מהונו להעיד שכל הטובות המגיעות לאדם באות מהש' ית' ולזה נתן אברם מעשר מכל השלל והשבי לכבוד הש' עם שבזה הישרה להרגיל האדם בתכונת הנדיבות והורה עם זה בזה שכבר נצח מה שנצח בעזר הש' ית' מצד יתרון ההשגחה בו: ט׳ התועלת הששי להודיענו עוצם מעלת אברם בארץ ההיא עם היותו גר בה שכבר יצא מלך סדום לקראתו לכבדו והמתין לו לדבר עמו מעניינו עד שאכל ושתה כי זה ממה שיורה על גודל מעלת אברם אצלם ושכבר קיי' השם יתע' מה שיעדו לגדל שמו: י׳ התועלת הז' הוא במדות. והוא שראוי לאדם שינהיג עצמו במדת ההסתפקות ולא יבקש לו גדולו'. הלא תראה שאבר' לא רצה לקחת דבר מהשלל והשבי להסתפקו במה שחננו השם ית' מהקניינים: י״א התועלת הח' הוא במדות. והוא שאין ראוי שיפזר האדם הונו ויפסיד אותו הלא תראה שאברם עם מה שהורה עניינו מתכונת הנדיבות במה שהסכי' להשיב כל הרכוש והשבי למלך סדום לא רצה לשלם משלו מה שאכלו הנערים וחלק האנשים אשר היו אתו: י״ב התועלת הט' הוא במדות. והוא שהאדם כשיותר משלו אין ראוי שיעשה זה באופן שיגיע היזק ממנו לזולתו כמו שיעשו קצת האנשים שיותרו משלהם להביא זולתם אל שיותרו משלהם וזה דבר בלתי ראוי הלא תראה שאברם רצה שיהיו האנשים ההולכים אתו חולקין בשלל חלק בחלק ולא רצה לותר משלהם דבר למלך סדם והוא מבואר שאם לא אמר אברם זה למלך סדום היו כושי' ענר אשכול וממרא לשאול חלקם למלך סדום אחר שאברם נתן לו חלקו שהיה העקר והשרש לעשות זאת המלחמה:

-------------------------------------------------------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

הסבר על זכויות יוצרים:
  1. למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים - זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
  2. ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

נחל קדומים על תורה:
מקור: beta.nli.org.il, רא"ש על התורה: מקור: aleph.nli.org.il,תרגום ירושלמי על התורה מקור: he.wikisource.org, צרור המור על התורה: מקור: primo.nli.org.il
ברטנורא על התורה, רלב"ג על התורה, ונציה ש"ז,
מקור: primo.nli.org.il, מיני תרגומא: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001857234/NLI, תולדות יצחק על התורה: מקור: beta.nli.org.il, תורה תמימה על התורה: primo.nli.org.il, העמק דבר והרחב דבר : מקור: primo.nli.org.il,
דיגיטציה: ספריא
חומת אנ״ך, ירושלים 1965,
גור אריה על התורה : מקור: mobile.tora.ws

רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il

דילוג לתוכן