{א}  שלישי  וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַֽׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָֽרְצָה: {ב} וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּֽא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַֽחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַֽהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּֽאמְרוּ לֹּא כִּי בָֽרְחוֹב נָלִֽין: {ג} וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵֽלוּ: {ד} טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶֽה: {ה} וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָֽאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הֽוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵֽדְעָה אֹתָֽם: {ו} וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַֽחֲרָֽיו: {ז} וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵֽעוּ: {ח} הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָֽדְעוּ אִישׁ אוֹצִֽיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַֽעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵֽינֵיכֶם רַק לָֽאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּֽעֲשׂוּ דָבָר כִּֽי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹֽרָתִֽי: {ט} וַיֹּֽאמְרוּ גֶּשׁ הָלְאָה וַיֹּֽאמְרוּ הָֽאֶחָד בָּֽא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּֽלֶת: {י} וַיִּשְׁלְחוּ הָֽאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָֽרוּ: {יא} וְאֶת הָֽאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּֽתַח: {יב} וַיֹּֽאמְרוּ הָֽאֲנָשִׁים אֶל לוֹט עֹד מִֽי לְךָ פֹה חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ בָּעִיר הוֹצֵא מִן הַמָּקֽוֹם: {יג} כִּֽי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי גָֽדְלָה צַֽעֲקָתָם אֶת פְּנֵי יְהֹוָה וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהֹוָה לְשַֽׁחֲתָֽהּ: {יד} וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹֽקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּֽי מַשְׁחִית יְהֹוָה אֶת הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָֽיו: {טו} וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן תִּסָּפֶה בַּֽעֲוֹן הָעִֽיר: {טז} וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּֽחֲזִיקוּ הָֽאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְהֹוָה עָלָיו וַיֹּֽצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִֽיר: {יז} וַיְהִי כְהֽוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַֽחֲרֶיךָ וְאַל תַּֽעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶֽה: {יח} וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל נָא אֲדֹנָֽי: {יט} הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַֽחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי וְאָֽנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָֽרָעָה וָמַֽתִּי: {כ} הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּֽלְטָה נָא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִֽׁי: {כא}  רביעי  וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּֽרְתָּ: {כב} מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַֽעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּֽאֲךָ שָׁמָּה עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הָעִיר צֽוֹעַר: {כג} הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹֽעֲרָה: {כד} וַֽיהֹוָה הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהֹוָה מִן הַשָּׁמָֽיִם: {כה} וַיַּֽהֲפֹךְ אֶת הֶֽעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹֽשְׁבֵי הֶֽעָרִים וְצֶמַח הָֽאֲדָמָֽה: {כו} וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַֽחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶֽלַח: {כז} וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי יְהֹוָֽה: {כח} וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַֽעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָֽׁן: {כט} וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַֽהֲפֵכָה בַּֽהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לֽוֹט: {ל} וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָֽיו: {לא} וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָֽרֶץ: {לב} לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵֽאָבִינוּ זָֽרַע: {לג} וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ וְלֹֽא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָֽהּ: {לד} וַֽיְהִי מִֽמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה הֵן שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵֽאָבִינוּ זָֽרַע: {לה} וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹֽא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָֽהּ: {לו} וַתַּֽהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנֽוֹת לוֹט מֵֽאֲבִיהֶֽן: {לז} וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִֽי מוֹאָב עַד הַיּֽוֹם: {לח} וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵֽי עַמּוֹן עַד הַיּֽוֹם: (ס)
רש"י על בראשית פרק-יט
רש"י: {א} המלאכים. ולהלן קראם ע אנשים, כשהיתה שכינה עמהם פ קראם אנשים. דבר אחר, אצל אברהם שכחו גדול, והיו המלאכים תדירין אצלו כאנשים, קראם אנשים, ואצל לוט קראם מלאכים: בערב. וכי כל כך שהו המלאכים מחברון לסדום, אלא מלאכי רחמים היו, וממתינים שמא יוכל אברהם ללמד עליהם סנגוריא: ולוט ישב בשער סדום. ישב כתיב, אותו היום צ מינוהו שופט ק עליהם (ב"ר נ, ג.): וירא לוט וגו'. מבית אברהם למד ר לחזור על האורחים: {ב} הנה נא אדני. הנה נא אתם אדונים ש לי, אחר שעברתם עלי. דבר אחר הנה נא, צריכים אתם לתת לב על הרשעים הללו שלא יכירו בכם, וזו היא עצה נכונה: סורו נא. עקמו את הדרך ת לביתי דרך עקלתון, שלא יכירו שאתם נכנסים שם, לכך נאמר סורו (ב"ר נ, ד.): ולינו ורחצו רגליכם. וכי דרכן של בני אדם ללון תחלה ואחר כך לרחוץ, ועוד שהרי אברהם אמר להם תחלה ורחצו רגליכם, אלא כך אמר לוט, אם כשיבאו אנשי סדום ויראו שכבר רחצו רגליהם, יעלילו עלי ויאמרו, כבר עברו שני ימים או שלשה שבאו לביתך ולא הודעתנו, לפיכך אמר, מוטב שיתעכבו כאן באבק רגליהם, שיהיו נראין כמו שבאו עכשיו, לפיכך אמר לינו תחלה, ואחר כך רחצו: ויאמרו לא. ולאברהם אמרו כן תעשה, מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול (ב"ר שם): כי ברחוב נלין. הרי כי משמש בלשון אלא, שאמרו לא נסור אל ביתך אלא ברחובה של עיר נלין: {ג} ויסרו אליו. עקמו את הדרך לצד ביתו: ומצות אפה. פסח א היה: {ד} טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום. כך נדרש בבראשית רבה (נ, ה.), טרם ישכבו, ואנשי העיר היו בפיהם של מלאכים, שהיו שואלים ללוט מה טיבם ומעשיהם, והוא אומר להם רובם רשעים, עודם מדברים בהם, ואנשי סדום וגו'. ופשוטו של מקרא, ואנשי העיר אנשי רשע, ב נסבו על הבית, ועל שהיו רשעים נקראים אנשי סדום, כמו שאמר הכתוב, ואנשי סדום רעים וחטאים: כל העם מקצה. מקצה העיר עד הקצה, שאין אחד מהם מוחה בידם, ג שאפילו צדיק אחד אין בהם: {ה} ונדעה אותם. במשכב זכר, ד כמו אשר לא ידעו איש (ב"ר שם): {ח} האל. כמו האלה: כי על כן באו. כי הטובה הזאת תעשו לכבודי, ה על אשר באו בצל קורתי. תרגום בטלל שריתי, תרגום של קורה שרותא: {ט} ויאמרו גש הלאה. קרב להלאה, ו כלומר התקרב לצדדין ותתרחק ממנו, וכן כל הלאה שבמקרא לשון רחוק, כמו זרה הלאה (במדבר יז, ב.), הנה החצי ממך והלאה (שמואל-א כ, כב.). גש הלאה, המשך להלן, בלשון לע"ז טריטי דנו"ש (ווייכע פאן אונז), ודבר נזיפה הוא, לומר, אין אנו חוששין לך, ודומה לו קרב אליך אל תגש בי (ישעיה סה, ה.), וכן גשה לי ואשבה (שם מט, כ.), המשך לצדדין בעבורי ואשב אצלך. אתה מליץ על האורחין, איך מלאך לבך. על שאמר להם על הבנות אמרו לו גש הלאה, לשון נחת, ועל שהיה מליץ על האורחים אמרו, האחד בא לגור, אדם נכרי ז יחידי אתה בינינו שבאת לגור, וישפוט שפוט, ונעשית מוכיח ח אותנו: הדלת. דלת הסובבת לנעול ולפתוח: {יא} פתח. הוא החלל שבו נכנסין ויוצאין: בסנורים. מכת עורון: מקטן ועד גדול. הקטנים התחילו בעבירה תחלה, שנאמר מנער ועד זקן, לפיכך התחילה הפורענות מהם (ב"ר נ, ח.): {יב} עוד מי לך פה. פשוטו של מקרא, מי לך עוד בעיר הזאת, ט חוץ מאשתך ובנותיך שבבית: חתן ובניך ובנתיך. אם יש לך חתן או בנים ובנות, הוצא מן המקום: ובניך. בני בנותיך י הנשואות. ומדרש אגדה, עוד, מאחר שעושין נבלה כזאת, מי לך פתחון פה ללמד סנגוריא עליהם, שכל הלילה היה מליץ כ עליהם טובות. קרי ביה מי לך פה: {יד} חתניו. שתי בנות נשואות היו לו בעיר: לקחי בנותיו. שאותן שבבית ל ארוסות להם: {טו} ויאיצו. כתרגומו ודחיקו, מהרוהו: הנמצאות. המזומנות לך בבית להצילם. ומדרש אגדה יש, וזה ישובו של מקרא: תספה. תהיה כלה, עד תום כל הדור, מתורגם, עד דסף כל דרא: {טז} ויתמהמה. כדי להציל את מ ממונו: ויחזיקו. אחד מהם היה שליח להצילו, וחבירו להפוך סדום, לכך נאמר ויאמר המלט, ולא נאמר ויאמרו (ב"ר נ, יא.): {יז} המלט על נפשך. דייך להציל נפשות אל תחוס על הממון: אל תביט אחריך. אתה הרשעת עמהם, נ ובזכות אברהם אתה ס ניצול, אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול: בכל הככר. ככר הירדן: ההרה המלט. אצל אברהם ברח, שהוא יושב בהר, שנאמר ויעתק משם ההרה, ואף עכשיו היה יושב שם, שנאמר אל המקום אשר היה שם אהלו בתחלה, ואף על פי שכתוב ויאהל אברם וגו', אהלים הרבה היו לו, ונמשכו עד חברון. המלט לשון השמטה, וכן כל אמלטה שבמקרא, אשמוצי"ר (ענטשליפפען) בלע"ז, וכן והמליטה זכר (ישעיה סו, ז.), שנשמט העובר מן הרחם. כצפור נמלטה (תהלים קכד, ז.), לא יכלו מלט משא (ישעיה מו, ב.), להשמיט משא הרעי שבנקביהם: {יח} אל נא אדני. רבותינו אמרו (שבועות לה:) שם זה קדש, ע שנאמר בו להחיות את נפשי, מי שיש בידו להמית ולהחיות, ותרגומו בבעו כען ה': אל נא. אל נא תאמר אלי להמלט ההרה: נא. לשון בקשה: {יט} פן תדבקני הרעה. כשהייתי אצל אנשי סדום, היה הקב"ה רואה מעשי ומעשי בני העיר, והייתי נראה צדיק וכדאי פ להנצל, וכשאבא אצל צדיק, אני כרשע, וכן אמרה הצרפית לאליהו כי באת אלי להזכיר את עוני (מלכים-א יז, יח.), עד שלא באת אצלי, היה הקב"ה רואה מעשי ומעשי עמי ואני צדקת ביניהם, ומשבאת אצלי, לפי מעשיך אני רשעה: {כ} העיר הזאת קרובה. קרובה ישיבתה (שבת י:), נתיישבה מקרוב, לפיכך לא נתמלאה סאתה עדיין, ומה היא קריבתה, מדור הפלגה שנתפלגו האנשים והתחילו להתישב איש איש במקומו, והיא היתה בשנת מות פלג, ומשם עד כאן נ"ב שנה, שפלג מת בשנת מ"ח לאברהם, כיצד פלג חי אחרי הולידו את רעו ר"ט שנה, צא מהם ל"ב כשנולד שרוג ומשרוג עד שנולד נחור ל', הרי ס"ב, ומנחור עד שנולד תרח כ"ט, הרי צ"א, ומשם עד שנולד אברהם ע', הרי קס"א, תן להם מ"ח, הרי ר"ט, ואותה שנה היתה שנת הפלגה, וכשנחרבה סדום היה אברהם בן צ"ט שנה, הרי מדור הפלגה עד כאן נ"ב צ שנה, וצוער איחרה ישיבתה אחרי ישיבת סדום וחברותיה שנה אחת, הוא שנאמר אמלטה נא, נא בגימטריא נ"א: הלא מצער היא. והלא עוונותיה מועטין ויכול אתה להניחה: ותחי נפשי. בה, זהו מדרשו. ופשוטו של מקרא, הלא עיר ק קטנה היא ואנשים בה מעט, אין לך להקפיד אם תניחנה, ותחי נפשי בה: {כא} גם לדבר הזה. לא דייך שאתה ניצול, אלא אף כל העיר אציל בגללך: הפכי. הופך אני, ר כמו עד בואי, אחרי רואי, מדי דברי בו (ירמיה לא, יט.): {כב} כי לא אוכל לעשות. זה עונשן של מלאכים, על שאמרו כי משחיתים אנחנו, ותלו הדבר בעצמן, לפיכך לא זזו משם עד שהוזקקו לומר שאין הדבר ברשותן: כי לא אוכל. לשון יחיד, מכאן אתה למד שהאחד הופך והאחד מציל, ש שאין שני מלאכים נשלחים לדבר אחד: על כן קרא שם העיר צוער. על שם ת והיא מצער: {כד} וה' המטיר. כל מקום שנאמר וה', הוא ובית א דינו: המטיר על סדום. בעלות השחר ב כמו שנאמר וכמו השחר עלה, שעה שהלבנה עומדת ברקיע עם החמה, לפי שהיו מהם עובדין לחמה ומהם ללבנה, אמר הקב"ה אם אפרע מהם ביום, ג יהיו עובדי לבנה אומרים, אילו היה בלילה כשהלבנה מושלת, לא היינו חרבין, ואם אפרע מהם בלילה, יהיו עובדי החמה אומרים אילו היה ביום כשהחמה מושלת, לא היינו חרבים, לכך כתיב וכמו השחר עלה, ונפרע מהם בשעה שהחמה והלבנה מושלים: המטיר וגו' גפרית ואש. בתחלה מטר, ד ונעשה גפרית ואש (מכילתא בשלח שירה פ"ה): מאת ה'. דרך המקראות לדבר כן, כמו נשי למך, ולא אמר נשי. וכן אמר דוד קחו עמכם את עבדי אדוניכם (מלכים-א א, לג.), ולא אמר מעבדי. וכן אחשורוש בשם המלך, ולא אמר בשמי. אף כאן אמר מאת ד', ולא אמר מאתו: מן השמים. והוא שאמר הכתוב כי בם ידין עמים וגו' (איוב לו, לא.), כשבא ליסר הבריות, מביא עליהם אש מן השמים, כמו שעשה לסדום, וכשבא להוריד המן, מן השמים, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז, ד.): {כה} ויהפך את הערים וגו'. ארבעתן יושבות בסלע אחד, והפכן מלמעלה למטה, שנאמר בחלמיש שלח ידו וגו' (איוב כח, ט.): {כו} ותבט אשתו מאחריו. מאחריו ה של לוט: ותהי נציב מלח. במלח חטאה ובמלח לקתה, אמר לה תני מעט מלח לאורחים הללו, אמרה לו אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה (ב"ר נ, ד.): {כח} קיטור. תימור של עשן שור"א (בראנדפאקקעל), בלע"ז: כבשן. חפירה ששורפין בה את האבנים לסיד, וכן כל כבשן שבתורה: {כט} ויזכור אלהים את אברהם. מהו זכירתו של אברהם על לוט, נזכר ו שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה אחותי היא, ולא גלה הדבר, ז שהיה חס עליו, לפיכך חס הקב"ה עליו (ב"ר נא, ו.): {ל} כי ירא לשבת בצוער. לפי שהיתה קרובה לסדום: {לא} אבינו זקן. ואם לא עכשיו אימתי, שמא ימות או יפסוק מלהוליד: ואיש אין בארץ. סבורות היו שכל העולם נחרב, כמו בדור המבול. (ב"ר נא, ח.): {לג} ותשקין וגו'. יין נזדמן להם במערה, ח להוציא מהן שני אומות: ותשכב את אביה. ובצעירה כתיב ותשכב עמו, צעירה לפי שלא פתחה בזנות, אלא אחותה למדתה, חיסך עליה הכתוב ולא פירש גנותה, אבל בכירה שפתחה בזנות, פרסמה הכתוב במפורש. ובקומה של בכירה נקוד על וי"ו של ובקומה לומר, שבקומה ידע, ט ואף על פי כן לא נשמר ליל שני מלשתות. (א"ר לוי כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות, לסוף מאכילים אותו מבשרו): {לו} ותהרין וגו'. אף על פי שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה, אלו שלטו י בעצמן והוציאו ערותן (ס"א עדותן) לחוץ, ונתעברו מביאה ראשונה: {לז} מואב. זו שלא היתה צנועה פירשה שמאביה הוא, אבל צעירה קראתו בלשון נקיה, וקבלה שכר בימי משה, שנאמר בבני עמון אל תתגר בם (דברים ב, יט.), כלל, ובמואב לא הזהיר אלא שלא ילחמו בם, אבל לצערן התיר לו:
רמב"ן על בראשית פרק-יט
רמב"ן: {ב} הנה נא אדוני. לשון רש"י הנה נא אתם אדונים לי אחר שעברתם עלי והנכון שהוא לשון תחינה אדני הנה נא בית עבדכם סורו נא אלי ומלת "סורו" כמו סורה שבה פה (רות ד א) סורה אדני סורה אלי אל תירא (שופטים ד יח) וטעם והשכמתם והלכתם לדרככם להגיד להם שלא יתעכבו בעיר אחר הבקר כי ידע בענין אנשי העיר ורשעם אבל היה חושב כי באור הבקר יעשוה או שראה אותם כהולכי ארחות לא יתעכבו בעיר ואמר והשכמתם והלכתם לדרככם אם תרצו {ג} ויפצר בם מאד. היה ללוט זכות בהפצירו בהם והיה לו חפץ טוב בהכנסת אורחים והיו ממאנים כדי לזכותו ולכן שמעו לו בסוף כי מתחלה לא היו רוצים לבא לביתו כי אינו צדיק תמים ורבותינו אמרו (ב"מ פז) מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול ואם כן יהיה כדרך מוסר בני אדם {ה} ונדעה אותם. כוונתם לכלות את הרגל מביניהם כדברי רבותינו (סנהדרין קט) כי חשבו שבעבור טובת ארצם שהיא כגן ה' יבאו שם רבים והם היו מואסי הצדקה אבל לוט בעשרו וממונו בא אליהם או שבקש מהם רשות או שקבלוהו לכבוד אברהם והכתוב מעיד שזאת כוונתם שנאמר (יחזקאל טז מט) הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה ומה שאמר (לעיל יג יג) רעים וחטאים לה' מאד שהיו מכעיסים ומורדים בשלותם ובענוי האביונים והוא שאמר (יחזקאל טז נ) ותגבהינה ותעשינה תועבה לפני ואסיר אתהן כאשר ראיתי ועל דעת רבותינו (עיין סנהדרין קט) היו בהם כל מדות רעות אבל נגמר דינם על אותו העון מפני שלא החזיקו יד עני ואביון כי היו תדירים באותו עון יותר מכולם וגם כי כל העמים עושים צדקות עם ריעיהם ועם ענייהם לא היה בכל הגוים כסדום לאכזריות ודע כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל כי היא מכלל נחלת ה' ואינה סובלת אנשי תועבות וכאשר תקיא את הגוי כלו מפני תועבותם הקדימה וקאתה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות ושממו עליהם השמים והארץ והושחתה הארץ בלא רפואה לעולם מפני שבעבור טובה נתגאו וראה הקב"ה שיהיה לאות לבני מרי לישראל העתידים לירשה כאשר התרה בהן גפרית ומלח שרפה כל ארצה כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך ה' באפו ובחמתו (דברים כט כב) כי יש באומות רעים וחטאים מאד ולא עשה בהם ככה אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל כי שם היכל ה' ועוד אני עתיד לבאר זה בסדר אחרי מות (ויקרא יח כד) אם יחייני הממית והמחיה {ח} אוציאה נא אתהן אליכם. מתוך שבחו של האיש הזה באנו לידי גנותו שהיה טורח מאד על אכסניא שלו להציל אותם מפני שבאו בצל קורתו אבל שיפייס אנשי העיר בהפקר בנותיו אין זה כי אם רוע לב שלא היה ענין הזמה בנשים מרוחק בעיניו ולא היה עושה לבנותיו חמס גדול כפי דעתו לכך אמרו רבותינו (תנחומא וירא יב) בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן אמר לו הקב"ה לעצמך אתה משמרן והנה לוט היה מתירא עליהם כי היה חושב שהם אנשים אבל כאשר הכו בסנורים את אנשי העיר ואמרו לו כי משחיתים אנחנו את המקום הזה וישלחנו ה' לשחתה אז הכיר בהם והאמין לעשות כל אשר צוו ודע והבן כי ענין פילגש בגבעה (שופטים יט) אף על פי שהוא נדמה לענין הזה איננו כמוהו לרוע כי הרשעים ההם לא היה דעתם לכלות הרגל ממקומם אבל היו שטופי זמה ורצו גם במשכב האיש האורח וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה והאיש הזקן שאמר להם הנה בתי הבתולה ופילגשהו אוציאה נא אותם ועשו להם הטוב בעיניכם (שם יט כד) יודע היה שלא יחפצו בבתו ולא יעשו עמה רעה ועל כן לא אבו לשמוע לו וכאשר הוציא את פילגשו לבדה שתקו ממנו והאיש בעל הבית גם האורח כולם היו חפצים להציל את האיש בפילגשו כי פילגש היתה לא אשת איש וכבר זנתה עליו ובפרץ ההוא עוד לא היו בו כל אנשי העיר כאשר בסדום שנאמר בו "מנער ועד זקן כל העם מקצה" אבל בגבעה נאמר והנה אנשי העיר "אנשי בני בליעל" (שם יט כב) מקצתם שהיו שרים ותקיפים בעיר כמו שאמר האיש (שם כ ה) ויקומו עלי בעלי הגבעה ועל כן לא מיחו האחרים בידם והנה פנות כל העם מכל שבטי ישראל רצו לעשות גדר גדול בדבר להמית אותם שנאמר (שם כ יג) ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם ודבר ברור הוא שלא היו חייבין מיתה בדין תורה שלא עשו מעשה זולתי ענוי הפילגש הזונה ולא נתכוונו למיתה שלה וגם לא מתה בידם וישלחוה מאתם כעלות השחר והלכה מאתם לבית אדוניה ואחר כך מתה אולי נחלשה מרוב הביאות ונתקררה בפתח עד האור ומתה שם אבל מפני שהיו חפצים ואומרים לעשות נבלה כאנשי סדום ראו השבטים לעשות סייג לתורה שלא יעשה ולא יאמר כן בישראל כמו שאמרו ונבערה רעה מישראל (שם) וזה הדין הוא ממה שאמרו רבותינו (סנהדרין מו) בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה ושבט בנימין לא הסכימו בדבר זה שלא היה בהם חיוב מיתה בענוי הפלגש ואולי הקפידו עוד בני בנימין על אשר לא שלחו להם מתחילה ועשו ההסכמה שלא מדעתם ולפי דעתי שזה ענשם של ישראל להנגף בתחילה מפני שלא היתה המלחמה נעשית מן הדין והגדר עצמו על שבט בנימין היה מוטל לעשותו ולא עליהם שמצוה על השבט לדון את שבטו (ספרי קמד) והנה שתי הכתות ראויות להענש כי בנימין מרשיע שאינו חושש ליסר הרעים ולא לגעור בהם כלל וישראל עושין מלחמה שלא מן הדין וגם את פי ה' לא שאלו בזה אבל אמרו מי יעלה לנו בתחלה למלחמה על בני בנימין (שופטים כ יח) כי מעצמם הסכימו למלחמה על כל פנים וכן לא שאלו בענין הנצוח "אם תתנם בידי" כי בטחו בזרוע בשר שהיו רבים מאד כי עתה כמוהם עשרה פעמים ויותר ולא שאלו אלא "מי יעלה לנו בתחלה" והוא כמו גורל ביניהם אולי היה כל שבט אומר "לא אעלה אני תחלה" או אומר "אני ראשון" והקב"ה השיב כפי שאלתם יהודה בתחלה לאמור כי יהודה הוא בראש לעולם כי ביהודה בחר ה' לנגיד (דהי"א כח ד) ולכך לא אמר "יהודה יעלה" כשאר המקומות (עיין שופטים א ב) כי לא הרשה אותם אבל לא מנעם ולא אמר להם "לא תעלו ולא תלחמו" מפני ענשו של בנימין והנה הלך השם עם שניהם בקרי והניחם למקרים ובני בנימין היו גבורים ועריהם בצורות והשחיתו בישראל הבוטחים בזרוע בשר והוסיפו עונש על ענשם כי די היה להם להבריח ישראל מן הגבעה והם הכו בהם למשחית איבת עולם והפילו מהם עם רב ועצום כ"ב אלפים והנה ישראל כאשר הכו מכה רבה נודעה להם שגגתם כי עשו מלחמה עם אחיהם שלא ברשות גבוה ושלא כדין תורה ועל כן שאלו ביום השני האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי (שם כ כג) והזכירו עתה האחוה לשאול אם הוא אוסר עליהם המלחמה והשם הרשה אותם עתה ביום השני ואמר עלו אליו כי עתה מותר להם לדרוש דם אחיהם השפוך והם לא שאלו הנצוח כי עדיין היו בוטחים ברובם לנצח על כל פנים והשם לא באר להם רק כי המלחמה מותרת להם ומפני שעדיין לא נתכפר ענשם הראשון נפלו מהם גם ביום השני י"ח אלפים וביום השלישי גזרו תענית ויצומו ויבכו לפני ה' והקריבו עולות לכפר על הרהורי הלב אשר בטחו בזרועם והקריבו שלמים והם שלמי תודה כי ראו עצמם כאלו כלם פלטים מחרב בנימין וזה משפט כל הנמלטים להקריב תודה כענין שנאמר (תהלים קז כב) ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה וכתוב (שם כז ו) ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי ואזבחה באהלו זבחי תרועה אשירה ואזמרה לה' והנה היו בשני הימים המתים מישראל ארבעים אלף ומבנימן נפלו בסוף כ"ה אלפים אנשי חיל (שופטים כ לה) ומעיר מתום עד כל הנמצא (שם כ מח) רבים ויתכן שיהיו ט"ו אלפים בין אנשים ונשים והטף והיה עונש שתי הכתות בשוה ומה נכבדו דברי רבותינו (סנהדרין קג) שהיה הקצף בפסלו של מיכה אמר הקב"ה בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם לומר בכבודי לא מחיתם במחוייבי מיתה ופושטים ידיהם בעיקר בכבוד בשר ודם מחיתם יותר משורת הדין ועל כן סכל עצת שתי הכתות ואמץ את לבבם ולא זכרו ברית אחים ואחר המעשה נתחרטו כמו שנאמר (שופטים כא ב) ויבא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלהים ויבכו בכי גדול ויאמרו למה ה' אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד כי הכירו טעותם וענשם והנה בדרך גררא פירשנו ענין מהותם ואינו מבואר והזכרנו סיבותיו {ט} ויפצרו באיש בלוט. לא מצאתי המלה הזאת רק בדברי הפיוסים אם כן נפרש זה שפייסו ממנו הרבה שיפתח להם הדלת וכאשר לא רצה לעשות כן נגשו לשבור אותו או שהיה עומד בפני הדלת ולא היה מניחם לקרבה אליו והם פייסו ממנו לסור מפניהם כי לא היו רוצים לפגוע בו וזה טעם גש הלאה שיגש למקום אחר {יב} חתן ובניך ובנותיך. לשון רש"י מי משלך עוד בעיר חוץ מאשתך ובנותיך שבבית אם יש לך חתן או בנים ובנות הוצא מן המקום ואם כן יהיה דבורם כדרך בני אדם שהוא לא היה לו בנים כי אם בנות ורבי אברהם אמר חתן ובניך חתנים שהם כבניך ויתכן שהיו לו בנים גדולים נשואי נשים ודיבר עם חתניו תחילה כי היה סבור שבניו ישמעו לו וכאשר צחקו עליו חתניו וארכו הדברים ביניהם השחר עלה והמלאכים לא הניחוהו לקחת רק הנמצאים אתו בבית והנה זכותו של לוט היה מציל בנים ובנות וחתנים לא כאשר חשב אברהם שימית צדיק עם רשע וברור הוא שהיו המלאכים יודעים דעת עליון בזה כי גם צוער בתפלתו נמלטה ויתכן שהיה זה לכבוד האכסניא כי דרך מוסר לשלוחים להציל בעל ביתם וכל אשר לו כאשר עשו שלוחי יהושע (יהושע ו כג) שהצילו גם כל משפחת בעלת ביתם ובבראשית רבה (נ כא) לוט על ידי שכבד את המלאך נשא לו פנים {טז} ויחזיקו האנשים. אמר רבי אברהם כי ויחזיקו יבאר שפחד ואין בו כח לברוח והנכון שהוא כמו ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ (שמות יב לג) אף כאן היו מושכים בהם בחזקה למהר לשלחם
"בחמלת ה' עליו" – לא בזכותו רק בחמלת האל וברחמיו הרבים או יאמר שהחזיקו בו למהר להוציאם בעוד החמלה עליו פן יצא הקצף מלפני ה' ויספה {יז} אל תביט אחריך ואל תעמוד בכל הככר. שיעור הכתוב אל תעמוד בכל הככר ואל תביט אחריך אחר שתנצל כי עד היות לוט בהר לא תרד עליהם רעה ובעבור כן אמר
"ואנכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה" – בהיותי בככר כי אתה לא תאריך לי רק מעט כאשר אמרת מהר המלט ואמר רבי אברהם אל תביט אחריך אתה וכל אשר לך וכן לא תאכל ממנו ומה צורך לזה ואין העונש בכאן מפני שיעברו על אזהרת המלאך אבל הוא הזהירם מדעתו שיגיע להם עונש בהבטה ההיא והוא הזהיר את לוט לזכותו וכל השומע ונזהר הוא את נפשו הציל וענין איסור ההבטה אמר רש"י אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצל אינך רשאי לראות בפורענותן ועוד בו ענין כי הראות באויר הדבר ובכל החליים הנדבקים יזיק מאד וידביקם וכן המחשבה בהם ולכן יסגר האיש המצורע וישב בדד (ויקרא יג מו) וכן נשוכי חיות השוטות ככלב השוטה וזולתו כאשר יראו המים וכל מראה יחזו בהם דמות המזיק וישתטו וימותו כמו שאמרו במסכת יומא (פד) והזכירוהו אנשי הטבע ולכן היתה אשתו של לוט נציב מלח כי באתה המכה במחשבתה כאשר ראתה גפרית ומלח היורד עליהן מן השמים ודבקה בה וקרוב אני לומר כי בהשחית ה' את הערים האלה היה המלאך המשחית עומד בין הארץ ובין השמים נראה בלהב האש כענין במלאך המשחית אשר ראה דוד (דהי"א כא טז) ולכן אסר להן ההבטה ובפרקי דרבי אליעזר (כה) כענין הזה אמרו להם אל תביטו לאחוריכם שהרי ירדה שכינתו של הקב"ה להמטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש עירית אשתו של לוט נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות בסדום והביטה לאחריה לראות אם הולכות הן אחריה וראתה אחורי השכינה ונעשית נציב מלח {כד} וה' המטיר על סדום. כתב רש"י בכל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו מאת ה' ולא כתב מאתו דרך מקראות לדבר כן נשי למך (לעיל ד ג) ולא אמר נשי ודוד אמר קחו עמכם מעבדי אדניכם (מלכים א א לג) ולא אמר מעבדי ואחשורוש כתבו בשם המלך (אסתר ח ח) ולא אמר בשמי ואני תמה על הרב ז"ל שכתב מן ההגדות דעות חלוקות ומשוה אותם שזה מחלוקת הוא בבראשית רבה (נא ב) ושם עוד דעת שלישית אבא חלפי ברבי סמקי בשם רבי יהודה ב"ר סימון וה' המטיר על סדום זה גבריאל מאת ה' מן השמים זה הקב"ה אמר רבי אלעזר כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו אמר רבי יצחק בתורה בנביאים ובכתובים מצינו שההדיוט מזכיר שמו שני פעמים בתורה ויאמר למך לנשיו וגו' הנה אלו שלש מחלוקות בדבר שרבי יהודה ב"ר סימון ייחס השם הראשון לגבריאל שהוא השליח לשחת ונקרא השליח בשם השולח ורבי אלעזר אמר כי הוא ובית דינו הסכימו במשפט ומאתו בא ורבי יצחק אמר שהוא דרך הלשון ואם הבינות מה שכתבתי למעלה תדע כוונתם ב"הוא ובית דינו" ויהיה פשוטו של מקרא ברור לפניך וכן וה' אמר (לעיל יח יז) ושמרו דרך ה' למען הביא ה' שלא אמר שמרו דרכי למען אביא וכן אמר כי גדלה צעקתם את פני ה' וישלחנו ה' וכן ויהי בשחת אלהים וגו' (להלן פסוק כט) {כו} מאחריו. מאחרי לוט שהיה הולך אחריהם מאסף לכל ביתו ממהרם להמלט {כט} ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט. ענין הכתוב הזה כי לוט נתחסד עם הצדיק ללכת עמו לשוט בארץ באשר ילך והוא שנאמר (לעיל יב ד) וילך אתו לוט כי לצוות שלו הלך ולכן היה לו זכות להצילו בזכות אברהם כי בעבורו הוא גר בסדום ולולי אברהם עודנו היה בחרן עם מולדתו ולא יתכן שתבא אליו רעה בעבור אברהם שיצא במצות קונו וגם זה היה הענין ששם אברהם נפשו בכפו לרדוף המלכים בעבורו {ל} כי ירא לשבת בצוער. כתב רש"י לפי שהיא קרובה לסדום ואינו כן אבל מפני שהיא מן המקומות שנגזרה עליהם ההשחתה ובתחנתו של לוט הניחה המלאך בעבור שלא יוכל להמלט ההרה בו ביום חשב בלבו כי לא יאריך לו עוד אחרי שיש לו זמן רב להמלט ההרה ולכך אמרה בתו ואיש אין בארץ שחשבה כי בצאת אביה משם נשחתה צוער {לא} ותאמר הבכירה. אמר רבי אברהם יתכן שהיתה לו אשה אחרת ומתה בתחילה ואין צורך כי "הבכירה" הפך "צעירה" כל גדול באחוה יקרא "בכור" וכל קטן ממנו צעיר לו והפרי הראשון בשנה יקרא "בכורים" וכן בכורי דלים (ישעיהו יד ל) המוקדמים בדלות שהם דלי הדלים וכן בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה (יהושע ו כו) וכן תרגם אונקלוס רבתא {לב} וטעם ונחיה מאבינו זרע. באולי כי אמרו נעשה אנחנו המעשה הראוי לנו כי ירחם האלהים ונוליד זכר ונקבה ויתקיים העולם מהם כי עולם חסד יבנה (תהלים פט ג) ולא לחנם הצילנו ה' והנה היו צנועות ולא רצו לאמר לאביהם שישא אותן כי בן נח מותר בבתו (סנהדרין נח) או שהיה הדבר מכוער מאד בעיני הדורות ההם ולא נעשה כן מעולם וכן רבותינו בהגדות מגנים את לוט מאד (נזיר כג)
אור החיים על בראשית פרק-יט
אור החיים: {ב} ויאמר אברהם אל שרה. כאן לא צוה לה שתקדים לומר היא, כמעשהו ברדתו למצרים, כי שם מקום הכיעור והיא פלא בינותם ביופיה, מה שאין כן בגרר, ולזה תמצא שאמר לו אבימלך מה ראית כי עשית את הדבר הזה מה שלא שאלו בסדר זה פרעה, כי מקומו של אבימלך לא היו כעורים ויש ביניהם יופי ולא תתפלא שרה ביופיה כל כך, ולזה תמצא שהסכים עליו שיגור במגורתו מה שאין כן פרעה: {ג} הנך מת על וגו'. פירוש חייב אתה מיתה אשר לקחת והיא וכו', פי' אחר שאני מודיעך שהיא בעולת בעל. אבל אם לא הודיעו הגם שהיה עושה מעשה לא יתחייב מיתה כי בן נח שבא על אשת איש בשוגג בחושבו כי היא פנויה פטור, וכמו שכתב רמב"ם בפ"י מהל' מלכים. עוד יסבול הכתוב על זה הדרך הנך מת וגו' אשר לקחת והיא בעולת בעל פירוש הגם שידעת שהיא בעולת בעל, וכפי זה יתחייב כפי הדין. אלא שאחר האמת מהאמור בענין נראה כי לא ידע שהיא בעולת בעל: {ד} ואבימלך לא קרב אליה וגו'. יתבאר על דרך מה שכתב רמב"ם בפ"ט מהלכות מלכים בן נח שבא על אשת חבירו שלא כדרכה פטור ועל אשת ישראל אפילו שלא כדרכה חייב, לזה נתחכם מחשש שיהיה דין שרה דין אשת ישראל ולא קרב כל עיקר:
הגוי גם צדיק וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו הגוי, עוד אומרו גם צדיק, עוד אומרו תהרוג, ולא כן משמע מדברי ה' שאם ישיב האשה ולא יקרב עליה אינו בן מות:
אכן יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ברכות סד.) בפסוק (מ"א כ"ב) ישובו איש לביתו בשלום, שאמר בשלום כאומרו על המת, והגם שלא מת אדם זולת אחאב מלך ישראל ואמר לשון מיתה על כל העם, הראת לדעת כי צרת המלך היא צרת כל העם ומן הראוי לצדד שלא תבא רעה על המלך הגם שיתחייב על מעשהו לצד הגעת הרע לכללות העם, והוא מה שמתמיה באומרו הגוי פירוש יחס עצמו לגוי לטעם הנזכר, גם צדיק שבערך היותו צדיק אפילו פרט אחד לא יעות האל משפט להרוג צדיק אחד, וטעם אומרו כן להיות שהבין בדברי ה' כי נחלטה הגזירה עליו למות כאומרו הנך מת בהחלט על האשה אשר לקחת פירוש שכבר לקחת על הלקיחה לבד, וטען הלא הוא צדיק כי אינו חייב מיתה על הלקיחה כיון שלא קרב אליה ואפילו שלא כדרכה כמשפט עריות ישראל הרי הוא צדיק וצדיק בדינו. והוסיף עוד לומר שהגם שהיה בא עליה הוא פטור שהרי בן נח שבא על אשת איש שוגג פטור והוא שוגג הוא כאומר הלא הוא אמר לי אחותי היא:
או אפשר שהבין במאמר ה' כי הוא ידע שהיא בעולת בעל ואמר כי לא כן הוא הלא הוא אמר לי וגו': {ה} ואומרו בתם לבבי וגו' נתכוון להשיב לחששת שהיא אשת איש ובעלה הוא אדם אחר ומה הרויח באומרו אברהם עליה אחותי היא לזה אמר בתם לבבי וגו' חשבתי שפנויה היא ואין לי משפט מות. ואומרו ובנקיון כפי נתכוון לשלול משפט מות מדין גזל דאמרינן בסנהדרין ופסקה רמב"ם בפ"ט וז"ל בן נח חייב על הגזל וכו' וא' הגוזל וכו' או גונב נפש ע"כ ולאו דווקא גונב והוא הדין גוזל דביפת תואר נאמר דין גונב נפש בברייתא (שם) ויפת תואר גזולה היא לא גנובה ולרבותא כתב רמב"ם גונב, וכן כתב הכסף משנה, ואם כן מעת שלקחה אבימלך נתחייב מיתה, לזה אמר ובנקיון כפי כי ברצונם חשבתי שיהיה הדבר ולמעלה תחשב לאחיה שנשאה מלך: {ו} ויאמר אליו האלהים וגו'. הסכים לו על דבריו כי לא נתחייב מיתה על אשר עשה כי בתם לבבו, אך על נקיון כפים לא הסכים ואולי שהגם שהוא לא גזל עם כל זה אלמות המלכות היה באמצעות, והגם שאינה גזילה שיתחייב עליה עם כל זה נקיון כפים אינו. או לצד שבדברי ה' לא היה מקום לטעות בו אלא אבימלך היה מצדד כל צדדי הספיקות לזה לא הוצרך לומר לו ובנקיון וגו':
ואומרו ואחשוך וגו'. נתכוון לפרש לו כוונתו כי מה שאמר לו הנך מת וגו' לא על מה שעבר אלא אם לא יחזור [בו] ויקרב אליה ימות ולזה התרה בו קודם וחשך אותו במה שהודיעו כי היא בעולת בעל:
מחטוא לי. ופי' לי שהגם שאם לא היה מודיעו והיה נכשל לא היה החטא מחייבו מיתה לאבימלך אף על פי כן לגבי האלהים יש לו דבר הקפדה בין לסיבת המעשה שישכב אשת איש והיא זימה ועוד לצד שרה ואברהם שגנאי הוא להם והם ידידי עליון לזה דקדק לומר תיבת לי:
ואומרו על כן וגו' פי' לצד היות הדברים בסדר זה הוא שבאתי להודיעך למנוע עצמך ממנה אבל זולת זה פי' שאם היית יודעה בעולת בעל ולקחת אותה הייתי הורגך שהקדוש ברוך הוא דן על מחשבות גוים הרעה ומצרפה למעשה. ולדבריהם ז"ל (רבה נב) שאמרו מלאך דחפו מעליה ידוייק הכתוב על נכון אומרו לא נתתיך לנגוע אליה: {ז} ועתה השב אשת וגו'. אומרו כי נביא הוא פי' כי נביא הוא האיש שזו אשתו, כי עדיין לא ידע בפי' שאשת אברהם היתה, כי בדבריהם לא הוזכר הבעל וכמו שכתבנו למעלה, ובאומרו נביא הוא ידוע שהוא אברהם כי אין נביא זולתו בימים ההם:
עוד ירצה כי נביא הוא וידע שהגם שנסתרה היא לא נטמאה:
עוד ירצה על זה הדרך כי נביא הוא ובזה יתפלל בעדך ותועיל תפלתו והוא אומרו וחיה: {ט} ויאמר לו מה עשית וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו מה עשית, ואם רוצה לומר מה המעשה הרע שעשית לנו היה לו להקדים מה חטאתי לך. אולי שרמז באומרו מה עשית לנו קודם מה חטאתי לך לרמוז לו מה טובה עשית לנו וגמלתיך רעה שבעד זה הבאת וגו', והכוונה להיות שאין אדם מתחייב רע בעולם כמשלם רעה תחת טובה, לזה רמז לו שלא יספיק עשותם לו לאברהם רעה לעשות להם מה שעשה שרצה לאבדם מן העולם ואין מציאות רע בעולם שיהיה זה תשלומו כאומרו מעשים אשר לא יעשו וגו' זולת אם קדם לעשות להם טובה והם גמלוהו רעה, וכל הכתוב הוא דברי תוכחה על מה שעשה: {י} ויאמר אבימלך. להיות שפסוק ראשון הוא תוכחה וקבלנות ודיבור זה הוא שאלה לדעת טעמו כי ודאי לא נתכוון להרע אלא טעמו כמוס עמו לזה ייחד אמירה בפני עצמו ששאלו מה ראית וגו': {יא} כי אמרתי וגו'. זו תשובה לאומ' מה ראית, ואומ' רק וגו' לצד שאמר אליו אבימלך ואם חששת להם שאין להם יראת אלהים אם כן (למה) לא תחוש שיהרגו אותך ויקחו את אשתך ממך ולא יחושו לאיסור אשת איש, לזה אמר רק מיעוט לומר שחוששים הם ליראת אלהים להקל חומר הדבר על ידי שיהרגוני, פירוש כי אם לא יהרגוהו על כל ביאה וביאה יתחייבו מיתה ויש עונש מרובה וגם ימותו כל הבא עליה לזה יתחכמו להרוג את אברהם ואין כאן אלא עונש עון אחד ואדם אחד, ומה גם אם יהרגוהו הרבה בני אדם כאחד יש בזה צד פטור ולזה חש ואמר אחותי. ובזה השיב על שלא הודיעו שהיא אשתו: {יב} וגם אמנה אחותי וגו'. כאן חייב אברהם לאבימלך ומלט עצמו גם מהתרעומת שנתרעם וקבל עליו מה עשית לנו וגו', ואמר וגם אמנה אחותי וגו' וכי אמרתי שאינה אשתי להתרעם עלי שהתעיתי יראי אלהים. אני אמרתי אחותי ויכולה להיות אחותי ואשתי ועליכם לשאול אם היא אשתי הגם שאמרתי אחותי, שיכול אני לקרא לה אחותי ואין בזה החלט שאינה אשתי למי שיהיה ירא וחרד מחטוא לאלהים, ואולי לצד טענה זו הרגיש אבימלך כי האמת עם אברהם ויתן לו מתנות טובות. גם נתכוין לבל יחשדוהו במוציא שקר מפיו והצדיקים חוששין לכיעור ולדומה לו: {יג} ויהי כאשר וגו'. כאן בא לתת טעם לדברו הראשון שאמר אין יראת אלהים כי יאמר אליו אבימלך מה ראית במקום שחשדת אותם שאין להם יראת אלהים, לזה אמר כי תקנה זו שתקן לומר אחותי לא לסיבת המקום ההוא לבד אלא בדרך כלל תקן זה לחשש מקום שאין בו יראת אלהים וספק זה לא יצתה ממנו גרר שהגם שאין לה חזקת אין יראת אלהים יודה שאין לאברהם בה חזקה שיש בה יראת אלהים ומעתה נסתתמו טענות אבימלך: {יח} כי עצר וגו' על דבר וגו'. פירוש שלא יאמרו מאבימלך נתעברה שרה, הרי שעקר היה בימים ההם, וגם לגלות כי תועיל תפלת אברהם לפקוד עקרות והועילה גם על עצמו ונפקד. גם להודיע כל המתפלל על חבירו והוא צריך וכו' הוא נענה וכו', ולזה סמך לפסוק זה פסוק וה' פקד את שרה. והגם שכבר קדמה ההבטחה, אם אינו ענין הסמיכות לגופו תנהו לענין לזולת, ועיין בפי' פסוק שאחר זה:
כלי יקר על בראשית פרק-יט
כלי יקר: {ב} ולך לך אל ארץ המוריה. הזכיר לך לך היינו אל עצמותיך כי משם תוצאות החומר, אשר לוקח ממקום שנאמר בו (שמות כ.כא) מזבח אדמה תעשה לי, כמבואר פר' לך לך (יב.א). ובמלת המוריה נראה יה מיותר שהרי נאמר אלך לי אל הר המור (שיר ד.ו). אלא לפי ששם מקום אבן שתיה, אשר ממנו הושתתו שני עולמות שנבראו בשם של יה, כי שער השמים שם הוא, ושם נשלם הזיווג בין הקב"ה לישראל, כדיבוק בעל באשתו אשר שם יה מתווך ביניהם, ויגיד עליו ריעו ט"ו מעלות שהיו מן עזרת נשים כמספר שם יה. והיה סימן לב"ה שיבנה בו אחר ט"ו דורות שמאברהם עד שלמה.
ומה שאמר, על אחד ההרים אשר אומר אליך. לפי שהמקום ההוא לא גלה הקב"ה לשום בריה שבו יבנה המקדש, כמו שיתבאר טעמו לקמן פר' ראה (יב.ד) בע"ה זולת אברהם ידע סוד זה, כי על כן קראו ה' יראה כמו שיתבאר בסמוך בע"ה בפסוק ה' יראה. ד"א אשר אומר אליך כי לעתיד יהיה דבר ה' אל נביאיו משם כמ"ש (שמות כה.כב) ודברתי אתך מעל הכפורת. וי"א אשר אומר אליך קאי על והעלהו לעולה, לא אמר והעלהו עולה אלא לעולה היינו להעלות עולה אחרת אשר אומר אליך, מי יהיה העולה, או בנך או איזו דבר אחר. {ד} וירא את המקום מרחוק. אבל לא מקרוב כי ראה זיו שכינת הקב"ה שנקרא מקומו של עולם, מרחוק דווקא ראייה חושית כהסתכלות בשמש שמרחוק יכול האדם להסתכל בה אבל לא מקרוב כי אין כח בחוש הראות להסתכל בשמש בהיותה קרובה לאדם ק"ו בן בנו של ק"ו, זוהר זיו שכינתו ית', וכן אמר משה (שמות ג.ג) אסורה נא ואראה וגו' אסורה נא היינו להתרחק מן המקום הקדוש ולא להיות קרוב לו, והכל כדי שיוכל לראות, וכן אמר ירמיה (לא.ב) מרחוק ה' נראה, משמע אבל לא מקרוב. {ה} שבו לכם פה עם החמור. עם הדומה לחמור דאל"כ הל"ל ישב החמור עמכם ולמה עשה אותם טפילה אל החמור, כי החמור פועל בטבע והמה חוטאים ברצון, על כן עשה אותם טפלה אל החמור. {ז} ויאמר אבי וגו'. ולא אמר לו יצחק עדיין כלום, אלא קראו אבי ושתק, לפי שהרגיש יצחק שרצון אביו להעלותו לעולה וחשב אם כן אינו מרחם עלי כרחם אב על בנים ונהפך לי לאכזר, כי לא ידע עדיין שזה רצון בוראו, על כן קראו אבי לנסותו אם יעננו, שעדיין קבוע בלבו שהוא אביו, או אם כבר הסיחו מלבו כאילו אינו בנו, כי בזה רצה לידע מי יהיה הנשחט, וכאשר ענה לו הנני בני והורה לו שעדיין כל געגועיו עליו א"ל א"כ איה השה לעולה, וא"ל אלהים יראה לו השה לעולה בני, לא אני בחרתי בך כי אם אלהים, ואני ואתה שנינו חייבים בכבודו אז וילכו שניהם יחדיו בכוונה אחת, לאפוקי עד הנה היו חלוקים בדעתם. {יא} אברהם אברהם. לשון חבה, ומה שלא קראו בפעם ראשון ב"פ לשון חבה לפי שעדיין לא נודע חבתו לכל באי עולם כי שמא לא יעמוד בנסיון, ואחר שעמד בנסיון אז נראה לעין כל ביתר שאת ויתר עוז על זולתו, על כן קראו אברהם אברהם שני פעמים לשון חבה, כי נסיון זה היה לתועלת המנוסה להודיע חבתו.
דבר אחר, לפי שבשעה שעסק במצוה בעקידת בנו היה כל כך טרוד במצוה לגומרה כהלכתה עד שלא היה נותן לב לקול הקריאה, לפיכך הוצרך לקרותו שנית וזהו טעם לכפל אברהם אברהם, מה שאין כן בראשונה שלא היה עדיין טרוד במצוה. וי"א שאברהם הבין בקריאה זו שמן השמים יעכבוהו לפיכך עשה את עצמו כאיש נדהם וכאיש אשר לא שומע כדי לגמור המצוה, עד שקראו שנית. {יב} עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. אין כל לשון עתה ממעט הזמן הקודם לו, שהרי מצינו (עקב י.יב) ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה, וכי קודם זה לא שאל ממנו היראה אלא שהוא כאלו אמר והנה ישראל. כך עתה ידעתי כאלו אמר הנה ידעתי.
ויש אומרים, ידעתי כמו הודעתי כי תכלית נסיון זה היה כדי להרים דגל נס להראות העמים יופי מעשיו. ויהיה מאמר והאלהים נסה לשון הרמת נס הנראה לכל אדם כי טובה תוכחת מגולה הבאה מאהבה מסותרת (משלי כז.ה) כשאהבה גדולה והיא נסתרה הקב"ה שולח עליו תוכחת מגולה, וע"י שיקבלה מאהבה תגלה ותראה אהבתו לעין כל. והנה בענין ידיעת ה' כל דבר טרם היותו, ושישאר האדם על בחירתו, נבוכו רבים בחקירה זו, ורוב החוקרים יצאו ללקוט ולא מצאו, דרך מספיק להיתר ספק זה, כי נראין מכחישין זה את זה, והוא דרוש עמוק מי ימצאנו, ועליו פירש הרמב"ם ארז"ל (אבות ג.טו) הכל צפוי והרשות נתונה כי אע"פ שהכל צפוי לפניו ית' מ"מ הרשות נתונה לאדם ונשאר על בחירתו. {יג} והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו. מלת אחר משמעותו הוא כאילו היה כאן שני אלים ורצה להבדיל ביניהם ואמר שזה איל אחר מן הראשון. כי אע"פ שלפי זה היה לינקד צירי תחת החי"ת, מ"מ יש לפרשו כאלו הוא נקוד צירי, כי נקודות החי"ת בפתח אינו מתישב כל כך, מדכתיב מלת אחר בין איל ובין נאחז. וי"א שאין איל זה מן אותן אילים שנבראו בששת ימי בראשית אלא איל אחר הוא, כי אילו של יצקח נברא בע"ש בין השמשות (שם ה.ח).
והקרוב אלי לומר בזה, שכל מי שהוא חוטא ורב מרי נמשל לאיש בעל קרנים מנגח כלפי מעלה, בעבירות שבין אדם למקום ב"ה, כמו שפי' רש"י פרשת לך לך (יד.ב) שמאבר שם אבר לקפוץ ולעוף כלפי מעלה וכן באומות נאמר (דניאל ח.כ) האיל אשר ראית בעל הקרנים וגו'. כך נשא המשל כאן באיל בעל קרנים זה, כי יש מנגח כלפי מעלה זהו החוטא לשמים, ורוב קרני הבהמות פונין לימין ושמאל, כי כך האדם החוטא לחבירו מזיקו הן באורך ימים שבימינו, הן בעושר וכבוד שבשמאלו. לפיכך אדה"ר שהיה יחידי בעולם וחטא לשמים לבד על כן נזדמן לו לכפרה שור שהיה לו קרן אחת במצחו, ר"ל שמצד היותו במצחו היה פונה כלפי מעלה כי במה שחטא יתקן, ומכאן למדו רז"ל (חולין ס.) לומר כן שהיה לו קרן אחת ודווקא במצחו, אבל לדורות כל חוטא מביא שור או כשב או עז בעל קרנים לימין ולשמאל, לכפר על אשר חטא לחבירו כי אפילו החוטא בדברים שבין אדם למקום ב"ה מ"מ הוא מזיק גם לבריות, הן מצד שכל ישראל ערבים זה בעד זה, ורבים נשאו עונש חטאו כנודע, הן מצד שגורם שאחרים לומדים לעשות כמעשיו, על כן דינו להביא בהמות בעלת קרנים לימין ולשמאל, לכפר על מה שחטא לבריות והקב"ה מוחל חלקו, כי אם רבו פשעיו מה יעשה לו ית', אבל לאדם הדומה לו היה יכול להכות בו מכה רבה כפי גודל כחו, על כן דינם חלוקים בקרבנות, כי הכהן משיח וסנהדרין כחם גדול ובידם היה להכות מכה רבה בזולתם. על כן דינם להביא פר שנגיחתו גדולה ומסוכנת ביותר. וכל סתם יחיד אין נגיחתו גדולה כל כך לחבירו ודומה לכבש או עז שאין נגיחתם גדולה כל כך על כן דינם להביא כבש או עז. אבל העני שכחו חלוש מלהזיק ודומה לעוף המכה בכנפיו ע"ד שמאבר, על כן דינו להביא תורים ובני יונה לומר, כי הוא נרדף כמותם ואף על פי כן הוא מכה עם כנפיו בזולתם, ובדלי דלות החשוב כמת. על כן קרבנו סולת שאין בו נפש החיוני. ויתבאר זה עוד בע"ה לקמן פר' ויקרא, לפי שכל מכפר צריך שיתדמה בתואריו אל המתכפר. זה"ש (תהלים עה.ה) אמרתי להוללים אל תהולו ולרשעים אל תרימו קרן אל תרימו למרום קרנכם. אל תרימו קרן אחת במשמע שלא יחטאו לשמים לבד, אל תרימו למרום קרנכם, שנים במשמע כנגד החוטא גם לאדם לכך אמר אל תרימו למרום שני הרמות אחת לימין ואחת לשמאל כאמור.
ודבר זה נרמז לאברהם, יען כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וכ"ש לדעת האומרים (נדרים לב.) שגלות מצרים היה בחטאו של אברהם שאמר במה אדע, וגרם לבניו עינוי ועבדות ומיתת הבנים במצרים כאילו היה מנגח בהם ימין ושמאל ע"כ דינו להקריב איל אחר, והוא אחר מן הראשון, כי האיל הראשון הוא האדם החוטא המנגח צפונה ונגבה ובחמלת ה' לקח תמורתו איל אשר היה נאחז בסבך בקרניו. ענין היותו נאחז בסבך היינו אילן, רמז שככה החוטא נסתבך בחטא הנמשך מאכילת עץ הדעת, אשר היה סבה לכל חטאת. וענין בקרניו כי קרני החוטא גרמו לו להסתבך בחטא, כאילו אמר שהאדם נתפש ונאחז במצודה, בעבור היות לו קרני ראם קרניו, מרים קרן למרום או לימין ושמאל, ובב"ר (נו.ט) אמרו והנה איל אחר. מהו אחר, כל הימים ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכים בצרות וסופן להגאל בקרניו של איל. הנה פשוטו של המדרש זה מסכים לדברינו שפסוק זה מדבר בחוטא ורב מרי אשר קרנים מידו לו. ומ"ש וסופן להגאל בקרניו של איל. נ"ל לפרש על שופר של ראש השנה שהוא בקרן של איל, ועל ידו יגאלו ישראל מיד יצרם הרע אשר מצודתו פרוסה על כל החיים, וע"י השופר הבא לערבב השטן יגאלו מידו, כי השופר מעורר את האדם על התשובה, כמ"ש (עמוס ג.ו) אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו.
ומ"ש רז"ל (ר"ה ט"ז:) ששופר מערבב השטן, מצד היותו סבור שמא הוא שופר של משיח, אין השטן נבער מדעת כל כך, וכי לא ידע שחק הוא לישראל מימים ימימה ועדיין משיח לא בא, וקרוב לומר כיון דדש דש, אלא שהוא יודע כי מצות ה' עלינו וגם הוא יודע טעם המצוה כדי לעורר על התשובה והתשובה מקרבת הגאולה, על כן הוא בהיל דלמא אתי משיחא, כי אע"פ שבשנים הקודמים לא נתעוררו על התשובה כהלכתם סוף סוף יהיה הזמן שיתחרטו על רעתם ויעשו תשובה שלימה, לכך הוא מתירא בכל שנה ושנה שמא עכשיו יחרדו וישובו. ולפי שהקרן הוא מקום החטא על כן יהיה גם מקום התיקון, דוגמת עלי תאנה של אדה"ר כי במה שקלקל נתקן כך בקרן נתקלקל ועל ידו יתקן והקטגור יהפך לסניגור, כי כל בעל תשובה הזדונות נהפכים לו לזכיות, כך קרן זה מקום הזדונות, ועל ידו יבוא אל הזכיות. {יד} ויקרא שם המקום ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה. לפי שנאמר (שמות לד.כג) יראה כל זכורך. קרי ביה יראה ויראה היו"ד בצירי לומר שכדרך שבא ליראות כך בא לראות, כך נאמר כאן מזה הטעם יראה ויראה כי הכל ענין אחד. אך כדי ליישב לשון אשר יאמר היום, אומר אני שלכך קרא שם המקום ה' יראה משמע להבא, לפי שמקום קדוש זה לא גלה הקב"ה לשום בריה כי אפילו לאברהם נאמר על אחד ההרים אשר אומר אליך, ולא מצינו שאמר לו כלום זולת מה שהרגיש אברהם במה שראה ענן קשור על ההר, אבל מ"מ אין אומר ואין דברים כי זה ההר אשר חמד אלהים לשבתו. כי העלימו ה' מן הטעם שיתבאר לקמן פרשת ראה (יב.ד) בע"ה לכך קראו ה' יראה, מלשון אלהים יראה לו השה, כך אמר שיבא הזמן אשר ה' יראה ויבחר במקום הזה, ובאותו זמן יאמר לדורות היום בהר ה' יראה היום ולא קודם כי עד היום שנבחר לא גלה אותו הקב"ה. {טז} יען כי עשית את הדבר הזה וגו'. מדקאמר ולא חשכת את בנך ש"מ שמאמר כי עשית הוא ענין אחר. ועוד כי למעלה אמר ולא חשכת את בנך את יחידך ממני, וכאן לא הזכיר ממני. ועוד כפל הלשון כי ברך אברכך צריך יישוב, כי לפרש"י אחת לאב ואחת לבן,קשה כפל הרבה ארבה. על כן נ"ל לפי שבכל עבודה אמר יהי רצון כאילו בני שחוט כו' הרי כאילו עשה שני מעשים כי הקרבת האיל עשה בפועל ממש והקרבת בנו במחשבה, לכך נאמר יען כי עשית הדבר הזה היינו עשיית ההקרבה, כי בזכות הקרבנות נאמרו לו כל הבטחות, ולא חשכת את בנך היינו מלהזכירו בכל עבודה ועבודה, לכך לא נאמר ממני המורה על ההקרבה ממש שהרי עכשיו לא חישב להקריבו ממש, על כן ברך אברכך ברכה כפולה אחת כנגד המעשה ואחת כנגד המחשבה וזהו טעם והרבה ארבה. {יז} ככוכבי השמים וכחול וגו'. מצינו לפעמים שמדמה את ישראל לכוכבים, ולפעמים לחול אשר על שפת הים, ולפעמים לעפר, שנאמר (בראשית כח.יד) והיה זרעך כעפר הארץ. כי הכל מורה על זמן אחר, כי בזמן השלוה וההצלחה הוא ממשילם לכוכבים לשון גדולה כמו שפירש"י על פסוק ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, (דברים א.י) הרבה והגדיל אתכם, כך הרבה ארבה האמור כאן הוא לשון גדולה.
ודמיון החול הוא מורה, על הזמן שהאומות קמים על ישראל לכלותם ולא יוכלו להם, כמו הגלים המתנשאים כאילו רצו לשטוף את כל העולם ומיד כאשר יגיעו אל החול הם נשברים, כך באומות, כמו שנאמר (תהלים מב.ח) כל משבריך וגליך עלי עברו. אמנם לא יוכלו להם כי שם נפלו ונשברו לכך קראם משבריך, לכך נמשלו ישראל לחול זה השובר הגלים שלא יוכלו לעבור את החול, כי החול הוא חק וגבול הים כך לא יוכלו האומות לישראל לכלותם. לפיכך כשבא עשו לקראת יעקב, אמר יעקב בתפילתו (בראשית לב.יג) ואתה אמרת היטב אטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים, למה זכר דווקא הבטחת החול ולא הזכיר הכוכבים שיש בהם תרתי לטיבותא הריבוי והגדולה, גם לא הזכיר לשון ריבוי אלא ושמתי זרעך כחול הים, אלא שלפי שזה הבטחה שלא יוכלו להם שונאיהם, כך לא יוכל עשו להזיקו, ומטעם זה הזכיר דווקא החול שעל שפת הים, וכי אין חול אחר בעולם זולתו אלא לפי שהוא שובר הגלים כאמור, לכך נאמר כאן וכחול אשר על שפת הים. וירש זרעך את שער אויביו מה ענין זה לזה, אלא שהוא דרך לא זו אף זו, כי לא זו שיהיו כחול שלא יוכלו להם הגלים דהיינו השונאים, אלא אף זו שהמה ירשו שער אויביהם ויוכלו להם.
ודמיון העפר מורה, על זמן השפלות כי בזמן שיהיו כעפר לדוש בדיוטה תחתונה, משם יעלו משפל מצבם ויפרצו לכל רוח כמ"ש (שם כח.יד) והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וכמ"ש (תהלים מד.כו) כי שחה לעפר נפשינו ומה כתיב בתריה קומה עזרתה לנו, וטעמו של דבר לפי שאין ישראל דורשים את ה' בכל לבבם כי אם בזמן שהם בתכלית השפלות כידוע מדרכי כל הדורות ודורינו. ואולי רמז בדמיון העפר אל גלות מצרים שהיו המצרים חורשים על גבם כמו העפר שחורשים עליה, ויתבאר זה עוד לקמן פ' ויצא (כח.יד) בע"ה.
ספורנו על בראשית פרק-יט
ספורנו: {א} ויבאו שני המלאכים סדומה בערב. אעפ"י שהגיעו שם בלי איחור כאמרם גבריאל בשתים מיכאל באחת וכן הורה למעלה באמרו וילכו סדומה מכל מקו' לא נכנסו בסדום עד הערב שכבר נסתתמו טענות אברהם המליץ ונגמר הדין: ויקם לקראתם. פן ילינו ברחוב כמו שהיה אז המנהג בשאר הערים כשאין מכניס אורחים ויזיקו להם רשעי העיר: וישתחו אפים ארצה. כי היה תארם נורא בלי ספק: {ג} משתה. קביעות סעודה על היין בהיות היין אהוב אצלו כמו שהוכיח סופו על תחלתו אבל אברהם לא עשה משתה זולתי ביום הגמל את יצחק לגדולי הדור שהיו מורגלים בכך בעת שמחתם כאמרם ז"ל קמי דשתי חמדא חמרא: {ח} אוציאה נא אתהן אליכם. חשב שיקומו לוקחי בנותיו וקאם שאון ביניהם: {ט} גש הלאה. מעל הפתח ונשבור הדלת: האחד בא לגור. היש גם אחד שיעשה כך: {י} ואת הדלת לגרו. כדי שילאו למצא הפתח ויפרסמו גודל רשעם: {יא} וילאו למצא הפתח. אעפ"י שהיו מוכי' בסנורי' טרחו למצוא הפתח כדי לשבור הדלת כאמר' ז"ל רשעים אפילו עומדים בפתחו של גיהנם אינם חוזרים בתשובה: {יד} ויצא לוט. אחר שנלאו והלכו להם: {טו} ויאיצו. כדי שתהא פורענותם בזריחת השמש אלהיהם הגדול כאמרם ז"ל בשעה שמלכי מזרח ומערב היו מניחין כתריהן על ראשיהם והיו' משתחוים לחמה מיד כועס: {טז} בחמלת ה' עליו. אף על פי שבזכות אברהם היה נמלט כאמרו ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה הנה כיון שהיה מאחר ומתעכב אחר אזהרת המלאכים היה ראוי להיות נספה אבל היתה החמלה עליו כי לא במרד ולא במעל היה עכובו אלא מצד עצלה ונפש נבהלה: {יז} אל תביא אחריך. כי הרעה תתפשט עדיך כמהלכת אחריך ולא תזיקך אבל אם תתעכב להביט תדבק בך כמו שקרה לאשתו כאמרו ותהי נציב מלח: {כד} מאת ה' מן השמים. לא שהעלה נשיאים מקצה הארץ באופן שיתהלכו באויר כמו שיקרה בברקים ואבני אש בטבע: {כה} ויהפוך. שנהפך הארץ ההיא ויושביה לטבע גפרית ואש כמו הפך את מימיהם לדם ובהם נהפך לטבע מלח אותו הטל שעלה קודם הזריחה כאמרו גפרית ומלח שרפה כל ארצה כמשפט כל לחות תפל מעורב עם חלקים שרופים: {כז} אל המקום אשר עמד שם את פני ה'. אל המקום שלוה שם המלאכים כי שם היתה עליו יד ה' וזה כי חשב לבקש עליהם רחמים אחרי שלא מצא להם זכות בדין: {כח} וישקף. השקפת איבה על רב רשעם: וירא והנה עלה קיטור הארץ. ובכן ראה שאין עוד להתפלל עליהם: {כט} מתוך ההפכה בהפוך את הערים. בהיות שנמלט בזכות אברהם מתוך ההפכה בעוד שהיה האל ית' הופך את הערים קודם שיצא לוט מכל הככר ולזה לא היה זוכה בשום פנים אחרי שלא נמלט קודם התחלת הפורענות בעצלותו כאמרו ויתמהמה לפיכך ירא לשבת בצוער כי חשב שההפכה תמתין גם לצוער עד שימלט הוא ממנה בזכות אברהם ושאחרי צאתו משם תתפשט ההפכה גם בצוער: {ל} וישב בהר. כי חשב שההפכה תתפשט בכל הככר עד ההר כמו שהורה המלאך באמרו ההרה המלט: {לא} אבינו זקן. ולא יתאמץ. להרחיק נדוד אל ארץ אחרת: ואיש אין בארץ לבא עלינו. אין איש בזה הגליל ראוי לבא עלינו כדרך כל הארץ שהמנהג הוא שלא תנשא האשה אלא להגון לה: {לז} (לז – לח) ותקרא שמו מואב. ותקרא שמו בן עמי. להורות של נתעברו מאדם בלתי הגון: הוא אבי מואב הוא אבי בני עמון. שירשו ארץ כי מפני שהיתה כוונת הנשים רצויה היה זרעם לשני גוים יורשי אברהם בקצת כאמרם בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה:
שפתי חכמים על בראשית פרק-יט
שפתי חכמים: {א} ע רצונו לתרץ בזה דמשמע מן הקרא שהיו מלאכים ממש שלבשו לבוש מלאכים, וזה אי אפשר שהרי לוט מצות אפה, ואם כן נראו לו בדמות אנשים, לכן פירש קראם אנשים כו', כלומר בקריאת השם לבד לא שנתפשטו מהגשמיות, ומה שקראם גבי אברהם אנשים הוא מפני כבוד השכינה, אבל גבי לוט שלא היתה השכינה קראם מלאכים: פ וקשה לפי פירוש זה פשיטא הוא שהמלאכים אינן נחשבים לכלום נגד השכינה, לכן אמר ד"א, ולד"א קשה אם כן יקראם בכל מקום אנשים, וכי תימא לא היינו יודעים שהיו מלאכים אם כן יקראם מלאכים, ואי משום להודיענו שהיו תדירים וכי לא ידעינן שאברהם צדיק גמור יותר מלוט, לכן צריך לטעם ראשון, (מהרש"ל): צ דקשה לרש"י למה כתיב חסר, דאין לדרוש כאן כמו גבי אברהם, ואם כן למה כתיב חסר, ועל זה פירש באותו יום, כלומר שישיבתו היה חסרה קודם לכן: ק ואם תאמר מנא ליה לרש"י שהיה שופט לגמרי, ויש לומר מדכתיב יושב בשער, וסתם שער הוא מקום שדנין בו כדאשכחן גבי בועז (רות ד' א'), ועוד יש לומר מדכתיב אחר כך (פ' ט') וישפוט שפוט, משמע שהיה שופט: ר ואין לומר שהיה מדקדק במצות, שהרי לא היה מדקדק על עבודה זרה מדהקדים לינה לרחיצה: {ב} ש ופירושו עתה שעברתם עלי, אתם אדונים לי: ת ופירושו בבקשה מכם סורו וגו', דאם לא כן למה אמר סורו נא, היה לו לומר בואו אל בית עבדכם: {ג} א והא דאמר גבי אברהם (לעיל י"ח ו') לושי ועשי עוגות, ולא אמר מצות שהרי פסח היה והיה לו לומר עוגות מצות, יש לומר דאברהם ציוה שתעשה מצה עשירה לפי כבוד האורחים וק"ל: {ד} ב אנשי רשע, כלומר כשרוצה לומר רשעים אומר אנשי סדום שאנשים רשעים היו: ג רצה לומר וכי אפשר דבר זה שמקום קטן כזה דהיינו מה שסובב הבית יחזיק כל אנשי העיר, ומתרץ שאין אחד מהם מוחה בידם, וכיון שלא מיחו הרי כאילו הם עצמו עשו: {ה} ד ואם תאמר מנא ליה לרש"י, ויש לומר מדכתיב אחר כך (פ' ח') הנה נא לי שתי בנות וגו', משמע דגם הם היו מבקשים מתחילה בענין הזה, דהיינו משכב זכר: {ח} ה (ג"א), דאם לא כן וכי בשביל זה באו אצל לוט שלא יעשו להם דבר, הרי לא היו נרדפים קודם לכן מאנשי סדום: {ט} ו רצה לומר דלשון גש משמע שיקרב אליהם, והלאה משמע שיתרחק מהם, לכך מפרש קרב להלאה, כלומר לך מאתנו ונמצא שהוא מתקרב לאותו מקום שהולך לשם: ז יחידי מדכתיב האחד, נכרי מדכתיב האחד בא לגור, שהוא לשון גירות: ח מדכתיב וישפוט שפוט, שאין לפרש משפט, שאין כאן טוען ונטען: {יב} ט כי עוד מי לך פה משמע שלא ידעו, חתן ובניך וגו' עם הכנוי משמע שידעו, לכן פירש אם יש לך כו': י וא"ת מנא ליה לרש"י דילמא בניו היו ולא בני בניו, וי"ל מדכתיב חתן תחילה ואח"כ בניך ובנותיך, משמע דקאי בניך ובנותיך על חתן, דהיינו בנות הנשואות: כ והא דפירש לעיל (פ' ד' ד"ה טרם) שאמר לוט שרובם רשעים, י"ל מתחילה אמר כן, אבל אח"כ כשראה שהמלאכים רוצים להשחית היה מליץ עליהם, (מהרש"ל): {יד} ל אבל אין לומר חתניו לוקחי בנותיו הכל אחד היו, דזה פשיטא אם חתניו היו ודאי לקחו בנותיו ולמה היה צריך לכתוב: {טז} מ כמו שפירש"י בעצמו בסמוך (פ' י"ז) גבי המלט על נפשך: {יז} נ וא"ת והא לעיל מיניה (פ' ט"ו) כתיב פן תספה בעון העיר, משמע שלא הרשיע עמהם, (מהרמ"ש), ולא קשה מידי דהכי קאמר פן תספה בעון העיר אם תשאר בעיר עמהם ולזה לא יועיל זכות אברהם, דהא אפילו זכות של צדיק עצמו אינו מועיל לזה, כדמצינו (לעיל י"ח ל"ב ברש"י ד"ה אולי) שעל פחות מעשרה צדיקים לא ביקש כו' להציל כל העיר בשבילם ונספו בעון העיר כיון שנשארו עמהם, ומה שכתב רש"י ובזכות אברהם אתה ניצול, ר"ל שתהיה נחשב כאילו לא הרשעת עמהם וכאילו אין אתה ראוי לעונש בשביל עצמך, ולכך תצא משם ואתה ניצול, אבל אם תשאר בעיר אצלם אפשר שתספה עמהם בעון העיר ולא יועיל לזה זכות אברהם, ועוד י"ל דלפי מה שכתב רש"י הכא אינך כדאי לראות כו' ממילא לא קשה מידי, דלפי זה לעיל נמי הכי קאמר פן תספה בעון העיר, לפי שאינך כדאי לראות בפורענותם, וא"כ תהיה נענש אם תשאר בעיר כמו שאירע לאשתו וק"ל: ס מקשים העולם הא פירש"י גבי ויזכור אלהים את אברהם (לקמן פ' כ"ט), שזכר ללוט שהיה יודע ששרה אשתו כו', וא"כ היה מצי לפרש משום האי טעמא ניצול שהוא זכות עצמו, וקשה נמי למה הזהירו שלא יביט אחוריו, (מהרמ"ש), וי"ל דאי לאו זכות אברהם שהיה צדיק גדול כ"כ שהוא כדאי להציל את לוט ממיתה, מדה כנגד מדה שהצילו לוט מן המיתה במה שלא גילה כו' לא היה לוט כדאי להנצל מתוך ההפיכה בשביל טובה זו, אילו עשה טובה זו לאדם אחר שאינו צדיק גדול כל כך כאברהם, וא"כ תלוי זכותו בטובה זו בזכות אברהם דוקא, וזה שאמר ויזכור אלהים את אברהם, דהיה לו לומר את לוט לפי פירש"י הנ"ל, אלא כדפרישית וק"ל: {יח} ע (מהרמ"ש), ולפי זה צריך לומר כדפירש"י אח"כ אל נא, אל תאמר אלי כו' נא, לשון בקשה, ור"ל דסכינא חריפא פסקי להאי קרא, והכי פירושו ויאמר לוט אליהם אל, ור"ל אל תאמר אלי וכו', ואח"כ מתחיל תפילתו להקב"ה, והכי פירושו נא ה' הנה מצא עבדך וגו' להחיות נפשי, וזהו שכתב רש"י נא לשון בקשה, ר"ל במלת נא מתחיל בקשתו, וכמו שכתב קודם זה ותרגומו בבעו כו', ר"ל בבעו הוא תרגום של נא לשון בקשה, ולכך מהפך רש"י הסדר לפרש תחילה מלת אדני שהוא קודש שהוא מאוחר בפסוק, ואח"כ אל נא שהם מוקדמים בפסוק, אלא כדפירש רש"י שבא לומר מאחר שרבותינו אמרו שם זה קדש כו', לכן צריך לומר שמלת אל נא מחולקים, ואל פירושו אל תאמר אלי כו' ונא לשון בקשה ודו"ק: {יט} פ (נח"י), ואע"ג דלעיל (פ' י"ז ד"ה אל תביט) פירש אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול, י"ל שהאמת הוא כן, אבל לוט טעה בזה והיה סבור שבזכות עצמו הוא ניצול, והא דפירש הרב בסמוך (פ' כ"א ד"ה גם) אף כל העיר אציל בגללך, לאו למימר בזכותך אלא כדי שתנצל אתה, ומכל מקום הכל בזכות אברהם, (מהרמ"ש), אבל קשה איך טעה לוט והא כבר שמע ממלאך אל תביט לפי שהרשעת כו' ואתה ניצול בזכות אברהם כו', אלא י"ל דלא על הצלתו ממהפכת סדום קאמר, אלא על שאר הזמן שדר בסדום קאמר שהיה כדאי להנצל מעונש על מעשיו בהיותו נחשב צדיק כנגדם וק"ל: {כ} צ וא"ת מנא ליה לרש"י דבשאר מקומות היה ישיבתן נ"ב שנה, דילמא הרבה שנים המתינו מלבנות אחר ההפלגה, (מהרמ"ש), ולא קשה מידי דהא פירש"י תחילת דבור זה וז"ל ומה היא קריבתה מדור הפלגה שנתפלגו האנשים והתחילו להתיישב איש איש במקומו כו', ומשם ועד כאן נ"ב שנה כו', הרי שרש"י עצמו פירש הוכחתו דכשנתפלגו האנשים תיכף התחילו לבנות ולהתיישב איש איש במקומו, וכן הדעת נותנת באמת שמתחילה רצו לבנות העיר והמגדל להתיישב שם ואחר כך כשנפוצו משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות המגדל (לעיל י"א ח') באו כל אחד במקומו ונתיישבו שם, אבל מאמלטה נא גימטריא נ"א, אין הוכחה כלל שאינו פשוטו של מקרא רק רמז בעלמא לסיוע, וכן מוכח מלשון רש"י הרי מדור הפלגה כו', ואח"כ אמר הוא שנאמר אמלטה נא וגו' נא בגימטריא נ"א, וכן מבואר בפירש"י (ד"ה שישיבתה) ותוספות (ד"ה ושל) בפ"ק דשבת (י':), וגם בעין יעקב כתב שם וכן פירש"י בתורה, ודלא כמנחת יהודה: ק הרא"מ הקשה לא ידעתי איך יתוקן קושיית רבותינו שהקשו (שם) הא קחזי לה, והלא כל עצמן של רבותינו ז"ל שהוציאו מפשוטו אינו אלא מפני קושיא זו כדמפרש בפ"ק דשבת (י':), (ממ"ש), לא קשה מידי דפשוטו של מקרא שמפרש רש"י הוא אסיפא דקרא הלא מצער היא, ולא אתחילת הפסוק הנה וגו' קרובה וגו' והוא מצער, והכי פירושו הנה העיר הזאת קרובה וגו' ודאי צריך לומר כמדרשו ישיבתה קרובה, והיא מצער רצונו לומר עונותיה מועטים וכו', אבל הלא מצער דסיפא דקרא שפירש"י תחילה גם כן על פי מדרשו, וז"ש אח"כ ופשוטו של מקרא ר"ל מצער השני יכול להיות כפשוטו עיר קטנה אין לך להקפיד כו', ומה שהוכרח רש"י להביא הפשוטו של מקרא על סיפיה דקרא, דהא על כרחך צריך לומר דרישא דקרא הוא לפי מדרשו כנ"ל, י"ל שנראה שלפי מדרשו קשה הלא מצער השני כפול הוא, דלמה לו לומר שתי פעמים שעונותיה מועטים, לכך הביא הפשוטו שהלא מצער פירוש עיר קטנה: {כא} ר (ממ"ש), שלא תטעה לפרש הופך אותי שזה גם כן פירש אחד על מדבר בעדו, אבל לא יתכן כאן: {כב} ש אבל מדלעיל (פ' י"ז) דכתיב ויאמר המלט על נפשך, ולא כתיב ויאמרו אין ראיה, דילמא בהצלה לא היה אלא אחד, אבל בהפיכה היו שניהם יחדו: ת כלומר דעל כרחך אוהיא מצער קאי ולא אדסמיך ליה: {כד} א כלומר בית דינו וה' הסכימו לדבר זה, וא"ת למה הקדים הב"ד קודם ה', (מהרמ"ש), ולא קשה מידי דהב"ד לא נכתב בהדיא בקרא, רק נרמז באות וי"ו דוה', וא"כ איך אפשר להקדים ה' קודם הב"ד במלה אחת, ואין להקשות למה לא מפרש גם כן לעיל (י"ח י"ז) גבי וה' אמר המכסה אני מאברהם, וכן לקמן (כ"א א') גבי וה' פקד את שרה, והרא"ם נתן טעם לכולם ע"ש באורך, (מהרמ"ש), ולא קשה מידי דכל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, ר"ל כשאינו נמשך משלפניו דוקא, דאם לא כן היה לו לכתוב הפעולה קודם ה' כשהוא תחילת דיבור וענין, כגון הכי וימטר ה' ולא וה' המטיר, דמשמעותו אמצע ענין והרי הוא באמת תחילת ענין, לכך צ"ל לרמז בו הוא ובית דינו, אבל וה' אמר המכסה היא וי"ו החבור נמשך משלפניו ויקומו משם וגו' שהלכו להשחית, ועל ידי כן וה' אמר המכסה וגו' כפירש"י שם (ד"ה אשר) אני נתתי וכו' עד ולא אודיע לאב וכו', וכן וה' פקד וגו', פירש"י (שם) סמך פרשה זו לכאן ללמד כל המבקש וכו', שמע מינה דרש"י פירש וי"ו של וה' פקד להורות שנמשך למעלה, אבל הכא לא נמשך אשלפניו כלל, ואדרבה כתיב השמש יצא וכו' ואח"כ המטיר וגו', ובאמת המטיר קודם שיצא השמש, כמו שכתוב (לעיל פ' ט"ו) וכמו השחר עלה וגו', ופירש"י (כאן בסה"ד) בזמן שהחמה ולבנה שולטים וכו' ודו"ק: ב כלומר דוה' המטיר לא קאי אקרא שלפניו השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה, ואח"כ כשבא לצוער המטיר, אלא הכי קאמר וה' המטיר כלומר כבר קודם שבא לוט לצוער, אלא מעלות השחר קודם שיצא השמש על הארץ: ג וקשה והלא כולם יהיו נשחתים ומה יכולים לדבר, וי"ל דהקב"ה היה רוצה להראות שאע"פ שלא יהיה להם פתחון פה, אפילו הכי לא יחזרו בתשובה, (מהרש"ל). (מהרמ"ש), לא קשה מידי דרצה לומר עובדי חמה ולבנה שבשאר מקומות יאמרו כן, ולא עובדי חמה ולבנה שבסדום שנשחתים, והא דפירש"י לא היינו חריבין דמשמע שאותן שבסדום יאמרו כן על עצמן, י"ל דגם על אותן שבשאר מקומות שייך לשון זה כאילו מדברים על עצמן, על דרך ויחד יתרו (שמות י"ח ט') נעשה בשרו חדודין (רש"י שם בשם מ"א): ד דקשה לרש"י למה כתיב המטיר ולא כתיב השליך. (מהרמ"ש), קשה לרש"י המטיר וגו' דברים סותרים זה את זה גפרית אינו מטר, לכן פירש בתחילה וכו': {כו} ה דקשה לרש"י למה לא כתיב מאחריה, אלא הכי פירושו כשהיתה מאחריו היתה מבטת, ומהרש"ל פירש מאחריו של לוט שהיתה סוברת מאחר שהיא נצלת בעבורו רשאית היא לראות מאחוריו, אך מאחוריה לא תביט עכ"ל: {כט} ו (ממ"ש), דכל מקום שנאמר ויזכור צריך לומר שהזכירה נאמרה על אותו שהוצרך לישועה והצלה, כמו ויזכור אלהים את רחל וגו' (לקמן ל' כ"ב), וגם בחנה ויזכרה ה' (שמואל-א' א' י"ט), אבל כאן יהיה הזכירה לאברהם וישועה ללוט, לכן פירש ויזכור אלהים את לוט שצריך לישועה, ומה שכתוב את אברהם, ר"ל זכר ללוט הטובה שעשה עם אברהם, ואת אברהם כמו עם אברהם וק"ל: ז והקשה מהרא"ם אבל עם כל זה יש לשאול מדוע לא נזכר הטובה שעשה לוט לאברהם שעזב את ארצו ומקום מולדתו והלך אחריו בכל מקום שהלך, ולי נראה שאין זה טענה לרבותינו ז"ל, דיש לומר דמה שהלך לוט עם אברהם לא היה לטובת אברהם אלא לטובתו, שאם ימות אברהם יירש הוא אותו, כמו שפירש"י גבי ויהי ריב בין רועי מקנה אברם וגו' (לעיל י"ג ז'), אבל מה שלא גילה אותן ששרה אשתו היא, חשבה לטובה לו כיון שהליכתו לא היה אלא לירשו, היה לו לגלות ששרה אשתו היא ויהרגו את אברהם כיון שנתן עיניו בממון, לכן חשבה לטובה ודו"ק: {לג} ח כתב הרא"ם אבל יש לתמוה איך הניח דעת מי שאמר בבראשית רבה (נ"א י') ומניין היה להם יין במערה אלא מתוך שהיה להם הרבה היו כונסים אותן למערות, ותפס דעת רבי יודן בר סימון שאמר נעשה להם מעין כו', שנראה מזה דלשם שמים נתכונה, ורש"י (ד"ה ותשכב) פירש בכירה שפתחה בזנות, שמע מינה לשם זנות נתכוונו ולא לשם שמים, ותירץ דעת רש"י אפילו לדברי האומר לדבר זנות נתכוונו זימן להם הקב"ה יין כדי להוציא מהם ב' האומות, והנ"ל כתבתי: ט וא"ת והא כתיב ולא ידע בשכבה ובקומה, וי"ל מתחילה לא ידע בשכבה ובקומה, ואח"כ בליל שני כשהתחיל לשתות יין היה נזכר מה שעשה ואפילו הכי שתה, (מהרש"ל).(ג"א), וא"ת למה כתיב ובקומה מאחר שידע, וי"ל שודאי בקומה ממטתו ידע, אבל לא ידע שבעלה, (מהרמ"ש), אבל קשה על זה דלפי זה ידע בקומה ממטתו, והדרא קושיא לדוכתא הא כתוב לא ידע בשכבה ובקומה, אלא הכי פירושו בשעת קומה ממטתו לא ידע, והנקוד בא לומר שאח"כ נודע לו משכיבה וקימה, כמו שצריך לומר גם כן לפשוטו שבשעת קימה נודע לו דממילא נודע לו גם משכיבה שאין קימה בלא שכיבה, ומ"ש רש"י לומר שבקומה ידע, ר"ל לאפוקי בין שכיבה לקימה לא ידע ודו"ק: {לו} י פירוש רבעו, דמתרגמינן לרבעה למשלט, ויש גורסין עדותן בדל"ת, והיא היא, אלה בתולי בתי (דברים כ"ב י"ז), תרגום יונתן אלה עדות בתי:
בעל הטורים על בראשית פרק-יט
בעל הטורים: {ד} הגוי גם צדיק תהרג. פירוש אם תהרג אותי גם אברהם הצדיק תהרוג כי הוא פשע וגרם לי זאת: {ז} ויתפלל. ג' במסורה הכא ואירך ויסגוד לו וישתחו ויתפלל. ויתפלל בעדו תמיר. מלמד שהיה אבימלך צריך לבקש לאברהם שיתפלל בעדו וזהו ויסגוד לו וישתחו ויתפלל ולא באותה שעה לבד אלא תמיד היה צריך לתפלתו כדכתיב ויתפלל בעדו תמיד: {יא} והרגוני. ב' במסורה והרגוני על דבר אשתי. והרגוני ושבו אל רחבעם. גבי ירבעם שהשוה ישראל שבאותן הימים לעו"א ומיהו הכא כתיב מלא והתם חסר שאינם רשעים כל כך כמו עו"א: {טז} ולשרה. ב' במסורה ולשרה אמר. ולשרה בן. שכתוב כאן גבי שרה הנה הוא לך כסות עינים רמז שיהיה בן לשרה שיהיה לו כסות עינים דכתיב ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות:
דעת זקנים על בראשית פרק-יט
דעת זקנים: {ב} ותהר. מה עיבורה בלא צער אף לידתה בלא צער: {ד} בן שמנת ימים. ועכשיו נוהגין העולם כשמביאין קטן לבית הכנסת אומרים ברוך הבא לפי שהבא עולה שמונה בגימטריא והיינו ברוך הנמול לשמונה: {ז} ותאמר מי מלל. ותאמר לשון שבח ודומה לו אמרו צדיק כי טוב פי' שבחו לצדיק ה"נ שבחה שרה לאותו שמלל לאברהם הניקה בנים שרה דהיינו הקדוש ברוך הוא. ד"א מי מלל. מי יאמר לאברהם שיש בו לחלוחית והוא כמו מלילות: {ח} ביום הגמל את יצחק. ביום הג' מל את יצחק והיינו לשמונה ימים: {טו} ויכלו המים. פירש"י לפי שדרך חולים לשתות הרבה. ותימ' דאמרי' במציעא דעד יעקב אבינו לא הוה חולשא. י"ל דעד יעקב לא חלה אדם מעצמו. אך זה לא חלה אלא מחמת שרה שהכניסה בו עין הרע: {כ} ויהי רובה קשת. היה מטיל ומשליך החצים בקשתו ודומה לו ורבו. וי"מ רובה לשון ילד כדמתרג' רביא. וכן יקבלו הרובין תשובתן במסכת חולין והפי' ויהי הילד קשת בעל קשת: {כב} אלהים עמך. שהיו אומרים אילו היה צדיק לא היה דוחה בנו הבכור כיון שראו מעשיו אמרו אלהים עמך בכל אשר אתה עושה:
חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-יט
חומת אנ"ך: י״ט:שכ״ח א׳ ויהי כמצחק בעיני חתניו. אמרו במדרש רבה אדרוכלין במדינה פירוש כלי זמר והמדינה נהפכת ע״ש ואפשר דהכונה דכשיש שמחה גברה מדת רחמים והעולם שקט וזהו תמיהת חתניו דכלי זמר במדינה ששון ושמחה אשר זה מורה כי גדול יתר מאד מדת רחמים ואיך יתכן שהעיר נהפכת. והם לא ידעו כי הרשעים מהפכים מדת רחמים למדת הדין וכמו שאז״ל וה׳ המטיר על סדום שהרשעים מהפכים מדת רחמים למדה״ד כי בעוד שהרחמים גוברים ברגע קטן נהפך למדת הדין. וזה רמז הפיכת סדום כי היתה הארץ רחבת ידים מלאה כל טוב ובפשע ארץ רבים צרי״ה הפוכה כמו רגע לדין קשה ולאות לבני מרי נהפכה העיר כלומר חזו השתא מעשה רשעים שמהפכים מדת רחמים לדין: י״ט:של״ח א׳ וה׳ המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה׳ מן השמים. שמעתי במ״ש פ״ב דחגיגה מכון שבו אוצרות שלג וכו׳ והני ברקיעא איתנהו בארעא איתנהו דכתיב הללו את ה׳ מן הארץ תנינים וכל תהומות אש וברד שלג וקטור וכו׳ אמר רב יהודה אמר רב עד שלא בא דוד היו ברקיע וכשבא דוד בקש עליהם רחמים והורידן לארץ וכו׳ ע״ש וא״כ בסדום היו עדיין בשמים. וז״ש גפרית ואש מאת ה׳ מן השמים דבו בפרק היו בשמים: י״ט:שמ״ה א׳ ותאמר הבכירה אל הצעירה. פירש הראב״ע ז״ל אולי היה לו אשה אחרת ומתה. כונתו דמפסוק וידבר אל חתניו לוקחי בנותיו ידענו שהיה לו בנות נשואות בעיר ובודאי היו גדולות משתים זו. וא״כ הכתוב הי״ל לומר ותאמר הגדולה אל הצעירה ואז ידענו דאלו השתים האחת גדולה ואחת צעירה מלבד הגדולות מהן אשר היו בעיר ומאי קאמר הבכירה. לז״א מאשה אחרת ומתה בתחילה והיא היתה אם הבנות אשר בעיר. ואמר אולי דאפשר דבדרך השאלה קראה בכירה ולמה שצידד הראב״ע ז״ל דמתה אשתו ראשונה ניחא דמסתמא כשהיה אצל אברהם אשתו ראתה בבית אברהם רובי חסדיו ומוכח דאשתו זאת היתה כסדומיים מענין המלח וממה שאמרו רז״ל והמפרשים. ואם היא שניה לקחה בסדום ומינייהו הות. ויש לצדד. ואין הפנאי מסכים לחפש במדרשים ובמפרשים:
נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-יט
נחל קדומים: כ״ג:תקע״ג א׳ ויהיו חיי שרה מאה. ס"ת שם הויה הקב"ה ייחד שמו עליה להעיד שהיא צדקת גמורה. רבינו אפרים ז"ל בפרושו כ"י ועוד האריך ברמז שמות הקדש היוצאים מפסוק זה. ורבינו אלעזר מגרמיזא ז"ל ברמזיו כ"י כתב ויהיו חיי שרה מאה ר"ת משוח דבזכות שרה יבא המשיח עכ"ד. ואפשר כי כל עיקר הקלקלה היתה חוה ושרה אמנו ע"ה הרבתה לתקן חוה וא"כ בזכותה יבא משיח שהגדילה לתקן עון חוה. ובלקוטים כ"י ראיתי ר"ת ויהיו חיי שרה מאה גי' בשמחה עם הכולל. ואפשר דס"ת הויה כאמור ור"ת בשמחה שהוא כינוי לשכינה לומר דבמעשיה הטובים היה יחוד קבה"ו ודוק: ב׳ כתב רש"י בת ק' כבת כ' לחטא מה בת כ' לא חטאת שהרי אינה בת עונשין וכו'. פירש הרא"ם דבשמים אינם מענישים עד בן כ'. והרב מהר"ר צבי ז"ל בתשובותיו היקרות סימן מ"ט דחה דבריו ומ"ש בהגדה דאמר יצחק דל כ' דלא ענשת היינו בדרך תחינה שידונם כדור המדבר ע"ש באורך. ותמהני דנעלם ממנו ירושלמי פ"ב דבכורים וכמה מדרשים והזהר בכמה מקומות שפה אחת לכלם דבשמים אין מענישין עד כ' שנים ועיין בתוס' פרק אין דורשין גבי מחייוה למט"ט: ג׳ עוד כתב רש"י ובת כ' כבת ז' ליופי. והקשה הרא"ם דדילמא חטאה מבת שבעה עד בת י"ט. ושמעתי במה שפירש הרב מהר"ם אלשיך ז"ל שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל דהכוונה אשה יראת ה' שיש לה יופי היא תתהלל אבל אם לא יש לה יראת ה' אין להללה דשקר החן. והשתא שרה אמנו דהכתוב משבחה ביופי בת כ' כבת ז' ליופי מוכרח שהיתה יראת ה' דאם לאו אין להללה ביופי ומזה נשמע דלא חטאה מבת ז' עד בת כ': ד׳ במדרש אמרו רבי עקיבא היה יושב ודורש וראה הצבור מתנמנמין בקש לעוררם אמר מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינה אלא תבא אסתר שהיא בת בתה של שרה שחיתה קכ"ז ותמלוך על קכ"ז מדינות. וצריך ביאור. ושמעתי משם הרב מהר"ר אליהו הכהן ז"ל בעל שבט מוסר שפירש שישראל עייפי הגלות הוזים שוכבים וז"ש ראה הצבור מתנמנמין בצרות הגלות. ורצה לישב דעתם וז"ש בקש לעוררם להשקיטם. אמר מה ראתה אסתר כלומר שאמרו ז"ל שהחביאה עצמה שלא יקחוה למלך ועל זה שאל מה ראתה וכו' שהוצרכה להחביא עצמה ומה עלה בדעתה שיקחוה סריסי המלך עד שהחביאה עצמה. והשיב שסברה דבזכות שרה ראויה לכך וכך הות לה וזו נחמה גדולה לגאולה שבזכות אבות ואמהות תפרח ישועת ישראל ע"כ שמעתי. ולי ההדיוט אפשר לומר דרך רמז דידוע שהשינה דרגא דמותא ודוד המלך עליו השלום שלא טעם טעם שינה שלא ישן ששים נשמי חי אקרי ואפשר שז"ש בסנהדרין דף ע"א כל הישן בבית המדרש תורתו נעשית קרעים שנאמר וקרעים תלביש נומה כי הוא עוסק בתורה עץ חיים וישן מכניס דרגא דמותא במקום עץ החיים ובבית המדרש מקום קדוש יותר מבית הכנסת וקליפה נוגה בחי' תרגו"ם גימטריא תרדמ"ה כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל ולכן תורתו נעשית קרעים ששוכח כמ"ש רש"י ז"ל דהשכחה מסט"א וידוע דמהתורה נעשה מלבוש לרוח ועל ידי השינה זה הלביש קרעים קרעים וז"ש וקרעים תלביש נומה הכונה נומה שהוא השינה תלביש לאדם מלבוש קרעים ע"י שישן בבית המדרש. ואפשר כי נומ"ה גימטריא ק"א וכלפי שונה פרקו ק"א פעמים שתלמודו מתקיים בידו כל קבל דנא נומ"ה גימטריא ק"א שמשכח הלימוד כשישן בבית המדרש. והנה מי שהוא ער סטרא דחיי מתקן רע הפוך אותיות ער. ואסתר בחי' מילוי אדני גי' תרע"א חוץ י' נגד הנקודה הפנימית כ"כ בלקוטי תורה ע"פ היא אסתר בת דודו ובס' הכונות בפורים. אך הרמ"ף במאורי אור מערכת אלף אות קמ"ד כתב בהסרת האותיות וכעת אינו מובן. ונשאר תרס"א אסת"ר. והיא היתה בבבל שמדברים תרגו"ם והיתה מבררת על דרך מ"ש רז"ל שומר מצוה לא ידע דבר רע זו אסתר שהיתה מבערת החמץ לא ידע דבר רע שניצולה מהמן והיא היתה מבערת חמץ סט"א לא ידע דבר ר"ע שהיתה בסוד ער. והנה אסתר גימטריא תרדמה ועוד י"א עם הכולל שהית' מבררת י"א סמנים מנוגה ששם תרדמ"ה ועלתה למקום עליון בשרש שרה אמנו. וכן חי"י שר"ה קכ"ז גימטריא אסתר עם הכולל. גם קכ"ז הוא אדני ברבוע עם הכולל. ואסתר גימטריא מילוי אדני. ורבי עקיבא ראה הציבור מתנמנמין ויצר לו שהיו מכניסין דרגא דמותא בתוך החיים שהיא התורה. בקש לעוררן להודיע כי ר"ע הפך ער ומי שהוא ער מדבק בחיים. לכן אמר מה ראתה אסתר וכו' שהיתה בת בתה של שרה כי אסתר מבררת י"א סמנים מנוגה הם תרדמה והרמז תרדמה י"א גי' אסתר. ולכך זכתה למלוך על קכ"ז מדינות גי' אדני בריבוע והיא גי' מלוי אדניו ועלתה למקום גבוה כי חיי שרה קכ"ז גי' אסתר. ולכן מלכה בחי' מלכות שהיתה מבררת ער הפך רע לכן יזהרו שלא יתנמנמו ונמצא שיש יחס למה שהיו מתנמנמין ועוזבים לשמוע תורה לאסתר. וא"ש ההי"ב. ואחר זמן רב ראיתי בליקוטי גורי האר"י זצ"ל כי שרה חיתה קכ"ז נגד אדני ברבוע ואח"כ ראיתי בשער הפסוק שסידר מהר"ש ויטאל ז"ל מהאר"י זצ"ל שכתב כן בטעם חיי שרה יותר באורך ע"ש עלץ לבי בגרגיר זה שכיונתי אל האמת הלכ"ט כל"ח (הודו לה' גו'):
פירוש הרא"ש על בראשית פרק-יט
רא"ש על התורה: כ״ג:תקע״ג א׳ ויהיו חיי שרה. כמנין וי"היו חיי שרה ולא יותר שהרי בעודה בלא בנים לא נקראו חיים וכמה היתה בלדתה את יצחק בת צ' שנה כמה נשארו עד יום מותה ל"ז שנה הרי לך כמנין ויהי"ו חיים שהשאר אינם חיים כדפי': כ״ג:תקע״ד א׳ ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. כא"ף קטנה לפי הפשט זקנה היתה ולא בכו אותה כל כך: כ״ג:תקע״ו א׳ תנו לי אחוזת קבר עמכם. וא"ת מה היה שואל אברהם אם לקבור מתו עם מתיהם הא כתי' במבחר קברינו קבור את מתיך ועוד בתחלה אמר תנו לי מפני מה קנה בכסף מלא. וי"ל דה"ק תנו לי אחוזת קבר לבית הקברות שאין אדם רשאי אף בשלו לעשות בית הקברות אלא ע"פ גדולי הדור והם ענו למה תשאל קבר לבדך במבחר קברינו קבור את מתיך א"ל ח"ו איני רוצה לקבור עם מתיכם אלא פגעו לי בעפרון בן צוחר למכור לי המערה לאחוזה לכך כתי' למקנה ולאחוזה הוקנאה מאת בני חת פי' מעם הארץ ועוד מהמלך וכן משמע הפסוק שלקח מכולם שלא יצא ערעור בדבר: כ״ג:תקפ״ב א׳ לכל באי שער עירו לגלות המקח לסוחרים הבאים לעיר שיוודע להם: ב׳ לכל באי שער עירו. ובדינה כתי' לכל אנשי עירם אלו אנשי העיר הם אנשי חמור ולא הבאים בסחורה שאינם עמו. אברהם שלח את בני חת לדבר עם עפרון למכור לו את השדה ולא מצינו במקרא שדברו בני חת עם עפרון אלא משדיבר עפרון לאברהם ידענו שדיברו לעפרון בעבורו וכן דרך הפסוק לקצר כששלח יוסף אל פרעה ליתן לו רשות לילך לקבור את אביו ולא מצינו שדיברו שלוחי יוסף אל פרעה אלא מאחר שנתן לו פרעה רשות נגלה ונודע הדבר כי עשו שליחותם: כ״ג:תקפ״ה א׳ אך אם אתה לו שמעני נתתי. פי' מה שאמרת השדה נתתי לך כסף השדה קח ממני:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-יט
ברטנורא: כ״א:שע״ה א׳ וה' פקד את שרה סמך פרשה זו לכאן וכו' צריך לישב מה קשה לו על הסמיכות הזה הלא היה באותו הזמן ונ"ל דדורש דבר זה מן הוי"ו דוה' פקד דוי"ו מוסף על ענין ראשון להורות הסמיכות ולכך לא דרש כאן הוא ובית דינו דאצטריך ליה בעבור הסמיכות: כ״א:שפ״ח א׳ שם על שכמה ואת הילד אף הילד וכו' שאחזתו חמה ולא יכול לילך. קשה דהא אמרינן בפרק השוכר את הפועלים עד יעקב לא הוה חולשא. וי"ל דהני מילי בחולי הבא בידי שמים אבל חולי הבא ע"י אדם כגון מכת חרב וכגון חולי זה שבא מחמת עין הרע היה קודם יעקב. עוד י"ל דחולשא דמיתה הוא דלא הוה קודם יעקב אבל חולשא בלא מיתה כגון זה של ישמעאל הוה מקודם לכן: כ״א:ש״צ א׳ כמטחוי קשת כשתי טיחות מקשין העולם למה היתה צריכה להרחיק כשתי טיחות אם לא נתרחקה אלא על שאמרה אל אראה במות הילד. ומתרצין לפי שישמעאל היה רובה קשת ושמא מפני כובד החולי יצא מדעתו ויזרוק בה חץ לפיכך לא היה די לה להרחיק טיחה אחת ונתרחקה כשתי טיחות: כ״א:שצ״א א׳ כי שמע אלהים את קול הנער מכאן שיפה תפלת החולה על עצמו יותר מתפלת אחרים עליו. קשה שהרי אמרינן בגמ' דברכות אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. וי"ל דהתם היינו טעמא משום דסתם חולה לא מצי מכוון דעתו אבל זה שכיון את לבו בתפלתו נשמעה תפלתו יותר מתפלת אחרים עליו וכן כל חולה אם יכוון את לבו בתפלתו תהא תפלתו מקובלת לפני המקום:
גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-יט
גור אריה: י״ט:תמ״ט א׳ קראם אנשים. בבראשית רבה (נ, ב). אף על גב דבדמות אנשים באו אל לוט, דהא מצות אפה להם, ועוד הרי בכמה מקומות קראם אחר כך "אנשים" – "רק לאנשים האל וגומר" (פסוק ח), מכל מקום זהו דברי לוט שהיה סבור שהיו אנשים, אבל הכתוב כאשר מדבר עליהם ראוי שיהיה קורא אותם 'מלאכים' דהא מלאכים היו, ולמה יקרא אותם "אנשים". ואין לומר כל זמן שהם עם האדם והם עמו קורא אותן הכתוב גם כן "אנשים" מפני שכדמות אנשים נראים לבני אדם, דהא גבי לוט קראם "מלאכים". ועוד דזה לא מסתבר כלל, דסוף סוף לא הוי למכתב "אנשים", כיון שאין זה רק ספור הכתוב: ב׳ היו המלאכים נדמים אצלו כאנשים. פירוש ולפיכך כתב (לעיל יח, כב) "ויפנו משם האנשים" גבי אברהם, שהכתוב קרא אותם בשם "אנשים", דאין זה דברי אברהם רק דברי הכתוב, ומה שאמר דאצל לוט שכחו רע כו' רוצה לומר מפני שהיה כחו רע היה פחד המלאכים עליו, אף על גב דהיו נדמים עליו כדמות אנשים, מפני שלפי האמת שהיו מלאכים היה נופל אימה על לוט. אבל גבי אברהם שהיו מלאכים שכיחים אצלו ולא היה ירא מן המלאכים כלל, וכאשר נדמו לו כדמות אנשים – היו לגמרי אנשים בעיניו: ג׳ וכי כל כך שהו כו'. פירוש שבאו המלאכים אל אברהם בשעה ששית, דכתיב (לעיל יח, א) "כחום היום", והוא שעה ששית, והיה שעה לאכילה, שכן דרך סעודה, אם כן הלכו בסוף שעה ז', ואיך אפשר דהמתינו מסוף שעה ז' עד הערב מחברון אל סדום, דאינו רחוק כל כך: ד׳ ישב כתיב. עיין למעלה (גו"א יח, א, אות ה): ה׳ אותו היום מינהו שופט עליהם. כלומר ואפילו הכי עשו לו נבלה זאת: ו׳ מבית אברהם למד. דאם לא כן הרי רשע היה, שלקמן אמרו לו המלאכים (רש"י פסוק יז) 'אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול', אם כן למה היה מפציר להכניס אורחים (כ"ה ברא"ם), אלא 'מבית אברהם למד', וההרגל על כל דבר שלטון, ודרך הרגילו הלך להכניס האורחים כמו שעשה אברהם: י״ט:ת״נ א׳ הנה נא אתם אדונים לי. פירוש כי לשון "נא" הוא נופל על דבר שהוא עתה, לפיכך פירש הנה אתם אדונים עתה מאחר שעברתם עלי: ב׳ צריכים לתת לב כו'. ופירוש "נא" כלומר הגיע עתה השעה שיש לכם לדאג ולתת לב שלא יכירו בכם הרשעים, וזהו לשון "נא": י״ט:תנ״ב א׳ כך נדרש בב"ר. אבל בב"ר (נ, ה) לא משמע שדרשו דבר זה מדכתיב קרא יתירה "ואנשי העיר", רק דרשו מלשון "טרם ישכבו", דלא הוצרך למכתב אם טרם ישכבו או אחר כך, אלא כלומר "טרם ישכבו" והיו עדיין מדברים בהם אם רשעים אם צדיקים – "ואנשי העיר" שהיו מדברים בהם "אנשי סדום נסבו על הבית": ב׳ מקצה העיר עד הקצה. דאין לומר מקצה העיר בלבד, דאם כן למה מקצה העיר מלבד באו ולא שאר העיר, אלא מן הקצה אל הקצה. ומפני שהוקשה דזה אי אפשר שיהיה כולם על הבית, ותירץ 'שאין אתד מוחה', וכל מי שאינו מוחה נתפס באותו עון כאילו עשאו (שבת סוף נד ע"ב), ולפיכך כתיב שהיו נסבים על הבית: י״ט:תנ״ג א׳ במשכב זכור. דאין לומר כמשמעו לעשות עמהם תוכחות כדכתיב (ר' שופטים ח, טז) "ויודע אנשי סכות", דאם כן מאי השיב להם לוט (פסוק ח) אוציאה לכם שתי בנות, הרי לא בקשו רק לעשות להאנשים רעה, ומה תשובה היא זאת, אלא לא באו רק על זנות, לפיכך השיב להם גם כן אחר שזנות אתם מבקשים – אוציא לכם: י״ט:תנ״ז א׳ על שאמר לו כו'. דאם לא כן איך יתכן לומר "גש הלאה ויאמרו האחד בא לגור", והם שני דברים שאינם נסמכים יחד, שאחר שבאו לדבר אל לוט לא הוי למכתב "גש הלאה", שאין אומרים 'לך מעמדי' ורוצה לדבר עמו, אלא על כרחך שני דברים הם; כי על מה שאמר אוציאה שתי בנותי – על זה השיבו "גש הלאה" אין אנו חוששין לך בלשון נחת, ואחר כך התחילו לדבר עמו קשות "האחד בא לגור וישפוט שפוט", וזהו גזום ודבור קשה על שאמר "רק לאנשים האל אל תעשו דבר": י״ט:תנ״ט א׳ מכת עורון. דאין ממש בסנוורים, שאינו כלי מלחמה לומר שהכו אותו בסנוורים: ב׳ הקטנים התחילו בעבירה. דאם לא כן למה קטנים תחלה, דכיון דהמכה באה עליהם ראוי לבא בפעם אחת, והוי למכתב 'קטנים וגדולים', אלא מפני שהקטנים התחילו בעבירה באה עליהם המכה תחלה: י״ט:ת״ס א׳ אם יש לך חתן כו'. דאין לומר דודאי יש לך חתן ובניך והוציא, דהא "מי לך" קאמר, כלומר אם יש לך עוד פה (כ"ה ברא"ם): ב׳ ובניך בני בנותיך. דאין לומר בנים ממש – דהא בודאי מלאכים היו, ויודעים היו שאין לו בנים, כדמוכח קרא (פסוק יד) שלא רצה לוט להציל רק חתניו, ואם כן למה אמר "ובניך". והרא"ם פירש מדכתיב "חתן ובניך ובנותיך" דייק, דהוי למכתב 'בניך ובנותיך', אלה בניך שהם מחתן קאמר, דהיינו בני בנותיך: ג׳ שכל הלילה היה מליץ עליהם. ואם תאמר הרי לעיל משמע דלוט היה אומר שהיו רשעים, ויש לתרץ דודאי רשעים היו, אבל שיהיו חייבים לאבד אותם – זה אינו, ולפיכך היה מליץ: י״ט:תס״ב א׳ שתי בנות נשואות היו לו. דלשון "חתן" שעשה חתונה כבר, ומדקאמר "לוקחי בנותיו" ולא אמר 'בעלי בנותיו' דהיה משמע שכבר הם בעליהם, אבל "לוקחי" משמע שעדיין ארוסות הם להם: י״ט:תס״ד א׳ להציל ממונו וכו'. דאין לומר להציל בנותיו הנשואות, והעכוב היה בשביל שהיה משתדל עמהם שיצאו, זה לא נקרא 'עכוב', שלא נקרא 'עכוב' אלא שהיה מעכב בשביל דבר שאין לו להציל: ב׳ לא נאמר ויאמרו וכו'. והא דכתיב "ויחזיקו" אף על גב שהיה רק האחד מציל, יש לומר דלענין היציאה היו שניהם שותפין, שהרי כיון שרוצה להציל ממונו, ולא היה ראוי להיות הממון ניצול, שאמר ליה המלאך 'דייך להציל נפשות' (רש"י פסוק יז), והמלאך שנשלח להפוך סדום לא היה מניחו להציל הממון, שהיה ראוי להיות נאבד, לכך כתיב "ויחזיקו וגו'" ששניהם הוציאו אותו, כי המלאך המהפך דחה אותו לחוץ שלא יקח הממון, אבל "המלט על נפשך" (פסוק יז) – דהוא הצלת לוט – עשה האחד בלבד שהיה נשלח להציל. אי נמי דלא היה רשות למלאך להפוך עד שהוציאוהו מחוץ לעיר, לכך אף המלאך שהיה מהפך היה מוציא אותו, אבל גוף ההצלה שהיה ממלט את לוט לא היה עושה רק אחד: י״ט:תס״ה א׳ דייך להציל נפשות כו'. דאם לא כן "נפשך" למה לי (כ"ה ברא"ם): ב׳ ככר הירדן. כלומר דאין פירוש כל מישור – ככר, אלא מישור הירדן דווקא נקרא "ככר": ג׳ לשון השמטה. ואין לשון נמלט מן הרודף, דהא לא היה כאן רודף: י״ט:תס״ו א׳ ותרגומו בבעו כען. הקשה הרא"ם על המתרגם שהשמיט מלת "אל", ואם כן מה יעשה במלת "אל", גם תרגם 'בבעו כען' והנה תרגם מלת "נא" לשתי פנים; האחד לשון 'בבעו', והשני לשון 'כען', ואין זה קושיא, דכן תרגום גם כן "אל נא אחי תרעו" (פסוק ז), ותרגם אותו 'בבעו כען', מפני שמלת 'בבעו' הוא תרגום של "אל", שפירושו שאל יהיה הדבר הזה שאמרת להמלט ההרה, ותרגם המתרגם כוונת הענין 'בבעו כען', ואצל "אל נא אחי תרעו" תרגם 'בבעו כען לא תבאישו', מפני כי מלת "אל" מחובר ל"תרעו", כלומר בבקשה מכם אל תרעו, לכך תרגם המתרגם 'בבעו כען לא תבאישו', ולא קשה מידי: י״ט:תס״ז א׳ אם תנחנה. ומה שהקשו בגמרא בפרק קמא דשבת (י ע"ב) "הנה העיר הזאת קרובה הלא מצער היא" – 'מאי קאמר, אילימא דקרובה ממש וזוטא, הלא חזו לה, אלא דמוצערין עונותיה', והשתא לפי פשוטו איך יתורץ הקושיא (קושית הרא"ם), דיש לומר אף על גב דקחזי לה הוצרך לומר טעמא למה ינחנה, ואמר שהיא קרובה לנוס שמה והיא קטנה ואין להקפיד עליה, ולא הוקשה לרז"ל רק דהוי למכתב לפי זה 'הלא העיר הזאת הקרובה לנוס שמה' דיותר עדיף לומר כך, לא "קרובה לנוס", דמשמע דבא להגיד דקרובה לנוס שמה, דכיון דקחזי ליה לא צריך: ב׳ הופך אני. כי כנוי היו"ד היא על הפועל, לא על הפעול, ויהיה פירושו שהמלאך היה נהפך, וזה לא יתכן: י״ט:ת״ע א׳ זהו עונשן כו'. דאם לא כן למה להו למימר "כי לא אוכל לעשות דבר", וכל שכן שהיה ממהר להמלט שלא היה יודע שלא יוכל לעשות דבר עד בואו שמה, אלא על כרחך הוזקקו לומר כך. ואף על גב דכתיב (פסוק יג) "וישלחנו ה' לשחתה", אם כן היו תולים בו יתברך, מזה אין ראיה, דאפשר לפרש כי מרצון נפשנו אנחנו שלוחים אל אשר שלחנו השם יתברך, ומכל מקום תלאו ההשחתה בעצמם. ומה שלא הביא ראיה ממה שכתוב (ר' פסוקים כא, כב) "לבלתי הפכי עד בואך שמה" שתלו בעצמם, דודאי הפיכה שייך במלאך שהוא הפועל ההפיכה, אבל השחתה לא הוי למתלי בהו, כי זה נאמר על כוונת הפועל, שחפץ שיהיה נשחת, וזה מתיחס אל השם יתברך, לכך הוי להו לומר 'כי משחית ה": ב׳ מכאן אתה לומד שהאחד הוא הופך. אבל מן "ויאמר המלט על נפשך" (פסוק יז) לא יקשה, דשמא האחד היה אומר, ולא יחויב מה שאומר אחד יאמר השני, דכך אירע שהאחד היה אומר, אבל מהא איכא הוכחה שפיר דכיון דאמר "כי לא אוכל" הוי ליה למימר 'כי לא נוכל': י״ט:תע״ב א׳ וה' הוא ובית דינו. מפני שהוי"ו בכל מקום תוספת, ולפיכך צריך לומר 'הוא ובית דינו', אבל גבי "וה' אמר המכסה אני מאברהם" (לעיל יח, יז) לא דרשו מידי, מפני ששם בא ללמד כי "וה' אמר המכסה אני מאברהם" הוא מחובר למעלה, כי הקב"ה היה נראה לאברהם כדכתיב (לעיל יח, א) "וירא אליו ה'", ואז ראה אברהם המלאכים והכניסן, והקב"ה היה ממתין כל זמן שהיו המלאכים עם אברהם (רש"י לעיל יח, ג) עד "ואברהם הלך עמם לשלחם" (שם יח, טז), "וה'" הנזכר למעלה "אמר המכסה אני מאברהם" (כ"ה ברא"ם), ולא הוי למכתב 'ויאמר ה' המכסה אני מאברהם', משום דהוי משמע ענין חדש שאינו מחובר למעלה, וזה אינו, שהוא מחובר למעלה. אבל כאן הוי ליה למכתב 'וימטר ה' על סדום', ואין צריך כאן לחבר למעלה, שהכל מחובר: ב׳ בעלות השחר. דאם לא כן 'וה' היה ממטיר' מבעיא ליה – אם הכתוב בא לומר שהקב"ה היה ממטיר בעת שהשמש יצא על הארץ, מאי "המטיר", אלא שלפני זה כתיב (פסוק כג) "השמש יצא על הארץ" וכתב שכבר המטיר, ורוצה לומר שכבר לפני זה המטיר על סדום מעלות השחר. והא דכתיב בקרא (פסוק כב) "כי לא אוכל לעשות דבר עד בואך שמה", היינו גמר ההפוך שהיו נהפכים לגמרי, וזה לא היה עד בואו צוערה, שזה היה כאשר יצא השמש על הארץ, אבל שהיה ממטיר עליהם גפרית ואש – זה היה בעלות השחר: ג׳ שעה שהלבנה עומדת ברקיע עם החמה. ואף על גב דאחר עלות השחר נמי הלבנה נראית, מכל מקום אינה מושלת, דשרגא בטיהרא מאי אהני (חולין ס ע"ב), ומעלות השחר שניהם מושלים, דאמרינן בברכות (ח ע"ב) לענין קריאת שמע של ערבית – אם קראה אחר שעלה עמוד השחר יוצא בה משום קריאת שמע כל זמן שלא תנץ החמה, ואם קריאת שמע של יום קרא קודם הנץ החמה משעת עלות השחר – יצא גם כן (שם), שמזה אנו רואים שנחשב קודם הנץ החמה – אחר שעלה השחר – מן היום ומן הלילה: ד׳ מתחלה מטר ונעשה גפרית. דאם לא כן איך שייך מטר גבי אש וגפרית, והוי ליה למכתב 'וישלך עליהם'. אך קשה דכתיב (שמות טז, ד) "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", וכתיב (תהלים יא, ו) "ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם", ולפיכך נראה דכאן דכתיב "מאת ה'", ואין דבר רע יורד מלמעלה, מכל שכן דכתיב "מאת ה'", שאין לומר "גפרית ואש מאת ה'", לכך יש לומר שהיה ממטיר בתחלה מטר ממש, אלא שאם לא יעשו תשובה – ישנה אותו לגפרית: ה׳ דרך מקראות לדבר כן כו'. וקשה מאחר שכתב למעלה כי הוא ובית דינו המטיר על סדום, אם כן בלא דרך המקראות לדבר כן, דהא כיון ד"המטיר" הוא ובית דינו, אם כן לא יתכן לומר 'מאתו' דהא מן השם יתברך לבד לא בא המטר, ויכול שפיר לומר הוא ובית דינו המטיר מאת ה', וקושיא זו הקשה הרמב"ן, והביא דברי הב"ר (נא, ג) שכן משמע שם שדיעות חלוקים שם, וכן איתא התם; אבא חלפי בר אבא בשם רבי יהודה "וה'" זה גבריאל, "מאת ה'" זה הקב"ה. אמר ר' אליעזר כל מקום שנאמר "וה'" הוא ובית דינו. אמר רבי יצחק מצאנו שההדיוט מזכיר את שמו, בתורה (ר' לעיל ד, כג) "ויאמר למך לנשיו שמען בקולי נשי למך", עד כאן שם. משמע דרבי יהודה סבירא ליה כי "וה' המטיר" הוא גבריאל, וכתב "וה'" כי היה שלוח מאתו יתברך, והשליח היה גבריאל, "מאת ה'" הוא השם יתברך בעצמו. רבי אליעזר סובר כי "וה'" הוא ובית דינו, שהסכימו על הפעולה הזאת והיה דבר זה נידון בכל בית דין שלו, ולא היה זה על גבריאל שהיה שליח, רק כל בית דין של הקב"ה שהיו נידונים בו. ורבי יצחק סבירא ליה שהוא יתברך הנזכר במלת "וה'", ודרך הכתוב לדבר כן. ודבר זה הוא אמת גמור – דהשתא ג' מחלוקות יש, ורש"י חבר שני דעות יחד. והרא"ם רצה ליישב דברי רש"י ואומר שאין רבי יצחק חולק על דברי התנאים הראשונים, כי גם רבי אבא סבירא ליה שאחר שכתב לך "וה'" אפילו יהיה זה גבריאל – מכל מקום אחר שנזכר גבריאל בשם "וה'" צריך למכתב אחריו 'מאתו', רק שסבר שנכתב "מאת ה'" במקום 'מאתו' שלא כמנהג, ובא רבי יצחק לומר דכמנהג נכתב, שאף דרך הדיוט לדבר כך. כך הם דברי הרא"ם. ואינו נכון, דהא רבי אבא אמר "וה'" זה גבריאל, "מאת ה'" זה הקב"ה, משמע שבא לתרץ הא דכתיב "מאת ה'" ולא כתב 'מאתו', ואם נאמר דרבי אבא סבירא ליה דהוי כאילו כתב 'מאתו', אם כן לא תירץ מידי, אלא על כרחך דלרבי אבא שפיר הא דכתיב "מאת ה'", כיון דהא דכתיב "וה'" קאי על גבריאל. וכן אליבא דרבי (אבא) [אליעזר] "וה'" – הוא ובית דינו, הוי שפיר "מאת ה'", ופשוט הוא: י״ט:תע״ג א׳ ד' יושבות בסלע אחד. דאם לא כן לא שייך הפיכה לומר "ויהפוך את הערים" רק 'ויחריב את הערים', כי לשון "ויהפוך את הערים" משמע שהוא היה פועל הפיכה בערים, ולא יתכן אלא בדבר שהוא מהפך אותו כמי שמהפך דבר אחד, ולכך צריך לומר שהיו יושבות בסלע אחד והפכן. דאין לומר שכל עיר היתה בפני עצמה יושבת בסלע, והפך כל עיר בפני עצמה, שזה לא יתכן, דכיון דכתיב "ויהפוך" ובא להגיד איך שהפך אותם בכחו, וכתיב "ויהפוך הערים" כלל כולם ביחד, שמע מינה דכולם כאחד הפך אותם, דאם לא כן אפילו עיר אחת כולה בפעם אחת נמי לא: י״ט:תע״ד א׳ מאחריו של לוט. לא מאחר המלאך, כי המלאך היה מהפך הערים, ואיך היתה מבטת מאחריו: ב׳ במלח חטאה. דאם לא כן למה לקתה במלח: י״ט:תע״ז א׳ מהו זכירתו של אברהם. והקשה הרא"ם דמאי קושיא היא זאת, דודאי אברהם היה אוהב את לוט, והיה רודף אחרי המלכים בשבילו, והיה אוהב לו עד שמסר נפשו עליו, ועוד הקשה דהוי לומר שזכר ללוט מה שהיה הולך עמו מארצו, והניח ארצו ומולדתו, ואין זה קשיא, דודאי דעת רז"ל (ב"ר נא, ו) כי לא יתכן זכירה של אברהם על לוט בכל זה, דאם משום שהיה קרובו – לא מצאנו במדת השם יתברך רק שהוא זוכר חסדי אבות, או בנו שיצא ממנו, אבל לוט בן אחיו היה (לעיל יא, לא), לא שייך זכירה בזה שיאמר "ויזכור אלקים את אברהם", ומכל שכן שהיה קרוב ונתרחק, שפירש מקדמונו של עולם שאמר אי אפשי באברהם ובאלוה (רש"י לעיל יג, יא), ולא שייך בזה זכירה כלל. ומה שהלך עמו ועזב ארצו – לא הלך רק לטובתו, דהא כאשר יצאו מאור כשדים כתיב (ר' לעיל יא, לא) "ויקח תרח את אברהם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו, ויצאו ללכת ארצה כנען", הרי כי תחלת יציאתו ללכת ארצה כנען לא היה עם אברהם רק עם תרח, ואפילו אם היה זה שיצא אתו – הרי סוף נתחרט ופירש מאברהם, ואין זכות לו בזה. אמנם מה שרמזו רז"ל (ב"ר נא, ו) במה שאמרו ששמע לוט שאברהם אמר על שרה אחותי היא ושתק – הוא סוד מסתרי תורה, והוא נתבאר במה שאמרו חכמים ז"ל (ב"ר מא, ו) כי היה קלסתר פניו דומה לו, כאשר כתב הרב בפרשת לך לך (רש"י לעיל יג, ח), והכוונה לרז"ל בזה כי בפנימית הענין יש ללוט צרוף וייחוס אל אברהם, אף על גב דבנגלה היה לוט פירש מאברהם – יש בפנימית הענין דבר גדול שיש לו ייחוס אל אברהם, שהרי לא היה מגלה סוד אברהם ופנימיתו. והענין הזה יש לך לדעת הוא מה שאמרו חכמים ז"ל (ב"ק לח ע"ב) ב' פרידות טובות שרצה הקב"ה להוציא מהם מלכות בית דוד, שהוא מלוט, והבן זה. אבל מכל מקום דברים אלו שאמרנו לפי הפשט ברורים ואמתיים, ואין בהם ספק: י״ט:תע״ח א׳ לפי שהיתה קרובה לסדום. אף על גב שהבטיחו המלאך (פסוק כא) "לבלתי הפכי" (קושית הרמב"ן), היינו שלא להפך את העיר בעצמה, אבל מן המאורעות שיבאו לה מסדום לא הבטיח, והיה ירא מן הגפרית והאש שהקב"ה מוריד על סדום (פסוק כד) – יבא שריפה והיזק אל יושבי צוער (כ"ה ברא"ם). אי נמי שהיה סבור כי לא נמלטה העיר רק בשביל כי עונותיה מוצערין עדיין (רש"י פסוק כ), ושמא יחטאו ויתמלא סאתם, לכך היה ירא: י״ט:תפ״א א׳ יין נזדמן להם. שכן כתיב "בלילה הוא", והוי למכתב 'ההוא', אלא הקב"ה היה משקה לו היין, שהוא הזמין להם היין: ב׳ ובצעירה כתיב ותשכב עמו. כתב הרא"ם אף על גב דאין חילוק בין "ותשכב עמו" ובין "ותשכב את אביה", מכל מקום בשביל שנוי הלשון דרשו כן (במד"ר כ, כב). ולא נראה, אלא חילוק גדול יש בין "ותשכב עמו" ובין "ותשכב את אביה", כי "ותשכב עמו" דרך כבוד לומר על הבעילה לשון שאינו משמע שהיתה נוגעת בו רק ששכבה עמו, אבל "ותשכב את אביה" על כל פנים משמע שהיתה פועלת שכיבה באביה, וזהו החלוק שיש בין לשון "את" ובין לשון "עמו", כי מאחר שלשון "ותשכב את אביה" רוצה לומר שהיתה פועלת שכיבה באביה, וזהו הבעילה, שכמו ששייך לשון פועל בזכר לומר "וישכב אותה" (להלן לד, ב) שייך לומר גם כן על הנקיבה 'ותשכב אותו', שהרי הכתוב קרא גם כן שכיבת האשה מעשה, כדאמרינן אף על גב שלא עשתה האשה מעשה הכתוב קראו מעשה, כדכתיב (ויקרא יח, כט) "ונכרתו הנפשות העושות", וזהו "ותשכב את אביה": ג׳ בכירה שפתחה בזנות כו'. ואף על גב שהזמין להם יין במערה, אם כן רצה שיצאו האומות, פירש הרא"ם מכל מקום הם כיוונו לדבר עבירה לשם זנות. אמנם בהוריות (יא. ) אמרינן – לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שהרי בשביל שקדמה בכירה לצעירה לילה אחת קדמה ארבע דורות בישראל, ותירץ הרא"ם דרש"י נטה לדעת הב"ר (נא, י) דאמר לשם זנות נתכוונו. וזה דוחק גדול שיניח תלמוד שלנו ויהיה נוטה לב"ר, ויותר מסתבר דהכי קאמר – 'לעולם יקדים אדם לדבר מצוה' דהא בכירה בשביל שמצוה עשתה, אף על גב שלא נתכוונה למצוה, מכל מקום מצוה שלא בכוונה היתה, ובשביל זה קדמה ארבע דורות, לפיכך לעולם יקדים לדבר מצוה. דהא קיימא לן 'האומר סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני הרי זה צדיק גמור', כדאיתא בפרק קמא דפסחים (ח. ) ובפרק קמא דב"ב (י ע"ב). ויש לומר עוד דודאי אף על גב שהיה לשם מצוה כדמשמע קרא (ר' פסוק לא) "ואין איש בארץ לבא עלינו", מכל מקום גם הזנות גרם, ועל ידי שניהם נעשה – דזנות איתא ומצוה איתא: ד׳ נקוד על בקומה. פירוש הוי"ו נקודה כדאיתא בהוריות (י ע"ב), שהוי"ו נקוד עליה לומר שידע בקומה. ואם תאמר אם כן למה נכתב "ולא ידע בקומה" אחר שידע בקומה, ויש לומר שלא ידע אם בעילה ממש היה או לאו בעילה היה, לכך נקוד על "בקומה", וכך פירוש הכתוב; בשכבה לא ידע – שבאתה לשכב, בקומה לא ידע – שקמה מן התשמיש, אבל בקומה גרידא ידע, כי ראה שקמה מאצלו, רק שלא ידע אם קמה מן מה ששמש עמה, או שקמה משם בשביל ששכבה עמו – אבל לא שמש עמה:
העמק דבר על בראשית פרק-יט
העמק דבר: י״ט:תמ״ו א׳ המלאכים. באו והתראו בדמות נביאים שהמה דומים למלאכים ע״כ נרתע לוט מפניהם ומש״ה כתיב בלשון המלאכים: ב׳ בערב. לפי דברינו לעיל דא״א ליוה אותם ג׳ פרסאות א״כ הלכו עם אברהם מהלך אדם מש״ה הגיעו לסדום בערב : י״ט:תמ״ז א׳ הנה נא וגו׳ סורו נא וגו׳. הנו״ן של נא הראשון בדגוש ע״פ המסורה ללמדנו הכונה שלא הי׳ לוט מזדקק להכניסם נגד דעת בני עירו. או משום שלא מצא לב להתכבד באורחים נכבדים כאלה. אבל באשר באו בערב ואין עוד עת ללכת הלאה כי אם ללון. ובית אכסניא אין בעיר כמו שהי׳ נהוג בכ״מ. ובע״כ היו לנים ברחוב כמו שארי עוברי אורח בסדום מש״ה לא הי׳ לכבוד ולרצון על לוט ע״כ מצא לב לבקשם הנה נא עתה בשעה זו של ערב אין עצה כ״א שתסורו מכבודכם לביתי ומש״ה הוא מודגש דוקא עתה מצאתי לב לבקש כזה: ב׳ ולינו ורחצו רגליכם. הקדים הלינה שהוא עיקר המכריחם לסור לביתי וממילא ירחצו רגליהם אצלו: ג׳ והשכמתם וגו׳. יותר מן ההכרח אינו מבקש להתכבד עמכם: ד׳ ויאמרו לא. דגוש בלמ״ד. להורות על חוזק הברה של לא שענו אותו בזעף: ה׳ לא כי ברחוב נלין. באשר כל עוברי אורח לנים בסדום ברחוב ולא כמו בשאר עיירות ובשביל שלוט לא חש לדבר לתקן. ורק באנשים הללו הי׳ לו לחרפה אם ילינו ברחוב. ע״כ זעפו עליו כי לא יחושו לחרפתו. וכיב״ז נדגש בס׳ שמואל א׳ ח׳ י״ט. ויאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו. פי׳ ענו בזעף. כמובן הענין בשם: י״ט:תמ״ח א׳ ויסורו אליו. האי אליו מיותר ויסורו אל ביתו מיבעי כלשון הבקשה. אלא משום שמתחלה הראו לו פנים של זעף ע״כ אחר שהפציר הרבה וגם באמת היו מוכרחים להתקרב אליו ע״כ ויסורו אליו נתפייסו עמו בפנים של אהבה ואח״כ ויבאו אל ביתו: ב׳ ומצות אפה. פירש״י פסח היה. ובאמת כך היה המנהג אלא שא״כ לא היה הכתוב מפרש שהרי הוא בכלל משתה. אלא ללמדנו שהבין שהמה ב״א גדולים שנזהרים במצות גם עד שלא נתנה תורה ע״כ אפה להם מצות: י״ט:תמ״ט א׳ כל העם מקצה. שלא הי׳ נחשב בעינם לעול כלל. ע״כ לא חדל שום אדם להשתדל ולהשתתף בזה. וזה היה הנ״מ בין מעשה סדום למעשה פלגש בגבעה. דשם נתקבצו בני בליעל והכל ידעו שהם בני בליעל אלא שלא נתחזקו למחות בידם. משא״כ אנשי סדום הרגילו כ״כ ברע עד שנעשה כתקנה יפה בעיני כולם: י״ט:תנ״ג א׳ כי על כן באו בצל קרתי. יש לכם להבין כי ב״א גדולים המה. וכמו שאמר לאנשים האל. דמשמעו לשון חוזק. והוכיח כי כן שהרי ע״כ באו בצל קורתי מה שאין אני עושה כן לכל אורח: י״ט:תנ״ד א׳ ויאמרו גש הלאה ויאמרו וגו׳. כתות שונות היו. יש מהם שאמרו גש הלאה. ויש שאמרו האחד בא לגור. ויש מהם ויפצרו באיש בלוט מאד. ויש מהם ויגשו לשבור הדלת. וכיב״ז תני׳ בתוספתא סוטה: י״ט:תנ״ז א׳ חתן ובניך. אם היו סבורים שיש לו בנים זכרים הי׳ להם להקדים בניך וחתניך אלא ידעו כי אין לו ב״ז רק בני בנתיו הרי הם כבנים: י״ט:תנ״ט א׳ קומו צאו. הצד״י דגושה להורות על חוזק הברה כמש״כ לעיל שהזהיר בקול רעש ופחד מות. אבל לא הועיל ויהי כמצחק. וכיב״ז בס׳ שמות י״ב ל״ג: י״ט:תס״ב א׳ ואל תעמוד בכל הככר. בשביל בהמותיו. ואזהרה זו הי׳ לאשתו ובנותיו אלא שלא היו כדאים לדבור המלאך ע״כ הזהירו אותו והוא הזהיר אותם: י״ט:תס״ה א׳ הלא מצער הוא ותחי נפשי. אמר שני טעמים שמבקש עבורה. א׳ הלא מצער היא ודרך עיר קטנה שלא להיות שובב בתאות ותענוגות כמו בני כרך. וכדאי׳ בעירובין דכ״א עה״פ לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים. וא״כ לא הגיעה לרשע כסדום. ב׳ ותחי נפשי דבל״ז לא אוכל לחיות. מ״מ בין שני הטעמים. דלטעם הראשון לא תתהפך כלל משא״כ לטעם הב׳ תנצל בשעה זו עד שיצא לוט ואח״כ תתהפך גם היא: י״ט:תס״ו א׳ גם לדבר הזה. פירש״י לא דייך שאתה ניצל כו׳. ולא נוח לי שהרי לזה לא נצרך לבקש מהם ולא ביקש אלא הצלת העיר אלא כמש״כ שביקש להציל העיר לגמרי לבד שעה זו ולזה אמרו כי נאותו גם לזה לבלתי הפכי את העיר כלל: י״ט:תס״ז א׳ מהר המלט שמה וגו׳. מזה שהזהיר על המהירות מובן שכך נגזרה למעלה שבצאת השמש יתחיל הזעף והוטל על המלאך לעשות כן אלא שנתפרש לו שלא יעשה דבר עד שיהא לוט מובטח מן ההפכה ואם הי׳ הזעף מתחיל טרם בא לוט לעיר לא היה כדאי להנצל בנס אלא טרם בוא הזעף הי׳ כדאי להנצל בהשגחה פרטית ולצאת מן המקום מש״ה הזהיר המלאך שימהר להמלט כי לא יוכל לעשות שליחותו באותו רגע שהוקצב לו להחל מלאכותו היינו בצאת השמש דוקא: ב׳ על כן קרא וגו׳. ומתחלה בלע שמה ואח״כ נשתנה שמה להקרא צוער: י״ט:תס״ח א׳ השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה. מבואר מסדר הכתוב שתחלה יצא השמש עה״א ואח״כ בא לוט לצוער ולא עמד ללוט להקים דבר המלאך ע״כ לא יכול המלאך לעשות דברו. י״ט:תס״ט א׳ והנה וה׳ המטיר וגו׳. לא המלאך כמו שנצטוה אלא ה׳ בעצמו כ״י והיינו דאיתא ברבה פ׳ ויצא עה״פ והנה מלאכי אלהים וגו׳. כי המלאכים הללו בשביל שאמרו כי משחיתים אנחנו וגו׳ לא עלו למעלה עד אותה שעה של חלום יעקב. ולכאורה מה זה שלא עלו למעלה בשביל הדבור. אכן כך הדבר כי בשביל שאמרו כי משחיתים אנחנו היסב הקב״ה שלא יעשו השליחות כלל. ואי׳ ברבה פ׳ ויחי דכ״ז שלא עשה המלאך שליחותו אינו יכול לשוב ולהתיצב לפני ה׳ ולומר עשיתי כאשר צויתני. וע״ע בסמוך מקרא כ״ט: ב׳ מאת ה׳. הוא מיותר ומה מקרא חסר אם כתב וה׳ המטיר וגו׳ ואש מן השמים. אלא בא ללמד על הא דאי׳ בחגיגה די״ב שבעה רקיעים הם כו׳ מכון שם אוצרות שלג וברד כו׳ וחדרה של סופה וסערה כו׳ ומנלן דאיקרי שמים שנאמר ואתה תשמע השמים מכון שבתך. ולא נתבאר מנלן דבמכון איתנהי הני מילי וע׳ חדא״ג מהרש״א. ולדברינו מוצא הדרש הוא מזה המקרא מאת ה׳ ממקום שבתו כ״י: ג׳ מן השמים. לא שמים דאיקרי רקיע השמים אלא מאת ה׳ מן השמים היינו מכון שבתו דאיקרי שמים וע׳ דברים כ״ו ט״ו: י״ט:ת״ע א׳ ואת כל יושבי הערים. לא כמו ברעידת הארץ שנשקעים ג״כ כמה עיירות ומ״מ ניצולים האנשים ע״י שבורחים על פני השדה אבל כאן לא נמלט איש כי ירד עליהם גפרית ואש: ב׳ ויהפוך וגו׳. בגמ׳ ב״מ דפ״ו אי׳ דהמלאך עשה כן היינו שהוא שלח בחלמיש ידו והפך משורש צורים אבל זה היה אחרי המטרת גפרית ואש מאת ה׳: י״ט:תע״א א׳ ותבט אשתו מאחריו. של לוט כפרש״י. והוא פלא מה תלה העונש במה שהביטה אחרי לוט. אבל יש בזה סוד. דבשעת הזעף ר״ל המזיקים מתגרים ומתחרים ביותר עם אנשים החשובים וכדאיתא באיכה רבתי דבין י״ז בתמוז לט׳ באב שהדין שולט אסור למלמד תינוקות לייסר את התינוקות. ולא הזהירו כמו״כ לשוליא דנגרי אלא למלמדי תינוקות בחירי עם ה׳. וכעין דאיתא בע״פ דת״ח אסור לצאת יחידי בלילה מפני שהשטן מתקנא ומתגרה בו. מש״ה באותה שעה אחרי שכבר החל הזעף ועדיין היה לוט בדרך. היה השטן מרקד אחריו אלא שלא בא לפניו והכי אי׳ באיכה רבתי עוד שם שהמזיק רודף אחורי האיש ומש״ה כאשר הביטה אשת לוט אחריו פגע בה המזיק וע׳ שמות ז׳ י״ז: ב׳ ותהי נציב מלח. עי׳ במקרא כ״ט: י״ט:תע״ב א׳ וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה׳. לפי הפשט הוא כמש״כ הספורנו. שעמד תמול בשעת תפלת מנחה לפני ה׳ להתפלל עליהם : י״ט:תע״ג א׳ וישקף וגו׳ וירא וגו׳. לא שנראה לכל אדם אותו קיטור אלא ודאי היה רחוק מראות עיני אדם. אלא אברהם בעמדו באותו מקום קדוש ראה מה שראה מרחוק: י״ט:תע״ד א׳ ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה. מן ההפכה מיבעי אלא הודיע הכתוב דלא ניצל כמו שחשב המלאך להוציאו משם טרם בוא ההפכה ואז לא היה נס נגלה כ״כ. ולא היה נצרך לזכירת אברהם דלוט בעצמו היה ראוי לכך. אבל לא כן עלה. שלא בא לצוער טרם החל הנגף ומ״מ המטיר ה׳ בצאת השמש. אבל הצילו הקדוש ב״ה מתוך ההפכה ממש. וזה רק בזכות אברהם : י״ט:תע״ה א׳ כי ירא לשבת בצוער. אע״ג שהמלאך הבטיחו שלא יהפוך כלל. מ״מ בראותו שלא נתקיים דבר המלאך כלל שהרי החל הנגף טרם בואו לצוער מש״ה ירא לשבת שם: י״ט:תע״ו א׳ אבינו זקן. ורחוק שיפויס לבוא עלינו בדעת צלולה בעזר התאוה ע״כ עלינו לעשות השתדלות אחרת לדבר: י״ט:תע״ט א׳ בלילה הוא. כ״מ דכתיב זה הלשון והוא שלא כמנהג לשה״ק. משמעו שהיה בזה השגחה ממנו ית׳ וכפרש״י להלן ל׳ ט״ז: ב׳ את אביה. ולהלן כתיב עמו. מבואר בס׳ ויקרא ט״ו ל״ה ובכ״מ דשכיבה בלשון את משמעו בע״כ. ובלשון עם משמעו ברצון אם לא שיש איזה דרש וכונה. והנה הבכירה הביאה אותו בע״כ עליה. אבל הצעירה שלא היה הענין קל בעיניה לא מצאה לב כ״א לשדלו שיבא אליה ברצון בעת השכרות: י״ט:ת״פ א׳ גם בלילה ההוא את אביהן יין. שינה הלשון ממה דכתיב בליל הראשון משום דבליל שני חשו שלא ירצה עוד לשתות יין ולהשתכר ע״כ השקוהו משקאות אחרות ומזה הגיע ששתה גם יין: ב׳ ותקם. משום שהדבר היה קשה בעיניה ורק בדבר הבכירה הזדרזה להתגבר ע״ד. וכיב״ז להלן מ״ו ד׳: י״ט:תפ״ג א׳ גם היא. משום דלידת ב״ז תלוי במי שמזריע תחלה כדאי׳ בנדה פ״ג. וזה תלוי במי שתאותו מרובה. ולפי שלא היתה תאות הצעירה חזקה לזה המעשה כמש״כ לעיל. וא״כ היה ראוי שתלד בת אבל בהשגחה ממנו ית׳ ילדה גם היא בן.
תורה תמימה על בראשית פרק-יט
תורה תמימה: י״ט:תכ״ו א׳ ויבאו שני המלאכים. [ולהלן כתיב ויהפך את הערים (פ' כ"ח) הא כיצד א) ר"ל דפתח בשני מלאכים וסיים באחד, כמ"ש ויהפך ולא ויהפכו. , דאזל גבריאל למהפכי' לסדום ואזל מיכאל בהדי' לשובי' ללוט ב) עיין מש"כ בריש פרשה זו בפסוק והנה שלשה אנשים נצבים. .(ב"מ פ"ו ב') י״ט:ת״מ א׳ וכמו השחר עלה. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן, מעלות השחר עד נץ החמה אדם מהלך חמשה מילין, דכתיב וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום וגו', וכתיב (פ' כ"ג) השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה, וא"ר חנינא, לדידי חזי לי ההוא אתרא והוי חמשה מילין ג) ודעת חד מ"ד דבשיעור זמו זה אדם מהלך רק ארבע מיל, ומה שהלך כאן לוט חמשה הוא משום דכתיב בי' ויאיצו המלאכים בלוט והלך בחפזון, או כמ"ש בירושלמי ברכות פ"א ה"א ויומא פ"ג ה"ב שמלאך הי' קודר לפניו את הדרך, כלומר מיישר הגבעות והעמקים ולכן נתקצר לפניו הדרך והלך חמשה מילין, אבל לא קיי"ל כמ"ד זה, אלא גם הליכה בינונית אדם מהלך בשיעור זה חמשה מילין, ולכן השמטנו אותה דרשא. .(פסחים י"ג ב') ב׳ הנמצאות. דרש רבא, מאי דכתיב (תהלים מ') אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי, אמר דוד, אני אמרתי עתה באתי ולא ידעתי שבמגילת ספר כתוב עלי ד) ר"ל אני אמרתי בשעה שנמשחתי למלך עתה באתי לגדולה, וזה מקרוב פסקו אותה לי, ולא ידעתי שעוד בימי אברהם נכתב זה עלי במגילת ספר, כלומר, בתורה, כדמפרש, ומכונה התורה בשם מגילה ע"פ מ"ד בגיטין ס' א' תורה מגילה מגילה נתנה, וכפי שיתבאר אי"ה לפנינו ס"פ וילך. , התם כתיב הנמצאות, הכא כתיב (תהלים פ"ט) מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו ה) יתבאר ע"פ מ"ש במ"ר כאן שתי בנותיך הנמצאות, שתי מציאות, רות המואביה ונעמה העמונית, אר"י, מצאתי דוד עבדי, היכן מצאתי אותו, בסדום, ע"כ, וכל זה הוא מפני שמקור יחוסו של דוד בא מרות. .(יבמות ע"ז א') י״ט:תמ״ב א׳ המלט על נפשך. אמר לו, דייך שאתה ממלט את נפשך, [מלמד שיצא לוט וידיו על ראשו ולא הציל מנכסיו כלום] ו) מדה כנגד מדה, שהוא ישב בסדום מפני שהי' חס על ממונו שם, כמבואר בירושלמי ומדרש כאן, ונענש שלא הציל מממונו כלום, ולפנינו בירושלמי הובא הפסוק מהר המלט שמה (כ"ב), ונראה דט"ס הוא וצ"ל הפסוק שלפנינו המלט על נפשך, ומדייק ודריש יתור הלשון על נפשך, דמשמע רק נפשך ותו לא. .(ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ח) י״ט:תמ״ג א׳ אל נא אדני. כל השמות האמורים בלוט – חול, חוץ מזה, ויאמר אל נא אדני הנה נא מצא עבדך חן בעיניך להחיות את נפשי, מי שיש בידו להמית ולהחיות – זה הקב"ה ז) ופירש רש"י והכי קאמר, ויאמר לוט אליהם – באזניהם, אל נא יהי כן, וחזר כלפי הקב"ה ואמר, אדני, הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, עכ"ל, והכ"מ סוף פ"ו מיסוה"ת פירש בשם הרשב"א דהלשון ויאמר אליהם הוי כמו בפניהם. ומהרש"א הקשה על הלשון כל השמות האמורים וכו', הא לא מצינו שם אדני בלוט שיהי' חול כי אם אחד, הנה נא אדני (פ' ב'), וכבר קדמו בהערה זו הרשב"א והובא בכ"מ שם ותירץ דרהיטא דלישנא הוא, וע' מש"כ לעיל בריש הפרשה בפסוק יוקח נא מעט מים דוגמא לדברי רשב"א אלה. .(שבועות ל"ה ב') י״ט:תמ״ד א׳ פן תדבקני הרעה. [אין הבעל מוציא את אשתו בעל כרחה מנוה לנוה] ואפילו מנוה הרעה לנוה היפה, מפני שהנוה היפה בודק, דכתיב פן תדבקני הרעה ומתי ח) כלומר אפילו הנוה היפה בודק, והיינו שבודק את הגוף למי שבא מנוה לנוה, ומפני כך חלאים באים, ואפילו מרעה לטובה, וכמו בלוט שהי' שוכן בסדום בעמק והמלאכים אמרו לו לעלות בהר שהוא נוה יפה, דאויר הר טוב מאויר עמק, ובכ"ז סירב עצמו שחשש לסכנה משנוי וסת. ודין זה הובא גם בבבלי סוף כתובות ק"י ב', רק בלא הסמיכות על פסוק זה שלפנינו. ובס' רה"ז כתב דאפשר י"ל שהמלה בודק שבגמרא היא מסורסה וצ"ל דובק, ולפי"ז תכונן הראי' מלשון הפסוק פן תדבקני. .(ירושלמי כתובות פי"ג ה"י) י״ט:תמ״ה א׳ קרובה וגו'. אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, לעולם יחזר אדם לישב בעיר שישיבתה קרובה ט) שנבנתה ונתישבה זה לא כבר, כלומר עיר חדשה. , שמתוך שישיבתה קרובה עונותיה מועטין, שנאמר הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער, מאי קרובה ומאי מצער, אילימא דמקרבי וזוטא והא חזו לה י) ול"ל למימר להו, ומה שמכוין הוא בלשון זוטא, הוא שאמר להם שאין אתם צריכין להקפיד על קיומה. , אלא מתוך שישיבתה קרובה עונותיה מצערין יא) כי שנה אחת קדמה לה סדום וכדמפרש בדרשא הבאה, של סדום חמשים ושתים, דע"כ בוני מגדל בארץ שנער היו ולא הי' ישוב בעולם אלא באותה בקעה כדכתיב (פ' נח) ויהי כל הארץ שפה אחת ויהי בנסעם מקדם ומשם נפצו למקומות אחרים כשנתפלגו ובנו להם עיירות, ומשנתפלגו עד שחרבה סדום אינו אלא נ"ב שנה, שהרי בסוף ימי פלג נתפלגו הארצות כדתניא בסדר עולם, א"ר יוסי, נביא גדול הי' עבר שקרא לבנו פלג, כי בימיו נפלגה הארץ, ואם תאמר בתחלת ימיו, והלא יקטן אחיו קטן ממנו והוליד משפחות ונתפלגו, ואם תאמר באמצע ימיו, לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, נתן לך סימן ולא תדע באיזו משנותיו אלא בסוף ימיו, צא וחשוב שנותיו של פלג ונמצא שנה שמת בה היא שנת מ"ח לאברהם, וכשחרבה סדום – שנת צ"ט לאברהם, שהרי בו ביום נתבשרה שרה על התולדה, ולשנה האחרת ילדה, ואברהם בן מאת שנה בהולד לו יצחק. וע"ע בדרשא הבאה. .(שבת י' ב') ב׳ אמלטה נא שמה. א"ר יצחק, ישיבתה של צוער נ"א שנה, דכתיב אמלטה נא שמה, נא בגמטריא נ"א, ושל סדום נ"ב ושלותה – – כ"ו, דכתיב (פ' לך) שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר ושלש עשרה שנה מרדו ובארבע עשרה שנה בא כדרלעומר יב) מ"ש ושלותה כ"ו, רומז להפסוק ביחזקאל ט"ז עון סדום גאון שבעת לחם ושלות השקט הי' לה. וכונת הראי' מהפסוק שהביא, היא, כי שנות העבודה אינן שנות שלוה, וי"ג מרדו אין זה שלום – הרי כ"ה, ושנת כ"ו נהרג כדרלעומר, והיתה בשלוה כ"ו הנותרים מנ"ב, וע' מש"כ בדרשא הקודמת. .(שבת י' ב') י״ט:תמ״ט א׳ וה' המטיר. ובירושלים כתיב (איכה א') ממרום שלח אש, וכתיב (שם) ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום, וכי משוא פנים יש בדבר יג) דלשון וה' המטיר מורה שהקב"ה בעצמו המטיר, וממרום שלח אש מורה ע"י שליח, ועונש הבא ע"י שליח קיל מעונש הבא ע"י עצמו, כמבואר בסנהדרין צ"ד ב', סנחריב שחרף ע"י שליח נענש ע"י שליח ופרעה שחרף בעצמו נענש מהקב"ה בעצמו, וא"כ כיון דכתיב ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום קשה למה נענשו בירושלים ע"י שליח ובסדום ע"י הקב"ה בעצמו, בעוד שהי' צריך להיות בהיפך. גם י"ל דענין המשא פנים הוא מה שלא נאמרה גפרית בירושלים. , אמר רבה א"ר יוחנן, מדה יתירה היתה בירושלים שלא היתה בסדום, דאלו בסדום כתיב (יחזקאל ט"ז) הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ויד עני ואביון לא החזיקה, ואלו בירושלים כתיב (איכה א') ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן יד) ר"ל דעכ"פ היתה מדת רחמנות בירושלים ורק שעשו מה שעשו מגודל צערן ועניותן, אבל בסדום פשעו והתאכזרו מרוב טובה, ולכן הוקל עונש ירושלים מעונש סדום. .(סנהדרין ק"ד ב') ב׳ מאת ה'. מאתו מבעי' לי', אלא משתעי קרא הכי, ודכותה (פ' בראשית) ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך נשיי מבעי לי', אלא משתעי קרא הכי טו) ע' מש"כ לעיל בפ' בראשית בפסוק הנזכר בזה וצרף לכאן. .(שם ל"ח ב') י״ט:תנ״א א׳ וישכם וגו'. תניא, אברהם תקן תפלת שחרית, שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר (תהלים ק"ו) ויעמד פינחס ויפלל טז) נראה דהראיה מן ויעמד פינחס ויפלל הוא להעדפה בעלמא להוראת הלשון עמד דיונח על תפלה, משום דבאמת מגוף הפסוק מבואר דהעמידה שעמד שם אברהם היתה תפלה, דכן מבואר בפרשה ששם התפלל על סדום. – והנה לקמן ס"פ חיי יתבאר דיצחק תקן תפלת מנחה ובר"פ ויצא דיעקב תקן תפלת ערבית, ובסוגיא כאן מחלוקת חכמים אם חיוב תפלות אצלנו הוא כנגד תקוני אבות כמבואר, או כנגד קרבנות תמידים תקנום, ופסקו הפוסקים כמ"ד נגד תמידים תקנום, כמבואר ברמב"ם פ"א ה"ה מתפלה, וכ"מ ולח"מ תמהו על שהכריע כמ"ד זה נגד הדעה דכנגד אבות תקנום. ולי נראה דהכרעה זו היא ע"פ מ"ש ביומא כ"ח ב' צלותא דאברהם מכי משחרי כותלי [ועיי"ש בגה"ש], ופריך בגמרא, וכי אנן מאברהם ניקום ונגמר, ופירש"י וכי מאברהם נגמור להיות זריזין כמהו, אבל הפוסקים מפרשי כפי' הערוך, דעדיין לא נתנה תורה ואין לנו ללמוד לדין קבוע ממנהג האבות, ולפי"ז י"ל דלכן בכרו הטעם דכנגד תמידים תקנום, משום דאי אפשר לקבוע חובה משום תקנת אבות, וע"ע מש"כ לקמן ס"פ חיי ור"פ ויצא. .(ברכות כ"ו ב') ב׳ אשר עמד שם. תניא, אין עמידה אלא תפלה, שנאמר (תהלים ק"ו) מעמד פינחס ויפלל, מלמד שאברהם אבינו קבע מקום לתפלתו יז) עיין מש"כ בענין דין זה בס"פ יתרו בפסוק בכל המקום אשר אזכיר את שמי, וצרף לכאן. .(ברכות ו' ב') י״ט:תנ״ג א׳ כקיטר הכבשן. מלמד שאין כבשן מעלה קיטור עד שתצית האור ברובו יח) נ"מ מזה לדינא, דבהקטרת מנחות קדשים דכתיב בהו קדשים מאשי ה', ודרשינן בתו"כ אין להם לכהנים אלא לאחר אשי ה', וכל זמן שאין הקומץ נקטר אסור לכהנים לאכול השיריים, ומכיון דכתיב בהו והקטיר לכן אין הקומץ מתיר שיריים לאכילה קודם שאחז האור ברובו. .(מנחות כ"ו ב') י״ט:תנ״ד א׳ ויזכר אלהים. אמר ר' יוחנן, אפילו בשעת כעסו של הקב"ה זוכר את הצדיקים, שנאמר ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה יט) נראה הכונה דאין הרבותא דזוכר את הצדיקים עצמן להצילם מתוך המהפכה, דפשיטא הוא, וכדכתיב רגלי חסידיו ישמור, אלא הכונה דזוכר את הצדיק לעשות חסד גם עם קרוביו ובני משפחתו, וכהראי' שמביא ממה שניצל לוט ע"י שזכר את אברהם. .(ברכות נ"ד ב') י״ט:תנ״ח א׳ ותשקץ וגו'. וכי מאין להם יין במערה, אלא שנזדמן להם לשעה כ) יש להעיר שלא דרשו כזה בפסוק הקודם שנזכר ענין זה, לכה נשקה את אבינו יין, וי"ל דסמכו לדרוש זה בפסוק זה ע"פ מ"ש בנדה ל"א א' על הפ' דפ' ויצא וישכב עמה בלילה הוא, מלמד שהקב"ה סייע באותו מעשה [פי', במה שנטה חמורו של יעקב לאהל לאה], ודייק מלשון בלילה הוא ולא בלילה ההוא, כפי הלשון הנאות, והנה גם כאן כתיב ותשקינה את אביהן יין בלילה הוא, ולכן דריש ג"כ שהקב"ה המציא להן יין באותה שעה, וזה מפני שכונתן היתה לטובה, שכונו לקיום העולם, כמבואר במדרשים ואגדות ופירש"י. .(ספרי פ' עקב סי' מ"ג) ב׳ ותבא הבכירה. א"ר חייא בר אבין א"ר יהושע בן קרחה, לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשביל לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה זכתה וקדמתה ארבעה דורות בישראל למלכות כא) נסמך על המבואר במדרשים שכונתן היתה לטובה, לקיום העולם, והארבעה דורות הם עובד ישי דוד ושלמה, ואלו צעירה לא הוית בישראל עד רחבעם בן שלמה שבא מנעמה העמונית. .(נזיר כ"ג ב') ג׳ בשכבה ובקומה. תני משום רבי יוסי בר רב חוני, למה נקוד על ו' מן ובקומה של בכירה, לומר, שבשכבה לא ידע, אבל בקומה ידע כב) ומפרש ע"פ זה הפסוק (הושע י"ד) כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, משל ללוט ושתי בנותיו, הן שנתכוונו לשם מצוה [לתכלית קיום העולם כמש"כ בדרשות הקודמות] – צדיקים ילכו בם, הוא שנתכוין לשם עבירה – ופושעים יכשלו בם. ופריך ומאי הוי לי' למעבד, מאי דהוי הוי, ומשני כיון דבקומה ידע לא הוי לי' לאורתא אחריתא למשתי תמרי. .(נזיר כ"ג א') י״ט:תס״ג א׳ בן עמי. תניא, א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, מניין שאין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה כג) כלומר לשון נקי שאינו פרוץ ומגונה. , דאלו בכירה דקריתי' מואב כד) והוא כנוי מגונה ופריצות, המורה שילדתו מאביה. , אמר הקב"ה למשה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה (פ' דברים), מלחמה הוא דלא, הא אנגריא עביד בי' כה) כלומר להשתעבד להם להביא מים ומזון, כך הגירסא בב"ק ל"ת ב', וכן בסמוך אפילו אנגריא לא לעביד בהו, וכן נראה עיקר, ולא כגירסא דהכא הא צעורי מצערינן, דלא יתכן שיצוה הקב"ה לצער סתם. , ואלו צעירה דקריתי' בן עמי כו) מפרש במדרש בן מי שהי' עמי, לא. מאיש זר, ואע"פ שגם היא רמזה לקראו ע"ש אביה, בכ"ז רמזה בלשון נקי ואינו מגונה כל כך. , אמר הקב"ה למשה אל תצורם ואל תתגר בם (שם), אפילו אננריא לא לעביר בהו כז) מדייק. מה שאמר במואב ואל תתגר בם מלחמה ובעמון אמר אל תתגר בם סתם, ש"מ אפילו לא כל תגרה שהיא. [שם שם ב']
הרחב דבר על בראשית פרק-יט
הרחב דבר: י״ט:תמ״ו א׳ המלאכים. באו והתראו בדמות נביאים שהמה דומים למלאכים ע״כ נרתע לוט מפניהם ומש״ה כתיב בלשון המלאכים: ב׳ בערב. לפי דברינו לעיל דא״א ליוה אותם ג׳ פרסאות א״כ הלכו עם אברהם מהלך אדם מש״ה הגיעו לסדום בערב : י״ט:תמ״ז א׳ הנה נא וגו׳ סורו נא וגו׳. הנו״ן של נא הראשון בדגוש ע״פ המסורה ללמדנו הכונה שלא הי׳ לוט מזדקק להכניסם נגד דעת בני עירו. או משום שלא מצא לב להתכבד באורחים נכבדים כאלה. אבל באשר באו בערב ואין עוד עת ללכת הלאה כי אם ללון. ובית אכסניא אין בעיר כמו שהי׳ נהוג בכ״מ. ובע״כ היו לנים ברחוב כמו שארי עוברי אורח בסדום מש״ה לא הי׳ לכבוד ולרצון על לוט ע״כ מצא לב לבקשם הנה נא עתה בשעה זו של ערב אין עצה כ״א שתסורו מכבודכם לביתי ומש״ה הוא מודגש דוקא עתה מצאתי לב לבקש כזה: ב׳ ולינו ורחצו רגליכם. הקדים הלינה שהוא עיקר המכריחם לסור לביתי וממילא ירחצו רגליהם אצלו: ג׳ והשכמתם וגו׳. יותר מן ההכרח אינו מבקש להתכבד עמכם: ד׳ ויאמרו לא. דגוש בלמ״ד. להורות על חוזק הברה של לא שענו אותו בזעף: ה׳ לא כי ברחוב נלין. באשר כל עוברי אורח לנים בסדום ברחוב ולא כמו בשאר עיירות ובשביל שלוט לא חש לדבר לתקן. ורק באנשים הללו הי׳ לו לחרפה אם ילינו ברחוב. ע״כ זעפו עליו כי לא יחושו לחרפתו. וכיב״ז נדגש בס׳ שמואל א׳ ח׳ י״ט. ויאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו. פי׳ ענו בזעף. כמובן הענין בשם: י״ט:תמ״ח א׳ ויסורו אליו. האי אליו מיותר ויסורו אל ביתו מיבעי כלשון הבקשה. אלא משום שמתחלה הראו לו פנים של זעף ע״כ אחר שהפציר הרבה וגם באמת היו מוכרחים להתקרב אליו ע״כ ויסורו אליו נתפייסו עמו בפנים של אהבה ואח״כ ויבאו אל ביתו: ב׳ ומצות אפה. פירש״י פסח היה. ובאמת כך היה המנהג אלא שא״כ לא היה הכתוב מפרש שהרי הוא בכלל משתה. אלא ללמדנו שהבין שהמה ב״א גדולים שנזהרים במצות גם עד שלא נתנה תורה ע״כ אפה להם מצות: י״ט:תמ״ט א׳ כל העם מקצה. שלא הי׳ נחשב בעינם לעול כלל. ע״כ לא חדל שום אדם להשתדל ולהשתתף בזה. וזה היה הנ״מ בין מעשה סדום למעשה פלגש בגבעה. דשם נתקבצו בני בליעל והכל ידעו שהם בני בליעל אלא שלא נתחזקו למחות בידם. משא״כ אנשי סדום הרגילו כ״כ ברע עד שנעשה כתקנה יפה בעיני כולם: י״ט:תנ״ג א׳ כי על כן באו בצל קרתי. יש לכם להבין כי ב״א גדולים המה. וכמו שאמר לאנשים האל. דמשמעו לשון חוזק. והוכיח כי כן שהרי ע״כ באו בצל קורתי מה שאין אני עושה כן לכל אורח: י״ט:תנ״ד א׳ ויאמרו גש הלאה ויאמרו וגו׳. כתות שונות היו. יש מהם שאמרו גש הלאה. ויש שאמרו האחד בא לגור. ויש מהם ויפצרו באיש בלוט מאד. ויש מהם ויגשו לשבור הדלת. וכיב״ז תני׳ בתוספתא סוטה: י״ט:תנ״ז א׳ חתן ובניך. אם היו סבורים שיש לו בנים זכרים הי׳ להם להקדים בניך וחתניך אלא ידעו כי אין לו ב״ז רק בני בנתיו הרי הם כבנים: י״ט:תנ״ט א׳ קומו צאו. הצד״י דגושה להורות על חוזק הברה כמש״כ לעיל שהזהיר בקול רעש ופחד מות. אבל לא הועיל ויהי כמצחק. וכיב״ז בס׳ שמות י״ב ל״ג: י״ט:תס״ב א׳ ואל תעמוד בכל הככר. בשביל בהמותיו. ואזהרה זו הי׳ לאשתו ובנותיו אלא שלא היו כדאים לדבור המלאך ע״כ הזהירו אותו והוא הזהיר אותם: י״ט:תס״ה א׳ הלא מצער הוא ותחי נפשי. אמר שני טעמים שמבקש עבורה. א׳ הלא מצער היא ודרך עיר קטנה שלא להיות שובב בתאות ותענוגות כמו בני כרך. וכדאי׳ בעירובין דכ״א עה״פ לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים. וא״כ לא הגיעה לרשע כסדום. ב׳ ותחי נפשי דבל״ז לא אוכל לחיות. מ״מ בין שני הטעמים. דלטעם הראשון לא תתהפך כלל משא״כ לטעם הב׳ תנצל בשעה זו עד שיצא לוט ואח״כ תתהפך גם היא: י״ט:תס״ו א׳ גם לדבר הזה. פירש״י לא דייך שאתה ניצל כו׳. ולא נוח לי שהרי לזה לא נצרך לבקש מהם ולא ביקש אלא הצלת העיר אלא כמש״כ שביקש להציל העיר לגמרי לבד שעה זו ולזה אמרו כי נאותו גם לזה לבלתי הפכי את העיר כלל: י״ט:תס״ז א׳ מהר המלט שמה וגו׳. מזה שהזהיר על המהירות מובן שכך נגזרה למעלה שבצאת השמש יתחיל הזעף והוטל על המלאך לעשות כן אלא שנתפרש לו שלא יעשה דבר עד שיהא לוט מובטח מן ההפכה ואם הי׳ הזעף מתחיל טרם בא לוט לעיר לא היה כדאי להנצל בנס אלא טרם בוא הזעף הי׳ כדאי להנצל בהשגחה פרטית ולצאת מן המקום מש״ה הזהיר המלאך שימהר להמלט כי לא יוכל לעשות שליחותו באותו רגע שהוקצב לו להחל מלאכותו היינו בצאת השמש דוקא: ב׳ על כן קרא וגו׳. ומתחלה בלע שמה ואח״כ נשתנה שמה להקרא צוער: י״ט:תס״ח א׳ השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה. מבואר מסדר הכתוב שתחלה יצא השמש עה״א ואח״כ בא לוט לצוער ולא עמד ללוט להקים דבר המלאך ע״כ לא יכול המלאך לעשות דברו. י״ט:תס״ט א׳ והנה וה׳ המטיר וגו׳. לא המלאך כמו שנצטוה אלא ה׳ בעצמו כ״י והיינו דאיתא ברבה פ׳ ויצא עה״פ והנה מלאכי אלהים וגו׳. כי המלאכים הללו בשביל שאמרו כי משחיתים אנחנו וגו׳ לא עלו למעלה עד אותה שעה של חלום יעקב. ולכאורה מה זה שלא עלו למעלה בשביל הדבור. אכן כך הדבר כי בשביל שאמרו כי משחיתים אנחנו היסב הקב״ה שלא יעשו השליחות כלל. ואי׳ ברבה פ׳ ויחי דכ״ז שלא עשה המלאך שליחותו אינו יכול לשוב ולהתיצב לפני ה׳ ולומר עשיתי כאשר צויתני. וע״ע בסמוך מקרא כ״ט: ב׳ מאת ה׳. הוא מיותר ומה מקרא חסר אם כתב וה׳ המטיר וגו׳ ואש מן השמים. אלא בא ללמד על הא דאי׳ בחגיגה די״ב שבעה רקיעים הם כו׳ מכון שם אוצרות שלג וברד כו׳ וחדרה של סופה וסערה כו׳ ומנלן דאיקרי שמים שנאמר ואתה תשמע השמים מכון שבתך. ולא נתבאר מנלן דבמכון איתנהי הני מילי וע׳ חדא״ג מהרש״א. ולדברינו מוצא הדרש הוא מזה המקרא מאת ה׳ ממקום שבתו כ״י: ג׳ מן השמים. לא שמים דאיקרי רקיע השמים אלא מאת ה׳ מן השמים היינו מכון שבתו דאיקרי שמים וע׳ דברים כ״ו ט״ו: י״ט:ת״ע א׳ ואת כל יושבי הערים. לא כמו ברעידת הארץ שנשקעים ג״כ כמה עיירות ומ״מ ניצולים האנשים ע״י שבורחים על פני השדה אבל כאן לא נמלט איש כי ירד עליהם גפרית ואש: ב׳ ויהפוך וגו׳. בגמ׳ ב״מ דפ״ו אי׳ דהמלאך עשה כן היינו שהוא שלח בחלמיש ידו והפך משורש צורים אבל זה היה אחרי המטרת גפרית ואש מאת ה׳: י״ט:תע״א א׳ ותבט אשתו מאחריו. של לוט כפרש״י. והוא פלא מה תלה העונש במה שהביטה אחרי לוט. אבל יש בזה סוד. דבשעת הזעף ר״ל המזיקים מתגרים ומתחרים ביותר עם אנשים החשובים וכדאיתא באיכה רבתי דבין י״ז בתמוז לט׳ באב שהדין שולט אסור למלמד תינוקות לייסר את התינוקות. ולא הזהירו כמו״כ לשוליא דנגרי אלא למלמדי תינוקות בחירי עם ה׳. וכעין דאיתא בע״פ דת״ח אסור לצאת יחידי בלילה מפני שהשטן מתקנא ומתגרה בו. מש״ה באותה שעה אחרי שכבר החל הזעף ועדיין היה לוט בדרך. היה השטן מרקד אחריו אלא שלא בא לפניו והכי אי׳ באיכה רבתי עוד שם שהמזיק רודף אחורי האיש ומש״ה כאשר הביטה אשת לוט אחריו פגע בה המזיק וע׳ שמות ז׳ י״ז: ב׳ ותהי נציב מלח. עי׳ במקרא כ״ט: י״ט:תע״ב א׳ וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה׳. לפי הפשט הוא כמש״כ הספורנו. שעמד תמול בשעת תפלת מנחה לפני ה׳ להתפלל עליהם : י״ט:תע״ג א׳ וישקף וגו׳ וירא וגו׳. לא שנראה לכל אדם אותו קיטור אלא ודאי היה רחוק מראות עיני אדם. אלא אברהם בעמדו באותו מקום קדוש ראה מה שראה מרחוק: י״ט:תע״ד א׳ ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה. מן ההפכה מיבעי אלא הודיע הכתוב דלא ניצל כמו שחשב המלאך להוציאו משם טרם בוא ההפכה ואז לא היה נס נגלה כ״כ. ולא היה נצרך לזכירת אברהם דלוט בעצמו היה ראוי לכך. אבל לא כן עלה. שלא בא לצוער טרם החל הנגף ומ״מ המטיר ה׳ בצאת השמש. אבל הצילו הקדוש ב״ה מתוך ההפכה ממש. וזה רק בזכות אברהם : י״ט:תע״ה א׳ כי ירא לשבת בצוער. אע״ג שהמלאך הבטיחו שלא יהפוך כלל. מ״מ בראותו שלא נתקיים דבר המלאך כלל שהרי החל הנגף טרם בואו לצוער מש״ה ירא לשבת שם: י״ט:תע״ו א׳ אבינו זקן. ורחוק שיפויס לבוא עלינו בדעת צלולה בעזר התאוה ע״כ עלינו לעשות השתדלות אחרת לדבר: י״ט:תע״ט א׳ בלילה הוא. כ״מ דכתיב זה הלשון והוא שלא כמנהג לשה״ק. משמעו שהיה בזה השגחה ממנו ית׳ וכפרש״י להלן ל׳ ט״ז: ב׳ את אביה. ולהלן כתיב עמו. מבואר בס׳ ויקרא ט״ו ל״ה ובכ״מ דשכיבה בלשון את משמעו בע״כ. ובלשון עם משמעו ברצון אם לא שיש איזה דרש וכונה. והנה הבכירה הביאה אותו בע״כ עליה. אבל הצעירה שלא היה הענין קל בעיניה לא מצאה לב כ״א לשדלו שיבא אליה ברצון בעת השכרות: י״ט:ת״פ א׳ גם בלילה ההוא את אביהן יין. שינה הלשון ממה דכתיב בליל הראשון משום דבליל שני חשו שלא ירצה עוד לשתות יין ולהשתכר ע״כ השקוהו משקאות אחרות ומזה הגיע ששתה גם יין: ב׳ ותקם. משום שהדבר היה קשה בעיניה ורק בדבר הבכירה הזדרזה להתגבר ע״ד. וכיב״ז להלן מ״ו ד׳: י״ט:תפ״ג א׳ גם היא. משום דלידת ב״ז תלוי במי שמזריע תחלה כדאי׳ בנדה פ״ג. וזה תלוי במי שתאותו מרובה. ולפי שלא היתה תאות הצעירה חזקה לזה המעשה כמש״כ לעיל. וא״כ היה ראוי שתלד בת אבל בהשגחה ממנו ית׳ ילדה גם היא בן.
פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-יט
רשב"ם: כ״ד:שנ״א א׳ בא בימים – והרי הגיע עת להשיא את בנו בחייו. ב׳ וה' ברך את אברהם [בכל] – להודיע האמור לפנינו שלא שלח עבדו לקחת אשה ממשפחתו מחמת חוסר נשים בארץ כנען, שלא היו רוצים להזדווג לו, שהרי נתברך בכל וכל העולם מתאווים להזדווג לו, אבל הוא לא רצה כי אם ממשפחתו. וזהו שאמר העבד: וה' ברך את אדני מאד ויגדל ולכך הוצרך לפרש תחלה ברך את אברהם בכל. כמו: וחם הוא אבי כנען. כ״ד:שנ״ב א׳ שים נא ידך תחת ירכי – וכן ביוסף כשנשבע ליעקב. כריתות ברית ושבועה של בן ועבד לאדוניו כך הייתה, שדומה ענין השעבוד. וכן כתב: בן יכבד אב ועבד אדוניו, אבל תקיעת כף אל כף, או כריתות ברית דבר לשנים ולעבור בין בתריו מצויה בשאר בני אדם. כ״ד:שנ״ג כ״ד:שנ״ד א׳ כי אל ארצי – ולא לאותם שאינם קרובי, אלא למולדתי שבארצי תלך. כ״ד:שנ״ה א׳ ההשב אשיב את בנך – אל ארץ אבותיך ואף על פי שזרעו של אברהם לא היה שם קורא אותו השבה, הואיל והיה אברהם שם. כ״ד:שנ״ו כ״ד:שנ״ז א׳ ה' אלהי השמים – שהביאני כאן ויתן לזרעי זאת הארץ ידעתי שאינו רוצה שירחק זרעי מכאן, שא"כ מה לו להקב"ה להביאני כאן, ב׳ לפיכך יודע אני שישלח מלאכו להצליח דרכיך לקיים לי הבטחתו. כ״ד:שנ״ח כ״ד:שנ״ט א׳ על הדבר הזה – על התנאי שפירש לו אברהם. כ״ד:ש״ס א׳ וכל טוב אדוניו – האנשים החשובים של בית אברהם הוא שנאמר לפנינו: והאנשים אשר עמו. כ״ד:שס״א א׳ ויברך הגמלים – שני ברכים יש לגמל זה על גב זה וצריך להבריכו פעמים קודם שישתה מפני גובהו. והוא שאמרו חכמים בשחיטת חולין, וכנגדו בגמל ניכר. כ״ד:שס״ב כ״ד:שס״ג כ״ד:שס״ד א׳ אותה הוכחת – כלומר: אותה שהוכחת ליצחק, היא תאמר לי כן ולא אשה אחרת שלא הוכחת. כ״ד:שס״ה כ״ד:שס״ו א׳ ואיש לא ידעה – אפילו מעשה חידודין כי צנועה הייתה. כ״ד:שס״ז כ״ד:שס״ח כ״ד:שס״ט כ״ד:ש״ע א׳ ותער – כמו ותערה כמו ותכל ותכלה מגזרת וקיר ערה מגן. ב׳ השוקת – מלשון וישק צאן לבן. שם דבר, כמו בושת מלשון גם בוש לא יבושו. כ״ד:שע״א א׳ והאיש משתאה – מלשון תשאה שממה, והתי"ו כמו תי"ו בישתבח מן שבח. וישתמר חוקות עמרי. מלשון שמר כלומר: משתומם ומחשב על שאמרה לו זאת הנערה. והמפרש לשון שתייה אי אפשר, מפני שהאל"ף שבו לא תהיה בלשון שתייה. ועוד, שלא אמרה לו רבקה להשקות את גמליו עד לאחר שתייתו ואז התחיל להיות מחשב ותוהא. כ״ד:שע״ב א׳ ויקח האיש נזם זהב – יש לומר שאחר ששאל לה בת מי את, נתן לה כמו שכתוב בפנינו בסיפור דבריו, אלא שלא להפסיק סדר דבריו ותשובת דבריה, לכן הקדים מעשה נתינתה שנתן לה. ב׳ בקע – חצי שקל, כמו: נטה ידך על הים ובקעהו. כ״ד:שע״ג א׳ מקום לנו ללין – מקום לנו בביתך ולמה אנו צריכין. ב׳ ללין – לבית לינה שם דבר הוא, כמו: כי יהיה ריב בין אנשים מן וירב בלבן. בין דין לדין. שם דבר מן וילן שם בלילה הוא. אבל היא שאמרה: גם מקום ללון. פירושה ללון גופכם, כמו לקום לשוב מצרימה. ואילו היא אמרה גם מקום לכם כמו שאמרו הם מקום לנו, היה לה לומר ללין כמו שאמרו הם, שהיה משמע גם מקום לכם. ולמה? לבית לינה. אבל ללון אין צריך פירוש שהרי משמע ללון בו בני אדם זהו עיקר פשוטו למדקדק לשון הקודש. כ״ד:שע״ד כ״ד:שע״ה א׳ גם תבן – שלא שאלת גם מקום ללון ששאלת. דרך המקרא לכפול גם, כמו: גם לי גם לך. כ״ד:שע״ו כ״ד:שע״ז כ״ד:שע״ח כ״ד:שע״ט כ״ד:ש״פ כ״ד:שפ״א כ״ד:שפ״ב א׳ ויפתח – כמו: אל יתהלל חוגר כמפתח, התיר חבישתם. כ״ד:שפ״ג א׳ עד אם דברתי דברי – אחרי שראה שהסכים הקב"ה על ידו, לא היה לו להתעסק באכילה ושתיה תחילה. כ״ד:שפ״ד כ״ד:שפ״ה א׳ ברך את אדוני – לכן הקדים למעלה ברך את אברהם בכל ויגדל וכל אנשי המלכות היו חפצים להזדווג עמו, אך אינו חפץ. כ״ד:שפ״ו א׳ ויתן לו את כל אשר לו – לא יחלקו אחיו עמו. כ״ד:שפ״ז כ״ד:שפ״ח כ״ד:שפ״ט כ״ד:ש״צ א׳ ישלח מלאכו – יודע אני שיתנו לך. כ״ד:שצ״א כ״ד:שצ״ב א׳ ואמר ה' אלהי אדוני אברהם וגו' – כל אריכות דברים, להודיעם שמאת הקב"ה יצא הדבר. כ״ד:שצ״ג כ״ד:שצ״ד כ״ד:שצ״ה כ״ד:שצ״ו כ״ד:שצ״ז כ״ד:שצ״ח א׳ בדרך אמת – שנאמנו דברי הקב"ה לעשות חסד לאברהם ולבנו. כ״ד:שצ״ט א׳ על ימין או על שמאל – אל שאר קרובים שיש לאדוני. כ״ד:ת׳ א׳ לא נוכל דבר אליך רע או טוב – לא הסתירה ולא הבנין תלוי ברצוננו, כי על כרחנו רוצים ולא רוצים, כי הקב"ה עשה שהיכולת בידו. כ״ד:ת״א כ״ד:ת״ב כ״ד:ת״ג א׳ כלי כסף וכלי זהב – תכשיטי נשים של כסף וזהב כדכתיב: איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וגו'. וכתיב: ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות ושמתם על בניכם ועל בנותיכם. כ״ד:ת״ד כ״ד:ת״ה כ״ד:ת״ו א׳ וה' הצליח דרכי – אין הקב"ה רוצה שיהא איחור בדבר, שאין זה עיקר הצלחה אם יתעכב. כ״ד:ת״ז א׳ נקרא לנערה – אם תרצה להתעכב ימים או עשור כדברינו, או מיד לילך כדברך. כ״ד:ת״ח א׳ דרך ארץ הוא כן כלומר: אף על פי שהקב"ה חפץ בזיווג זה, אעפ"כ אמרו לה: התלכי עם האיש הזה או עם אדם אחר לאחר ימים או עשור, שמנהג הוא כמו ששנינו נותנים לבתולה שנים עשר חדש לפרנס את עצמה. ב׳ ותאמר אלך – איני חושש להתעכב בשביל קישוט עצמי. כ״ד:ת״ט כ״ד:ת״י א׳ את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך – ממך יצאו אותם הבנים שנאמר בהם בשעת עקידה ויירש זרעך את שער אויביו. זהו פירוש ר' יוסף בר שמעון קרא. כ״ד:תי״א כ״ד:תי״ב א׳ ויצחק בא מבוא – כמו: באכה סדומה. ויצחק באותו היום שבא העבד בא מבארה של באר לחי רואי, ב׳ שהרי יצחק יושב בארץ הנגב ששם באר לחי ראי, כדכתיב: על העין בדרך שור. וכתיב: ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור. ולפי שבא משם ביום ההוא ולא היה יודע מה היו עושים פועלים שלו. והיו נוטעים גנות ופרדסים. כ״ד:תי״ג א׳ ויצא יצחק לשוח בשדה – כדכתיב: וכל שיח השדה כלומר: לטעת אילנות ולראות ענייני פועליו ואז בהיותו בשדה ראה גמלים באים והלך לקראתם לראות אם הם גמלי אביו שהוליך העבד. כ״ד:תי״ד א׳ ותפול מעל הגמל – לצניעות, לפי שהייתה רוכבת כמו איש, משום ביעותא דגמלא כדמפרש בפסחים. כ״ד:תט״ו א׳ מי האיש הלזה – ההולך בשדה לקראתנו. (גמגום יש על פס' זה.וכי הייתה שואלת בכל האנשים שהייתה פוגעת? ועוד, למה כתיב: בשדה לקראתנו?ונראה שהמקרא קצר וחסורי מחסרי והכי ר"ל). מי האיש הלזה ההולך בשדה ופנה מדרכו לבוא לקראתנו? ב׳ הלזה – צ"ל ב"ל מרחוק רגיל לומר כן, וכן: בעל החלומות הלזה בא, אבל כשאדם בקרוב אומר: המן הרע הזה. כ״ד:תט״ז א׳ ויספר העבד ליצחק – להודיעו נסים שנעשו לו, לדעת כי בת מזלו היא.
תולדות יצחק על בראשית פרק-יט
תולדות יצחק: י״ט:תנ״ט א׳ ויבאו שני המלאכים סדומה בערב תמצא י' חילוקים בענין אלו המלאכים בין אברהם ללוט ראשונה שבכאן אמר שני מלאכים שנאמר ויבאו שני המלאכים סדומה ובאברהם ג'. ב' באברהם קראם אנשים ובלוט קראם מלאכים. ג' באברהם אמר והוא יושב פתח האהל כחום היום ובלוט אמר בערב שנאמר ויבאו שני המלאכים סדומה בערב. ד' באברהם וירץ לקראתם ובלוט ויקם לקראתם. ה' באברהם וישתחו ארצה ובלוט אמר וישתחו אפים ארצה. ו' באברהם לא אמר הנה נא ובלוט הנה נא. ז' באברהם לא אמר סורו נא ובלוט סורו נא. ח' שם אמר ורחצו רגליכם ואחר כך ולינו ובלוט לינו בתחלה ואחר כך ורחצו רגליכם. ט' באברהם לא הפצירו ובלוט הפצירו שנאמר ויפצר בם מאד. י' באברהם ספר בארוכה כל המשתה בפרט ובלוט לא אלא דרך כלל ויעש להם משתה הרי בכאן עשרה חילוקים בין ענין אברהם לענין לוט. ויש להקשות למה ועוד קושיא שכשאדם נכבד מזמין לנכבדים לאכול וללון אינו דרך ארץ לומר בשוק נלין אלא אכסניא יש לנו או אנו הולכים בחפזה ואי איפשר לנו להתעכב. ונראה שסבת אלו החלוקים הוא לראשונה אמרו ז"ל שהמלאך האחד שבא לבשר את שרה אחר שאמר בשורתו הלך לו ולא נשארו אלא שני מלאכים אחד להפוך את סדום ואחד להציל את לוט. ולג' שאמר בערב ארז"ל וכי כל כך שהו המלאכים לבוא מחברון לסדום אלא מלאכי רחמים היו וממתינים שילמד אברהם סנגוריא עליהם. ולד' י"א אברהם ראם מרחוק שהיה כחום היום ולכן וירץ לקראתם אבל לוט לא ראה אותם עד שהיו קרובים אליו שבערב באו לפיכך ויקם לקראתם. ונ"ל להשיב לכל אלו הספקות בתשובה אחת והוא שמעלת אברהם גדולה מאד על לוט ולפי שיותר מראה גדולה היא שלשה מלאכים מב' לכן ראה אברהם ג' ולוט ב' ולזה אמרו ז"ל אצל אברהם שהיה גדול קראם אנשים ואצל לוט שאינו גדול קראם מלאכים שבערך אברהם הם אנשים כמוהו ואין מעלה למלאכים על אברהם ובערך לוט שאינו חשוב כל כך קראם מלאכים שבערכו אינם אנשים ולזה אמר בערב שבנבואה יותר מדרגה גדולה ביום מהיותה בלילה ולפי שהיה ערב לא יכול לוט לראותם מרחוק עד שקרבו אצלו ולכן לא הוצרך לרוץ כאברהם שהיה כחום היום וראם מרחוק והוצרך לרוץ ולפי שמעלת אברהם יותר גדולה ממעלת לוט לפיכך לא השתחוה השתחויה כל כך גדולה כלוט ולזה אמר בלוט וישתחו אפים ארצה וע"פ שהשתחויה הוא פישוט ידים ורגלים יותר השתחויה היא אפים שנתן גם פניו בארץ ולכן הוצרך לוט תחנה גדולה שאמר הנה נא לשון תחנונים ולפי שמעלת אברהם גדולה לא ישב בין רשעים ולכן לא הוצרך לומר סורו נא אבל לוט הוצרך לומר לא תלכו עמי בחברתי לביתי אלא סורו ממני ועקמו את הדרך ותכנסו בביתי כאמרם ז"ל ולכן הוצרך לומר שיכנסו מיד בבית ולא ירחצו בחוץ אצל ביתו שלא יראום סדומים ולכן הוצרך להפציר כאמרם ז"ל מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול לפי שנראה שהם שוים או לפי שאומר פעמים רבות לאו למה שאומר הגדול הן ולפי שמשתה לוט קטן אע"פ שהוא של קבע שהוא ללילה לא הזכיר אותו בפרט ושל אברהם אע"פ שהוא של עראי שהוא ליום היה משתה גדול ולזה האריך בו והטעם שאמרו ברחוב נלין לפי שהסכימו אנשי סדום שלא לקבל אורחים בעונשים גדולים לכן אמרו אין אנו רוצים שיבוא לשום אדם רעה בעבורנו אלא ברחוב נלין שיותר טוב לנו השוק מביתך ואחשוב שלכן הפצירו בו מאד לפי שידעו שאנשי סדום יעשו לו רעות בעבורם ואולי יאמר לוט בלבו במזל רע קבלתי אלו האורחים ומיד שקראתים באו לכן הפצירו מאד לפי שאחר כך לא ישים אשם להם אלא לעצמו וזהו שאמר לא בדגש כלומר בשום צד לא נלך לביתך כי ברחוב נלין ובזה כבר ידענו סבת אלו הי' חילוקים: י״ט:תפ״ד א׳ ותהי נציב מלח אמר ר"א ותהי הארץ ואם כן למה הזכיר הבטת אשתו מאחריו אלא ותהי אשתו נציב מלח ובמדרש בא עני על פתחה לשאול ממנה מלח ולא רצתה:
צרור המור על בראשית פרק-יט
צרור המור: כ׳:ש״ס א׳ ויסע משם אברהם ארצה הנגב להתרחק מלוט שיצא עליו שם רע כמאמרם ז"ל. ויאמר אברהם אל שרי אשתו לשואלים בעבורה אחותי היא. כי כן התנה עמה כאומרו זה חסדך אשר תעשה עמדי אל כל המקום אשר נבוא שמה אמרי לי אחי הוא. ולכן לא הוצרך לומר לה דבר כמו במצרים. ויבא אלהים אל אבימלך בשביל כבודו של אברהם אף על פי שהוא לא היה ראוי. וכבר ידעת כי זאת המלה היא מלה משותפת לשופטים ולמנהיגים ולמדות הדין ולמלאכים ולשדים. דכתיב זובח לאלהים יחרם. וכתיב יזבחו לשדים לא אלוה. ובכאן היתה מדה ידועה ראוייה לבא אל אבימלך בחלום הלילה. כדכתיב באליהו בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים אז יגלה אוזן אנשים. ולכן גלה אזנו במלאכות השם. ואמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת. לפי שזאת היא אחת משבעה מצות שנצטוו בני נח. דגרסינן בפרק נגמר הדין תנו רבנן שבעה מצות נצטוו בני נח דינין וברכת השם ועבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים וגזל ואבר מן החי. ואמרינן התם רב הונא ורבי יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרי על ז' מצות בן נח נהרג. ותו אמרינן התם בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד ושלא בהתראה וכו'. ולכן אמר בכאן הנך מת על האשה אשר לקחת. אחר שאתה בן נח ונהרג אפילו בלא התראה. ולכן הותרה דם שכם לשמעון וללוי: כ׳:שס״ג א׳ ויאמר ה' הגוי גם צדיק תהרוג לפי שאמר לו הנך מת והמלך הוא ככל העם. לכן אמר הגוי גם צדיק תהרוג. כי במות המלך ימותו כולם. וכל שכן כי זה המלך שהוא ככל הגוי הוא צדיק ונושע בלא חטא. ואתה רוצה להורגו. או יאמר הגוי גם צדיק תהרוג כמטיח דברים כלפי מעלה. די לך מה שעשית שהרגת אנשי סדום ועמורה. ואף על פי שהיו רשעים הוא גנות גדולה להרוג אומה אחת בכללה. ולא די לך זה אלא שעתה מחדש גוי כלה אף על פי שהוא צדיק הגוי הגדול הזה אתה הרגו. ואם כן אין לתמוה מאנשי סדום שהיו רעים וחטאים. הלא הוא אמר לי וגומר. באופן שאני ועמי נקיים. ואז השיב אותו. גם אנכי ידעתי כל זאת. ולפי שידעתי שהיית עתיד לחטוא. באתי לחשוך אותך מחטוא לי. ולכן השב אשת האיש כי נביא הוא ויודע כמוך שלא קרבת אליה ויועיל לך בתפלתו. ואם אינך משיב אע"פ שלא תגע אליה דע כי מות תמות. ואז קרא לאברהם ואמר ליה מה עשית לנו לגוי הגדול הזה. ומה חטאתי לך. וזה כענין מה שאמר למעלה הגוי גם צדיק תהרוג. ובכל אלו הדברים לא השיבו אברהם דבר עד שחזר לומר. ויאמר אבימלך אל אברהם מה ראית. וכל זה לפי שדברי אבימלך היו בלתי מסודרות. כי אע"פ שהיתה אחותו לא היה לו ללוקחה בחזקה ובלא דעתו. וזהו אולת אדם תסלף דרכו וגומר. וכן בכאן הוא עשה והוא ישא ואומר מה עשית לנו. או הטעם ששתק לפי שראה אברהם כי תשובתו הרמתה לא היה ראוי לאומרה למלך. ולכן שתק ולא א"ל רק אין יראת אלהים במקום הזה כי זה נגד המלך. ולכן כשחזר לומר לו מה ראית אחר שאני מכיר בך שאתה חכם ולא תתנועע לדבר כזה בלי סבה חזקה. ולכן לא תירא ולא תחת ואמור לי מה ראית בי ובעמי שעשית הדבר הזה לומר אחותי היא. כי מה שאמרתי בראשונה מה חטאתי לך ידעתי שחטאתי. אחר שהיא אשת איש. אבל אתה הטעיתני בדבריך. לזה השיבו לפי שראיתי כי אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על אומרי שהיא אשתי. לכן אמרתי שהיא אחותי. ועוד כי מוצא שפתי לא אשנה. כי אחותי בת אבי היא ותהי לי לאשה. כדין התורה כי בת אב מותרת לבן נח. וזה הדבר אינו חדש אצלי כי מעת שיצאתי מבית אבי התניתי עמה זה חסדך אל כל המקום אשר נבוא שמה אמרי לי אחי הוא. וזה לא בארצך בלבד. וזה אמר לו להתנצלות מה שאמר לו אין יראת אלהים במקום הזה ונראה שבשאר המקומות היה יראת אלהים. לזה אמר אינו כן כי זאת רעה חולה בכל המקומות: כ׳:שע״ב א׳ ואמר כאשר התעו אותי אלהים. לרמוז כי מעת ששיבר צלמי אלהי תרח ונמרוד ושרף אותם באש והשליכוהו לכבשן האש ויצא מאור כשדים. הלך נע ונד ממקום למקום תועה במדברות למלאות רצון בוראו. לזה א"ל זה הדבר. וזה כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי. וסיפר שנתן לאברהם צאן ובקר לפייסו והשיב לו את שרה אשתו כמו שלקחה ואמר לו הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב ולא תירא מבני מלכותי כי לא יגעו בך. אע"פ שאמרת אין יראת אלהים במקום הזה. ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך. אחר שפייס לאברהם ונתן לו מתנות רבות לכסף ולזהב דמי בשתו. בא לפייס לשרה ואמר לה הנה נתתי אלף כסף לאחיך. ולא לך לפי שהוא דבר גנאי לתת מתנות לאשה. הנה הוא לך זה הכסף לכסות עינים ממני אחר שאני יודע האמת. אבל לכל אשר אתך מאנשי ביתך ואת כל בני עולם. אני יודע שאת אשה משכלת ותוכלי להתוכח עם כלם ולתת טענות צודקות להם עד שתכסה עיניהם ולא ידברו. או יאמר הנה לך כסות עינים שחוזר לאחיך ויאמר כן הנה נתתי אלף כסף לאחיך דמי בשתך. הנה הוא לך זה האח והבעל לכסות עינים ולמחסה ולמסתור ולמכסה עתיק לכל אשר אתך ואת כל. כי לא יהיה להם פה לדבר. אחר שהוא חכם ונביא ובו תתנחמי. אחר שהוא לך כסות של כבוד. ולא תחוש לכל מה שידברו ממך. אחר שהוא נביא והוא יודע האמת. ובעצתו תוכלי להתוכח עם כל באי עולם. או יאמר ונוכחת ועם כל זה תיסרך זאת ולא תעשי כדבר הזה עוד. וה"ר דוד קמחי פי' הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך לקנות ממנו בגדי צבעונים וזהו כסות עינים. כמו חכלילי עינים מיין והוא דרך הלצה:
אבן עזרא על בראשית פרק-יט
אבן עזרא: {א} ופי' בערב. בפסח מצרים: אפים. עד שם אפיו בארץ והם הנחירים שהם גבוהים על הפנים: {ב} הנה נא אדוני. רבותי. לשון חול וכאשר תמצא מלת סור ואחריה מ"ם היא כמשמעה. ואם אחריה אל"ף הפתוח בפתח קטן טעמה שיסוד ממקומו וילך אל הקורא או אל המקום הנקרא כמו סורה אלי: ויאמרו לא. אם לא תפצר וזאת המלה רבוי דברים כטעם פיוסים. וכן ואון ותרפים הפצר: {ד} נסבו. מבנין נפעל: כל העם מקצה. שלא היו סמוכים אל הבית: {ה} ונדעה אותם. כנוי לשכיבה: {ו} הפתחה. אל הפתח. תי"ו דלת סימן נקבה ונמצא חסר: {ח} ידעו איש. לשון רבים ורבות בפעל שעבר בלא תוספת וי"ו פתוח שוה: האל. כמו האלה. ויאמר הגאון כי בעבור השלישי שלא בא אמר כן. וזה הטעם רחוק כי גם שתי הלשונות תמצאם בלשון ארמית: {יא} בסנורים. מלה רביעית וחברתה במעשה אלישע. ופירושו מחשך העין והלב: {יב} עוד מי לך פה. אם יש לך חתן ובניך. או חתנים שהם כבניך וכבנותיך. והנה פה טענה על האומר כי הא' הלך להציל את לוט. כי הנה שניהם דברו אליו. ועוד כי משחיתים אנחנו. גם האחד שדבר לוט אחר כן עמו שאמר לו ותגדל חסדך הוא אמר כי לא אוכל לעשות דבר: {יד} לוקחי בנותיו. ב' בנות אחרות היו לו ומתו בסדום והעד הנמצאות: {טו} וכמו. ואמר ר' יונה הספרדי המדקדק כי לא יתכן לאמר. וכמו עלה השחר. ושכח ורבו כמו רבו: ויאיצו. כמו ויציקו כמו אצים לאמר: {טז} ואתמה מהפי' שחבר בן אפרים שאמר כי ויתמהמה. מגזרת מה. והנה שכח כי שני ההי"ן מפיקין. רק הוא לשון עכוב. ושרשו משולש והפ"א כפול: ויחזיקו. יבאר שפחד ואין בו כח לברוח: {יז} ומלת כהוציאם. שם הפועל. ואינו כמו להוציאם מארץ מצרים והמ"ם סי' הפועלי' והם המלאכים ואתם פועלים: אל תביט אחריך. אתה וכל אשר לך וכן לא תאכל ממנו: {יח} אל נא אדני. חול ונקמץ בעבור שהוא סוף פסוק. ויאמר רבי שמואל הספרדי הנגיד ז"ל כי אל נא מגזרת הואיל ועל דעתי שהוא כמו לא כי כשאמרו לו ההרה המלט השיב לא כן רבותי: {יט} ואמר לאחד מהם עבדך. שחשב בעיניו שהוא גדול גם יש במלאכים שרים. ותי"ו מות מובלע בתי"ו ומתי. כי התי"ו והיו"ד סי' היחיד בפעלים והיה כן בעבור התחברות שני תוי"ן. וכן אותו תשחית וכרת: {כ} מצער. קטנה מגזרת צעיר. והוא תאר השם ובא בלא סי' נקבה כמו שגל: {כד} מאת ה'. לשון צחות והטעם מאתו וכן תמצא בפסוק אחד ה' פעמים בני ישראל: {כה} וצמח האדמה. נשרפו האילנות: {כו} מאחריו. מאחרי לוט: נציב. כטעם מצבה כי נשרפו עצמי' בגפדית והיתה עם מלח כי כן כתוב גפרית ומלח וגו' כמהפכת סדום. גס זה הפסוק יורה שנמלטה צוער גם כן אמד המלאך: {כח} כקיטור. בעשן מגזרת קטורת. הכבשן. מקום אש דולקת תמיד: {כט} אשר ישב בהן. באחת מהן וכן ויקבר בערי גלעד. בן אתונות. באש ישרפו אותו ואתהן: {לא} ותאמר הבכירה. יתכן שהיתה לו אשה אחרת ומתה בתחלה והבנות חשבו כי אש וגפרית הי' בכל הארץ כמבול המים: {לג} בשכבה. שם הפועל ואם הוא בחירק וכן בשברי לכם: {לז} מואב. כמו מאב: וטעם עד היום. שלא התערב עמם גוי זר או זה הדבר ידוע עד היום:
מיני תרגומא על בראשית פרק-יט
מיני תרגומא: כ״ט:תתכ״ד א׳ פרשת ויצא כִּי מָלְאוּ יָמָי תרגום אֲרֵי שְׁלִימוּ יוֹמֵי פּוּלְחָנִי מלת פּוּלְחָנִי הוסיף על העברי. ומבואר נגד דעת רש״י ועיין ברמב״ן שזהו משמעות הכתוב:
תרגום אונקלוס על בראשית פרק-יט
תרגום אונקלוס: {א} וְעַלּוּ תְּרֵין מַלְאָכַיָּא לִסְדוֹם בְּרַמְשָׁא וְלוֹט יָתֵב בְּתַרְעָא (נ"י בִּתְרַע) דִּסְדוֹם וַחֲזָא לוֹט וְקָם לְקַדָּמוּתְהוֹן וּסְגִיד עַל אַפּוֹהִי עַל אַרְעָא: {ב} וַאֲמַר בְּבָעוּ כְעַן רִבּוֹנַי זוּרוּ כְעַן לְבֵית עַבְדְּכוֹן וּבִיתוּ וְאַסְחוּ רַגְלֵיכוֹן וּתְקַדְּמוּן וּתְהָכוּן לְאָרְחֲכוֹן וְאֲמָרוּ לָא אֶלָּהֵן בִּרְחוֹבָא נְבִית: {ג} וְאַתְקַף בְּהוֹן לַחֲדָא וְזָרוּ לְוָתֵהּ וְעַלּוּ לְבֵיתֵהּ וַעֲבַד לְהוֹן מִשְׁתְּיָא וּפַטִּיר אֲפָא לְהוֹן וְאֲכָלוּ: {ד} עַד לָא שְׁכִיבוּ וְאֲנָשֵׁי קַרְתָּא אֲנָשֵׁי סְדוֹם אַקִּיפוּ עַל בֵּיתָא מֵעוּלֵימָא וְעַד סָבָא כָּל עַמָּא מִסּוֹפֵהּ: {ה} וּקְרוֹ לְלוֹט וַאֲמָרוּ לֵהּ אָן גֻּבְרַיָא דִּי אֲתוֹ לְוָתָךְ לֵילְיָא אַפֵּקִנּוּן לְוָתָנָא וְנִדַּע יָתְהוֹן: {ו} וּנְפַק לְוָתְהוֹן לוֹט לְתַרְעָא וְדָשָׁא אֲחַד בַּתְרוֹהִי: {ז} וַאֲמַר בְּבָעוּ כְעַן אַחַי לָא תַבְאִישוּן: {ח} הָא כְעַן לִי תַּרְתֵּין בְּנָן דִּי לָא יְדָעִנּוּן גְּבַר אַפֵּק כְּעַן יַתְהוֹן לְוָתְכוֹן וְעִיבִידוּ לְהֵן כִּדְתַקֵּן בְּעֵינֵיכוֹן לְחוֹד לְגֻבְרַיָּא הָאִלֵּין לָא תַעְבְּדוּן מִדַּעַם אֲרֵי עַל כֵּן עַלּוּ בִּטְלַל שֵׁרוּתִי: {ט} וַאֲמָרוּ קְרֵב לְהַלָּא וַאֲמָרוּ חַד אֲתָא לְאִתּוֹתָבָא והָא דָיִין דִּינָא כְּעַן נַבְאֵשׁ לָךְ מִדִּילְהוֹן וּתְקִיפוּ בְגַבְרָא בְלוֹט לַחֲדָא וּקְרִיבוּ לְמִתְּבַר דָּשָׁא: {י} וְאוֹשִׁיטוּ גֻּבְרַיָּא יָת יְדֵיהוֹן וְאַיְתִיאוּ יָת לוֹט לְוָתְהוֹן לְבֵיתָא וְיָת דָּשָׁא אֲחָדוּ: {יא} וְיָת גֻּבְרַיָּא דִּי בִתְרַע בֵּיתָא מְחוֹ בְּשַׁבְרִירַיָּא מִזְּעֵירָא וְעַד רַבָּא וּלְאִיוּ לְאַשְׁכָּחָא תַרְעָא: {יב} וַאֲמָרוּ גֻּבְרַיָּא לְלוֹט עוֹד מָן לָךְ הָכָא חַתְנָא וּבְנָךְ וּבְנָתָךְ וְכֹל דִּי לָךְ בְּקַרְתָּא אַפֵּיק מִן אַתְרָא: {יג} אֲרֵי מְחַבְּלִין אֲנַחְנָא יָת אַתְרָא הָדֵין אֲרֵי סְגִיאַת קְבִלְתְּהוֹן קֳדָם יְיָ וְשַׁלְּחָנָא יְיָ לְחַבָּלוּתַהּ: {יד} וּנְפַק לוֹט וּמַלֵּיל עִם חַתְנוֹהִי נָסְבֵי בְנָתֵהּ וְאֲמַר קוּמוּ פּוּקוּ מִן אַתְרָא הָדֵין אֲרֵי מְחַבֵּל יְיָ יָת קַרְתָּא וַהֲוָה כִּמְחָיִךְ בְּעֵינֵי חַתְנוֹהִי: {טו} וּכְמִסַּק צַפְרָא הֲוָה וּדְחִיקוּ מַלְאָכַיָּא בְּלוֹט לְמֵימָר קוּם דְּבַר יָת אִתְּתָךְ וְיָת תַּרְתֵּין בְּנָתָךְ דְּאִשְׁתְּכַחַן מְהֵימְנָא עִמָּךְ דִּילְמָא תִלְקֵי בְּחוֹבֵי קַרְתָּא: {טז} וְאִתְעַכַּב וְאַתְקִיפוּ גֻּבְרַיָּא בִּידֵהּ וּבִידָא דְּאִתְּתֵהּ וּבִידָא דְתַּרְתֵּין בְּנָתֵהּ כִּרְחַם (נ"י כַּד חָס) יְיָ עֲלוֹהִי וְאַפְּקוּהִי וְאַשְׁרוּהי מִבָּרָא לְקַרְתָּא: {יז} וַהֲוָה כַּד אַפִּיקוּ יָתְהוֹן לְבָרָא וַאֲמַר חוּס עַל נַפְשָׁךְ לָא תִּסְתְּכִי לַאֲחוֹרָךְ וְלָא תְקוּם בְּכָל מֵישְׁרָא לְטוּרָא אִשְׁתְּזֵב דִּלְמָא תִלְקֵי: {יח} וַאֲמַר לוֹט לְהוֹן בְּבָעוּ כְעַן רִבּוֹנָי (נ"י יְיָ): {יט} הָא כְעַן אַשְׁכַּח עַבְדָךְ רַחֲמִין קֳדָמָךְ וְאַסְגֵּיתָא טֵיבוּתָךְ דִּי עֲבַדְתָּ עִמִּי לְקַיָּמָא יָת נַפְשִׁי וַאֲנָא לֵית אֲנָא יָכִיל לְאִשְׁתֵּזָבָא לְטּוּרָא דִּילְמָא תְעַרְעִנַּנִי בִשְׁתָּא וְאֵימוּת: {כ} הָא כְעַן קַרְתָּא הָדָא קְרִיבָא לְמֵעִירוֹק לְתַמָּן וְהִיא זְעֵירָא אִשְׁתְּזֵב כְּעַן תַּמָּן הֲלָא זְעֵירָא הִיא וְתִתְקַיַּם נַפְשִׁי: {כא} וַאֲמַר לֵהּ הָא נְסֵיבִית אַפָּךְ אַף לְפִתְגָּמָא הָדֵין בְּדִיל דְּלָא לְמֵהְפַּךְ יָת קַרְתָּא דִּבְעִיתָא עֲלַהּ: {כב} אוֹחִי לְאִשְׁתֵּזֵב תַּמָּן אֲרֵי לָא אִכּוּל לְמֶעְבַּד פִּתְגָּמָא עַד מֵיתָךְ לְתַמָּן עַל כֵּן קְרָא שְׁמָא דְּקַרְתָּא צוֹעַר: {כג} שִׁמְשָׁא נְפַק עַל אַרְעָא וְלוֹט עַל לְצוֹעַר: {כד} וַיְיָ אַמְטַר עַל סְדוֹם וְעַל עֲמוֹרָה גָּפְרֵיתָא וְאֶשָּׁתָא מִן קֳדָם יְיָ מִן שְׁמַיָּא: {כה} וַהֲפַךְ יָת קִרְוַיָּא הָאִלֵּין וְיָת כָּל מֵישְׁרָא וְיָת כָּל יָתְבֵי קִרְוַיָּא וְצִמְחָא דְּאַרְעָא: {כו} וְאִסְתְּכִיאַת אִתְּתֵהּ מִבַּתְרוֹהִי וַהֲוַת קָמָא דְּמִלְחָא: {כז} וְאַקְדֵּים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא לְאַתְרָא דִּשַׁמֵשׁ תַּמָּן בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ: {כח} וְאִסְתְּכִי עַל אַפֵּי סְדוֹם וַעֲמוֹרָה וְעַל כָּל אַפֵּי אַרְעָא דְּמֵישְׁרָא וַחֲזָא וְהָא סְלִיק תְּנָנָא דְּאַרְעָא כִּתְנָנָא דְּאַתּוּנָא: {כט} וַהֲוָה בְּחַבָּלוּת (נ"י כַּד חֲבַל) יְיָ יָת קִרְוֵי מֵישְׁרָא וּדְכִיר יְיָ יָת אַבְרָהָם וְשַׁלַּח יָת לוֹט מִגּוֹ הֲפֶכְתָּא כַּד הֲפַךְ יָת קִרְוַיָּא דִּי הֲוָה יָתֵב בְּהֵן לוֹט: {ל} וּסְלֵק לוֹט מִצּוֹעַר וִיתֵב בְּטוּרָא וְתַרְתֵּין בְּנָתֵהּ עִמֵּהּ אֲרֵי דָּחִיל לְמִתַּב בְּצוֹעַר וִיתֵב בִּמְעַרְתָּא הוּא וְתַרְתֵּין בְּנָתֵהּ: {לא} וַאֲמֶרֶת רַבְּתָא לִזְעֶרְתָּא אֲבוּנָא סִיב וּגְבַר לֵית בְּאַרְעָא לְמֵיעַל עֲלָנָא כְּאוֹרַח כָּל אַרְעָא: {לב} אִיתָא נַשְׁקֵי יָת אֲבוּנָא חַמְרָא וְנִשְׁכּוּב עִמֵּהּ וּנְקַיֵּם מֵאֲבוּנָא בְּנִין: {לג} וְאַשְׁקִיאָה יָת אֲבוּהֶן חַמְרָא בְּלֵילְיָא הוּא וְעַלַּת רַבְּתָא וּשְׁכִיבָא עִם אֲבוּהָא וְלָא יְדַע בְּמִשְׁכְּבַהּ וּבְקִימַהּ: {לד} וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וַאֲמֶרֶת רַבְּתָא לִזְעֶרְתָּא הָא שְׁכֵיבִית רַמְשָׁא עִם אַבָּא נַשְׁקִנֵּהּ חַמְרָא אַף בְּלֵילְיָא וְעוּלִי שְׁכִיבִי עִמֵּהּ וּנְקַיֵּם מֵאֲבוּנָא בְּנִין: {לה} וְאַשְׁקִיאָה אַף בְּלֵילְיָא הַהוּא יָת אֲבוּהֶן חַמְרָא וְקָמַת זְעֶרְתָּא וּשְׁכִיבַת עִמֵּהּ וְלָא יְדַע בְּמִשְׁכְּבַהּ וּבְקִימַהּ: {לו} וְעַדִּיאַן תַּרְתֵּין בְּנַת לוֹט מֵאֲבוּהֶן: {לז} וִילִידַת רַבְּתָא בַּר וּקְרַת שְׁמֵהּ מוֹאָב הוּא אֲבוּהוֹן דְמוֹאָבָא עַד יוֹמָא דֵין: {לח} וּזְעֶרְתָּא אַף הִיא יְלִידַת בַּר וּקְרַת שְׁמֵהּ בַּר עַמִּי הוּא אֲבוּהוֹן דִּבְנֵי עַמּוֹן עַד יוֹמָא דֵין: [ס]
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-יט
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וְאָתוּ תְּרֵין מַלְאָכַיָא לִסְדוֹם בְּרַמְשָׁא וְלוֹט יָתֵיב בְּתַרְעָא דִסְדוֹם וַחֲמָא לוֹט וְקָם לִקְדָמוּתְהוֹן מִתְרַע מַשְׁכְּנָא וּסְגִיד אַנְפּוֹי עַל אַרְעָא: {ב} וַאֲמַר בְּבָעוּ כְּדוֹן רִבּוֹנֵי זוֹרוּ כְּדוֹן מִיכָּא וְעוּלוּ לְבֵית עַבְדֵיכוֹן וּבִיתוּ וּשְׁזוּגוּ רִיגְלֵיכוֹן וּתְקַדְמוּן וְתֶהֱכוּן לְאַרְחַתְכוֹן וְאָמְרוּ לָא אֲרֵי בְּשׁוּקָא נְבִית: {ג} וּפַיֵיס בְּהוֹם לַחֲדָא וְזָרוּ לְוָותֵיהּ וְעָלוּ לְבֵיתֵיהּ וְעָבַד לְהוֹם מִשְׁתַּיָא וּפַטִירֵי אָפָא לְהוֹם וְדָמֵי לֵיהּ כְּאִילוּ אָכְלִין: {ד} עַד דְלָא שְׁכִיבוּ וְאַנְשִׁין רַשִׁיעִין דִבְקַרְתָּא אֵינָשֵׁי סְדוֹם אַחֲזָרוּ עַל בֵּיתָא מִטַלְיָא וְעַד סָבָא כָּל עַמָא מִסֵיפָא: {ה} וּקְרוֹ לְלוֹט וְאָמְרוּ לֵיהּ מַאן גוּבְרַיָא דְעָלוּ לְוָתָךְ לֵילְיָא דֵין אֲפֵּיקִינוּן לְוָותָן וּנְשַׁמֵשׁ עִמְהוֹן: {ו} וּנְפַק לְוַתְהוֹם לוֹט לְתַרְעָא וְדָשָׁא אָחַד בַּתְרוֹי: {ז} וַאֲמַר בְּבָעוּ לָא כְדוֹן אָחוּי תַּבְאִישׁוּן: {ח} הָא כְדוֹן אִית לִי תַּרְתֵּין בְּנָן דְלָא שְׁמִישׁוּ עִם גְבַר אַנְפֵּיק כְּדוֹן יַתְהוֹן לְוַתְכוֹן וְעִיבִידוּ לְהוֹן כִּדְתַקִין קוּמֵיכוֹן לְחוֹד לְגוּבְרַיָא הָאִילֵין לָא תַעֲבְדוּן מִידַעַם בִּישׁ אֲרוּם בְּגִין כֵּן עָלוּ לְמֵיבַת תְּחוֹת טְלַל כְּשׁוּרָא הָדָא דִי לִי: {ט} וְאָמְרוּ קְרִיב לְהַלָא וְאָמְרוּ הֲלָא בִּלְחוֹדוֹהִי אָתָא דֵין לְאִתּוֹתָבָא בֵּינָן וְהָא אִיתְעֲבִיד דַיְינָא וְדָאִין לְכוֹלָנָא וּכְדוֹן נַבְאִישׁ לָךְ יַתִּיר מִדִלְהוֹן וְאַתְקִיפוּ בְּגַבְרָא בְּלוֹט לַחֲדָא וְקָרִיבוּ לְמִתְבַּר דָשָׁא: {י} וְאוֹשִׁיטוּ גוּבְרַיָא יַת יְדֵיהוֹן וְהַנְעִילוּ יַת לוֹט לְוַותְהוֹן לְבֵיתָא וְיַת דָשָׁא אָחָדוּ: {יא} וְיַת גוּבְרַיָא דְבִתְרַע בֵיתָא מְחוּ בְּחַוַודְרוּרַיָא מִטַלְיָא וְעַד סָבָא וְאִישְׁתַּלְהִיוּ לְהַשְׁכָּחָא תַרְעָא: {יב} וַאֲמָרוּ גוּבְרַיָא לְלוֹט אִית טוּב מַאן לָךְ בְּקַרְתָּא קָרִיב אוֹ אָחָא הָכָא חַתְנָךְ בְּנָךְ בְּנָתָךְ הַנְפֵּק מִן אַתְרָא: {יג} אֲרוּם מְחַבְּלִין אֲנַחֲנָא יַת אַתְרָא הָדֵין אֲרוּם סַגִיאַת קְבֵילְתְּהוֹן קֳדָם יְיָ וְשַׁדְרָנָא יְיָ לְחַבְּלוּתָהּ: {יד} וּנְפַק לוֹט וּמַלֵיל עִם חַתְנוֹי דִנְסִיבוּ בְּרַתּוֹי וַאֲמַר קוּמוּ פּוּקוּ מִן אַתְרָא הָדֵין אֲרוּם מְחַבֵּל יְיָ יַת קַרְתָּא וַהֲוָה פִּתְגָמָא כְּתִימְהָא כִּגְבַר מְגַחֵיךְ בְּעֵינֵי חַתְנוֹי: {טו} וּכְאִישׁוֹן מֵיסַק קְרִצְתָּא הֲוָה לְמֵיסוֹק וּדְחִיקוּ מַלְאָכַיָא בְּלוֹט לְמֵימַר קוּם דְבַר יַת אִנְתְּתָךְ וְיַת תַּרְתֵּין בְּנָתָךְ דְהִשְׁתַּכְּחָן גַבָּךְ דִלְמָא תִּשְׁתֵּצֵי בְּחוֹבֵי יַתְבֵי קַרְתָּא: {טז} וְאִישְׁתְּהִי וְאַתְקִיפוּ גוּבְרַיָא בִּידֵיהּ וּבִידָא דְאִנְתְּתֵיהּ וּבִידָא דְתַרְתֵּין בְּרַתּוֹיֵי כַּד חַיְיסָא מִן קֳדָם יְיָ הֲוַת עֲלוֹי וְאַפְקוֹהִי וְאַשְׁרִיוֹהִי מִבָּרָא לְקַרְתָּא: {יז} וַהֲוָה בְּאַפְקָתְהוֹן יַתְהוֹן לְבָרָא וְהָדָר חַד מִנְהוֹן לִסְדוֹם לְחַבְּלוּתָהּ וְחַד אִשְתָּאֵר עִם לוֹט וְאָמַר לֵיהּ חוּס עַל נַפְשָׁךְ לָא תִּסְתַּכֵּל לַאֲחוֹרָךְ וְלָא תְקוּם בְּכָל מֵישְׁרָא לְטַוְורָא אִשְׁתְּזִיב דִילְמָא תִּשְׁתֵּצֵי: {יח} וַאֲמַר לוֹט לְוָתֵיהּ בְּבָעוּ מִינָךְ אַמְתִּין לִי שָׁעָה זְעִירָא עַד דְנִתְבּוֹעַ רַחֲמִין מִן קֳדָם יְיָ: {יט} הָא כְּדוֹן אַשְׁכַּח עַבְדָךְ רַחֲמִין קָדָמָךְ וְאַסְגֵיתָא טֵיבוּתָךְ דְעַבַדְתָּא עִמִי לְקַיְימָא יַת נַפְשִׁי וַאֲנָא לָא יְכִילְנָא לְאֵישְׁתֵּזְבָא לְטַוְורָא דִלְמָא תִירְעִינַנִי בִּישְׁתָּא וְאֵימוּת: {כ} הָא כְּדוּן בְּבָעוּ קַרְתָּא הָדָא קְרִיבָא מוֹתְבָהָא וְחָמֵי לְמֵיעֲרוֹק לְתַמָן וְהִיא צִיבְחַר וְקַלִילִין חוֹבָהָא אִישְׁתְּזֵיב כְּדוֹן תַּמָן הֲלָא צִבְחַר הִיא וְתִתְקַיֵים נַפְשִׁי: {כא} וַאֲמַר לֵיהּ הָא נְסִיבִית אַפָּךְ אוּף לְפִתְגָמָא הָדֵין בְּדִיל דְלָא אֶהֱפּוֹךְ יַת קַרְתָּא דְמַלֵילְתָּא לְאִשְׁתֵּזְבָא בָּהּ: {כב} אוֹחִי אִשְׁתְּזֵיב לְתַמָן אֲרוּם לָא יְכִילְנָא לְמֶעֱבַד מִדַעַם עַד מֵיעֲלָךְ לְתַמָן בְּגִין כֵּן קָרָא שְׁמָא דְקַרְתָּא זוֹעַר: {כג} שִׁמְשָׁא עָבְרִית יַמָא וּנְפַק עַל אַרְעָא בְּסוֹף תְּלַת שָׁעִין וְלוֹט עַל לְזוֹעַר: {כד} וּמֵימְרָא דַיְיָ אָחִית מִיטְרִין דְרַעֲוָא עַל סְדוֹם וְעַל עֲמוֹרָה עַל מְנַת דְיַעַבְדוּן תְּתוּבָא וְלָא עָבְדוּ אֲרוּם אָמְרוּ לָא גְלֵי קֳדָם יְיָ עוּבְדִין בִּישַׁיָא הָא בְּכֵן נַחְתוּ עֲלֵיהוֹן כִּבְרֵיתָא וְאֵשָׁא מִן קֳדָם מֵימְרָא דַיְיָ מִן שְׁמַיָא: {כה} וְהָפַךְ יַת קִרְוַויָא הָאִילֵין וְיַת כָּל מֵישְׁרָא וְיַת כָּל יַתְבֵי קִירְוַויָא וְצִמְחָא דְאַרְעָא: {כו} וְאִיסְתַּכְּלַת אִינְתְּתֵיהּ מִבָּתַר מַלְאָכָא לְמִנְדוֹעַ מַה הֲוֵי בְּסוֹף בֵּיתֵיהּ דְאִיבָהּ דְהִיא הֲוַות מִבְּנַתְהוֹן דִסְדוֹמָאֵי וּמְטוּל דְחָטָת בְּמִלְחָא בְּפִירְסוּמֵי עַנְיָא הָא הִיא עֲבִידָא עַמוּד דְמֶלַח: {כז} וְאַקְדִים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא לְאַתְרָא דְשַׁמֵשׁ תַּמָן בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ: {כח} וְאוֹדִיק עַל אַנְפֵּי סְדוֹם וַעֲמוֹרָה וְעַל כָּל אַנְפֵּי אֲרַע מֵישְׁרָא וַחֲמָא וְהָא סְלֵיק קוּטְרָא דְאַרְעָא הוּא כְּקוּטְרָא דְאַתּוּנָא: {כט} וַהֲוָה בְּחַבְּלוּת יְיָ יַת קִירְוֵי מֵישְׁרָא וּדְכִיר יְיָ יַת זְכוּתֵיהּ דְאַבְרָהָם וּשְׁלַח יַת לוֹט מִגוֹ הֲפֵיכְתָּא כַּד הָפַךְ יַת קִירְוַיָא דִי הֲוָה יָתִיב בְּהוֹן לוֹט: {ל} וּסְלֵיק לוֹט מִן זוֹעַר וְיָתִיב בְּטַוְורָא וְתַרְתֵּין בְּנָתֵיהּ עִמֵיהּ אֲרוּם הֲוָה דָחִיל לְמֵיתַב בְּזוֹעַר וִיתֵיב בִמְעַרְתָּא הוּא וְתַרְתֵּין בְּנָתֵיהּ: {לא} וַאֲמָרַת רַבְּתָא לִזְעֵירְתָּא אָבוּנָא סִיב וּגְבַר לֵית בְּאַרְעָא לְמֵיעַל עֲלָנָא כְּאוֹרַח כָּל אַרְעָא: {לב} אִיתָא נַשְׁקֵי יַת אָבוּנָא חֲמַר וְכַד יְהֵי רַוֵי נְשַׁמֵשׁ עִימֵהּ וּנְקַיֵים מֵאֲבוּנָא בְּנִין: {לג} וְאַשְׁקִיאָן יַת אֲבוּהוֹן חֲמַר בְּלֵילָא הַהוּא וְרָוָא וְקָמַת רַבְּתָא וְשַׁמֵישַׁת עִם אֲבוּהָא וְלָא יְדַע בְּמִשְׁכָּבָהּ וְלָא יְדַע בְּמִיקְמָהּ: {לד} וַהֲוָה מִיוֹמָחֳרָא וַאֲמָרַת רַבְּתָא לִזְעֵירְתָּא הָא כְּבַר שִׁמְשֵׁית רַמְשִׁי עִם אַבָּא נַשְׁקִינֵיהּ חַמְרָא אוּף בְּלֵילָא דֵין וִירְוֵי וְעוּלִי שִׁימוּשִׁי עִמֵיהּ וּנְקַיֵים מֵאָבוּנָא בְּנִין: {לה} וְאַשְׁקִיאָן אוּף בְּלֵילָא הַהוּא יַת אֲבוּהוֹן חֲמַר וְרַוֵי וְקָמַת זְעֵירְתָּא וְשַׁמִישַׁת עִמֵיהּ וְלָא יָדַע בְּמִשְׁכְּבָהּ וְלָא בְּמִקְמָהּ: {לו} וְאִתְעַבְּרַן תַּרְתֵּין בְּנַת לוֹט מֵאֲבוּהוֹן: {לז} וִילֵידַת רַבְּתָא בַּר וּקְרַת שְׁמֵיהּ מוֹאָב אֲרוּם מֵאֲבוּהָא אִתְעַבָּרַת הוּא אֲבוּהוֹם דְמוֹאֲבָאֵי עַד יוֹמָא דֵין: {לח} וּזְעֵירְתָּא אוּף הִיא יְלִידַת בַּר וּקְרַת יַת שְׁמֵיהּ בַּר עַמִי אֲרוּם בַּר אֲבוּהָא הוּא אֲבוּהוֹן דְעַמָא דְעַמוֹנָאֵי עַד זְמַן יוֹמָא דֵין:
תרגום ירושלמי על בראשית פרק-יט
תרגום ירושלמי: א׳ וְלוֹט יָתִיב בְּפִּילֵי דִסְדוֹם וַחֲמָא יַתְהוֹן וּרְהַט וְשָׁאִיל בִּשְׁלָמְהוֹן וּסְגִיד עַל אַפּוֹי עַל אַרְעָא: ב׳ וְאַסְחוּ רַגְלֵיכוֹן וּסְחוּן בְּצַפְרָא וְתֵיזְלוּן לְמַשְׁכְּנֵיכוֹן בִּשְׁלָם וְאָמָרוּ לָא אֲרוּם בִּפְלָטַיוּת קַרְתָּא נְבִית: ג׳ וַהֲווֹ מִתְחַמְיַין הֵיךְ אָכְלִין וְהֵיךְ שָׁתְיָין: ז׳ וַאֲמַר לְהוֹן לוֹט אַמְתִּינוּ הָכָא קָלִיל זְעֵיר עַד דְנִבְעֵי רַחֲמִין מִן קָדָם יְיָ: ח׳ דְלָא חָכְמוּ תַּשְׁמִישׁ לִגְבַר: י״א בסנורים בְּחַדְבָּרֵהּ: ט״ו וּכְאִישׁוֹן לְמֵיסַק עֲמוּדָא שַׁחֲרָא: י״ח אַמְתִּינוּ הָכָא קָלִיל זְעֵיר עַד דְנִבְעֵי רַחֲמִין קֳדָם יְיָ: כ״ד וּמֵימְרֵיהּ דַיְיָ הֲוָה מָחִית עַל עַמָא דִסְדוֹם וַעֲמוֹרָה מִיטְרִין דְרַעֲוָוא דִילְמָא דְיַעֲבְדוּן תְּתוּבָא מִן עוּבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָא וְכֵוָון דַחָמְיָין מִטְרָא דְרַעֲוָוא הֲווֹ אָמְרִין דִילְמָא דְלֵית עוֹבָדֵינָן בִּישַׁיָא גְלַן קֳדָמוֹי חָזַר לְמֶהֱוֵי מָחִית עֲלֵיהוֹן גוּפְרֵיתָא וְאֵישָׁתָא מִן קֳדָם יְיָ מִן שְׁמַיָא: כ״ו עַל דַהֲוַת אִתְּתֵיהּ דְלוֹט מִן בְּנֵי בְּנֵיהוֹן עַמָא דִסְדוֹם אִסְתַּכָּלַת מִן בַּתְרָהּ לְמִיחֲמֵי מַה הֱוֵי בְּסוֹף בַּיְיתֵיהּ דְאָבוּי וְהָא הִיא קַיָימָא עַמוּד דְמֶלַח עַד זְמַן דְתֵיתֵי תְחִיָה דְיֵיחוּן מֵתַיָא: ל״א וּגְבַר לֵית בְּאַרְעָא לְמִזְדַמְנָא לְוָותָן כְּנִימוּס כָּל אַרְעָא:
רלב"ג על בראשית פרק-יט
רלב"ג: כ״ד:ע״ט א׳ ואברהם זקן בא בימים וגומ' עד סוף הפרשה. ב׳ ביאור הספור ג׳ זכר שאברהם היה זקן בא ביים רבים וברכהו ה' בכל מיני הברכה ר"ל שהיה לו עושר וכבוד רב והצליח מאד בכל קניניו. והנה אמר אברהם אל עבדו שעמד בביתו ימים רבים וגדל עמו אשר השליטו אברהם על כל אשר לו שישים ידו תחת ירכו להורות שידו הוא ברשותו כמו שהיה המנהג בימים ההם וישבע לו ביי' אלהי השמים והארץ שלא יקח אשה לבנו יצחק מבנות הכנעני ואף על פי שהוא יושב בקרבו כי לא בחר בארץ ההיא מפני יושביה אבל מפני היותר מוכנת אל שידבק בה השפע האלהי למי שהוא מוכן לזה והנה מנהג הכנענים היה פחות מאד כמו שזכרנו במה שקדם. ועוד שכבר נתקלל כנען כמו שזכר בפרת נח. ולזה היה מרחיק אברהם ליצחק מהתחתן בכנענים כי בו בחר ה' להיות ממנו הזרע הנבחר כמו שקדם ומפני זה בחר לו אברהם מבנות ארצו ומהם בחר יותר בבנות משפחתו וצוה לעבדו שיקח ליצחק אשה משם ואם לא ימצא ממשפחתו יקח מארצו. והנה שאל ממנו העבד אם לא תאבה האשה ללכת אחרי לארץ כנען האם אשיב יצחק אל הארץ אשר יצאת משם אחר שאתה היית בוחר בבנות הארץ ההיא. והשיב לו אברהם השמר לך מהוציא בני מארץ כנען להשיבו שם ואל תירא שלא תאבה האשה ללכת אחריך כי השם יתעלה שהוציאני מבית אבי ונהג אותי בארץ הזאת אשר ייעד לי ונשבע לי שיתן לזרעי הארץ הזאת הוא יעזרך על זה כי זה הוא אחד מהכלי' אשר יתכן בהם שיתקיים יעוד השם לי שיירש זרעי הארץ הזאת כי בזה יהיה זרע יצחק יותר מוכן אל השלמות. והנה לא תאבה האשה ללכת אחריך ךהנך נקי משבועתך זאת אשר אני משביעך לקחת אשה לבני מארצי וממולדתי אבל השמר עכ"פ שלא תשב בני שמה. והנה שם העבד את ידו תחת ירך אברהם אדניו כאשר צוהו ונשבע לו על הדבר הזה ולקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדניו וטען אותם מהיותר נבחר מקנייני אברהם כדי שידעו האנשים ההם עושר אברהם ויאותו להתחתן בו ואם הוא בארץ רחוקה מהם והלך אל ארם נהרים שהיה יושב בה נחור ובהגיעו שם הכריך הגמלים על ברכיהם כמנהגם מחוץ לעיר. אל באר המים. שיקחו ממנו מים אנשי העיר. ויהי זה לעת ערב. לעת שתצאנה השואבות לשאוב מים והתפלל העבד לשם יתעלה ואמר יי' אלהי אדני אברה' הכן לפני היום מה שאני מבקש ועשה חסד עם אדני אברהם שתכין לי נערה נבחרת במדותיה להיות לאשה לעבדך ליצחק כי היא ראויה לו כדי שיהיה לו ממנה זרע שלם. והנני בוחן אי זה מהנערות היא ראויה לו בזה האופן והוא שאני נצב על עין המים ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים והיה הנערה אשר אומ' אליה הטי נא כדך ואשתה והיא תתנדב מעצמה לטוב מוסרה להשקות אותי ולשאוב לגמלים הנה הנערה ההיא ראויה ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני להכין לבנו אשה מארצו בעלת מדות חשובות אם אהיה נעזר מאתך שתלך האשה ההיא אחרי. והנה טרם כלה לדבר אל לבו והנה רבקה יוצאת שהיתה בת בתואל אשר הוא בן מלכה שהיתה בת אחי אברהם ובן נחור שהיה אחי אברהם והיה כדה על שכמה והנערה היתה יפה מאד בתולה ואיש לא ידעה אפילו שלא כדרכה וירדה אל העין ומלאת כדה ועלתה ורץ העבד לקראתה ואמר לה השקיני נא מעט מים מכדך והיא לטוב מוסרה ואף על פי שכבר החזיקה בדרך לשוב לביתה הסכימה להשקותו ושאבה בחריצו' גדול לכל גמליו והנה היה העבד משתומם בעבורה שלא רצה לדבר לה מאומה לדעת אם תעשה מעצמ' זה העניין שרצה לבחון בו הנערה הראויה ליצחק וראה אחר זה לדעת אם זאת הנערה היא ממשפחת אברהם כדי שישתדל בה תחלה כי זה היה רצון אברהם. רצוני שיקח מהיותר קרוב אליו ממשפחתו אם יוכל וזה מבואר ממה שצוהו לקחת אשה ממשפחתו ואם לא יוכל יקח מארצו וזה ממה שיראה ממנו שרצונו היה שישתדל מיותר קרוב לאברהם ראשונה. והנה כאשר כלו הגמלים לשתות לקח האיש נזם זהב היה משקלו שקל ושני צמידי' של זהב היה עשרה סלעים משקלם ונתן אותם לזאת הנערה אחר שידע בת מי היא. והנה שאל אותה בת מי את הגידי נא לי היש בין אביך מקום לנו ללין והיא השיבו לו על השאלה הראשונה שהיא בת בתואל בן מלכה אשר ילדה אותו לנחור ועל השאלה השנית השיבה גם תבן גם מספא רב עמם לאכול לגמלים גם מקום ללון. והנה כראות העבד כי הצליח השם דרכו ביותר שלם שבפנים נתן תודה לש"י והשתחוה לו ואמר ברוך יי' אלהי אדני אברהם שלא עזב חסדו ואמרתו מעם אדני. הנה אנכי בדרך הנבחר יותר נחני השם וזה שכבר נחני בית אחי אדני והנה הלכה הנערה והגידה לבית אמה כדברים האלה אשר דבר אליה עבד אברהם והראה אותה מה שנתן לה כי זה משפט הבנות להיות דבריהן עם אמן לא עם אביהן והיה זה סבה שידע זה אחיה לבן כל אלו הדברים ורץ אל האיש החוצה אל העין והביאו אל הבית הוא וגמליו ונתן תבן ומספא לגמלים ומים לרחוץ רגלי העבד ורגלי האנשים אשר אתו ושמו אנשי הבית לפניו לאכל ואמ' לא אוכל עד אשלי' לדבר דברי ויאמ' אליו גדול הבית אשר שם דבר ואמר להם שהוא עבד אברהם ושכבר נתן לו השם עושר רב וילדה לו שרה בן אחרי זקנתה ונתן לו אברהם כל אשר לו לאהבתו אותו ושכבר השביעהו אברהם שלא יקח אשה לבנו מבנות הכנעני אשר הוא יושב בארצו אך ילך אל בית אביו ולמשפחתו לקחת אשה לבנו משם והבטיחו שכבר יעזרהו השי"ת לקחת אשה לבנו משם תלך אחריו אל יצחק וספ' להם אח' זה כל מה שקרהו מעניי' מה שהסכי' עם לבו לבחון הנערה הראויה ליצחק ושכבר עתה רבקה זה העניין אשר שם בו זאת הבחינה ושאחרי שידע בת מי היא נתן לה הנזם והצמידים והודה לשם יתעלה על הטובה אשר גמלהו להדריכו בדרך היותר נכון שאפשר לעשות את בקשתו ואמר להם אחר זה אם ישכם עושים חסד ואמת עם אדני לתת רבקה לבו ותלך אחרי בארצו הגידו לי ואם לא הגידו לי ואראה אם אמצא אחר' ממשפחת אדוני אם מארצו אם לא אמצא משפחתו. ויען לבן ובתואל כי מיי' יצא דבר הזה לא נוכל לסרב בזה ואמרו לו הנה רבקה לפניך קח ולך. ותהי אשה ליצחק כאשר דבר השם יתעלה אשר מאתו נהיה זה הדבר והסכים עליו לפי הנראה מזה הספור. וכשמוע עבד אברהם דבריהם נתן תורה לשם יתעלה והשתחוה לו והוציא כלי כסף וכלי זהב ושמלות ונתן לרבקה ונתן מתנות חמודות מאד לאחיה ולאמה ולא לאביה כי אין זה ראוי לפי הנהוג והנה אכלו ושתו ולנו שם העבד והאנשי' אשר אתו וכאשר קמו בבקר אמר להם העבד שישלחוהו לאדוניו בשיתנו לו רבקה ויוליכה ליצחק. והנה בתואל לא סרב בזה אבל אחיה ואמה אמרו לרב האהבה הדמיונית אשר להם עמה שראוי שתשב הנערה אתם שנה או עשר חדשים להשביע עיניה מראיית אנשי בית אביה ומשפחתה ואחר תלך ואמנם אמרו זה לפי שהיא הולכת בארץ רחוקה מאד ולא יתכן שתשוב לראות בית אביה וחלה פניהם העבד שלא יאחרו אותי מלשוב לאדוניו כי השם הצליח דרכו ומאתו נהיה הדבר וכאשר ראו זה אמרו שישאלו לנערה אם תסכים ללכת עמו וכאשר שאלוה על זה אמרה להם שכבר תלך עמו ולא יקשה בעיניה הפרדה מבית אביה ושלחו אחר זה רבקה אחותם ומניקתה כי כן היה נהוג בימים ההם ושלחו עבד אברהם ואנשיו ברכו רבקה ואמרו לה אחותינו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער אויביו ואמנם ברכוה בזאת הברכ' מפני שהיא הית' הולכ' בארץ לאלה ונפרדה ממשפחתה כי זה ממה שיביא למעט רבוי הזרע ושיהיה זרעה בזולת ארץ אם לא יירשו אנשי הארץ ההיא בדרך מלחמה והנה קמה רבקה ונערותיה הבאו' עמה לשרתה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי עבד אברהם וכאשר היה עבד אברהם קרוב ממקום אדוניו לקח רבקה אתו לדקדק בענינה בבאה לפני אדוניו והלך עמה ואולם קודם זה היתה הולכת אחריו לרב הצניעות והנה יצחק בא מבא באר לחי רואי אשר בא שם להיות המקום ההו' נבחר כי סמוך למקום ההו' היה ביתו וזה שהו' היה יושב בארץ הדרום ושם היה באר לחי רואי כי הוא בארץ הנגב בין קדש ובין שור כמו שקדם ויצא' יצחק לשוח בשדה סמוך לשקיעה החמה ונש' עיניו ורא' והנה הגמלים באים ותשא רבק' עיניה וראת' יצחק והפילה עצמ' מעל הגמל אח' שהגיד לה העבד שהי' יצחק ולחקח' הצעיף ותתכס פניה לרוב צניעותה. וספר העבד ליצחק כל הדברים שעשה ואיך הצליח השם דרכו כדי שידע שלמות רבקה וטוב מוסדה ושהיא ממשפחתו והביאה יצחק האהלה אהל שרה אמו להיות' מתיחסת לה בטוב תכונותה ובנועם מוסרה ולקח רבקה והיתה לו לאשה ואהב אותה לשלמותה והתנחם בה מפני זה במה שנפקד ממנו במות אמו השלמה. ואחר זה הוסיף אברהם לקחת אשה ושמה קטורה וילדה לו בנים רבים. וכראות אברהם שלא היה בהם מי שידרוך אל השלמות נתן כל אשר לו ליצחק ונתן מתנות לבני קטורה והגר ושלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי אל ארץ המזרח כדי שלא יריבו עם יצחק על הירושה ושלא ימנעוהו מהשלמות מפני רוע מעשיהם. וספר אחר זה שכבר היה ארם קע"ה שנה ואחר זה מת בגויעה בזולת צער ומת בשיבה טובה שכל ימיו היה השם עמו והיה זקן ושבע ימים ונאסף אל עמיו רוצה לומר שנשארה נפשו קיימת ונאספה אל אבותיו הטובים אשר היה להם חלק בזה ההשארות. ואפשר שנאמר שהרצון בו שהוא נאסף אל המושכלות אשר קנה בחייו וזה שהאדם מה שהתמיד שכלו להיות דבק בחמר לא יוכל להאסף אל המושכלות שהם עמו וזה כי מפני שהנפש היא אחת לא יוכל השכל להתבודד מבין שאר הכחות הנפשיות אל שישתמש באלו המושכלות יחד. אבל ישתמש בעת מה באחד מהם כשתשוטט מחשבתו בדבר ההוא ואולם אחר המו תיאסף השכל אל אלו המושכלות אשר קנה בחייו. והנה קרא אלו המושכלות עמים לפי שהם הסדור הכולל הנמצא למין מין מהמינים אשר יהיה המושכל ההוא מורה בהם וזה כלו מבואר מאד למי שעיין בדברינו בספר מלחמות השם. וספר אחר זה שכבר קברו אותו יצחק וישמעאל בניו במערת המכפלה ואחר מות אברם ברך השם יצחק והצליח קניניו. וישב יצחק אצל באר לחי רואי להיות המקום ההוא נבחר. וספר אחר זה תולדות ישמעאל בעבור כבוד אברהם ולהודיע האומות הרבות שהסתעפו ממנו ושכבר הוליד י"ב נשיאים כמו שייעד השם יתעלה לאברהם ולזה אמר שבני ישמעאל היו במעלה גדולה אצל אנשי הארץ שהיו שם עד ששמו אותם נשיאים עליהם והיו לאחד אחד מהם ערים מוקפות חומה ובלתי מוקפות. וספר שכבר מת ישמעאל בן קל"ז שנה בזולת צער ושכבר היה לו חלק בהשארות הנפש לפי שכבר השיג מהשלמות שיעור מה ואם הוא מעט והודיענו זה לכבוד אברהם. וספר שכבר היה לבני ישמעאל ארץ רחבה מאד עד שכבר שכנו מחוילה עד שור אשר על פני מצרים אצל מבוא אשור ונפל גורל ארצו אצל כל אחיו כמו שייעד השם יתעלה אל הגר והנה התועלות המגיעות מזה הספור הם רבים: ד׳ התועלת הא' הוא בדעות והוא שכבר העירנו בזה הספור שבכאן נמצא אחד הוא התחלת השמי' והארץ והוא מה שאמר ואשביעך ביי' אלהי השמים ואלהי הארץ והוא דבר טעו בו הרבה מהקודמים. וחשבו שהתחלת הדברים הנפסדים והם הדברים אשר בעולם השפל היא זולת התחלת הדברים הבלתי נפסדים והם הגרמים השמימיים לפי שהם חשבו שהתחלת הדברי' המתחלפים ראוי שתהיה מתחלפ' ולזה האמינו שבכאן שני אלוהות אלא שעם החקירה יתבאר שזה הדעת הוא נפסד כי אנחנו נראה המציאו' כלו מתאחד ונקשר קצו בקצתו וזה ממה שיחייב שיהיה כלו מהתחלה אחת במספר כמו שהתבאר במקומותיו: ה׳ התועלת הב' הוא במדות. והוא שראוי לאדם להתרחק מהתחבר עם הפחותים לפי היכולת ולזה הרחיק אברהם שיקח יצחק אשרה מבנות כנען להיות מנהגיהם פחותים מאד כמו שהתפרסם מדברי התרה אמר וכמעשה ארץ כנען לא תעשו ואמנם הוכרח לשבת בארצם למצות השם יתעלה לסבה שזכרנו במה שקדם: ו׳ התועלת השלישי הוא במדות. והוא שראוי להתחבר עם משפחתו בעניין הזווג כי בזה ישלם יותר בין הזרעי' האותות אל שתהיה מהם הולדה נאותה עם שההסכמה תשלם יותר בין האיש ואשתו כשהיו ממשפחה אחת ולזה שבחו רבותינו זכרונם לברכה הנושא בת אחותו וכבר העירנו בזה ממה שצוה אברהם אל העבד ללכת לארצו ולבחר ממנה אשה ליצחק ממולדתו: ז׳ התועלת הרביעי הוא בדעות. והוא להעיר שמשגחת השם יתעלה תדבק באוהביו ובו יעזרו להשיג מה שיבקשו מהטוב ולזה נשען אברהם בשם ית' שיעזרהו להשיג מבוקשו כשתהיה ליצחק אשה מארצו באופן שיתכן שיהיה לו זרע נאות לירושת הארץ כמו שיעדו השם יתעלה: ח׳ התועלת החמישי הוא במדות והוא שכאשר לא יוכל האדם להשיג הטוב השלם אין ראוי שיתרשל מההשתדלות בהשגה הטוב אשר למטה ממנו אבל ראוי שישתדל לקנות מהטוב כפי מה שאפשר לו ולזה התיר אברהם לאליעזר לקחת אשה ליצחק מבנות הכנענים אם היה שלא ימצא אשת מארץ אברהם שתאבה ללכת אחריו וזהו מה שאמר לו אם לא תאבה האשה ללכת אחריו בארץ הזאת יהיה נקי משבועתו אלא שאיך שיהיה העניין לא התיר לו להשיב יצחק שם לפי שרצון השם יתעלה היה שיעמוד בארץ כנען להיותה מוכנת יותר אל השלמות כמו שקדם: ט׳ התועלת הששי הוא במדות. והוא שראוי לאדם שיכוין בדבר מה לתכלית מה שישתמש בזה בכל הסבות העוזרות להגעת התכלית הוא כפי מה שאפשר כי בזה ישלם לו יותר התכלית אשר כיון אליו. ולזה תמצא שלקח עבד אברהם עשרה גמלים מגמלי אדוניו ונשא עמו מטוב אדוניו חלק רב להראות האנשים הפלגת עושר אברהם כדי שיתרצו יותר לו לתת בתם לזאת הסבה גם כן נתן העבד לרבקה זאת המתנה שנתן לה עם הודעתו לבית בתואל שהוא עבד אברם כי זה ממה שיישב בנפשם עוצם עושר אברהם עד שכבר היה באופן שלא הקפיד על עבדו אם יתן כמו אלו המתנות ולזאת הסבה גם כן ספר אליעזר ללבן ובתואל ענין השבועה שהשביע אותו אברם שלא יקח ליצחק אשה מבנות הכנעני וזה כי לולי זה היה להם לחוש שמא לרוע מנהג יצחק או להעדר העשר מאברהם או לרוע מנהג ביתו לא מצא יצחק אשה בארץ אשר גר שם אברהם: י׳ התועלת השביעי הוא במדות. והוא שהמשרת השלם ראוי שישגיח מעצמו בענין השרות הראוי שישגיח ממנו קודם שיצוה עליו שאם לא יהיה בזה מושגח מעצמו לא ישלם ממנו השרות הראוי. ולזה תמצא שבחר אליעזר שתהיה תכונת האשה אשר יקח ליצחק זאת התכונה כדי שיגיע ממנה שדות שלם ליצחק וזה כי מפני שכבר השגיחה מעצמה לעשות שררות לא בוקש ממנה על צד החסד כ"ש שתהיה השגחתה בשרות בעלה שהוא חק עליה באופן יותר שלם.וכבר הורה שזאת התכונה היתה חזקה ברבקה שכבר תמצא באליעזר שלא שאל ממנה שתשקהו מים כי אם אחר עלותה מהעין והחזיקה בדרך לשוב לביתה ולא נמנעה מפני זה מהשקותו אליעזר מכדה ומלשאוב לכל גמליו. וזה גם כן עשתה בזריזות ובחריצות גדול ותמצא זה העניין נמשך מתכונתה בכל העניינים עד שכאשר שאל לה אם יוכל ללין בבית אביה השגיחה מעצמה בשאר הדברים הצריכים לו ואמרה גם תבן גם מספא רב עמנו גם מקום ללון: י״א התועלת השמיני הוא במדות. והוא שראוי לנכבד כשגמלוהו טוב שישיב גמול לגומלים אותו ביותר משיעור הגמול אשר גמלוהו שעור רב ולזה תמצא שנתן אליעזר זאת המתנה לרבקה בעבור החסד שגמלה אותו. ואלו לא היה זה דבר ראוי היה מיוחס לאליעזר לסכלות לא לנדיבות וכבוד . ובכלל הנה אם לא ישיב מקבל הטוב גמול כי אם בשיעור מה שקבל הנה ישיב מה שהיה מההטבה והחנינה על צד החסד במדרגת מה שהיה בשכירות ובמחיר והיה פוחת מדרגת מה שנעשה לו על צד החסד. ואולם כשהיה מה שיגמול על ההטבה ההיא שיעור רב מאד מההטבה ההיא הנה לא יפחות מדרגת ההטבה הנעשית לו אבל תשאר מדרגתה מדרגת מה שנעשה על צד החסד והכבוד ובזה תהיה מדרגת הגמול שישיב על צד החסד והכבוד ותתחזק האהבה בזה בין הנותן והמקבל. והוא מבואר שאין ראוי גם כן שישיב לו יותר מעט ממה שקבל וזה כי כבר הטיב לו האחד קידם שיהיה לו עליו דבר יוכרח בעבור אל שייטיב לו וכאשר ישיב לו גמול הנה יוכרח בו מצד מה שישיב לו גמול כמוהו פעמים או יותר מצד מה שהקדימו מההטבה ולזה הוא מבואר שלא יספיק לו להראו' שרצונו עם המטיב לו במדרגת רצון המטיב לו עמו אם לא יוסיף במה שיגמלהו על השעור שהגיע לו ממנו כמו השיעור ההוא או יותר וזה מבואר בנפשו כל שכן שאין ראוי שישיב לו מעט תחת הרבה והוא מבואר שכל מה שהיתה מעלת הגומל יותר גדולה ראוי שיהיה הגמול שישיב יותר גדול כי האדם יראה לרעהו שהוא אוהבו בשיתן לו מה שהוא יקר ונכבד אצל הנותן: י״ב התועלת התשיעי הוא בדעות. והוא שראוי לאדם כישונו מחשבותיו ויצליחו עניניו שיודה לשם יתעלה אשר הכל מאתו כי בזה תועלת להתישר לעבודת השם יתע' ולהתקרב אליו כפי היכולת רצונו לומר כי כשיתפרסם שהשם יתע' משגיח במין האנושי בזה האופן ישתדלו האנשים לעבוד השם יתע' ולהתקרב אליו כפי היכולת כדי שיגיעם טוב ממנו מצד השגחתו בהם. ולזה תמצא שנתן אליעזר שבח והודאה לשם על הטוב אשר גמל לאברהם בזה הענין: י״ג התועלת העשירי הוא במדות. והוא שראוי לאדם שלא יתעצל במה שיכוין אבל ראוי שישתדל בהגעתו בחריצות ובזריזות כי העצלה אולי תמנע ממנו התכלית שכוון אלי ולזה תמצא שלא רצה אליעזר לאכול עד שדבר דבריו עם שבזה היה תועלת שנית וזה כי קודם שקבל הטובה מהם היה לו חק עליהם בעבור הטוב שהטיב להם אל שישמעו אליו למה שיבקש מהם יותר מהחק שיהיה לו עליהם אחר קבלו ההטבה מהם ולזה גם כן לא רצה לאכול עד כלותו העניין עמהם והנה נמשך מזריזות אליעזר וחריצותו שלא רצה להתעכב שם אחר השיגו מבוקשו אבל אמר להם שישלחוהו וילך אל אדוניו: י״ד התועלת האחד עשרה הוא במדות. והוא שאין ראוי להשיא אשה אם לא לדעתה ורצונה כי לא יאות להכריחה במה שלא תתרצה בו מזה שכבר יביאה זה לזנות בית אישה עם שאר ההפסדים אשר ימשכו מזה העניין בתקון הבית ולזה אמרו נקרא לנערה ונשאלה את פיה: ט״ו התועלת השתים עשרה הוא במדות. והוא שראוי לאדם בלכתו עם אשה שילך ראשון והיא אחריו ואף על פי שתהיה באופן שיהיה ראוי לו לתת לה כבוד. וזה שאם היתה האשה הולכת תחלה יהיו עיני האדם בה ויביאהו זה לחשוק בה ויבא לידי עברה ולזה תמצא שהלכו רבקה נערותיה אחרי האיש עד הגיעם למקום אשר היה שם יצחק: ט״ז התועלת הי"ג הוא בדעות. והוא שכבר נתיישר מתנועת הככבים על שיש שם מניע קודם להם הוא האלוה. ולזה תמצא שיצחק התפלל לשם יתע' בעת הערב כי אז נתברר לאנשי' שהשמש הוא מתנועע ויחוייב שיהיה שם מגיע קודם לו יניעהו. ולזאת הסבה בעינה התפלל אברהם להשם יתעלה בעת זריחת השמש וזה כי הכוכב אשר אפשר שיטעו בו האנשים יותר שיהיה אלוה הוא השמש כי פעולותיו בזה העולם השפל הם מפורסמות תכלית הפרסום. ולזה טעו הרבה מהקודמים וחשבו בו שהוא האלוה ולזה בחרו האבות הקדושים העתים אשר יתבאר לאנשים שהשמש הוא מתנועע להתפלל לשם יתע' וזה כי בעת הזריחה והערב יתבאר תכלית הבאור שהשמש הוא מתנועע כי הוא זורח ביום אחד בזולת מקום זריחתו ביום השני וכן העניין בשקיעה ואם היה גלגל השמש קיים והארץ מתנועעת כמו שחשבו אנשים רבים היתה זריחת השמש תמיד במקום אחד מהאופק וכן העניין בשקיעתו. ולזה הוא מבואר שזריחת השמש ושקיעתו תורה על שהשמש מתנועע עם כל גלגל השמש. והנה אברהם בחר עת הזריחה לזאת הסבה כאשר ראה יצחק שפעל השמש הולך וחזק בזה העת והוא הצד אשר בעבורו חשבו הקדמונים שיהיה השמש הוא האלוה בחר עת שקיעת השמש להתפלל לשם ית' לפי שאז יחלש כח פעל השמש וזה ממה שיורה שאין השמש הוא האלוה כי לא יתכן באלוה שיחזק פעם ויחלש פעם. ויעקב בחר להתפלל לשם יתעלה אחר שקיעת השמש לפי מה שהבינו קצתם ז"ל ממה שאמר ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש לפי שאז יראו כוכבים רבים וזה ממה שיורה שאינן אלוהות כי לא יתכן שתשלם מאלוהות רבים הנהגת העולם אחד במספר כי ההנהגה בדבר א' במספר יחוייב שתהיה מסודרת מאחד במספר ולזה הוא מבואר שראוי שיהיו כל הכוכבים עלולים מעלה אחת הוא האלוה כי המאמר כשיהיה האחד מהם הוא הראשון והאחרים הם משרתים לו הוא מבואר הבטול כי הם כלם מטבע אחד עם שזה המאמר הוא גם כן מבואר הבטול כמו שהתבאר בחמישי מספר מלחמות יי'. והנה עם כל זה כלל העת שהתפלל בו יעקב ההוראה שהכוכבים הם כלם מתנועעים כי יראה כשהשלים השמש הסבוב היומי שלא יראו הככבים הקיימים הזורחים בערב האחד שישובו לזרוח בערב השני. אבל יראו גבוהים על האופק וזה ממה שיורה שאין התנועה הנראית להם שוה לתנועה אשר יראה לשמש. ואלו היו הככבים קיימים והארץ מתנועעת היתה התנועה הנראית לככבים כלם שוה. והנה תמצא שלזאת הסבה צוה השם יתע' בהבאת הקרבן בר"ח ובר"ה כי אלו העתים יורו על שהככבים מתנועעים ושזאת התנועה תלך בסבוב. וזה כי בר"ח ידבקו השמש והירח ואחר יעבור הירח השמש עד שישוב להתדבק עמו בר"ח שני. וכן מקום זריחת השמש ושקיעתו בר"ה תשוב במקום שהיתה בר"ה השנית באופן ההוא שהיתה בשנה הקודמת כאו תאמר שתטה מעט מעט אל הצפון עד שתהיה בתכלית הנטייה הצפוניית. עוד תטה מעט אל הדרום עד שתהיה בתכלית הנטייה הצפוניית. עוד תטה מעט אל הדרום עד שתהיה בתכלית הנטיה הדרומית עוד תתקרב אל משוה היום עד שתדבק בו בר"ה: י״ז התועלת הי"ד הוא במדות. והיא שראוי לאשה שתבוש מבעלה וכ"ש בתחלת לקיחתו אותה יותר מבשתה משאר האנשים לפי שהוא ידוע כי לקיחתה האיש הוא למשגל והנה ראוי שתבוש האשה מזה. ולזה תמצא שכבר לקחה רבקה הצעיף ותתכס כשידעה שהאיש ההולך בשדה הוא יצחק. וזה כי כבר יורה כי כאשר אין האשה בושה מזה שאין המשגל אצלה דבר ראוי שתבוש ממנו ותהיה בזה ראיה על שלא הקפידה לשמור עצמה ממשכב הדודים: י״ח התועלת החמש עשרה הוא במדות. והוא שראוי לאדם שיזרע בבקר זרעו ולערב אל יניח ידו כי בזה ישלם קיום המין האנושי. ולזה תמצא שאברהם אבינו הוסיף לקחת אשה להוליד בנים עם היותו מופלג בזקנה: י״ט התועלת השש עשרה הוא במדות. והוא שראוי לאדם להרחיק המריבה מבניו בעניין הנחלה לפי מה שאפשר ולזה תמצא שאברהם נתן לבניו בחייו מה שישר בעיניו לתת להם והרחיקם מעל יצחק כדי שלא יריבו עמו על הנחלה להיותו יורש כל הנכסי' עם שכבר נמשך מזה תועלת אחר והוא שלא ילמד יצחק ממעשיהם הרעים כי בו בחר השם יתעלה להיות ממנו הזרע הנבחר שיירש ארץ כנען: כ׳ התועלת השבע עשרה הוא בדעות. והוא להודיע שהצדיקים הם מושגחים כשימלא השם יתע' מספר ימיהם ויבלו ימיהם בטוב ולזה ספר שכבר חיה אברהם קמ"ה שנה ואח"כ מת בשיבה טובה זקן ושבע ימים: כ״א התועלת השמונה עשרה הוא בדעות. והוא להודיע שהשכל הנקנה ישאר אחר המות והוא מה שהשיג האדם בחייו מן המושכלות ושאז ישיג האדם יחד כל מה שהשיג בחייו כי אין לו מונע מזה מצד החמר מהשגת אלו המושכלות. ולזה ספר שכבר נאסף אברהם אחר המות אל המושכלות הכוללות אשר השיג בחייו וזה התועלת הוא רב מאד כי בו טעו הפילוסופים כלם כמו שהתבאר מדבריהם וחשבו שהשכל הנקנה הוא נפסד במות האדם. וזה הדעת הנפסד הוא מה שירחיק האדם משלמותו הרחקה נפלאה כמו שבארנו בראשון מספר מלחמות יי'. והנה קרא אלו המושכלות עמים על דרך אמרו מרכבות עמינדיב כמו שבארנו לבאורנו בשיר השירים והיה זה כן לפי שתיבת עם תאמר על אי זה קבוץ וכללות. אמר עמים הר יקראו רמז אל השבטים לעם נכרי רמז אל קבוץ הבית: כ״ב התועלת התשע עשרה הוא במדות. והוא שראוי לבנים שיתעסקו בקבורת אביהן לכבודו ובמקום שהסכים להקבר שם ולזה תמצא שקברו יצחק וישמעאל אברהם במערת המכפלה. כ״ג התועלת העשרים להודיע מעלת יצחק ושכבר היה באופן מהשלמות שדבקה בו השגחת השם יתעלה אחרי מות אברהם. ולזה ספר שכבר ברך אותו השם יתעלה אחרי מות אברהם ולזה גם כן ספר שכבר בחר יצחק לשבת במקום שיהיה ראוי שידבק לו השפע האלהי והוא באר לחי רואי: כ״ד התועלת העשרים ואחד להודיע מעלת האבות אצל אנשי הארץ אשר גרו שם עד שכבר תמצא שבני ישמעאל היו כלם נשיאים בעלי עיירות מוקפות חומה ובלתי מוקפו' חומה עם שכבר הודיענו בזה הספור שכבר נתקיים היעוד שיעד השם יתעלה לאברהם מבנו ישמעאל שכבר יוליד י"ב נשיאים ומה שיעד גם כן שכבר ישכון ישמעאל אצל כל אחיו והודיענו גם כן בזה הספור איך נסתעפו מאב אחד אלו האומות אשר היו מפורסמות בזמן נתינת התורה כדי שלא יפיל זה הענין ספק על מה שנזכר בתורה מענין חדוש העולם כמו שזכרנו בפרשת בראשית:
——————————————————-
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
הסבר על זכויות יוצרים:
- למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
- ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5
רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il