בראשית פרק-יח – עם 26 מפרשים

{א} וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵֽלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּֽתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּֽוֹם: {ב} וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָֽרְצָה: {ג} וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַֽעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּֽךָ: {ד} יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַֽחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּֽׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵֽץ: {ה} וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַֽעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּֽעֲבֹרוּ כִּֽי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּֽעֲשֶׂה כַּֽאֲשֶׁר דִּבַּֽרְתָּ: {ו} וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַֽהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַֽעֲשִׂי עֻגֽוֹת: {ז} וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַֽעֲשׂוֹת אֹתֽוֹ: {ח} וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהֽוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵֽלוּ: {ט} וַיֹּֽאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹֽהֶל: {י} וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַֽחֲרָֽיו: {יא} וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִֽהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִֽׁים: {יב} וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַֽחֲרֵי בְלֹתִי הָֽיְתָה לִּי עֶדְנָה וַֽאדֹנִי זָקֵֽן: {יג} וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָֽחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַֽאֲנִי זָקַֽנְתִּי: {יד} הֲיִפָּלֵא מֵֽיהֹוָה דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵֽן: {טו} &nbspשני&nbsp&nbspוַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָֽקְתְּ: {טז} וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָֽאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָֽם: {יז} וַֽיהֹוָה אָמָר הַֽמְכַסֶּה אֲנִי מֵֽאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶֽׂה: {יח} וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִֽהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָֽרֶץ: {יט} כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַֽחֲרָיו וְשָֽׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהֹוָה לַֽעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהֹוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָֽיו: {כ} וַיֹּאמֶר יְהֹוָה זַֽעֲקַת סְדֹם וַֽעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָֽבְדָה מְאֹֽד: {כא} אֵֽרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַֽעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָֽעָה: {כב} וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָֽאֲנָשִׁים וַיֵּֽלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְהֹוָֽה: {כג} וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָֽׁע: {כד} אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹֽא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּֽהּ: {כה} חָלִלָה לְּךָ מֵֽעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּֽרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַֽעֲשֶׂה מִשְׁפָּֽט: {כו} וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּֽעֲבוּרָֽם: {כז} וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָֽנֹכִי עָפָר וָאֵֽפֶר: {כח} אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּֽחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַֽחֲמִשָּֽׁה: {כט} וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּֽצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים וַיֹּאמֶר לֹא אֶֽעֱשֶׂה בַּֽעֲבוּר הָֽאַרְבָּעִֽים: {ל} וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַֽאדֹנָי וַֽאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּֽצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים וַיֹּאמֶר לֹא אֶֽעֱשֶׂה אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִֽׁים: {לא} וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי אוּלַי יִמָּֽצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּֽעֲבוּר הָֽעֶשְׂרִֽים: {לב} וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַֽאדֹנָי וַֽאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּֽצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּֽעֲבוּר הָֽעֲשָׂרָֽה: {לג} וַיֵּלֶךְ יְהֹוָה כַּֽאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמֽוֹ:

רש"י על בראשית פרק-יח

רש"י: {א} וירא אליו. לבקר א את החולה, אמר רבי חמא בר חנינא, יום שלישי למילתו היה, ב ובא הקב"ה ושאל בשלומו (בבא מציעא פו:): באלוני ממרא. הוא שנתן לו עצה על המילה, ג לפיכך נגלה אליו בחלקו (ב"ר מב, ח.): ישב. ישב ד כתיב, בקש לעמוד, אמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד, ואתה סימן לבניך (ב"ר מח, ז.) שעתיד אני להתיצב בעדת הדיינין ה והן יושבין, שנאמר אלהים נצב בעדת אל (תהלים פב, א.): פתח האהל. לראות אם יש עובר ושב ו ויכניסם בביתו: כחם היום. הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה ז שלא להטריחו באורחים (בבא מציעא פו:), ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא מלאכים עליו ח בדמות אנשים: {ב} והנה שלשה אנשים. אחד לבשר את שרה, ט ואחד להפוך את סדום, ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות (ב"ר נ, ב.), תדע לך י שכן, כל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים, ויאכלו, ויאמרו אליו, ובבשורה נאמר ויאמר שוב אשוב אליך, ובהפיכת סדום הוא אומר כי לא אוכל לעשות דבר לבלתי הפכי, ורפאל שרפא את אברהם כ הלך משם להציל את לוט (ב"ר שם), הוא שנאמר ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על נפשך, למדת שהאחד היה מציל: נצבים עליו ל לפניו, כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב, כ.) אבל לשון נקיה הוא כלפי המלאכים: וירא. מהו וירא וירא שני פעמים, הראשון כמשמעו, והשני לשון הבנה, נסתכל שהיו נצבים במקום אחד, והבין שלא היו רוצים להטריחו, ואף על פי שיודעים היו שיצא לקראתם, עמדו במקומם לכבודו, ולהראותו שלא רצו להטריחו, וקדם הוא ורץ לקראתם. (כך הגירסא ברש"י ישן) בבבא מציעא (פו:) כתיב נצבים עליו, וכתיב וירץ לקראתם, מ כד חזיוהו דהוה שרי ואסר פירשו הימנו, מיד וירץ לקראתם: {ג} ויאמר אדני אם נא וגו'. לגדול שבהם נ אמר, וקראם כולם אדונים, ולגדול אמר אל נא תעבור, וכיון שלא יעבור הוא, יעמדו חביריו עמו, ובלשון זה הוא חול. דבר אחר, קדש (שבועות לה:), והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים, ואף על פי שכתוב אחר וירץ לקראתם, האמירה קודם לכן היתה, ודרך המקראות לדבר כן, כמו שפירשתי אצל לא ידון רוחי באדם, שנכתב אחר ויולד נח, ואי אפשר לומר, אלא אם כן קודם גזרת ק"ך שנה. ס ושתי הלשונות בבראשית רבה (מח, י.): {ד} יקח נא. על ידי שליח, ע והקב"ה שלם פ לבניו על ידי שליח, צ שנאמר וירם משה את ידו ויך את הסלע (במדבר כ, יא.): ורחצו רגליכם. כסבור שהם ערביים, שמשתחוים לאבק רגליהם, והקפיד שלא להכניס עבודת אלילים לביתו (בבא מציעא פו:), אבל לוט שלא הקפיד, ק הקדים לינה לרחיצה, שנאמר ולינו ורחצו רגליכם: תחת העץ. תחת ר האילן: {ה} וסעדו לבכם. בתורה בנביאים ובכתובים מצינו דפתא סעדתא דלבא. בתורה, וסעדו לבכם. בנביאים, סעד לבך פת לחם (שופטים יט, ה.). בכתובים, ולחם לבב אנוש יסעד (תהלים קד, טו.). אמר רבי חמא, לבבכם אין כתיב כאן, אלא לבכם, ש מגיד שאין יצר הרע שולט במלאכים (ב"ר מח, יא.): אחר תעבורו. אחר כך ת תלכו: כי על כן עברתם. כי הדבר הזה אני מבקש מכם, מאחר שעברתם א עלי לכבודי: כי על כן. כמו על אשר, וכן כל כי על כן שבמקרא, כי על כן באו בצל קורתי (בראשית יט, ח.), כי על כן ראיתי פניך (שם לג, י.), כי על כן לא נתתיה (שם לח, כו.), כי על כן ידעת חנותנו (במדבר י, לא.): {ו} קמח סלת. סלת לעוגות. קמח לעמילן של טבחים, ב לכסות את הקדירה לשאוב את הזוהמא: {ז} בן בקר רך וטוב. ג' פרים היו, ג כדי להאכילן ג' לשונות ד בחרדל (בבא מציעא פו:): אל הנער. זה ה ישמעאל, לחנכו במצות (ב"ר מח, יג.): {ח} ויקח חמאה וגו'. ולחם לא הביא, ו לפי שפירסה שרה ז נדה, שחזר לה אורח כנשים אותו היום, ונטמאת העיסה (בבא מציעא פז.): חמאה. שומן החלב שקולטין מעל פניו: ובן הבקר אשר עשה. אשר תקן, קמא קמא שתקן, ח אמטי ואייתי קמייהו: ויאכלו. נראו כמו שאכלו, מכאן שלא ישנה ט אדם מן המנהג (שם פו: – ב"ר מח, יד.): {ט} ויאמרו אליו. נקוד על אי"ו י שבאליו, ותניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, כל מקום שהכתב רבה על הנקודה, אתה דורש הכתב וכו', וכאן הנקודה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה, שאף לשרה שאלו איו אברהם למדנו שישאל אדם באכסניא שלו לאיש על האשה ולאשה על האיש. בבבא מציעא (דף פ"ז.) איתא, יודעין היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא להודיע שצנועה היתה, כדי לחבבה על בעלה, אמר רבי יוסי בר חנינא, כדי לשגר לה כוס כ של ברכה: הנה באהל. צנועה ל היא: {י} כעת חיה. כעת הזאת לשנה הבאה, ופסח היה, מ ולפסח הבא נולד יצחק, מדלא קרינן כעת נ אלא כעת כעת חיה. כעת הזאת שתהא חיה לכם, שתהיו כלכם שלמים וקיימים: שוב אשוב. לא בשרו המלאך שישוב אליו, אלא בשליחותו של מקום ס אמר לו, כמו ויאמר לה מלאך ה' הרבה ארבה, והוא אין בידו להרבות, אלא בשליחותו של מקום, אף כאן בשליחותו של מקום אמר לו כן (ב"ר). (אלישע אמר לשונמית למועד הזה כעת חיה את חובקת בן, ותאמר אל אדני איש האלהים אל תכזב בשפחתך, אותן המלאכים שבשרו את שרה אמרו למועד אשוב, אמר לה אלישע, אותן המלאכים שהם חיים וקיימים לעולם, אמרו למועד אשוב, אבל אני בשר ודם, שהיום חי ומחר מת, בין חי ובין מת למועד הזה וגו'): והוא אחריו. הפתח היה ע אחר המלאך: {יא} חדל להיות. פסק פ ממנה: אורח כנשים. אורח נדות: {יב} בקרבה. מסתכלת במעיה ואמרה, אפשר הקרבים הללו טעונין ולד, השדים הללו שצמקו מושכין חלב. תנחומא (שופטים יח.): עדנה. צחצוח בשר, ולשון משנה משיר את השער ומעדן את הבשר. דבר אחר, לשון עידן זמן וסת נדות: {יג} האף אמנם. הגם אמת אלד: ואני זקנתי. שנה הכתוב מפני השלום, שהרי היא אמרה ואדני זקן: {יד} היפלא. כתרגומו היתכסי, וכי שום דבר מופלא ומופרד ומכוסה ממני צ מלעשות כרצוני: למועד. לאותו מועד המיועד שקבעתי לך אתמול, למועד הזה בשנה האחרת: {טו} כי יראה וגו' כי צחקת. הראשון משמש לשון דהא הוא, שנותן טעם לדבר ותכחש שרה לפי שיראה. והשני משמש בלשון אלא, ויאמר לא כדבריך הוא אלא צחקת, שאמרו רבותינו כי משמש בד' לשונות, אי, דלמא, אלא, דהא: {טז} וישקיפו. כל השקפה שבמקרא לרעה, חוץ מהשקיפה ממעון קדשך (דברים כו, טו.), שגדול כח מתנות עניים, שהופך מדת הרוגז לרחמים: לשלחם. ללותם, ק כסבור אורחים ר הם: {יז} המכסה אני. בתמיה: אשר אני עושה. בסדום, לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו, אני נתתי לו את הארץ הזאת, וחמשה כרכין הללו שלו הן, שנאמר גבול הכנעני מצידון וגו' באכה סדומה ועמורה וגו', קראתי אותו אברהם, ש אב המון גוים, ואשמיד את הבנים ולא אודיע לאב שהוא אוהבי: {יח} ואברהם היו יהיה. מדרש אגדה זכר צדיק לברכה, הואיל והזכירו ברכו. ופשוטו, וכי ממנו אני מעלים, והרי הוא חביב לפני להיות לגוי גדול, ולהתברך בו כל גויי הארץ: {יט} כי ידעתיו. לשון חבה, כמו מודע לאישה (רות ב, א.), הלא בועז מודעתנו (שם ג, ב.), ואדעך בשם (שמות לג, יז.), ואמנם עיקר לשון כולם אינו אלא לשון ידיעה, שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו. ולמה ידעתיו, למען אשר יצוה, לפי שהוא מצוה את בניו עלי, לשמור דרכי. ואם תפרשהו כתרגומו, יודע אני בו שיצוה את בניו וגו', אין למען נופל על הלשון: יצוה. לשון הווה, כמו ככה יעשה איוב, (איוב א, ה.) (על פי ה' יחנו): למען הביא. כך הוא מצוה לבניו, שמרו דרך ה' כדי שיביא ה' על אברהם וגו'. על בית אברהם לא נאמר, אלא על אברהם, למדנו כל המעמיד בן צדיק כאלו אינו מת: {כ} ויאמר ה'. אל אברהם, שעשה כאשר אמר שלא יכסה ממנו: כי רבה. כל רבה שבמקרא הטעם למטה בבי"ת, לפי שהן מתורגמין גדולה, או גדלה והולכת, אבל זה טעמו למעלה ברי"ש, לפי שמתורגם גדלה כבר, כמו שפירשתי ויהי השמש באה, הנה שבה יבמתך: {כא} ארדה נא. למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה, ת הכל כמו שפרשתי בפרשת הפלגה. דבר אחר, ארדה נא לסוף מעשיהם: הכצעקתה. של א מדינה: הבאה אלי עשו. וכן עומדים במרדם, ב כלה אני עושה בהם, ואם לא יעמדו במרדן, אדעה מה אעשה, להפרע מהן ביסורין ולא אכלה אותן. וכיוצא בו מצינו במקום אחר, ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך (שמות לג, ה.), ולפיכך יש הפסק נקודת פסיק בין עשו לכלה, כדי להפריד תיבה מחברתה. ורבותינו דרשו הכצעקתה, צעקת ריבה אחת, שהרגוה מיתה משונה, ג על שנתנה מזון לעני, כמפורש בחלק (סנהדרין קט:): {כב} ויפנו משם. ממקום שאברהם ליוום שם: ואברהם עודנו עומד לפני ה'. והלא לא הלך לעמוד לפניו, אלא הקב"ה בא אצלו ואמר לו זעקת סדום ועמורה כי רבה, והיה לו לכתוב וה' עודנו עומד לפני אברהם, אלא תיקון סופרים ד הוא זה (ב"ר מט, ז.) (אשר הפכוהו ז"ל לכתוב כן): {כג} ויגש אברהם. מצינו הגשה למלחמה ויגש יואב וגו' (שמואל-ב י, יג.), הגשה לפיוס ויגש אליו יהודה, ה והגשה לתפלה ויגש אליהו הנביא (מלכים-א יח, לו.), ולכל אלה נכנס אברהם, לדבר קשות ולפיוס ולתפלה: האף תספה. הגם תספה. ולתרגום של אונקלוס שתרגומו לשון רוגז, כך פירושו, האף ישאך שתספה צדיק עם רשע: {כד} אולי יש חמשים צדיקים. עשרה צדיקים לכל ו כרך וכרך, כי ה' מקומות יש: {כה} חלילה לך. ואם תאמר לא יצילו ז הצדיקים את הרשעים, למה תמית הצדיקים: חלילה לך. חולין הוא לך, יאמרו כך הוא אומנתו, שוטף הכל צדיקים ורשעים, כך עשית לדור ח המבול ולדור הפלגה: כדבר הזה. לא הוא ולא ט כיוצא בו: חלילה לך. לעולם י הבא: השופט כל הארץ. נקוד בחט"ף פת"ח ה"א של השופט, לשון תמיה, כי מי שהוא שופט לא יעשה כ משפט אמת: {כו} אם אמצא בסדום וגו' לכל המקום. לכל הכרכים, לפי שסדום היתה מטרפולין וחשובה מכולם, תלה בה הכתוב: {כז} ואנכי עפר ואפר. וכבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים, ואפר על ידי נמרוד, לולי רחמיך אשר עמדו לי: {כח} התשחית בחמשה. והלא הן ט' לכל כרך, ואתה צדיקו של עולם תצטרף עמהם: {כט} אולי ימצאון שם ארבעים. וימלטו ד' הכרכים. ל וכן שלשים יצילו ג' מהם, או עשרים יצילו ב' מהם, או עשרה יצילו אחת מהם: {לא} הואלתי. רציתי, מ כמו ויואל משה: {לב} אולי ימצאון שם עשרה. על פחות לא ביקש, אמר, דור המבול היו ח', נח ובניו ונשיהם, ולא הצילו על דורם, ועל ט' על ידי צירוף כבר בקש נ ולא מצא: {לג} וילך ה' וגו'. כיון שנשתתק הסניגור הלך לו הדיין: ואברהם שב למקומו. נסתלק הדיין, נסתלק הסניגור, ס והקטיגור מקטרג, לפיכך ויבואו שני המלאכים סדומה להשחית. אחד להשחית את סדום, ואחד להציל את לוט, והוא אותו שבא לרפאות את אברהם, והשלישי שבא לבשר את שרה, כיון שעשה שליחותו נסתלק לו:

רמב"ן על בראשית פרק-יח

רמב"ן: {א} וירא אליו. לשון רש"י לבקר את החולה אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בו והנה שלשה אנשים המלאכים שבאו אליו בדמות אנשים שלשה אחד לבשר את שרה ואחד לרפאות את אברהם ואחד להפוך את סדום ורפאל שריפא את אברהם הלך משם להציל את לוט שאין זה שתי שליחות כי היה במקום אחר ונצטווה בו אחר כן או ששתיהן להצלה ויאכלו נראו כמי שאכלו ובספר מורה הנבוכים (ב מב) נאמר כי הפרשה כלל ופרט אמר הכתוב תחלה כי נראה אליו השם במראות הנבואה ואיך היתה המראה הזאת כי נשא עיניו במראה והנה ג' אנשים נצבים עליו ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך זה ספור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם הגדול שבהם ואם במראה לא נראו אליו רק אנשים אוכלים בשר איך אמר "וירא אליו ה'" כי הנה לא נראה לו השם לא במראה ולא במחשבה וככה לא נמצא בכל הנבואות והנה לדבריו לא לשה שרה עוגות ולא עשה אברהם בן בקר וגם לא צחקה שרה רק הכל מראה ואם כן בא החלום הזה ברוב ענין כחלומות השקר כי מה תועלת להראות לו כל זה וכן אמר (שם) בענין "ויאבק איש עמו" (להלן לב כה) שהכל מראה הנבואה ולא ידעתי למה היה צולע על ירכו בהקיץ ולמה אמר (להלן לב לא) כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי כי הנביאים לא יפחדו שימותו מפני מראות הנבואה וכבר ראה מראה גדולה ונכבדת מזאת כי גם את השם הנכבד ראה פעמים רבות במראה הנבואה (עיין להלן כח יג לא ג) והנה לפי דעתו זאת יצטרך לומר כן בענין לוט כי לא באו המלאכים אל ביתו ולא אפה להם מצות ויאכלו אבל הכל היה מראה ואם יעלה את לוט למעלת מראה הנבואה איך יהיו אנשי סדום הרעים והחטאים נביאים כי מי הגיד להם שבאו אנשים אל ביתו ואם הכל מראות נבואתו של לוט יהיה "ויאיצו המלאכים וגו' קום קח את אשתך" "ויאמר המלט על נפשך" (להלן יט טו יז) ו"הנה נשאתי פניך" (שם כא) וכל הפרשה כלה מראה וישאר לוט בסדום אבל יחשוב שהיו המעשים נעשים מאליהם והמאמרים בכל דבר ודבר מראה ואלה דברים סותרים הכתוב אסור לשומעם אף כי להאמין בהם ובאמת כי כל מקום שהוזכר בכתוב ראיית מלאך או דבור מלאך הוא במראה או בחלום כי ההרגשים לא ישיגו המלאכים אבל לא מראות הנבואה כי המשיג לראות מלאך או דיבורו איננו נביא שאין הדבר כמו שהרב גוזר (במו"נ ב לד ובהלכות יסוה"ת ז ו) כי כל נביא זולת משה רבינו נבואתו על ידי מלאך וכבר אמרו (מגילה ג) בדניאל אינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא וכן לא נכתב ספרו עם ספר הנביאים מפני שהיה עניינו עם גבריאל אף על פי שהיה נראה אליו ומדבר עמו בהקיץ כמו שנאמר במראה של בית שני ועוד אני מדבר בתפלה והאיש גבריאל (דניאל ט כא) וכן המראה של קץ הגאולה (שם י ד) בהקיץ היתה בלכתו עם חביריו על יד הנהר ואין הגר המצרית מכלל הנביאות וברור הוא גם כן שלא היה ענינה בת קול כמו שאמר הרב (במו"נ שם) והכתוב חלק נבואת משה רבינו מנבואת האבות כמה שנאמר (שמות ו ג) וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי וזה שם משמות הקדש לבורא איננו כנוי למלאך ורבותינו עוד למדו על החילוק שביניהם ואמרו (ויק"ר א יד) מה בין משה לכל הנביאים רבנן אמרי כל הנביאים ראו מתוך אספקלריא שאינה מצוחצחת הדא הוא דכתיב (הושע יב יא) ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה ומשה ראה מתוך אספקלריא מצוחצחת הדא הוא דכתיב (במדבר יב ח) ותמונת ה' יביט כמו שהוא מפורש בויקרא רבה (שם) ומקומות אחרים (יבמות מט) ולא נתנו בשום מקום נבואתם למלאך ואל תשומם בעבור שכתוב (מלכים א יג יח) גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי בדבר ה' לאמר כי פירושו גם אני נביא כמוך ויודע אני שהמלאך שדבר אלי בדבר ה' הוא וזו מדרגה ממדרגות הנבואה כאשר אמר איש האלהים כי כן צוה אותי בדבר ה' (שם יג ט) ואמר כי דבר אלי בדבר ה' (שם יג יז) וכבר אמרו רבותינו (במד"ר כ ג) בענין בלעם שאמר ועתה אם רע בעיניך אשובה לי (במדבר כב לד) אני לא הלכתי עד שאמר לי הקב"ה קום לך אתם (שם שם כ) ואתה אומר שאחזור כך הוא אומנותו לא כך אמר לאברהם להקריב את בנו ואחר כך ויקרא מלאך ה' אל אברהם ויאמר אל תשלח ידך אל הנער (להלן כב יב) למוד הוא לומר דבר ומלאך מחזירו וכו' הנה החכמים מתעוררים לומר שאין הנבואה בדבור הראשון שהזכיר בו השם שוה לדיבור השני שאמר בו שהוא על ידי מלאך אלא שהוא דרך בנביאים שיצוה בנבואה ויבטל הצואה במלאך כי הנביא יודע כי דבר ה' הוא ובתחלת ויקרא רבה (א ט) אמרו ויקרא אל משה לא כאברהם באברהם כתוב ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים (להלן כב טו) המלאך קורא והדבור מדבר ברם הכא אמר הקב"ה אני הוא הקורא ואני הוא המדבר כלומר שלא היה אברהם משיג הנבואה עד הכינו נפשו בתחלה להשגת מלאך ויעלה מן המדרגה ההיא למעלת דבור הנבואה אבל משה מוכן לנבואה בכל עת הנה בכל מקום יתעוררו החכמים להודיענו כי ראיית המלאך איננה נבואה ואין הרואים מלאכים והמדברים עמם מכלל הנביאים כאשר הזכרתי בדניאל אבל היא מראה תקרא "גלוי עינים" כמו ויגל השם את עיני בלעם וירא את מלאך ה' (במדבר כב לא) וכן ויתפלל אלישע ויאמר ה' פקח נא את עיניו ויראה (מלכים ב ו יז) אבל במקום אשר יזכיר המלאכים בשם "אנשים" כענין הפרשה הזאת ופרשת לוט וכן ויאבק איש עמו (להלן לב כה) וכן וימצאהו איש (שם לז טו) על דעת רבותינו (תנחומא וישב ב) הוא כבוד נברא במלאכים יקרא אצל היודעים "מלבוש" יושג לעיני בשר בזכי הנפשות כחסידים ובני הנביאים ולא אוכל לפרש והמקום אשר תמצא בו ראיית ה' ודבור מלאך או ראיית מלאך ודבור ה' ככתוב בדברי משה בתחילת נבואתו (שמות ג ב-ד) ובדברי זכריה (ג א-ב) עוד אגלה בו דברי אלהים חיים ברמיזות (עיין שמות ג ב) וענין ויאכלו אמרו חכמים (ב"ר מח יד) ראשון ראשון מסתלק וענין ההסתלקות תבין אותו מדבר מנוח אם תזכה אליו והנה פירוש הפרשה הזאת אחרי שאמר כי בעצם היום הזה נמול אברהם (לעיל יז כו) אמר שנראה אליו השם בהיותו חולה במילתו יושב ומתקרר בפתח אהלו מפני חום היום אשר יחלישנו והזכיר זה להודיע שלא היה מתכוין לנבואה לא נופל על פניו ולא מתפלל ואף על פי כן באה אליו המראה הזאת

"באלוני ממרא" – להודיע המקום אשר בו נימול וזה גילוי השכינה אליו למעלה וכבוד לו כענין שבא במשכן ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם (ויקרא ט כג) כי מפני השתדלותם במצות המשכן זכו לראיית השכינה ואין גלוי השכינה כאן וכאן לצוות להם מצוה או לדבור כלל אלא גמול המצוה הנעשית כבר ולהודיע כי רצה האלהים את מעשיהם כענין שנאמר (תהלים יז טו) אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך וכן ביעקב אמר (להלן לב ב) ויפגעו בו מלאכי אלהים ואין שם דבור ולא שחדשו בו דבר רק שזכה לראיית מלאכי עליון וידע כי מעשיו רצויים וכן היה לאברהם בראיית השכינה זכות והבטחה וכן אמרו (מכילתא שירתא ג) ביורדי הים שאמרו "זה אלי ואנוהו" ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא זכות להם בעת הנס הגדול שהאמינו בה' ובמשה עבדו ופעמים יבא בשעת הקצף ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד ה' נראה באהל מועד אל כל בני ישראל (במדבר יד י) ויהיה זה להגין על עבדיו הצדיקים ולכבודם ואל תחוש להפסק הפרשה כי הענין מחובר ולכן אמר "וירא אליו" ולא אמר "וירא ה' אל אברהם" אבל בפרשה רצה לסדר כבוד הנעשה לו בעת שעשה המילה ואמר כי נגלית עליו השכינה ושלח אליו מלאכיו לבשר את אשתו וגם להציל לוט אחיו בעבורו כי אברהם נתבשר בבן מפי השכינה כבר ושרה מפי המלאך שדבר עם אברהם כדי שתשמע שרה כמו שאמר ושרה שומעת וזו כוונתם שאמרו (סוטה יד) לבקר את החולה שלא היה לדבור אלא לכבוד לו ועוד אמרו (ב"ר מח ד) מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ כד) ומה אם זה שבנה מזבח לשמי הריני נגלה עליו ומברכו אברהם שמל עצמו לשמי על אחת כמה וכמה ושמא כיוונו עוד בזה לומר שהיה לו במראה השכינה רפוי למחלת המילה כי כן ראוי להיות כדכתיב (משלי טז טו) באור פני מלך חיים וטעם נצבים עליו שהיו עומדים לנגדו מסתכלים כלשון הנצב על הקוצרים (רות ב ה) משרי הנצבים (מלכים א ה ל) ולפי שהוא יושב והם היו עומדים ורואים בו אמר "עליו" וזה טעם וירא וירץ לקראתם כי כאשר ראה אותם עומדים נגדו ולא היו הולכים לדרכם רץ לקראתם להביאם אל ביתו וטעם מפתח האהל להגיד שהיה עדיין יושב שם אחרי הסתלק ממנו מראה השכינה ויתכן שיהיה "עליו" על האהל שהיו קרובים אליו מן הצד האחר שלא כנגד הפתח והיו שם נצבים ולא היו מתקרבין אל אברהם כטעם חונים על הים (שמות יד ט) {ג} אדני אם נא מצאתי חן בעיניך. מצינו אותו בספרים קמוץ והנה קראם בשם רבם באל"ף דל"ת כי הכיר בהם שהם מלאכי עליון כאשר יקראו אלהים ואלים ולכן השתחוה להם ארצה

"אל נא תעבור מעל עבדך" – עם כל אחד ידבר כדרך כל התורה ושמרתם את (כל) חקתי (ועשיתם אותם) ערות אביך וערות אמך לא תגלה (ויקרא יח ה ז) ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה (שם יט ט) ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ד כט) ורוב משנה התורה כן והפך מזה ראה אנכי נותן לפניכם היום (שם יא כו) ורבותינו אמרו (ב"ר מח ו) לגדול שבהם אמר וגם זה יתכן שאמר לגדול אל נא תעבור ואתה ורעיך אשר ישארו עמך תרחצו רגליכם והנכון בעיני שקרא את כולם אדונים ופנה אל כל אחד ואחד לראשון אמר אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וכן אמר לשני וכן אמר לשלישי לכל אחד בפני עצמו יתחנן אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך ויוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם כלכם וזה דרך מוסר וכבוד מרוב חפצו להתנדב עמהם והנה הכיר בהם שהם עוברי דרך ואין חפצם ללון שם ולכן לא בקש מהם רק שיוקח מעט מים לרחוץ רגליהם מעט מפני החום לתת מים קרים על נפש עיפה וישענו תחת העץ לרוח היום לא יבואו באהל ובמשכן {ה} כי על כן עברתם. כי אחרי שדרככם עלי איננו נכון שלא תנוחו מעט אצלי כן תעשה כאשר דברת דרך מוסר שבפת לחם די לשון רבי אברהם או יאמר כן תעשה לנו להשען תחת העץ ולעבור מיד כי שלוחים אנחנו ואל תעכבנו לבא באהל או ללון עמך {ו} קמח סלת. סלת לעוגות קמח לעמילן של טבחים לכסות את הקדרה לשאוב את הזוהמא לשון רש"י וכך הוא בבראשית רבה (מח יב) ושם פירשו שהיו שלש סאים לכל אחד ולא ידענו למה הרבה בלחם כל כך לשלשה אנשים אולי ידע הסתלקות המאכל ראשון ראשון והוא כמרבה עולות למזבח או שסעדו גדולי ביתו עמהם לכבודם ועל דרך הפשט מהרי שלש סאים קמח לעשות מהן סלת והנה הוציאה מכל השלש סאין סלת נקיה מעט {ז} וטעם ואל הבקר רץ אברהם. להגיד רוב חשקו בנדיבות כי האדם הגדול אשר היו בביתו שמונה עשר ושלש מאות איש שולף חרב והוא זקן מאד וחלוש במילתו הלך הוא בעצמו אל אהל שרה לזרז אותה בעשיית הלחם ואחרי כן רץ אל מקום הבקר לבקר משם בן בקר רך וטוב לעשות לאורחיו ולא עשה כל זה על יד אחד ממשרתיו העומדים לפניו {י} שוב אשוב אליך כעת חיה. לשון רש"י לא בשרו המלאך שישוב אליו אלא בשליחותו של מקום אמר לו כמו ויאמר לה מלאך ה' הרבה ארבה את זרעך (לעיל טז י) והוא אין בידו להרבות אלא בשליחותו של מקום אמר לו אף כאן בשליחותו של מקום אמר לו והוצרך הרב לאמר כן מפני שהקב"ה אמר לו בכאן למועד אשוב אליך ובין במלאך או בהקב"ה לא מצינו ששב אליו למועדו אולי נכלל בלשון וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר (להלן כא א) ורבי אברהם אמר (להלן כא ב) כי "ויאמר ה' אל אברהם" הוא דבר המלאך בשם שולחו ושב אליו למועד אשר דבר אתו ואם לא נכתב והנכון בעיני שהוא מן "לתשובת השנה" ( יא א) יאמר כי שוב אשוב אליך עת כעת הזאת שתהיו בו חיים ויהיה בן לשרה אשתך וזהו כאשר נאמר לאברהם (לעיל יז כא) למועד הזה בשנה האחרת ויהיה "אשוב" כמו ושב ה' אלהיך ושב וקבצך (דברים ל ג) {יא} באים בימים. האדם בימי בחורותיו יקרא "עומד בימים" ויקראו "ימיו" כי הם שלו כלשון את מספר ימיך אמלא (שמות כג כו) אבל כאשר יזקין ויחיה ימים רבים מרוב בני האדם בדורו יקרא "בא בימים" מפני שהוא כבא בארץ אחרת נוסע מעיר ובא אל עיר מיום אל יום חדל להיות לשרה אורח כנשים הוא הזמן להריון כי אחרי הפסק האורח מחמת זקנה לא תהרינה {יג} ואני זקנתי. הוא פירוש אחרי בלותי ודבריו אמת אך מפני השלום לא רצה לגלות מה שאמרה "ואדוני זקן" כי היה ראוי שיאמר "ואני ואדוני זקנים" כי שרה בשניהם תצחק {יד} היפלא מה' דבר. אם דבר נפלא ורחוק הוא שיהיה מאת ה' ככה כלשון כי ממך הכל ומידך נתנו לך (דהי"א כט יד) ודומה לזה מאשר שמנה לחמו (להלן מט כ) מאת אשר תבא לחם שמנה ואונקלוס תרגם היתכסי עשאו כלשון כי יפלא ממך דבר למשפט (דברים יז ח) ואם כן יש בו סוד נעלם ולשון רש"י היפלא היתכסי וכי שום דבר מופלא ומכוסה ממני מלעשות כרצוני הרכיב בו שני ענינים {טו} ותכחש שרה לאמר. אני תמה בנביאה הצדקת איך תכחש באשר אמר השם לנביא וגם למה לא האמינה לדברי מלאכי אלהים והנראה בעיני כי המלאכים האלה הנראים כאנשים באו אל אברהם והוא בחכמתו הכיר בהם ובשר אותו שוב אשוב אליך ולשרה בן ושרה שומעת ולא ידעה כי מלאכי עליון הם כענין באשת מנוח (שופטים יג ו) ואולי לא ראתה אותם כלל

"ותצחק בקרבה" – ללעג כמו יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו (תהלים ב ד) כי השחוק לשמחה הוא בפה אז ימלא שחוק פינו (שם קכו ב) אבל השחוק בלב לא יאמר בשמחה והקב"ה האשים אותה לאברהם למה היה הדבר נמנע בעיניה וראוי לה שתאמין או שתאמר "אמן כן יעשה ה'" והנה אברהם אמר אליה למה צחקת היפלא מה' דבר ולא פירש אליה כי השם גילה אליו סודה והיא מפני יראתו של אברהם תכחש כי חשבה שאברהם בהכרת פניה יאמר כן או מפני ששתקה ולא נתנה שבח והודאה בדבר ולא שמחה והוא אמר לא כי צחקת אז הבינה כי בנבואה נאמר לו כן ושתקה ולא ענתה אותו דבר וראוי שנאמר עוד כי אברהם לא גילה לה הנאמר לו מתחילה (לעיל יז יט) אבל שרה אשתך יולדת לך בן אולי המתין עד שלוח השם אליה הבשורה ביום מחר כי ידע כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג ז) או מרוב זריזותו במצות היה טרוד במילתו ומילת עם רב אשר בביתו ואחר כן בחולשתו ישב לו פתח האהל והמלאכים באו טרם שהגיד לה דבר {יז} וה' אמר. אל צבא השמים העומדים עליו או אל המלאכים השלוחים ויתכן שהוא המחשבה כי חשב שלא יתכסה ממנו מפני הטעמים הללו וכן ואני אמרתי בדמי ימי (ישעיהו לח י) וכן ויאמר להכות את דוד ( כא טז) וכן כל אמירה עם הלב מחשבה {יח} ואברהם היו יהיה. מדרש אגדה זכר צדיק לברכה הואיל והזכירו ברכו ופשוטו של מקרא וכי ממנו אני מעלים והלא חביב לפני להיות לגוי עצום לשון רש"י והנכון כי השם יתברך דבר בכבוד אברהם אמר הנה הוא עתיד להיות לגוי גדול ועצום ויהיה זכרו בזרעו ובכל גויי הארץ לברכה לכן לא אכסה ממנו כי יאמרו הדורות הבאים איך כיסה ממנו או איך נתאכזר הצדיק על שכיניו החונים עליו ולא ריחם ולא התפלל עליהם כלל והגלוי אליו טוב ויפה כי ידעתי בו שהוא מכיר ויודע שאני ה' אוהב צדקה ומשפט כלומר שאני עושה משפט רק בצדקה ולכך יצוה את בניו וביתו אחריו לאחוז דרכי והנה אם בדרך צדקה ומשפט יפטרו יתפלל לפני להניחם וטוב הדבר ואם חייבין הם לגמרי גם הוא יחפוץ במשפטם ולכן ראוי שיבא בסוד ה' {יט} כי ידעתיו למען אשר יצוה. לשון רש"י ארי ידעתיניה כתרגומו לשון חבה כמו מודע לאישה (רות ב א) ואדעך (שמות לג יז) אמנם עיקר כולם לשון ידיעה שהמחבב את האדם ומקרבו אצלו יודעו ומכירו ואם תפרשהו יודע אני בו שיצוה את בניו אין "למען" נופל על הלשון ויתכן שיהיה "ידעתיו" גדלתיו ורוממתיו בעבור אשר יצוה את בניו אחריו לעשות את הישר לפני ולכך אשימנו לגוי גדול ועצום שיעבדוני וכמוהו ידעתיך בשם (שמות לג יב) מה אדם ותדעהו (תהלים קמד ג) או יאמר "ידעתיו שיצוה" וכן למען ינוח שורך וחמורך (שמות כג יב) שינוח והנכון בעיני שהיא ידיעה בו ממש ירמוז כי ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל היא לשמור הכללים וגם בני האדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם אבל בחסידיו ישום אליו לבו לדעת אותו בפרט להיות שמירתו דבקה בו תמיד לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל כטעם לא יגרע מצדיק עיניו (איוב לו ז) ובאו מזה פסוקים רבים כדכתיב (תהלים לג יח) הנה עין ה' אל יראיו וזולת זה {כ} ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה. לשון רש"י ויאמר ה' אל אברהם שעשה כאשר אמר שלא יכסה ממנו ואמר רבי אברהם כי נכנס פסוק "ויפנו משם האנשים" בנתים להודיע כי בעת שבאו לסדום אז אמר השם לאברהם "זעקת סדום ועמורה כי רבה" וכן דעת כל המפרשים כי עם אברהם ידבר ולפי זה הנכון בפסוק "ויפנו משם האנשים" לומר כי כאשר אמר השם לאברהם בנסוע האנשים ממנו "זעקת סדום ועמורה כי רבה" עמד אברהם בתפלה ותחנה לפניו למחול להם ולתת לו רשות לדבר והאריך בתפלתו עד שבאו האנשים סדומה ואז נגש אברהם ואמר "האף תספה" או יהיה פירושו ששב לבאר "עודנו עומד לפני ה'" כי נגש אברהם ואמר "האף תספה" והנה האריך בתחינה לפניו בכל פעם לאמר "אל יחר אף ה'" והיה עוד מכוין דעתו בכל פעם לנבואה עד ששמע תשובה לדבריו מפיו של הקדוש ברוך הוא והאריכו כל היום בזה וילך ה' בערב כאשר כלה לדבר אל אברהם ובאו שני המלאכים סדומה

"זעקת סדום ועמורה" – היא זעקת עשוקים יזעקו וישועו מזרוע רשעתם והיה ראוי שיאמר הכתוב זעקת סדום ועמורה שמעתי כי רבה או שיאמר זעקת סדום ועמורה רבה וחטאתם כבדה מאד אבל ענין הכתוב זעקת סדום ועמורה וחטאתם שגדלו מאד ארד ואראה אם כלם חטאו בהם ואם לא אדעה מי החוטאים וענין הירידה והראיה אמר רש"י בדרך הדרש לימד שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה ועל דרך הפשט מפני שרצה הקב"ה לגלות לאברהם עניין סדום ולהודיעו כי אין בהם עושה טוב אמר אליו זעקת סדום ועמורה כי רבה ארד לראות כלומר באתי לשפוט אם חטאו אעשה בהם כלה ואם לא אדעה מה אעשה בהם ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם הודיעו כי אין עוד נגמר דינם וכי עתה יפקוד עונם וישפוט אותם וזה כלשון ה' משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש את אלהים הכל סר יחדיו נאלחו (תהלים יד ב ג) ורבי אברהם אמר בו סוד מילדי נכרים יספיקו בו ואני ארמוז לך דעת מקבלי האמת דרשו רבותינו (ירושלמי תענית פ"ב) בפסוק כי הנה ה' יוצא ממקומו וירד ודרך על במתי ארץ (מיכה א ג) יוצא ובא לו ממדה למדה יוצא ממדת רחמים ובא לו למדת הדין וכן הענין הזה ויאמר ה' אל לבו זעקת סדום ועמורה כי רבה ארד ממדת רחמים אל מדת הדין (זהר קה) ואראה ברחמים אם כצעקתה הבאה אלי במדת הדין עשו כלה (שם קו) ואם לא אדעה וארחם כדרך וידע אלהים (שמות ב כה) ואחר שסיפר הכתוב דעת העליון חזר אל הענין הראשון וסיפר במעשה כי האנשים אשר השקיפו על פני סדום ללכת שמה ושלחם אברהם הגיעו שמה ואברהם מעת הפרדם ממנו ועד הגיעם שם עודנו עומד לפניו כי קראו והגיד לו כי המלאכים הם השלוחים האלה להשחית המקום כאשר אמר ולא הוצרך לפרש מתי עמד לפניו כי מעת שאמר "המכסה אני מאברהם" נודע שהגיד לו {כג} ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע. אפו של הקדוש ברוך הוא היא מדת דינו וחשב אברהם שהיא תספה צדיק עם רשע לא ידע מחשבות ה' אשר חשב עליהם ברחמיו כאשר פירשתי ולכן אמר כי הגון וטוב הוא שישא לכל המקום למען חמשים הצדיקים אבל לא יתכן גם במדת הדין להמית צדיק עם רשע שאם כן יהיה כצדיק כרשע ויאמרו שוא עבוד אלהים וכל שכן במדת רחמים שהוא שופט כל הארץ והוא העושה משפט כענין ויגבה ה' צבאות במשפט (ישעיהו ה טז) ואמרנו (ברכות יב) המלך המשפט וזהו ענין הכפל חלילה לך והקב"ה הודה שישא לכל המקום בעבורם כי במדת רחמים יתנהג עמהם ומה שיודיע אליך כל הענין היות ויאמר ה' כתוב יו"ד ה"א וכל אשר הזכיר אברהם אל"ף דל"ת והנה זה מבואר {כד} חמשים צדיקים. כתב רש"י עשרה לכל כרך וכרך התשחית בחמשה תשעה לכל כרך וכרך ואתה צדיקו של עולם תצטרף עמהם אולי ימצאון שם ארבעים וימלטו ארבעה כרכים וכן שלשים יצילו שלשה ועשרים יצילו שנים ועשרה יצילו אחד ולא בקש על פחות מעשרה שדור המבול היו שמנה צדיקים ולא הצילו על דורן ותשעה על ידי צירוף כבר ביקש ולא מצא כל אלו דברי הרב ז"ל ואני תמה אם כן מה התפלה והתחינה הזאת אשר היה מתחנן בכל פעם ופעם "אל נא יחר לאדני" ו "הנה נא הואלתי" והלא ראוי הוא שיהיו ארבעים מצילין ארבעה ושלשים והעשרים יצילו לפי חשבון כאשר החמשים יצילו חמש וכן מה שאמר כי תשעה על ידי צירוף כבר בקש ולא מצא והלא לארבעים וחמשה היה מבקש הצירוף ולא היו שם ארבעים וחמשה אבל תשעה אולי ימצאון שם והנה דעת הרב לומר שהרבים ראוין להצלה גדולה יותר מאשר יצילו המועטים אפילו הצלה מועטת כמו שאמרו (ת"כ בחקותי) אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובים העושין את התורה והנה הודה הקב"ה שיצילו ארבעים וחמשה בצירוף צדיקו של עולם כל הכרכין כאילו היו חמשים שלמין ומעתה כשיהיו מ' צדיקים מצילין ארבעה אף בצירוף הצדיק יתעלה ינצלו וכן השלשים והעשרים והעשרה שכבר הודה בצירוף הזה ואם תאמר שהודה בו עם ארבעים וחמשה שהם רבים ושמא לא יודה בצירוף עם המועטין כמו שאמרנו צדקת ה' ראויה היא להצטרף ולהציל כיון שהודה שלא יבדיל בין רב למעט זה דעת הרב ודרך פשט הכתובים סלולה שאמר תחילה חמשים לתת חשבון שלם של עשרה לכל אחד ואחד וחזר ופחת כמו שיכול ולהציל הכל היה אומר ולא ידעתי מי הכניסו לרב במה שאמר {כו} בתוך העיר. פירש רבי אברהם שיהיו יראים את השם בפרהסיא וכן שוטטו בחוצות ירושלם (ירמיהו ה א) והנכון בעיני כי אברהם אמר "בתוך העיר" לאמר שאפילו יהיו נכרים בתוכה ראוי שיצילוה ואמר זה בעבור לוט וחשב אולי יש אחרים שם {כח} לא אשחית אם אמצא שם. יבטיח אותו שלא ישחית אם ימצאון שם כן ולא היה אומר לו "דע שאין שם כמספר הזה שאמרת" לפי שעדיין לא נגמר דינם כאשר אמר ארדה נא ואראה והנה אברהם לא ידע מה יעשה בהם ולכן השכים בבקר והשקיף על פני סדום ובראותו כי נשחתו ידע שלא היו שם כן

אור החיים על בראשית פרק-יח

אור החיים: {א} ויבואו וגו' בערב. טעם הדבר למצוא הכנה ללוט להכניסם ולזכות בהצלתו, והגם שאמרו (ב"ר פ"נ) כי בזכות אברהם ניצול, אבל צריך למצוא לו זכות כל שהוא, ואם היו באים ביום אפשר שלא היו מניחים אותו בני העיר להכניסם כל עיקר:

וירא לוט (וירץ) [ויקם] וגו'. פי' הכיר בהם כי הם מהמוכרים אצלו למשרתי עליון בהיותו בשכונת אברהם, והוא אומרו וירא, ולזה מסר נפשו עליהם עם בני העיר (וירץ) [ויקם] לקראתם. ואומרו להם ורחצו רגליכם כי כן היה מנהג אברהם עם אורחיו והלך לרגליו, ונכתב בתורה להודיענו הפרש שבין אברהם ללוט כאומרם ז"ל (שם) זה הקדים רחיצה וזה הקדים לינה קודם רחיצה כי לא היה מקפיד על כניסתם בביתו עבודה זרה מה שאין כן אברהם וגו': {ב} והשכמתם וגו'. רמז להם שצריכין להתעלם מאנשי העיר ולהשכים בבקר ללכת כי חש על כבודם שלא ידעו מהם ויהיה מה שהיה: {ג} ויעש להם משתה ומצות וגו'. פי' כי הוא עשה משתה לכבודם אבל הם לא אכלו אלא מהמצות כי לוט לא קיים התורה כאברהם לזה לא רצו לאכול מזבחי משתהו כמו שאכלו מבן הבקר אשר עשה אברהם זולת מהמצות, ויודעים היו המלאכים שהוציא תרומותיו ומעשרותיו. או להיות שעדיין לא היו כהנים בעולם נעשו הם כהנים ואכלו תרומה אבל לא טבל, ולפי דברי ת"ל (שם) יום ט"ז בניסן היה והאכילם מצות ולהיות שצריכין שמירה הוצרך לאפותם בידו לשומרם והוא אומרו ומצות אפה: {ד} טרם ישכבו. ולא אמר אחר אוכלם ואנשי וגו', מגיד שהיה דברים ביניהם באמצע, והוא אומרם ז"ל (שם) שהי' לוט מליץ טוב בעד סדום, וטעם שלא הפכו סדום אז תכף ומיד כבר פירשתי לעיל כי הם עדיין עודם בספק הצלה כאומרו ארדה נא ואראה וכן גם כן אמרו במדרש (שם) וז"ל היה לוט מבקש רחמים על סדום והיו מקבלים ממנו וכיון שאמרו הוציאם וגו' ונדעה וגו' אמרו לו עוד וגו'. עוד טעם שלא השחיתו סדום באותה שעה שהמתינו עד השכמת הבוקר כדי שיהיה זמן המיוחד לרחמים להציל את לוט מה שאין כן בלילה שתגבורת הדינים לא ימלט לוט. ורז"ל אמרו (שם) לפי שהיו עובדים לחמה וללבנה הלקו אותם לעיני השמש והירח ביום י"ו בניסן: {יג} כי משחיתים וגו'. הגם שאין משחית אלא אחד, לצד שהיו שניהם יחד היו אומרים לשון רבים שלא יהיה נראה כי מה שלפניו אינו אלא שמש בעלמא:

או אפשר שעל גבריאל הוא אומר הוא וצבאו, או לצד שאין גבריאל יכול עשות דבר עד שיוציא רפאל את לוט הרי שגם רפאל גורם רעה לסדום ואין בדבר זה ב' שליחיות: {טז} ויחזיקו האנשים. הגם שאחד מהם הוא המציל את לוט אבל האחר שבא להפוך אין לו לעשות ב' שליחיות, אפשר לומר כי להיות שהמציל שהוא רפאל הוא המציל וגבריאל אינו אלא מסייע לא מקרי זה עושה ב' שליחיות. וטעם גבריאל שסייע אין זה אלא מכשירי השחתת סדום שלא יתעכב כל עוד שהיה לוט בתוכה והיה רפאל מונעו מעשות דבר עד שיצא לוט: {יז} אל תביט אחריך וגו'. הטעם לצד כי הכרת פני האדם תענה בו מה פעל לזה לא יחזיר פניו למול העיר כי שם המשחיתים ויכירו בו סימן התיעוב ואין לו זכות להנצל מהם וצא ולמד מה עלתה לאשתו: {כ} הנה נא העיר הזאת. קשה ממה נפשך אם נתחייבה העיר מה יועיל בקשתו מהם. ועוד רואני כי שמעו לקולו ואמרו נשאתי פניך וגו', ואם לא נתחייבה מבלי בקשתו של לוט אין להם רשות להשחיתה:

אכן יתבאר הענין על דרך אומרם במסכת שבת (י:) ישובתה של צוער נ"א שנה ושל סדום נ"ב וכו' ע"כ. וכפי זה דן לוט לפניהם כי עדיין לא נשלמה סאתה, והן אמת כי ישתנה הדין (ב"ק ס.) בין קודם שניתן רשות למחבל לאחר שניתן וכו' שהגם שעדיין לא נשלמה סאתה אף על פי כן ביון שניתן רשות למשחית אין לה זכות להמלט מהדין, וכפי זה הדבר תלוי ביד המשחית, לזה נתחכם לוט ושאל הדבר ממנו וקבל דבריו ואמר נשאתי פניר וגו', ותמצא שתכף הלך לו לוט מצוער כי ידא שהגיע זמן תשלום פורענותה:

כלי יקר על בראשית פרק-יח

כלי יקר: {א} וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר יש הפרש בין לשון פקידה ללשון עשיה כי הפקידה אינה כי אם זכירה בעלמא, והעשיה היא פעולה ממשית כמ"ש ואעשך לגוי גדול ומסיק (ב"ר לט.יא) שלשון דבור מורה יותר חבה מן לשון אמירה, לפי שהדבור מורה על בירור הדברים בפירוש בחיתוך הלשון וזה מתייחס אל לשון עשייה.

וביאור הענין הוא, שכאשר נפקדה שרה נפקדו כל העקרות עמה, כמו שפרשתי פר' לך לך על פסוק והיתה לגוים (יז.טז) ואע"פ שנפקדו עמה מ"מ לא היו שוים לשרה כי פקידת שרה בלשון עשייה ממש בפועל ידי הש"י כמ"ש (מדרש תהלים קלט.ה) גדולים צדיקים ממעשה שמים וארץ כי הצדיקים נבראו בשתי ידים כו' דהיינו עשייה ממש ובלשון דבור המורה על חבה כמ"ש (בראשית טו.ז) והנה דבר ה' אליו לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך וגו'. אבל שאר העקרות בלשון פקידה לבד ובלשון אמירה שאין בו חבה כל כך, כי פר' לך לך מתחיל בלשון אמירה, ושם נאמר (יז.טז) וברכתיה והיתה לגוים, רצה לומר שתהיה לעזר לכל הגוים כי יפקדו עקרות של גויי הארצות עמה. זה"ש וה' פקד את שרה, כאלו אמר עם שרה, פי' את משמש לשון עם, כמו הבאים מצרימה את יעקב (שמות א.א) שאותן העקרות שנפקדו עם שרה לא נפקדו כ"א בלשון פקידה ובלשון אמירה, אמנם ויעש ה' לשרה פי' לשרה עצמה בלשון דבור כאשר דבר ועשיה ממש. דרך משל מי שאינו אוהב גדול לחבירו אף על פי שלפעמים הוא זוכרו מ"מ אינו עושה כל כך בעבורו, אבל בשביל אוהבו הוא נכנס בעובי הקורה ועושה בעבורו. ומה שנאמר וה' בוי"ו רז"ל אמרו (בר"ר נא.ב) כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, סמך מכאן לדברי רז"ל (ר"ה יא.) שפקידה זו היתה בראש השנה אשר בו הקב"ה יושב בדין עם כל בית דינו שלמעלה לכך קורין פרשה זו בראש השנה. {י} כי לא יירש בן האמה הזאת. וכי בעבור שגרשו א"א לו לחזור לירושתו אחרי מות אביו. ונראה שעל ירושת המעשים הוא מדבר, כי ראתה שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק בגלוי עריות מצד שהיה בן הגר המצרית הולידה בדומה לה כי כל המצריים שטופי זימה שנאמר (יחזקאל כג.כ) וזרמת סוסים זרמתם, ותולדותיהן כיוצא בהם, על כן אמרה שרה לגרשו כדי שלא ילמוד יצחק ממעשיו ואם תאמר אדרבא שמא יצחק יהפכו ויחזירו למוטב, על זה אמרה ידעתי בנבואה כי לא יירש עם בני ממעשה אביו אברהם הטובים ועל כן נשאר החשש שמא ילמוד יצחק ממנו. ויותר ענין פר' זו עיין לקמן פר' חיי שרה בפסוק ושמה קטורה. (כה.א).

ספורנו על בראשית פרק-יח

ספורנו: {א} וירא אליו ה' באלוני ממרא. כי שם נמול אברהם אז וכל ביתו נמולו אתו שם הופיע האל יתברך שכינתו לעמו בברית כמשפט לכל כורתי ברית כענין אתם נצבים וכו' לעברך בברית וכענין ויכרות לפני ה' ויעמוד כל העם בברית. ונראה לאברהם שהיה מוכן מכלם לאותה המראה וכן ענין ויפגשהו ה' שלא נראה שם לדבר עם משה אבל הופיע שכינתו לקבל ברית בנו כאמרו ביני וביניכם לדורותיכ' ואולי בשביל זה נהגו להכין כסא בעת המילה ובמקומה: {ב} וישא עיניו. התכוון להסתכל: נצבים עליו. פונים אליו כממתינים לדבר עמו בהיותו פנוי מן המראה הנכבדת כי הממתינים אצל אדם לדבר עמו יקראו נצבים עליו כמו להתאפק לכל הנצבים עליו וכמו וכל העם נצב עליך: וירץ לקראתם. בטרם יקרכו לדבר עמו: מפתח האהל. שהתחיל מן הפתח לרוץ לכבודם כי הזריזות לדבר יורה על חשיבותו בעיני המזדרז אליו כענין וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו: וישתחו ארצה. כי הי' תארם נורא כאמרו ומראהו כמראה מלאך אלהים נורא מאד וחשב אותם לשלוחי איזה מלך: {ג} אל נא תעבור. אתה הראש בשליחות אל נא תמהר לעבור כמנהג כל שליח הממהר להשיב שולחו דבר: {ד} כן תעשה. ולא תאחר אותנו יותר מזה ולכך רץ ואמר מהרי: {ט} איה שרה. כי כונת השליחות הית' לבשר את שרה שתשמח ותודה כדי שיהי' העבור יותר שלם כי אברהם כבר נתבשר מאת האל יתעלה ושאלו על שרה ע"י אברהם כדבריהם ז"ל: {י} שוב אשוב אליך. למועד המילה כפעם בפעם: והוא אחריו. הפתח שהיתה שם שרה השומעת היה אחרי המלאך המדבר לפיכך לא דבר עמה לנוכח כמו שעשה אלישע: {יב} ותצחק שרה. שחשבה שהיה דבר המלאך ברכת נביא בלבד כענין אלישע לא נבואה ושליחות האל ית'. וחשבה שלא יושג זה בזקנים בברכת שום נביא כי אמנם להשיב הבחרו' אחר הזקנה הרי הוא כתחיית המתים שלא תהיה זולתי במצות האל פרטית או בתפלה משגת חן מאתו: {יד} היפלא מה' דבר. שהמלאך לא אמר זה על צד ברכה אבל דבר כמבשר בשמו: {טו} כי יראה. לומר חטאתי אבל הרהרה תשובה בלבה: ויאמר לא. שידע כי לא איש אל ויכזב ולא האמין לה כלל: {טז} ויפנו משם האנשים. פנו מבית החסד: וישקיפו. השקפה לרעה: על פני סדום. שהיה הפך ביתו של אברהם כמו שהעיד הנביא באמרו הלא זה עון סדום אחותך גאון ושבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה: ואברהם הולך. {יז} וה' אמר. הוא היה מתעסק במצות גמילות חסדים ללות את האורחים וה' אמר שיגלה לו למען אשר יצוה את בניו כאמרם ז"ל שכר מצוה מצוה: המכסה אני. ראוי שלא לכסות מאברהם מדת טובו ולהודיעו שאם היה בין הרשעים איזה מנין צדיקים יש בו תקות תשובה לרשעים הייתי מטה כלפי חסד להאריך אפילו לרשעים אולי ישובו כי לא יחפוץ במות המת ושמבלי אין תקות תשובה יעשה בם משפט: {יח} ואברהם היו יהיה. ובהיותו לנס עמים רבים תהיה תוכחתו רבת התועלת: {יט} כי ידעתיו. מוכיח במישור: למען אשר יצוה את בניו. וכל זה אמר האל ית' לעשות ולמען אשר יצוה אברהם לבניו בראותו גודל חסדיו גם לרשעים ומשפטיו נגד הבלתי שבים ישמרו לעשות צדקה ומשפט: למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו. והתכלית האחרון המכוון בזה מאת האל ית' היה להביא על אברהם את אשר דבר כאמרו להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך: {כ} ויאמר ה'. אז התחילה הנבואה שהיא מדרגה למעלה מן המראה שהיתה באמרו וירא אליו: {כא} ארדה נא. ארד לסוף תכלית רשעם שהוא מוכן לצאת מרעה אל רעה כענין הבה נרדה ונבלה שם שפתם כמו שהתבאר למעלה: ואראה הכצעקתה. אראה זה בפעל בהתגלו' לבם שיתקוממו על לוט המתנדב וידעו כל באי העולם כי לא אל חנם היה עונש הגדול: עשו כלה. עשו כלם שאין ביניהם מוחה כמו כלה גרש יגרש שענינו כלכם וגם זה נודע בשליחות המלאכי' שנאמר בו כל העם מקצה ואין מכלים: {כב} ואברהם עודנו עומד. אף על פי שהמלאכים אשר שלח להשחית כבר הגיעו לסדום מכל מקום אברהם עודנו עומד לבקש רחמים וללמד זכות כאמרם ז"ל אפי' חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. וכן בחייבי מיתות אמרו היו מחזירים אותו ארבע' וחמשה פעמים עד שיהיה ממש בדבריו: {כג} האף תספה צדיק עם רשע. שהרי אמרת צעקת סדום ועמורה כי רבה כשופט את כל המקום על פי הרוב לא כשופט אנשי העיר החוטאים בלבד: {כד} האף תספה ולא תשא למקום. אף על פי שתספה ולא תשא לרשעים בשביל הצדיקים חלילה לך להמית צדיק: {כה} והיה כצדיק כרשע. מעותד למקרה אם יקרה שימצא איזה צדיק בתוך הרשעים: השופט כל הארץ. כי בהיותך שופט כל הארץ אם תדין את כלה אחרי הרוב תשחית אותה לעולם בלי ספק כי רוב בני אדם רשעים: {כו} אם אמצא בסדום. עתה כשאנסה אותם במלאכי' ששלחתי אם אמצא בסדום נ' צדיקים שימחו ברשעים בסדום שהיא ראש לשאר הערים כאמרו סדום ובנותיה ובה יקבצו נדיבי העם מכל שאר הכרכים אשר בככר: ונשאתי לכל המקום. לא לצדיקים בלבד: {כז} הנה נא הואלתי לדבר. לשאול הספק שהיה אצלי בענין המשפט האלהי: ואנכי עפר ואפר. ולא ירדתי עדיין לסוף כוונת דברי תשובתך: {כח} התשחית בחמשה את כל העיר. הודיעני אם הוא מספר קצוב אצלך שפחות מעשרה לכל כרך לא תהיה עדה מצלת ולפי זה תשחית את העיר החמשית היותר חייבת מבלי אין עדה מצלת בשבילה: ויאמר לא אשחית. את החמשית: {ל} לא אעשה. לא אעשה רעה כלל לג' הערים הפחות חייבות: {לא} (לא לב) לא אשחית בעבור כ'. בעבור י'. כי בהשחית ג' מהם לא תמלטנה מכל וכל השתים הנשארות שלא תהיינה נזוקות בצד מה בחרבן השכנות כאמר' נתקללה בבל נתקללו שכניה: {לג} וילך ה'. המתין שם אברהם ולא הספיק כונתו לנבואה עד שנסתלקה שכינה על הפך ויצא קין מלפני ה': ואברהם שב. שב מן המקום שלוה שם המלאכים ששם נתיחד עמו הדבור: למקומו. אל ביתו:

שפתי חכמים על בראשית פרק-יח

שפתי חכמים: {א} א ואם תאמר מנא ליה לרש"י, ויש לומר דרש"י דייק מדכתיב וירא אליו ה', ולא כתיב וירא ה' אל אברהם בהדיא, אלא ודאי לכך לא נאמר אל אברהם דקאי אפרשת מילה דלעיל, והתם כתיב בהדיא אל אברהם, ואם כן למה נראה אליו, ואין לומר שציוה לו המילה, דהא כבר ציוה לו וכבר מל את עצמו ובני ביתו, אלא ודאי לבקר את החולה, עוד יש לומר דרש"י דייק דלא מפרש אחר כך הפסוק למה נראה אליו, אם כן מסתמא ודאי לבקר את החולה. (רי"ק), יש להקשות למה פירש רש"י לבקר את החולה ולא אמר לבקרו, לפי שמכאן אנו למדין מצות ביקור חולים כמו שאמרו ז"ל (סוטה י"ד.), לכך אמר לבקר את החולה ולא להיותו אברהם בלבד: ב כיון דמשום זה נגלה אליו כדי לבקרו, אם כן סברא הוא דביום ג' הוא נגלה אליו דאז הוא חולה ביותר, כמו שכתוב (לקמן ל"ד כ"ה) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. ומהר"ם הקשה דאדרבה סכנה דיום ג' פחותה מסכנת ב' ימים הראשונים, כדתניא בפרק ר"א דמילה (שבת קל"ד:) מרחיצין את הקטן וכו' עיין שם, ומנא ליה לרבי חמא בר חנינא שיום ג' למילתו היה, דילמא ביום ב' היה, נהי דביום ראשון לא היה מפני שהיה טרוד במילתו ובמילת עבדיו, אבל מכל מקום דילמא ביום שני היה כו', ונראה לי דלא קשה מידי דעד כאן לא פליגי אלא במילת קטן, ואין הכי נמי דבמילת קטן יום ראשון ושני יותר הם בסכנה מיום ג', דסבירא ליה לת"ק דבשר של קטן סליק הייא ור"א אינו מחלק, ומביא ראיה מן המקרא, אף על פי שאין כל כך ראיה לדבר זכר לדבר, אבל במילת גדול כולי עלמא לא פליגי דיום ג' הוא יותר סכנה מיום ראשון ושני, וכמו שהעיד הכתוב ויהי ביום השלישי, ותירגם אונקלוס כד תקיפו עליהון כיביהון, וכדפירש הרמב"ן כי הליחות נגרות ויורדות ומתהוה מהן חבורה וירבה המכאובות, ואפשר דזה לא שייך בקטן שאין בו ליחות כל כך, אך סכנה דיליה היא המכה עצמה, ומשום הכי יום ג' ליכא סכנה כולי האי, כיון דסליק בשר הייא, מה שאין כן בגדול דמתחילה אינן מתגברין ויורדין הליחות והמכה עצמה אין בה סכנה כיון שהוא בעל כח ויכול לסבול מכת חרב, והוא דבר הנראה לעינים והמפורסמות אין צריכין ראיה. (נח"י), ונראה לי לתרץ כדקיימא לן (ירושלמי פאה פ"ג ה"ז) דאין נכנסין לבקר את החולה בב' ימים הראשונים, הרא"ם הקשה דבבראשית רבה אמרו (מ"ח י"ג) לושי ועשי עוגות הדא אמרה ערב פסח היה, וכן לקמן (י"ח ג') ומצות אפה פירוש הרב פסח היה וכו', ואם כן על כרחך צריך לומר דהבראשית רבה סבירא ליה דביקור היה ביום המילה שהוא בט"ו בניסן, ורבי חמא סבירא ליה דהביקור היה בי"ז בניסן, ויש לתמוה על הרב שהביא אגדות חלוקות כו', והאריך שם ולא נהירא כו' עיין שם, לכן נ"ל פשוט הוא דכולי עלמא סבירא ליה דהמילה היתה בי"ג בניסן, והביקור והשריטה בכותל היה בט"ו בניסן כשאמר לו הקדוש ברוך הוא למועד אשוב אליך (לקמן פ' י"ד), ואף על גב דלמועד הזה נאמר ביום המילה (לעיל י"ז כ"א), וביום הביקור נאמר סתם למועד ולא נאמר הזה, מכל מקום הואיל והרב פירש שם (לקמן י"ד) למועד שקבעתי לך אתמול, איכא למימר נמי איפכא דכשאמר לו ביום המילה למועד הזה נתכוין ליום הביקור, וכן פירש הרב לקמן (כ"א ב') למועד אשר דבר אתו אלהים, ועיין שם: ג נראה דרש"י אינו מתרץ למה נראה אליו שם, כי שמא מעשה שהיה כך היה דבאותו זמן היה אברהם שם, אלא רצה לתרץ מה צריך הקרא להודיע ששם נראה אליו, דהא כבר נאמר לעיל (י"ד י"ג) שהוא שוכן באלוני ממרא ומסתמא שם נגלה, כי שם מל את עצמו ובני ביתו, ובודאי שלא יצא משם שהיה עדיין חולה ממילתו כיון שהקדוש ברוך הוא בא לבקרו. כתב הרא"ם ואם תאמר מי הכריח לרש"י דממרא נתן לו עצה, דילמא לא נגלה לו שם, אלא משום דשם היה אהלו באותו יום כו', ותירץ דמיתורא דקרא קדריש ליה, דלא היה לו למיכתב אלא וירא אליו ה' והוא וגו', כמנהג בשאר נבואותיו עכ"ל, והוא כעין מה שפירשתי לעיל, אי נמי כך משמע ממלת [ממרא] רוצה לומר שאמר לאברהם עשה מה שציוה לך הקדוש ברוך הוא, אך קשה דהיאך יתכן לומר דאברהם אבינו יטול עצה אם לקיים מצות בוראו אם לאו, והא צדיק גדול היה ועמד בעשרה נסיונות, והרא"ם מפרש דודאי גם בלאו הכי נמי היה מקיים מצות המילה שהיא מצות בוראו, אלא דבשביל זה נטל עצה לפי שאשכול ענר וממרא היו בעלי ברית אברם, ובפה היו נראים לו כאילו הם אוהבים אותו, ואברהם היה רוצה לשקול דעתם אם אינם אחת בפה ואחת בלב עמו, ואם היו אומרים לו שימול ודאי בלב נמי אוהבים אותו, וסוף דבר אשכול וענר נתנו לו עצה שלא ימול, אלא ממרא לבד נתן עצה שימול, ובזה היה מכיר אברהם בהן, ועוד יש לומר דמשום זה נטל אברהם עצה לפי שהיה סבור ודאי יתנו לו עצה שלא ימול, ואף על פי כן ימול את עצמו, ואז יהיה שכרו יותר גדול, ע"כ לשון הרא"ם, ועוד יש לומר דנטל עצה אם ימול את עצמו בצנעה או בפרהסיא, לפי שאברהם אמר שמא לא יניחוהו למול, והוא אמר מול בפרהסיא, שלא יהיה בהם כח לעכב את הדבר, כדכתיב לעיל בפרשת לך לך (י"ז כ"ג) בעצם היום וגו', (מהר"י מהרמ"ש). ול"נ ששאל אם ימול עצמו בפרהסיא, כי לא מצינו שנצטווה למול בפרהסיא דוקא, וא"כ ענר ואשכול היה מוחין בידו כדמשמע במדרש, אבל ממרא החזיק לבו למול בפרהסיא ולא יחוש לשונאיו כלל, לכך נפרע לו מדה כנגד מדה שנגלה בחלקו דייקא, ומה שפרש"י לעיל (כ"ז כ"ג) שהקב"ה אמר לו אל תירא, זה היה אחר שנתן לו ממרא העצה והסכים הקב"ה עמו, ועוד יש מדרש אגדה שמל את אשכול ואת ענר ומתו, אמר לו ממרא לא יתקיימו אותם שתמול עד שתמול עצמך שנאמר (לעיל י"ז י"ג) המל ימול והוא חסר וי"ו לומר המל עצמו ימול אחרים, בא אברהם והתחיל למול את עצמו, ולא היה יכול מתוך הצער, בא הקב"ה וסייעו שנאמר (נחמיה ט' ח') וכרות עמו הברית, ולפי שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה בחלקו, אבל תימה אם לא יגלה עליו בחלקו היכן יגלה כי בחלקו היה דר, ויש אומרים כי האלהים אנה לידו שידור שם כדי לגלגל זכות עליו. (צד"ל), וכי תימא למה לקח עצה יותר על מצות מילה מבשאר מצות שבכל התורה, י"ל דבשלמא שאר מצות לא היה צריך ליקח עצה, אם ימתין עד שיהיה מצווה מפי הקב"ה, מפני שידע שלא יהיה מצווה על שום מצוה אחרת, אי נמי אף אם יהיה מצווה אחר כך מפי הקב"ה על איזה מצוה אפילו הכי לא נמנע מלקיים אותה מקודם שנצטווה, שהרי הוא יכול לחזור ולקיים אותה ג"כ אחר כך, ויהיה מצווה ועושה, משא"כ במצות מילה שאם ימול פעם אחת שוב אין יכול לחזור ולמול עצמו פעם שנית, שוב שמעתי שתירוץ זה כתוב בספר משפטי שמואל עכ"ל: ד רצה לומר דיושב הוא בינוני משמע דישב כבר קודם לכן וגם עתה, אבל ישב משמע פועל עבר שכבר ישב ולא עתה, אם כן למה עמד, לכן פירש ביקש לעמוד מפני כבוד השכינה ואמר לו הקב"ה שב וכו', ודלא כהרא"ם כו', (נח"י), נראה לי דהכי פירושו מדכתיב ישב חסר משמע שהיתה ישיבה חסירה, והיינו לפי שביקש לעמוד וכן הוא הפירש של ועפרון ישב (לקמן כ"ג י') שהיתה ישיבה חסרה, לפי שבאותו יום מינוהו וע"ש: ה (צד"ל), נ"ל דקשה לרש"י דהא אמרינן בסוף מו"ק (כ"ז:) לכל אומרים שב חוץ מלאבל ולחולה, דמשמע שב באבלותך שב בחולי שלך, וכאן בא הקב"ה לבקר את החולה איך אמר לו שב, לכן פירש ואתה סימן כו': ו קשה לרש"י וכי דרכם של חולים לישב על פתח האוהל, הלא דרכם לישב או לשכב על המטה, ומפרש לראות כו': ז ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא בלאו הכי היה החום גדול, י"ל דרש"י דייק מדכתיב כחם ולא כתיב בחם היום, אלא ודאי הכי פירושו כחם המפורש במקום אחר דכתיב (מלאכי ג' י"ט) הנה יום ה' בא בוער כתנור, לכך הוצרך לפרש שהוציא כו', (נח"י), ול"נ דאי סלקא דעתך דבא להורות על הזמן סעודה היה לו לאברהם להקדים עצמו לישב פתח האוהל אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו, דהא אמרינן בברכות (דף כ"ז.) ובב"ר (מ"ח ח') כחום היום ו' שעות וחום השמש ד' שעות, ואילו זמן סעודה בד' שעות, כדאמרינן בשבת (דף י'.) ובפסחים (דף י"ב:), על כרחך צ"ל דבא להורות הטעם על ישיבת פתח האהל: ח דקשה לרש"י הא בלאו הכי נמי צריך להביאם כמדמפרש ואזיל, ומפרש ודאי בלאו הכי נמי צריך להביאם אבל לא בדמות אנשים, ובשביל אברהם הביאם בדמות אנשים: {ב} ט דקשה לרש"י למה הביא שלשה אנשים היה לו להביא מלאך אחד, ומתרץ דהא בלאו הכי צריך להביא שלשה מלאכים אחד לבשר את שרה כו': י הקשה מהרש"ל והרי זה תדע מן הקושיא דדילמא מלאך אחד עושה שתי שליחות, ולזה כתב גבי כל מעשה ומעשה חד, וקבלתי מאמ"ז שהכי קאמר דילמא לעולם לאו משום שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, אלא משום ששלשה היו נזקקים לשליחות אחד, ועל זה אמר תדע כו', עכ"ל: כ וקשה למה לו לרש"י להביא זה כאן, וי"ל דקשה לרש"י לפי פירושו שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, דהא גבי בשורה נאמר לשון יחיד, וכן גבי הפיכת סדום, אבל גבי רפואה של אברהם לא מצינו לשון יחיד, ועוד קשה לרש"י למה לא הביא ד' מלאכים אחד להציל את לוט כו', לכך כתב ורפאל שריפא כו' הלך כו', דהוי כאילו כתב גבי רפואה נמי לשון יחיד (הרא"ם). ועוד י"ל דלכך צריך להביא, שאל תקשה לו הא לקמן גבי הפיכת סדום כתיב (י"ט א') ויבאו שני המלאכים סדומה וגו', שמע מינה שצריך להפיכת סדום שני מלאכים, ואע"פ שכבר עשה המלאך שליחותו, ועל זה פירש ורפאל שריפא את אברהם, ר"ל אותן שני המלאכים דכתיב בקרא אחד מהם היה רפאל והלך משם להציל את לוט, ולא סייע לזה שהפך את סדום. (הרא"ם), פרש"י רפאל שריפא את אברהם הלך להציל את לוט, ואם תאמר איך ייחס עצמו באמרו (לקמן י"ט י"ג) משחיתים אנחנו, יש לומר זה שבא להציל את לוט בעצם והשחתת סדום היה במקרה, כמו שכתוב (שם כ"ג-כ"ד) ולוט בא צוערה וה' המטיר על סדום, א"כ הצלת לוט הוה סיבת ההפכה במקרה, וע"כ יצדק מאמר מלאך הממונה לטוב אין עושה וכן להיפך, ויש ספרים שגורסין ושליחות של רפואה והצלה אחת היא, דקשה לרש"י אם כן למה הביא ג' מלאכים הא בשנים סגי, דאותן שנים שרפאו את אברהם ובשרו את שרה הם ילכו אל סדום ואחד יהפוך את סדום ואחד יציל את לוט, לכן פירש הצלה ורפואה אחת היא, אבל בשורה והצלה שני דברים הם, ובמקצת פירושים אינו, והטעם דאין מלאך אחד עושה שתי שליחות להודיע שאין מספר לגדודיו של הקב"ה ואין עניות במקום עשירות (שבת ק"ב:), (מצאתי): נח"י האריך שם בפלפול וסיים ונראה לי דודאי הביא שלשה שלא יצטער אחר אורחים, ואפילו אם היה מלאך אחד יכול לעשות שתי שליחות, ומכל מקום למה פרט הכתוב שהיו שלשה מה לי אם היו פחות או יותר, ועל זה תירץ שהכתוב בא להודיענו שהיו שלשה לקיים שלשה מיני שליחות: ל ואין להקשות לפי זה אמאי כתב והוא עומד עליהם הוה ליה למימר לפניהם, ויש לומר משום דשימש אותם בסעודה שייך למיכתב והוא עומד עליהם, כלומר בסמוך להם ממש, כדי שיהא מוכן מיד לשמש אותם, משא"כ גבי נצבים דלא שייך האי טעמא, והכי נמי מצינו בתלמוד בפרק ערבי פסחים (פסחים ק"ג:) והוי קאי עלייהו רב ייבא סבא לשמשם לצרכי סעודה כו', (מהרא"י): מ יש מקשים לפי מ"א שעמדו אצלו ואח"כ פירשו ממנו והלכו להם, לפי פירוש זה היה לו לכתוב בקרא וירץ אחריהם, ויש לומר דבביתו של אברהם היה ארבע פתחים, וכיון שהלכו לדרכם היה רץ אברהם מפתח זה שהיו עומדים אצלו אל פתח שהיתה ברוח צפונית או דרומית לעכב אותם, לכך כתיב לקראתם וק"ל. (תולדות יצחק), ויש לומר דאין גב למלאכים, כמ"ש (יחזקאל י' י"א) לא יסבו בלכתם, ואע"ג שבאו אליו בדמות אנשים, מכל מקום לא נשתנו ממדתן להראות אחור וקדם: {ג} נ דקשה לרש"י למה אמר מתחילה אדני לשון רבים, ואח"כ אם נא מצאתי חן בעיניך לשון יחיד, ועל זה פירש לגדול שבהם אמר, ואין חילוק בין קמ"ץ לפת"ח כי כולם לשון רבים הם, ואם תאמר היאך ידע אברהם איזה גדול, וי"ל לפי שסבור שהיו אנשים, רב ושני תלמידים, ודין הוא שהרב הולך באמצע, וגדול מן התלמידים לימינו, וקטן לשמאלו: ס (קצ"מ), ר"ל שתי הלשונות של קודש ושל חול הם בב"ר, ולא אשתי לשונות של לא ידין כו': {ד} ע (הרא"ם), אין ההודעה של רש"י על מלת יוקח שפירושו ע"י שליח, דזה הוא דבר פשוט, דאם לא כן היה לו לומר אקחה, אלא ההודעה הוא על ששילם לבניו וכו': פ אבל הלחם שלקח הוא בעצמו שנאמר (פ' ה') ואקחה פת לחם, הקב"ה נתן להם ג"כ בעצמו, והמטיר להם המן, (מהרש"ל): צ (נח"י), תמוה בעיני דזה הפסוק נאמר בפרשת חקת (במדבר כ' י"א) והוא לפורעניות, ואילו בב"מ (דף פ"ו:) הביאו פסוק מפרשת בשלח (שמות י"ז ו') והכית בצור וגו', והוא של ברכה שזהו בארה של מרים כדפירש"י שם (ד"ה לבארה), וכן בב"ר (מ"ח י') הביא פסוק עלי באר ענו לה (במדבר כ"א י"ז) שהוא ג"כ פסוק של ברכה, ועוד קשה למה הביא זה הדרוש כל עיקר והוא אינו צורך לפשוטו של מקרא: ק דקשה לרש"י למה שינה הכתוב כאן מבלוט, דהכא אמר רחיצה קודם לינה, וגבי לוט נאמר (לקמן י"ט ב') לינה קודם רחיצה, אלא וודאי משום עבודה זרה וזה הקפיד וזה לא הקפיד, ולכך נקט רש"י כאן ולוט לא הקפיד כו'. (נח"י), קשה לי דילמא לוט נמי היה מקפיד, והא דאמר לוט (שם) ולינו ורחצו, לפי שלא נדמו לו כערביים ע"ש: ר לא בקעת עץ כמו ונשל הברזל מן העץ (דברים י"ט ה') והוא עץ תלוש, דא"כ איך ישענו תחת עץ תלוש, לכן פירש אילן, וכן התרגום מתרגם כאן תחות אילנא ולא תחות אעא: {ה} ש (נח"י), ועל ב' בני אדם שייך לומר לבבכם לפי שאין דעותיהם שוות כדאיתא בסנהדרין (דף ל"ח.), והטעם מפני הגזלנים והחמסנים, והיינו היצה"ר ששולט באדם, אבל המלאכים אין להם יצה"ר א"כ שוים הם בדעותיהם שייך לומר לבכם: ת דקשה לרש"י דבפסוק משמע אחר שתלכו תאכלו, לכן מפרש אחר כן תלכו דהיינו אחר האכילה, ותעבורו פירושו ותלכו: א ר"ל דמשמע דכוונתם היה לאכול אצלו, והוא סותר מה דכתיב לעיל (פ'ג') אם נא וגו', משמע שלא באו אצלו לאכול אלא על פי בקשתו, לכן פירש כי הדבר הזה כו' וק"ל, ועל כן כמו על אשר: {ו} ב קשה לרש"י דמשמע שתלוש אותם ביחד ותעשה מהן עוגות, וכי היה אברהם רע עין שלא ציוה לעשות עוגות מסולת לבד, לכן פירש סולת לבד לעוגות וקמח כו': {ז} ג ואם תאמר מנא ליה לרש"י ג' פרים, דילמא לא היה אלא בקר אחד, וי"ל דרש"י דייק מדכתיב בן בקר ודאי הוא רך בשנים ולמה כתיב רך, ועוד קשה מאי וטוב ולא כתיב טוב, אלא שמע מינה דג' היו בן בקר א' רך ב' וטוב ג'. ומהרא"ם פירש רך טוב מיבעי ליה, שמע מינה לדרשא, ומדטוב לדרשא רך נמי לדרשא, והוא גמרא פרק הפועלים (ב"מ פ"ו:): ד ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלשונות היה, וי"ל דקשה לרש"י למה שחט ג' בשביל ג' אנשים והלא איבוד ממון הוא, וכי תימא לכבודם עשה, והלא גם בבקר אחד יש כבוד גדול, ועוד דבשחיטת ג' בקרים נראה שהם זוללים ואין זה כבוד אלא קלון, לכך תירץ שרצונו היה להאכילם ג' לשונות, ואין להקשות ולמה ג', י"ל כי טעם הלשון אינו שוה, כי חתיכה האמצעית הוא יותר טובה, והחתיכה התחתונה היא יותר שמינה, לכן רצה להאכיל אותם ג' לשונות כדי שיאכל כל אחד מה שירצה, או מה שיאכל חבירו וק"ל. (ג"א), דאם לא כן היה צריך לחתכן ולא הוי חתיכה הראויה להתכבד לפני אורחים חשובים, ומ"ש חרדל כמו שפירש"י בב"מ (דף פ"ו: ד"ה לשונות) לפי שמעדן מלכים ושרים הוא ע"ש. (עקידה), ג' פרים היו כדי להשוות המנות שלא להטיל קנאה בסעודה שכבוד שלשתן שוה בעיניו: ה רש"י דייק מדכתיב הנער משמע הנער הנזכר לעיל דהיינו ישמעאל. (רי"ק), נ"ל שאחר שהוא בעצמו רץ אל הבקר למה הניח סיום המצוה לאחר, לזה אמר שהוא בנו ולחנכו. (דב"ט), דקשה לרש"י למה לא מצינו שנענש על זה, כמו גבי יוקח נא מעט מים (לעיל פ' ד'), לכן פירש כו', וא"כ ראוי לקבל שכר: {ח} ו ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא מה שלא הביא משום שלא נאפה עדיין, וי"ל דעיקר הסעודה הוא הלחם, כדכתיב (דניאל ה' א') עבד לחם רב, ואי לא נאפה הלחם לא היה מכין שאר צרכי סעודה וק"ל: ז לאו דוקא שפירסה נדה, דהא כתיב (לקמן פ' י"ב) אחרי בלותי היתה לי עדנה, שמע מינה שלא היה לה עדן וסת, אלא שחזר לה אורח כנשים, דהיינו שראשה ואיבריה היו כבדין עליה וחששה בשיפולי מעיה, והיתה יראה שמא תהיה נדה ותטמא את העיסה, ואברהם היה אוכל חולין בטהרה, לכך פירשה מן העיסה והלכה לה, ומתוך כך קודם שבא אחר אל העיסה נחמץ, ואותו זמן פסח היה ואסור בחמץ וק"ל, אי נמי יש לומר דבאמת פירסה נדה, והא דכתיב אחרי בלותי היתה לי עדנה והא היה לה ומה תמיהתה, י"ל דסבורה היתה מקרה בעלמא היא, והיא ידעה שאברהם היה אוכל בטהרה כדפירש הרא"ם. ואם תאמר והיאך נתן להם חמאה וחלב ובן הבקר והא בשר בחלב הוא, י"ל דמתחילה נתן להם חמאה וחלב ואחר כך נתן להם הבשר, אי נמי דס"ל כמ"ד (בחולין ק"ד: תוד"ה עוף) דבקנוח והדחה מותר: ח רצה לומר הא ג' לשונות היו, וקרא משמע שלא הביא אלא א', מדכתיב בן הבקר לשון יחיד. (מהרמ"ש), קשה לרש"י חמאה וחלב לא נזכר מקודם, אם כן היה לו לומר ויקח בן הבקר ואחר כך חמאה שהוא הנוסף, לכן פירש קמא קמא כו', ר"ל שחמאה וחלב היו מוכנים לפניו קודם עשיית בן הבקר ודו"ק, ועוד יש לומר מאשר עשה דייק שהוא מיותר, לכן פירש קמא כו', ר"ל אשר תקן בראשונה הביא מיד: ט ואם תאמר ומנא ליה לרש"י דילמא משום הכי כתיב ויאכלו דמשום שהיו מלאכים ואין שייך בהם אכילה, ומשום הכי כתוב ויאכלו להראות לאברהם שהם אורחים ולא מלאכים, וי"ל דאם כן מה בא הכתוב להשמיענו, לא לכתוב כלל ויאכלו דפשיטא הוא דלא אכלו, או מאי נפקא מינה בזה אם אכלו או עשו עצמן כאילו אכלו, לכך פירש מכאן כו' וק"ל: {ט} י ואם תאמר לא היה לו לנקוד רק למ"ד לחוד ויהיה הכתב מרובה ותדרוש הכתב, ונ"ל דבכל מקום דורשין הכתב קודם הנקודה, ואילו היה נקוד על ל' אם כן לא היה הכרח בכתוב למי שאלו מתחילה, אי שאלו לשרה תחילה על אברהם או לאברהם תחילה על שרה, כיון דלא נקוד אלא על הל' הוה כאילו כתיב בקרא איו איה, א"כ לא היינו יודעין על מי שאלו תחילה, ואדרבה מן הכתב היה משמע דשאלו תחילה לשרה על אברהם, דהא להכי לא נקוד אלא הל' למדרש איו תחילה, אבל עכשיו שנקוד איו א"כ אנו דורשים הכתב קודם, דהיינו איה דכתיב בקרא כלומר ששאלו מתחילה לאברהם איה שרה אשתך ואחר כך שאלו לשרה איו אברהם, ואם תאמר מאי נפקא מינה בזה, יש לומר ללמדך דרך ארץ ששואלים מתחילה לאיש על האשה ואחר כך לאשה על האיש וק"ל. (רש"י), והתירוץ הנכון בזה הוא שמאחר שהתורה עצמה כל ענינה על פי הכתב הוא, הנה מן המחוייב שאם נניח הכתב רבה שיהיה אותו הכתב הנדרש צודק בקשורו עם השאר, שהכל כתב וזה לא ימצא בכאן, כי איו הוא רומז אל זכר נסתר, ואיך יומשך לו אומרו שרה אשתך, והביא ראיה לזה מפסוק (במדבר ט' י') או בדרך רחוקה שנקוד על הה' ע"ש, ואולם כשנקוד אי"ו ותדרשהו, לא נחוש אל הכתב האחר הבא בפסוק אך נקח מלת אי"ו מופשט לעצמו אחר שהכתב והנקודה הם שני דברים מתחלפים, ועוד י"ל לכך נקוד אי"ו כי כל הנקודות באו לעקור האותיות, והנה נשארה הלמ"ד לבדה כדי שתקח הל' ותשים על איה והוי כמו אליה, פירש שאף אליה שאלו על אברהם, דאם לא כן היכן מצינו ששאלו לשרה על אברהם דילמא לאחר שהיה בבית שאלו איו אברהם, משום הכי נקוד על איו למדרש זה, כך מצאתי בכתיבת יד אבא מורי ז"ל. ובזה מתורץ נמי מה ששמעתי להקשות מנא ליה לרש"י ששאלו לשרה על אברהם דילמא לאדם אחר שאלו עליו וק"ל. כתב הרא"ם והלא אין שואלין בשלום אשה, כבר תירצו בגמרא (ב"מ פ"ז.) דוקא כששואלין לאשה עצמה אבל ע"י בעלה מותר וע"ש. (ג"א), וא"ת אימתי שאלו לשרה איה אברהם, הא בתחילה ראו אותו והוא הכניסם לביתו, וי"ל בעת שהיה אברהם רץ אל הבקר ועוסק בסעודה: כ ר"ל דאחר שהיו אוכלין היו מברכין ברכת המזון על הכוס, ושרה לא היתה אצלם, ואברהם לא היה רוצה לשלוח לה לפי שפירסה שרה נדה ולא תטמא המשקין עם הכוס, והוא לא רצה לגלות שפירסה נדה, לכן לא רצה לשפוך לכוס אחר ולשלוח לה, אי נמי יש לומר דעיקר מצוה שתשתה מאותו כוס שברכו עליו, ולפי זה יש לפרש מה שהשיב אברהם הנה באהל רמז להם שפירסה נדה, משום הכי יושבת בדד כדרך נשים נדות וק"ל: ל זה קאי אפירושו שפירש לעיל אלא להודיע שצנועה היתה כו', ר"ל לכך שאלו כדי שישיב הוא, הנה באהל, ומתוך זה יראה שהיא צנועה, ופירושו להודיע לאברהם שהיא צנועה: {י} מ ואם תאמר מנא ליה לרש"י דפסח היה, ונראה לי דלשנה אחרת נולד יצחק, וכתיב בפרשת בא (שמות י"ב מ"א) ויהי מקץ שלשים שנה וד' מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו וגו', וארבע מאות שנה היו מתחילין מיום שנולד יצחק כשהיה זרע לאברהם, ובאותו יום שהתחילו ארבע מאות שנה בו היו כלים, וביום שכלו בו יצאו כדפירש"י שם (ד"ה ויהי מקץ), והם היו יוצאים בט"ו בניסן הוא יום א' של פסח, א"כ הבשורה והלידה של יצחק היה נמי בפסח, ועוד י"ל דרש"י דייק מדכתיב גבי לוט (לקמן י"ט ג') ומצות שמע מינה דפסח היה וזה היה באותו היום שדיבר המלאך כן: נ מדלא קרינן כעת בשו"א אלא כעת בקמ"ץ, דכעת בשו"א דבוק לחיה ואין זמן מפורש אחריו, לכן צריך לומר שהוא כמו בעת כלומר בעת הזאת, וחיה דבור בפני עצמו כדמפרש והולך שתהא חיה כו'. (מהרמ"ש), נ"ל כעת בקמ"ץ משמע עת הרמוז כמו הכא שרט לו שריטה, לפי שהוא כאילו נכתב כהעת, אבל כעת בשו"א לא נראה בו איזה עת וק"ל: ס ואם תאמר מנא ליה לרש"י, (מהרמ"ש), נראה לי דקושיא מעיקרא ליתא כי הכי פירושו לא בשרו המלאך שהוא ישוב אליו אלא בשליחותו של מקום, ר"ל שהקב"ה ישוב אליו וכמ"ש אח"כ (פ' י"ד) למועד אשוב אליך וכו', ואע"ג שאמר שוב אשוב כמדבר בעדו, דרך השליח לדבר כן בשם משלח, כמו (שמות י"ח ו') אני חותנך יתרו, למ"ד (הובא ברש"י שם) שליח שלח לו, ודייק רש"י זה דילמא יתלה המלאך הגדולה בעצמו שוב אשוב, והרי מצינו (לקמן י"ט כ"ב רש"י ד"ה כי לא) שנענשו על זה כמ"ש (לקמן י"ט י"ג) כי משחיתים אנחנו כו', אלא בשליחותו של מקום אמר, ועוד יש לומר דאם לא כן שמא הש"י ישלח אותו בשליחות אחרת ולא יהיה לו פנאי לבא עם הקב"ה, ונמצא שקרן בדבריו, אלא ודאי בשליחותו של מקום אמר לו, ובזה מתורץ למה פירש כעת קודם שוב אשוב שלא כדרך המקרא: ע ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא איפכא, (מהרמ"ש), ויש לומר דאם כן היה לו לומר והוא לפניו, רצה לומר המלאך היה לפני הפתח דאז שפיר משמע שהמלאך לא היה תוך האהל אלא לפני פתח האהל, כאשר הוא האמת שאברהם ישב על פתח האהל ודיבר המלאך עמו, אבל אי קאי אחריו על הפתח דהיינו הוא המלאך היה אחר הפתח, אם כן יהיה הפירוש שהמלאך היה אחר הפתח והוא תוך האהל וק"ל: {יא} פ ואם תאמר והלא פירש"י לעיל (פ' ח') שאותו יום פירסה נדה ונטמאת העיסה, שמע מינה דהיה לה אורח כנשים, ונ"ל שהיתה סבורה שמקרה הוא ולא חזרת וסת, וזהו שאמרה היתה לי עדנה אמרה כן כמסופקת, כלומר הדם שראיתי כבר, מסופקת אני בזה אם הוא וסת שלי, או לא כי אם מקרה בעלמא מכח מהירת הלישה שאמר אברהם (לעיל פ' ו') מהרי שלש סאים קמח וכו', ודלא כפירש הרא"ם שפירש גבי שינה הכתוב מפני השלום אמרה שרה אני אחרי בלותי כבר היתה לי עדנה אבל אדוני זקן וכו', כתב מהרש"ל ומשום הכי נתן לה הקב"ה שנה ללידה כדי שיהיה לה ג' חדשים שתקבע לה וסת, כיון שפסקה מלראות ועכשיו חזרה לנערותה ותשעה חדשים ללידה, אבל לפי מה שאמרו (ר"ה י':) בראש השנה נפקדה שרה, משמע דלא ילדה אלא לז' חדשים וצריך עיון וק"ל: {יד} צ (מהרמ"ש), מרש"י נשמע שלא לפרש היפלא לשון פלא ותימה, ור"ל וכי יש לתמוה ולהתפלא מן הש"י שיעשה דבר חידוש, שלא כתרגומו וכו', דלתרגום קשה איך יוצדק מ"ש הקב"ה היפלא, ור"ל היתכסי על צחיקת שרה, לפי שהיא אמרה ואדני זקן משמע שהוא דבר נמנע שתלד, וא"כ היה לו לומר היבצר מה' דבר או היד ה' תקצר, משא"כ לפי לשון פלא ותימה אתי שפיר, לכן פירש לעולם היפלא כתרגומו היתכסי, ואפילו הכי אתי שפיר לתשובה על דברי שרה שהוא נמנע, ר"ל וכי יש דבר וכו' מלעשות כרצוני, כי כל דבר המכוסה מאדם הוא מופרד ממנו מלעשותו כשירצה, שאם יוכל לעשות כשירצה יכול לומר אני יודע שיהיה זה, ומה שלא בחר רש"י בפירש לשון פלא ותימה, משום דא"כ היה לו לומר היפלא על ה' וגו', דגבי תימה שייך לומר יותר לשון על, ותו הא שרה לא אמרה בלשון תימה רק החליטה דבריה שהוא נמנע, ואיך יתכן על זה תשובת היפלא ודו"ק: {טז} ק (מהרמ"ש), ר"ל שלא תטעה לומר שמלת לשלחם הוא כמו בשלח פרעה (שמות י"ג י"ז) ששלחם מרשותו, דאם כן יהיה המקרא מסורס, דהא כבר כתב (וילכו) [ויקומו] משם, ואיך אמר אחר כך הולך עמם לשלחם, ועוד קשה שהרי הם לא היו ברשות אברהם, כי הוא ביקש מהם אל נא תעבור וגו', לכן פירש לויה וכו': ר ואם תאמר והא בלאו קרא דלשלחם אנו ידענו שסבור שאורחים הם, כיון שהכין להם סעודה לאכול ונתן להם מים לרחוץ, ויש לומר כי על ידי הבשורה והרפואה הוה אמינא שהרגיש בדבר שהם מלאכים, לכן קאמר כסבור שהם אורחים וכו', (הרא"מ): {יז} ש דאי לא פירש אלא טעם ראשון לבד הוה אמינא מה שימצא הוא שלו ומה שלא ימצא לא יהיה שלו, ולכך פירש קראתי אותו וכו', ואילו אמר זה הטעם לבד הוה אמינא מה שהוא בארצו הוא שלו אבל הארבעה כרכים הללו אינם שלו, לכך צריך לשני הטעמים, (מהרש"ל): {כא} ת לאו למימר דממילת ואראה מפיק לה, אלא מלשון ירידה כאדם שיורד מכסאו ללכת ולראות ולחקור בדבר, דאם לא כן מה ד"א ארדה לסוף מעשיהם קאי בראיה, ואומר ד"א ארדה נא, ועוד שלא היה לו לפרש, לומר על הדיינים על מלת ארדה נא, אלא על מלת אראה, והא דהוצרך לשני הטעמים, משום דלטעם ראשון קשה והא עדיין לא דן אותם, אלא הירידה היתה לראות אם עשו העבירה, לכך מביא ד"א וכו', ולפי ד"א קשה היה לו לומר אראה נא וארדה, לכך צריך גם לטעם ראשון, (מהרש"ל): א רצונו לתרץ דהיה לו לכתוב הכצעקתם, כמו שכתוב לעיל (פ' כ') וחטאתם, ולמה כתב לשון נקבה, אלא וכו': ב דאם לא כן מה עשו הא כבר כתוב וחטאתם כי כבדה מאד, דמשמע שכבר עשו: ג שהפשיטוה ערומה והיו טחין אותה בדבש והדבורים נשכו אותה עד שמתה, ומנא ליה דריבה היתה, יש לומר מגזירה שוה על דבר אשר לא צעקה בעיר (דברים כ"ב כ"ד) גבי נערה המאורסה, משום דלטעם ראשון קשה ומי איכא ספיקא קמי קב"ה שאם עשו אעשה בהם כלה, לכן פירש צעקת ריבה וכו', אם הוא כדברים שאמרה ששלא כדין הרגוה, ואע"פ שהרגוה כדין אדעה מה אעשה וכו', אבל המעשה היה ידוע וגלוי לפניו, (מהרש"ל): {כב} ד אין הכוונה חלילה שהוסיפו או שהותירו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חלילה, אלא הענין תיקון סופרים הוא שהם דקדקו ומצאו לפי ענין כל אחד ואחד מן הכתובים ההם, שעיקר הכוונה לא היתה כמו שנראה ממה שנכתב בספר, אלא צד כוונה אחרת, ולא היה לו לכתוב ואברהם עודנו עומד, לא היה לו לומר אלא וה' עומד, אלא שכינה הכתוב ולא קראם תקון סופרים, אלא שהם דקדקו ופירושו שהם כינוים, (לשון הרשב"א): {כג} ה (נח"י), רבים מקשים על ראיה זו, דהא הרב גופיה פירש לקמן שדיבר אליו קשות, ובאמת שטעות סופר הוא וצ"ל ויגשו בני יהודה, והוא ביהושע (י"ד ו'): {כד} ו דאינן נקראים רבים אלא עשרה דנקראין עדה: {כה} ז ר"ל שנראה שהקרא סותר אהדדי, דבתחילה אמר ולא תשא למקום, משמע שאף על הרשעים התפלל, ואח"כ אמר חלילה לך וגו' להמית צדיק עם רשע, משמע שלא התפלל אלא על הצדיקים, ומתרץ דהכי קאמר ואם תאמר לא יצילו וכו': ח ואע"פ שבדור המבול נשארו נח ובניו ואיך יאמרו שכך הוא אומנתו להמית צדיק עם רשע, וגם בדור הפלגה לא המית כולם אלא ויפץ אותם (לעיל י"א ח'), וי"ל כך יאמרו, בדור המבול היו גם יותר צדיקים ושטפם, אך נח ובניו נשארו לקיום המין, אבל בלאו הכי היה שוטף הכל אפילו נח, ובמקום שאין שוטף הכל וחרון אפו יצא על איזה אקלים לבד, אזי הוא מכלה כל האקלים צדיקים ורשעים, וכן היה בודאי בדור הפלגה, עיין בהרא"ם מה שהקשה, ויש לתמוה שאם כן יאמר לו השם מאחר שאין אומנתו כן ואף על פי כן הם אומרים כן, אם כן אפילו אם לא אמית הצדיק עם הרשע אלא שינצלו הצדיקים עדיין יאמרו כך הוא אומנתו לשטוף הכל וכו', ופירש שם דהאי חלילה אדלעיל קאי חלילה לך מעשות שלא תשא למקום בזכות הצדיקים הנמצאים, כי יאמרו העולם כך הוא אומנתו ששוטף הכל הצדיקים ורשעים יחד, כי אינם יודעים שהיו רשעים לבד רק חושבים שגם הצדיקים נשטפו עמהם, ואחר כך כדי לתקן מאמר להמית צדיק עם רשע שאין לו קשר עם מה שלמעלה הימנו, שהרי לא אמר עד כאן אלא שיצילו הצדיקים את המקום ולא שינצלו הצדיקים עצמם, הוסיף ואם תאמר, והוא נמשך עד חלילה לך האחרון, ואם תאמר לא יצילו הצדיקים את הרשעים, אבל תרצה לעשות כליה כללית, חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט, ואחר שתיקן פירוש המקראות שב לפרש מלת חלילה עכ"ל. ויש קצת ישוב גם כן במה שכתבתי וק"ל: ט וקשה לרש"י דפשוטו של קרא משמע דאברהם לא היה מתפלל אלא שלא יעשה עוד כיוצא בזה, ולא היה מתפלל על אנשי סדום, ואם כן איך אמר בתפלתו אולי יש חמשים צדיקים, שמע מינה על אנשי סדום היה מתפלל, לכן פירש לא הוא ולא כיוצא בו, דלשון הזה כולל שניהם לעתיד ולהווה ר"ל היה מתפלל גם על ישראל כשיהיו חוטאין שלא ימית צדיקים עם רשעים, וזה שפירש אחר כך חלילה לך לעולם הבא רצה לומר לדורות הבאין: י יש לומר כדאמרינן בחלק (סנהדרין ק"ז:) דאנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא, ומהרש"ל פירש אם כך הוא בעולם הזה הרי יש חילול השם אפילו לעולם הבא, שאין שייך חילול השם מכל מקום לא נמצא טעם לדבר למה תשחית צדיק עם רשע עכ"ל: כ ומה שהוצרך לפרש ה"א התימה הזה, לומר וכי מי שהוא שופט וכו', ולא הספיק לו מה שפירש ה"א של השופט לשון תימה הוא, שרוצה להודיע שה"א התימה הזה אף על פי שהוא במלת השופט בתמיה, הוא קאי על מלות לא יעשה משפט: {כט} ל (נח"י), זה לשון מהר"י קולון בשורש קנ"ב פירוש שאברהם ביקש שאם ימצא בעיר אחת חמשים צדיקים אפילו הכי ינצל המקום, רצה לומר שם כולל לה' עיירות, וכל שכן אם ימצא בכל עיר ועיר, והקב"ה הודה לדבריו והוסיף לומר ונשאתי לכל המקום, רצה לומר אף לכפרים, ועל כן אמר פעם אחד עיר ופעם אחד מקום ופעם אחד לכל המקום, ועיין שם: {לא} מ אין להקשות למה לא פירש מיד כן אהואלתי ראשונה (לעיל פ' כ"ז), וי"ל דאם כן היו דבריו של רש"י סותרין זה את זה, דהא לקמן בפרשת אלה הדברים (דברים א' ה') כתיב הואיל משה, ופירש"י שם התחיל, כמו הנה נא הואלתי, אם כן שמע מינה הואלתי פירש התחיל כמו שפרש"י, והואלתי הב' פירושו רציתי וק"ל: {לב} נ דכיון שמצינו גבי חמשים שביקש על ידי צירוף, כמו שנאמר לעיל (פ' כ"ח) אולי יחסרון חמשים הצדיקים חמשה, אם כן ביקש על ט' ועל ידי צירוף, אם כן לא צריך עוד לבקש בודאי אם ימצא הש"י ט' צדיקים לא ישחית עיר אחת, אך שהקב"ה לא מצא, והוא מדברי רש"י, כלומר כיון שלא הציל אפילו עיר אחת ודאי לא מצא וכו', יש מקשים על פרש"י למה לו לרש"י לפרש חמשים צדיקים לחמשה, וארבעים לארבעה, שלושים לשלשה, ועשרים לשנים, ועשרה לאחד, מי הכניסו לדחוק זה, ודילמא על כל הה' ערים היה מתפלל, ומתחילה היה מתפלל על החמשים לתת חשבון שלם של י' לכל אחד ואחד מן הכרכים, וחזר ופיחת, וכדי שיוכל להציל הכל היה כוונתו, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל ולא ידעתי מי הכניסו להרב במ"ש כו', ונראה דרש"י דייק מדשני הכתוב בלשונו, דלפעמים כתיב לא אעשה, ולפעמים כתיב לא אשחית, אלא ודאי הכי קאמר דמתחילה שביקש על מ"ה על ידי צירוף על ה' כרכים כתיב לא אשחית, רצה לומר אותם לגמרי, אבל מכל מקום יסורים אביא עליהם כיון דעל ידי צירוף הוא, וכשביקש אחר כך על ארבעים בלא צירוף על ד' כרכים כתיב לא אעשה, משמע לא אעשה לגמרי אפילו יסורין לא אביא עליהם, וכן גבי ל' נמי כתיב לא אעשה כיון דבלא צירוף היה, ואחר כך כשביקש על כ' ועל י' כתיב לא אשחית בשניהם, משמע אבל יסורין אביא, אע"פ שביקש בלא צירוף, מכל מקום כיון דהכרכים לא היו אלא ה' והג' מהם היו רשעים, וכיון דהרוב היו רשעים, אף על גב דמהני שנים היו בכל אחד ואחד י' בלא צירוף כתיב לא אשחית, אבל יסורין אביא, אם כן שמע מינה דמתחילה ביקש על כל הערים, ואחר כך על ארבע ואחר כך על שלשה ואחר כך על שנים ואחר כך על אחד וק"ל: {לג} ס פירוש בא ללמדנו שהש"י מבקש דברי הסניגור, מפני שאין חפץ במות הרשע, וכשנשתתק אז הלך לו, דאם לא כן מאי שנא הכא מכל הנבואות שאין כתוב בה וילך:

בעל הטורים על בראשית פרק-יח

בעל הטורים: {ג} ומצת. ב' במסורה דין ואידך צלי אש ומצות, מלמד שפסח היה דילפינן מצות דהכא ממצות דהתם: {ד} ישכבו. ג' במסורה טרם ישכבו. ערלים ישכבו [יחזקאל ל' כב]. יחד על עפר ישכבו [איוב י א]. פירוש ערלים ישכבו העכו"ם שהם כאנשי סדום כי על סדומים וכיוצא בהם נאמר אותו פסוק: מקצה. ב' במסורה כל העם מקצה. כי נלכדה העיר מקצה. גבי נבוכדנצר לומר לך שראויין אלו למפולת כאלו ועוד כי כשנסעו מכאן נלכדה גם עירם מקצה: {יב} מי לך פה. בגימטריא בועז רמז לבועז שיצא ממנו: {יד} קומו צאו מן המקום ב' במסורה הכא ואידך קומו צאו מתוך עמי. מלמד שנתחלקו ישראל לכתות מהם שלא היו רוצים לצאת ומתו בג' ימי אפלה: {כג} השמש יצא וגו'. הפסוק מתחיל בה"א ומסיים בה"א מלמד שהלך ה' מילין קודם שיצא השמש: {כו} (ותבט) אשתו. בגימטריא היא עירית: {לא} כדרך. ב' במסורה כדרך כל הארץ. כדרך יום כה. גבי שליו מה כאן תשמיש המטה אף להלן וזהו מה שאמרו ז"ל שנתאוו לעריות בשאלת השליו: {לב} ונחיה. ג' במסורה ב' כאן ואידך ונחיה סוס ופרד ולא נכרית מהבהמה. מלמד שעשו בנות לוט מעשה בהמה: {לג} ובקומה. נקוד על הוא"ו לומר ששכבה עמו קודם ו' שעות וקודם חצות בעוד ששנתו חזק ועל כן לא ידע בקומה אבל רות לא שכבה עם בועז אלא לאחר ו' שעות היינו דכתיב ותקם בטרום יכיר איש את רעהו בוי"ו שלא קמה עד לאחר ו' שעות ע"כ ידע בקומה: {לד} הצעירה הן שכבתי אמש. ס"ת למפרע שינה לומר לך שישן היה ולא הרגיש בה:

דעת זקנים על בראשית פרק-יח

דעת זקנים: {טז} הנה נתתי אלף כסף לאחיך. אלף לשון למוד כמו ואאלפך חכמה כסף לשון חימוד כי נכסוף נכספת. והפי' הנה נתתי ולמדתיך עצה טובה וחמודה על אודות אחיך. לאחיך על אחיך על אודות אותו שאמרת עליו אחי הוא הנה. וי"מ אלף כמו שגר אלפיך כסף לשון חימוד כדפירש"י הנה הוא לך כסות עינים אותו שם דאח שאת קוראה לו לשון כיבוד וצנוע הוא שלא לומר בעלי הוא ולמה תאמר כן לכל אשר אתך כלו' לאנשים הרגילים אצלך שיודעים שבעליך הוא: ואת כל ונוכחת. אבל לכל העולם שאין מכירין בדבר תוסרי ותוכיח שלא תאמרי אחי הוא שלא תבא לידי תקלה:

חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-יח

חומת אנ"ך: י״ח:רפ״ח א׳ וירא אליו ה׳. ס״ת אוה. יושב פתח האהל ר״ת יפה כמו שאמר הכתוב ויתאו המלך יפיך רבינו מהר״א מגרמיזא ז״ל בכ״י. ואפשר אליו גימטריא אליה עם הכולל רמז שיבא אליהו הנביא זכור לטוב בכל מילה. עוד אפשר דע״י המילה מתגלים החסדים וזה רמז וירא גימטריא גבורה עם הכולל אליו ה׳ מדת רחמים רומז לחסדים ומתמתקים הדינים. ור״ת וירא אליו ה׳ גימטריא טוב שהוא יסוד. והנה אמרו במדרש רבה על פסוק זה ואחר עורי נקפו זאת אמר אברהם אחר שמלתי הרבה גרים באו לידבק בזאת הברית ומבשרי אחזה אלוה אלולי שעשיתי כן מהיכן היה הקב״ה נגלה עלי וירא אליו ה׳ עכ״ל. והנה אני הדל פירשתי בספרי הקטן ראש דוד בדין תדיר ומקודש שהוא היה סבור שע״י שנימול יבטל מצוה תדירית דהכנסת אורחים ועכ״ז מל שהוא מקודש וכדעת הרמב״ם שאיזה שירצה יקדים ע״ש. ועתה אני בעניי מוסיף דגם לרבינו עובדיה ז״ל דסבר בעלמא דתדיר עדיף הכא מודה דיש לדחות התדיר שהם האורחים מפני המילה מתרי טעמי תריצי חדא דהמילה נצטוה מפי ה׳ ומצות הכנסת אורחים היה עושה מעצמו בלי ציווי פרטי רק שהוא מצד עצמו קבל לעשות כל המצות ואין ספק דציווי ה׳ אשר ציוהו קדים ודוחה מצוה שלא נצטוה. ותו דלא דמיא מצות מילה לשום מצוה שהיא שקולה ככל התורה ונכרתו עליה י״ג בריתות ואינו שלם ובלעדה לא יכונו כל המצות. ויש להסמיך זה במאמר הנזכר ובכתוב דאמר אאע״ה אחר שמלתי הרבה גרים באו וכו׳ שהוא היה סבור שלא יבואו ולא יבא שום אורח אצלו כמ״ש במדרש לקמן ובסוף פרשת לך לך והיה חידוש אצלו שבאו אחר המילה וז״ש ואחר עורי נקפו זאת וכי תימא ולמאי דס״ד שלא היו באים איך הניח מצוה תדירית לז״א ומבשרי אחזה אלוה אלולי שעשיתי זאת מהיכן היה הקב״ה נגלה עלי וירא אליו ה׳ ובזה כלולים כל הטעמים א׳ שזה מקודש ואין זה כמקודש דעלמא כי קודם המילה אינו כדאי לחזות בנועם ה׳ ואינה כשאר המצות שהיא עיקר קבלת האלהות וירא אליו ה׳ והיינו שקיים מצותו ולזה וירא אליו ה׳ וא״כ מה שציוה הוא יתברך קודם. ועוד המצוה עצמה גדולה מכל המצות והראיה והוא יושב וקודם זה היה נופל ועוד שמצוה זו היא פתח האהל ר״ל התורה ע״ד אדם כי ימות באהל והיא יסוד הדת ומצלת מגיהנם וזהו כחום היום ואפילו שתתבטל מצות אורחים אין לחוש: י״ח:רפ״ט א׳ וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים וכו׳. פירש הרב גנת ורדים ז״ל א״ח כלל ב׳ סימן ט״ו שאברהם אע״ה לא היה מסתכל חוץ מד׳ אמות וברוח הקדש לצורך מצוה כתיב וישא עיניו וירא והנה איל והכא וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים ולכן הקב״ה אמר לו שא נא עיניך וכו׳ עכ״ד. ואפשר לרמוז במ״ש רז״ל אין והנה אלא לשון שמחה והכא אברהם אע״ה היה סובר שאחר שנימול לא יבואו אורחים אצלו כמשז״ל ועתה וישא עיניו וירא והנה שמח שמחה רבה שאחר שנימול גם כן זוכה לקיים מצות הכנסת אורחים וכתב רבינו מהר״א מגרמיזא ז״ל והנה שלשה גימטריא אלו מיכאל גבריאל ורפאל: ב׳ וירץ לקראתם מפתח. ס״ת צמח א״ל הקב״ה אתה רצת לקראת מלאכים חייך אני פורע לך בזמן המשיח שנאמר רץ לקראת רץ ירוץ ומתי יהיה זה כשיבא המשיח שנקרא צמח רבינו אפרים ז״ל בפירוש כ״י: י״ח:רצ״ב א׳ כן תעשה כאשר. גימטריא זהו אין מסרבין לגדול. רבינו מהר״א מגרמיזא ז״ל בכ״י: י״ח:רצ״ו א׳ ויאמרו אליו איה שרה אשתך. פירש רש״י ז״ל נקוד על איו שבאליו ותניא רשב״א אומר הכתב רבה על הנקודה אתה דורש הכתב וכאן הנקודה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה דאף לשרה שאלו איו אברהם וכו׳ עכ״ל והקשו הראשונים שהכא ינקד הלמ״ד ואני דורש הכתב איו. ואפשר לישב דרך דרש במה שסיים רש״י ז״ל למדנו שישאל אדם באכסניא שלו לאיש על האשה ולאשה על האיש. והשתא אם נקד הלמד ונשאר הכתב איו היינו דורשים דלאשה שרה אמנו שאלו איו אברהם. אבל אין ללמוד לעלמא לכך ננקד איו ונשאר למ״ד רמז ללמד לעלמא כמשמעות אות למד. א״נ להפך שאם היה ננקד למד ה״א שבא ללמד לעלמא אבל הכא ה״א מה״ש לא ידעו היכן שרה ולא שאלו. להכי ננקד אי״ו ואנו דורשים איו. וממה שלא ננקד הלמד רמז דיש ב׳ לימודים א׳ לגופיה דמה״ש ידעו היכן שרה ושאלו וגם לעלמא ושמעינן תרתי ועמ״ש הרב נמקי יוסף פרק הפועלים. ומ״ש אני הדל בפירוש מס׳ סופרים: י״ח:ש״ג א׳ הלך עמם לשלחם. גימטריא תרי״ג כי העושה לויה כאלו מקיים כל התורה כמו שאמרו רז״ל ושיעור לויה מיל והוא ר״ת לשלחם לויה שעושין לאורח חכם מיל. נצח ישראל כ״י: י״ח:ש״ו א׳ כי ידעתיו למען אשר יצוה וכו׳ למען הביא וכו׳. שאלוני דא״כ היה ע״מ לקבל פרס והשבתי דרש״י ז״ל במת״ק ודש״ן עדיו פירש כך הוא מצוה לבניו ושמרו דרך ה׳ כדי שיביא וכו׳ והכונה דיפתה את בניו ואומר להם שמרו כדי שיביא וכו׳ כמו שמפתים לתינוקות ע״ד מש״ה אם בחוקותי וכו׳ ונתתי גשמכם וכמ״ש הרמב״ם ז״ל דלא נכתבו יעודים הרוחניים בתורה אלא הגשמיים כמו שאומרים לתנוקות וככה יעשה אברהם לקרב זרעו לעבודתו יתברך. שוב ראיתי מי שפירש כי לגדולים יש לומר שישמרו דרך ה׳ לעשות נחת רוח לפניו דוקא ולקטנים צ״ל שיעבדו ה׳ לזכות לטובות העה״ז וזה כונת הכתוב כי אאע״ה לגדולים יצוה לשמור דרך ה׳ שלא על מנת לקבל פרס ולקטנים הוא אומר למען הביא שהם טובות העה״ז ולזה כתיב למען שני פעמים עכ״ד ועד״ה ושמרו דר״ך ה׳ יחוד קבה״ו לעשות צדקה לתקן המלכות לחברה עם יסוד ות״ת וזהו ומשפ״ט: ב׳ אשר יצוה את בניו. ס״ת תורה כ״כ רבינו מהר״א מגרמיזא ז״ל ורבינו בעל הטורים ז״ל ולי הדל אפשר לרמוז אשר יצוה גימטריא יראת גם גימטריא גמילות חסדים והם גימטריא תורה והם ג׳ דברים שהעולם עומד על התורה ועל העבודה ועל ג״ח והעבודה בכלל הוא יראת ה׳ תדיר. ושמרו דרך ה׳ לעשות שמירה וסייגים לתורה: י״ח:ש״ז א׳ זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד. מהזעקה. ורבינו אפרים ז״ל כתב כי רבה אותיות כריבה שריבה א׳ היתה נותנת לחם לעני ועשו בה שפטים גדולים כמו שאמרו רז״ל: י״ח:שי״ד א׳ ואנכי עפר ואפר. פירשו כת הקודמין שכונתו לפי רוב הענוה שהוא כמו עפר ואפר מעורבין שאינו מועיל כי כל א׳ בפני עצמו יש בו תועלת אבל אם נתערבו לא יועילו:

נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-יח

נחל קדומים: כ״ב:תקנ״ב א׳ וירא את המקום מרחוק. גימטריא הוא ראה שלהבת בהר. את המקום גימטריא ירושלם עם האותיות רבינו אפרים ז"ל בפירושו כ"י: כ״ב:תקנ״ז א׳ ויעקד את יצחק בנו. ראיתי בספר לקוטי תורה לרבינו האר"י ז"ל הנדפס באיוב דף כ"ט שכ' את איוב בשחין רע מכף ר"ת אברם. כי הנה רז"ל אמרו כי זה היה בעת העקידה של יצחק שטרד הקב"ה השטן שלא יקטרג על אברהם וימות יצחק נתן לו איוב למרק עונו אז לכן ר"ת אברם כי היה תמורת אברהם עכ"ל ולפי דברי קדשו אפשר לרמוז כי ר"ת ויעקד את יצחק בנו הוא איוב שם רמז ענין האמור דבעת העקידה נמסר איוב לידון שלא יקטרג על אברהם ודוק:

פירוש הרא"ש על בראשית פרק-יח

רא"ש על התורה: כ״ב:תקנ״ג א׳ שבו לכם פה עם החמור. מכאן ארז"ל עם הדומה לחמור שנמשלים האומות לחמורים וא"ת תינח אליעזר שהוא כנעני אבל ישמעאל למה נמשל לחמור והלא זרע קדש מצבתו זרע אברהם קדוש ה' וי"ל דהכי קא' שאל להם אברהם כשנשא את עיניו וראה את המקום אמר להם רואים אתם המקו' השיבו שניהם לא ראינו מאומה אמר להם שבו לכם פה עם החמור כיון שאין אתם רואים מקום שכינה שורה הרי אתם נחשבים כבהמה שאינה רואה ואינה מרגשת בקדושה וזהו עם הדומה לחמור לענין ראייה והשגחה ולא לענין הזרע שיהא מתדמה זרעם לזרע בהמה שהרי אחד מיהא היה זרע קדש כדפירשנו: כ״ב:תקס״ב א׳ ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה ודוד המלך קראו ירושלים ומלכי צדק קראו שלם. וא"ת למה לא קראו דוד כמו אברהם או מלכי צדק. וי"ל דוד תפס לשון שניהם יראה אל"ף ה"א עולה כמנין וא"ו וזהו יר"ו שלם הרי ירושלים תיבה שלימה: כ״ב:תקס״ד א׳ בי נשבעתי נאם ה' כי ברך אברכך. במדרש אחד כשנעקד יצחק בקש אברהם מאת מלך מלכי המלכים הקב"ה ובכה ויתחנן לו שכל זמן שיזכרו ישראל לפניו את עקידת יצחק שתהא כפרה להם כאלו היה נשרף ע"ג המזבח אמר חסד הוא זה שאתה דורש מלפני שאלו היית אומר ודורש ממני קודם אשר היית עוקד בנך היה תנאי אבל עתה מה שעשה עשוי ומ"מ אשבע לכם על בנך יעקב ואתן לו חותמי לעשות ולהזכיר את בניך את המעשה הזה אשר עשית כל זמן שיזעקו ויתפללו וזש"א הכתו' תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת כלו' תתן חותמך שהוא אמת שתקיים החסד אשר עשית לאברהם אשר נשבעת לקיים מה שאמרת לעשות לזרעו אחריו:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-יח

ברטנורא: כ׳:שע״ד א׳ ויסע משם אברהם כשראה שחרבו הכרכים וכו' דייק ליה מדכתיב משם ולא הזכיר המקום רק משם כלומר הסמוך לאותן כרכים ועוד דורש ד"א משם דסמיך לעניינו של בנות לוט דלעיל דרש משם מאותו מעשה הכתוב למעלה הימנו. מהר"ר:

גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-יח

גור אריה: י״ח:תט״ז א׳ לבקר את החולה. פירוש מדלא נזכר שום דבור אצל המראה הזה, ומדלא מזכיר דבור עמו, על כרחך לבקר את החולה היה, ולא היה צריך לשום דבור ואמירה, רק לבקר החולה. ובמה הכתוב מדבר – במילה, שהפרשה הקודמת במילה מדברת (לעיל יז, כג-כז), ולענין המילה נגלה אליו לבקר החולה. והקשה הרא"ם על פירוש זה שהרי היה בכאן דבור, לפי כשנגלה אליו הקב"ה אז "וישא עיניו וירא" (פסוק ב) והכניס האורחים, וקאמר לשכינה "אל נא תעבור" (רש"י פסוק ג) עד שאכניס האורחים – והאכילם (פסוק ח), עד "ואברהם עודנו לפני ה'" (ר' פסוק כב), והיתה השכינה ממתנת לו עד שהכניס האורחים, ואחר כך אמר (פסוק כ) "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה", ואם כן היה דבור בכאן, רק שהפסיק הכתוב ביניהם בהכנסת האורחים, ובשביל זה דחה הרא"ם פירוש זה:ונראה דלא קשה מידי, דלא נוכל לומר כי המראה היה בשביל דבור "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כו'" (פסוק כ), דאם כן הוי למכתב "ויאמר ה' המכסה אני מאברהם" (ר' פסוק יז) קודם "וירא אליו ה'", שהרי פסוק זה נכתב להודיע טעם שאמר הקב"ה לאברהם "זעקת סדום ועמורה", ואם היה המראה הזה בשביל דבור "זעקת סדום ועמורה" הוי למכתב הפסוק הזה קודם המראה, ולומר "ויאמר ה' המכסה אני מאברהם" שהוא הטעם אל דבור "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה", אבל שיהיה נכנס דבור "ויאמר ה' (זעקת סדום ועמורה כי רבה) [המכסה אני מאברהם]" בין המראה שנגלה אליו הדבור (פסוק א) ובין ענין סדום (פסוק כ) לא שייך כלל אילו היה המראה בשביל דבור "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה", לפיכך ענין המראה בפני עצמו, ואין "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה" מחובר לו כלל, והמראה דבר בפני עצמו, לכך צריך לומר לבקר החולה:אי נמי דיליף לבקר החולה מדכתיב "וירא אליו", והיה לכתוב 'וירא אל אברהם' כיון שהוא תחלת הענין, ודרך הכתוב לכתוב בתחלת הענין השם בפירוש ולא לכתוב "אליו", דמשמע שהוא סמוך וקאי על שלפניו, לפיכך צריך לומר לבקר החולה, שגם המראה הזה בשביל המילה לבקר החולה, לפיכך כתב "אליו" שקאי אדלעיל – שהוא המילה. אך קשה דילמא הא דכתב "אליו" לומר שבשביל זכות המילה נגלה אליו הקב"ה, ולפיכך ניחא פירוש קמא, שלא מצאנו שום דבור ואמירה אצל המראה הזה, ואם כן על כרחך לבקר החולה היה, ואין צריך שום דיבור ואמירה: ב׳ אמר ר' חמא וכו'. נראה הא דקאמר 'ביום ג' למילתו היה' ולא ביום הראשון, מפני שיום ראשון אין כאן רק חולשות אבר אחד, והוא המילה, ולא נקרא 'חולה', דסתם חולה שכל הגוף חולה, ואותו מצוה לבקרו, אבל באבר אחד לא נקרא 'חולה', ולפיכך פירש ר' חמא שביום ג' למילתו היה, וביום ג' חולה כל הגוף. וכן דרך כל מכה, שמתחלה אין כל הגוף מרגיש עד איזה ימים, ובמילה עיקר הרגש ביום שלישי, כדכתיב (להלן לד, כה) "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים", והטעם שאז הליחות מתעפשת, והמכה מעלת שחין, והדם נצרר – אז כל הגוף מרגיש, ולפיכך נקרא אז חולה בכל הגוף, ומצוה לבקרו. אף על גב דבפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלד ע"ב) גבי מרחיצין את הולד ביום ג' למילתו, ומשמע דביום ראשון ושני כולה עלמא מודה דמרחיצין, וכן מוכח התם בהדיא דכולה עלמא מודה שמרחיצין ביום ראשון, בודאי לענין המכה יותר מסתבר דשרי ביום ראשון, שהרי יש לחוש שתעלה המכה שחין או דבר רע, וזה יותר יש לחוש ביום א' מביום ג', אבל לענין חולשת הגוף – בודאי ביום ג' יותר חלוש מביום ראשון, דאז הוא מרגיש בצער יותר. ואין הרחיצה משום הכאב – שנאמר שלא יהיו מרחיצין הוולד ביום הראשון, דעיקר הרחיצה לרפאות המכה, וזה בודאי יותר ביום ראשון מאשר הוא ביום השלישי, וחולשת הגוף יותר ביום שלישי מאשר ביום ראשון: ג׳ הוא שנתן לו עצה על המילה. ותימה שאברהם יבקש עצה על המילה (קושית הרא"ם), ונראה לומר שעשה זה כדי שלא יאמרו שאברהם עשה בלא עצה, ואילו היה שואל עצה – והיו נותנים לו טעם ועצה שלא למול – היה שומע שלא למול, לכך שאל עצה ושומע דבריהם, ואחר כך היה מל, והשתא כל העולם יאמרו אחר ששאל עצה ושמע דברי המוחין – ואפילו הכי עשה, ולא יוכלו לומר שהממו הקב"ה ולא ידע אברהם מה לעשות. ומזה הטעם נאמר בעקידה (ר' להלן כב, ד) "ויהי ביום השלישי וישא עיניו וירא", שלא יאמרו הממו וערבבו כדלקמן. ועוד יש לפרש מפני שענר אשכול וממרא היו בעלי ברית אברהם (לעיל יד, יג), ודרך בעלי ברית שלא יעשה האחד שום דבר בלא דעת חבירו, שצריך להמלך בו, ולא שהוא מחוייב לעשות מה שיאמר לו חבירו, אלא שאין רשאי לעשות בלא דעתו, ואחר כך יעשה מה שירצה, ולפיכך הוצרך להמלך בהם מפני הברית לבד, והשתא לא הוי דבר נגד כבוד המקום אחר שהחיוב מצד הברית: ד׳ לפיכך נגלה עליו בחלקו. רוצה לומר מדכתיב "באלוני ממרא", שלא כתב זה בשאר דוכתיה, דמאי נפקא מיניה באיזה מקום היה. ואם תאמר והלא אוהל אברהם שם היה מתחלה כדמוכח בקרא (לעיל יג, יח), ואם כן בלא שנתן עצה על המילה היה בודאי נגלה שם, כיון שהיה אוהל אברהם בחלקו של ממרא, וכל שהיה נגלה אליו – גם באלוני ממרא היה נגלה, ויראה כי למעלה שלא היה הגלוי רק לומר אליו "לזרעך נתתי" (לעיל טו, יח), ולא שייך לומר דנגלה עליו בחלקו של ממרא, דהא לא היה הכוונה רק לדבר עמו בלבד, ולא היה עיקר הכוונה הגלוי, ולפיכך לא היה זה שכר לממרא, דהא בטל גילוי שכינה אצל הדבור, וטפל הוא אצל הדבור, כיון שעיקר הכוונה הדבור. אבל כאן שעיקר הכוונה הגילוי בלבד, דלא נזכר כאן אמירה, ומאחר שהיה עיקר הכוונה הגילוי של שכינה – היה זה כבוד גדול לממרא שהיה גלוי שכינה בחלקו, כי ביקור חולים אין צריך רק גלוי בלבד, שבזה עשה נחת רוח לחולה, ואם לא נתן לו עצה על המילה היה מסבב השם יתברך שיצא מחלקו, ובשביל שהיה זכאי – גלגל הקדוש ברוך הוא זכות על ידו, ונגלה בחלקו. ועוד יש לפרש השתא שנתן לו עצה על המילה היה נגלה עליו בחלקו של ממרא, דכתיב "וירא ה' אליו באלוני ממרא", ואם לא נתן עצה על המילה היה נגלה על אברהם, כדכתיב (לעיל יז, כב) "ויעל אלקים מעל אברהם", שהאבות בעצמן הן הן המרכבה (ב"ר מז, ו), ולא היה נגלה רק עליו, עכשיו שנתן ממרא עצה על המילה היה נגלה בחלקו של ממרא, וזהו גם כן נכון למבין: ה׳ ישב כתיב. פירוש כאשר כתיב "ישב" בלא ו' יש לקראתו פעל עבר, ויש לפרש אותו פעל, דלשון 'יושב' הוא בינוני, ואין זה פעל רק כמו תואר השם, לפי שהוא פעל עומד, ולפיכך כתיב חסר שיש להיות פעל. ואין לפרש אותו כמשמעו, שהרי קרינן "יושב", אלא שכבר היה יושב כדמשמע מה שקרינן "יושב", אלא שבקש לעמוד, והקב"ה הושיבו, והנה עכשיו נתיישב, וזהו פעל, כך יראה. ויש מפרשים "ישב" חסר כתיב כדי שיהיה נקרא ישב היו"ד בג' נקודות, ויהיה משמע שהיה מתיישב מן המושיב אותו, והוא הקב"ה שהושיב אותו: ו׳ ואתה סימן לבניך כו'. פירוש ולמה הושיבו הקב"ה אחר שרצה לעמוד נגד כבוד השם יתברך, למה לא הניחו לעמוד, שהרי אמרינן (כתובות צו. ) המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד, וכל שכן אם האדם רוצה לעבוד בוראו, ולפיכך מתרץ רש"י משום כך לא הניחו לעמוד כדי שיהיה סימן לבניו, שכל דבר שהיה סימן לבניו בשביל זה נתקיים, כמו שפירש הרמב"ן בפרשת לך לך (לעיל יב, ו): ז׳ ואתה סימן לבניך וכו'. ומה שהודיע לו זה עתה דווקא – מפני כי מצות המילה גורם שהשכינה עם ישראל, מפני שהיא הברית והחבור בין ישראל לאביהם שבשמים. ויש בזה דבר נפלא למה הקב"ה ניצב עם דיינים, לפי שאין כאן ישיבה של הקב"ה בעולם הזה השפל, ולפיכך הוא עומד, והדיינים ישיבתם במקום הזה. וכל זה מפני שנתן לישראל המילה, שהיא הברית, וכל ברית בין שני אוהבים – שהאוהב מראה אהבה כאשר הוא בא למקום ששם אוהבו, [ו] אינו מקפיד אם אוהבו יושב במקומו והוא עומד. ויש לפרש גם כן מפני ש"המשפט לאלקים הוא" (דברים א, יז), ומסר המשפט לדיינים, והמשפט ברשות הדיינין להימין ולהשמאיל, אם כן כאילו הקב"ה כביכול תולה בדיינים, שהרי משפטו בידם, ומי שהוא תולה באחר – יש לו לעמוד, ואותו שהאחר תולה בו – הוא יושב, ולפיכך הדיינים בישיבה והקב"ה ניצב בעדת אל. ופירוש ראשון הוא הנכון: ח׳ הוציא חמה מנרתיקה. דאם לא כן מאי נפקא מיניה שאמר "כחום היום" או היה בשעה אחרת, אלא "כחום היום" שהוציא הקב"ה החמה מנרתיקה: ט׳ הביא עליו המלאכים. ואין להקשות לא יוציא חמה מנרתיקה – והשתא יבואו אורחים, דאם כן יבואו הרבה אורחים, ויהיה טרחא יותר מדאי. וקשה דמשמע אילו לא היה מצטער לא היה מביא המלאכים בדמות אנשים, והלא היו צריכין המלאכים לבשר את שרה ולרפאות אברהם, ויש לומר שלא היה מביא המלאכים בדמות אנשים, אבל היו באים לבשר את שרה ולרפאות את אברהם בדמות מלאכים (כ"ה ברא"ם): י׳ בדמות אנשים. ולוט אף על גב שלא היה מצטער כלל על האורחים באו אליו המלאכים בדמות אנשים, היינו טעמא לפי שלוט אין כל כך חשוב שיהיה נודע לו המלאך בצורת מלאך, ולפיכך באו בצורת אנשים להצילו, אבל אברהם שכבר הקב"ה עמו – לא היו באים המלאכים כדמות אנשים, רק שהיה מצטער על האורחים. ואף על גב שגבי אברהם קראם "אנשים" (פסוק ב) וגבי לוט קראם "מלאכים" (להלן יט, א), אין פירוש שהיו נראים ללוט כדמות מלאכים, דאם כן לא היה אופה להם מצות (שם שם ג), אלא פירוש לפי שלוט לא היו שכיחים אצלו מלאכים, כשבאו המלאכים אצלו היה יראתם ופחדם עליו מוטל, אף על גב דאיהו לא ידע מזליה ידע שהיו מלאכים (עפ"י מגילה ג. ), והיה ירא, וזהו שהיה נדמו אליו כמלאכים, אבל אברהם שהיו המלאכים תדירים אצלו תמיד (רש"י לעיל טז, יג) לא היה פחדם ומוראם עליו אלא כמו אנשים, ולעולם לא היו נדמים לשניהם אלא אנשים: י״ח:תי״ז א׳ דאין מלאך אחד כו'. פירוש טעם הדבר שענין המלאך הוא השליחות, ולכך נקרא 'מלאך' לשון שליחות, ושמות המלאכים הוא לפי השליחות שנשתלחו, לכך אם מלאך אחד עושה שתי שליחות היה מלאך אחד שני מלאכים. וכן בעצמ אם שני מלאכים עושים שליחות אחדו – יהיו שני מלאכים מלאך אחד, אחרי שעיקר עצמות המלאכים השליחות, שלזה הם נבראים לעשות שליחות בוראם. ויש מפרשים מפני שאין זה כבודו של מקום שיהיה משתמש במלאך אחד שני דברים – כאילו היה חסר שלוחים, ונאמר (איוב כה, ג) "היש מספר לגדודיו". ואין שני מלאכים עושים שליחות אחד – שהיה זה נראה כאילו מבלתי יכולת שיהיה מלאך אחד עושה וגומר השליחות: ב׳ גכי לא אוכל וגו'. ואף על גב דכתיב (ר' להלן יט, יז) "ויניחוהו החוצה וגו'" "כי משחיתים אנחנו וגו'" (שם שם יג), ונראה דהוצאה שהיא קודם השחתה יכול המלאך המהפך לעשות, כיון שאי אפשר להשחית אלא אם כן מוציא את לוט תחלה (להלן יט, כב), אם כן ההוצאה מענין שליחות המהפך, אבל בעת שהוא מהפך לא יכול להציל, שהרי אין לומר שאין לו להפך עד שיהיה לוט ניצול, כיון שכבר הוא מהפך. וכן מה שכתוב "כי משחיתים אנחנו" לפי שעל ידי המלאך המציל את לוט היה יכול המלאך המהפך להפוך, לכך כתיב "כי משחיתים אנחנו": ג׳ ורפאל וכו' הלך משם וכו'. ואם תאמר מנא ליה לומר שהיה כאן מלאך לרפאות את אברהם, שמא לא היה כאן שום מלאך לרפאות את אברהם, ויש לומר שאם כן לא צריך לג' מלאכים, ואילו בשביל להציל לוט ולהפוך את סדום היו יכולים לילך לסדום, ולא יצטרכו לבא אל אברהם ולבא אל ביתו, אבל השתא שאותו שהיה מציל את לוט היה מרפא את אברהם – אתי שפיר, דכולם יבאו אל אברהם; האחד לבשר את שרה, ואותו שהיה מציל את לוט היה צריך לבא לרפאות אברהם, והמהפך את סדום לא היה רשאי לילך בלא אותו המציל את לוט, שלא היה יכול להפוך אם לא שיהיה לוט ניצול קודם, כדכתיב (להלן יט, כב) "כי לא אוכל לעשות דבר וגו'", ולפיכך באו שלשתן אל אברהם: ד׳ הלך להציל את לוט. וקשה והלא אין מלאך אחד עושה שתי שליחות, ויש אומרים דלאחר שגמר שליחותו יכול לעשות שליחות אחרת. וזה אינו, דאם כן בתרי סגי – לרפאות אברהם וילכו משם לעשות שניהם שליחות אחרת. ויש מתרצין דרפואה והצלה חדא מלתא היא. וקשה דבגמרא דידן אמרינן (ב"מ פו ע"ב) שמיכאל שבישר את שרה היה הולך להציל את לוט, ולא שייך למימר כי בשורה והצלה חדא מילתא. ונראה כי מיני השליחות הם ג', שלא יוכל האחד לעשות שליחות חבירו; האחד – הוא טובה גמורה לעשות חסד, והשני – לעשות דין ורעה גמורה לאבד ולהשמיד, והשלישי – כמו ממוצע בין שניהם, ולקיים כל דבר שיהיה מקוים כמו שהוא דרך הנהגת העולם. והשתא לבשר את שרה ליתן לה בן – שהוא חסד גמור ליתן לעקרה (לעיל יא, ל) בן – היה מלאך אחד. ולהפוך את סדום – היה מלאך אחר, שהוא אבוד וכליון לגמרי. ולרפאות את אברהם שיוכל לחיות – הוא מלאך אחר, שזה אין טובה ואין רעה, רק שיהיה עומד קיים כמו דרך העולם. ומפני שאלו דברים אינם זה כמו זה, ולפיכך אין מלאך אחד עושה שתי שליחות, שאין זה שייך לשליחתו של זה. ולפיכך המלאך שריפא את אברהם הלך להציל את לוט, מפני שהצלה גם כן היא עמידת האדם בחייו, ואינו חסד ואינו גם כן אבוד וכליון:וגמרא דידן סובר שמיכאל הלך להציל את לוט, וכן ראוי לומר, מפני שלוט היה ניצול בשביל זכות של אברהם, כדכתיב (ר' להלן יט, כט) "ויזכור את אברהם וכו'", וגבי אברהם היה חסד ומתנה להציל את לוט בשבילו, שהרי לא נחשב לו הצלת לוט – קיום. ועוד נראה לומר דלעולם נקרא חסד מה שהציל את לוט, דסבירא לן דלוט כיון דלא היה ראוי להיות ניצול – וכל שאר המקומות נהפכו והוא לבד ניצול בזכות אברהם – וכן אמר לוט בעצמו "ותגדל חסדך עלי להחיות נפשי" (ר' להלן יט, יט), שהרי כל שאר מקומות נהפכו, אין זה רק חסד גמור. וכן מה שבשר את שרה להיות לה ולד גם כן – אין ראוי שיהיה לזקינה וזקן חסד כזה, ולפיכך חסד גמור, ומיכאל שבישר את שרה, שהוא מלאך של חסד, הלך להציל את לוט, מפני שלוט היה רשע רק בזכות אברהם ניצול, ולפיכך חסד גמור הוא גם כן. אבל רפאל שריפא אין זה מקרי חסד, כיון שראוי להיות נרפא:אבל הב"ר (נ, יא) תולה הדבר כמו שאמרנו, מפני שהצלה דומה לרפואה, לפי שהצלה הוא להציל מן הפורענות גם כן, לפיכך אמר שרפאל הציל את לוט, לאפוקי מיכאל שבישר את שרה הוא ליתן בן במתנה, ובהא פליגי: ה׳ לשון נקייה. כלומר המלאכים הם עליון במעלה ובמדריגה מן האדם: ו׳ בב"מ וכו'. נראה דקשה לרש"י דמשמע שלא היו רוצים להטריחו, והלא כתיב "נצבים עליו" שהיו עומדים לפניו, ואם כן היו מטריחים אותו, ומתרץ 'בב"מ (פו ע"ב) וכו", והשתא לא קשה מידי, דודאי קודם שראו שהיה אסר ושרי – באו אצלו ורצו להטריחו, אבל אחר שראו אותו אסר ושרי – פירשו מאצלו, והיו עומדין במקום אחד קצת רחוק ממנו, כלומר – אין אנו רוצים להטריח אותך, וכאשר ראה זה מיד "וירץ לקראתם". ואם תאמר מנא לן שהיו עומדין במקום אחד, שמא אחר שראו אותו היו פורשים ממנו, ואז היה רץ לקראתם, ויש לומר דאם כן הוי ליה למימר 'וירץ אחריהם', אלא אחר שפירשו למקום רחוק קצת – עמדו ורץ לקראתם: י״ח:תי״ח א׳ לגדול שבהם אמר וקראם כולם אדונים. פירוש הא דכתיב "אדני" דמשמע לשון רבים, מדלא כתיב אדוני בחיריק, ואחר כך אמר "אל נא תעבור" דמשמע לשון יחיד, אלא האמירה הוא לאחד, וקראם כולם אדונים, לכך אמר "אדני" בלשון רבים. ואם תאמר אי לשון רבים הוי למכתב אדני בפתח, דמשמע לשון רבים, ומצאתי (ר' רבנו בחיי) מפני שהקמץ משמע לשון יחיד וגם לשון רבים, וכן מורה הנקודה, שהקמץ הוא מורכב מן פתח שהוא לשון רבים, ומן חיריק שהוא לשון יחיד, לפיכך השם שהוא קודש נקוד בקמץ, לפי שהקב"ה יחיד, ודרך כבוד אומרים לו לשון רבים שהוא כולל הכל, ומפני שכאן הוא מדבר לגדול – וקראם כולם אדונים – לכך קאמר "אדני" בקמץ, שהוא לשון יחיד, ומדבר לכלם בלשון רבים. וזה שפירש רש"י על 'ויאמר ה" – 'לגדול שבהם אמר וקראם כולם אדונים', כדי לתרץ לשון "אדני" בקמץ. אבל כל זה אינו מוכרח, שהרבה מקומות מצאנו שהפתח נהפך לקמץ, בפרט בטעמים המפסיקין, שהרי המלה בנגינת רביעי. ואם תאמר ומהיכן ידע איזה הוא הגדול בהם, ואין זה קשיא הא, דאמרינן (יומא לז. ) הרב ותלמידיו שהולכים בדרך, הרב באמצע ותלמידיו אחד בימינו ואחד בשמאלו. ועוד אמרינן (שם) שאסור לילך בצד רבו ואחורי רבו, אלא צריך לצדד עצמו שיהיה קצת מן הצד וקצת לאחוריו, ובזה ידע: י״ח:תי״ט א׳ יוקח נא על ידי שליח. דאם לא כן 'ואקח' מבעי ליה. ולפי שקשה הרי אין התורה מדבר בגנות של צדיק (ב"ב קכג. ), וכאן כתב לך שעשה זה על ידי שליח ולא על ידי עצמו, ותירץ שבא להגיד לך הכתוב מדת הקב"ה, שהוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה (ב"ק סוף נ. ), ולומר כי מה שעשה אברהם על ידי שליח – שלם הקב"ה לבניו על ידי שליח, וכל מה שעשה אברהם על ידי עצמו – כגון הלחם ושאר דברים – מצינו ששלם הקב"ה לבניו על ידי עצמו כדאיתא בב"מ (פו ע"ב), להודיעך כי כל דרכיו אמת:ואם תאמר למה כל הדברים עשה על ידי עצמו חוץ מן המים שעשה על ידי שליח, ונראה לומר דאי אפשר לטרוח בשני דברים כאחת – ליקח פת לחם ולהביא מים, לכך עשה אחד בעצמו ואחד על ידי שליח. ומכל מקום מה שעשה על ידי עצמו שלם הקב"ה בעצמו, ומה שעשה על ידי שליח שלם על ידי שליח. ואם תאמר אם כן ראוי להיות לקיחת המים על ידי עצמו, שהוא ראשון, ויראה שכל דבר שיש בו חסרון כיס יותר טוב לעשות על ידי עצמו כדי שיראו שבפנים יפות הוא עושה, אבל המים שאין בו חסרון כיס, אין כל כך צריך לעשות על ידי עצמו. אי נמי, דבר שהוא לכבוד הסעודה עשה אברהם בעצמו, אבל לקיחת המים לרחיצת הרגלים – שאין זה צריך לסעודה – שהוא לכבוד האורח, עשה על ידי שליח. ובזה שילם הקב"ה לישראל; כי מה שהוא צורך סעודה עצמו – כגון נתינת ירידת המן והגיז להם השליו על ידי עצמו, אבל המים אין שם הסעודה עליהם, לפיכך היה זה על ידי שליח:ואם תאמר למה דווקא במצוה זאת מה שעשה אברהם על ידי עצמו שלם הקב"ה לבניו בעצמו, ויראה לי מה שדוקא במצוה זאת שעשה לאורחים דקדק השם יתברך עם אברהם לשלם כפי מה שעשה, ולא תמצא זה בכל שאר דברים שעשה, כי מצות גמילות חסדים מסוגל ביה, כדמוכח במסכת מועד קטן (כח ע"ב) דקאמר 'דיקבור יקברונה וכולו' כדאיתא התם, והטעם הוא שגמילות חסדים בפרט מן הדברים שאוכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא (פאה פ"א מ"א) – מוכרח הוא שיעשה פרי דומה למה שעשה, שאפילו פירות שלא נטע הוא עושה מכל שכן אותו פרי עצמו שנטע שיעשה, ולפיכך כל חסד שעשה אברהם למלאכים – שלם הקב"ה לבניו, שעשה להם כמו שהוא היה עושה, כי פרי שנטע היה עושה פרי גם כן: ב׳ כסבור שהם ערביים. יש מקשים איך היו עושים אלהות אבק שברגליהם, ואין זה קשיא, דאם כן יקשה לך "זבוב אלקי עקרון" (מ"ב א, ג) שהיו משתחוים לזבוב, ומאי ממש יש בזבוב שיהיה מתירא מן הזבוב, אבל בעלי עבודה זרה היה סכלות דעתם כי השם יתברך ברוך הוא – אלקים קדושים הוא, אי אפשר לעבוד לו, ובחרו בכוחות שהם אינם קדושים, והם ממונים על דברים פחותים, ובעבור שאינם קדושים הם קרובים אל האדם הפחות, ולפיכך בחר זה בזבוב וזה באבק, כי היו עובדים לכחות של אלו דברים אשר הם בחלקם, כי האבק שברגל – דבר פחות ושפל מאד הוא, והיו הערבים סבורים כי האדם אשר הוא במעלה גדולה – ואין לך בתחתונים יותר גדול מן האדם במדריגה – והוא תחת המדריגה השפלה אשר בעליונים, ולפיכך היו עובדים לאבק שברגליהם, לאותו שהוא ממונה עליו למעלה. וידוע הוא כי אין דבר שפל כמו האבק שברגל, ואין דבר ממונה עליו רק הכח אשר הוא קטון יותר בכחות העליונים, והיו אומרים כי האדם הוא נכנע למדריגה השפלה שבעליונים, והאבק דרכים הוא דמות למדריגה השפלה יותר, והאבק בחלקו, כי כל התחתונים בחלקו של עליונים הם:ועוד דע כי הערביים הם נוסעים ממקום למקום, ואין להם חנייה וישוב רק הם יושבי אוהלים, ולפיכך הם הולכי דרכים ויש להם אבק ברגליהם תמיד, ולפיכך הם משתחוים לאבק, שהערביים היו אומרים שהם נתונים תחת שר הדרך, שהרי הם הולכי דרכים תמיד, ולפיכך היו הערביים משתחוים לאבק שברגליהם – שהוא אבק דרכים. וכמו שהעובדים למזל טלה היו עובדים לבהמות, מפני שהבהמות במזל טלה, כך הערביים מפני שהיו עובדים למזל הדרך – לכך היו משתחוים לאבק דרכים שברגליהם: י״ח:תכ״א א׳ סולת לעוגות קמח כו'. דאין לפרש קמח של סולת, דאין הקמח נסמך אל הסולת, אבל הסולת נסמך אל הקמח, שהרי מן הקמח עושים סולת, ולפיכך צריך לחלוק ביניהם; "קמח" לעמילן של טבחים, ו"סולת" לעוגות: י״ח:תכ״ב א׳ שלשה פרים כו'. בב"מ בפרק הפועלים (בבא מציעא פו ע"ב). דאם לא כן 'בן בקר רך טוב' מיבעי ליה, אלא "וטוב" הוא ענין בפני עצמו, ורוצה לומר שעוד בן בקר אחר עשה, ומדאמרינן "וטוב" לדרשא, "רך" נמי לדרשא אתיא (שם בב"מ). ואם תאמר למה לא כתיב 'בני בקר שלשה' שהוא יותר קצרה, דאין לומר למילף על שהיו רך וטוב גם כן, דזהו קל וחומר – שאם שלשה פרים לקח, כל שכן שלקח רך וטוב, ואין זה קשיא, דאם כן היה צריך למכתב נמי שעשאם כדי ליתן להם שלשה לשונות בחרדל, שלא היה מובן למה צריך ג' פרים, לכך לא כתב בקרא כלל רק ברמז: ב׳ שלשה לשונות כו'. דאם לא כן ג' פרים למה לי, סגי בחדא, אלא להאכיל אותם ג' לשונות. ועל כרחך בחרדל, דאם לא כן למה דווקא לשונות, אלא מפני שיש לכבד האורח, ודרך חשובים ומלכים לאכול לשונות בחרדל, כדאמרינן בפרק הזרוע והלחיים (ר' חולין קלב ע"ב) שהכהן יאכל הלחיים שיש בהם הלשון בחרדל, מפני שכתוב בהן "למשחה נתתי לך" (ר' במדבר יח, ח) כלומר דרך גדולה ושררה, ולפיכך האכיל אותן ג' לשונות בחרדל. ובשתי לשונות לא סגי, דאם כן היה צריך לחתוך הלשון, ולא הוי זה חתיכה הראויה להתכבד לפני אורחים (חולין ק. ), שכך דרך לתת אותה שלימה לפני החשובים – דרך כבוד: ג׳ זה ישמעאל. דאם לא כן 'לנער' מבעי ליה, "הנער" משמע הידוע, ואין זה אלא ישמעאל: ד׳ לחנכו במצות. דאם לא כן למה נתן לישמעאל דווקא, אלא לחנכו במצות: י״ח:תכ״ג א׳ לפי שפירסה נידה כו'. ואין לומר דלא הוצרך למכתב, אם חמאה וחלב הביא – שלא אמר להם להביא, לחם שאמר לא כל שכן, דאדרבה היא הנותנת, שמא בשביל שהביא חמאה וחלב – דעדיף טפי – לא הביא לחם: ב׳ קמא קמא דמטא. דאם לא כן 'ובני הבקר אשר עשה' מבעיא ליה, דהא ג' פרים היו (כ"ה ברא"ם), אלא קמא קמא דמטא אייתי לפניהם: ג׳ נראים כאוכלים. דלא שייך אכילה כלל במלאכים, וכך אמרינן בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פו ע"ב) 'אכלו סלקא דעתך': ד׳ מכאן שלא ישנה אדם מן המנהג. דאין לומר דהכא שאני – דהרי אי אפשר שלא יאכלו כיון שמתחלה נראים לו בשביל שלא יצטער עבור אורחים, אם כן איך לא יאכלו, מכל מקום אם לא היה דין שלא ישנה מן המנהג לא שלח הקב"ה מלאכים אליו לאכול, כיון דאין דרכם לאכול, אבל השתא שאין דרך לשנות מן המנהג שפיר שלח לו המלאכים, ויהיו אוכלים עמו. אי נמי דלא הוי למכתב בקרא "ויאכלו", רק 'ויתן לפניהם לאכול והוא עומד עליהם', ולמה כתב עליהם בקרא לשון אכילה, אלא ללמוד שלא ישנה האדם, וזה יותר נכון: י״ח:תכ״ד א׳ שאף לשרה שאלו כו'. ואם תאמר מנא לן דבא ללמוד דרך ארץ, שמא שאלו לשרה שלא ידעו היכן הוא, וזה לא קשיא, דהא לאברהם באו המלאכים תחלה, ואם כן ידעו היכן הוא, אלא לא שאלו רק משום דרך ארץ. והא דלא נקוד על למ"ד שבאליו, והשתא היו דורשין הכתב, דזה לא קשיא, דכל נקודה עוקרת הכתוב לומר שאין כאן מקומו, וכאן נמי הנקודה עוקר הכתוב למדרש אי"ו, אבל אין כאן מקומו, שהרי כאן היו מדברים עם אברהם ושאלו "איה שרה אשתך", ולא היו שואלין על אברהם, אלא בעת שהיה אברהם עוסק בסעודה ולא היה עם המלאכים – אז שאלו לשרה איה אברהם. אך קשה דאם כן מאי מסיק 'ולאיש על אשה', מנא לן שיש לשאול לאיש על אשה, דאין לומר דיליף ליה מדשאלו לשרה איה [אברהם] הכי נמי יש לשאול לאיש על האשה, דשמא אין שואלים בשלום אשה כלל, ואין לומר דילפינן מדשאלו לאברהם "איה שרה" (פסוק ט) שמע מינה שהוא מותר, דאם כן לא לכתוב כלל נקוד 'איו' לשאול לאשה על איש – ונילף בקל וחומר, שהרי שאלו לאיש על האשה כל שכן שיש לשאול לאשה על האיש, אלא על כרחך דלא ילפינן מהך דכתיב "איה שרה אשתך" משום שהיו צריכין לשאול, אי משום לחבבה על בעלה, או משום לשגר לה כוס של ברכה (רש"י כאן), ואם כן קשיא עדיין מנא לן למילף, שמא הא שאני משום דאסור לשאול בשלום אשה, מיהא יש לומר דהכא איירי לפי מסקנא דהתם בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פז. ) דמסיק דעל ידי בעלה מותר לשאול בשלומה, לפיכך כמו דשואל (לאיש על האשה) [לאשה על האיש] משום דרך ארץ, שואל גם כן לאיש על האשה משום דרך ארץ, אבל מגופיה דקרא דהיו שואלים "איה שרה" לא מצינו למילף, דההיא כדי לשגר לה כוס של ברכה שאלו, אי נמי לחבבה על בעלה, אבל מנקוד על איו שב"אליו" יש למילף. ולפיכך פירש"י בגמרא 'יודעין היו וכו", שבא לתרץ למה לי נקודת 'איו', דבלאו הכי יש למילף דרך ארץ, דהא ודאי מלאכי השרת יודעים היכן שרה היתה, ושאלו בודאי משום דרך ארץ, אלמא דרך ארץ לשאול לאיש על האשה ומכל שכן לאשה על האיש, ולפיכך תירץ דלא בשביל זה שאלו אלא לחבבה כו'. והרא"ם הקשה דהא אמרינן בפרק קמא דברכות קול באשה ערוה, ואם כן אין לשאול לאשה על האיש, ודבר זה אין קשיא כלל, [ד] דוקא כי מכוין להשמעת קול אז אסור, אבל היכי דלא מכוין להשמעת קול, וכן האשה אינו מכוונת להשמעת קול, אין אסור כאן כלל. ולא אמרו חכמים ז"ל (אבות פ"א מ"ה) רק 'אל תרבה שיחה עם האשה', ולא בשמע קול דבריה, (וזה) [דזה] לא אמרו חכמים ז"ל שיהיה אסור לדבר עם האשה. [ו] הא דסוף קדושין (סוף ע. ) (והא) דקאמר רב נחמן לרב יהודה לישדר שלמא לילתא, ואמר הכי אמר שמואל קול באשה ערוה, דמשמע משום כך אסור לשאול בשלומה, התם הכי פירושו – דירחק האדם שלא ידבר עם האשה במקום שאין צריך לו, אבל במקום שהוא מן הראוי לעשות, כגון זה, דדרך ארץ לשאול בשלום האיש, אינו אסור, דשלא לצורך אל יעשה: ב׳ להודיע שצנועה היתה לחבבה על בעלה. דודאי המלאכים היו יודעין היכן היא (ב"מ פז. ), אלא ששאלו למה אינה נראית כל כך זמן ארוך, ומזה היה יודע אברהם שצניעות גדול הוא זה – אחר ששאלו למה אינה נראית כל כך: ג׳ לשגר לה כוס של ברכה. אבל אברהם לא היה משגר לה כוס של ברכה, משום דאין דרך ארץ ליטול מן האורח כוס או דבר אכילה וליתן אותו לפני בני ביתו, דאין זה הגון, ולפיכך הם שאלו אחריה לשלוח אליה כוס של ברכה: ד׳ הנה באוהל צנועה היא. פירוש שאין זה תשובה, שמי ששאל אחר אדם למה אינו נראה – מאי תשובה יש בזה 'הוא באוהל', דכל זה ששאל למה אינו נראית כאן, אלא על כרחך דכך השיב להם – שצנועה היא ואינה נראית: י״ח:תכ״ה א׳ כעת הזאת לשנה הבאה. כדמסיק – דאי הוי כתיב "עת" בשוא הוי דבוק אל "חיה", והיה פירושו בעת שתהיו חיים וקיימים, באיזה עת שיהיה, רק שתהיו חיים וקיימים, אבל השתא דכתיב עת בקמץ אם כן הקמץ מפסיק, ופירושו כעת הזאת, ו"חיה" ענין בפני עצמו, שתהיו חיים וקיימים כולכם. ומה שהוסיף 'ופסח היה', כלומר דאל יקשה לך דהא לאו לשנה הבאה לגמרי, דהא ביום ג' למילתו היה (רש"י פסוק א), וביום הראשון למילה אמר לו "למועד אשוב אליך ולשרה בן", וזה לשנה הבאה ליום הראשון של מילה, ואיך יאמר "כעת חיה" על יום ג' של מילה, ולפיכך פירוש 'ופסח היה', ופירוש "כעת" קאי על פסח, כלומר כעת הזאת שהוא פסח – גם כן תלד לשנה אחרת. והא דפסח היה יליף ליה לקמן דכתיב (יט, ג) "ומצות אפה" גבי לוט (רש"י שם), ולא שהיה יום ראשון של פסח, רק יום ג' של פסח, ומפני שאין לאכול חמץ – אפה מצה. וכן בב"ר (מח, יב) אמרו – "לושי ועשי עגות" (פסוק ו) – 'פרוס הפסח היה', והיינו יום ג' של פסח. והרא"ם היה לו גרסא אינה נכונה 'ערב פסח היה', ולפיכך הקשה דברי רש"י אהדדי, ולא יתכן גבי אברהם ערב פסח היה, דאיך אכל מצה בערב פסח, והרי אסור לאכול מצה בערב פסח [ד] כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו (ירושלמי פסחים פ"י ה"א): ב׳ לא בישרו המלאך שישוב אלא בשליחותו של הקב"ה כו'. פירוש שהקב"ה הוא שהודיע לו שהוא יתברך ישוב אליו. וכתב הרמב"ן דפירש כן מפני שמצאנו שהקב"ה אמר לו "למועד" אשוב אליך (ר' פסוק יד), וכן תמצא בדברי המלאך שאמר "שוב אשוב אליך", ולפיכך דברי המלאך הם דברי הקב"ה. וכן הוא נכון, דהא הקב"ה אמר "למה זה צחקה שרה וגומר למועד אשוב אליך" (פסוקים יג, יד), משמע שבא הקב"ה לחזק דברי המלאך, ואם כן דברי המלאך הם בעצמם דברי הקב"ה. ולי יראה דפירש כן – דאיך יאמר המלאך "שוב אשוב אליך כעת חיה" הרי איך המלאכים נשתלחים רק לפי שעה, ואיך יאמר המלאך "שוב אשוב אליך" לשנה הבאה, דשליחות המלאך הוא לפי שעה, אלא בשליחות הקב"ה הוא. פירוש – שכך אמר המלאך לאברהם – הקב"ה מודיע לך "שוב אשוב אליך", ומדבר השליח כאילו היה שולחו מדבר. ומה שהפך רש"י הפירוש לפרש "שוב אשוב" אחר "כעת חיה", להביא ראיה עוד אל הפירוש שפירש כבר 'כעת הזאת לשנה הבאה', דהא מה שאמר המלאך לו "שוב אשוב" לא היה זה אלא בשליחות המקום, וכיון שאתה מוצא בדבור המקום "למועד אשוב אליך" (פסוק יד) ופירוש למועד שקבעתי לך אתמול (רש"י שם), אם כן גם כן "כעת חיה" פירושו לשנה האחרת כעת הזאת: ג׳ הפתח היה אחר המלאך. לא שהיה המלאך אחר הפתח, דאין בפתח – שהוא החלל הפתוח – אחור ופנים, ולא שייך לומר "אחריו" (כ"ה ברא"ם): י״ח:תכ״ו א׳ פסק ממנה דרך נשים נידות. רוצה לומר כי "אורח" פירושו – דרך נשים פסק ממנה, ומפני דודאי הוה לה דרך שאר נשים הוסיף 'דרך נשים נידות', רוצה לומר ד"נשים" דקאמר היינו נשים נידות. אף על גב דלעיל פירש (פסוק ח) שפרסה שרה נדה ולכך לא הביא לחם, מכל מקום לא היה לה דרך נשים, שיש להם אורח לראות בזמן קבוע להם (נידה טו. ), וזה נקרא "אורח": י״ח:תכ״ז א׳ מסתכלת במעיה כו'. דאם לא כן "בקרבה" למה לי, הוי ליה למכתב 'ותצחק שרה' כמו גבי אברהם דכתיב (לעיל יז, יז) "ויצחק", אלא שבא לומר שצחקה על כריסה, והוא "קרבה": י״ח:תכ״ח א׳ שינה הכתוב מפני דרכי שלום. בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פז. ). ופירשו – דהוי למכתב 'ואדוני זקן', דכן אמרה "ואדוני זקן" (פסוק יב), אלא שינה מפני דרכי שלום, דהוי משמע שאמרה שאברהם הוא זקן בעיני שרה, והוא מתבזה עליה בענין הזקנה, לכך אמר "ואני זקנתי". וקשה דשמא אינו שינוי, דהא היא אמרה "אחרי בלותי היתה לי עדנה" (שם), ואם כן זקינה היתה, ועל זה אמר "ואני זקנתי", ואין לומר דסוף סוף שרה "ואדוני זקן" נמי אמרה, ולמה אמר הקב"ה דבריה במה שאמרה "ואני זקנתי", ולא אמר דבריה "ואדוני זקן" – וזהו מפני דרכי שלום, זה אינו, דהא לאו שינוי מקרי, רק שהסתיר דבריה מה שאמרה "ואדוני זקן", אבל לא הוי שינוי כלל (קושית הרא"ם), ויראה דלא קשה, (ושרה) [דשרה] לא צחקה רק בשביל ב' דברים יחד; דהיינו "אחרי בלותי היתה לי עדנה" "ואדוני זקן", כלומר שתי סבות הם יחד, דאחרי בלותי היתה לי עדנה גם אדוני זקן, שאילו הייתי זקינה ואברהם אינו זקן לא היה חידוש כל כך, אם היה הוא זקן ואני לא זקנתי לא היה חידוש כל כך, אבל כאשר שניהם זקנים זהו חדוש גדול, והשתא הקב"ה דקאמר כי שרה צחקה במה שהיא זקינה בלבד – זה שינוי, וזה לא אמרה: י״ח:תכ״ט א׳ מופלא ומופרד ומכוסה. פירוש כי לשון "יפלא" נאמר על הפרשה, כדכתיב (במדבר ו, ב) "כי יפליא לנדור נדר", והוא לשון הפרשה, וזה עיקר לשון הפלאה, אלא שאחר שהוא נאמר על הפרשה נאמר על דבר מופרד גם כן, דהא הפרשה והפרדה אחד הוא. וכן הפרדה וכסוי אחד, דכל דבר שהוא מכוסה מן האדם – הוא מופרד ממנו. ולפיכך תרגם אונקלוס "היפלא" – 'היתכסה' מה' דבר, כי לשון כיסוי הוא שייך כאן. ולא מצינו לפרש לשון הפרשה או הפרדה, דהפרשה הוא מי שמפריד דבר מדבר, וזה נקרא 'הפרשה', והפרדה גם כן על שני דברים שהם מופרדים זה מזה, ושניהם לא יתכן לפרש כך "היפלא מה' דבר", לכך פירוש 'היתכסה מה", שפירושו כי אין דבר נעלם מן ה' לעשות, וזהו בעצמו 'היתכסה', כי כל דבר שהוא מכוסה הוא נעלם, ומה' אין דבר נעלם, ויכול לעשות הכל: ב׳ למועד שקבעתי לך אתמול. דאין לומר למועד הזה בשנה האחרת, דהא עכשיו יום ג' למילתו היה (רש"י פסוק א), וביום הראשון למילתו היה אומר לו "למועד הזה בשנה האחרת" (לעיל יז, כא), אם כן אי אפשר לומר "למועד" בשנה האחרת מהיום, וצריך לפרש למועד שקבעתי לך אתמול. אבל לעיל (פסוק י) לא הוי מצי לפרש "כעת חיה" כעת שקבעתי לך אתמול, דלא יתכן לומר כך, דלשון "כעת" משמע כעת הזאת, אבל "למועד" שייך לזמן המוגבל כבר, וזה יקרא 'מועד' – זמן שנקבע: י״ח:תל״א א׳ כל השקפה לרעה כו'. פירוש והטעם כי השקפה היא לרעה מפני שהוא לשון מכה, וכן המשקוף נקרא "משקוף" (שמות יב, כב) מפני שהדלת שוקף עליו, ולפיכך כל לשון השקפה הוא לרעה מפני שהוא מכה בכח על הדבר, וזה הוא לרעה, חוץ מן מתנות עניים שהוא מהפך מדת הדין – לטובה: ב׳ כסבור אורחים הם. אף על גב דבלאו האי קרא היה סובר שהיו אורחים, דאם לא כן "ואקחה פת לחם וגו'" (פסוק ה), ולמה עשה להם סעודה, אלא רוצה לומר דעדיין היה סובר שהיו אורחים, ולא תאמר מפני שהיה שומע מהם הבשורה ועל ידי זה נודע לו שהם מלאכים דאם לא כן מנא ידעו הבשורה שבשרו, אלא דעדיין כאורחים נדמו לו: י״ח:תל״ג א׳ זכר צדיק לברכה. אף על גב דכמה פעמים זכרו ולא ברכו, אינו דומה, דכל מקום שהוא זוכרו בפניו ומדבר עמו אין זה נקרא זכירה, אבל כאן שהוא זוכרו שלא בפניו צריך לברכו. ולעיל נתבאר בפרשת נח (ו, ט, אות טו) בענין אחר: י״ח:תל״ד א׳ אין למען נופל על הלשון. ד"למען" היא נתינת טעם, ואם נתרגם "כי ידעתיו" רוצה לומר שיודע אני כי יצוה ביתו, אם כן למה כתב לשון "למען", הוי למכתב 'כי ידעתיו אשר יצוה את ביתו': ב׳ כך הוא מצוה כו'. דאם לא כן 'למען אביא' מבעיא ליה, אלא "למען הביא" הוא דברי אברהם. ואין להקשות והרי אברהם עובד מאהבה היה, ואיך יאמר "למען הביא ה'", ואין זה קשיא, כי כל אשר הבטיח אותו – על הארץ הקדושה (לעיל יג, ו), וכן שיהיה לגוי גדול (לעיל יב, ב) – הכל אין לאברהם טובה גופנית בזה, רק שיתן לו הארץ אשר שם כמה קדושות ומצות, וכן ישראל אשר יקבלו המצות, והכל הוא קירוב אל השם יתברך: ג׳ כל המעמיד בן צדיק וכו'. מפני שהצדיקים אפילו במיתתן קרויים חיים (ברכות סוף יח. ), ומי שיעמיד בן צדיק שהוא נחשב אפילו במיתתו חי, מי שיעמיד דבר כזה – הוא גם כן בחיים, שלא ימשך דבר מן דבר אלא דומה מן הדומה יבוא לעולם, ולא יוליד אדם רק שהוא אדם, וכן לא יוליד צדיק – שהוא נחשב חי אף במיתתו – רק מי שהוא נחשב חי במיתתו. אבל בב"ר (מט, ד) אמרו 'כל מי שיש לו בן היגע בתורה כאילו לא מת', דבר זה הוא מדוקדק מאד לומר 'כל מי שיש לו בן יגע בתורה', ועיין בפרשת ויחי: י״ח:תל״ה א׳ שאין יצר הרע כו'. ואם תאמר והלא אברהם לא ידע שהיו מלאכים, ולמה אמר "לבכם", ונראה לי שכך פירושו – שאברהם היה מכוין לדבר לשון כבוד לאורחים – ואמר "לבכם", אף על גב דשני לבבות לאדם (ב"ב יב ע"ב) – קראן לשון כבוד שיצר טוב הוא העיקר בכם, דומה למלאכים שאין בהם רק יצר טוב לגמרי. ואפשר שהוא על דרך ניבא ולא ידע מה (ר' ב"ב קיט ע"ב): ב׳ ואחר כן תלכו. מפני שהמובן הוא "סעדו לבכם אחר תעבורו" שאחר שעברו יעשה להם סעודה, וזה אי אפשר, ולפיכך כתב 'ואחר כן' – אחר הסעודה תלכו. ומה שכתב 'תלכו' במקום "תעבורו" (קושית הרא"ם), כי העברה לא שייך רק כשהוא עובר ממקום למקום, ואחר שפירושו שאחר הסעודה ילכו מכאן – אם כן אין זה העברה, דהא זה התחלת הליכה, לפיכך קאמר 'אחר כן תלכו', ובא לשון העברה במקום לשון הליכה: י״ח:תל״ו א׳ שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה. כלומר אף כי הוא יתברך יודע הכל בלא ראיה – כתב "ארדה ואראה" – לימד לדיינים שלא יפסקו דבר אלא בראיה גמורה, כמו שנתפרש למעלה (יא, ה) אצל "וירד ה' לראות", והשתא לפירוש זה כתוב לשון "ארדה" גם כן ללמוד לדיינים: ב׳ ד"א וכו'. והשתא הירידה פירושו לסוף מעשיהם, ארדה לדקדק עליהם ואראה במעשיהם, כי כל מי שהוא יורד לסוף הדבר – נקרא זה 'ירידה', והשתא שיהיה הירידה שכלית – מתפרש גם כן הראיה שכלית, כמו "ולבי ראה הרבה חכמה" (קהלת א, טז). ומה שאמר 'ד"א ארדה לסוף מעשיהם' ולא פירש מידי על הראייה, אף על גב דפירוש הראשון דפירש 'לימד לדיינים שלא יפסקו אלא בראייה' על לשון "ואראה" היה ולא על "ארדה", היינו דמתחלה לא הוכרחנו לפרש דהראייה היא ראייה גמורה אלא מפני הירידה שכתב אצלו, דלשון ירידה משמע על הירידה גמורה, ואי לאו לשון ירידה – פשוט הוא דהוי מצינו לפרש הראייה כמו "ולבי ראה הרבה חכמה", רק כי לשון ירידה הוא מוכח שהוא ראייה גמורה, דעל ידי הירידה הדבר נראה לפני היורד. והשתא דפירשנו הירידה שכלית 'ארדה לבסוף מעשיהם', ממילא הראייה גם כן שכלית. ועוד מה שפירש 'למד לדיינים' לא פירש על "אראה", רק על "ארדה" שצריך לרדת ולראות: ג׳ הכצעקתה של מדינה. כלומר שהוא לשון יחידה, וקאי על כל המדינה שבה חמשה כרכים: ד׳ וכן עומדין במרדן. פירוש שכבר כתיב (פסוק כ) "זעקת סדום ועמורה כי רבה", ומאי "הכצעקתה הבאה אלי עשו", אם כן בודאי עשו, אלא פירושו דעשה שלהם עשיה גמורה הוא, שאינם עושים תשובה, וזהו "עשו": ה׳ ולפיכך יש הפסק נקודת פסיק. כלומר שפירוש "כלה" רוצה לומר כלה אני עושה בהם, ואין פירושו כמו "כשלחו כלה" (שמות יא, א) דפירושו כולם, דאם כן לא הוי הפסק בין "עשו" ל"כלה": ו׳ צעקת ריבה אחת. והשתא לפי זה כתיב לשון יחידה "הכצעקתה" מפני שהוא נאמר על הריבה: י״ח:תל״ז א׳ ממקום שאברהם ליוום. דאין לפרש מאוהל אברהם, דהרי כבר כתיב (פסוק טז) "ואברהם הולך עמם לשלחם", אם כן כבר יצאו מביתו: ב׳ והלא לא הלך לעמוד לפניו וכו'. בב"ר (מט, ז). הרא"ם הקשה דמה חילוק יש בין 'וה' עומד לפני אברהם' או "ואברהם עומד לפני ה'", אמנם כך פירושו – דאחר שהשכינה בא אל אברהם (פסוק כ) לא שייך לומר על אברהם לשון "עודנו", דלשון "עודנו" משמע כי עדיין עומד ולא פירש ממנו, ולשון זה לא יתכן רק על אותו שבא אליו וסופו להיות פורש ממנו שייך לשון "עודנו עומד", אבל על מי שלא בא והוא כבר היה שם איך יאמר "עודנו עומד", דלשון "עודנו" לא שייך רק על מי שסופו לפרוש, וזה לא יאמר רק על מי שבא. הגע עצמך, אם יוכל לומר 'האילן עודנו עומד לפני ראובן', זה לא יתכן, כיון דסופו אינו לפרוש, וכאן נמי לא יתכן, כיון דלא בא אברהם לעמוד לפני ה', אם כן אינו מדבר שהוא עתיד לפרוש, דאין מדבר שהוא פורש רק על מי שבא בתחלה, דמפני דהוא בא אליו ממקומו והוא שוהה וממתין אצל אותו שבא לשם שייך בו "עודנו", כיון דהוא שוהה אצלו: ג׳ תיקון סופרים. אין הפירוש חס ושלום שהסופר כתב כך בתורה, חלילה לומר כך, אלא פירוש שהתורה כתבה דרך כבוד כלפי מעלה כמו שדרך הסופרים לכתוב דרך כבוד, וכמו שהתורה שהיא מדברת בלשון בני אדם (ברכות לא ע"ב) – כך כתבה לך גם כן כמו שדרך הסופרים לכתוב ולדבר, ולפיכך אמרו (ב"ר מט, ז) 'תיקון סופרים הוא', רוצה לומר ענין זה הוא תקון סופרים – כמו שדרך הסופרים לעשות – כתב בתורה: י״ח:תל״ח א׳ מצינו הגשה וכו'. דכאן נמי כתיב מלחמה – "האף תספה צדיק עם רשע", פיוס – "ואנוכי עפר ואפר" (פסוק כז), תפלה – "אל נא יחר וגו'" (פסוק ל), וזהו תפילה, דכן משמע – אל נא יחר אפך. ולי יראה דכל שלשתן הם בענין אחד, שג' כוונות היו לו בדברים אלו; כי הדברים אשר דבר אברהם היו קצת קשים, והם עם זה פיוס, שהיה מפייס אותו שאמר "אולי יש חמשים צדיקים" (פסוק כד), וזה פיוס להקב"ה שיעשה בשביל הצדיקים, וגם היה מכוין בתפילה, שהיה מתפלל שיעשה זה הקב"ה דרך תפילה, וזה ברור. ודע כי רז"ל במדרש הזה (ב"ר מט, ח) רמזו דבר נעלם מאד, כי כיון אברהם נגד שלשה שמות 'אל' 'אלקים' 'ה". כי נגד שם 'אלקים' שהוא מדת הדין דבר קשות – מלחמה, ונגד שם 'אל' הוא מדת החסד – דבר פיוס. ונגד ה' המיוחד אליו התפלה והרחמים. והוא נגד "הגדול הגבור והנורא" (דברים י, יז), כי המלחמה כנגד "הגיבור", ונגד "הגדול" הוא מדבר פיוס, כי מצד גדולתו יש לדבר אליו פיוס, ומצד גדולתו עושה חסד. ונגד "הנורא" יש להתפלל דרך תפילה, והבן זה: י״ח:תל״ט א׳ עשרה צדיקים לכל כרך וכרך. ו"העיר" דקאמר היינו בסדום ושאר כרכים הסמוכים לה והמצורפים אליה, דהיא עיקר (רש"י פסוק כו), והשאר טפילים אצלה: ב׳ וא"ת לא יצילו הצדיקים את הרשעים וכו'. פירש כן כדי שיהיה קאי עליו "חלילה" (פסוק כה), דמתחילה איירי בהצלת כל העיר, ואחר כך אמר "חלילה להמית צדיק" ואיירי בהצלת צדיקים, אלא פירושו 'ואם תאמר כו": י״ח:ת״מ א׳ כך הוא אומנתו. אף על גב שלא היה זה, שהרי נח היה ניצול, ואם כן אין חלול השם (קושית הרא"ם), הרי יאמרו אי אפשר שלא היו יותר צדיקים בדור המבול, אלא שנשתייר נח ובניו מחמת הפלגת צדקתם, או מחמת קיום המין שלא יהיה נחרב העולם לגמרי, אם מחריב כאן כלם יאמרו שכך אומנתו לאבד הכל. ואין להקשות אם דבר שאינו הגון לאבד צדיקים ורשעים אם כן מצד זה אין ראוי לעשות, ומה צריך לטעם 'שלא יאמרו כך הוא אומנתו', דודאי ידע אברהם שאין שם צדיקים, אלא יש שם אנשים שנראים צדיקים ואינם צדיקים, ולפיכך כל "צדיקים" דסדום חסר, רוצה לומר צדיקים שאינם גמורים (ראה ברכות ז. ) – אלא נראים צדיקים, ומפני שיראה כי כבר נעשה זה ג' פעמים – במבול ובהפלגה, לא יתלו זה שהיו צדיקים בנראה ולא לפי האמת, אלא יאמרו שכך אומנתו, שאחר שזה פעם שלישית – יאמרו הוחזק הדבר (יבמות סד ע"ב), וכך אומנתו. ולא יקשה כיון דבלאו הכי היו אומרים במבול ובהפלגה שהיה שוטף הכל צדיקים ורשעים אף על גב שלא היה זה, ואם כן השתא נמי אף על גב שלא ישטף צדיקים ורשעים יאמרו כך (קושית הרא"ם), דהשתא כיון שנעשה ג' פעמים לא יתלו בשום סבה ולומר שאין אומנתו כך, רק במבול בשביל שחטאו בזנות (רש"י לעיל ו, יא) ועל ידי חטא זה הורג טובים ורעים (רש"י שם שם יג), וגבי הפלגה נמי יש בו טעם שכולם חטאו, או מה שהוא, רק כשיראו שהוחזק לא יתלו בשום סבה, רק יאמרו אומנתו כך: ב׳ חלילה לך לעולם הבא. ובתנחומא (ישן וירא, יא) כך הוא הגירסא; 'חלילה לך בעולם הבא'. ויראה דכך פירושו – דאף לעולם הבא חולין הוא לך – אם אתה בעולם זה לא תעשה משפט, הוא חולין לך לעולם, ולא מיבעיא בעולם הזה דודאי הוא חולין לך, דהא בעולם הזה נעשה, אלא אפילו בעולם הבא [י] היה חולין לך – אם אין משפט בעולם הזה. כלומר, כי המעשה שאתה עושה בעולם הזה שלא לעשות משפט – חולין הוא לך לעולם הבא. והטעם מפני שהמשפט עמוק מי ימצאנו (עפ"י קהלת ז, כד), ועל זה אמרו במסכת פסחים (ריש נד ע"ב) שעומק המשפט מכוסה מבני אדם, ועומקו מורה על מעלתו, ומגיע עד עולם הבא, ולפיכך אם אינו עושה משפט – הוא חולין אף בעולם הבא, ונכון הוא מאוד. ויש מפרשים (החזקוני) 'לעולם הבא' לדורות הבאים, זה נקרא לעולם שיבוא: ג׳ משפט אמת. לא משפט סתם, דאפשר שיעשה משפט שאינו אמת, ועל זה לא היה מבקש אברהם, רק 'משפט אמת': י״ח:תמ״ד א׳ וימלטו ד' כרכים כו'. הקשה הרמב"ן (פסוק כד) דאם כן מאי היה צריך לתפלה, למה לא יצילו ארבעים הצדיקים את ארבע הכרכים כמו שיצילו חמשים חמשה כרכים, ותירץ משום שאין דומים מרובים העושים מצוה למעוטים העושים מצוה (רש"י ויקרא כו, ח), ושמא לא יצילו הד' כרכים. אך קשה לי אם כן לא הוי למכתב "אולי ימצאון שם מ'" דמשמע בסדום, דשמא לא היו בסדום, ויהיו המ' צדיקים בשאר כרכים חוץ מסדום, אלא על כרחך דכל המקומות ניצלו כאחד, ולפיכך קאמר "אם אמצא שם ארבעים", דהיינו בכל החמשה כרכים, והם כולם מצטרפים וטפילים לסדום (רש"י פסוק כו), ואף על גב דמתחלה בקש נ' – עכשיו התפלל על מ', כלומר דאף על גב דלא יגיעו לכל כרך עשרה מכל מקום יהיו ניצולים, שיהיו ד' כרכים מכריעים את החמשה, וכן ג' כרכים יכריעו שנים לזכות, וכן כולם, כך פירושו. והשתא אתי שפיר לישנא ד"אם אמצא (בסדום) [שם] ", שרוצה לומר בכל החמשה מקומות, אבל לפירוש רש"י לא אתי שפיר כלל: י״ח:תמ״ו א׳ הואלתי רציתי. על "הואלתי" הראשון (פסוק כז) לא פירש 'רציתי', מפני שיש לפרש "הואלתי" – 'התחלתי', כמו "הואיל משה באר" (דברים א, ה), אבל עתה שכבר התחיל לדבר – צריך לפרשו מלשון 'רציתי'. ובאלה הדברים (שם) משמע מפירוש רש"י ד"הואלתי" הוא לשון התחלה, שכתב שהוא לשון התחלה כמו "הואלתי לדבר", זהו על "הואלתי" הראשון, דהוא לשון התחלה. דאין לפרש שניהם לשון 'רציתי', דמצינו כי אברהם לא היה מדבר בקשה אחת ב' פעמים, דבפעם הראשון אמר "הנה נא הואלתי וגו'", ואחר כך אמר "אל נא יחר לאדני" (פסוק לא), ואחר כך אמר "הנה נא הואלתי", ואחר כך אמר "אל נא יחר ואדברה אך הפעם" (ר' פסוק לב), הנה כל אחד ואחד הוי בקשה בפני עצמו: י״ח:תמ״ז א׳ כבר בקש ולא מצא. אין לפרש 'בקש ולא מצא' מה שבקש אם ימצאו שם ארבעים וחמשה (פסוק כח), וזהו על ידי צירוף, שמא מ"ה לא נמצאו אבל ט' נמצאים, אלא פירושו 'כבר בקש ולא מצא' כלומר אחר שהתפלל על מ"ה, וזהו על ידי צירוף, אם כן ממילא כל אותן הנזכרים אחר זה דהיינו שלשים ועשרים וי' – גם כן על ידי צירוף הם, דמאי שנא צירוף בחמשים ולא יהיה צירוף במ' וכן בלמ"ד וכן בכ"ף וכן ביו"ד, דאם הקב"ה יצטרף בנ' – יצטרף גם כן בארבעים וכן בכלם: י״ח:תמ״ח א׳ כיון דנשתתק הסניגור הלך לו הדיין כו'. דאם לא כן "וילך ה'" למה לי. והקשה הרא"ם דאם כן הוי למכתב 'וילך ה' כאשר כלה אברהם לדבר', ואין זה קשיא, דאם כן הוי משמע כאשר כלה אברהם לדבר ולא השיב על דבריו וילך לו, ולפיכך כתב "וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם", רוצה לומר כאשר השיב על כל בקשת אברהם, וכאשר לא הוצרך להשיב וכלה, שלא היה שואל עוד – הלך לו: ב׳ נסתלק הדיין נסתלק הסניגור וקטיגור מקטרג. דאם לא כן "ואברהם שב למקומו" למה לי, אלא לסמוך אליו "ויבואו שני המלאכים סדומה" (יט, א), לומר לך אף על גב דנשלחו שני המלאכים להפוך את סדום – כל זמן שהיה אברהם מתפלל ולימד סנגוריא היו עומדים וממתינין אולי ימצא אברהם זכות (רש"י שם), וכאשר הלך הסניגור הקטיגור מקטרג – "ויבואו שני המלאכים סדומה" (כ"ה ברא"ם):

העמק דבר על בראשית פרק-יח

העמק דבר: י״ח:תי״ד א׳ וירא. שני פעמים. ואמרו ברבה וירא במלאכים וירא בשכינה. ואינו מבואר כ״כ. ועוד איתא שם אמר אם יהיו מכבדים זא״ז ב״א גדולים הם ע״ש עוד. ולכאורה קשה וכי מי שהוא מכניס אורח מדקדק על האורח אם הוא אדם גדול או לא. אלא כך הענין באשר שהיה א״א שקוע באותה שעה באהבת ה׳ ובהקבלת פני שכינה. ומלבד שהוא תענוג נפלא עוד הוא מ״ע ואהבת את ה׳ כמבואר בפ׳ זו. ומ״מ אי מתרמי איזה מצוה בשעה שהאדם שקוע באהבת ה׳. מחויב להפסיק ממצות אהבה שאין לה זמן קבוע וע״ז איתא במס׳ שבת פ׳ מפנין גדולה מצות הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה שנאמר אל נא תעבור מעל עבדך. ואין הכונה דמי שמכניס אורח גדול מהמקביל פ״ש. אלא שהיא גדולה לדחות שכך הוא רצונו ית׳ שיהא מצוה מעשית דוחה מצוה זו שאין לה שיעור וזמן והביאו ראיה מא״א שהפסיק מהקבלת פ״ש כדי לעסוק בהכ״א ורבותא קאמר דאפי׳ הכ״א שהיא מצות גמ״ח דוחה מכש״כ מצוה קבועה מה״ת. אכן זה אינו אלא במצוה שא״א להעשות ביד אחרים אבל אם אפשר להעשות בי״א אין ראוי לדחות אהבת ה׳. וה״ז דומה למצות ת״ת שכתבנו לעיל י״ז כ״ב מסוגיא דמ״ק ד״ט. וכ״ז מבואר בכתוב. דא״א בשעה שראה את המלאכים וגם ראה בשכינה היה תמה וכאינו יודע מה לעשות אם להפטר מן השכינה או להכניס את האורחים. אח״כ נתיישב בדבר ואמר אם ב״א גדולים הם ואין כבודם לצוות למשרתים להכניסם לבית הרי מחויב אני להפסיק מהקבלת פ״ש. אבל אם הדיוטים הם אפשר לקיים מצוה זו ע״י אחרים היינו שיצוה את נעריו ולהכניסם ולהאכילם: ב׳ מפתח האהל. לא כהלכות ד״א שההולך להקביל פני חשוב ה״ז מתקרב והולך בנחת וכשהוא סמוך להחשוב ה״ז רץ אליו כמו וירץ לקראתו ויחבק לו (לקמן כ״ט) אבל א״א עשה כהלכות מצוה. שמצוה לרוץ. מהחל ועד כלה כך רץ אברהם מפתח האהל עד שהגיע להם: י״ח:תט״ו א׳ אם נא וגו׳. כבר מבואר בגמ׳ הנ״ל שפירשו דקאי על השכינה שביקש שלא יסלק עצמו ממנו עד שיפטור את האורחים. וההכרח לפרש הכי מדכתיב בלשון יחיד ולא כמו שאמר לוט לשנים. וגם אברהם אמר רחצו רגליכם. אלא שני משמעות יש במקרא הזה גם לגדול שבהם. גם להקב״ה. ויש הרבה שמות בתורה שמשמעותם קודש וחול וע׳ ס׳ דברים ל״ב בפסוק ואמר אי אלהימו: י״ח:תט״ז א׳ מעט מים. זה לא שייך לכלל אמור מעט וכו׳. והא דלא אמר יוקח מים היינו שהראה שאינו מכביד עליהם ללון עמו. וא״כ היה ראוי לפי המנהג לרחוץ הרגלים יפה. אבל הוא לא מצא לב לבקש כ״כ מהם אלא שעה קטנה יתעכבו עמו. ולזה די רחיצה מועטת: י״ח:תי״ז א׳ כי על כן עברתם. כאומר דמש״ה אני אומר ואחר תעבורו לא משום שאתם למשא עלי ללון ג״כ אלא משום שרואה אני שתמהרו עצמכם לדרך. שהרי ע״כ עברתם על עבדכם: ב׳ כן תעשה. ולא אמרו נעשה. בידעם שאין בהם אכילה ושתיה ורחיצה: י״ח:תי״ח א׳ וימהר. פועל יוצא שצוה לעשות מהר והזהיר את שרה שתמהר את שפחותיה ללוש ולהכין הכל ומש״ה לא כתיב וירץ אברהם כאן. דאהל שרה היה סמוך ולא נצרך לרוץ כ״א למהר המעשה: י״ח:תי״ט א׳ וימהר. את הנער לעשות: י״ח:תכ״ב א׳ שוב אשוב וגו׳. בלי ספק ששרה כבר ידעה מכל המאמר של הקב״ה עם אברהם שהיא ראתה כל אשר הוא עושה במצות מילה וגם שמעה שנוי שמות אברהם ושרה. ובע״כ הגיד לה דבר ה׳ ולא בא המלאך אלא לצמצם את השעה יותר. כי מאמר ה׳ בשנה האחרת. לא נתבאר איזה אחרת ואולי עוד איזה שנים. אבל המלאך אמר כעת חיה דמשמעו כשתגיע בראשונה אותו שעה: י״ח:תכ״ד א׳ אחרי בלתי וגו׳ ואדוני זקן. מתחלה כשהגיד לה אברהם דבר ה׳ לא צחקה ולא התפלאה מזה וידעה שלא יפלא מה׳ לתת הריון גם לאבן. אבל בראותה שהיא נעשית ילדה והיתה לה עדנה. הרי רצונו ית׳ שהלידה תהיה בדרך הטבע וא״כ התפלאה על מה שאדוני זקן. שלא ראתה באברהם שום שנוי על פניו מכאשר היה וזהו מאמרה אחרי בלתי היתה לי עדנה. ומ״מ ואדוני זקן: י״ח:תכ״ה א׳ האף אמנם אלד ואני זקנתי. ידוע מאמר חז״ל והובא בפרש״י שהקב״ה שינה מפני השלום. בכ״ז ודאי א״א שיצא דבר שקר מפיו ית׳ חלילה שהרי היא אמרה היתה לי עדנה. והוא להיפך. וע׳ רמב״ן. והנראה דהקב״ה אמר שאמרה בלשון תימא וכי אני אלד בעת זקנתי הלא שבתי להיות ילדה וא״כ האיך אלד מאברהם שהוא כעת עוד זקן. אבל אברהם לא הבין הכי מפני השלום. וכיב״ז בארנו בס׳ במדבר י״א כ״ג שהעלים הקב״ה כונת דבריו ממשה בשביל צורך הענין. כך העלים הכונה מאברהם. מפני השלום: י״ח:תכ״ז א׳ לא צחקתי כי יראה. האומר אליה דבר ה׳ היה אברהם. והכחישה באמת לא צחקתי שהרי מעולם לא צחקה על עצמה אמנם כי יראה להודות שכונת הצחוק שלה היה בשביל אברהם ומשו״ה ג״כ לא פירש זה דבר ה׳. ואברהם לא הבין הדבר: ב׳ ויאמר לא כי צחקת. לפי הפשט השיב לה אברהם כך. אבל חז״ל ברבה פירשו שהקב״ה השיב. והוא כדברינו שאברהם הבין שמסתמא לא תכחיש בשקר דבר ה׳ ויש דברים בגו אלא שהקב״ה השיב לה כי צחקת היינו במה שאמרת ואדני זקן. והנה האריך הכתוב להודיענו כ״ז. ויבואר להלן כ״א ג׳ עיקר התכלית שהיה משונה נס אברהם מנס שרה. ומה פעל ועשה דבר הצחוק. שבשביל זה הגיע לה עסק אבימלך והיה לה למורת רוח מאד. וכ״ז ענין שהגיע לזרעם כענין כל מעשה אבות סימן לבנים: י״ח:תכ״ח א׳ לשלחם. שיעור לויה. ולהלן י״ט כ״ז יבואר דלשיטת רבותינו התוס׳ ע״כ לוה אותם מהלך ג׳ פרסאות. כדין תלמיד לרב שהרי הכיר בהם עתה שהם מלאכים ממה שקראו את אשתו שרה. והרי עדיין לא נודע בעולם שנוי שמה. וע׳ להלן י״ט א׳: י״ח:תכ״ט א׳ וה׳. הוא ובית דינו. חקרו שראוי שלא לכסות ע״פ שלשה טעמים בדבר. טעם הא׳ ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום. לאותה אומה שיהיה גוי גדול ועצום, ונברכו בו כל גויי הארץ כל האומו׳ כשיהיו נצרכים לדעת איזה ענין בהכרח לא יהיו מוכרחים לשאול באוב ושאר מיני כישוף אלא יבואו לנביא בישראל ויגד להם כמו שעשה מלך ארם עם אלישע. והקב״ה אמר לירמיה נביא לגוים נתתיך וא״כ יהיו נברכים אוה״ע בו לדעת מה פעל אל ומשום זה מהראוי שגם אברהם שורש אומה זו ידע ג״כ מה שיגיע לגוי הארץ בזמנו. טעם השני כי ידעתיו. רש״י פי׳ מלשון חיבה וע׳ רמב״ן. והנראה לי כמשמעו מלשון ידיעה והיה ראוי לכתוב הודעתיו בהפעיל אבל באשר ידע אברהם כמה ענינים נסתרים ע״פ עמל ויגיעה בחכמת התורה וה״ה כמו שידע בעצמו אלא שגם זה שהתעורר לדעת הוא ע״פ סיעתא דשמיא לדעת כל חכמה ומוסר. למען אשר יצוה וגו׳ מש״ה כתיב ידעתיו שיהיה נכלל שתי כונות וכך הוא דרך לשה״ק. וע׳ בס׳ שמות ל״ג י״ב ובס׳ דברים בהאזינו במקרא שאל אביך. וזה דבר טעם השני באשר הוא יודע הרבה בעמלו כדי שימצא במה ללמד את בניו ואת ביתו ע״כ ראוי לגלות לו ענין שיצא ממנו דבר מוסר מה שלא יוכל להגיע לידיעה זו ע״י עמל ויגיעה. והוא כענין שדרשו חז״ל בסנהדרין דצ״ט עה״פ נפש עמל עמלה לו. כל העמל בד״ת התורה עומלת לו ממק״א פי׳ היא מסייעתו לדבר שלא יוכל להגיע ע״י עומק עיונו עומלת לו להגיעו ממק״א: והנה ידיעה זו של סדום ומה שהגיע לה היה כמה דרכי מוסר לדעת דרך ה׳ בעונשי רשעים כמו שיבואר בסמוך ובריש פ׳ י״ט ועוד כמה לימודים הגיע מזה הענין כאשר יבואר לפנינו למען הביא וגו׳. עוד טעם שלישי שראוי לגלות לו כדי להביא על אברהם את אשר דבר עליו שיהיה אב המון גוים וראוי לאב לחוש לקיומם ואולי יועיל בתפלתו עבורם: י״ח:תל״ב א׳ ויאמר ה׳. אל אברהם: ב׳ זעקת סדם. היינו זעקת עשוקים מזרוע רבים כמש״כ הרמב״ן והוא מהמדרש והוא טעם שראוי למהר עונשם כמש״כ התוס׳ ב״ק דצ״ג בשם המכלתא שממהרין לצועק יותר ממי שאינו צועק: ג׳ וחטאתם כי כבדה מאד. וגם בלי זעקה הלא כבד מאד חטאם: י״ח:תל״ג א׳ ארדה נא. כבר נתבאר לעיל בדור הפלגה ענין ירידה כאן שהוא השפלת כבודו ית׳ להשגיח במעשי ב״א של תהו. והרי הם כקטנים שאין כבוד לאב להזדקק לשפוט מעשיו. אך כאשר עושה דבר מבהיל מוכרח הוא להזדקק ולהענישו אע״ג שאינו לכבודו. כך הי׳ ירידה לכבודו ית׳ להזדקק למעשי סדום: ב׳ ואם לא. שהצעקה היה יותר מן האמת שיהיו ראויה לכליה: ג׳ אדעה. אדע מה לעשות שיהיו מחויבים כליה כמו שהיה באמת שהזמין הקב״ה את המלאכים כדי שירשיעו לעשות עמם ויגיע מזה לידי מיצוי הדין כמו שיבואר בריש פ׳ י״ט. אבל כבר נגמר הדין לכליה בשביל הזעקה: י״ח:תל״ד א׳ ויפנו משם. ממקום שכלה הלויה. ואברהם הלך מהם פנו המלאכים לאחור להפרד מאברהם לכבודו וע׳ שמות ל״ג ט״ו: ב׳ ואברהם עודנו עומד. ת״א עד כען משמש בצלו קדם ה׳ ופי׳ בצלו הוא תפלה קבועה שבכל יום כמש״כ להלן מ״ח כ״ב. ובס׳ שמות ל״ב י״א. וכבר נתבאר שאברהם הכין עצמו לתפלת מנחה אלא שעסק המלאכים הפסיקו. ואחר הלויה עמד בתפלה בהיותו בדרך. ובעודנו עומד ומתפלל: י״ח:תל״ה א׳ ויגש אברהם וגו׳. התפלל על סדום : י״ח:תל״ו א׳ חמשים צדיקים בתוך העיר. דיוק בתוך משמע בכ״מ באמצע. משום שידע א״א הנהגת חמש ערים הללו. שבאו מכל עיר עשרה אנשים במקום מיוחד באמצע העיר סדום להשגיח על עניני כוללים. ושיער א״א דעכ״פ חמשים אנשים הללו אע״ג שהשגחתם רעה על ההמון מ״מ המה עצמם לא הגיעו לרשעות כ״כ. והיינו שאמר אברהם עוד אולי יחסרון חמשים הצדיקים חמשה. והיה לו לומר אולי יהיה חמשה וארבעים וגם לשון הצדיקים הידועים אינו בדיוק. אלא ה״פ דאפשר שחסר מהראוי להיות חמשים אנשים. חמשה. ומכל מקום אותו שם של חמשים במקומה: ב׳ ולא תשא למקום. לא אמר לכל המקום כמו לשון תשובת ה׳ משום שלא ידע עדיין אם יש מדה זו לשאת לכל המקום בשביל צדיקים. ע״כ אמר סתם למקום ויהי סובל שני פירושים או כל המקום או עכ״פ מקום שהצדיקים עומדים באופן שיהיו המה ניצולים והקב״ה השיב שכך המדה שצדיקים מגינים על כל המקום. ומכאן יש ללמוד איך שיהא אדם מעריך תפלה בעת צרה ר״ל: י״ח:תל״ז א׳ חללה לך וגו׳. הוסיף אברהם שני טעמים. א׳. שיהי׳ כצדיק כרשע וא״כ לא יגיע תועלת להביא מזה מוסר והוכחה על השגחה. ב׳. ב׳ השופט כל הארץ וגו׳ אפי׳ בלא חה״ש איך אמר שהשופט וגו׳: י״ח:תל״ח א׳ לכל המקום. אפילו באופן שלא יגיע נזק לצדיקים עם הרשעים. מ״מ כך המדה שזכות הצדיקים יועיל להגין על הרשעים ג״כ: י״ח:תל״ט א׳ ויען אברהם. סתם עני׳ משמעו בקול רם כדאי׳ בסוטה דל״ב ב׳ רשבי״א אומר אדם שבחו בקול נמוך וגנותו בקול רם. שבחו בקול נמוך מודוי מעשר ופרש״י מדלא כתיב ביה עניה וגנותו בקול רם ממקרא בכורים היינו משום דכתיב וענית ואמרת. והנה א״א התפלל בלחש כדין תפלה אכן כשרצה לחזור ולבקש והרגיש שאין זה מדרך המוסר להיות לבו גס כ״כ לפני ה׳. אבל מדת החמלה ורחמים גבר עליו ע״כ הרים קול בכי׳ ואמר דברי פיוס לכבודו של הקב״ה: ב׳ הנה נא וגו׳ ואנכי עפר ואפר. השפיל א״ע בשני עצמים נבזים הללו לכונה מיוחדת לענין. כי עפר יש לו מעלת תולדות שהרי הכל מן העפר. אבל אין לו יחס אב שהרי בא מקו תהו ואבני בהו שברא הקב״ה בראשית הבריאה ואפר הוא להיפך שיחוסו רב מאבותיו שמהם נעשה אפר. אבל אין לו מעלת תולדות דזרעו שמצמיח הוא דל ורזה. וכשבא א״א לשפוך תחנה בא בענות צדק לומר שאינו בא בעיון תפלה לומר שיקובל תפלתו משום שיש לו זכות אבות או עטרת בנים. לא כן אנכי הנני עפר ואפר בלי יחס ומעלה רק חסד הנני מבקש ובשביל חין ערך שפתים הללו זכה לאפר פרה ועפר סוטה כדאיתא בסוטה די״ז היינו שזכו בניו שיהיו נרשמים בגדולה ע״י שני עפרות הללו שאינם מועילים אלא לקדושת נפש ישראל ובזה נודע סגלת נפש הישראלי: י״ח:ת״מ א׳ לא אשחית. השחתה משמעו בשני אופנים פעם בא על השחתה כולה ופעם בא על השחתה במקצת כמ״ש בס׳ דברים י׳ י׳ ובשביל שאמר אברהם התשחית בחמשה את כל העיר הי׳ התשובה לא אשחית ולא נתבאר עדיין באיזה השחתה מדבר הקב״ה. אבל בארבעים ובשלשים אמר לא אעשה משמעו כלל לא יעשה רע. וממילא למדנו דמכש״כ פי׳ דלא אשחית דמקרא זה היינו שלא יהיה השחתה כלל. אבל בעשרים ובעשרה אמר ה׳ לא אשחית משמעו כלם לא אשחית אבל בכ״ז יהיה איזה מעשה לרעה: י״ח:תמ״ה א׳ וילך ה׳ וגו׳. בשביל שלא רצה ה׳ שאברהם יבקש יותר ע״כ תיכף כאשר כלה לדבר נסתלק רוה״ק וכח הנבואה ממנו והבין א״א שאין רצון הקב״ה שיתפלל יותר. ע״כ. ב׳ ואברהם שב למקומו. לאנשותו שלא הוסיף להתבודד ולהתפלל. אע״ג שאפשר להתפלל גם בלא גלוי שכינה מ״מ הסיר מעליו עיון האלהות ושב למקומו. ועי׳ מש״כ להלן ל׳ כ״ה במשמעות מקומו כ״פ. שהוא ערך מדרגתו לפי הענין שמדבר שם:

תורה תמימה על בראשית פרק-יח

תורה תמימה: י״ח:שצ״ג א׳ וירא אליו ה'. מכאן שממדת הקב"ה לבקר חולים א) סמך על הדרשא שבסמוך שהקב"ה בא לבקרו בהיותו חולה לאחר המילה, ואשמעינן זה שילמדו בני אדם להדבק במדותיו של הקב"ה וכמש"כ בפ' ראה אחרי ה' אלהיכם תלכו ובו תדבקון, ודרשינן וכי אפשר להדבק בשכינה והלא כתיב כי ה' אלהיך אש אכלה הוא, אלא הדבק במדותיו מה הוא מבקר חולים וכו', ועיי"ש לפניע בארוכה. .(סוטה י"ד א') ב׳ וירא אליו ה'. א"ר חמא ב"ר חנינא, אותו היום שלישי למילתו הי' ובא הקב"ה לשאול לשלומו ב) כי ביום השלישי החולשה מרובה כמש"כ בפ' וישלח ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. וטעם הדרשא כתב בחא"ג מדלא מצינו שדבר הקב"ה עמו בראיון זה כמו בעלמא, וא"כ לאיזו מטרה נראה אליו אלא לבקרו, ע"כ, וגם י"ל דדייק מדלא כתיב וירא ה' אל אברהם אלא אליו בכנוי סתם, ש"מ דסמיך אענין הקודם, ומה כתיב למעלה מזה בסמוך בעצם היום נמול אברהם, ודריש שנראה אליו בדבר השייך לאותו ענין, לענין המילה, והיינו שבא לבקרו. .(ב"מ פ"ו ב') ג׳ כחם היום. מאי כחם היום, א"ר חמא ב"ר חנינא, אותו היום שלישי למילתו הי', הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה כדי שלא יטריח אותו צדיק באורחים ג) ר"ל שמפני חום השמש לא יהיו עוברים ושבים מצויים. ובמדרשים איתא טעם יציאת החמה מפני שהחום יפה למכה, וע' בע"ז כ"ח סע"ב וברש"י שם, ולטעם זה יש יותר סמוכים, שהרי לאח"כ הרי באו אורחים, אף כי האגדה ישבה זאת שראה הקב"ה שהי' מצטער על מניעת אורחים ולכן זימן לו, אבל לפי טעם המדרש דיציאת החמה היתה לתכלית אחרת – בלא"ה ניחא. .(שם שם) י״ח:שצ״ד א׳ והנה שלשה אנשים. מאן ננהו שלשה אנשים, מיכאל וגבריאל ורפאל, מיכאל שבא לבשר את שרה, רפאל לרפאות את אברהם, וגבריאל דאזל למהפכה לסדום ד) ואע"פ דכתיב בסדום ויבאו שני המלאכים סדומה, אך התם הכונה דאזל מיכאל בהדי' דגבריאל להציל את לוט, וראי' לזה, דבהפיכה כתיב ויהפך את הערים ולא ויהפכו. וטעם הדבר שלא נמסרו כל השלש שליחות למלאך אחד, הוא משום דאין מלאך אחד עושה שתי שליחות (ב"ר פ' כ'). – ומה דלא ניחא לי' לפרש בכלל דאלה השלשה אנשים היו אנשים ממש ולא מלאכים, פשוט הוא משום דלבסוף כתיב ויבאו שני המלאכים סדומה, ומהמשך לשון הפרשה מבואר דאותו הלשון מוסב והולך על אלה האנשים, הרי מבואר דמלאכים היו, ולא קשה מה שמכונים בשם אנשים, כי כן מצינו שם איש בתואר למלאכים, כמו בדניאל ט' והאיש גבריאל, וכן דרשו ויאבק איש עמו מלאך הי' (מ"ר וזוהר בא מ' ב'), וכן וימצאהו איש – זה גבריאל, ובזוהר משפטים צ"ד ב' אית איש דאיתמר בי' ה' איש מלחמה ואית איש והאיש לבוש הבדים (דניאל י"ב), ובירושלמי יומא פ"א ה"ה וכל אדם לא יהי' באהל מועד – אפילו מלאכים, וטעם כנוי זה למלאכים יתבאר ע"פ הכתוב ביחזקאל א' ודמות פניהם פני אדם, ובמ"ר פ' קרח פ' י"ט גדול כחן של נביאים שמדמים דמות גבורה של מעלה לצורת אדם שנאמר ואשמע קול אדם מדבר (יחזקאל א'), ואין להאריך עוד. – וע' במ"ר כאן, א"ר לוי, אחד נדמה לו בדמות סדקי [מוכר פת] ואחד בדמות נווטי [מנהיג ספינה] ואחד בדמות ערבי, ע"כ, ולא נתבאר רמז בפסוק לדרשות אלו, וי"ל דסמיך כן על הלשון ואקחה פת לחם במקום דהול"ל ואתן, ומרמז שאמר אם יש לך לחם אקנה ממך, והיינו לפי שנדמה לו כמוכר פת, ומדאמר אחר תעבורו ולא תלכו דריש שנדמה לו כמנהיג ספינות, יען שלשון העברה רגיל ביותר בעוברים על המים, ויעברו בתוך הים, ויעבר את הירדן, ומזה יסוד הלשון מעבר לירדן, ומדאמר ורחצו רגליכם דריש שנדמו לו כערביים שכן מנהגם. .(שם שם) ב׳ נצבים עליו. שלשה שהיו מהלכין בדרך, הרב באמצע, גדול בימינו וקטן בשמאלו, וכן מציגו בשלשה מלאכים שבאו לאברהם, מיכאל באמצע, גבריאל לימנו, ורפאל לשמאלו ה) מדכתיב שלשה אנשים נצבים עליו, מכלל שבשורה אחת הוו קיימי זה אצל זה, דאי זה אחר זה, הלא אין נצבים עליו אלא ראשון. .(יומא ל"ז א') ג׳ וירא וירץ. מהו וירא וירץ ו) ר"ל למה כתיב שתי פעמים וירא וירא, וגם למה רץ אחריהם. , מעיקרא אתו קמו עלי', כי חזיוהו דהוי לי' צערא, אמרו, לאו אורח ארעא למיקם הכא, [ואזלי להו ורהיט בתרייהו] ז) ור"ל מקודם ראה אותם נצבים עליו, ואח"כ ראה אותם פורשים ממנו וירץ לקראתם, ולכן כתיב וירא וירא לרמז על שתי ראיות מיוחדות. ונראה דענין הצער הי' שהי' קושר ומתיר חתולי המילה, וכמו בדרשא שבסמוך חזיי' דקא אסיר ושרי, והי' בוש עצמו מאנשים זרים, ועל זה שייך מה שאמרו לאו אורח ארעא למיקם הכא, אבל אם הכונה סתם צער לא שייך לאו אורח ארעא. .(ב"מ פ"ו ב') י״ח:שצ״ה א׳ אל נא תעבר. אמר רב יהודה אמר רב, גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה, דכתיב ויאמר אדני, אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר ח) ס"ל דביקש מהקב"ה שימתין עד שיכניס האורחים. ועיין בשבועות ל"ה ב' דיליף ע"פ דרשא זו דשם זה הוא קודש, ר"ל שאין הפירוש שאמר כן להמלאך [כדעת חד מ"ד] אלא להקב"ה, וראי' לזה שהרי למדו מכאן דגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה. .(שבת קכ"ז א') ב׳ אל נא תעבר. א"ר אלעזר, בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם אין קטן יכול לומר לגדול המתן לי עד שאבא אצלך, ואלו בהקב"ה כתיב ויאמר אדני וגו' אל נא תעבר ט) יתבאר ע"פ מ"ש בעלמא (מגילה ל"א א') במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו. .(שם שם) ג׳ אל נא תעבר. מאי אל נא תעבר י) הא לא הלך ממנו. , חזייה להקב"ה דקאי אבבא, וכיון דחזא קוב"ה דקאסיר ושרי, אמר, לאו אורח ארעא למיקם הכא, והיינו דכתיב אל נא תעבר מעל עבדך יא) בגמרא לא בא הלשון מבורר, והעתקנו כפי הנראה לנכון. וענין אסיר ושרי בארנו בפסוק הקודם, יעו"ש באות ז' וע' בחא"ג. והמפרשים העירו למה עמד הקב"ה כביכול על הפתח ולא בפנים הבית, אבל באמת הענין פשוט, שמצייר ענין כניסת הקב"ה לתוך הבית, ואך צעד על מפתן הפתח מיד ראה דאסיר ושרי, ואמר לאו אורח ארעא להיות כלל כאן ושוב לא נכנס כלל אל תוך הבית וחזר בו. .(ב"מ פ"ו ב') י״ח:שצ״ו א׳ יקח נא וגו'. אמר רב יהודה אמר רב, כל מה שעשה אברהם למלאכים בעצמו עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו, וכל מה שעשה על ידי שליח עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח. ואל הבקר רץ אברהם – ורוח נסע מאת ה' (פ' בהעלותך) יב) סמך על סוף הפסוק ויגז שלוים מן הים. , ויקח חמאה וחלב – הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (פ' בשלח), והוא עומד עליהם תחת העץ – הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב (שם), ואברהם הולך עמם לשלחם – וה' הולך לפניהם יומם (שם), יוקח נא מעט מים – והכית בצור ויצא ממנו מים (שם) יג) לכאורה צ"ע דפסוק זה שלפנינו דכתיב בראש הענין נקטו בסוף, וצ"ל משום דאותם הפרטים ממה שעשה בעצמו רבים הם וקבצם כולם סמוכים להדדי, וזה הפרט שעשה ע"י שליח אחד הוא לכן נקטו לבסוף. וקצת צ"ע מה שאמר וכל מה שעשה ע"י שליח, הא לא חשיב רק דבר אחד ועל מספר אחד בודאי לא יונח הלשון כל, והול"ל ומה שעשה, וצ"ל דאגב שטפי' דהפרט כל מה שעשה בעצמו נקט גם בזה כלשון זה. .(שם שם) ב׳ יקח נא וגו'. תנא דבי רבי ישמעאל, בשכר שלש זכו לשלש, בשכר חמאה וחלב (פ' ח') זכו למן, בשכר והוא עומד עליהם (שם) זכו לעמוד הענן יד) ודרשא הקודמת דבזכות והוא עומד עליהם זכו לעמידה על הצור היינו בעצמו ולא ע"י שליח. , בשכר יוקח נא מעט מים זכו לבארה של מרים טו) עיין בתענית ט' א', א"ר יוסי ב"ר יהודה, באר ניתן לישראל בזכות מרים וכו', והקשה מהרש"א שם הא כאן מבואר שאברהם עוד זכה לזה, ומה שכתב לתרץ בזה, דבריו דחוקים כמו שנבאר אי"ה בפ' חקת. ונראה לומר דהכונה זכו לבארה של מרים שזכו למרים שבשבילה זכו לבאר, וקצור לשון הוא. וכהאי גונא צריך לפרש מ"ש בשכר חמאה וחלב זכו למן, ובשכר והוא עומד עליהם זכו לעמוד הענן, אע"פ שבתענית שם מבואר שהמן ירד בזכות משה ועמוד הענן בזכות אהרן, אלא הכונה שבשכר מה שעשה אברהם זכו בניו למשה ולאהרן שבזכותם ירד להם המן ולוום ענני כבוד. .(שם שם) ג׳ ורחצו רגליכם. אמרו לו, וכי בערביים חשדתנו שהם משתחוים לאבק רגליהם טז) מפני שהם עובדי החמה, לכן הם מכבדים כל מה שהוא זכר לחמה, כי בסבת החמימות מתרבה האבק [וע' בשל"ה דף רמ"ה] , כבר יצא ממנו ישמעאל יז) כלומר נענש על זה שיצא ממנו ישמעאל, וצ"ל דלאו דוקא בערביים ממש חשדם, דהא לא היו אז עוד ערביים, שמקורם מישמעאל, אלא ר"ל במעשה ערביים. וטעם הדיוק הוא מפני שהקדים הרחיצה ללינה שלא כנהוג, כמו בלוט ולבן שהקדימו לינה לרחיצה, אלא מפני שהקפיד הרבה על האבק שהוא עבודת כוכבים לערביים, לכן הקדים הרחיצה. וכתב מהרש"א דתשובת הערביים לא הוזכרה בכתוב ולא למדוה אלא מדנענש אברהם שיצא ממנו ישמעאל אשר הערביים הם זרעו העובדים בזה, וקיי"ל (שבת צ"ז א') החושד בכשרים לוקה בגופו. .(שם שם) י״ח:שצ״ז א׳ ואקחה פת לחם. וכתיב ואל הבקר רץ אברהם, א"ר אלעזר, מכאן לצדיקים שאומרים מעט ועושים הרבה יח) כלומר שהגיד להם שיכבדם רק בלחם, ולבסוף הכין גם בשר, אבל ברשעים המדה להיפך, כפי שיתבאר אי"ה בר"פ חיי בענין קנין אברהם מעפרון את מערת המכפלה. .(שם פ"ז א') ב׳ אחר תעברו. א"ר יצחק, עטור סופרים הלכה למשה מסיני הוא, ואחר תעברו עיטור סופרים הוא יט) ר"ל תיבות שהם באים רק לעטור ותפארת הלשון בכ"ז הם מעקרי התורה, כי כן נמסרו למשה בסיני, וכמו הכא דהי' יכול לכתוב סעדו לבכם ותעברו, והמלה אחר נכתבה רק לתפארת הלשון. ונ"מ בזה, שאסור לשנות או להשמיט מתיבות אלה כל שהוא כמו בכל דברי התורה. .(נדרים ל"ז ב') ג׳ כן תעשה. מאי שנא גבי אברהם כתיב כן תעשה כאשר דברת, ומאי שנא גבי לוט כתיב ויפצר בם מאד ויסורו אליו (י"ט ג'), א"ר אלעזר, מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול כ) ועיין מענין זה בפסחים פ"ו ב' ובתוס' שם דלדבר שררות וגדולה מסרבין גם לגדול, ונ"מ בזה מבואר באו"ח סי' נ"ג וק"ע לענין תפלה וברהמ"ז. .(ב"מ פ"ז א') י״ח:שצ״ח א׳ קמח סולת. כתיב קמח וכתיב סולת, א"ר יצחק, מכאן שהאשה עיניה צרה באורחים יותר מן האיש כא) פירש"י שהוא אמר סולת והיא אמרה קמח, ולא נתבאר המקור לזה, ופשטות הכתוב מורה שהוא אמר שתיהן, ועיין במפרשים. והנה מלשון הגמרא כתיב קמח וכתיב סולת משמע דהדיוק הוא דאחד מיותר, ובאמת כן מפורש במ"ר, אם קמח למה סולת ואם סולת למה קמח, ובספר חסידים כתב ליישב דיוק זה, דמתחלה אמר אברהם קמח לבד, וסתם קמח כולל כל מיני קמח, גרועים וטובים, ואח"כ נמלך אברהם אולי תתן שרה קמח גרוע ולכן הוסיף סולת, ולפי"ז ממילא מבואר דאשה עיניה צרה באורחים, מדחשש אברהם שמא תתן קמח גרוע, ודו"ק. .(שם שם) י״ח:שצ״ט א׳ בן בקר וגו'. אמר רב יהודה אמר רב, בן בקר אחד, רך שנים, וטוב שלשה, ולמה לי' תלתא בחד סגי, אמר רב חנן בר רבא, כדי להאכילם שלש לשונות בחרדל כב) ומפרש בגמרא ואימא חד וכדאמרי אינשי רכיך וטב, ומשני, א"כ לכתוב רך טוב, ומדכתיב וטוב ש"מ לדרשא, ופריך עוד ואימא תרי, ומשני מדטוב לדרשא רך נמי לדרשא, ועוד שקיל וטרי הגמרא בהוכחת מספר שלשה כאן, וכפי הנראה כל טרחת הגמרא להוכחת דבר זה הוא כדי להגדיל ערך הכבוד שעשה אברהם לאורחיו להאכילם שלש לשונות בחרדל, כדמפרש. אך צ"ע לפי מ"ש בברכות נ"ה א' דחשיב שם בין הדברים המביאים לידי תחתוניות – מוריגי בהמה, ופירש"י כל בשר שבבהמה שאינו חלק אלא דומה למורג חרוץ שאינו חלק כגון החך והלשון, וא"כ איך יתכן שהאכיל אברהם את אורחיו לשונות המביאות לידי חולי מעים. ואפשר לומר ע"פ מ"ד בשבת פ"א א' דהא דמוריגי בהמה מביאים לידי תחתוניות הוא כשהם בלא מלח, וי"ל שתבלין הם במקום מלח, וא"כ מכיון שמבואר כאן שהאכילם הלשונות עם חרדל שהם כמו תבלין שוב ליכא חשש דתחתוניות. וגם י"ל ע"פ מש"כ רש"י בשבת שם דמוריגי בהמה הם בשר האברים הנ"ל עם הקליפות, ולפי"ז י"ל דבלא הקליפה אין זה בכלל מוריגים .(ב"מ פ"ו ב') י״ח:ת׳ א׳ ויקח חמאה וחלב. ואלו לחם לא הביא, אמר אפרים מקשאה תלמידו של ר' מאיר, אותו היום פרסה שרה נדה, ואברהם אבינו הי' אוכל חולין בטהרה כג) לכאורה אין הכרח להקושיא ואלו לחם לא הביא, דאימא עשה להם סעודה בלא לחם שכן באמת מנהג פרסיים, כמ"ש בעירובין כ"ט סע"ב, אך בכ"ז מוכרחת הקושיא מהא דמקודם הכין קמח וא"כ למה לא הביאם. .(שם פ"ז א') ב׳ והוא עומד עליהם. מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ור' צדוק שהיו מסובין בבית משתה בנו של רבן גמליאל והי' רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם, אמר לי' ר"א לר' יהושע, מה זה יהושע, אנו יושבין וגמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו, אמר לי', מציני גדול ממנו ששימש, אברהם גדול הדור הי' וכתיב בי' והוא עומד עליהם, ושמא תאמר כמלאכי השרת נדמו לו, לא נדמו לו אלא לערביים, ואנו לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו כד) מה שאמר ושמא כמלאכי השרת נדמו לו לאו דוקא כמלאכים ממש, שהרי האכילם והשקם, אלא ר"ל אנשים גדולים וחשובים. ומה שאמר שנדמו לו כערביים – נסמך על הדרשא דלעיל בדרשא ורחצו רגליכם יעו"ש. .(קדושין ל"ב ב') ג׳ ויאכלו. א"ר תנחום בר חנילאי, לעולם אל ישנה אדם מן המנהג, שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם, דכתיב ויאכלו כה) מה שאמר ואכלו לחם לאו דוקא הוא, שהרי מבואר לעיל בדרשא בראש פסוק זה שלא הביא לחם לסעודה זו, יעו"ש, אלא כלפי שאמר במשה ולא אכל לחם נקט נמי במלאכים לחם. וקצת צ"ע שנקט הענינים שלא על הסדר, שהרי מעשה ירידת המלאכים היתה קודם עלית משה למרום, וא"כ הו"ל להתחיל בהראי' ממלאכים ולסיים במשה. ואפשר לומר דנקט בדרך לא זו אף זו, ור"ל דידוע הוא דכבוד שמים מרובה מכבוד הארץ, ולכן נקט לא רק שצריך לאחוז במנהג שמים כמשה אלא אפילו מלאכים במנהג ארציי אין לשנות. אך בכלל צ"ע מאי ראי' מהמלאכים, דהא מכיון שהקב"ה שלחם במכוון לאברהם כדי שלא יצטער מהעדר אורחים כמבואר באגדה דכאן ובמדרשים, א"כ הלא היו מוכרחים לאכול, דבלא זה הי' מצטער, וי"ל דכיון שהי' יכול הקב"ה להזמין אליו אנשים ממש ובכ"ז שלח מלאכים, ש"מ שאין קפידא אם יהיו נוהגים כאן במנהג בני אדם משום שאין לשנות מן המנהג. והנה אע"פ דבדרשא הבאה מבואר שלא היו אוכלין ממש אלא נראין כאוכלין, בכ"ז תכון גם הראי' שאין לשנות מן המנהג, משום דמזה גופא שהשתדלו להראות כאוכלין, ע"כ עשו כן משום המנהג כמבואר, וע"ע מש"כ בדרשא הבאה. .(ב"מ פ"ו ב') ד׳ ויאכלו. אכלו סלקא דעתך, אלא אימא, נראה כמו שאכלו ושתו כו) ובמ"ר סיים בזה ראשון ראשון מסתלק, ופשוט כוונת הדברים דקשה לו להמדרש איך שייך נראים כאוכלים ולא אוכלים ממש והלא הי' אברהם מרגיש בזה ובודאי הי' מצטער על זה, והם הלא תכלית בואם אליו הי' שלא יצטער ממניעת קיום מצות הכנסת אורחים כמבואר, לכן פירשו ראשון ראשון מסתלק, כלומר שע"פ נס הי' מסתלק מעט מעט מהשלחן, אם נשרף או שכלה בענין אחר. – וכתבו התוס' וז"ל, ובסדר אליהו רבא קתני, לא כאותו שאומר נראין כאוכלין ושותין אלא אוכלין ושותין ממש מפני כבודו של אברהם ופליגא אדהכא, עכ"ל, והנה באמת אין הכרח זה מופרח, לפי מש"כ דאפילו אם נפרש נראים כאוכלים לא הי' אברהם מרגיש, לפי מ"ש במ"ר ראשון ראשון מסתלק, כמבואר לעיל, ויותר מזה ע"כ אין הכרח לומר דמשום כבודו של אברהם היו אוכלין ממש, שהרי כמו כן כתיב במלאכים שבאו אל לוט ומצות אפה ויאכלו, ובודאי לא שייך גם שם לומר מפני כבודו של לוט, וע"כ צריך לפרש שם נראים כאוכלין, וה"נ כן. .(ב"מ פ"ו ב') י״ח:ת״א א׳ ויאמרו אליו. תני משום רבי יוסי, למה נקוד על איו שבאליו – למדה תורה דרך ארץ שישאל אדם באכסניא שלו כז) הבאור הוא ע"פ מ"ש במ"ר כשם ששאלו לאברהם איה שרה כך שאלו לשרה איה אברהם, והיינו באכסניא, כי גם האיש גם האשה עוסקים באכסניא ובקבלת אורחים, ודרשו זה מהא דהלמ"ד מתיבת אליו אינו נקוד רק אותיות אי"ו וידוע דכ"מ דנקודה רבה על הכתב דורשין את הנקודה. .(שם פ"ז א') ב׳ איה שרה. אמר רב יהודה אמר רב, יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה, ואלא מאי שאלו כח) בגמרא הלשון ואלא מאי באהל, ואין הענין מבואר, ונראה ברור שט"ס הוא וצ"ל כמו שהעתקנו ואלא מאי שאלו, ונשתרבבו האותיות ויצא הטעות הזה. – כדי לחבבה על בעלה, ורבי יוסי ב"ר חנינא אמר, כדי לשגר לה כוס של ברכה כט) ואע"פ שהיו יכולים למסור הכוס לאחד מבני הבית להגיע לה, י"ל משום דאמרו במס' כלה המשגר לאשה כוס של ברכה שלא מדעת בעלה חייב מיתה משום דמגרי יצה"ר אנפשי', ולכן שאלו אצלו עליה, ואע"פ דבמלאכים לא שייך גירוי יצה"ר, אך מפני שהראו עצמם כאנשים היו צריכים לעשות כדין וכדרך ארץ. – והנה אע"פ שבכלל אין להביא ראי' להלכה מדברי אגדה, אך במקום שאין סתירה ממקום אחר אפשר להסמיך מאגדה כמש"כ הפוסקים, ובנ"ד אפשר להסמיך מכאן למ"ש ביו"ד סי' קצ"ה סי"ג שאסור לשלוח כוס של ברכה לאשה נדה, וחידש הרשב"ם שאם מקודם שותים האנשים מאותו הכוס מותרת אח"כ גם היא לשתות, ומכאן סמך נכון לדעתו, שהרי כמבואר כאן שלחו המלאכים כוס של ברכה לשרה, ומבואר לעיל בפסוק הקודם שאותו היום פרסה נדה וא"כ איך עשו כן [וע' מש"כ לעיל דאע"פ שהיו מלאכים, אך מכיון שהראו עצמן כאנשים היו מתנהגים בכל דבר כדין], אלא שתו הם מקודם ואח"כ שלחו. – ודע דצ"ל דכוס של ברכה דהכא איירי בסתם כוס של ברכה ולא כוס של ברהמ"ז, שהרי מבואר בפסוק הקודם שהיתה הסעודה בלא פת ולא היו צריכים כלל לבהמ"ז ולכוס ברהמ"ז, [ודוחק לומר דאתיי' כר' עקיבא בברכות מ"ד א' דאפילו אכל שלק והוא מזונו מברך עליו ג' ברכות וממילא גם בכוס – יען דלא קיי"ל כן] ואין להאריך. .(שם שם) ג׳ הנה באהל. [מכאן דכבודה של אשה לישב בבית] ל) ענין זה הובא בגמרא כאן לענין חקירת הדין דלא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', דדרשינן עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית, ופריך בגמרא אלא מעתה מצרי ולא מצרית הכי נמי, ומשני שאני הכא בעמון ומואב דהכתוב מפרש טעם הרחקתו על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים (פ' תצא), מי דרכו לקדם, איש דרכו לקדם ואין אשה דרכה לקדם, ור"ל ולכן רק בעמון ומואב ממעטין נקבות ולא בשאר אומות, ופריך עוד, הי' להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים, ומשני דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה, ור"ל אין דרכה של אשה לצאת מביתה למקום פרהסיא ואפילו לקראת נשים, ובמערבא אמרי, אמר קרא איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל, ע"כ. והנה לכאורה כונת הראי' משני הפסוקים אחת היא, דדרכה של אשה לשבת בית, וא"כ אינו מבואר מה סאני להו לבני מערבא הראי' מכל כבודה בת מלך פנימה עד שראו להביא עוד ראיה. אבל יתבאר היטב ע"פ מ"ד בירושלמי בסוגיין (פ"ח ה"ג) דפריך ג"כ על דין עמוני ולא עמונית, אי הכי מצרי ולא מצרית הכי נמי, ומשני שאני הכא בעמון ומואב דכתיב ואשר שכר עליך את בלעם ואשר יעץ וגו', מי דרכו לשכור ולייעץ – האיש ולא האשה, ע"כ, [לפנינו בפ' תצא (כ"ג ה') לא כתיב ואשר יעץ רק ואשר שכר לבד, ורק במיכה ו' כתיב זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו', והרכיב הירושלמי את שני הפסוקים כאחד, להורות שהשכירות היתה בעצה, וע' לפנינו בפ' תצא שם], והנה לפי"ז לא תספיק עוד הראי' מהפ' כל כבודה בת מלך פנימה, דכיון דעיקר הקפידא משכירות ומעצה, וזה הלא אפשר גם בתוך הבית, לכן הוסיפו בני מערבא, והם בעלי התלמוד הירושלמי, הראי' מהפ' שלפנינו דאיירי שהמלאכים היו בתוך ביתו של אברהם ולא ראו את שרה והגיד להם כי היא באהל. מבואר דהנשים אפילו בתוך הבית הן צנועות לישב לבדנה מבלי השתתף עם הגברים, ולכן מבואר היטב דאפילו לשכור ולייעץ אין דרכן, כיון דגם בבית אין דרכן לישא וליתן עם אנשים. ולפי זה מתבאר דהראי' של בני מערבא שבגמרא הבבלית מפסוק שלפנינו שייכא בעיקרה לירושלמי באותה סוגיא ונשתרבבה לתלמוד בבלי, ודו"ק. – ודע דעל יסוד כלל זה דכבודה של אשה לשבת בית נתיסדו כמה וכמה דינים בגמרא ופוסקים, כמו הא דעמוני ולא עמונית, כפי שבארנו, וכן הא דנזיר י"ב א' האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם [שמא קידש השליח אמה או בתה] ולא שייך לומר בכל אשה כל דפריש מרובא פריש, יען דדרכה של אשה לשבת בית והוה כמחצה על מחצה, וכן הא דב"ב קל"ט ב' מי שמת והניח בנים ובנות, הבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחים, משום דכבודה של אשה לשבת בית. גם אין מזמנין אותה לדין [אם היא אשה חשובה] אלא משגרין לה סופרי הדיינים וטוענת בפניהם והם מוסרים לב"ד [חו"מ סי' קכ"ד], וכשמשביעין אותה משביעין אותה בהצנע ואין מבזין אותה בקהל [כ"כ בערוך ערך הסת, וחידוש שלא זכרו הפוסקים מזה], וכשהיא אלמנה ומוכרת מנכסי בעלה כדי לגבות כתובתה – מוכרת שלא בב"ד, משום דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד מפני כבודה [אה"ע סי' ק"ג ס"א], וע"ע לפנינו בפ' תצא בפסוק ונגשה יבמתו. – ועוד נראה לי להעיר מה שנוגע לדרשא זו, דמ"ש בכ"מ בגמרא דבהרבה מקומות כוון הפסוק לתאר את האשה בשם אהל, כמו בשבת ל' א' על הפסוק דמלכים א' ח' וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב, דרשו שמצאו נשותיהם בטהרה, ובביצה ה' ב' על הפסוק דפ' ואתחנן לך אמור להם שובו לכם לאהליכם – שהתיר להם תה"מ, וביבמות ס"ב ב' על הפסוק דאיוב ה' וידעת כי שלום אהלך וגו' – שלא תמצא אשתך ספק נדה, ובכריתות ט' ב' על הפ' במצורע וישב מחוץ לאהלו – שאסור בתה"מ – הכל הוא על יסוד דרשא זו הנה באהל, מלמד שכבודה של אשה לישב בית, וכן יתבאר ע"פ זה הפסוק בס"פ חיי ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, ובפ' ויצא ויבא באהל רחל, ובשופטים ה' מנשים באהל תברך, ובאיכה ב' באהל בת ציון ועוד הרבה לשונות כאלה. ואע"פ דבב"מ פ"ז א' [בדרשא הבאה] אמרו על פסוק זה הנה באהל להודיע ששרה אמנו צנועה היתה, משמע דיצאה מכלל שארי נשים, אך מוקמינן כל בת ישראל אחזקת כשרות וצניעות, ומעשה אבות ואמהות ירשו בנים ובנות, והגמרא תפסה הלשון בשרה ע"ד ההוה מענין הכתוב, ודו"ק. .(יבמות ע"ז א') ד׳ הנה באהל. להודיע ששרה אמנו צנועה היתה לא) היינו הך דדרשא הקודמת בשנוי לשון, וכבר בארנו כל השייך לענין דרשא זו באות הקודם, ומה ששייך ביותר לדרשא זו עיין בסוף האות ההוא. .(ב"מ פ"ו א') י״ח:ת״ד א׳ בקרבה. מעשה בתלמי המלך שכנם ע"ב זקנים והכניסן בע"ב בתים ואמר לכל אחד ואחד. כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד וכתבו לו ותצחק שרה בקרוביה לב) פירש"י שלא יאמר תלמי כי על אברהם דכתיב בי' (פ' לך) ויצחק, לא הקפיד, ועל שרה הקפיד, ולכן כתבו לו ותצחק בקרוביה, ולכן הקפיד, עכ"ל. ולולא דבריו י"ל בטעם ששינו לשון זה משום דבאמת קשה דכיון דצחקה בקרבה מניין להכתוב כל עיקר דבר זה שצחקה, ובאמת במ"ר הרגישו בזה ואמרו שברוח הקודש נודע שצחקה, ולפי"ז חששו שמא ישאל תלמי שאלה זו מאין ידעו זה, ואת דרשת המ"ר שברוה"ק נודע לא יקבל, ולכן כתבו לו בקרוביה הרי צחקה בפרהסיא. ובדבר תכונת זה המלך והעתקת התורה ע"י כתבנו לעיל בריש פ' בראשית. .(מגילה ט' א') ב׳ אחרי בלותי וגו'. אמר רב חסדא, אחרי בלותי היתה לי עדנה, אחר שנתבלה הבשר ורבו הקמטין, נתעדן הבשר ונתפשטו הקמטין וחזר יופי למקומו לג) מפרש הלשון אחרי בלותי וגו' לא בדרך תמיה אלא בניחותא ובסגנון ספור הוית הדבר, ועדנה הוא מלשון עדן ונחת. ונראה דנראה לו לדרוש כן, משום דאם הוא בסגנון תמיה ופלא על הזמן העתיד והויה עתידה הוי לה לומר תהיה לי עדנה. .(ב"מ פ"ז א') י״ח:ת״ה א׳ ואני זקנתי. תנא דבי רבי ישמעאל, גדול השלום שאפילו הקב"ה שינה בו, שנאמר ותצחק שרה לאמר ואדוני זקן, וכתיב דאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר ואני זקנתי לד) שלא תתלה המניעה בו והוא בה ויבאו לידי קטטה ומריבה. ובירושלמי פאה פ"א ה"א איתא בענין זה, בוא וראה כמה קשה אבק לשון הרע שמדבר הכתוב לשון בדאי דכתיב ואדוני זקן ולא ואני זקנתי, ופשוט דט"ס הוא וצ"ל להיפך, והיינו הך דדרשא שלפנינו, אלא שבירושלמי נגעו בזה משום אבק לה"ר, וע"ע מענין זה לפנינו ס"פ ויחי בפסוק אביך צוה לפני מותו. .(ב"מ פ"ז א') י״ח:ת״ו א׳ למועד אשוב אליך. מכאן דבפסח נולד יצחק, שהרי בפסח היה עומד ואמר לה למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן לה) נסמך על הדרשא בפסיקתא רבתא פ"ו ובמ"ר דהמלאכים היו אצל אברהם בפסח, וסמכו זה על הפסוק בריש פרשה זו לושי ועשי עוגות, ע' בפירש"י שם. .(ר"ה י"א א') י״ח:ת״ז א׳ ויאמר וגו'. ר' יוחנן בשם ר' אליעזר ב"ר שמעון אומר, לא מצינו שדבר הקב"ה עם אשה אלא עם שרה בלבד, שנאמר ויאמר לא כי צחקת לו) דרשא זו בכלל צריכה באור, דהא מצינו כמה נשים שנביאות היו, כמו שנמנו במגילה י"ד א', שרה, מרים, דבורה, חנה, אבגיל, חולדה, אסתר, וא"כ איך אמר לא מצינו שדבר הקב"ה עם אשה, הלא מכיון דנביאות היו הלא דיבר עמהן, וצ"ל דהדבור עם הנביאות הי' בענינים כוללים הנוגעים לכלל האומה, משא"כ על עסקי עצמן לא דיבר כי אם עם שרה. והא דכתיב בחוה אל האשה אמר וברבקה ויאמר ה' לה, מפרש בירושלמי דהיו האמירות על ידי מתורגמן כפי שבארנו במקומן. – גם אפשר ליישב הערתנו ע"פ מש"כ במורה פ' מ"ה משני, דמונה שם י"א מדרגות נבואה, ונבואת הנשים היתה עד המדרגה השביעית, יעו"ש, ולפי"ז י"ל דהכונה הכא דבשרה הגיעה מדרגת הנבואה עד קצה המדרגות, והיינו מדרגת נבואה שלמה, ואין להאריך. .(ירושלמי סוטה פ"ז ה"א) ב׳ ויאמר וגו'. א"ר בירי, כמה כרכורים כרכר הקב"ה בשביל לשמוע שיחתן של צדקניות, הדא הוא דכתיב ויאמר לא כי צחקת לז) הכונה היא שבתחלה דיבר המלאך באופן שתשמע שרה וצחקה, ואמר ה' לאברהם. ואברהם אמר לשרה עד שהשיב לה הקב"ה לא כי צחקת. .(שם שם) י״ח:ת״ט א׳ המכסה וגו'. אמר לי' רבינא לההוא מרבנן, מנא הא מילתא דאמור רבנן זכר צדיק לברכה, אמר לי', דכתיב המכסה אני מאברהם וכתיב בתרי' ואברהם היו יהיה לגוי גדול לח) מהראי' שמביא מאברהם מבואר דאין הפירוש שצריך לומר הלשון זכר צדיק לברכה [לשון הפ' במשלי י'] אלא צריך לברכו באיזו ברכה, כמו שברך הקב"ה את אברהם שיהי' לגוי גדול וכו', וי"ל דעל סמך זה נהגו לכתוב אחר שם אדם נכבד ענין איזו ברכה, כמו שיחי', שליט"א, נ"י, יצ"ו, הי"ו, וכדומה, אלא כפי דמשמע מכאן צריך להזכיר כזה גם כשמזכירים השם בעל פה. ובגמרא מצינו כשזכר רב חסדא את רב אמר המקום יהא בעזרו. (בכורות מ"ה א', נדה מ"ט ב'(, ובעל אבן ספיר [ח"א ס"פ כ"ב] מעיד שעוד היום הנהוג בארצות תימן כשמזכירים איש חי לשבח אומרים עליו השלום [מה שנוהגים אצלנו לומר על הנפטר[ וע' בשו"ת מהר"י מינץ סי' י"ג כתב וז"ל, גם נתן [הגאון מהר"י מרגליות] על מהררי"ף לטותא דרבנן, שהרי לא הזכיר אצלו לא שיחיה ולא יצ"ו כמנהג, עכ"ל, ולפי שבארנו הוא לא רק מנהג אלא דינא דגמרא. וע"ע לפנינו לעיל בפ' לך בפסוק וה' אמר אל אברם (י"ג י"ד) ובסמוך פסוק י"ט. .(יומא ל"ח ב') י״ח:ת״י א׳ ואברהם היו יהיה. ר' נחמן בשם ר' מנא אמר, אין העולם יכול להתקיים בפחות משלשים צדיקים כאברהם אבינו, מאי טעמא, ואברהם היו יהיה, יהיה בגמטריא שלשים לט) יתכן דמדייק ודריש ע"ד רמז וסמך כפל הלשון היו יהיה, דמורה על הוה ועל עתיד, ודריש שההויה תהיה לעולם בתמידות, וכעין דדרשינן בעלמא הלשון יהיה – בהווייתו יהא, ועם זה דייק יתור המלה ואברהם, דדי הי' לומר והוא היו יהיה, כיון דמיני' סליק, ודריש ואברהם יהיה – שלשים – לגוי גדול, וגוי אלו ישראל. ומסיים בירושלמי, פעמים שרובן בא"י ומעוטן בבבל, ופעמים שרובן בבבל ומעוטן בא"י. ועיין בבבלי סוכה מ"ה ב' הגירסא בענין זה ל"ו צדיקים, ובחולין צ"ב א' איתא דהעולם מתקיים על מ"ה צדיקים, שלשים בא"י וט"ו בבבל, ודרשות שונות הן. .(ירושלמי ע"ז פ"ב ה"א) ב׳ ונברכו בו. א"ר אלעזר, מאי דכתיב ונברכו בו כל גויי הארץ, אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אין מתברכות אלא בשביל ישראל מ) כנראה מדייק הלשון ונברכו ולא והתברכו כמו בסוף פרשה זו (כ"ב י"ח), והחילוק בין ונברכו לוהתברכו פשוט, דונברכו הוי הכונה שיהיו ברוכים בסתמא, משא"כ והתברכו הכונה שיתברכו בך, ומדכתיב כאן ונברכו משמע שבכלל יהיו ברוכים כל העולם בזכותך אף אלה שלא יתברכו בך, והיינו אפילו אלה שאינם מזרעך, כמ"ש כל גויי הארץ. ומה שתפס למשל ספינות הבאות מגליא לאספמיא [מצרפת לספרד] לא נתבאר, ואולי הכונה ע"פ מ"ד במ"ר פ' אמור פ' כ"ט על הפ' דירמי' ל' הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים – מגליא ומאספמיא, יעו"ש, מבואר ששתי אלה המדינות היו שבים את ישראל [ובאניות], ואמר אע"פ שאינם ראויים לברכה בכ"ז יתברכו גם הם וספינותיהם המוליכים את השבויים – בזכותך. .(יבמות ס"ג א') י״ח:תי״א א׳ כי ידעתיו. א"ר אלעזר, מברכתן של צדיקים אתה למד קללתן של רשעים, דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, וכתיב בתרי' ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה מא) ר"ל מתוך הסיבה שפירש הקב"ה שבשבילה הוא מברך את אברהם – מפני שהוא עושה צדקה ומשפט, וסמוך לזה אמר זעקת סדום ועמורה כי רבה, ולא פירש שחטאם הי' היפך צדקה ומשפט, כלומר, שגזלו וחמסו ועשו עול ושוד, וכמבואר בפסוק הסמוך דכמו בדור המבול נענשו על עון גזל כך בסדום נענשו על עון זה, יעו"ש, וכן היתה חסרה מדת הצדקה בסדום כמבואר בסמוך ריש פסוק כ' וביחזקאל ט"ז הנה זה הי' עון סדום אחותך גאון שבעת לחם הי' לה ויד עני ואביון לא החזיקה. .(יומא ל"ח ב') ב׳ את בניו וגו'. את בניו ואת ביתו לעשות צדקה ומשפט, בניו לדין, ביתו לצדקה,. [דנשים אדיני לא מפקדי] מב) מדייק יתור הלשון ואת ביתו, דבכל מקום מצינו רק שם בנים ביחס אל הדורות העתידים, ודריש ביתו – זו אשתו (שבת קי"ח ב'). ודע דמכאן סמך ראי' לדעת רמב"ם בפי' מצות דינים שנצטוו בני נח דענינו להושיב דיינים לדון ולא כרמב"ן שענינו כל דיני ממונות וגזילות וחבלות וכל מיני נזקין וכדומה, יען דאי כפי' רמב"ן לא יתכן לומר שהאשה לא תתחייב בכל הפרטים האלו, הלא תחבל ותלסטם מבלי כל דין ועונש, משא"כ לרמב"ם הענין הוא שאין עליה מצות ישיבת דיינים, וזה קרוב להאמר. ובעיקר מחלוקת רמב"ם ורמב"ן בארנו לעיל בפ' בראשית (ב' ט"ז) יעו"ש. .(סנהדרין נ"ז ב') ג׳ צדקה ומשפט. תניא, שלשה סימנים באומת ישראל, רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים, גומלי חסדים דכתיב פי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט מג) נראה דסמך על מ"ש בחולין קל"ד ב' דהלשון צדקה ענינו לפנים משורת הדין, כמ"ש שם צדק צדק תרדוף צדק [ותר] משלך ותן לו, וע' לפנינו ריש פ' עקב תבא עוד דרשא לשורש מדת גמילות חסד בישראל, ויתר השתי מדות רחמנים וביישנים יתבאר לפנינו ס"פ יתרו בפסוק ולמען תהי' יראתו על פניכם ובפ' ראה בפ' ונתן לך רחמים ורחמך. והנוגע מדבר זה לדינא הוא שמי שיש בו היפך המדות האלה, דהיינו מי שהוא עז פנים ואכזר ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד, חוששין לו ביותר שמא אינו ממשפחת ישראל כשרה, כיון שאין בו סימני אומה זו, וע"פ סימן זה דחה דוד המלך את הגבעונים מלבא בקהל ישראל לפי שראה אותם שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא רחמו על בני שאול ולא גמלו לישראל חסד למחול לבני מלכם והם עשו עמהם חסד והחיום, וכמבואר ענינם בש"ב כ"א. ולמדין אנו ממעשה זו דרק בג' סימנים אלה ביחד חוששין לפסול זרע, כמו שחשיב שראה בהם היפך כל הסימנים ואז רחקם. .(יבמות ע"ט א') ד׳ צדקה ומשפט. פתח ההוא מתורגמן ואמר, אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים, המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו, שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט מד) עיין מש"כ בדרשא הקודמת ולקמן בפסוק ויטע אשל (כ"א ל"ג). .(כתובות ח' ב') ה׳ צדקה ומשפט. דרש רבי שמלאי, מאי דכתיב (ישעי' ל"ג) הולך צדקות ודובר מישרים, הולך צדקות זה אברהם, דכתיב בי' כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט מה) עיין מש"כ לעיל אות מ"ג בבאור שם צדקה. .(מכות כ"ד א') י״ח:תי״ב א׳ כי רבה. הואי התם ההיא רביתא דהוית מפקא ריפתא לעניא בחצבא, אגלאי מילתא, שפיוה בדובשא ואוקמוה על איגר שורא מו) על גג החומה למען יראו כולם, או משום ששם הדבורים מתאספים. , אתו זיבורי ואכלוה, והיינו דכתיב מאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה – על עסקי ריבה מז) מה שראו חז"ל להוציא המלה כי רבה מפשטה דקאי על כמות או איכות הזעקה, י"ל משום דבעלמא יונח לשון זעקה על הצעקה של נענים ונדכאים, וכאן לא מצינו מפורש שהיו כאלה, וא"כ איך שייך הלשון זעקת, לכן דרשו על עסקי ריבה [בדרך לשון טפל על לשון, רבה – ריבה], והיינו שמרוב מצוקותיה זעקה ונאנחה, וכאלה היו רבים, ולכן שייך לכתוב זעקת סדום, היינו זעקת המעונים. .(סנהדרין ק"ט ב') ב׳ כי רבה. [בסדום כתיב זעקת סדום ועמורה כי רבה ובדור המבול כתיב (ר"פ נח) וירא ה' כי רבה רעת האדם, מלמד] שכמעשה אלו כך מעשה אלו מח) שנדונו על עון גזל וזנות, וע' מש"כ בפסוק הקודם אות מ"א. .(ירושלמי ב"מ פ"ד ה"ב) י״ח:תי״ז א׳ חלילה לך. דרש רבי אבא בר כהנא, מאי דכתיב חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, אמר אברהם לפני הקב"ה, רבש"ע, חולין הוא לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע מט) יתכן דדריש כפילת הלשון חלילה לך שבפסוק זה, ודריש פעם אחת מלשון חולין ע"פ מה שסיימו באגדות בענין זה ואתה קדוש ומעשיך קדושים, וכלפי זה יכוון הלשון חולין. – ויש להעיר איך יתאים מאמר זה דחלילה לך להמית צדיק עם רשע עם המאמר כיון שנתן רשות למשחית שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע.(ב"ק ס' ב'], כי הלא הכל בהשגחה מן השמים, וצ"ל דשעת הדבר [דאז ניתן רשות למשחית] שאני, דאז גדול יותר הקטרוג, ואחרי אשר אין אדם צדיק בארץ אשר לא יחטא, לכן עלול אז להתפס אפילו על עבירה קלה שבשעת שלום מעבירין עליה. וע"ד הדרש יש ליישב הענין עוד בפנים שונים, אבל אין תכלית חבור זה לדברי דרוש ארוכים. .(ע"ז ד' א') י״ח:תי״ח א׳ בעבורם. [מלמד שהצדיקים מגינים לעולם] נ) מפרש בגמרא כאן דנ"מ בזה, כי אלה הטוענים מאי אהנו לן רבנן – הם בכלל אפקורסים, אחרי שמפורש אומר הקב"ה ונשאתי לכל המקום בעבורם, הרי דמהנו ומהנו לעולם, וכן דייקו זה מפסוק אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, דקאי על ברית התורה, הרי דבשביל התורה מתקיים העולם. .(סנהדרין צ"ט ב') י״ח:תי״ט א׳ עפר ואפר. דרש רבא, בשכר שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות, אפר פרה ועפר סוטה. וליחשב נמי עפר כסוי הדם, התם הכשר מצוה איכא, הנאה ליכא נא) דבלאו כסוי נמי הוי משתרי בשר, אבל באפר פרה איכא הנאה שמטהרו מטומאתו, ואי לאו אפר אין לו טהרה עולמית, ועפר סוטה מטיל שלום בין איש לאשתו ונקתה ונזרעה זרע, ואם טמאה היא לא תרבה ממזרות בישראל, ובזה הוי שלום והנאה לעולם. – ואני תמה מה שאמר התם הנאה ליכא, הלא זכות מצוה בעלמא ג"כ זכות הוא, וכמ"ש סוף מס' מכות, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, ויותר מזה קשה, הלא רבא גופי' שדורש אגדה זו הוא עצמו דורש כאן בסוגיא בשכר שאמר אברהם אם מחוט ועד שרוך נעל (פ' לך) זכו בניו לשתי מצות, לחוט של תכלת ורצועה של תפילין, והלא גם שם אין באותן הדברים רק מצותן בעלמא ולא כל הנאה, וא"כ מה גרעה מצות כסוי הדם. וצ"ל דהכונה דכיון דחלוקה היא מצות כסוי הדם ממצות אפר פרה ועפר סוטה בזה שבאלה יש גם הנאה ובכסוי ליכא הנאה לכן לא צירפם ביחד, אבל אין הכי נמי שאפשר שזכה בשביל זה גם לזו. – ואמנם תמה אני למה לא תירץ בפשיטות טעם מה שלא חשיב מצות כסוי הדם, דכיון דקיי"ל דמותר לכסות לא רק בעפר אלא גם בכל דבר כמו בזבל ובחול הדק ושחיקת אבנים וחרסית ונעורת פשתן ונעורת של חרשין וסיד וחרסית ולבנה ועוד כמה דברים, לכן לא חשיב זה, משא"כ באפר פרה ועפר סוטה דוקא הוא, לכן שייך בהו לומר שזכה להם, ודו"ק. .(סוטה י"ז א') ב׳ עפר ואפר. אמר רבא, מפני מה אמרה תורה הבא עפר לסוטה, זכתה יוצא ממנה בן כאברהם אבינו דכתיב בי' ואנכי עפר ואפר, לא זכתה תחזור לעפרה נב) ואע"פ דכמה צדיקים היו בעולם בכ"ז תתברך באברהם, וי"ל הטעם משום דבזה גופא נתברך אברהם מהקב"ה שיתברכו בו כל בני האדם, כמש"כ והיה ברכה, ונברכו בך (ר"פ לך). .(סוטה י"ז א') ג׳ עפר ואפר. אמר הקב"ה לישראל, חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם אמר ואנכי עפר ואפר נג) וכן משה ואהרן אמרו ונתנו מה, ודוד אמר ואנכי תולעת ולא איש, ולא כמו אומות העולם שמכיון שניתן להם גדולה מרדו בהקב"ה, כמו נמרוד בדור ההפלגה, ופרעה אמר מי ה', ונבוכדנצר אמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון (ישעי' י"ד), וחירם מלך צור אמר מושב אלהים ישבתי (יחזקאל כ"ח), וע"ע מש"כ השייך לאגדה זו בפ' עקב בפסוק לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם. .(חולין פ"ט א') ד׳ עפר ואפר. סדר תעניות – מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ונותנין אפר מקלה עליה ועל ראש הנשיא ועל ראש אב ב"ד, ולמה אפר מקלה, כדי להזכיר זכותו של אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר נד) ועיין בבבלי תענית ט"ו א' בענין זה מפרש למה נותנון אפר מקלה, לומר הרי אנו חשובין לפניך כעפר, וצ"ל דס"ל להגמרא כמ"ד דעפר נקרא אפר, שהרי נותנין אפר ואומרים הרי אנו כעפר [ע' סוטה ט"ז א'], אבל צ"ע שלא נקטו בבבלי טעם הירושלמי שלפנינו שנותנין אפר לזכר אפר ממש. ורש"י בתענית שם כתב דנותנין אפר כדי לזכור אפרו של יצחק [כאלו צבור ע"ג המזבח], וזה כדעת חד מ"ד בירושלמי כאן. – ודע כי ברמב"ם פ"ד ה"א מתענית איתא שנותנין אפר מקלה ע"ג התיבה וע"ג ספר תורה, וכתב הכ"מ, איני יודע מניין לו לרביע שנותנין כזה על ס"ת, וכ"כ גם בב"י לאו"ח סי' תקע"ט, ולפלא שלא העירו לא הוא ולא הבאים אחריו המפרשים לרמב"ם והפוסקים שכדברי הרמב"ם כתבו גם הרי"ף והרא"ש, ויותר מזה, כי בילקוט ישעי' ס"א ובאגודה ואבודרהם כתוב מפורש בנוסחת הגמרא במקום שכתוב לפנינו ולמה נותנין על התיבה – ולמה נותנין על גבי ספר תורה, וברור שכן היתה הגירסא בגמ' לפניהם ולפני הרמב"ם ומה שכתב שנותנין גם על התיבה י"ל שתפס גירסת המשנה, על התיבה, וגירסת הגמרא, על ס"ת, שניהם יחד. ואמתת גירסא זו ע"ג ס"ת מוכרחת מהטעם שאמרו על זה בגמרא עמי אנכי בצרה, ודו"ק. אך לכאורה קשה גירסא זו מה ששאלו למה נותנין ע"ג ס"ת. אחרי שבמשנה לא נזכר כלל [בכל הגירסות] שנותנין על גבי ס"ת, ואיך שייך לשאול טעם על דבר שלא נמצא ענינו כלל, אמנם י"ל כי הנה כמו כן שאלו למה מתכסין בשקין ולמה יוצאין לבית הקברות, ובמשנה לא נזכרו כלל ענינים אלה, וכתב הר"ן אע"פ שלא מצינו לא במשנה ולא בברייתא שהתקינו לעשות כך, אלא מפני שנהגו לעשות כן שאלו טעם על מנהגם, עכ"ל, וה"נ כן. – וסמך נאמן להגירסא שנותנין אפר ע"ג ס"ת איתא בתרגום שני לאסתר [אשר כנודע כל דבריו לקוחים ממדרשות ואגדות עתיקות] בפ' ד' בפסוק ומרדכי ידע, וז"ל, ואפיקו עלוי ספרא דאורייתא כד מכרך בסקא ומפלפל בקיטמא [מגולל בעפר], יעו"ש. .(ירושלמי תענית פ"ב ה"א) י״ח:תכ״ה א׳ וילך ה'. תניא, לעולם אל יפטר אדם מרבו ומחבירו אלא אם כן נוטל ממנו רשות, ולמדין אנו דרך ארץ מן המקום, שנאמר וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם, כביכול שאמר לו, הרי אני נפטר ממך נה) עיין ביו"ד סי' רמ"ב סעיף ט"ז בדיני כבוד התלמיד לרבו כתב המחבר וז"ל, ולא ישב לפניו עד שיאמר לו שב ולא יעמוד עד שיאמר לו עמוד או שיטול רשות לעמוד, וכשיפטר מלפניו לא יחזיר לו אחוריו אלא נרתע ופניו כנגד פני רבו, והרמ"א הוסיף וז"ל, והנפטר מרבו ונטל ממנו רשות ולן בעיר צריך לחזור וליטול רשות, עכ"ל, ויש לתמוה למה לא כתבו מפורש בעלי השו"ע וכל הפוסקים עיקר הדין שצריך ליטול רשות כשנפטר ממנו כמו שכתבו בישיבה ובעמידה, ואף יש לתמוה, שהרי כאן בדרשא שלפנינו מבואר דמדת ד"א הוא ליטול רשות אף מחבירו כשנפטרין ממנו, ולמה השמיט זה הרמב"ם בהלכות דעות כמו שהעתיק כמה מדות ממס' דרך ארץ. ובנוגע להשמטת הפוסקים דין זה ברב, צ"ל על צד הדוחק, דאולי כללו זה במש"כ שצריך ליטול רשות כשעומד ממנו, אף כי לפי זה יתחדש דמי שנוטל רשות לעמוד והלך לו ואח"כ הוא יוצא לדרך שוב אין צריך עוד פעם ליטול רשות ליציאה לדרך, ומהוספת הרמ"א לא משמע כן אלא דצריך ליטול רשות שנית, עיין בזה, וצ"ע. .(מס' דר"א פ"ה)

הרחב דבר על בראשית פרק-יח

הרחב דבר: י״ח:תי״ד א׳ וירא. שני פעמים. ואמרו ברבה וירא במלאכים וירא בשכינה. ואינו מבואר כ״כ. ועוד איתא שם אמר אם יהיו מכבדים זא״ז ב״א גדולים הם ע״ש עוד. ולכאורה קשה וכי מי שהוא מכניס אורח מדקדק על האורח אם הוא אדם גדול או לא. אלא כך הענין באשר שהיה א״א שקוע באותה שעה באהבת ה׳ ובהקבלת פני שכינה. ומלבד שהוא תענוג נפלא עוד הוא מ״ע ואהבת את ה׳ כמבואר בפ׳ זו. ומ״מ אי מתרמי איזה מצוה בשעה שהאדם שקוע באהבת ה׳. מחויב להפסיק ממצות אהבה שאין לה זמן קבוע וע״ז איתא במס׳ שבת פ׳ מפנין גדולה מצות הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה שנאמר אל נא תעבור מעל עבדך. ואין הכונה דמי שמכניס אורח גדול מהמקביל פ״ש. אלא שהיא גדולה לדחות שכך הוא רצונו ית׳ שיהא מצוה מעשית דוחה מצוה זו שאין לה שיעור וזמן והביאו ראיה מא״א שהפסיק מהקבלת פ״ש כדי לעסוק בהכ״א ורבותא קאמר דאפי׳ הכ״א שהיא מצות גמ״ח דוחה מכש״כ מצוה קבועה מה״ת. אכן זה אינו אלא במצוה שא״א להעשות ביד אחרים אבל אם אפשר להעשות בי״א אין ראוי לדחות אהבת ה׳. וה״ז דומה למצות ת״ת שכתבנו לעיל י״ז כ״ב מסוגיא דמ״ק ד״ט. וכ״ז מבואר בכתוב. דא״א בשעה שראה את המלאכים וגם ראה בשכינה היה תמה וכאינו יודע מה לעשות אם להפטר מן השכינה או להכניס את האורחים. אח״כ נתיישב בדבר ואמר אם ב״א גדולים הם ואין כבודם לצוות למשרתים להכניסם לבית הרי מחויב אני להפסיק מהקבלת פ״ש. אבל אם הדיוטים הם אפשר לקיים מצוה זו ע״י אחרים היינו שיצוה את נעריו ולהכניסם ולהאכילם: ב׳ מפתח האהל. לא כהלכות ד״א שההולך להקביל פני חשוב ה״ז מתקרב והולך בנחת וכשהוא סמוך להחשוב ה״ז רץ אליו כמו וירץ לקראתו ויחבק לו (לקמן כ״ט) אבל א״א עשה כהלכות מצוה. שמצוה לרוץ. מהחל ועד כלה כך רץ אברהם מפתח האהל עד שהגיע להם: י״ח:תט״ו א׳ אם נא וגו׳. כבר מבואר בגמ׳ הנ״ל שפירשו דקאי על השכינה שביקש שלא יסלק עצמו ממנו עד שיפטור את האורחים. וההכרח לפרש הכי מדכתיב בלשון יחיד ולא כמו שאמר לוט לשנים. וגם אברהם אמר רחצו רגליכם. אלא שני משמעות יש במקרא הזה גם לגדול שבהם. גם להקב״ה. ויש הרבה שמות בתורה שמשמעותם קודש וחול וע׳ ס׳ דברים ל״ב בפסוק ואמר אי אלהימו: י״ח:תט״ז א׳ מעט מים. זה לא שייך לכלל אמור מעט וכו׳. והא דלא אמר יוקח מים היינו שהראה שאינו מכביד עליהם ללון עמו. וא״כ היה ראוי לפי המנהג לרחוץ הרגלים יפה. אבל הוא לא מצא לב לבקש כ״כ מהם אלא שעה קטנה יתעכבו עמו. ולזה די רחיצה מועטת: י״ח:תי״ז א׳ כי על כן עברתם. כאומר דמש״ה אני אומר ואחר תעבורו לא משום שאתם למשא עלי ללון ג״כ אלא משום שרואה אני שתמהרו עצמכם לדרך. שהרי ע״כ עברתם על עבדכם: ב׳ כן תעשה. ולא אמרו נעשה. בידעם שאין בהם אכילה ושתיה ורחיצה: י״ח:תי״ח א׳ וימהר. פועל יוצא שצוה לעשות מהר והזהיר את שרה שתמהר את שפחותיה ללוש ולהכין הכל ומש״ה לא כתיב וירץ אברהם כאן. דאהל שרה היה סמוך ולא נצרך לרוץ כ״א למהר המעשה: י״ח:תי״ט א׳ וימהר. את הנער לעשות: י״ח:תכ״ב א׳ שוב אשוב וגו׳. בלי ספק ששרה כבר ידעה מכל המאמר של הקב״ה עם אברהם שהיא ראתה כל אשר הוא עושה במצות מילה וגם שמעה שנוי שמות אברהם ושרה. ובע״כ הגיד לה דבר ה׳ ולא בא המלאך אלא לצמצם את השעה יותר. כי מאמר ה׳ בשנה האחרת. לא נתבאר איזה אחרת ואולי עוד איזה שנים. אבל המלאך אמר כעת חיה דמשמעו כשתגיע בראשונה אותו שעה: י״ח:תכ״ד א׳ אחרי בלתי וגו׳ ואדוני זקן. מתחלה כשהגיד לה אברהם דבר ה׳ לא צחקה ולא התפלאה מזה וידעה שלא יפלא מה׳ לתת הריון גם לאבן. אבל בראותה שהיא נעשית ילדה והיתה לה עדנה. הרי רצונו ית׳ שהלידה תהיה בדרך הטבע וא״כ התפלאה על מה שאדוני זקן. שלא ראתה באברהם שום שנוי על פניו מכאשר היה וזהו מאמרה אחרי בלתי היתה לי עדנה. ומ״מ ואדוני זקן: י״ח:תכ״ה א׳ האף אמנם אלד ואני זקנתי. ידוע מאמר חז״ל והובא בפרש״י שהקב״ה שינה מפני השלום. בכ״ז ודאי א״א שיצא דבר שקר מפיו ית׳ חלילה שהרי היא אמרה היתה לי עדנה. והוא להיפך. וע׳ רמב״ן. והנראה דהקב״ה אמר שאמרה בלשון תימא וכי אני אלד בעת זקנתי הלא שבתי להיות ילדה וא״כ האיך אלד מאברהם שהוא כעת עוד זקן. אבל אברהם לא הבין הכי מפני השלום. וכיב״ז בארנו בס׳ במדבר י״א כ״ג שהעלים הקב״ה כונת דבריו ממשה בשביל צורך הענין. כך העלים הכונה מאברהם. מפני השלום: י״ח:תכ״ז א׳ לא צחקתי כי יראה. האומר אליה דבר ה׳ היה אברהם. והכחישה באמת לא צחקתי שהרי מעולם לא צחקה על עצמה אמנם כי יראה להודות שכונת הצחוק שלה היה בשביל אברהם ומשו״ה ג״כ לא פירש זה דבר ה׳. ואברהם לא הבין הדבר: ב׳ ויאמר לא כי צחקת. לפי הפשט השיב לה אברהם כך. אבל חז״ל ברבה פירשו שהקב״ה השיב. והוא כדברינו שאברהם הבין שמסתמא לא תכחיש בשקר דבר ה׳ ויש דברים בגו אלא שהקב״ה השיב לה כי צחקת היינו במה שאמרת ואדני זקן. והנה האריך הכתוב להודיענו כ״ז. ויבואר להלן כ״א ג׳ עיקר התכלית שהיה משונה נס אברהם מנס שרה. ומה פעל ועשה דבר הצחוק. שבשביל זה הגיע לה עסק אבימלך והיה לה למורת רוח מאד. וכ״ז ענין שהגיע לזרעם כענין כל מעשה אבות סימן לבנים: י״ח:תכ״ח א׳ לשלחם. שיעור לויה. ולהלן י״ט כ״ז יבואר דלשיטת רבותינו התוס׳ ע״כ לוה אותם מהלך ג׳ פרסאות. כדין תלמיד לרב שהרי הכיר בהם עתה שהם מלאכים ממה שקראו את אשתו שרה. והרי עדיין לא נודע בעולם שנוי שמה. וע׳ להלן י״ט א׳: י״ח:תכ״ט א׳ וה׳. הוא ובית דינו. חקרו שראוי שלא לכסות ע״פ שלשה טעמים בדבר. טעם הא׳ ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום. לאותה אומה שיהיה גוי גדול ועצום, ונברכו בו כל גויי הארץ כל האומו׳ כשיהיו נצרכים לדעת איזה ענין בהכרח לא יהיו מוכרחים לשאול באוב ושאר מיני כישוף אלא יבואו לנביא בישראל ויגד להם כמו שעשה מלך ארם עם אלישע. והקב״ה אמר לירמיה נביא לגוים נתתיך וא״כ יהיו נברכים אוה״ע בו לדעת מה פעל אל ומשום זה מהראוי שגם אברהם שורש אומה זו ידע ג״כ מה שיגיע לגוי הארץ בזמנו. טעם השני כי ידעתיו. רש״י פי׳ מלשון חיבה וע׳ רמב״ן. והנראה לי כמשמעו מלשון ידיעה והיה ראוי לכתוב הודעתיו בהפעיל אבל באשר ידע אברהם כמה ענינים נסתרים ע״פ עמל ויגיעה בחכמת התורה וה״ה כמו שידע בעצמו אלא שגם זה שהתעורר לדעת הוא ע״פ סיעתא דשמיא לדעת כל חכמה ומוסר. למען אשר יצוה וגו׳ מש״ה כתיב ידעתיו שיהיה נכלל שתי כונות וכך הוא דרך לשה״ק. וע׳ בס׳ שמות ל״ג י״ב ובס׳ דברים בהאזינו במקרא שאל אביך. וזה דבר טעם השני באשר הוא יודע הרבה בעמלו כדי שימצא במה ללמד את בניו ואת ביתו ע״כ ראוי לגלות לו ענין שיצא ממנו דבר מוסר מה שלא יוכל להגיע לידיעה זו ע״י עמל ויגיעה. והוא כענין שדרשו חז״ל בסנהדרין דצ״ט עה״פ נפש עמל עמלה לו. כל העמל בד״ת התורה עומלת לו ממק״א פי׳ היא מסייעתו לדבר שלא יוכל להגיע ע״י עומק עיונו עומלת לו להגיעו ממק״א: והנה ידיעה זו של סדום ומה שהגיע לה היה כמה דרכי מוסר לדעת דרך ה׳ בעונשי רשעים כמו שיבואר בסמוך ובריש פ׳ י״ט ועוד כמה לימודים הגיע מזה הענין כאשר יבואר לפנינו למען הביא וגו׳. עוד טעם שלישי שראוי לגלות לו כדי להביא על אברהם את אשר דבר עליו שיהיה אב המון גוים וראוי לאב לחוש לקיומם ואולי יועיל בתפלתו עבורם: י״ח:תל״ב א׳ ויאמר ה׳. אל אברהם: ב׳ זעקת סדם. היינו זעקת עשוקים מזרוע רבים כמש״כ הרמב״ן והוא מהמדרש והוא טעם שראוי למהר עונשם כמש״כ התוס׳ ב״ק דצ״ג בשם המכלתא שממהרין לצועק יותר ממי שאינו צועק: ג׳ וחטאתם כי כבדה מאד. וגם בלי זעקה הלא כבד מאד חטאם: י״ח:תל״ג א׳ ארדה נא. כבר נתבאר לעיל בדור הפלגה ענין ירידה כאן שהוא השפלת כבודו ית׳ להשגיח במעשי ב״א של תהו. והרי הם כקטנים שאין כבוד לאב להזדקק לשפוט מעשיו. אך כאשר עושה דבר מבהיל מוכרח הוא להזדקק ולהענישו אע״ג שאינו לכבודו. כך הי׳ ירידה לכבודו ית׳ להזדקק למעשי סדום: ב׳ ואם לא. שהצעקה היה יותר מן האמת שיהיו ראויה לכליה: ג׳ אדעה. אדע מה לעשות שיהיו מחויבים כליה כמו שהיה באמת שהזמין הקב״ה את המלאכים כדי שירשיעו לעשות עמם ויגיע מזה לידי מיצוי הדין כמו שיבואר בריש פ׳ י״ט. אבל כבר נגמר הדין לכליה בשביל הזעקה: י״ח:תל״ד א׳ ויפנו משם. ממקום שכלה הלויה. ואברהם הלך מהם פנו המלאכים לאחור להפרד מאברהם לכבודו וע׳ שמות ל״ג ט״ו: ב׳ ואברהם עודנו עומד. ת״א עד כען משמש בצלו קדם ה׳ ופי׳ בצלו הוא תפלה קבועה שבכל יום כמש״כ להלן מ״ח כ״ב. ובס׳ שמות ל״ב י״א. וכבר נתבאר שאברהם הכין עצמו לתפלת מנחה אלא שעסק המלאכים הפסיקו. ואחר הלויה עמד בתפלה בהיותו בדרך. ובעודנו עומד ומתפלל: י״ח:תל״ה א׳ ויגש אברהם וגו׳. התפלל על סדום : י״ח:תל״ו א׳ חמשים צדיקים בתוך העיר. דיוק בתוך משמע בכ״מ באמצע. משום שידע א״א הנהגת חמש ערים הללו. שבאו מכל עיר עשרה אנשים במקום מיוחד באמצע העיר סדום להשגיח על עניני כוללים. ושיער א״א דעכ״פ חמשים אנשים הללו אע״ג שהשגחתם רעה על ההמון מ״מ המה עצמם לא הגיעו לרשעות כ״כ. והיינו שאמר אברהם עוד אולי יחסרון חמשים הצדיקים חמשה. והיה לו לומר אולי יהיה חמשה וארבעים וגם לשון הצדיקים הידועים אינו בדיוק. אלא ה״פ דאפשר שחסר מהראוי להיות חמשים אנשים. חמשה. ומכל מקום אותו שם של חמשים במקומה: ב׳ ולא תשא למקום. לא אמר לכל המקום כמו לשון תשובת ה׳ משום שלא ידע עדיין אם יש מדה זו לשאת לכל המקום בשביל צדיקים. ע״כ אמר סתם למקום ויהי סובל שני פירושים או כל המקום או עכ״פ מקום שהצדיקים עומדים באופן שיהיו המה ניצולים והקב״ה השיב שכך המדה שצדיקים מגינים על כל המקום. ומכאן יש ללמוד איך שיהא אדם מעריך תפלה בעת צרה ר״ל: י״ח:תל״ז א׳ חללה לך וגו׳. הוסיף אברהם שני טעמים. א׳. שיהי׳ כצדיק כרשע וא״כ לא יגיע תועלת להביא מזה מוסר והוכחה על השגחה. ב׳. ב׳ השופט כל הארץ וגו׳ אפי׳ בלא חה״ש איך אמר שהשופט וגו׳: י״ח:תל״ח א׳ לכל המקום. אפילו באופן שלא יגיע נזק לצדיקים עם הרשעים. מ״מ כך המדה שזכות הצדיקים יועיל להגין על הרשעים ג״כ: י״ח:תל״ט א׳ ויען אברהם. סתם עני׳ משמעו בקול רם כדאי׳ בסוטה דל״ב ב׳ רשבי״א אומר אדם שבחו בקול נמוך וגנותו בקול רם. שבחו בקול נמוך מודוי מעשר ופרש״י מדלא כתיב ביה עניה וגנותו בקול רם ממקרא בכורים היינו משום דכתיב וענית ואמרת. והנה א״א התפלל בלחש כדין תפלה אכן כשרצה לחזור ולבקש והרגיש שאין זה מדרך המוסר להיות לבו גס כ״כ לפני ה׳. אבל מדת החמלה ורחמים גבר עליו ע״כ הרים קול בכי׳ ואמר דברי פיוס לכבודו של הקב״ה: ב׳ הנה נא וגו׳ ואנכי עפר ואפר. השפיל א״ע בשני עצמים נבזים הללו לכונה מיוחדת לענין. כי עפר יש לו מעלת תולדות שהרי הכל מן העפר. אבל אין לו יחס אב שהרי בא מקו תהו ואבני בהו שברא הקב״ה בראשית הבריאה ואפר הוא להיפך שיחוסו רב מאבותיו שמהם נעשה אפר. אבל אין לו מעלת תולדות דזרעו שמצמיח הוא דל ורזה. וכשבא א״א לשפוך תחנה בא בענות צדק לומר שאינו בא בעיון תפלה לומר שיקובל תפלתו משום שיש לו זכות אבות או עטרת בנים. לא כן אנכי הנני עפר ואפר בלי יחס ומעלה רק חסד הנני מבקש ובשביל חין ערך שפתים הללו זכה לאפר פרה ועפר סוטה כדאיתא בסוטה די״ז היינו שזכו בניו שיהיו נרשמים בגדולה ע״י שני עפרות הללו שאינם מועילים אלא לקדושת נפש ישראל ובזה נודע סגלת נפש הישראלי: י״ח:ת״מ א׳ לא אשחית. השחתה משמעו בשני אופנים פעם בא על השחתה כולה ופעם בא על השחתה במקצת כמ״ש בס׳ דברים י׳ י׳ ובשביל שאמר אברהם התשחית בחמשה את כל העיר הי׳ התשובה לא אשחית ולא נתבאר עדיין באיזה השחתה מדבר הקב״ה. אבל בארבעים ובשלשים אמר לא אעשה משמעו כלל לא יעשה רע. וממילא למדנו דמכש״כ פי׳ דלא אשחית דמקרא זה היינו שלא יהיה השחתה כלל. אבל בעשרים ובעשרה אמר ה׳ לא אשחית משמעו כלם לא אשחית אבל בכ״ז יהיה איזה מעשה לרעה: י״ח:תמ״ה א׳ וילך ה׳ וגו׳. בשביל שלא רצה ה׳ שאברהם יבקש יותר ע״כ תיכף כאשר כלה לדבר נסתלק רוה״ק וכח הנבואה ממנו והבין א״א שאין רצון הקב״ה שיתפלל יותר. ע״כ. ב׳ ואברהם שב למקומו. לאנשותו שלא הוסיף להתבודד ולהתפלל. אע״ג שאפשר להתפלל גם בלא גלוי שכינה מ״מ הסיר מעליו עיון האלהות ושב למקומו. ועי׳ מש״כ להלן ל׳ כ״ה במשמעות מקומו כ״פ. שהוא ערך מדרגתו לפי הענין שמדבר שם:

פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-יח

רשב"ם: כ״ג:של״ג א׳ ויהיו חיי שרה – אף על פי שבשאר נשים לא נתפרש ימי חייהן, בשרה הוצרך לפרש בשביל שהוצרך להזכיר מיתתה, בשביל קנין המערה פירש מתי מתה לאחר תשעים של הורתה. כ״ג:של״ד א׳ בקרית ארבע – שם האיש ארבע כדכתיב ביהושע: קרית ארבע אבי הענק כמו קרית סיחון. ב׳ ויבא אברהם – אפילו לא בא ממקום אחר, אעפ"כ ראוי לומר כי בא לסופדה. כ״ג:של״ה כ״ג:של״ו א׳ גר ותושב אנכי – מארץ נכריה באתי לגור כאן ונתיישבתי עמכם, לכן אין לי מקום קברות אבות הנה. ב׳ תנו לי אחוזת קבר – הניחו לי לקנות קרקע כאן ותתרצו אתם יושבי העיר להניח לקבור בה מתי ממשפחתי, כי אחוזת קבר אין יכול להיות אלא ברצון כל בני העיר וכך מוכיח לפנינו, כשנתן אברהם הכסף לעפרון ויקם לאברהם למקנה, אח"כ קבר אברהם וקם לו לאחוזת קבר מאת כל בני חת. ג׳ מלפני – אוציאנו מלפני לקוברו. כ״ג:של״ז כ״ג:של״ח א׳ נשיא אלהים – ולא גר ותושב ואין אתה צריך לקנות. ב׳ ובמבחר קברינו – במקום שקוברין שרי הארץ והרי לך קבר מזומן. כ״ג:של״ט כ״ג:ש״מ כ״ג:שמ״א א׳ מערת המכפלה – כל הבקעה קרויה מכפלה כמו: ככר הירדן וכן מוכיח לפנינו: שדה עפרון אשר במכפלה. ב׳ בכסף מלא – בכל שויו. ג׳ בתוככם – לעיניכם ותהיו עדים. ד׳ לאחזת קבר – שתתרצו כלכם לקבור בה מתי. כ״ג:שמ״ב כ״ג:שמ״ג א׳ השדה נתתי לך – נותן אני אותה עכשיו לך, רויי"ץ בלעז. ב׳ והמערה אשר בו – אינך שואל כי אם המערה אשר בקצה השדה ובמכירה אני נותן לך במתנה כל השדה והמערה. כ״ג:שד״מ א׳ וישתחו אברהם – לעפרון לפני עם הארץ. כ״ג:שמ״ה כ״ג:שמ״ו כ״ג:שמ״ז א׳ ארץ ארבע מאות – ארץ שאינו שווה אלא ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה הוא, והיה לך לקחתם ממני בחנם. ב׳ ואת מתך קבור – בחנם אם תרצה. כ״ג:שמ״ח א׳ וישמע אברהם – די לחכימא ברמיזא. ב׳ עובר לסוחר – כסף צרוף ומתקבל לכל מיני סחורה, וכן ביהוידע מצינו כסף עובר, טוב בכל מקום. וכן: אצבעותי מור עובר. טוב בכל מקום. כ״ג:שמ״ט כ״ג:ש״נ א׳ לאברהם למקנה – קם לאחר נתינת הכסף, כדכתיב: ונתן הכסף וקם לו אבל לאחוזת קבר מאת בני חת לא קם והוחזק לאברהם עד שקבר שרה אשתו אז, ויקם לאחוזת קבר מאת בני חת.

תולדות יצחק על בראשית פרק-יח

תולדות יצחק: י״ח:תכ״ו א׳ וירא אליו כל המפרשים נבוכו בזאת המראה שלא דבר לו ה' כלל וארז"ל לבקר את החולה. ונ"ל שנראה אליו ה' לשיהיה דבוק עם הקב"ה שהדבקות ואהבת השי"ת הוא התכלית היקר שאיפשר במין האנושי והוא האושר האמתי והוא תכלית התורה והמצות וא"כ אין צורך לבקש תכלית למה שהוא התכלית האחרון והטוב אשר הכל יכספוהו והכוונה שלזכות המילה נדבק השם יתברך עמו ואברהם עם השי"ת: י״ח:תכ״ז א׳ וירא והנה ג' אנשים נצבים עליו וירא וירץ טעם וירא וירא לומר שאע"פ שהיה זקן וחלוש מצד המילה ובדרך טבע לא היה לו כח ללכת עם כל זה לפי שראה ה' ומלאכיו התחזק בראייתו והיה לו כח לרוץ וזהו שאמר וירא וירץ בעבור שראה ה' רץ. והנכון בעיני שלפי שראה ג' אנשים בפתע אמר אלו נביאים או חכמים שיודעים קפיצת הדרך וזהו שאמר נצבים עליו שלא ראה אותם באים מן הדרך מעט מעט כדרך האנשים אלא בפתע ראה אותם נצבים עליו כאלו נפלו מן השמים עליו ולפי שראה זה הפתאומיות רץ לקראתם לשיתאכסנו עמו וזהו וירא פעם אחרת שראה זה השינוי: ב׳ וירץ לקראתם טעם לקראתם ולא אמר אחריהם בעבור שהיו מלאכים ואין להם אחורים שנאמר וארבעה פנים לאחד ואברהם חשב שהם נביאים ויודעים להפוך פניהם שלא יראה שהופכים פניהם: י״ח:תכ״ח א׳ אל נא תעבור מאחר שהם ג' היה ראוי שיאמר אל נא תעברו. וא"ת לגדול שבהם אמר א"כ כל הענין היה לו לדבר בלשון יחיד והנה דיבר בלשון רבים ורחצו רגליכם והשענו וסעדו לבכם אחר תעבורו ומה שאמר לשון יחיד אל נא תעבור לפי שמי שבא לבשר את שרה ידוע הוא שלא ילך משם עד שיבשר ומי שבא לרפאות את אברהם גם כן לא ילך משם עד שירפאנו רפואה שלימה למי הוצרך לבקש ממנו שלא ילך למי שהיה הולך להפוך את סדום: ב׳ ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך לשון חול כלומר אדונים וי"א שלפי שהוא קמוץ הוא קדש והטעם שהוא קמוץ כשהוא קדש לפי שבחכמת הנקוד הקמץ מעלה וראשון לז' התנועות שהם קמץ פתח צרי סגול חולם שורק חירק שמתוך ז' אלו תבנה התורה ונקראים ז' קולות ועליהם אמר דוד ע"ה במזמור של מתן תורה שבעה קולות לפי שכל התורה מיוסדת עליהם וז"א בז' קולות נתנה תורה וזהו חצבה עמודיה ז' שהם עמודים שכל הבית נכון עליהם וההפרש שבין קמץ לפתח אינו אלא בצורת הנקודה והנקודה רמז לנקודת המציאות ולכן הנקודה משמשת לז' פנים על האות חולם באמצע האות שורק מתחת האות חירק. בפתח ישוב קמץ. בחירק ישוב צרי. בצרי ישוב קבוץ שפתים הרי ז'. ועוד באותיות עצמן אם תתן הנקודה בהא ישוב חית ואם בוו' ישוב ז' ואם בכף ישוב בית ואם בנון ישוב גימל ואם בריש ישוב דלית ולכן המוסיף נקודה או גורעה כאלו מחריב את העולם וקוצץ בנטיעות התורה ושרשיה ואע"פ שנראה שהקמץ והפתח הכל דבר אחד ותנועה אחת אינו כן אלא יש הפרש ביניהם במבטא שהרי תנועת הקמץ גבוהה ותנועת הפתח לא בענין שהקמץ בתיבה יורה על מעלה גדולה ועל דבר שהוא עומד בפני עצמו אינו נסמך לאחר כענין ארון שהוא קמוץ ומצינו ארון הברית שהוא בפתח וכן הנה אנכי שולח מלאך וישלח מלאך שהוא בקמץ ומלאך הברית הוא בפתח כי הפתח נסמך לעולם למה שאחריו ולא כן הקמץ כי הוא עומד בפני עצמו ומטעם זה כל אתנח וסוף פסוק הוא בקמץ כי שם עומד לא יסמוך ולזה בנקוד זה השם לא תמצא פתח אלא קמץ שהיא מעלה עליונה גדולה ושהוא בלתי נסמך לאחר כדבר הנברא ולזה נכתב באלף דלית כשהוא קדש בקמץ וכשהוא חול בפתח ומה שכתוב בלוט אל נא אדני בקמץ והוא חול לפי שהוא סוף פסוק וזה הוא ההפרש שיש בתורתנו בין קמץ לפתח כהפרש שיש בין קדש לחול ובין אור לחשך ועוד מצינו שהמחליף פתח בקמץ לא ימלט או יהרוס הכוונה או יבוא לידי כפיר' כי אות הא של האף תספ' אלו קמצתו היית מהפך כוונת אברהם והורס מחשבתו ואות הא' של הלאל יעות משפט אלו קמצתו יהיה כפירה מלבד מה שאמרו חכמי הדקדוק כי הקמץ הוא נאמר על ענין אמיתי ולא כן הפתח ומזה אמר הכתוב ואעמוד עליו ואמותתהו ואו של ואעמוד בקמץ אבל ואו ואמותתהו בפתח שמה שאמר ואעמוד עליו אמת היה ולא כן ואמותתהו כי שאול הרג את עצמו וכל זה מחכמת תורת ה' ולשוננו הקדושה ומטעם זה נמשלו האותיות לגוף והנקודה לנשמה שהנקודות מניעות האותיות כמו שהנשמה מניעה את הגוף כמו שדרשו בספר הבהיר דמיין נקודתא באתוותא דאורייתא דמשה כנשמתא דחיי בגופא דאינש: י״ח:ת״ל א׳ כי על כן עברתם טעם על כן כי כשהולכים חברת אנשים מעיר לעיר ויש עיר בנתים שולחים נער לשיקנה להם בר ולחם ומזון ויוציא להם לדרך אבל אם דעתם לאכול בעיר נכנס כל החברה בעיר ולזה אמר מאחר שנכנסתם כולכם בעיר דעתכם לאכול בעיר וא"כ אכלו עמי כי על כן עברתם בעיר לאכול ובאתם תוך העיר שאני בה. או ירצה לומר ידעתי כי לא באתם אלא לכבדני ומאחר שידעתם שאיני עוזב לשום עובר ושב הבא אצלי בלא אכילה א"כ על זה באתם שידעתם שלא אעזוב אתכם בלא אכילה. ויש בזה הענין ספיקות: הספק הא' למה אמר וירא אליו היה ראוי שיאמר וירא ה' אל אברם כמו שאמר ויאמר ה' אל אברם: הספק הב' ביתור הפסוק ונחלק לד' ספקות הא' למה נראה לו באלונים יותר היה ראוי שיראה אליו באילן חשוב כאילן האתרוג וכיוצא בו. ולמה באילן ולא באש שנאמר ודבריו שמעת מתוך האש ועוד מה צורך שיאמר הכתוב שנראה באילנות ואפילו יהיו אתרוגים. הב' מה צורך לומר שישב פתח האהל ומה לנו שישב פתח האהל או תוך האוהל. הג' מה צורך כחם היום מה תועלת שנדע אם הוא כחם היום או בקור היום: הספק הג' לא ימנע או הם מלאכים או אנשים אם מלאכים איך רחצו רגליהם ואיך אכלו ואם הם אנשים איך אמרו כי משחיתים אנחנו את המקום הזה. וי"מ שהם נביאים ואינו נכון שהיו אז נביאים שלוחים לבני אדם ולא נודע מי הם ומי אביהם לא היום ולא לעולם אלא הם מלאכים כאז"ל. וא"ת איך אכלו. כתב הרמב"ן במקום שיזכיר המלאכים בשם אנשים בכאן ובלוט וכן ויאבק איש עמו וימצאהו איש הוא כבוד נברא נקרא אצל היודעים המלבוש יושג לעיני בשר בזכי הנפשות כחסידים ובני הנביאים ולא אוכל לפרש עד כאן. ויש להקשות לא ימנע או הכיר אברהם שהם מלאכים או לא הכירם אם הכירם איך האכילם וא"ת לא הכיר שהם מלאכים איך יתכן שאפי' הגר שפחת שרה הכירם המלאכים לפי שישבה בבית אברהם כמו שפירשתי למעלה בפסוק הגם הלום ראיתי אחרי רואי: הספק הד' למה אמרו כן תעשה כאשר דברת שאין דרך להשיב כן למזמינים אלא לומר חן חן לך שכבר אכלנו וכיוצא בזה. התשובה לכל אלו הספקות שזכות המילה גדול שיספיק להקבלת פני שכינה ושהקב"ה יכבדנו ויבקר אותו ולזה אמר אליו כלומר לזה האדם הגדול שנימול הוא ועבדיו כמו שסיים הפרשה שלמעלה וכל אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף מאת בן נכר נמולו אתו ואמר בסמוך לו וירא אליו ה' שאם היה אומר וירא ה' אל אברם היה במשמע שהיה התחלת ענין ושאין לו קישור עם הענין של מעלה ולזה אמר באלוני ממרא שבזכות המילה אפילו שאינו אילן חשוב אלא אלונים ואין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה ובאלונים אין שמחה שאילן האתרוג וכיוצא בו משמח הלב ובזכות המילה אפילו באלונים נראה אליו ה' ועוד שהיה יושב פתח האהל שדרך שם עוברים ושבים וא"א שיכוין לנבואה שאם היה אברהם בתוך האהל היה איפשר לכוין ועכ"ז בזכות המילה נראה אליו ה' ועוד שבבוקר השכל פנוי מעסקי העולם ומאכילה וממחשבות והיא שעה מוכנת לנבואה ועכ"ז בזכות המילה נראה אליו ה' ולזה לא אמר כחם השמש כמו שאמר במן וחם השמש ונמס שחום השמש הוא עד שעת ד' שבמקום השמש יש חום ובמקום הצל לא יש חום אבל חום היום הוא שגם במקום הצל יש חום והוא חצי היום כארז"ל ואותה שעה אינה ראויה לנבואה כ"כ ועכ"ז נראה אליו ה' והטעם שלא הכיר אברהם שהם מלאכים לפי שרצה הקב"ה לעשות לו כבוד מה שלא עשה לאדם בעולם ואפי' למרע"ה לזכות המילה שהוא הראשון שעשאה משנברא העולם עד היום ההוא והוא שיהיו המלאכים באוכלי שלחנו ולזה עשה הקב"ה שלא יכירם שאם יכיר שהיו מלאכים לא היה מזמינם לאכול והקב"ה עשה שיתגשמו ויהיו נראים אנשים בחוש הראות ולזה אמרו כן תעשה כאשר דברת שלא די זה הכבוד אבל המלאכים הזמינו עצמם לאכול בשלחן אברהם למילת יצחק ואמרו כן נאכל ג"כ למילת יצחק וזה דרך ארץ ומנהג לומר כן לאוכלים בברית מילה לומר כן תעשה לחופתו וזה מורה לשון כן תעשה ולא אמרו כן עשה: י״ח:תמ״ב א׳ וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ. סמך זה למה שאמר ואברהם הולך עמם לשלחם לרמוז שזכות הלויה גדולה שבזכותה גילה לו הקב"ה מה שהיה רוצה לעשות בסדום. יש להקשות מה טעם הוא לפי שיהיה לגוי גדול שלא יכסה ממנו מה שיעשה עד שחכמינו ז"ל אמרו הואיל והזכירו סיפר בשבחו. והתשובה נראה לי שנתן סבות רבות לשראוי שיגלה לו מה שיעשה בסדום ראשונה שיהיה לגוי גדול ועצום שנאמר בו אב המון גוים נתתיך ואיך אהרוג לבנים ולא אודיע לאב שבדין אני עושה. סבה ב' ונברכו בו כל גויי הארץ ואיך אהרוג לאנשי סדום שהם א' מגויי הארצות שאם אהרוג אותם אם כן לא נברכו בעבורו. סבה ג' לפי שהוא אוהבי ודרך האוהבים לגלות סודותיהם וז"ש כי ידעתיו שהוא מלשון מודע לאישה ואדעך. סבה ד' למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט ואם יחשבו שאיני עושה משפט אם כן אברהם סותר דבריו שהוא יצוה לבניו שישמרו דרך ה' ומה יאמר להם שהוא דרך ה' יאמר להם שהוא לעשות משפט ובניו יראו בהפך שבניו יחשבו שאנשי סדום צדיקים וכשאמיתם איני עושה משפט אם כן איך יצוה דברים הפכיים זה לזה ושיצוה לבניו שיעשו משפט כמו שהקב"ה עושה והקב"ה ח"ו אינו עושה. סבה ה' שאברהם מוכיח גדול להביא בניו וביתו לעבוד את ה' וצריך שיהיה לו דברי תוכחה להוכיחם וליראם ולהפחידם והוא שיאמר להם שישמרו דרך ה' שאם לא תשמרו יעשה בכם משפט כמו שעשה בסדום כחז"ל אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מן הראשון ולזאת הסבה ראוי לגלותו לאברהם לפי שיוכיחם תוכחה גדולה ממה שעשה בסדום. סבה ו' לפי שסדום היא מארץ ישראל ואיך אשרוף קצת מארץ ישראל ולא אודיע לאברהם אחר שאמרתי לאברהם לזרעך אתן את הארץ הזאת ואמר ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת וזה שאמר למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו שהוא נתינ' הארץ לזרעו ובזה הפי' יהיה הפסוק כולו שלם ואין בו יתור וחסרון: י״ח:תמ״ח א׳ ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר האף תספה וגו' יש באלו הפסוקים ד' ספקות. א' איך נכנס בחלוקה אחת ויצא באחרת שבראשונה אמר האף תספה צדיק עם רשע יראה מזה שאם לא יספה צדיק עם רשע אלא שימותו הרשעים וינצלו הצדיקים אינו קשה בעיניו ואח"כ אמר בהפך שאמר אולי יש נ' צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען נ' הצדיקים אשר בקרבה ויראה מזה שרע בעיניו אם לא ינצלו הרשעים עם הצדיקים. ב' אחר שאמר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה מה צורך לומר חלילה לך. ג' מה צורך לחזור ולומר והיה כצדיק כרשע שהכוונה בו שאיך ימות לצדיק עם הרשע שזה עצמו מה שאמר חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע. ד' למה חזר פעם אחרת לכפול ולומר חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט. התשובה לראשונה י"א שהכוונה לא ימנע או אתה רוצה לנהוג עמהם במדת הדין או במדת רחמים אם במדת הדין האף תספה צדיק עם רשע אם במדת רחמים אולי יש נ' צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען נ' הצדיקים אשר בקרבה. ונראה לי להתיר כל אלו הספקות שאמר אברהם אולי השם יתברך יאמר שיהיה בכאן שלשה חלוקות ואני רוצה לומר לו שלא יש אלא שתים והוא שלא ימנע מאחד משלשה חלוקות או ינצלו הרשעים עם הצדיקים או ימותו הצדיקים עם הרשעים או ימותו הרשעים וינצלו הצדיקים ואולי יאמר הקב"ה נעשה זאת החלוקה האחרונה שבזאת החלוקה אין בה עול לזה אמר אברהם אי איפשר שלא יש אלא שתי חלוקות או ינצלו הרשעים עם הצדיקים או ימותו הצדיקים עם הרשעים ואחר שלא יש אלא שתי חלוקות הללו האחד מהם שהוא שימותו הצדיקים עם הרשעים הוא עול אם כן בהכרח ינצלו הרשעים עם הצדיקים. והטעם שלא יש חלוקה שלישית שהרי איפשר שאיש אחד צדיק ועשרה בניו רשעים וזה עונש גדול לאב ועוד שבזה לא יהיה יורש לאב וירשו זרים נכסיו ויגע לריק וילד לבהלה וכל זה עול בערך האב ואם כן בהכרח הוא שינצלו הרשעים עם הצדיקים ולכן נכנס באחד ויצא באחרת וזהו שאמר האף תספה צדיק עם רשע זאת נמנעת שיהיה עול ואחר שזאת החלוקה אינה אפשרית בהכרח צריך ליכנס באחרת שהיא שינצלו הרשעים עם הצדיקים וזהו שאמר אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה ולכן אחר שעשה זאת החלוקה חזר פעם אחרת מיד לחלוקה הראשונה שאמר חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע ונראה מיותר אלא לומר לא יש חלוקה שלישית שאם תרצה לעשות חלוקה שלישית לא תוכל ובהכרח תחזור לחלוקה הראשונה ולזה כפל ואמר חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע ואם תאמר שיש חלוקה אחרת אי איפשר אלא והיה כצדיק כרשע פירוש או יהיה הצדיק כרשע שימות עמו או יהיה רשע כצדיק להנצל עמו וזהו דרך שתי כפי"ן בשני מלות הסמוכות זו לזו כמו כמוני כמוך שר"ל אני כמוך ואתה כמוני וכן כעמי כעמך ואם לא כן אלא שיהיה הכוונה בו והיה כצדיק כרשע שיהיה הצדיק נספה עם רשע הוא מיותר שכבר אמר האף תספה צדיק עם רשע חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע מה צורך לחזור ולומר והיה כצדיק כרשע אלא ודאי נראה שהכוונה בו מה שפירשתי. ובזה הותרו כל הספקות. ויש בענין סדום ספק הנה יש בעולם מדינות רעות כסדום ובא עליהם דבר וחרב אבל אש וגפרית מן השמים לא מצינו. התשובה שזה למעלת ארץ ישראל שאינה סובלת אנשי תועבות ועוד להתרות את ישראל כאשר התרה גפרית ומלח שריפה כל ארצה כמהפכ' סדום ועמורה וגו':

צרור המור על בראשית פרק-יח

צרור המור: י״ט:ש״ל א׳ אחר כך אמר ויבואו שני המלאכים סדומה בערב. לרמוז שחשך השמש לאנשי סדום וערבה כל שמחה. ולוט יושב בשער סדום רשע כמותם. ועם כל זה נשארו לו שיריים מבית אברהם. וירא לוט שראה בהם דבר משונה ובשביל זכותו של אברהם נצנצה בו קצת רוח הקדש. וירץ לקראתם כמו שעשה אברהם. וישתחו אפים ארצה כמו שכתוב וישתחו ארצה. ויאמר הנה נא אדוני סורו נא. למה נא נא שני פעמים. והרצון בזה שהוא אמר אנשי סדום רעים ואין ראוי לי לעבור על גזרתם שגזרו לכלות רגל עני מן העיר. ואם היה בבקר או בחצי היום לא הייתי אוסף אליכם הביתה. אבל העת עוזר אתכם שהוא עת ערב ולפי העת תוכלו לבא באישון לילה ואפילה. וזהו הנה נא עת ערב ולכן גבירי סורו נא לפי העת והזמן ובואו בדרך עקלתון. ובתנאי שתצאו קודם אור הבקר בטרם יכיר איש את רעהו. וזהו והשכמתם והלכתם לדרככם בעניין שלא יראו אתכם. והם אמרו לא תשים עצמך בדוחק בזה כי ברחוב העיר נלין. ויפצר בם מאד. לפי שנצנצה בו רוח הקדש. ואף על פי שבאו בהחבא הרגישו בהם בני העיר ואמרו הוציאם אלינו ונדעה אותם. וכל זה להעיד על רשעם שהיו פרוצים בעריות ובמשכב זכור. ואז אמר לוט אל נא אחי תרעו. כלומר אחר שהם בביתי אין ראוי לכם עתה להרע להם וכשיצאו מביתי תעשו מה שתרצו. וזהו כי ע"כ באו בצל קורתי. והם ענו לו עתה בעת הזאת שאתה אומר אל נא אחי תרעו. נרע לך מהם ודייך להציל עצמך: י״ט:ש״מ א׳ ואמר ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים. לרמוז על רשעת אנשי סדום ואיך נסתמו מהם דרכי התשובה. כי מן הדין ראוי היה שאלו האנשים ירגישו ויתנו אל נפשם לאמר יד ה' היתה זאת. איך אפשר ששני אנשים יחזיקו בלוט ויכניסוהו לבית ע"כ של כל אנשי העיר שהיו סביב הבית. וכן היה ראוי שירגישו איך הוכו כלם בסנורים שהיא מכה מאת השם. וראוי היה שיחשבו בלילה ההוא בזה ויחזרו בתשובה. אבל אמר כי לפי רוב עונם כבר נסתמו מהם דרכי התשובה והוכו בסנוירי הפתיות ולא הרגישו בזה. וזה מדרכי השם להעניש הרשעים אחר שלא רצו לשוב. כאומרו השמן לב העם הזה. וכן ואני אקשה את לב פרעה. ולזה אמר שהוכו בסנורים וילאו למצוא הפתח היא פתח התשובה. ולפי שלוט היה מעכב עצמו להציל חתניו וילדיו ולאספם הביתה. ויחזיקו האנשים בידו. וזה לא מעצמם אלא בחמלת ה' עליו והוא צוה להם להצילו ולביתו. ולפי שפחדו בציון חטאים נתירא ואמר פן תדבקני הרעה הנה נא העיר הזאת הקרובה. יפה אמרו ז"ל שלא נתמלאה סאתה והם לא נצטוו להחריבה. ומה שאמרו הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה. אולי היה זה להחניפו כאומרם מחניפים את הרשעים בעה"ז. כי אם נצטוו להחריבם לא ישאו פניו. ואמר וה' המטיר גפרית ואש. לפי שנתגאו בעושרם כדכתיב הלא זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם. לפיכך נדונו באש כאומרם במדרש הנעלם פי' זאת תורת העולה. כל המעלה עצמו סופו ליפול באש שנאמר היא העולה על מוקדה על המזבח. וכן אתה מוצא בדור המבול ובסדומיים שנתגאו ונפלו באש שנאמר גפרית ואש. וכן פרעה נתגאה ואמר מי ה' נדון באש. דכתיב ותחת כבודו יקד כיקוד אש ע"כ. וכ"ז לפי שיסוד האש הוא הגאה והגבוה מכל שאר היסודות. ראוי שכל הגאים יפלו באש הגבוה. ואמר מאת ה' מן השמים. להורות שהשם פועל שני דברים הפכים בדבר אחד. ללוט הציל בשמש צדקה ומרפא בכנפיה. כאומרו השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה. ולאנשי סדום השחית בגפרית ואש מן השמים: י״ט:שנ״ו א׳ וישכם אברהם בבקר. כי גם בלילה לא שכב לבו לפי שהיה מיצר על אנשי סדום. ובשרו נעשה חדודין מצר על קרובו לוט בן אחיו שחשב שהיה נכרת עמהם. ולפי שראה השם ענותנותו של אברהם שלא הזכירו בתפלתו. נזכר השם ממנו בשביל זכותו של אברהם. וזהו ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם. שלא הזכיר ללוט בענותנותו. לפי שהיה חושב שלא היה ראוי להצלה. וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט. כי אולי ישיבתו בהן גרמה להחריבן. כאומרם ז"ל אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. ולוט שהיה יושב אצל אברהם ורצה להתדבק באנשי סדום לעשות כמעשיהם ראוי היה שיחרבו כל הערים אשר ישב בהן לוט: ב׳ ובמדרש הנעלם אמרו אשר ישב בהן לוט. וכי בכולן ישב והלא לא ישב אלא באחד מהן. מהו אשר ישב בהן לוט. ללמדנו שהצדיק אע"פ שעומד במקום מיוחד הוא יושב בכל העולם אחר שצדיק יסוד עולם. וזהו הנראה באומרו באלישע איש אלהים עובר עלינו תמיד. וכי תמיד היה עובר עליהם. אבל פירושו איש אלהים קדוש ומצד קדושתו עובר עלינו תמיד וזכותו מקיימת אותנו. כאלו כל הימים עבר עלינו. ולכן אמר בלוט אשר ישב בהן לוט אחר שכלם היו רשעים ולא היה מקיים כל הערים אלא הוא. כי לפי עריהם היה צדיק ולא היה יושב בכל אותן הערים אלא הוא: י״ט:שנ״ט א׳ אחר כך סיפר איך עלה לוט מצוער. יושב במערה ונזדמן להם יין. כמאמרם ז"ל לפי שעתידות עמון ומואב לצאת מהן. ובפרט שכל טובתם של ישראל לצאת ממואב. ולכן אמרו בסתרי התורה כי על בקומה של בכירה נקוד על הוי"ו. לרמוז כי עתידה רות המואביה לצאת ממואב שעתיד מלך המשיח לצאת ממנה שעתיד לשבת על כסא ה' למלך. וכן עתיד ליקח שבט מישור שבט מלכות בידו שהוא מטה האלהים והוא מקל תפאר'. ולכן כתוב בקומה של בכירה מלא וי"ו והנקודה עליה. לרמוז שהוי"ו היא שבט המשפט הניתן לדוד ושלמה ולמלך המשיח. אבל בקמה של צעירה הוא חסר וי"ו. ולכן כתיב בכאן ותשכב את אביה. וברות נאמר ותשכב מרגלותיו. וכאן כתיב ולא ידע בשכבה ובקומה. ושם כתיב ותקם בטרם יכיר איש את רעהו. ולפי שלוט נתכוון לעבירה והיה להוט אחר בולמוס של עריות כמאמרם ז"ל. ובנותיו נתכוונו לשם מצוה להעמיד העולם. כאומרם ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ. זכו הנקבות של עמון ומואב להיות מותרות לבא בקהל ה' כמו שדרשו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. והזכרים נאסרו לבא בקהל ה' לפי שלוט נתכוון לשם עבירה. ולפי שכבר היה מושג המבוקש בבכירה שיצא ממנה דוד ולא היה ראוי לשנות ביאתם בלילה השנית. אמר ותשקין גם בלילה ההוא. אף על פי שלא היה ראוי. לפי שגם בלילה הזה יצאת מכאן נעמה העמונית. כמאמרם ז"ל אל תצר את מואב בשביל שתי פרידות טובות שעתידות לצאת מהם רות המואביה ונעמה העמונית. וזהו והצעירה גם היא ילדה בן כאחותה. לפי ששניהן נתכוונו לשם שמים. ואע"פ שעשו עבירה לפי שנתכוונו לשם שמים. לפי שהקדימה בכירה לצעירה לילה אחת הקדימה ארבע דורות לישראל. קל וחומר מי שמקדים לעשות מצוה. דגרסינן בהוריות פרק כהן משיח ובנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר אחרון. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לעולם יקדים אדם לדבר מצוה שבשכר לילה אחת שקדמה בכירה לצעירה זכתה וקדמתה ד' דורות לישראל במלכות. עובד וישי ודוד ושלמה. אמרינן עלה בפרק שור שנגח את הפרה אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה לעולם יקדים אדם לדבר מצוה. שבשביל לילה אחת שקדמה בכירה לצעירה זכתה וקדמתה ארבע דורות. ואלו הן עובד ודוד וישי ושלמה. ואלו צעירה עד דאתא רחבעם. דכתיב ושם אמו נעמה. ואם תאמר מניין שנתכוונו לשם מצוה. דגרסינן בהוריות ובפרק הריני נזיר וצדיקים ילכו בהם ופושעים יכשלו בם. משל ללוט ושתי בנותיו הן נתכוונו לשם מצוה וצדיקים ילכו בם. והוא נתכוון לדבר עבירה ופושעים יכשלו בם ע"כ:

אבן עזרא על בראשית פרק-יח

אבן עזרא: {א} וירא הנה קצת אמרו כי השם ג' אנשים הוא אחד והוא ג' ולא יתפרדו. והנה שכחו ויבאו שני המלאכים סדומה ומפרשים אמרו שהשם נראה אליו במראות נבואה ואחר כן נשא עיניו וראה ג' מלאכים האחד בא לבשר שרה והשנים הלכו לסדום האחד להשחית והשני להציל את לוט. ופי' ויאכלו כי נאכל הלחם כטעם אשר תאכל האש. ופי' כי על כן עברתם כדברי קדמונינו ז"ל הואיל ועברתם. כמו כי על כן באו: {ה} כן תעשה. דרך מוסר שפת לחם די: {י} כעת חיה. כעת הזאת בשנה האחרת ושרה חיה כמו כה לחי: והוא אחריו. זה המלאך המדבר עם אברהם היה אחרי האהל ואברהם יושב בפתח האהל ולא ראה שרה ויש אומרים פתח האהל שלה היה אחרי אהל אברהם. {יא} באים בימים. הגיעו לימים רבים: {יב} היתה לי. כמו תהיה לי: עדנה. כמו עדן ועונג וכן ויתעדנו. והטעם אחרי שבלותי וזקנתי איך תתחדש לי עדן ועונג הנער. ועוד כי אדוני זקן: וטעם בקרבה. בנפשה והשם גלה סודה למלאך: {יג} ואני זקנתי. פירושו אחרי בלותי והמלאך אמר אמת: ומ"ם אמנם. נוסף כמ"ם שלשם ומפרשים אחרים אמרו כי אלו ג' אנשים נביאים היו. ואם טען טוען והלא אברהם נביא היה ואיך בא נביא אל נביא רק אם היה גדול ממנו בנבואה כמשה ואהרן. ותשובתם שלא באו לאברהם רק לשרה. וכן אמרו איה שרה אשתך והשנים הלכו אל סדום ואל תתמה על מלת כי משחיתים אנחנו. כי כן כתוב ומשה ואהרן עשו את כל המופתים. והשם עשאם. וסמכם אליהם בעבור שנעשו על ידם. והנה יהיה פי' ויאכלו כמשמעו. ופי' ויאמר אדני אם נא מצאתי חן איננו קדש רק הוא כמו רבותי. על כן פתוח הנו"ן. ולא נקמץ כמשפטו ובספרים שהוא קמוץ יהיה פירושו נביא השם. וטעם בעיניך. שדבר מתחלה עם הגדול שבהם ואחר כן עם כולם ומצאנו שנקרא הנביא מלאך בחגי. ויש אומרים כי אברהם בקש רשות מהשכינה. ויש אומרים שהוא מוקדם ומאוחר וכן הוא וישא. וכבר נשא עיניו ועשה כך וכך ואחר כך נראה אליו השם ואמר המכסה אני מאברהם. גם זעקת סדום: ואלו ההולכים הגיעו אל סדום ואברהם עודנו עומד לפני ה' ועל כל פנים וה' אמר עם אברהם ידבר או עם המלאכים שיאמרו לו. רק ויאמר ה' זעקת סדום עם אברהם דבר ואברהם נגש ואמר האף תספה. ונכנס פסוק ויפנו משם האנשים להודיע כי בעת שבאו אל סדום אז אמר ה' לאברה' זעקת סדום. וכן אמור לנער ויעבור לפנינו ויעבור ואתה עמוד כיום. ואין לנו צורך לתיקון סופרים והעד שאמר באחרונה אל המקום אשר עמד שם את פני ה'. והנכון בעיני תמצאנו רמוז בפרש' ואלה שמות: {יד} ומלת היפלא. היעלם וכן עשה פלא וי"א איננו דבר פלא בעיני השם לעשות כן. ואלו היה כן לא היה מ"ם דבק עם השם: {יח} ונברכו בו. מבנין נפעל וטעמו שיהיו מבורכים בשבילו ומלת והתברכו איננה כן רק הם מתברכים בו: {כ} ופירוש זעקת סדום. שדברו דברים כנגד השם או זעקת החמס: וחטאתם כי כבדה. ולא תכילנה הארץ: {כא} וי"א. הכצעקתה הבאה אלי. א"כ עשו. אעשה בהם כלה: ואם לא אדעה. ארחם אותם וכן יפרשו וידע אלהים. ועל דעתי פירושו אראה אם עשו כלם כרעה הזאת. כי האמת שהכל ידע כל חלק. על דרך כל. ולא על דרך חלק והעד כי זה הפירוש הוא האמת ואם הוא סוד גדול שאמר אברהם האף תספה. ונפתח ה"א האף ואם הוא לתימא בעבור האל"ף שהוא מהגרון שמשפט לשון הקדש להרחיב אשר לפניו: {כג} תספה. פועל יוצא וטעמו תכלה וכן אספה עלימו רעות. ואם הם שני בנינים: {כד} ולא תשא למקום. כטעם תסלח. כמו נושא עון ולמקום הוא סדום. כי בעבורו נגש אברהם להציל את לוט: {כה} חלילה. דבר שלא יתכן. וי"א שהמלה כטעם חלול שאין בו כלום: והיה כצדיק כרשע. באשר יתחברו שני כפי"ן היא דרך קצרה. והטעם והיה הצדיק כרשע והרשע כצדיק. וכן כי כמוך כפרעה. כעמי כעמך. כחשכה כאורה. ואיך יתכן שלא יעשה משפט מי שהוא שופט כל הארץ: {כו} וטעם בתוך העיר. שהם יראים את השם בפרהסיא וכן שוטטו בחוצות ירושלים: {כז} ואין מלת הואלתי. כמו החלותי רק פירושו רציתי. וכן הואיל משה. וכ"ף מלת אנכי. נוסף או הם שתי מלות והטעם אחד: וטעם ואנכי עפר ואפר. כי עפר הייתי ואפר אשוב. והעקר על יסוד הגוף. והם העצמות: {כח} אולי יחסרון חמשה. והטעם אולי תחסר עשירית מהמספר: וטעם התשחית בחמשה. בעבור החמשה שיחסרו את הכל ואחר כן אמר אולי יחסרון התשיעית מהמספר אשר אמרתי. אם ימצאון שם לא אשחיתם. וטעם לא אעשה בעבור הארבעים לא אעשה השחתה. ושלא יאריך חבר שני החסרונים אחר כן. אם יחסר הרביעית גם השלישית גם החצי. וי"א למה לא הפחית מעשרה בעבור היות שנים בכל עיר כי חמש ערים היו. וזה איננו נכון בעבור שאמר בסדום לבדה ואף על פי שחכמינו ז"ל העתיקו שאין תפלה בצבור פחות מעשרה גם זה הפסוק יחזיק ידי אמונתינו: {לג} ואברהם שב למקומו. אל חברון וזאת המראה היתה במקום שהלך אברהם לשלוח המלאכים ומשם ישקיף על פני סדום ואע"פ שהוא כתוב וישכם אברהם בבקר וישקף על פני סדום. אחר צאת השמש היה. כי לא נהפכה סדום בלילה. כי כן העיד הכתוב:

מיני תרגומא על בראשית פרק-יח

מיני תרגומא: כ״ז:תשמ״א א׳ ותאמר לו אמו עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי תרגום אונקלוס עָלַי אִתְאַמָר בִּנְבוּאָה וכו׳ נראה דלכאורה יש מקו׳ לתמוה האיך רצה יצחק לברך את עשו הוה גביר לאחיך והנבואה הגיד ורב יעבוד צעיר אלא וודאי דאמירת נבואה זו היה רק לרבקה ולא ליצחק [מטעם דאם נתגלה דבר זה ליצחק אז לא הי׳ לו לעשו קרבות ואהבה גדולה בעיני יצחק ולא נתברך עשו כלל והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך. יען שיהיה רצועה מרדות לישראל כשלא יקיימו את התורה היה מהכרח כל הסיבות הללו.] ולזה כתיב לעיל ויאמר ה׳ לה שני גוים וגו׳ לה דייקי מעתה זכי לנפשו זהו כוונה התרגום עלי אתאמר בנבואה: כ״ז:תש״ע א׳ מִתְנַחֵם לְךָ תרגום אונקלוס כָּמַן לָךְ כי טעם מתנחם לך שמראה עצמו לך מנוחם על ענין הברכות וכאלו אינו מקפיד בהן והוא מארב כדי שלא תשתמר ממנו ותרגם הענין אל הלשון עכ״ל הרמב״ן:

תרגום אונקלוס על בראשית פרק-יח

תרגום אונקלוס: {א} וְאִתְגְּלִי לֵהּ יְיָ בְּמֵישְׁרֵי מַמְרֵא וְהוּא יָתֵב בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא כְּמֵיחַם יוֹמָא: {ב} וּזְקַף עֵינוֹהִי וַחֲזָא וְהָא תְּלָתָא גֻּבְרִין (נ"י גַּבְרִין) קָיְמִין עִלָּווֹהִי וַחֲזָא וּרְהַט לְקַדָּמוּתְהוֹן מִתְּרַע מַשְׁכְּנָא וּסְגִיד עַל אַרְעָא: {ג} וַאֲמָר יְיָ אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ (נ"י בְּעֵינָיךְ) לָא כְעַן תְּעִבַּר מֵעַל עַבְדָּךְ: {ד} יִסְּבוּן כְּעַן זְעֵיר מַיָּא וְאַסְחוּ רַגְלֵיכוֹן וְאִסְתְּמִיכוּ תְּחוֹת אִילָנָא: {ה} וְאֶסַּב פִּתָּא דְלַחְמָא וּסְעִידוּ לִבְּכוֹן בָּתַר כֵּן תְּעִבְּרוּן אֲרֵי עַל כֵּן עֲבַרְתּוּן עַל עַבְדְּכוֹן וַאֲמָרוּ כֵּן תַּעְבֵּיד כְּמָא דִּי מַלֵּלְתָּא: {ו} וְאוֹחִי אַבְרָהָם לְמַשְׁכְּנָא לְוַת שָׂרָה וַאֲמַר אוֹחָא תְּלָת סְאִין קִמְחָא דְּסָלְתָּא לוּשִׁי וְעִבִידִי גְּרִיצָן: {ז} וּלְוַת תּוֹרֵי רְהַט אַבְרָהָם וּדְבַר בַּר תּוֹרֵי רַכִּיךְ וְטַב וִיהַב לְעוּלֵמָא וְאוֹחִי לְמֶעְבַּד יָתֵהּ: {ח} וּנְסִיב שְׁמַן וַחֲלָב וּבַר תּוֹרֵי דִּי עֲבַד וִיהַב קֳדָמֵיהוֹן וְהוּא מְשַׁמֵּשׁ עִלָּוֵיהוֹן תְּחוֹת אִילָנָא וַאֲכָלוּ: {ט} וַאֲמָרוּ לֵהּ אָן שָׂרָה אִתְּתָךְ וַאֲמַר הָא בְמַשְׁכְּנָא: {י} וַאֲמַר מִתַּב אִתּוּב לְוָתָךְ כְּעִדָּן דְּאַתּוּן קַיָּמִין וְהָא בַר לְשָׂרָה אִתְּתָךְ וְשָׂרָה שְמַעַת בִּתְרַע מַשְׁכְנָא וְהוּא אֲחוֹרוֹהִי: {יא} וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה סִיבוּ עַלּוּ בְיוֹמִין פְּסַק מִלְּמֶהֱוֵי לְשָׂרָה אוֹרַח כִּנְשַׁיָּא: {יב} וְחַיְכַת שָׂרָה בִּמְעָהַהּּ לְמֵימָר בָּתַר דְּסֵיבִית הֲוַת לִי עוּלֵימוּ וְרִבּוֹנִי סִיב: {יג} וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָהָם לְמָּא דְנָן חַיְכַת שָׂרָה לְמֵימַר הַבְרַם בְּקוּשְׁטָא אוֹלִיד וַאֲנָא סֵיבִית: {יד} הַיִתְכַּסֵּי מִן קֳדָם יְיָ פִּתְגָּמָא לִזְמַן אִתּוּב לְוָתָךְ כְּעִדָּן דְּאַתּוּן קַיָּמִין וּלְשָׂרָה בָר: {טו} וְכַדִּיבַת שָׂרָה לְמֵימָר לָא חַיֵּכִית אֲרֵי דְחֵלַת וַאֲמַר לָא בְּרַם חַיָּכְתְּ: {טז} וְקָמוּ מִתַּמָּן גֻּבְרַיָּא וְאִסְתְּכִיאוּ עַל אַפֵּי סְדוֹם וְאַבְרָהָם אָזַל עִמְּהוֹן לְאַלְווֹאֵיהוֹן: {יז} וַיְיָ אֲמָר הַמְכַסֵּי אֲנָא מֵאַבְרָהָם דִּי אֲנָא עָבֵד: {יח} וְאַבְרָהָם מֵהֲוָה יֶהֱוֵי לְעַם סַגִּי וְתַקִּיף וְיִתְבָּרְכוּן בְּדִילֵהּ כֹּל עַמְמֵי אַרְעָא: {יט} אֲרֵי גְּלִי קֳדָמַי (גי' רמב"ן יְדַעְתִּנֵּהּ) בְּדִיל דִּי יְפַקֵּד יָת בְּנוֹהִי וְיָת אֱנַשׁ בֵּיתֵהּ בַּתְרוֹהִי וְיִטְּרוּן אָרְחָן דְּתַקְּנָן קֳדָם יְיָ לְמֶעֱבַּד צְדַקְתָּא וְדִינָא בְּדִיל אַיְיתִי יְיָ עַל אַבְרָהָם יָת דְּמַלֵּל עֲלוֹהִי: {כ} וַאֲמַר יְיָ קְבֵלַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה אֲרֵי סְגִיאַת וְחוֹבָתְהוֹן אֲרֵי תְקִיפַת לַחֲדָא: {כא} אִתְגְּלֵי כְעַן וְאֶדּוּן הֲכִי קְבִלְתְּהוֹן דְּעַלַּת לָקֳדָמַי עֲבָדוּ אֶעְבֵּד עִמְּהוֹן גְּמִירָא אִם לָא תָיְבִין וְאִם תָּיְבִין לָא אֶתְפְּרָע: {כב} וְאִתְפְּנִיאוּ מִתַּמָּן גֻּבְרַיָּא וַאֲזָלוּ לִסְדוֹם וְאַבְרָהָם עַד כְּעַן מְשַׁמֵּשׁ בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ: {כג} וּקְרֵב אַבְרָהָם וַאֲמָר הֲבִרְגַז תְּשֵׁיצֵי זַכָּאָה עִם חַיָּבָא: {כד} מָאִים אִית חַמְּשִׁין זַכָּאִין בְּגוֹ קַרְתָּא הֲבִרְגַז תְּשֵׁיצֵי וְלָא תִשְׁבּוֹק לְאַתְרָא בְּדִיל חַמְשִׁין זַכָּאִין דִּי בְגַוָּהּ: {כה} קוּשְׁטָא אִנּוּן דִּינָךְ מִלְּמֶעְבַּד כְּפִתְגָּמָא הָדֵין לְקַטָּלָא זַכָּאָה עִם חַיָּבָא וִיהֵי זַכָּאָה כְּחַיָּבָא קוּשְׁטָא אִנּוּן דִּינָךְ דְּדָיִן כָּל אַרְעָא לָא יַעְבֵד דִּינָא: {כו} וַאֲמַר יְיָ אִם אַשְׁכַּח בִּסְדוֹם חַמְשִׁין זַכָּאִין בְּגוֹ קַרְתָּא וְאֶשְׁבּוֹק לְכָל אַתְרָא בְּדִילְהוֹן: {כז} וַאֲתֵב אַבְרָהָם וַאֲמַר הָא כְעַן שָׁרֵיתִי לְמַלָּלָא קֳדָם יְיָ וַאֲנָא עָפָר וּקְטָם: {כח} מָאִים יַחְסְרוּן חַמְשִׁין זַכָּאִין חַמְשָׁא הַתְחַבֵּל בְּחַמְשָׁא יָת כָּל קַרְתָּא וַאֲמַר לָא אֲחַבֵּל אִם אַשְׁכַּח תַּמָּן אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא: {כט} וְאוֹסִף עוֹד לְמַלָּלָא קֳדָמוֹהִי וַאֲמַר מָאִים יִשְׁתַּכְחוּן תַּמָּן אַרְבְּעִין וַאֲמַר לָא אֶעְבֵּד גְּמֵרָא בְּדִיל אַרְבְּעִין: {ל} וַאֲמַר לָא כְעַן יִתְקֵף קֳדָם יְיָ (נ"י רוּגְזָא דַּיְיָ) וַאֲמַלֵּל מָאִים יִשְׁתַּכְּחוּן תַּמָּן תְּלָתִין וַאֲמַר לָא אֶעְבֵּד גְּמֵרָא אִם אַשְׁכַּח תַּמָּן תְּלָתִין: {לא} וַאֲמַר הָא כְעַן שָׁרֵיתִי לְמַלָּלָא קֳדָם יְיָ מָאִים יִשְׁתַּכְּחוּן תַּמָּן עֶשְרִין וַאֲמַר לָא אֲחַבֵּל בְּדִיל עֶשְׁרִין: {לב} וַאֲמַר לָא כְעַן יִתְקֵף קֳדָם יְיָ (נ"י רוּגְזָא דַּיְיָ) וֶאֱמַלֵּל בְּרַם זִמְנָא הָדָא מָאִים יִשְׁתַּכְּחוּן תַּמָּן עַשְׂרָא וַאֲמַר לָא אֲחַבֵּל בְּדִיל עַשְׂרָא: {לג} וְאִסְתַּלַּק יְקָרָא דַּיְיָ כַּד שֵׁצִי לְמַלָּלָא עִם אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם תָּב לְאַתְרֵהּ:

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-יח

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וירא וְאִתְגְלֵי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ בְּחֵיזְוֵי מַמְרֵא וְהוּא מְרַע מִכֵּיבָא דִמְהוּלְתָּא יָתִיב תְּרַע מַשְׁכְּנָא לְתוּקְפָא דְיוֹמָא: {ב} וּזְקַף עֵינוֹי וְחָמָא וְהָא תְלָתָא מַלְאָכִין בִּדְמוּת גוּבְרִין קַיְימִין קוֹמוֹי דְאִשְׁתַּלְחוּ לִצְרוֹךְ תְּלַת מִילַיָא אֲרוּם לֵית אַוְשַׁר לְמַלְאָכָא דְשֵׁירוּתָא דְמִשְׁתַּלֵיחָא לְיַתִּיר מִן מִילָא חַד חַד אָתָא לִמְבַשְרָא יָתֵיהּ דְהָא שָרָה יָלְדָה בַּר זָכָר וְחַד אָתָא לְמִישֵׁזְבָא יַת לוֹט וְחַד אָתָא לְמֵיהֲפַךְ יַת סְדוֹם וְיַת עֲמוֹרָה וְכַד חָמִינוּן רָהַט לִקְדָמוּתְהוֹן מִתְּרַע מַשְׁכְּנָא וּסְגִיד עַל אַרְעָא: {ג} וַאֲמַר בְּבָעוּ בְּרַחֲמִין מִן קֳדָמָךְ יְיָ אִין כְּדוֹן אַשְׁכָּחִית חִינָא קוּמָךְ לָא כְדוֹן תְּסַלֵק אִיקַר שְׁכִינְתָּךְ מֵעִילוֹי עַבְדָךְ עַד דְאֵיכְנוֹס עִיבּוּרַיָא: {ד} וְהָדַר אָמַר אַבְרָהָם לְהַלֵין גּוּבְרַיָא יִתַּסַּב כְּדוֹן זְעֵיר מַיָא וּשְׁזִיגוּ רִיגְלֵכוֹן וְאִיסְתַּמִּיכוּ תְּחוֹת אִילָנָא: {ה} וְאִיסָב סְעִיד דִלְחֵם וּסְעִידוּ לִבְּכוֹן וְאוֹדוּ לְשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ וּבָתַר כְּדֵין תַּעֲבִירוּן אֲרוּם בְגִין כְּדֵין בְּאִישׁוֹן שֵׁירוּתָא אַזְדַמַנְתּוּן וְעַבַרְתּוּן עַל עַבְדְכוֹן בְּדִיל לְמִסְעוֹד וַאֲמָרוּ יָאוּת מַלֵילְתָּא עֲבִיד כְּפִתְגָמָךְ: {ו} וְאוֹחִי אַבְרָהָם לְמַשְׁכְּנָא לְוַת שָרָה וַאֲמַר אוֹחָא תְּלַת סְאִין סְמִידָא דְסוּלְתָּא פִּתּוּכֵי וַעֲבִידִי גְרִיצָן: {ז} וּלְבַקְרוּתָא רְהַט אַבְרָהָם וּנְסַב בַּר תּוֹרֵי רַכִּיךְ וּשְׁמַן וִיהַב לְעוּלֵימָא וְאוֹחִי לְמֶעְבְדֵיהּ תַּבְשִׁילִין: {ח} וּנְסֵיב לֵוָאֵי שָׁמִין וַחֲלַב וּבַר תּוֹרֵי דְעָבַד עוּלֵימָא תַּבְשִׁילִין וְסַדֵר קֳדָמֵיהוֹן כְּאוֹרַח הִילְכַת בִּרְיַית עַלְמָא וְהוּא מְשַׁמֵשׁ קֳדָמֵיהוֹן וְאִינוּן יַתְבִין תְּחוֹת אִילָנָא וְדָמֵי לֵיהּ כְּאִילוּ אָכְלִין: {ט} וְאָמְרוּ לֵיהּ הָאן שָרָה אִנְתְּתָךְ וַאֲמַר הָא הִיא בְּמַשְׁכְּנָא: {י} וַאֲמַר חַד מִנְהוֹן מֵיתַב אִתוּב לְוָתָךְ לְשַׁתָּא דְאַתְיָא וְאַתּוּן קַיָימִין וְהָא בַּר לְשָרָה אִנְתְּתָךְ וְשָרָה הֲוַת שָׁמְעָא בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא וְיִשְׁמָעֵאל קָאִי בַּתְרֵיהּ וְצָיִית מַה דְאָמַר מַלְאָכָא: {יא} וְאַבְרָהָם וְשָרָה סָבִין עָלוּ בְּיוֹמֵי פָּסַק מִלְמֶהֱוֵי לְשָרָה אוֹרַח סוּבְתָּא כִּנְשַׁיָא: {יב} וּתְמָהַת שָרָה בְּלִבָּה לְמֵימַר בָּתַר דִי סֵיבִית הֲוֵי לִי עִדוּיֵין וְרִבּוֹנִי אַבְרָהָם סִיב: {יג} וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָהָם לָמָה דְנַן גַחְכַת שָרָה לְמֵימַר הַבְּרַם בִּקְשׁוֹט אוֹלִיד וַאֲנָא סָבִית: {יד} הַאֶפְשַׁר דְיִתְכַּסֵי מִן קֳדָם יְיָ מִדָעָם לִזְמַן חַגָא אֵיתוּב בְּעִידָנָא הָדֵין וְאַתּוּן קַיָימִין וּלְשָרָה בָּר: {טו} וְכַּפְרַת שָרָה לְמֵימַר לָא תָּמִהִית אֲרוּם דְחִילַת וְאָמַר מַלְאָכָא לָא תְדַחֲלוּן אֲרוּם בְּקוּשְׁטָא גָחַכְתְּ: {טז} וְקָמוּ מִתַּמָן מַלְאָכַיָא דַהֲווֹ מְדַמְיָין לְגַבְרַיָא דִין דְבִשַר יַת שָרָה סְלִיק לִשְמֵי מְרוֹמָא וּתְרֵין מִנְהוֹן אוֹדִיקוּ עַל אַנְפֵּי סְדוֹם וְאַבְרָהָם אָזִיל עִמְהוֹן לְאַלְוָואֵיהוֹן: {יז} וַיְיָ אָמַר בְּמֵימְרֵיהּ לֵית אַוְושַׁר לִי לִמְכַסְיָא מִן אַבְרָהָם מַה דַאֲנָא עָבֵיד וּמִן דִינָא הוּא דְלָא נַעֲבֵּיד עַד דְנוֹדַע יָתֵיהּ: {יח} וְאַבְרָהָם עָתִיד דִיהֵי לְעַם רַב וְתַקִיף וְיִתְבָּרְכוּן בְּדִילֵיהּ בִּזְכוּתֵיהּ כָּל עַמְמֵי אַרְעָא: {יט} אֲרוּם גְלֵי קֳדָמַי חֲסִידוּתֵיהּ בְּגִין דְיַפְקֵד יַת בְּנוֹי וְיַת אֱנַשׁ בֵּיתֵיהּ בַּתְרֵיהּ וְיִטְרוּן אָרְחָן דְתַקְנָן קֳדָם יְיָ לְמֶעֱבַד צְדַקְתָּא וְדִינָא בְּגִין דְיֵיתֵי יְיָ עִילוֹי דְאַבְרָהָם יַת דְמַלֵיל עִלוֹי: {כ} וַאֲמַר יְיָ לְמַלְאֲכֵי שֵׁירוּתָא קְבֵילַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה דְאַנִיסִין מִסְכְּנִין וְגַזְרִין דְכָל דְיָהִיב פִּתָּא לְעַנְיָא יֵיקַד בְּנוּרָא אֲרוּם סַגִיאַת וְחוֹבַתְהוֹן אֲרוּם תַּקִיפַת לַחֲדָא: {כא} אִתְגְלֵי כְּדוּן וְאֶחְמֵי הָא כְּקִיבַלְתָּא דְרִיבָה פְּלֵיטִית דְעָלַת קוֹמוֹי עָבָדוּ גְמִירָא הִינוּן חַיָבִין וְאִם עַבְדִין תְּתוּבָא הֲלָא הִינוּן קֳדָמָי זַכָּאִין כְּמָא דְלָא יַדְעֵיהּ וְלָא אִתְפְּרַע: {כב} וְאִתְפְּנֵי מִתַּמָן מַלְאָכַיָא דְדַמְיַן לְגוּבְרַיָא וַאֲזָלוּ לִסְדוֹם וְאַבְרָהָם עַד כְּדוּן בָּעֵי רַחֲמִין עַל לוֹט וּמְשַׁמֵשׁ בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ: {כג} וְצַלִי אַבְרָהָם וַאֲמַר הֲרוּגְזָךְ שֵׁצְיָא זַכְּאַי עִם חַיָיב: {כד} מָאִים אִית חַמְשִׁין זַכָּאִין בְּגוֹ קַרְתָּא דְיֵיצְלוּן קֳדָמָךְ עֲשָרָה לְכָל קִרְוָוא כָּל קְבֵיל חַמְשָׁא קוּרְיַין סְדוֹם וַעֲמוֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם וְזוֹעַר הֲרוּגְזָךְ שֵׁצְיָא וְלָא תִשְׁבּוֹק לְאַתְרָא בְּגִין זַכְוַות חַמְשִׁין זַכָּאִין דִבְגַוָוהּ: {כה} חוּלִין הוּא לָךְ לְמֶעֱבַד כְּפִתְגָמָא הָדֵין לְמִקְטַל זַכְּאַי עִם חַיָיב וִיהֵא זַכְּאַי הֵיךְ חַיָיב חוּלִין הוּא לָךְ הֲאֶפְשָׁר מַאן דְדָאִין כָּל אַרְעָא לָא יַעֲבֵיד דִינָא: {כו} וַאֲמַר יְיָ אִין אַשְׁכַּח בִּסְדוֹם חַמְשִׁין זַכָּאִין בְּגוֹ קַרְתָּא דְיֵצְלוּן קֳדָמַי וְאֶשְׁבּוֹק לְכָל אַרְעָא בְּגִינְהוֹם: {כז} וְאָתֵיב אַבְרָהָם וַאֲמַר בְּבָעוּ בְּרַחֲמִין הָא כְּדוֹן שָׁרִיתִי לְמַלְלָא קֳדָם יְיָ וַאֲנָא מְתִיל לְעָפָר וּקְטָם: {כח} מָאִים חַסְרִין מִן חַמְשִׁין זַכָּאִין חַמְשָׁא הֲתַחֲבֵּל בְּגִין חַמְשָׁא דְחַסְרִין לְזוֹעֵר יַת כָּל קַרְתָּא וַאֲמַר לָא אֵיחַבֵּל אִין אַשְׁכַּח תַּמָן אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא: {כט} וְאוֹסִיף תּוּב לְמַלָלָא קֳדָמוֹי וְאָמַר מָאִים יִשְׁתַּכְּחוּן תַּמָן אַרְבְּעִין עֲשָרָה עֲשָרָה לְכָל קַרְתָּא לְאַרְבַּעַת קוּרְיַין וְזוֹעֵר דְחוֹבָהָא קַלִילִין שְׁבוֹק לָהּ בְּגִין רַחֲמָךְ וַאֲמַר לָא אַעֲבֵיד גְמִירָא בְּגִין זַכְוַת אַרְבְּעִין: {ל} וַאֲמַר לָא כְּדוּן יִתְקוֹף רוּגְזָא דְרִיבּוֹן כָּל עָלְמַיָא יְיָ וַאֲמַלֵיל מָאִים יִשְׁתַּכְּחוּן תַּמָן תְּלָתִין דְיֵצְלוּן עֲשָרָה עֲשָרָה לְכָל קַרְתָּא לִתְלַת קוּרְיַין וּצְבוֹיִם וְזוֹעַר שְׁבוֹק לָהֶם בְגִין רַחֲמָךְ וְאָמַר לָא אַעֲבֵיד גְמִירָא אִין אַשְׁכַּח תַּמָן תְּלָתִין: {לא} וַאֲמַר בְּבָעוּ בְּרַחֲמִין הָא כְדוּן שָׁרִיתִי לְמַלָלָא קֳדָם רִבּוֹן כָּל עָלְמַיָא יְיָ מָאִים יִשְׁתַּכְּחוּן עֶשְרִין דְיֵצְלוּן עֲשָרָה עֲשָרָה לְתַרְתֵּין קוּרְיַין וְלִתְלַת שְׁבוֹק לְהוֹם בְּגִין רַחֲמָךְ וַאֲמַר לָא אֵיחַבֵּל בְּגִין זַכְוַות עֶשְרִין: {לב} וַאֲמַר בְּבָעוּ בְּרַחֲמִין מִן קֳדָמָךְ לָא כְּדוֹן יִתְקוֹף רוּגְזָא דְרִבּוֹן כָּל עָלְמַיָא יְיָ וַאֲמַלֵיל בְּרַם זִמְנָא הָדָא מָאִים יִשְׁתַּכְּחוּן תַּמָן עֲשָרָה וַנְהִי אֲנָא וְאִינוּן וְנִבְעֵי רַחֲמִין עַל כָּל אַתְרָא וְתִשְׁבּוֹק לְהוֹם וַאֲמַר לָא אֲחַבֵּל בְּגִין זַכְוַות עֲשָרָה: {לג} וְאִסְתַּלֵק יְקָרָא דַיְיָ כַּד פָּסַק לְמַלָלָא עִם אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם תַּב לְאַתְרֵיהּ:

תרגום ירושלמי על בראשית פרק-יח

תרגום ירושלמי: ב׳ תְּלָתָא מַלְאָכַיָא אִשְׁתַּלְחוּ לְוַת אֲבוּנָן אַבְרָהָם וּתְלָתֵיהוֹן אִשְׁתַּלְחִין לִתְלַת מִילִין אֲרוּם לֵית אֶפְשָׁר לְחָד מִן מַלְאֲכֵי מְרוֹמָא דְיִשְׁתַּלַח בִּידֵיהּ יַתִּיר מִן מִילָה חֲדָא מַלְאָכָא קַדְמָאָה אִשְׁתַּלַח לְבַשְרָא לְאָבוּנָא אַבְרָהָם דְהָא שָרָה יָלְדָה לְיִצְחָק מַלְאָכָא תִּינְיָנָא אִישְׁתַּלַח לְשֵׁיזְבָא יַת לוֹט מִגוֹ הֲפֵיכָתָא מַלְאָכָא תְּלִתָאָה אִשְׁתַּלַח לְמֶהְפַךְ לִסְדוֹם וַעֲמוֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם בְּגִין כֵּן הֲוָה פִּתְגָם נְבוּאָה מִן קָדָם יְיָ לְוַת אַבְרָהָם צַדִיקָא וְאִתְגְלֵי עִילוֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ בְּמֵישְׁרֵי חֲזוֹזָא וְהוּא הֲוָה יָתִיב בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא מִתְחַמָם מִן גְזֵירוּתֵיהּ לְתוּקְפָא דְיוֹמָא: י׳ וַאֲמַר מַחֲזוֹר אַחֲזוֹר לְוָתָךְ כְּעִידַן הָדֵין דְאַתּוּן קַיָמִין וְהָא בַּר דְכַר לְשָרָה אִתְּתָךְ וְשָרָה הֲוָת שְׁמָעַת לִתְרַע מַשְׁכְּנָא וְיִשְׁמָעֵאל הֲוָה קָאִים מִן בַּתְרָא: י״ב וְחַיְיכַת שָרָה בְּלִבָּהּ לְמֵימָר בָּתַר דְסָבִית אֶפְשַׁר דְאַחֲזוֹר לְיוֹמֵי טִלְיוּתִי לְמֶהֱוֵי לִי עִידוּי וְאַבְרָהָם סִיב: ט״ז וְאַדִיקוּ: י״ז וַיְיָ בְּמֵימְרֵיהּ אָמַר הַמְכַסֵי אֲנָא מֵאַבְרָהָם רַחֲמִי יַת מַה דַאֲנָא עָבִיד הוֹאִיל וּכְרַכָּא דִסְדוֹם בְּגוֹ מַתַּנְתָּא דִי יְהָבִית לֵיהּ דִינָא הוּא דְלָא נָפִיךְ יָתָהּ עַד זְמַן דְאוֹדַע יָתֵיהּ: כ״א אִתְגְלֵי כְּעַן וְאֶחֱמֵי הָא כִּקְבֵלְתְּהוֹן דְעַמָא דִסְדוֹם וַעֲמוֹרָה סַלְקַת קָדָמוֹי כַּלַיָיה עֲבָדוּ גְמִירָא אִינוּן חֲיָיבִין מְדַמְיַן אִינוּן בְּנַפְשָׁתֵיהוֹן דִילְמָא לֵית עוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָא גְלֵן קָדָמוֹי וְאִין בָּעוּ לְמֶעֱבַד תְּתוּבָא הָא אִינוּן יְהָבִין כִּדְלָא יְדַעְתִּינוּן:

רלב"ג על בראשית פרק-יח

רלב"ג: כ״ג:ע״ח א׳ פרשת חיי שרה ב׳ ויהי חיי שרה מאה שנה וגומר. עד ואברהם זקן בא בימים ויי' ברך אברהם בכל. ג׳ ביאור הספור ד׳ זכר שחיי שרה היו קכ"ז שנה ושכבר מתה בקרית ד' בארץ כנען וכאשר ידע אברהם מיתתה בא לספוד לשרה ולבכותה. ואחר כן קם אברהם מעל פני הגוף המת והשתדל לקברו. ולזה דבר לבני חת שיתנו לו אחוזת קבר עמהם לקבור מתו. כי הוא. אם הוא גר בארץ ההיא הנה רצונו הוא להתיישב שם ולזה יצטרך לו שם אחוזת קבר ולה ענו אותו בני חת שיקבר מתו במבחר קבריהם כי לא ימנע איש את קברו ממנו. והנה נתן אברהם תודה על זה החסד לבני חת ואמר להם שהוא לא שאל מהם כך אבל שאל מהם שימכרו לו מקו' ראוי לאחוזת קבר. ולזה אמר להם שאם ייטב בעיניהם שיקברו מתו במבחר ארצם הנה הוא מחלה פניהם שיפגעו בעבורו בעפרון בן צהר וימכר לו בכסף מלא מערת המכפלה אשר בקצה שדהו לאחוזת קבר ועפרון היה שם ואמ' לאברהם שהוא נותן לו השדה והמערה אשר בו וידמה שכבר אמר לו זה להורות שהשדה לא ישוה. לו דבר אם תהיה המערה אחוזת קבר לאברהם ולזה לא נרצה למכור לו המער' לבדה כמו שהיה שואל אברהם. וכאשר הבין זה אברהם מדבריו נתן לו תודה על החסד שאמר לו ואמר אל עפרון אך אם אתה לו שמעני תהיה בזה הרצון אשר אתה מראה לי שלא יקשה בעיניך עזבך זאת הנחלה. שמעני אתן כסף השדה קח ממני ואקברה את מתי שמה רוצה לומ' במערת המכפלה אשר לו וענה אותו עפרון אדני שמעני ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא קח אותה בלי כסף וקבור מתך. והנה אמר זה בזה האופן מהתחבולה כי הוא אמר לו תחלה שיתננה לו והשיב מפני זה לאמר בכמה יתננה לו ואמר מה שכחו כח המאמר ההוא כי הוא הודיעו בזה המאמר הערך שהוא מעריך השדה עם שכבר נמשך בזה המאמר שלא יבקש אברהם ממנו זה השדה בפחות מזה הסך כי הוא לא אמר לו שירצה למכרו לו. והנה הביא עפרון את אברהם בזה המאמר שיפרע בזה השדה יותר מכדי שוויו על צד התחבולה ויורה שכבר אמר זה עפרון כדי שיתן לו אברהם זהו הסך כי הוא לא מאן לקחת הכסף. והנה נתרצה אברהם במה שאמר עפרון ונתן לו ארבע מאות שקל כסף שלמי המשקל והיו מכסף נקי ונתקיים שדה עפרון והמערה אשר בו וכל העץ אשר בכל גבולו סביב לקניין לאברהם לעיני בני חת. והיו שם במעמד ההוא כל אנשי העיר וכולם הסכימו ונתנו רשות לאברהם שיקבר מתיו בשד הההיא והמערה אשר בו הוא והבאים אחריו. ולזה היה לאברהם זה השדה והמערה אשר בו לו לאחוזת קבר מאת בני חת. והתועלות המגיעים מזה הספור הם רבים: ה׳ התועת הראשון הוא במדות. והוא שראוי לאדם לספוד ולבכות על קרוביו ושוכבת חקו כשמו כי בזה תועל להראות האדם אהבה לקרוביו באי זה האופן היא עד שהוא ראוי שיהיה דואג עליהם בהפקדם כאלו נאכל חצי בשרו והנה אהבת בני המשפחה קצתם לקצת הוא מה שיש לו מבא גדול בתיקון הקבוץ המדיני וכל שכן אהבת האדם ואשתו זה את זה עם שבזה הישרה להניע האדם בשישתדל ברפואתם כשיחלו כפי מה שאפר לו. ולזה תמצא שאברהם ספד לשרה ובכה עליה: ו׳ התועלת הב' הוא במדות. והוא שראוי לאדם להשתדל בחריצות לקבור המתים שמוטלים עליו לקברם לכבוד החיים והמתים. ולזה תמצא שהשתדל אברהם בזה האופן מההשתדלות לקבור שרה אשתו: ז׳ התועלת השלישי הוא במדות. והוא שראוי לאדם שיתרחק משיקבור הטובים אצל הרעים ולזה תמצא שאברהם אבינו השתדל לקנות אחוזת קבר לקבר שם מתו ולא רצה לקבר אשתו בקבר העם ההוא כי הם היו רעים מאד במנהגיה' כמו שהתפרסם מעניינם מהכנעני' כי החתי היה אחד ממשפחו' כנען. ותמצא גם כן בבנות חת שהיו מורת רוח ליצחק ולרבקה. והנה בזה תועלת להעיר שיש הבדל נפלא גם אחר המות בין הצדיק והרשע לפי שסוף הצדיק הוא אל החיים הנצחיים וסוף הרשע אל האבדון והכליון המוחלט: ח׳ התועלת הד' להודיע גודל מעלת אברהם אצל אנשי הארץ ההיא עד שקראו אותו נשיא אלהים וכבדו אותו בזה האופן שהתבאר בזה הספור וזה לאות שכבר נתקיים מה שייעד ה' לאברהם ואגדלה שמך: ט׳ התועלת הה' הוא במדות. והוא שראוי לאדם כשיצטרך לו דבר מה ישתדל בהגעתו בסבות אשר יתכן זה בהם יותר. ולזה תמצא שאברהם לא בקש תחלה לקנות כי אם המערה לחשבו שכבר יקשה לעפרון למכר נחלותיו. ולזה לא בקש ממנו כי אם ההכרחי לו לבד וחלה פני עם הארץ שיחלו פני עפרון על זה כדי שישיג מבוקשיו ממנו בקלות וכאשר הבין מעפרון שלא רצה למכרה לבדה השתדל עמו שימכרה לו עם השדה ונתן לו מה שהבין מדבריו שהוא רוצה מהשדה והמערה והוא ארבע מאות שקל כסף. וקנה זה הקניין בפני כל העם כדי שיהי קיים יותר: י׳ התועלת הששי הוא במדות. והוא שראוי לאדם כשיתן הכסף למי שיבוש לאמר לו שהכסף ההוא בלתי נבחר או שאין לו בו כל המספר שהסכי' לתת לו. שידקדק במספ' ושיהיה הכסף ההוא שיתן לו שלם במשקלו ונקי ונבחר. ולזה תמצא שאברהם כשראה שיבוש עפרון לאמר לו שאין כל הכסף שהשכי' לתת לו במה שנתן לו או שאינו במשקל ראוי או שאינו נקי התעורר מעצמו ונתן לו במשקל שלם ובמספר המסכם והיה כסף נקי ונבחר עד שהיה מתקבל לסוחר שהולך אנה ואנה: י״א התועלת השביעי הוא במדות שאין ראוי לאדם לעשות בקרקעותיו דבר יגיע בו הזק או צער לשכניו אם לא בהסכמתם. ולזה תמצא שבקש אברהם מאת בני חת שיסכימו שיהיה לו השדה והמערה שבו אשר קנה לאחוזת קבר וכבר הוציאו ר"ל מזה השרש דינים רבים במקומות מבתרא:

——————————————————-

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

הסבר על זכויות יוצרים:

1. למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
2. ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il