{א} וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְהֹוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶֽהְיֵה תָמִֽים: {ב} וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אֽוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹֽד: {ג} וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹֽר: {ד} אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִֽם: {ה} וְלֹֽא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּֽיךָ: {ו} וְהִפְרֵתִי אֹֽתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵֽאוּ: {ז}  שביעי  וַֽהֲקִֽמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַֽחֲרֶיךָ לְדֹֽרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִֽהְיוֹת לְךָ לֵֽאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַֽחֲרֶֽיךָ: {ח} וְנָֽתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַֽחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַֽאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵֽאלֹהִֽים: {ט} וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַֽחֲרֶיךָ לְדֹֽרֹתָֽם: {י} זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַֽחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָֽר: {יא} וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵֽינֵיכֶֽם: {יב} וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹֽתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הֽוּא: {יג} הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּֽיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָֽיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָֽם: {יד} וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹֽא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵֽעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר: (ס) {טו} וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹֽא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָֽהּ: {טז} וּבֵֽרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵֽרַכְתִּיהָ וְהָֽיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִֽהְיֽוּ: {יז} וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָֽה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵֽד: {יח} וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָֽאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶֽיךָ: {יט} וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַֽהֲקִֽמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַֽחֲרָֽיו: {כ} וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדֽוֹל: {כא} וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָֽאַחֶֽרֶת: {כב} וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָֽם: {כג} וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל מִקְנַת כַּסְפּוֹ כָּל זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וַיָּמָל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ אֱלֹהִֽים: {כד}  מפטיר  וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתֽוֹ: {כה} וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתֽוֹ: {כו} בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנֽוֹ: {כז} וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן נֵכָר נִמֹּלוּ אִתּֽוֹ: (פפפ)
רש"י על בראשית פרק-יז
רש"י: {א} אני אל שדי. אני הוא שיש די באלהותי לכל בריה, ש לפיכך התהלך לפני, ואהיה לך לאלוה ולפטרון. וכן כל מקום שהוא במקרא פירושו כך, די שלו, והכל לפי הענין: התהלך לפני. כתרגומו פלח קדמי, הדבק בעבודתי: והיה תמים. אף זה צווי אחר צווי, היה שלם בכל נסיונותי. ת ולפי מדרשו, התהלך לפני במצות מילה, ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני. דבר אחר והיה תמים, עכשיו אתה חסר ה' איברים, א ב' עינים, ב' אזנים, וראש הגויה, ב אוסיף לך אות על שמך, ויהיו מנין אותיותיך רמ"ח, כמנין אבריך: {ב} ואתנה בריתי. ברית של אהבה, וברית הארץ להורישה לך על ידי מצוה זו: {ג} ויפל אברם על פניו. ממורא השכינה, שעד שלא מל לא היה בו כח ג לעמוד ורוח הקדש נצבת עליו, וזהו שנאמר בבלעם נופל וגלוי עינים, בברייתא דר"א מצאתי כן (פרקי דר"א פכ"ט): {ה} כי אב המון גוים. לשון נוטריקון של שמו, ורי"ש שהיתה בו בתחלה, שלא היה אב אלא לארם שהוא מקומו, ועכשיו אב לכל העולם, ואפילו רי"ש שהיתה בו מתחלה לא זזה ממקומה, שאף יו"ד של שרי נתרעמה על השכינה, עד ד שהוסיפה ליהושע, שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע (במדבר יג, טז.): {ו} ונתתיך לגוים. ישראל ואדום, שהרי ישמעאל כבר היה לו ולא היה מבשרו עליו: {ז} והקמותי את בריתי. ומה היא הברית, להיות לך לאלהים: {ח} לאחוזת עולם. ושם אהיה להם לאלהים, אבל (בר ישראל) הדר בחוצה לארץ ה כמי שאין לו אלוה: {ט} ואתה. וי"ו זו מוסיף על ענין ראשון, אני הנה בריתי אתך, ואתה הוי זהיר לשמרו, ומה היא שמירתה. זאת בריתי אשר תשמרו המול לכם וגו': {י} ביני וביניכם וגו'. אותם של עכשיו: ובין זרעך אחריך. העתידין להוולד אחריך: המול. כמו להמול, ו כמו שאתה אומר עשות כמו לעשות: {יא} ונמלתם. כמו ז ומלתם, והנו"ן בו יתירה ליסוד הנופל בו לפרקים, כמו נ' של נושך ונ' של נושא. ונמלתם כמו ונשאתם, אבל ימול לשון יפעל, ח כמו יעשה, ט יאכל. (ברש"י ישן אינו): {יב} יליד בית. שילדתו השפחה בבית: מקנת כסף. שקנאו משנולד: {יג} המול ימול יליד ביתך. כאן כפל עליו, י ולא אמר לשמונה ימים, ללמדך שיש יליד בית נמול לאחר (ס"א כ לאחד) שמנה ימים, ל כמו שמפורש במסכת שבת (קלח:): {יד} וערל זכר. כאן למד שהמילה באותו מקום מ שהוא ניכר בין זכר לנקבה (ב"ר מו, יג.): אשר לא ימול. משיגיע לכלל עונשין נ ונכרתה, אבל אביו אין ענוש עליו כרת, אבל עובר בעשה: ונכרתה הנפש. הולך ערירי ומת קודם זמנו (שבת כה: לפי פרש"י ד"ה כרת): {טו} לא תקרא את שמה שרי. דמשמע שרי לי ולא לאחרים, כי שרה סתם שמה, שתהא שרה על כל (ברכות יג.): {טז} וברכתי אתה. ומה היא הברכה, שחזרה ס לנערותה שנאמר היתה לי עדנה (בראשית יח, יב.): וברכתיה. בהנקת שדים כשנצרכה לכך ע ביום משתה של יצחק, שהיו מרננים עליהם שהביאו אסופי מן השוק ואומרים בננו הוא, והביאה כל אחת בנה עמה ומניקתה לא הביאה, והיא היניקה את כולם. הוא שנאמר הניקה בנים שרה ב"ר רמזו במקצת (נג, ט.): {יז} ויפל אברהם על פניו ויצחק. זה תרגם אונקלוס לשון שמחה וחדי, ושל שרה לשון מחוך, למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה, וזהו שהקפיד הקב"ה על שרה ולא הקפיד על אברהם: הלבן. יש תמיהות שהן קיימות, פ כמו הנגלה נגליתי (שמואל א ב, כז.), הרואה אתה (שם-ב טו, כז.), אף זו היא קיימת, וכך אמר בלבו, הנעשה חסד זה לאחר מה שהקב"ה עושה לי: ואם שרה הבת תשעים שנה. היתה כדאי לילד, ואף על פי שדורות הראשונים היו מולידים בני ת"ק שנה, בימי אברהם נתמעטו השנים צ כבר, ובא תשות כח בעולם, וצא ולמד מעשרה דורות שמנח ועד אברהם, שמיהרו תולדותיהן ק בני ס' ובני ע': {יח} לו ישמעאל יחיה. הלואי שיחיה ישמעאל, איני כדאי לקבל ר מתן שכר כזה: יחיה לפניך. יחיה ביראתך, ש כמו התהלך לפני, פלח קדמי: {יט} אבל. לשון אמתת דברים, וכן אבל אשמים אנחנו (בראשית מב, כא.), אבל בן אין לה (מלכים-ב ד, יד.): וקראת את שמו יצחק. על שם הצחוק. ויש אומרים, על שם העשרה נסיונות, ת וצ' שנה של שרה, וח' ימים שנימול, וק' שנה של אברהם. (ס"א, ואת בריתי למה נאמר, הרי כבר כתיב ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך וגו', אלא לפי שאומר והקמותי וגו', יכול בני ישמעאל ובני קטורה בכלל הקיום, תלמוד לומר והקמותי את בריתי אתו, ולא עם אחרים. ואת בריתי אקים את יצחק למה נאמר, אלא למד שהיה קדוש מבטן. דבר אחר, אמר רבי אבא, מכאן למד קל וחומר בן הגבירה מבן האמה, כתיב הנה ברכתי אותו והפריתי אותו, והרביתי אותו זה ישמעאל, וקל וחומר ואת בריתי אקים את יצחק): את בריתי. ברית המילה תהא מסורה לזרעו של יצחק: {כ} שנים עשר נשיאים. כעננים יכלו, א כמו נשיאים ורוח (משלי כה, יד.): {כב} מעל אברהם. לשון נקיה הוא כלפי שכינה, ולמדנו שהצדיקים מרכבתו של מקום (ב"ר מז, ו.): {כג} בעצם היום. בו ביום שנצטוה, ביום ולא בלילה, לא נתיירא לא מן הגוים ולא מן הליצנים, ושלא יהיו אויביו ובני דורו אומרים, אילו ראינוהו לא הנחנוהו למול ולקיים מצותו של מקום: וימל. לשון ב ויפעל: {כד} בהמולו. בהפעלו כמו ג בהבראם (בראשית ב, ד.): (בהמולו. נטל אברהם סכין, ואחז בערלתו ורצה לחתוך, והיה מתירא שהיה זקן, מה עשה הקב"ה שלח ידו ואחז עמו, שנאמר וכרות עמו הברית, לו לא נאמר, אלא עמו, בראשית רבה. רש"י ישן): {כה} בהמולו את בשר ערלתו. באברהם לא נאמר את, לפי שלא היה חסר אלא חתוך בשר, שכבר נתמעך על ידי תשמיש, אבל ישמעאל שהיה ילד, הוזקק לחתוך ערלה ד ולפרוע המילה, לכך נאמר בו את. (ב"ר מז, ח.). {כו} בעצם היום הזה. שמלאו לאברהם צ"ט שנה ה ולישמעאל שלש עשרה שנים, נמול אברהם וישמעאל בנו:
חסלת פרשת לך לך:
רמב"ן על בראשית פרק-יז
רמב"ן: {א} אל שדי. שני שמות כל אחד תאר לעצמו ופירוש "אל" תקיף מלשון אלי מואב (שמות טו טו) ופירוש "שדי" אמר רש"י שיש די באלהותי לכל בריה ובספר מורה הנבוכים (א סג) פירש הרב כלומר שאינו צריך במציאות מה שנמצא ולא בקיום מציאותו לזולתו אבל מציאותו תספיק בעצמה ורבי אברהם פירשו בשם הנגיד ז"ל מגזרת שודד כלומר מנצח ומשודד מערכות השמים וזהו הנכון כי היא מדת הגבורה מנהגת העולם שיאמרו בה החכמים (ב"ר לה ד) "מדת הדין של מטה" וטעם להזכיר עתה זה השם כי בו יעשו הנסים הנסתרים לצדיקים להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב ולפדותם במלחמה מיד חרב ככל הנסים הנעשים לאברהם ולאבות וככל הבאים בתורה בפרשת אם בחקותי (ויקרא כו ג-מו) ובפרשת והיה כי תבא (דברים כח א-סח) בברכות ובקללות שכולם נסים הם כי אין מן הטבע שיבואו הגשמים בעתם בעבדנו האלהים ולא שיהיו השמים כברזל כאשר נזרע בשנה השביעית וכן כל היעודים שבתורה אבל כולם נסים ובכולם תתנצח מערכת המזלות אלא שאין בהם שנוי ממנהגו של עולם כנסים הנעשים על ידי משה רבינו בעשר המכות ובקריעת הים והמן והבאר וזולתם שהם מופתים משנים הטבע בפירסום והם שיעשו בשם המיוחד אשר הגיד לו ולכן אמר עתה לאברהם אבינו כי הוא התקיף המנצח שיגבר על מזלו ויוליד ויהיה ברית בינו ובין זרעו לעולם שיהיה חלק ה' עמו וברצונו ינהיגם לא יהיו תחת ממשלת כוכב ומזל ודע וראה כי אברהם אבינו לא הזכיר בדבריו שם יו"ד ה' רק בצירוף השם הכתוב באל"ף דל"ת או בצירוף אל עליון עמו ויזכיר בעניניו "אלהים" וכן יאמר ה' אלהי השמים (להלן כד ז) ואמר ה' יראה (להלן כב יד) על מקום המקדש העתיד ויעקב הזכיר תמיד "אל שדי" (להלן מג יד מח ג) ומשה רבינו לא יזכיר כן לעולם ואם תזכה תבין זה כולו ממה שאמרו במסכת יבמות (מט) כל הנביאים נסתכלו באיספקלריא שאינה מאירה ולפיכך אמר ישעיה ואראה את ה' (ישעיהו ו א) ומשה נסתכל באיספקלריא המאירה ולפיכך אמר כי לא יראני האדם וחי (שמות לג כ) ואראה את ה' כתוב באל"ף דל"ת ועוד אזכיר זה בפרשת וארא (שמות ו ב) אם יראה אלהים בעניי
"התהלך לפני" – ללכת בדרך אשר אורה אותך כטעם אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו (דברים יג ה) כי המצוה לאחוז דרכו קודם שיורנו יאמר "התהלך לפני" והבא אחרי הצואה יאמר "אחרי ה' תלכו" והענין בשניהם ללכת אחרי השם לירא ממנו לבדו ולעשות מה שיצוה
"והיה תמים" – מצוה אחרת עוד בענין הזה כטעם תמים תהיה עם ה' אלהיך (דברים יח יג) אחרי אזהרת השם לא ימצא בך קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וגו' (שם יח י) והענין בשניהם שיאמין בלבו כי הקב"ה לבדו הוא בעל היכולת בתחילה ובסוף הוא היכול לעשות ולבטל ולא ישמעו אל מעוננים ואל קוסמים או למנחש ומכשף ולא יאמין שיבאו דבריהם על כל פנים אבל יגזור בלבו שהכל ביד עליון העליונים שהוא "אל" והוא "אל שדי" עושה טובה שלא היה במזל ומביא רעה בהיות המזל טוב ויפה כפי שיתהלך האדם לפניו מפר אותות בדים וקוסמים יהולל (ישעיהו מד כה) וזהו שאמרו (שבת קנו) צא מאצטגנינות שלך וכו' ורש"י פירש והיה תמים היה שלם בכל הנסיונות ורבי אברהם אמר שלא ישאל על המילה למה והוא כטעם יהי לבי תמים בחקיך למען לא אבוש (תהלים קיט פ) והנכון מה שפרשתי {ג} וטעם ויפול אברם על פניו. לכוין דעתו לנבואה וכאשר השלים לו נבואת המצוה במילה קם אברהם ועמד ובא אליו הדיבור שנית מן השמים ואמר לו שרי אשתך וגו' וחזר ונפל על פניו לכוין דעתו והתפלל על ישמעאל כדרך ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחות וגו' (במדבר טז כב) וכן ואכלה אותם כרגע ויפלו על פניהם (שם יז י) {ד} הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים. הוא ברית המילה כאשר יפרש זאת אות הברית ואחרי הברית תהיה לאב המון גוים וברוך השם אשר לו לבדו נתכנו עלילות שהקדים וצוה את אברהם לבא בבריתו להמול קודם שתהר שרה להיות זרעו קדוש (ראב"ע פסוק ה) {ו} ונתתיך לגוים. לשון רש"י ישראל ואדום שהרי ישמעאל כבר היה לו ולא היה מבשר עליו ואיננו נכון בעיני שיבשרנו בעת ברית המילה על עשו והוא אינו מקיים המילה וגם לא נצטוה עליה כמו שדרשו בסנהדרין (נט) כי ביצחק ולא כל יצחק אבל ישראל לבדם יקראו גוים ועמים וכן אף חובב עמים (דברים לג ג) עמים הר יקראו (שם יט) אחריך בנימין בעממיך (שופטים ה יד) גם אחרי הולדת השבטים כולם אמר גוי וקהל גוים יהיה ממך (להלן לה יא) ונתתיך לקהל עמים (להלן מח ד) {ט} ואתה את בריתי תשמור. כתב רש"י ו' מוסיף על ענין ראשון אני הנה בריתי אתך ואתה הוי זהיר לשמרו ומה שמירתו זאת בריתי אשר תשמרו אתם של עכשיו ובין זרעך אחריך העתידים להולד וצדק הרב בפשוטו ואמרו (הרד"ק) בטעם המילה ששם זכרון באבר התאוה רב המהומה והחטא לבל ישתמשו בו רק במצוה ובמותר ועל דרך האמת טעם "הנה בריתי אתך" כטעם "הנה אנכי עמך" (להלן כח טו) "ויאמר כי אהיה עמך" (שמות ג יב) "יהי ה' אלהינו עמנו" (מלכים א ח נז) יאמר כי הברית יהיה עמו ולכן יפרה וירבה ואחר כך צוה שישמור אברהם הברית הזאת ותהיה המילה לאות ברית והנה האות הזה אות כשבת ולכן ידחה אותו והבן זה (עי' זהר לך לך פט) {יד} וערל זכר. כאן לימדך שהמילה היא באותו מקום שהוא ניכר בין זכר לנקבה לשון רש"י וכן הזכירו רבותינו (ב"ר מו ד) גם טעמים אחרים ורבי אברהם אמר (ויקרא יב ג) ערלתו ידועה כי הוא בערוה ואין כן ערלת לב (ירמיהו ט כה) ושפה (שמות ו יב) ואזן (ירמיהו ו י) כי כולם סמוכים ולפי דעתי הדבר מפורש בכתוב כי לא אמר "ונמלתם את ערלתכם" שיהיה הדבר בספק וכן לא אמר "ערלת בשרכם" כמו שיאמר ערלת לבבכם (דברים י טז) וערלת שפתכם (עיי' שמות ו יב) אבל אמר "בשר ערלתכם" שתכרתו הבשר שהוא ערלה בכם כלומר הבשר האוטם בכם ואין בגוף בשר אוטם וכוסה אבר שיכרת הבשר ההוא וישאר בלא ערלה זולתי בשר החופה את העטרה שהזכירו חכמים (שבת קלז) ו"ערל בשר" (יחזקאל מד ט) כנוי כמו גדלי בשר (שם טז כו) זב מבשרו (ויקרא טו ב) {יז} ויצחק. תרגם אונקלוס "וחדי" וכן הדבר כי הצחוק פעם יאמר ללעג ופעם לשמחה כמו משחקת בתבל ארצו (משלי ח לא) משחקים לפני ה' ( ו ה) ולפי דעתי שהכונה בלשון הזה כי כל רואה ענין נפלא באדם לטוב לו ישמח עד ימלא שחוק פיו והוא מה שאמרה שרה (להלן כא ו) צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי כענין אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה (תהלים קכו ב) וכן עשה אברהם כאשר נאמר לו זה שמח ומלא שחוק פיו ויאמר בלבו ראוי זה לשחוק כי הוא ענין נפלא מאד הלבן מאה שנה יולד ואם שרה בת תשעים תלד ולא יהיה זה לשחוק ולשמחה ויקצר הכתוב בתמיהה כי היא נקשרת במה שאמר ויצחק וכן הגם הלום ראיתי (לעיל טז יג) נקשר בראש הפסוק כי אמרה הגם הלום ראיתי השם שנגלה לי כי ראה בעניי ולא אקראנו אל ראי וכן הנגלה נגליתי אל בית אביך (שמואל א ב כז) קשור עם "למה תבעטו בזבחי ובמנחתי" יאמר האם בחרתי בכם שתבעטו בזבחי ומנחתי ולמה תעשו כן או שתהיה הלבן מאה שנה בשאלה לדבר פלא לא כדבר נמנע כמו התשפוט את עיר הדמים (יחזקאל כב ב) ענינו התרצה לשפוט אותה ולהודיעה את כל תועבותיה וכן התעיף עיניך בו ואיננו (משלי כג ה) וכן המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת (לעיל ג יא) כלומר האם עלה בדעתך על הלב לאכול מן העץ וכן זה האם יעלה על הלב שלבן מאה שנה יוליד שרה בת תשעים שנה תלד ואחר כן אמר לו שיהיה הנס הזה עם חיי ישמעאל
"הלבן מאה שנה יולד" – אין הפלא בבן מאה שנה שיוליד כי האנשים יולידו כל ימי היות בהם הליחה בני תשעים ובני מאה גם בדורות האלה אף כי בימי אברהם שלא עברו מימיו פי השנים והנה אחרי זה ארבעים שנה הוליד בנים רבים מקטורה אבל אמר הלבן מאה שנה שלא הוליד בבחרותו מן האשה הזאת יוליד ממנה עתה אחרי מאה ואחרי תשעים שפסק ממנה ארח נשים כי ידע כן ולכך לא אמר כן מתחלה כשנאמר לו (לעיל יז ו) "ונתתיך לגוים" עד אמרו אליו כי משרה יוליד וצוה אותו וקראת את שמו יצחק בעבור הצחוק שעשה אברהם וזה לאות כי היה לאמונה ולשמחה ואחרי שקרא אותו אברהם כן כאשר צוה ה' אותו אמרה שרה הכי קרא שמו יצחק כי צחוק עשה לי אלהים {יח} לו ישמעאל יחיה לפניך. פירוש המלה הזאת בכל מקום כטעם "אם" והורכבה במלת "לולי" (להלן לא מב) וטעמה "אם לא" ונכתבה לפעמים באל"ף (להלן מג י) וכן ירכיבוה עוד ויאמרו "אלו" ואלו לעבדים ולשפחות (אסתר ז ד) ואלו חיה אלף שנים פעמים (קהלת ו ו) וענין המלה "אם לו" וטעמה כמו "אם אם" ובא הכפל לחזוק כמו הרק אך במשה (במדבר יב ב) המבלי אין קברים (שמות יד יא) ודומיהם ואמר אברהם אם ישמעאל יחיה לפניך ארצה בברכה הזאת אשר ברכתני בזרע שרה כי הבטיחו מתחלה אשר יצא ממעיך הוא יירשך (לעיל טו ד) והנה היורש אותו יחיד והיה חושב שהוא ישמעאל ועתה כאשר נאמר לו כי משרה יוליד והבין כי הוא היורש פחד פן ימות ישמעאל ולכן אמר זה
"יחיה לפניך" – פירש רש"י יחיה ביראתך כמו התהלך לפני (לעיל יז א) פלח קדמי ואיננו נכון בעבור שאמר ולישמעאל שמעתיך אבל פירושו יחיה ויתקיים זרעו כל ימי עולם {יט} אבל שרה אשתך. כמו אבל בן אין לה (מלכים ב ד יד) כטעם רק אמר רק הבן אשר אני מבשרך עליו שרה אשתך תלד אותו ובו אני מקים בריתי לעולם ובזרעו אחריו וישמעאל אברך להרבות זרעו אך לא מבריתי {כב} ויעל אלהים מעל אברהם. לשון כבוד כלפי המקום ולמדנו שהצדיקים מרכבתו של הקב"ה לשון רש"י אבל לשונם בבראשית רבה (מז ו) האבות הן הן המרכבה ירמוז למה שכתוב (מיכה ז כ) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם ופחד יצחק היה לי (להלן לא מב) והמשכיל יבין {כו} בעצם היום הזה. כתב רש"י בעצם היום הזה שמלאו לאברהם צ"ט שנה ולישמעאל י"ג נמולו ומה טעם להזכיר זה ועוד שכבר הסכימו (ר"ה י) לדברי רבי אליעזר שבתשרי נברא העולם ובתשרי נולדו אבות ובפסח נולד יצחק והכתוב אמר למועד הזה בשנה האחרת והוא כתב בסדר וירא (יח י) כי הבשורה היתה בפסח ולפסח הבא נולד יצחק אבל בעצם היום הזה שנצטוה במצוה הזאת נימול הוא וילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וכל מקנת כספו סיפר הכתוב מעלתו ביראת ה' ומעלת כל בני ביתו שכולם זריזים מקדימין למצות ואין טעם נימול אברהם שנימול הוא בתחלה אבל ישמעאל בנו נימול מתחלה וכל בני ביתו כי כן כתוב (לעיל פסוק כג) ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו ואחרי כן ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו והטעם כי אברהם נזדרז במצות המילה שלהם תחילה ומל אותם הוא בעצמו או שזימן להם מוהלים הרבה והוא עומד עליהם ואחר כך מל את עצמו שאילו הקדים מילתו היה חולה או מסוכן בה מפני זקנתו ולא היה יכול להשתדל במילתם חסלת פרשת לך לך
אור החיים על בראשית פרק-יז
אור החיים: {א} וירא אליו ה'. יש לדעת למה שינה הכתוב להקדים הרואה קודם הנראה שהתחיל לדבר בו שהיה לו לומר וירא ה' אליו וכמו כן מצינו שדבר בכל המקומות הקודמות (י"ב ז') וירא ה' אל אברם וגו' לזרעך וגו', וירא ה' אל וגו' אני אל שדי (יז א):
עוד צריך לדעת מה נאמר לאברהם בנבואה זו. ורז"ל אמרו (ב"מ פ"ו:) כי בא לבקרו מכאב מילתו, אלא שלא הוזכר רמז לדבר זה בכתוב:
ונראה כי כוונת הכתוב הוא שבא להודיע שהשרה ה' שכינתו עליו ונעשה מרכבה לשכינה, ותמצא שאמרו ז"ל (ב"ר פמ"ז) שהאבות מרכבה לשכינה. והוא אומרו וירא אליו ה' שגילה ה' שכינתו אליו, ולזה הקדים תיבת אליו להזכרת ה' לומר שנתגלית עליו השכינה מה שלא נשמע באומרו וירא ה' אליו כי ה' יפסיק בין הגילוי למתגלה בו והבן. ולזה תמצא שלא נאמר עוד וירא בכל הנבואות הנאמרות לאברהם אחרי זאת אלא ויאמר ה' כי מצוי הוא לפניו עטרה לראשו:
עוד ירצה לומר כי אחר שמל אברהם אז נגלה בבשרו יו"ד רשימו קדישא (תנחומא צו), והוא אומר וירא אליו ה', והוא מאמר הזוהר (ח"א צה) וז"ל וכל מאן דשריא ביה רשימא קדישא שריא ביה שכינתא:
עוד ירצה כי באמצעות המילה נראה ה' אליו בשלמות כללות אור עליון, כי יש בבחינת הראיה ברוך הוא הדרגות זו למעלה מזו ומה שהשיג אחר המילה היא נבואה שלימה, וזה הודיענו הכתוב באומרו וירא אליו ה' ולא אמר וירא ה' אליו שנתכוון לומר כי מה שהגיע מהראיה אליו היא כל בחינת הוי"ה שם הנכבד ולזה הקדים אליו ואחר כך הזכיר המושג מה שלא היה נשמע אם היה מקדים להזכיר השם קודם שיזכיר תיבת אליו ודו"ק:
עוד ירצה לומר וירא אליו פי' לצורכו של אברהם בא האלהים, וכאן רמז מה שאמרו ז"ל לבקרו. וז"ל רבותינו במסכת מציעא (פו:) אמר רבי חמא בר חנינא יום ג' למילתו היה ובא ה' ושאל בו עכ"ל. וצריך לדעת טעמו מי הגיד לו כי יום ג' היה, ואם ממה שאמר הכתוב (וישלח לד כה) ביום השלישי בהיותם וגו' והלא מדברי רבותינו במס' שבת דף קל"ד משמע בפירוש כי יום א' וב' הוא מסוכן יותר מיום ג'. והגם שחילק שם בין גדול לקטן שהגדול לא סליק בשרא הייא, זה דוקא לענין יום הג' אבל יום א' וב' לכל הוא מסוכן ביותר מיום הג':
ואל יקשה לך מבני יעקב שלא באו על החללים ביום א' וב', כי שם לא נתנו לב לזמן המסוכן בו יותר אלא לזמן שהם חלושים יותר שלא יעמדו כנגדן ובערך זה יום ג' הם יותר חלושים בו מיום א' וב' אבל בענין הביקור כיון שיום א' וב' הם בחוזק הסכנה יותר מיום ג' ולפחות שוים אליו מי יאמר כי לא בא הקב"ה בימים הראשונים. וראיתי בגירסת הטור (יו"ד של'. ה) שלא כתב יום ג' אלא מלמד שבא הקב"ה לבקר את החולה, אלא בתלמוד שלפנינו גרסי' יום ג' וכו':
והנה לפי מה שכתב הר"ן כי יום א' הוא המסוכן ויום ג' אבל יום ב' העלה שאין מחללין עליו השבת יש טעם בדבר כיון דיום ב' אין בו מיחוש סכנה דן בו ה' משפט ג' שעות ראשונות שביום שאין מבקרין בהם ויום א' גם כן לא בקרו מטעם מה שאמרו בנדרים דף מ' וז"ל רבא יומא קמא דחליש אמר להו לא תגלו לאינש כי היכי דלא ליתרע מזליה ופירש"י כי היכי דלא לישתעי מילי עילויה ע"כ. והוא הטעם שלא אמר רב חמא שבקרו ה' ביום א' כדי שלא ישתעו וכו', ומה גם בבוא מלך גדול אוושא מלתא בפרסום כל העולמות. והגם שאמרו בירושלמי דפאה (פ"ג) כי הקרובים נכנסים מיד לבקרו ופסקו מהרי"ק סי' של"ה יעוין שם דבריו והטעם הוא כי הקרובים לא אוושא מלתא וכן כתבו האחרונים אין להקשות כי ה' אלהינו קרוב לנו מאוד, שעל כל פנים ישנו בפרסום ואוושא מלתא אלא לסברת האומר שאין הפרש בו בין יום א' ויום ב' וכולן מסוכנים מיום ג' צריך לדעת למה אמר יום ג', ואולי כי הסוברים כן גורסים כגירסת הטור: {ב} וישא עיניו וגו'. צריך לנו לדעת למה הוצרך לומר והנה גם למה הוצרך לומר נצבים מן הסתם נצבים היו, ומה יצא לנו מהודעה זו, עוד אומרו עליו אין לה משמעות, ואם לומר שסמוכים אליו, יכחיש זה אומרו וירץ לקראתם. עוד קשה אומרו פעם ב' וירא ולא הספיק בראשונה. עוד לאיזה ענין השתחוה לאורחים אברהם קודם יודעו מהם כי מלאכים היו ולמה לא חש לערביים וכו':
אכן כוונת הכתוב הוא לפי מה שנתגלה בסוף הענין כי מלאכים היו ובאו בדמות אנשים להתאכסן אצל אברהם לסיבות ידועות לזה אמר וירא והנה וגו' פירוש מה שהוא נראה הוא אנשים ואינם כן, ואם היה אומר וירא שלשה אנשים יהיה דובר שקרים ח"ו, ואומרו נצבים לומר כי אברהם להכרתו במשרתי עליון הכיר בהם שהיו ממונים על דבר פי' הכיר בהם שהיו שלוחים אל אברהם לצורכו כמו שכן היה א' לרפאותו וא' לבשר כעת חיה וגו', וא' הגם שהיה הולך להפוך את סדום אף על פי כן לחיבת אברהם היה עומד מעוכב מלכת עד אשר דבר ה' אליו והיה מה שהיה ואז פנה והלך לו הרי כי כל העמדתו היתה עליו:
עוד ירמוז על זה הדרך אנשים נצבים פי' עומדים בדמות אנשים, עליו פי' על סיבתו לצורך הכנסת אורחים, והכיר בהם כי (הם) מלאכי אלהים הם כי צורת המלאך לא תתעלם. וצא ולמד מאשת מנוח (שופטים יג) ומכל שכן אברהם שמכירם היה לשעבר. ואומרו וירא היה נראה לומר שראיה זו שנית היא הכרתם היותם מלאכים אלא שאין צורך לזה וכבר רמז הכתוב שהכירם אלא שמודיע הכתוב שבראיה שראה אותם נתרפא ממכאובו ועמד ורץ לקראתם, כי המלאך יראה מרחוק ואין הבדל לבחינת הרוחניות למנוע הרפואה ותכף ומיד עשה שליחותו רפאל וירפאהו, ולצד הרגשה זו וישתחו ארצה למשרתי עליון: {ג} ויאמר אדני אם נא וגו'. צריך לדעת למה לא ריצה לשלשתם יחד. ורז"ל אמרו (ב"ר פמ"ח) לגדול, והוא דרך דרש, כי במה יודע כי מזמין הוא את כולן:
אכן טעם אברהם הוא להיות שהרגיש שהב' היו מכוונים פניהם להכנס אצלו כי אליו באו אחד לרפאותו וא' לבשרו ושלוחים הם אליו אשר לא כן השלישי והוא גבריאל שבא להפוך סדום לא היה לו שייכות אצל אברהם, לזה חילה פניו שלא יעבור מעליו ושיכנס אצלו עם הב' ונתרצה לדבריו: {ד} יקח נא מעט וגו'. אולי שלא רצה לשנות כמנהג הלקוח באורחים שהיו מקדימין לרחוץ רגליהם לחששת עבודה זרה כאומרם ז"ל (ב"ר פ"ו) ואומרו מעט זה מנהגו לומר לאורחים להראות כי אין טורח הרבה עליהם שלא לביישם:
עוד ירמוז ענין הנוגע למלאכים שיקחו מעט מים שהיא התורה, ולהיות כי התורה יש בה בחינת הפשט ובחינת הפנימיות והנה המלאכים שבאו בדמות אנשים הוא גוף שברא להם ה' רוחני מהגלדת האוירים (זהר ח"א נ"ח) ובערך עצמות המלאך יחשב גוף ויתיחס אליו בחינת רגל כידוע הטעם ליודעי חן, ורמז להם שיקחו מעט מים מפשטי התורה ויטהרו בו רגליהם שהוא בחינת גוף הניכר עליהם. וישענו תחת העץ, שהיא התורה שנקראת עץ חיים, ולזה אמר העץ בה"א הידיעה. גם אמר להם שיקחו פת לחם היא בחינת פנימיות התורה ויסעדו בו פנימיותם והוא אומרו לבכם. ודקדק לומר פת לחם פת שיש בבחינתו לחם שהם ג' הויות שהם בחינת חיות העולמות: {ה} כי על כן וגו'. פי' כדי שלא יאמרו איך מזמינם לאכול אחר שהכיר בהם היותם משרתי עליון. כי הגם שפירשנו שיכוין בדבריו אל הרוחניות עם כל זה הפשט אינו נעקר, וגם במאכל יש סודות מופלאים כאמור (משלי יג) צדיק אוכל לשובע נפשו לפנימיות הרוחניות. לזה אמר להם כי וגו' פי' כי טעם לדברי על כן עברתם פי' כן בסדר זה בדמות אנשים שישנם במזון הגשמי גם כן ויאמרו כן פי' כן הוא כדבריו שעל כן עברו עליו בדמות אנשים והסכימו אליו לעשות כאשר דבר. עוד רמזו לו שיעשה כדרך האמור בדבריו להטעימם רוחניות הנאות להם כרמוז בדבריו כמו שפירשתי: {ט} ויאמרו אליו איה וגו'. פי' להיות שבשורה שבא עליה המבשר היה לבשר שרה ורצו לגלות לאברהם שלבשר לשרה באו ולא לו, לזה אמרו לו איה שרה פי' שאליה באנו לבשר, והשיב אברהם הנה היא באוהל לשמוע כל אשר תאמרו לה: {י} ויאמר שוב וגו'. דבר בלשון יחיד, כי אחד הוא המבשר כי השנים כל אחד בא למלאכתו. וצריך לתת לב למה בשאלה על שרה שאלו שנים, ואולי כי להיות שגם נתכוונו לשאול בשלומה על ידי בעלה לזה שאלו שלשתם משום הלכות דרך ארץ:
שוב אשוב וגו'. טעם כפל שוב אשוב, גם אומרו תיבת והנה. יכוין לומר על דרך אומרם ז"ל כשנולד יצחק לא היה ראוי להוליד כי בא מסטרא דנוקבא ובמעשה העקידה זכה לנפש הראוי להוליד, והוא שרמז במאמר המלאך שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה פי' מסטרא דנוקבא ודייק לומר והנה פי' המזדמן קודם הוא גדר זה, ואמר אשוב פירוש פעם ב' ישוב אליו פי' לבחינת אברהם שהוא עלמא דדכורא, וזה היה בעקידה דכתיב (כ"ב י"א) ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים וגו'. והם ב' פקידות פקידה א' שיהי' בעולם יצחק, ב' שתהי' לו נפש היולדת, וטעם שעשה ה' ככה לסיבת אומרו (י"ז י"ט) לו ישמעאל וכמו שכתבתי שם ויש סודות. עוד ירצה באומרו ולשרה בן לפי פשוטו על דרך אומרם ז"ל (ויק"ר פי"ד) לעולם זכרים תלויים בנקבות ונקבות בזכרים דכתיב (דה"א ד) ואשתו היהודיה ילדה את ירד, (לקמן כב כד), ופלגשו ושמה וגו' ותלד וגו' (ויקרא יב) אשה כי תזריע וילדה זכר ע"כ גם אנו מוסיפין למנות בן לשרה וגו':
ושרה שומעת מודיע הכתוב כי הבשורה לשרה בשרו כמאמר ה' בשליחות, והוא אומרו ושרה שומעת וגו' והוא המבשר אחריו. וראיתי במדרש כי אף על פי כן נתיסר המלאך על אשר לא דבר הבשורה מפיו אליה ודבר לאברהם, והמלאכים יענשו על השוגג ועל שנוי כל שהוא: {יג} ויאמר ה' אל אברהם וגו'. צריך לדעת אומרו תיבת זה, עוד למה אמר תיבת לאמר. גם כל הכתוב מיותר שלא היה לו לומר אלא למה צחקה:
אכן הכוונה היא להיות שמצינו בפרשה הקודמת כי אברהם גם כן צחק כשאמר לו ה' בשורת הזרע דכתיב (פ' י"ז) ויפול אברהם וגו' ויצחק ולא ראינו שהקפיד ה' על שצחק אברהם, ויאמר האומר מה נשתנית צחיקת שרה מצחיקת אברהם. ומצינו לאונקלוס שנתכוון לתרץ זה במה שתרגם צחיקת אברהם וחדי וצחיקת שרה וחייכת אבל על מי סמך הקב"ה להבין ב' פירושים משונים בתיבה אחת:
אכן הנכון הוא כי הקב"ה דקדק בדבריו טעם הקפדתו על שרה ולא על אברהם, ותמצא כי אברהם בעת הבשורה צחק מה שאין כן שרה לא צחקה בעת שנתבשרה אלא בעת שראתה עדנה כאומרו ותצחק שרה וגו' אחרי בלותי היתה לי עדנה הרי זה מגיד כי לא נתאמת אצלה הבטחת הלידה עד שראתה השינוי ועל זה הקפיד ה', והוא אומרו למה זה צחקה פי' על צחוק זה אני מקפיד ולא על צחוק שלך, והטעם כי צחוק זה כוונתה לומר האף אמנם שנתאמת אצלה אחר מעשה שתלד וזה יגיד כי לא האמינה ולא סמכה דעתה על הבטחתי אותה כי הוא דבר פלא היפלא מה' דבר וגו':
ואני זקנתי וגו'. קשה איך יוציא ה' דבר מפיו יתברך מה שלא היה. והגם שאמרו ז"ל (ב"מ פז.) כי מכאן שמשנים מפני השלום, אף על פי כן לערך רוממות אמיתות יתברך כי ממנו תוצאות אמת לא ידבר ח"ו מה שלא היה, ולפי מה שפירשנו שההקפדה היתה על שלא האמינה שתלד לצד זקנתה כאומרו אחרי בלותי עד שראתה ששבה לימי עלומה ה' אמת ודבריו אמת, ודייק לומר טעם שהקפיד עליה שלא האמינה קודם שנתעדנה, והגם ששרה הוסיפה עוד לומר ואדוני זקן זה היה אחר שהצדיקה בהבטחה כי היתה לה עדנה צחקה פי' שמחה ואמרה שיר ושבח לאל עליון שאחר בלותה היתה לה עדנה שזה יגיד כי שבה לימי עלומה ללדת, והוסיפה להגדיל חסד אל באומרה ואדוני זקן ואף על פי כן ניסי אל נוססו עליה, כי פשיטא שאחר שראתה עדנה לא תפקפק בדבר ולא אמרה ואדוני זקן אלא להודות על נפלאותיו: {יד} למועד אשוב וגו'. טעם שחזר לומר ההבטחה, לבל יחשוב אברהם כי לצד הקפדת ה' על שרה ישוב ה' מדברו הטוב אשר דבר אליו, לזה אמר אליו כי הבטחתו ישמור כעת חיה וגו': {טו} ותכחש שרה וגו'. טעם אומרו לאמר. גם אמרו כי יראה להודיע צדקת שרה אמנו הצדקת שלא אמרה בפירוש לא צחקתי שלא תוציא מפיה דבר שקר אלא אמרה ענין שממנו מובן שכונתה לומר לא צחקה ולזה לא אמר ותאמר לא צחקתי, ולצד שיאמר האומר והאיך היה לה פנים שתכחש בדברי ה', לזה אמר כי יראה פי' יש לך לדעת כי העבד הנאמן הירא את רבו ושגג ועשה דבר בלתי מתוקן ויוכיחנו רבו על אשר עשה כשיגדל בלבו הפלגת המורא על אשר עבר רצון אדונו לא יעצור כח להודות על אשר עשה להפלגת המורא ויכחיש ובהכחשתו עצמה יגיד כי אמת היה הדבר אלא לצד הפלגת המורא אינו עוצר כח להעיז פניו כי כן עשה, והוא מה שהודיע הכתוב כי יראה והבן. ואמר לה אברהם לא כי צחקת פי' היותר נאות הוא שתודה כי צחקת כי בזה חפץ ה' שיתודה האדם בפיו בפירוש, וכן הוכיחו נביאנו ע"ה שדבר המרוצה הוא ומודה ועוזב ירוחם (משלי כח): {יז} וה' אמר המכסה וגו'. טעם אומרו לשון זה המכסה. להיות כי ראה אברהם מלאך הג' כי בא על דבר לעולם ולא נודע לו הדבר כמו שידע בפעולות ב' המלאכים הא' בא לרפאות ואחד לבשר שרה. ועוד בלכתם מעמו ראה כי ב' מהם שמו פניהם דרך סדום ואברהם הולך עמם לשלחם הרי זה רואה שיש להם עשות דבר ומכוסה ממנו המעשה לזה אמר ה' המכסה אני מאברהם אשר אני עושה פי' קודם עשותו. ורז"ל אמרו (תנחומא) שהי' בלב אברהם על מי המבול למה לא תלה ה' להם בזכות הצדיקים שהיו בהם, ולפי דבריהם יכוין לומר אשר אני עושה פי' אשר אני רגיל לעשות כי אין אני מאבד אומה אלא אם אין בה צדיקים:
עוד ירצה אומרו המכסה וגו' להיות שאברהם הציל הסדומיים בחרבו ובקשתו עם לוט כאמור בפרשה הקודמת נוגע הדבר אליו לדעת מה שיעשה בהם ולא יהיה הדבר מכוסה ממנו לשון כיסוי כי הוא בדעתו העם אשר הציל עודנה לבטח וה' הוא מאבדם מבלי ידיעתו, לזה אמר המכסה וגו', ולא הוצרך לפרש טעם זה כי הוא דבר ידוע: {יח} ואברהם היו יהי' וגו'. פי' וצריך אני להודיעו מעלת הצדיקים אשר הציל יצילו עצמן ובני עירן הפך ממה שחשב וכמו שכתבנו בסמוך, והוא אומרו יהיה לגוי גדול ונברכו בו כל גויי הארץ שיגינו הם בעדם, ותיבת בו חוזרת אל גוי גדול. ואם תאמר מה יועיל הודעה זו לגוי הבא אחריו, לזה אמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' פי' ידע ה' אברהם כי ישתדל עם בניו להטיב לזה מודיעו למען יצוה את בניו ויודיע אותם מעשיו יתברך ובזה ושמרו דרך ה'. ואומרו למען הביא ה' על אברהם, כאן הודיע כי עיקר החיבוב לא לזרעו של אברהם אלא חיבת אברהם היא העיקר וכל מחשבותיו של הקב"ה הם להביא על אברהם אשר דבר להטיב אותו ואת זרעו עד עולם כי אם לא ישמרו דרך ה' לא ימצא המטיב להשלים הבטחותיו לידידו להטיב לבניו: {כ} ויאמר ה' זעקת וגו'. טעם אומרו כי, ולא הספיק לומר זעקת סדום רבה וגו' וחטאתם כבדה. גם כפל אומרו זעקת וחטאתם ואין זעקה אלא מהחטא. גם אומרו כבדה מאד. נתכוין לומר שבזמן ההוא כל האומות גם כן מכעיסים היו במעשיהם אלא שאלו הפליאו לעשות, ולזה אמר כי רבה פי' טעם הקפדתי לא לצד כי הם לבד עלתה זעקתם לפני אלא כי רבה זעקתם מכל האומות. וכפל זעקתם וחטאתם כנגד ב' רשעיות הא' שהיו רעים לבריות וכמאמרם ז"ל (סנהדרין קט:) וכמעשה של ריבה, והב' רעים לשמים וכמו שגילו מעשיהם שרצו אחר משכב זכור עם המלאכים שבדמות אנשים והוצרך ה' להודיעו הפלגת רשעם להיותם מעשה ידיו:
עוד נתכוון ה' להפיג צינת דאגתו כי יאמר שנשתדל להציל אומה רשעה כל כך לזה אמר אליו כי רבה כי כבדה וגו' פי' מחדש היה הרשע שעליו מתחייבים ומקודם לא היו כל כך רשעים כשהצלת אותם: {כא} ארדה נא וגו'. צריך לדעת אומרו לשון ירידה. ועוד למה יצטרך ה' לרדת והלא כל העולם כגרגיר של חרדל לפניו. ועוד אומרו הכצעקתה וגו' וכי האדון ברוך הוא יסתפק בידיעה, ורש"י ז"ל פירש כי ללמד בא שלא יפסקו בית דין למטה משפט אלא בראיה. וקשה לדבריו למה לא הספיק לזה מה שאמר הכתוב בפרשת דור הפלגה דכתיב וירד ה' וגו' ומצינו לרש"י עצמו שפירש כן שם:
אכן הכונה היא כי הודיע ה' הסדר אשר יתנהג בו עם הנבראים לצד החסד והרחמים, הנה שורת הדין נותנת כי הכל כפי המבייש והמתבייש וכשיעבור האדם על אחת מכל מצות ה' וימרה פי עליון לצד מעלת האל הגדול יתחייב להאבד הוא וכל סביביו כי את המלך ה' צבאות הכעיס וכל שהוא מההמראה יתחייב עליה, ויחשוב האדם כי האדון ידין את עולמו במשפט זה והוא משפט צדק, ולעולם אם יבא ה' במשפט בדרך טוען ונטען להשפט עם הנבראים אפשר שלא יתחייבו, וגם דור המבול אפשר שלא היה נשפט משפט מות, לזה אמר ה' כאן בהודעת דרכיו אל אברהם ארדה נא פי' לא ישפוט בערך מעלתו אלא בהשואה לנבראים כדרך אומרו הנביא (ישעי' מג) נשפטה יחד בהשוואה לנבראים הפחותים ובערך זה ישפוט ויראה אם הוא בערך הצעקה שבאה אלי פי' כי הצועק ותובע משפט מה' יתבע המשפט לפי ערך גדולת הבורא, לזה אמר ה' ואם אחר שאעריך המשפט בערך שלילת מעלתי עדיין שיעור שתהיה תביעת מדת הדין לחייבם, כלה, ואם לא אדעה אם ראויים לשפוט בדרך זו או לא. ומעתה אין פי' ארדה נא אלא הדרגה בדין ולעולם ממקומו ישקיף לדעת ויבחין לבות בני אדם:
עוד ירצה שהגם שצעקתם באה עם כל זה רצה להבחין בהם אם בעת המשפט לא חזרו בהם ועודם מחזיקים ברשעם, ולזה שלח המלאכים בדמות אנשים בעלי צורה ותואר יפה לבחון בהם, והוא אומרו ארדה נא פי' עתה ואראה הכצעקתה עשו עוד כלה ואם לא וגו', והם הרשעים כצעקתם עשו שרצו לעשות עוד מעשה בלתי הגון ולזה תכף ומיד החליטו המלאכים ואמרו ללוט (י"ט י"ג) משחיתים אנחנו וגו' אבל קודם לכן לא אמרו כלום הא למדת אם לא היו מבקשים לשלוח יד במלאכים אפשר שהיה ה' עושה להם אריכות זמן במדת ארך אפים. ואולי נגע ה' בדין זה מדין מורדת שאמרו בכתובות (סג.) שאפילו אחר שעברו ד' שבתות בהכרזה בשעת גמר דין מודיעין אותה אולי תשוב, ולזה שלח ה' המלאכים בדמות אנשים על דעת שלא ישחיתו עד שיראו בהם כי עודם ברשעם. ולזה סמך פסוק ויפנו משם וגו' לארדה נא והבן: {כג} ויגש אברהם וגו'. להיות שאמר ה' הכצעקתה וגו' עשו כלה משמע כשתהיה מכרעת מדת הדין כלה לכל והגם שישנם לקצת מהם צדיקים לזה אמר האף תספה וגו'. ולו יהיה שכונתך לומר שתעשה אופן למלט הטובים שבהם כמו שעשה ללוט שהוציאו החוצה עודני טוען על זה אולי יש שיעור חמישים צדיקים האף תספה הרשעים ולא תשא בעבור הנ', ולא תוציא הרשעים מקרבה, והוא שדקדק לומר אשר בקרבה ואומרו חלילה לך וגו' מהמית צדיק כנגד חלוקה ראשונה שאמר האף תספה, אבל חלוקה ב' שביקש להציל צדיק ורשע אינו אלא בקשת רחמים אולי יתעשת ה' לו ולא יעמיד קו הדין עד קצה האחרון. ואומרו והיה כצדיק וגו' פי' כשתמית צדיק יהיה בהשואה אצל הנבראים יחד כצדיק כרשע בהדרגה אחת ולא ישתדלו להצטדק. ומה שאמר פעם ב' חלילה:
לך כנגד חלוקה ב' אם לא יתרצה לישא למקום בעבור חמישים ויאבד כל הרשעים חלילה וגו' פי' אחר שכבר נשבע מעבור מי נח גילה דעתו כי לא יעמיד קו הדין עד קצה האחרון. ועיין בפרשת נח (ט' י"א) מה שכתבתי בפי' פסוק והקימותי ומשם תשכיל כוונת אברהם בטענתו: {כו} ויאמר ה' אם אמצא וגו'. השיב על שאלה אחרונה ומכל שכן שלא ימית צדיק, וצא ולמד משליחות לוט הגם שלא היה צדיק אלא למען אברהם קרובו: {כח} אולי יחסרון וגו'. פי' כי הוא צדיקו של עולם מצטרף לעשרה הצריכים לכל כרך וכרך: {כט} ויוסף עוד לדבר אליו. טעם אומרו ויוסף. גם אומרו תיבת אליו. פי' הוסיף להתפלל בגדר הראשון עצמו שהאדון הוא המשלים אלא שיהיה הצירוף במנין הכרכים כי הוא ישלים כרך אחד מהם, ולזה דייק לומר אליו כי הגנה זו הוא בהגנתו יתברך: {ל} ויאמר אל נא יחר וגו'. טעם שחש לחרון אף, כי רצה שיגין הוא וחש להקפדת הבורא ואמר אל יחר וגו'. ודקדק לומר נא פי' למה שאומר בפעם הזאת שמבקש שזכותו יגן אולי ימצאון שלשים שהאדון יגן בעד כרך אחד ואברהם בעד כרך אחד: {לא} ויאמר הנה וגו' אל אדני אולי וגו'. בקש שיגן ה' בעד עשרים וזכותו של אברהם בעד עשרה כשאלתו הקודמת, ולא אמר אל יחר כאומרו בשאלו אם ימצאון שלשים שהם יותר מעשרים, מטעם שלא הוסיף דבר בתפלתו להגין בזכותו יותר ממה ששאל קודם, ולזה דקדק לומר אל אדוני פי' כי תפלתו היא לצד הגנת האדון ברוך הוא שיגן בעד עשרים: {לב} אל נא יחר וגו' אך הפעם. כאן הגדיל גם כן שיגין זכותו בעד עשרים לזה אמר אל יתר כי מתפלל שיגן זכותו ועוד שהשוה יד עבד כיד רבו, ולזה תמצא שאמר ואדברה ולא אמר אל אדני לומר כי תפלה זו היא בעד זכותי. ואמרו תיבת אך מיעט שלא יחזור להתפלל אולי יחסר אחד מהעשרה כמו ששאל אולי יחסרון החמשים ה'. או לצד שאחד לא יעכב כמו שמצינו שאמר ה' (דברים כה) ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי חדא (מכות כב.): {לג} וילך ה' כאשר כלה וגו'. פי' סמוך לגמר דברי תשובתו לאברהם לא אשחית בעבור העשרה הלך ה' ולא נתן לו מקום להתפלל על פחות משיעור זה לצד שכבר אמר אברהם ואדברה אך הפעם ולא יוסיף דבר עוד בדבר הזה או לצד שיודע ה' כי לא תהיה הגנה בפחות מעשרה והגם שמצינו להרשב"י (זהר ח"א פ"ב.) שאמר וצדיק יסוד עולם, אפשר שזה יהיה כשיהיה צדיק מופלא, ואפשר שאם היה אברהם בקרבה של סדום היה ממלט כל העיר:
כלי יקר על בראשית פרק-יז
כלי יקר: {ט} האחד בא לגור וישפוט שפוט. הרי באותו יום מנוהו שופט עליהם כמו שפירש"י ולמה התרעמו עליו, והנכון הוא כפירוש המפרשים בכפל לשון וישפוט שפוט שאתה רוצה לשפוט דבר שפוט כבר כי כבר שם שם לו חק ומשפט שאורח ברגליו לא יבא אל היכלו של שום אחד, ואיך אתה רוצה לשנות החק השפוט כבר כי אדעתא דהכי לא קבלנוך לעשות חקים חדשים, ומה שתלו הדבר באחד בא לגור, כי אמרו שאין לך דין תושב אשר בידו לשנות החקים כפי צורך השעה, אלא גר אתה ואדעתא דהכי קבלנוך להתיישב עמנו, כדי שתסכים על כל החקים שלנו. {יד} ויהי כמצחק בעיני חתניו. לפי שאמר להם כי משחית ה' את העיר הזכיר שם של רחמים על כן היה כמצחק בעיניהם כי אמרו וכי שם של רחמים ישחית ויחבל אבל האמת כן הוא כי רשעים מהפכים מדת רחמים למדת הדין. {יז} אל תביט אחריך. לפי שלוט ואשתו היו מצטערים על שלא הצילו גם את כל ממונם לכך נאמר ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח. מאחריה מבעי לה להביט ואם כדברי רז"ל (בר"ר נ.ד) שנעשית נציב מלח לפי שחטאה במלח שלא נתנה לעני, קשה. למה נענשה דווקא בפעם הזאת. אלא לפי שעכשיו נצטערה על איבוד ממונה והביטה במה שיהיה אחרי מות בעלה זה"ש מאחריו, כי אמרה שבעלה לא ישאיר אחריו מאומה ולא יהיה לה מקום לגבות כתובתה ממנו, ע"כ היתה הבטה זו לה למזכרת עון, כי מדת הדין קטרגה לאמר לא די שלא עשתה מן ממונה צדקה שנמשלה למלח על דרך (כתובות סו:) מלח ממון חסר. והיתה עיניה צרה גם באורחים, כי מצות אפה משמע הוא ולא היא. ואם כן חטא חטאה אשתו כי בתוך ההפכה הגדולה ההיא נצטערה על ממונה לא כדי לעשות בו צדקה, כי לאו בת הכי היתה על כן נענשה ותהי נציב מלח כי במלת ממון חסר חטאה ובמלח נדונה. אבל ללוט אמר דרך מוסר דייך שהצלת נפשך ואל תחוש על אבידת הממון שתעזוב אחריך ליורשים כי למה תביט אחריך במה שיהיה אחריך ותדאג על עולם שאינו שלך כי סוף שתעזוב לאחרים חילך. ובדרך זה נפרש בע"ה גם פסוק לא תפאר אחריך. (דברים כד.כ) ואם עדיין תצטער סוף סוף הרי בחייך מאין תאכל המן הגורן או מן היקב, ע"ז נאמר המלט אצל אברהם היושב בהר, כי סופך כתחילתך כמו שבתחלה מי גרם ללוט להיות לו צאן ובקר ואהלים ישיבתו עם אברהם גרמה לו, כך גם עתה המלט אליו וקרב לגבי דהינא ואידהן.
ספורנו על בראשית פרק-יז
ספורנו: {א} וירא ה'. המראה בכל מקום היא מדרגה למטה מן הנבואה ועל זה אמר ושמי ה' לא נודעתי להם: אני אל שדי. אני הוא שיש די במציאותי לפעולה המיוחדת לי והוא הבריאה שלא יפול בה נושא מתפעל ולכן לא יצטרך הבורא בפעלו שיהיה זולתו שום נמצא במציאות והפך זה יקרה לכל נמצא זולת הבורא כי אמנם לא יפעל שום פועל זולתו אם לא נמצא איזה נושא מתפעל ממנו וכן לא יתפעל שום מתפעל אם לא ימצא איזה פועל שיפעול בו. ומזה יתחייב במופת ראיה מציאות הבורא ויחודו ושלמו' פעלו על כל פועל זולתו אצל כל מתבונן וכל זה הורה האל ית' לאבות. אמנם מופת סבה על הבריאה היוצא מן השם המיוחד לא הודיע עד משה רבינו כאמרו וארא וכו' ושמי ה' לא נודעתי להם: התהלך. בכל אשר תפנה שם: לפני. כמסתכל בי לדעת דרכי כפי האפשר אצלך כענין שויתי ה' לנגדי תמיד: והיה תמים. וקנה השלימות האפשר למין האנושי השכל וידוע אותי בידיעת דרכי ובהדמותך אלי כפי האפשר אצלך כי אמנם פעולת כל נמצא תורה על צורתו כאמרו הודיעני נא את דרכיך ואדעך וזה הוא השלמות האחרון למין האנושי והמכוון מאת האל ית' בבריאה כאמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו: {ב} ואתנה בריתי ביני ובינך. ובאופן זה אקים בריתי אתך להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך כי תלמדם: {ג} ויפל אברהם על פניו. לקבל עליו ולהודות לאל ית' על הברית שאמר: {ד} אני הנה בריתי אתך. אני הנני עושה עתה מה שאמרתי להקים הברית: {ה} והיה שמך אברהם. מעכשיו: כי אב המון גוים נתתיך. כי ענין זה השם מתחיל היום שכבר נתתיך לאב המון גוים ולפיכך לא יקרא עוד שמך אברם כלל לעולם ולא כן היה בשם ישראל כי אמנם עקר ענין שם ישראל היה לעתיד לבא כמו שיתבאר במקומו: {ט} אתה את בריתי תשמור. וכמו שאני הנה בריתי אתך. אתה שמור בריתי שאל"כ לא יקום הברית: להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך. ליחד שמי עליכם כמו שהוא מתיחד על כל הנצחיים כאמרו כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם כי אמנם הנפסדים באשר הם נפסדים אינם פעולתם בלתי אמצעי אמר א"כ שבהקמת הברית ושמירתו יהיו הוא וזרעו נצחיי' באיש לפניו: לאחוזת עולם. והייתי לכם לאלהים שתוכלו לעשות רצוני בה ובזה אהיה לכם לאלהים שתהיו נצחיים באיש: {יא} לאות ברית. זכרון תמידי ללכת בדרכיו בהיותו כחותם האדון בעבדו: {יג} בבשרכם. בשר הוא כנוי לאבר התולדה בלשון הקודש כמו גדלי בשר (יחזקאל ט"ז) זב מבשרו או החתים בשרו מזובו וזולתם. וזה כי בהיות אות הברית בזה האבר המסבב נצחיות במין יורה על הנצחיות המכוון בברית ובהיותו אבר התולדה יורה האות אשר בו על המשך הברית על הבנים: {טז} וברכתיה. בהריון ובלידה ובגדול הכן שלא בצער ואמר ששרה תהר תוליד ותגדל את בנה שלא בצער. כאמרם אשר פדה את אברהם שפדאו מצער גדול בנים: {יז} הלבן מאה שנה יולד. אע"פ שאפשר שתתעבד האשה אחרי ימי בחרות. זון יקרה לה במשכב אדם בחור אבל לא במשכב אדם זקן: הבת תשעים [שנה] תלד. במשכב שום אדם אפילו בחור: {כב} ויעל אלהים מעל אברהם. וההפך ויצא קין מלפני ה': {כג} בעצם היום הזה. שלא אחר:
שפתי חכמים על בראשית פרק-יז
שפתי חכמים: {א} ש פירוש אברהם אמר להקב"ה רבש"ע אם אמול אז אהיה נמאס בעיני הבריות, לכן אמר לו הקב"ה אני הוא שאמרתי לעולמי די וכו'. (מהרש"ל): ת ר"ל דהא כתיב התהלך לפני וא"כ והיה תמים למה לי, ומפרש דאף זה פירושו תעשה, דציווי אחר ציווי הוא, כלומר היה שלם בכל נסיונותי: א הם האיברים המסרסרים העבירה ואין מסורים ביד האדם ומרוב צדקתו מסרם בידו, דכתיב (שמואל א ב ט) רגלי חסידיו ישמור, כשאדם מתגבר על יצרו סוף שהקדוש ב"ה מוסרו בידו. (הרא"ש מסכת נדרים לב:): ב שאינם ברשותו וכאילו היה חסר מהם, ואמר לו הקב"ה דהכל יהיה ברשותו, וקשה והלא היה חסר ג"כ הלב דהא ערל לב היה. וי"ל דלא חשיב רק איברים הגלוים. ועוד י"ל דכתיב (נחמיה ט ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך ואח"כ וכרות עמו הברית וגו', אלמא דאפילו לפני המילה לא היה לו גם כן ערלת לב. (מהרש"ל): {ג} ג והא דכתיב לעיל (יב ז) וירא ה' אל אברם ולא כתיב שנפל על פניו. י"ל דלעיל נמי היה נופל ומכאן אתה למד, והא דלא נכתב הנפילה עד השתא, ללמד על ההפרש מקודם שנימול לאחר שנימול, שהרי אחר שנימול כתיב (להלן יח כב) ואברהם עודנו עומד לפני ה': {ה} ד רצונו לתרץ למה לא נקרא שמו אבהם והיה לו להחליף ה' תחת ר' ולמה לא זזה הר' ממקומה, ומתרץ כדי שלא תתרעם על הקב"ה שהרי אף יו"ד של שרי נתרעמה. והא דזזה היו"ד משרה אפשר משום דעתיד לינתן בשמו של יהושע משום הכי זזה וק"ל. ועוד י"ל שהיו"ד על כל פנים נתקיימה אף בה, שהרי חלקה ונתן חציה לשרה וחציה לאברהם, אבל הר' אי אפשר להתקיים בו אלא אם כן שתשאר בשמו. (מהרש"ל): {ח} ה לפי שארץ ישראל נחלת ה' ולקחה לחלקו כמבואר בכמה פסוקים וחוץ לארץ חלק לשרים, ולכך כל הדר בחוצה לארץ דומה כאילו הוציא את עצמו מתחת רשותו של הקב"ה כביכול. וכך הם דברי הגור אריה: {י} ו אע"פ שהוא לשון ציווי אי אפשר שהוא ציווי שהרי כתיב אחריו ונמלתם: {יא} ז כלומר שע"פ שמשמעותיו אינו לשון ציווי מכל מקום ציווי היא: ח הפ"א בקמ"ץ וכלומר שהוא הנימול עצמו, לא המל את אחרים כמו ונמלתם שא"כ יחסר בקרא הפועל: ט יעשה יאכל, בציר"י תחת היו"ד: {יג} י דהא למעלה כתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית וגו', וכאן כפל עוד המול ימול ליליד ביתך וכתיב סתם: כ ר"ל ליום אחד, כמו שמפורש [בשבת] שם כשלקחו שנים שפחה מעוברת זה שפחה וזה עוברה: ל כגון שקנה שפחה משנתעברה וילדה בשבת אינו דוחה את השבת: {יד} מ דאל"כ זכר למה לי. (ר"א מזרחי): ול"נ דהכי פירושו דהיה לו לומר וזכר ערל, אלא ודאי להכי לא כתב וזכר ערל משום דהוה משמע דהציווי הוא לזכר ולא לנקבה ואף על פי שהמצוה שייך גם גבי נקבה, ולא להורות מקום הערלה, אבל השתא דכתיב וערל זכר משמע דבעי להורות מקום הערלה, והכי פירושו שהערלה היא במקום שמבדיל בין זכר לנקבה. (נחלת יעקב). ועיי"ש: והלא כבר כתיב המול לכם כל זכר, וערל זכר למה לי, אלא למד כו'. (גור אריה): נ דאי עדיין קטן הוא אינו בר עונשין ולמה יתחייב כרת וק"ל: {טז} ס דאל"כ מאי וברכתי אותה ואח"כ וגם נתתי ממנה לך בן, אלא ודאי קאי על הברכה שקודם לכן והוא הנערות: ע דאל"כ מאי וברכתיה אחר לידת הבן דהא כל יולדת מניקה את בנה והוא הדין שרה כשחזרה לנערותיה, לכן פירש כשנצרכה לכך וכו': קשה הא קיימא לן דישראלית לא תניק לבן כותית אפילו בשכר, י"ל דהאיסור הוא שמניקו על איזה זמן אבל באקראי פעם אחת כמו כאן אין קפידא. (דברי דוד): {יז} פ כלומר שאין באין להכחיש הענין, כלומר יש בכח השם לעשות אף שהוא נגד הטבע אך אין כל אדם זוכה לזה שיתחסד עמו השם כמו שעושה עמי. ואע"פ שכתב רש"י אחר זה וכך אמר בלבו הנעשה חסד זה לאחד מה שהקב"ה עושה לי, א"כ גם זה מאותן שבא להכחיש, י"ל דאין זה הכחשת הענין שיהא אחת מן הנמנעות אבל היא נתינת שבח להשי"ת שמתחסד עמו יותר מעם אחר ודו"ק, נ"ל. ולא כהרא"ש: צ כתב הרא"ם לא הבינותי דבריו בזה כי אע"פ שנתמעטו השנים בימי אברהם עדיין הקושיא במקומה עומדת שלא היה לו לתמוה על זה, כי יחס המאה אל מאה ושבעים וחמש שהם שנותיו של אברהם כיחס החמש מאות אל תשע מאות וחמשים שהם שנותיו של נח בקרוב וכו', והאריך בקושיא: ונראה כי עיקר תמיהת אברהם היה על שהיו שניהם זקנים, דאפשר שיוליד זקן עם אשתו ילדה אבל אם שניהם זקנים וילדו הוא דבר תמוה, ובזה יתיישב קושית הרא"ם ודו"ק. ועוד הקשה מה פריך רש"י מנח, והרי גבי נח ע"פ הגזירה היתה שנסתמה מעיינו כדי שלא יוליד בן שיגיע לעונשין קודם המבול, וי"ל כי לא היה בגזירה אלא שיסתם מעיינו, אבל מה שהוליד אחר חמש מאות שנה לא בגזירה היה אלא בטבע ודו"ק: ק בתחילה לא היו ראויין להוליד אלא לאחר מאה שנה כי באותן שנים היה בן מאה נער כבן י"ג עכשיו, ואחר כך נתמעטו השנים והתחילו להוליד לשלשים שנה, ומה שהוליד אברם בן מאה שנה לא קשה מידי כי עיקר התימא הוא שזקן שנחלש טבעו שיוליד עם זקנה, ובזה יתורצו כל תמיהות הרא"ם ודו"ק. וכעין זה מצאתי בשם מהרש"ל: {יח} ר לא שלא היה חפץ בבשורת יצחק: ש וא"ת והיאך יתפלל על יראת שמים הא אמרינן (מגילה כה.) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וי"ל דהכי פירושו לו ישמעאל יחיה, ר"ל שהתפלל עליו שיחיה ומה שכתוב לפניך דהיינו ביראתך, לא שהיה מתפלל על זה אלא כך אמר וטוב שיחיה ביראתך, והיה שני בקשות האחת שיחיה והשנית ביראתך באם יהיה צדיק אבל אם יהיה רשע איננו מליץ על הרשעים ואין זהו בקשה. (נחלת יעקב): {יט} ת צריך לשני הפירושים דאילו משום הצחוק היה לו למקרי צחק בלא יו"ד ומה ענין היו"ד, אלא על שם הי' נסיונות, ואין לפרש הי' נסיונות רק עם ח' של מילה וצ' וק' של אברהם ושרה, ובהאי טעמא לחוד לא סגי, דקאמר בקרא בפירוש צחוק עשה ונראה דמשום צחוק נקרא כן. (גור אריה): {כ} א דאל"כ למה לא קרא אותם שבטים כבני יעקב שהוא לשון גבורה, או שרים וראשים וכו'. (קצור מזרחי): פירוש מדסמיך ליה כאשר דבר אתו אלקים ולא מצינו שצוהו השם שימול ביום, אלא הכי פירושו כאשר דיבר אתו אז מיד קיים ועשה המצוה. (נחלת יעקב): {כג} ב כלומר אעפ"י שהיא בדגש, אינו מבנין כבד אלא מבנין הקל כלומר שמל את אחרים: {כד} ג מבנין נפעל שקבל המילה, כמו בהבראם (ב ד) שקבלו הבריאה והוה ג"כ לשון נפעל: ד דכל אתין וגמין רבוין הן: ואע"ג דאמרינן בפרק הערל (יבמות עא:) לא נתנה פריעה לאברהם, קיימה הוא מעצמו כמו שקיים כל התורה, אבל מילה משום דיודע היה שעתיד להצטוות עליה לא קיים עד שנצטווה ואז יהיה מצווה ועושה. (קצור מזרחי): {כו} ה וא"ת והרי לעיל ג"כ כתיב בעצם היום הזה ופירש רש"י בו ביום שנצטווה וכתיב אחריו ואברם בן תשעים ותשע שנה וגו'. וי"ל דהוה אמינא עדיין לא כלתה לו שנת תשעים ותשע שנה, והא דכתיב ואברהם בן תשעים ותשע שנה היינו דמקצת שנה ככולה, לכן צריך למיכתב עוד בעצם היום הזה ללמדך שבו ביום מלאו וכו': והגור אריה פירש שבכאן אתא לאשמעינן כי קודם מתן תורה לא היו נענשים רק עד מאה כדכתיב (ישעיה סה כ) כי הנער בן מאה ימות, ולכן למדנו הרב הכאן שנימול תיכף בן תשעים ותשע שנה ולא המתין עד מאה שראוי לענוש, וגבי ישמעאל גם כן שהיה תחת רשותו בן שלש עשרה שנים:
בעל הטורים על בראשית פרק-יז
בעל הטורים: {א} וירא אליו. סמוך נמלו אצל וירא מלמד שנראה לו בשביל המילה ד"א נמולו אתו וסמיך ליה והוא יושב פתח האוהל כחום היום. זהו שאחז"ל שאברהם יושב על פתח גיהנם ואינו מניח למי שנימול ליכנס שם חוץ ממי שבא על הכותית שנמשכה ערלתו ואינו מכירו: וירא אליו ה'. ס"ת אוה מלמד שאוה לשכון באהלו של אברהם: וירא אליו. עם התיבות בגימטריא זה בכבוד מילה נגלה אליו: וירא אליו ה' באלוני. בגימטריא לבקר החולה: יושב פתח האהל. בגימטריא להכניס את האורחים: כחם. ד' במקרא כחם היום. כחם השמש. כחם צח עלי אור. ויבאו כחם היום אל בית איש בושת. שאברהם יושב פתח האהל ואינו מניח למי שנימול ליכנס כחם היום אלא כחם צח עלי אור דהיינו בגן עדן כדכתיב והיה לך ה' לאור עולם אבל איש בושת פירוש שבא על הכותית שאין לך בושת גדול ממי שבא על הכותית כחם השמש יכנס לגיהנם דכתיב הנה יום בא בוער כתנור. כחם היום בגימטריא זהו בגיהנם ובגימטריא דם מילה: {ב} והנה שלשה. בגימטריא אלו מיכאל גבריאל ורפאל: {ד} יוקח. ג' במסורה הכא ואידך ברזל מעפר יוקח. גם שבי גבור יוקח. פירוש גם השבי צדיק מגבור יוקח בזכות יוקח נא מעט מים. ברזל מעפר יוקח פירוש ברזל חרב של פורעניות יוקח מישראל שנמשלו לעפר בזכות אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר. יוקח נא מעט מים. בגימטריא מכאן זכו לבאר: ורחצו רגליכם. ב' במסורה הכא ואידך בהאי פרשה גבי לוט מהכא ילפינן שחשש לע"א מדלוט הקדים לינה לרחיצה ואברהם הקדים רחיצה ללינה מלמד שהיה חושש שמא ערביים הם ויכניסו ע"א לתוך ביתו: {ה} ואקחה פת לחם. היה לו לומר קחו פת לחם מכאן רמז שבעל הבית בוצע: לבכם. ג' במסורה הכא ואידך שיתו לבכם לחילה. וראיתם ושש לבכם. וזהו שאמרו שהיה מצטער על שלא באו לו אורחים וזהו שיתו לבכם שהיה מצטער בלבו כיון שראה אלו ושש לבכם: {ז} ואל הבקר. ג' תגין על הקו"ף לומר ששלש בהמות היו ובזכות זה ניתן לו בן לקו"ף שנה: ואל הבקר רץ. אותיות אל הקבר רץ שרץ אחריו למערה. ואל הבקר רץ. בגימטריא רץ למערה: {ח} ויאכלו. והדר ויאמרו אליו רמז למה שאמרו אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט: {ט} ויאמרו אליו. בגימטריא אמרו אליה איו: {יא} ארח כנשים. ר"ת וס"ת בגימטריא נדה: {יב} ואדני זקן. בגימטריא טוחן ולא פולט: {טז} על פני סדום. ס"ת מיל ששיעור מיל הלך עמהם לשלחם דשיעור לויה מיל: הנו. לך עמם לשלחם וה'. מלמד שהשכינה מלוה לצדיקים: {יח} ואברהם. ה' ריש פסוק ואברהם ושרה זקנים. ואברהם היו יהיה. ואברהם זקן. ואברהם בן צ"ט שנה. ואברהם בן מאת שנה. פירוש אף על פי שאברהם ושרה זקנים ואברהם היו יהיה לגוי גדול: היו. יהיה לגוי בגימטריא ק' פירוש כשיהיה בן ק' אז יהיה לגוי גדול וזה שנאמר ס"י כ"ן יבורך גבר: {יט} אשר יצוה את בניו. ס"ת תורה, אשר יצוה בגימטריא תורה ובגימטריא ברית: {כ} כי רבה בגימטריא בחטא ריבה: {כד} צדיקם הצדיקם. ד' כנגד ד' דיינים שהיו בסדום וכולם חסרים דסבי דבהתא הוו: {כז} ואנכי עפר ואפר. מכאן זכה לאפר פרה ועפר סוטה, עפר בגימטריא לשוטה בשי"ן שמאל ואפר בגימטריא בפרה. עפר ואפר. ב' במסורה הכא ואידך באיוב ונחמתי על עפר ואפר. וזש"ה גדול מה שנאמר באיוב ממה שנאמר באברהם:
דעת זקנים על בראשית פרק-יז
דעת זקנים: {א} ויבואו שני המלאכים סדומה וגו'. אמר להם למה באת' אמרו לו כי משחיתים אנחנו כי אמרו בלבם אם נאמר ללוט צא מן המקום ולא נגלה לו הטעם לא ישמע אלינו ולפי שגלו מסתורין של הקב"ה דנם ית' ונדחו ממחיצתו קל"ח שנים ואע"פ שכוונתם לטובה כי המלאכים נדונין בדבר קל מפני החכמה יתירה שבהם כמו שמצינו במטטרון אפקיה ומחיוהו שתין פולסי דנורא מפני שהיה יודע מה בלבו של אדם כו'. והרב ר' יהודה חסיד אמר טעם למה מלקין למעלה ששים וב"ד של מטה מלקין ארבעים חסר אחד לפי שלמטה עונשין מבן י"ג מלקין ארבעים חסר אחד שלש פעמים י"ג. ולמעלה אין עונשין כי אם מבן עשרים ולכן מלקים ששים שהם שלש פעמים עשרים: {לא} ואיש אין בארץ לבא. פי' ר' אברהם אבן עזרא ז"ל איש אין בארץ ראוי לבא עלינו כי היו מחזיקות עצמן במיוחסות: {לו} ותהרן. פירש"י אע"פ שאין מתעברת אשה מביאה ראשונה אלו שלטו בעצמן והוציאו ערותן. עדותן גרסי' ב"ר פי' בתוליהן וראיה מב"ר ואלה בתולי בתי עדות בתי. ולא גרסינן ברי"ש כמו שאו' העולם:
חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-יז
חומת אנ"ך: י״ז:רע״ט א׳ ויאמר אלהים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה. פירש״י ז״ל לא תקרא שרי דמשמע שרה לי ולא לאחרים כי שרה שמה שתהא שרה על כל. ואפשר לומר בסגנון אחר על פי מ״ש הרמ״ע ז״ל והביאו הרב עמודיה שבעה ז״ל דאברהם ושרה היו שוים כשמש וכירח ואי אפשר שיולידו מיעט שרה כלבנה שמיעטה והרבה צבאותיה כן מיעט לשרה ונתן לה יצחק וז״ש פקד את שרה מלשון חסרון ועי״ז זכתה לילד זהת״ד בקצור. ואפשר לא תקרא שמה שרי דנראה כאלו שרה עליך דתקונה הוא שתתמעט ואתה תהיה גדול ממנה ולכן לא יכון שם שרי דהיא שרה עליך. אלא שרה שמה לכל ולא עליך: י״ז:רפ״ד א׳ שנים עשר נשיאים. אפשר לרמוז ר״ת עשן כמו שפירש רש״י ז״ל נשיאים שיכלו כעננים וזהו ר״ת עשן כמ״ש כעשן תכלה: י״ז:רפ״ז א׳ ויקח אברהם את ישמעאל בנו וכו׳ וימל את בשר ערלתם וכו׳ ואברהם בן צ״ט שנה בהמולו בשר ערלתו וכו׳ בעצם היום הזה נמול אברהם וכו׳. כל אדם חזו שלא נכתב דמל אברהם את עצמו רק תחילת דיבר כתיב ויקח אברהם את ישמעאל וכו׳. ואח״כ כתב זמן מילתו ואברהם בן צ״ט שנה וכו׳ ואח״כ בעצם היום הזה נימול אברהם. והו״ל לומר בראש אמי״ר שאברהם מל עצמו ואחר כך ויקח אברהם את ישמעאל בנו וכו׳ והוה ניחא דאחר שהוא נמול מל אותם וכדכתיב המל ימול וארז״ל המל שנימול הוא ימול לאחרים. אמנם אמרו רז״ל שהיה מתירא אברהם וכ״י אחז הסכין הקב״ה עמו הוי וכרות עמו הברית. ויש מדרש שהיה מצטער אברהם אע״ה ובא עקרב ועקצו ונימול ורמז הרב מהר״ר אברהם היכיני ז״ל בעצם היום הזה נימול אברהם בעצ״ם ר״ת בעקיצת עקרב צדיק מל. ובזה א״ש דלא כתיב בהדיא בתחילה ואברהם מל עצמו כיון שכ״י היה ע״י יתברך או להבדיל היה ע״י עקיצת עקרב. ולכל הדברות ניחא דסתם הכתוב מעשה מילת אברהם אע״ה והתחיל לומר ויקח אברהם את ישמעאל ומסתמא כבר היה נימול דבעינן המל ימול. ואחרי כן כתיב בהמולו בן צ״ט שנה. וכתיב בעצם היום הזה נימול לרמוז שלא היה מילה כפשטה אלא באיזה אופן. ויומתק מאד רמז הנזכר כי בתיבת בעצם שם רמז בעקיצת עקרב צדיק מל. אחר זמן ראתה עיני דמפורש להדיא דמשום הכי אמר הכתוב נמול אברהם ולא כתיב מל אברהם שעקצו עקרב ומצא עצמו מהול ע״ש:
נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-יז
נחל קדומים: כ״א:תקי״ז א׳ ויקרא אברהם את שם בנו. לרבות שקרא שם אל יעקב בן בנו. בנ"ו הנול"ד ל"ו גימטריא יעקב בנו. הניק"ה בנים כמנין הניק"ה חי יצחק. רבינו מהר"א מגרמיזא ז"ל בכ"י:
פירוש הרא"ש על בראשית פרק-יז
רא"ש על התורה: כ״א:תקל״ז א׳ ועתה השבעה לי באלהים הנה אם תשקור לי. פשט מפי ה"ר ברוך הצרפתי ז"ל אבימלך אמר לאברהם השבעה לי באלהים הנה באלהות ע"ז שלו לשם אלהים אחרים ויאמר אנכי אשבע כלו' שעתיד אני לומר אנכי ה' בהר סיני ויאמר אבימלך לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה וגם אתה לא הגדת לי וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום שאל"ך למה בכמה מקומות התנצלות לא ידעתי לא הגדת לי לא שמעתי אלא ודאי על אותה שבועה שאמר שעשה על אנכי אמר אנכי לא שמעתי והדין עמו מה לכהן בבית הקברות:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-יז
ברטנורא: י״ט:שמ״א א׳ המלאכים ולהלן קראן אנשים וכו'. ד"א אצל אברהם שכחו גדול וכו'. פי' עשה רש"י בכאן ד"א כלפי הד"א שעשה למעלה בפ' ויאמר אדני שלפי הפי' שאומר שהוא קדש שאלמא היתה שכינה ולכך נתן הסברא שהיתה שכינה עמהם. ולפי פי' שאומר שהוא חול שאלמא לא היתה שכינה עמהם קראן אנשים שאברהם היה כחו גדול והוו המלאכים תדירין אצלו. ומצאתי כתוב שאצל אברהם נראו כאנשים לפי שאברהם היה נדיב לב וגומל חסדים ומכניס כל האורחין ולא היה מבחין בין גדול לקטן שלא היה עושה כדי להתפאר אלא כדי לפרסם יחודו של מקום והיה מכבד הכל כנקלה כנכבד לכך נראו המלאכים עליו בדמות אנשים זהו פי' שכחו גדול כלו' שכחו גדול בגמילת חסדים אבל לוט שכחו קטן ולא היה מכבד אלא הגדולים כדי להתפאר נראו אליו כדמות מלאכים שאלו נגלו אליו כאנשים לא יהיה מכבדן או יהיה כי אלו מלאכים בדמות שלוחים באים מארץ מרחק שאדם מכבדן ומכניס בביתו לתקות הבשורות ההם: ב׳ ולוט יושב בשער ישב כתיב אותו היום מינוהו שופט על השופטים. קשה מנא ליה י"ל דנפקא ליה מדכתיב בשער ושער לשון בית דין כד"א אל זקני העיר השערה והיותו שופט על השופט נפקא ליה מדכתיב אחר כן וישפוט שפוט דמשמע ישפט השופטים: ג׳ וירא לוט מבית אברהם למד וכו'. קשה מנא ליה י"ל מדכתיב וירא שלא הוצרך לכתוב אלא ולוט יושב בשער סדום והנה שלשה אנשים וכו'. וכתב וירא להשמיענו שהמקום שכתוב בו וירא למד לרוץ לקראתם והיינו מבית אברהם דכתיב ביה וירא וירץ לקראתם וכדפרישנא לעיל כדאמר רש"י שלא להטריחו באורחים שהיה דרכו לקדם ולרוץ לקראתם על אם הדרך: י״ט:שנ״ב א׳ עוד מי לך פה מדרש אגדה מי לך פתחון פה וכו' שכל הלילה היה מליץ עליהם טובות. קשה שהרי אמר לעיל שהיה אומר להן רובן רשעים ואיך אמר בכאן שהיה מליץ עליהם י"ל שעד כאן לא היה אומר רובן רשעים אלא קודם שידע שבאו להפוך את העיר אבל אחר שידע זה היה מלמד עליהם סניגוריא: י״ט:שס״ב א׳ על כן קרא שם העיר צוער אין להקשות שהרי מקודם לכן היתה נקראת צוער כדכתיב ומלך בלע היא צוער משום דהכי קאמ' ומלך בלע שהיא צוער הנאמרת אח"כ ולכך בא לפרש שלא תתמה היאך זאת העיר הנק' בלע שלא מצינו בהפיכה רק סדומה ועמורה אדמה וצבויים אי נמי שלא נתמה מדוע לא נזכרה צוער עם אלו המלכים אחרי שהיתה סמוכה להן לכך אמר שם הכתוב שבלע וצוער הכל אחד: י״ט:שס״ד א׳ וה' המטיר כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו. קשה שהרי במקומות רבים נאמר וה' שהרי אין אנו יכולין לפרש הוא ובית דינו כגון וה' שמים עשה שאינו יכול לומר הוא ובית דינו שהרי לא נבראו המלאכים עד יום שני י"ל שגם הוא יכול להתפרש הוא ובית דינו שנתיעץ בשבעה דברים שקדמו לעולם גן עדן וגיהנם ושמו של משיח והתורה וכו' כדאי' במדרש. עוד יש לו' שזה שאנו אומ' כל מקום שנא' וה' הוא ובית דינו הני מילי כשנכתב וה' בראש הענין או הפרשה כגון זה אבל וה' שמים עשה אינו ראש הענין אלא שהוא הפסק שלמעלה הימנו וכן פי' כל אלהי העמים אלילים אבל ה' שמים עשה שאין הוי"ו תחלת הספור כמו במקרא זה שאין לו דבקות עם מה שלפניו כלל: י״ט:שע״ג א׳ ותשכב את אביה בכירה שפתחה בזנות וכו' קשה דלפי פרש"י משמע שהבכירה עשתה כן שלא כהוגן והא אמרינן בבבא קמא לעולם יקדים אדם למצות שבשביל לילה אחת שקדמה בכירה לצעירה קדמה לה שבעה דורות וכו' אלמא מצוה עשתה הואיל ונטלה שכר על כך. וצ"ע:
גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-יז
גור אריה: י״ז:ש״צ א׳ שאוסיף לך אות אחת. פירוש כי קודם שנמול היה יכול להזהר מן החטא בכל האברים חוץ מן שתי עיניו, ופעמים אדם רואה דבר אסור שלא בכוונה, ושתי אזנים שומעים דבר רע שלא בכוונה. והערלה היה בו שהוא דבר נמאס, ואחר שנמול המליכו הקדוש ברוך הוא על כל רמ"ח איברים, שאף עינים ואזנים לא ישתמשו רק לדבר מצוה, כך פירש (רש"י) [הר"ן] במסכת נדרים (לב ע"ב). ואני אומר כי המילה שנתן הקדוש ברוך הוא לאברהם שהיה מושל על עינים ואזנים, ורצה לומר כי מתחלה כאשר ראה דבר רע היה צריך לכבוש יצרו שלא יהיה נמשך אחר יצרו, וכן באזנים אם שמע דבר רע היה צריך למשול על יצרו, אבל כשנמול היו אלו האברים ברשותו, והיה מולך עליהם, ולא היה צריך להתגבר על היצר, שהיה יצרו ברשותו: י״ז:שצ״א א׳ ברית של אהבה וברית הארץ. כי "בריתי" סתם כתוב, על כרחך פירושו לכמה דברים נותן אני לך בריתי, דאם לא כן – ולא היה כאן רק ברית אחד – היה לו לפרש איזה ברית, לכך כתיב סתם "בריתי" לכלול הכל; ברית של אהבה, וברית הארץ: י״ז:שצ״ד א׳ שאף יו"ד של שרה וכו'. וכך יש במדרש (ב"ר מז, א) אמרה יו"ד לפני הקב"ה מפני שהייתי קטנה מכל האותיות לקחת אותי מן שמה של צדקת, אמר לה הקב"ה בתחלה היית בשמה של נקיבה – בסוף, ועכשו תהיה בשמו של זכר בראש, ההוא דאמר (במדבר יג, טז) "ויקרא משה להושע בן נון יהושע", עד כאן. פירוש המאמר הזה – דע כי הוויות התורה הם מקויימים נצחיים לא ישתנו, כי ענין התורה והוויותיה באים ממקום שהוא למעלה מן ההפסד, לכך האותיות בתורה שהם עם הצדיק ראוי להם הנצחיות, ולא השינוי, כי התורה לא תפול תחת השינוי, לכך היו"ד המורה על קטנות אין לה השינוי, ובפרט כאשר היא עם הצדיק, כי הצדיק בצד עצמו אין לו שינוי גם כן, לכך היו"ד נתרעמה כי ראתה שהיה לה שינוי, לכך אמר הקדוש ברוך הוא שיתן אותה בראש יהושע. וזה הענין הוא דבר נפלא מאוד למבין, כי הוייה הזאת הקטנות שהיה היו"ד – נתן בראש יהושע, והוא האמת, כי אות היו"ד בעצמה שהיתה אצל שרה בסוף האותיות – צרף הקדוש ברוך הוא לראש יהושע, כי תכלית הוייות האבות – שהוא אברהם ושרה – היה ראש לבנים, ונתקיים בזה "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה" (תהלים קיח, כב), כי הווייה קטנה אצל הבונים שהם האבות – היתה לראש פינה:והבן למה באתה בראש יהושע דוקא היו"ד, [כי היו"ד יש לה חיבור אל האחדים, שאין חוזר למנות אחד עשר עד אחר עשרה. ויש לה חיבור גם כן אל מספר עשרות, שהרי תמנה – 'עשר עשרים שלושים'. ואל האבות שייך בהם האחדות, כי האב אחד והבנים הרבה, ולפיכך האותיות שהם תוספות בשם האבות, ואינם מעיקר השם – הם אותיות האחדים. ולפיכך היו"ד ראוי לאבות, שהרי היו"ד מתחבר עם האחדים – האבות, וראוי לבנים – מצד שהיו"ד עם מספר העשרות. ולפיכך כאשר רצה להעלות שרה למדריגה יותר גדולה נתן לה אות ה"א במקום היו"ד, שאין היו"ד לגמרי מן האחדים בעבור חיבור שלה אל מספר העשרות, ונתן אותה בראש יהושע. כי האבות הם אחדים, והבנים בהם ריבוי, והיו"ד בסוף האחדים ובראש הכללים שהם ריבוי. ומכל מקום אצל הבנים אות יו"ד מעלה, שהבנים כמו יהושע – שהם יחידי הדור – ובשביל כך הם קרובים אל מעלת האבות – נחשבים יחידים, לכך נתן בראשו אות יו"ד, שהיו"ד מתחברת עם אחדים גם כן, אף על גב שהיא מספר כלל. לכך היו"ד שהיתה באבות ובנקיבה בסוף, בעבור שראוי לאבות האחדים כמו שהם אחדים, והיו"ד – אף על גב שהיא מתחברת עם האחדים, מכל מקום היא מתחברת עם הכלל שהוא מספר הריבוי, לכך לא היתה באה רק בסוף בנקיבה, לפי שעיקר מעלת האבות שהם יחידים, והיו"ד אין בה יחידות גמור, לפיכך לא נתן רק בסוף בנקיבה. אבל אצל הבנים היתה בראש, ונתקיימה בזה 'אבן אשר מאסו הבונים היתה לראש פינה', וזהו קטנות היו"ד שאינה כמו שאר מספרים אחדים]. מפני כי הוא ראוי לה, בעבור כי פני יהושע כפני הלבנה (ב"ב עה. ) "המאור הקטון" (לעיל א, טז), לכן נתנה לו היו"ד הקטנה מן שרה שהיא נקיבה, דומה גם כן לירח, שהוא כח נקבה: י״ז:שצ״ה א׳ ישראל ואדום. כי ישראל גוי אחד הוא, לא "גוים" (כ"ה ברא"ם). והרמב"ן הקשה על פירוש זה כי איך יתכן זה שיהיה מבטיח את אברהם בעת המילה על אדום, והוא אינו מקיים את המילה, ומה ענין לו אצל פרשת המילה, ואין זה קשיא כל כך, כי אחר שצריך להזכיר את ישראל – אמר 'ונתתיך להרבה גוים', וכתב אחריו (פסוק ז) "והקמותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך" וזה נאמר על ישראל, אבל "ונתתיך לגוים" יש לפרש על כל גוים שיצאו ממנו: י״ז:שצ״ז א׳ והייתי להם לאלקים כו'. דאם לא כן "והייתי להם לאלקים" למה לי, הרי כבר כתיב (ר' פסוק ז) "להיות להם לאלקים": ב׳ אבל הדר בחוצה לארץ הוא כמי שאין לו אלוה. פירוש 'שאין לו אלוה' לעזרו ולסייעו שזה מעשה אלוה, כי ארץ ישראל היא שדורש אותה בפרט, ושאר ארצות חלק למלאכים, ומי שהוא דר בחוצה לארץ הרי הוא כאילו יוצא מרשות הקב"ה חס ושלום: י״ז:שצ״ט א׳ כמו להמול. כלומר דהוא מקור כמו 'להמול', ואינו ציווי, דאם היה ציווי הוי למכתב 'המולו לכם', דהא "לכם" לשון רבים היא. וסיפא דקרא דכתיב (פסוק יב) "ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר", היינו מפני דקאי אבן הנימול, והנימול הוא יחיד, וישראל מצווים למולו, והם רבים. אבל לפרש "המול" צווי – לא יתכן אחריו "לכם" לשון רבים, ולפיכך אי אפשר לפרש רק כמו 'להמול', ולא ציווי: י״ז:ת״ב א׳ שיש יליד בית כו'. ומדגלי קרא יש יליד בית נימול לח' ויש יליד בית נימול מיד – מסברא צריך לחלק היכי שלקח שפחה וילדה אצלו – כיון דגוף השפחה היתה שלו זה יליד בית שנימול לח', ואם לקח שפחה לעוברה בלבד, ולא יהיה לו חלק בגוף השפחה, רק לעוברה לקחה, ואין לו בגוף השפחה כלום. כך מפורש שם בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלה ע"ב): י״ז:ת״ג א׳ למד שהמילה באותו מקום. דאם לא כן הרי כבר כתיב (פסוק י) "המול לכם כל זכר", ואם כן "וערל זכר" למה לי, אלא למד שהמילה במקום שמבדיל בין זכר לנקיבה, והיינו באותו מקום: ב׳ הולך ערירי ומת קודם זמנו. פירוש הולך ערירי בלא וולד, ומת קודם זמנו. ואם תאמר ובלשון 'ונכרת' היכן נרמז שהולך ערירי, דלשון 'נכרת' אינו משמע רק שהוא נכרת מן השורש, ויש לומר כי הולך ערירי בוודאי בכלל כרת, שגם הבנים הקטנים שהם הענפים נמשכים אחר השורש, כדאמרינן (שבת לב ע"ב) בעון האבות בנים קטנים מתים, ולפיכך כמו שהוא נכרת ומת קודם זמנו – כך בניו הקטנים מתים, או שלא יהיה לו בנים: י״ז:ת״ד א׳ שרה לי. פירוש שהקורא קורא לה 'שרי' מפני שלא נעשת שרה לכל העולם, לכך היתה נקראת שרי. והא דקאמר בפרק היה קורא בתחלה נעשית שרה לאומתה, היינו שאין שר לאדם יחיד, רק הוא שר לאומה, ומכל מקום הקורא קורא (לו) [לה] 'שרי' מפני שלא נעשית שר לכל: י״ז:ת״ה א׳ וברכתיה בהנקת שדים. דאם לא כן "וברכתיה" למה לי, הרי כבר נאמר "וברכתי אותה", ואין לומר סתם הנקת שדים, דהא כל אשה יולדת – מניקה, אלא שהניקה בנים הרבה. ונראה לי כי לא היה עיקר הברכה הנקת שדים כשנצרכה לו, דאין זה הבטחה, כי איך הקב"ה מבטיח אותה – דלא היה לה תועלת בברכה זאת, אבל עיקר הברכה להתברך מן מקור הברכה, ומזה היו השדים שלה מושכות חלב כמעיין. ונראה כי נתברכה ממקור הברכה, ומה שאמר 'בהנקת שדים כשנצרכה' רוצה לומר שאז נראה תוספות ברכה שלה איך נתברכה ממקור הברכה, אבל עיקר תוספות ברכה זאת לכל דבר: ב׳ ומנקתה לא הביאו. לנסות את שרה, שתאמר כל אחת ואחת מנקתי אין אצלי – תניק לי בני: י״ז:ת״ו א׳ אף על פי שדורות הראשונים כו'. הקשה הרא"ם דהא אף אם תמצא לומר שדורות הראשונים הולידו בני ת"ק (ר' לעיל ה, לב), הלא יחוס ת"ק אל תשע מאות שנה יותר ועוד מאשר הוא הק' אל קע"ה, אם כן מאי מתרץ, דעדיין מה היה תמיהת אברהם; כמו שהיה נח מוליד (שם) בחצי ימי חייו (לעיל ט, כט), כך ראוי לו להוליד למאה – שהיא חצי ימי חייו של אברהם או קרוב לזה, ועוד שלא הוליד בן ת"ק אלא נח בלבד, שסתם הקב"ה מעיינו כדלעיל (רש"י ה, לב), ואם כן אין להביא ראיה ממנו, וגם כי השלשים והשבעים הוא תחלת תולדותן, אבל סוף תולדתן לא קחשיב, ואברהם כבר הוליד את ישמעאל מהגר בן פ"ו שנה, ויעקב הוליד את בנימין והיה בן צ"ה שנה, אלו דבריו:ואין מכל זה קשיא, דאף על גב שכבר הוליד ישמעאל, זה בודאי אפשר שיולד והוא בן מאה, אלא שהיה תמיהתו של אברהם כיון שראה שלא הוליד משרה חשב אברהם שאין ראוי להוליד משרה (כ"ה ברמב"ן), שכן תמצא הרבה פעמים שמוליד מאשה אחת, ואינו מוליד מאשה אחרת, ולכך לא הוליד משרה עד הנה, ואם נתן לה הריון הוא דבר פלא שיתחיל להוליד, כי התחלת הלידה הוא תגבורת הטבע, ולפיכך אמר שזהו חדוש שתהיה הטבע גוברת כאשר הוא בן מאה ושרה בת תשעים. ומה שהקשה כי אין ראיה מנח לפי שכבש מעיינו, מכל מקום לא היה דבר זה נס, שאם היה נס הרי עיקר מה שכבש מעיינו שלא להטריח על הצדיק ויהיה צריך הרבה תיבות, או שיהיה רע לצדיק אם יהיו נאבדים במבול (רש"י לעיל ה, לב), ודבר זה יותר רע לצדיק לשנות טבע העולם וסדרי בראשית, אלא אין זה שינוי העולם מה שהתחיל להוליד בן ת"ק:ומה שהקשה דהקושיא עדיין במקומה שהייחוס הק' אל קע"ה כמו יחוס הת"ק אל התתק"נ או קרוב לזה, אין זה קשיא, אף על גב שהיחוס הוא שוה – אין ראיה מן היחוס הזה, אבל הראיה כיון שמהרו תולדותן אחר המבול אף על גב שהיה חייהם בני ר' או ק"ץ – היו ממהרין להוליד בניהן, וזה ראיה על החולשה, כי כל זמן שהאדם הוא בתגבורת כחו והולך ומוסיף – אינו מוליד, כי כח הזרע הוא צריך לגדול כחו שלו, וכשאינו מוסיף בגדול כחו – הוא מוליד, ולפיכך המהירות להוליד ראיה על חולשת הכח, וכיון שהכח חלש היה מתמיה שאיך יתכן שיהיה מגביר כח תולדותו והוא בן ק' להוליד מאשה שלא הוליד ממנה עד היום, שזהו תגבורת כח לידה, והשתא יתורץ הכל. כלל הדבר – להוליד מאשה שלא הוליד עדיין הוא כמו שלא הוליד לגמרי, דסוף סוף אם יוליד עתה ולא הוליד קודם נראה תגבורת כח, וזהו פלא גדול: י״ז:ת״ז א׳ איני כדאי. דאם לא כן למה אמר "לו ישמעאל" דמשמע שמתירא שלא יחיה, ולמה לא יחיה, אלא שאמר 'איני כדאי': ב׳ לפניך ביראתך. דאם לא כן "לפניך" למה לי. והרמב"ן הקשה דלא יתכן זה, דהרי הקב"ה השיב לו "ולישמעאל שמעתיך" (פסוק כ), ואם היתה בקשתו שיחיה ביראת ה' הרי זה לא היה בישמעאל, ואין זה קשיא, כי רש"י מפרש שלא היה מבקש שיחיה ביראת ה', שזה הדבר תולה ברשות האדם להטות לבבו, וכן פירושו "לו ישמעאל יחיה" – כלומר בקשתו שיחיה כדי שיהיה עובד לך וירא ממך, כאילו אמר שאני מבקש שיחיה כדי שיהיה ביראתך, אבל בקשתו לא היה רק החיות, ולפיכך השיב לו על החיות בלבד: י״ז:ת״ח א׳ על שם הצחוק וכו'. ואם תאמר למה כלל אלו דברים ביחד, מאי ענין עשרה נסיונות לשם יצחק להיות נזכר זה בשמו, ויראה כי עיקר קריאת השם על הנס שנתן לו הקב"ה [בן] בן ק' לאברהם ובת צ' לשרה (פסוק יז), אלא שקשה למה נתן לו הבן הזה בן ק' דווקא ולא לפני זה, ולפיכך רמז בח' שזה הכל כדי שיהיה יצחק נימול לשמנת ימים, ואחר שנצטווה אברהם על המילה אז היה ראוי להוליד את יצחק, כדי שיהיה נולד יצחק ויהיה נימול לשמונה ימים. וכדי שלא יקשה לך ויהיה נימול אברהם קודם, ויהיה יצחק נולד קודם, אמר כי עשרה נסיונות נתנסה אברהם (אבות פ"ה מג), ואחד מהם המילה שיהיה לעת זקנתו, שהיה יותר נסיון כי הזקן תש כחו יותר. וראיה לזה כי ענר ואשכול כך השיבו לאברהם – והרי את כבר בן מאה ואתה מצער עצמך בין שונאך, ולפיכך היה הנסיון לעת זקנתו:וצריך לשני הפירושים, דאילו משום צחוק לא הוי למקרי ליה רק 'צחוק', ומאי ענין היו"ד, אלא היו"ד על שם י' נסיונות. ואין לפרש עשרה נסיונות – רק עם ח' של מילה, וצדי וקו"ף של אברהם ושרה. ובהאי טעמא בתרא לא סגי, דקאמר בפירוש (להלן כא, ו) "צחוק עשה לי אלקים", נראה דמשום צחוק נקרא שמו כך: ב׳ ברית מילה תהא מסורה לזרעו. לא כמו סתם 'ברית' דהוא ברית אהבה (רש"י פסוק ב), דזה נאמר אחר זה (פסוק כא) "ואת בריתי אקים את יצחק", ושם על כרחך פירושו ברית של אהבה, דלפני זה קאמר (ר' פסוק כ) "ולישמעאל שמעתיך וגומר והפריתי אותו במאוד מאוד שנים עשר נשיאים יוליד", אבל מכל מקום תהיה בריתי עם יצחק, ולא שייך לפרש זה במילה, אם כן "את בריתי [אתו] לברית עולם" דכתב כאן – בברית דמילה קאמר: י״ז:תי״א א׳ לשון נקייה. דאם לא כן הרי שכינה עומדת אצל אברהם, ולמה כתב "ויעל", אלא דלשון נקיה הוא שהשכינה עליו: ב׳ ולפי מדרשו שהצדיקים הם מרכבתו של הקב"ה. וטעמא דמילתא כי על ידם השכינה שורה בארץ, והשכינה היא עליהם, ולפיכך הם כסא לשכינה ומרכבתו. אבל בב"ר (מז, ו)לא אמרו רק שהאבות הן הן המרכבה שלימה, ורש"י כתב שהצדיקים הן הן מרכבתו (קושית הרמב"ן), ויראה דטעמא דרש"י שהאבות הן הן המרכבה שלימה, כי אחר שהיו שלשה אבות – והן אבות העולם – הן הן המרכבה שלימה בכלל, אבל שאר צדיקים הם פרטים ואינם מרכבה שלימה, וכל אחד יש לו ענין מה מן המרכבה. אך יראה שאין שייך לומר מרכבה רק באבות מטעם זה עצמו, לפי שהם אבות העולם בכלל, וראוי שיהיו מרכבה, אבל פרטי הצדיקים מפני שהם פרטים – לא שייך בהם מרכבה, ובזה דברי רז"ל במדרש (ב"ר מז, ו) 'האבות הן הן המרכבה', דוקא אבות מטעם שאמרנו: י״ז:תי״ב א׳ לשון ויפעל. מבנין הקל, ושרשו 'מול' על משקל "ויקם" (להלן כג, ג) "וישב" (להלן לז, ל): י״ז:תי״ד א׳ לכך נאמר בו את. והא דאמרינן בפרק הערל (יבמות עא ע"ב) לא נתנה פריעה לאברהם אבינו, יראה לומר דהאי פריעה דקאמר שצריך לגלות המילה היטב שלא יהיה נראה שהבשר מכסה ראש הגיד, וצריך היה לפרוע שיהיה נראה מהול, אבל באברהם שנתמעך מן תשמיש לא היה צריך, שלא היה נראה מכוסה – מחמת שנתמעך מן התשמיש. וב"ר (מז, ח) לא כתב פריעה כלל, רק כך כתוב; אברהם שנתמעך מן אשה לא כתיב ביה "את", אבל ישמעאל שלא נתמעך מן אשה כתב "את". ויש לפרש דבאברהם לא היה צריך רק חתוך בעלמא, כי מיד שחתך נמצא שהוסר בשר הערלה, אבל לישמעאל שלא נתמעך – היה צריך דקדוק יותר להסיר בשר החופה הערלה: י״ז:תט״ו א׳ בעצם היום שמלאו לאברהם צ"ט וכו'. דאם לא כן מאי "בעצם היום". והקשה הרמב"ן דמאי קא משמע לן בזה, ולמה נכתב דבר זה, ועוד דקיימא לן כרבי אליעזר בפרק קמא דראש השנה דבתשרי נולדו האבות, דבתשרי נברא העולם, והוא כתב לקמן (רש"י יח, י) שהבשורה בפסח היה, כדאיתא בפרשת וירא, ואיך יתכן שמלאו לו לאברהם צ"ט שנים, ויראה דאין קשיא, דההיא דאמרינן (ר"ה י ע"ב) 'בתשרי נולדו האבות ובפסח נולד יצחק' הוא לפי מה שנאמר שהבשורה היה גם כן בתשרי, כדאיתא בפרק קמא דראש השנה (יא. ) ומפרש "למועד" הראשון, ולפי זה אמרינן דמלאו לאברהם צ"ט שנים בתשרי. אבל רש"י מפרש (להלן יח, יד) "למועד הזה בשנה האחרת" שפסח היה (שם שם י), וקאמר ליה בשנה האחרת למועד הזה, והוא כמאן דאמר בניסן נולדו האבות. ומפרש רש"י אליבא דמאן דאמר בניסן נברא העולם, כי פשט הכתוב "למועד הזה" (ר' להלן יח, יד) שהוא פסח – משמע יותר שיהיה בשנה אחרת משיהיה "למועד הזה" למועד הראשון, כי "למועד הזה" משמע שהוא עומד בו:ומה שהקשה דמאי בא לאשמועינן שנימולו באותו יום שמלאו לו צ"ט שנים וי"ג לישמעאל, זה יש לתרץ דהכתוב אומר כי בשני אברהם תליא, שלא יהיה נכנס שנה ק' לאברהם ויותר מי"ג לישמעאל, כי קודם מתן תורה לא היו נענשים רק עד מאה (רש"י לעיל ה, לב), "כי הנער בן ק' שנה ימות" (ישעיה סה, כ), ומשמע דבן ק' יענש, ולא היה ראוי שיהיה אברהם בן מאה בלא מילה. וכן בן שלש עשרה לישמעאל, שראוי שלא יהיה בנו יוצא מתחת רשותו – שיהיה גדול ואז לא יהיה תחת רשותו, ולא יתן את עצמו למול, כי עד שלשה עשר קטן הוא, ורשות אביו עליו למילה, אבל מבן י"ג ואילך הוא גדול, והוא ברשותו, ואיך ימול אותו אביו, דמה ענין אביו עליו. ואין ספק שלא היה ישמעאל מל עצמו שאינו מצוה, רק אביו מצוה עליו:
העמק דבר על בראשית פרק-יז
העמק דבר: י״ז:שפ״ז א׳ אני אל שדי. כמשמעו בכ״מ שאמרתי לעולמי די וכדאיתא בב״ר פ״ה ובחגיגה די״ב א׳. וענין זה התואר לכאן יבואר לפנינו: ב׳ והיה תמים. רש״י פי׳ בדרך הדרש הידוע במס׳ נדרים פ״ג ובמדרשים דקאי על המילה שכ״ז שהוא ערל אינו תמים ומש״ה כתיב ויפול אברם על פניו ואין מובן עפי״ז משמעות ואתנה בריתי ביני ובינך איזה ברית נתן הקב״ה לאברהם כאן. ורש״י פי׳ ברית של אהבה וברית הארץ ולא נזכר כאן אהבה. וברית הארץ כבר הי׳ וגם הרי אנו רואים מאמר בפ״ע במצות מילה ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר. מבואר שעד כה לא דבר במצות מילה וגם ענין הנפילה על פניו לא נזכר עד כה. וגם כאן מבואר בפרשה זו עצמה שחזר ונפל על פניו ויצחק. הרי מבואר שבשעה שדבר ה׳ עמו היה עומד. ועי׳ מ״ש להלן ג׳. ובאמת לא הי׳ נקרא ערל עד כה כ״ז שלא נצטוה ע״ז. כמו דקטן פחות מבן שמונה שלא נקרא ערל ורשאין לסוכו שמן של תרומה לשיטת ש״ס ירו׳ פ׳ הערל. אלא נראה דעת חז״ל בכ״ז אינו אלא כונה שני׳ מדסמיך לה מצות מילה אנו מסמיכין כל י״ג בריתות לה. וכבר ביארנו בס׳ דברים י״ז י״ט. דענין כונה שניה עיקר גדול בתורה. אבל עיקר הפשט בזה המאמר שהי׳ הברית שיהיה הוא הגורם להגיע לתכלית הבריאה שהיא להכיר כבוד ה׳ והיה ה׳ למלך על כה״א. וע״ז הקדים ה׳ לומר אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. ויבואר עוד לפנינו. ולא החל בגוף המאמר אני הנה משום שעיקר המאמר הי׳ ראוי לדבור אלהים ולא בשם ה׳ משום שבא לתכלית כל העולם והיא הבריאה ע״כ בא בשם אלהים הבורא ית׳ כמו כל פ׳ נח. אמנם לגדולתו של א״א נראה בשם ה׳. והקדים דברים אלו [ולפי הדרש של ברייתא דפרקי ר״א שהביא רש״י שנפל על פניו משום שהי׳ ערל צ״ל דתיכף שאמר ה׳ והיה תמים הי׳ נקרא חסר עד שמל מש״ה נפל ועלה מעליו מעלת ראי׳ של ה׳ ונדבר עמו אלהים ע״כ עמד תומ״י כמ״ש]: י״ז:שפ״ח א׳ ואתנה בריתי ביני ובינך. הנני להבטיח לך בברית דבר מאד נעלה וכן תבטיח אתה לי בבריתי וארבה אותך וגו׳ לא כיון לרבוי בנים בכמות שע״ז כבר הבטיח שיהי כעפר הארץ וגם לא רבוי באנשים גדולים שגם זה כבר הבטיחו שיהיו ככוכבים אלא הפי׳ אגדל אותך בעיני הבריות מה שלא היה בהבטחה עד כה: י״ז:שפ״ט א׳ ויפל אברם וגו׳. לפי הפשט נתפעל ונבהל לשמוע כי ה׳ מזהירו להתהלך לפניו ולהיות תמים מכלל שעד כה לא יצא י״ח. ועודנו חסר בעבודתו וכ״ה בנדרים דל״ב א׳: ב׳ וידבר אתו. אליו מיבעי וע׳ בסמוך כ״ב. אלא בא ללמד שעמד אברהם מיד ודבר עמו פנים אל פנים כמו שמדבר את האדם: י״ז:ש״צ א׳ הנה בריתי אתך. לעזרך למה שאני מדבר אתך: ב׳ והיית לאב המון גוים שעד כה שקרא אברהם בשם ה׳ וגייר כמה אנשים לא הי׳ אלא אותם אנשים שנתגיירו לגמרי ונכנסו בכלל עובדי ה׳ בתורתו שלמדם אברהם וכמבואר בגמ׳ סנהדרין דצ״ט ע״ב ובעבודת כוכבים ד״ט דמשמעות ואת הנפש אשר עשו בחרן. הוא שלמדם תורה. ודבר זה א״א בכל העולם ומראש מקדם לא הי׳ הכונה אלא להציב גבולות עמים למספר בנ״י. אבל לא שיהיו כולם בכלל עדת ישראל. אבל זה הי׳ הרצון והתכלית שיהיו כל אוה״ע יודעים את ה׳. והאלילים כליל יחליף ולדבר זה הזהיר הקב״ה את אברהם שיהי רצונו להשקיע דעתו להיות לאב המון גוים להכירם את ה׳. ובזה יהי׳ נקרא אב המון גוים כאב המעמיד את בנו על דעת ישרה ובזה נתבאר דבר ה׳ הקודם ג׳ התהלך לפני היינו שיפרסם אלהותו אפי׳ לפני אוה״ע שאינם מוכשרים לקבל גירות גמור: ד׳ והיה תמים. דבזה יהי׳ נשלם צורת האדם השלם. כאשר ע״י יהי מתגלה כבוד ה׳ בכל הבריאה ויהי בזה כדמותו כצלמו שהוא שיעור קומה שעלה ברצונו ית׳ שיהי נמשך הבריאה לפ״כ. והיינו שהקדים ה׳ אני אל שדי שאמרתי לעולמי די. ולא נעשה שיעור הבריאה בלי חשבון אלא אני עשיתי השיעור מצומצם לפי השלמת התגלות כבודו שהוא תכלית הבריאה. כמאמר ישעי׳ הנביא כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו וזהו כונת מאמר ה׳ למשה ואולם חי אני וימלא וגו׳ כמבואר במקומו וע׳ מש״כ לעיל ב׳ ד׳. וא״כ אין האדם שלם כדמותו אם לא שהוא ראוי שיתגלה כבודו ע״י בכל העולם. ואם שלא נעשה כן בפועל מכ״מ שלימות אינו תלוי אלא כשהוא בכח וברצון להגיע לכך. ובזה שעשה אותו הקב״ה לאב המון גוים נתבאר כוונת המאמר וארבה אותך במאד מאד. שיהיו כל אוה״ע מודים ומכירים טובה לאברהם במה שהוא הכיר אלהות בעולם. וע״י זרעו שהלכו אחריו נסתבב שלא יבערו גם המה באלילים: י״ז:שצ״א א׳ ולא יקרא עוד. האי עוד מיותר ומה מקרא חסר אם אמר ולא יקרא שמך וגו׳. כמו להלן לא תקרא את שמה שרי. אלא משמעות עוד כמו שהי׳ עד כה. כמו שמפרש ר״ע שלהי מס׳ סנהדרין עה״מ לא תבנה עוד כמו שהיתה כו׳. וע׳ מ״ש בס׳ דברים י״ז י״ז. וה״נ רק זרע אברהם לא יקראו לו אברם. אבל אוה״ע קוראים אותו אברם. [ובזה מיושב הא דאי׳ בסנהדרין דנ״ט שאין לנו מצוה שנאמרה ולא נשנית אלא גה״נ ולא אמרי אזהרה זו. וכדאי׳ בברכות ספ״א דהקורא אברם עובר בלאו אלא משום דגם בדבר ה׳ מבואר דלישראל נאמרה ולא לאוה״ע]: ב׳ כי אב המון גוים. מתחלה הזהיר אותו ע״ז והיית לאב המון גוים שיהי רצונו ותשוקתו לכך ואח״כ ברכו שיגיע בסוף לזה התכלית וכן עשה א״א ולזה התכלית הלך מחברון לב״ש ונטע אשל והקריא בשם ה׳ אל עולם. כמ״ש להלן כ״א ל״ג: י״ז:שצ״ב א׳ והפריתי אתך וגו׳. לא הוצרך לברכה זו בשביל רבוי בנים שהרי כבר נתברך בזה. אלא לצורך ענין החדש. שיהי׳ פרה ורבה בכל חלקי העולם. באופן שיהי׳ בכח זרע אברהם להשכיל את כל הגוים. ב׳ וע״ז הוסיף עוד ונתתיך לגוים. שתהיה מלמד דעת לגוים כענין דכתיב בירמיה נביא לגוים נתתיך. היינו שינבא גם להם. כך הפי׳ כאן שתהא מחכים ומיישר דעת הגוים: ג׳ ומלכים ממך יצאו. לא חכמים בלבד שיהיו ראוים להחכים אוה״ע אלא גם ע״י כח מושל של מלכים שיהי׳ בכחם להגיע לידי פעולה זו להשבית אלילים מאוה״ע כמו שהי׳ שלמה המלך ע״ה בזמנו. וכמו שיהי׳ עוד מלך המשיח. וכמאמר בלעם ברוה״ק וקרקר כל בני שת וכמו שיבואר במקומו: י״ז:שצ״ג א׳ והקמתי את בריתי וגו׳. להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך. הבטיחו להשגיח עליו ועל זרעו בהיותו בקרב עמים רבים. עד שיגיעו לידי התכלית: י״ז:שצ״ד א׳ ונתתי לך וגו׳. פירש עוד שלא יאמר א״א דזה תכלית ישראל לבד להיות נודדים בגוים ולהחכימם. וא״כ אין להם תעודת הישוב בעולם להיות בחיי ממלכה בפ״ע. ע״ז חזר ופירש דבסוף כ״ז יהי׳ ונתתי לך וגו׳ את כל ארץ כנען. לא כמו שזכו קודם שהגיעו לזה התכלית שלא הגיעו לכל ארץ כנען אלא שבעה עממין אבל אחרי שיגיעו לזה התכלית יירשו את כל ארץ כנען: ב׳ והייתי להם לאלהים. משגיח פרטי בא״י: י״ז:שצ״ה א׳ ויאמר אלהים וגו׳. מאמר בפ״ע ומצורף להמאמר הקודם. באשר הזהירו על תמימות פרסום כבודו של הקב״ה בכל הגוים אפי׳ לא יתגיירו להיות בכלל ישראל. הוסיף להזהירו על ברית מילה. שבזה יהיו מצויינים לכך בכל העולם ולא כברית הקרבנות שאמר לו מתחלה שבזה אין ישראל מצויינים כי אם בהיותם בא״י אבל ברית מילה הוא המציין את האומה בכ״מ להגיד כי הם נבראו לזה התכלית להכיר אלהותו בעולם וע׳ ס׳ שמות י״ב נ״א מש״כ שם: י״ז:שצ״ו א׳ המול לכם כל זכר. כעת בהיותם גדולים וכן לזרעו מי שלא נימול בהיותו בן שמונה ע״פ איזה סיבה מצוה למול את הערל הגדול: י״ז:שצ״ז א׳ ונמלתם. לא כפרש״י שכ׳ כמו ומלתם. אלא ונמלתם אזהרה על הערל עצמו שישתדל שיהי׳ נימול: ב׳ והיה לאות ברית ביני וביניכם דוקא לתכלית אות שאני מקושר עמכם בברית עולם ולא לשם מורנא וכדומה: י״ז:שצ״ט א׳ המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך. לפני שמונה ג״כ וכדאיתא פ׳ ר״א דמילה דיש יליד בית ומק״כ שנימול לפני שמונה. נמצא מקרא י׳ וי״א מיירי בערל גדול. י״ב במצות שמונה. וי״ג לפני שמונה: ב׳ והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. עוד הזהירו שיהי הברית קיים ולא למשוך את הערלה : י״ז:ת׳ א׳ את בריתי הפר. היינו מושך ערלה וכדאיתא בסנהדרין דמ״ד עכן מושך בערלתו הי׳ כתיב הכא וגם עברו את בריתי וכתיב התם את בריתי הפר. והא דפליגי תנאי אי מיפר ברית בכרת. היינו דפליגי אי קאי נכרתה לפניו ולאחריו או לא. וע׳ פסחים רפ״ט: י״ז:ת״ב א׳ וברכתי אתה. לא נתבאר לא״א פי׳ ברכה זו עד שראה ששבה לילדות הבין א״א שזהו הברכה הראשונה כפרש״י. אבל מתחלה לא ידע זה ומש״ה תמה ע״ז איך תוליד בת תשעי׳ שנה. ב׳ וברכתיה והיתה לגוים. ברכה יתירה אשר לא די שאומה ישראלית יצאה ממנה אלא אפי׳ לגוים תהי׳. וכברכת ה׳ לאברהם. וביאר עוד ג׳ מלכי עמים ממנה יהיו. שאפי׳ מלכי עמים ג״כ ממנה יהיו: י״ז:ת״ג א׳ ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד. חלילה לא נסתפק א״א ביכולת הקב״ה אלא נסתפק בכונת הדבור וגם נתתי ממנה ולא אמר וגם תלד. ע״כ אולי אין הכונה שתלד ממש אלא אופן אחר שיהי נדבק בה איזה ילד. אשר יהא כרוך אחריה ויהי נקרא בזה יולד לה בן כמו יולד בן לנעמי. והיא תתנהו אח״כ לאברהם. וא״כ הוא דעת ה׳. מצא לבבו לבקש לו ישמעאל יחיה לפניך: י״ז:ת״ד א׳ לו ישמעאל וגו׳. שיהי׳ אותו הילד שתקח שרה לבן ישמעאל. והוא יהיה חי לפני ה׳ לאומה הנבחרת לכבודו ית׳: י״ז:ת״ה א׳ ילדת. לא כמו שאתה מדמה אלא תלד כמשמעו: י״ז:ת״ו א׳ ולישמעאל שמעתיך. בזה הפרט יחיה ושהנה ברכתי וגו׳: י״ז:ת״ז א׳ ואת בריתי. אבל את בריתי להיות מושגח בפרטות. ושיגלה כבוד ה׳ לעמים יהיה עם יצחק: ב׳ אשר תלד לך שרה. והיא מוכשרת לזה. והיינו דכתיב כ״פ שהי׳ ברית עם יצחק ולא נמצא כ״א כאן שאמר הקב״ה ואת בריתי וגו׳ ולא כמ״ש הרמב״ן להלן כ״ו ג׳ ע״ש: י״ז:ת״ח א׳ ויכל לדבר אתו וגו׳. כל המקרא אמר פרשני מה בא ללמדנו. ועוד יש לדקדק לשון לדבר אתו. לדבר אליו מיבעי. והנה כמו כן במשה רבינו פעם כתיב מדבר אליו ופעם ככלתו לדבר אתו (שמות ל״א:י״ח) ועוד הרבה וביארנו שם שבדברות תורה שבכתב כתיב אליו ומש״ה לא דבר משה מאומה רק שומע. אבל בדברות תשבע״פ כתיב אתו שהי׳ משה שואל ומקשה וכן כאן לא היה אברהם יכול להגיע למעשה המילה עד אחר שאמר הקדוש ב״ה הפרשה כמו שהיא ועוד שמע מפיו ית׳ כללי דרשות שמהם תצא תורה הלכה למעשה ובזה שייך לשון לדבר אתו. ואיתא ברבה פ׳ מ״ז כיון שדבר עם הקב״ה כ״צ אמר לפניו רבון העולמים צריך אני לדבר א״ל הפטר לשלום הה״ד ויעל אלהים. הרי הוציאו מזה המקרא כונה נפלאה שא״א בעצם דביקתו בעמדו לפני ה׳ באור פני מלך חיים ביקש ממנו שיכלה לדבר אתו משום שהוא צריך למול וא״א לעסוק בזה כ״ז שהשכינה עמו. נמצא משמעות ויכל. כמו א״א מנע את הדבור על ידי בקשתו. וכיב״ז בס׳ דברים ל״ב מ״ה ע״ש. ולא מיירי בדבור שבכתב שהרי כבר כלה המאמר אלא בדבר אתו גם תורה שבעל פה אחר שלמד כ״צ לצורך המעשה אע״ג שבודאי עוד לאלוה מלין לדרוש וסוד בכ״ז ביקש א״א להפסיק בשעה זו. וכדאיתא במ״ק ד״ט דמצוה שא״א לעשות ביד אחרים דוחה ת״ת והודיע הכתוב ויעל אלהים וגו׳ שלא כדרך כל נבואה שרוה״ק אינו סר מן האדם כי אם לאט לאט וא״כ עוד לא היה יכול לעסוק במעשה המצוה. אבל כאן ויעל אלהים פתאום עלה ממנו ותומ״י נזדרז למעשה וזהו מה שאמרו ברבה שא״ל הקב״ה הפטר בשלום. וע׳ להלן ל״ה י״ג גבי יעקב ג״כ מקרא כזה: י״ז:ת״ט א׳ כאשר דבר אתו. היינו בהלכות שבע״פ דוקא ביום ולא בלילה. וזהו בעצם היום הזה כאשר דבר אתו: י״ז:תי״ב א׳ בעצם היום הזה. חזר ופירש דלא לבד שהתחיל לעסוק בזה היום אלא באותו יום גמר העסק הרב וכולם נמלו אתו היינו בשעה אחת עמו:
תורה תמימה על בראשית פרק-יז
תורה תמימה: י״ז:שס״ז א׳ אני אל שדי. אמר ריש לקיש, מאי דכתיב אני אל שדי, אמר הקב"ה, אני הוא שאמרתי לעולם די א) הענין שאמר לעולם די מתבאר בגמרא שבשעה שברא הקב"ה את העולם הי' העולם מתפשט והולך עד שגער בו הקב"ה, שנאמר (איוב כ"ו) עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו. ולגירסא אחרת בגמרא – בשעה שברא הקב"ה את השמים, וגירסא זו מכוונת יותר להראי' שמביא מפסוק עמודי שמים, וע' בפירש"י ולפנינו בסמוך. וכונת ושייכות הדרשא לכאן י"ל ע"פ מ"ש במ"ר כאן (פ' מ"ו) אמר לו הקב"ה לאברהם, דייך אני ואתה בעולם, ואם אין אתה מקבל עליך למול, די לעולמי עד כאן, כלומר, די לקיום העולם עד כאן ומעתה יחרב. – ומה שנראה לו לדרוש כאן השם שדי, י"ל משום דשם זה בא כאן בפעם הראשונה בתורה, ולכן סמכו שיש כונה בזה. ומזה תראה, כי מה שציין בעל תורה אור פסוק זה לפ' וישלח (ל"ה י"א) ביעקב שאמר לו הקב"ה כן, אין זה נכון, יען דעד אז כבר נזכר שם זה פעמים בתורה, כאן ובס"פ תולדות ואל שדי יברך אותך, אלא מכוין לפסוק שלפנינו וכמבואר מדרשת המ"ר הנ"ל. – ובכלל צריך באור מה שבח הוא להקב"ה במה שאמר לעולמו די ומה כונת הענין. ואפשר לומר ע"פ מש"כ המפרשים דתכלית כונת הקב"ה בבריאת העולם היתה לאושר וזכות האדם שישתדל להתעסק ולהתגדר במעשה העולם, ועי"ז יקנה זכות שלמות הנפש, והנה אם לא הי' הקב"ה אומר לעולמו [כלומר למעשי בראשית] די, היתה הבריאה נגמרת ומשתכללת בכל השלמות הדרושה עד ששוב לא היה מקום לאדם במה להתגדר בו ומה לחדש בעולם, אבל מכיון שאמר די, הניח בזה מקום להאדם לשכלל מעשה הבריאה, ודו"ק .(חגיגה י"ב א') ב׳ התהלך וגו'. דרש רבי שמלאי, מאי דכתיב (תחלים ט"ו) ה' פי יגור באהלך הולך תמים – הולך תמים זה אברהם, דכתיב התהלך לפני והיה תמים ב) מפרש ענין התמימות שהי' מבטל דעתו וחכמתו לגבי צויו של הקב"ה שלא שאלהו טעם והכרח על מצות מילה. .(מכות כ"ד א') ג׳ והיה תמים. אמר רבי, גדולה מילה שכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל, שנאמר התהלך לפני והיה תמים ג) סמך אפסוק השני ואתנה בריתי ביני ובינך, וכ"מ בדרשא הבאה. – ומ"ר כאן (ריש פ' מ"ו) איתא, שאמר לו הקב"ה אשר עם הערלה הוא בעל מום וכשיסירה יהי' שלם, וצריך באור, דהא לכאורה תאר בעל מום יונח על חסרון ולא על יותרת, ויתכן לומר, דהו"א משום כל יתר כנטול דמי וכדעת הפוסקים בפי' כל יתר כנטול דהוי כנטול עוד אותו אבר, למשל, בהמה שיש לה חמש רגלים הוי כנטול אחת טבעי והוי כמו שנשאר לה רק שלש רגלים, וכן ביותרת דלדול דבוק באיזה אבר הוי כנטול כל אותו אבר [עיין בט"ז ופר"ח ליו"ד סי' נ"ה], ולפי"ז ניחא, דעם הערלה נתשב כבע"מ, דכיון דהערלה היא יתר וכל יתר כנטול דמי הוי כנטול כל האבר ממקומו, ושפיר הוי בע"מ משום חסרון אבר. והנה אף כי אין להביא ראי' מוחלטה מדרש ואגדה לדבר הלכה, בכ"ז כסמך ראי' ממדרש זה להפי' כל יתר כנטול – כנטול אחד טבעי, וכן ביותרת דלדול – כנטול כל אותו אבר כפי מש"כ, דלפי"ז יתפרש המ"ר בטוב טעם, משא"כ להפי' כל יתר כנטול – כנטול רק אותו היותרת קשה מאוד מה שהערנו מאי שייך על היותרת בע"מ, אחרי דלאחר נטילת הערלה יהי' שלם, וא"כ לא שייך בזה לומר כנטול לגריעותא, ודו"ק. .(נדרים ל"א ב') ד׳ והיה תמים. תניא, רבי אומר, גדולה מילה שאין לך מי שנתעסק במצות כאברהם אבינו ולא נקרא תמים אלא על שם מילה, שנאמר התהלך לפני והיה תמים וסמיך לי' ואתנה בריתי ביני ובינך ד) היינו הך דדרשא הקודמת ובשנוי לשון קצת, ובכ"ז לא נמנענו להעתיקה אחרי כי באה בגמרא בלשון ברייתא, ואולי תנא רבי שתיהן כ"א בפ"ע, וגם יש לדייק קצת חידוש בשינוי הלשון כפי שיתבאר להמעיין. .(נדרים ל"ב א') ה׳ והיה תמים. אמר רב יהודה אמר רב, בשעה שאמר הקב"ה לאברהם אבינו התהלך לפני והיה תמים אחזתו רעדה, אמר, שמא יש בי דבר מגונה, כיון שאמר לו ואתנה בריתי ביני ובינך נתקררה דעתו ה) הבאור פשוט, דשם תמים כולל שני ענינים, הא' – תמימות הדעת וישרת הנפש, כמו ויעקב איש תם, תמים תהי' עם ה', וכדומה, וגם מורה תמימות הגוף והאברים, כמו שה תמים, כבש תמים, וכדומה, ולכן כשאמר לו הקב"ה והיה תמים חשב שמא כונת הקב"ה על תמימות הנפש ושלמות הדעת את ה', אחזתו רעדה על חסרונו זה, ומכיון שאמר לו ואתנה בריתי וכו' וסוף הענין שכריתת הברית היתה ע"ד המילה, הבין שכונת הלשון והיה תמים קאי רק על תמימות הגוף נתקררה דעתו שאין בו חסרון בקניני הנפש. .(שם שם) ו׳ והיה תמים. א"ר הושעיא, כל המתמים עצמו שעה עומדת לו, שנאמר התהלך לפני והיה תמים וכתיב בתרי' והיית לאב המון גוים ו) יתכן דמדייק וסמיך להמאמר הקודם בגמרא כאן כל המתמים עצמו הקב"ה מתמם עמו, שנאמר (ש"ב כ"ב) עם חסיד תתחסד, ור"ל שהקב"ה מפיק רצונו ומשאלתו, וזהו הבאור השעה עומדת לו. [שם שם] י״ז:שע״א א׳ והיה שמך אברהם. תניא, אברם הוא אברהם, בתחלה נעשה אב לארם ולבסוף נעשה אב לכל העולם ז) כלומר, לא דשם אברם הוא לגנאי אלא דגם הוא לשון חשיבות, ורק שם אברהם חשוב יותר וכדמפרש, וע' בדרשא הבאה. .(ברכות י"ג א') ב׳ והיה שמך אברהם. תנא בר קפרא, הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, שנאמר והיה שמך אברהם, ור' אליעזר אומר, עובר בלאו, שנאמר ולא יקרא עוד את שמך אברם ח) ועיין מש"כ בסמוך פסוק ט"ו לענין שנוי השם של שרה ובפ' וישלח לענין שנוי השם של יעקב, והמפרשים תמהו הרבה על מוני המצות למה השמיטו למנות איסור זה דשנוי השם של אברהם. ולי נראה פשוט דכפי המתבאר מתוספתא ברכות פ"א לא קיי"ל כל דין זה, ואין הצוויים האלה לעכובא אלא ספור דברים בעלמא, וכך הלשון שם, אמר להם בן זומא לחכמים, לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו. כיוצא בו, לא יקרא שמך עוד יעקב, לא שיעקר שם יעקב ממנו אלא שיהא שם יעקב נוסף על שם ישראל. כיוצא בו שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי אם שרה שמה, בתחלה היא שרי לאומתה ועכשיו היא שרה [מלשון שררה] לכל האומות, ור"ל ששם שרה יהי' נוסף על שם שרי. כיוצא בו לא יקרא עוד שמך אברם והי' שמך אברהם, בתחלה אתה אב לארם ועכשיו אתה אב לכל העולם. אברם אינו לגנאי אלא לשבח, ור"ל ששם אברהם נוסף על שם אברם, הרי מבואר מפורש דס"ל להתוספתא שאין בהוראת שם החדש אברהם איסור לקריאת שם הקודם אלא נוסף עליו, וכמו ביציאת מצרים ושעבוד מלכיות ושם יעקב ושרה, כמבואר, ולכן ראו הפוסקים להשמיט ענין זה אחרי דכפי המבואר אין דרשא זו אלא אסמכתא בעלמא, והלשון עובר בלאו ובעשה מצינו הרבה שהם ע"ד אסמכתא, כמו ביומא י"ט ב' השח שיחת חולין עובר בעשה, ודברת בם ולא בדברים בטלים, ובסוטה ל"ח ב' הנהנה מצרי עין עובר בל"ת אל תלחם לחם רע עין, ובסנהדרין ק"י א' כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו ולא יהי' כקרח ועדתו, ובמכות ט"ז ב' המשהה נקביו ומאן דשתי בקרנא דאומנא עובר בלאו ולא תשקצו את נפשותיכם, וכדומה מן הלשונות כאלה שאינם אלא ע"ד אסמכתא, וה"נ כן, ודו"ק. [שם שם] ג׳ והיה שמך אברהם. אמר רמי בר אבא, כתיב אברם וכתיב אברהם, בתחלה המליכו הקב"ה על מאתים וארבעים ושלשה אברים ולבסוף הפליגו על מאתים וארבעים ושמונה אברים, ואלו הן, שתי עינים. שתי אזנים וראש הגויה ט) ר"ל אלו הן הנוספים, ונעשה מספרם בס"ה רמ"ח כמנין אותיות אברהם, ומקודם הי' המספר רמ"ג כמנין אותיות אברם. וענין המלוכה על אלו האברים פירשו התוס' שבתחלה המליכו הקב"ה על האברים שהם ברשותו של אדם להזהר מעבירה, ואח"כ המליכו גם על האברים שאינם ברשותו של אדם, לראות ולשמוע ולהרהר, בכ"ז נעשה אדון גם עליהם להשתמש בם רק לדבר מצוה. .(נדרים ל"ב ב') ד׳ אב המון גוים. א"ר יוחנן, מניין ללשון נוטריקון מן התורה י) ענין נוטריקון הוא, כי לפנים בימי מלכות יון ורומי היו נוהגין בעת חפזון או מלחמה לכתוב בקצור תיבות שלמות וגם ענינים שלמים באותיות אחדות, והי' להם על זה סימנים ורמזים וציונים קבועים [ובזמננו ידוע ענין זה בשם סתינוגר"ף], ומפרש כאן מניין רמז בתורה לנוטריקון, כלומר שענינים ורעיונות שלמים יוכללו באותיות אחדות. ורש"י בפ' יתרו בפסוק למען יאריכון ימיך הביא דרשא ממכילתא ואם לאו יתקצרון שכן דברי תורה נדרשים מכלל הן לאו ומכלל לאו הן, והוסיף על זה וז"ל, דברי תורה נוטריקון הם, נדרשים מכלל הן לאו ומכלל לאו הן, עכ"ל, ותמה אני מה שכינה ענין דרשא כזו בשם נוטריקון, כי הלא רגילין אנו לפרש נוטריקון ענין הנרמז בראשי תיבות ובאותיות אחדות וכעין הדרשא שלפנינו אבל לא ענין מלא כדרשת המכילתא הנזכרת. וצ"ל דעיקר ענין נוטריקון הוא גלוי ענין הבא מדברים מפורשים בקיצור, ולכן כל ענין הנתגלה ממאמר סתום, הן ממאמר שלם והן מאותיות ורמזים בעלמא הכל בכלל שם זה. , שנאמר כי אב המון גוים נתתיך, א"ב המו"ן – אב נתתיך לאומות יא) כמש"כ והיית לאב המון גוים. , בחור נתתיך באומות יב) כמש"כ (נחמי' ט') אתה הוא האלהים אשר בחרת באברם, וע' בסמוך אות ט"ז. , חביב נתתיך באומות יג) כמש"כ זרע אברהם אוהבי, ורגילים חז"ל לדרוש ה' כמו ח', מפני שהם ממוצא אחד, ולכן דרשו מן ה' דהמון המלה חביב, וכן דרשו בברכות ל' ב' בהדרת קודש, אל תקרא בהדרת אלא בחרדת, ושם ל"ה א' קודש הלולים דרשו קודש חלולים, ובשבת ל"ב ב' אל תקרא בהלה אלא בתלה, ושם נ"ה ב' פחז כמים דרשו הח' דפחז כמו ה', ובעירובין י"ט א' דרשו גיהנם – גי שיורדין לה על עסקי חנם [עריות, עיי"ש במהרש"א], והמפרשים לא בארו זה, ובפסחים פ"ט א' דרשו מהיות משה – מחיותי' דשה, ובריש מו"ק ב' א' משקין בית השלתין, ומפרש בגמרא בית השלחין לישנא דצחותא הוא דכתיב ואתה עיף ויגע ומתרגמינן ואת משלהי, ופירש"י ה' מתחלף בח', ובמנחות נ"ג א' מצה תהיה – תחיה, ובכריתות י"א א' וממאי דהאי נחרפת לישנא דשנויי הוא דכתיב ותשטח עליו הריפות (ש"ב י"ז), ובירושלמי פאה פ"א ה"א דרשו כבד את ה' מהונך – מחונך, [ממה שחננך ה'], ובירושלמי שבת פ"ז ה"ב סימן לל"ט מלאכות אלה הדברים (ר"פ ויקהל) א' חד, ל' תלתין, ת' תמניא, הרי ל"ט, וסיים על זה לא מתמנעין רבנן לדרוש בין ה' לח', ובפסיקתא רבתי פ' מ"א דרשו הפסוק דתהלים ע"ג הצמת כל זונה ממך – כמו כל זונח ממך. [ועפ"י כלל חילוף אותיות אלו זב"ז נראה לפרש מ"ש בברכות נ"ז א' הרואה הספד בחלום (כלומר מלת הספד), מן השמים חסו עליו ופדאוהו, ולא נתבאר שייכות זה הפתרון לחלום זה, ולפי המבואר י"ל דדרשו נוטריקון חס פד, הה' לח', ודרשו לשתי תיבות חס פד, חסו ופדאו], ואין להאריך עוד. , מלך נתתיך לאומות יד) כמש"כ נשיא אלהים אתה בתוכנו. , ותיק נתתיך באומות טו) בברכות ט' ב' פירש"י ותיק – צנוע ומחבב מצות, ושניהם מצינו באברהם שהי' עניו כמ"ש ואנכי עפר ואפר, וחבב מצות דכתיב וישכם אברהם בבקר ודרשינן שהי' זריז במצות. , נאמן נתתיך באומות טז) כמש"כ ומצאת את לבבו נאמן לפניך. והנה לכי תידוק דקדקה הגמרא באיזו תוארים בל' השמוש, לאומות, ובאיזו – בב' השמוש, באומות, וטעם הדבר פשוט, דאלה שבל' השמוש הוי מעלת יחס אברהם באותו הענין כלפי האומות, ואלה שבב' השמוש הוי מעלת היחס כלפי הקב"ה, דוק בזה. .(שבת ק"ה א') ה׳ אב המון גוים. תני בשם רבי יהודה, הגר מביא בכורים וקורא יז) פרשת בכורים, והרבותא היא, אע"פ דצ"ל בקריאת אותה הפרשה הארץ אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו והגר אין אבותיו מישראל, ומפרש ואזיל טעם הדבר. , מאי טעמא. דכתיב כי אב המון גוים נתתיך, לשעבר היית אב לארם ועכשיו אתה אב לכל הגוים יח) ור"ל וממילא הוא אב גם לגרים. ומה ששייך לענין זה ולהלכה ונ"מ בזה"ז נבאר אי"ה במקומו בפ' תבוא. .(ירושלמי בכורים פ"א ה"ד) ו׳ אב המון גוים. הנודר מישראל אסור גם בגרים [דכתיב כי אב המון גוים נתתיך] יט) עיין מש"כ בדרשא הקודמת. וע' בט"ז ליו"ד סי' רי"ז ס"ק ל"ה כתב שלא נמצא מקור לדין זה, ובחדושי הגאון רע"א כתב דכן משמע ברא"ש בנדרים, ודבר פלא הוא שמפורש דין זה בתוספתא. ועיין בתוס' ב"ב פ"א דגר יכול לברך ברכת המזון ולהתפלל ולומר אלהי אבותינו, מטעם דרשא זו כי אב המון גוים נתתיך שהוא אב לכל העולם, וע"ע מש"כ בענין זה בפ' בא בפסוק ואמרתם זבח פסח ובפ' בהעלתך בפסוק ויאמר משה לחובב בן רעואל ובריש פ' תבא בענין בכורים, וכאן אין המקום גורם להאריך. .(תוספתא נדרים ם"ב) י״ז:שע״ג א׳ ולזרעך אחריך. כל הנשים לא תתארסנה ולא תנשאנה עד שיהיו להן שלשת חדשים כ) מיום שנתגרשו או נתאלמנו, כדי להבחין בן מי הוא כשתתעבר, ובשיעור ג' חדשים הוכר עוברה כמש"כ בפ' וישב ויהי כמשלש חדשים ויוגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה. , מאי טעמא, אמר רב נחמן אמר שמואל, דאמר קרא להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני כא) פירש"י שאין השכינה שורה אלא על הודאים שזרעו מיוחס אחריו, עכ"ל, ולא נתבאר מה כונתו בתוספת דברים אלו, ונראה דקשה לי' הא פסוק זה לא איירי כלל בענין הבחנה ואיך למד זה מכאן, ולכן פירש דעיקר כונת פסוק זה הוא שהבטיח הקב"ה לאברהם על השראת שכינתו בתוך זרעו, ומכיון דקיי"ל שאין השכינה שורה אלא על הודאים שזרעו מיוחס אחריו ממילא הוי בכלל זה גם ענין הבחנה, כיון דבלא הבחנה אין הזרע מיוחס ודאי. וע"פ זה תראה, כי אין כל הכרח למש"כ איזו פוסקים דענין הבחנה בכלל אינו מן התורה מפני שהכתוב לא איירי בענין הבחנה, יען כי לפי מש"כ הדבר ברור, כי אע"פ דאינו איירי בענין הבחנה, אך הענין דאיירי בי', והוא השראת שכינה, כולל ודאי גם ענין הבחנה, ופשוט הוא דהוי כמו דכתיב מפורש ענין הבחנה, וכמבואר, ודו"ק. – והנה הגרי"ב בגה"ש הביא גירסת השאלתות דבעל הדרשא שלפנינו הוא רב ולא שמואל כמו לפנינו, ונראה עיקר כגירסת השאלתות, יען דלגירסא שלפנינו קשה טובא מיבמות ק' ב', אמר שמואל, עשרה כהנים עומדים ופירש אחד מהם ובעל, הולד שתוקי, מאי טעמא, דאמר קרא (ר"פ פינחס) והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, בעינן זרעו מיוחס וליכא, מתקיף לה רב פפא, אלא מעתה, גבי אברהם דכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך התם מאי קמזהר לי' רחמנא, ע"כ. והנה אם היתה הגירסא כאן שמואל קשה טובא מאי פריך רב פפא לשמואל מאי קמזהר לי' רחמנא לאברהם בלשון זה, הא שמואל גופי' ס"ל דהאי אחריך בא לענין הבחנה, וא"כ לדידי' אין זה אחריך מיותר כלל, אבל אם הגירסא היא רב רחא, ואע"פ דהי' יכול לתרץ שם דשמואל ס"ל כרב, אין הכי נמי, אלא דעדיפא מינה מתרץ, עיי"ש ולפנינו בדרשא בסמוך. .(יבמות מ"ב א') ב׳ ולזרעך אחריך. כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, בזמן שזרעך אחריך שכינה שורה, אין זרעך אחריך על מי שורה – על העצים ועל האבנים כב) הגרי"ב בס' שאילת שלום פ' וירא העיר למה מביא הגמרא דוקא פסוק זה ולא הלשונות זרעך אחריך דכתיב עד כה, כמו בפ' נח זרעכם אחריכם, והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך, וכן ונתתי לך ולזרעך אחריך, את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך (פרשה זו), יעו"ש. ולי נראה פשוט, דכיון דעיקר הלמוד כאן הוא לענין השראת השכינה ויליף זה מדכתיב להיות לך לאלהים, א"כ בהכרת צריך ללמוד רק מפסוק זה דוקא ולא מזולתו, כיון דרק בו כתיב אלהות, משא"כ באינך לא נזכר שם אלהים ולא איירי בענין אלהות רק בנתינת הארץ ובמילה ועוד ענינים שונים ואין כל ראי' מהם לתכלית הנרצה מדרשא זו. .(יבמות ס"ד א') ג׳ ולזרעך אחריך. מאי אחריך, אמר לי' הקב"ה לאברהם, לא תנסיב כותית ושפחה דלא ליזל זרעך בתרה כג) כמבואר בקדושין ס"ח ב' על הפסוק דפ' ואתחנן כי יסיר את בנך מאחרי, בנך הבא מן הישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה, יעו"ש לפנינו בפ' ואתחנן ולקמן פ' וירא בפסוק שבו לכם פה עם החמור ובר"פ משפטים בפסוק האשה וילדיה, מש"כ בזה. ומה דפריך בכלל מאי אחריך אע"פ דבדרשא דלעיל דרשינן אותו לענין הבחנה עיין מש"כ לעיל סוף אות כ"א. .(שם ק' ב') י״ז:שע״ה א׳ ואתה וגו'. איתמר, מניין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה, דרו בר פפא משמי' דרב אמר, דכתיב ואתה את בריתי תשמור כד) פירש"י ואתה את בריתי תשמור וזרעך אחריך ולא עובד כוכבים עכ"ל, ולא נתבאר איפה מרומז כאן שלא ימול עובד כוכבים, והלא הפירוש פשוט דאתה וזרעך תשמרו בריתי שתהיו נמולים, אבל ע"י מי תהי' מעשה המילה לא נרמז כאן, ואין לומר דהכונה מי שהוא נמול ימול, דזו היא סברת ר' יוחנן לקמן דיליף מן המל ימול, אבל רב לא ס"ל סברא זו וכפי שיתבאר בפסוק י"ג. ולי נראה דמדייק יתור המלה ואתה הראשון, דהול"ל ואת בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך, ולכן דריש אתה וכיוצא בך בני ברית כשרים למול, והוא הדין כיוצא בך נמולים לאפוקי ישראל ערל וכפי שיתבאר עוד, וכלשון הדרשא בסמוך מירושלמי אתה וכל כיוצא בך. – ודע דברי"ף סוף פ' י"ט דשבת איתא הלשון ועובד כוכבים אסור לממהל בר ישראל, והדבר פלאי ששינה מלשון הגמרא דמילה בעובד כוכבים פסולה, ובין אסור לפסול נ"מ גדולה לענין דיעבד, דכ"מ בפסחים ע"ז סע"ב דפסול משמע אף דיעבד, וכ"כ מהר"י אלגזי בדעת הרמב" [וצ"ע בזה בדבריו בריש פ"י מגירושין, יעו"ש]. משא"כ הלשון אסור מורה רק לכתחלה, כנודע. והיותר קשה, שעל מש"כ הוא עצמו בלשון איסור הביא מקור מגמרא שלפנינו שאמרו שם הלשון פסול, ובאמת הרמב"ם בפ"ב ה"א ממילה פסק דעובד כוכבים שמל א"צ לחזור ולמול, וזה כגירסת הרי"ף דעובד כוכבים אסור לממהל, וכידוע שהרמב"ם נגרר ברוב ההלכות אחר הרי"ף, ואולי היתה לפניהם הגירסא בגמרא מניין למילה בעובד כוכבים שהיא אסורה, ואיך שהוא, דבר פלא הוא שלא העירו המפרשים והפוסקים בעיקר גדול כזה. .(ע"ז כ"ז א') ב׳ ואתה וגו'. א"ר לוי, כתיב ואתה את בריתי תשמור, אתה וכל כיוצא בך, [מכאן לערל שלא ימול] כה) היינו הך דדרשה הקודמת ובשנוי לשון קצת ועיין מש"כ שם בבאור הדרשה. .(ירושלמי שבת פי"ט ה"ב) ג׳ אתה וזרעך. [מפני מה לא נחשבה מצות מילה בהדי שבע מצות דבני נח], לפי דמילה מעיקרא לאברהם הוא דקמזהר רחמנא, ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדרותם, אתה וזרעך אין, אינש אחרינא לא כו) משא"כ כל השבע מצות מוזהרין עליהן כל האומות, וע"ע השייך לדרשה זו לקמן בפ' וירא בפ' כי ביצחק יקרא לך זרע. .(סנהדרין נ"ט ב') י״ז:שע״ו א׳ המול לכם. מכאן דהיבי דלא מהלי' אבוהא מחייבי בי דינא לממהלי כז) סמך על הלשון המול לכם, משום דפשטות הענין בעצמו מורה דפסוק זה לא איירי בחלות המצוה על הנמול בעצמו, כיון דמעיקר המצוה היא בבן שמונת ימים, ולא יתכן שאז יהי' חל עליו ממש צווי, ומדכתיב לכם דריש דקאי על הב"ד. ובדבר חיוב האב יתבאר אי"ה לפנינו בפ' וירא בפ' וימל אברהם את יצחק בנו. .(קדושין כ"ט א') ב׳ כל זכר. כל – לרבות אנדרוגינוס כח) לחיוב מילה בכלל ולחיוב מילה בשמיני, ובכ"ז אין מילתו דוחה את השבת, כפי שיתבאר לקמן בפסוק י"ד, וטעם הדבר משום דדחית שבת נוהגת רק במי שיש במניעתו איסור כרת, אבל אנדרוגינוס מכיון שאם לא מל אינו חייב כרת, אינו דוחה את השבת. וטעם הדבר שאין בו כרת נראה משום דלקמן בפסוק י"ד בעונש כרת לא כתיב כל זכר, רק זכר לבד, וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה, ובעלמא היכא דכתיב זכר לבד ממעטינן אנדרוגינוס, כמו בפסח דכתיב זכר ממעט אנדרוגינוס, ובפ' משפטים וילדה לו בנים ממעטינן אנדרוגינוס [ושם בן הוא כמו שם זכר], וכן בנדה כ"ח ב' הזכר – להוציא טומטום ואנדרוגינוס, ועוד כהנה, ולכן כאן במילה דכתיב בעונש וערל זכר – מוציא אנדרוגינוס מכרת – משא"כ בפסוק שלפנינו בחיוב מילה בכלל ובפסוק י"ב הסמוך בחיוב מילה לשמונה כתיב כל זכר מרבינן אנדרוגינוס, כמו בעלמא דכל בא לרבות. .(שבת קל"ה א') י״ז:שע״ז א׳ ונמלתם. מכאן דהיכי דלא מהלי' אבוהא [ובי דינא] מחוייב הוא עצמן למול כט) הוספנו במוסגר ובי דינא ע"פ הדרשה דלעיל דלאחר מניעת האב ממילה חלה החובה על הב"ד, עד שיגדיל, ונקט חיובו כאן בלשון טפל משום דהמצוה בזמנה היא על האב והב"ד. ואמנם עיקר החיוב בו בעצמו, יען שעונש כרת אינו רק בו ולא באב ולא בב"ד, וכמש"כ מפורש בפסוק י"ד וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה. [ירושלמי קדושין פ"א ה"ז] ב׳ לאות ברית. אמר רב נחמן בר יצחק, במילה כתיב אות ברית ודורות ובשבת כתיב אות ברית ודורות, מכאן למילה שדוחה את השבת ל) נראה הבאור, דכיון דכל תוקף קדושת השבת הוא משום דהוא אות ברית לדורות בין הקב"ה לישראל, ולכן אינה נדחית מפני מצוה אחרת, וא"כ מכיון דגם מילה היא אות ברית לדורות כמו שבת, הרי הוי תוקף קדושתה שוה לקדושת השבת, וממילא אינה נדחית בזמנה מפני השבת. – ודע דהא שלא גזרו חכמים על מילה בשבת מחשש שמא יעביר סכין ד' אמות ברה"ר כמו שגזרו בשופר ולולב מטעם כזה, הוא משום דלחיוב מילה בשבת ילפינן עוד מדרשא דר"פ תזריע וביום השמיני ימול, וביום אפילו בשבת, מדלא כתיב ובשמיני, וא"כ הוי כמו שכתוב מפורש בתורה להיתר, וקיי"ל דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח לחכמים לאסרו, כמש"כ תוס' בב"מ ע' ב' ד"ה תשיך והט"ז ביו"ד סי' קי"ז, וע"ע מש"כ בענין מילה בשבת בר"פ תזריע בפסוק הנזכר. .(שבת קל"ג א') י״ז:שע״ח א׳ ובן שמונת ימים. מכאן למילה שנוהגת ביום ולא בלילה לא) לכאורה דרשא זו נפלאה מאד, דהא פשטות הענין מורה על זמן הבכור שראוי למול אז, ומהיכי תיתא לדרוש מזה ביום ולא בלילה, ואין לומר דדייק דדי הי' לכתוב ובן שמונה ולא יסיים ימים, יען דאי הוי כתב כן לא היינו יודעין אם בן שמונת ימים או שמונה חדשים או שנים, כיון דזה הוא הפעם הראשונה שמזכיר זמן בכיר המילה, ומוכרח לכתוב מפורש שמונת ימים. ולגודל הדוחק נראה לומר, דלכאורה קשה מניין לנו מפסוק זה דזמן מילה הוא לשמונת ימים, והלא מצינו בעלמא שפירוש ימים – שנים, כמו בפ' חיי תשב הנערה אתנו ימים, וכן בפ' בהר ימים תהי' גאולתו, שפירושם שנה, כמבואר ברש"י שם ובכתובות נ"ז ב', וכן באבשלום, והיה מקץ ימים לימים (ש"ב י"ד כ"ו) דרשו מקץ שנה לשנה, וא"כ אולי הפי' כאן ובן שמונת ימים – שמונה שנים, אלא ע"כ צ"ל ע"פ הכלל תפסת מועט תפסת, והמועט דימים הם ימים ממש, ימי השבוע, וא"כ מכיון דאנו דנים מטעם דתפסת מועט, א"כ תחזור הערתנו הלא הי' יכול לכתוב ובן שמונה ימול ולא יסיים כלל ימים, ולא היינו טועים לחשב דבן שמנה היינו שנים כיון דתפסת מועט תפסת, ומדכתיב ימים משמע דוקא ימים ולא לילות כלומר דצריך לעבור על הילד שמונה ימים, ומזה מוכרח דמילה נוהגת רק ביום, דאם נאמר דנוהגת גם בלילה אזי אם ד"מ נולד ביום א' הלא נוכל למולו בליל מו"ש, הוא הלילה השייך ליום א' (דהוא היום השמיני, והלילה תחלת היום הוא) ולא משכחת לה אז שמנה ימים (ממש) כ"א שבעה, אבל אם נאמר דמילה נוהגת רק ביום, אז בכל אופן הוא שמנה ימים, דמקצת יום הלדה ומקצת יום המילה גם הם לימים יתשבו. אמנם למילה שלא בזמנה ילפי בתו"כ מוביום השמיני וכפי שהבינו התוס' וזאת היא כונתם שם עיי"ש. .(שם שם) ב׳ יליד בית ומקנת כסף. תניא איזה הוא יליד בית ואיזה הוא מקנת כסף, לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה או שלקח שפחה לעוברה לב) שאין לו בזכות גוף השפחה כלום רק בולדותיה. , זה הוא יליד בית, לקח שפחה מעוברת וילדה או שלקח שפחה וולדה עמה – זה הוא מקנת כסף לג) ויש פרטי חלוקים בדין כל אחד, יש יליד בית שנמול לשמונה, והוא כשלקח שפחה ונחעברה אצלו וילדה, אבל יליד בית באופן השני שלקח שפחה לעוברה נמול לאותו יום שנולד, וכפי שיתבאר, וכן חלוק דין מקנת כסף, כי כשלקח שפחה מעוברת וילדה נמול לשמונה, וכשלקח שפחה וולדה עמה נמול לאותו יום שנולד. וטעם הדבר בכל זה, משום דתרי קראי כתיבי ביליד בית ומקנת כסף, כאן ובפסוק הבא, וכאן מפרש שיעור שמונה ימים ובפסוק הבא אינו מפרש, ומסתברא, דהאי דמפרש בי' לשמונה, היינו היכי דדמי לישראל מעליא שנולד בביתו של ישראל מאשר קנאו, דדומיא דלכם בעינן דכתיב בפסוק זה ימול לכם כל זכר והדר יליד בית ומקנת כסף, הלכך לקח שפחה ונתעברה אצלו הוי יליד בית דומיא דלכם, שהרי נולד ברשות ישראל ונמול לשמונה, אבל לקח שפחה לעוברה לא הוי דומיא דלכם הואיל ואין לו חלק באמו, לכן נמול לאותו יום, וכן במקנת כסף, לקח שפחה מעוברת וילדה נמול לשמונה דדומיא דלכם הוא שנולד ברשות ישראל, אבל לקח שפחה וולדה עמה שכבר ילדתו ואע"פ שלא עברו עליו שמונה ימים ללידתו נמול מיד כדכתיב המול ימול דלאו דומיא דלכם הוא. – וע' בפירש"י בפסוק זה פירש מקנת כסף שקנאו משנולד. והנה אע"פ שכפי שנתבאר איירי מקנת כסף שבפסוק זה ג"כ שנולד ברשותו של ישראל רק נתעבר מקודם, שהרי פסוק זה איירי בנמול לשמונה, וא"כ הו"ל לרש"י לפרש זה בפסוק הבא דאיירי בנמול ליום אחד, צ"ל דלא נחית כאן רש"י לפרש פרטי הדין, רק לפרש כלל הענין מיליד בית ומקנת כסף, וסתם מקנת כסף הוא כשקנאו משנולד, ודו"ק. [שם קל"ה כ'] י״ז:שע״ט א׳ המול ימול. המול ימול – לרבות ציצין המעכבין את המילה לד) הם נימי העור שנשארו מדובקים מהערלה בהעטרה, דכיון שעדיין מדובקים הם אינו נחשב כמהול עדיין, וגם לענין שבת דוחה הסרת הציצין ואף כשסילק ידו מהמילה. .(יבמות ע"ב א') ב׳ המול ימול. המול ימול – לרבות אפילו מאה פעמים, [רמז] למשוך שחייב למול לה) המשוך הוא מהול שנמשכה ערלתו וכסתה העטרה, ומדאורייתא אינו חייב למול שנית רק מדרבנן, מפני שנראה כערל, והדרשא בזה היא אסמכתא בעלמא, ולכן אין זה אלא רמז כמו שהעתקנו במוסגר, וכן בסמוך פסוק י"ד באה ג"כ דרשא לרבות המשוך, והיא ג"כ אסמכתא ורמז. [שם שם] ג׳ המול ימול. איתמר, מניין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה, א"ר יוחנן, המול ימול לו) יתכן דדריש המלה המול בהיפוך אותיות – מהול, כאשר כן נמצא בחז"ל, ור"ל מי שהוא מהול הוא ימול. ולעיל בפסוק ט' באה דרשא אחרת בענין זה מפסוק ואתה את בריתי תשמור, אתה וכיוצא בך, עיי"ש בבאור, ומבואר בגמרא נ"מ בין הלמודים – לענין אשה, דלמ"ד מן ואתה את בריתי תשמור אשה לאו בת ברית מילה היא, ולמ"ד מהמול ימול – אשה כמאן דמהילא דמיא, כיון דאין שייך בה מילה, וע"ע בסוגיא ובתוס'. והנה קיי"ל לדינא דאשה כשרה למול וכן מסמכינן בגמרא היתר זה על הפ' דפ' שמות ותקח צפורה צור ותכרת את ערלת בנה [ומאן דס"ל דאשה פסולה לעול ס"ל דהיא התחילה ומשה גמר]. וביו"ד סי' רס"ד ס"א כתבו האשה כשרה למול, ואם יש ישראל גדול שיודע למול הוא קודם. וכתב הרמ"א וז"ל, וי"א דאשה לא תמול וכן נוהגין להדר אחר איש, ע"כ, והש"ך והגר"א תמהו על דבריו דהא גם סברא ראשונה מודה בזה, ומה מוסיף הוא, יעו"ש. ונראה דכונת הרמ"א דמחויבים גם לחזור אחר איש אע"פ שאינו לפנינו מזומן, משא"כ להמחבר רק אם ישנו לפנינו במזומן הוא קודם, אבל אין מחוייבים לחזור עליו, והיינו טעמא, דדעת הרמ"א לדון להחמיר כהפוסקים דאשה פסולה למול, ולכן אע"פ שאין לדחות מילה בזמנה בשביל זה משום דהעיקר לדינא כהפוסקים להיתר אשה למול, בכ"ז באותו היום מחויבים לחזור אחרי איש לצאת דעת המחמירים. – ומה שהקשה הש"ך על לשון הרמ"א וכן נוהגים להדר אחר איש, דהא בדבר שאינו מצוי לא שייך מנהג – נראה לי דאדרבה, זה נקרא דבר מצוי, והיינו דאי ס"ד דאשה כשרה למול גם לכתחלה וגם במקום שיש איש לא יתכן שלא היו נשים יחידות מלמדות ידיהן לאומנות זו, ומדלא ראינו מעולם כזה ש"מ שאין מניחין כלל לאשה למול, ולכן לא תלמדינה ידיהן לזה, ודו"ק. .(ע"ז כ"ז א') ד׳ המול ימול. מכאן לשתי מילות, אחת למילה ואחת לפריעה לז) וס"ל דנתנה מצות פריעה גם לאברהם, ולא כמ"ד בבבלי יבמות ע"א ב' דמצות פריעה הותחלה מימות יהושע בן נון, וע"ע לפנינו בפ' שמות בפ' חתן דמים למולות, דריש למולות שתים – אחת למילה ואחת לפריעה, ואותו הדורש לא יליף מן כפילת הלשון המול ימול משום דס"ל דברה תורה כלשון בני אדם הרגילים לדבר בלשון כפול ואינם מכוונים לרמז דבר בזה, או דס"ל דהכפל לשון אתא לדרשות אחרות שבסמוך. .(ירושלמי שבת פי"ט ה"ב) ה׳ המול ימול. מכאן לנולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית לח) הוא לא ס"ל כמ"ד בדרשות הקודמות דכפילת הלשון בא לרמז מילה ופריעה או ציצין המעכבין, יען דס"ל דלא נתנה מצות פריעה לאברהם אבינו וכמש"כ באות הקודם, וציצין המעכבין ס"ל דידעינן מסברא, ולכן דריש מכפילת הלשון לענין נולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, ור"ל אע"פ שהוא נמול בכ"ז ימול ג"כ, ואחרי שא"א עוד למול לכן אך יטיף דם ברית. .(שם שם) ו׳ המול ימול. מכאן לישראל ערל שלא ימול לט) זה יתבאר ג"כ ע"פ הדרשא דמי שהוא מל הוא ימול כמבואר למעלה, ואיירי בישראל ערל שאינו מל מחמת שמפיר ברית, אבל שאינו מל מחמת שמתו אחיו מחמת מילה או שלא נתחזקה בריאותו עד שסכנה הוא לו למול – ההוא מותר למול, דכיון דמאונס אינו נמול הוי כמו דמהול, וע' בבבלי ע"ז כ"ז א' וביו"ד סי' רס"ד ס"א. .(שם שם) י״ז:ש״פ א׳ וערל וכו'. תניא, מניין למילה שבאותו מקום מ) ר"ל דהא מצינו שם ערלה גם בשפתים, ואני ערל שפתים (פ' וארא) ובלב, ערלת לבבכם (פ' ואתחנן) ובאזן, הנה ערלה אזנם (ירמי' ו'). , א"ר נתן, דכתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו, מקום שניכר בין זכרות לנקבות מא) ע' ביו"ד הלכות מליחה סי' ע"ב ס"ב בהג"ה לענין מליחת הלב, וז"ל, ונוהגין לכתחלה לחתוך ערלת הלב [מפני קבוץ הדם שבתוכו] ואינו אלא לחומרא וזהירות בעלמא, עכ"ל, וכתב על זה הש"ך וז"ל, וברקנט"י פ' לך כתב וז"ל, ובעבור כי הברית היא דוגמת הלב לכן חותכים גם חדוד הלב בראשיתו להעביר משם כחות הטומאה, וזהו ומלתם את ערלת לבבכם, עכ"ל ולשון הש"ך, ולפלא שלא הביאו שניהם את הכתוב בענין זה בפדר"א פכ"ט בזה"ל, וערלת הלב אינה מניחה לעשות רצון הבורא ולעתיד לבא הקב"ה מסיר את ערלת הלב מעליהן, שנאמר (יחזקאל ל"ו) והסרותי את לב האבן מבשרכם, ולפ"ז הלא יש סמך נכון למנהג הסרת הלב ומניעת אכילתו, כאשר עושין כן בכמה מיני מאכלים מפני שמטמטם הלב וכדומה, כמבואר בסוף הוריות י"ג ב' וביו"ד סי' פ"א לענין הנקה. .(שבת ק"ח א') ב׳ וערל זכר. אנדרוגינוס אין מחללין עליו את השבת, שנאמר וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש, מה ת"ל זכר – עד שיהא כולו זכר ונכרתה מב) נראה הבאור דכיון דעיקר הטעם שמילה דוחה שבת הוא מפני שהיא עשה שיש בה כרת, א"כ במילה כזו שאין בה כרת ממילא אינה דוחה את השבת, וכיון דמילת אנדרוגינוס אין בה כרת, כמש"כ לעיל בפסוק י' אות כ"ת ממילא אינה דוחה את השבת, וע"ע לפנינו ר"פ תזריע. .(ירושלמי שבת פ"ט ה"ג) ג׳ בשר ערלתו. תניא, מניין למילה שבאותו מקום, א"ר יאשיה, נאמר כאן ערלתו ונאמר להלן (פ' קדושים) וערלתם ערלתו את פריו, מה להלן דבר שעושה פרי אף כאן דבר שעושה פרי מג) עיין מש"כ לעיל אות מ' וצרף לכאן, ומפרש בגמרא אע"פ דמצינו שם ערלה עוד באיזו אברים וכמש"כ באות הנזכר, אך הלשון ערלתו בכנוי לא נמצא זולת כאן ובענין נטיעה. .(שבת ק"ח א') ד׳ בשר ערלתו. מכאן דהיכי דלא מהלי' [אבוהא] ובי דינא מחייב איהו לממהל נפשי', דכתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה מד) וחיוב עצמו עוד גדול מחיוב האב והב"ד שאם לא נמול הוא בגדלותו יש עליו חיוב כרת משא"כ האב והב"ד אין בהם רק חיוב עשה, יען דעונש כרת כתיב רק בו בעצמו, בפסוק זה. – ודעת הרמב"ם בפ"א ה"ב ממילה דמי שלא מל עצמו אז משיגדיל עובר בכל יום על מצות עשה, אבל אינו חייב כרת עד שימות, ולא כן דעת הראב"ד, אלא דבכל יום הוא עומד באיסור כרת, והמפרשים האריכו בזה, ולפלא שלא העירו המפרשים דכדברי הראב"ד כתבו גם התוס' במכות י"ד א' וראוי להעיר דלדעת הרמב"ם נמצא כאן רמז נמרץ בתורה להשארת הנפש ושכרה וענשה, יען דכיון שאינו חייב כרת עד שימות, הרי הוא עשא עון הכרת לאחר מיתה, וע' מש"כ לעיל בפ' נח בפ' ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. – ושיעור הגדלות לענין עונש כרת בזה לא נתבאר מפורש, ואמנם במקום אחר מצינו שביאר הרמב"ם מפורש דבן י"ג שנה נקרא גדול גם לענין חיובי כרת, והוא בפ"ב ה"י מאישות, וצ"ע להשוות זה עם מה דקיי"ל שאין ב"ד של מעלה מענישין קודם עשרים שנה, כמבואר בשבת פ"ט ב' ובפיה"מ לרמב"ם פ"ז דסנהדרין, וצ"ל דמה שיש בו חיוב כרת מן י"ג שנה הוא לענינים שאפשר לנהוג בזה"ז, כגון להלקותו ארבעים ולפוטרו מכרת [ע' לפנינו בפ' תצא בפסוק ונקלה אחיך לעיניך] ועוד יש פרטים שונים, אבל גוף העונש אינו בא אלא לאחר עשרים שנה, ועיין בס' נחל איתן פ"א הי"ג מאיסורי ביאה. .(קדושין כ"ט א') ה׳ את בריתי הפר. [רמז] למשוך שחייב למול מה) משוך הוא המהול שנמשכה ערלתו וכסתה העטרה, וכבר כתבנו בפסוק הקודם דמדין תורה אין המשוך חייב במילה שנית, ורק מדרבנן, מפני שנראה כערל, ודרשא זו אסמכתא ורמז בעלמא. וטעם הדיוק י"ל דמרבה מלשון את דבכ"מ מרבה טפל, כמו ולא יאכל את בשרו, את הטפל לבשרו – עורו (ב"ק מ"א א'), ורחץ במים את בשרו, את הטפל לבשרו – שערו (עירובין ד' ב') והדלדול שבמשוך הוא טפל לבשר. ויתכן עוד משום דהפר ברית יאמר בכה"ק על הברית שכבר נעשה והנמול (שכבר שמר את הברית) המשוך, נקרא לפי"ז מפיר ברית. .(יבמות ע"ב א') ו׳ את בריתי הפר. לרבות בני קטורה שנתחייבו במילה מו) לא נתבאר כלל איפה מרומז חיוב בני קשורה בלשון זה יותר משאר המחוייבים, ולא ראיתי מי שיסביר בזה אף הסבר ורמז קל. ונראה לי ע"פ עש"כ בעלי שמוש הלשון דהפעל הפר יונח על דבר שמציאותו מופר ועבר מן העולם לעד ולעולמים מבלי השאיר אחריו כל זכר ושארית, משא"כ הפעל בטל יונח גם על ביטול זמני שאפשר שיתחדש וישוב, וע' תוס' שבת כ' ב' ד"ה אנן. והנה אדם מישראל שאינו נמול, מאיזו סבה שהיא, אי אפשר לפרש שעם בטולו זה הופרה כל מצות מילה עד עולם, יען כי אם הוא לא נמול ימולו בניו ודורותיו הבאים, משא"כ בני קטורה פירש"י בסוגיין דחיוב מילתם היתה רק באלה הששה בנים המפורשים בתורה (ס"פ חיי) ותו לא, כלומר, שלדורות לא נצטוו כלל זרע קטורה על המילה, ולפי"ז אם הם לא ימולו הרי הוי כמו כלה ונחרצה מהם מצות מילה לעולמי עולמים, אחרי שהם הלא לא נמולו, אם בזדון אם בשגגה, ובניהם אחריהם לא נצטוו כלל, א"כ לא תשוב בהם עוד מצות מילה לעולם, וכליון נצחי כזה בארט שכלול בלשון הפרה, ולכן דריש את בריתי הפר לרבות בני קטורה שחייבים למול, ר"ל שאם הם לא ימולו תופר לעולם מצות מילה, ודו"ק. אך הנה דעת הרמב"ם בפ"י ה"י ממלכים דבני קטורה גם לדורות נצטוו, ולדידי' באמת צ"ע בטעם הדרשא לרבות בני קטורה מלשון את בריתי הפר, וקצת י"ל ע"פ הידוע דאת מרבה הטפל וכמש"כ באות הקודם, ובני קטורה היו טפלים לאברהם, דבני נכרית ושפחה מתיחסים אחר אמם ולא אחר אביהם, כנודע בכ"מ בש"ס וכמש"כ לעיל פסוק ז' אות כ"ג. – ובעיקר מחלוקת רש"י ורמב"ם אם בני קטורה נצטוו גם לדורות או לא, האריך בזה בשו"ת ש"א, ונ"ל קצת ראי' לרש"י דלא נצטוו לדורות ממ"ש באגדת חלק צ"ד א' ויחד יתרו שהעביר חרב חדה על בשרו, כלומר שמל עצמו, ומבואר בסע"ר ובמדרשים דיתרו בא מבני קטורה, ומבואר דרק עתה כשנתגייר מל עצמו ולא מקודם, והרי זה כדעת רש"י שלא נצטוו לדורות. – והנה רש"י בסוגיא כאן כתב בזה"ל, לרבות בני קטורה אותם ששה לבדם ולא זרעם, אבל אברהם נצטווה לכל הנולדים לו, עכ"ל, ואינו מבואר כונתו בתוספת דברים אלו אבל אברהם וכו', ולכאורה גם אינם מובנים כלל, ונראה דקשה לו לעצמו פירושו שרק לאותם הששה לבד נצטוה ולא לזרעם, דממ"נ, אם הם זרע אברהם למה יפטרו זרעם, ואם לאו למה יתחייבו גם הם עצמם, לכן פירש דבאמת אינם נחשבים כבני אברהם, ואי קשיא למה נתחייבו הם עצמם, על זה אמר משום דאברהם נצטוה בכלל לכל הנולדים לו בסתם ולא משום דנחשבים זרעו ממש, ודו"ק. .(סנהדרין נ"ט ב') י״ז:שפ״א א׳ לא תקרא וגו'. הקורא לשרה שרי אינו עובר בלאו דלא תקרא את שמה שרי, מאי טעמא, לא תקרא כתיב, לדידי' קמזהר רחמנא אבל לכולא עלמא לא מז) נראה פשונו דמדייק מדלא כתיב לא יקרא שמה כמו דכתיב בשם חברהם, ורק כתיב בלשון נוכח המוסב לאברהם לבדו. .(ברכות י"ג א') ב׳ לא תקרא וגו'. א"ר יצחק, שנוי השם קורע גזר דינו של אדם, דכתיב לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה וכתיב בתרי' וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן מח) ור"ל משום דשרה היתה עקרה בטבע כמבואר ם"פ נח. ומה שלא הביאו ראי' זו מאברהם דגם בו כתיב אחר שנוי שמו והפריתי אותך וכו', י"ל פשוט משום דהוא לא הי' עקר מוחלט, שהרי ישמעאל נולד לו קודם שנוי השם, ורק הברכה ברבוי זרע משרה היתה לאחר שנוי השם. .(ר"ה ט"ז ב') ג׳ כי שרה שמה. שרי היא שרה, בתחלה נעשית שרי לאומתה ולבסוף נעשית שרה לכל העולם מט) נראה דמפרש שרי כמו צרי ואויבי (תהלים כ"ז), בכנוי לאומתה, ומה דכתיב כי שרה שמה בלשון שמובן בו העבר ולא בלשון עתיד והיה שמה שרה, כמו דכתיב באברהם, י"ל משום דבאמת מיד כשנתבשר אברהם בשנוי השם שענינו הוא מתחלה הי' אב לארם ולבסוף אב לכל העולם [ע"ל פ' ה'], ולפי מה דקיי"ל דאשה עם בעלה עולה עמו (כתובות ס"א א'), היינו שנוחלת גם היא כבודו וגדולתו, א"כ מיד כשנשתנה שמו לגדולה להיות שר לכל העולם זכתה גם היא להיות שרה לכל העולם, וזהו כי שרה שמה, כלומר מכבר, עוד מאז שנשתנה שמך. .(ברכות י"ג א') י״ז:שפ״ה א׳ וקראת וגו'. תניא, יצחק הוא אחד מאלה שנקרא להם שם עד שלא נולדו, דכתיב שרי אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק נ) ומצינו מעלה זו רק בארבעה, ביצחק וישמעאל, יאשיהו ושלמה, וע' מש"כ לעיל ע"ז י"א גבי ישמעאל. .(ירושלמי ברכות ס"א ה"ו) ב׳ וקראת וגו'. תניא, מפני מה נשתנה שמו של אברהם ושל יעקב ולא של יצחק, מפני שאלו אבותיהם קראו להם שם, אבל יצחק הקב"ה קרא לו שם, כדכתיב ויאמר אלהים שרי אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק נא) עיין במדרשים ופירש"י ריש פ' תולדות בפסוק ויקרא את שמו יעקב, דלדעה אחת קראו הקב"ה כן, ומדרשא שלפנינו מבואר דהירושלמי לא ס"ל כן, אלא דיצחק קרא לו שם זה, כמ"ש אלו אבותם קראו להם שם, ולפלא שלא העירו המפרשים בזה. .(ירושלמי ברכות ס"א ה"ו) י״ז:שפ״ז א׳ ואת בריתי אקים. תנן, רבי ישמעאל אומר, גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות, ואיזו הן, א"ר יוחנן, מן ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית (ט"ו י"ח) עד ואת בריתי אקים את יצחק נב) והרמב"ם בפיה"מ כאן ובחבורו סוף הלכות מילה מונה מן פסוק ואתנה בריתי (ב'), וצ"ל בטעמו שלא מנה מן ביום ההוא כרת ה' ברית את אברם, משום דאותו פסוק לא איירי בענין מילה, וגם לפי"ז יהי' י"ד בריתות. ובכ"ז צ"ע ששינה מסדר הירושלמי, ולדעת הירושלמי צ"ל דלא מנה את בריתי הפר ( פ' י"ד) מפני שהוא נסמך על הלשון ברית הקודם. – ודע כי במ"ר פ' נשא דריש הפ' כף אחת עשרה זהב כנגד עשר בריתות האמורות בפרשת מילה, והוא פלא, וצ"ל דלא חשיב רק הפסוקים שבהם נזכר לשון ברית, והם באמת רק עשרה, וע' בתוי"ט פ"ג מי"א דנדרים. .(ירושלמי נדרים פ"ג ה"ט) י״ז:שצ״ב א׳ בעצם היום הזה. בו ביום שצוהו מל נג) משום דזריזין מקדימין. ובאגדות דרשו עוד מלשון בעצם – בעצומו של יום, ר"ל שהי' מל בחצי היום, ואע"פ דילפינן מאברהם דכתיב בי' וישכם בבקר שהי' רגיל להזדרז למצוה בשחרית, צ"ל דכאן מל עצמו במכוון בחצי היום כדי לפרסם הדבר, דבחצי היום כל האנשים נעורים, ויהי' מכאן ראי' דהדור מצוה וכדומה כונה נאותה באיחור הזמן דוחה מצות זריזין, ויתבאר דבר זה לפנינו אי"ה בפ' בא בפסוק ושמרתם את המצות, יעו"ש. ובספרי ס"פ האזינו דריש את השלש פעמים בעצם היום דכתיב בתורה, בעצם היום בא נח אל התיבה, בעצם היום יצאו בני ישראל ממצרים פ' בא) ובפטירת משה כתיב (פ' וילך) בעצם היום עלה אל הר העברים, ומדייק בספרי למה ביום ולא בלילה, ומפרש דבכל הענינים היו רוצים למנוע הפעולה, בנח היו בני דורו אומרים שלא יניחו אותו ליכנס לתיבה ובמצרים ידוע שלא היו רוצים להניח לישראל לצאת, ובמשה אמרו ישראל אין אנו מניחין אותו לעלות ולמות, ובכולם אמר הקב"ה הרי אני עושה זאת בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה, ע"כ. והנה במ"ר כאן איתא בעצם היום הזה מל אברהם, מהו בעצם היום, אמר הקב"ה, אלו מל אברהם בלילה היו בני דורו אומרים אלו היינו רואים אותו לא היינו מניחים אותו למול אלא בעצם היוה הזה וכו', יעו"ש, וצ"ע רב שלא חשיב הספרי גם בעצם היום הזה שבכאן. וי"ל בדעת הספרי דס"ל דגם. מילת גרים ומילה שלא בזמנה מצותה ביום דוקא [ע' בפוסקים] וא"כ אי אפשר לשאול כמו ששואל בהני ג' דברים למה ביום ולא בלילה, אחרי דמדינא הי' צריך למול ביום, ונשאר רק הדיוק בלשון בעצם, וזה כבר נתבאר שהוא כדי לפרסם הדבר כמש"כ, ודו"ק. [תוס' ר"ה י"א א' בשם מדרשים]
הרחב דבר על בראשית פרק-יז
הרחב דבר: י״ז:שפ״ז א׳ אני אל שדי. כמשמעו בכ״מ שאמרתי לעולמי די וכדאיתא בב״ר פ״ה ובחגיגה די״ב א׳. וענין זה התואר לכאן יבואר לפנינו: ב׳ והיה תמים. רש״י פי׳ בדרך הדרש הידוע במס׳ נדרים פ״ג ובמדרשים דקאי על המילה שכ״ז שהוא ערל אינו תמים ומש״ה כתיב ויפול אברם על פניו ואין מובן עפי״ז משמעות ואתנה בריתי ביני ובינך איזה ברית נתן הקב״ה לאברהם כאן. ורש״י פי׳ ברית של אהבה וברית הארץ ולא נזכר כאן אהבה. וברית הארץ כבר הי׳ וגם הרי אנו רואים מאמר בפ״ע במצות מילה ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר. מבואר שעד כה לא דבר במצות מילה וגם ענין הנפילה על פניו לא נזכר עד כה. וגם כאן מבואר בפרשה זו עצמה שחזר ונפל על פניו ויצחק. הרי מבואר שבשעה שדבר ה׳ עמו היה עומד. ועי׳ מ״ש להלן ג׳. ובאמת לא הי׳ נקרא ערל עד כה כ״ז שלא נצטוה ע״ז. כמו דקטן פחות מבן שמונה שלא נקרא ערל ורשאין לסוכו שמן של תרומה לשיטת ש״ס ירו׳ פ׳ הערל. אלא נראה דעת חז״ל בכ״ז אינו אלא כונה שני׳ מדסמיך לה מצות מילה אנו מסמיכין כל י״ג בריתות לה. וכבר ביארנו בס׳ דברים י״ז י״ט. דענין כונה שניה עיקר גדול בתורה. אבל עיקר הפשט בזה המאמר שהי׳ הברית שיהיה הוא הגורם להגיע לתכלית הבריאה שהיא להכיר כבוד ה׳ והיה ה׳ למלך על כה״א. וע״ז הקדים ה׳ לומר אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. ויבואר עוד לפנינו. ולא החל בגוף המאמר אני הנה משום שעיקר המאמר הי׳ ראוי לדבור אלהים ולא בשם ה׳ משום שבא לתכלית כל העולם והיא הבריאה ע״כ בא בשם אלהים הבורא ית׳ כמו כל פ׳ נח. אמנם לגדולתו של א״א נראה בשם ה׳. והקדים דברים אלו [ולפי הדרש של ברייתא דפרקי ר״א שהביא רש״י שנפל על פניו משום שהי׳ ערל צ״ל דתיכף שאמר ה׳ והיה תמים הי׳ נקרא חסר עד שמל מש״ה נפל ועלה מעליו מעלת ראי׳ של ה׳ ונדבר עמו אלהים ע״כ עמד תומ״י כמ״ש]: י״ז:שפ״ח א׳ ואתנה בריתי ביני ובינך. הנני להבטיח לך בברית דבר מאד נעלה וכן תבטיח אתה לי בבריתי וארבה אותך וגו׳ לא כיון לרבוי בנים בכמות שע״ז כבר הבטיח שיהי כעפר הארץ וגם לא רבוי באנשים גדולים שגם זה כבר הבטיחו שיהיו ככוכבים אלא הפי׳ אגדל אותך בעיני הבריות מה שלא היה בהבטחה עד כה: י״ז:שפ״ט א׳ ויפל אברם וגו׳. לפי הפשט נתפעל ונבהל לשמוע כי ה׳ מזהירו להתהלך לפניו ולהיות תמים מכלל שעד כה לא יצא י״ח. ועודנו חסר בעבודתו וכ״ה בנדרים דל״ב א׳: ב׳ וידבר אתו. אליו מיבעי וע׳ בסמוך כ״ב. אלא בא ללמד שעמד אברהם מיד ודבר עמו פנים אל פנים כמו שמדבר את האדם: י״ז:ש״צ א׳ הנה בריתי אתך. לעזרך למה שאני מדבר אתך: ב׳ והיית לאב המון גוים שעד כה שקרא אברהם בשם ה׳ וגייר כמה אנשים לא הי׳ אלא אותם אנשים שנתגיירו לגמרי ונכנסו בכלל עובדי ה׳ בתורתו שלמדם אברהם וכמבואר בגמ׳ סנהדרין דצ״ט ע״ב ובעבודת כוכבים ד״ט דמשמעות ואת הנפש אשר עשו בחרן. הוא שלמדם תורה. ודבר זה א״א בכל העולם ומראש מקדם לא הי׳ הכונה אלא להציב גבולות עמים למספר בנ״י. אבל לא שיהיו כולם בכלל עדת ישראל. אבל זה הי׳ הרצון והתכלית שיהיו כל אוה״ע יודעים את ה׳. והאלילים כליל יחליף ולדבר זה הזהיר הקב״ה את אברהם שיהי רצונו להשקיע דעתו להיות לאב המון גוים להכירם את ה׳. ובזה יהי׳ נקרא אב המון גוים כאב המעמיד את בנו על דעת ישרה ובזה נתבאר דבר ה׳ הקודם ג׳ התהלך לפני היינו שיפרסם אלהותו אפי׳ לפני אוה״ע שאינם מוכשרים לקבל גירות גמור: ד׳ והיה תמים. דבזה יהי׳ נשלם צורת האדם השלם. כאשר ע״י יהי מתגלה כבוד ה׳ בכל הבריאה ויהי בזה כדמותו כצלמו שהוא שיעור קומה שעלה ברצונו ית׳ שיהי נמשך הבריאה לפ״כ. והיינו שהקדים ה׳ אני אל שדי שאמרתי לעולמי די. ולא נעשה שיעור הבריאה בלי חשבון אלא אני עשיתי השיעור מצומצם לפי השלמת התגלות כבודו שהוא תכלית הבריאה. כמאמר ישעי׳ הנביא כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו וזהו כונת מאמר ה׳ למשה ואולם חי אני וימלא וגו׳ כמבואר במקומו וע׳ מש״כ לעיל ב׳ ד׳. וא״כ אין האדם שלם כדמותו אם לא שהוא ראוי שיתגלה כבודו ע״י בכל העולם. ואם שלא נעשה כן בפועל מכ״מ שלימות אינו תלוי אלא כשהוא בכח וברצון להגיע לכך. ובזה שעשה אותו הקב״ה לאב המון גוים נתבאר כוונת המאמר וארבה אותך במאד מאד. שיהיו כל אוה״ע מודים ומכירים טובה לאברהם במה שהוא הכיר אלהות בעולם. וע״י זרעו שהלכו אחריו נסתבב שלא יבערו גם המה באלילים: י״ז:שצ״א א׳ ולא יקרא עוד. האי עוד מיותר ומה מקרא חסר אם אמר ולא יקרא שמך וגו׳. כמו להלן לא תקרא את שמה שרי. אלא משמעות עוד כמו שהי׳ עד כה. כמו שמפרש ר״ע שלהי מס׳ סנהדרין עה״מ לא תבנה עוד כמו שהיתה כו׳. וע׳ מ״ש בס׳ דברים י״ז י״ז. וה״נ רק זרע אברהם לא יקראו לו אברם. אבל אוה״ע קוראים אותו אברם. [ובזה מיושב הא דאי׳ בסנהדרין דנ״ט שאין לנו מצוה שנאמרה ולא נשנית אלא גה״נ ולא אמרי אזהרה זו. וכדאי׳ בברכות ספ״א דהקורא אברם עובר בלאו אלא משום דגם בדבר ה׳ מבואר דלישראל נאמרה ולא לאוה״ע]: ב׳ כי אב המון גוים. מתחלה הזהיר אותו ע״ז והיית לאב המון גוים שיהי רצונו ותשוקתו לכך ואח״כ ברכו שיגיע בסוף לזה התכלית וכן עשה א״א ולזה התכלית הלך מחברון לב״ש ונטע אשל והקריא בשם ה׳ אל עולם. כמ״ש להלן כ״א ל״ג: י״ז:שצ״ב א׳ והפריתי אתך וגו׳. לא הוצרך לברכה זו בשביל רבוי בנים שהרי כבר נתברך בזה. אלא לצורך ענין החדש. שיהי׳ פרה ורבה בכל חלקי העולם. באופן שיהי׳ בכח זרע אברהם להשכיל את כל הגוים. ב׳ וע״ז הוסיף עוד ונתתיך לגוים. שתהיה מלמד דעת לגוים כענין דכתיב בירמיה נביא לגוים נתתיך. היינו שינבא גם להם. כך הפי׳ כאן שתהא מחכים ומיישר דעת הגוים: ג׳ ומלכים ממך יצאו. לא חכמים בלבד שיהיו ראוים להחכים אוה״ע אלא גם ע״י כח מושל של מלכים שיהי׳ בכחם להגיע לידי פעולה זו להשבית אלילים מאוה״ע כמו שהי׳ שלמה המלך ע״ה בזמנו. וכמו שיהי׳ עוד מלך המשיח. וכמאמר בלעם ברוה״ק וקרקר כל בני שת וכמו שיבואר במקומו: י״ז:שצ״ג א׳ והקמתי את בריתי וגו׳. להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך. הבטיחו להשגיח עליו ועל זרעו בהיותו בקרב עמים רבים. עד שיגיעו לידי התכלית: י״ז:שצ״ד א׳ ונתתי לך וגו׳. פירש עוד שלא יאמר א״א דזה תכלית ישראל לבד להיות נודדים בגוים ולהחכימם. וא״כ אין להם תעודת הישוב בעולם להיות בחיי ממלכה בפ״ע. ע״ז חזר ופירש דבסוף כ״ז יהי׳ ונתתי לך וגו׳ את כל ארץ כנען. לא כמו שזכו קודם שהגיעו לזה התכלית שלא הגיעו לכל ארץ כנען אלא שבעה עממין אבל אחרי שיגיעו לזה התכלית יירשו את כל ארץ כנען: ב׳ והייתי להם לאלהים. משגיח פרטי בא״י: י״ז:שצ״ה א׳ ויאמר אלהים וגו׳. מאמר בפ״ע ומצורף להמאמר הקודם. באשר הזהירו על תמימות פרסום כבודו של הקב״ה בכל הגוים אפי׳ לא יתגיירו להיות בכלל ישראל. הוסיף להזהירו על ברית מילה. שבזה יהיו מצויינים לכך בכל העולם ולא כברית הקרבנות שאמר לו מתחלה שבזה אין ישראל מצויינים כי אם בהיותם בא״י אבל ברית מילה הוא המציין את האומה בכ״מ להגיד כי הם נבראו לזה התכלית להכיר אלהותו בעולם וע׳ ס׳ שמות י״ב נ״א מש״כ שם: י״ז:שצ״ו א׳ המול לכם כל זכר. כעת בהיותם גדולים וכן לזרעו מי שלא נימול בהיותו בן שמונה ע״פ איזה סיבה מצוה למול את הערל הגדול: י״ז:שצ״ז א׳ ונמלתם. לא כפרש״י שכ׳ כמו ומלתם. אלא ונמלתם אזהרה על הערל עצמו שישתדל שיהי׳ נימול: ב׳ והיה לאות ברית ביני וביניכם דוקא לתכלית אות שאני מקושר עמכם בברית עולם ולא לשם מורנא וכדומה: י״ז:שצ״ט א׳ המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך. לפני שמונה ג״כ וכדאיתא פ׳ ר״א דמילה דיש יליד בית ומק״כ שנימול לפני שמונה. נמצא מקרא י׳ וי״א מיירי בערל גדול. י״ב במצות שמונה. וי״ג לפני שמונה: ב׳ והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. עוד הזהירו שיהי הברית קיים ולא למשוך את הערלה : י״ז:ת׳ א׳ את בריתי הפר. היינו מושך ערלה וכדאיתא בסנהדרין דמ״ד עכן מושך בערלתו הי׳ כתיב הכא וגם עברו את בריתי וכתיב התם את בריתי הפר. והא דפליגי תנאי אי מיפר ברית בכרת. היינו דפליגי אי קאי נכרתה לפניו ולאחריו או לא. וע׳ פסחים רפ״ט: י״ז:ת״ב א׳ וברכתי אתה. לא נתבאר לא״א פי׳ ברכה זו עד שראה ששבה לילדות הבין א״א שזהו הברכה הראשונה כפרש״י. אבל מתחלה לא ידע זה ומש״ה תמה ע״ז איך תוליד בת תשעי׳ שנה. ב׳ וברכתיה והיתה לגוים. ברכה יתירה אשר לא די שאומה ישראלית יצאה ממנה אלא אפי׳ לגוים תהי׳. וכברכת ה׳ לאברהם. וביאר עוד ג׳ מלכי עמים ממנה יהיו. שאפי׳ מלכי עמים ג״כ ממנה יהיו: י״ז:ת״ג א׳ ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד. חלילה לא נסתפק א״א ביכולת הקב״ה אלא נסתפק בכונת הדבור וגם נתתי ממנה ולא אמר וגם תלד. ע״כ אולי אין הכונה שתלד ממש אלא אופן אחר שיהי נדבק בה איזה ילד. אשר יהא כרוך אחריה ויהי נקרא בזה יולד לה בן כמו יולד בן לנעמי. והיא תתנהו אח״כ לאברהם. וא״כ הוא דעת ה׳. מצא לבבו לבקש לו ישמעאל יחיה לפניך: י״ז:ת״ד א׳ לו ישמעאל וגו׳. שיהי׳ אותו הילד שתקח שרה לבן ישמעאל. והוא יהיה חי לפני ה׳ לאומה הנבחרת לכבודו ית׳: י״ז:ת״ה א׳ ילדת. לא כמו שאתה מדמה אלא תלד כמשמעו: י״ז:ת״ו א׳ ולישמעאל שמעתיך. בזה הפרט יחיה ושהנה ברכתי וגו׳: י״ז:ת״ז א׳ ואת בריתי. אבל את בריתי להיות מושגח בפרטות. ושיגלה כבוד ה׳ לעמים יהיה עם יצחק: ב׳ אשר תלד לך שרה. והיא מוכשרת לזה. והיינו דכתיב כ״פ שהי׳ ברית עם יצחק ולא נמצא כ״א כאן שאמר הקב״ה ואת בריתי וגו׳ ולא כמ״ש הרמב״ן להלן כ״ו ג׳ ע״ש: י״ז:ת״ח א׳ ויכל לדבר אתו וגו׳. כל המקרא אמר פרשני מה בא ללמדנו. ועוד יש לדקדק לשון לדבר אתו. לדבר אליו מיבעי. והנה כמו כן במשה רבינו פעם כתיב מדבר אליו ופעם ככלתו לדבר אתו (שמות ל״א:י״ח) ועוד הרבה וביארנו שם שבדברות תורה שבכתב כתיב אליו ומש״ה לא דבר משה מאומה רק שומע. אבל בדברות תשבע״פ כתיב אתו שהי׳ משה שואל ומקשה וכן כאן לא היה אברהם יכול להגיע למעשה המילה עד אחר שאמר הקדוש ב״ה הפרשה כמו שהיא ועוד שמע מפיו ית׳ כללי דרשות שמהם תצא תורה הלכה למעשה ובזה שייך לשון לדבר אתו. ואיתא ברבה פ׳ מ״ז כיון שדבר עם הקב״ה כ״צ אמר לפניו רבון העולמים צריך אני לדבר א״ל הפטר לשלום הה״ד ויעל אלהים. הרי הוציאו מזה המקרא כונה נפלאה שא״א בעצם דביקתו בעמדו לפני ה׳ באור פני מלך חיים ביקש ממנו שיכלה לדבר אתו משום שהוא צריך למול וא״א לעסוק בזה כ״ז שהשכינה עמו. נמצא משמעות ויכל. כמו א״א מנע את הדבור על ידי בקשתו. וכיב״ז בס׳ דברים ל״ב מ״ה ע״ש. ולא מיירי בדבור שבכתב שהרי כבר כלה המאמר אלא בדבר אתו גם תורה שבעל פה אחר שלמד כ״צ לצורך המעשה אע״ג שבודאי עוד לאלוה מלין לדרוש וסוד בכ״ז ביקש א״א להפסיק בשעה זו. וכדאיתא במ״ק ד״ט דמצוה שא״א לעשות ביד אחרים דוחה ת״ת והודיע הכתוב ויעל אלהים וגו׳ שלא כדרך כל נבואה שרוה״ק אינו סר מן האדם כי אם לאט לאט וא״כ עוד לא היה יכול לעסוק במעשה המצוה. אבל כאן ויעל אלהים פתאום עלה ממנו ותומ״י נזדרז למעשה וזהו מה שאמרו ברבה שא״ל הקב״ה הפטר בשלום. וע׳ להלן ל״ה י״ג גבי יעקב ג״כ מקרא כזה: י״ז:ת״ט א׳ כאשר דבר אתו. היינו בהלכות שבע״פ דוקא ביום ולא בלילה. וזהו בעצם היום הזה כאשר דבר אתו: י״ז:תי״ב א׳ בעצם היום הזה. חזר ופירש דלא לבד שהתחיל לעסוק בזה היום אלא באותו יום גמר העסק הרב וכולם נמלו אתו היינו בשעה אחת עמו:
פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-יז
רשב"ם: כ״ב:שי״ט א׳ ויהי אחר הדברים האלה – כל מקום שנאמר: אחר הדברים האלה מחובר אל הפרשה שלמעלה. אחר הדברים האלה שהרג אברם המלכים אמר לו הקב"ה: אל תירא אברם מן האומות. ויהי אחר הדברים האלה, שנולד יצחק ויוגד לאברהם לאמר כו' ובתואל ילד את רבקה. וכן אחר הדברים האלה שהגיד מרדכי על בגתן ותרש גדל המלך אחשורוש את המן שרצה להרוג את מרדכי והועיל לו מה שהציל את המלך ונתלה המן. אף כאן אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך לו ולנינו ולנכדו של אברהם ונתן לו שבע כבשות הצאן וחרה אפו של הקב"ה על זאת, שהרי ארץ פלשתים ניתן לאברהם וגם ביהושע מטילים על ערי חמשת סרני פלשתים גורל בכלל גבול ישראל והקב"ה ציוה עליהם לא תחיה כל נשמה לכן – ב׳ והאלהים נסה את אברהם – קנתרו וצערו, כדכתיב: הנסה דבר אליך תלאה. על נסותם את ה'. מסה ומריבה בחנני ה' ונסני. כלומר: נתגאיתה בבן שנתתי לך לכרות ברית ביניכם ובין בניהם. ועתה לך והעלהו לעולה וראה מה הועילה כריתות ברית שלך! וכן מצאתי אח"כ במ' של שמואל: ויהי ארון ה' בארץ פלשתים שבעה חדשים. כתב: את שבע כבשות הצאן תקח מידי. אמר לו הקב"ה את נתת לו שבע כבשות, חייך, שבניו עושים שבע מלחמות עם בניך ונוצחין אותן. דבר אחר: חייך, שבניו הורגים שבע צדיקים מבניך ואלו הן: שמשון, חפני, ופנחס, שאול, ושלשה בניו. דבר אחר: חייך שבניו מחריבים שבע משכנות, ואלו הן: אהל מועד, וגלגל, נוב, ושילה, וגבעון, ובית עולמים תרין. דבר אחר: שארון מחזר בשדה פלשתים שבעה חדשים. ג׳ נסה – קונטר אריא"ה. כ״ב:ש״כ א׳ המוריה – האמוריה, ארץ האמורי. הרבה אלפי"ן חסרים. וימש חושך כמו ויאמש. לא יהל. כמו לא יאהל שם ערבי. כ״ב:שכ״א כ״ב:שכ״ב כ״ב:שכ״ג כ״ב:שכ״ד א׳ המאכלת – סכין. על שם וחרבי תאכל בשר. כ״ב:שכ״ה כ״ב:שכ״ו כ״ב:שכ״ז כ״ב:שכ״ח כ״ב:שכ״ט כ״ב:ש״ל א׳ כי עתה ידעתי – כלומר: עתה אני רואה ונתפרסם לכל העולם: ב׳ כי ירא אלהים אתה. כ״ב:של״א א׳ וירא והנה איל – עובר לפניו. ב׳ אחר נאחז בסבך בקרניו – כלומר: אחר כן ראה את האיל מדי עברו נאחז בסבכי היער חשב בלבו ודאי זה המלאך בא בשליחותו של הקב"ה וזימן לי איל זה תחת בני ולכן נאחז בסבך שאוכל לקחתו ולהקריבו. וכן קדמו שרים אחר נוגנים. ושבו העבים אחר הגשם. ואח"כ ובא הגשם. וכן ואחר באו משה ואהרן כולם פירושם אחרי כן. כ״ב:של״ב א׳ אשר יאמר היום ולמחר בהר ה' נראה הקב"ה לאברהם.
תולדות יצחק על בראשית פרק-יז
תולדות יצחק: י״ז:שצ״ט א׳ ויהי אברם בן צ"ט שנה לא היה צריך לומר זה שבסוף הענין אמר ויהי אברם בן תשעים ותשע שנה בהמולו בשר ערלתו אבל הכוונה אחר שהיה זקן ואין לו בנים היה ראוי שלא יחלשו לו איברי ההולדה אלא יחזקו אותם ולפי שהוא קשה שיצטוה להמול לא צוהו מיד כן אלא התחיל לעשות לו הקדמות ואמר לו אני אל שדי אני האל שיש ביכלתי להשלים כל הצריך לרמוז לו שלא יחשוב שיחסר לו מצד מצות המילה שרוצה לצוותו שום דבר משיוליד בן ואמר התהלך לפני והיה תמים פירוש שיקבל המצוה בתמימות ולא ישאל מה זה ועל מה זה כי במצוה הזאת אתנה בריתי ביני וביניך וארבה לך ריבוי בנים אע"פ שבטבע מצד המצוה יש חולשה באיברי ההולדה או ירצה לומר אע"פ שיחסר דבר מגופך לא יהיה חסרון אלא שלימות וכן האמת שהקב"ה רצה שיהיה זה התוס' באדם לשיושלם מי שיכרות עמו ברית בהסרתו שכבר נבראו הבהמות בלי זה התוס' ולזה אמר ויפול אברהם על פניו כמי שסותם עיניו בדבר נעלם ומקבלו עליו על כל פנים יהיה טוב או בלתי טוב ואינו פונה לכאן ולכאן: י״ז:ת״ח א׳ המול לכם כל זכר. במדרש מצות מילה היא כקרבן וכשם שדם הקרבן לכפרה על המזבח כן דם המילה מכפר ועל כן מצותה בשמיני כקרבן שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה וגו' וכמו שכתוב בקרבן ואכלו אותם אשר כופר בהם שאכילת הקרבן מכפר כך נהגו ישראל שעושים סעודה ביום המילה. ועוד גדול כח המילה מן הקרבן שהקרבן בממונו והמילה בגופו ובבראשית רבה להט החרב להט זו גיהנם שמלהטת האדם החרב זו מילה שנאמר עשה לך חרבות צורים אמר הקב"ה מי מציל את בני מאש לוהט המילה לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים משלג זו גיהנם שנאמר תשלג בצלמון בזכות מילה כי כל ביתה לבוש שנים זה דם מילה. ובפרקי ר' אליעזר אברהם מל עצמו ביום הכפורים שנאמר כל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה וכתיב בעצם היום הזה נימול אברהם ובכל שנה ושנה רואה הקב"ה בריתו של אברהם אבינו ומכפר על כל עונות בני ישראל שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם וגו': י״ז:תי״ג א׳ ויאמר אלהים אל אברהם שרי אשתך וגו'. היה ראוי שיאמר ולא יקרא עוד את שמה שרי והיה שמה שרה כמו שאמר באברהם אלא הכוונה כי כשהמלך עושה לעבדו שר ואלוף אשתו היא ג"כ שרה וגבירה ואחר שאברהם אב המון גוים והוא שר ואלוף על כל העולם ג"כ היא גבירה על המון גוים: י״ז:תט״ו א׳ ויפול אברהם על פניו ויצחק מצד שמחתו הגדולה לא משל בעצמו ושחק ולפי שהתנועות שהאדם עושה בשפתיו כששוחק אין ראוי לעשות' לפני הקב"ה נפל על פניו: ב׳ הלבן מאה שנה וגו'. אמר באברהם תימה אחת הלבן ק' שנה ובשרה אמר שתי תמיהות ואם שרה הרי תימה אחת הבת תשעים הרי תימה שנית לפי שאינו כל כך תימה שיוליד הזקן כמו שהוא תימה שזקנה תלד: י״ז:ת״כ א׳ ויכל לדבר אתו המנהג בנבואות שאחרי שנשלם דבור השי"ת לנביא לא היה נפרד ממנו תיכף אבל אחרי כן היה מתענג הנביא בהשגתו ומסתכל באספקלריא ולזה אמר שעתה לא עשה כן אבל תיכף שכלה לדבר אתו עלה מעליו לפי שיוכל אברהם להשלים המצוה ביום הצואה עצמה כמו שראינו שנזדרז זירוז נפלא שמל כל ילידי ביתו ביום א' שי"ח חוץ מכל מקנת כספו: י״ז:תכ״ב א׳ בהמולו בשר ערלתו במדרש גדולה מילה שכל מי שהוא מהול אינו יורד לגיהנם כתיב הכא ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וכתיב וביום השמיני ימול ומי יורד לגיהנם מי שכתוב אחריו את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני שכולם ערלי לב וכל ערלי לב יורדים לגיהנם שנאמר ביחזקאל בן אדם נהה על המון מצרים והורידהו אותה ובנות גוים אדירים אל ארץ תחתיות את יורדי בור שם אשור וכל קהליה כולם ערלים חללי חרב שם משך ותובל וכל המונה שמה אדום מלכיה וכל נשיאיה המה את ערלים ישכבו ואת יורדי בור וגו'. שמה נסיכי צפון וכן אמר ישעיה ופערה פיה לבלי חק למי שאין לו חק שנאמר ויעמידה ליעקב לחק וכתיב גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו:
צרור המור על בראשית פרק-יז
צרור המור: י״ח:רצ״ז א׳ וירא אליו ה'. לפי שאמר למעלה בעצם היום הזה נמול אברהם. בא לספר עכשיו המעלה הגדולה שקנה אברהם בזאת המצוה. שעד כאן כשהשם היה מדבר עמו היה נופל על פניו ולא היה לו כח לעמוד על עומדו בזקיפה. כדכתיב ויפול אברהם על פניו וידבר אתו. אבל עכשיו אחר שנמול אמר שנראה אליו ה' והוא יושב פתח האהל. וזאת מעלה גדולה באברהם היות מלך המלכים עומד והוא יושב. והרי אמרו רז"ל במשה ראש הנביאים ואשב בהר אין ישיבה אלא לשון עכבה כמו ותשבו בקדש. תדע שהרי אין דרך כבוד שיהא הרב עומד והתלמיד יושב וכו'. ובאברהם שהוא ראש הנמולים נאמר והוא יושב. ולפי שעכ"ז אין זה דרך מוסר לפי ענותנותו של אברהם. אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה לבקר את החולה. וידוע כי החולה אינו יכול לעמוד על רגליו אבל הוא מושכב על מטתו וכל העם עומדים עליו מימינו ומשמאלו. ולכן אמר בכאן והוא יושב פתח האהל כחום היום. להורות כי סתם זקנים חולים הם אצל חמין וכל שכן אברהם שהיה זקן וחולה ממילתו. והיה צריך לצאת לחום היום לרפאות כאבו וצערו כדכתיב שמש צדקה ומרפא בכנפיה. וכל זה להורות לנו מעלת אברהם. שאעפ"י שאין שכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה. כדכתיב ועתה קחו לי מנגן. לפי שהיה אלישע עצב על פרידת אליהו. או על ראיית יהורם כדכתיב אם אביט אליך ואם אראך. כי הרשעים מעכבים הנבואה מהנביאים. כדכתיב ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וידבר ה' אלי. וא"כ אחר שאברהם היה עצב ומצטער על כאב מחלתו. לא היה ראוי לראיית שכינה. לזה אמר שעכ"ז נראה אליו ה' אעפ"י שהוא יושב בלא התבודדות. לבקש רפואה וחום למילתו. לפי שהוא היה שמח וטוב לב במצותו כאומרו שש אנכי על אמרתיך. ולזה וישא עיניו וירא במראה השכינה שלשה אנשים נצבים עליו לנחמו ולפקח צערו. וירץ לקראתם כנער ועלם להזדרז למצות השם. ולהורות יותר על מעלת אברהם בנבואה. לא כתב בכאן מי נראה אליו. כי ראוי היה שיאמר וירא ה' אל אברהם כמו שאמר למעלה. אבל אמר וירא אליו ה'. ונראה לי שהוא כמו ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וגו'. כי זה נאמר אחר שהוקם המשכן ונתבשם העולם והקריבו י"ב נשיאים קרבנם. חתם ואמר ובבא משה אל אהל מועד. להורות [על] משה רבינו עליו השלום שלא היה השם מדבר עמו כבראשונה. אלא כשהיה משה נכנס אל אהל מועד היה השם מדבר הדבר בינו לבין עצמו ומשה היה שומע מה שהיה צריך. וזהו וישמע את הקול מדבר אליו. ר"ל מתדבר בינו לבין עצמו. וזהו דרך כבוד למעלה שלא היה השם מדבר עם ההדיוט. ודרך כבוד למשה ומעלה גדולה בנבואתו. וכן נאמר באברהם עליו השלום אחר מילתו וירא אליו ה'. לא אמר שנראה לאברהם אלא וירא אליו ה'. כאלו הוא יתברך נראה אל עצמו ומשם השיג אברהם נבואתו. כמו שהיה משיג משה רבינו עליו השלום. וזהו וישא עיניו וירא כי עין בעין נראה אליו ה'. וירא ג' מלאכים כדמות אנשים: ב׳ ואמר כחום היום. ולא לצל היום. להורות שהצדיקים אינם חסים לא בצל השמש. כמאמרם ז"ל כנפים לארץ שנאמר הוי ארץ צלצל כנפים. כנפים לשחר שנאמר אשא כנפי שחר. כנפים לשמש שנאמר שמש צדקה ומרפא בכנפיה וכו'. לרמוז שקצת בני אדם טועים במחשבתם וחושבים שעולם כמנהגו נוהג והארץ שמנה וטובה. ויש לה כנפים וצל להסתופף בצלה מצד עצמה. וכן חושבים שהשמש הוא המנהיג הגדול ויש לו כנפים להנהיג העולם בסיבובו ולכתו. ונותן כנפים לשחר בענין שהזמן מונהג אתו. וכן שאר דעות הטועים. וכבר הארכתי בזה בפי' מגלת רות באומרו אשר באת לחסות תחת כנפיו. ולכן אמרו בזה המאמר שהצדיקים אינם חסים לא תחת כנפי השמש ולא בצל כנפי שחר ולא בצל כנפי השמש ולא בצל כנפי הרוח. לפי שהם יודעים כי כולם ישא רוח ואין להם צל וחוזק מצד עצמם אלא מה שחננם בוראם. והוא יתברך מנהיג כולם. ובצל מי הם חסים בצל מי שאמר והיה העולם. וזהו ותחת כנפיו תחסה. וכן ובצל כנפיך אחסה. ולא בצל כנפי השמש ולא בצל כנפי הארץ. ואין לוקחים מהם אלא מה שצריך לשמירת בריאות גופם. מעט צרי ומעט דבש ללקיחת תענוג. וזהו והוא יושב פתח האהל ולא לפנים ממחיצתו בבית. כחום היום ולא בצל השמש. אלא בצל כנפי השכינה. וזהו וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וחופפים עליו בצלם כמלאכי ה'. ולכן אמר ויאמר ה' אל נא תעבור מעל עבדך כמדבר עם השכינה. לפי שהמלאכים כולם הם אור לבושו של הקב"ה וכולם נאצלו ממנו. והוא והם דבר אחד בלי פירוד וחילוק. וכמו שפירשתי אצל מחנה אלהים זה: י״ח:רח״צ א׳ וחזר לומר וירא וירץ לקראתם. להורות כי בראשונה נשא עיניו והבין בעליונותם המופלא וראה איך היו נצבים עליו והוא היה מרכבה להם. ואחר שנפרדו ממנו ראה אותם מוגשמים בצורות אדם מצד חולשתו וצערו. וירץ לקראתם ולגדול אמר אל נא תעבור מעל עבדך. כלומר איני שואל ממך דבר אחר אלא שתתעכב מעט בכאן בעבורי ותנוחו מיגיעת הדרך תחת צל האילן ורחצו רגליכם. ולפי שאין ראוי לכם ללכת בלא אכילה אקחה פת לחם סמוך להליכתכם. וזהו אחר תעבורו. ואמר תעבורו להורות שהכל היה דבר קל דרך העברה פת לחם. וכל זה דרך מוסר באברהם ודעתו היה לעשות סעודה. וזהו פת לחם כמו עבד לחם רב. וכן אמר לושי ועשי עוגות ויקח בן בקר רך וטוב: ב׳ ובמדרש הנעלם אמרו כי מה שאמר והשענו תחת העץ. וכן הוא עומד עליהם תחת העץ. שהיה לו לאברהם אילן אחד שבו היה יודע האנשים שהיו ראוים לחסות תחת כנפי השכינה. ולכן אמר והשענו תחת העץ ואם היו ראויים. האילן היה פושט ענפיו עליהם ומכסה אותם. ואם לא היו ראויים האילן היה מתתמר ועולה. ואז היה יודע אברהם שלא היו ראויים לחסות תחת כנפי השכינה. ולכן אמר והוא עומד עליהם תחת העץ. ואולי רמזו בזה על התורה שנקראת עץ החיים. ואברהם היה מלמדם בדרכי התורה והיה מוציא מלבם מלין לידע אם היה לבם שלם עם ה'. ואם היה יודע בהם שהיו דבקים בה'. היה מאכיל אותם על שלחנו ומלמדם בדרך ה'. כמאמרם ז"ל אחר שאכלו היה אומר להם ברכו למי שאכלתם משלו והיו מברכים לאברהם. והיה אומר להם כסבורים אתם שאכלתם משלי לא אכלתם אלא משל מי שאמר והיה העולם. ואם לא היו ראויים לחסות תחת כנפי שכינה לא היו אוכלים על שלחנו. משום שנאמר אל תלחם את לחם רע עין. ואולי על זה סמכו בפסוק לושי ועשי עוגות. לומר וצדיק על שלחן יבא. שהוא בגימטריא ועשי. לרמוז שאם היה צדיק וראוי להתדבק בה' על שלחן אברהם. יבא ואם לאו לא יבא. וכל זה היה יודע מצד התורה שנקראת עץ חיים היא למחזיקים בה. וזהו והשענו תחת העץ. וכן והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. ומלבד כ"ז למדנו מכאן כמה גדול כח הכנסת אורחים כאומרם ז"ל גדולה הכנסת אורחים. ויותר מהקבלת פני השכינה וכו'. וכן שראוי לשמשם הוא בעצמו כאומרם במסכת ברכות מצינו גדול ששימש וכו'. וכן אמרו במציעא פרק השוכר אמר רב יהודה אמר רב כל מה שעשה אברהם אבינו ע"י עצמו למלאכים. עשה הקב"ה בעצמו לבניו. וכל מה שעשה להם ע"י שליח. עשה הקב"ה לבניו ע"י שליח. ואל הבקר רץ אברהם. ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים וגו'. ויקח חמאה וחלב. הנני ממטיר לכם לחם. והוא עומד עליהם. הנני עומד לפניך שם על הצור. ואברהם הולך עמם לשלחם. וה' הולך לפניהם יומם. יוקח נא מעט מים ע"י שליח. והכית בצור ויצאו ממנו מים. ולכן צריך האדם לעשות המצוה על ידי עצמו ולא ע"י שליח. שהרי אמרו במדה שאדם מודד בה מודדין לו: י״ח:ש״ה א׳ ואמר ויאמרו אליו איה שרה אשתך. כי אחר שראו כבוד אברהם ושכבדם הוא בעצמו כמו שאמרנו. אמרו ראוי זה לבשרו בבן הגון. כאמרם ז"ל פרק במה מדליקין מאן דמוקיר רבנן הוו ליה בנין תלמידי חכמים וכו'. וזהו שוב אשוב אליך בעבור כבודך וזכותך והנה בן לשרה אשתך: י״ח:ש״ו א׳ ואמר ושרה שומעת פתח האהל. לפי שהם שאלו לאברהם איה שרה אשתך לפי שהיו רוצים לומר לה הבשורה. וכשאמר אברהם הנה באהל היה ראוי שיאמרו לאברהם הבא אותנו אליה לבשרה. ולא אמרו דבר אלא מיד אמר שוב אשוב אליך. וכל זה למה. לפי שהם ידעו שהיא היתה באהל במקום שתשמע הבשורה. וזהו ושרה שומעת פתח האהל והוא אחריו. כלומר המלאך היה אחר אברהם ושרה פתח האהל. בענין שלא היה הפסק ביניהם. ולכן לא חששו להביאה. ואולי לא רצו שתבא לפניהם לפי שהם ידעו ששרה תצחק בקרבה ולא תאמין כי יסופר. כמו שאמרה מיד אחרי בלותי היתה לי עדנה. ועוד שאדוני זקן ומצדי ומצדו אי אפשר זה. ואעפ"י שהם ידעו זה לא רצו לומר למה זה צחקה שרה מפני כבודו של אברהם וזכותו. כמו שאמרו והנה בן לשרה אשתך. כלומר בעבור שהיא אשתך אבל השם יתברך לא ישא פנים. ולכן ויאמר ה' למה זה צחקה שרה היפלא מה' דבר ועכ"ז למועד אשוב אליך. ובעבור זכותך אשלים עצת מלאכי ולשרה בן. ואעפ"י ששתים רעות עשתה. האחת שצחקה בקרבה. והב' שאמרה בפה אחרי בלותי היתה לי עדנה. ולזה אמר היפלא מה' דבר בין במחשבה בין בדיבור. ואולי שהיא לא דברה כלל אלא שצחקה בקרבה ובמחשבתה אמרה אחרי בלותי. וזהו ותצחק שרה בקרבה לאמר לא אמרה בפיה אלא בקרבה צחקה וזאת היתה כוונתה. וזהו ויאמר ה' למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד. אעפ"י שלא אמרה היפלא מה' דבר אעפ"י שיהיה טמון בלבה: י״ח:שי״א א׳ ותכחש שרה לאמר לא צחקתי. כלומר שכחשה באמירה ובמחשבה לפי הפי' הראשון ולפי הפי' השני יאמר ותכחש שרה לאמר. שכחשה באמירה אבל לא בשחוק וזהו לא צחקתי כי יראה. כלומר מצד יראה אמרה לא צחקתי. ויאמר לא כי צחקת אעפ"י שלא אמרת דבר בפיך צחקת בלבך ובזה טעית: י״ח:שי״ב א׳ ואמר ויקומו משם האנשים. לרמוז כי לפי שצחקה שרה וכחשה ואמרה שקר. לא רצו להתעכב שם המלאכים במקום השקר כי דובר שקרים לא יכון לנגד עיניו. וזהו ויקומו משם. ולא אמר ויקומו האנשים. אלא ויקומו משם האנשים. וישקיפו על פני סדום מקום השקר להחריבו. ואברהם הולך עמם לשלחם. לפי שהוא החזיק באמת: י״ח:שי״ג א׳ ואמר והשם אמר המכסה אני וגו' מאברהם. לפי שאמר שאברהם הולך עמם לשלחם והוא לא היה יודע שהמלאכים היו הולכים להשחית את סדום. אבל היה הולך בתום לבבו לעשות להם לויה. לזה רצה השם לגלות לו הדבר שידע שהיו שלוחים להשחית. ולזה סמך מיד וה' אמר המכסה אני מאברהם שאין ראוי שילך בתום לבבו בלא ידיעה. ואני סבור שאין ראוי לומר שאברהם לא היה מרגיש בדבר כי נביא היה. ועוד שכבר ידע שהיו מלאכים ממאמר השם ושהיו באים בשליחותו. אבל לא היה הדבר ברור אצלו. ואחר שראה שהשקיפו על פני סדום לבו נוקפו שהיו הולכים בשליחות מה ולא רצה לחזור בביתו. אבל הלך עמם ולא רצה להניחם. וזהו וישקיפו על פני סדום ואברהם הולך עמם לשלחם לראות תכלית הדבר. וכשראה השם שהיה הדבר בספק אצלו. אמר בלבו אין ראוי שיהיה נבוך בדבר זה ואני רוצה לגלות לו עניין סדום. וזהו וה' אמר המכסה אני מאברהם וגו'. ואולי יאמר וה' אמר המכסה אני מאברהם על דרך מצוה גוררת מצוה. וכן ששכר מצוה מצוה. כי בשכר מצות הלויה דכתיב ואברהם הולך עמם לשלחם נזדמנה לו מצוה אחרת להתפלל על בני דורו. וה' אמר וגו'. ואולי אמר וה' אמר למלאכים. המכסה אני מאברהם אחר שעתיד להיות לגוי גדול ונברכו בו כל העולם. ואם אשמיד אלו הערים יתנו ללבם ויאמרו איה צדקתו וזכותו שהיה בגבולם ולא התפלל עליהם. והטעם שעתיד להיות לגוי גדול לפי שהוא עתיד לצוות והוא מצוה את בניו ושישמרו דרכי וידריכם בסדר העבודה הנכונה. והוא בב' דרכים הא' שידריכם שיעבדו את ה' בעבור כבודו וגדלו ולא לתכלית אחר. והב' שידריכם שיעבדו את ה' בעבור שיתן להם השם טובות גדולות. או בעבור שיצילם מהעונשים. ואעפ"י שהם דרכים הפכים זה לזה. שניהם יצטרכו להשיג המבוקש. כי הדרך הראשון אינו ראוי אלא לשרידים אשר ה' קורא המשיגים אורחות יושר. אבל למתחילים ולאנשים הפתאים. אם לא יאמרו להם שיעבדו את השם בעבור טובות העולם הזה. וכיוצא בזה. לא יעבדו את ה' מצד גדולתו ורוממותו. ואולי אחר כך הם יכירו האמת ויאמרו זה דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות. וכיוצא בזה אמרו ברבי יוחנן שבא לפניו תלמיד אחד ואמר שהיה רוצה ללמוד תורה על מנת להיות עשיר וקבלו. וצוה לתלמידיו שיקראו לו ר' יוסי מארי דעותרא. ועסק בתורה והצליח והיה אומר שהיה לו שם טוב ולא היה לו עושר. יום אחד בא לפני ר' יוחנן איש עשיר מאד שהניח לו אביו עושר גדול ומרגליות כלי פז ולא קרא ולא שנה ובא לבית מדרשו. וא"ל שאחר שהוא לא עסק בתורה שהיה מביא עמו כלי פז לתתו לתלמידים. והרב קבלו ונתנו לרבי יוסי מארי דעותרא וקרא שמו ר' יוסי בן פזי והיה עוסק בתורה בשמחה. אחר שקרה ושנה ונכנס לעומקה של תורה וראה חמדת התורה הנאמר עליה הנחמדים מזהב ומפז רב. אמר בלבו אוי ואבוי שהנחתי חיי עולם בשביל חיי שעה. והלך ואמר לו לרב למה רמיתני ואתה צודה את נפשי לקחתה. כי אין לי לעסוק בתורה אלא בשביל גדולת השם. ולא בשביל כסף וזהב. וחזר אותו כלי פז לרב לחלקו לעניים. והכיר האמת ולכן נקרא על שמו ר' יוסי בן פזי בכל התלמוד. וזהו שאמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ולכן הדרך הראשון הוא הדרך האמיתי כאומרם במדרש הנעלם ראשית חכמה יראת ה' שהוא גדול ונורא ולא יראת העונש. אלא למתחילים ולטפשים הדרך השני הוא דרך נאות. ולכן אמר בכאן כי ידעתיו לכלול בזה הפסוק שאברהם היה בקי באלו ב' הדרכים. הדרך הראשון והעיקר הוא מה ששבח בו השם לאברהם אחר פטירתו כאומרו עקב אשר שמע אברהם בקולי. ולא בשביל סבה אחרת. וישמור משמרתי מצותי חוקתי ותורתי מצד היות מצותי וחוקותי. ולא מצד אחר. וזהו שאמר בכאן כי ידעתיו בשביל שני סבות. האחד למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. כי זהו הדרך הראשון לאהוב הצדק בשביל הצדק עצמו ולא בשביל דבר אחר. וזהו צדק צדק תרדוף. והוא היה מצוה את ביתו שמרו דרך ה' בשביל הצדק והמשפט ולא בשביל דבר אחר. והדרך השני הוא שהיה מצוה את ביתו שמרו דרך ה'. בשביל שיביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו מהטובות הגדולות והנוראות כירושת הארץ וכיוצא בו. ולפי שבזה הפסוק יוכל לומר אלו השני דרכים תמצא שיש בו שני פעמים למען. לפי שהם שני סבות ושני דרכים כמו שפירשנו. ולכן אמר כי איש כזה שיודע להדריך בני אדם רשעים וצדיקים ופתאים באלו השני דרכים. אינו ראוי לכסות ממנו שום דבר. ולכן ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה. עם אברהם ידבר כי המלאכים כבר היו יודעים זה כי להשחית את סדום באו. אבל רצה לגלות הדבר לאברהם בעניין שיתפלל עליהם: י״ח:שט״ז א׳ ואמר כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד. לפי שלפעמים הצעקה וקול ההמון היא יותר מהרע הנעשה. לזה אמר בכאן כי הצעקה היתה גדולה. והחטאת יותר גדול וכבד מהזעקה. וכן רמז שעונותיהם היו גדולים בכמות עד שרבו מארבה וזהו כי רבה. וכן היו גדולים באיכות עד שהיו קשים וכבדים. וזהו כי כבדה מאד. והנרצה אצלי עוד באומרו כי כבדה מאד. לפי שידוע שאף על פי שהאדם חוטא בעונות גדולים רחמי השם מרובים. כאומרו רב חסד מטה כלפי חסד. וכשהשם שוקל העונות והזכיות בפלס ומאזני משפט ורואה שהעונות מרובים מהזכיות. חסדו וזכותו מצרפו עם הזכיות. בעניין שישקלו הזכיות יותר. וזהו מטה כלפי חסד. וכן אמרו נושא עון ועובר על פשע כי כשהקב"ה רואה שכף העונות מכרעת. חוטף עון אחד ולקחו מהעונות. בעניין שיכריע כף של זכות. וזהו נושא עון ומיד עובר על פשע. וכן פירשתי במגלת אסתר ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות. כי אף על פי שהיו שם נשים רבות ובתולות יפות מאד. אסתר הצדקת לקחה וחטפה החן והחסד מכל הבתולות. עד שאמרו נושא עון חוטף עון ולוקחו. ואם כן בכאן בסדום היה ראוי לשם יתברך להיות נושא עון ועובר על פשע. ואף על פי שתהיה כף של עונותיהם מכרעת משל זכיות. שישא ויקח עון אחד מהעונות בעניין שתהיה מכרעת כף של זכיות. לזה אמר כבר נסיתי כל זה ולא עלה בידי לפי שכף של חטאתיהם כבדה מאד. בענין שאע"פ שאקח אחת או שנים מעונותיהם לא יקל המשא אשר עליהם. וזהו וחטאתם כי כבדה מאד. ואחר שזה כן ארדה נא ואראה כלומר ארד ממדה למדה. כאומרם ז"ל כי הנה ה' יוצא ממקומו יוצא ממדה למדה: ב׳ או יאמר אף על פי שחטאתם כבדה מאד והיו ראויים לכלייה. ארדה נא ואראה. כלומר ארד ואשפיל חרוני וזעפי עד שאראה סוף מעשיהם. ואראה הכצעקתה של מדת הדין הבאה אלי. לשאול דין עליה' ולענות אדם בריבו. כמו שפירשתי אצל קץ כל בשר בא לפני. וכן בכאן הבאה אלי וצועקת לעשות בהם דין עשו כלה. ואם לא אדעה. כלומר אני רוצה לידע אם עשו כלה וסוף. וכבר הגיעו לתכלית מעשיהם. או לא עשו ולא הגיעו עדיין עד סוף מעשיהם ויש להם עוד תקוה לתקן מעשיהם. אדעה איזה יכשר או זה או זה. וכן אעשה עמהם טוב או רע והכל לפי רוב המעשה. וכל זה הערה לסניגור לשאול עליהם רחמים ושיתפלל עליהם אברהם. וכל זה לפי שהשם חפץ בתשובתן של רשעים. ואומר ויפנו משם האנשים. אחר שהדבר היה שקול אם עשו כלה או לא עשו ואברהם היה באמצע. פנו עצמם ממדת הדין וילכו סדומה לאטם. עד בא עתם בערב וישהו בדרך זמן רב לראות מה יהיה רעה בעיר. ואם ינצח אברהם בתפלתו. או מדת הדין בזעפו. וזהו ואברהם עודנו עומד לפני ה' מתחילת הענין שנאמר לו ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה. ואולי היה מתפלל ואומר רחום וחנון נקראת רחם על מעשה ידיך. ולפי שראה שלא הועיל כל זה. ויגש אברהם (בעוצמ') לדבר קשות ואמר האף תספה. ואולי אמר ויגש לפי שמדת החסד של אברהם כדכתיב חסד לאברהם. ובמדת החסד בורחים כל מיני אף וחמה כדכתיב ואל זועם בכל יום. לא אמר נזעם אלא זועם לכל מיני מדות הדין וגוער בהם. לפי שאל הוא מדת חסד כדכתיב חסד אל כל היום. ולכן נגש אברהם במדת טובו וחסדו לגעור בכל מיני אף וחימה. וזהו האף תספה כלומר למה ה' יחרה אפך ותתן מקום למדת הדין לספות צדיק עם רשע. אינו ראוי כן אלא שרחמיך יקדמו את רוגזך ותאריך אפך ולא תקצר. וזה על דרך למען שמי אאריך אפי. כי כשהאף והחמה ארוכה קודם שיצא החרון מתקרר ואינו מזיק. אבל אם האף קצרה החרון יוצא פתע פתאום ומזיק. ולכן מי שיש לו חוטם ארוכה מאריך אפו. ואם קצרה מקצר. וזהו האף תספה ולא תאריך הזעם יהי הסבה שתמית צדיק עם רשע. אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר. ואם זכותם לא יספיק להגין עליהם. למה ימותו הצדיקים כי אין ראוי שכולם ימותו. ולא במיתה לבד אין ראוי שיהיו שוים. אלא אפילו בשום דבר אין ראוי שתהיה הויתם שוה. וזהו והיה כצדיק כרשע. ואפי' אם נודה שאין בהם צדיק. חלילה לך להמיתם כלם. כי מי שהוא שופט כל הארץ. אין ראוי שיעשה משפט וכלייה בארץ. כי זה גנות גדולה לו שיאמרו לו שהוא דיינא קטיעא ומלכות קטיעא: י״ח:ש״כ א׳ והאריך אברהם לבקש מחמשים עד עשרה. אע"פ שהיה יודע שלא היו שם אפי' עשרה צדיקים. להורות לנו מעלת אברהם שהיה רועה נאמן ושם עצמו בסכנה. וכן ראוי לעשות לכל פרנס להשתדל על בני עמו. ויאמר ה' ברחמיו אם אמצא בסדום וגו'. ואז חזר אברהם ואמר הנה נא הואלתי לדבר אל ה'. אעפ"י שלא היה ראוי אחר שהודית לדברי לחזור ולבקש דבר אחר. אבל אני עפר ואפר מן האדמה בעל שינויים מורכב מדברים הפכיים. ולכן אל תתמה על זה השינוי. כי טבע יצירתי יחייב דבר זה. וזאת הקדמה של פיוס לכל שאלותיו ושינוייו. וזהו ויוסף עוד לפי שינויו. וכן אל נא יחר לה' ואדברה. אחר שאני מוכרח ובעל שינויים. ובפעם האחרת אמר הנה נא הואלתי לדבר אל ה'. כלומר בשלשים הייתי מוכרח מצד טבע יצירתי. ועכשיו הואלתי ברצון לשאול אולי ימצאון שם עשרים. ובאחרונה אמר אל נא יחר לה' ואדברה אך הפעם. אחר שאני מוכרח מצד יצירתי להיותי בעל שינויים. אולי ימצאון שם עשרה. ואמר בראשונה לא אשחית. לפי שהוא אמר התשחית בחמשה. השיב לו השם לא אשחית. כלומר לא אתן מקום למשחית. והוא על דרך ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף. כן בכאן למשחית לנגוף. אבל אביא עונש אחר ביסורין אבל כשאמר לא אעשה. פירושו לא אעשה דבר לא בייסורים ולא במיתה אחר שכבר נתמעטו הצדיקים. אבל באחרונים אמר לא אשחית כי לא יתן משחית. אבל אייסרם בייסורין. בעניין שלא ילכו בלא עונש ויקחו מוסר ולא יעשו כתועבות הראשונות: י״ח:שכ״ט א׳ ואמר ואברהם שב למקומו. להורות על מעלת נבואתו. שאע"פ שעמד זמן רב בזה הויכוח עם השם. לא קבל התפעלות ולא נטרד בשכלו כשאר נביאים. אלא עמד בדעתו ומיד שב למקומו בלי ערבוב. והוא על דרך ושב אל המחנה. וזהו וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם כאשר ידבר איש אל רעהו. וכן ואברהם שב למקומו ולמדרגתו הראשונה. לא גבה לבו ולא רמו עיניו. כמו שאמר ואנכי עפר ואפר. וזאת מעלה גדולה באברהם שהניח בענותנותו הטוב הפרטי הצריך לו. והוא להתפלל על לוט בן אחיו. בשביל טוב הכללי. ולכן לא הזכיר ללוט ובעבור זה הציל השם ללוט. וזהו ויזכור אלהים את אברהם. כי בשפלותו לא הזכיר ללוט. והשם הזכירו והצילו: ב׳ ובמדרש הנעלם דרשו זאת הפרשה על נשמת הצדיק הרמוזה באברהם. ואמרו כי לכן לא אמר בתחלת הפרשה וירא ה' אל אברהם אלא וירא אליו ה' כדכתיב תוסף רוחם יגועון. והוא יושב פתח האהל לצאת מהעולם. וזהו כחום היום הוא יום המות. כי הוא יום רע ומר אכזרי וחמה הוא. ואז וישא עיניו וירא מראה השכינה מה שלא ראה בחייו. ומזאת המראה נשארו עיניו פתוחות כמו שכתבתי על פסוק ויוסף ישית ידו על עיניך. והנה שלשה אנשים הם אברהם יצחק ויעקב הבאין ללוותו. וכן אמרו שהם מלאכי שלום היוצאים לקראתו. ושם זוכר כל מעשיו וחותם עליהם דכתיב ביד כל אדם יחתום וכו'. ואין דבר בעולם שיגן עליו אלא התורה והמצוה. ובפרט אינו מוצא תועלת גדול כמו בקרבנות. וזהו וימהר אברהם זו הנשמה. אל שרה זה הגוף. ואין וימהר אלא כפרת הקרבנות. כתיב הכא וימהר. וכתיב התם והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם. קמח סלת זהו סלת בלולה בשמן. ואל הבקר רץ אברהם. להציל גופו ונפשו בקרבנות. פרים תודה וכפורים. וכאן רמזו תחיית המתים. וזהו שוב אשוב אליך כעת חיה. וזהו ותצחק שרה ע"ש ישמח ה' במעשיו. ואע"פ שנראה זה דבר נמנע הגוף הבלוי בעפר אחר כמה שנים שיחיה. וזהו אחרי בלותי היתה לי עדנה. דבר נקל הוא בעיני ה'. וזהו היפלא מה' דבר. למועד הקבוע לתחייה אשוב אליך. ולפי שהנשמה חצובה מתחת כסא הכבוד. אמרו שם שכשהשם רוצה לעשות שום דבר בעולם הן לשרוש הרשעים מן העולם הן לענוש נכסיהן. אינו עושה אלא בהסכמת הנשמה. שנאמר מנשמת אלוה יאבדו. ולכן אמר בכאן וה' אמר המכסה אני מאברהם. שהיא הנשמה אשר אני עושה. וכשהנשמה רואה חרון אף בעולם. מיד מתעוררת לבקש רחמים על העולם וללמד סניגוריא על הרשעים. וזהו ואברהם עודנו עומד לפני ה'. אע"פ שנסתלקה מן העולם עודנו באיבה לא יקטף. ויגש אברהם להשקיט האף והחמה. ומה אומרת אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר. רבונו של עולם אולי יש ביניהם אנשים צדיקים שעסקו בנ' פרשיות של תורה שהם כנגד חמשים שערי בינה והם ראויים להציל כל העולם כלו בצדקתם. והשם הודה לדבריה. וכשראתה שלא מצאה. אמרה אולי יחסרון חמשה. אולי יש בהם בני אדם צדיקים שעסקו בידיעת שמך שהוא שם ה' במילואו מ"ה כמספר אדם שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך. וכשלא מצאה חזרה לומר אולי ימצאון שם ארבעים. אולי יש ביניהם אנשים שקבלו עונשים וייסורים ומכות כמו שכתבת בתורתך ארבעים יכנו לא יוסיף. וכשלא מצאה אמרה אולי ימצאון שם שלשים. אולי יש ביניהם אנשים צדיקים שהשיגו שלשים מעלות הרמוזים בפסוק ויהי בשלשים שנה. והם כלולים בל"ב נתיבות שהם כ"ב אותיות עשר ספירות. לפעמים הם כלולים בשמונה. וכשלא מצאה חזרה לומר אולי ימצאון שם עשרים. אולי יש ביניהם אנשים צדיקים שהוליכו בניהם לבית המדרש שני פעמים ביום וחשוב עליהם כאלו קבלו עשרת הדברים שני פעמים ביום. וכן אולי יש ביניהם אנשים צדיקים ויחידי סגולה המיחדים שמך שני פעמים ביום בפסוק שמע ישראל בשם ה'. שבו כלולים עשר ספירות. ושני פעמים ביום הם עשרים. וכשלא מצאה חזרה לומר אולי ימצאון שם עשרה. אולי יש ביניהם מי שעוסק בעשרה מאמרות ובעשר דברות. כל אלו הדברים מלמדת זכות וסנגוריא הנשמה על האדם ועל העולם. להשקיט אף וחמה. וכשאינה יכולה נסתלק הדיין נסתלק הסניגור והקטיגור מקטרג. וזהו ויבאו שני המלאכים סדומה בערב. ולוט יושב. הוא שטן הוא יצר הרע. בשער סדום. כי שם ביתו דכתיב לפתח חטאת רובץ. ומתחבר עמהם ומטעה בני אדם עד שמורידם לבאר שחת והוא יורד עמהם עד צערה של גיהנם. וזהו הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה הרוצח. הוא עשו שופך דמים. והיא מצער. ואף על פי שיורד ונידון שם. עם כל זה כל תאותו וחשקו להטעות אחרים. וזהו ויעל לוט מצוער מצערו של גיהנם. וישב בהר בגוף החרב בהר. ושתי בנותיו הם הכחות המתאווה תאוה. כי ירא לשבת בצער. היינו דכתיב לעלוקה שתי בנות וגומר. עלוקה בגימטריא במספר כי ירא לשבת בצוער קקי"א כמנין עלוקה. הוא שטן הוא דרך עקלתון המעוות אדם בריבו. וכל היום התאוה תאוה. ואומרת הב הב ואינה שבעה. וזהו שאול ואבדון לא תשבענה. וישב במערה לצוד נפשות נקיים הוא וכחותיו שהם שני בנותיו. ולפי שהיין בוגד וזנות יין ותירוש יקח לב. הולכות אחר התאוות ואומרות לכה נשקה את אבינו יין ונשכרה עמו ונחיה מאבינו זרע. היא טומאת הקרי שמשם נתאוו כל העם המתאוים וכל כחות הטומאה. ועל זה אמרו ונשמרתם מכל דבר רע הוא איש הדמים איש רע ובליעל נחש עקלתון. וכל התאוות היו לו לברות ולמנות לעלוקה שתי בנות הב הב. לכה נשקה את אבינו יין הב פעם שנית נשקנו יין גם הלילה. בענין שבזה באין לידי קרי בלילה. ועל זה הזהירן שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי קרי בלילה ע"כ:
אבן עזרא על בראשית פרק-יז
אבן עזרא: {א} אל שדי. שם התואר וטעמו תקיף וכן כקול שדי. והיה שדי בצריך כי טעמו כטעם ושית על עפר בצר. ושדי על משקל לבי דוי. ורבים פירשוהו מגזרת שודד. שהוא מנצח והתגבר. וטעם להזכיר השם הזה בפרשה הזאת לירא אברהם וימול. והנכון כי השם הנכבד והנורא נקרא כנגדו. וזה שם התאר כנגד המעשה כי העולם עומד על אלה שני השמות. והמבין סוד השם יאמין: והיה תמים. שלא תשאל למה המילה: {ה} אברהם. תוספת הרי"ש אביר המון גוים ולא בא השם לחסר משמו אות כי אם להוסיף: ושרה. שם תאר כלל לא כשרי. וברוך השם אשר לו נתכנו עלילות שהקדים וצוה אברהם להמול קודם שתהר שרה להיות זרעו קדוש: {י} ומלת המול לכם. כמו להמול והוא שם הפועל מהפעלים השניים הנראים כמו וימל את בשר ערלתם ומשקלו להכין: {יא} ונמלתם. כמו ושמרתם והנו"ן שורש וכן לא ידון רוחי. עם נדנה: {יב} ימול לכם. מבנין נפעל. וכן המול ימול. ומה טעם נאמר המול ימול יליד בית פעם שנית. וכן הפירוש ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר כל מי שהוא לכם מזרעכם גם כן יליד בית או מקנת כסף. ואתה אברהם המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך היום ואם הם גדולים: {יד} וערל זכר אשר לא ימול. פי' ימול יפעול. כמו כי ידור נדר. והוא מן ונמלתם את בשר ערלתכם וטעמו אם היה בר מצוה ולא ימול את בשר ערלתו יש עליו כרת. כי מצות הנער הקטן על האב. ואם אביו לא מלהו ימול את עצמו בהיותו ברשותו. וכרת בידי שמים. והטועים יחשבו כי אם מת הנער ולא נמול אין לו חלק לעולם הבא. ואין פירוש הנפש כרצונם כי נפש כמו איש וטעמו גוף שיש לו נפש. וכן נפש כי תחטא. וי"א כי כרת המת קודם נ"ב שנה. וי"א כי כרת שיכרת שמו במות זרעו. על כן אמר הכתוב מעמיה כי מי שיש לו בנים כאילו הוא חי ושמו לא נכרת: {טז} וגם נתתי. כמו נתתי כסף השדה. והנה שניהם על לשון עבר במקום עתיד: {יז} הלבן מאה שנה יולד. תסה בעבור היות זרע הזקן קר על כן לא יוליד. והתימה הגדול איך תלד אשה שנפסק דמה. והבן מהדם יבנה ויכונן. וכאשר תסתכל ותרא כי דבר שרה נפלא מדבר אברהם. כי הנה מצאנו אבות שכל אחד הוליד בן והוא גדול יותר מתשעים שנה וחיי הדורות בימי אברהם ארוכים מחיי דור ודור. וכאשר נסתלק המלאך מיד מל בנו וכל ילידי ביתו ומקנת כספו: {כו} בעצם היום הזה. ולא אחר לעשות הדבר והנה היו שמנה עשר ושלש מאות ילידי ביתו חוץ ממקנת כספו ואחר כן נמול אברהם גם ביום בעצמו וישמעאל בנו וילידי ביתו ומקנת כספו כלם נמלו אתו ברצונם. והטעם שלא הכריחם רק מהרו כלם לעשות ולמלאות רצון השם: {כז} נמולו אתו. מבנין נפעל מן נמל וכן ונשלוח ספרים:
מיני תרגומא על בראשית פרק-יז
מיני תרגומא: כ״ו:תשכ״א א׳ תהי נא אלה בֵּינוֹתֵינוּ בינינו ובינך תרגם אונקלוס דִהַוָה בֵּין אַבְהָתָנָא הוספה זו על העברי מבוארת על פי מ״ש הרמב״ן בראש הפרשה וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה בזה הלשון לא נודע אם היה זה אבימלך אשר היה בימי אברהם או שכל מלך פלשתים בעת ההיא יקרא אבימלך כי גם בימי דוד יקרא אבימלך ודעת אונקלוס שהיה בנו עכ״ל. כוונה הרמב״ן על מה דאמר התרגום דהוה בין אבהתנא. אבל דעת רש״י בזה ראה ראינו ראה באביך ראינו בך משמע דהיה אותו אבימלך בעצמו שהיה בימי אברהם ועיין שפתי חכמים:
תרגום אונקלוס על בראשית פרק-יז
תרגום אונקלוס: {א} וַהֲוָה אַבְרָם בַּר תִּשְׁעִין וּתְשַׁע שְׁנִין וְאִתְגְלִי יְיָ לְאַבְרָם וַאֲמַר לֵיהּ אֲנָא אֵל שַׁדַי פְּלַח קֳדָמַי וֶהֱוֵי שְׁלִים: {ב} וְאֶתֵּן קְיָמִי בֵּין מֵימְרִי וּבֵינָךְ וְאַסְגֵי יָתָךְ לַחֲדָא לַחֲדָא: {ג} וּנְפַל אַבְרָם עַל אַפּוֹהִי וּמַלֵיל עִמֵהּ יְיָ לְמֵימָר: {ד} אֲנָא הָא (גְזַר) קְיָמִי עִמָךְ וּתְהֵי לְאַב סַגִי עַמְמִין: {ה} וְלָא יִתְקְרֵי עוֹד יָת שְׁמָךְ אַבְרָם וִיהֵי שְׁמָךְ אַבְרָהָם אֲרֵי אַב סַגִי עַמְמִין יְהָבִתָךְ: {ו} וְאַפִּישׁ יָתָךְ לַחֲדָא לַחֲדָא וְאֶתְּנִנָךְ לְכִנְשִׁין וּמַלְכִין דְשַׁלִיטִין בְּעַמְמַיָא מִנָךְ יִפְקוּן: {ז} וַאַקֵים יָת קְיָמִי בֵּין מֵימְרִי וּבֵינָךְ וּבֵין בְּנָךְ בַּתְרָךְ לְדָרֵיהוֹן לִקְיָם עָלָם לְמֵהֲוֵי לָךְ לֵאלָהָא וְלִבְנָיךְ בַּתְרָךְ: {ח} וְאֶתֵּן לָךְ וְלִבְנָיךְ בַּתְרָךְ יָת אַרְעָא תּוֹתָבוּתָךְ יָת כָּל אַרְעָא דִכְנַעַן לְאַחֲסָנַת עָלָם וְאֱהֶוֵי לְהוֹן לֵאלָהָא: {ט} וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָהָם וְאַתְּ יָת קְיָמִי תִטָר אַתְּ וּבְנָךְ בַּתְרָךְ לְדָרֵיהוֹן: {י} דָא קְיָמִי דִי תִטְרוּן בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן וּבֵין בְּנָיךְ בַּתְרָךְ מִגְזַר לְכוֹן כָּל דְכוּרָא: {יא} וְתִגְזְרוּן יָת בִּשְׂרָא דְעָרְלָתְכוֹן וּתְהֵי (נ"י וּתְהֵא) לְאָת קְיָם בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן: {יב} וּבַר תְּמַנְיָא יוֹמִין יִתְגְזַר (יִגְזַר) לְכוֹן כָּל דְכוּרָא לְדָרָתֵיכוֹן יְלִידֵי בֵּיתָא וּזְבִינֵי כַּסְפָּא מִכֹּל בַּר עַמְמִין דְלָא מִבְּנָךְ הוּא: {יג} אִתְגַזָרָא יִתְגַזְרוּן (נ"י מִגְזַר יִגְזַר) יְלִיד בֵּיתָךְ וּזְבִין כַּסְפָּךְ וּתְהֵי קְיָמִי בְּבִשְׂרֵיכוֹן לִקְיָם עָלָם: {יד} וְעָרֵל דְכוּרָא דִי לָא יִגְזַר יָת בְּשַׂר עָרְלָתֵהּ וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מֵעַמֵּיהּ יָת קְיָמִי אַשְׁנִי: [ס] {טו} וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָהָם שָׂרַי אִתְּתָךְ לָא תִקְרֵי יָת שְׁמַהּ שָׂרָי אֲרֵי שָׂרָה שְׁמַהּ: {טז} וֶאֱבָרֵךְ יָתַהּ וְאַף אֶתֵּן מִנַהּ לָךְ בָּר וֶאֱבָרֲכִנַהּ וּתְהֵי לְכִנְשִׁין מַלְכִין דְשַׁלִּיטִין בְעַמְמַיָּא מִנַהּ יְהוֹן: {יז} וּנְפַל אַבְרָהָם עַל אַפּוֹהִי וַחֲדִי וַאֲמַר בְּלִבֵּהּ הַלְּבַר מְאָה שְׁנִין יְהֵי וְלַד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִין שְׁנִין תְּלִיד: {יח} וַאֲמַר אַבְרָהָם קֳדָם יְיָ לְוַי יִשְׁמָעֵאל יִתְקַיָּם קֳדָמָךְ: {יט} וַאֲמַר יְיָ בְּקוּשְׁטָא שָׂרָה אִתְּתָךְ תְּלִיד לָךְ בָּר וְתִקְרֵי יָת שְׁמֵהּ יִצְחָק וַאֲקִים יָת קְיָמִי עִמֵּהּ לִקְיָם עָלָם לִבְנוֹהִי בַּתְרוֹהִי: {כ} וְעַל יִשְׁמָעֵאל קַבֵּלִית צְלוֹתָךְ הָא בָּרֵכִית יָתֵהּ וְאַפֵּישּׁ יָתֵהּ וְאַסְגֵּי יָתֵהּ לַחֲדָא לַחֲדָא תְּרֵין עֲשַׂר רַבְרְבַיָּא יְלִיד וְאֶתְּנִנֵּיהּ לְעַם סַגִּי: {כא} וְיָת קְיָמִי אָקִים עִם יִצְחָק דִי תְלִיד לָךְ שָׂרָה לְזִמְנָא הָדֵין בְּשַׁתָּא אָחֳרַנְתָּא: {כב} וְשֵׁיצֵי לְמַלָּלָא עִמֵהּ וְאִסְתַּלַּק יְקָרָא דַיְיָ מֵעִלָּווֹהִי דְּאַבְרָהָם: {כג} וּדְבַר אַבְרָהָם יָת יִשְׁמָעֵאל בְּרֵהּ וְיָת כָּל יְלִידֵי בֵיתֵהּ וְיָת כָּל זְבִינֵי כַסְפֵּה כָּל דְּכוּרָא בַּאֲנָשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וּגְזַר יָת בִּשְׂרָא דְעָרְלָתְהוֹן בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין כְּמָא דִי מַלֵיל עִמֵּהּ יְיָ: {כד} וְאַבְרָהָם בַּר תִּשְׁעִין וּתְשַׁע שְׁנִין כַּד גְזַר בִּשְׂרָא דְעָרְלְתֵהּ: {כה} וְיִשְׁמָעֵאל בְּרֵהּ בַּר תְּלַת עַשְׂרֵי שְׁנִין כַּד גְּזַר יַת בִּשְׂרָא דְעָרְלְתֵהּ: {כו} בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין (גְּזַר) אִתְגְּזַר אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּרֵהּ: {כז} וְכָל אֱנָשֵׁי בֵיתֵהּ יְלִידֵי בֵיתָא וּזְבִינֵי כַסְפָּא מִן בַּר עַמְמִין אִתְגְּזָרוּ (גְזָרוּ) עִמֵּהּ: [פפפ]
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-יז
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וַהֲוָה אַבְרָם בַּר תִּשְׁעִין וּתְשַׁע שְׁנִין וְאִתְגְלֵי יְיָ לְאַבְרָם וַאֲמַר לֵיהּ אֲנָא אֵל שַׁדַי פְּלַח קֳדָמַי וֶהֱוֵי שְׁלִים בְּבִשְרָךְ: {ב} וְאֶתֵּן קְיָימִי בֵּין מֵימְרִי וּבֵינָךְ וְאַסְגֵי יָתָךְ לַחֲדָא לַחֲדָא: {ג} וְעַל דְלָא הֲוָה אַבְרָם גְזִיר לָא הֲוָה יָכִיל לְמֵיקַם וְנָפַל עַל אַנְפּוֹי וּמַלֵיל עִמֵיהּ יְיָ לְמֵימַר: {ד} אֲנָא הָא גְזַר קְיָימִי עִמָךְ וּתְהִי לְאַב סַגִי עַמְמִין: {ה} וְלָא יִתְקְרֵי תּוּב יַת שְׁמָךְ אַבְרָם וִיהֵי שְׁמָךְ אַבְרָהָם אֲרוּם לְאַב סַגִי סוֹגְעֵי עַמְמִין מַנִיתָךְ: {ו} וְאַפֵּישׁ יָתָךְ לַחֲדָא לַחֲדָא וְאֶתְּנִינָךְ לְכִינְשִׁין וּמַלְכִין שַׁלִיטִין בְּעַמְמַיָא מִנָךְ יִפְקוּן: {ז} וַאֲקַיֵם יַת קְיָמִי בֵּין מֵימְרִי וּבֵינָךְ וּבֵין בְּנָךְ בַּתְרָךְ לְדָרֵיהוֹן לִקְיַים עֲלָם לְמֶהֱוֵי לָךְ לֶאֱלָהָא וְלִבְנָךְ בַּתְרָךְ: {ח} וְאֶתֵּן לָךְ וְלִבְנָךְ בַּתְרָךְ יַת אֲרַע תּוֹתָבוּתָךְ יַת כָּל אַרְעָא דִכְנָעַן לְאַחֲסָנַת עֲלָם וֶאֶהֱוֵי לְהוֹן לֶאֱלָהָא: {ט} וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָהָם וְאַנְתְּ יַת קְיָימִי תִּיטוֹר אַנְתְּ וּבְנָךְ בַּתְרָךְ לְדָרֵיהוֹן: {י} דָא קְיָימִי דְתִטְרוּן בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן וּבֵין בְּנָךְ בַּתְרָךְ מִגְזַר לְכוֹן כָּל דְכוּרָא אִין לֵית לֵיהּ אַבָּא לְמִגְזְרֵיהּ: {יא} וְתִגְזְרוּן יַת בִּשְרָא דְעוּרְלַתְכוֹן וִיהֵי לְאָת קְיָם בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן: {יב} וּבַר תְּמַנְיָא יוֹמִין יִגְזוֹר לְכוֹן כָּל דְכוּרָא לְדָרֵיכוֹן מַרְבְּיָינֵי בָּתֵּיכוֹן וּזְבִינֵי כַּסְפֵּיכוֹן מִן כָּל בַּר עַמְמִין דְלָא מִבְּנָךְ הוּא: {יג} מַאן דְהוּא גְזִיר יִגְזַר מַרְבְּיָינֵי בָּתֵּיכוֹן וּזְבִינֵי כַּסְפֵּיכוֹן וּתְהִי קְיָמִי בְּבִשְרֵיכוֹן לִקְיָם עֲלָם: {יד} וְעַרְלָאָה דְכוּרָאָה דְלָא יִגְזַר יַת בִּשְרָא דְעוּרְלָתֵיהּ וְאִין לֵית לֵיהּ מַאן דְיִגְזַר וְיִשְׁתְּצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא מֵעַמֵיהּ יַת קְיָימֵי אַשְׁנִי: {טו} וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָהָם שָרַי אִנְתְּתָךְ לָא תְהִי קָרֵי יַת שְׁמָהּ שָרַי אֲרוּם שָרָה שְׁמָהּ: {טז} וַאֲבָרֵךְ יָתָהּ בְּגוּפָהּ וְאַף אֶתֵּן מִנָהּ לָךְ בַּר וַאֲבָרְכִינָהּ בֵּיהּ וּתְהִי לְכִנְשִׁין וּמַלְכִין שַׁלִיטִין בְּעַמְמַיָא מִינָהּ יְהוֹן: {יז} וּנְפַל אַבְרָהָם עַל אַנְפּוֹי וְתָמַהּ וַאֲמַר בְּלִבֵּיהּ הַלְבָר מְאָה שְׁנִין יְהִי וָולָד וְאִין שָרָי הַבְּרַת תִּשְׁעִין שְׁנִין תּוֹלִיד: {יח} וַאֲמַר אַבְרָהָם קֳדָם יְיָ הַלְוַאי יִשְמָעֵאל יִתְקַיֵים וְיִפְלַח קוּמָךְ: {יט} וַאֲמַר יְיָ בְּקוּשְׁטָא שָרָה אִנְתְּתָךְ תְּלִיד לָךְ בַּר וְתִקְרֵי יַת שְׁמֵיהּ יִצְחָק וְאָקִים יַת קְיָימִי עִמֵיהּ לִקְיַים עֲלָם לִבְנוֹי בַתְרוֹי: {כ} וְעַל יִשְׁמָעֵאל קַבִּילִית צְלוֹתִיךְ הָא בְרָכִית יָתֵיהּ וְאַפֵּישׁ יָתֵיהּ לַחֲדָה וְאַסְגֵי יָתֵיהּ לַחֲדָא לַחֲדָא תְּרֵיסַר רַבְרְבִין יוֹלִיד וְאִתְּנִינֵיהּ לְעַם סַגִי: {כא} וְיַת קְיָימִי אֲקַיֵים עִם יִצְחָק דְתוֹלִיד לָךְ שָרָה בְזִמְנָא הָדֵין בְּשַׁתָּא אוֹחֲרַנְתָּא: {כב} וּפְסִיק מִלְמַלָלָא עִמֵיהּ וְאִסְתַּלֵק יְקָרָא דַיְיָ מֵעִלוֹי אַבְרָהָם: {כג} וּדְבַר אַבְרָהָם יַת יִשְׁמָעֵאל בְּרֵיהּ וְיַת כָּל מַרְבְּיָינֵי בֵיתֵיהּ וְיַת כָּל זְבִינֵי כַּסְפֵּיהּ כָּל דְכוּרָא בְּאֵינָשָׁא בֵּיתָא דְאַבְרָהָם וּגְזַר יַת בִּשְרָא דְעוּרְלַתְהוֹן בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין כְּמָה דְמַלֵיל עִמֵיהּ יְיָ: {כד} וְאַבְרָהָם בַּר תִּשְׁעִין וְתֵשַׁע שְׁנִין כַּד גְזַר בִּשְרָא דְעוּרְלָתֵיהּ: {כה} וְיִשְׁמָעֵאל בְּרֵיהּ בַּר תְּלַת עַשְרֵי שְׁנִין כַּד גְזַר יַת בִּשְרָא דְעוּרְלָתֵיהּ: {כו} בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין בְּאַרְבְּעַת עֲשַר שְׁנִין גְזַר אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּרֵיהּ: {כז} וְכָל אִנְשֵׁי בֵיתֵהּ מַרְבְּיָינֵי בֵּיתָא וּזְבִינֵי כַּסְפָּא מִן בַּר עַמְמִין אִתְגְזָרוּ עִמֵיהּ:
תרגום ירושלמי על בראשית פרק-יז
תרגום ירושלמי: י״ז וְאִתְרְכִין אַבְרָהָם עַל אַפּוֹי וְתָמָה:
רלב"ג על בראשית פרק-יז
רלב"ג: כ״ב:ע״ז א׳ ויהי אחר הדברים הלאה וגומר. עד סוף הפרשה. ב׳ ביאור דברי הספור ג׳ זכר שאחר הדברים האלה נסה השם יתעלה את אברהם אם יקל בעיניו לעשות אי זה דבר שיצוהו השם יתע' ואמר אליו שיקח בנו יחידו אשר אהב והוא יצחק וילך אל ארץ המוריה ויעלהו שם לעולה על אחד מהרי המוריה אשר יאמר אליו השם. והנה כוון השם יתעלה בזה המאמר שיעלהו שם בעבור עולה רצוני לומר שיראה יצחק שם הקרבת העולה לשם כדי שיתחנך בעבודת השם יתע' ויגיע לשלמותו באופן שיאות שיהיה ממנו הזרע הנבחר שיעד השם יתעלה לאברהם. ולפי שהמובן מזה המאמר יהיה המובן ממנו לפי הנהוג בו שיעלה יצחק בנו שם לעולה כשיזבחנו וישרפנו. הנה נשלם לשם יתעלה נסיון אברהם בזאת הנבואה אם יקל בעיניו לעשות אי זה דבר שיזדמן לכבוד השם וזה שאם יקל זה בעיניו לא יחזור להבין מזה העניין זולת מה שיובן ממנו בתחלת העיון. ואם יקשה בעיניו יבקש לה המאמר כוונה אחרת זולת מה שיובן ממנו בתחלת העניין. והנה הבין אברהם זאת הנבואה לפי מה שיובן ממנו בתחלת העיון. ועם כל זה נזדרז בחריצות גדול לעשות מה שצוה לפי מחשבתו. ולזה השכי' בבקר וחבש חמורו לשאת עצי העולה ונהג עמו שני נעריו ואת יצחק בנו ובקע עצי העולה ושמם על החמור וקם ללכת למקום אשר אמר לו השם יתעלה. והנה ביום השלישי לנסעו נשא אברהם את עיניו וראה מרחוק המקום אשר אמר לו השם יתעלה שיעלה שם יצחק בנו לעולה ותכף שיראה המקום ההוא נפרד מנעריו ואמר להם שישבו שם עם החמור והוא והנער ילכו עד המקום ההוא וישתחוו שם לשם יתע' וישובו אליהם והנה לא רצה אברהם להודיע זה הסוד לנעריו כי לא נתברר לו עדיין מה יהיה אחרית דבר. והנה לקח אברהם עצי העולה ושם אותם על יצחק בנו ולקח בידו האש והמאכלת ושאל יצחק לאביו איפה השה שיעלה שם לעולה לפי שכבר ראה שהביא עמו האש והעצים. ולזה הבין שרצון אברהם היה להעלות שם לעולה וזה לאות שכבר היה רגיל אברהם בהעלאת העולות ושכבר ראה זה יצחק ממנו ואמר אליו אברהם דרך תפלה מי יתן בני אלהים ויבין בו ממה שאמר אלי שיהיה השה לעולה ואמנם אמר זה לפי שכבר הבין אברהם מזה המאמר שיזבח בנו ויעשהו עולה ולא יצא מזאת ההנחה אם לא יבאר לו השי"ת שאין רצונו בזה המאמר מה שהבין ממנו אברהם והלכו יחדיו עד אשר באו למקום ושם בנה את המזבח וערך העצים ועקד יצחק בנו על המזבח ממעל לעצים ושלח ידו ולקח המאכלת לשחוט בנו ולא השיג אברהם מזה שום דאגה וצער אבל היה עושה מצות השי"ת בטוב לבב עד שכבר הגיעתהו הנבואה בהקיץ ואמ' אלהיו מלאך ה' שלא ישלח ידו אל הנער כי לא כוון זה כמה שאמר אליו ה'. והנה לא באר לו הש"י מתחלת העניין לנסותו אם יקל בעיניו לתת לו בנו יחידו. ואולם עתה נשלם עניין הנסיון וידע השי"ת כי ירא אלהים הוא עד שלא חשך בנו יחידו ממנו אבל היה רצונו לתתו לו בשמחה ובטוב לבב. ואחר שנתברר לאברהם שרצון השי"ת היה שיעלה שם יצחק להעלות שם עולה כדי שיתחנך בעבודת הש"י נשא עיניו אם יראה שום ב"ח נאות להעלות ממנו עולה וראה ב"ח אחד רץ ואחר שנסתבך באילן בקרנו נתברר לו שהוא איל והלך אברהם ולקחו והעלהו לעולה תמורת מה שהיה חושב לעשות ממנו. ולפי שראה אברהם עוצם מעלת המקום ההוא אל שידבק בו השפע האלהי קרא שם המקום ההוא יי' יראה וזהו מה שהיה נאמר בעת מתן תורה בהר יי' יראה לפי שזה ההר קראו אברהם בזה השם ואחר זה קרא מלאך יי' אל אברהם שנית מן השמים ואמר אליו שכבר נשבע השי"ת לתת לו שכר על מה שעשה מזה ר"ל שלא חשך בנו יחידו ממנו והוא שזה יהיה סבה אל שיברכהו וירבה זרעו ככוכבי השמי' וכחול אשר על שפת הים ושירש זרעו שער אויביו וזה כי היה זה סבה אל שלמד יצחק שיעור מה שראוי שיעשה אותו האדם לכבוד הש"י. ומפני זה השתוקק להשיג אותו כפי מה שאפש' לשערו שאהבתו בזאת המדרגה הנפלא' ליודעיו אשר יקלו בכל דבר זולתו. ולזה היה ראוי שיהיה הטוב המגיע מפני אהבת הש"י למעלה מכל הטובות ובזה השתלשל השלמות לאבות עד שיהיו ראויים שיהיה מהם זה הזרע שיהיה השם לו לאלהים ויירש שער אויביו והתברכו בו כל גויי הארץ ואחר זה שב אברהם אל נעריו והלכו יחדיו לבאר שבע כי שם ביתו. והוא היה גם כן נאות שידבק לו בו השפע האלהי. והנה אחר הדברים האלה סופר לאברהם שכבר ילדה מלכה גם היא בנים לנחור וזכרם לכבוד אברהם ולפי שכבר יצא מהם בתואל שיצאו ממנו רבקה ונשי יעקב. זה ביאור דברי הספור לפי מה שנראה לנו והוא נאות מאד לפי הלשון ולפי האמת המו שתראה. והנה התועלות המגיעים מזה הספור הם רבים: ד׳ התועלת הא' הוא בדעות. והוא להודיע לנו שאהבת הש"י הוא יותר חשוקה לשלמי הדעות מכל שאר הטובות הנשארות עד שכבר יביא מפני האהבה ההיא להקל בשאר הטובות. הלא תראה שאברהם השלם היה קל בעיניו לזבח בנו יחידו אשר נולד לו לעת זקנתו לכבוד השי"ת ולמלאת מצותו עד שלא התעורר לבקש כונה אחרת למאמר השם ית' לו שיעלה יצחק בנו על ההר ההו' לעולה זולת מה שיובן מזה המאמ' בתחלת העיון וזה ממה שיביא לבני האד' תשוקה נפלאה להשיג הש"י כפי מה שאפשר עד שישיגו זה הטוב הנפלא שהוא למעלה מכל הטובות כולם עד שכבר יבוז בהם מי שידבק בשם יתעלה כדי שישלם לו הטוב המגיע מפני הדבקות בשם יתעק וההליכה בדרכיו: ה׳ התועלת הב' הוא בדעות. והוא להודיע שהייעודי' הטובים אפשר שלא יתקיימו לסבת חטא מי שבא לו הייעוד ולזה תמצא שעם שיעד השם לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע לא נמנע אברהם מלהאמין שיהיה רצון השם יתעלה שיזבחהו ויעלהו לו לעולה: ו׳ התועלת הג' הוא במדות. והוא שראוי שיזדרז האדם לעשות מצות השם יתעלה ואף על פי שכבר יקרה לו מזה דבר מכאיב ומצער הלא תראה שאברהם אבינו נזדרז לעשות זאת המצוה והשכים בבקר להשלימה בזריזות עם מה שהיה בעניינה מהזרות והצער: ז׳ התועלת הד' הוא במדות. והוא שראוי לאדם כשילך בדרך שילך עם חבורה ראויה כדי שישמר מההזקים. ולזה נהג אברהם עמו שני נעריו ללוותו עד שהיה קרוב למקום ההוא שהיה הולך אליו: ח׳ התועלת הה' במדות. והו' להודיענו שראוי לאדם שיעשה מצו' ה' בתכלית מה שאפשר מן ההדור והכבוד. ולזה לא רצה אברהם שישא זולתם העצים והאש והמאכלת מעת ראותו המקום אשר שם יעשה זה העולה כי בזה מהכבוד לשם יתעלה והתקרב לעבודתו מה שלא יעלם: ט׳ התועלת הששי הוא בדעות. והוא להודיע שמה שיעשהו האדם אפשר שיהיה הוא זולת מה שתהיה בו הידיעה ממנו השם יתע' כמו שזכרנו במה שקדם. ובזה יתקיים טבע האפשר ולזה היה עניין הנסיון. ולזה גם כן אמר לאברהם כי עתה ידעתי. וכבר ביארנו אמתת זה העניין בשלמות בשני מספר מלחמות יי': י׳ התועלת השביעי הוא להודיענו שכבר נשבע השם לאברהם שיהיה לו מיצחק זרע שלם יירש שער אויביו וספר לנו סבת זאת השבועה והוא הנסיון אשר נסה השם יתעלה אברהם כי כבר נמשך ממנו שהבין אברהם ממאמ' השם יתעלה שיעשה עולה מיצחק בנו והיה זה סבה להגיע יצחק אל גבול השלמות כמו שקדם: י״א התועלת השמיני הוא להודיענו הסתעפות רבקה אשת יצחק ונשי יעקב ממשפחת אברהם לפי שמהם היה הזרע השלם והוא ישראל:
——————————————————-
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
הסבר על זכויות יוצרים:
- למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
- ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5
רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il