בראשית פרק-יד – עם 26 מפרשים

{א} &nbspרביעי&nbsp&nbspוַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶֽלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִֽם: {ב} עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ (צביים) צְבוֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹֽעַר: {ג} כָּל אֵלֶּה חָֽבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּֽלַח: {ד} שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָֽבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָֽדוּ: {ה} וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָֽאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָֽיִם: {ו} וְאֶת הַֽחֹרִי בְּהַֽרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּֽר: {ז} וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָֽעֲמָֽלֵקִי וְגַם אֶת הָאֱמֹרִי הַיּשֵׁב בְּחַֽצֲצֹן תָּמָֽר: {ח} וַיֵּצֵא מֶֽלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ (צביים) צְבוֹיִם וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא צֹעַר וַיַּֽעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּֽים: {ט} אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַֽחֲמִשָּֽׁה: {י} וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּֽאֱרֹת בֶּֽאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶֽלֶךְ סְדֹם וַֽעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּֽסוּ: {יא} וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַֽעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵֽכוּ: {יב} וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא ישֵׁב בִּסְדֹֽם: {יג} וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָֽעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵֽלֹנֵי מַמְרֵא הָֽאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַֽאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּֽעֲלֵי בְרִית אַבְרָֽם: {יד} וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּֽן: {טו} וַיֵּֽחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַֽעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַֽיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּֽשֶׂק: {טז} וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָֽרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָֽם: {יז} וַיֵּצֵא מֶֽלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַֽחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵֽהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּֽלֶךְ: {יח} וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיֽוֹן: {יט} וַיְבָֽרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָֽרֶץ: {כ} וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַֽעֲשֵׂר מִכֹּֽל: {כא} &nbspחמישי&nbsp&nbspוַיֹּאמֶר מֶֽלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָֽרְכֻשׁ קַח לָֽךְ: {כב} וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְהֹוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָֽרֶץ: {כג} אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶֽעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָֽם: {כד} בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָֽכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָֽאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָֽלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָֽם: (ס)

רש"י על בראשית פרק-יד

רש"י: {א} אמרפל. הוא נמרוד, שאמר לאברהם ב פול לתוך כבשן האש (ב"ר מב, ד.): מלך גוים. מקום יש ששמו גוים. על שם שנתקבצו שמה מכמה אומות ומקומות, והמליכו איש עליהם, ושמו תדעל. (ב"ר שם): {ב} ברע. רע לשמים ורע לבריות: ברשע. שנתעלה ברשע: שנאב. שונא אביו שבשמים: שמאבר. שם ג אבר לעוף ולקפוץ, ולמרוד בהקב"ה: בלע. שם ד העיר: {ג} עמק השדים. כך שמו, על שם שהיו בו שדות הרבה. ה ומדרש אגדה יש הרבה: הוא ים המלח. לאחר זמן נמשך הים ו לתוכו ונעשה ים המלח. ומדרש אגדה אומר, שנתבקעו הצורים סביבותיו ונמשכו ז יאורים לתוכו: {ד} שתים עשרה שנה עבדו. חמשה מלכים הללו את כדרלעומר: {ה} ובארבע עשרה שנה. למרדן: ח בא כדרלעומר. לפי שהוא היה בעל המעשה, נכנס בעובי הקורה: והמלכים וגו'. אלו שלשה מלכים: הזוזים. הם זמזומים: {ו} בהררם. בהר שלהם: איל פארן. כתרגומו מישר. ואומר ט אני, שאין איל לשון מישור, י אלא מישור של פארן איל שמו, ושל ממרא אלוני שמו, ושל ירדן ככר שמו, ושל שטים אבל שמו, אבל השטים, וכן בעל גד בעל שמו, וכולן מתורגמין מישר, וכל אחד שמו עליו: על המדבר. אצל המדבר, כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב, כ.): {ז} עין משפט הוא קדש. על שם העתיד, שעתידין משה ואהרן להשפט שם על עסקי אותו העין, והם מי מריבה. ואונקלוס תרגמו כפשוטו, מקום שהיו בני המדינה מתקבצים שם לכל משפט: שדה העמלקי. עדיין לא נולד עמלק, ונקרא על שם העתיד: בחצצן תמר. הוא עין גדי, מקרא מלא (בדברי הימים-ב כ, ב.) ביהושפט: {ט} ארבעה מלכים וגו'. ואף על פי כן כ נצחו המועטים, להודיעך שגבורים היו, ואף על פי כן לא נמנע אברהם מלרדוף אחריהם: {י} בארת בארת חמר. בארות הרבה היו שם, שנוטלים משם אדמה ל לטיט של בנין. ומדרש אגדה, שהיה הטיט מוגבל בהם, ונעשה נס למלך סדום שיצא משם, מ לפי שהיו באומות מקצתן שלא היו מאמינין שניצול אברהם מאור כשדים מכבשן האש, וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברהם למפרע (ב"ר מב, ז.): הרה נסו. להר נסו, הרה כמו להר, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה. ויש חילוק בין הרה לההרה שה"א שבסוף התיבה עומדת במקום למ"ד שבראשה, אבל (ס"א זו) אינה עומדת במקום למ"ד, ונקודה (ס"א לנקוד) פתח תחתיה, והרי הרה כמו להר, או כמו אל הר, ואינו מפרש לאיזה הר, אלא שכל אחד נס באשר מצא הר תחלה. וכשהוא נותן ה"א בראשה לכתוב ההרה או המדברה, פתרונו כמו אל ההר או כמו לההר (להר), ומשמע לאותו הר הידוע ומפורש בפרשה: {יב} והוא יושב בסדום. מי גרם לו זאת, ישיבתו בסדום: {יג} ויבא הפליט. לפי פשוטו זה עוג נ שפלט מן המלחמה, והוא שכתוב כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים, וזהו נשאר, שלא הרגוהו אמרפל וחביריו כשהכו הרפאים בעשתרות קרנים. תנחומא (חקת כה.). ומדרש בראשית רבה (מב, ח.), זה עוג שפלט מדור המבול, וזהו מיתר הרפאים, שנאמר הנפילים ס היו בארץ וגו', ומתכוין שיהרג אברם ע וישא את שרה: העברי. שבא מעבר הנהר. (ב"ר שם): בעלי ברית אברם. שכרתו עמו ברית (ס"א, דבר אחר שהשיאו לו עצה על המילה כמו שמפורש במקום אחר): {יד} וירק. כתרגומו פ וזריז, וכן והריקותי אחריכם חרב (ויקרא כו, לג.), אזדיין בחרבי עליכם, וכן אריק חרבי (שמות טו, ט.), וכן והרק חנית וסגור (תהלים לה, ג.): חניכיו. חנכו כתיב (ס"א קרי), זה אליעזר שחנכו למצות, והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן חנוך לנער (משלי כב, ו.), חנוכת המזבח (במדבר ז, יא.), חנוכת הבית (תהלים ל, א.), ובלע"ז קורין לו אינצניי"ר (אונטערריכטען) וברש"י כ"י אישטרייני"ר (צום ערשטען מאהל ברויכען): שמונה עשר וגו'. רבותינו אמרו (נדרים לב.) אליעזר לבדו היה, צ והוא מנין גימטריא של שמו: עד דן. שם תשש כחו, שראה ק שעתידין בניו להעמיד שם עגל (סנהדרין צו.): {טו} ויחלק עליהם. לפי פשוטו סרס המקרא, ויחלק הוא ועבדיו עליהם לילה, כדרך הרודפים שמתפלגים אחר הנרדפים ר כשבורחים זה לכאן וזה לכאן: לילה. כלומר אחר שחשכה לא נמנע מלרדפם. ומדרש אגדה, שנחלק הלילה, ובחצות הראשון נעשה לו נס, וחציו השני נשמר ובא לו לחצות ש לילה של מצרים: עד חובה. אין מקום ששמו חובה, ודן קורא חובה, על שם עבודת אלילים שעתידה להיות שם: {יז} עמק שוה. כך שמו, ותרגומו למישר מפנא, פנוי מאילנות ומכל מכשול: עמק המלך. בית ריסא דמלכא, בית ריס אחד, שהוא שלשים קנים, שהיה מיוחד למלך לצחק שם. ומדרש אגדה, עמק שהושוו שם כל האומות, והמליכו את אברהם עליהם לנשיא אלהים ולקצין: {יח} ומלכי צדק. מדרש אגדה הוא ת שם בן נח (נדרים לב:): לחם ויין. כך עושים ליגיעי מלחמה, והראה לו שאין בלבו עליו על א שהרג את בניו. ומדרש אגדה, רמז לו על המנחות ועל הנסכים שיקריבו שם בניו: {יט} קנה שמים וארץ. כמו עושה שמים וארץ (תהלים קמו, ו.), על ידי עשייתן קנאן להיות שלו: {כ} אשר מגן. אשר הסגיר, וכן אמגנך ישראל (הושע יא, ח.): ויתן לו. אברם: ב מעשר מכל. אשר לו, לפי שהיה כהן: {כא} תן לי הנפש. (הגופים מן) השבי שלי שהצלת, החזר לי הגופים לבדם: {כב} הרמתי ידי. לשון ג שבועה, מרים אני את ידי לאל עליון, וכן בי נשבעתי (בראשית כב, טז.), נשבע אני, וכן נתתי כסף השדה קח ממני (שם כג, יג.), נותן אני לך כסף השדה וקחהו ממני: {כג} אם מחוט ועד שרוך נעל. אעכב לעצמי מן השבי: ואם אקח מכל אשר לך. ואם תאמר לתת לי שכר ד מבית גנזיך, לא אקח: ולא תאמר וגו'. שהקב"ה הבטיחני לעשרני, שנאמר ואברכך וגו': {כד} הנערים. עבדי ה אשר הלכו אתי, ועוד ענר אשכול וממרא וגו', ואף על פי שעבדי נכנסו למלחמה, שנאמר הוא ועבדיו ויכם, וענר וחביריו ישבו על הכלים ו לשמור, אפלו הכי הם יקחו חלקם, וממנו למד דוד, שאמר כחלק היורד למלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו (שמואל-א ל, כד.), ולכך נאמר ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה לחוק ומשפט (שם פסוק כה.), לא נאמר והלאה, לפי שכבר נתן החוק בימי אברהם:

רמב"ן על בראשית פרק-יד

רמב"ן: {א} ויהי בימי אמרפל מלך שנער. המעשה הזה אירע לאברהם להורות כי ארבע מלכיות תעמודנה למשול בעולם ובסוף יתגברו בניו עליהם ויפלו כלם בידם וישיבו כל שבותם ורכושם והיה הראשון מהם מלך בבל כי כן העתיד כדכתיב (דניאל ב לח) אנת הוא רישא די דהבא ואולי "אלסר" שם עיר במדי או בפרס ו "עילם" בעיר ההיא המלך מלך יון הוא המלך הראשון ומשם נתפשט מלכותו כשנצח דריוש וכבר הזכירו זה רבותינו (ע"ז י) רבי יוסי אומר שש שנים מלכו בעילם ואחר כך נתפשטה מלכותם בכל העולם כולו ו"מלך גוים" המלך על עמים שונים אשר שמוהו עליהם לראש ולקצין רמז למלך רומי אשר המלך על עיר מקובצת מעמים רבים כיתים ואדום ויתר גוים וכך אמרו בבראשית רבה (מב ב) אמר רבי אבין כשם שפתח בארבע מלכיות כך אינו חותם אלא בארבע מלכיות וכו' ושם עוד (מב ד בשינוי לשון) ויהי בימי אמרפל מלך שנער זו בבל אריוך מלך אלסר זו מדי כדרלעומר מלך עילם זו יון ותדעל מלך גוים זו מלכות אדום שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם {ב} וטעם ומלך בלע. מפני שמלך על עיר קטנה ואנשים בה מעט ולא שם לו על פני חוץ {ו} איל פארן. כתרגומו מישר פארן ואני אומר שאין איל לשון מישור אלא מישור של פארן איל שמו ושל ממרא אלוני שמו ושל ירדן ככר שמו ושל שטים אבל שמו וכולם מתורגמין מישרא וכל אחד שמו עליו לשון רש"י ואלו היה כן היה אונקלוס מתרגם בשמם "אילא דפארן" "אלוני דממרא" כמנהגו בשמות ומי הגיד לו במקומות הרבים ההם המישור הם כולם או הרים הגבוהים ו"ממרא" שם האיש האמורי אחי אשכול ואחי ענר בעלי ברית אברם והמקום ההוא שלו כמו שאמר (להלן פסוק יג) אלוני ממרא האמורי כאשר פרשתי (לעיל יב ו) אבל "איל פארן" מקום אילים כי יבשו מאילים אשר חמדתם (ישעיהו א כט) ו"אלוני" מקום אלונים כאלה וכאלון (שם ו יג) אלונים מבשן (יחזקאל כז ו) והנהוג בהם להיותם נטועים במישור לפני המדינות להיות לעיר כמו מגרש וכן תרגום "אלון בכות" (להלן לה ח) "מישור בכותא" ושם איננו שם העצם למקום רק הוא שם לאלון הנטוע שם כמו שמפורש (שם) תחת האלון אלא שהוא רודף הענין לא המלות והתרגום הירושלמי אמר ב"איל פארן" ו"אלוני ממרא" "מישרא" כדברי אונקלוס ואמר ב"אלון בכות" "בלוט בכותא" כי "אלון בכות" אצלו שם לאילן לא למקום ואונקלוס סבר שהוא שם למקום כי היו בו אלונים רבים כמו "אלוני ממרא" ולכך אמר "האלון" והנה כולם שמות תאר אבל "ככר הירדן" לשון מישור ממש הוא כי כן יקרא בלשון הקודש המקום שהנהרות מתפשטין בהם במרוצת המים הנגרים השוטפים שם ולכן אמר (להלן יט יז) ואל תעמוד בכל הככר ההרה המלט וכן כר נרחב (ישעיהו ל כג) לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר (תהלים סה יד) פעמים יכפלו המלה ופעמים יסירו הכפל כמו בת עין (שם יז ח) וזולתם רבים ויקראו גם כן השלוחים המהירים בשם הזה לכרי ולרצים (מלכים ב יא ד) שרי המאות ואת הכרי (שם יט) וכן בכרכרות (ישעיהו סו כ) שם לגמלים המריצין שהזכירום בתלמוד (מכות ה) "גמלא פרחא" וממנו "מכרכר" כפולים ואבל השטים (במדבר לג מט) וכן "אבל מחולה" (שופטים ז כב) תרגמו אותו "מישר" הוא המקום הנחרב אין בו נטע ולא בנין כי הלשון אצלם לשון חרבה ושממה כמו ויאבל חיל וחומה (איכה ב ח) אבל תירוש אומללה גפן (ישעיהו כד ז) {ז} אל עין משפט. על שם העתיד שעתידים משה ואהרן להשפט שם על עסקי אותו העין לשון רש"י מדברי אגדה (במד"ר יט יד) ולא הבינותי זה כי "קדש" זה הוא "קדש ברנע" כי הוא ב"איל פארן אשר על המדבר" וממנו נשתלחו מרגלים בשנה שניה שנאמר (במדבר יג כו) אל מדבר פארן קדשה וכתוב (דברים א יט כב) ונבא עד קדש ברנע ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ושם ישבו ישראל ימים רבים אבל "קדש" ששם משפט הצדיקים הוא במדבר צין שבאו שם בשנת הארבעים שנאמר (במדבר כ א) ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחדש הראשון וישב העם בקדש וגמר הפרשה אולי המדרש על השם בלבד הוא רמז הכתוב כי השם הזה "קדש" הוא יהיה עין משפט ואונקלוס אמר "מישר פילוג דינא" ולא ידעתי מהו אולי הוא מלשון פלגים יבלי מים (ישעיהו ל כה) מי פלג לשטף תעלה (איוב לח כה) וכן בלשון חכמים (אסתר רבה ה) "פלגו של ים" יאמר כי במישור ההוא מעין המשפט ועומק הדין כי היה מישור נאה מעותד למלכים שם ישבו לשפוט את כל הגוים בארצות ההם

"שדה העמלקי" – לשון רש"י עדיין לא נולד עמלק ונקרא על שם העתיד ולא ידעתי אם רצונו לומר כי משה רבינו קרא המקום בשם שהוא נקרא בימיו ואם כן אין בכאן דבר עתיד או מה העתיד הזאת שיתנבאו הגוים לקרוא המקום כן ולשון בראשית רבה (מב ז) עדיין לא נולד עמלק ואת אמרת את כל שדה העמלקי אלא מגיד מראשית אחרית וזה דרך הדרש להם במקומות רבים גם בנהרות גן עדן אמרו (ב"ר טז ב) כלשון הזה וכוונתם לומר כי מעת צאת הנהרות נאמר כי הנהר הולך קדמת ארץ העתידה להיות לאשור והנכון בעיני בשדה העמלקי כי היה בימים הקדמונים אדם נכבד מבני החורי יושב הארץ ומשל על המקום ההוא ושמו עמלק ואליפז בכור עשו קרא שם בנו על שם האיש ההוא ואולי ממשפחת תמנע אמו היה ומשל גם במקום ההוא והיה שם אלוף עליהם {י} בארת בארת חמר. בארות הרבה היו שם שנוטלין משם אדמה לטיט הבנין ומדרש אגדה שהיה הטיט מוגבל בהן ונעשה נס למלך סדום שיצא משם לפי שהיו באומות מקצתן שלא היו מאמינים באברם שנצל מכבשן האש וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברם למפרע לשון רש"י ואין ספק כי פירוש בארות חמר בארות אשר בהם רפש וטיט כענין שכתוב (ירמיהו לח ו) ובבור אין מים כי אם טיט ויטבע ירמיהו בטיט וכתוב (תהלים מ ג) ויעלני מבור שאון מטיט היון ויתכן שיצא משם כראוי בלא נס ואני תמה במדרש ההגדה הזה כי האומות שלא היו מאמינים שעשה הקב"ה נס לאברהם בראותם נסו של מלך סדום לא יוסיפו אמונה בהקב"ה כי מלך סדום עובד עבודה זרה היה והנה נסו או יחזק ידי עובדי עבודה זרה או שיאמינו בכל הנסים שיהיו בכשפים או מקרה באפשרות רחוקה ונסו יתן ספק בלב המאמינים בנסו של אברהם ואולי יפרשו ויצא מלך סדום לקראתו שיצא מן הבור כשעבר אברהם עליו כי נעשה לו נס לכבוד אברהם שיצא לקראתו לכבודו ולברכו ואפשר כי אברהם בשובו הביט בבור ההוא כי חפץ להציל המלכים ולהשיב להם רכושם והנה נעשה הנס על ידו ואם נעשה למלך סדום נס לכבוד אברהם כל שכן שיש להאמין שיעשה נס לאברהם להציל ממות נפשו ונאמר כי מלך עמורה כבר מת כאשר עבר אברהם עליו או שנפל בבור אחר כי שמה רמז לעמק {טו} ויחלק עליהם לילה. כתב רש"י לפי פשוטו כדרך הרודפים שמתפלגים אחר בורחיהם כשבורחין זה לכאן וזה לכאן לילה כלומר לאחר שחשכה לא נמנע מלרדפם והנכון כי רדף אותם ביום עד דן עם כל מחנהו וכאשר חשך עליהם הלילה ולא היה רואה אי זה דרך אשר יברחו בה חלק עמו ועבדיו לשנים או שלשה ראשים ולקח החלק האחד עמו ורדפו אחריהם בכל הדרכים והכום עד חובה אשר משמאל לדמשק וחזר מלרדוף אחריהם ושיעורו ויחלק עליהם הוא ועבדיו לילה

"וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק" – ידוע כי מרחק רב מן אלוני ממרא אשר בחברון בארץ יהודה לדמשק אשר הוא חוצה לארץ אם כן רדף אחריהם ימים רבים עד הוציאו אותם מן הארץ כי הם אל בבל ארצם היו חוזרים או שהיה נס גדול כאשר דרשו רבותינו (ב"ר מג ג) בארח ברגליו לא יבא (ישעיהו מא ג) {יח} ומלכי צדק מלך שלם. היא ירושלים כענין שנאמר (תהלים עו ג) ויהי בשלם סוכו ומלכה יקרא גם בימי יהושע "אדני צדק" (יהושע י א) כי מאז ידעו הגוים כי המקום ההוא מבחר המקומות באמצע הישוב או שידעו מעלתו בקבלה שהוא מכוון כנגד בית המקדש של מעלה ששם שכינתו של הקב"ה שנקרא "צדק" ובבראשית רבה (מג ו) המקום הזה מצדיק את יושביו ומלכי צדק אדוני צדק נקראת ירושלם צדק שנאמר (ישעיהו א כא) צדק ילין בה והזכיר והוא כהן לאל עליון להודיע כי אברהם לא היה נותן מעשר לכהן לאלהים אחרים אבל מפני שידע בו שהוא כהן לאל עליון נתן לו המעשר לכבוד השם והרמז לאברהם מזה כי שם יהיה בית אלהים ושם יוציא זרעו המעשר והתרומה ושם יברכו את ה' ועל דעת רבותינו (נדרים לב) שאומרים כי מלכי צדק הוא שם בן נח הלך מארצו לירושלם לעבוד שם את ה' והיה להם לכהן לאל עליון כי הוא אחי אביהם הנכבד כי ירושלים מגבול הכנעני היא מעולם ורש"י כתב למעלה (יב ו) והכנעני אז בארץ היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם זקנו של אברהם שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח לבניו את הארץ (ספרא קכו) שנאמר ומלכי צדק מלך שלם ואין זה נכון כי "גבול הכנעני מצידון" (לעיל י יט) יכלול כל ארץ ישראל וגבול בני שם במזרח ממשא רחוק מארץ ישראל אבל אם חלק נח לבניו הארצות ונתן לשם ארץ ישראל היה זה כ"מחלק נכסיו על פיו" וישבו בה בני כנען עד אשר ינחיל אותה השם לזרע אוהבו כאשר הזכרתי כבר (לעיל י טו)

"והוא כהן לאל עליון" – בעבור היות בכל העמים כהנים משרתים למלאכים הנקראים "אלים" כענין שנאמר (שמות טו יא) מי כמוכה באלים יקרא הקב"ה "אל עליון" וענינו התקיף הגבוה על כל גבוהים כמו יש לאל ידי (להלן לא כט) ומלכי צדק לא הזכיר השם אבל אברהם אמר ה' אל עליון (להלן פסוק כב) {יט} קונה שמים וארץ. כתב רש"י קונה כמו עושה על ידי עשייתו קנאן להיות לו ואלה שני פנים הם ואולי כן הדבר שיבא לשון קנין בענין העשייה וכן כי אתה קנית כליותי (תהלים קלט יג) שיכפול תסוכני בבטן אמי וכן הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך (דברים לב ו) כי הלשון יאמר "קנין" בעשייה וההפך אשר עשו בחרן (לעיל יב ה) קנו ומאשר לאבינו עשה (להלן לא א) והנכון מה שאמר עוד קנאן להיות לו כי כל אשר לאדם יקרא קנינו ויקראו הצאן "מקנה" בעבור היותו עיקר רכוש האדם ולשון חכמים (ב"מ י) המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו הבטה בהפקר קניא (שם קיח) חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו (שם יא) וכן בכל מקום תבוא להם במקום זכיה כלומר שהוא שלו ולזה נתכוין אונקלוס שתרגם דקניניה ולא אמר "קנה" {כ} ויתן לו מעשר מכל. אברהם לא רצה לקחת לעצמו מחוט ועד שרוך נעל אבל חלק הגבוה הפריש לתתו לכהן ומלך סדום יצא לקראת אברהם אל עמק שוה לכבדו והלך עמו עד שלם שהוציא מלכי צדק לחם ויין לעם אשר ברגליו ולא בקש מלך סדום ממנו דבר אבל כאשר ראה נדיבת לבו וצדקתו שנתן המעשר אז בקש גם הוא הנפש בדרך צדקה ואברהם בטח באלהיו שיתן לו עושר ונכסים וכבוד ולא רצה לקחת ממנו דבר והשיב לו כל רכוש סדום שהוא שלו וכל רכוש עמורה להשיב אותו לבעליו כי בכל בקש ממנו הנפש ובכל היתה טענתו שלא יאמרו הם העשירו את אברם ושאר המקומות הנזכרים לפי חרב הכו אותם ולא לקחו מערי המלכים רק רכוש סדום ועמורה כי בעבור שאבדו מלכיהם נשארו עזובות עריהם ויתכן שיהיה זה מה שאמר "אם מחוט ועד שרוך" ישאר בידי מכל הרכוש הבא אלי מכולכם "ואם אקח מכל אשר לך" ברכושך שנתת אתה לי {כב} וטעם הרימותי ידי אל ה'. לשון שבועה מרים אני ידי לאל עליון וכן בי נשבעתי (להלן כב טז) נשבע אני לשון רש"י וכן מצאתי בספרי (ואתחנן לג) מצינו בכל הצדיקים שמשביעין את יצרן שלא לעשות באברהם הוא אומר הרימותי ידי אל ה' והנה הוא כלשון וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם (דניאל יב ז) ואונקלוס אמר ארימית ידי בצלו קדם ה' יאמר התפללתי אל ה' וכפי פרושות השמים אם אקח מכל אשר לך כלומר כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף אם אקח והנכון בעיני כי אמר הרימותי ידי אל ה' להיות הקדש וחרם לפניו אם אקח מכל אשר לך כי ההקדשות יקראו כן "תרומת יד" כלשון כל מרים תרומת כסף ונחשת (שמות לה כד) וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה' (שם כב) ואמר כן בעבור שנתן ממנו מעשר כי כל אשר יקח מכל אשר לו יהיה תרומה לה' לא יהנה ממנו דבר ובבראשית רבה (מג ט) עשאן תרומה כמה דאת אמר (במדבר יח כו) והרמותם ממנו תרומת ה'

אור החיים על בראשית פרק-יד

אור החיים: {ג} ויאמר אברם הן לי וגו'. קשה א' איך יוכל לומר לא נתת וגו' והלא כבר הבטיחו ואמר לו (לעיל יג טז) ושמתי זרעך כעפר הארץ ומה לו לפקפק ח"ו בדברי ה'. ב' אומרו הן לי היה לו לומר הן לא נתת לי. ג' צריך לדעת הכוונה באומרו והנה בן ביתי יורש אחר שאין לו זרע מה לי אם יורש אותו בן ביתו או אחר:

אכן כונת הכתוב היא על זה הדרך, שלהיות שבשורת הזרע שאמר לו ה' אמר כעפר הארץ, ודבר ידוע כי הנמשלים לעפר הארץ הם בני אדם הבזוים והפחותים שאין בהם נפש קדושה, על דרך אומרו (קהלת ג) רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, והם הנקראים עמי הארץ, ובני אדם כאלו לא יתמלא רצון הצדיקים בהם, לזה אמר אברהם הן לי וגו', פירוש דבר השוה לי לא נתת זרע. ולזה השיבו ה' ואמר לו ספור הכוכבים כה יהיה זרעך והם הצדיקים המשולים לכוכבים דכתיב (דניאל יב) ומצדיקי הרבים ככוכבים ובזה נחה דעתו. ואל יקשה לך לפירוש זה ממאמר רז"ל שדרשו בפסוק והיה זרעך בעפר הארץ שאמר ה' ליעקב, וז"ל (כ"ר פס"ט) כעפר וגו' מה עפר אינו מתברך אלא במים כך בניך וכו' מה עפר מכלה כלי מתכות כו', ע"כ, הרי דהמשלת העפר לשבח. הנה לא דרשו ז"ל בדרך זה לשבח שבעפר, אלא אחר שמצינו שהמשילם ה' לכוכבים הא למדת שלא המשילם לעפר אחרי כן אלא לשבח שבעפר, לא לבחינת הפחיתות, ולזה תמצא שלא דרשו כן בפסוק ראשון הנאמר לאברהם אלא בפסוק הנאמר ליעקב אחר שהובטח אברהם ככוכבים, ולזה דאג אברהם על המשל ראשון כעפר הארץ. ובזה נתיישבו ב' הדקדוקים למה לא הובטח אברהם בהבטחה ראשונה גם דקדוק אומרו הן לי:

ואומרו והנה בן ביתי יורש אותי, תתפרש בשני דרכים, הא' שאם לא יתן לו אלא כעפר יותר יבחר לבן ביתו לירש אותו, להיותו תלמידו החביב לו, ממה שירשנו בן שאינו הגון, ומצינו שעשו כיוצא בזה אנשי מעשה מבני ישראל המה:

והב' על זה הדרך כי מלבד שהיה מצטער על הזרע גם היה מצטער על דברת הבן בית שהיה אומר כי הוא היורש, וזה הוא שיעור הכתוב, והנה, פירוש לפי שעה הוא אומר יורש אותי, ואיך יטב ביום טובה לבבו בשמעו את הדברים מבן ביתו. ומצאתי לרז"ל (שם פמ"ד) שאמרו מעין זה שפירשו שבקש אברהם ללכת ערירי ולא יהיו לו בנים שאינם מהוגנים: {ו} והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. פירוש על דרך אומרם ז"ל (ר"ה ו.) כי דין הצדקה כנדרים שהנודר לגבוה כמוסר להדיוט. והוא שאמר והאמין בה' פירוש הפקיד אצלו הברכה, ואם תאמר והלא עדיין לא הגיעה לידו להפקידה ביד נאמן, לזה אמר ויחשבה לו צדקה, פירוש החשיב אברהם מה שאמר ה' אליו שהוא צדקה, וכיון שכן דין מסירה יש לה והאמינה ביד ה':

עוד ירצה, להיות שהבטיחו והוא שיהיו בניו צדיקים ודבר זה אינו בידו של הקב"ה כאומרם ז"ל (כרכות לג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים אמר הכתוב שהאמין בה' שכן יעשה ולא הרהר אחר מדותיו לומר והלא וכו' ויחשבה ה' לאברהם צדקה שהפליא להצדיק. או ירמוז על זה הדרך שהגם שמאת ה' היתה זאת להיות ל' צדיקים בעולם (ב"ר פל"ה ומ"ט) אם כן הוא חפץ להטות אדם לדרך ישר ואין לאיש הזה משפט צדקה שאמר הכתוב (דבדים ו, כה) וצדקה תהיה לנו כי נשמור וגו' מעתה הל' צדיקים מוכרחים הם במעשיהם, לזה אמר שאף על פי כן ויחשבה ה' לו צדקה פי' לזרע המוזכר בסמוך דכתיב יהיה זרעך כי שם רמז הל' במספר יהיה: {יג} ויאמר לאברם וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר ידוע תדע. עוד צריך לדעת למה אמר גר יהיה זרעך ולא אמר זרעך יהיה גר או יהיה זרעך גר כי אין דרך להזכיר המאורע קודם שיזכיר למי יארע. עוד למה לא פירש כוונתו באומרו גר וגו' ועבדום וענו וגו' אם ג' יחד יהיו בכל הד' מאות שנה או חלק מהארבע מאות בגירות וחלק בעבדות וחלק בעינוי. האמת, כי ממה שראינו שכן היה נודעת הכונה, אלא למה לא פירש ה' דבריו:

אכן כוונת הכתוב הוא על זה הדרך טעם שכפל לומר ידוע תדע לג' סיבות. הא' על דרך אומרם ז"ל (נדרים לב.) וז"ל ירדו אבותינו למצרים בשביל דבר קל שאמר במה אדע, והוא אומרו ידוע, לצד שאתה חפץ לדעת, תדע כי גר וגו'. ב', להיות שאמר ה' בענין ב' דברים, א' פורעניות ואחת הטבה, כאומרו ואחרי כן וגו' לזה אמר ידיעה ב' פעמים. ג' על דרך אומרם ז"ל (ברכות יח:) בפסוק (דברים לד) זאת הארץ אשר נשבעתי וגו' לאמר וגו' שאמר לו ה' לך אמור לאברהם וגו' שבועה שנשבעתי וכו' ע"כ. והוא אומרו ב' ידיעות א' היא מה שמודיעו באותו מצב ואחד שעתיד להודיעו על ידי משה ולזה אמר תדע לעתיד:

וטעם שאמר גר יהיה וגו', שהקדים המאורע, נתכוון לומר כי הגרות היא כסדר שהיה בה אברהם, ואם היה אומר כי יהיה גר משמע שתתחדש הגרות, ויהיה נשמע שיהיה זמן שלא יהיו גרים קודם ותתחדש להם הגרות, ולא כן הוא שיעור אומרו כי גר יהיה זרעך פי' בגרות יהיה עומד זרעך, ולזה מצינו שחשב ה' שני יצחק ויעקב הגם שהיו בהויתן לגרות אבות, ואם תאמר היה לו לומר כי זרעך גר יהיה וגו', דע כי נתחכם ה' לומר כן לגלות דעתו כי לא לכל זרעו גזר ה' עול השיעבוד והעינוי ולזה אמר כי גר יהיה זרעיך פי' יהיה לך חלק בזרעך שאינו אלא בגרות ולא ישתו יין מרורות כל עיקר, ואם היה מקדים לומר זרעך גר יהיה וגו' תהיה הכונה על זה הדרך זרעך גר יהיה וגו' ועבדום וגו' ואין חלק מזרע מושלל מהאמור בענין שהם גרות עבדות עינוי והוא לא כן חושב כי יש שישנו בגרות לבד, ולזה הפסיק בין הגרות לשאר, פירוש, לומר כי יש מהזרע שהוא מוחלט שאין לו אלא גרות לבד. וזה הוא שיעור הכתוב גר יהיה זרעך בארץ לא להם. זרעך בארץ לא להם ועבדום וגו'. וטעם שלא שיער כמה מהעבדות וכו'. דבר זה אין לו שיעור יכולין להפטר ביום א' על דרך אומרם ז"ל (דב"ר פ"ב) יענך וגו'. ומעתה שלשה הדרגות בענין חלק מהזרע מוחלט מהשעבוד והענוי והם האבות והשבטים והשאר חלק בגלות וחלק בענוי ואין שיעור לזמן העינוי כי אם יזכו יום א' ולא רד"ו שנה, וצא ולמד משבט לוי (ש"ר ה טז) שנדמה לאבות, ודע שגם הם טעמו דבר מה צא ולמד ממשה (שמות ב ג) ותקח לו תיבת גומא וגו' על שפת היאור: {יד} וגם את הגוי וגו'. קשה איך יוצדק לומר וגם על מה שקדם שהוא השיעבוד והענוי וזה הטבה לנקום נקם מאויבנו. ב' תיבת את מיותרת. ג' אומרו דן אנכי דבר ידוע הוא כי הוא הוא השופט. ד' למה הפסיק בין המאורע אשר גזר ה' על בניו במשפט המשעבדים והיה לו להשלים לומר ואחרי כן יצאו וגו' שהוא גמר ענין ישראל ואחר כך יאמר את הגוי אשר יעבודו וגו'. ולזה אפשר שנתכוון לומר בשינוי זה שאחר שישפוט ה' את הגוי יצאו ברכוש ולקח סדר העשוי, וכמו שמצינו שכן היה בתחלה דן אותם ואחר כך השאילום רכוש גדול:

אכן משמעות הכתובים יתבארו על דרך אומרם ז"ל (תנחומא בשלח) וחמושים עלו וגו' א' מחמשים ויש אומרים אחד מחמש מאות והשאר מתו במצרים בימי חושך ואפילה כדי שלא ירגישו בהם המצרים. עוד אמרו ז"ל (שמו"ר פי"ד) בפסוק ולכל בני ישראל היה אור וגו' שהיו ישראל מחפשים חדרי חפצי מצרים והיו יודעים וכו' ובאמצעות זה השאילום וינצלו וגו' ועיין מה שפירשתי בפי' פסוק זה במקומו, והוא שאמר ה' לאברהם וגם את וגו' פי' מלבד גזירת השעבוד והעינוי וגם תוספת גזירת פורעניות ידון את ישראל כשידון את המצרים להשמיד ולהרוג חלק גדול מהם למר חמשים חלקים ולמר חמש מאות חלקים, ובזה ידויק תיבת וגם ותיבת את, ואומרו אנכי פי' מכה זו לא ידעו בה המצרים כי אם הוא לבדו כי היו בימי החשך. וסמך לזה אומרו ואחרי כן וגו' פי' באמצעות אותו המשפט כשיביא המכה ההוא לדון את שניהם גוי עובד וגוי נעבד שהוא מכת החושך אחרי כן יצאו ברכוש וגו' כאמור למעלה כי באמצעות זה השאילום:

עוד יתבאר הכתוב במה שנדקדק עוד למה הביא ה' על המצריים עשר מכות ועל הים לקו וכו' אחר שמצינו כי כן גזר הגוזר:

והנה הרמב"ם ז"ל בספר המדע (הלכות תשובה פ"ו ה"ה) כתב כי טעם חיוב האומות המשעבדים הוא לצד שלא אמר ה' אומה פלונית וכו'. והשיגוהו רמב"ן וראב"ד כי מה בכך סוף סוף מצוה עושים בקיום דבר מלך. ופירש רמב"ן כי העונש הוא לצד שהוסיפו לענות יותר מידי העבודה אשר גזר ה', ולדבריו אין האומות נענשים אלא על תוספת עינוי. ולדרכו ז"ל יתבאר הכתוב על זה הדרך וגם את הגוי דן אנכי פירוש ידין ה' עמו וממוצא דבר אתה יודע כי ירבה יותר משיעור הגזירה, ודקדק לומר את פי' ידון אתו עמו הוא בכבודו ובעצמו והוא אומר אנכי כי הוא היודע שיעור הגזירה, ושיעור התוספת שעליו יעניש אותם, וכל זה לדרכו של רמב"ן:

והנכון בעיני הוא כי כל האומות חייבין ליענש על כל העינוי והצער אשר יריעו לנו והחקירה מעיקרא אינה צודקת, כי האומות טעם אשר יענונו הוא לצד הבדלתנו מהם וקיום המצות אשר אנו מקיימים, וצא ולמד אם היו ישראל עובדים לטלה והיו לעם אחד במצרים לא היו המצריים משתעבדים בהם והיו כאחיהם המצרים, וכן בכל אומה ואומה אשר תשעבד ישראל ותריע הטעם הוא לצד היותינו נחלת שדי. ומעתה מה מקום לטענת שהם שלוחי אל הגוזר והלא אל גזר על אשר עברו ענף אחד מדבריו והם מריעים על שאינם עוברים על כל התורה והיו ככל הגוים בית ישראל, והוא אומרו (זכרי' א) אני קצפתי מעט פירוש על אשר עברו על חלק מהתורה קצפתי מעט והם האומות המיסרים את ישראל אדרבא עוזרים באמצעות העינוי לרעה לעבור על הכל, וכן הוא שהעובר על הדת פוטרים אותו מכל רע ומטיבין לו. והוא אומרו וגם את הגוי אני אתדיין עמו כי אני יודע מחשבות אדם ותחבולותיו וטעם העינוי שאינו לצד קיום מצות ה' שגזר עליהם כן, וממוצא דבר אתה יודע כי הגדיל אויב עשות רשע כיון שמיסר לצד שנאתו אין שנאה כשנאת הדת ופשוט הוא כי יתאכזר עליהם בהפלגה. וכפי זה יוצדק לומר וגם את וגו' שהוא הודעת ריבוי הצער אשר יעבור על בניו, וסמוך לזה כתב ואחרי כן יצאו וגו' פירוש כיון שאין דעתם לקיים מצות ה' ישנם בהשבת הגזילה בכל מה ששעבדו אותם. וצא ולמד ממעשה גביהא (סנהדרין צא.) שתבע מהמצרים שכר כמה שנים ששעבדו בישראל:

עוד ירמוז הכתוב על דרך אומרם ז"ל (מגילה כט) גלו למצרים שכינה עמהם וכו' וכתיב (תהלים צא) עמו אנכי בצרה. ועוד אמרו בפסוק (שמות כד) ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר שירמוז אל שעבוד שנשתעבדו ישראל בלבנים וכו', והוא אומרו וגם את הגוי אשר יעבודו בהם שם אתם עמם דן אנכי שירמוז אל השכינה שתהיה עמם בגלות, ובזה ידוייק תיבת וגם שהוא תוספת צער, ותיבת את ותיבת אנכי: {טו} ואתה תבא וגו'. קשה למה הפסיק בהבטחת אברהם תוך הבטחות הבנים, והגם שמבטיחו שלא יראה בחייו מהשעבוד של זרעו, עם כל זה לא היתה נפסדת הכונה אם היה מאחר, שגם עתה אין המאמר סמוך לשעבוד אלא לגאולה. עוד צריך לדעת למה כפל לומר בשלום בשיבה טובה ולא הספיק באומרו בשיבה טובה ובה כלול גם כן בשורת תשובת ישמעאל שאמרו ז"ל, ולא יראה שעבוד הבנים:

אכן כוונת הכתוב לפי מה שקדם לנו כי הצדיקים ובפרט האבות יקפידו על ניכוי שכר לעולם הנצחי, וצא ולמד (ב"ר פמ"ר) שמצינו לו שהיה מיצר בהריגת המלכים שמא נתנבה לו משכר העליון עד שאמר לו ה' (פסוק א) אל תירא אברם וגו' שכרך הרבה, אשר על כן כשהבטיחו שיצאו מהשיעבוד ברכוש גדול, יש מקום לאברהם לחוש ולומר כי צריך לנכות משכרו לעשות לו ניסים ונפלאות לבניו ולהוציאם ברכוש גדול לזה הבטיחו סמוך לאמירת יצאו וגו' ואתה תבוא אל אבותיך בשלום שלא יתנכה משלום אשר החזקת במעוז, וחסד הבטחון מתת אלהים הוא וזה כנגד הבטחות השארות הנפש, וכנגד פרטי עולם הזה אמר תקבר בשיבה טובה כאן כלל שלא יביט מהשעבוד לבניו גם שיעשה ישמעאל תשובה כדי שיקברוהו בשיבה טובה בבנים צדיקים כי הוא המקווה לצדיקים ושאר פרטי הטוב והשלוה. ובזה סלקה קושית רמב"ן יעוין שם דבריו, כי לא באה ההבטחה על הגירות וכו' ודברי רמב"ן דחוקים: {טז} ודור רביעי וגו' כי לא שלם. צריך לתת לב בטעם זה. והנה רש"י ורמב"ן נחלקו בפי' דור רביעי, רש"י ז"ל פי' רביעי לגולים יהודה פרץ חצרון, וכלב בן חצרון היה מבאי הארץ. ורמב"ן ז"ל דחה דברי רש"י ופי' דור רביעי לאמורי כי ה' פוקד עון אבות על שלשים ועל רבעים. וקשה לי גם לדברי רמב"ן כי לאיזה ענין מודיע ה' דבר זה לאברהם. וגם אינו רמוז התנאי בדברי ה' שאם ישובו האמורי לא יחרימם שהוא עיקר הודעת דור רביעי לדבריו. ועוד אם דור רביעי דאמורי הוא לא היה צריך לחזור להזכירו אחר כך באומרו עון האמורי כיון שבו הוא מדבר בסמוך. ופשוט שאין דברי רמב"ן מחוורים, והנכון הוא שיכוין ה' לומר שני קיצים האחד הוא קץ הגלות והשיעבוד והעינוי שיצטרף הכל למנין ת' וכשיגיע ת' שנה נשלמה הגזירה והוציא ה' אותם ממצרים בעצם היום שנשלמו הת', וקץ ב' הוא לביאת הארץ שלא תהיה כניסת הארץ בתשלום הת' אלא עד דור אחר שהוא דור רביעי. והוי יודע כי דורו של כלב דור ג' יחשב והוא שיצא ממצרים והגם כי כלב נכנס לארץ אין הדור נחשב אלא ברובו וכלב הוא לבדו נשאר מהדור דכתיב (במדבר יד ל) כי אם כלב בן יפונה. וכשאמר הקב"ה דור רביעי על כללות בני ישראל הוא אומר, ואין דברי רש"י מחוורין במה שאמר בזה אלא דור רביעי הם דור שיצאו ממצרים פחות מכ' שנה שהם נכנסו לארץ שהם בני כלב והם רביעי לגזירה כשתחשוב פרץ חצרון כלב ישר ושובב בני כלב הם דור רביעי שבו לארץ כנען, כי אין למנות הדורות מהשבטים כמו שהתחיל למנות רש"י יהודה פרץ וכו' שאם באנו להתחיל מיום שהתחילה גזירת ת' נחשוב גם יצחק ואם באנו להתחיל מראשון אדם שירד למצרים נחשוב מיעקב ויהיה כלב ה' אלא ודאי שאין למנות הדורות אלא משהתחיל השיעבוד שהיו ישראל שלא ברשות עצמם וזה היה אחר מיתת השבטים שאז התחיל השעבוד כאומרם ז"ל (שמו"ר פ"א) שכל זמן שהיו השבטים בעולם לא טעמו שעבוד וכהם כאבותם, וה' רמז זמן שיתחיל חשבון הדורות באומרו ישובו הנה, דקדק לומר תיבת ישובו לומר שבמעוכבים ביד מושל הוא אומר ישובו כשישלימו ד' דורות, ודור ראשון שתקף עליו יד מושל הם בני השבטים שהשבטים ברשות עצמן היו ואת בניהם שבו המצרים לבל עלות מן הארץ והבן ועיקר:

ומעתה נשקיף להבין אמרי קדוש ינובב חכמה באומרו כי לא שלם עון האמורי אם כן מוכח שעון האמורי מעכב הכניסה ובמעשה אשר סדר ה' בתורתו הנעימה יגיד כי עון המרגלים הוא אשר סבב עכבת דור היוצא ממצרים עד תומו ואת בניהם הביא שמה וזולת המרגלים שהרשיעו היו נכנסים הדור היוצא בשנה שניה ליציאת מצרים שהוא סוף הת' ולא הלכו המרגלים אלא להפקת רצון השואלים לרגל וזולת זה אמר ה' להם שיכנסו באותו דור עצמו שיצא ממצרים שהוא ג' והלא לא שלם עון האמורי עדיין כמאמרו יתברך:

אכן כוונת הכ' היא על דרך אומרם ז"ל במסכת ברכות (ז:) פרק ראשון בפסוק (חבקוק א) כבלע רשע צדיק ממנו צדיק ממנו בולע צדיק גמור אינו בולע ע"כ. פירוש כי אם יהיה רשע עדיין יש בידו קצת זכות ויבא צדיק שרובו זכיות להתגרות בו אין כח בצדיק לאבדו כי עדיין יש לרשע להשתלם זכות הנשאר לו בעולם הזה והרשע יתנקם מהצדיק להיות שיש ביד הצדיק מהתיעוב שאינו צדיק גמור, אבל כשיהיה גמור הגם שישאר לרשע חלק מהטוב יופקע כלילתו, וכן אם יהיה הרשע מוחלט ונגמר דינו למות בכל עושה ה' שליחותו לאבדו וכל הקודם בו זכה ואפילו אינו צדיק גמור יכול לאבדו מן העולם:

והנה בצאת ישראל ממצרים וכששלחו המרגלים היו במדרגת צדיקים גמורים, והגם שעשו העגל, כבר נענשו עליו, והשמצה אין בו שיעור שימנע מהם שם צדיק גמור לענין זה שלא יקראו צדיקים גמורים בערך האמורי והן הנה דור חסיד (סנהדרין קי:) דכתיב (תהלים נ) אספו לי חסידי כורתי וגו' אשר לא כן היו אחר שליחות המרגלים שהקניטו את ה' והמרו וכו' ואז נכנסו בגדר צדיק ממנו בערך האמורי, ולכן כשהיו צדיקים גמורים קודם המרגלים היה בהם כח לדחות האמורי כי יאמרו אליו פנה מקום מארצנו אשר נתן לנו ה' וכשלא ירצה הרי זה מורד ובן מות הוא מה שאין כן אחר שחטאו והמרו אמרי אל לא נשארו בחזקת צדיק גמור, ולהיות שעדיין לא שלם עון האמורי אין בידם להשמידו, ולזה תמצא כשהעפילו לעלות ההרה יצא האמורי ורדפום ויכום כאשר תעשנה הדבורים וזה יגיד בלע רשע צדיק ממנו. ותמצא עוד שבכניסתם אמר משה (עקב ט ה) לא בצדקתך וגו' כי אם ברשעת הגוים האלה כי נשלם עונם. וכפי זה הגם שאינכם צדיקים גמורים אתה בא לרשת וגו'. כי אין לו שום זכות ליאמר עליו צדיק ממנו. כי משמעות צדיק ממנו יורה שיש לו קצת זכות שיוצדק ליאמר צדיק ממנו אבל מוחלט ברשע אין לו חלק הצדקות ליאמר צדיק ממנו והבן. ומעתה יתפרשו דברי ה' על נכון ודור רביעי וגו' פי' מבטיחו הבטחה שאין לה ביטול בשום אופן בעולם ונתן טעם לדבר יתברך שמו ובנתינת הטעם כי לא שלם וגו' ואתה תשכיל לדעת כי לא יספיק טעם זה אלא לזמן שהיו ישראל בהעדר שם צדיק גמור ואז לצד שעדיין לא שלם עונו של אמורי לא יוכלו בא לארצו אבל אם יהיו ישראל במדרגת צדיק גמור אין מניעות שלימות העון תמנעם מבוא לרשת ארצו, ולזה כשיצאו ממצרים וקבלו התורה נתרצה האל שיכנסו לארץ תכף ומיד ויקחו את ארצו כי יתגרו בהם ויתקנאו בעושי רשעה, מה שאין כן אחר עון מרגלים נכנסו בגדר צדיק ממנו לזה איחר ה' עד תום כל הדור וביני ביני ישלים עון האמורי, ואם לא היה טעם שלימות עון האמורי היו בניו נכנסים תיכף ומיד ועונם יפרעו בעונשים אחרים כאשר ישפוט השופט בצדק: {יח} ביום ההוא כרת וגו'. אומרו נתתי לשון עבר, לפי מה שקדם לנו שהחזיק בה אברהם כמו שפירשנו במקומו (לעיל י"ג ט"ו) יוצדק לומר נתתי כבר כי הבנים יזכו מדין יורש:

הנה יש לתמוה איך טח מראות עיניהם של הממאנים להאמין בגדולתינו ומעלתינו העתידה לבא, כי מקרא מלא דבר הכתוב שכרת ה' ברית עם אברהם אבינו עליו השלום לתת לזרעו עשרה אומות ועד עתה לא מצינו שנתן ה' לישראל אלא ז' אומות ונשארו ג' אומות ואיך יאמרו העצמות היבשות אבדה תקות נחלתינו ושבועת ה' מנגדתם, וגם הז' שנתן ה' לא כולם באו לפרק התקבל ובעונותינו עבדים משלו בנו, ועשה ה' ככה לרמוז מדה כנגד מדה כשם שאנו עבדי ה' ואין נכנעים לו ית' כעבד מורד ברבו גם כן יבואו עבדים שלנו וימרדו בנו. ועוד יש לאלוה מילין לקיים בריתו. עוד נתתי לבי לתור בסדר הכתובים ואראה כי הקדים הקיני והקניזי והקדמוני שהם עמון ומואב ואדום שלא באו לידינו בראשונה אלא ז' המאוחרים ואין נכון להקדים המאוחר, אכן ודאי כי מאת ה' היתה זאת להעירך ולהגיד לך כי עיקר הנתינה היא העתידה שיבואו יחד הג' ועמם הנותר מהז' אומות ותקפוץ פיה עולה בראות שבועת ה', וסימן לדבר נתינת הד' מלכים אשר נתן ה' לאברהם ג' כנגד קיני וקניזי וקדמוני והרביעי תדעל מלך גוים רמז אל התאספות הגוים הנשארים בהשבעה הראשונים והבן:

כלי יקר על בראשית פרק-יד

כלי יקר: {א} אל תירא אברם אנכי מגן לך. בילקוט מסיק לפי שהיה אברם מפחד שמא קבלתי שכרי בעה"ז ואין לי כלום לעה"ב, אמר לו הקב"ה אל תירא שכרך מתוקן לעתיד לבא ז"ש הרבה מאד כד"א (תהלים לא.כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך ע"כ. וקשה על זה המדרש א"כ מהו שאמר מה תתן לי ואנכי הולך ערירי וגו', מה ענין הבנים לשכר העה"ב. ויש ליישבו ע"ד שמסיק בפרק יש נוחלין (ב"ב קיז.) אר"י כל מי שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה כתיב הכא (במדבר כז.ח) והעברתם את נחלתו לבתו וכתיב התם (צפניה א.טו) יום עברה היום ההוא, וקשה למה הביא ראיה מדברי קבלה לד"ת היה לו להביא ראיה מן פסוק (דברים ג.כו) ויתעבר ה' בי למענכם. אלא שרצה להביא ראיה גם על הענין ולא על הלשון לבד כי ר"י סבר שכל מי שאינו מניח בן ליורשו אינו פטור בלא גיהנם שנקרא יום עברה היום ההוא ואזיל ר' יוחנן לטעמיה שדרש פסוק (תהלים נה.כ) אשר אין חליפות למו ולא יראו אלהים. על מי שאינו מניח בן כי זה ודאי מצד שלא היה ירא אלהים, כמו שאמר (שם קכח.א) אשרי כל ירא ה' וגו' וסמיך ליה בניך כשתילי זיתים וגו'. הנה כי כן יבורך גבר ירא ה'. לכך אמר אברם מה שכר תתן לי לעולם הבא ואנכי הולך ערירי שדינו בגיהנם כאמור. וא"ת ליתן שכרי בעולם הזה על זה כתיב ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי וע' כל הדרוש הזה בפר' פינחס בפסוק עלה הר העברים (כז.יב) כי הוא דרוש יקר. {ח} במה אדע כי אירשנה. רז"ל אמרו (נדרים לב.) בעבור שאמר אברם במה אדע נענש בידוע תדע והשכל ימאן לקבל דרוש זה שיסבלו בניו עונש גדול כזה בעבור האות ששאל אברם, ואברם עצמו לא קבל שום עונש ושיני בניו תקהינה. ע"כ לבי אומר וגומר שגלות מצרים היו לו סיבות אחרות ונחלקו בו רז"ל ותמצא כל הדעות במהרי"א כי ידו קבצם, הן קצרה אורך היריעה האחת מלהעלות עליה כל הדעות ההם, אך שבעל מדרש זה קשה לו, יהיה הטעם אל הגלות מה שיהיה, למה זה הגיד הקב"ה בשורה רעה זו לאברם לצערו בחנם. ע"ז אמר שבעון במה אדע שרצה לידע דבר שלא היה בו צורך לידע, כי מה לו לבקש אות על דבר ה', על כן נענש בידוע תדע שהודיעו הקב"ה דבר לצערו וזה ג"כ מדה כנגד מדה.

ובענין זה ששאל אברם, תמהו רבים למה שאל אות על ירושת הארץ ולא שאל אות על הבטחת הזרע. ואני שואל עוד שאלה אחת למה לא שאל אות על הארץ מיד כשאמר לו הקב"ה בפעם ראשון לזרעך אתן את הארץ וגו' גם בספיקות אלו רבו הדעות. ואני אומר שהאות אשר שאל לא שהיה אברם מסופק בייעוד האל יתברך זולת שרצה שיכרות לו הקב"ה ברית לסלק מעליו כל טוען ומערער. לפי שלמעלה אמר לו לזרעך אתן משמע מתנה בעלמא, ועל זה לא היה מבקש אברהם כריתות ברית כי מי יערער על המתנה אשר נתן לו ה' כי לו ית' תבל ומלואה ובידו ליתן הארץ לכל מי שירצה. אבל אחר שאמר לו הקב"ה לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. משמע שנתינה זו שהזכיר היינו תורת ירושה. לפי שנח כשחלק הארץ לבניו נתן ארץ כנען לבני שם ועתה בא אליה בתורת ירושה. אז חשב אברם שמא שאר יורשיו של שם יערערו על חלקם כי בני שם עילם וארפכשד ואשור ולוד וארם. ואברם יצא מן ארפכשד ושמא שאר בני שם יערערו על הירושה על כן אמר במה אדע כי אירשנה. מה האות שאני לבד היורש בלי ערעור. ובאה לו התשובה קחה לי עגלה משולשת וגו'. כדרך שכרת ה' לאהרן ברית מלח עולם לסלק מעליו ערעור של קרח, כך כרת ה' ברית לאברם לסלק מעליו כל טוען ומערער, כי זאת לפנים לחק שכל כורתי ברית עוברים בין הגזרים כנודע. {ט} קחה לי עגלה משולשת. בענין מראה זו רבו הדעות, אענה גם אני חלקי ואומר לפי שמצינו בהבטחת הארץ שמזכיר לפעמים האבות ולפעמים זרעם והיכן מצינו שהיה לאבות חלק בארץ הלא היו כלם גרים בארץ והכתוב אומר כי לך אתננה וכתיב (שמות ו.ח) לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב וגו' ע"כ למדו רז"ל (סנהדרין צ:) מכאן לתחיית המתים מן התורה שנאמר (שמות ו.ד) לתת להם, לכם לא נאמר אלא להם. וגם זה מחוסר ביאור וכי לתחיית המתים ינחלו האבות חלק בארץ בעולם הזה.

אלא אין זה כי אם הקבורה, שיקבלו חלקם להיות להם מקום קבורה בארץ, לפי שכל מתי א"י חיין תחלה לעתיד כמו שיתבאר בעז"ה בפר' וארא. (ו.ג) אבל זרעם קבלו חלקם גם בחיים בעולם הזה והאבות דווקא לאחר מיתה שיחיו תחלה על כן הראה לו הקב"ה במראה זו עגלה כנגד אברם שנאמר בו (בראשית יח.ז) ואל הבקר רץ אברהם. ועז כנגד יעקב שהלביש על צואריו עורות גדיי עזים. ואיל כנגד יצחק שהקריב תמורתו איל. וכן פירש"י בפר' נשא בקרבנות הנשיאים. (במדבר ז.כא) ותור וגוזל אלו ישראל. ויבתר אותם בתוך רמז כי שלשה אבות אלו דוקא אחר ביתור דהיינו אחר מיתה יקבלו חלקם בארץ כי מתי א"י חיין תחלה אבל לא בחייהם. ואת הצפור לא בתר כי ישראל שנמשלו לתור וגוזל יבואו חיים לארץ כי בזה הראה לו הקב"ה מי ומי ההולכים לארץ ובאיזה אופן יהיה לאבות חלק בארץ והוא אחר ביתור ומיתה דהיינו אחר הערב שמשם בעולם הזה בנפול תרדמת המיתה עליהם ז"ש ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם כד"א (קהלת יב.ב) עד אשר לא תחשך השמש. להורות כד ניים ושכיב אברם אז יקבל חלקו בארץ אבל לא עכשיו כי לא שלם עון האמורי עד הנה, ובני ישראל יהיו באי הארץ אחר הערב שמשו של אברם ותרדמת המות כאמור.

אך בתנאי זה, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם תחלה ועבדום ומה שהתחיל בלשון יחיד זרעך, ואחר כך אמר ועבדום לשון רבים, לפי שהגרות התחיל משנולד יצחק והאבות היו יחידים, אבל העבדות התחיל אחר שנתרבו ומה שנאמר בארץ לא להם י"א שקאי על אנשי הארץ כי גם המה גרים בארצם כמו שלמדו מן הפסוק (בראשית מז.כא) ואת העם העביר אותו לערים. כדי שלא יקראו את ישראל גולים, ומה שהזכיר ד' דברים, גירות, ועבדות, ועינוי, וריחוק השכינה בארץ לא להם, יתבאר בע"ה לקמן פר' וארא. (ו.ו) וטעם למספר ת' יתבאר בע"ה פר' חיי שרה (כג.טז).

ספורנו על בראשית פרק-יד

ספורנו: {א} ויהי בימי אמרפל מלך שנער. שהיה מפורסם למלך גדול בדורו וגם אחרי כן הנה בימיו קמו אריוך כדרלעומר ותדעל ונלחמו עם ברע וחבריו. ואחר כך: {ג} כל אלה. אמרפל ושתי הכתות שנלחמו. חברו אל עמק השדים. ועשו פשרה ומאז הה' מלכים הנלחצים במלחמה. עבדו את כדרלעומר. מפשרה שנעשו שם י"ב שנה ואח"כ מרדו: {ה} והמלכים אשר אתו. אשר היו אתו בפשרת עמק השדים ובתוכם אמרפל: ויכו את רפאים ואת הזוזים ואת האימים. שהיו כלם עבדים לה' מלכים ונלחמו בעדם ובזה הודיע שהיו הה' מלכים גדולים והודיע גבורת הד' מלכים שנצחום ומזה נודע גודל גבורת אברהם ותחבולות מלחמתו וחסדיו עם אחיו שמסר עצמו להתגבר עליהם ולהושיע מחרב מפיהם את בן אחיו ואת רכושו ומשיניהם השליך טרף יותר ממה שבקש בחמלת ה' עליו: {י} וינסו מלך סדום. ובכן התבאר שלא בטח אברהם להעזר בם: והנשארים הרה נסו. שלשת המלכים הנשארים: {יב} ויקחו את לוט בז אחי אברם. התאמצו לשבות את לוט מפני שהיה בן אחי אברם שידעו עשרו והיו מצפים שיפדהו אברם בהון רב: {יג} לאברם העבריי לא שידע הפליט שהיה אברהם קרוב ללוט רק ידע שהיה מחזיק בדיעות עבר כמוהו: והוא שוכן באלוני ממרא. לפיכך עלו עמו למלחמה ענר אשכול וממרא כאמרו ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם: {יד} וירדוף עד דן. במרוצה לבא עליהם פתאום: {טו} ויחלק עליהם. לתחבולה כדי שיחשבו שקמו כל הסביבות עליהם כמו שחשבו ארם באמרם כי שכר מלך ישראל עלינו: לילה. גם זה מתחבולות שלא יראו היותם מעטים כמו שיעץ אחיתופל באמרו וארדפה אחרי דוד הלילה: ויכם. מכה משיאה אותם לנוס: וירדפם. שתחלת נפילה ניסה: {טז} וגם את הנשים של לוט שהיה צריך לפדותן: ואת העם. השבוים מבני סדום ואת אלה בקש מלך סדום מאברהם באמרו תן לי הנפש: {יח} הוציא לחם ויין. לשבי המלחמה העייפים: והוא כהן. ולו היה נאה לברך: {יט} ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון. ראשונה ברכו ואחר כך אמר הנה בלעדי ברכתי אברם הוא ברוך לאל עליון כמו שאמר ואברכך: קונה שמים וארץ. השמים והארץ הם קנין לו לעשות בהם כרצונו כי אינו להם סבה טבעית כמו שחשבכו קצת בעלי המחקר אבל הוא פועל רצוני להם ופועל בהם כרצונו: {כ} וברוך אל עליון. פועל זה שפעל להגביר אברהם על איוביו הוא ברכה לו ית' כי בו ישמח במעשיו באבוד רשעים ובעלוז צדיקים כענין שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו: {כג} אם מחומ ועד שרוך נעל. כל אם שבמקרא כשלא יבא אחריו פועל תנאי יהיה במקום מלת שלא אמר א"כ הרימותי ידי שלא מחוט ועד שרוך נעל אוכל ליתן לך שאין בידי כלום ושלא אקח מכל אשר לך. וכן אם יראו את הארץ שלא יראו. אם אתם תבאו שלא תבאו. חי ה' אם יומת שלא יומת. חי ה' אשר עמדתי לפניו אם אקח שלא אקח וזולתם רבים: {כד} בלעדי. אתה אמרת תן לי הנפש בלעדו תוכל לקחתו שאין אני מחזיק בו כלל: רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים. זה בלבד אקח מכל אשר לך ההוצאה שנעשתה באכילת הנערים ואקח גם כן חלק האנשים אשר הלכו אתי. אבל ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם ולא אתן אני להם חלק ולא אקח חלק בעדם אבל מעצמם יקחו כמו ראשים:

שפתי חכמים על בראשית פרק-יד

שפתי חכמים: {א} ב דקשה לרש"י והא נמרוד מלך שנער היה כדכתיב (לעיל י י) ותהי ראשית ממלכתו בבל, והוא שנער: {ב} ג ר"ל דעשה לו כנפים לעופף: הא דנתן טעם על שנאב ושמאבר משום דבכולם כתיב ואת, ואצלם לא כתיב כלום, אלא דקמ"ל שדומין זה לזה ברשעות. (דברי דוד): ד דייק רש"י מדכתיב בלע היא צוער, דאם הוא שם אדם לא שייך למימר היא צוער. ואין להקשות מנא ליה לרש"י שהכתוב הזכיר שמותם של מלכים אלו להודיע רשעתם [דדרש שנאב שונא אביו וכו']. י"ל מדלא הזכיר בקרא ג"כ שמו של מלך צוער אלא ודאי מה שהזכיר הכתוב שמות של מלכים אלו להורות על רשעתם, ואפשר שמלך צוער לא היה רשע ושמו לא היה מוכיח על רשעתו כמו שנאמר בלוט (להלן יט כ) אמלטה נא וגו', כדפירש רש"י שם: {ג} ה ר"ל לפי שנכתב השדים בה"א הידיעה, ולא פירש הכתוב באיזה מקום היה זה עמק השדים, לכן פירש וכו'. (ר' שמואל אלמושנינו): ונ"ל דהרב פירש שם העצם שלו על שם התואר שבו, והכי פירושו עמק השדים כך שמו ואין לו שם עצם אחר. (נחלת יעקב:) ו כי לא יתכן שיהיה עמק וים בזמן אחד: ז פירוש, כי מלת "הוא" מורה שהוא עצמו היה ים לא שנמשך ים לתוכו, דאם כן "בו ים" מיבעי ליה: {ה} ח רצונו לומר במלת למרדן, שלא תפרש המקרא כן, שתים עשרה שנה עבדו, ובשלש עשרה שנה לעבדן מרדו, ובארבע עשרה שנה לעבדן בא כדרלעומר וגו'. דא"כ הוה ליה למימר ובשלש עשרה כמו שכתוב אח"כ ובארבע עשרה שנה, לכך מפרש למרדן, ר"ל דמה שכתוב ושלש עשרה שנה מרדו לא קאי אאותן שתים עשרה שנה דלעיל, אלא שלש עשרה שנה בפני עצמן מרדו, ועל אותן שלש עשרה שנה אמר אח"כ ובארבע עשרה שנה: {ו} ט דייק מדכתיב הכא רפאים ואימים וכתיב גבייהו הזוזים, ובפרשת דברים (ב יא) כתיב רפאים ואמים וזמזומים, ודאי הזוזים היינו זמזומים: י דקשה לרש"י והלא על מלת אלוני ממרא נמי מתרגם מישור (לעיל פסוק יג), וא"כ אם חד מנייהו פירושו מישור ודאי השני לאו פירושו מישור, לכן פירש ואומר אני וכו': {ט} כ דקשה לרש"י למה צריך למימר ארבעה וכי לא ראינו דארבע הם, לכן פירש אע"פ וכו': {י} ל דקשה לרש"י כפל לשון בארות בארות, ועוד קשה כיון דבארות של חמר היה שם א"כ למה כתיב ויפלו שמה, היה לו לכתוב ויטבעו שמה, כמו שכתוב (ירמיהו לח ו) ויטבע ירמיהו בטיט, ועוד קשה כיון דחמר היה למה לא מתו שם כשטבעו בחמר דהיינו טיט, לכן פירש בארות הרבה שנוטלין משם אדמה לעשות חמר: מ דלפירוש ראשון קשה דבארות חמר משמע שתמיד היו מלאים טיט, לכן אמר ומדרש אגדה וכו' (מהרש"ל): {יג} נ לא שפלט מדור המבול, דהא כתיב (לעיל ז כג) וישאר אך נח ואשר אתו בתבה, משמע לא זולתם: ס ר"ל דרפאים היינו ענקים ונפילים הם ג"כ ענקים שהיו בדור המבול והוא נשאר מאותן ענקים שבדור המבול, ופירוש וישאר אך נח שהיה גונח (כדפירש רש"י שם), ואשר אתו פירושו מאשר אתו שם, מטורח הבהמות אשר אתו בבתבה: ע דקשה לרש"י לפי המדרש מה טעם היה לעוג שבא לאברהם ואמר לו שנשבה לוט, בשלמא לפירוש ראשון שפלט מהמלחמה, בא והגיד לאברהם בשביל שיעשה נקמה באמרפל וחביריו שהרגו אבותיו, אבל לפי המדרש למה אמר לו, אלא צריכים לומר מתכוון וכו': {יד} פ דהא דפירש רש"י בפרשת בשלח (שמות טו ט) ואין לדחוק ולפרש אריק חרבי מלשון וירק את חניכיו אזדיין בחרבי. נראה כוונת רש"י [כיון] דהכא אי אפשר לפרש אלא לשון זיון מדכתיב את חניכיו, רצונו נמי לדחוק ולפרש כל אריק בלשון זיין, כדי שלא תקשה בתחלת המחשבה על פירושו מאותן המקראות, אבל באמת פשוטו בכל מקום הוא לשון הרקה, לבד מהכא, וזהו דנקט רש"י בפרשת בשלח ואין לדחוק ולפרש וכו' ודו"ק. (ועיין בהרא"ם פירוש אחר): צ הקשה מהר"ן והא אין מקרא יוצא מידי פשוטו שנאמר שמנה עשר ושלש מאות, ותירץ בשם רבינו בחיי כי כל מספר הזה היו בני ביתו ולאחר שנזדרזו למלחמה מיעטן וריקנן וצוה שיחזרו כל החוטאים, כדין תורה דכתיב (דברים כ ח) מי האיש הירא וגו', ונשאר הוא ואליעזר לבדו. (קצור מזרחי): ודאי כל השמונה עשר ושלש מאות הלכו עמו כדי להבהיל המלכים שלא יתחזקו כנגדו, ואף על גב דהוא לבדו היה ג"כ מנצח אותם כי אין מעצור לה', מכל מקום לקחום כדי להסתיר הנס, שיהא לו התחזקות מן הטבע, כענין שים לב אורב וגו' (יהושע ח ב), ולכך לקח כמנין אליעזר לרמז שהכל היה בשביל אליעזר. (גור אריה): ק דא"כ וירדוף עד דן למה לי, הא כתיב וירדפם עד חובה, שהוא דן כדמפרש לקמן. (קצור מזרחי): {טו} ר אבל בלתי סרוס, יהיה החלוק ללילה, ושוב אין טעם להוא ועבדיו הבא אחריו. (קצור מזרחי): ש והוא ועבדיו קאי אשלמטה, הוא ועבדיו ויכם וירדפם וגו': {יח} ת ר"ל דמלך שלם ראשי תיבות למפרע שם: דאין לומר משום כבוד בעלמא, [ד]היה לו להכניסו לביתו ולסעדו, השתא דכתיב הוציא, משמע משום יגיעת מלחמה, כמו על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים (דברים כג ה). (נחלת יעקב): א דכתיב אחרי הכותו את כדרלעומר וכדרלעומר היה מלך עילם ועילם הוא מבני שם ומסתמא גם הוא ועמו מבני שם היו. והא דפירש רש"י כך עושין ליגיעי מלחמה, פירוש שאם תאמר כדי להאכילו כדרך האורחים, א"כ למה לא הוציא להם בקר וצאן לשחוט להם להאכילם: והרא"ם פירש דא"כ למה הזכיר שהוציא לכם ויין, דהא דרך הקרא בכל מקום שלא להזכיר אלא לחם לבד כמו ואקחה פת לחם (להלן יח ה), ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם (שמות יח יב), ולמה לו לומר ויין, אלא שהן צריכין ליגיעי מלחמה: דאי משום יגיעי מלחמה לחוד היה לו להוציא נמי לקראת מלך סדום ויושבי שנער שהיו מזרע שם. (נחלת יעקב): יש מקשים למה לא הוציא לו [גם] בשר לרמז על שם שיקרבו קרבנות, אלא נראה לי דאיתא בספרי שלא נתחייבו בנסכים אלא מביאתן לארץ, ממילא הוא הדין במנחות שחד דינא אית להו עם נסכים, אבל קרבנות הקריבו ג"כ במדבר, לזה דקדק הרב שיקריבו "שם" בניו, רוצה לומר בארץ: {כ} ב דק"ל מי נתן למי, ומפרש אברהם נתן לו כו', ומה טעם נתן לו, ולכך פירש לפי שהיה כהן וכו': {כב} ג ואע"פ שאין כאן זכר שבועה כמו גבי כי אשא אל שמים ידי דכתיב בתריה ואמרתי חי אנכי לעולם (דברים לב מ), קצר הכתוב פה וסמך על המבין. (הר"א מזרחי). ועוד יש לומר דנשא נמי לשון הרמה הוא, וכמו שמצינו ב"אשא" שהוא לשון שבועה, הכי נמי האי הרימותי שהוא לשון אשא, נמי לשון שבועה, אף שאינו מפורש בהדיא: {כג} ד רש"י דייק מדכתיב ואם אקח, משמע מחוט ועד שרוך נעל מילתא בפני עצמו הוא ופירושו אם אעכב לעצמי מן השבי ואם אקח מבית גנזיך. אי נמי דקשה לרש"י הא כבר היה בידו ולא היה לו לומר ואם אקח, אלא על כרחך ואם אקח ממה שתתן לי מבית גנזיך וק"ל: דליכא למימר דהכל דיבור אחד ולא קאי על השבי דהיה לו לומר סתמא אם אקח כו'. עוד דהדברים סותרין זה את זה דבתחילה פרט חוט שרוך נעל שהוא דבר קטן ואחר כך אמר מכל אשר לך [ש]הוא דבר גדול, אלא חוט ושרוך נעל המה דברים של שלל ושבי לא אקח, ומכל שכן אם אקח לך מכל אשר לך דבר גדול. (נחלת יעקב): יש להקשות למה הזכיר עשירות בזה דאטו אם יתן לו פחות מן שיעור העשירות יקבל ממנו, אלא [מכיון ש]מכל מה שלקח מן הביזה לא נתן מעשר, כן כתב הגור אריה, דהוי כתורם שאינו שלו, ואיתא בגמרא (תענית ט.) עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר, ועל כן אמר אם אקח ממך חייב אני לעשר וממילא אהיה עשיר ואח"כ תאמר אני העשרתי מכח ממון שלך שאתן מעשר, ובאמת אהיה עשיר בלא מעשר כלל כהבטחות הקב"ה. (דברי דוד): {כד} ה ר"ל דצריך לחלק הקרא לשלשה חלקים, וכן פירושו בלעדי רק אשר אכלו הנערים היינו עבדים אשר הלכו אתי כדכתיב לעיל (פסוק טו) הוא ועבדיו, וזה "אשר הלכו אתי" לשון רש"י הוא. ומה דכתיב בקרא וחלק האנשים אשר הלכו אתי גם כן בפני עצמו, ר"ל חניכיו. דאמר לעיל (פסוק יד) הם האנשים אשר הלכו אתו. ענר אשכול וממרא נמי בפני עצמו, ר"ל הם יקחו חלקם. והוכחתו מדכתיב בקרא עוד פעם שנית הם יקחו חלקם, ודאי קאי על ענר אשכול וממרא, דאי קאי על האנשים אשר הלכו אתו לא היה לו לומר חלקם דהא כבר כתיב וחלק האנשים, אלא ודאי הם יקחו חלקם קאי על ענר אשכול וממרא לחוד: ו הוכחתו מדכתיב לעיל (פסוק יג) והוא שוכן באלוני ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר והם בעלי ברית אברם, וכתיב בתריה (פסוק יד) וישמע אברם וגו' וירדוף וגו', ואילו ענר וחביריו לא קאמר, שמע מינה שנשארו שם לשמור את הכלים:

בעל הטורים על בראשית פרק-יד

בעל הטורים: {ב} ערירי. ב' במסורה הכא ואידך כתבו את האיש הזה ערירי ביהויכין, שהראהו גלות יהויכין שאברהם יצא מאור כשדים והם גלו לכשדים שהוא בבל: {ה} ויוצא אתו החוצה. בגימטריא איצטגנינותך: כה יהיה זרעך פירוש כשיהיה לו עוד כ"ה שנים כמנין כ"ה יהיה לו זרע שהרי בברית בין הבתרים היה אברהם בן ע"ה שנה: יהיה. בגימטריא שלשים לומר לך שאין דור שאין בו ל' צדיקים וכן אמר כמנין יהיה יהיו צדיקים בזרעך שנאמר ויאמר לו כה יהיה זרעך: {ו} ויחשבה. ג' במסורה. הכא ואידך ויחשבה לזונה גבי תמר. ויחשבה עלי לשכורה גבי חנה. היינו דאר"י יהא חלקי עם מי שחושדים אותו ואין כו שהרי תמר בשביל שחשדה יהודה זכתה ויצא ממנה פרץ וזרח שיצאו מהם מלכים ונביאים. חנה בשביל שחשדה עלי זכתה ויצא ממנה שמואל בשביל שנחשדו לזונה ולשכורה נחשב להן לצדקה. (א"א הרא"ש): {ח} במה אדע. במה בא"ת ב"ש שי"ץ ועולה לחשבון ת' לכך נגזר על בניו גזרת ת'. חשבון במה אדע, שנים שהם נ"ב שנים לא עבר איש ביהודה ושבעים היו בגלות: {יב} ויהי השמש. ב' במסורה. הכא ואידך ויהי השמש באה. כנגד שני מקדשים כדכתיב ושמתי כדכוד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח ונחרבו: {יג} כי גר. סופי תיבות עולה למנין רד"ו: {טז} ודור. ב' במסורה הכא ואידך דור הולך ודור בא. פירוש דור הולך בזמן שיצאו בניך מהארץ ודור אחר בא לרשת את הארץ. ודו" ר רביעי ישובו הנה. רד"ו שנים יהיו שמה ואז ישובו הנה: (. ז) ועלטה היה והנה תנור. ר"ת בהיפך תוהו שהראה לו הגליות שדומין לתוהו:

דעת זקנים על בראשית פרק-יד

דעת זקנים: {א} אל תירא אברם. נמצא כשהרג את המלכים נתירא שמא נתמעטו זכיותיו אמר לו ית' בערת קוצים מן הכרם אל תירא אנכי מגן לך ולכך אומרים מגן אברהם. ובשעה שנעקד יצחק פרחה נשמתו ועלתה למרום וחזרה לגופו והחיהו לכך התקין מחיה המתים. ונמצא במדרש כשפרחה נשמתו של יצחק עלתה למרום נסתכלה בזיו שכינה דכתיב לא יראני האדם וחי ולכך ותכהן עיניו מראות ובשעה שראה יעקב המלאכים עולין ויורדין ומלווין לו בכל רגע היו מודין ומקלסין להקב"ה ולכך התקין האל הקדוש: {ה} כה יהיה זרעך. א"ר תנחומא בשם ר' אחא אין העולם חסר שלשים צדיקים כמנין יהי"ה: {יב} ותרדמה נפלה על אברם. נפלה ובתוך אותה שינה הראה לו הקב"ה שעבוד מלכיות וממשלתם ואבודם שנאמר קחה לי עגלה משולשת זו מלכות רביעית שהיא קשה שנא' דאילא ואימתא עז זו מלכות יון שנא' והצעיר [וצפיר] הגדול מאד ואיל משולש זו מלכות מדי ופרס שנאמר האיל אשר ראית בעל הקרנים מלכי מדי ופרס. ת"ר אמר ר' ישמעאל לא התור הזה אלא בלשון ארמי תר זה השור כשיצמד השור זכר עם נקבה ופתחו וישדדו כל העמקים שנא' ארום חיויא רביעאה וכו'. וגוזל אלו ישראל שנא' יונתי בחגוי הסלע וכתיב אחת היא יונתי תמתי ר' אחא אומר לא נאמר משלש אלא לשון גבורי כח כמו והחוט המשולש לא במהרה ינתק. רבי משרשיא אומר משולשים היו שלשה פעמים לשלוט בארץ פעם ראשונה כל אחד בפני עצמו שניה בשנים שנים שלישית כלם כאחד נלחמים עם משיח בן דוד שנאמר יתיצבו מלכי ארץ. א"ר יהושע לקח כל אחד חרבו ובתר כל אחד לשנים שנא' ויבתר אותם בתוך ומיד תשש כחם ואלו לא בתרם לא היה העולם יכול לעמוד בפניהם. ואת הצפור לא בתר והוא בן יונה שאין לך צפור כתוב בתורה אלא בן יונה וירד העיט על הפגרים להאכילם ולאבדם ואין עיט אלא בן דוד הנמשל לעיט צבוע שנאמר העיט צבוע נחלתי לי שנראה קורא ממזרח עיט כצאת השמש ממזרח. וישב אותם אברם שהיה מניף בסודרו שלא ישלוט בהם העיט עד הערב. א"ר אלעזר מכאן אתה למד שממשלתן של ארבע אומות הללו אינן אלא יום אחד של הקב"ה אמרו לו ר' אלעזר ודאי כדבריך נתנני שוממה כל היום דוה חוץ משתי ידות שעה ותדע שכן הוא שהרי כשהשמש נוטה לבא במער' תשש כחו ואורו עד שיבא הערב שיצמח אורן של ישראל שנאמר לעת ערב יהיה אור. ועוד יש להוכיח מכאן שעבוד ארבע מלכיות אומה במלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל מכל מצות שבתורה. גדולה זו מלכות מדי שגדלה עד מאוד למכור ישראל חנם. נופלת עליו זו במלכות בבל שנפלה עטרת ישראל בידה. עליו אלו בני ישמעאל שעליהם בן דוד יצמח שנא' אויביו אלביש בושת ועליו יציץ נזרו. ר' אלעזר בן עזריה אומר לא נבראו המלכיות האלו אלא לעצים לגיהנם שנאמר והנה תנור עשן ולפיד אש ואין תנור אלא לגיהנם שנאמר נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים כך הראה הקב"ה לאברהם שעבוד מלכיות וגיהנם והראה לו תורה וקרבנות אמר לו כל זמן שישראל עוסקין בתורה ובקרבנות יהיו נצולין מן השנים האלו ומצליחין. אבל עתיד בית המקדש ליחרב וקרבנות ליבטל במה אתה חפץ שישתעבדו בניך בשעבוד מלכיות או בדינה של גיהנם והיה תמה אברהם ולא היה יודע מה לענות ולבחור א"ל ית' ממה אתה תמה בחר לך בשעבוד מלכיות ואל ידונו בגיהנם הה"ד אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם צורם זה אברהם שנא' הביטו אל צור חצבתם: {יג} ועבדום וענו אותם. כנגד במה אדע וגו': ארבע מאות שנה. כנגד ד' תיבות. ד"א במ"ה עולה ארבע מאות בא"ת ב"ש. ועוד מסיק בפרק ראשון מנדרים מפני מה נענש אברהם שנשתעבדו בניו מפני שהפריד בני אדם מליכנס תחת כנפי השכינה שנא' תן לי הנפש: {יד} ואחרי כן יצאו. אמר ר' אחא כתיב כאן אחרי ולא כתב אחר כאן רמז לו עשר מכות שעתיד להביא על המצריים במצרים:

חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-יד

חומת אנ"ך: י״ד:רמ״ה א׳ ומלך בלע היא צוער. צריך לדעת למה לא הזכיר שם המלך כמו דהזכיר האחרים והמפרשים כתבו על שצוער ניצולה. ויש מי שכתב שהיו אנשים בה מעט לכך לא נזכר שם המלך ולדבריו א״ש דהכתוב עצמו מפרשה ומלך בלע ולא נזכר שם המלך מטעם היות צוער שהיתה קטנה וכמ״ש הלא מצער כפי פשט הכתוב. אך לכאורה אין זה מספיק כיון דעכ״פ הי״ל מלך הו״ל להזכיר שמו. ואין לומר דמשום כבוד המלכים האחרים לא הוזכר שם מלך צוער מכמה טעמים. והיותר נראה דשם המלך גם הוא בלע בשם העיר. וכן ראיתי בספר הישר שכתב ובלע מלך צוער: י״ד:ר״נ א׳ וישובו ויבואו וכו׳. אפשר לרמוז דעל ישראל רומז וישובו כאשר ישובו ישראל בתשובה אז נאמר ואשיבה שופטיך כבראשונה וז״ש ויבואו אל עין משפט ואז יהיה עילוי לשכינה שיבא לה הארה מחכמה סוד קדש וז״ש הי״א קד״ש ואז ויכו את שדה העמלקי שימחה זכר עמלק וגם את האמורי היושב בחצצן גימטריא עמלק כלומר כל הנמצא עם עמלק מר לו וזה רמז תמר. ומה שתרגם אנקלוס עין משפט פלוג דינא עמ״ש בשו״ת הרדב״ז דפוס ויניציא סימן צ״ט:

נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-יד

נחל קדומים: י״ח:תכ״ו א׳ וירא אליו באלוני. ר"ת איוב. ה' באלוני ממרא ר"ת יבם כי תרח נתגלגל באיוב ואיוב בן יבמה ואמרו רז"ל שאברהם אע"ה יושב בפתח גיהנם להוציא הנמולים ולא היה לו זה עד שנמול ואחר שנמול נשמתו היתה מוציאה משם והוציא את תרח כדי שיתגלגל אח"כ באיוב וזהו יושב פתח האהל כחום היום גי' ביבום וגם גימטריא בנדה כי זה העון היה לו עכ"ל מהרח"ו ז"ל בחידושיו כ"י ודבריו חיים וקיימים וצריכין קצת ביאור כאשר יראה המעיין ועמ"ש אני הדל בקונטרס פני דוד ע"ש: ב׳ וירא אליו. פרש"י לבקר את החולה א"ר חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בו שמעתי משם הרב מהר"ר יעקב ן' צור ז"ל בדין בקור חולים שמבקרין ביום הג' ואין מבקרין לא בג' שעות ראשונות ולא בג' שעות אחרונות ואם הוא חולי מעים אין מבקרין אצלו אלא באין בחוץ ושואלין כמבואר בי"ד (סי' שלה) וז"ש לבקר את החולה א"ר חמא יום ג' והוא כדין בקור חולים דמבקרין ביום הג' ה"נ יום ג' למילתו היה וכ"ת זה דומה לחולי מעיים שאין מבקרין לז"א בא הקב"ה ושאל בו כ"י גם הקב"ה לא נכנס אלא מבחוץ וכמ"ש פ' הפועלים דקאי אבבא וכו' והיה כחום היום שעה הראויה לבקור חולים ע"כ שמעתי. ולי ההדיוט אפשר דזהו שהקדים רש"י לומר מקדמי אר"ש לבקר את החולה ויש לדקדק שהוא יתר ודי בדברי ר' חמא. ותו דהול"ל וירא אליו לבקרו. אמנם אלו הדינין לא שייכי לצד עילאה דאין מבקרין ביום הא' דלא ליתרע מזליה גם אין מבקרין בתלת שעי קמייתא דבבקר מיקל חוליו ולא יבקש עליו רחמים ובתלת שעי בתרייתא דמכביד החולי ויתיאש גם מה שמבקרין מבחוץ לחולי מעים היינו למען דעת אשר לשלו"מו וכל זה לא שייך כלפי מעלה. לזה הקדים רש"י ואמר לבקר את החולה סתם כלומר כ"י נהג כדין בקור חולים הנהוג בבני אדם אף דלא שייך בו יתברך ואחר זה כתב רש"י אמר רבי חמא דהיינו שנהג דין בקור חולים דעלמא ודוק כי קצרתי: ג׳ וירא אליו ה'. ס"ת אוה כי נתאוה הקב"ה לראותו. ואפשר לרמוז כי ר"ת אוי והוא אוי לאיוב הרמוז בר"ת וירא אליו ה' באלוני כאמור (לעיל). והוא גימטריא טוב כי היה טוב לאברהם שניצול בעבור שקיים היסוד הנקרא טוב כידוע ודוק: ד׳ יושב פתח האהל. ר"ת יפה וכן דרשו רז"ל ויתאו המלך יפייך על אברהם. רבינו מהר"א מגרמיזא כ"י: י״ח:ת״ל א׳ וסעדו לבכם. פרש"י בתורה בנביאים ובכתובים מצינו דפתא סעדא דלבא בתורה וסעדו לבכם בנביאים סעד לבך פת לחם בכתובים ולחם לבב אנוש יסעד א"ר חמא לבבכם אין כתיב כאן אלא לבכם מגיד שאין יצר הרע שולט במלאכים. ויש להעיר על רש"י שמונה על טיפת דיו כחרדל ז' נקיים מה צורך להביא בתורה ובנביאים וכו' והלא מזה לא למדנו לפי' המקרא אדרבה מפ' זה למד לעלמא. ותו דאדרבה זה סותר מה שאמר אח"כ לבכם שאין יצר הרע וכו' והכתוב סעד לבך פת לחם שהביא בסמוך. ועל רבי חמא קשה מהפסוק סעד לבך. וגם קשו קראי אהדדי דכתיב סעד לבך וכתיב ולחם לבב והו"ל לב אנוש. ואפשר לישב במ"ש בבתרא (דף י"ב) א"ר אבדימי דמן חפה קודם שיאכל אדם וישתה יש לו שתי לבבות לאחר שאוכל ושותה אין לו אלא לב אחד שנאמר ואיש נבוב ילבב וכתבו התוס' בחולין (דף ה) דפריך דאימא עורבים על שם מקומן ומשני א"כ עורביים מיבעי ליה דאע"ג דכתיב עברים מצרים התם ליכא למטעי ע"ש. והשתא כתיב סעד לבך דכשסעד אין לו אלא לב אחד. אמנם קודם שיסעוד יש לו שתי לבבות וז"ש ולחם לבב אנוש יסעד פי' הלחם ב' לבבות שיש לאנוש יסעד ויהיה לו לב אחד ור' חמא דריש דאין יצר הרע שולט במלאכים דאלת"ה הול"ל ואקחה פת לחם ולבבכם סעדו ע"ד ולחם לבב אנוש יסעד כדי שלא נטעה לפרש דאין יצר הרע שולט במלאכים. אלא ודאי לזה בא הכתוב לומר שאין יצר הרע שולט במלאכים עד"ש התו' גבי עורביים מיבעי לי ובזה תירצנו כמה קושיות במקומות שונים ונבא לדברי רש"י שמוכרח להקדים הא דבתורה נביאים וכתובים וכו' שמתוך זה נבין דברי רבי חמא כי מהני קראי ידענו דקודם אכילה יש לו ב' לבבות כמ"ש ולחם לבב אנוש וכמש"ל ואחר אכילה לב אחד כמ"ש סעד לבך פת לחם. ואחר שידענו זה נבין דברי רבי חמא שאמר לבבכם אין כתיב כלומר דהיה לו לומר ואקחה פת לחם ולבבכם סעדו כדי שלא נאמר דכתוב לבכם כי אין יצר הרע שולט במלאכים אלא ודאי מדכתב וסעדו לבכם מגיד שאין יצר הרע שולט דהיכא דאיכא למטעי היל"ל לשון ברור כמ"ש התוס' ולכך שפיר יליף דאין יצר הרע שולט במלאכים. ועכ"פ למדנו דפתא סעדא דלבא וניחא הכל כאשר יראה המעיין ודוק: י״ח:תל״א א׳ שלש סאים קמח. ס"ת שמח כי הי' שמח לעשות רצון קונו כמו שאז"ל שנא' עבדו את ה' בשמחה. קמ"ח גי' פס"ח כי פסח היה. רך וטוב גי' בחרדל כמו שאמרו רז"ל. רבינו אפרים בפירושו כ"י: ב׳ ואנכי עפר ואפר. אפשר לפרש דנתן טעם למה שהיה לו פתחון פה לדבר דבר לפני אל עליון ולז"א, הנה אנכי הואלתי לדבר כי ראיתי ענותנותך במלכים שנלחמת בעדי והעפר היה לחרבות כמ"ש פ"ג דתעניות ולכך רמז באומרו ואנכי עפר וכמ"ש שם האי עפרא מעפרא דאברהם וכו'. ואפר רמז לאור כשדים שאמר הקב"ה אני יחיד והוא יחיד והצילו כ"י בעצמו ובשתים הנה החילות להראות ענוה יתירה מאד. ועל זה סמכתי לדבר לפניך:

פירוש הרא"ש על בראשית פרק-יד

רא"ש על התורה: י״ח:תכ״ו א׳ וירא אליו. פרש"י לבקר את החולה אמר ר' חמא ב"א יום ג' למילתו היה ובא הקב"ה ושאל לו. פי' לפירושו מלשון וירא מוכח שלא בא אלא לבקרו מדלא כתיב אחריו לא אמירה ולא דיבור ובא ללמד דרך ארץ שיש לו לאדם לבקר החולה ואפי' לא ידבר עמו דבר כגון שמצאו ישן וניחא לו כאשר יגידו לו לחולה כי בא פלוני לראותו עושה לו נחת רוח: י״ח:תל״ה א׳ כעת חיה. ופסח היה ובפסח נולד יצחק פי' רש"י חיה מלשון חיות וחיים כלו' שתהיה חיה לכם ותהיו חיים וקיימים מדלא כתיב כעת חיה. פירוש לפירושו אלו היה נקוד כעת (כ"ף שבא) היה משמע כעת חיה המילדת והיולדת נקראת חיה כלומר בעת שחיה נוהגת לבוא וזהו לתשעה חדשים כדרך כל הנשים וכתיב כעת חיה ר"ל לשון חיים: י״ח:תל״ו א׳ חדל להיות לשרה אורח כנשים. וא"ת והלא פירסה נדה שכך פירש"י בתחלת הפרשה ולחם לא הביא לפי שפירסה נדה. וי"א דה"ק חדל להיות לשרה אורח כנשים שאורח נשים זקנות הוא שלא בא להם דם נדות לפי שהם מסולקים דמים והיא נשתנית מהם ופירסה נדה: י״ח:תל״ח א׳ האף אמנם אלד ואני זקנתי. פרש"י שינה הכתוב מפני השלום שהרי היא אמרה ואדוני זקן וקשה כמו כן אמרה עליה אחרי בלותי היתה לי עדנה משמע שהיתה רואה מניעה בשביל זקנותה שכן משמע לשון בלותי פי' אחרי אשר זקנתי וכן תרגם אונקלוס בתר דסיבית תיהוי לי עולימו: ב׳ וי"א שאינו ר"ל שינה ממש אלא קיצר שהיא אמרה השתי לשונות והיתה תמהה עליה ועליו והכתוב קיצר ולא תפש אלא לשון מניעתה וניחא לשון קיצר על הכתוב מלשון שינה. א"נ ה"פ אחרי בלותי היתה לי עדנה בניחותא כלו' ממני איני תמהה כי כבר ראיתי סימנים מובהקים מהריון בדם נידות אבל ואדוני זקן בתמיה על זאת אני תמהה: י״ח:תמ״ד א׳ כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו תרגום ארי ידעתינה לשון חיבה כמו מודע לאשה והוא מודעתנו ואם תפרשנו כתרגום יודע אני בו שיצוה את בניו אין למען נופל על הלשון כדמפ"רשי. פירוש לפי' מאי אם תפרשנו כתרגום והלא הוא המורה דעה תרגמו ופי' לשון חיבה. ונ"ל דהכי רש"י בא להורות לנו התרגום מזה ידעתיו ידעתיניה לשון חיבה ואח"ך אמר ואם תפרשנו כתרגום פי' כמו שהיה דינו להיות מתורגם שכל ידיעה הנופלת על השכינה תרגמו גלי קדמי כמו כי ידעתי את מכאוביו והרבה כמוהו אין למען אשר יצוה נופל וכו' כי איך תפרש גלי קדמהי למען אשר יצוה לשון הווה כדמפ"רשי: י״ח:תנ״ז א׳ אולי ימצאון שם עשרה. פירש"י אבל תשעה ע"י צירוף כבר בקש ולא מצא. פי' לפי' מתוך קושייא שיש להקשות מאי שנא דבמקום אחד אומ' לא אעשה ובמקום אחר או' לא אשחית אלא כך הוא בתחלה אמר אולי ימצאון שם חמשים זהו לה' כרכים עשרה לכל כרך וכרך ואמר לא אעשה פי' לא אעביד גמירא לא השחתה ולא הבאת יסורין ואח"ך שאל הסניגור אולי יחסרון ה' התשחית בה' והלא אתה צדיקו של עולם הצטרף עם כל א' וא' ויאמר לא אשחית פי' אבל יסורין אביא עליהם כיון שבקש צירוף ועל שבקש לד' כרכים השיב לו לא אעשה כלל וכן שלשים לג' כרכים אבל לב' כרכים אע"ף שהיה מבקש אמר לא אשחית כיון שהם מיעוט מה' וכן לי' אמר לא אשחית אבל יסורין אביא עליהם ולכך פירש"י ועל ט' ע"י צירוף כבר בקש ולא מצא פי' לא מצא הצלה שאפי' כשהיו מ"ה אמר לא יצילם רק מהמות אבל יסורין יביא א"כ כ"ש ט' ע"י צירוף ואפי' לפנים משורת הדין לא יצילם רק מהשחתה ולא מיסורין ועל ידי זה לא נמצא בהם לא עשרה ולא ט' דהא לוט וסיעתו לא ניצולו בצדקתו של אברהם וכן פירש"י אל תביט אחריך לפי שרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-יד

ברטנורא: ט״ז:רע״ט א׳ ולה שפחה מצרית בת פרעה היתה וכו'. קשה מנא ליה. י"ל מדכתיב הכא ושרי אשת אברם קמ"ל שהיתה שפחה זו לה ממקום אחר שכתוב בו אשת אברם והיינו כשנלקחה לבית פרעה שנאמר על דבר שרי אשת אברם: ט״ז:ר״פ א׳ לקול שרי לרוח הקדש שבה. קשה מנא לו. י"ל דנפקא ליה מדכתיב לקול שהוא לשון רוח הקדש כד"א משה ידבר והאלהים יעננו בקול: ט״ז:רפ״ד א׳ ותענה שרי משעבדת בה בקושי. קשה היאך היתה שרה הצדקת עושה דבר זה. וי"ל משום דהגר הונתה אותה מתחלה ולעגה עליה כדכתי' ותקל גברתה בעיניה ולכך היתה מענה אותה בהתר שכן כתוב במצות לא תונו שאם הונה אותך אדם אתה רשאי להונותו שאינו קרוי עמיתך:

גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-יד

גור אריה: י״ד:ש״ל א׳ שאמר לאברהם פול. פירוש מה שאמר הכתוב "בימי אמרפל" להגיד הזמן מתי היה, ותלה אותו באמרפל, ואמרפל גופיה לא ידענא מתי היה ומי היה, ולפיכך צריך לומר שהוא נמרוד, שהיה המלך הראשון. וילפינן זה מדכתיב כאן "מלך שנער" ושם כתיב (לעיל י, י) "ותהי ראשית ממלכתו שנער", ונקרא "אמרפל" לפי שאמר פול (כ"ה ברא"ם): ב׳ מקום ששמו גוים וכו'. דאין לומר שהיה מלך על גוים הרבה, דמאי שנא דמזכיר שמלך על הגוים ובשאר מלכים זכר שם המדינה, כדכתיב "מלך עילם" "מלך שנער" (כ"ה ברא"ם). אבל לא ידעתי מנא ליה שאותו שהמליכו עליהם היה תדעל, שמא המלך הראשון לא היה תדעל, ונקרא שם המקום על שם שנתקבצו שם מאומות הרבה ונקרא שם העיר גוים, ואחר כך מלך שם זה המלך תדעל: י״ד:של״א א׳ שאמר לאברהם פול. פירוש מה שאמר הכתוב "בימי אמרפל" להגיד הזמן מתי היה, ותלה אותו באמרפל, ואמרפל גופיה לא ידענא מתי היה ומי היה, ולפיכך צריך לומר שהוא נמרוד, שהיה המלך הראשון. וילפינן זה מדכתיב כאן "מלך שנער" ושם כתיב (לעיל י, י) "ותהי ראשית ממלכתו שנער", ונקרא "אמרפל" לפי שאמר פול (כ"ה ברא"ם): ב׳ מקום ששמו גוים וכו'. דאין לומר שהיה מלך על גוים הרבה, דמאי שנא דמזכיר שמלך על הגוים ובשאר מלכים זכר שם המדינה, כדכתיב "מלך עילם" "מלך שנער" (כ"ה ברא"ם). אבל לא ידעתי מנא ליה שאותו שהמליכו עליהם היה תדעל, שמא המלך הראשון לא היה תדעל, ונקרא שם המקום על שם שנתקבצו שם מאומות הרבה ונקרא שם העיר גוים, ואחר כך מלך שם זה המלך תדעל: ג׳ שונא אב. פירוש למה הוצרך למכתב שמם, אם משום שבא להגיד מי היו אותם המלכים – תקשה לך מלך בלע שלא נזכר בכתוב, אלא על כרחך לא מזכיר שם (הארץ) [המלך] אלא כשבא לדרוש להגיד רשעתם. וגבי בלע שהיה מלך שלא היה רשע כמותם, כמו שפירש רש"י גבי "והיא מצער" (להלן יט, כ), לא נכתב שם המלך. וגבי ברשע ובלע לא הוצרך לפרש, שמוכח מעצמו. ואף על גב דארבע מלכים הראשונים זכר שמם ולא דרשינן מידי, מכל מקום כאן אצל חמשה המלכים לא כתב שם מלך בלע, לומר לך שאלו המלכים אין התורה מדבר בשמם אם לא בשביל שום דרשה, ולכך לא כתיב שם מלך בלע – כי היכי שתדרוש שאר המלכים, וקל להבין: י״ד:של״ב א׳ מדרש אגדה וכו'. לפי שקשה לשון "הוא ים המלח" משמע שעמק השדים עצמו הוא ים המלח, ולפיכך צריך לומר שנתבקעו וכו': י״ד:של״ג א׳ חמשה מלכים וכו'. לא כל המלכים שנזכרו בלשון "כל אלה חברו" (פסוק ג), דהא לא מרדו רק חמשה מלכים: ב׳ ובי"ד למרדן. לא בי"ד לתחילת עבודתם, שהרי שלש עשרה שנה שלימות מרדו, כדכתיב "ושלש עשרה שנה מרדו", ואם לא היו מורדים רק שנת י"ג הוי למכתב 'ובשלש עשרה שנה מרדו': ג׳ לפי שהיה בעל המעשה וכו'. דאין לומר שמשום חשיבותו, שהרי אמרפל חשוב יותר אחר שזכרו תחלה (פסוק א), ואם כן למה אמר הכתוב "בא כדרלעומר": י״ד:של״ד א׳ והמלכים אשר אתו אלו ג' מלכים. ולא מלכים אחרים, שאם היו עוד אחרים היה הכתוב מזכירם למעלה גבי "ויהי בימי אמרפל וכו'" (פסוק א): ב׳ הם זמזמים וכו'. שהכתוב מוכח שלא נכתב אלו האומות רק להגיד שגבורים היו אלו המלכים, שהרי נצחו אלו הגבורים, ואפילו הכי נצחם אברהם (רש"י פסוק ט), דאם לא כן מאי בא להגיד לך במה שכבר עשו מלחמה, ואם כן קשיא מהיכא ידעינן שאלו הזוזים היו גבורים – שהכתוב בא לספר גבורות מלחמות המלכים הד' שנצחו אותם, ולפיכך צריך לומר שהם זמזמים שהכתוב אומר בפרשת דברים (ב, כ) שהיו ענקים, ומגיד לך הכתוב שנצחו אותם המלכים הארבע: י״ד:של״ה א׳ בהר שלהם. שהרי"ש הוא נוסף, והוא כמו בהר שלהם. והא דכתיב "שעיר" אחריו, ואין זה דרך הלשון, הלא מצאנו גם כן "ותראהו את הילד" (שמות ב, ו): ב׳ ואומר אני וכו'. כלומר שדוחק לומר שכל השמות שהם 'ככר' 'אלוני' 'אבל' פירוש מישור, דאם כן למה כתב פעם "ככר" (לעיל יג, יא) ופעם "אלוני" (שם שם יח) ופעם "אבל" (במדבר לג, מט) וכן כולם, אלא על כרחך כי של כל אחד ואחד היה שמו כך, ולפיכך זכר כל אחד ואחד בשמו. ולפיכך לא פירש רש"י על "ככר הירדן" ועל "אלוני", דעדיין לא זכר אלא שם 'אלוני' ושם 'ככר', אבל השתא דכתיב "איל" הוקשה למה שינה הלשון, שזכר בפרשה הזאת ג' פעמים 'ככר' 'אלוני' 'איל'. והקשה הרא"ם אם שם העצם הם אם כן הוי שם עצם פרטי, וכל שם עצם פרטי אינו נסמך, ותירץ הרא"ם דכן נמצא "בית לחם יהודה" (רות א, א): י״ד:של״ו א׳ על שם שעתיד וכו'. הרמב"ן הקשה על דברי רז"ל בעלי אגדה זאת (תנחומא לך לך, ח) דקדש זה הוא קדש ברנע, לפי שהוא "באיל פארן אשר על המדבר" (פסוק ו), וממנו נשתלחו המרגלים, כדכתיב (במדבר יג, כו) "אל מדבר פארן קדשה", וכתיב (ר' דברים א, יט, כב) "ונבוא עד קדש ברנע ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו", אבל קדש ששם משפט הצדיקים [הוא] במדבר צין שבאו בשנת ארבעים [שנאמר] (ר' במדבר כ, א) "ויבאו כל בני ישראל מדבר צין" עד כאן. ולי נראה שלא קשה מידי, אף על גב שדברי רז"ל אין צריכין חיזוק וראיה והם דברים ברורים, כי הכל קדש אחד – בין קדש דמדבר פארן ובין קדש דמדבר צין, כי מדבר 'קדש' מדבר גדול היה נקרא 'מדבר קדש', כדכתיב (תהלים כט, ח) "יחיל ה' מדבר קדש", אם כן מדבר גדול הוא, והכל נקרא בשם מדבר קדש. וקדש ברנע מקום פרטי ומיוחד במדבר קדש – נקרא 'קדש ברנע'. וכן מדבר צין – מקום מיוחד הוא במדבר קדש, אבל שם 'קדש' כולל הכל. וראיה לזה דאונקלוס תרגם על מדבר קדש דמדבר צין (במדבר כ, א), ועל קדש ברנע (דברים א, יט) – 'רקם'. ואין לומר דבלשון תרגום היה שם 'קדש ברנע' ו'קדש' דמדבר צין שוה בשם 'רקם' כמו שהוא בלשון הקודש, שדבר זה לא נמצא כלל שיהיה כן במקרא – שני מקומות שמותם שוה בלשון הקודש ובלשון תרגום, אלא הכל מדבר אחד נקרא 'מדבר קדש', לא כמו שחשב הרמב"ן והראב"ע. וזהו שאמרו בסדר עולם "ותשבו בקדש ימים רבים" (דברים א, מו) י"ט שנים עשו בקדש, שנאמר (שם) "כימים אשר ישבתם" בשאר מסעות, והם היו ל"ח שנה; י"ט מהם עשו בקדש, וי"ט היו חוזרין ומטורפין וחזרו לקדש, שנאמר (במדבר לב, יג) "ויניעם במדבר", עד כאן לשונו. וזה היה בודאי מה שחזרו לקדש בסוף שנת ארבעים שנה (במדבר כ, א), אם כן קדש ברנע וקדש דמדבר צין הכל קדש אחד, אף על גב דהם שני מקומות, וכן כתבו התוספות בפרק ר' עקיבא במסכת שבת (פט. ד"ה מדבר): ב׳ ואונקלס תרגם כמשמעו. שהוא תירגם 'אתרא פילג דינא', פירוש חילוק הדין, שהדין היה מתחלק לשם בין הזכאי ובין החייב. ולשון "עין" מתפרש לפי זה, כי צריך לעיין בדבר המשפט בין זכאי וחייב. והרמב"ן מפרש (סד"ה אל) 'פילג דינא' מלשון עומק דינא, כמו פלגי ים בלשון חכמים (אסת"ר ה, א), כי שם ישבו כסאות למשפט לרדת לעומק המשפט, ולשון "עין" לפי זה מלשון מעיין הנובע מן עומק: ג׳ ועדיין לא נולד עמלק וכו'. דהא בן בנו של עשו הוא (להלן לו, יב). והקשה הרמב"ן אם הרצון בזה שמשה רבינו קרא שמו בשם הנקרא בימיו ואם כן אין זה דבר עתיד, עד כאן דבריו. ואין זה קשיא, כי בפרק קמא דכתובות (י ע"ב) גם כן אמרינן 'ומי כתיבי קראי לעתיד, אין, דכתיב (לעיל ב, יד) "ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההולך קדמת אשור", ותני רב יוסף אשור זו סליקא, ומי הואי, אלא דעתידה'. והתוספות (ד"ה ותנא) הקשו לשם – וקשה אף על גב דסליק לא הוי בימי אדם – בימי משה הואי, וכיון דהואי בימי משה אם כן שפיר כתב לך קרא "הוא ההולך קדמת אשור", והוצרכו לתרץ דכך מקשה; 'וסליקא מי הואי' פירוש הואי בימי משה, דקים להו דלא הוי סליקא בימי משה:ואני אומר דלא קשה מידי גם התם, דאילו כתיב בתחלת התורה 'אלה דברי משה בן עמרם בראשית ברא אלקים' שכל הספר הזה הוא דברי משה – היה קשיא, אבל השתא דלא כתיב 'דברי משה', וכאילו היה מגיד לך הענין כאשר הוא מראשית הבריאה עד סופו, ואיך יתכן לומר שהוא דברי משה אחר שלא נזכר משה בתחלה בתורה, ונכתב כל הענין על שעת המעשה, ולפיכך צריך לומר שהכתוב מגיד לך על שם העתיד. וכן כאן דכתיב "שדה העמלקי", ולא תוכל לומר שהוא דברי משה, כי לא נכתב בתחלת התורה 'אלה דברי משה' ואז היינו (נוכל) [יכולים] לומר כי דברי משה הם. וזה הענין פשוט הוא מאד, ודברי רש"י עיקר שהוא על שם העתיד: י״ד:של״ח א׳ אף על פי כן נצחו כו'. דאם לא כן למה לי עוד "ארבע מלכים החמשה", אלא לומר שגבורים הם. ואף על גב דידענו כבר שארבע מלכים היו, מכל מקום הוא אמינא שד' מלכים במקרה נצחו את החמשה מלכים, משום דמזלא גרם (יבמות סד ע"ב), לכן אמר כי חדוש היה שנצחו ארבע מלכים החמשה, אם כן לא נצחו אלא משום גבורה שבהם, דאי משום מקרה – אין חדוש לדבר המקרה שיאמר הכתוב אף על פי כן נצחו הארבע מלכים, אחר שבמקרה נצחו, ומאחר שאמר אף על פי כן נצחו אף על גב דלא היו אלא ארבע, שמע מיניה דמשום גבורה הוא דהוה: י״ד:של״ט א׳ בארות הרבה היו שם. דאם לא כן כפל הלשון למה לי, אלא בארות הרבה היו שם: ב׳ שנוטלין אדמה משם לטיט של בנין. דאם לא כן "חמר" למה לי: ג׳ ומדרש אגדה כו'. דאם לא כן מאי נפקא מיניה אם היה בארות של טיט לבנין או למידי אחריני, אלא שהיה הטיט בהן וכו'. והקשה הרמב"ן דאין זה חיזוק לניסו של אברהם, כיון שיראו עובדי עבודה זרה שנעשה נס למלך סדום שהיה עובד עבודה זרה אדרבה – יחזיקו אמונתם, או שיאמרו בכל הניסים שהיו דרך כשפים, ותירץ הרמב"ן כי כאשר שב אברהם מהכות המלכים הביט בבור ההוא, כי חפץ להציל המלכים ולהשיב להם רכושם, ונעשה נס למלך סדום שיצא לקראתו, ונעשה הנס לכבוד אברהם, עד כאן לשונו. והרא"ם תירץ דעובדי עבודה זרה לא היו מאמינים כלל בניסים שהם חוץ מטבע של עולם, שהיו אומרים עולם כמנהגו נוהג (ראה ע"ז נד ע"ב), ואין כאן שנוי הטבע, ולא היו מאמינים בניסו של אברהם לפי שהוא יוצא חוץ לטבע, וכאשר ראו הנס נעשה שלא בטבע ובמנהגו של עולם – האמינו בניסים בכלל, ולא היה נס חיזוק על אמונת היחוד, אבל מה שמחזק אמונת היחוד זה היה מה שלא היה רוצה אברהם לעבוד אלילים, ועל ידי זה השליכו אותו לכבשן האש ונצל (ב"ר לח, יג), וזהו חיזוק לאמונת היחוד, כן פירש הרא"ם:ואני אומר כיון שראו כי מלך סדום ועמורה היו חמשה מלכים, ונצחו אותם ד' מלכים, ואם כן הד' מלכים גבורים היו (רש"י פסוק ט), וכאשר רדף אברהם לבד אחריהם ונצח אותם, ידעו שהשם יתברך הוא שלוחם מלחמתו, והוא יתברך עמו ולא עם מלך סדום, שאם היה עם מלך סדום לא מסר אותם ביד שונאיהם, ולפיכך האמינו שכל מה שנעשה במלחמה הוא כי השם יתברך עם אברהם, ו"רצון יראיו יעשה" (תהלים קמה, יט), וכאשר אברהם היה רוצה להציל המלכים הציל אותם, ואף זה שהיה בבור שחת, יצא בשביל שאברהם רדף להצילם. וכן אמר מלכי צדק "ברוך אברהם לאל עליון אשר מגן צריך וגו'" (ר' להלן יד, כ), היו מודים כי השם יתברך הוא שפעל זה, ולא תלו דבר הזה רק באברהם, וידעו כי בזכותו היה זה. ודבר הזה לא יתכן שלא היה מציל אותו מן אויבו בשעת מלחמה להגביר אותם על אויביהם, כמו שנתן כח לאברהם לרדוף אותם, ולהם לא עשה – עד שנפלו לבאר שחת ואחר כך יעשה לו נס בשינוי מנהגו של עולם, והקב"ה מושיע קודם שנפל, ולמה היה צריך לנס בחינם, ולפיכך אי אפשר לתלות הנס – אלא בזכות אברהם הוא ניצול: י״ד:שמ״ב א׳ לפי פשוטו זה עוג שפלט מן המלחמה וכו'. ד"הפליט" בה"א משמע ידוע, ולא היה ידוע אלא עוג, דבמקום אחר כתיב (ר' דברים ג, יא) "כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים", כלומר שנשאר שלא הרגו אותו אמרפל וחביריו: ב׳ שפלט מדור המבול כו'. כך דרשו רז"ל, והשתא נמי "הפליט" פירושו הידוע והמיוחד, ואין זה אלא עוג שפלט מדור המבול, כדכתיב (ר' דברים ג, יא) "רק עוג נשאר מיתר הרפאים", רצה לומר שנשאר מיתר הרפאים שהיו קודם דור המבול (לעיל ו, ד). ומה שדרשו "הפליט" זה עוג שנשאר מיתר הרפאים שנשאר מדור המבול, ולא דרשו שנשאר מיתר הרפאים שהרג אמרפל (פסוק ה), מפני ד"הפליט" בה"א משמע שכבר פלט פעם אחר, שלא נקרא "הפליט" בה"א אלא אם כן כבר פלט, ולפיכך צריך לומר שפלט מדור המבול. והא דהוצרך לפרש "רק עוג נשאר מיתר הרפאים" שנשאר מדור המבול, ולא כפשוטו שנשאר מיתר הרפאים שהכה אמרפל וחביריו, דזה אינו, שהרי לפי זה אין "הפליט" משמע כלל שלא נשאר רק זה שבא לבשר את אברהם, שהרי "הפליט" פירושו שפלט מדור המבול, ולפיכך צריך לפרש "מיתר הרפאים" שהיו קודם המבול:ואולי אם יתמה האדם שיהיה הרשע כל כך חי, שהרי המבול היה בשנת אלף ותרנ"ו שנה לבריאת עולם (רש"י לעיל יא, א), ומלחמות עוג היה קרוב לשני אלפים וחמש מאות, קושיא זאת קושיא של כלום, שכבר היו תמהים גם כן על חילוק הדורות שהיו קודם המבול – ואחר המבול, ואשר הם בזמן הזה, כי זה המחלוקת אשר יש לי עם אותם האנשים, כי הם יביטו אל הטבע בלבד, מעיינים במורכב, וכל מה אשר יגזורו על המורכב יגזרו על נשואו – והוא הצורה והנפש, שהצורה נתלה בנושא, וכאשר נגזר על המורכב מיתה והפסד – יגזרו על הצורה גם כן. ואני אומר ההפך, כי כל אשר נגזר על נשואו – והוא הנפש לפי עניינו – נגזר על החומר שהוא טפל אצלו, ולפי ענין הצורה בערך זה ויחוס זה מתחבר חומר אליו בטבע, שאם הצורה ראויה מצד עצמה להמשך המציאות יתחבר לה דומה, הוא החומר שראוי לזה גם כן. כלל הדבר – כפי אשר ראוי לצורה יש לה חבור חומר:ומפני שיש חילוק והבדל בין הדורות כמו שהתבאר, [פירוש העולם יש לו התחלה ויש לו סוף, בכל הדברים אין התחלה וסוף שוים, וזהו שגורם שנוי בנמצאים, לפי קרבתם אל התחלה ואל הסוף, וזהו הראיה הגדולה שיש על חידוש העולם מה שהעינים רואות, כמו שיתבאר במקומו בעזהשי"ת. מסגולת ההתחלה שהוא יותר ראוי למציאות מדבר שהוא קרוב אל הסוף, שהרי ההתחלה נמצא ראשון, וההתחלה תנאי במציאות הסוף, שלא ימצא הסוף אלא אם קודם נמצא ההתחלה, ואין להתחלה שום תנאי, ודבר שנמצא בלי תנאי מציאותו יותר מדבר שיש למציאותו תנאי. ודבר זה בעולם אחד ויש בו התחלה וסוף, אבל לעתיד בריאה חדשה יברא, והתחלה חדשה תהיה בעולם. ומפני שינוי הראש והסוף יש שינוי לכלל צורת העולם, ומזה הגיע שינוי לצורת הנמצאים בעולם בהתחלה ובסוף, כמו שהתבאר. ] [ו] נתחבר אל כל אחד ואחד חומר לפי עניינו הראוי לו; והדברים הקרובים אל הבריאה קרובים אל המציאות יותר, שהרי הם קודמים בבריאה, ודבר זה שהם נבראו קודם מורה שהם קרובים אל המציאות, וקדימת מציאתן – נמשך אחריו צורתו, והבדל שלהן – מצד צורתן, ולפיכך קדימת בריאתן נמשך אחריו הצורה, וזה שגורם אריכות מציאתן גם כן, והכל ימשך אחר הצורה. ואל תאמר חלילה כי המשך מציאתן יורה על עילוי צורתן, כי דבר זה אינו כך, כי עלוי הצורה ומעלתה בפני עצמה, וקדימת המציאות בפני עצמה:ולפיכך הנולדים קודם המבול היה חייהם ארוכים הרבה ביותר, כי היה להם קדימה לגמרי, שאחר המבול היה עולם חדש, ואותן שהיו קודם המבול היו קודמים, שהיו בעולם שעבר, ולפיכך היה חייהם ארוכים הרבה מאוד, ודבר זה מבואר. ולפיכך אין ראיה מדורות האלו, כי היו מחולקים לגמרי, ואפילו אם היה חי כל כך עוג אין תמיה:ואם לבך עוד מפקפק, אף על גב שאין פקפוק, הלא קושיא זאת לאו כלום הוא, שאין אתה צריך לומר שהוא בעצמו פלט מדור המבול, אלא אם האב הראשון פליט מדור המבול – שפיר הוא דנקרא "פליט". ואף על גב שתמצא בפרק פרת חטאת (זבחים קיג ע"ב) כי עוג הוא שפלט מן דור המבול, אין זה קושיא, דהא מצאנו שנקרא האב ובנו ובן בנו וכן כולם בשם אחד, ובפרט כאשר הם נבדלים בעניין מה מן הכלל, ויש בהם דבר מיוחד שנתיחד כמו שהיה בעוג, שיקרא האב ובנו ובן בנו בשם אחד, כי בא השם על אותו דבר שנתיחדו בו ואותו דבר גורם שנחשבו כאיש אחד, שהרי הם מיוחדים בדבר מה. ודבר זה מבואר מאוד, כמו שיקרא כל מין אדם בשם אחד בעבור שנתיחדו בעניין אחד. ואם כן קושיא זאת של כלום:ואם יקשה לך דהא כתיב (לעיל ז, כג) "וישאר אך נח ואשר אתו בתיבה" (קושית הרא"ם), אמרו בזבחים פרק פרת חטאת (זבחים קיג ע"ב) דאף עוג היה בתיבה, כדאיתא התם. ואף על גב דלא כתב זה בפירוש בתורה, לא חשיב בתורה בפירוש אלא אותן שנשאר להם זרע עד סוף כל הדורות, אבל עוג הוא וזרעו נאבדו (במדבר כא, לה), ולא היה להם קיום. ואם תאמר למה פלטו לעוג מן המבול, דאין לומר שהיה ראוי להנצל בשביל צדקותיו, דהא רשע גמור היה, ועוד דבפרשת וירא (להלן יח, לב) פירש רש"י שלא היה אברהם מתפלל על פחות מי' – ועל ידי צירוף, משום שאמר נח ואשתו ובניו ונשיהם הרי שמנה, ועל ידי צירוף הרי ט' לא הצילו את דורם, אם כן קשיא הרי ט' היו עם עוג, והשם יתברך מצטרף עליהם, ואין לומר בשביל שלא הגיע לעונשים, דאם כן בני דורם ינצלו כל אשר הם פחות מבן ק', אלא על כרחך כל אותם שלא הגיעו לק' מתו במבול בשביל אבותם, דבעון אבות בנים מתים (ראה שבת לב ע"ב), וגבי נח שהיה צדיק אמרו (ב"ר כו, ב) שבניו נצולו בשביל שלא הגיעו לעונשין, ואפשר לומר כי השאירו השם כדי שיבא משה ויהרג אותו (ברכות נד ע"ב), ויראה בזה חסדי הקב"ה עם הצדיקים ואשר עשה להם, ולפיכך אמר דוד "לסיחון האמורי ולעוג מלך הבשן", ואלו שניהם אחים היו (נדה סא. ), ופלטן מן המבול להראות בהם חסדי הקב"ה:אמנם לי נראה כי פלטו מן המבול שהיו מבני שמחזי, כדאיתא בפרק פרת חטאת, והיה בו ענין אלקית ביותר, אין ראוי מצד עצמו למות על ידי המים כי אם על ידי משה איש האלקים (דברים לג, א), שהיה גובר עליו בצד מעלתו האלקית, כי המים הם פחותי המדריגה, ואין ראוים מצד עצמם לאבד בהם כח עוג, והדבר הזה הוא ענין מופלג בחכמה מאוד, ואין להאריך במקום הזה: ג׳ מתכון היה כו'. פירוש אילו לא היה בא רק לספר חדשות – הוי ליה למכתב 'ויבא הפליט ויגד כי נשבה לוט', ומדכתיב "ויגד לאברהם" דוקא – שמע מינה שהיה חפץ שילך אברהם למלחמה ויהרג, ומרשעתו הכתוב מדבר. ואין לומר שבא אל אברהם כדי שיהיה מציל את בן אחיו, ואם כן היה הכתוב מדבר בזכותו של פליט, אם כן למה אשמועינן זה, בשלמא אם ברשעתו הכתוב מדבר – בא לומר כי נטל עונשו בסוף, שהרגו משה (ברכות נד ע"ב), והיה משה ירא שמא יעמוד לו זכותו של אברהם (נדה סא. ), ואמר לו הקב"ה "אל תירא" (במדבר כא, לד), ולמה לא יעמוד – אלא שכיון לרעה. ולא יקשה מה שפירש רש"י לקמן (שם) שאמר הקב"ה למשה "אל תירא" מפני שהיה משה מתיירא שיעמוד לו זכותו של אברהם, והרי לא בא רק שיהרג אברהם, ואיך יעמוד לו זכותו, אלא מפני כי משה רבנו עליו השלום היה מסופק, כי חשב משה שבא בשביל להציל את לוט ובשביל זה יעמוד לו זכותו של אברהם, ואמר הקב"ה "אל תירא", כי בא להרוג, וכן יש במדרש (ב"ר מב, ח): ד׳ שהיה בא מעבר הנהר. לא שהוא מבני עבר כדאמר ר' נחמיא (ב"ר מב, ח), דאם כן למה מייחס אותו אל עבר ולא אל שם, ועוד דרבנן פליגי עליה דר' נחמיא: ה׳ שכרתו עמו ברית. לא שיש להם עמו ברית ושלום, דאין ברית אלא אם כרת עמו ברית, ומעצמו אין ברית, לפי שהברית הוא כמו שבועה, ולא יתכן שבועה מעצמו, אלא על ידי מעשה – שכרתו עמו ברית: י״ד:שמ״ג א׳ אזדיין בחרבי. ולקמן בפרשת בשלח (שמות טו, ט) פירש שלא יתכן לפרש 'אזדיין בחרבי' דאם כן הוי למכתב 'אריק בחרבי' בבי"ת, ואפילו הכי על כרחך לשון "אריק" הוא גם כן לשון 'אזדיין', דאם פירוש 'אשלוף' כמו שכתוב לקמן (שם), הוי למכתב 'אשלוף חרבי' כדכתיב הרבה בקרא, דלשון "אריק" אין נופל בחרב, אלא מפני שהוא לשון נופל על לשון, וכבר נתבאר הרבה שזהו דרך התורה לכתוב לשון נופל על לשון, ואי לא הוי "אריק" לשון זיון – לא כתב לשון "אריק" על שליפת חרב: ב׳ חניכו כתיב כו'. "שמנה עשר ושלש מאות" זה גמטריא שלו. ויש מקשים (רבנו בחיי) על דברי רז"ל (ב"ר מג, ב) מה טעם לדבר בלשון גימטריא, ואומר אני כי דברי רז"ל אמת, כי לא לחנם היה מספר הנערים כמספר שם אליעזר, וכתב לך בתורה מספר הנערים לדקדק עליהם שהוא מנין אליעזר, אבל דע כי מה שרדף אברהם את המלכים האלה ונצח אותם – הכל היה בשביל מעלת אברהם, אשר היה אברהם מיוחד בו, ובשביל זה רדפם ונצח אותם, ואל מעלת אברהם לא היה מיוחד להיות עבד לו כי אם אליעזר, שלפי גודל מעלת העבד הזה היה מיוחד לאברהם, ולפיכך אל נצוח המלכים האלה לא היה מיוחד רק אברהם ועבדו אליעזר, שיש להם לגבר ולנצח האויבים. אמנם לא רצה שיהיה לבד עם אליעזר לרדוף המלכים, כדי לעשות לנס דבר טבעי, גם כן כדי שיהיו נבהלים המלכים האלו, ואם אברהם ואליעזר לבד רודפים יהיו מתחזקים בנצוח שלהם, וכן תמצא בכל הניסים אשר היה לנס התחזקות מן הטבע, לכך לקח עבדיו עמו, אבל לקח אותם במנין 'אליעזר' שי"ח, כדי שיהיה בהם ענין אליעזר גימטריא של שמו, שהכל בשביל אליעזר, כמו שהתבאר – כדי שלא יהיה רודף אברהם לבד עם עבדו, שאם היה רודף אברהם עם עבדו היו מתחזקים בנצוח, שאין בטבע שירדפו כמה רבבות. ודברי חכמה גדולה הוא זה, כי אלו הנערים – אליעזר הוא צורתן, כי לא לקחם רק בשביל שיהא בהן אליעזר, ולא יהיה כל כך נס נגלה, ומפני שאליעזר הוא צורתן – לכך מנין שם אליעזר, שהשם הוא מורה על עצם צורתו – נסתר באלו נערים: ג׳ שם תשש כחו כו'. דאם לא כן "עד דן" למה לי, שכבר כתיב (פסוק טו) "וירדפם עד חובה" שהוא דן (רש"י שם), אלא ללמד שלא היה יכול לרדוף יותר מפני ששם תשש כחו, ומה שהיה יכול להרוג עד כאן – הרג, ויותר מכאן לא רדף אחריהם (כ"ה ברא"ם): י״ד:שד״מ א׳ ומדרש אגדה שנחלק הלילה. דאם לא כן הוי ליה למכתב 'ויחלק אברם ועבדיו עליהם לילה', ומדכתיב "ויחלק עליהם לילה" משמע כי חצי הלילה בא, ומלשון 'חלוקה' משמע שחלק אחד נתן לאחר. וכתב לך לשון זה מפני שחלק האחד הוא נשאר לעשות בו נס לבניו, ופירוש רז"ל (ב"ר מג, ג) הוא קרוב יותר לפי פשוטו: י״ד:שמ״ז א׳ ומדרש אגדה הוא שם בן נח. דכתיב "והוא כהן לאל עליון", ואי אפשר להיות כהן רק שם, דהא נח כשיצא מן התיבה נעשה בעל מום, כמו שדרשו רז"ל (תנחומא נח, ט) מדכתיב "אך נח" (לעיל ז, כג) שהכישו ארי שאיחר מזונותיו, ואין ספק שלא היה כהן רק המובחר, וזהו שם, שהרי מקדים אותו הכתוב תחלה "שם חם ויפת" (לעיל י, א), ומאחר שנעשה שם כהן לא ירד מכהונה כל ימי חייו, דאין מורידין בקדושה (יומא יב ע"ב). ועוד הרי כתיב "מלך שלם", ו"שלם" הוא ירושלים (ב"ר נו, י), וירושלים נפלה בחלקו של שם (רש"י לעיל יב, ו), ומי יהיה מלך אם לא מי שהוא חלק נחלתו. ויש בזה רמז, כי כתיב "ומלכי צדק" היו"ד נוסף, דהוי למכתב 'ומלך צדק', אלא שמלך י' דורות משם עד אברהם, ועד בכלל י' דורות: ב׳ כך עושין ליגיעי המלחמה. ומפני שקשה דאם כן מאי בא לומר כי מלכי צדק הוציא לחם ויין, ומאי נפקא מיניה, אלא שהראה שאין בלבו עליו שהרג בניו: ג׳ ומדרש אגדה. דאם כן יקשה לך לכתוב 'ומלכי צדק הוציא מזון', ולמה "לחם ויין", אלא שהוא רמז על הנסכים. ואם תאמר ובשר אמאי לא היה מרמז לו, שיקריבו שם בשר קרבן, ויש לתרץ משום דהוי כמו מקדיש קדשים ואחר כך אכל אותם, אבל בלחם ויין לא הוי דומה כמקדיש קדשים, משום שכן דרך לעשות ליגיעי המלחמה להוציא לחם ויין, שכן כתיב (ר' דברים כג, ה) "על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים", שמזה תראה שיש להקדים בלחם ובמים, ויין הוא כמו מים: י״ד:שמ״ח א׳ על ידי עשייתן קנאן להיות שלו. לא ידעתי מי הכריח אותו לזה הפירוש, כי אין זה דעת רז"ל שאמרו (פסחים פז ע"ב) ד' קניינים קנה הקב"ה בעולמו – כך, דאם כן כל מידי שברא ועשה נקרא 'קנין' שלו, אבל עיקר הדבר כי נקרא 'קנין' הדבר שהוא לגמרי שלו, שעל זה יפול קנין – דבר שנקנה לו, כמו האשה שנקנה לבעלה. ואלו ארבעה דברים הם קנין שלו, כי שאר דברים אף על גב שהם שלו גם כן, כי הים שלו כדכתיב (תהלים צה, ה) "אשר לו הים", ואין זה 'קנין', מפני שאין הים מצד עצמו לבד שלו, רק עם דבר אחר, כדכתיב (שם) "ויבשת ידיו יצרו", כי הים חלק דבר, ולא נקרא דבר זה 'קנין', שהרי אינו מצד שהוא בלבד הוא שלו. וכן היבשה גם כן אינו שלו מצד שהוא יבשה בלבד, רק היבשה והים ביחד הם שלו. וכן הכסף הוא של הקב"ה, שנאמר (חגי ב, ח) "לי הכסף", אבל אין הכסף מצד שהוא כסף הוא שלו, שהרי נאמר גם כן (שם) "ולי הזהב", וכן כל הדברים. אמנם אלו ארבע דברים הם אחד ואין שתוף להם עם זולתם, ואם כן הם שלו מצד עצמם בלבד, וזה נקרא 'קנין'. כי התורה היא של הקב"ה, ואין דבר משותף עמה, ולפיכך היא קנין להקב"ה – נקנה לו. וכן השמים והארץ, לא תמצא דבר עם שמים וארץ, והם נקראים קנין להקב"ה. וכן בית המקדש שהוא יחיד, שאין עוד אחד, הוא קנינו של הקב"ה. וכן ישראל הם עם אחד, הם קנינו של הקב"ה. והרי הדבר מבואר כי 'קנין' נקרא דבר שהוא שלו קנוי לו לגמרי מצד עצמו, וזה הם אלו דברים אשר הם נקנים לו יתברך מצד עצמם, ומפני זה הם נקנים לו לגמרי, אחר שמצד עצמם הם שלו. ולפיכך כתיב "קונה שמים וארץ", כי שמים וארץ נקראים קנין להקב"ה שהם קנוים לו לגמרי מצד עצמם, לא כמו שאר דבר שהם שלו, ולא מצד עצמם. ודבר זה הוא דבר מופלג בחכמה למי שמבין דברים אלו: י״ד:שמ״ט א׳ ויתן לו אברהם מכל. אין פירושו שהוא מחובר למעלה אל "ומלכי צדק וגו'" (פסוק יח), ויהיה הנותן מלכי צדק, דהא מלכי צדק כהן היה (שם), איך יתן הכהן מעשר לאברהם: ב׳ מכל אשר לו. לא מן השבי הזה, דהא אין לו לתרום מדבר שאינו שלו (ראה תרומות פ"א מ"א), וכאן לא רצה אברהם ליקח מן השבי הזה כלום, אלא "מכל" רוצה לומר 'מכל אשר לו': י״ד:ש״נ א׳ מן השבי שהצלת. לא נפש כמו "נפשי בשאלתי" (אסתר ז, ג) שיתן לו נפשו של מלך סדום, דהא לא היה מלך סדום ברשותו של אברהם: י״ד:שנ״א א׳ וכן כסף השדה קח ממני. אף על גב דלקמן פירש (כג, יג,) "נתתי כסף השדה קח ממני" – 'מוכן הוא אצלי והלואי ונתתי', אין פירוש "נתתי כסף השדה" 'הלואי ונתתי', אלא מפני שלא היה אברהם נותן באותה שעה כסף השדה, ולא נוכל לפרש אותו 'נותן אני לך כסף השדה' כיון שלא נתן באותה שעה – הוצרך לומר מפני שהיה מוכן אצלו כסף השדה ורצה ליתן לו כל שעה, והלואי שנתן לו, לכך יתכן לומר שפירש "נתתי כסף השדה קח ממני", ולעולם פירש – נותן אני לך כסף השדה: י״ד:שנ״ב א׳ אם מחוט ועד שרוך אעכב לעצמי. פירוש דאין הכתוב מחובר למטה אל "ואם אקח מכל אשר לך", דאם כן הוי למכתב 'אם אקח' בלא וי"ו, אלא מלתא באנפיה נפשיה "אם מחוט ועד שרוך" אעכב, וקאי אדבור מלך סדום שאמר "והרכוש קח לך", השיב לו אברהם נשבעתי – אם מחוט ועד שרוך – אעכב: ב׳ לתת מבית (גנזי) [גנזיך]. ואם תאמר וקל וחומר ומה בדבר שזכה בו אברהם – דהיינו מה שהציל – שהרי לאחר יאוש היה – לא ירצה ליקח, כל שכן מבית גנזיו, ויש לומר דסבר מלך סדום דשמא לא ירצה הרכוש מפני שהיה ניכר שהיה של מלך סדום, ויחשדו אותו הבריות ויאמרו שלא ברצון מלך סדום – לקח, אבל שכר מבית גנזיו לא יחשדו אותו, שהרי אינו דבר מסויים שהיו מכירין: ג׳ כי הקב"ה הבטיחני וכו'. פירוש לא שהיה אברהם מקפיד על כבודו ולא היה רוצה שיאמרו "אני העשרתי את אברהם", דזה אינו, שלא היה אברהם חס על כבודו, רק שהיה מקפיד על כבוד השם יתברך, שיהיה נראה כבודו יתברך שהוא יעשיר אותו. ואם תאמר ומה בכך שהקב"ה הבטיח אותו לעשרו, שמא זה הוא העושר שיתן אליו הקב"ה, דאם לא כן הרי קבל מתנות מפרעה (לעיל יב, טז) ולא אמר כי הקב"ה הבטיח אותו לעשרו, אלא על כרחך זהו העושר שהקב"ה הבטיחו לעשרו, ואם כן למה לא רצה לקבל אותו ממלך סדום, ויש לומר דהכא מפני שלא נתן לו מלך סדום רק מפני שנשבה, ומכח הפסד שהגיע לו – לא הוי זה בכלל "ואברכך" (לעיל יב, ב), ד'ברכה' אינו רק דבר שבא מכח ברכה ולא מכח צרה, אבל פרעה שנתן לו לכבודו – זהו הברכה שהבטיחו הקב"ה שיהיה מכובד עד שיתנו הכל אליו מתנות, והוא בכלל "ואברכך". ואף על גב דגם פרעה נתן לו בשביל המכות שבאו עליו, זה לא יחשב קללה, כי היה בשביל כפרתו, אבל באלו מלכים שנשבו במלחמה לא נקרא זה 'ברכה' אם היה מקבל מהם: י״ד:שנ״ג א׳ הנערים עבדי. דאם לא כן מאי חילוק יש בין "הנערים" ובין "האנשים אשר הלכו אתי", אלא "הנערים" הם העבדים, ו"האנשים" הם אחרים אשר הלכו אתו וכו': ב׳ אשר הלכו אתי ועוד ענר אשכול וממרא כו'. פירוש דאין ענר אשכול וממרא היו מן האנשים אשר הלכו אתו, דאם לא כן לא הוי ליה לכתוב "והם יקחו חלקם", דכבר כתיב "וחלק האנשים אשר הלכו אתי", אלא ענר אשכול וממרא הוא ענין בפני עצמו – ועוד ענר אשכול וממרא וכו':

העמק דבר על בראשית פרק-יד

העמק דבר: י״ד:של״א א׳ אמרפל. ובמקרא ה׳ כתיב בראשונה כדרלעמר. היינו משום דבגדולה והנהגת המלוכה בתוך המדינ׳ הי׳ אמרפל בראש. אבל בגבורה ובמלחמה הי׳ כדרלעמר בראש. וע״ע בסמוך ישוב אחר על שינוי הסדר. ומ״מ גם זה הטעם מוכרח מפסוק י״ז שתלה העיקר בכדרלעמר: י״ד:של״ג א׳ כל אלה חברו. הכתוב מספר והולך גבורות ד׳ מלכים כדי להגדיל הנס של א״א. וסיפרה התורה דחמשה מלכים אלו חברו ביחד ונלחמו את ארבעה מלכים שלא נתחברו אלא כל א׳ להם בפ״ע כאשר יבואר להלן ט׳. ומ״מ נצח כל א׳ מהם כל החמשה שנתחברו: י״ד:של״ד א׳ שתים עשרה וגו׳. שלא תאמר דהסיבה הית׳ מפני שהיה פתאום ולא הכינו עצמם למלחמה כמו ד׳ מלכים אלו שיצאו בהכנה לכך. ע״כ פירש הכתוב שהי׳ במרידה וא״כ ידעו שיבואו עליהם למלחמה להחזירם לעבדות ומסתמא הכינו עצמם בכל האפשר: י״ד:של״ה א׳ את רפאים וגו׳. כל אלו ידועים לגבורים כמבואר בס׳ דברים ב׳ כ׳ ומזה מובן גבורת ד׳ מלכים: י״ד:של״ו א׳ בהררם שעיר. נמצא עברו מצפון א״י עד עבר השני של דרום שהרי שעיר שהוא אדום היה בדרומה של א״י ובבל זה שנער מצפון. וע״כ כתיב במקרא הסמוך וישובו דכבישתם שדה העמלקי הי׳ בדרך חזרתם לצד צפון והודיע הכתוב כ״ז שמובן שלא במשך קצר נעשה כ״ז והלא ידעו סדום ועמורה שבשובם משעיר יבואו עליהם שמרדו בהם וא״כ מסתמא התחזקו בכ״ז המשך כל האפשר למלחמה: י״ד:של״ז א׳ אל עין משפט הוא קדש. הדרש ע״ז במ״ר אל עין שעשתה מדה״ד בעולם בקשו לסמותה. והביאור ע״ז דמש״ה הלכו בשובם לא״י והכו את האמורי היושב בחצצן תמר היא עין גדי שהוא בא״י לא שבקשו לכבוש א״י מיד הכנענים אלא שבקשו להגיע לאברם. ופי׳ הכתוב מה היה להם על אברם משום שעד כה היה מתנהג הכל בטבע בלי השגחה כלל. והנה אברם גרם שיהיה הכל בעין השגחה ולשפוט במדה״ד מש״ה בקשו לסמותה ומזה הטעם בא עמלק על ישראל כמש״כ בפ׳ בשלח. וע״ע בסמוך הוכחה לזה המדרש: י״ד:של״ח א׳ ויצא וגו׳. לא הניחו שיבואו המלכים הללו עליהם אלא התחזקו והכינו הכל למלחמה ויצאו על המלכים גם מזה הוכחה שהכנתם היתה טובה. וע״ז היציאה כתיב לעיל כל אלה חברו וגו׳: י״ד:של״ט א׳ את כדרלעמר וגו׳. כ״ז מיותר. וגם לשון ארבעה מלכים את החמשה אינו מדויק ולהיפך מיבעי חמשה מלכים את הארבעה שהרי הם הלכו למלחמה על הארבעה אלא ללמדנו שכל החמשה נלחמו את כדרלעמר בפ״ע ואת תדעל בפ״ע וגו׳ ארבעה מלכים כמו ארבעה מלחמות את החמשה ביחד. ובזה ג״כ נתיישב שנוי סדר כתיבתן מראש הפרשה. דכאן מספר הכתוב כסדר המלחמה מתחלה מצאו את כדרלעמר ונלחמו עמו. ואח״כ מצאו את תדעל ונלחמו עמו. ומכולם נצחו א׳ מד׳ את החמשה עד שלבסוף היה נצחון חזק של כליה: י״ד:שמ״א א׳ ויקחו את כל רכוש וגו׳ ואת כל אכלם. מבואר שלא בזזו עיירות סדום ועמורה אלא מה שמצאו במקום המערכה לקחו. ומנהג מלחמות האומות לפנים היה ליקח עמם אוצרות מלכים לבד מאכל לצרכי המלחמה. (וכמש״כ בס׳ דברים פ׳ ברכה עה״פ ולזבולן אמר). כ״ז לקחו ולא יותר: י״ד:שמ״ב א׳ והוא יושב בסדם. ה״ז מיותר. ללמדנו שלא תאמר דלוט היה אז במערכי מלחמה ושבוהו לא כן אלא יושב אז בסדם ומ״מ לקחו אותו אע״ג שלא הלכו לסדום לבוז כמש״כ. מ״מ בשביל זה ביחוד הלכו לסדום ולקחו אותו. ומזה מבואר דכונתם היתה להרגיז את אברם: י״ד:שמ״ג א׳ לאברם העברי. לא שהלך להודיע צער ולבשר רעה בלי תועלת. אלא משום שהיה העברי וידוע היה שיש תקוה ממנו לשנות את הדבר גם בדרך נס: ב׳ והם בעלי ברית אברם. אמונת אברם. ברית הוא כנוי על אמונה. שכל המאמין ועובד את אלוה ה״ז כריתות ברית עמו שיהא הוא עובדו והאלוה ישגיח עליו. וע׳ להלן י״ז ד׳ ובס׳ שמות ל״א ט״ז ובכ״מ מש״ה אם היו הורגים את אברם היו המה בכלל. ע״כ יצאו גם המה למלחמה. וגם המה בטחו בה׳ המפליא לעשות: י״ד:שד״מ א׳ וירק את חניכיו. בנדרים דל״ב איכא למ״ד שהוריקן בד״ת. והוא פלא מה זה שעה לד״ת. אבל הענין הוא כמש״כ לעיל י״ב י״ז דזכות התורה היא חרב ש״י ובזה הזכות הגין ה׳ ולחם בשביל אברם. ע״כ כל שהמלחמה כבדה יש להעמיק יותר בהלכה ולשנן את החרב וכך עשה אברם הוריק את חניכיו בהלכה עמוקה עד שהיה קשה להם להבין והוריקו פניהם: ב׳ וירדף עד דן. דן הוא בקצה גבול צפוני של א״י כידוע בגבולי יהושע ולא רצה אברם לרדוף אחריהם בעצמו חוץ לא״י: י״ד:שמ״ה א׳ ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם. בדן נחו כמעט ארבעה מלכים אלו כשהיה בערב כסבורים שישבות גם אברם מלהלחם בלילה. אבל אברם נתחלק הוא בפ״ע ועבדיו בפ״ע ויכם. אחר שהיו נחים וישנים בלילה: ב׳ וירדפם עד חובה וגו׳. החיל שלא הוכו ונזדרזו לברוח. רדפו אחריהם אנשי אברם גם לחו״ל עד חובה. [ולפרש״י דחובה הוא דן אינו מובן הפי׳ אשר משמאל לדמשק] ומש״ה נקרא דמשק אליעזר. משום שעד דן היה נקרא המלחמה על אברם. ומדן והלאה נקראת ע״ש אליעזר. ודמשק היא העיר הראשית: י״ד:שמ״ו א׳ וגם את הנשים. שמנהגם היה להוביל נשים יפות ומקושטות למקום המערכה כמש״כ בס׳ דברים כ״א י׳. ומש״ה נלקחו בשבי: י״ד:שמ״ז א׳ ויצא מלך סדם וגו׳. בלא ספק היה נמשך הענין כמה ימים כמש״כ הרמב״ן ז״ל ואפי׳ לפי הדרש שהיה בדרך נס וקפיצת הדרך מ״מ זה לא היה אלא בתחלת בואו למקום המערכה אבל הרדיפה אחר המלכים ע״כ היה לאט לאט כפי מהלך הנרדפים וא״כ כבר יצא מלך סדום מן הבור ויצא מביתו לכבדו ולבקשו ודלא כהרמב״ן שכתב דלפי הדרש הבינו חז״ל שיצא מן הבור לקראתו ואאל״כ ודרשת חז״ל הוא מדסיפר הכתוב כל הענין בחנם ואינו נוגע להנס אלא ע״כ שיצא מן הבור בנס וניכר היה שבזכות אברם היה הדבר שאירע שעמד אברם עליו בבואו למקום המערכה ויצא מיד: י״ד:שמ״ח א׳ ומלכי צדק וגו׳. הפסיק הכתוב דבר מלכי צדק בין יציאת מלך סדם לדבריו עם א״א ללמדנו דתשובת אברם בלשון אל עליון קנה שו״א למד ממלכי צדק והכי מבואר בשאלתות דר״א ס׳ עקב ומהיכן זכו ישראל לפרשה זו מברכה שברכן שם וכו׳ וכיון ששמע אברהם שמועה זו אף הוא נשבע הרימתי ידי אל ה׳ אל עליון קנה שו״א: ב׳ לאל עליון. למעלה מכל הכחות שאוה״ע עובדים: י״ד:שמ״ט א׳ קנה שמים וארץ. בב״ר אי׳ ממי קנאן ר״א ורי״צ. ר״א א׳ כאינש דאמר פלן עיניהו יאי. שערי׳ יאי. ורי״א היה מקבל את העוברים ואת השבים כו׳. והוא פלא. וכבר נתקשה בזה המדרש הרשב״א בשו״ת ח״ה סי׳ קט״ו. אבל הענין. דעין הוא כנוי להשגחה וכדכתיב והיה עיני ולבי שם כל הימים. הפי׳ השגחתי ורצוני וע׳ ת״י שכיון זה. ושערות כנוי על השתלשלות המעשה הצומחת מתחלת המחשבה שהם כמו שערות מראש המחשב ומשתלשלות. וידוע דשמים הוא מקום השגחה והארץ הוא תכלית הפעולה שימלא עי״ז כבודו ית׳ בכל הארץ. וכמש״כ לעיל ב׳ ד׳ בהר״ד. ואר״א בפי׳ קונה שו״א. דא״א זכה דהקב״ה יהי מתקן ע״י תכלית שו״א. היינו ההשגחה וההשתלשלות. והיינו המשל פלן עיניהו יאי ושערי׳ יאי. והנה לר״א פי׳ קונה שמים וארץ קאי על אל עליון וכמו שאנו אומרים בתפלה וקנה הכל. ור״י מפרש דקונה שו״א קאי על אברם שע״פ שהקרא ש״ש בארץ והגיע לתכלית הבריאה נעשה שותף להקב״ה במע״ב. והא פשיטא דרי״צ מודה לר״א בפי׳ לשון אברם הרימתי ידי אל ה׳ אל עליון קנה שו״א. דקאי על הקב״ה ולא פליג אלא על דבר מלכי צדק ולמד מדלא אמר זה השבח של הקב״ה בברכה שבירך את ה׳ ולומר ברוך אל עליון קנה שו״א אשר מגן וגו׳ אלא רצה מלכי צדק לכלול זה השבח גם על אברם ע״כ אמר בלשון דמשתמע לתרי אפי: י״ד:ש״נ א׳ אשר מגן צריך. כמו שנתבאר לעיל דהמלכים כוונו לצור על אברם ומלכי צדק שמח עמו שגם הוא בצדקו רצה התחברות שו״א בהשגחה. והיינו שאמר ישעי׳ מ״א ויחזק חרש את צורף וגו׳ ודרשו בב״ר חרש זה שם כו׳ אומר לדבק טוב הוא. פי׳ זה שמדבק שמים עם ארץ הוא טוב. וע״ע בסמוך: י״ד:שנ״א א׳ תן לי הנפש. מובן שהבין מלך סדום שהמה לאברם שזכה מן ההפקר כמציל מן הארי ומן הלסטים וע״כ ביקש שיתן לו: ב׳ והרכוש קח לך. לשון קח משמע שהמה עדיין אינם שלו. וכן אמר אברהם בפירוש ואם אקח מכל אשר לך. וא״כ לא נצרך מלך סדום לבקש הנפש. אבל הענין דודאי אע״ג שהיה אברם אפשר לזכות מן ההפקר מ״מ ירא שמים אינו עושה כן. כדאיתא בשבת דק״כ במציל מן האש. די״ש לא ניחא לי׳ דליתהני מאחרים וממילא המה לבעליהם הראשונים אבל עבדים אם לא היה אברם זוכה בהן היו זוכין בעצמן מן ההפקר כדאיתא בגיטין דל״ט גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהם עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמם ב״ח. וא״כ היה אברם רשאי לזכות בהם קודם שזכו בעצמן היינו בגמר הפדיון מהמלכים שזכו בהם בקנין מלחמה. וע׳ ביבמות דמ״ו א׳. מש״ה אמר מלך סדום לאברם להפוך הדבר: י״ד:שנ״ב א׳ הרמתי ידי. ברבה איתא שעשאן תרומה. פי׳ הקדישן לשמים. ולא על רכוש סדום. אלא רכוש אמרפל וחביריו: י״ד:שנ״ג א׳ אם מחוט ועד שרוך נעל. יש להתבונן כל פרטי משלים הללו. והנה חז״ל חולין דפ״ט דרשו שזכה א״א עבור זה הלשון חוט של תכלת ורצועות של תפילין. ויש להבין על מה זכה בשביל זה הלשון. ואם מפני הנדיבות שלא רצה ליקח מאומה היה להם לומר בשביל שאמר ואם אקח מכל אשר לך. ובאמת אין זה רבותא כ״כ לפי מעלת א״א. שהרי אמרו בחולין דפ״ט קשה גזל הנאכל שאפי׳ צדיקים גמורים א״י להחזירו שנא׳ מלבד אשר אכלו הנערים. הרי שנקרא גזל. וכמש״כ לעיל די״ש לא ניחא לי׳ דליתהני מאחרים כה״ג. אלא עיקר השכר הוא בשביל זה הלשון אם מחוט ועד שרוך נעל. שנכלל בחין ערך שפתים הללו חסידות גדולה והענין דאיתא בב״ר פל״ט אחות לנו קטנה. זה א״א שאיחה את כל באי עולם. ב״ק אומר כזה שהוא מאחה את הקרע. והוא ע״פ דאיתא עוד שם פי״ט עיקר שכינה היתה בתחתונים כיון שחטא אדם הראשון נסתלקה כו׳ עד שבא א״א והחל להורידה ע״ש באורך. נמצא תכלית שלימות הבריאה היה שיהיו מחוברים שו״א בהשגחה ע״פ המעשים אלא שנקרע ע״פ החטא. ובא א״א ותפר את הקרע וממילא איחה בזה את כל העולם כדאיתא ביבמות דס״ג אפי׳ כל משפחות אין מתברכות אלא בשביל ישראל. ובב״ר פל״ט אפילו ספינות המפרשות ליה״ג כו׳. והנה מה שהגיע מפלת המלכים ע״י א״א היה ע״י שני דברים. אחד ע״י רובי צדקותיו שזכה להיות מאחה את הקרע. ושנית ע״י שהעיר צדק ורדף אחריהם דבל״ז לא נהרגו ועל שני דברים הללו אמר שאינו מבקש שכר מבעל הגמול ית׳ לא על החוט שתפר את הקרע ולא על שרוך נעל שרדף אחריהם. ורק מאהבה הנני עובד והיינו כשבא ישעיה מ״א לאותו ענין אמר ועתה ישראל עבדי וגו׳ זרע אברהם אוהבי דבאותו מעשה הראה אברהם שעובד מאהבה ולא משום גמול והיה בזה דברו למלך סדום דאחר שאיני מבקש שכר מהקב״ה ממילא. ב׳ אם אקח מכל אשר לך. האיך אקבל ממך שכר: ג׳ ולא תאמר אני העשרתי וגו׳. דאע״ג שקבל אברהם מתנות מכמה ב״א במצרים ומאבימלך ידע שמתייקרים בו. וכדאיתא בקידושין פ״א דקבלת אדם חשוב מיחשב מתנה. אבל מלך סדום ידע בו שהוא רע עין ויחשוב למתנה לאברהם. וגם לא רצה אברהם להחשיבו כלל ולעשות עמו התרועעות : י״ד:שנ״ד א׳ בלעדי. חוץ ממני אין הדבר הזה לפי ערכי: ב׳ רק אשר אכלו הנערים. דייק הנערים. ולא אשר אכלנו. ולכלול גם אשר אכל הוא. אלא הוא אכל משלו רק עבדיו באשר אינו מחויב לזונם לכ״ע אלא כשעושים במלאכתו כדמבואר בגיטין די״ב וכל משך המלחמה הרי עשו בשביל סדום. עכ״פ לא עשו במלאכת אברהם. ואפי׳ אם מלך סדום לא היה מחויב לזונם מ״מ הרי הם כעבד שגזל ואכל שאין האדון חייב לשלם: ג׳ וחלק האנשים וגו׳. אנשים שאינם עבדיו של אברהם. משא״כ נעריו היינו עבדיו אין להם חלק בפ״ע דמה שקנה עבד קנה רבו. אבל שארי אנשים שהלכו עמו במלחמה המה יזכו בחלקם:

תורה תמימה על בראשית פרק-יד

תורה תמימה: י״ד:שי״ג א׳ ויהי בימי אמרפל. א"ר לוי ואיתימא ר' יונתן, דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה, כל מקום שנאמר ויהי בימי – אינו אלא לשון צער, ודכותה ויהי בימי אמרפל – כתיב בתרי' עשו מלחמה א) וכתבו המפרשים בטעם הדבר דכיון דמייחס הימים לאדם אחד כאלו לו לבדו הם ולא לכל העולם, ובאמת הול"ל ויהי בימים ההם, אלא ודאי משום שהם ימי צרה ומאתו יתברך לא תצאנה הרעות, לכך תלה באותו האיש שמענין הספור. .(מגילה י' ב') ב׳ אמרפל. פליגי רב ושמואל, חד אמר נמרוד שמו ולמה נקרא שמו אמרפל, שאמר והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש, וחד אמר אמרפל שמו ולמה נקרא שמו נמרוד, שהמריד את העולם כלו עליו במלכותו ב) טעם הדבר בכלל שהכריחם לומר דאמרפל היינו נמרוד פירש מהרש"א משום דבנמרוד כתיב הוא החל להיות גבור ציד, שפירושו שהוא הי' המתחיל ללחום מלחמות בעולם, והכתוב לא בא לסתום אלא לפרש, וכיון שמלחמה הראשונה שנזכרה בתורה היא מלחמת ארבעה מלכים [וכמ"ש בתנחומא חרב פתחו רשעים אלו ד' מלכים, אמרפל וכו'] נמצא דנמרוד ע"כ הוא אמרפל שהתחיל, ואחד הוי שם העצם ואחד שם התאר, למר כדאית לי' ולמר כדאית לי', וע' בפי' הרא"מ. .(עירובין נ"ג א') ג׳ כדרלעומר. כדרלעומר שם אחד הוא, ואע"פ דפסיק להו ספרא בשתי תיבות, אבל בשתי שיטין לא פסיק להו ג) יש להעיר מה הכרח הוא זה, הא אפילו אי הוי פסיק בשתי שיטין ג"כ אפשר שיהי' רק שם אחד, דכן איתא לחד מ"ד בירושלמי סוטה פ"ז ה"ד דשם בנימין הי' כתוב על אבני החושן בן על אבן אחת בסוף וימין על אבן אחת בראש, וי"ל דשאני שם בנימין שבהפרדו יש משמעות מובן בשני השמות, משא"כ שם כדרלעומר בהפרדו אין להם כל מובן, ולכן אם לא היו שני שמות אין באפשר לכתוב בשני שיטין. .(חולין ס"ה א') י״ד:שכ״ב א׳ ואת החורי. תניא, למה נקרא שמו חורי, אמר רב שמואל בר נחמני א"ר יונתן, שמריחים את הארץ ד) דריש חרי בהיפך אותיות מלשון ריח, וכמו כבש כשב, שלמה שמלה, אנקה נאקה, זעוה זועה, עולה עלוה, לשון עלגים, נלעג לשון. והענין הוא שהיו יודעין את סגולת ותכונת וטבע הארץ בריחה מה ראוי לגדל בה, וכעין מ"ש על הפ' דס"פ וישלח אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ אטו כולי עלמא יושבי רקיע הם אלא שהיו בקיאים בישובה של ארץ, שהיו אומרים מלא קנה זה לזית, מלא קנה זה לגפנים, עלא קנה זה לתאנים, כלומר, במקום זה ראוי לגדל זית ובזה גפן ובזה תאנה וכדומה. וענין הידיעה בריח הוא לשון מליצי על רוחב והפרזת ידיעה שאף בריח בלבד תופסין הידיעה הדרושה והמוחלטת, וכעין מ"ש מליצה כזו בסנהדרין צ"ג ב' במעלותיו של משיח דכתיב בי' והריחו ביראת ה' – שיהי' מורח ודאין, ופירש"י כשבאים שנים לדון הוא אך מריח בהם ויודע מי הוא החייב, ומה דנ"מ בכלל דרשא זו שלפנינו לדינא נבאר אי"ה בס"פ וישלח (ל"ו כ'). , ורב אחא בר יעקב אמר, שנעשו בני חורין מנכסיהם ה) כלומר, שנטרדו מנחלתם וכמש"כ (פ' דברים) ובני עשו יירשום ולא הוצרכו לעבוד אדמתם. ואולי גם במובן זה ע"ד שאמרו חז"ל על הכתוב ובעל השור נקי כאדם שאומר יצא פלוני נקי מנכסיו (ב"ק מ"א א'). .(שבת פ"ה א') י״ד:שכ״ה א׳ ויבא הפליט. א"ר יוחנן, זה עוג מלך הבשן שפלט מדור המבול ו) לא נתבאר ההכרח לדרשא זו, וי"ל משום דבפ' דברים כתיב כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים, ובב"ר פ' ל"א דרשו הפסוק דאיוב הרפאים יחוללו מתחת מים, דקאי על דור המבול, וכן דרשו בסנהדרין ק"ח א' הפסוק רפאים בל יקומו (ישעי' כ"ו) דקאי על דור המבול [כלומר שאין להם חלק לעוה"ב], ומכיון דכתיב בעוג שנשאר מיתר הרפאים, לכן דרשו שנשאר מדור המבול. [ובא הפליט בה"א כלומר הידוע]. וע' בבעל הטורים פ' נח בפסוק וישאר אך נח, כתב וז"ל, אך נח – בגמטריא עוג, ונראה דראה לרמז כן כדי ליישב איך אפשר לומר בכלל שנשאר איש לבד נח וביתו מדור המבול אחרי דכתיב מפורש וישאר אך נח, לכן רומז שיש להשארתו רמז בלשון התורה. .(נדה ס"א א') י״ד:שכ״ו א׳ וירק את חניכיו. רב אמר שהוריקן בתורה, ושמואל אמר שהוריקן בזהב ז) כונת רב שהוריקן מן התורה מלשון והבור רק מפני הטרדה שטרדם במלחמה וכמבואר בדרשא הבאה, וגם יש לפרש שהוריקן בתורה שזרזן בדברי תורה שיתעסקו בהצלת נפשות, ודעת שמואל שהרבה להם זהב משלו כדי שלא יתנו עיניהם בממון במלחמה ויתעסקו רק בהצלת נפשות. .(נדרים ל"ב א') ב׳ וירק את חניכיו. א"ר אבהו א"ר אלעזר, מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנה, מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו ח) שהוציאם למלחמה, וע"י זה בטלם מתורה, וכפי הנראה ס"ל כמ"ד בדרשא הקודמת דהלשון וירק את חניכיו ענינו שהוריקן בתורה, שע"י טרדת המלחמה נתרוקנו מן התורה, וגם מפרש הלשון את חניכיו – את אלה שחנכן לתורה. [נררים ל"ב א']. ג׳ שמונה עשר ושלש מאות. א"ר אמי בר אבא, אליעזר כנגד כולם, איכא דאמרי, אליעזר הוא, דחושבני' הכי הוי ט) שמספרו עולה שי"ח, ור"ל דרק הוא ואליעזר היו מהרודפים. ונראה דהאיכא דאמרי אינו חולק על ר' אמי בר אבא אלא מפרש ונותן סימן לדבר מניין לו שהי' שקול כנגד כולם משום דמספר אותיות שמו – שי"ח, ונראה דאין הכונה דזולת אליעזר לא הי' איש אתו, דבודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אלא הכונה שהיה שקול כנגד השי"ח עבדים אחרים, אם בצדקתו או בחכמתו ומעשיו, וכעין מ"ש משה שקול כנגד שבעים ואחד סנהדרין, אבל רש"י בפי' התורה כתב שבאמת רק אליעזר לבדו הי', וצ"ע. ועיין מש"כ לקמן בפסוק כ"ג אם מחוט ועד שרוך נעל. .(שם שם) ד׳ וירדוף עד דן. א"ר יוחנן, כיון שבא אותו צדיק עד דן תשש כחו, ראה בני בניו שעתידים לעבוד עבודת כוכבים בדן, שנאמר (מ"א י"ב) וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן י) נראה דדריש כן משום דכפי הידוע עדיין לא הי' באותו הזמן מקום ששמו דן אשר נקרא ע"ש שישב בו שבט דן, ואע"פ דמצינו בעלמא שקרא הכתוב שם דבר על שם העתיד [כמבואר לעיל בפ' בראשית בפסוק מן הארץ ההיא יצא אשור], אך זה הוא רק בדבר שלא הי' לו מקודם שם אחר, לכן כנוהו עתה ע"ש העתיד, משא"כ הכא דעד שנשתנה שמו לשם דן הי' נקרא בשם ידוע, ליש או לשם, כנודע, וא"כ למה קרא אותו בשם מאוחר, לכן דריש שראה בנבואה שעתידים ישראל לחטוא שם ותשש כחו, ולכן לא רדפם עוד משם והלאה. – ואמנ זה הוא ע"ד הדרש, וע"ד הפשט נראה לפרש ע"פ המבואר אצלנו כ"פ דמדרך הלשון בכמה מקומות שאות אחת אשר בסוף תיבה תשמש גם לראש התיבה שאחריה כשדרושה לאותה האות, ולכן אותה האות חסרה בהתיבה השניה או בסוף התיבה הראשונה, כמו בלילה הוא (פ' ויצא) במקום בלילה ההוא, עזי וזמרת יה במקום עזי וזמרתי יה, השמרו לכם עלות בהר במקום מעלות בהר, לא תקח האם על הבנים במקום מעל הבנים, לא יוכל שלחה במקום לשלחה, ויכתב ספר זכרון (מלאכי ב') במקום ויכתב בספר, ידעתי כי כל תוכל במקום כי יכול תוכל, והרבה כהנה, וגם הכא אפשר לומר דהד' ממלת עד משמש גם לתחלת מלת דן, וכמו שכתוב עד דדן, והוא שם מקום שהיה בימי אברהם הנקרא ע"ש אחד מבני נח, ככתוב בפ' נח (י' ז') ובני רעמה שבא ודדן, ובירמיה (מ"ט) הובא המקום הזה בפסוק יושבי דדן, וביחזקאל (כ"ז) בני דדן רכליך. – ובזה ניחא מה שיש להעיר בכתובות י' ב' דטרח שם למצוא מקום בתורה שכתב קרא ע"ש העתיד, ולכאורה קשה למה אינו מביא מכאן [אם יהי' הפירוש עד דן ממש], אך לפי המבואר דכוון הפסוק אל המקום דדן אין שייכות להביא ראי' מכאן, כיון דהמקום הזה באמת הי' בעת כתיבתו, ודו"ק. .(סנהדרין צ"ו א') י״ד:שכ״ז א׳ ויחלק עליהם לילה. א"ר יוחנן, אותו מלאך שנזדמן לו לאברהם – לילה שמו, שנאמר (איוב ג') והלילה אמר הורה גבר יא) הוציא המלה מפשטה משום דלפי פשוטו הוי באור הענין שנתחלק הוא ועבדיו עליהם בלילה כדרך הרודפים שמתפלגים אחר הנרדפים כשבורחים זה לכאן וזה לכאן, וכפירש"י בפסוק זה, וא"כ הול"ל ויחלק עליהם הוא ועבדיו בלילה, ומפרש דהמלאך הממונה על הלילה נלחם בעדו, ומסמיך מלשון והלילה אמר הורה גבר, ואולי הכונה שאותו המלאך הורה גבורה במלחמה, וצ"ע. ויותר מזה נראה דלא גרסינן כלל כאן האי שנאמר והלילה אמר וגו', ונשתרבב הלשון כאן מענין אחר ממ"ש בנדה ט"ז ב' אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, שנאמר והלילה אמר הורה גבר, ולכי תידוק בסוגיא שם תמצא סמוכים דלא גרסינן זה כאן, יען דעמלו שם למצוא דרשא על פסוק זה לבד אותה דרשא שהבאנו ולא זכרו כלל הדרשא שלפנינו. ושוב ראיתי בד"ס נוסחת ש"ס כת"י באמת חסר כאן האי שנאמר והלילה וכו', וב"ה כי הנחני בהשערה אמתית, וכן ליתא זה במנורת המאור במקום שהביא אגדה זו. , ורבי יצחק נפחא אמר, שעשה עמו מעשה לילה, שנאמר (שופטים ח') מן השמים נלחמו הכוכבים ממסלותם יב) ר"ל שנלחמו עמו כוכבי לילה כמו בסיסרא. .(סנהדרין צ"ו א') י״ד:ש״ל א׳ והוא כהן. א"ר זכריה משום רבי ישמעאל, ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם, כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, הוציאה מאברהם, שנאמר, ברוך אברם וגו' וברוך אל עליון, אמר לו אברהם, וכי מקדימין ברכת עבד לברכת רבו, מיד נתנה לאברהם יג) לכאורה הלשון צריך תקון קצת, דהא כבר אמר הסבה שנתנה לאברהם, מפני שמלכי צדק [הוא שם] הקדים ברכת אברהם לברכת הקב"ה, אך צ"ל הכונה דמקודם מבאר הסבה שנטלה משם ואח"כ מפרש למה נתנה לאברהם ולא לאחר. , והיינו דכתיב והוא כהן לאל עליון, הוא כהן ואין זרעו כהן יד) ואע"פ דגם אברהם מזרעו של שם הוא, צ"ל דהכונה דעל כל בניו קאי, שאין כל זרעו כהנים זולת אברהם, וע' בתוס'. ובגמרא מפרש עוד ע"פ אגדה זו את הפסוק דתהלים ק"י לדוד מזמור נאם ה' לאדוני, וכתיב בתרי' נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק – על דבורו של מלכי צדק, והבאור הוא דאברהם נקרא אדון כמ"ש רב בברכות ז' ב', (ועי' בפי' הרא"ש כאן) ואמר לאברהם, אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, כלומר, שעל דבורו של מלכי צדק שהקדים ברכת אברהם לברכת הקב"ה נטלה ממנו הכהונה ונתנה לאברהם. .(נדרים ל"ב ב') י״ד:של״א א׳ קונה שמים וארץ. שמים וארץ הם אחד מקניני הקב"ה שקנה בעולמו, שנאמר קונה שמים וארץ טו) ר"ל הם אחד מן הדברים החביבים ביותר לפני הקב"ה כאלו קנאם, כמו שהחפץ הנקנה חביב להקונה, כמ"ש (ברכות ה' א') הקונה שמח. .(פסחים פ"ז ב') ב׳ קונה שמים וארץ. אברהם היא אחד מקניני הקב"ה שקנה בעולמו, שנאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ טז) עיין מש"כ באות הקודם וצרף לכאן. וצ"ע היכא מרומז זה בכתוב ולכן יש אשר השמיטו את המאמר הזה באבות. וע' בסוטה ד' ב' אמרו בהמשך הדברים שם, אפילו הקנהו להקב"ה שמים וארץ כאברהם אבינו דכתיב בי' (פ' כ"ב) הרימותי ידי אל ה' וגו' קונה שמים וארץ וכו', וצ"ע למה תלו תאר זה באברהם והלא מבואר כאן שגם מלכי צדק תארו כן, וי"ל משום דאברהם הזכיר בזה שם הוי"ה. וזולת זה הפרסום המוחלט נעשה ע"י אברהם כדכתיב בי' (פ' וירא) ויקרא בשם ה' ואמרו במדרשים שהי' הולך ומכריז על אמונת ה' ויחודו בעולם. [אבות פ"ו מ"י] י״ד:של״ב א׳ ויתן לו מעשר. עיין מש"כ בס' דברים בפ' ראה בפסוק עשר תעשר את כל תבואת זרעך. י״ד:של״ג א׳ תן לי הנפש. א"ר יוחנן, מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים, מפני שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש והרכוש קח לך יז) ואברהם הסכים לזה, ואם הי' מחזיק לעצמו הנפשות הי' מכניסן תחת כנפי השכינה. .(נדרים ל"ב א') י״ד:של״ד א׳ קונה שמים וארץ. מלמד שאברהם אבינו הקנה להקב"ה שמים וארץ יח) כלומר ששבחו בשבח שהוא שליט על הכל, על כל יש ונמצא בעולמות העליונים והתחתונים, שכל אלה כלולים בשמות שמים וארץ, שהם היסוד והבסיס לכל הנבראים בתבל, כמ"ש ביומא נ"ד ב' תולדות השמים מן השמים נבראו, תולדות הארץ מן הארץ נבראו, ועיין מש"כ לעיל אות ט"ז השייך לענין זה. .(סוטה ד' ב') י״ד:של״ה א׳ אם מחוט וגו'. דרש רבא, בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו לשתי' מצות, לחוט של תכלת ולרצועה של תפלין יט) פירש"י בשביל שהבריח עצמו מן הגזל, עכ"ל, ולכאורה אינו מבואר, מאי רבותי' דאברהם בזה, וגם קשה הרי אין כאן גזל, כיון דמן הדין זכה בהרכוש, כמו דקיי"ל המציל מן העובד כוכבים ומן הלסטים הרי הוא שלו, וצ"ל דעשה בזה כדי לקדש השם, ובאופן כזה חייבים להחזיר בכל אופן, וכמו דקיי"ל בחו"מ סי' רס"ו, דהיכי דיש קדוש השם צריך להחזיר אבידה לעובד כוכבים אף לאחר יאוש, ומכיון שרצה אברהם כאן לקדש השם הי' מחוייב מן הדין להחזיר, וזה גופא היתה זכותו, שמשום קדה"ש התחייב עצמו במה שהי' יכול לפטור. ולולא פירש"י הי' אפשר לפרש דזכות אברהם הי' בזה, משום דכפי המתבאר מענין הפרשה נצח אברהם את המלחמה לא בדרך טבעי, שהרי לא היו אתו כי אם שי"ח איש, ומכש"כ למ"ד שלא הי' אתו רק אליעזר לבדו [ע"ל בפ' י"ד], וכן מבואר לעיל בפ' ט"ו שמלאך וכוכבי לילה נלחמו בעדו, ומבואר מכל זה שנצח בדרך נסי, ומבואר במס' תענית כ"ד א' שאסור ליהנות ממעשי נסים, והי' זה זכותו, שבזה שלא רצה ליהנות מהשלל הורה שלא תלה נצחונו בכחו ועוצם ידו אלא בדרך נס מהקב"ה, ולכן לא נהנה מפני שאסור ליהנות ממעשי נסים. – ודע דבפרטי מצות ציצית חולקים רש"י ורמב"ם, דלרש"י צריך להטיל שני חוטין לבן ושני חוטין תכלת, ולרמב"ם צריך שלשה חוטין לבן. וחוט אחד תכלת [וע' מזה בתוי"ט פ"ד מ"א דמנחות], והנה אם כי אין להביא ראי' מכרחת מדברי אגדה, בכ"ז נהירין פשטות הלשון שזכה אברהם לחוט של תכלת – כדעת הרמב"ם, דמדין מצות ציצית היא רק חוט אחד של תכלת, ורש"י פירש כאן לחוט של תכלת – לציצית, עכ"ל, ויחכן שהרגיש במה שהערנו, ולפי שיטתו דבעינן שני חוטין של תכלת, לכן פירש דכונת הלשון לחוט של תכלת – למצות ציצית סתם, אבל לדעת הרמב"ם יתפרש הלשון בדקדוק נמרץ, ודו"ק. – ודע כי בילקוט ותנחומא הובאה ברייתא בזה וגריס בה זכו לחוט של תכלת ולמנעל של חליצה, וי"ל דלא ניחא לאותה ברייתא הענין רצועה של תפילין מפני שאין זה מרומז יפה בלשון נעל [רק משום דזה וזה עור הוא], ולברייתא שלפנינו לא ניחא הענין מנעל של חליצה מפני דפורענות היא ולא שייך כ"כ הלשון זכו, ודו"ק. .(שם י"ז א') י״ד:של״ו א׳ רק אשר אכלו. א"ר אבא, קשה גזל הנאכל שאפילו צדיקים גמורים אין יכולין להחזירו, שנאמר בלעדי רק אשר אכלו הנערים כ) אין הכונה שלא הי' אברהם רוצה להחזיר גזל ממש הנאכל, דחלילה לומר כן, וצ"ל ע"פ מש"כ בפסוק הקודם, דהא שלא רצה אברהם לקחת מהשלל הי' לא מעיקר הדין, משום דמן הדין הי' זוכה בהן ממש, כמש"כ שם, אלא לפנים משורת הדין, ולכן י"ל שהי' דן שאינו כדאי לעשות לפנים משוה"ד בגזל הנאכל, ויהי' לפי"ז הפירוש קשה גזל הנאכל בעלמא – בסתם אנשים, שאפילו אברהם אבינו שהי' עושה כל מעשיו לפנים משוה"ד לא מצא לנכון להחמיר בגזל הנאכל לעשות ולהשיב לפנים משוה"ד. וכעין זה פירש מהרש"א באופן אחר. .(חולין פ"ט א')

הרחב דבר על בראשית פרק-יד

הרחב דבר: י״ד:של״א א׳ אמרפל. ובמקרא ה׳ כתיב בראשונה כדרלעמר. היינו משום דבגדולה והנהגת המלוכה בתוך המדינ׳ הי׳ אמרפל בראש. אבל בגבורה ובמלחמה הי׳ כדרלעמר בראש. וע״ע בסמוך ישוב אחר על שינוי הסדר. ומ״מ גם זה הטעם מוכרח מפסוק י״ז שתלה העיקר בכדרלעמר: י״ד:של״ג א׳ כל אלה חברו. הכתוב מספר והולך גבורות ד׳ מלכים כדי להגדיל הנס של א״א. וסיפרה התורה דחמשה מלכים אלו חברו ביחד ונלחמו את ארבעה מלכים שלא נתחברו אלא כל א׳ להם בפ״ע כאשר יבואר להלן ט׳. ומ״מ נצח כל א׳ מהם כל החמשה שנתחברו: י״ד:של״ד א׳ שתים עשרה וגו׳. שלא תאמר דהסיבה הית׳ מפני שהיה פתאום ולא הכינו עצמם למלחמה כמו ד׳ מלכים אלו שיצאו בהכנה לכך. ע״כ פירש הכתוב שהי׳ במרידה וא״כ ידעו שיבואו עליהם למלחמה להחזירם לעבדות ומסתמא הכינו עצמם בכל האפשר: י״ד:של״ה א׳ את רפאים וגו׳. כל אלו ידועים לגבורים כמבואר בס׳ דברים ב׳ כ׳ ומזה מובן גבורת ד׳ מלכים: י״ד:של״ו א׳ בהררם שעיר. נמצא עברו מצפון א״י עד עבר השני של דרום שהרי שעיר שהוא אדום היה בדרומה של א״י ובבל זה שנער מצפון. וע״כ כתיב במקרא הסמוך וישובו דכבישתם שדה העמלקי הי׳ בדרך חזרתם לצד צפון והודיע הכתוב כ״ז שמובן שלא במשך קצר נעשה כ״ז והלא ידעו סדום ועמורה שבשובם משעיר יבואו עליהם שמרדו בהם וא״כ מסתמא התחזקו בכ״ז המשך כל האפשר למלחמה: י״ד:של״ז א׳ אל עין משפט הוא קדש. הדרש ע״ז במ״ר אל עין שעשתה מדה״ד בעולם בקשו לסמותה. והביאור ע״ז דמש״ה הלכו בשובם לא״י והכו את האמורי היושב בחצצן תמר היא עין גדי שהוא בא״י לא שבקשו לכבוש א״י מיד הכנענים אלא שבקשו להגיע לאברם. ופי׳ הכתוב מה היה להם על אברם משום שעד כה היה מתנהג הכל בטבע בלי השגחה כלל. והנה אברם גרם שיהיה הכל בעין השגחה ולשפוט במדה״ד מש״ה בקשו לסמותה ומזה הטעם בא עמלק על ישראל כמש״כ בפ׳ בשלח. וע״ע בסמוך הוכחה לזה המדרש: י״ד:של״ח א׳ ויצא וגו׳. לא הניחו שיבואו המלכים הללו עליהם אלא התחזקו והכינו הכל למלחמה ויצאו על המלכים גם מזה הוכחה שהכנתם היתה טובה. וע״ז היציאה כתיב לעיל כל אלה חברו וגו׳: י״ד:של״ט א׳ את כדרלעמר וגו׳. כ״ז מיותר. וגם לשון ארבעה מלכים את החמשה אינו מדויק ולהיפך מיבעי חמשה מלכים את הארבעה שהרי הם הלכו למלחמה על הארבעה אלא ללמדנו שכל החמשה נלחמו את כדרלעמר בפ״ע ואת תדעל בפ״ע וגו׳ ארבעה מלכים כמו ארבעה מלחמות את החמשה ביחד. ובזה ג״כ נתיישב שנוי סדר כתיבתן מראש הפרשה. דכאן מספר הכתוב כסדר המלחמה מתחלה מצאו את כדרלעמר ונלחמו עמו. ואח״כ מצאו את תדעל ונלחמו עמו. ומכולם נצחו א׳ מד׳ את החמשה עד שלבסוף היה נצחון חזק של כליה: י״ד:שמ״א א׳ ויקחו את כל רכוש וגו׳ ואת כל אכלם. מבואר שלא בזזו עיירות סדום ועמורה אלא מה שמצאו במקום המערכה לקחו. ומנהג מלחמות האומות לפנים היה ליקח עמם אוצרות מלכים לבד מאכל לצרכי המלחמה. (וכמש״כ בס׳ דברים פ׳ ברכה עה״פ ולזבולן אמר). כ״ז לקחו ולא יותר: י״ד:שמ״ב א׳ והוא יושב בסדם. ה״ז מיותר. ללמדנו שלא תאמר דלוט היה אז במערכי מלחמה ושבוהו לא כן אלא יושב אז בסדם ומ״מ לקחו אותו אע״ג שלא הלכו לסדום לבוז כמש״כ. מ״מ בשביל זה ביחוד הלכו לסדום ולקחו אותו. ומזה מבואר דכונתם היתה להרגיז את אברם: י״ד:שמ״ג א׳ לאברם העברי. לא שהלך להודיע צער ולבשר רעה בלי תועלת. אלא משום שהיה העברי וידוע היה שיש תקוה ממנו לשנות את הדבר גם בדרך נס: ב׳ והם בעלי ברית אברם. אמונת אברם. ברית הוא כנוי על אמונה. שכל המאמין ועובד את אלוה ה״ז כריתות ברית עמו שיהא הוא עובדו והאלוה ישגיח עליו. וע׳ להלן י״ז ד׳ ובס׳ שמות ל״א ט״ז ובכ״מ מש״ה אם היו הורגים את אברם היו המה בכלל. ע״כ יצאו גם המה למלחמה. וגם המה בטחו בה׳ המפליא לעשות: י״ד:שד״מ א׳ וירק את חניכיו. בנדרים דל״ב איכא למ״ד שהוריקן בד״ת. והוא פלא מה זה שעה לד״ת. אבל הענין הוא כמש״כ לעיל י״ב י״ז דזכות התורה היא חרב ש״י ובזה הזכות הגין ה׳ ולחם בשביל אברם. ע״כ כל שהמלחמה כבדה יש להעמיק יותר בהלכה ולשנן את החרב וכך עשה אברם הוריק את חניכיו בהלכה עמוקה עד שהיה קשה להם להבין והוריקו פניהם: ב׳ וירדף עד דן. דן הוא בקצה גבול צפוני של א״י כידוע בגבולי יהושע ולא רצה אברם לרדוף אחריהם בעצמו חוץ לא״י: י״ד:שמ״ה א׳ ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם. בדן נחו כמעט ארבעה מלכים אלו כשהיה בערב כסבורים שישבות גם אברם מלהלחם בלילה. אבל אברם נתחלק הוא בפ״ע ועבדיו בפ״ע ויכם. אחר שהיו נחים וישנים בלילה: ב׳ וירדפם עד חובה וגו׳. החיל שלא הוכו ונזדרזו לברוח. רדפו אחריהם אנשי אברם גם לחו״ל עד חובה. [ולפרש״י דחובה הוא דן אינו מובן הפי׳ אשר משמאל לדמשק] ומש״ה נקרא דמשק אליעזר. משום שעד דן היה נקרא המלחמה על אברם. ומדן והלאה נקראת ע״ש אליעזר. ודמשק היא העיר הראשית: י״ד:שמ״ו א׳ וגם את הנשים. שמנהגם היה להוביל נשים יפות ומקושטות למקום המערכה כמש״כ בס׳ דברים כ״א י׳. ומש״ה נלקחו בשבי: י״ד:שמ״ז א׳ ויצא מלך סדם וגו׳. בלא ספק היה נמשך הענין כמה ימים כמש״כ הרמב״ן ז״ל ואפי׳ לפי הדרש שהיה בדרך נס וקפיצת הדרך מ״מ זה לא היה אלא בתחלת בואו למקום המערכה אבל הרדיפה אחר המלכים ע״כ היה לאט לאט כפי מהלך הנרדפים וא״כ כבר יצא מלך סדום מן הבור ויצא מביתו לכבדו ולבקשו ודלא כהרמב״ן שכתב דלפי הדרש הבינו חז״ל שיצא מן הבור לקראתו ואאל״כ ודרשת חז״ל הוא מדסיפר הכתוב כל הענין בחנם ואינו נוגע להנס אלא ע״כ שיצא מן הבור בנס וניכר היה שבזכות אברם היה הדבר שאירע שעמד אברם עליו בבואו למקום המערכה ויצא מיד: י״ד:שמ״ח א׳ ומלכי צדק וגו׳. הפסיק הכתוב דבר מלכי צדק בין יציאת מלך סדם לדבריו עם א״א ללמדנו דתשובת אברם בלשון אל עליון קנה שו״א למד ממלכי צדק והכי מבואר בשאלתות דר״א ס׳ עקב ומהיכן זכו ישראל לפרשה זו מברכה שברכן שם וכו׳ וכיון ששמע אברהם שמועה זו אף הוא נשבע הרימתי ידי אל ה׳ אל עליון קנה שו״א: ב׳ לאל עליון. למעלה מכל הכחות שאוה״ע עובדים: י״ד:שמ״ט א׳ קנה שמים וארץ. בב״ר אי׳ ממי קנאן ר״א ורי״צ. ר״א א׳ כאינש דאמר פלן עיניהו יאי. שערי׳ יאי. ורי״א היה מקבל את העוברים ואת השבים כו׳. והוא פלא. וכבר נתקשה בזה המדרש הרשב״א בשו״ת ח״ה סי׳ קט״ו. אבל הענין. דעין הוא כנוי להשגחה וכדכתיב והיה עיני ולבי שם כל הימים. הפי׳ השגחתי ורצוני וע׳ ת״י שכיון זה. ושערות כנוי על השתלשלות המעשה הצומחת מתחלת המחשבה שהם כמו שערות מראש המחשב ומשתלשלות. וידוע דשמים הוא מקום השגחה והארץ הוא תכלית הפעולה שימלא עי״ז כבודו ית׳ בכל הארץ. וכמש״כ לעיל ב׳ ד׳ בהר״ד. ואר״א בפי׳ קונה שו״א. דא״א זכה דהקב״ה יהי מתקן ע״י תכלית שו״א. היינו ההשגחה וההשתלשלות. והיינו המשל פלן עיניהו יאי ושערי׳ יאי. והנה לר״א פי׳ קונה שמים וארץ קאי על אל עליון וכמו שאנו אומרים בתפלה וקנה הכל. ור״י מפרש דקונה שו״א קאי על אברם שע״פ שהקרא ש״ש בארץ והגיע לתכלית הבריאה נעשה שותף להקב״ה במע״ב. והא פשיטא דרי״צ מודה לר״א בפי׳ לשון אברם הרימתי ידי אל ה׳ אל עליון קנה שו״א. דקאי על הקב״ה ולא פליג אלא על דבר מלכי צדק ולמד מדלא אמר זה השבח של הקב״ה בברכה שבירך את ה׳ ולומר ברוך אל עליון קנה שו״א אשר מגן וגו׳ אלא רצה מלכי צדק לכלול זה השבח גם על אברם ע״כ אמר בלשון דמשתמע לתרי אפי: י״ד:ש״נ א׳ אשר מגן צריך. כמו שנתבאר לעיל דהמלכים כוונו לצור על אברם ומלכי צדק שמח עמו שגם הוא בצדקו רצה התחברות שו״א בהשגחה. והיינו שאמר ישעי׳ מ״א ויחזק חרש את צורף וגו׳ ודרשו בב״ר חרש זה שם כו׳ אומר לדבק טוב הוא. פי׳ זה שמדבק שמים עם ארץ הוא טוב. וע״ע בסמוך: י״ד:שנ״א א׳ תן לי הנפש. מובן שהבין מלך סדום שהמה לאברם שזכה מן ההפקר כמציל מן הארי ומן הלסטים וע״כ ביקש שיתן לו: ב׳ והרכוש קח לך. לשון קח משמע שהמה עדיין אינם שלו. וכן אמר אברהם בפירוש ואם אקח מכל אשר לך. וא״כ לא נצרך מלך סדום לבקש הנפש. אבל הענין דודאי אע״ג שהיה אברם אפשר לזכות מן ההפקר מ״מ ירא שמים אינו עושה כן. כדאיתא בשבת דק״כ במציל מן האש. די״ש לא ניחא לי׳ דליתהני מאחרים וממילא המה לבעליהם הראשונים אבל עבדים אם לא היה אברם זוכה בהן היו זוכין בעצמן מן ההפקר כדאיתא בגיטין דל״ט גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהם עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמם ב״ח. וא״כ היה אברם רשאי לזכות בהם קודם שזכו בעצמן היינו בגמר הפדיון מהמלכים שזכו בהם בקנין מלחמה. וע׳ ביבמות דמ״ו א׳. מש״ה אמר מלך סדום לאברם להפוך הדבר: י״ד:שנ״ב א׳ הרמתי ידי. ברבה איתא שעשאן תרומה. פי׳ הקדישן לשמים. ולא על רכוש סדום. אלא רכוש אמרפל וחביריו: י״ד:שנ״ג א׳ אם מחוט ועד שרוך נעל. יש להתבונן כל פרטי משלים הללו. והנה חז״ל חולין דפ״ט דרשו שזכה א״א עבור זה הלשון חוט של תכלת ורצועות של תפילין. ויש להבין על מה זכה בשביל זה הלשון. ואם מפני הנדיבות שלא רצה ליקח מאומה היה להם לומר בשביל שאמר ואם אקח מכל אשר לך. ובאמת אין זה רבותא כ״כ לפי מעלת א״א. שהרי אמרו בחולין דפ״ט קשה גזל הנאכל שאפי׳ צדיקים גמורים א״י להחזירו שנא׳ מלבד אשר אכלו הנערים. הרי שנקרא גזל. וכמש״כ לעיל די״ש לא ניחא לי׳ דליתהני מאחרים כה״ג. אלא עיקר השכר הוא בשביל זה הלשון אם מחוט ועד שרוך נעל. שנכלל בחין ערך שפתים הללו חסידות גדולה והענין דאיתא בב״ר פל״ט אחות לנו קטנה. זה א״א שאיחה את כל באי עולם. ב״ק אומר כזה שהוא מאחה את הקרע. והוא ע״פ דאיתא עוד שם פי״ט עיקר שכינה היתה בתחתונים כיון שחטא אדם הראשון נסתלקה כו׳ עד שבא א״א והחל להורידה ע״ש באורך. נמצא תכלית שלימות הבריאה היה שיהיו מחוברים שו״א בהשגחה ע״פ המעשים אלא שנקרע ע״פ החטא. ובא א״א ותפר את הקרע וממילא איחה בזה את כל העולם כדאיתא ביבמות דס״ג אפי׳ כל משפחות אין מתברכות אלא בשביל ישראל. ובב״ר פל״ט אפילו ספינות המפרשות ליה״ג כו׳. והנה מה שהגיע מפלת המלכים ע״י א״א היה ע״י שני דברים. אחד ע״י רובי צדקותיו שזכה להיות מאחה את הקרע. ושנית ע״י שהעיר צדק ורדף אחריהם דבל״ז לא נהרגו ועל שני דברים הללו אמר שאינו מבקש שכר מבעל הגמול ית׳ לא על החוט שתפר את הקרע ולא על שרוך נעל שרדף אחריהם. ורק מאהבה הנני עובד והיינו כשבא ישעיה מ״א לאותו ענין אמר ועתה ישראל עבדי וגו׳ זרע אברהם אוהבי דבאותו מעשה הראה אברהם שעובד מאהבה ולא משום גמול והיה בזה דברו למלך סדום דאחר שאיני מבקש שכר מהקב״ה ממילא. ב׳ אם אקח מכל אשר לך. האיך אקבל ממך שכר: ג׳ ולא תאמר אני העשרתי וגו׳. דאע״ג שקבל אברהם מתנות מכמה ב״א במצרים ומאבימלך ידע שמתייקרים בו. וכדאיתא בקידושין פ״א דקבלת אדם חשוב מיחשב מתנה. אבל מלך סדום ידע בו שהוא רע עין ויחשוב למתנה לאברהם. וגם לא רצה אברהם להחשיבו כלל ולעשות עמו התרועעות : י״ד:שנ״ד א׳ בלעדי. חוץ ממני אין הדבר הזה לפי ערכי: ב׳ רק אשר אכלו הנערים. דייק הנערים. ולא אשר אכלנו. ולכלול גם אשר אכל הוא. אלא הוא אכל משלו רק עבדיו באשר אינו מחויב לזונם לכ״ע אלא כשעושים במלאכתו כדמבואר בגיטין די״ב וכל משך המלחמה הרי עשו בשביל סדום. עכ״פ לא עשו במלאכת אברהם. ואפי׳ אם מלך סדום לא היה מחויב לזונם מ״מ הרי הם כעבד שגזל ואכל שאין האדון חייב לשלם: ג׳ וחלק האנשים וגו׳. אנשים שאינם עבדיו של אברהם. משא״כ נעריו היינו עבדיו אין להם חלק בפ״ע דמה שקנה עבד קנה רבו. אבל שארי אנשים שהלכו עמו במלחמה המה יזכו בחלקם:

פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-יד

רשב"ם: י״ט:רל״ג י״ט:רל״ד א׳ כי ברחוב נלין – אלא ברחוב נלין. י״ט:רל״ה י״ט:רל״ו א׳ כל העם מקצה – להודיע, שאפילו א' מן עשרה שאמר אברהם לא נמצא בהם. י״ט:רל״ז א׳ ונדעה אותם – משכב זכור. וכן בפלגש בגבעה. י״ט:רל״ח י״ט:רל״ט י״ט:ר״מ א׳ כי על כן – על אשר באו. י״ט:רמ״א א׳ גש הלאה – כדכתיב: קרב אליך אל תגע בי כי קדשתיך התקרב לצד הלאה. כלומר: ברח לך מאצלנו. ב׳ בא לגור – לוט היה גר בסדום. ג׳ נרע לך מהם – יותר מהם נעשה לך רעה. י״ט:רמ״ב י״ט:רמ״ג א׳ בסנורים – מכת עיורון ושממון. ב׳ וילאו – פירושו לא יכלו עוד למצוא הפתח. לא בקשו הפתח. וכן: ונלאו מצרים לשתות מים מן היאור, לא יכלו לשתות, מאחר שהיה הדם. וכן מוכיח לבסוף ולא יכלו לשתות ממימי היאור. ובכמה מקומות לשון נלאו מכופל כמו: '[נלאיתי] כלכל לא אוכל'. וכן: 'והיה כי נראה כי נלאה מואב אל הבמות ובא אל מקדשו להתפלל ולא יוכל'. וכן: 'הנסה דבר אליך תלאה ועצור במילין מי יוכל'. כלומר:. בשביל שנסה אותך הקב"ה ביסורים אתה נלאה. כלומר, אין אתה יכול להיות שותק, וחשבת בלבך ואמרת 'ועצור במילין מי יוכל'. י״ט:רמ״ד א׳ עוד מי לך פה – העוד לך קרובים בעיר מלבד אלו שבבית. י״ט:רמ״ה א׳ וישלחנו – משקל דגש. ואף על פי שכל שליחות של שלוחים והחוזרים כתוב בהם וישלח משקל רפי באלו כתב משקל דגש. לפי שהוא שילוח של השחתה, כדכתיב: ושן בהמות אשלח בם. ישלח בהם ערוב. י״ט:רמ״ו י״ט:רמ״ז א׳ וכמו השחר עלה – נכתב פסוק זה, בשביל שכתב לפנינו השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה. להודיע שכל כך המתינו לו המלאכים בשביל חיבתו של אברהם. י״ט:רמ״ח י״ט:רמ״ט א׳ אל תביט אחריך – בשביל צער חתניך שבעיר. ועוד כי המביט אחריו מתעכב בדרך. גם שלא להסתכל במלאכים ובמעשיהם שלא לצורך, כדכתיב: מות נמות כי אלהים ראינו. וכן ביעקב: כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי. י״ט:ר״נ י״ט:רנ״א י״ט:רנ״ב א׳ הלא מצער היא – עמה מועטים ויכול אתה להניחה עכשיו שאין בה רוב חוטאים. י״ט:רנ״ג י״ט:רנ״ד י״ט:רנ״ה י״ט:רנ״ו א׳ וה' המטיר – המלאך גבריאל. ב׳ מאת ה' – שכינה ממש. וכן הוא בבראשית רבא ובתנחומא. י״ט:רנ״ז י״ט:רנ״ח י״ט:רנ״ט י״ט:ר״ס א׳ וישקף – לדעת אם נמצא שם עשרה וניצולו אם לאו. י״ט:רס״א י״ט:רס״ב א׳ כי ירא לשבת בצוער – שלא הניחו המלאך אלא [בשביל] שלא היה לו פנאי להימלט ההרה ועכשיו שהיה לו פנאי קיים דברי המלאך לשבת בהר אולי יהפוך העיר. י״ט:רס״ג א׳ איש אין בארץ – סבורות היו שהעולם נהפך שהביא מבול של אש. י״ט:רס״ד י״ט:רס״ה י״ט:רס״ו י״ט:רס״ז י״ט:רס״ח י״ט:רס״ט א׳ עד היום – בימי משה. וכן כל עד היום עד ימי הסופר שכתב את הדבר.

תולדות יצחק על בראשית פרק-יד

תולדות יצחק: י״ד:שמ״ז א׳ בארות חמר הטיט בהן ונעשה נס למלך סדום שיצא משם לפי שהיה אומות שלא האמינו שניצל אברהם מכבשן האש וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברה' למפרע לשון רש"י. ויש להקשות שהאומות שלא האמינו בנס אברהם בראותם נס מלך סדום יחזיקו ידי עובדי ע"ז או יאמינו בכל הנסים שהיו בכשפים ואולי יפרשו ויצא מלך סדום לקראתו שיצא מן הבור כשעבר אברהם עליו כי נעשה לו נס לכבוד אברהם לכבדו ולברכו. ואיפשר כי אברהם בשובו הביט בבור ההוא כי חפץ להציל המלכים ולהשיב רכושם ונעשה הנס על ידו ומלך עמורה כבר מת כשעבר אברהם עליו או שנפל בבור אחר: י״ד:ש״נ א׳ הפליט זה עוג שפלט מהמבול ואברהם העלה שמו עוג לפי שכשבא לפני אברהם ושרה לשה עוגות: י״ד:שנ״ה א׳ ומלכי צדק לפי שהיה מלך על מקום הצדק הוא ירושלים נקרא כן בראשית רבה: ב׳ והוא כהן לאל עליון בעבור שיש לאומות כהנים משרתים למלאכים הנקראים אלהים לזה אמר לאל עליון. ויש בהתחלת הפרשה הזאת ח' ספקות: הספק הא' אחר שאברהם היה צדיק תמים למה לא אמר ויאמר ה' אל אברם אברם איש צדיק תמים היה כמו שאמר בנח ויותר היה ראוי שיאמר כן באברהם שהיה שלם יותר מנח: הספק הב' שאברהם לא היה עובד את ה' ע"מ לקבל פרס ולמה אמר לו עשה מצותי ובשכר זה אעשך לגוי גדול: הספק הג' בחילוקים שיש בין הברכה לקללה והם ג' א' שבברכה התחיל בברכה שיברך השם למברכין שיברכו לאברהם ואמר ואברכה מברכיך ולא אמר ומברכיך אברך ובקללה אמר בהפך שאמר ומקללך אאור והיה לו לומר ואאור מקללך. החילוק השני כמו שאמר ואברכה מברכך כך היה לו לומר ומקללך אקלל ולמה אמר אאור. חילוק ג' כמו שאמר לשון רבים מברכיך כן היה לו לומר ומקלליך אאור: הספק הד' למה הלך לארץ כנען אחר שהקב"ה לא אמר לו אנה ילך אלא אל הארץ אשר אראך ועדיין לא הראה אותה לו: הספק הה' שאמר ויבאו ארצה כנען וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו ולא אמר ויקרא בשם ה' ואחר כך אמר ויעתק משם ההרה וגו' ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה' למה לא קרא בשם ה' כשנראה אליו ה' וכשלא נראה אליו קרא בשם ה' יותר היה ראוי שיקרא בשם ה' כשנראה אליו: הספק הו' למה יצא אברהם מן הארץ שנצטוה ללכת שם ואפילו שהיה רעב לא מתו ברעב יושבי כנען: הספק הז' אחר שאמר והכנעני אז בארץ למה חזר לומר עוד והכנעני אז יושב בארץ: הספק השמיני שחכמינו ז"ל אמרו עשרה נסיונות נתנסה אברהם ואחד מהם הוא לך לך וכו' וזה אינו נסיון אחר שנתן לו ברכות שאין כמותם בעולם והנכון בעיני להשיב לכל הספקות בשנקדים שאנשי אור כשדים עשו עמו רעות רבות בעבור שהיה מכריז אמונת הקב"ה ועיקרי הדת וסותר אמונת עובדי ע"ז בטענות גדולות וכן בבראשית רבה שאמרו וימת הרן על פני תרח אביו ר' חייא אמר תרח עובד צלמים היה חד זימנא נפק לאתר. הושיב לאברהם מוכר תחתיו הוה אתי בר איניש בעי דיזבן והוה א"ל בר כמה שנין את והוא אמר ליה בר נ' או ס' והוה א"ל ווי לההוא גברא דהוא בר ס' ובעי למיסגד לבר יומא והיה מתבייש והולך לו חד זמן אתת איתתא טעינא בידה חדא פינך דסולת אמרה ליה הא לך קרב קדמיהון קם נסיב בוקלסא בידיה ותברהון לכלהון פסיליא ויהב בוקלסא בידא דרבה כד אתא אבוה אמר ליה מאן עבד כדין אמר ליה מה נכפור מינך אתת חדא איתתא טעינא לה חד פינך דסולת ואמרת לי הא לך קרב קדמיהון קריבת לקדמיהון הוה דין אמר אנא איכול ודין אמר אנא איכול קם הדין רבא נסיב בוקלסא ותברינון אמר ליה מה את מפלה בי וידעין אינון אמר ליה ישמעו אזניך מה שפיך אומר נסביה ומסריה לנמרוד אמר ליה נסגוד לנורא אמר ליה אברהם ונסגוד למיא דמטפין נורא אמר ליה נמרוד נסגוד למיא אמר ליה א"כ נסגוד לעננא דטעין מיא. אמר ליה נסגוד לעננא אמר ליה א"כ נסגוד לרוחא דמבדרי עננא אמר ליה נסגוד לרוחא אמר ליה ונסגוד לבר אינשא דסביל רוחא אמר ליה מילין את משתעי אני איני משתחוה אלא לאור הרי אני משליכך בתוכו ויבוא אלוה שאת משתחוה לו ויצילך הימנו הוה תמן הרן אמר מה נפשך אם נצח אברהם אנא מן דאברהם אנא ואי נצח נמרוד אנא מן דנמרוד אנא כיון שירד אברהם לכבשן וניצול אמרין ליה דמאן את אמר להון מן דאברהם אנא והשליכוהו לאור ונחמרו מעיו ומת הה"ד וימת הרן על פני תרח אביו ע"כ וכתב הר"מ בספר המורה כי הזכירו בספרי המצריים שאברהם שנולד בכותא חלק על דעת ההמון שהיו עובדין לשמש ונתנו המלך בסוהר ונתוכח עמהם ימים רבים ופחד המלך שיסירם מאמונתם וגרשו לארץ כנען עד כאן והנה בודאי בארץ כשדים נעשה לו נס נסת' שנתן בלב המלך שלא ימיתנו והוציאו מן הסהר וילך לו. או נס מפורסם שהשליכו באש וזהו שאמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים שהיה ראוי שיאמר אשר לקחתיך מאור כשדים כמו שאמר ה' אשר לקחני מבית אבי ואמר הוצאתיך כמו להוציא ממסגר אסיר ואמרו ז"ל עשר שנים נחבש אברהם ג' בכותא וז' בקדר הכלל שאברהם היה מפרסם אמונת השם באור כשדים ומלך כשדים הוא נמרוד שהוא המלך הראשון שמלך בבבל עשה עמו רעות ולכן אמר ליה הקב"ה לך מזאת הארץ שאינה מוכנת לעבוד עבודתי ובאור כשדים נאמר לו וכן כתב ר"א שזה הדיבור נאמר לו באור כשדים ולפי שחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים אעשך שם לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך שתהיה כמלך שדבריו נשמעין וכמו שאמרו בבראשית רבה ואגדלה שמך שיצא לו מוניטון בעולם ארבעה הם שיצא להם מניטון בעולם אברהם ואעשך לגוי גדול יצא לו שם מוניטון זקן וזקנה מכאן בחור ובתולה מכאן יהושע ויהי ה' את יהושע ויהי שמעו בכל הארץ יצא לו מוניטון בעולם מהו שור מכאן וראם מכאן על שם בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו דוד ויצא שם דוד בכל הארצות ומה היה מוניטון שלו מקל ותרמיל מכאן ומגדל מכאן ע"ש כמגדל דוד צוארך מרדכי כי גדול מרדכי בבית המלך ושמעו הולך בכל המדינות יצא לו מוניטון והוא שק ואפר מכאן ועטרת זהב מכאן עד כאן הרי מבואר שעשה מטבע כדרך המלכים בתחלת מלכותם וכמו יהושע ודוד המלך ולפי שהיה משיב רבים מעון היו הם מברכין לו לפי שהביאם לחיי העולם הבא לזה אמר ואברכה מברכיך לשון רבים ולפי שנמרוד היה מבזהו ומקל בכבודו אמר ומקללך לשון יחיד שהוא נמרוד המלך אאור אותו ולפי שכוונת אברהם להביא כל האנשים לעבוד השם יתברך ובמקום שיש מלך עובד עבודה זרה פחד לפרסם שם ה' כמו שקרה לו עם נמרוד לכן לא פרסם בכנען שם ה' שהיה שם מלך אלא בנה מזבח וזהו אמר והכנעני אז בארץ רוצה לומר מלך כנען ולזה אמר הכנעני בה"א הידיעה ולכן ויבן שם מזבח לה' ולא קרא בשם ה' שלא פרסם שמו מפני חילול השם שהיה עושה המלך עמו רעות אבל כשנעתק משם ההרה שאין המלך שם אז ויקרא בשם ה' וכן אמרו בבראשית רבה ויקרא בשם ה' שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה ומגיירם ע"כ. ואחר כך אמר והכנעני אז יושב בארץ לסבה אחרת פירוש רועי אברהם רבו עם רועי מקנה לוט וראה אברהם שכשיראה המלך או יושבי הארץ שמריבין על ארצו ועל לבושו יפילו גורל יהיו מגרשים אותם לזה אמר אברהם ללוט זאת המריבה מסוכנת לי ולך אל נא תהי מריבה ביני וביניך ובין רועי ובין רועיך הלא כל הארץ לפניך וזה אמר לו לפי שהכנעני והפריזי אז יושב בארץ ויגרשום מארצם וכן אמרו ז"ל כד אית תגרא בין אחיא מתיתבין נוכראה שנאמר ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט וגו' וכתיב והכנעני והפריזי אז יושב בארץ ולזה אמר ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם והכנעני פירוש מלך כנען אז בארץ ומפני חילול השם לא פרסם שם אמונת השם עד שנעתק משם ההרה אז ויקרא בשם ה' כנ"ל. ונ"ל עוד שלפי שאמר ויהי רעב בארץ והצדיקים מפחדים שלא יתחלל שם שמים בפרהסיא לזה אמר אברהם בלבו עתה יאמרו אלו הכנעניים מיום שבא זה המין בכאן ופרסם אמונתו בא הרעב הזה בעון המינות וכל שכן שזהו הרעב הראשון שבא בעולם ויאמרו מיום בריאת עולם עד עתה לא בא רעב ובא עתה בעבור שעזבו קצת אנשים האמונה שהיה להם ולקחו אמונת אברהם וכן כתב הרמב"ן בפסוק ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון וגו' שכתב אולי לא היה רעב בעולם עד ימי אברהם ועל כן ימנה הכתוב ממנו כי מה צורך להזכיר זה ע"כ. ולכן בסמוך שהיה רעב בארץ ירד למצרים קודם שיחשבו זאת המחשבה רעה עליו והטעם שהלך לארץ כנען אחר שהקב"ה לא גלה לו אנה ילך כתב הרמב"ן היה נודד והולך מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר עד שבא אל ארץ כנען וא"ל לזרעך אתן את הארץ הזאת. ולא מצאתי בזה טעם. ונראה לי שאחר שא"ל הקב"ה ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך מסתמא לא יהיו כל אלו היוצאים ממנו והם ששים רבוא גרים בארץ לא להם אלא ודאי הקב"ה יתן להם ארץ אחת ומלכות אחת ובודאי זאת הארץ היא ארץ כנען בעבור שארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו ואחיו הם שם ויפת ואברהם בא מזרע שם ומי שקנה עבד קנה נכסיו אם כן הארץ שקנה כנען יהיה לזרע אברהם ובזה ראה שכוונת הש"י במה שאמר אל הארץ אשר אראך היא ארץ כנען וזהו שאמר לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך ושם אעשך לגוי גדול וזהו שאמר והכנעני אז בארץ שהיה ראוי שיאמר והכנעני בארץ אבל אמר ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה ותדע לך למה בא לשכם שהיא מארץ כנען לפי שידע אברהם שהכנעני אז באותו הדור של אברהם היה בארץ אבל לא יהיה אח"כ בארץ שישראל יגרשוהו משם ולכן הלך שם שידע אברהם שזאת הארץ היתה מה שאמר לו הקב"ה אל הארץ אשר אראך ושם אעשך לגוי גדול וזהו שאמר בסמוך וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת פירוש שהסכים הקב"ה עמו ולזה אמר ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו ר"ל לה' שהסכים עמו. ובזה הותר הספק הראשון שהיה ראוי לומר ויאמר ה' אל אברם איש צדיק תמים היה שאם יאמר כן היה במשמע שהיה זוכה כמו נח וצדיקים אחרים ושאינו מזכה את הרבים ואינו כן שהוא היה מכריז שמו של הקב"ה ועוד שנח לא הזכירה התורה מעשיו לשנדע מהם שהיה צדיק אבל אמר וישכר ויתגל אבל באברהם הזכיר מעשיו הטובים ולא הוצרך לומר איש צדיק תמים זהו דעתי בהיתר כל אלו הספיקות:

צרור המור על בראשית פרק-יד

צרור המור: ט״ו:רנ״ז א׳ אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם. לפי שהיה מצר על הנפשות שנהרגו על ידו אחר שעליו נאמר חסד לאברהם. והוא היה קדוש השם קונה נפשות ומחזירן למוטב שנאמר גם ענוש לצדיק לא טוב ומי נתן לו חרב מצומדת על מתניו אחוז בחרב פיפיות להרוג קרוביו ובניו. לזה היה מצטער וירא וחרד עד שבאתהו התשובה אל תירא אברם אנכי מגן לך מן האויבים שכרך הרבה מאד על הריגתם. והאלקים אנה ובאבוד רשעים רנה. אלא שיש לשאול בכאן מה טעם אמר היה דבר ה' אל אברם במחזה. כי מחזה הוא תרגום מראה והיא נבואה קטנה כאומרו ה' במראה אליו אתודע ומחזה למטה ממראה. כי כמו שיש הבדל בין תרגום ללשון הקדש כן יש הבדל בין מראה ובין מחזה. כמו שפירשתי אצל משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים כי חרכא הוא תרגום חלון וחלון הוא גדול וחרכא היא קטנה. כן היתה נבואת הנביאים קודם חורבן הבית כחלון גדול ואחר חורבן הבית היתה כחלון קטן. ואם כן מה טעם עד כאן היה נראה אליו בשם ה' ויאמר ה' וה' אמר אל אברם וכאן אמר היה דבר ה' אל אברם במחזה בכבדות גדול ולא אמר ויאמר אליו ה' אל תירא אברם. ועוד שאמר במחזה. ואם נאמר בעבור שהציל ללוט שהיה רשע גמור לא נתיחד אליו הדבור כמו שאמר למעלה וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו. זה אינו מספיק כי אחר שהיה אחיו וראהו ביד אויביו וכל שכן שהיתה המלחמה בעבורו ראוי היה להצילו. ואולי נאמר כי הטעם לזה הוא לפי שדמים רבים שפך ונתגאל בדמי הטמאים האלו ונתחבר עם מלך סדום וחביריו לא רצה השם לדבר עמו אלא במחזה. והעד דוד עליו השלום כי מלחמות ה' הוא נלחם ולא חטא בזה כלל ונאמר לו לא תבנה הבית יען כי דמים רבים שפכת. והנכון בטעם כי לפי שבזאת המראה נאמר לו בשורת גלות מצרים. ולפי דעתם ז"ל בכאן נתבשר בכל ארבע גליות לזה נגלה אליו השם במראה ולא במראה ממש אלא במחזה. כמלך שהוא נעצב על בניו כן הקב"ה נאמר בו בכל צרתם לו צר. ולכן לא נתיחד אליו הדבור בשמחה אלא בעצבון ובמחזה. ואולי על זה אמר לו אל תירא אברם. אע"פ שתראה גלות מצרים ושאר גליות. כי אנכי מגן לך בענין שלא יכלו בניך בארץ לא להם. ואע"פ שבזה העולם יעברו עליהם צרות משונות. שכרך הרבה מאד בעולם הנפשות וזה בשורה לו ולבניו. וכן יאמר אנכי מגן לך בעולם הזה שכרך הרבה מאד בעולם הבא: ט״ו:רנ״ח א׳ ויאמר אברם ה' אלהים מה תתן לי. הנה הספק בכאן מבואר. שנראה שהיה כפוי טובה האם ראוי למי שנותנים לו מתנה שיאמר [אין] אני חפץ בה. וכל שכן שיאמר מה מתנה היא זו. ועוד מהו שחזר לומר ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע כי זאת האמירה הראשונה שאמר ואנכי הולך ערירי. אבל הכוונה לאברהם בזה לפי שהשם א"ל שני דברים האחד אנכי מגן לך בעולם הזה. והשני שכרך הרבה מאוד בעולם הבא. ולכן אברהם הוצרך לומר ב' אמירות כנגד השני דברים הנזכרים. והשיב תחלה למאן דסליק מיניה לפי שהיא העיקרית מעולם הנפשות. כי דברי העולם הזה הם הבל. ולכן התחיל לההביל ואמר ה' אלהים מה תתן לי. כי כל דברי העולם הזה אינם חשובים בעיני לכלום בערך טובות העולם הבא. ואתה אמרת אנכי מגן לך בעולם הזה שכרך הרבה מאד לעולם הבא. ולכן השיב על דברי העוה"ב ואמר ה' אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי. כי ידוע כי מי שמת בלא בנים אינו זוכה להכנס בהיכל המלך פנימה כאומרו בחזקיהו ע"ה מת אתה ולא תחיה. מת אתה בעה"ז ולא תחיה לעולם הבא לפי שלא היו לו בנים כמוזכר בברכות. ואם כן אחר שאני הולך ערירי בלא בנים איך איפשר לקבל שכר עולם הבא שאמרת שכרך הרבה מאד. ולכן אמר ערירי כמו ערירים ימותו ותרגומו בלא ולד והרי הוא נכרת. ואחר שאני נכרת וזרעי נכרת מה תתן לי בכל טובות העולם הזה אחר שאין לי חלק לעולם הבא. אחר שבן משק ביתי הוא דמשק אליעזר איש נכרי כנעני. והנה אם כן באומרו מה תתן לי הורה מעלתו וצדקתו שהיה מהביל כל הדברים בערך דברי העה"ב. וכנגדו מה שאמרת אנכי מגן לך שכרך בעולם הזה חזר לומר ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע. כלומר מה שאמרת שתהיה לי למגן בעולם הזה ושתטיב לי בטובות העה"ב. אלו הטובות איני רואה אותם טובות. כי אחר שלי לא נתת זרע עצם מעצמי ובשר מבשרי וזהו לי. ואני רואה בן אחד נכרי כנעני יורש אותי. זה הרע הגדול שבכל הרעות שיאכלו זרים יגיעי. וא"כ כל טובות העולם בערך הרע הגדול הזה אינם כלום. ולפי שראה השם כי דבריו צדקו בזה קבל דבריו ואמר לא ירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך. בענין שבזה נכלל השני דברים הנזכרים כי אחר שיהיה לו יורש ירש עולם הבא וירש העולם הזה כי לא יבוזו נכרים יגיעו. ולכן אמר והנה דבר ה' אליו בשמחה ולא בעצבון בנבואה ולא במחזה כמו שאמר למעלה. וזהו והנה דבר ה' אליו כי לתועלתו נתייחד הדיבור אליו: ט״ו:ר״ס א׳ ואולי יאמר והנה דבר ה' אליו שהוא סיפור התורה. והרצון בזה כי באומרו מה תתן לי ואנכי הולך ערירי כנגד עולם הבא. והנה התורה באה עתה לתפוש לאברהם במה שאמר מה תתן לי ואנכי הולך ערירי וזהו ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע. כלומר איך איפשר שאמר אברהם דבר כזה הן לי לא נתת זרע אחר שהיה יודע שהיה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה. אחר שאמר לו פעמים רבות לזרעך אתן את הארץ הזאת ושמתי את זרעך כעפר הארץ ואין נקרא זרע אלא היוצא מן המעים כי כן לפעמים יאמר על בן בית כמו ובני בית רבים. וזהו ויאמר פעם שנית כמתמיה על אמירתו הראשונה אחר שהובטח בזרע. ולפי שאמר לו הוא יירשך שנראה שהוא אחר ולזה אמר הבט נא השמימה. והאמין בה' בבשורת הזרע ויחשבה לו לצדקה. כי ראה שהשם עשה לו זה למען צדקו ולא בעבור זכותו. וזה יורה מה שאמר ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים כלומר שנתרעם השם ממנו איך לא זכר מה שאמר לו כשיצא מאור כשדים ואעשך לגוי גדול וכן הבטחות רבות על הזרע. וזהו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים והצלתיך מכבשן האש והבטחתיך בבנים וברגע אחד שכחת הכל ואמרת ה' אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי. וכן אמרתי לך קום התהלך בארץ כי לך אתננה וזהו לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. והוסיף על חטאתו ואמר במה אדע כי אירשנה והרי הרבה פעמים אמר לו שיתן לו הארץ ועכשיו לא אמר ואני אתן לך את הארץ הזאת אלא לתת לך והוא שאל אותו ואמר במה אדע. ואולי לפי שראה עתה עת רצון עשה עצמו כמי שלא הבין ואמר במה אדע כי אירשנה כלומר כבר אתה יודע שאני מאמין בך ולא שאלתי אות על בשורת הזרע לפי שהוא דבר שלי וראוי לי. אבל בבשורת הארץ שהוא דבר שראוי לאחרים ראוי לי להשתדל יותר על צרכם מעל צרכי עצמי כמו שפירשתי בפרשת נח ממשה וגדעון שהניחו צרכי עצמם בשביל צרכי רבים. ולכן הערים הטבע בחכמת בוראו לשום יותר תאוה בתאות המשגל מבתאות המאכל כי זה לעצמו וזה לאחרים. ואולי יאמר אדם מה לי לחסר את עצמי בשביל אחרים ולחסר מאור עיני. ואז נתן לו השם אות ואמר קחה לי עגלה משולשת לכרות ברית עמו כאלו הוא עצמו עבר בין הגזרים. ולזה ויבתר אותם בתוך כי זאת היא אות הברית העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו. לרמוז שמי שיעבור הברית יהא נחלק לשנים כעגל הזה. וזאת היא סוד האהבה והאחדות. לרמוז שאע"פ שהם שנים בגוף אחד ונפש אחת. וזהו אהבה שעולה למנין אחד בסוד ה' אחד בסוד שלש עשרה מדות. ולכן נקרא אברהם אחד כאומרו אחד היה אברהם וכל ישראל נקראו עם אחד: ב׳ ויפה אמרו קדמונינו זכרונם לברכה שלא שאל אות אלא באיזה זכות יתקיימו בניו ולכן השיב לו בזכות הקרבנות. וזהו קחה לי עגלה משולשת כדכתיב והקריב מן התורים או מן בני היונה. וכן אמרו שרמז לו בכאן שעבוד מלכיות. ולכן אמר קחה לי עגלה משולשת כנגד עגלה יפיפיה מצרים בבל. ועז משולשת הצפיר בשעיר מלך יון. ולכן לא אמר ועז משולש כמו שאמר ואיל משולש. לפי שהאיל הוא רמז על האיל בעל הקרנים מלך אדום. ונכללו בו ישראל במקום אילו של יצחק. ולכן אמר בו משולש בזכיות. אבל בעז שהוא על אומות העולם שהם עזים אמר משולשת לרמוז על חולשתם כמו הנקבה. אבל תור וגוזל הניחם שלימים בכוחם. וזהו ואת הצפור לא בתר. ולפי שבכאן רמוזים כל הגליות אמר וירד העיט על הפגרים לרמוז שהאומות יתאספו על ישראל. אמר וישב אותם אברם לרמוז שבזכותו יהיו ניצולים. ולפי שאברהם היה בצער גדול על גלות בניו ואמר ויהי השמש לבא כלומר כאילו חשך השמש בצאתו. והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו אלו ארבעה גליות. אימה זו גלות בבל. חשכה זו גלות מדי. גדולה זו גלות יון. נופלת עליו זו גלות אדום. ולפי שזה היה ברמז התחיל להזכיר גלות מצרים ואמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. להורות שלא היה מדבר אלא בגלות מצרים כפי הנראה. אבל בגלות מצרים רמוזים כל הארבע גליות כמו שהזכרתי בארבעה כוסות של שר המשקים. ולכן תמצא שהם רמוזים במזמור של פסח תעו במדבר כנגד גלות בבל. דכתיב במדבר ארבו לנו. אסירי עני וברזל כנגד גלות מדי. וזהו ויכנע בעמל לבם בגזירת המן. כל אוכל תתעב נפשם כנגד גלות יון. שהגיעו עד שערי מות כמו חולים בחולי הנפש כאומרו במזמור חנוכת הבית. שועתי אליך ותרפאני. יורדי הים באניות כנגד גלות אדום. כי טיטוס הוליך כלי בית ה' דרך הים ועמד עליו נחשול של ים ואמר אין כח של אלהיהם אלא בים כמוזכר בפרק הניזקין. ולכן אמר בזה וממצוקותיהם יוציאם מה שלא אמר בשלשה הראשונים. להורות כי ההולך בים הוא כמו תועה במדבר ואסור בבית האסורים וכל אוכל תתעב נפשו ומחיתו לחם מצרה היא. וזהו וממצוקותיהם שהוי"ו מוספת על הראשונים. כן בזה הגלות האחרון בעוונותינו היינו כמו תועים במדברות ואסורים בבית האסורים וחולים שהגענו עד שערי מות ועברנו ביום צרה. ולכן אמר בכאן אימה חשיכה לרמוז לכל ארבע גליות. ואחר כך כתב בפירוש גלות מצרים שבו רמוזים כל הגליות. וזהו ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגומר. ואתה תבא אל אבותיך בשלום ולא תראה את כל אלה: ג׳ והנה יש לתמוה מאברהם שהיה אב רחמן על כל העולם ובקש רחמים על אנשי סדום ולא בקש רחמים לבניו. וכן השם בשכר כל עבודתו שעבדו נתן לו בשורה כזו מגלות בניו בלי סבה. ולפי שבשר לו בשלום שתק ולא התפלל. כמו שעשה נח שאמר לו עשה לך תיבת עצי גופר ושתק. אבל הכוונה בכל זה ידועה כי השם בשכר צדקתו בישר לו בשורה טובה של גלות מצרים. כי מכאן זכו בניו למעלת התורה והכהונה והמלכות. ואם לא ירדו למצרים שנתנסו שם בכור הברזל לא היו ראויים לכל אלו המעלות. כאומרם ז"ל שלשה מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכלם לא נתנם להם אלא על ידי יסורין תורה וארץ ישראל ועולם הבא. ולכן שתק אברהם וקבל הבשורה: ד׳ וחזר להזכיר כל ארבע גליות ברמז. ויהי השמש באה בגלות בבל. כדכתיב אוי נא לנו כי פנה היום. ועלטה היה בגלות מדי. והנה תנור עשן בגלות יון. ולפיד אש בגלות אדום. אשר עבר בין הגזרים האלה. רמז לשכינה שנמצאת בכל ד' גליות דכתיב לא מאסתים ולא געלתים לכלותם כמוזכר במגילה. ולהורות שזה מדבר בגאולה העתידה. אמר ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית חדש על העתיד לזרעך נתתי את הארץ הזאת וגומר את הקני ואת הקניזי ואת הקדמוני. ולא תמצא שירשו ישראל אלו השלשה אומות במלחמות יהושע ולא במלחמות ישראל אלא שעתיד הקב"ה לתת אותם לישראל לעתיד לבא. וכן לא נזכרו בתורה אלא שרמזום רבותינו ז"ל באומרו כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך לרבות קני וקניזי וקדמוני:

אבן עזרא על בראשית פרק-יד

אבן עזרא: {א} מלך גוים. שם מדינה כמו עילם כי שושן הבירה ארמון היה בתוכה או מלך גוים. ולא הזכירם. והטעם כי הם אחרים מהשנערים וחבריהם: {ג} חברו, מהבנין הקל: השדים. כמו ושדת אותם בשיד. ותשם בסד רגלי. כמו פת פתים: ועמק. מושך עצמו ואחר עמו כמו אל באפך תוכיחני. וכן הוא עמק ים המלח: {ד} וטעם ושלש עשרה. בשלש עשרה כמו כי ששת ימים עשה ה'. ובעל סדד עולם חברם ודעתו רחבה מדעתינו: {ה} רפאים. שכל הרואה אותם ימות לבו ויחשב מהרפאים שהם מתים: האימים. שיש מהם אימה: {ו} בהררם. מהבנין הדגוש כמו בדברם ופי' בעלותם אל הר שעיר: {ט} את כדרלעומר. כמו עם: {י} בארות. באר בכל המקרא נובעת והיא משונה בעבור הסמיכה: ויפלו שמה. ברצונם להמלט וכן ויפל על פניו: הרה נסו. אל ההר נסו והיא מלה זרה: {יב} והוא יושב. והוא היה ביום ההוא יושב בסדום: {יג} ופי' הפליט. שברח ונמלט מבני סדום וכן בא אלי הפליט מירושלם. ויש דרך דרש: {יד} וירק. שנתן להם כלי מלחמה כטעם והרק חנית ויש אומרים להוציא החרב מתערה כטעם על הארץ יריקו מריקים שקיהם. גם יש לחנית כן: חניכיו. שחנכם פעמים רבות במלחמה ואם לא נזכר. וחשבון אותיות אליעזר דרך דרש כי אין הכתוב מדבר בגימטריא כי יכול יוכל הרוצה להוציא כל שם לטוב ולרע רק השם כמשמעו: {יח} ומלכי צדק. נקרא כן בעבור שהוא מלך על מקום צדק וי"א כי הוא שם: ושלם. היא ירושלם והעד ויהי בשלם סכו: והוא כהן. כדברי המתרגם ארמית. וכן כל כהן. והעד וכהנו לו ופי' על דברתי מלכי צדק בספר תהלות. כי כהוגן דבר ויפה עשה שבירך אברם בתחלה בעבור שהתנדב להושיע אשר נשבו ואחר כן אמר וברוך השם שעזרו ונתן צריו בידו: {כ} מגן. כמו נתן. וכן עטרת תפארת תמגנך והמ"ם שורש ואברם הוציא המעשר לכבוד השם ולא מצא אדם ראוי לתתו לו כמלכי צדק: {כב} הרימותי ידי. שבועה כמו כי אשא אל שמים ידי: וטעם אל עליון. כי הנה נשבעתי בשם שברכני זה הכהן: {כג} אם מחוט. שממנו תופרין כל בגד: שרוך. העור הקושר הנעל: {כד} בלעדי. אשר לקחו והוא שאכלו עבדיו:

מיני תרגומא על בראשית פרק-יד

מיני תרגומא: כ״ג:תקפ״ז א׳ פרשת חיי שרה ארץ ארבע מאות תרגום אַרְעָא שַׁוְיָא רצונו לומר שיהין דמיו קצובין כן במקום ההוא כי כן מנהג ברוב ארצות להיות מחיר שדה קצוב לפי מדתו עיין רמב״ן:

תרגום אונקלוס על בראשית פרק-יד

תרגום אונקלוס: {א} וַהֲוָה בְיוֹמֵי אַמְרָפֶל מַלְכָּא דְבָבֶל אַרְיוֹךְ מַלְכָּא דְאֶלָּסָר כְּדָרְלָעוֹמֶר מַלְכָּא דְעֵילָם וְתִדְעָל מַלְכָּא דְעַמְמֵי: {ב} סְדָרוּ (נ"א עֲבָדוּ) קְרָבָא עִם בֶּרַע מַלְכָּא דִסְדוֹם וְעִם בִּרְשַׁע מַלְכָּא דַעֲמֹרָה שִׁנְאָב מַלְכָּא דְאַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מַלְכָּא דִצְבוֹיִם וּמַלְכָּא דְבֶלַּע הִיא צוֹעַר: {ג} כָּל אִלֵין אִתְכְּנָשׁוּ לְמֵישַׁר חַקְלַיָא הוּא אֲתַר יַמָא דְמִלְחָא: {ד} תַּרְתֵּי עַשְׂרֵי שְׁנִין פְּלָחוּ יָת כְּדָרְלָעוֹמֶר וּתְלָת עֶשְׂרֵי שְׁנִין מְרָדוּ: {ה} וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵי שְׁנִין אֲתָא כְּדָרְלָעֹמֶר וּמַלְכַיָא דְעִמֵהּ וּמְחוֹ יָת גִבָּרַיָא דִי בְעַשְׁתְּרוֹת קַרְנַיִם וְיָת תַּקִיפַיָא דִבְהֶמְתָּא וְיָת אֵמְתָנֵי דִבְשָׁוֵה קִרְיָתָיִם: {ו} וְיָת חוֹרָאֵי דִי בְּטוּרְהוֹן דְשֵׂעִיר עַד מֵישַׁר פָּארָן דִסְמִיךְ עַל מַדְבְּרָא: {ז} וְתָבוּ וַאֲתוּ לְמֵישַׁר פִּלּוּג דִינָא הִיא רְקָם וּמְחוֹ יָת כָּל חֲקַל עֲמַלְקָאָה וְאַף יָת אֱמוֹרָאָה דְיָתֵיב בְּעֵין גֶּדִי: {ח} וּנְפַק מַלְכָּא דִסְדוֹם וּמַלְכָּא דַעֲמוֹרָה וּמַלְכָּא דְאַדְמָה וּמַלְכָּא דִצְבוֹיִם וּמַלְכָּא דְבֶלַע הִיא צוֹעַר וְסַדָרוּ עִמְהוֹן קְרָבָא בְּמֵישַׁר חַקְלַיָא: {ט} עִם כְּדָרְלָעֹמֶר מַלְכָּא דְעֵילָם וְתִדְעָל מַלְכָּא דְעַמְמִין וְאַמְרָפֶל מַלְכָּא דְבָבֶל וְאַרְיוֹךְ מַלְכָּא דְאֶלָּסָר אַרְבְּעָה מַלְכִין לָקֳבֵיל חַמְשָׁא: {י} וּמֵישַׁר חַקְלַיָא בֵּירִין בֵּירִין מַסְקַן חֵימָרָא וַעֲרָקוּ מַלְכָּא דִסְדוֹם וַעֲמוֹרָה וּנְפָלוּ תַמָן וּדְאִשְׁתָּאֲרוּ לְטוּרָא עֲרָקוּ: {יא} וּשְׁבוֹ יָת כָּל קִנְיָנָא דִסְדוֹם וַעֲמוֹרָה וְיָת כָּל מֵיכָלְהוֹן וַאֲזָלוּ: {יב} וּשְׁבוֹ יָת לוֹט וְיָת קִנְיָנֵהּ בַּר אַחוּהִי דְאַבְרָם וַאֲזָלוּ וְהוּא יָתֵיב בִּסְדוֹם: {יג} וַאֲתָא מְשֵׁיזָבָא וְחַוִּי לְאַבְרָם עִבְרָאָה וְהוּא שָׁרֵי בְּמֵישְׁרֵי מַמְרֵא אֱמוֹרָאָה אֲחוּהִי דְאֶשְׁכּוֹל וַאֲחוּהִי דְעָנֵר וְאִינוּן אֱנָשֵׁי קְיָמֵהּ דְאַבְרָם: {יד} וּשְׁמַע אַבְרָם אֲרֵי אִשְׁתְּבִי אֲחוּהִי וְזָרֵיז יָת עוּלֵמוֹהִי יְלִידֵי בֵיתֵהּ תְּלַת מְאָה וְתַמְנֵי עֲסַר וּרְדַף עַד דָן: {טו} וְאִתְפְּלֵג עֲלֵיהוֹן לֵילְיָא הוּא וְעַבְדוֹהִי וּמְחוֹנוּן וּרְדָפִנוּן עַד חוֹבָא דִי מִצִפּוּנָא לְדַמָשֶׂק: {טז} וַאֲתֵיב יָת כָּל קִנְיָנָא וְאַף יָת לוֹט בַּר אֲחוּהִי וְקִנְיָנֵהּ אֲתֵיב וְאַף יָת נְשַׁיָא וְיָת עַמָא: {יז} וּנְפַק מַלְכָּא דִסְדוֹם לְקַדָמוּתֵה בָּתַר דְתָב מִלְמִמְחֵי יָת כְּדָרְלָעוֹמֶר וְיָת מַלְכַיָא דִי עִמֵהּ לְמֵישַׁר מַפְנָא הוּא אֲתַר בֵּית רֵיסָא דְמַלְכָּא: {יח} וּמַלְכִּי צֶדֶק מַלְכָּא דִירוּשְׁלֶם אַפֵּיק לְחֵם וַחֲמָר וְהוּא מְשַׁמֵשׁ קֳדָם אֵל עִלָאָה: {יט} וּבָרְכֵיהּ וַאֲמָר בְּרִיךְ אַבְרָם לְאֵל עִלָאָה דְקִנְיָנֵהּ שְׁמַיָא וְאַרְעָא: {כ} וּבְרִיךְ אֵל עִלָאָה דִמְסַר סָנְאָיךְ בִּידָךְ וִיהַב לֵיהּ חַד מִן עַשְׂרָא מִכֹּלָא: {כא} וַאֲמַר מַלְכָּא דִסְדוֹם לְאַבְרָם הַב לִי נַפְשָׁתָא וְקִנְיָנָא (סַב) דְבַר לָךְ: {כב} וַאֲמַר אַבְרָם לְמַלְכָּא דִסְדוֹם אֲרֵמִית יְדַי בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ אֵל עִלָאָה דְקִנְיָנֵהּ שְׁמַיָא וְאַרְעָא: {כג} אִם מִחוּטָא וְעַד עַרְקַת מְסָנָא וְאִם אֶסַב מִכָּל דִי לָךְ וְלָא תֵימַר אֲנָא אַעְתָּרִית יָת אַבְרָם: {כד} לְחוֹד (בַּר) מִדִאֲכָלוּ עוּלֵמַיָא וְחָלָק גֻבְרַיָא דִי אֲזָלוּ עִמִי עָנֵר אֶשְׁכּוֹל וּמַמְרֵא אִינוּן יְקַבְּלוּן חַלָקְהוֹן: [ס]

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-יד

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וַהֲוָה בְּיוֹמֵי אַמְרָפֶל הוּא נִמְרוֹד דְאֲמַר לְמִירְמֵי אַבְרָם לְנוּרָא הוּא מַלְכָּא דְפּוּנְטוֹס אַרְיוֹךְ דַהֲוָה אָרִיךְ בְּגִיוּבְרַיָא מַלְכָּא דְתַלְסַר כְּדָרְלָעוֹמֶר דַהֲוָה קִישַׁר מִתְהֲפִיךְ בְּעוּמְרִין מַלְכָּא דְעֵילָם וְתִדְעָל רַמָאָה כְּתַעֲלָא מַלְכָּא דְעַמְמַיָא מִשְׁתַּמְעִין לֵיהּ: {ב} עָבְדוּ קְרָבָא עִם בֶּרַע דְעוֹבְדוֹי בְּבִישׁ מַלְכָּא דִסְדוֹם וְעִם בִּרְשַׁע דְעוֹבְדוֹי בִּרְשִׁיעָא מַלְכָּא דַעֲמוֹרָה שִׁנְאָב דַאֲפִילוּ לְאָבוֹי הֲוָה שָנֵי מַלְכָּא דְאַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר דִמְחַבֵּל אֵיבְרֵיהּ לִיזְנֵיהּ מַלְכָּא דִצְבוֹיִם וּמַלְכָּא דְקַרְתָּא דִבְלָעַת דַיְירָהָא הִיא זוֹעַר: {ג} כָּל אִלֵין אִתְחַבְּרוּ לְמֵישַׁר פַּרְדְסַיָא הוּא אָתַר דְמַסִיק פְּרַקְטוּנִין דְמַיִין וְשַׁדִי לְהוֹן לְיַמָא דְמִלְחָא: {ד} תַּרְתֵּי סְרֵי שְׁנִין פְּלָחוּ יַת כְּדָרְלָעוֹמֶר וּבִתְלַסְרֵי שְׁנִין מָרָדוּ: {ה} וּבִירְבֵּיסְרֵי שְׁנִין אָתָא כְדָרְלָעוֹמֶר וּמַלְכַיָא דְעִימֵיהּ וּמְחוֹ יַת גִבָּרַיָא דִבְעַשְׁתְּרוֹת קַרְנָיִם וְיַת תַּקִיפַיָא דִבְהֶמְתָּא וְיַת אֵימְתָנֵי דִבְשָׁוֵהּ קִרְיָתָיִם: {ו} וְיַת חוֹרָאֵי דִבְטַוְורַיָא רָמַיָא דִגְבָלָא עַד מֵישַׁר פָּארָן דִסְמִיךְ לִצְטַר מַדְבְּרָא: {ז} וְתָבוּ וְאָתוּ לְאַתְרָא דְאִתְפְּלִיג דִינָא דְמשֶׁה נְבִיָא עַל עֵינָא דְמֵי מַצוֹתָא הוּא רֵיקָם וּמְחוֹי יַת כָּל חַקְלֵי עֲמַלְקָאֵי וְאוֹף יַת אֱמוֹרָאֵי דְיָתִיב בְּעֵין גֶדִי: {ח} וּנְפַק מַלְכָּא דִסְדוֹם וּמַלְכָּא דַעֲמוֹרָה וּמַלְכָּא דְאַדְמָה וּמַלְכָּא דִצְבוֹיִים וּמַלְכָּא דְקַרְתָּא דִבְלָעַת דַיְרָהָא אִיהִי זוֹעַר וְסָדְרוּ עִמְהוֹן סִדְרֵי קְרָבָא בְּמֵישַׁר פַּרְדְסַיָא: {ט} עִם כְּדָרְלָעוֹמֶר מַלְכָּא דְעֵילָם וְתִידְעָל מַלְכָּא דְעַמְמַיָא מִשְׁתַּמְעִין לֵיהּ וְאַמְרָפֶל מַלְכָּא דְפוּנְטוֹס וְאַרְיוֹךְ מַלְכָּא דִתְלָסַר אַרְבַּעַת מַלְכִין סַדָרוּ קְרָבָא לִקְבֵיל חַמְשָׁא: {י} וּמֵישַׁר פַרְדְסַיָא בֵּירִין בֵּירִין מַלְיָן חִימְרָן וַעֲרָקוּ מַלְכָּא דִסְדוֹם וַעֲמוֹרָה וּנְפָלוּ תַמָן וְדִשְׁתַּאֲרוּ לְטַוְורֵיהּ עָרָקוּ: {יא} וּנְסֵיבוּ יַת כָּל קִנְיָינָא דִסְדוֹם וַעֲמוֹרָה וְיַת כָּל מְזוֹנֵיהוֹן וַאֲזָלוּ: {יב} וּשְׁבוֹ יַת לוֹט וְיַת קִנְיָנֵיהּ בַּר אָחוֹי דְאַבְרָם וַאֲזָלוּ וְהוּא יָתֵיב בִּסְדוֹם: {יג} וְאָתָא עוֹג דְאִישְׁתֵּזֵיב מִן גוּבְרַיָא דְמִיתוּ בְּטוּבְעָנָא וּרְכַב עִילוֹי תֵיבוּתָא וַהֲוָה גְנָנָא עַל רֵישֵׁיהּ וַהֲוָה מִתְפַּרְנֵס מִן מְזוֹנוֹי דְנחַ וְלָא בִּזְכוּתֵיהּ אִשְׁתֵּזִיב אֱלָהֵין דְיֶחֱמוּן דַיְירֵי עַלְמָא גְבוּרְתָּא דַיְיָ וְיֵימְרוּן הֲלָא גִיבָּרַיָא דַהֲווֹ מִלְקַדְמִין מָרְדוּ בְּמָארֵי עַלְמָא וְשֵׁיצֵיאוּנוּן מִן אַרְעָא וְכַד אַגְחוּ מַלְכַיָא הָאִילֵן הֲוֵהּ עוֹג עִמְהוֹן אָמַר בְּלִבֵּיהּ אֵיזֵיל וְאַחֲוֵי לְאַבְרָם עַל עֵיסַק לוֹט דְאִשְׁתְּבֵי וְיֵתֵי לְשֵׁיזְבוּתֵיהּ מִן יַדְהוֹן דְמַלְכַיָא וְיִתְמְסַר בִּידֵיהוֹן עָאֵל אָתָא בְּמֵיעֲלֵי יוֹמָא דְפִסְחָא אַשְכְּחֵיהּ דַהֲוָה עָבִיד גְרִיצִין פַּטִירָן בְּכֵן חַוִי לְאַבְרָם עִיבְרָא וְהוּא הֲוָה שָׁרֵי בְּחֶזְוֵי מַמְרֵא אֱמוֹרָאָה אָחוֹי דְאֶשְׁכּוֹל וְאָחוֹי דְעָנֵר וְהִינוּן הֲווֹ מָארֵי קַיְימֵיהּ דְאַבְרָם: {יד} וְכַד שְׁמַע אַבְרָם אֲרוּם אִשְׁתְּבִי אָחוּי וְזַיַין יַת עוּלֵימוֹי דְחָנִיךְ לִקְרָבָא מַרְבְּיָינֵי בֵּיתֵיהּ וְלָא צְבוּ לִמְהַלְכָה עִימֵיהּ וּבָחַר מִנְהוֹן יַת אֱלִיעֶזֶר בַּר נִמְרוֹד דַהֲוָה מְתִיל בִּגְבוּרְתֵּיהּ כְּכֻלְהוֹן תְּלַת מְאָה וְתַמְנֵסַר וּרְדַף עַד דָן: {טו} וְאִתְפְּלֵיג לְהוֹם לֵילְיָא בְּאָרְחָא פַלְגוּתָא אַגְחָן עִם מַלְכַיָא וּפַלְגוּתָא אַצְטִינְיָיא לְמִימְחֵי בּוּכְרַיָא בְּמִצְרַיִם וְקָם אִיהוּ וְעַבְדוֹי וּמְחִינוּן וּרְדָפִינוּן מַה דְאִשְׁתְּאַר מִנְהוֹן עַד דְאִידְכַּר חוֹבָא דְעָתִיד לְמֶהֱוֵי בְּדָן דְמִצִיפּוּנָא לְדַרְמָשֶק: {טז} וְאָתֵיב יַת כָּל קִנְיָינָא וְאוּף יַת לוֹט אָחוֹי וְקִנְיָנֵיהּ אָתֵיב וְאוּף יַת נְשַׁיָא וְיַת עַמָא: {יז} וּנְפַק מַלְכָּא דִסְדוֹם לְקָדָמוּתֵיהּ בָּתַר דְתַב מִלְמִמְחֵי יַת כְּדָרְלָעוֹמֶר וְיַת מַלְכַיָא דְעִימֵיהּ לְמֵישַׁר מְפַנָא הוּא בֵּית רֵיסָא דְמַלְכָּא: {יח} וּמַלְכָּא צַדִיקָא הוּא שֵׁם בַּר נחַ מַלְכָּא דִירוּשְׁלֶם נָפַק לִקְדָמוּת אַבְרָם וְאַפֵּיק לֵיהּ לֶחֶם וַחֲמַר בְּהַהוּא זִימְנָא הֲוָה מְשַׁמֵשׁ קָדָם אֱלָהָא עִילָאָה: {יט} וּבָרְכֵיהּ וַאֲמַר בְּרִיךְ אַבְרָם מִן יְיָ אֱלָהָא עִילָאָה דִבְגִין צַדִיקַיָא קְנָא שְׁמַיָא וְאַרְעָא: {כ} וּבְרִיךְ אֱלָהָא עִילָאָה דְעָבַד סַנְאָךְ כִּתְרֵיסָא דִמְקַבֵּל מַחְתָּא וִיהַב לֵיהּ חַד מִן עַסְרָא מִכָּל מַה דְאָתֵיב: {כא} וַאֲמַר מַלְכָּא דִסְדוֹם לְאַבְרָם הַב לִי נַפְשַׁת אֵינָשָׁא דְעַמִי דַאֲתֵיבְתָּא וְקִנְיָינָא דְבַר לָךְ: {כב} וַאֲמַר אַבְרָם לְמַלְכָּא דִסְדוֹם אֲרֵימִית יָדִי בִּשְׁבוּעָה קֳדָם יְיָ אֱלָהָא עִילָאָה דִבְגִין צַדִיקַיָא קָנָא בְּקִנְיָינֵיהּ שְׁמַיָא וְאַרְעָא: {כג} אִין מִן חוּטָא וְעַד סַנְדְלַת רְצוּעָה אִין אֶסַב מִכָּל דִי לָךְ וְלָא תְהֵי מִתְרַבְרַב לְמֵימָר אֲנָא אַעֲתָרִית מִן דִידִי יַת אַבְרָם: {כד} הֲלָא לֵית לִי רְשׁוּ בְכּוֹלָא אַרְעָא דְבַר מִנִי אָכְלוּ עוּלֵימַיָא וְחוֹלַק גוּבְרַיָא דַאֲזָלוּ עִמִי עָנֵר אֶשְׁכּוֹל וּמַמְרֵא אַף הִינוּן יִסְבּוּן חוּלְקֵיהוֹן:

תרגום ירושלמי על בראשית פרק-יד

תרגום ירושלמי: ג׳ כָּל אִלֵין אִתְחַבְּרוּ לְמֵישַׁר פַּרְדְסַיָא: ה׳ וּקְטוּלוּ יַת זִיבָּרַיָא דִבְּעַשְׁתְּרוֹת קַרְנַיִם וְיַת זַוְיָתָנַיָא דִי בְּהוֹן וְיַת אֵמְתָנַיָא אִילֵין דְשַׁרְיָין דִבְנוּהָ קַרְתָּא: ו׳ וְיַת חוֹרָוָאֵי אִילֵין דְשַׁרְיָין בְּטוּרָא דְגַבְלָא עַד מֵישַׁר חֲזוֹזָא דִסְמִיךְ עַל מַדְבְּרָא: ט׳ וְאַמְרָפֶל מַלְכָּא דְפִנְטוֹס וְאַרְיוֹךְ מַלְכָּא דְאֶלָסָר אַרְבַּע מַלְכִין לְקָבֵיל חַמְשָׁא סִידְרוּ סִדְרֵי קְרָבָא: י׳ וּמֵישַׁר פַרְדְסַיָא בֵּירְוָון בֵּירְוָון מַלְיָא חֵמָר: י״ד מַרְבִּיצֵי בֵּיתֵיהּ תְמַנֵי עַשְרֵי וּתְלַת מְאָה וּרְדַף בַּתְרֵיהוֹן עַד דָן דְקִיסְרִיוֹן: ט״ו וּרְדָפִינוּן עַד עַוְותָא דְמִצָפוֹן לְדַמֶשֶק: י״ז וְיַת מַלְכַיָא דְעִימֵיהּ לְמֵישַׁר דַחֲזוֹזָא הוּא בֵּית מֵישְׁרָא דְמַלְכָּא: י״ח וּמַלְכִּי צֶדֶק מַלְכָּא דִירוּשְׁלֶם הוּא שֵׁם רַבָּא הֲוָה כָּהִין עִילָאָה: כ״א וּסְגוּלָה דְבַר לָךְ: כ״ג אִם מֵחוּטָא וְעַד רְצוּעָה דְסַנְדְלָא אִם אֶסַב מִכָּל דִילָךְ וְלָא תֶהֱוֵי מִתְרַבְרַב וַאֲמַר אֲנָא עֲתָרִית יַת אַבְרָם:

רלב"ג על בראשית פרק-יד

רלב"ג: י״ח:ע״ד א׳ פרשת וירא אליו ב׳ באור דברי הספור ג׳ זכר שכבר נראה השם יתעלה לאברהם באילוני ממרא והוא המקום שנעתק אליו אחרי הפרד לוט מעמו והנה קדם זה הזמן מעט היה אברהם יושב בפתח אהלו ואז היה השמש בגבורתו רוצה לומר שכבר היה זה בעת הצהרים ונשא אברהם את עיניו וראה שלשה אנשים מהנביאים אזר היו אז שהיו נצבי' אלו ותכף שראה אותם רץ לקראתם מפתח האהל והשתחוה להם ואמר לגדול שבהם שלא יעבור מעליו הוא ורעיו אם לא אחרי אכלם עמו פת לחם והם הסכימו תכף לעשות כדברו והוא מהר ועשה להם משתה גדול במהירו' נפלא להיותם נחפזים ללכת כאשר שלחם השם יתעלה ולשמירה שלא ירעבו קודם שלמות הכנת המזון ההוא. והנה עמד אצלם תחת האילן אשר אכלו שם להיות להם לצל לראות אם יחסר להם דבר ואחרי אכלם שאלו איה שרה אשתו כי האחד מהם בא לבשר אותה שיהיה לה בן כי מדרך הנביא שיודיע עניין נבואתו לאשר באה הנבואה עליה אם טוב ואם רע כדי שישמחו בטוב וישתדלו בהבאתו בסבות הנאותות ושימלטו מהרע כשישובו אל השם יתעלה וירחמם ואמ' להם אברהם שהיא באהל המיוחד לה ואמר אד מהם לאברהם שכבר ישוב שם בבא עת כעת ההוא העומד בשנה האחרת ואז יהיה בן לשרה אשתו ושרה היתה שומעת אלו הדברים בפתח האהל. והנה היה הפתח אחרי האהל לצניעות ובעת זה המאמר היו אברהם ושרה זקנים באים כרבוי הימים וחדל וסת שרה מפני שקנתה ומפני זה הלעיגה שרה על זה המאמר ואמרה בלבה היתכן שאחרי זקנתי ישוב לי טבע הנערות עם שאדוני זקן וזה ממה שיוסיף המנע בזה העניין. והנה אמר הנביא ההוא לאברהם למה זה הלעיגה שרה על יעוד שייעד לה השם יתעלה ואמרה בלבה איך יתכן שתלד והיא זקנה היעלם מהשם יתעלה דבר הנה הוא בלי ספק יודע הכל. הנה בעת הזאת בשנה האחרת אשוב אליך ואז יהיה לשרה בן. והנה כאשר הוכיח אברהם את שרה על זה כחשה ואמרה שלא צחקה ליראתה מבעלה ואמר אברם שאין לה התנצלות על זה כי כבר צחקה והלעיגה על זה המאמר כי דברי הנביא הם אמתיים בלא ספק. ויקומו משם האנשים ושיקיפו קצתם ללכת לפאת סדום כי המבשר את שרה לא הלך לסדום כמו שזכר אחר זה ששנים מהם הלכו לסדום. וזה ממה שיורה על מעוט המצא הנבואה לנביאים ההם כי לא נודע לנביא האחד מהם כי אם דבר אחד מאלו הענינים. ואברם לרוב מוסרו היה הולך עמם ללותם ואמר השם יתעלה האם ראוי שאהיה מעלי' מאברהם מה שאני רוצה לעשות הנה זה בלתי ראוי כי לא יעשה השם יתעלה דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. ועוד שאברהם היה בתכונה שראוי לגלות לו אלו הענינים יותר משאר הנביאים כי הוא משתדל בכל עוז להישיר האנשים אל הטוב עד שכבר יהיה ממנו גוי גדול ועצום יתברכו בגוי ההוא כל גויי הארץ לרוב הצלחתו. וזה שאני אדע הגוי ההוא ותדבק בו השגחתי בעבור מה שימצא מהם מהשלמות כי אברהם יצוה בניו וביתו אחריו להתנהג בדרכים הישרים לפני השם ומפני זה ישמרו זרעו דרך יי' לעשות צדקה ומשפט כדי שיביא השם על אברהם את אשר דבר עליו מעניין ירושת הארץ והיותו לזרעו לאלהים כמו שנזכר בפרת לך לך. ובהיות הענין כן רצוני לומר שאברהם הוא בזה האופן מטוב התכונה להועיל האנשי' מה שלא נמצא בזולתו משאר הנביאים. ולזה לא נמצא מהם זרע כזרע אברהם. הנה ראוי שאודיע הרע שרצוני להביא על סדום לאברהם כדי שיקח בזה עצה להצילם כי לזה התכלית יעד השם יתעלה הייעודי' הרעים על ידי נביאו כמו שביארנו בשני מספר מלחות יי' ואמר השם יתע' לאברהם מפני שרבה הצעקה הבאה לפני מרעת סדום ועמורה וכבדה חטאם לפי מה שידעתי מהם הנה אראה אם עשו מהרעות כמו שבא אלי מענינם ואם עשו אותם כבר יהיו כלה ברע הנכון לבא אליהם. ואם לא הנהיגו מעשיהם בזה האופן מהרוע אבל שלטה בחירתם על מה שסודר להם ממנהגיהם הפחותי' מפאת מערכת הככבים. והנהיגו עצמם במנהגיהם והמשובחים הנה תדבק השגחתי בהם להצילם לפי מה שראוי להם מההשגחה. והנה זאת המרא' היתה שרמז עליה כאמרו וירא אליו יי' באלוני ממרא. אבל הפסיק בו בספור עניין הנביאים ההם לסבות אשר זכרנום כבר. ואמר שבעת אשר פנו משם האנשים ללכת סדומה היה אברהם עומד לפני השם ומתחנן לפניו להצל אלו המקומות וכבר התקרב אברהם אל השם יתעלה כפי היכולת כדי שתהיה תפילתו יותר נשמעת ואמר אהה יי' אלהים האם יתכן באף ובחמה שתכלה הצדיק עם הרשע אולי יש חמשים צדיקים בתוך אלו העירו' האם תכלה באף המקום ההוא ולא תשגיח במקום ההו' להצילם בעבור החמישי' צדיקים אשר בקרבה הנה בלי ספק ראוי שיגינו הצדיקים ההם על שאר אנשי זה המקו' הכולל סדום ועמורה אדמה וצבוים וינצלו כלם בעבורם כטעם ימלט אי נקי. הנה אין ראוי שיחשב עיך שתעשה כדבר הרע הזה שתמית צדיק עם הרש' עד שיהיה כצדיק כרשע כי לא יתכן שיחשב במי שהוא שופט כל הארץ ומשגיח בה בזה האופן הנפלא שלא יעשה משפט. ואולם אמר זה אברהם לפי שכבר אמר אליו השם ית' שיעשה כלה בכללות. ובזולת הבדל בין קצתם לקצת ובאהו דבר השם יתעלה שאם יהיו בארץ ההיא חמשי' צדיקים ישא לכל המקום שגזר שישחת בעכורם והיא סדום ועמור' אדמה וצבויי' כי הוא מהראוי שיושגחו הצדיקים וימשך מההשגחה בהם שינצלו שאר האנשים עמהם והוסיף אברהם לבקש עליהם מדרגה אחר מדרגה עד הגיעו לעשרה להיותו המספר היותר מעטי שיתכן שידבק בו ההשגחה מפני הרבוי ר"ל שהאנשים הטובים כשהיו עשרה תתחדש בהן השגחה מפני הרבוי זולת ההשגחה הראויה לכל אחד ואחד מהם. ולזה אמר רז"ל בשלישי ממגלה שאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה. והיה זה כן לפי שזה המספר הוא אחד מהמדרגה השנית מהמספר שהוא עשיריות. ולזה לא מצא אברהם אבינו מספר שלם כולל הרבוי יותר מעט מעשרה. ואחר כך נסתלקה שכינת השם יתעלה מעל אברהם ואברהם שב למקומו שהיה שוכן בו כי זאת הנבואה באתהו בדרך רחוקה מעט מאהלו מעת צאתו ללויית אלו האנשים. והנה הגיעה זאת הנבוא לאברה' בהקיץ לעוצם מדרגתו בנבואה או ירצה בזה שאח"כ שב לעניניו הגופיי' ואולם אמר זה מפני שכבר זכר תחלה שהוא התקרב אל השם יתעלה. ומפני זה זכר שאחר כלות תפילתו שב לענייני' הגופיים כי מקום יאמר בכמו זה הענין כמו שיתבאר במה שזכר הרב המורה בשתוף שם מקום. והביאור הראשון הוא יותר נאות לפי מה שאחשוב. וזכר שאחר באו שני המלאכים לסדום בערב ביום ההוא בעצמו אשר נפרדו מאברהם כי סדום לא היה רחוק משם ובבואם היה יושב לוט בשער סדום. ואולי היה אחד מדייני העיר כמו שאמרו בבראשית רבה. או יקרה שהיה אז יושב במקום ההוא. וכראותו אותם קם לקראתם והשתחוה להם וחלה פניהם שיסורו אל ביתו כי כבר פנה היום. ולא יתכן להם שיעברו המקום ההוא. וזה שאם היה להם דבר נחוץ יתכן שישכימו בבקר וילכו לדרכם ולא יסכנו עצמם ללכת בעת ההיא כי לרעת אנשי הארץ היו בהם רוצחים והיו האנשים שם בסכנה כשילכו בדרך אם לא ילכו לאור היום ולא רצו לקבל זה ממנו אם לא אחר ההפצר. ואמרו לו שכבר ינצלו מזאת הסכנה בשילינו ברחוב העיר. ואחר ההפצר הרב באו לביו ועשה להם משתה ואפה מצות לכבודם ואכלו עמו. והנה הגיע מרוב אנשי העיר שהם בכללם באו אל לוט ובקשו ממנו שיוציא להם אלו האנשים אשר באו בביתו ויעדו אותם במשכב זכור. וחלה לוט פניהם שלא יעשו הרעה הגדולה הזאת והסכים להוציא להם שתי בנותיו הבתולות למלט אלו האנשים מזה הגנו' והם לא נתפיסו בזה לרע מנהגם אבל בחרו זה המשכב המגונה. ולזה חשבו להכנס לבית לוט בחזקה להוציא משם אלו האנשים והאנשים האלו שלחו ידם והביאו לוט אליהם הביתה וסגרו הדלת והכו בסנוירים כל העם ההוא עד שלא יכלו למצא הפתח לשבור הדלת. וכראותו אלו האנשים רוע מנהג אנשי העיר ונתברר להם מענינם שהםא לא יחזרו למוטב בשום פני' לא דברו דבר לאנשי העיר אבל השתדלו בהצלת לוט וביתו ואמרו לו שיוציא משם כל אשר לו בעיר וחתניו ובניו ובנותיו. כי משחית השם את העיר מפני רוע מעלליה ושלחם שם להשחיתם אם הם באופן שיהיו ראוי' להשחת' ולא האמינו חתניו בלוט באמרו להם שיאו משם כי משחית ה' את העיר וזה ממה שיראה ממנו שכבר היה נשחת המקום הזה מהש"י עד הפלא אם לא שנאמ' שהשחתת המקום ההוא היה בשלא השתדלו להציל האנשי' ההם בשיודיעו להם זה הרע הנכון לבא עליהם. ואולי ישובו אל השם וירחמם או יברחו מן המקום ההוא. והנה לא רצה השם יתע' בהצלתם בזה האופן רוצה לומר שיברחו מן המקום ההוא כדי לבער בעלי המדות המגונות האלו שלא ילמדו מהם שאר האנשים עד שכבר הגיע מרוע בחירתם שלא היו מאמינים לדברי הנביאים. ולזה תמצא שחתני לוט גם הם לא האמינו בזה ולזה לא השתדלו לברוח מן העיר והוא מבואר שכבר יאמר במי שיכול להציל ולא הציל שהוא עושה הרע. ולזה יתכן שיאמרו האנשים האלה כי משחיתים אנחנו מפני שאינם משתדלים בהצלה. והנה קרוב לעליית השחר מהרו האנשים האלה את לוט לצאת מהמקום הוא ואשתו ושתי בנותיו הבתולות הנמצאו' עמו בבית כדי שלא יספה בעון העיר והוא לא היה מזדרז בזה כראוי ולזה החזיקו בידו וביד אשתו וביד שתי בנותיו ויוציאוהו והניחוהו מחוץ לעיר. וכאשר הוציאו אותו החוצה אמוץ לו שימהר לרוץ כדי שינצל ולא יביט מאחריו כדי שלא יתעכב מהבריח' ולא יתעכב בכל הככר כי כל הככר יפסד אבל ימלט בהר הסמוך לשם כדי שלא יספה ואמר להם לוט שהוא לא יוכל להמלט אל ההר ההוא כי הוא רחוק ולא יוכל לנוס עם אשתו ובנותיו כל זה הדרך הארוך בזולת מנוחה. ואולי יתעכבו בדרך וידבק בהם הרע ולזה חלה פניהם שימלט בצוער שהיא קרובה והיה שם מעט מהאנשים ויתכן גם כן שלא היו שם כמו אלו המנהגים הרעים שהיו בשאר העירות ההם ואמר אליו שהוא ישמע בקולו גם לדבר הזה שלא להפך העיר הקטנה ההיא וינצלו בעבורו אנשי העיר ההיא ומהרו אותו שילך שם להמלט שמה כי לא יוכל לעשות דבר בהשחתת סדום עד באו שם וזה שכבר תדבק בלוט הרעה וימות אם יתחיל לבא הרע קודם המלטו בצוער. והנה כאשר זרחה השמש בא לוט לצוער ובהיותו שם הוריד השם על ידי נביאיו בדרך פלא אצל סדום ועמורה גפרית ואש בבטן הארץ ההיא בדרך שנהפכו הערים האלה וכל הככר וכל יושבי הערים וצמח האדמה לא נשאר דבר. והנה הביטה אשת לוט מאחריו ונספת עמהם והיתה אז הארץ ההיא כמו נציב מלח לחזק השרפה אשר היתה שם והנה השכים אברהם בבקר ויצא חוץ מאהלו ובא אל המקום אשר הגיעה לו שם זאת הנבואה בהפרד האנשים הנביאים ממנו אשר התפלל לשם יתעלה על דבר הצלת סדום ונסתכל בארץ ההיא וראה שהיא נשרפת עד שכבר עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן והנה כהשחת השי"ת ערי הכר נמשך ביתרון השגחתו באברהם שישלח לוט מתך ההפכו כשנהפכו הערים אשר היה יושב לוט במקום מיוחד מהם. וידמה שכאשר ראה לוט הפיכת הערים ההם לא בטח שתמלט צוער כמו שאמר לו הנביא ועלה משם בהר הוא ושתי בנותיו כי אשתו כבר מתה בעכוב שקרה לה בהביטה מאחרי לוט בארץ סדום לראות מה יקרה לארץ ההיא ולזה לא יכלה להמלט עם לוט ובנותיו בצוער וישב לוט במערה אשר מצא שם הוא ושתי בנותיו. וכבר חשבו בנותיו שזה ההפסד קרה בכל הישוב ולזה לא חשבו שימצא בעולם זולתן וזולת אביהם ולזה השתדלו לחיות מאביהם זרע כדי שלא יפסד המין האנושי. ומפני זה השקו את אביהן יין ושכרוהו בדרך שלא ירגיש בשכבן עמו ולא הרגיש בשכב עמו הבכירה אבל הרגיש בקומה הרגש מעט. ועם כל זה לא נשמר משתיית היין ומהשתכר שנית ושכב עם הצעירה ולא הרגיש בשכבה ובקומה כי היא קמה בחריצות בעודו נשקע בשינה ואלו הבנות קראו שמות לבניהן מורים על שהיו להם אלו הבנים בזה האופן ולזה קראה הבכורה את שם בנה מואב להורות שמאביה נהיה והצעירה קראה שם בנה בן עמי להורות על שמשפחתה נהיה. והנה היא לא פרסמה זה הפעל המגונה בקריאת זה השם כמו שפרסמה הבכירה והנה יוסיף אמות בזה הספור מה שכבר נתפרסם בעת נתינת התורה משמות אלו האומות אשר נסתעפו מבנות לוט ולזה אמר הוא אבי מואב עד היום. וראוי שתדע שאין ראוי שיאמר שאלו השלשה אנשים ראה אברהם במראה הנבואה לסבות רבות מהן שאין בכאן דבר יכריח אותנו לומר שזה היה במראה הנבואה לבד לא ספור דבר שקרה. ולזה ראוי שנאמין שזה העניין הוא כפשוטו כי אין ראוי שנוציא דבר מידי פשוטו במאמרים התוריים אם לא יביאנו לזה ההכרח כמו שביארנו בפרשת בראשית ומהן שאין ראוי שיאמן שהדבר שיגיע לאברהם במראה הנבואה תשמעהו שרה ותלעג עליו וזה שאם היתה שרה נביאה לא יתכן שתלעג עליו על מה שהגיעה אליה בנבואה ואם לא היתה נביאה לא יתכן שתשמע זה הדבור ואיך שהיה לא יתכן שתשמעהו אבל תשמע הנבואה אשר תגיע לה הדבור בעינו שהגיע לאברהם וזה דבר מבואר מאד בעצמו למי שיתבונן באיכות הנבואה ומהותה ומהן שאין ראוי שנאמין שיהיו אלו המלאכים באים ללוט במראה הנבואה כי לא היה ראוי לנבואה לפי מה שנראה מענינו עד שכבר ספר הוא לא היה מושגח אם לא בזכות אברהם. ומהן שאם היו אלו המלאכים באים ללוט במראה הנבואה לא יתכן מה שספר מאנשי העיר שבאו ללוט שיוציא האנשים הם אליהם וידעו אותם וזה מבואר מאד עד שהאריכות בביאורו מותר ולא הסכמנו גם כן שיהיה אמרו ותהי נציב מלח שב לאשת לוט כי השם יתעלה לא יעשה המופתים כי אם תועלת שייראו לפניו והנה לא היה שם מי שיראה זה המופת ולזה נראה לנו שאמרו ותהי נציב מלח שב לארץ סדום ועמורה כי בהתהפך המקום ההוא נראה בו גפרית וממלח ולזה היה כמו נציב מלח. והנה התועלות המגיעות מזה הספור הם רבים: ד׳ התועלת הראשון הוא במדות. והוא הענוה וזה שראוי לאדם להתנהג במדת הענוה כי בזה מהתועלת בתקון הקבוץ המדיני מה שלא יעלם הלא תראה שאברהם אבינו עם גודל מעלתו רץ לקראת אלו האנשים הבאים אליו תכף ראותו אותם והשתחוה להם וקרא עצמו עבד להם וקרא כלם אדונים לו והלך עמם לשלחם בהפרדם מעמו ולזה תראה שהגיע מענו אברהם שהמשיל עצמו לעפר ואפר באמרו ואנכי עפר ואפר. ה׳ התועלת השני הוא במדות. והוא הנדיבות הלא תראה איך התעורר אברהם בחריצות גדול להביא אלו האנשים אל ביתו וסדר להם דבריו בתכלית מה שאפשר מהכבוד כדי שישמעו לו ועשה להם משתה שלם התקון: ו׳ התועלת השלישי הוא במדות. והוא שראוי למי שייטיב לאנשים שיראה להם שהוא מקבל טובה מהם במה שיקבלו ממנו לא שיתפאר על הטוב שייטיב להם כי בזה מרוע התכונה מה שלא יעלם ולזה תמצא שאברהם הראה לאלו האנשים שהם נותנים לו מתנה בבואם אלו ביתו לקבל הטבתו: ז׳ התועלת הד' הוא במדות. והוא שראוי למטיב שישתדל שלא יכבד עניין הטבתו למקבל הטבתו אבל ישלים הטבתו ביותר שלם ונאות שאפשר למקבל הטובה ממנו ולזה תמצא שאברהם לראותו שאלו האנשים היו מהירים ללכת לדרכם והגיע גם כן עת האכל מיהר לתקן המזון ובחר המזון הנבחר אשר ישלם תקונו בזמן מעט והו' העגל הרך ולא הספיק לו שיבחרהו אחד מבני ביתו אבל בחרו הוא בעצמו לרצותו שיהיה נבחר מה שיביא לפניהם ושם לפניה' תחלה חמאה וחלב שיתחילו לאכל עד שישלם התקון במזון אשר הכין להם כדי שלא יכבד עליהם התעכבם שם ואחרם מזונם: ח׳ התועלת החמישי הוא שראוי למי שיקרא האנשים שיקבלו טובה ממנו לומ' מעט ולעשות הרב' כי בזה יסכימו יותר לקבל טובתו ולא יכבד עליהם כי הרבה מה. שיכבד על האדם לקבל רבוי הטובה ממי שלא קבל טוב ממנו. והנה מי שיאמר הרבה יצרה להחזיק טובה לעצמו מזולת שייטיב וזה מגונה מאד אם לא היה תכלית שיודיע לאנשים כבוד האיש הזה ומעלתו כמו שזכרו ז"ל ולזה תמצא שאברהם אבינו בקראו לאלו האנשים אמר להם שיקח פת לחם לבד לסעד לבם. ואחר זה הכין להם מה שהכין מהמזונות אשר יה מספיק לרבים מהאנשים: ט׳ התועלת הששי שראוי למי שיקרא האנשים לבא אל ביתו שלא יעלים עיניו מהשגיח בענינים באכלם עמו לראות אם יחסר להם דבר כי הם לצניעות' לא יבקשו המצטרך להם ויהיה זה סבה שיכבד להם הטבתו. ולזה תמצא שאברהם היה עומד אצל האנשים האלו בעת אכלם עמו כדי שתשלם להם כל המצטרך: י׳ התועלת השביעי הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם שיסרב לגדול בקראו לו לאכול אבל ראוי לו שיסרב לקטון וזה שראוי לכבד הגדולים ולהיות נדרש בקלות אל מה שישאלו. ומפני זה ראוי שלא יסרב האדם לגדול ועוד שהגדול כשיקרא אדם לקבל טובתו הוא מבואר שאין קראו אליו כי אם לתכלית שיקבל זה ממנו לא להחזיק טובה לעצמו כי אין זה מחק השלמים ולזה ראוי שיסרב האדם לקטון בקראו אליו ולא יקבל ממנו אם לא אחר ההפצר וזה שכבר תמצא בהמון האנשי' הרבה שיקראו לאד' להחזיק טובה לעצמם ולכבד האנשים לא לכונה שיקבל מהם ואלו קבל האדם מהם בקלות בקראם לו יקרה להם צער במה שייטיבו כי לא נתכוונו לכך וקבול הטובה בזה האופן הוא בלתי ראוי' וכבר אפשר גם כן שישיגם בשת אם יקובל מהם כי אולי אין לאל ידם ולה אין ראוי שיקבל מהם אם לא אחרי ההפצר הרב כי ההפצר ההוא יורד על שקריאתם היא לתכלית שיקובל מהם ולזאת הסבה תמצא שאלו הנביאים לא סרבו לאברהם כלל וסרבו ללוט ולא קבלו ממנו אם לא אחר ההפצר הרב: י״א התועלת השמיני הוא במדות. והוא שאין ראוי לשלמים להסתכל באשה כדי שלא ימשכו לתאו' המשגל ולזה תראה שאלו האנשים עם היותם שלוחים לבשר את שרה לא קראו אליה שתשמע דבריהם פנים בפנים אבל הספיק להם כשידעו שהיא במקום שתשמע דבריהם. ולזאת הסבה בעינה סדרו הדברים כאלו היו מדברים עם אברהם לא עם שרה: י״ב התועלת התשיעי הוא במדות. והוא שראוי לאשה שתתנהג במדת הצניעות בשלם שבפנים בדרך שלא יראוה העוברים והשבים כי בזה מהתועלת והשמירה מהזמה מה שלא יעלם ולזה שם אברהם פתח שרה אחורי האהל ליתרון הצניעות: י״ג התועלת העשירי הוא במדות. והוא שראוי לשנות מפני השלום ולזה תמצא שהשם יתברך לא גלה לאברהם על ידי נביאו מה שאמרה שרה מזקנת אברה. אבל גלה לו לבד מה שספרה מזקנתה כדי שלא תתחדש בזה מריבה בין אברהם ושרה: י״ד התועלת הי"א הוא בדעות. והוא מה שלמדנו מענין הזמן והוא נמצאת מציאו' מה ולזה תאר העת העומר לפי מה שיניחהו ההמון והוא הזמן האמצעי אצלם כשהוא חי להורות על שאין הזמן דבר בלתי נמצא כלל כמו שחשבו קצת הקודמין והנה תארו בחיות להורות על מציאותו. וכבר ידעת שכבר יתואר בחיו' בלשוננו מה שאינו חי אמ' היחיו את האבנים מערמות העפר והמה שרופות והנה ידעת מה שבעניין הזמן מהעומק עד שאמר אחד מגדולי הקודמים שהוא עניין אלהי לקושי הגעת הציור בו. ט״ו התועלת השנים עשר הוא במדות. והוא שראוי לאדם שיוכיח אנשי הבית בזולת כעס אבל יהיה התוכחת בדרך שיקובל וכן ההקש בתוכחת שיהיה ממנו לשאר האנשים הלא תראה שכאשר הוכיח אברהם את שרה והתנצלה שלא צחקה לא התפעל מזה אברה' כנגדה אבל אמר לה שבאמת צחקה שאין לה התנצלות על זה ולא סופר שעשה אברהם כנגדה יותר מזה השיעור: ט״ז התועלת הי"ג הוא במדות. והוא שראוי לאדם שילוח האנשים הבאים בעירו בצאתם מהעיר כי בזה תועלת לשמרם שלא יזיקום הרשים הרעי' אשר בעיר כי ייראו פן יפגעו בהם המלוים אותם ויודע הדבר ולזה תמצא שהתעורר אברהם ללות אלו האנשים עם מה שהיה בזה מהענוה אשר היא תכונה טובה מאד כמו שקדם: י״ז התועלת הי"ד הוא בדעות. והוא שהשם כאשר ייעד הרע על יד נביאו אמנם יעשה זה לתכלית שישמרהו האנשי' אשר היה להם היעוד מהרע ההוא ולזה מצא ששם השם יתברך הסבה בשאיננו ראוי שיעלים מאברהם הודעת הרע אשר רצונו לעשות לאנשי סדום והנמשכים להם בעבור התכונה אשר היתה בו להשגיח בזולתו באופן שלם בדרך שידריכם אל השלמות כי זה ממה שיביא אותו להשתדל בהצלת אלו האנשים כפי הראוי ולולי כי כבר התבאר לאברהם מרוע תכונתם שלא יתכן ברם שישובו ממעשיהם הרעים היה קורא להם שישובו לשם וישוב מעליהם חרון אפו אבל מפני שהתבאר לו שלא ירפאו מחל' מדותיהם הפחותות התפלל לשם יתברך ובקש ממנו להצילם בתכלית מה שהיה אפשר לו מן התפילה עליהם: י״ח התועלת הט"ו הוא בדעות. והוא שהשגחת השם יתעלה תדבק באדם מפני שמרו דרך יי' ועשות צדקה ומשפט עד שיהיה שלם במדות ובדעות. ולזה נתן בסבת השגחת השם יתעלה בזרע אברהם היותם שומרים דרך יי' לעשות צדקה ומשפט. וכבר התבאר אמתת זה הספור בג' ממלחמו' יי' ובבאורנו לספר איוב: י״ט התועלת הי"ו הוא בדעות. והוא למדנו מידיעת השם יתע' דברים דבר נפלא נעלם מכל הקודמים אשר הגיעו אלינו דבריהם והוא שמה שידע השם יתעלה מהפעולות אשר בזה העולם השפל הוא דבר זולת מה שיעשוהו האנשים וזה שהוא ידע מעשה האנשים הראויים לפי מה שהוכן להם מיום הבראם מפאת הגרמים השמימיים אשר שם השם יתעלה אותם משגיחים השגחה כללית באישי המין האנושי והנה הבחירה האנושית מושלת על זה הסדור המסודר בפעולותיהם מפאת הגרמים השמימיים ולזה יתכן שיהיה מה שיעשוהו האנשי' זולת מה שידע ה' יתע' מסדור פעולותיהם וזה כי הוא ידע פעולותיהם מהצד אשר אפשר בהם הידיעה והוא הצד אשר הם בו מסודרות ומוגבלו' ואולם הצד אשר הם בו אפשריו' לא תתכן בהם הידיעה שאם הנחנו שתתכן בהם הידיעה לא יתקיים שתהיינה אפשריות. ולזה אמר דרך משל שכבר יראה השם יתעלה אם עשו אנשי סדום ועמורה מהרעות כמו מה שידע הוא מהם לפי שכבר יתכן שיהיה מה שעשוהו זולת מה שידע השם יתעלה מהס' וכבר ביארנו זה העניין מידיעת השם ית' הדברים בשלישי ממלחות ה' ובארנו שם שזה הדעת הוא מחוייב מצד העיון ומצד התורה: כ׳ התועלת הי"ז הוא בדעות. והוא ללמדנו שהרע לא יבא מהשם יתעלה אם לא על צד הכונה. השנית אמרו אין דבר רע יורד מלמעלה וזה כי כל מה שעשה במציאות הוא טוב מאד אלא שכבר יקרה ממנו רע מה בהמקד' כמו שהתבאר בשלישי ממ"י ובביאורנו לספר איוב. וזה הרע ימצא בו תועלת להביא ההיזק אל הרעים כדי שלא יזיקו לטובים כמו שהתבאר שם ולזה תמצא שאברהם יחס זה הרע שיעד השם לאנשי סדום אל האף לא לשם יתעלה לפי שהוא דבר בלתי מכוון בעצמו: כ״א התועלת השמנה עשרה הוא בדעות. והוא ללמדנו שההשגחה שתהיה מהשם יתעלה בטובים כבר יקרה בה שתגין על זולתם מהנלוים להם כי שמירתם מההיזק תהיה שמירה מהגעת ההיזק לנלוים אליה' וכ"ש שיתכן זה האופן מההשגחה כשהיו אלו הטובים רבי המספר וזה לשתי סבות. האחת שההשגחה תהיה בהם יותר חזקה מצד הרבוי. והשנית שכבר יקשה להם לרבוים ההעתק משם וישגיח עליהם השם יתעלה כשישמרם במקום אשר הם בו וזה יהיה סבה אל שימלטו שכיניהם הנלוים להם ולזה תמצא שבקש אברהם מהשם יתעלה שאם היו צדיקים אשר בסדום רבים ימלטו שאר האנשי' בעבורם: כ״ב התועלת הי"ט הוא בדעות. והוא ללמדנו אחד מן המופתי' החזקים בענין ההשגחה ושאין הענין כמו שחשבו הכופרים שהשם יעזוב זה המציאות השפל לחסרונו. ולזה ימצא בו רוע הסדור עד שימצא צדיק ורע לו רשע וטוב לו וזה המופת הוא שהשם יתעלה נמצאהו משגיח באלו העניינים השפלים השגחה נפלאה וזה מבואר ממה שישגיח בבריאת הצמחי' והב"ח בזה האופן הנפלא אשר השגיח בהם במה ששם בהם מהכחות שלם שאפשר ולזה לא יתכן שיאמר שיהיה עוזב אלו הנמצאות השפלו' ושוכח אותם לחסרונם וזה ממה שיחייב שתהיה השגחת השם יתעלה באישי האדם לתת לאיש כדרכיו. וכבר ביארנו אמתת זה המופת בבאורנו לספר איוב ובשלישי ממ"י. וזה המופת כבר רמז עליו באמרו השופט כל הארץ לא יעשה משפט. ולזה יחס אותו אל שהוא שופט הארץ ולא זכר שופט השמים עם היות הנהגתו אותם יותר נפלא ויותר נכבד: כ״ג התועלת הכ' הוא במדות. והוא כי כאשר יביא ההכרח לסבול פעולות המגונות ראוי שיהיה נבחר מה שיש בו מעט מהגנו' ולזה תראה שהיה נקל ללוט להוציא ולתת בנותיו הבתולות לאלו החטאים למלאות תאותם להציל האנשי' האלה מהפעל ההוא המגונה מאד והוא המשכב זכור כי משכב הנשים הוא לפי החוק הטבעי ואין כן משכב הזכרים: כ״ד התועלת הכ"א הוא בדעות. והוא שהאנשים הטובים כבר ימשך מההשגחה בהם שישגיח השם בקרוביה' ואוהביה' כד' שלא יצטערו ברע שימצאם ולזה תמצא שהשתדל השם יתברך בהצלות לוט בעבור אברהם כמו שזכר: כ״ה התועלת הכ"ב הוא במדות והוא שאין ראוי שימנע האדם מהשתדל בשמירתו בהשגחת השם יתעלה. אבל ישתדל בזה בחריצות נפלא כי השם יתעלה יסבב בהצלתו עם מה שיעזור הוא בעצמו מטוב השתדלותו בהצלתו ולזה יהיה אחד מהכלים אשר תשלים בו השגחת הש"י באדם הודעתו אותו הרע הנכון לבא עליו כמו שביארנו בביאורינו לספר איוב ובספר מלחמות יי' כי זה יספיק לו בהצלה כשישתדל להרחיק ממנו זה הרע בכל הפנים שאפשר. ומפני זה צוה לוט שימהר לרוץ ולא יביט אחריו ולא ינוח עד שיגיע למקום אשר ישלם לו בו הצלה ושאם יעשה זה בזה האופן ימלט ואם לא כבר תדבק בו הרעה: כ״ו התועלת הכ"ג הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם לקנא בזולתו ולעב לעצמו כל הטוב הלא תראה שלוט בחר כל ככר הירדן שיהיה לו לבדו למרעה למקנהו והשאיר לפני זה אברהם בזולת מרעה מספיק למקנהו והיה זה סבה אל שנאבד מקנה לוט בההפך כל ככר הירדן וזה היה גמול ראוי לו על רוע לבבו: כ״ז התועלת הכ"ד הוא במדות. והוא שראוי שנשפוט בענייני הפעולות האנושיות לפי הכונה בהם לא לפי עניינם בעצמם הלא תראה שבנות לוט מפני שהיתה כונתם טובה בזה הפעל המגונה נמצאו נעזרות בו מהשם יתעלה וזכו אל שיצאו מהם השתי אומות אלו שמלאו הארץ בעת מתן תורה. והנה האריך בענייני זה הספור לרוב התועלת המגיע ממנו:

——————————————————-

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

הסבר על זכויות יוצרים:

1. למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
2. ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il