בראשית פרק-יג - עם 26 מפרשים

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר בראשית עם 26 מפרשים בראשית פרק-יג - עם 26 מפרשים

{א} וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּֽגְבָּה: {ב} וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָֽב: {ג} וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָֽהֳלֹה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָֽי: {ד} אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִֽאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְהֹוָֽה: {ה}  שלישי  וְגַם לְלוֹט הַֽהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹֽהָלִֽים: {ו} וְלֹֽא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּֽי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָֽכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּֽו: {ז} וַֽיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵֽה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַֽכְּנַֽעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז ישֵׁב בָּאָֽרֶץ: {ח} וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּֽי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָֽחְנוּ: {ט} הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵֽעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִֽילָה: {י} וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יְהֹוָה אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן יְהֹוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּֽאֲכָה צֹֽעַר: {יא} וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִֽיו: {יב} אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶֽרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּֽאֱהַל עַד סְדֹֽם: {יג} וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַֽיהֹוָה מְאֹֽד: {יד} וַֽיהֹוָה אָמַר אֶל אַבְרָם אַֽחֲרֵי הִפָּֽרֶד לוֹט מֵֽעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָֽמָּה: {טו} כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָֽם: {טז} וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּֽעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶֽה: {יז} קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶֽנָּה: {יח} וַיֶּֽאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵֽלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּֽבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַֽיהֹוָֽה: (פ)

רש"י על בראשית פרק-יג

רש"י: {א} ויעל אברם וגו' הנגבה. לבא לדרומה של ארץ ישראל, ה כמו שאמר למעלה הלוך ונסוע הנגבה, להר המוריה, ומכל מקום כשהוא הולך ממצרים לארץ כנען, מדרום לצפון הוא מהלך, שארץ מצרים בדרומה של ארץ ישראל, כמו שמוכיח במסעות ובגבולי הארץ: {ב} כבד מאד. טעון משאות: {ג} וילך למסעיו. כשחזר ממצרים לארץ כנען, היה הולך ולן באכסניות שלן בהם בהליכתו למצרים, למדך דרך ארץ שלא ישנה אדם מאכסניא שלו. דבר אחר, בחזרתו ו פרע הקפותיו (ב"ר מא, ג.): מנגב. ארץ מצרים ז בדרומה של ארץ כנען: {ד} אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם. ואשר קרא שם ח אברם בשם ה'. וגם יש לומר ויקרא שם עכשיו בשם ה': {ה} ההלך את אברם. מי גרם שהיה לו זאת, ט הליכתו עם אברם: {ו} ולא נשא אותם. לא היתה יכולה להספיק מרעה למקניהם, ולשון קצר הוא, וצריך להוסיף עליו, כמו ולא נשא אותם מרעה הארץ, י לפיכך כתב ולא נשא בלשון זכר: {ז} ויהי ריב. לפי שהיו רועיו של לוט רשעים, ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר כ והכנעני והפרזי אז יושב בארץ, ולא זכה בה ל אברם עדיין (ב"ר מא, ה.): {ח} אנשים אחים. מ קרובים. ומדרש אגדה דומין בקלסתר פנים: {ט} אם השמאל ואימנה. בכל אשר תשב (אשב) לא אתרחק נ ממך, ואעמוד לך למגן ולעזר, וסוף דבר הוצרך לו, שנאמר וישמע אברם כי נשבה אחיו וגו': אימנה. אימין את עצמי, כמו ואשמאילה אשמאיל את עצמי. ואם תאמר היה לו לינקד ואיימינה, כך מצינו במקום אחר אם יש להמין, ואין נקוד להיימין: {י} כי כלה משקה. ארץ ס נחלי מים: לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה. היה אותו ע מישור: כגן ה'. לאילנות: כארץ מצרים. לזרעים (ב"ר מא, ז.): באכה צער. עד צוער. ומדרש אגדה דורשו לגנאי, על שהיו שטופי זמה בחר לו לוט בשכונתם. במסכת הוריות (י:): {יא} ככר. מישור כתרגומו: מקדם. נסע פ מאצל אברם (למזרח), והלך לו למערבו של אברם, נמצא נוסע ממזרח למערב. ומדרש אגדה הסיע עצמו מקדמונו צ של עולם, אמר, אי אפשי לא באברם ולא באלהיו: {יב} ויאהל. נטע אהלים ק לרועיו ולמקנהו עד סדום: {יג} ואנשי סדום רעים. ואף על פי כן לא נמנע לוט מלשכון עמהם. ורבותינו למדו ר מכאן (יומא לח:) שם רשעים ירקב (משלי י, ז.): רעים. בגופם ש: וחטאים. בממונם (סנהדרין קט.) לה' מאד. יודעים רבונם ומתכוונים למרוד בו: {יד} אחרי הפרד לוט. כל זמן שהרשע עמו, היה הדבור פורש ממנו (ולעיל שהיה לוט אצלו וכתיב וירא ה' אל אברם, באותה שעה ת כשר היה, וק"ל): {טז} אשר אם יוכל איש. כשם שאי אפשר לעפר להמנות, כך זרעך לא ימנה: {יח} ממרא. א שם אדם:

רמב"ן על בראשית פרק-יג

רמב"ן: {א} וטעם הוא ואשתו וכל אשר לו. להודיע שלא גזלו ממנו דבר מכל המתנות הגדולות שנתנו לו בעבור שרה שתהיה למלך ולא אמרו רמיתנו ומתנה בטעות היא וזה מעשה נס {ז} ויהי ריב. כתב רש"י לפי שהיו רועיו של לוט מרעין בהמתם בשדות אחרים והיו רועיו של אברם מוכיחין אותם על הגזל והם אומרים נתנה הארץ לאברם ולו אין יורש ולוט יורשו ואין זה גזל והכתוב אמר והכנעני והפריזי אז יושב בארץ ולא זכה בה עדיין אברם ומדרש רבותינו הוא (ב"ר מא ה) ואני תמה כי המתנה שנאמרה לאברם לזרעו היתה שנאמר למעלה (יב ז) לזרעך אתן את הארץ הזאת והיאך יירשנו לוט אולי שמעו הרועים המתנה וטעו והכתוב אומר כי גם ללוט גם לאברם איננה עתה ולפי זה מה שאמר תחילה כי היה רכושם רב לאמר כי מפני הרכוש הרב לא ישא אותם הארץ והוצרכו רועי לוט להכניס מקניהם בשדות שיש להם בעלים וזאת סבת המריבה ועל דרך הפשט היתה המריבה על המרעה כי לא נשא אותם הארץ וכאשר היה מקנה אברם רועה באחו היו רועי לוט באים בגבולם ורועים שם והנה אברם ולוט היו גרים ותושבים בארץ ופחד אברם פן ישמע הכנעני והפריזי יושב הארץ כובד מקניהם ויגרשום או יכו אותם לפי חרב ויקחו להם מקניהם ורכושם כי ישיבת הארץ עתה להם לא לאברם וזה טעם והכנעני והפריזי כי הזכיר שהיו עמים רבים יושבים בארץ ההיא ולהם ולמקניהם אין מספר ולא ישא אותם הארץ ואת אברם ולוט וממלת אז יראה לי כי העמים היו בארץ בימים ההם יושבי אהל ומקנה נאספים מקצתם אל עיר אחת ורועים שם שנה או שנתים ונוסעים משם אל גבול אחר אשר לא רעו אותו וכן יעשו תמיד כמנהג בני קדר והכנעני והפריזי היו אז בארץ הנגב ובשנה האחרת יבואו שם היבוסי והאמורי {י} כגן ה' כארץ מצרים. יאמר כי ארץ הככר כולה משקים אותה ברגל מן הירדן כדרך הנעשה בגן ה' שנאמר בו (לעיל ב י) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וכדרך שהיא בארץ מצרים שנאמר בה (דברים יא י) והשקית ברגלך כגן הירק והזכיר שני המקומות אמר "כגן ה'" שהמקום הטוב בתחתונים כן הוא כולו משקה והזכיר "כארץ מצרים" מקום ידוע לרעיה ורבותינו אמרו (ספרי עקב לח) כגן ה' לאילנות כארץ מצרים לזרעים ירצו לפרש שיש בככר נהרות גדולים ישקו אילני הגנות כגן ה' ובו יאורים כארץ מצרים ישקו גן הירק ובחר לו לוט בזה כי הארץ שישקו אותה כן רחוקה מן הבצורת וטובה למרעה {יב} וטעם אברם ישב בארץ כנען. בשאר ארץ כנען כולה שלא יעמוד במקום אחד אבל בכל ארץ כנען יגור ולוט נתישב במקום אחד ממנה בערי הככר כי ערי הככר מכלל ארץ כנען וטעם בערי הככר פעם בזו ופעם בזו מפני כובד המקנה וזה טעם ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן כי התנה עם אברם שלא יבא בכל הככר {יג} וטעם ואנשי סדום רעים וחטאים. יאשים הכתוב את לוט שלא נמנע מלשכון עמהם כדברי רש"י וידבר עוד בזכות הצדיק שלא נפל חבלו במקום אשר שמה הרשע כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים וכל ערי הככר רעים וחטאים לה' מאד כי על כן נהפכו אף על פי שכל בני כנען אנשי תועבות גדולות כי כן כתוב (ויקרא יח כז) {יז} קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה. יתכן שזה רשות כרצונו אמר לו בכל אשר תרצה ללכת בארץ לך כי אהיה עמך ושמרתיך מרעת הגוים כי לך אתננה כלומר שלך תהיה ואם היא מצוה שילך בה כל ארכה ורחבה להחזיק במתנתו כאשר פירשתי (לעיל יב ו) לא נצטווה לעשות זה מיד והנה עשה כן כי עתה היה במזרח ואחר כן הלך אל ארץ פלשתים שהוא במערב והנה קיים המצוה בחייו וטעם לך ולזרעך שתחזיק במתנה מעכשיו להנחילה לזרעך כמו שאמרו רבותינו (ב"ב קיט) ירושה היא להם מאבותיהם ועל דרך הפשט יתכן שיהיה מושל עליה ונשיא אלהים בתוכה בכל מקום שילך בארץ ההיא

אור החיים על בראשית פרק-יג

אור החיים: {א} ויהי בימי וגו'. טעם סדר הודעת הענין, לומר כי ד' מלכים אלו תקיפים היו צא ולמד עזר אלהים שעם אברהם אשר מחה הד' מלכים בחצי הלילה ושאר התועליות: {יב} ויקחו וגו' בן אחי אברם וגו'. טעם שהוצרך לומר בן אחי אברם, גם טעם אומרו והוא יושב בסדום ללא צורך שכבר ידענו כי שם קנה מקומו, יכוין לומר שהמלכים ידעו כי לוט זה הוא בן אחי אברם ואף על פי כן לקחו אותו והוליכוהו בשביה, ונתן הכתוב הטעם שלא חששו לכבוד אברהם והוא היה נכבד ומעולה בעיני כל העולם כי להיותו יושב בסדום, והוא על דרך אומרם ז''ל מואב טהר בסיחון ע''כ, הרי שהגם שפטר ה' מואב מיד ישראל כיון שנמצאו בסיחון הותר להם. כמו כן לוט הגם היותו בן אחיו של איש שלומם אף על פי כן כיון שנמצא בסדום הותר להם. ובזה מצאנו נחת רוח לטעם אברהם אשר לא קרא לשלום לד' מלכים להשיב לוט ואם לא ישלימו אז יכם כאשר הכם, אלא הטעם הוא להיות שידוע היה להם לוט היותו בן אחי אברהם, ולזה רמז הכתוב באומרו וישמע וגו' כי נשבה אחיו פירוש שנשבה אחר שידוע שהיה אחיו של אברהם ובזה גילו כי אויבי אברהם הם ולזה רדף אחריהם ויכם:

ואם תאמר הלא הדין הוא עם ד' מלכים שלקחוהו מתוך העיר המורדת בהם. ויש לומר שמה שאנו אומרים טהרו בסיחון הוא לאומה שאין לנו עמה לא שלום ולא מלחמה אבל אנשי שלום לא נדין לשבותם, וצא ולמד מה שעשו ישראל לקני שציוו עליו (ש''א ט''ו) סרו רדו מהעמלקי וגו' וכמו כן היה להם לצוות עליו לעבור מביניהם אם הם אנשי שלום עם אברהם: {טז} וגם את לוט וגו'. הגם שעיקר רדיפתו היתה עליו ואותו היה לו להקדים. הודיע הכתוב סדר ההצלחות בדרך לא זו אף זו, א' השיב הרכוש של המלכים, הצלחה ב' שהשיב לוט ולא שרפוהו המלכים בראותם במלחמה עם אברהם לנקמה. והודיע הכתוב שנתן דעתו להשיב הנשים והטף לצד כבוד שעשו ללוט: {יח} ומלכי צדק וגו'. רבותינו אמרו (נדרים לב:) כי הוא שם. וטעם שהפסיק בענין מלך שלם בין יציאת מלך סדום להודעת דבריו אל אברהם וכו', להגיד שבח הצדיקים מה בינם לבין הרשעים כי מלך סדום יצא לקראת אברהם לראות פניו ריקם הגם שאליו יחויב להקביל פני אברהם במנחה כיד המלך והוא הרשע יצא בידים ריקניות, ושם הצדיק מבלי חיוב נדיבות יעץ והקביל פניו בלחם ויין:

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (יומא כח:) קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין שהם תיקוני רבנן, ולזה הודיענו הכתוב, כי אברהם שר וגדול ומכובד בעיני הכל היה, וכשיצא לקראתו מלך סדום מן הסתם יקביל פניו בתשורת לחם לו ולעבדיו ואנשי מלחמתו, ולצד כי אברהם יפרוש ממאכלם, מהלחם משום פת של גוים, והיין משום סתם יינם, לזה נתחכם ונשתדל מלך סדום שיעשה תשורת האכילה על יד נאמן שהוא שם ומידו של שם לידו של אברהם. וחידוש השמיענו הכתוב שאפילו לחם ויין שאינן אלא מדרבנן הקפיד אברהם ומכל שכן שאר דברים שיש בהם חשש איסור תורה:

עוד ירצה הכתוב להודיע טעם אשר ממנו עלה על דעת מלך סדום לומר לאברהם והרכוש קח לך ולא שאל הכל, לזה אמר ויצא מלך סדום לקראתו ואחר צאתו יצא מלך שלם וכו' ונתן לו אברהם מעשר מכל, מזה הרגיש מלך סדום, כי הרי זה מגיד כי קנייניו הם שאין אדם מעשר ממה שאינו שלו, לזה שאל ממנו הנפש והרכוש אסכים לדעתך שתקחם לך, והוא אומרו קח לך והרי זה מגיד כי עוד היה לו טענה להחזיק בכל, וכדי שלא יכנס עמו במחלוקת פשר ואמר (פסוק כא) תן לי הנפש והרכוש לא ארד עמך לדין אלא הריני מסכים שתקחנו, ועיין טעם הדבר בפירוש פסוק תן לי הנפש:

והוא כהן וגו'. פירוש הוא כהן אבל זרעו אינו כהן שנתנה כהונה לאברהם דכתיב (תהלים קי.) אתה כהן לעולם, ואומרו על דברתי מלכי צדק כי הוא ברך את אברהם שיהיה כהן לאל עליון וברצונו נתן הדבר לאברהם כאשר אבאר. ואומרו לאל עליון, להיות שהיה להם אלוהות אמצעיים כידוע לכסילים אמר כי זה כהן לאל עליון על כל האלוהות שהיו להם אז. ורז''ל אמרו (נדרים לב:) כי בעון שהקדים ברכת אברהם לברכת קונו נטלה ממנו כהונה, ולדבריהם ז''ל אומרו והוא כהן תתפרש גם כן למעט משם והלאה שמעטו הכתוב על חטאתו האמור בענין, והגם שהקדים המיעוט לחטא מה בכך כי התורה נכתבה אחר כך: {יט} ויברכהו ויאמר. צריך לדעת אם הברכה שברכו היא המוזכרת בענין ברוך אברם אם כן לא היה צריך לומר ויברכהו ורואני מאומרו ברוך אברם שברכו:

עוד היה לו לומר ויברכהו לאמר ברוך וגו' על דרך אומרו (ויחי מח) ויברכם ביום ההוא לאמר וגו':

אכן הכוונה היא מתחלה ברך אברהם פירוש ברכה הנוגעת לו שלא יפול ביד אויביו ויישר חיליה שהם ברכות הגופניות, ואחר כך אמר ענין אחר לצד עילאה ימלל ברוך אברם וברכתו תהיה לאל עליון שהוא יעבוד האל ושבאמצעותו יהיה האל קונה שמים וארץ, וכך היה שבאמצעות אברהם נתן השם חיי עולם לבניו ונתקיימו שמים וארץ, וכאומרם ז''ל (ע''ז ג.) שתנאי התנה ה' עם מעשה בראשית וכו', וכאומרם (שבת פח) בפסוק (תהלים עו) ארץ יראה וגו' הרי כי לולי אברהם אין לה' קנין שמים וארץ והבן:

עוד ירצה על זה הדרך ויברכהו וגו', להגיד בא כי ב' ברכות האמורות בדבריו הם ברכות הנוגעים לאברהם ואפי' ברכה שאמר ברוך אל עליון אשר מגן היא ברכת אברהם כשמתברך ה' באמצעותו אשר מגן וגו', ולעולם לא ברך אלא ברכות האמורים בענין: {כ} וברוך אל עליון. רז''ל אמרו (נדרים לב:) שנענש על אשר איחר ברכת ה' והקדים ברכת אברהם וניטלה ממנו הכהונה.

ואפשר שטעם שם הוא שלקח סדר המעשה כי אברהם הוא מעצמו הכיר בוראו והשתדל באמונתו יתברך ואליו יאות הברכה ואחר כך ברך לה' שנתרצה בו, וכן ראוי לעשות, וללמד הוא בא שאין הקב''ה מתרצה אלא במי שמתרצה בו קודם, והוא אומרו ברוך אברם לאל עליון שהוא הכשיר עצמו להיות עבד לאל עליון ולזה ברוך הוא אל עליון אשר מגן וגו', ודרך זה לא יוצדק אלא במבורך קודם. וכפי זה לא נענש שם אלא הוא מעצמו נתנה לאברהם וכמו שפירשתי בפסוק והוא כהן. או אפשר שנענש על הנשמע משטחיות המאמר שנראה שלא חש להקדים עבד לרבו הגם שנתכוין לטובה, ומצינו שיעניש ה' על כיוצא בזה בכמה מקומות: {כא} תן לי הנפש והרכוש וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין הוא אומר לו והרכוש קח לך הלא לקוח הוא אצלו ולא היה לו לומר אלא דבר שהוא שואל ממנו שיתן לו בתורת מתנה, כי מאומרו קח לך מגיד כי צריך הוא להסכים שיקחנו וזה מנגד לאומרו תן לי הנפש:

אכן יתבאר הענין על דרך מה שאמרו ז''ל בפרק הגוזל ומאכיל דף קי''ו וזה לשונם תנו רבנן שיירא שהיתה מהלכת ועמד עליה גיים וטרפה ועמד אחד והציל הציל לאמצע ואם אמר אני מציל לעצמי הציל לעצמו, ומפרש רב אשי כשיכולין להציל בני השיירא על ידי הדחק, לזה אם הציל סתם לאמצע, פירוש כל אחד יכיר את שלו ויטלנו, וכמו שפירש''י. ואם אמר לעצמי אני מציל ושמעו בני השיירא ושתקו גילו דעתם דאייאוש ולא מסרו עצמן ולעצמו הציל ע''כ. וסבר מלך סדום שהוא לא נתיאש ועודנו עומד להציל וישכיר גייסות עליו, וכשהלך אברהם להציל הגם שיאמר שגילה דעתו שלעצמו מציל אינו מועיל וצריך שישמע מלך סדום דבריו ויסכים וזולת זה לאמצע הציל ולא יטול אלא מה שהוא שלו שהוא לוט ורכושו. ותמצא שמלך סדום היה מחזיק עצמו במדרגה גדולה שכן אמרו במדרש וז''ל (ב''ר פמ''ג) ויצא מלך סדום וגו' התחיל מכשכש בזנבו אתה ירדת לכבשן האש וניצלת ואני ירדתי לחמר וניצלתי ע''כ. הרי שהחזיק עצמו בבעל היכולת:

ובזה יתבאר הכתוב תן לי הנפש וגו', פירוש אני כפי סברתי לאמצע הצלת כי לא נתיאשתי ולא הודעתני שאתה מציל לעצמך ושתקתי אלא לפי סברתך שאתה נותן מעשר נראה שאתה סובר שאין מציאות לי להציל אפילו על ידי הדחק, ובזה אינך צריך לגלות דעתך, לזה, כדי שלא נכנס במחלוקת נסכימה יחד לפשר, אתה תבטל זכותך ותחליט לי הנפש, ואני אבטל זכותי ואחליט לך הרכוש קחנו לך, והבן. והוא הפחות טועה היה כי מושלל הוא מהצלה, ולא חלק רב אשי אלא בגייס שטרף והלך לו אבל במציאות שלפנינו כבר העריכו מלחמה ואבדו ואין לך אינן יכולין להציל בזה שכבר בטלו במיעוטן ונתייאשו ודאי ובטענת שקר הוא בא בכשכוש זנבו. ותמצא שלא הצריך רב אשי שיאמר בפי' לעצמי אני מציל אלא דוקא ביכול להציל על ידי הדחק אבל אם אינו יכול להציל אינו צריך לומר לעצמי וכו', וכן הוא מבואר שם. ואם כן הגם שיאמר אחר כך יכול הייתי להציל אין טענתו טענה וכן פסקו רמב''ם (הל' גזילה ואבידה פי''ב) והרא''ש:

ותמצא שרמזו ענין [זה] רז''ל במתק לשונם באומרם מכשכש בזנבו, פירוש שאחר שרואה עצמו שניטל ראשו עדיין הוא מכשכש בזנבו, כי בהיותו בכל תוקף מלכותו וד' מלכים אשר אתו לא עמדו בפני הד' מלכים, ומכל שכן אחר הורדת עדיו היכול יוכל להציל, הא למדת שאברהם הציל לעצמו וקנה הכל ולזה נתן מעשר מכל שהגם שיוותר למלך סדום אדם רשאי בשלו לא במעשר שהוא של גבוה: {כב} ויאמר אברם אל מלך וגו'. טעם הרמת ידו היא כדי שיתאמת אצל מלך סדום שאין דעתו עוד לחזור בו בדבר הזה לא כולו ולא מקצתו, ואומרו אם מחוט וגו' ואם אקח, שלא היל''ל אלא אם אקח מחוט וגו', נתכוון לומר על זה הדרך הרימותי וגו' אם מחוט וגו' פי' הרי הוא עלי כתרומה אם לקחתי מחוט ועד וגו' מהרכוש האמור בענין, ועוד הוסיף שלא יקח לעתיד מכל וכו' והוא אומרו ואם אקח וגו':

עוד יכוין לומר על זה הדרך הרימותי ידי פירוש נתתי תרומה שאני חייב מהכל אם מחוט ועד וגו' מה שאני חייב כפי הדין, ושלא תאמר שאני להוט אחר הממון ותובע מה שאינו שלי ואם אקח מכל וגו', אבל לא מפני הותרנות אהיה גוזל לגבוה מה שאני חייב לתת לו שהוא תרומת מעשר: {כג} ולא תאמר אני וגו'. וקשה איך יוצדק לומר שהוא העשיר וכו' והלא האדון ה' צבאות הוא מגן צריו:

אכן לפי מה שפירשנו בדברי מלך סדום כי חושב שהנכסים אליו נוגעים אלא שמתרצה לתת לו הרכוש כאומרו והרכוש קח לך, לזה אמר שזה עושה לצד דעתו, שהוא חושב שהנכסים שלו, שלא ימלא פיו לומר אני העשרתי את אברם הרימותי וגו' אם וגו'. ובזה, לא תאמר אתה וגו' ולעולם כפי הדין נכסי הם אשר נתן לי אלהים ולזה נתתי מעשר מכל, וכמו שהוכחנו בפי' (פסוק כא) תן לי הנפש וגו'. ובזה ידויק אומרו ולא תאמר שהיה לו לומר ולא אתעשר משלך והבן: {כד} הם יקחו חלקם וגו'. פירוש לא שיהיה הרשות בידך ותכנס עמהם בשיעורין אלא הרשות בידם לקחת אשר ישפוטו הם כי הוא הנוגע להם. גם בזה הראה לו כפי האמת אליו נוגעים הנכסים, אלא שחש לאמירה, הגם שהיא כוזבת אף על פי כן ממעיט בכבודו של אברם באמירתו:

כלי יקר על בראשית פרק-יג

כלי יקר: {יד} וירק את חניכיו וגו'. רש"י פי' אליעזר לבדו היה שם כי שלש מאות ושמנה עשר הוא מנין שם אליעזר. וכי דרך המקרא לומר מספר המורה על איש אחד. ומהו שאמר וחלק האנשים אשר הלכו אתי. והלא לא הלך עמו כי אם אליעזר לבדו. והקרוב אלי לומר בזה שגם רש"י מודה שלקח עמו שי"ח אנשים ממש כי חייב כל אדם לעשות בדרך הטבע כל אשר ימצא בכחו לעשות ומה שיחסר הטבע ישלים הנס. אך שקשה למה לקח אברם דווקא מספר שי"ח ומה הגיד לנו בזה הכתוב. אלא להורות שהיתה המלחמה כ"כ חזקה עליו עד שלא היה שום אפשרי בדרך הטבע לנצחם ומ"מ הלך אברהם למלחמה כי סמך שאלהיו יהיה בעזרו, וסימנא מילתא היא כי לקח עמו אנשים כמספר אליעז"ר להורות כי אליעזר לבדו היה שם כי לא נעשה הנצחון ההוא בשום פעולה אנושית כ"א בעזר אלהי לבד, לפיכך לא רדף כ"א עד דן ושם נסתלקה השכינה בעבור העגל שעתידין להעמיד בדן, לפיכך תשש כחו שם בהסתלקות העזר האלהי וזהו שנאמר ויחלק עליהם לילה. שחציו השני נשאר לו לחצות לילה של מצרים כי אז יצא ה' בעצמו בתוך מצרים, כך במלחמה זו לא היה כי אם עזר של אל עליון אשר מגן צריו בידו.

ד"א שלקח שי"ח אנשים כמספר אליעזר, להורות שאליעזר שקול כנגד כולם כי זכותו של אברם דבק בו, כי יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים כו'. וי"א וירק שהוריק מהם כל כלי זיין והלכו בלא כלי זיין וסמכו על תשועת ה' מלשון אריק חרבי תורשימו ידי כי אמר פרעה אפילו אם אריק חרבי לסלקו מכל וכל מכל מקום תורישמו ידי לבד בלא חרב. {יט} ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. למעלה נאמר והוא כהן לאל עליון, ולא הזכיר קונה שמים וארץ לפי שקודם שבא אברם היה נקרא הקב"ה אל עליון כי לא היתה מלכותו יתברך ניכר בתחתונים כמו שפירש"י על פסוק ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי. (חיי שרה כד.ז) ואברם הקנה שמים וארץ לה' כי פרסם לכל מציאותו יתברך בתחתונים, ע"כ הזכיר אצל אברם תמיד קונה שמים וארץ. ד"א לפי שכל הברכות באות מטל השמים ומשמני הארץ ע"כ הזכיר אצל הברכה קונה שמים וארץ. וכן כשאמר למטה הרימותי ידי אל אל עליון קונה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל וגו'. אמר כן לפי שיכול הקב"ה ליתן לו משלו ממגד שמים מעל ומתהום רובצת תחת. ע"כ לא אקח משלך כלום.

וי"א מה שאמר ולא תאמר אני העשרתי את אברם. אין פירושו כדי שלא תאמר אלא באמת אמר יודע אני בך שלא תאמר אני העשרתי את אברם ואעפ"כ אין רצוני ליקח כלום. ד"א שמתחלה היה עליון כי אמרו שאין השגחתו ית' במה שלמטה מגלגל הירח וע"י מלחמה זו ראו עין בעין כי הוא גם אלהי הארץ והשגחתו גם בתחתונים, כי לא בכח יגבר איש כי אם בהשגחתו יתברך.

ספורנו על בראשית פרק-יג

ספורנו: {ב} ואברם כבד מאד במקנה. והוצרך להתנהל לאטו אע''פ שהיה חפץ לשוב מהרה אל מקום המזבח להבין ולהורות כראשונה ולפיכך: {ג} וילך למסעיו. שהם מסע הרועים הנוסעים ממקום למקום בכלות המרעה ממקום הראשון: {ו} ולא נשא אותם הארץ. מרעה הארץ לא היה מספיק לשניהם לפיכך: {ז} ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט. היתה ביניהם מריבה לראות מי נדחה מפני מי מן המרעה שימצאו: והכנעני והפריזי אז יושב בארץ. ולכן היה הריב בין שני אחים גרים מבאיש את ריחם בעיני התושבים כי בהיות מריבה בין האחים הגרים יחשבו אותם התושבים לאנשי ריב וישאו ק''ו בעצמם: {ח} ביני ובינך. לעתיד כשיבחר אחד ממנו איזה מרעה: אל נא תהי מריבה. שירצה אותו גם חבירו: ובין רועי ובין רועיך. עתה בשבתנו פה: {ט} הלא כל הארץ לפניך. כי אמנם אתה תבחר המקום שתרצה לפיכך הפרד נא מעלי. הפרד אתה אל הצד אשר תבחר ואני אסע אל הפכו: אם השמאל. אם תבחר לבקש מרעה אחד בצד שמאל: ואימינה. אני אבקשנו בצד ימין: {יא} ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן. בחר כל אותו המקום שיוכל הוא לבדו ורועיו לבקש בו מרעה ולא יוכלו זה אברהם ורועיו שם: ויסע לוט מקדם. לא נסע לימין ולא לשמאל שהם צפון ודרום אבל נסע מן המזרח למערב להתרחק מאברהם שהיה מושבו במזרחה של ארץ ישראל קרוב לעי ששם עלו שבטים באי הארץ ראשונה בבואם מעבר הירדן מזרחה: ויפרדו איש מעל אחיו. לא במרעה לבד אבל גם בדירתם: {יב} אברם ישב בארץ כנען. אע''פ שסדום וחברותיה הם מגבול הכנעני מ''מ יושבי הארץ לא היו כנענים אז אמר אם כן שאברם בחר לשבת באותו החלק מן הארץ שהיו יושבים בו בני כנען שלא היו כל כך רעים כאנשי סדום ולא קרב לגבול סדום כלל: {יד} אחרי הפרד לוט. ולא אמר זה בהיות לוט עמו פן בכבודו יתימרו ויתגאו לוט ורועיו ויתאמצו לגזול: {טו} לך אתננה. שגם בימיך תהיה בעיני התושבים נשיא אלהים ונשוא פנים: {יח} ויאהל אברם. עשה וסדר אהלי מקנהו אנה ואנה: ויבא וישב באלוני ממרא. והוא אח''כ בא וקבע דירתו באלוני ממרא:

שפתי חכמים על בראשית פרק-יג

שפתי חכמים: {א} ה דקשה לרש"י דהא אברהם בדרום היה, דארץ מצרים בדרומו של ארץ ישראל היא ובדרומה של עולם עולה, וא"כ היה לו לומר ויעל אברהם צפונה, דהא מדרום לצפון היה נוסע, ועל זה פירש לבא לדרום של ארץ ישראל וכו' מדרום לצפון היה נוסע, ועל זה פירש לבא לדרום של ארץ ישראל וכו' וק"ל: {ג} ו ולפי פירוש זה קשה א"כ היה לו לומר במסעיו, לכן אמר ד"א בחזרתו כו', ולד"א קשה היה לו לומר ויחזור למסעיו, ומה וילך, לכן צריך ג"כ לפירוש הראשון. (מהרש"ל): למדך דרך ארץ שמיד שהשיגה ידו פרע ולא השמיט את עצמו מלפרוע. עוד י"ל שהכתוב בא להודיע שנתקיימה ההבטחה ואברכך בממון: (נחלת יעקב:) דקשה דפסוק מהפך הסדר, דמתחילה אמר ויעל אברם וגו', והפסיק מלסיים סדר מסעו, והזכיר כספו וזהבו, ואח"כ חזר להגיד דרכו ועוד שסיים (להלן פסוק ה) וגם ללוט [וגו'] שפירש [רש"י] מכח אברם היה לו ג"כ עושר, והיה ראוי להזכיר רכושם יחד, אלא רמז, כאן הוצרך לו ג"כ והיה ראוי להזכיר רכושם יחד, אלא רמז, כאן הוצרך למעות שיוכל לילך למסעיו לפרוע הקפותיו. (נלי"ט): ז דקשה לרש"י והא לעיל כתיב הנגבה, ועל זה פירש ארץ מצרים וכו', כלומר מנגב קאי על מצרים וק"ל: {ד} ח רצונו לתרץ שלא תקשה כיון דכבר עשה מזבח וקרא שם, א"כ למה נאמר גם כן ויקרא שם וגו', לכן פירש ואשר קרא שם וכו', ר"ל דקרא רוצה להודיעך לאיזה מקום הולך, למקום דקרא שם כבר בשם ה': {ה} ט דקשה לרש"י דהא כבר כתיב (פסוק א) ויעל אברם וגו' ולוט עמו: {ו} י דקשה לרש"י דהרי הארץ על הרוב בלשון נקבה וא"כ לא היה לו לומר נשא לשון זכר, ועוד קשה וכי אפשר זה שהארץ אינה יכולה לסבול ולישא בני אדם, לכך פירש להספיק מרעה, ר"ל דנשא קאי אמרעה ומרעה לשון זכר: {ז} כ רוצה לפרש למה היה הריב, ולמה נאמר עתה והכנעני והפרזי אז יושב בארץ, לכן פירש שהיו וכו', והכתוב אומר והכנעני, פירוש הקב"ה היה משיב זה. ואין להקשות היה להם לומר עדיין אברהם מוליד יורש, די"ל דעדיפא מיניה קאמר דאפילו לדידהו שלא ידעו שסופו להוליד מכל מקום הרי הכנעני וכו': ל דאל"כ יתן להם אברם רשות לרעות בכל מקום שירצו. (גור אריה): {ח} מ דקשה לרש"י והא לאו אחים הוו אלא קרובים. ולפי המדרש צריך לפרש דאחים כמו כאחים: ולכן כשאתה תלך עם הבהמות שלך לרעות בשדות אחרות הרועה יסבור שאני הוא. (נחלת יעקב): {ט} נ דקשה לרש"י דאברהם אמר אנשים אחים ועכשיו אמר אם השמאל ואימינה דמשמע שרצה להתרחק כי יש איזה שנאה ביניהם, וקשה מי מוליד השנאה והלא לא היה ריב ביניהם, לכן פירש לא אתרחק וכו': אמר זה לפי שנראה שאלו המלות [אם השמאל וגו'] מיותרות, שדי שיאמר הפרד נא מעלי, לכן פירש לא אתרחק וכו', ושמא תאמר מה היה צריך להבטיחו על זה, לזה אמר לעמוד למגן וכו'. (ר' יעקב קניזל): {י} ס דקשה לרש"י דמשקה לשון מפעיל הוא ומאי מפעיל שייך הכא, ועוד שאין הכוונה פה על ההשקה רק על הנחלים שבו, ועל זה פירש ארץ נחלי מים, וקראם בלשון משקה מפני שמהם תהיה ההשקה: ע רצונו לפרש דהאי לפני שחת ה' וגו' הוא דבוק עם כגן ה' כארץ מצרים, דאין לפרש דלפני שחת דבוק עם כלה משקה, דמה בא להודיענו דהא כבר כתיב וישא לוט את עיניו וזה היה לפני שחת ה', אלא על כרחך דבוק הוא למטה: רש"י דייק מדכתיב בפרשת בראשית (ב ח) ויטע ה' אלהים גן בעדן וגו' ויצמח ה' אלהים מן האדמה כל עץ וגו', א"כ שמע מינה היכי דכתיב גן מיירי גן לאילנות. [ומה שכתב רש"י] וכארץ מצרים לזרעים, דייק מדכתיב בפרשת עקב (דברים יא י) לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך, א"כ שמע מינה שארץ מצרים ארץ זרעים היה. (הר"א מזרחי): לפי שנראה שאלו הדמיונות הם לדבר אחד ואם כן די שיאמר הטוב שבכולם, ואם ירצה לומר שניהם הוה ליה למימר היפה באחרונה, כארץ מצרים כגן ה', שאם היא כגן ה' פשיטא שהיא כארץ מצרים, לזה אמר שהדמיון הוא בשני דברים וכו'. (ר' יעקב קניזל): דקשה ליה דהא אלו עיירות מארץ ישראל הם, והאיך תלה הגדול בקטן שאמר שכבר הירדן הוא כארץ מצרים, והלא ארץ ישראל עדיפא. ועל זה תריץ לזרעים, דבזה ארץ מצרים מעולה. (נחלת יעקב): {יא} פ דקשה לרש"י כי בית אל בצפון הוה, כדכתיב לעיל (יב ט) ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה, שמע מינה דבית אל בצפון היה, וא"כ הוה ליה למימר ויסע לוט מצפון לכן פירש וכו': כתב הרא"ם ותימא שמגבולי הארץ נראה שככר הירדן במזרחה של ארץ ישראל ובית אל תוך ארץ ישראל, נמצא שההולך מבית אל, שהיה אברהם דר שם, אל ככר הירדן, הולך מאצלו למזרחו הוא, וצ"ע: וי"ל כי ככר הירדן היה מישור גדול והולך ומתפשט לתוך ארץ ישראל עד שהיה סמוך לירושלים שהוא רחוק מבית אל והוא תוך ארץ ישראל, כי ככר הירדן היה סמוך לסדום שאינו רחוק כל כך מירושלים ודו"ק, נ"ל: ונ"ל לתרץ גם מה שאמר ויפרדו איש מעל אחיו שאין צריך שכבר נאמר ויסע לוט מקדם מן אברהם, אלא דלוט בחר לו בשכונת סדום לפי שהיו שטופי זמה, והיה לו בושת מאברהם לילך לשם ומתירא מפני אברהם, על כן כיחש והלך לצד מערב, ובזה ויפרדו איש מעל אחיו, ובהיותו בדרך הלך משם לצד מזרח דרך אחר שלא יהיה צל אברהם. (דברי דוד): צ דאל"כ ויסע לוט מאברם מיבעי ליה, שהרי היו יושבין יחד ונסע לוט ממנו. (קצור מזרחי): {יב} ק כלומר דהרבה אהלים היו לו ונטה מן הככר עד סדום: {יג} ר ר"ל מדכתיב ואנשי סדום רעים וחטאים ולא צריך למיכתב כלל, אלא משום דצריך להזכיר אנשי סדום כדכתיב ויאהל עד סדום, כתב נמי ואנשי סדום רעים וחטאים, ומזה למד שלמה ע"ה דשם רשעים ירקב דצריך לזכור אותם לרעה: אע"פ שפסוק הוא במשלי בהדיא, מכל מקום מי איכא מידי דכתיבי בכתובים דלא רמיזא באורייתא, ובכאן הוא נרמז. ונ"ל לדייק הלשון שאמר שלמדו מכאן, דהכי פירושו אילולי האי קרא לא הוה ידעינן פירוש דשם רשעים ירקב דאיכא למימר היינו דלא מסקינן בשמייהו, אבל מכאן למדו דעיקר פירושו שצריך להזכיר גנותן כמו הכא שמזכיר ואנשי סדום רעים וגו'. (נחלת יעקב): ש וילפינן ליה בגמרא בפרק חלק (סנהדרין קט.) דגבי יוסף כתיב (להלן לט א) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, והתם מיירי בגוף. וכתיב בפרשת תצא (דברים כד טו) גבי שכיר ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא, והתם מיירי בממון. והתרגום אונקלוס תירגם להיפך על פי ברייתא (שם) דילפינן ליה מורעה עינך באחיך (שם טו ט), והיינו בממון. וגבי יוסף כתיב (להלן לט א) וחטאתי לאלהים, והיינו בגוף: (ו)הא דלא פירש כדפירש המתרגם, (ול"נ) [נראה לי] דהרב נמשך אחר מה שפירש לעיל (פסוק י) מדרש אגדה [על] שהיו שטופים בזמה בחר לו לוט בשכונותם, לכן מסתברא להקדים חטא של שטופי זמה לחטא הממון. (נחלת יעקב): {יד} ת כמו שמוכח מתוך פירוש רש"י שפירש לעיל (שם) על שהיו שטופי זמה בחר לו לוט בשכונתם, וזה בא לו מפני שהיה במצרים שהיו שטופי זימה למד מהם, ועוד פירש רש"י (בפסוק יא) הסיע עצמו מקדמונו של עולם, משמע דקודם לכן צדיק היה: {יח} א כלומר ולא שם מקום כדכתיב (להלן פסוק כד) ענר אשכול וממרא:

בעל הטורים על בראשית פרק-יג

בעל הטורים: {א} ויהי בימי. ה' דסמיכי. הכא ואידך ויהי בימי שפוט השופטים. ויהי בימי אחשורוש. כו' כראיתא במדרש שכולם היתה בימיהם ווי: {ה} ובארבע עשרה. ב' ריש פסוק הכא ואידך (מ''ב י''ח) ובי''ד למלך חזקיהו עלה סנחרים. לומר לך כשם שבאו האומות על חזקיהו ונפלו בידו כך באו על אברהם ונפלו בידו: {יג} ויבא הפליט. בפדר''א בשעה שהפיל הקדוש ברוך הוא לסמאל ממקומו אחז בכנפות מיכאל להפילו עמו ופלטו הקדוש ברוך הוא מידו, וכן ביחזקאל בא אלי הפליט מירושלים לאמר הוכתה העיר: {טו} לדמשק. שנים במסורה הכא ואידך והגליתי אתכם מהלאה לדמשק. בשביל חטא שעשו בדמשק גלו וזה חובה אשר משמאל לדמשק: {יח} מלך שלם. ר''ת שם לומר לך שזה שם בן נח: {יט} ברוך אברם לאל עליון. ז' פסוקים בתורה שכתוב בהם ברכה להקדוש ברוך הוא ברוך ה' אלהי שם. וברוך אל עליון. ויאמר ברוך ה' אלהי אדני אברהם. ואקוד ואשתחוה לה' ואברך. ויאמר יתרו ברוך ה'. ואכלת ושבעת וברכת את ה'. ולגד אמר ברוך. ובהם ק' תיבות כנגד ק' ברכות שבכל יום וז' פסוקים כנגד ז' ברכות שבשבת ויו''ט. ובחמשה מהם השם אצל ברוך כנגד ה' חומשי תורה שצריך לברך עליהם תחלה ואם תצרף עמהם וברוך אל עליון יהיו ששה כנגד ששה סדרים: {כב} הרימתי. ב' במסורה הכא ואידך כי הרמתי קולי ואקרא וזהו שאמרו חכמינו ז''ל שאשת פוטיפרע נתכוונה לטובה כמו שנתכוין אברהם לשם שמים:

דעת זקנים על בראשית פרק-יג

דעת זקנים: {א} אריוך מלך אלסר. מכאן רמז למה שאמרו חז"ל הלכה כשמואל בדיני וכרב באיסורי אריוך הוא שמואל ונקרא אריוך על שם שהלכה כמותו בדינין דאריוך לשון מלכות היא כמו לא ריכא ולא בר ריכא וה"פ אריוך מלך אלא סר כלומר אלא מאיסור דהלכתא כרב: {יג} ויבא הפליט. זה מיכאל ולמה נקרא שמו פליט שכשהפיל הקב"ה סמא"ל וכת שלו אחז בכנפיו להפילו עמו ופלטו הקב"ה מידו ועליו אמר יחזקאל בא אלי הפליט מירושלים: {יד} וירק את חניכיו וגו'. שאמר להם אברהם למלחמה אנו יוצאין מי האיש הירא מעבירות שבידו ילך וישוב לביתו כיון ששמעו כך הלכו וחזרו להן ולא נשאר עם אברהם כי אם אליעזר עבדו אמר לו הקב"ה לאברהם הניחו אותך כולן חייך אני נותן כח לאליעזר כנגד כולן ומנין אותיות של אליעזר יעלו למנין י"ח ושלש מאות וכן מסיק בפ"ד דנדרים ועוד מסיק וירק את חניכיו רב אמר שהוריקן בתורה ושמואל אמר שהוריקן בזהב פי' כדי שלא יהא לבם נוטה אלא להצלות נפשות: {טו} ויכם וירדפם. תנחומא וכי יש אדם רודף אחר הרוגי' אלא אברהם רודף והקב"ה הורג: {יח} ומלכי צדק. שכן דרך להוציא לבאי מלחמה שהם עייפים ורעבים וצמאים. ד"א לחם ויין רמז למנחות ונסכים שבתחלה היה כהן כד"א והוא כהן לאל עליון ואבד כהונתו על שהקדים ברכת אברהם לברכתו של הקב"ה הה"ד נשבע ה' ולא ינחם על דברתי מלכי צדק כלומר על דבורו של מלכי צדק והיינו דכתיב והוא כהן הוא כהן ואין זרעו כהן כך מסיק בנדרים:

חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-יג

חומת אנ"ך: י״ג:רכ״ט א׳ ואברם כבד מאד. אפשר לרמוז כבד גימטריא הוי״ה מאד גימטריא שם מ״ה במקנה בסוד קנה חכמה בכסף ובזהב חסדים וגבורות שהיה כל מעייניו ליחד הדודים נבעו מצפוניו למתק הדינים והיו לאחדים: י״ג:רל״ז א׳ וישא לוט את עיניו וירא וכו׳ לפני שחת ה׳ את סדום ואת עמורה. יש להעיר אמאי הוצרך הכתוב לומר לפני שחת וכו׳ וכי צריכא למימר היש ס״ד לומר שהיה אחר השחתה ועוד סדרן של כתובים ופרשה פתוחה פרשת וירא מכרזת ואומרת. ואפשר כי הנה אמרו רז״ל בנזיר והוריות על פסוק זה שכל הפסוק נאמר לדבר עבירה וכל קבל דנא אמרו בזהר הקדוש פרשת וירא דף ק״ה ע״א על פסוק אשר ישב בהן לוט דבזכותו היו מיושבים. וא״כ אפשר לדרוש לזכותו כי האמת בלוט בפנימיותו היה קדושה נשמת דוד הע״ה והמשיח. גם רבינו האר״י ז״ל כתב דנשמת רבא גנוזה בו והוא ר״ת רכושו בן אחי. ואפשר דלכן נקרא לוט דהוא לשון קללה דחיצוניותו היה רע. אבל בפנימיותו היה קדושה. ולכן נרמז ברמז כי לוט גימטריא אדם בסוד אדם דוד משיח. גם היה בו בחינת משה רבינו ע״ה שהוא הבל כמשז״ל. ולכן אפשר דלוט היה סובר דהשבועה שנשבע כ״י שלא יביא מבול היינו אף על אומה אחת ועל כן אף דידע שסדום רעים וחטאים עם כל זה בחר לוט לדור עמהם דלגבי דידהו הוא צדיק וכמשז״ל במה שאמר לוט עצמו פן תדבקני וכו׳ דעד האידנא הייתי בסדום ולגבי דידהו צדיק הייתי וכמו שאמרה הצרפית לאליהו הנביא זכור לטוב. ואם כן הגם דוישא עיניו וירא לשון עבירה עכ״ז בחר לוט להיות אצלם שיהא נחשב צדיק לגבי דידהו. והוה ס״ד דלא אפשר דהקב״ה ישחיתם דסבר דגם אומה אחת בכלל השבועה. וזש״ה לפני שחת ה׳ את סדום ואת עמורה דעדיין לא ידע דעל אומה אחת מביא מבול וכיוצא ולכך בחר להיות אצלם. ואחר זמן ראיתי בספר צמח דוד להרב הגדול מהר״ר יוסף דוד ז״ל דף צ״ג ע״ד שכתב משם רבינו האר״י זצ״ל דהטוב שבאדה״ר נתגלגל באבותנו הקדושים אברהם יצחק ויעקב ע״ה והרע של אדה״ר נתגלגל בישמעאל לוט עשו ובזה רמז הרב הנזכר פסוק מוקש אדם ילע קדש ילע ר״ת ישמעאל לוט עשו שהם מוקש אד״ם הרע של אדם הראשון ע״ש באורך. ולפ״ז מה טוב הרמז האמור כי לוט גימטריא אדם והוא לשון קללה כי הוא הרע של אדם. גם ישמעאל עשו לוט ס״ת הוא לוט. ובא וראה מפלאות תמים דעים כי מלוט שהיה הרע של אדם יצא דוד הע״ה כי הוא טוב בחינת אדה״ר וזה רמז מוקש אדם ילע כמו שרמז הרב הנזכר מוקש אדם הרע של אדם ישמעאל לוט עשו. ובתוכו יש קדש אפילו ברע כמו שהיה בלוט כאמור. וכמש״ה מי יתן טהור מטמא לא אחד גימטריא אדם עם הכולל וגימטריא לוט עם הכולל. גם ישמעאל עם הכולל והמלה גימטריא חלק רע אדם. וכן עשו עם הכולל והמלה גימטריא זהו הרע מאדם ודוק כי קצרתי: י״ג:רמ״ג א׳ גם זרעך ימנה. ס״ת מכה דאם ימנו יהיה מכה בהם. רבינו אפרים ז״ל בפירושו כ״י ואפשר לרמוז באופן אחר שרמז שאם ימנו יהיה בהם נגף וימותו וזה גם לשון גוממו עם השופי כמו שדרשו רז״ל באסתר רבתי על פסוק גם ושתי המלכה שנהרגה ע״ש:

נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-יג

נחל קדומים: י״ז:תי״ז א׳ וקראת את שמו יצחק. אמרו בירוש' פ"ק דברכות למה נשתנה שמו של אברהם ושמו של יעקב ושמו של יצחק לא נשתנה אלא אבותן קראו אותן בשמן אבל יצחק הקב"ה קראו יצחק שנאמר וקראת את שמו יצחק והק' הרב יפה מראה מה זו שאלה אברהם ויעקב היה טעם לשנות שמם אבל יצחק לא היה טעם לשנות שמו ותירץ ע"ש. ותו קשה דאמרו במדרש הביאו בספר אמרי נועם ומפרשים אחרים דאמר הקב"ה לאבות אם ימעטו אות משמם ידלג קץ מצרים ואברהם אע"ה ויעקב אע"ה לא יכלו אמר יצחק קח ש' ותן צ' ישאר רדו עכ"ל וא"כ הרי יצחק נשתנה שמו גם כן. ולזה יש לומר דאינו ניכר השינוי בהברה כי אין הפרש במבטא בין ש' שמאלית לצ' וגם לצחי הלשון בני מערב השינוי הוא דק שאינו ניכר אמנם עדיין קשה דבתורה לא נזכר ישחק כי אם בנביאים וכתובים והיה ראוי שיאמר וקראת שמו ישחק או ויקרא את שם בנו וכו' ישחק. ואפשר לישב הכל דשאלת הירוש' הוא במונח זה דיצחק נשתנה שמו מישחק ליצחק ועל זה שאל למה לא נשתנה שם ישחק כלומר דהכתוב בתורה לא הזכיר ישחק אלא בכל התורה כתיב יצחק והשיב דכיון דהקב"ה קרא שמו לא נזכר השנוי ומעיקרא נכתב וקראת את שמו יצחק וכן בכל התורה מאחר שהקב"ה קרא שמו הגם דלצורך גדול למעט גלות מצרים יצחק אע"ה סבר וקביל לא נרמז בתורה כיון שהקב"ה קרא שמו והשינוי הוא מעט מאות לאות ודוק כי קצרתי: י״ז:תכ״ד א׳ בעצם היום הזה נימול אברהם. בעצם היום הזה נימול בגימטריא יו"ם הכפורי"ם ובכל שנה נראה דם מילתו לפני הקב"ה כדם קרבנות ומכפר על עונותיהם של ישראל של כל ימות השנה ולכך מן ויהי אברהם בן תשעים ותשע בפ' מילה שנ"ה תיבות כמנין הכפורי"ם שמכפר על כל ימות השנה. רבינו מהר"א מגרמיזא ז"ל:

פירוש הרא"ש על בראשית פרק-יג

רא"ש על התורה: י״ז:תי״א א׳ המול ימול יליד ביתך הרבה ולדות מל אברהם קודם שימול את עצמו והיו כולם מתים עד שנתן לו עצה ממרא והרגיש מתוך מצות הקב"ה ומלשונו שאמר המול ימול יליד ביתך פי' המול ימול כשהיה נימול יכול למול את אחרים אבל קודם שהיה נימול אינו רשאי למולם ומתוך כך ניחא הקושיא שמקשין וכי איש כמו אברהם אבינו היה שואל עצה אם יעשה מצות הבורא אם לאו ולמאי שפירשנו ניחא. גבי מצות מילה תמצא כתוב י"ג בריתות וזו היא א' מן המצות ששקולות כנגד כל התורה כולה מילה שבת תפילין מילה כמו שאמרנו שניתנה בי"ג בריתות כנגד י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם שבת דכתיב ואת שבת קדשיך נתת להם ומצות ותורה וחוקים צוה להם משה עבדו פי' ר' אברהם בן עזרא נמצא שבת שקול כנגד תורה ומילה ותפילין תורה דכתי' למען תהיה תורת ה' בפיך נמצא שהם נקראים תורה. ובברכת מילה שמברכין על הכוס אשר קדש ידיד מבטן אסמכתא דכתי' ואת בריתי אקים את יצחק ולשון הפסוק בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובתוך אותה ברכה אומרי' הודו לה' כי טוב כל"ח שמעתי טעם נכון מה לנו אצל הודאה בזה הפסוק ויש לומר לפי מ"ש חז"ל ד' צריכים להודות היוצא מן האסורין אחד מהם וזה הולד עד עתה היה חבוש בבטן אמו ואין לך יוצא מן האסורין יותר מזה לפיכך מודים ומשבחים בעבורו:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-יג

ברטנורא: ט״ו:רס״ד א׳ ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי. קשה שהרי כבר אמר לו הקב"ה לזרעך אתן את הארץ ואיך היה חושב עתה שבן ביתו יירשנו. וי"ל שהיה מתירא שמא יגרום החטא כדאיתמר בברכות וכמו יעקב כדפרש"י בפ' וישלח. עוד י"ל דהכי קאמר אני זקנתי ולי לא נתת זרע עדיין ואף אם תתן לי לעתיד כאשר הבטחני הנה כשאמות ישאר בני קטן ורך ויבא בן ביתי ויגבר עליו ויטול את שלו לכן הבטיחו עוד לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך כלומר הוא יגדל בחייך עד שיירש אותך ויחזיק בשלך הוא ולא אחר וכן אתה מוצא שהיה יצחק בן ע"ה שנה במות אביו: ט״ו:רס״ו א׳ ויוצא אתו החוצה מדרשו צא מאצטגנינות שלך וכו'. ד"א הוציא מחללו של עולם וכו'. אין להקשות מאי ד"א שהרי הוא עצמו אמר וזהו לשון הבטה. וקשה על מה שאמר שלשון הבטה נופל מלמעלה למטה שהרי כתוב והביט אל נחש הנחשת וחי והוא הבטה מלמטה למעלה י"ל שאם הוא רוצה לומר מלמעלה למטה על דרך שאמרו רז"ל במסכת ר"ה וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי למעלה וכו' כלומר שלאחר שהסתכל בשמים היה משפיל ראות עיניו אל הנחש אשר על הנס והנה גם שם ר"ל מלמעלה למטה ככל שאר הבטות שבמקרא: ט״ו:רס״ז א׳ והאמין בה' לא שאל אות אבל על ירושת הארץ שאל אות קשה מה נשתנה זה מזה. י"ל שענין הבנים הוא עתיד לראותו בחייו ולכן לא שאל אות. אבל לעניו ירושת הארץ שהוא דבר שאינו עתיד להיות בחייו שאל עליו אות וכו' אח"כ ד"א לא שאל אות וכו' משום דדבר זר הוא לומר שאברהם ישאל אות וינסה את ה': ט״ו:רע״ו א׳ אל אבותיך מלמד שעשה תרח תשובה. קשה והלא אמר רש"י למעלה בסוף פרשת אלה תולדות נח גבי וימת תרח בחרן שהרשעים אף בחייהן קרוים מתים דמשמע שתרח היה רשע בסוף חייו. י"ל דע"כ לא קאמר התם שהיה רשע אלא כשיצא אברהם מאצלו ולכך קראו מת באותה שעה אבל לאחר כן שב מרשעו: ט״ו:רע״ח א׳ תנור עשן רמז לו שיפלו המלכיות בגיהנם. קשה מנא לו. י"ל דנפקא ליה מדכתיב כי הנה היום בא בוער כתמר דבגיהנם משתעי קרא כמו שדרשו רז"ל ואף תנור האמור כאן לשון גיהנם:

גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-יג

גור אריה: י״ג:שי״ד א׳ למדך דרך ארץ וכו'. כדי שלא להוציא לעז על הבעל בית שראה בו דבר רע שלא ירצה להתארח אצלו, וגם שלא להוציא לעז על עצמו שבעל בית אינו רוצה בו, שראה בו דבר רע: ב׳ פרע הקפותיו. אף על גב שאין סברא כלל לומר שלא היה ביד אברהם ממון לפרוע, אלא שעת רעבון היה, והיה מתיירא מן הליסטים, והיה מראה עצמו כאילו אין לו. וכן עשה יעקב בשעת רעבון שאמר "למה תתראו" (להלן מב, א), להראות עצמם כאילו הם רעבים: י״ג:שט״ז א׳ מי גרם וכו'. דאם לא כן "ההולך את אברהם" למה לי: ב׳ לשון קצר. דאין לומר כמשמעו, דאם כן 'ולא נשאה' מיבעי ליה, שהארץ לשון נקיבה, ואותם שנמצאו שהם לשון זכר - הם זרים ויוצאים מן הכלל נגד מספר הרב שמצינו שהם לשון נקיבה. ואפשר שאותם גם כן יש לתרץ על דרך לשון קצר: י״ג:שי״ח א׳ ויהי ריב שהיו מרעים כו'. דאם לא כן "והכנעני והפריזי" סיפא דקרא מה עניינו לכאן, אלא לגלות מה היה הריב (כ"ה ברא"ם): ב׳ ולוט יורשו. אף על גב שמי שגוזל אביו גם כן גזילה איכא, דבר זה שאני, שאין הקב"ה נותן ארץ בכללה לאיש יחיד אלא לו ולזרעו, ולפיכך היה לוט רוצה גם כן להחזיק בארץ מפני שהוא יורשו. ואם תאמר אחר שידעו שהקב"ה נתן הארץ לאברהם אם כן ידעו גם כן מה שכתיב (לעיל יב, ז) "לזרעך אתן את הארץ", ואין לוט קרוי זרעו, אין זה קשיא, כי סבור היה שההבטחה לא תתקיים באברהם, שאפשר להבטחה שתשתנה על ידי שום חטא (ברכות ד. ), ואם כן מה שאמר "לזרעך אתן הארץ" - לא נתקיים שיהיה הארץ לזרעו, אבל מכל מקום הארץ יהיה לו בודאי, שהיו אומרים שכבר זכה בארץ כשבא לארץ, ומאחר שזכה בו - שוב ליכא למימר שלא תתקיים ההבטחה. ואם תאמר ולמה צריך הכתוב לומר "והכנעני והפריזי אז בארץ" - 'שלא זכה בו עדיין', תיפוק ליה שלא יהיה לוט יורשו, ואין זה קשיא, דהכתוב בא לומר שהיה ריב בין רועי אברהם ובין רועי לוט, ובשביל כך אמר אברהם "הפרד נא מעלי" (פסוק ט), ואם זכה בו אברהם לא היה צריך לומר הפרד מעלי, רק יתן אברהם רשות שירעו בכל מקום, דהא כל הארץ לאברהם, ואז לא יהיה ריב, אלא שלא זכה אברהם עדיין בארץ: י״ג:ש״כ א׳ כמו ואשמאילה וכו'. הקשה הרא"ם דלמה צריך ראיה, שהרי צורתה מוכחת שהוא מבנין הפעיל, כמו הטיב, ואין זה קשיא, כי דעת רש"י כיון שלא מצינו יטב בכל המקרא, איך יאמר להטיב בפתח, כי כאשר הה"א בפתח אז היו"ד נח נראה, ולא מצאנו נח נראה בכל לשון טוב, ולפיכך כתב "הטיב" (ר' דברים ה, כז), אבל 'ימין' היו"ד נראה, ולפיכך הוה ליה למכתב 'להימין' הה"א בפתח, ופשוט הוא מאוד: י״ג:שכ״א א׳ לפני שחת ה' כו'. פירוש "לפני שחת ה'" דבוק למטה אל "כגן ה' בארץ מצרים", אבל אינו דבוק למעלה אל "כי כלה משקה", כי הוא נאמר על ראיית לוט, שאמר "וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה", אם היה "לפני שחת ה'" דבוק אליו - יהיה פירושו שראה הככר כי כלה משקה לפני שחת ה', ולא ידע באותו זמן לוט שיהיה הקב"ה משחית הערים, ולפיכך אי אפשר לדבק למעלה, אלא אם יהיה "לפני שחת ה'" הוא פירוש למעלה כך; "וירא כל כיכר הירדן שהוא כלה משקה", ואימתי היתה "כלה משקה" - "לפני שחת ה' סדום ועמורה", ויהיה הענין חסר לגמרי, ולפיכך צריך לדבקו למטה "לפני שחת ה' סדום ועמורה" היה אותו מישור "כגן ה'": ב׳ כארץ מצרים לזרעים. כי ודאי אחר שהמשיל אותו לגן ה' שהוא יותר משובח - לא הוי ליה להמשיל לומר "כארץ מצרים", אלא "כגן ה'" לאילנות, והשתא אתי שפיר שמשבחו באלנות ובזרעים, ואין בגן ה' זרעים: ג׳ בואכה צוער עד צוער. שאין המקום של "בואכה צוער" לבד היה כגן ה', שבזה אין שיעור כלל, כי אם הביאה של צוער לבד: ד׳ דרשו לגנאי וכו'. דרשו (הוריות י ע"ב) "וישא לוט" כמו "ותשא אשה אדוניו עיניה" (ר' להלן לט, ז), שהוא לזנות, וכן כולם נדרשו לזנות: י״ג:שכ״ב א׳ נסע מאצל אברהם וכו'. דאם לא כן הרי לא היה לוט במזרח שיאמר הכתוב שנסע "מקדם", ועל כרחך צריך אתה לומר מקדם דבר פלוני, ולפיכך צריך לפרש מפאת קדם של אברהם שנזכר בכתוב. אף על גב דודאי שיוכל האדם לומר שנסע ממזרח למערב, היינו כשבא להגיד לאיזה צד נסע אמר שהלך למערב או לדרום או לרוח זה, אבל כאן שלא אמר רק "ויסע לוט מקדם", והוי ליה לומר לאיזה רוח נסע, ולא הוי ליה למכתב שנסע מקדם, אלא שבא לומר שנסע מאצל אברהם והלך למערבו: ב׳ נטע אוהלים וכו'. דאין לומר לעצמו ולבני ביתו, דהא בככר הירדן ישב (פסוק יא), ולא עד סדום, אלא לרועים ולמקניהו: י״ג:שכ״ג א׳ נסע מאצל אברהם וכו'. דאם לא כן הרי לא היה לוט במזרח שיאמר הכתוב שנסע "מקדם", ועל כרחך צריך אתה לומר מקדם דבר פלוני, ולפיכך צריך לפרש מפאת קדם של אברהם שנזכר בכתוב. אף על גב דודאי שיוכל האדם לומר שנסע ממזרח למערב, היינו כשבא להגיד לאיזה צד נסע אמר שהלך למערב או לדרום או לרוח זה, אבל כאן שלא אמר רק "ויסע לוט מקדם", והוי ליה לומר לאיזה רוח נסע, ולא הוי ליה למכתב שנסע מקדם, אלא שבא לומר שנסע מאצל אברהם והלך למערבו: י״ג:שכ״ד א׳ רעים בגופם וכו'. והתרגום תרגם איפכא. ובפרק חלק (סנהדרין קט. ) איכא ברייתא כדברי המתרגם, ורב יודא כדברי רש"י. ויראה לי דטעם הברייתא דיותר יש לקרות 'רע' מי שהוא חוטא בממון, כדכתיב (דברים טו, ט) "ורעה עיניך וגו'", ודבר זה מורה שיש בו רע עין, מאחר שאינו עושה טוב לאחר. ולדעת רב יודא 'רעים בגופם' לפי ש'רע' הוא יותר מן 'חטא', לפי שהוא רע לגמרי, ולפיכך יש לומר 'רעים בגופם', והוא יותר רע ממי שחוטא בממון, שזה נקרא 'חוטא'. ותפס רש"י דברי רב יודא, כי יותר לפי פשוטו שנקרא 'רע' מי שגופו רע: י״ג:שכ״ו א׳ כל זמן שהיה הרשע אצלו וכו'. אף על גב דלעיל כתב (יב, ז) "וירא ה' אל אברם וגו'", שמא אברהם לבדו הוא שעבר בארץ עד מקום שכם והתפלל על בני יעקב (שם ו), ושם נראה לו השם, כך פירש הרא"ם. ולא נראה, דסוף סוף היה ההליכה עם אברהם, ולי נראה שקודם שהיה לו הרבה צאן היה בטל גבי אברהם, ולא נחשב לכלום, אף על גב שהיה רשע, וכי בשביל עשו שהיה אצל יצחק לא נגלה הקב"ה על יצחק (ר' להלן כו, ב), אלא שהיה בטל לגבי יצחק מחמת שלא היה חשוב, ועכשיו שהיה לו בקר צאן ואהלים (פסוק ה) לא היה עוד טפל לאברהם, ולפיכך היה הדבור פורש מאברהם. ועוד יש לומר דלא נקרא מה שנתן לו הארץ ואמר לו "לזרעך אתן הארץ" (לעיל יב, ז) דבור, שהרי בא לתת לו הארץ, ובשביל שהיה הרשע עמו בשביל זה לא ימנע מלתת לו הארץ, שלא נקרא זה דבור, שהעיקר היה הנתינה לתת אליו הארץ, אבל דבר זה נקרא דבור, שאמר לו בפעם שנית "שא עיניך וגומר", וכבר נתן לו הארץ, רק שבא לפרש לו עתה המתנה שנתן לו שאמר לו "שא עיניך וגו'", ודבר זה נקרא דבור: י״ג:שכ״ז א׳ כשם שאי אפשר. פירוש שאין "אם" זה תלוי, דמשמע ספיקא, שהרי בודאי אי אפשר למנות עפר הארץ, אלא פירושו 'כשם שאי אפשר וכו'': י״ג:שכ״ט א׳ ממרא שם אדם. דאין לומר שם המקום, דשם המקום כבר כתיב "אשר בחברון". ואין לומר שם המישור דשמו אלוני הוא, כדלקמן, ועל כרחך שם אדם הוא. והרא"ם פירש שמצינו אדם שנקרא ממרא כדכתיב (להלן יד, כד) "ענר אשכול וממרא":

העמק דבר על בראשית פרק-יג

העמק דבר: י״ג:שי״ג א׳ הנגבה. פרש״י לדרומה של א״י. משום דבאמת ההולך ממצרים לא״י הולך מדרום לצפון כמבואר בגבולי א״י בפ׳ מסעי. דדרומה של א״י נוגע לנחלה מצרים. אלא כפרש״י. והא שפי׳ הכתוב שהלך לדרומה של א״י. ללמדנו שנכסף לשוב להמקום הזה ביחוד שמוצלח לתורה. כמש״כ לעיל: י״ג:שט״ו א׳ וילך למסעיו מנגב ועד בית אל. משעה שהגיע לנגב א״י. אלא שרצה אח״כ להגיע לבית אל מקום המזבח השתהה בדרך למסעיו של המרעה לפי המקנה כמש״כ הספורנו. משא״כ עד שהגיע לנגב והיה עליו מ״ע לשוב לא״י. וגם כי נכסף לשאוף רוח התורה שאין קץ לאהבתה כמו שאמרו ברבה שה״ש עה״פ אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה וגו׳ אם יתן איש הון ביתו באהבת התורה שאהב ר׳ יוחנן שמכר כל נכסיו כדי ללמוד תורה וכו׳ כך היה א״א כשביקש לשאוף רוח הנגבה. לא המתין על המקנה על כל אשר לו ועזב אותם ביד אנשיו. אבל אחר שבא לשם. ואח״כ רצה לילך לבית אל למקום המזבח שהי׳ מסוגל אז שם יותר לקרוא בשם ה׳ באשר היה בין שני כרכים מ״מ לא היה הדבר נחוץ כ״כ ע״כ חש לשמירת המקנה והלך למסעיו. ושמירת הנכסים דוחה ע״פ דין כמה מדות חסידות כמש״כ לעיל ולהלן ל״ג י״ז ובס׳ דברים ג׳ י״ט. אלא שנצרך לזה משקל טוב ומדויק: ב׳ בתחלה. תחלת קביעת אהלים היה שם דבשכם לא קבע אוהל כלל: י״ג:שט״ז א׳ בראשנה. בפעם הראשונה שהי׳ באותו מקום. אבל לא היה תחלה למזבחות שהרי עשה גם בשכם: ב׳ ויקרא שם אברם. מכאן מבואר משמעות ויקרא בשם ה׳. הוא שהקריא ופרסם שם ה׳. שאין לפרש שקרא הקרבנות שעל המזבח בשם ה׳ וכדאיתא שלהי מנחות. רי״א כ״מ שנאמר קרבן אמור ביו״ד ה״י כו׳ דא״כ קאי האי ויקרא בשם ה׳. על העבר שקרא אז. וא״כ הכי מיבעי לכתוב אשר עשה שם אברם בראשונה ויקרא בשם ה׳. אלא הוא דבר בפ״ע. דבשוב אברם לשם קרא ג״כ בשם ה׳ בתפלה ובפרסום שמו וזכרו בפי הבריות: י״ג:שי״ז א׳ ההלך את אברם וגו׳. דכמו אברם הגיע לזה. בשביל חכמתו דכל אדם באו לשאול לו בעצה או בתפלה או דבר חכמה כמש״כ לעיל. כך היו נדרשים ללוט באשר הוא היה אמצעי בין אברם ובין הבאים לפניו להגיד להם דעת אברם ובשביל זה העניקוהו. וגם נתחכם יותר בזה האופן. והיינו דכתיב לעיל א׳ ולוט עמו דמשמעו מקורב יותר מלשון אתו דכתיב לעיל י״ב ד׳. וכמש״כ בספר במדבר י״א י״ז וכ״ב כ׳. והוא משום שעד כה היה לוט בתורת משרת פשוט. אבל במצרים הגיע לו להיות בתורת תלמיד המקבל: י״ג:שי״ח א׳ ולא יכלו לשבת יחדו. הוא כפל לשון. ובא ללמדנו דלא משום שלא הספיקה מרעה הארץ לצאנם כמו דכתיב להלן ל״ו ז׳ ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם. אלא משום שהיו הטבעים רחוקים ולא היה לוט לצוותא לאברם כי אם מרחוק. אבל יחדיו לא יכלו לשבת. ובאשר היה רכושם רב היו מוכרחים לפגוע זב״ז. והיתה פגישתם למשא על אברם ומ״מ לא מצא אברם עדיין לב להגיד לו להפרד עד. י״ג:שי״ט א׳ ויהי ריב. אירע מעשה שהיה לחרפה וחלול השם שהיה ריב בין הרועים. ותני׳ בספרי פ׳ תצא כי יהיה ריב בין אנשים וגו׳ אם בן הכות הרשע. אין שלום יוצא מתוך מריבה וכה״א ויהי ריב בין רועי וגו׳ מי גרם ללוט לפרוש מן הצדיק ה״א זו מריבה וכה״א ועמדו שני האנשים וגו׳ מי גרם לזה ללקות ה״א זו מריבה פי׳ חז״ל דבן הכות הרשע הגיע עבור הריב שדבר קשות כ״כ עד שהתבוננו השופטים שראוי ללקות. וכך הענין בלוט שיצאו דברים מפי הרועים שאינם כדאי לשומען. [וכונת הספרי אין שלום יוצא מתוך מריבה. שזה אינו כתוכחה דאיתא ברבה פ׳ ראה שתוכחה מביאה לידי שלום ואהבה. אבל לא כן ריב]: ב׳ והכנעני והפרזי אז ישב בארץ. והיה חה״ש בדבר שהרי ידעו גדולת וקדושת אברהם וביתו לשם ה׳. וזה הגיע שלא יכול אברם לסבול עוד: י״ג:ש״כ א׳ ביני ובינך. הסביר לו שאין לו עוד בטחון שלא יגיע הריב גם ביניהם דפוטר מים ראשית מדון: ב׳ ובין רעי ובין רעיך. הוסיף לאמר דהריב בין הרועים גרוע מהריב שביניהם בפרט אחד. שהמה לא ידברו עזות וקשות כהרועים שמדברים קשות: ג׳ כי אנשים אחים אנחנו. ואין נחת לכל א׳ לשמוע בוז וקלון של אחיו: י״ג:שכ״א א׳ ואם השמאל ואימנה. הוא יתור דברים והכי מיבעי הפרד נא מעלי אם לשמאל אם לימין אלא חין ערכו של אברהם היה שלא להעמיס כל הטורח של הפרידה על לוט לבד אלא על שניהם בשוה זה לצד זה וזה לצד זה ואמר אם רוצה לוט לילך לצד שמאל ילך הוא לצד ימין ואם ילך לימין הוא ישמאיל. וכ״כ היה חין דבריו עמו. שנתן לו הברירה לאיזה צד הוא יפרד אבל לוט ראה שטוב לו ככר הירדן הרחק מאברהם. ושוב לא נצרך אברם לזוז ממקומו: י״ג:שכ״ב א׳ באכה צער. דסדם ועמרה היו כרכים. וידוע דבכרכים אין בנמצא כ״כ גנות ופרדסים כמו בעיירות קטנות הסמוכות לכרך. והעירות הקטנות מספיקות מזון לכרך וזהו משמעות באכה צער דבשביל שהיתה עיר מצער של סדם ועמרה היה שם כגן ה׳ כארץ מצרים: י״ג:שכ״ג א׳ ויסע לוט מקדם. ת״א מלקדמין. דא״א לומר ממזרח דגם סדום היה במזרח א״י לדרומה כמבואר בגבול א״י בפ׳ מסעי אלא ע״כ מקדמונו ש״ע. או פירושו נסע הוא תחלה לאברם. ואח״כ ויפרדו: ב׳ ויפרדו איש מעל אחיו. היו מתפרדים והולכים יותר איש מעל אחיו דמתחלה לא היה רחוק כ״כ מבית אל עד צוער אבל משם נתפרדו הרחק. ומפרש המקרא. י״ג:שכ״ד א׳ אברם ישב בארץ כנען. הלאה חברון ופלשתים הוא רחוק הרבה מצוער. וגם לוט נתרחק והגיע עד סדום שהוא רחוק יותר מבית אל: י״ג:שכ״ה א׳ רעים. פירש״י בגופם. והוא דעת ר״י בסנהדרין דף ק״ט והביאו ראיה מדכתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת. |חסר| שטופים בזמה כרש״י שם. דבכ״מ משמעות רע הוא בין אדם לחבירו כמ״ש לעיל פ׳ נח. אלא רע הוא מזיק בגופו. והכי הפי׳ בדברי יוסף שיעשה רעה גדולה לאדוניו כי קנאת אשה חמת גבר. וע״ש מ״ש בזה המקרא. וה״נ הפי׳ רעים בגופם נואפים עם אשת רעיהם וכדומה היזק בין אדם לחבירו: י״ג:שכ״ו א׳ אחרי הפרד לוט מעמו. דכבר נגזר שכר ללוט עבור שסייע את אברם בצאתו עמו מחרן שיהי׳ חלק ללוט מחלקו של אברם. אך אם לא הי׳ נפרד זמ״ז כל ימי חייו הי׳ נוטל חלקו ממש בתוך הארץ וא״כ לא הי׳ אפשר לומר כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה. אבל עתה אחרי הפרדו מעמו וישב בקצה א״י נגזר שיהי׳ שכרו סמוך לגבול א״י ולא בא״י ממש. ומש״ה נאמר לו עתה נבואה זו: ב׳ מן המקום אשר אתה שם. הוא מיותר אכן לפי מה שפי׳ חז״ל ברכות ד״ו את הכתוב אל המקום אשר עמד שם את פני ה׳ שקבע מקום לתפלתו ואמר ה׳ כאן שמאותו מקום אשר אתה שם תמיד תראה ברוה״ק עד קצות הארץ. וכן הי׳ במראה סדום כמו שיבואר להלן י״ט כ״ח. ומדלא אמר ה׳ מן המקום אשר אתה עומד. משמע שבאותה שעה שהיה הדבור לא היה עומד שם והיינו שהודיע הכתוב אשר תומ״י אחרי הפרד לוט מעמו ואברהם לווהו על הדרך וברגע הפרדם זמ״ז אמר ה׳ אל אברם שיראה מן אותו המקום שהוא עומד שם תמיד. ראי׳ שלימה זו: י״ג:שכ״ח א׳ כעפר הארץ אשר אם יוכל איש וגו׳. ביאר ה׳ באיזה דבר הוא מדמה עתה זרעו לעפר שהוא לענין רבוי. ולא כמו שבא אותו הדמיון ליעקב בכונה אחרת וכמו שיבואר להלן כ״ח י״ד. לזה ביאר כאן לא״א דעתה מדמה לענין רבוי מופלג: ב׳ אם יוכל איש למנות וגו׳. אין הלשון מכוון והכי מיבעי אשר לא יוכל להמנות. אלא בא לרמז דכמו עפר בעת הגשם רב ומדבק העפר כמעט אפשר למנות כל גוש בפ״ע אבל מ״מ עומד להתייבש ולהפרד ושוב א״א להמנות. כך בזרעו ביומא דדינא דקשה כמיטרא נשאר אנוש מזער. אבל שוב מתרבים עד שא״א להמנות : י״ג:שכ״ט א׳ קום התהלך בארץ. פעולת ההילוך עד מקום ראות עיניו הי׳ אות לקנין. ועי׳ ב״ב ד״ק: י״ג:ש״ל א׳ ויאהל אברם וגו׳. התהלך בארץ ובכל מקום בואו קבע אוהלים לדירת עראי: ב׳ ויבא. משוט בארץ והתהלך בה: ג׳ וישב. בקבע:

תורה תמימה על בראשית פרק-יג

תורה תמימה: י״ג:רצ״ז א׳ ואברם כבד וגו'. תניא, רבי נהוראי אומר, התורה מכבדתו לאדם ומשמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנתו, וכן אתה מוצא באברהם אבינו ששמר את כל התורה, ומה כתיב בי', בנערותו הוא אומר ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב, ובזקנתו הוא אומר (פ' חיי) ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל א) ועיין לפנינו בפ' חיי בפסוק ואברהם זקן מענין למוד התורה של אברהם, וע"ע מענין דרשא זו לפנינו ס"פ תבוא בפסוק למען תשכילו. [ירושלמי קדושין פ"ד הי"ב] י״ג:רח״צ א׳ וילך למסעיו וגו'. אמר רב יהודה אמר רב, מניין שלא ישנה אדם מאכסניא שלו, שנאמר עד המקום אשר היה שם אהלו בתחלה, ור' יוסי ב"ר חנינא אמר, דכתיב וילך למסעיו, מאי בינייהו, אכסניא דאקראי איכא בינייהו ב) פירש"י למ"ד אשר הי' שם אהלה בתחלה משמע אכסניא דקבוע, אבל אכסניא דאקראי כגון שנקרה לו במסעו כגון ששקעה עליו חמה מותר לשנות, ולמ"ד מן וילך למסעיו אפילו אכסניא דאקראי אין לשנות, עכ"ל, ואין זה מבואר כל צרכו, כי אם באמת במשמעות הלשון וילך למסעיו אפילו אכסניא דאקראי, א"כ מאי טעמא דמ"ד דלא ס"ל כן אחרי דמפורש כתיב וילך למסעיו, וגם בכלל אינו מבואר איפה במשמע בלשון וילך למסעיו אפילו אכסניא דאקראי, אבל לולא פירושו הו"א דמאן דיליף מן וילך למסעיו סמיך על הדרשא דאיתא במ"ר כאן פרשה מ"א, וילך למסעיו, במסעות שהלך בהן חזר, וטעם הדרשא דמדייק איך הם שלו, ודרש על שכבר הלך בהן בנסעו למצרים, ולפי"ז מבואר שצמצם לחנות בכל מקום ומקום שכבר הלך בהן, ומבואר אפילו אכסניא דאקראי, ומאן דלא יליף מן וילך למסעיו לא מדייק כן, וס"ל דהוא מעין הלשון אלה מסעי בני ישראל, וע' במ"ר כאן ס"פ מ'. [ערכין ט"ז ב'] י״ג:ש׳ א׳ וגם ללוט וגו'. אמר לי' רבא לרבה בר מרי, מנא הני מילי דאמרי אינישי בתר מרי נכסי ציבי משוך ג) ציבי היא זיעה שמנה [ע' חולין קכ"ד א' הנוגע בציב היוצא ממנו], ור"ל הנוגע במשוח בשמן נעשה משוח גם הוא. , אמר לי', הכתיב וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים ד) משל הוא ללוט שהי' אצל אברהם שהי' עשיר נתעשר גם הוא, ועל זה מרמז הלשון וגם ללוט ההולך את אברם הי' וגו', אשר לכאורה הלשון ההולך את אברם מיותר, דהא כבר ידענו שהלך עמו. [ב"ר, צ"ג א'] י״ג:ש״ה א׳ וישא וגו'. א"ר יוחנן, כל הפסוק הזה על שם עבירה נאמר, וישא לוט את עיניו – כמו ותשא אשת אדוניו את עיניה (פ' וישב), וירא – כמו וירא אותה שכם בן חמור (פ' וישלח), את כל ככר הירדן – כמו כי בעד אשה זונה עד ככר לחם (משלי ז'), כי כולה משקה – כמו אלכה אחרי מאהבי נותני וגו' שמני ושקויי (הושע ב') ה) הנה אף אם אמנם פשע הכתוב יתפרש גם כפשוטו, אכן י"ל דמדייק למה זה לא ראה לוט את כל אלה עד הנה, ועם זה מדרכי הדרשות בכלל לתלות את הקלקלה במקולקל, כלומר, שמי שידוע למקולקל ומגונה במעשיו או במדותיו תולין בו עוד מעשים מכוערים, כמ"ש בב"ב ק"ט ב', יעו"ש, וכהאי גונא כתב הרא"ש בפירושו לנדרים ס"ד א' במ"ש בגמרא שם כל מקום שנאמר נצים נצבים אינם אלא דתן ואבירם, דהוא מטעם שהיו ידועים לבעלי מחלוקת ובעלי מדות מגונות תולין כל ענין מחלוקת בהם, וכן הכונה בדרשת הגמרא בב"ב ט"ו ב' ויבא עשו מן השדה והוא עיף, חמש עבירות עבר באותו היום, ובדרשת הגמרא בסנהדרין ק"ה ב' בבלעם הלוא אנכי אתונך אשר רכבת עלי – שבא על אתונו, וכן דריש שם כזה מפסוק כרע שכב ארי, וכן במ"ר ותנחומא פ' בלק אמרו על הלשון שאמר בלעם לאתונו אשר התעללת בי, בלעם אע"פ שמדבר בלשון הקודש לשונו סרוח, דלשון התעללת מצינו בזנות (שופטים י"ט), וכל זה הוא מפני שהי' ידוע בלעם לבעל מדות נשחתות תלו בו קלקלות ומעשים מגונים, ואף הכא יען שידוע שהי' לוט שטוף בזמה אשר על כן נכשל בבנותיו, כנודע באגדות ומדרשים, לכן תלו בו עוד ענינים מכוערים מכמו אלה. .(נזיר כ"ג א') ב׳ כארץ מצרים. תניא, אין לך מעולה בכל הארצות יתר מארץ מצרים, שנאמר כגן ה' כארץ מצרים ו) ר"ל שתלה ארץ סדום במעלתה לגן ה' לאילנות ולארץ מצרים לזרעים. .(כתובות קי"ב א') י״ג:ש״ז א׳ ויאהל עד סדום. תניא, רבי נהוראי אומר, אין לך אדם מתון בכל הכרכים יתר מסדומיים, שכן מצינו בלוט שחזר על כל ערי הככר ולא מצא מתונה כסדום, שנאמר ויאהל עד סדום ז) לא נתבאר מהיכי תיתא להגיד שבחם של אנשי סדום, ואף קשה שפתח באנשי סדום וסיים בעיר סדום, והגר"א הגיה במקום יתר מסדומיים – יתר מסדום, ועדיין צריך באור, ומפרשי התוספתא פירשו מתון מלשון ליחות ורטיבה, כמו ארץ מלחה מתרגמינן ארעא מתונתא, וגם עם פירוש זה עדיין אין הענין מבואר. ונראה להגיה עוד במקום אדם – אדמה, ויהי המשך הלשון אין לך אדמה מתונתא [לחה] בכל הכרכים יתר מסדום, ויליף כן מן הלשון כי כולה משקה, ומעתה מבואר הענין מאד. .(תוספתא שבת ס"ח) י״ג:ש״ח א׳ ואנשי סדום רעים. אמר לי' רבינא לההוא מרבנן, מנא הא מילתא דאמור רבנן ושם רשעים ירקב, אמר לי', דכתיב ויאהל עד סדום וסמיך לי' ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד ח) בגמרא מפרש שמקודם שאלהו מנה"מ דאמור רבנן ושם רשעים ירקב, אמר לי', הא כתיב ושם רשעים ירקב (משלי י'), אמר לי', מדאורייתא מנ"ל, אמר לי', דכתיב ויאהל עד סדום. והנה לא נתפרש מה דעתי' דהמקשן בדעת השואל, האם נעלם ממנו הפסוק, ותו לפי מה שאנו מפרשין דכונת הראי' שצריך לזכרו לרעה, היפך ממה שמזכירין הצדיק לברכה, א"כ מאי ראי' מן הפסוק ושם רשעים ירקב, דהתם הכונה בסתמא ששמם של רשעים ירקב, אבל אינו ענין להנהגה בעת הזכרת שמם. ולכן נראה דכונת השואל הי' מנה"מ דרגילי רבנן בעת שמזכירין הרשע לומר הלשון שם רשעים ירקב, אמר לי' והא כתיב ושם רשעים ירקב, וכונת התשובה היתה שמפרש הפסוק דמשלי הנ"ל המתחיל זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב, כלומר זכר צדיק לברכה, כשמזכירים הצדיק מברכים אותו, וכשמזכירין שם רשעים – ירקב, יזכירוהו בלשון קללה, כאלו שמו וזכרו אבוד ונרקב, והוסיף לשאלו מדאורייתא מנ"ל, והשיב לו מפסוק שלפנינו. אמנם צריך באור איפה מרומז בלשון ואנשי סדום רעים וחטאים הא שצריך להזכירו בלשון קללה, כי הלא בלשון רעים וחטאים לבד אינו מרומז לשון קללה, ויתכן לומר ע"פ הדרשא שבסמוך רעים וחטאים, רעים בעוה"ז וחטאים לעוה"ב, מכאן שאנשי סדום אין להם חלק לעוה"ב, ועיין מש"כ בסמוך, הרי בלשון זה מזכירים אותם לקללה שאין להם חלק לעוה"ב. וע"ד הפשט הכונה לברכה ולקללה כאן – לשבח ולגנאי, ועי' רש"י ריש פ' נח. .(יומא ל"ח ב') ב׳ רעים וחטאים. אנשי סדום אין להם חלק לעוה"ב, שנאמר ואנשי סדום רעים וחטאים, רעים בעוה"ז וחטאים לעוה"ב ט) דלשון רע וחטא לפעמים הם לשון עונש, כמו וביום רעה ראה (קהלת ז'), וכמו והייתי אני ובני שלמה חטאים (מ"א א'), ומכיון דכתיב רעים וחטאים לה' הכונה שהם נענשים בידי שמים, והיינו שהנפש נענשה בעוה"ב. וע' מש"כ לעיל ס"פ בראשית בפ' לא ידון רוחי באדם ובפ' נח בפ' וימח את כל היקום מש"כ בענין דרשות כאלו. .(סנהדרין ק"ז ב) ג׳ רעים וחטאים. אמר רב יהודה, רעים בגופם כדכתיב (ס' וישב) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים, וחטאים בממונם, כדכתיב (פ' תצא) והיה בך חטא י) בענין איחור תשלומי נדר וכובש שכר שכיר איירי. . במתניתא תני, רעים בממונם, כדכתיב (פ' ראה) ורעה עינך באחיך האביון, וחטאים בגופם, כדכתיב (פ' וישב) וחטאתי לאלהים יא) פירש בס' עיון יעקב דרב יהודה ומתניתא פליגי בהא, דלעולם סיפא דקרא להוסיף חטא יותר גדול קאתי, ולדעת רב יהודה חטאים בממונם יותר גרוע שהוא רע לשמים ורע לבריות, ותנא דברייתא סבר דממון ישנו בהשבה, משא"כ חטאים בגופן, וגרוע יותר. [שם ק"ט א'] ד׳ רעים וחטאים. רעים אלו לאלו, וחטאים – בגלוי עריות יב) אולי דריש כן משום דבענין קרוב לזה כתיב ולא תחטיא את הארץ (פ' תצא) וכמו וחטאתי לאלהים גבי יוסף. .(ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ג) ה׳ לה' מאד. אמר רב יהודה, לה' – זו ברכת השם, מאד – שמתכונים וחוטאים יג) ר"ל חוטאים להכעיס, וכמ"ש בסנהדרין ק"ג ב' שאמר אמון כלום אני עושה אלא להכעיס את בוראי. . במתניתא תני, לה' זו ברכת השם, מאד – זו שפיכות דמים, שנאמר (מ"ב כ"א) גם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד יד) עיין מש"כ לעיל אות י"א ואפשר לצרף הדברים לכאן. .(סנהדרין ק"ט א') ו׳ לה' מאד. אנשי סדום אין להם חלק לעוה"ב, שנאמר ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד, רעים וחטאים בעוה"ז, לה' מאד – לעתיד לבא טו) עיין מש"כ לעיל אות ט'. .(ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ג) י״ג:ש״ט א׳ וה' אמר וגו'. א"ר אלעזר, מקללתן של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים, שנאמר ואנשי סדום רעים וחטאים, [וכתיב בתרי'] וה' אמר אל אברם וגו' [שא נא עיניך וראה וגו' כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה וגו'] טז) לפירש"י הוי הבאור במקום שהקב"ה מקלל את הרשעים שם הוא מברך את הצדיקים, וכבר העיר המהרש"א שאין המאמר סובל פירושו, כי מה הוא פירוש הלשון אתה למד, ועיי"ש מה שהאריך ופירש באופן אחר, וגם פירושו אינו מתקבל ברחבה כפי שיתבאר להמעיין. ולי נראה דהכונה ע"פ מ"ש בב"ב קי"ח ב' דיהושע וכלב נטלו חלקם של מרגלים דכתיב (פ' שלח) ויהושע וכלב חיו מן האנשים, מאי חיו, אילימא חיו ממש והא כתיב קרא אחרינא וכו', אלא שחיו מחלקם. והנה גם בכאן ענין הברכה היא נתינת הארץ לארכה ולרחבה לאברהם ולזרעו, ולפי"ז הוי הכונה מקללתן של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים, כלומר שנטל הקב"ה חלקם של הרשעים ונתנו לאברהם ולזרעו, וזה הוא הענין, יען שנתקללו הרשעים לכן נתברך ונתעשר חלקו של אברהם, ודו"ק. וע"ע מש"כ דרשא קרובה לענין דרשא זו לקמן בפ' וירא בפסוק המכסה אני מאברהם ושם בפסוק כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו (י"ח, י"ז וי"ט). .(יומא ל"ח ב') י״ג:שי״א א׳ כעפר הארץ. [תניא, אע"פ דבעלמא דברה תורה לשון גוזמא] יז) כמו שמע ישראל אתה עובר היום לרשת ערים גדולות ובצורות בשמים (פ' עקב). , אבל מה שאמר הקב"ה ושמתי את זרעך כעפר הארץ אינו לשון גוזמא יח) י"ל טעם הדבר שבכאן אינו לשון גוזמא מפני דכיון דהכתוב מפרש אח"כ אשר אם יוכל איש למנות וכו', הרי דההיקש הוא ממש כפשוטו, וע' מש"כ ריש פ' דברים בפסוק ערים גדולות ובצורות בשמים. [ספרי פ' דברים] י״ג:שי״ב א׳ קום התהלך. תניא, המוכר שביל לחבירו כיון שהלך בו קנאו, מאי טעמא, דכתיב קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה יט) והובא ענין זה גם בבבלי ב"ב ק' א', אך בשנוי לשון בנוגע לפסוק שלפנינו, ולכן העתקנו מירושלמי, ומבואר בגמרא שם דהיינו רק בשביל של כרמים שמיוחד להלך, אבל בשאר דרך המיוחד קצת לתשמיש אחר אינו נקנה בהילוך רק בחזקה, ומכש"כ שדות וקרקעות, ואע"פ דכאן אמר הקב"ה קום התהלך בארץ וגו' כי לך אתננה, אך אין הכונה שההליכה הזאת תהי' משום קנין אלא משום חביבותי' דאברהם קאמר לי' כן, כדי שיהי' נוח לכבוש לבניו, כלומר, שלא יהי' רשות לבעל הדין לחלוק בירושת ישראל את הארץ לומר שהן גוזלין אותה, לכן הקדים הקב"ה להנחיל אותה לו מפורש, ואז כשירשו ישראל את הארץ ירשו בתורת ירושה, וע' בפרטי דין זה בחו"מ סי' קצ"ב. (ירושלמי קדושין פ"א ה"ג) לארכה ולרחבה. תניא, אמר לי' הקב"ה למשה, חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרי כמה פעמים נגליתי על האבות ולא הרהרו אחר מדותי, אמרתי לאברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה, וכשביקש מקום לקבור את שרה לא מצא עד שקנה בד' מאות שקל כסף ולא הרהר אחר מדותי כ) מאמר זה בא בתשובה על דברי משה שאמר להקב"ה ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה וגו' (ס"פ שמות) והשיב לו הקב"ה, חבל על אבידת האבות שלא הרהרו אחר מדותי ואתה תהרהר. ובנוגע למדת יצחק בזה יתבאר לקמן בפ' תולדות בפסוק גור בארץ הזאת, וביעקב – לקמן ר"פ ויצא בפסוק הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו'. ובנוגע לדבור הקשה של משה נבאר אי"ה במקומו ס"פ שמות, וע' ב"ב ט"ו ב' בא תוכן אגדה זו לענין אחר. והנה במוסף לפ' שקלים איתא זכור שקלי עפרון אשר שקל אב [אברהם] במכפל חברון, ולכאורה אינו מבואר מה זכות הוא בזה, ולפי אגדה זו מכוון הענין מאד שגדול זכותו ששילם בכסף מלא ולא הרהר אחר מדותיו של הקב"ה כמבואר בזה. .(סנהדרין קי"א א')

הרחב דבר על בראשית פרק-יג

הרחב דבר: י״ג:שי״ג א׳ הנגבה. פרש״י לדרומה של א״י. משום דבאמת ההולך ממצרים לא״י הולך מדרום לצפון כמבואר בגבולי א״י בפ׳ מסעי. דדרומה של א״י נוגע לנחלה מצרים. אלא כפרש״י. והא שפי׳ הכתוב שהלך לדרומה של א״י. ללמדנו שנכסף לשוב להמקום הזה ביחוד שמוצלח לתורה. כמש״כ לעיל: י״ג:שט״ו א׳ וילך למסעיו מנגב ועד בית אל. משעה שהגיע לנגב א״י. אלא שרצה אח״כ להגיע לבית אל מקום המזבח השתהה בדרך למסעיו של המרעה לפי המקנה כמש״כ הספורנו. משא״כ עד שהגיע לנגב והיה עליו מ״ע לשוב לא״י. וגם כי נכסף לשאוף רוח התורה שאין קץ לאהבתה כמו שאמרו ברבה שה״ש עה״פ אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה וגו׳ אם יתן איש הון ביתו באהבת התורה שאהב ר׳ יוחנן שמכר כל נכסיו כדי ללמוד תורה וכו׳ כך היה א״א כשביקש לשאוף רוח הנגבה. לא המתין על המקנה על כל אשר לו ועזב אותם ביד אנשיו. אבל אחר שבא לשם. ואח״כ רצה לילך לבית אל למקום המזבח שהי׳ מסוגל אז שם יותר לקרוא בשם ה׳ באשר היה בין שני כרכים מ״מ לא היה הדבר נחוץ כ״כ ע״כ חש לשמירת המקנה והלך למסעיו. ושמירת הנכסים דוחה ע״פ דין כמה מדות חסידות כמש״כ לעיל ולהלן ל״ג י״ז ובס׳ דברים ג׳ י״ט. אלא שנצרך לזה משקל טוב ומדויק: ב׳ בתחלה. תחלת קביעת אהלים היה שם דבשכם לא קבע אוהל כלל: י״ג:שט״ז א׳ בראשנה. בפעם הראשונה שהי׳ באותו מקום. אבל לא היה תחלה למזבחות שהרי עשה גם בשכם: ב׳ ויקרא שם אברם. מכאן מבואר משמעות ויקרא בשם ה׳. הוא שהקריא ופרסם שם ה׳. שאין לפרש שקרא הקרבנות שעל המזבח בשם ה׳ וכדאיתא שלהי מנחות. רי״א כ״מ שנאמר קרבן אמור ביו״ד ה״י כו׳ דא״כ קאי האי ויקרא בשם ה׳. על העבר שקרא אז. וא״כ הכי מיבעי לכתוב אשר עשה שם אברם בראשונה ויקרא בשם ה׳. אלא הוא דבר בפ״ע. דבשוב אברם לשם קרא ג״כ בשם ה׳ בתפלה ובפרסום שמו וזכרו בפי הבריות: י״ג:שי״ז א׳ ההלך את אברם וגו׳. דכמו אברם הגיע לזה. בשביל חכמתו דכל אדם באו לשאול לו בעצה או בתפלה או דבר חכמה כמש״כ לעיל. כך היו נדרשים ללוט באשר הוא היה אמצעי בין אברם ובין הבאים לפניו להגיד להם דעת אברם ובשביל זה העניקוהו. וגם נתחכם יותר בזה האופן. והיינו דכתיב לעיל א׳ ולוט עמו דמשמעו מקורב יותר מלשון אתו דכתיב לעיל י״ב ד׳. וכמש״כ בספר במדבר י״א י״ז וכ״ב כ׳. והוא משום שעד כה היה לוט בתורת משרת פשוט. אבל במצרים הגיע לו להיות בתורת תלמיד המקבל: י״ג:שי״ח א׳ ולא יכלו לשבת יחדו. הוא כפל לשון. ובא ללמדנו דלא משום שלא הספיקה מרעה הארץ לצאנם כמו דכתיב להלן ל״ו ז׳ ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם. אלא משום שהיו הטבעים רחוקים ולא היה לוט לצוותא לאברם כי אם מרחוק. אבל יחדיו לא יכלו לשבת. ובאשר היה רכושם רב היו מוכרחים לפגוע זב״ז. והיתה פגישתם למשא על אברם ומ״מ לא מצא אברם עדיין לב להגיד לו להפרד עד. י״ג:שי״ט א׳ ויהי ריב. אירע מעשה שהיה לחרפה וחלול השם שהיה ריב בין הרועים. ותני׳ בספרי פ׳ תצא כי יהיה ריב בין אנשים וגו׳ אם בן הכות הרשע. אין שלום יוצא מתוך מריבה וכה״א ויהי ריב בין רועי וגו׳ מי גרם ללוט לפרוש מן הצדיק ה״א זו מריבה וכה״א ועמדו שני האנשים וגו׳ מי גרם לזה ללקות ה״א זו מריבה פי׳ חז״ל דבן הכות הרשע הגיע עבור הריב שדבר קשות כ״כ עד שהתבוננו השופטים שראוי ללקות. וכך הענין בלוט שיצאו דברים מפי הרועים שאינם כדאי לשומען. [וכונת הספרי אין שלום יוצא מתוך מריבה. שזה אינו כתוכחה דאיתא ברבה פ׳ ראה שתוכחה מביאה לידי שלום ואהבה. אבל לא כן ריב]: ב׳ והכנעני והפרזי אז ישב בארץ. והיה חה״ש בדבר שהרי ידעו גדולת וקדושת אברהם וביתו לשם ה׳. וזה הגיע שלא יכול אברם לסבול עוד: י״ג:ש״כ א׳ ביני ובינך. הסביר לו שאין לו עוד בטחון שלא יגיע הריב גם ביניהם דפוטר מים ראשית מדון: ב׳ ובין רעי ובין רעיך. הוסיף לאמר דהריב בין הרועים גרוע מהריב שביניהם בפרט אחד. שהמה לא ידברו עזות וקשות כהרועים שמדברים קשות: ג׳ כי אנשים אחים אנחנו. ואין נחת לכל א׳ לשמוע בוז וקלון של אחיו: י״ג:שכ״א א׳ ואם השמאל ואימנה. הוא יתור דברים והכי מיבעי הפרד נא מעלי אם לשמאל אם לימין אלא חין ערכו של אברהם היה שלא להעמיס כל הטורח של הפרידה על לוט לבד אלא על שניהם בשוה זה לצד זה וזה לצד זה ואמר אם רוצה לוט לילך לצד שמאל ילך הוא לצד ימין ואם ילך לימין הוא ישמאיל. וכ״כ היה חין דבריו עמו. שנתן לו הברירה לאיזה צד הוא יפרד אבל לוט ראה שטוב לו ככר הירדן הרחק מאברהם. ושוב לא נצרך אברם לזוז ממקומו: י״ג:שכ״ב א׳ באכה צער. דסדם ועמרה היו כרכים. וידוע דבכרכים אין בנמצא כ״כ גנות ופרדסים כמו בעיירות קטנות הסמוכות לכרך. והעירות הקטנות מספיקות מזון לכרך וזהו משמעות באכה צער דבשביל שהיתה עיר מצער של סדם ועמרה היה שם כגן ה׳ כארץ מצרים: י״ג:שכ״ג א׳ ויסע לוט מקדם. ת״א מלקדמין. דא״א לומר ממזרח דגם סדום היה במזרח א״י לדרומה כמבואר בגבול א״י בפ׳ מסעי אלא ע״כ מקדמונו ש״ע. או פירושו נסע הוא תחלה לאברם. ואח״כ ויפרדו: ב׳ ויפרדו איש מעל אחיו. היו מתפרדים והולכים יותר איש מעל אחיו דמתחלה לא היה רחוק כ״כ מבית אל עד צוער אבל משם נתפרדו הרחק. ומפרש המקרא. י״ג:שכ״ד א׳ אברם ישב בארץ כנען. הלאה חברון ופלשתים הוא רחוק הרבה מצוער. וגם לוט נתרחק והגיע עד סדום שהוא רחוק יותר מבית אל: י״ג:שכ״ה א׳ רעים. פירש״י בגופם. והוא דעת ר״י בסנהדרין דף ק״ט והביאו ראיה מדכתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת. |חסר| שטופים בזמה כרש״י שם. דבכ״מ משמעות רע הוא בין אדם לחבירו כמ״ש לעיל פ׳ נח. אלא רע הוא מזיק בגופו. והכי הפי׳ בדברי יוסף שיעשה רעה גדולה לאדוניו כי קנאת אשה חמת גבר. וע״ש מ״ש בזה המקרא. וה״נ הפי׳ רעים בגופם נואפים עם אשת רעיהם וכדומה היזק בין אדם לחבירו: י״ג:שכ״ו א׳ אחרי הפרד לוט מעמו. דכבר נגזר שכר ללוט עבור שסייע את אברם בצאתו עמו מחרן שיהי׳ חלק ללוט מחלקו של אברם. אך אם לא הי׳ נפרד זמ״ז כל ימי חייו הי׳ נוטל חלקו ממש בתוך הארץ וא״כ לא הי׳ אפשר לומר כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה. אבל עתה אחרי הפרדו מעמו וישב בקצה א״י נגזר שיהי׳ שכרו סמוך לגבול א״י ולא בא״י ממש. ומש״ה נאמר לו עתה נבואה זו: ב׳ מן המקום אשר אתה שם. הוא מיותר אכן לפי מה שפי׳ חז״ל ברכות ד״ו את הכתוב אל המקום אשר עמד שם את פני ה׳ שקבע מקום לתפלתו ואמר ה׳ כאן שמאותו מקום אשר אתה שם תמיד תראה ברוה״ק עד קצות הארץ. וכן הי׳ במראה סדום כמו שיבואר להלן י״ט כ״ח. ומדלא אמר ה׳ מן המקום אשר אתה עומד. משמע שבאותה שעה שהיה הדבור לא היה עומד שם והיינו שהודיע הכתוב אשר תומ״י אחרי הפרד לוט מעמו ואברהם לווהו על הדרך וברגע הפרדם זמ״ז אמר ה׳ אל אברם שיראה מן אותו המקום שהוא עומד שם תמיד. ראי׳ שלימה זו: י״ג:שכ״ח א׳ כעפר הארץ אשר אם יוכל איש וגו׳. ביאר ה׳ באיזה דבר הוא מדמה עתה זרעו לעפר שהוא לענין רבוי. ולא כמו שבא אותו הדמיון ליעקב בכונה אחרת וכמו שיבואר להלן כ״ח י״ד. לזה ביאר כאן לא״א דעתה מדמה לענין רבוי מופלג: ב׳ אם יוכל איש למנות וגו׳. אין הלשון מכוון והכי מיבעי אשר לא יוכל להמנות. אלא בא לרמז דכמו עפר בעת הגשם רב ומדבק העפר כמעט אפשר למנות כל גוש בפ״ע אבל מ״מ עומד להתייבש ולהפרד ושוב א״א להמנות. כך בזרעו ביומא דדינא דקשה כמיטרא נשאר אנוש מזער. אבל שוב מתרבים עד שא״א להמנות : י״ג:שכ״ט א׳ קום התהלך בארץ. פעולת ההילוך עד מקום ראות עיניו הי׳ אות לקנין. ועי׳ ב״ב ד״ק: י״ג:ש״ל א׳ ויאהל אברם וגו׳. התהלך בארץ ובכל מקום בואו קבע אוהלים לדירת עראי: ב׳ ויבא. משוט בארץ והתהלך בה: ג׳ וישב. בקבע:

פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-יג

רשב"ם: י״ח:ר״ז א׳ וירא אליו ה' - האיך? שבאו אליו שלשה אנשים שהיו מלאכים, שבהרבה מקומות כשנראה המלאך קוראו בלשון שכינה, כדכתיב: כי שמי בקרבו שלוחו כמותו. וכן: וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה. וכתוב שם: וירא ה' כי סר לראות. ב׳ כחם היום - מה צורך לכתוב היום? אלא להודיעך כי בלוט כתיב: ויבאו המלאכים סדומה בערב ולכך אמר להם לוט: סורו נא אל בית עבדכם ולינו אבל אברהם לפי שבאו אליו כחם היום בבקר, שאין דרך אורחים ללון אלא לאכול ולעבור, לפיכך לא אמר להם ללון אלא וסעדו לבכם ואחר תעבורו. י״ח:ר״ח י״ח:ר״ט י״ח:ר״י י״ח:רי״א א׳ כי על כן עברתם על עבדכם - וכן: כי על כן באו בצל קורתי. כי על אשר באו. דרך המקרא לחסר אשר ברוב מקומות. י״ח:רי״ב א׳ קמח סולת - קמח של חטים, שכל מקום שכתיב סלת מחטים הוא, כדדרשינן ממלואים, דכתיב: סלת חטים תעשה אותם. י״ח:רי״ג א׳ ואל הבקר רץ אברהם - לפי שאמר להם פת לחם דבר מועט, לפי שדרכם נחוץ ללכת הוצרך לרוץ ולמהר, לפי שאמר להם מעט ועשה הרבה, ולהגיד חשיבותו של אברהם נכתב כל זה. י״ח:רי״ד א׳ ויקח חמאה וחלב - לפי פשוטו של מקרא לא הוצרך לפרש שהביא את פת לחם על השלחן אלא התוספת שלא אמר להם הוצרך לומר שהביא. הבאת פת על השלחן אינו חידוש אבל החמאה והבשר שאינו מזומן לכל האורחים הוצרך לפרש. ב׳ עומד עליהם - כשאיש יושב ואחר עומד קוראו עומד עליו. וכן: ואראה ה' יושב על כסאו. שרפים עומדים ממעל לו. וכן במיכיהו: וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו. ג׳ תחת העץ - אילנות שבפרדס. י״ח:רט״ו א׳ איה שרה אשתך - אף על פי שהיו יודעים היו שואלים כדרך שמצינו בשכינה שאמר לאדם איכה. וכן בבלעם: מי האנשים האלה עמך. וכן ישעיה, שהיה יודע שאל כך לחזקיה בשלוחי אויל מרודך. וכל זה דרך התחלת הדבור. י״ח:רט״ז א׳ כעת חיה - כעת יולדת, דכתיב: עת יולדת ילדה. וכן בהלכה קרויה יולדת וקרוב לדבר כי חיות הנה כעין מילדת. ב׳ והוא אחריו - הפתח של אהל שרה היה אחרי המלאך, לפיכך שמעה שרה את דבריהם. י״ח:רי״ז י״ח:רי״ח א׳ עדנה - יתעדן הבשר ויתפשטו הקמטין. י״ח:רי״ט א׳ ויאמר ה' - המלאך הגדול שבהם. ב׳ ואני זקנתי - שאמרה: אחרי בלותי וגו'. י״ח:ר״כ א׳ היפלא מה', ששלחנו אליך דבר וכן: וה' המטיר על סדום גפרית ואש מאת ה' מן השמים. הראשון שבפסוק הוא גבריאל. והשני שבפסוק הוא הקב"ה. וכן מפורש בספר האגדה. י״ח:רכ״א א׳ כי צחקת - אלא צחקת. רוב כי שאחר לא מתפרשים אלא, שהרי כי משמש בארבעה לשונות: אי, דילמא, אלא. דהא. וכן: לא תשתחוה לאלהיהם כי הרס תהרסם. לא תקפוץ את ידך כי פתח תפתח וגו'. י״ח:רכ״ב א׳ ויקומו משם האנשים - שנים מהם הלכו לסדום, כדכתיב: ויבאו שני המלאכים סדומה וגדול שבהם היה מדבר עם אברהם. וזהו שכתב בו: וה' אמר המכסה אני וגו' וכן: ואברהם עודנו עומד לפני ה'. פסוקים אלו מדברי שלישי. י״ח:רכ״ג א׳ המכסה אני מאברהם - מה שאני רוצה להפוך את סדום ואני יודע שבניו ישמרו דרך ה' ויזכו להביא עליהם את אשר דבר לאברהם לתת להם את ארץ כנען ואלו העיירות מנחלת בניו הם, כדכתיב: בגבול בני כנען בפרשת נח, ויהי גבול הכנעני מצידן באכה גררה עד עזה באכה סדומה ועמורה אדמה וצביים עד לשע. ואיך אחריב קרקע שלו וקרקע בניו שלא מדעתו?! י״ח:רכ״ד י״ח:רכ״ה י״ח:רכ״ו א׳ ויאמר ה' - המלאך לאברהם שלוחים הללו אני שולח בשביל זעקת סדום, כמו שאמר למעלה: ואנשי סדום רעים וחטאים. י״ח:רכ״ז א׳ עשו, כלה - פסיק יש בינתיים, להפריד את הדבר. כלומר: אם כן עשו, אעשה אותם כלה. י״ח:רכ״ח א׳ עומד לפני ה' - לפני המלאך לבקש פניו. י״ח:רכ״ט א׳ תספה - תכלה, כדכתיב: אספה עלימו רעות חצי אכלה בם. אכלה כפל לשון של אספה. י״ח:ר״ל א׳ בתוך העיר - סדום. ומלך סדום היה ראש לכל המלכויות שבמקום ההוא. י״ח:רל״א א׳ השופט כל הארץ - ששלחך כאן לא יעשה משפט?! י״ח:רל״ב א׳ ויאמר ה' - המלאך. [וכן]: עומד לפני ה' - לפני המלאך לבקש פניו.

תולדות יצחק על בראשית פרק-יג

תולדות יצחק: י״ג:שכ״ב א׳ וילך למסעיו לפי שהמתנות שנתנו לו בשביל שרה היו כאלו במרמה שעל שאמר אחותי היא ניתנו אלא שפרעה מחל ועם כל זה אולי יתחרט אחר ששלחו ויקח ממנו המתנות ואם היה אדם אחר היה בורח והולך ביום אחד מהלך שלשה אבל אברהם לפי שהיה נדיב כמו שאמר למלך סדום אם מחוט ועד שרוך נעל וגומר אמר שאברהם לא הלך כבורח אלא בנחת רוח במסעות עצמם שבא למצרים באותם חזר ויחן בהם ואם יתחרטו יבואו ויקחו שלהם:

צרור המור על בראשית פרק-יג

צרור המור: י״ד:רל״ו א׳ ויהי בימי אמרפל מלך שנער. סמך זה לכאן להורות כי פרי הרשעים נפילה. ולפי שלמעלה סיפר איך אנשי סדום היו רעים וחטאים לה' מאד שהביא השם עליהם אנשים רעים כמותם להנקם מהם והם אמרפל וחביריו והוא היה נמרוד הרשע כמאמרם ז"ל. וכן סמך זה לכאן להורות לנו כי זאת המלחמה לא היתה אלא בסבת אברהם ומשנאתם אותו נתעוררו להלחם עם אנשי סדום. לפי שידעו שאברהם היה קרוב לשם וכן ידעו כי לוט בן אחיו היה שם. ואחר שילחמו עם סדום וחברותיה וישבו שביתם ולוט עמהם ידעו שיצא אברהם להצילו כמו שהיה וילחמו עמו. וזה תמצאהו מפורש בפרטי הפרשה בעז"ה: י״ד:רל״ז א׳ ואמר עשו מלחמה את ברע מלך סדום וגו'. להורות על רשעם ועל פחיתותם כי שמם יורה על רשעתם. ברע מלך סדום על שם שהיה רע. ברשע על שם שהיה רשע. שנאב שונא אב לאביו שבשמים ולאברהם שהיה אב המון גוים. שמאבר שם אבר לעוף. מלך בלע שהוא נבלע במעשיו. ולהורות על פחיתותם מצד חטאם אמר שהיו ה' מלכים והאחרים היו ארבע. ואמר שחברו אל עמק השידים הוא ים המלח. להורות גם כן על פחיתותם כי אחר שהיו במקום מסוכן כזה והמלחמה להם פנים ואחור והנס מקול פחד המלכים יפול אל הפחת שהיה עשוי בארות בארות חמר. ואחר שזה כן היה ראוי להם להתחזק ולשום נפשם בכפם ולא היה להם לנוס אחר שבין הכי ובין הכי היו בסכנה. ואמר שתים עשרה שנה וגומר להורות גם כן על פחיתותם. כי אם באו עליהם אלה המלכים פתע פתאום לא היה תימה אחר שלא היה להם זמן להשמר ולאסוף אנשי חיל. וכן אם לא היו עבדים להם בראשונה ניחא אבל אמר כי בי"ב שנה עבדו את כדרלעומר ובי"ג שנה מרדו. (ולא) [ואם] בא עליהם מיד ניחא. אבל אמר כי בראשונה באו ויכו את רפאים ואת הזוזים ואת האמים ואת החורי ובזה עבר זמן מה בנתים ואחר כך שבו ויכו את כל שדה העמלקי וגם את האמורי. ובתוך זה הזמן היה ראוי להם להשמר ולהחלץ. ואחר כך יצאו אל עמק השידים שהוא מקום מסוכן כמו שכתבנו ולא היה להם לנוס. ועוד שהיו ארבע מלכים את החמשה. ועוד כי עמק השידים היה בארות בארות חמר והיו בסכנה ועם כל זה וינוסו מלך סדום ועמורה ויפלו שמה. וכל זה בסבת פחיתותם ופחדתם וחטאם כאומרו פחדו בציון חטאים: י״ד:רמ״ו א׳ ויקחו את כל רכוש סדום ויקחו את לוט ואת רכושו. בכאן נראה כי כל כוונתם היתה בעבור אברהם ולוט כי לא היה לו לומר אלא ויקחו את כל רכוש סדום ואת לוט ואת רכושו. לכן מה צריך לומר ויקחו את לוט פעם אחרת. ועוד מה צריך לומר בן אחי אברם כי ידוע היה. אבל מזה נראה כי סבת המלחמה לא היתה אלא בשביל אברם. לכן חזר לומר לקיחה אחרת בלוט. כי תכליתם היה זה. ולזה אמר בן אחי אברם בסבת היות אחי אברם. או שחשבו שהיה אברהם אחר שהיו דומים זה לזה ולכן אחר שלקחו אותו וילכו לדרכם כי כבר השיגו המבוקש. ויבא הפליט ואולי היה מהם כדי שיצא אברהם ויקחוהו. והוא שוכן באלוני ממרא עם בעלי בריתו ולא רצה ליקח מהם עזר כי אולי היו עובדי ע"ז ואין מעצור לה' להושיע בין רב למעט. וזה כענין שלש מאות איש המלקקים. אבל הם הלכו אתו מעצמם אחר שהם בעלי בריתו והם לא היו בכלל ילידי ביתו. ולכן לא סיפר שלקח מהם וז"ש וחלק האנשים אשר הלכו אתי מעצמם ענר אשכול וממרא. ולזה נתכוונו רז"ל באומרם שלא הוליך עמו אלא אליעזר שעולה שי"ח. להורות שהוא לא בטח ברוב חיל אלא בחסד ה' ולכן לא הוליך עמו אלא אליעזר לרמוז שבטח בחסד האל ולא בחיל ולא בכח. אבל ענר אשכול וממרא לפי שהיו בעלי בריתו הלכו אתו מעצמם עם אנשים רבים: י״ד:רמ״ט א׳ ואמר וישמע אברם כי נשבה אחיו. להורות על מה שאמרתי כי אחר שאמר ויגד לאברם העברי ידוע הוא שידע כי נשבה אחיו ואם כן איך אמר וישמע אברם. אבל הרצון בו כמו כי שומע יוסף כלומר ממה שידע מזאת המלחמה הבין ורצה כי לא נשבה לוט אלא בשביל שהיה אחיו ומשנאתם אותו עשו זה. ולכן אמר וירק את חניכיו ילידי ביתו מחונכים במצות ומגודלים בנעוריהם עמו ולא רצה שילך עמו איש אחר. וזאת היא דעת רז"ל שאמרו כי אליעזר לבדו היה בגימטריא מספרו כך. והרי הכתוב אומר וקורא ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם. אבל הכוונה להם כי כולם היו מחונכים במצות וילידי ביתו כאליעזר ולא עבר זר בתוכם. ולכן אליעזר היה לבדו הולך עמהם כי אלקי אברהם היה בעזרם. וזהו הוא ועבדיו כי הוא עומד בין ההדסים. ולהורות כי סבת המלחמה היתה בשביל אברהם תמצא שאמר וישב את כל הרכוש וגם את לוט בן אחיו. כי לא היה לו לומר אלא וישב כל הרכוש ואת לוט אחיו. למה אמר וגם את לוט. אבל נראה כי לפי שהמלכים כוונתם היתה על לוט שמו אותו באמצע המערכה לשומרו. ולכן הוצרך אברהם להשיב את כל הרכוש בראשונה. ואח"כ אמר כי גם נכנס באמצע המערכה להציל את לוט אחיו. וכאן לא אמר בן אחיו אלא אחיו ממש לפי שהם היו סוברים שהיה אחיו. אח"כ אמר מלך סדום לקראתו. להורות על מה שאמרנו כי הוא נפל באחת הפחתים והיה ראוי למות שם כפי סכנת הבארות אלא שיצא לקראת אברהם ובזכותו כפי דעת רז"ל. ולזה אמר אחרי שובו מהכות את כדרלעומר כי ידוע הוא. אבל הרצון בו שזה היה פלא גמור שעמד מלך סדום בבור בעוד שהלך הפליט להגיד לאברהם ולקח חניכיו וילדיו ורדף אחריהם והכם. ואחר כל זה יצא מלך סדום לקראתו בזכות אברהם. וראוי היה שיאמר מיד אחר ויצא מלך סדום וגו' ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש. ולמה הפסיק בינתיים ומלכי צדק מלך שלם וגו' ויברכהו ויאמר ברוך אברם. ואולי הרמז בזה כי מלך סדום נתיירא לשאול שאלה זו כי היתה גדולה כי מן הדין הכל היה שלו אחר שקנאה במלחמה. וכשראה הכבוד שעשה לו מלכי צדק וראה נדבת לבו של אברהם שנתן למלכי צדק מעשר מכל. אז אמר נדיב הוא זה ולא ישיב פני ריקם. ולכן אמר מיד ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש וכו'. ואולי הטעם בזה גם כן לפי שמלך סדום יצא לקראת אברהם והוא היה משולל מכל והיה ראוי לו כשיצא לקראת אברהם שיוליך בידו מנחה ונסך לתת לו כדרך המלכים וכל שכן שעשה לו טובה גדולה והציל נפשו ונפש עמו וכשלא ראה בידו מאומה ומיד יצא מלכי צדק ומנחה בידו מלחם ויין. הפסיק הענין וכתב ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין. ואחר שקיבל מנחתו וברכו התחיל לסדר שאלתו ואמר תן לי הנפש. ואמר הוציא לחם ויין כי כן עושין ליגעי המלחמה להחזיקם ולסעדם. כמו שעושים להולכי המלחמה שמאכלם ראוי שיהיה לחם ויין בענין שיתחזקו. ולכן תמצא שכתוב בסוף פרשת כי תבא לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם ותבאו אל המקום הזה ויצא עוג מלך הבשן. להורות הנסים שהשם עשה עמם כי היה מזונם המן שהיה מאכל דק מאד וזה היה טוב למשרתים לפני המלך ואין יוצאים מהיכל המלך לשום דבר. אבל מי שצריך להלחם עם מלכים רבים ועצומים כמו סיחון ועוג אשר גובה ארזים גבהם היה ראוי שיאכלו מאכל חזק כמו לחם ויין שהם סועדים ומחזקים הלב. ואמר בכאן שהיה להפך כי לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם אלא המן מאכל דק מאד. ועם כל זה ותבאו אל המקום הזה ויצא סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן ונכם שלא כמנהג העולם אלא בדרך פלא. ולכן אמר בכאן ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין לחזקם לפי שהם יגעים. ואולי נתיירא גם כן שיבאו עליו מלכים אחרים או קרובי המלכים למלחמה ולכן הוציא לחם ויין. ואולי הוציא לחם ויין להורות לו שהיה בשלום עמו ומבקש אהבתו ולא היה בלבו שנאה כלל כאומרם ז"ל על שהיו אלו מבניו. ולחם ויין הוא כמו שאלת שלום כמו שאמר על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. והלא לחם ומים היו לישראל אלא על שלא קדמו אותם לשלום. וכן בכאן אמר הוציא לחם ויין: י״ד:רנ״ד א׳ ואמר ברוך אברם לאל עליון וברוך אל עליון וגו'. היודע דרך האמת באלו הפסוקים לא יקשה מה שאמר ברוך אברם בראשונה ואחר כך וברוך אל עליון. לפי שידוע שכשנראה דברים בלתי מסודרים יש להביט מי אמרם. כמו הענין בשלמה שדברי שלמה אף עפ"י שנראין במקומות מה בלתי מסודרים. אחר שאנו יודעים שכתוב בשלמה ויחכם מכל האדם כי ידוע מזה שלא נפל מכל דבריו ארצה. וכן בכאן דברי מלכי צדק יש לידע לכל מעיין בדבריו שהם דברים גדולים אחר שהוא היה גדול והיה שם בן נח. או יהיה מי שיהיה אחר שיש לו שלשה תוארים עליונים. האחד שנקרא מלכי צדק שנראה שהוא מלך הצדק והמשפט. והשני שנקרא מלך שלם. לרמוז שהוא שלם בכל השלמיות. והרצון שהיה שלם. בדעותיו ובמעשיו שהם שני חלקי האדם הנכללים בעיון ובמעשה והם שני חלקי המצות. וכנגד המעשה אמר מלכי צדק שפועל פעולותיו בפועל וזה כנגד ופועל צדק. וכנגד העיון אמר מלך שלם וזה כנגד הולך תמים. והשלישי שנקרא כהן לאל עליון שזה רמז שהיה יודע דעת עליון והיה בו רוח נבואיי. וא"כ. כל דבריו מן הראוי שיהיו צודקות. ולזה אמר ומלכי צדק מלך שלם והוא כהן לאל עליון וא"כ אין בהם נפתל ועקש. ולכן התחיל בברכתו ואמר שבח לאברהם שלוחם מלחמות ה' והרג שונאיו. ולזה אמר ברוך אברם לאל עליון לא אמר ברוך יהיה אברם אלא ברוך אברם. כלומר כבר הוא ברוך לאל עליון או מאל עליון. או ברוך היה אברם לאל עליון אחר שהוא קונה שמים וארץ. והוא סבב שהשם ברא עולמו בעבורו כאומרו אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ואמרו חכמינו ז"ל אל תיקרי בהבראם אלא באברהם כאומרו אמרתי עולם חסד יבנה וכתיב חסד לאברהם. ואם כן אשריו ואשרי חלקו שהכריע עצמו וכל העולם כולו בזכותו. ואם איש כזה לא היה ברוך ומבורך לא היה השם קונה שמים וארץ בעבורו. וזה שאמר אברהם קנין אחד. וזהו ברוך אברם לאל עליון וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך. וכן ברוך אל עליון שמסר אויביו בידיו כי אחר שהוא תכלית בריאת העולם ובעבורו נברא ראוי הוא שאל עליון ימסור הכל בידו והוא יהיה מלך על הכל. וכל שכן שראוי שימסור ויתן צריו ושונאיו בידיו. אחר שכל זאת המלחמה לא עשו אלה המלכים אלא בעבור אברהם: י״ד:רנ״ה א׳ ויתן לו מעשר מכל. אחר שהיה כהן לאל עליון. או שרמז שבאלו הברכות השלימות בשלימות האמיתי וכאן בישרו שהיה מבורך בכל כאומרו וה' בירך את אברהם בכל. וזהו ויתן לו מעשר מכל. או שרמז מעשר מכל שעתיד הקב"ה להוסיף לו אות ה"א ויהיה שמו אברהם וזהו מעשר מכל. וכל עולה במספרו נ'. והמעשר מנ' הוא ה' אחד מי'. וזהו ויתן לו מעשר מכל. וכאן רמז לו שיהיה שלם בנ' שערי בינה כי שם מושב הה"א ראשונה של שם זה נראה דרך הפשט. ועל דרך הנעלם כאן רמוזות כל הברכות כולם בברכת מלכי צדק והיא מקשרת כל הברכות כולם בסוד עולם עליון ובסוד עולם תחתון בסוד מלכי צדק. ובברכתו כללם ברוך אברם לאל עליון כנגד עולם עליון. קונה שמים וארץ כנגד עולם תחתון. וזהו בא"י אשר קדשנו לנוכח ושלא לנוכח. ובפרט תפלת עמידה רמוזה כולה בברכותיו. ולכן הוצרך לומר ברוך אברם בראשונה. ואחר כך וברוך אל עליון. כי כן אנו אומרים בברכת מגן אברהם בא"י אלקי אברהם ואלקי יצחק ואלקי יעקב כנגד ברוך אברם לאל עליון. גומל חסדים טובים כנגד וברוך אל עליון. קונה הכל כנגד קונה שמים וארץ. והעד כי בליל שבת אנו אומרים אל עליון קונה ברחמיו שמים וארץ. ברוך מגן אברהם כנגד אשר מגן צריך בידיך. ובאומרו קונה שמים וארץ כלולים אתה גבור ואתה קדוש. וכנגד האמצעיות שהם שאלת צרכים כמו שובר אויבים וכיוצא בה אמר אשר מגן צריך בידיך. וכנגד שלשה אחרונות אמר ויתן לו מעשר מכל כנגד רצה ומודים ושים שלום. כי בשוב העבודה ישובו המעשרות. והמעשר הוא כנגד הנפש. וזהו על נשמותינו הפקודות לך. מכל כנגד שים שלום כי בשלום כלולים כל הדברים. וזהו עושה שלום ובורא את הכל. וזהו ויתן לו מעשר מכל: י״ד:רנ״ו א׳ ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש. הנה מלך סדום אע"פ שהיה רשע דיבר בחכמה גדולה ואמר איני שואל ממך ממון אלא נפשות. כי זה אומנותך לקנות נפשות דכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן. ולכן תן לי הנפש והרכוש קח לך. ואז א"ל אברם הרימותי ידי אל ה' אל עליון. כלומר זה אומנותי לקנות נפשות. וכשאני הרימותי ידי והניעותי ידי ועצמי לדבקה בו. לא היה בשביל ממון כי אני עזבתי את ביתי ונטשתי את נחלתי וארצי ומולדתי בשביל כבודו. וזהו הרימותי ידי. ולא אמר אני מרים ידי אלא הרימותי ידי בתחלה בשביל אל עליון ולא בשביל ממון וחמדה. ולכן אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך. ובלא זה היה גנאי לאיש כמוני לקבל ממך מתנה כי היום או למחר תאמר אני העשרתי את אברם. בלעדי אשר אכלו הנערים וחלק האנשים כי זה אינו שלי כי כבר הם זכו בחלקם. ורמז גם כן באומרו הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ. שלמד זה מדברי מלכי צדק שאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. באופן שרמז מלכי צדק בדבריו שהיה ראוי לעבוד את ה' בשביל שני דברים. האחד ראוי לעובדו מצד מעלתו וגדולתו בלי שום סבה אחרת. וזהו שרמז באומרו אל עליון מצד גדולתו. והשני שראוי לעובדו מצד הטובות והחסדים שעשה עמנו בבריאת שמים וארץ שהכל ברא לכבוד האדם והיה הכל מסודר לפניו כשלחן ערוך דכתיב תוצא הארץ וכן ישרצו המים. ואחר זה סדר הנרות לשלחן דכתיב יהי מאורות. והכל בשביל האדם. וזהו קונה שמים וארץ. וזהו הוא תהלתך והוא אלהיך מצד עצמו שיש לו היכולת. ומצד שני אשר עשה אתך את הגדולות ואת הנוראות. ולזה אמר אברהם הרימותי ידי אל ה' אל עליון אשר אני מחויב אליו מצד מעלתו וגדולתו. וכן אני מחוייב אליו מצד הטובות שעשה עמי. וזהו קונה שמים וארץ:

אבן עזרא על בראשית פרק-יג

אבן עזרא: {א} ודקדוק ויעל. פירשתיו כספר היסוד: {ב} ואברם כבד מאד. שיש לו כבודה רכה ומי שיש לו כן תנועתו כבדה הלא תראה כי כבוד מגזרת כובד אבן וקלון מגזרת קל ברגליו והוא היה בעל מקנה רב גם כסף וזהב הרבה היה לו: {ג} למסעיו. שנסע מסעים רבים כאשר שב מפאת דרום אל בית אל שהיא בצפון ובא אל מקום המזבח להודות לשם שבא בשלום: {ה} ואהלים. לפי דעתי שלשון יחיד על משקל קדש. והוא הנמצא. והרבים כי באהלים. כמו בקדשים לא יאכל ואהלים בחולם בין האל''ף והוי''ו לשון יחיד כמו גורל ואם לא נמצא: {ו} יחדיו. לשון שנים ורבים ויענו כל העם יחדו והיא מלה זרה ואין פירושו כמו יחד רק כמו יחיד: {ז} וטעם והכנעני והפריזי. כרעיו ויתכן היות הפריזי מבני כנען והוא א' מהנזכרים ויש לו שני שמות כאשר מצאנו שני שמות לבן שמואל. וגם לאבי אביו: {ט} ואימינה. מגזרת ימין. ונראה אל''ף שמאל ולא ידענו אם הוא שורש כי נעדר ממלת הימיני השמילי: {י} ככר הירדן. מקום צמחים. והכ''ף כפול או נעדר מכר נרחב. וכן בת עין. מן בבת עינו: משקה. זכר אחר נקבה וכן תאכלהו אש לא נפח: לפני שחת ה'. קודם שישחית והוא שם הפועל מהבנין הכבד הדגוש: {יא} ויסע לוט מקדם. כי סדום מערב בית אל: {יב} ויאהל. נטה אהליו: {יג} רעים. לבני אדם ויחזקאל פירש זה ויד עני ואביון לא החזיקו: {טו} לך אתננה. בדבור וכן ונתן אותם על ראש השעיר: {יח} ופה פירש כי אלוני ממרא, בחברון היא:

מיני תרגומא על בראשית פרק-יג

מיני תרגומא: כ״ב:תק״נ א׳ אל ארץ המוריה תרגום לְאַרְעָא פוּלְחָנָא עיין מה שפי׳ רש״י על זה והרמב״ן משיג ופירש כוונת אונקלוס באופן אחרת: כ״ב:תקס״ו א׳ עֵקֶב חֲלַף עיין לקמן פרשת תולדות:

תרגום אונקלוס על בראשית פרק-יג

תרגום אונקלוס: {א} וּסְלֵיק אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִתְּתֵהּ וְכָל דִּילֵהּ וְלוֹט עִמֵּהּ לְדָרוֹמָא: {ב} וְאַבְרָם תַּקִּיף לַחֲדָא בִּבְעִירָא בְּכַסְפָּא וּבְדַהֲבָא: {ג} וַאֲזַל לְמַטְלָנוֹהִי מִדָּרוֹמָא וְעַד בֵּית אֵל עַד אַתְרָא דִּי פְּרַס תַּמָּן מַשְׁכְּנֵהּ בְּקַדְמֵיתָא בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין עָי: {ד} לַאֲתַר מַדְבְּחָא דִּי עֲבַד תַּמָּן בְּקַדְמֵיתָא וְצַלֵּי תַמָּן אַבְרָם בִּשְׁמָא דַּיְיָ: {ה} וְאַף לְלוֹט דְּאָזִיל עִם אַבְרָם הֲוָה עָאן וְתוֹרִין וּמַשְׁכְּנִין: {ו} וְלָא סוֹבָרַת יָתְהוֹן אַרְעָא לְמִיתַב כַּחֲדָא אֲרֵי הֲוָה קִנְיָנְהוֹן סַגִּי וְלָא יְכִילוּ לְמִיתַּב כַּחֲדָא: {ז} וַהַוַת מַצוּתָא בֵּין רָעֵי בְּעִירֵה דְאַבְרָם וּבֵין רָעֵי בְּעִירֵה דְלוֹט וּכְנַעֲנָאָה וּפְרִזָאָה בְּכֵן יָתִיב בְּאַרְעָא: {ח} וַאֲמַר אַבְרָם לְלוֹט לָא כְעַן תְּהֵי מַצוּתָא בֵּינָא וּבֵינָךְ וּבֵין רַעֲוָתִי וּבֵין רַעֲוָתָךְ אֲרֵי גוּבְרִין אַחִין אֲנָחְנָא: {ט} הֲלָא כָל אַרְעָא קֳדָמָךְ אִתְפָּרַשׁ כְּעַן מִלְוָתִי אִם אַתְּ לְצִפּוּנָא וַאֲנָא לְדָרוֹמָא וְאִם אַתְּ לְדָרוֹמָא וַאֲנָא לְצִפּוּנָא: {י} וּזְקַף לוֹט יָת עֵינוֹהִי וַחֲזָא יָת כָּל מֵישַׁר יַרְדְנָא אֲרֵי כֻלַהּ בֵּית שַׁקְיָא קֳדָם חַבָּלוּת יְיָ יָת סְדוֹם וְיָת עֲמֹרָא כְּגִנְתָא דַיְיָ כְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מָטֵּי לְצוֹעַר: {יא} וּבְחַר לֵיהּ לוֹט יַת כָּל מֵישַׁר יַרְדְנָא וּנְטַל לוֹט מִלְקַדְמִין וְאִתַּפְרָשׁוּ גְבַר מִלְוַת אָחוּהִי: {יב} אַבְרָם יָתֵיב בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וְלוֹט יָתֵיב בְּקִרְוֵי מֵישְׁרָא וּפְרַס עַד סְדוֹם: {יג} וֶאֱנָשִׁין דִסְדוֹם בִּישִׁין בְּמָמוֹנְהוֹן וְחַיָבִין בִּגְוִיָתְהוֹן קֳדָם יְיָ לַחֲדָא: {יד} וַיְיָ אֲמַר לְאַבְרָם בָּתַר דְאִתְפָּרֶשׁ לוֹט מֵעִמֵהּ זְקוֹף כְּעַן עֵינָךְ וַחֲזֵי מִן אַתְרָא דְאַתְּ תַּמָן לְצִפּוּנָא וּלְדָרוֹמָא וּלְמַדִינְחָא וּלְמַעֲרָבָא: {טו} אֲרֵי יָת כָּל אַרְעָא דִי אַתְּ חָזֵי לָךְ אֶתְּנִנַהּ וְלִבְנָיךְ עַד עָלָם: {טז} וֶאֱשַׁוֵּי יָת בְּנָיךְ סַגִיאִין כְּעַפְרָא דְאַרְעָא כְּמָא דִי לָא אֶפְשַׁר לִגְבַר לְּמִמְנֵי יָת עַפְרָא דְאַרְעָא אַף בְּנָיךְ לָא יִתִּמְנוּן: {יז} קוּם הֲלִיךְ בְּאַרְעָא לְאָרְכַּהּ וְלִפְתָיַהּ אֲרֵי לָךְ אֶתְּנִינַהּ: {יח} וּפְרַס אַבְרָם וַאֲתָא וִיתֵב בְּמֵישְׁרֵי מַמְרֵא דִי בְחֶבְרוֹן וּבְנָא תַמָן מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ: [פ]

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-יג

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וּסְלֵיק אַבְרָם מִמִצְרַיִם הוּא וְאִנְתְּתֵיהּ וְכָל דִילֵיהּ וְלוֹט עִמֵיהּ לְמֵיעַל לְדָרוֹמָא: {ב} וְאַבְרָם תַּקִיף לַחֲדָא בְּגֵיתֵי בְּכַסְפָּא וּבְדַהֲבָא: {ג} וְאָזַל לְמַטְלוֹנוֹהִי מִדָרוֹמָא וְעַד בֵּית אֵל וְתַב עַד אַתְרָא דְפַרְסֵיהּ תַּמָן לְמַשְׁכְּנֵיהּ מִן אַוְולָא בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין עָי: {ד} לַאֲתַר מַדְבְּחָא דְעָבַר תַּמָן בְּשֵׁירוּיָה וְצַלִי תַּמָן אַבְרָם בִּשְׁמָא דַיְיָ: {ה} וְאוּף לְלוֹט דַהֲוָה מִדְבַּר בִּזְכוּתֵיהּ דְאַבְרָם הֲווֹ עָאן וְתוֹרִין וּמַשְׁכְּנִין: {ו} וְלָא סוֹבָרַת יַתְהוֹם אַרְעָא לְמֵיתַב כַּחֲדָא אֲרוּם הֲוָה קִנְיָנֵהוֹן סַגִי וְלָא יָכִילוּ לְמֵיתַב כַּחֲדָא: {ז} וַהֲוָה דַיָינִין בֵּין רִעָאֵי גֵיתֵיהּ דְאַבְרָם וּבֵין רִעָאֵי גֵיתֵיהּ דְלוֹט דִרְעָאֵי דְאַבְרָם הֲווֹ מִיפַקְדִין מִנֵיהּ לָא תֶהְכוּן בִּכְנַעֲנָאֵי וּבִפְרִיזָאֵי דְעַד כְּדוֹן אֵית לְהוֹם רְשׁוּתָא בְּאַרְעָא וַהֲווֹ זְמָמִין בְּעִירֵיהוֹן דְלָא יֵיכְלוּן גְזֵלָה עַד דַהֲווּ אַתְיָן לַאֲתַר מַרְעֵיהוֹן וְרָעֵי דְלוֹט הֲווֹ מְבַקְרִין וְאַזְלִין וְאָכְלִין בְּחַקְלֵי כְּנַעֲנָאֵי וּפְרִיזָאֵי דְעַד כְּדוֹן יַתְבִין בְּאַרְעָא: {ח} וַאֲמַר אַבְרָם לְלוֹט לָא כְעַן תְּהֵי מַצוּתָא בֵּינָא וּבֵינָךְ וּבֵין רַעֲוָותִי וּבֵין רַעֲוָותָךְ אֲרוּם גוּבְרִין אָחִין אֲנַחְנָא: {ט} הֲלָא כָל אַרְעָא קֳדָמָךְ אִתְפָּרַשׁ כְּדוּן מִינִי אִם אַנְתְּ לְצִיפוּנָא וַאֲנָא לְדָרוֹמָא אִם אַנְתְּ לְדָרוֹמָא וַאֲנָא לְצִיפּוּנָא: {י} וּזְקַף לוֹט יַת עֵינוֹי לִזְנוֹי וַחֲמָא יַת כָּל מֵישַׁר יַרְדְנָא אֲרוּם כּוּלָה בֵּית שַׁקְיָיא קֳדָם עַד לָא חַבֵּל יְיָ בְּרוּגְזֵיהּ יַת סְדוֹם וְיַת עֲמוֹרָה הֲוַת אַרְעָא הַהִיא מְשַׁבְּחָא בְּאִילָנַיָא כְּגִינוּנִיתָא דַיְיָ וּכְעִילָתָא כְאַרְעָא דְמִצְרַיִם מַעֲלָךְ לְצוֹעַר: {יא} וּבְחַר לֵיהּ לוֹט יַת כָּל מֵישַׁר יַרְדְנָא וּנְטַל לוֹט מִמַדִינְחָא וְאִיתְפַּרְשׁוּ אֵינַשׁ מֵעַל אָחוֹי: {יב} אַבְרָם יָתֵיב בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וְלוֹט יָתֵיב בְּקִרְוֵוי מֵישְׁרָא וּפְרַס לְמַשְׁכְּנֵיהּ עַד סְדוֹם: {יג} וְאֵינָשִׁין דִסְדוֹם בִּישִׁין בְּמָמוֹנְהוֹן דֵין לְדֵין וְחַיָיבִין בְּגוּפְהוֹן בְּגִילוּי עֶרְיְיתָא וְשַׁדְיוּת אֲדַם זַכְּאַי וּפַלְחַן פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה וּמְרָדִין לִשְׁמָא דַיְיָ לַחֲדָא: {יד} וַיְיָ אָמַר לְאַבְרָם בָּתַר דְאִתְפְּרַשׁ לוֹט מִנֵיהּ זְקוֹף כְּדוֹן עֵינָךְ וְתֶחֱמֵי מִן אַתְרָא דְאַנְתְּ תַּמָן לְצִיפּוּנָא וּלְדָרוֹמָא וּלְמַדִינְחָא וּלְמַעַרְבָא: {טו} אֲרוּם יַת כָּל אַרְעָא דְאַנְתְּ חָמֵי לָךְ אֶתְּנִינָהּ וְלִבְנָךְ עַד עַלְמָא: {טז} וְאֵשַׁוֵי יַת בְּנָךְ סַגִיאִין כְּעַפְרָא דְאַרְעָא דְהֵיכְמָא דְאִית אֶפְשַר לִגְבַר לְמִימְנֵי יַת עַפְרָא דְאַרְעָא אַף כֵּן בְּנָךְ אֶפְשַׁר דְיִתְמְנוּן: {יז} קוּם טַיֵיל בְּאַרְעָא וַעֲבַד בָּהּ חֶזְקָתָא לְאָרְכָּא וּלְפַתְיָא אֲרוּם לָךְ אֶתְּנִינָהּ: {יח} וּפְרַס אַבְרָם לְמַשְׁכְּנֵיהּ תַיְירִין אִימוֹר (ס"א משׁכוני לתירי ואמרי) וְאָתָא וְיָתִיב בְּחֵיזוֹ מַמְרֵא דִי בְּחֶבְרוֹן וּבְנָא תַמָן מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ:

תרגום ירושלמי על בראשית פרק-יג

תרגום ירושלמי: ו׳ סְגוּלַתְהוֹן: ז׳ וַהֲוָה דַיָינִין בֵּין רַעֲוַיֵי נִכְסוֹי דְאַבְרָם וּבֵין רַעֲוַויֵי נִכְסוֹי דְלוֹט רַעֲוַיֵי דְאַבְרָם הֲווֹן זְמָמִין בְּעִירֵיהוֹן עַד זְמַן דַהֲווֹן אָתִין לַאֲתַר מִרְעֵי רַעֲוַויֵי דְלוֹט לָא הֲווֹן זְמָמִין בְּעִירֵהוֹן אֶלָא מְבַקְרִין וְאַזְלִין בְּרַם מְפוּקָדִין הֲווֹן רַעֲוֵי דְאַבְרָם מִן אַבְרָם צַדִיקָא רִיבּוֹנֵיהוֹן לָא תַהֲכוּן לִכְּנַעֲנָאֵי וְלִפְרִיזָאֵי עַד כְּעַן אִית לְהוֹן רְשׁוּ בְּאַרְעָא:

רלב"ג על בראשית פרק-יג

רלב"ג: י״ז:ע״ג א׳ ויהי אברם בן תשעים שנה וגו' עד וירא אליו: ב׳ באור דברי הספור ג׳ זכר שכאשר היה אברם בן צ"ט שנה נראה השם ית' לאברם ואמר אליו אני אל שדי במציאותי להשפיע לנמצאות השלמות האפשרי להם שמור מצותי ותהיה תמים וזה יהיה כשימול בשר ערלתו כמו שיזכור אחר זה. והנני נותן בריתי ביני וביניך שאהיה לך לאלהים ולזרעך אחריך כמו שביאר אחר זה. וארבה אותך במאד מאד כזרע שיהיה לך אחר זה רצוני לומר שבמאד מזרעו ימצא המאדיות והרבוי הנפלא בהולדה. והנה נתן אברם שבח והודאה לשם יתעלה מה שייעד לו מזה ולזה נפל על פניו והשתוה לו ושם דבר השם אליו ואמר לו אני הנה בריתי אתך ותהיה לאב המון גוים. ר"ל שכבר יצאו עוד ממנו המון גוים ולזה קראו אברהם והנני מפרה אותך במאד מאד ונתתיך לגוים רבים ומלכים ממך יצאו ואולם אמר זה לפי שכבר יצאו ממנו אומות רבות כמו שיתבאר אחר זה ואין ספק שכבר היו מזרעו מלכים רבים ויהיו. ואני הנני מקים את בריתי ביני וביניך ובין זרעך אחריך לברית עולם. רוצה לומר שתמיד ארצה שיקיימו זאת המצוה באופן שיהיה זה ברית עולם שאני לך לאלהי' ולזרעך אדריך והנה יהי זה סבה שיהיה ראוי זרעך לירש כל ארץ כנען ירושת עולם ואז אהיה להם לאלהים רוצה לומר שאז אתן להם את התורה אשר ישלם בה היותי להם לאלהים כמו שנזכר בתורה במקומות רבים. והנה רצה השם שיתחנכו בזאת המצוה קודם מתן תורה להיות בני ארץ כנען שטופין בזמה והנה המילה מחלשת כח זה האבר כמו שזכר הרב המורה. וזה אצלי לשתי סבות האחת מפני הדם שישפך ממנה בסבתה. והשנית כי הכסוי הזה מוסיף חום באבר ההוא לזה תמצא שהערימה הטבע בהרבה מב"ח ששם בהם כלי ההולדה מכוסים להוסיף החום ובזה יהיו נשמרים זרע אברהם מהתגאל בזמת הארץ ויהיו מפני זה יותר נכונים לקבל התורה ולירושת הארץ. והנה ביאר השם לאברם שזה הברית אשר צוהו עליו הוא המילה רצוני לומר שימול בשר ערלתו הוא וזרעו אחריו לדורותם והיא תהיה לאות ברית ביניה' ובין השם יתעלה וצוהו שימול כל זכר מזרעו בן שמנה ימים ואפילו ילידי ביתם ומקנת כספם והם העבדים הקנויים להם שאינם מזרעם צוהו שימולו בני שמונת ימים וצוה אברם שיימול ילידי ביתו ומקנת כספו הנמצאים אתו בדרך שלא ישאר בביתו ערל אם לא היה פחות משמונת ימים ובאר לו השם יתעלה העונש שיגיע לגדול מהמחוייבים להמול אם לא ימול והוא הכרת נפשו ואבדה לפי שכבר הפר ברית השם והראה מפני זה שאין השם יתעלה לו לאלהים כי המילה היתה לאות ברית שהשם יתעלה הוא לאלהים למקיימים זאת המצוה כמו שקדם. והנה אמר השם יתעלה אל אברהם שלא תרא עוד אשתו שרי כי שרה שמה ויעד אברהם שכבר יהיו לו ממנה גוים ומלכי עמים ממנה יהיו והנה נשתנה שם אברם ואשתו להפך מזלם לפי מה שאמרו רז"ל בב"ר אמרו אברם אינו מוליד אברהם מוליד שרי אינה יולדת שרה יולדת. ולזה אמרו ששנוי השם מהפך גזר דינו של אדם והנה יש לזה המאמר פנים מההראו' אין מכא בזכירתם בזה המקום ואפשר ששנה השם ית' שמם להורות על היותם כמו בריאה חדשה להכנסתם אז בבריתו ית' שיהיה להם ולזרעם אחריהם לאלהים ולזה קורא להם שם חדש והנה כששמע אברהם זה הייעוד הודה לשם יתעלה ושמח ואמר בלבו הנה לבן מאה שנה יולד ואולם שרה היתכן שתלד והיא בת צ' שנה הנה יהיה זה פלא עצום מהש יתעלה ולזה אמר אברהם אל אלהים שכבר יספיק לו אם יתקיים לו מישמעאל זרע ולא יבקש אליו הגדולות האלו. ואמר אליו השם יתעלה שכבר יהיה לו זרע משרה והיא תקרא שמו יצחק להורות על רוב השמחה שתהיה להם בעבורו וממנו יהיה הזרע הנבחר. ולישמעאל גם כן שמעתי תפלתך שיתקיי' לך ממנו זרע ויפרה וירבה במאד מאד ויוליד י"ב בנים ותהיה מעלתם גדולה אצל אנשי הארץ אשר יהיו בה עד שיעשו אותם נשיאים עליהם ובריתו אשר כרת עם אברהם להיות לו לאלהים ולזרעו אחריו יקים בבני יצחק אשר תלד שרה למועד הזה בשנה האחרת כי מזרעו יהיה הזרע הנבחר אשר יהיה השם יתעלה לו לאלהים והנה כאשר השלי' הש' יתעלה לדבר עם אברהם ונסתלקה שכינתו מעליו קיים אברהם מצות השם להמול בשר ערלתו ונמול עמו ישמעאל בנו וילידי ביתו ומקנת כספו ולא אחר לעשות הדבר אבל עשה זה ביום עצמו שבאהו מצות השם יתעלה והנה התועלות המגיעות מזה הספור הם רבים: ד׳ התועלת הא' הוא במדות. והו' שכאשר ירצה האדם שיגיע אוהבו לעשות דבר להועיל לו אשר בו אצלו מהזרו' והצער הנה ראוי שיפליג להזכיר לו תחלה התועלו' הנמשכו' מזה הפועל קודם שיזכור הפועל אשר יצוהו עליו. והנה בזה האופן יעלים ממנו החשק אשר לו להשיג אותם התועלות הזרות והצער אשר בפועל ההיא וזאת ההתחלה טובה מאד להגיע בה האדם אל הדברים המועילים לו אשר הם בלתי ערבים. ולזה תמצא שכבר הפליג השם יתעלה לזכור לאברהם התועלות המגיעות לו מפני הברית אשר הוא כורת עמו קודם שיגיד לו מה הוא עניין זה הברית לפי שיש בזה הפועל מהזרות והצער מה שלאי עלם וכ"ש שיהיה בזה מהצער הנפלא לאברהם להיותו זקן בהמולו בשר ערלתו: ה׳ התועלת הב' הוא במדות. והוא שראוי לאדם שישגיח בבני ביתו ומשרתיו וידריכם בהנהגה הישרה לפי שתיקון הנהגתם הוא בידו להיותם תחתיו ולזה תמצא שנצטוה אברהם שימול הוא וזרעו ילידי ביתם ומקנת כספם: ו׳ התועלת הג' הוא במדות. והוא שראוי שיבוש האדם מרבוי הטובות אשר ייטב לו אוהבו וירחיק מלקבל אותם הטובות בדרך שלא ירא' עצמו חושק לקבל ההטבות ההם כי בזה מהתועלת לקיים האהבה אשר בין האוהבים וזה שלא יעלם ולזה תמצא שאברהם להיותו מוטבע בזאת התכונה הטובה אמר לשם יתעלה כאשר יעד אותו שכבר תלד לו שרה בן ויהיה לו ממנה גוים ומלכ' עמים שכבר יספיק לו אם יתקיים לו זרע מישמעאל ואינו מבקש מהשם יתעלה כמו אלו הגדולות להורות על בושתו מההטבות שהטיב לו השם יתעלה: ז׳ התועלת הד' הוא בעניינים התוריים והוא שראוי לאדם שיזרז עצמו לעשות המצו' ולא יתעצל מעשייתם ואף על פי שיקרה לו מעשייתם צער מה אם היתה שם מצוה בזה התואר. הלא תראה שאברהם אבינו קיים זאת המצוה ביום בעינו אשר באתהו מצות השם עליה. ואל זה המספר הרב מן האנשים אשר היו בבית ובה היום בעינו אשר לא יתכן שישלם לו זה כי אם בעשותו זה הפועל בזריזות נפלא. והתועלת המגיע מזה הברית אשר כרת השם עם אברהם כבר זכרנוהו עם ביאור דברי הספור הזה. ואולם הסבה אשר בעבורה צוה השם יתעלה שיהיה הנולד נמול לשמונה ימים. והשלמת המאמר בזאת המצוה יהיה בג"ה בפרשת אשה כי תזריע. והנה האריך בכאן בזה המאמר עד שכבר נזכרו בו שלש עשרה בריתות כמו שאמרו רז"ל להורות על מעלת זאת המצוה ליישב יות' בנפשותינו אמתת זה הספור אשר נשאר רשומו בעת מתן תורה וזה כי זרע יעקב היו נמולים כאמרו לא נוכל לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה. ומפני זה היה תועלת עצום בז הספור לפרסם עניין הנבואה אשר ההאמנה בה היא פנת התורה:

-------------------------------------------------------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

הסבר על זכויות יוצרים:
  1. למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים - זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
  2. ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

נחל קדומים על תורה:
מקור: beta.nli.org.il, רא"ש על התורה: מקור: aleph.nli.org.il,תרגום ירושלמי על התורה מקור: he.wikisource.org, צרור המור על התורה: מקור: primo.nli.org.il
ברטנורא על התורה, רלב"ג על התורה, ונציה ש"ז,
מקור: primo.nli.org.il, מיני תרגומא: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001857234/NLI, תולדות יצחק על התורה: מקור: beta.nli.org.il, תורה תמימה על התורה: primo.nli.org.il, העמק דבר והרחב דבר : מקור: primo.nli.org.il,
דיגיטציה: ספריא
חומת אנ״ך, ירושלים 1965,
גור אריה על התורה : מקור: mobile.tora.ws

רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il

דילוג לתוכן