בראשית פרק-יב - עם 26 מפרשים

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר בראשית עם 26 מפרשים בראשית פרק-יב - עם 26 מפרשים

{א} וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵֽאַרְצְךָ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶֽךָּ: {ב} וְאֶֽעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַֽאֲבָרֶכְךָ וַֽאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶֽהְיֵה בְּרָכָֽה: {ג} וַֽאֲבָֽרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָֽאֲדָמָֽה: {ד} וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהֹוָה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵֽחָרָֽן: {ה} וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּֽצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָֽעַן: {ו} וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַֽכְּנַֽעֲנִי אָז בָּאָֽרֶץ: {ז} וַיֵּרָא יְהֹוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַֽיהֹוָה הַנִּרְאֶה אֵלָֽיו: {ח} וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָֽהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּֽבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַֽיהֹוָה וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהֹוָֽה: {ט} וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּֽגְבָּה: (פ) {י} וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּֽי כָבֵד הָֽרָעָב בָּאָֽרֶץ: {יא} וַיְהִי כַּֽאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָֽתְּ: {יב} וְהָיָה כִּֽי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָֽמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָֽרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּֽוּ: {יג} אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִֽיטַב לִי בַֽעֲבוּרֵךְ וְחָֽיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵֽךְ: {יד}  שני  וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּֽי יָפָה הִוא מְאֹֽד: {טו} וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַֽלֲלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָֽאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹֽה: {טז} וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּֽעֲבוּרָהּ וַֽיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַֽחֲמֹרִים וַֽעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַֽאֲתֹנֹת וּגְמַלִּֽים: {יז} וַיְנַגַּע יְהֹוָה אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָֽם: {יח} וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹֽא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִֽוא: {יט} לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָֽאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵֽךְ: {כ} וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לֽוֹ:

רש"י על בראשית פרק-יב

רש"י: {א} לך לך. להנאתך ולטובתך, ושם אעשך א לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד שאודיע טבעך בעולם: {ב} ואעשך לגוי גדול. לפי שהדרך גורמת ב לשלשה דברים, ממעטת פריה ורביה, וממעטת את הממון, וממעטת את השם, לכך הוזקק לשלשה ברכות הללו, שהבטיחו על הבנים ג ועל הממון ועל השם. (ס"א וזהו ואגדלה שמך, הריני מוסיף אות על שמך, שעד עכשיו שמך אברם מכאן ואילך אברהם, ואברהם עולה רמ"ח, כנגד אבריו של אדם. ברש"י ישן): ואברכך. בממון. ב"ר (לט, יא.): והיה ברכה. הברכות נתונות בידך, עד עכשיו היו בידי, ברכתי לאדם ונח, ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ. ב"ר (שם). דבר אחר ואעשך לגוי גדול, זה שאומרים אלהי ד אברהם, ואברכך, זהו שאומרים אלהי יצחק, ואגדלה שמך, זהו שאומרים אלהי יעקב, יכול יהיו חותמין בכולן, תלמוד לומר והיה ברכה, בך ה חותמין ולא בהם: מארצך. והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד לחרן, אלא כך אמר לו, התרחק עוד משם וצא מבית אביך: אשר אראך. לא גלה לו הארץ מיד, כדי לחבבה ו בעיניו, ולתת לו שכר על כל דבור ודבור. כיוצא בו את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק (בראשית כב, ב.), כיוצא בועל אחד ההרים אשר אומר אליך (שם), כיוצא בו וקרא עליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך (יונה ג, ב.): {ג} ונברכו בך. יש אגדות רבות. וזהו פשוטו, אדם אומר לבנו תהא כאברהם, וכן כל ונברכו בך שבמקרא, וזה מוכיח, בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה (בראשית מח, כ.): {ה} אשר עשו בחרן. שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרי מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאם, (לכך כתיב אשר עשו). ופשוטו של מקרא, עבדים ושפחות שקנו להם, כמו עשה את כל הכבוד הזה (שם לא, א.), (לשון קנין), ז וישראל עושה חיל (במדבר כד, יח.), לשון קונה וכונס: {ו} ויעבור אברם בארץ. נכנס ח לתוכה: עד מקום שכם. להתפלל על בני יעקב ט כשיבאו להלחם בשכם: אלון מורה. היא שכם, הראהו הר גריזים והר עיבל י ששם קבלו ישראל שבועת התורה: והכנעני אז בארץ. היה הולך וכובש כ את ארץ ישראל מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו, שנאמר ומלכי צדק ל מלך שלם, (בראשית יד, יח.) לפיכך ויאמר אל אברם לזרעך אתן את הארץ הזאת, עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם: {ז} ויבן שם מזבח. על בשורת הזרע ועל בשורת מ ארץ ישראל: {ח} ויעתק משם. נ אהלו: מקדם לבית אל. במזרחה של בית אל, ס נמצאת בית אל במערבו הוא שנאמר בית אל מים: אהלה. אהלה כתיב, בתחלה נטע את אהל ע אשתו, ואחר כך את שלו. ב"ר (לט, טו.): ויבן שם מזבח. נתנבא שעתידין פ בניו להכשל שם על עון עכן, והתפלל שם עליהם: {ט} הלוך ונסוע. לפרקים יושב כאן חדש או יותר ונוסע משם, ונוטה אהלו במקום אחר, וכל מסעיו הנגבה, צ ללכת לדרומה של ארץ ישראל, והיא לצד ירושלים (פי' ירושלים היא באמצע העולם, וסוף ארץ ישראל. כ"פ בישעיה) שהיא בחלקו של יהודה, שנטלו בדרומה של ארץ ישראל הר המוריה שהיא נחלתו ב"ר (לט, טז.): {י} רעב בארץ. באותה הארץ לבדה, לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של הקב"ה, שאמר לו ללכת אל ארץ כנען, ועכשיו משיאו לצאת ממנה: {יא} הנה נא ידעתי. מדרש אגדה, עד עכשיו לא הכיר בה, מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו הכיר בה על ידי מעשה. ק דבר אחר, מנהג העולם שעל ידי טורח הדרך אדם מתבזה, וזאת עמדה ביופיה. ופשוטו של מקרא, הנה ר נא הגיע השעה שיש לדאג על יפיך, ידעתי זה ימים רבים כי יפת מראה את, ועכשיו אנו באים בין אנשים שחורים ש ומכוערים, אחיהם של כושים, ולא הורגלו באשה יפה. ודומה לו, הנה נא אדני סורו נא (בראשית יט, ב.): {יג} למען ייטב לי בעבורך. יתנו לי ת מתנות: {יד} ויהי כבוא אברם מצרימה. היה לו לומר כבואם א מצרימה, אלא למד שהטמין אותה בתיבה, ועל ידי שתבעו את המכס, פתחו וראו אותה: {טו} ויהללו אתה אל פרעה. הללוה ביניהם, לומר הגונה א* זו למלך: {טז} ולאברם היטיב. פרעה בעבורה: {יז} וינגע ה' וגו'. במכת ראתן לקה, ב שהתשמיש קשה לו (ב"ר מא, ב.): ואת ביתו. כתרגומו ועל אינש ביתיה (ומדרשו לרבות כותליו עמודיו וכליו, ברש"י ישן): על דבר שרי. על פי דבורה, ג אומרת למלאך הך, והוא מכה: {יט} קח ולך. לא כאבימלך שאמר לו הנה ארצי לפניך, אלא אמר לו לך ואל תעמוד, שהמצרים שטופי זמה הם, שנאמר וזרמת סוסים זרמתם (יחזקאל כג, כ.): {כ} ויצו עליו. על אודותיו, ד לשלחו ולשמרו: וישלחו. כתרגומו ואלויאו:

רמב"ן על בראשית פרק-יב

רמב"ן: {א} ויאמר ה' אל אברם לך לך. להנאתך ולטובתך ושם אעשך לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים לשון רש"י ואין צורך כי משפט הלשון כן הגשם חלף הלך לו (שיר השירים ב יא) אלכה לי אל הגדולים (ירמיהו ה ה) קומו ועברו לכם את נחל זרד (דברים ב יג) ורובם ככה אבל רבותינו (יומא ג עב) עשו מדרש במה שאמר הכתוב (דברים י א) ועשית לך ארון עץ ועשה לך שתי חצוצרות כסף (במדבר י ב) בעבור שאין המלאכה שלו והיה ראוי שיאמר כמו שאמר במשכן ואת המשכן תעשה (שמות כו א)

"מארצך וממולדתך" - כתב רש"י והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד חרן אלא כך אמר לו הקב"ה התרחק עוד מבית אביך ורבי אברהם פירש וכבר אמר השם אל אברם לך לך מארצך כי הדבור הזה היה בעודנו באור כשדים ושם צוהו לעזוב ארצו ומולדתו ובית אביו אשר שם ואיננו נכון כי אם היה כן היה אברם עיקר הנסיעה מבית אביו במצות האלהים ותרח אביו ברצון נפשו הלך עמו והכתוב אמר (לעיל יא לא) ויקח תרח את אברם בנו יורה כי אברם אחרי אביו ובעצתו יצא מאור כשדים ללכת ארצה כנען ועוד כי הכתוב שאמר (יהושע כד ג) ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען היה ראוי שיאמר "ואקח את אביכם את אברהם מאור כשדים ואולך אותו בכל ארץ כנען" כי משם לוקח ושם נצטוה בזה ועוד יקשה עליהם כי אברהם בצוותו את אליעזר לקחת אשה לבנו אמר לו כי אל ארצי ואל מולדתי תלך (להלן כד ד) והוא הלך אל ארם נהרים אל עיר נחור (שם כד י) אם כן היא ארצו ומולדתו ושם נאמר (בפסוק לח) אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי כי שם בית אביו ומשפחתו שהיא מולדתו לא כאשר השתבש רבי אברהם לומר אל ארצי חרן ומולדתי אור כשדים והנה הוא האומר כאן כי באור כשדים נאמר לו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך והנה לו ארצות רבות אבל העיקר כבר ידעת אותו ממה שכתבנו בסדר שלפני זה (יא כח) כי חרן היא ארצו ושם מולדתו והיא ארץ אבותיו מעולם ושם נצטוה לעזוב אותם וכך אמרו בבראשית רבה (לט ח) לך לך אחת מארם נהרים ואחת מארם נחור וטעם להזכיר "ארצך ומולדתך ובית אביך" כי יקשה על האדם לעזוב ארצו אשר הוא יושב בה ושם אוהביו ורעיו וכל שכן כשהוא ארץ מולדתו ששם נולד וכל שכן כשיש שם כל בית אביו ולכך הוצרך לומר לו שיעזוב הכל לאהבתו של הקב"ה

"אל הארץ אשר אראך" - היה נודד והולך מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר עד שבא אל ארץ כנען ואמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת אז נתקיים "אל הארץ אשר אראך" ואז נתעכב וישב בה ומה שאמר ויצאו ללכת ארצה כנען לא להתישב בה כי עדיין לא ידע כי על הארץ ההיא נצטוה אלא שאחז צדיק דרכו דרך ארץ כנען כי כן היה בדעתו ובדעת אביו גם מתחלה בצאתם מאור כשדים ומפני זה אמר ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי (להלן כ יג) כי היה תועה כשה אובד ויתכן לומר כי אברהם מבראשונה ידע כי ארץ כנען היא נחלת ה' ובה יתן ה' חלקו והאמין כי "אל הארץ אשר אראך" ירמוז לו על ארץ כנען או על כולה או על אחת מכל הארצות האל ושם פניו אל כלל ארץ כנען כי שם הארץ אשר יראנו באמת {ב} והיה ברכה. אתה תהיה הברכה אשר יתברכו בך לאמר "ישימך אלהים כאברהם" והוסיף עוד כי כל משפחות האדמה יתברכו בו לא אנשי ארצו בלבד או ונברכו בך שיהיו מבורכים בעבורו והנה זאת הפרשה לא בארה כל הענין כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה שלא היתה כמוהו בעולם מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלהים או צדיק תמים או שיאמר טעם לעזיבת הארץ שיהיה בהליכתו אל ארץ אחרת קרבת אלהים ומנהג הכתוב לאמר התהלך לפני ותשמע בקולי ואיטיבה עמך כאשר בדוד ובשלמה וכענין התורה כולה אם בחוקותי תלכו (ויקרא כו ג) אם שמע תשמע בקול ה' אלהיך (דברים כח א) וביצחק אמר בעבור אברהם עבדי (להלן כו כד) אבל להבטיחו בעבור יציאת הארץ אין בו טעם אבל הטעם מפני שעשו אנשי אור כשדים עמו רעות רבות על אמונתו בהקב"ה והוא ברח מהם ללכת ארצה כנען ונתעכב בחרן אמר לו לעזוב גם אלו ולעשות כאשר חשב מתחלה שתהיה עבודתו לו וקריאת בני האדם לשם ה' בארץ הנבחרת ושם יגדל שמו ויתברכו בו הגוים ההם לא כאשר עשו עמו באור כשדים שהיו מבזין ומקללים אותו ושמו אותו בבור או בכבשן האש ואמר לו שיברך מברכיו ואם יחיד מקללו יואר וזה טעם הפרשה אבל התורה לא תרצה להאריך בדעות עובדי עבודה זרה ולפרש הענין שהיה בינו ובין הכשדים באמונה כאשר קצרה בענין דור אנוש וסברתם בעבודה זרה שחדשו {ו} ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם. אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב והוא ענין גדול הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו (תנחומא ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת וכולם באים ללמד על העתיד כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כמאמר ירמיהו שצוה לברוך והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו' (ירמיה נא סג סד) וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (מלכים ב יג טז-יז) ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם ונאמר שם (פסוק יט) ויקצוף עליו איש האלהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם ולפיכך החזיק הקב"ה את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו והבן זה ואני מתחיל לפרש הענינים בפרט בפסוקים בעזרת השם

"ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם" - היא עיר שכם כן זה שם המקום ההוא ושכם בן חמור על שם עירו נקרא וכתב רש"י נכנס לתוכה עד מקום שכם להתפלל על בני יעקב כשיבואו מן השדה עצבים ונכון הוא ואני מוסיף כי החזיק אברהם במקום ההוא תחלה וקודם שנתן לו את הארץ נרמז לו מזה כי בניו יכבשו המקום ההוא תחלה קודם היותם זוכים בו וקודם היות עון יושב הארץ שלם להגלותם משם ולכן אמר והכנעני אז בארץ וכאשר נתן לו הקב"ה הארץ במאמר אז נסע משם ונטע אהל בין בית אל ובין העי כי הוא המקום אשר כבש יהושע בתחלה ויתכן שהזכיר הכתוב והכנעני אז בארץ להורות על ענין הפרשה לומר כי אברם בא בארץ כנען ולא הראהו השם הארץ אשר יעדו ועבר עד מקום שכם והכנעני הגוי המר והנמהר אז בארץ ואברם ירא ממנו ולכן לא בנה מזבח לה' ובבואו במקום שכם באלון מורה נראה אליו השם ונתן לו הארץ וסרה יראתו כי כבר הובטח בארץ אשר אראך ואז בנה מזבח לה' לעבדו בפרהסיא

"ואלון מורה" - זהו במקום שכם ונקרא גם כן "אלוני מורה" כמו שכתוב (דברים יא ל) מול הגלגל אצל אלוני מורה ושם הר גריזים והר עבל בשכם וקרוב לירדן שבאו שם בתחילת ביאתם בארץ אבל "אלוני ממרא" הוא מקום אשר הוא בארץ חברון רחוק מן הירדן ודע כי בכל מקום שיאמר הכתוב "אלוני ממרא" שם "ממרא" הוא על איש אמורי שהמקום ההוא שלו כמו שנאמר (להלן יד יג) והוא שוכן באלוני ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר וכל "אלון מורה" ו"אלוני מורה" נקרא המקום ההוא על שם איש ששמו "מורה" אבל זה כנעני הוא מארץ הכנעני היושב בערבה וכשיזכיר הכתוב ממרא סתם הוא שם העיר כמו שנאמר (להלן לה כז) ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע היא חברון על פני ממרא היא חברון (להלן כג יט) כי האיש אשר לו אלוני נקרא על שם העיר וכן שכם בן חמור כשם העיר שכם ובבראשית רבה (מב ח) על דעתיה דרבי יהודה אתרא הוא דשמיה ממרא ועל דעתיה דרבי נחמיה גברא הוא דשמיה ממרא {ז} וטעם לה' הנראה אליו. כי הודה לשם הנכבד וזבח לו זבח תודה על שנראה אליו כי עד הנה לא נראה אליו השם ולא נתודע אליו במראה ולא במחזה אבל נאמר לו "לך לך מארצך" בחלום הלילה או ברוח הקדש ויתכן שירמוז "הנראה אליו" על סוד הקרבן (עיין רקאנטי כא ב) והמשכיל יבין {ח} ויקרא בשם ה'. פירש אונקלוס שהתפלל שם כמו קראתי שמך ה' מבור תחתיות (איכה ג נה) והנכון שהיה קורא בקול גדול שם לפני המזבח את שם ה' מודיע אותו ואלהותו לבני אדם כי באור כשדים היה מלמדם ולא אבו שמוע ועתה כשבא בארץ הזאת שהובטח בה "ואברכה מברכיך" היה למוד ללמד ולפרסם האלהות וכן אמר הכתוב (להלן כו כד) ביצחק כאשר הלך אל נחל גרר והובטח אל תירא כי אתך אנכי שבנה מזבח "ויקרא בשם ה'" כי בא במקום חדש אשר לא שמעו את שמעו ולא ראו את כבודו והגיד כבודו בגוים ההם ולא נאמר ביעקב כן מפני שהוליד בנים רבים כלם עובדי ה' והיתה לו קהלה גדולה נקראת עדת ישראל ונתפרסמה האמונה בהם ונודעה לכל עם וגם כי מימי אבותיו נתפרסמה בכל ארץ כנען וכך אמרו בבראשית רבה (לט טז) מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה {ט} הנגבה. כתב רבינו שלמה ללכת לדרומה של ארץ ישראל והוא בחלק של בני יהודה שנטלו בדרומה של ארץ ישראל וכן לעתיד לבא בבניו שנאמר (שופטים א ב) יהודה יעלה בתחלה {י} ויהי רעב בארץ. הנה אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הבצורת והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו והקב"ה נקם נקמתם בנגעים גדולים והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב וגם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים כאשר אמר (שמות א כב) וכל הבת תחיון והקב"ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאד והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים והענין הזה פרשוהו בבראשית רבה (ח ו) רבי פנחס בשם רבי אושעיא אמר אמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני בניך ואתה מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו באברהם כתוב ויהי רעב בארץ בישראל כתיב (להלן מה ו) כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו כי יש באלהים כח לעזור ולהציל גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה מפני הרעב עון אשר חטא כי האלהים ברעב יפדנו ממות ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה במקום המשפט שמה הרשע והחטא {יא} הנה נא ידעתי וגו' אמרי נא אחותי את. לא ידעתי למה פחד ממנה עתה יותר מקודם לכן ואם נאמר שהיו המצרים שחורים ומכוערים כדברי רש"י הנה גם לאבימלך מלך פלשתים אמר כן גם הוא גם יצחק שהיה דר בארץ ההיא במצות ה' אולי היו הכנענים בדור ההוא שטופים בעבודה זרה וגדורים מן העריות יותר מאנשי מצרים והפלשתים ואיננו נכון ויתכן כי לא היה להם פחד רק בבואם בעיר מושב המלכים כי היה דרכם להביא למלך האשה היפה מאד ולהרוג את בעלה בעלילה שישימו עליו והנכון בעיני כי זה דרכם למו מעת צאתם מחרן בכל מקום היה אומר "אחותי היא" כי כן אמר (להלן כ יג) ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי אבל הכתוב יזכיר זה במקומות אשר יתחדש להם ענין בדבר והנה זרז אותה עתה כאשר צוה לה מתחילה ויצחק לא פחד בארצו ובעירו רק בבואו אל ארץ פלשתים אחז דרך אביו ואמר למען יטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך כל ימי היותנו גרים בארץ הזאת עד עבור הרעב כי אברהם מפני הרעב בא לגור בארץ וכעבור הרעב ישוב לארץ אשר נצטוה עליה ונתנה השם לו ולזרעו והיה חושב שיחיו נפשם ברעב ויבא להם ריוח והצלה מאת האלהים לשוב או שיתכן להם לברוח לארץ כנען בהתיאשם ממנה וכתב רש"י הנה נא ידעתי מדרש אגדה עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעותה ועכשיו על ידי מעשה דבר אחר שעל ידי הדרך אדם מתבזה וזו עמדה ביופיה ולפי פשוטו הנה נא הגיע השעה שיש לדאוג על יופייך וידעתי זה כמה ימים כי יפת מראה את ועכשיו אנו באים בין בני אדם שחורים אחיהם של כושים ולא הורגלו באשה יפה ודומה לו הנה נא אדני סורו נא כל זה לשון הרב והמדרש קבלה בענוה שבהם ונסמך למקרא אבל אין צורך לכל הדברים האלה שאין מלת "נא" מורה על דבר שיתחדש בעת ההיא בלבד אבל על כל דבר הווה ועומד יאמרו כן כי הוא רומז על הענין לומר שהוא עתה ככה הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את מאז ועד עתה וכן הנה נא עצרני ה' מלדת (להלן טז ב) מנעורי ועד היום הזה וכן הנה נא לי שתי בנות (להלן יט ח) כי לא נולדו עתה וכולם ככה ויראה מפשט הכתובים כי שרה לא קבלה עליה לאמר כן אבל המצרים היו רעים וחטאים מאד וכאשר ראו אותה ויהללו אותה אל פרעה לוקחה אל ביתו ולא שאלו בהם כלל אם אשתו היא או אם אחותו היא והיא שתקה ולא הגידה כי אשתו ואברהם ספר מעצמו כי אחותו היא ולכך הטיבו לו בעבורה וזהו שאמר הכתוב מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי כי אשתך היא (להלן פסוק יח) האשים אותו כי בראותו שיקחו אותה היה לו להגיד לפרעה כי אשתו היא וחזר והאשים אותו על אמרו אחרי כן לשרים ולבית פרעה כי אחותו היא ולא האשים את האשה כלל כי אין ראוי שתכחיש היא את בעלה והראוי לה שתשתוק {יב} ראו רמב"ן על בראשית יב יא {יג} ראו רמב"ן על בראשית יב יא {טו} וטעם ויראו אותה שרי פרעה. כי כאשר ראו אותה המצרים אמרו ראויה זאת לשרים הגדולים והנה הביאוה אליהם וגם הם יראו לנפשם מנגוע בה כי מפני היופי הגדול ידעו כי המלך יחפוץ בה מאד ויהללו אותה ביניהם לומר ראויה היא למלך לשון רש"י וזה דעת אונקלוס שאמר ושבחו יתה לות פרעה או שהללוה אל המלך עצמו ושלח ולקחה {יז} וטעם על דבר שרי אשת אברם. כי בעבור החמס שעשה לשרה גם לאברהם ובזכות שניהם באו עליו הנגעים הגדולים ההם {יח} ויקרא פרעה לאברם. יתכן כי בבוא הנגעים פתאום עליו ועל ביתו בעת אשר לוקחה שרה אל ביתו הרהר בדעתו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו ושאל אותה והגידה כי היא אשתו ולכן קרא לאברהם והאשים אותואו כאשר אמרו רבותינו (ב"ר מא ב) שלקה בראתן שהמשגל קשה לו וחשש כי שמא אשתו היא ואמר לו בספק מה זאת עשית לי להוציא מפיו האמת כי אם היתה אחותו היה אומר אמנם אחותי היא ואמר ועתה הנה אשתך קח ולך לראות מה ידבר ומה ישיב על תוכחתו ואברהם שתק ממנו ולא השיב אותו דבר מרוב פחדו אז הבין פרעה כי היא אשתו כאשר חשב וצוה עליו פרעה אנשים לשלחם {יט} וטעם ואקח אותה לי לאשה. שהיה רצונו שתהיה זאת אשתו המולכת לא תהיה פלגש לו והזכיר זה בעבור שיודה לו אם היא אחותו כאשר פירשתי

אור החיים על בראשית פרק-יב

אור החיים: {ח} אל נא תהי מריבה וגו'. טעם אומרו ביני ובינך, הודיעו כי סופה להיות המריבה גם בין שניהם. והגם שיאמר לוט כי ח''ו לא יריב את רבו וגאונו ולא יהיה הדבר אף על פי כן יודה בדבר אשר כבר הוא בין רועיו ורועי אברם, והוא אומרו ובין רועי וגו'. ואומרו כי אנשים אחים יתבאר על פי דבריהם (ב''ר פמ''א) כי רועי לוט היו משלחים צאנם ורועים בשדות אחרים בטענת כי הארץ לאברהם ולוט בן אחיו יורשו, וזה הוא שיעור הכתוב אל נא תהי מריבה ביני וגו' במאמר זה שאנשים אחים:

עוד יתבאר על דרך אומרו (תהלים נ) תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי ופירשו קדמונינו על זה הדרך תשב באחיך בבן אמך שהוא אתה המדבר תתן דופי, והוא אומרו כי אנשים אחים פירוש וכשתהיה המריבה ויוגשו לפני שופטי ארץ שהם הכנעני והפריזי שאמר הכתוב בסמוך, אשר ירשיעו שופטי ארץ מהשנים יסובב הפגם גם לאחיו, כי הנושך והנשוך ענושים להיותם אחים:

עוד ירצה כי להיותם אחים אין לוט ולא רועיו מתנהגים בכבוד הצריך לאברהם בחושבם כי אין הפרש מה שאין כן אם היו אברהם ולוט בלתי קרובים היו נוהגים כבוד באברהם לצד רוממות כבודו אשר גדלו אלהים: {יד} וה' אמר וגו'. טעם שלא התחיל לומר ויאמר ה' אל אברם אחרי וגו', יכוין לומר להיות שאמר הכתוב ויאמר אברם אל לוט וגו' הפרד נא וגו' והפריד רשע מעליו מוסיף הכתוב לומר שגם ה' היה יושב ומצפה אל הדבר ותיכף ומיד שנפרד הרשע דבר אליו והראהו את הארץ. והוא מה שאמר לו (י''ב א') אשר אראך וכמו שפירשנוהו במקומו:

וראה מן המקום. טעם שהוצרך לומר מן המקום אשר אתה שם. כאן עשה לו נס עצום שיוכל לראות מצפון לדרום וממערב למזרח ממקום אחד מבלי שיוצרך לסובב: {טו} כי את כל הארץ וגו'. הנה ידוע כי שיעור חוש הראות הוא מוגבל באדם את אשר ישיג לאור השמש, וכאן עשה לו ה' נס שנתקרבו קצות הארץ וראה הכל ובאמצעות הדבר החזיק בכל הארץ כי אין לך חזקה גדולה מזו שיעתק צור ממקומו להתקרב לפני אדוני הארץ, ולא ירחיק דעתך דבר זה כי מצינו שקפצה הארץ לעבדו (ב''ר פנ''ט) וגם נקפלה תחת בניו (חולין צא): {יז} קום התהלך בארץ וגו'. בפרק המוכר את הפירות (ב''ב ק.) וז''ל תניא הלך בה לארכה ולרחבה קנה בה מקום הלוכו דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים לא קנה עד שיחזיק מאי טעמא דרבי אליעזר דכתיב קום התהלך וגו' לארכה וגו', ורבנן התם משום חביבותא דאברהם וכו' כדי שיהיה נוח ליכבש לפני בניו ע''כ. הנה לסברת ר''א הגם שהחזיק בתלישת הארץ וסמיכתה לפניו כמו שפירשנו בפסוק כי את כל הארץ וגו' אף על פי כן ממה שאמר הכתוב קום התהלך וגו' ללמד תורה בא שהליכה הוה חזקה. ולסברת חכמים דמשום חביבותא וכו' חזקת הארץ לזכות אברהם זכה מדין הכתוב למעלה ואין למידין מכתוב זה כי חביבותא דאברהם יכוין:

כלי יקר על בראשית פרק-יב

כלי יקר: {ז} ויהי ריב בין רועי מקנה אברם וגו'. רש"י פי' סמיכת והכנעני והפריזי אז יושב בארץ. לומר, שלא זכה בה אברם עדיין וקשה למה הזכיר כאן והפריזי ולמעלה אמר והכנעני אז בארץ, וכאן הזכיר יושב ולא הזכיר זה למעלה, ויש אומרים שר"ל אלו שני אומות גדולות הכנעני והפריזי נתישבו בארץ בלא מריבה ושני רועים אלו לא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו, וקשה עוד וכי בעבור זה הפרד נא מעלי, הנה רועי אברם עשו את שלהם והוכיחום על הגזל ואם המה לא קבלו תוכחתם הנה המה את נפשם הצילו.

ויותר קרוב לשמוע, שרועי אברם הוכיחום על הגזל, והמה טענו כל הארץ היא של אברם כו', וחשב אברם שאם יושבי הארץ יראו שהוא מחזיק בארץ בחזקת שהיא של אברם ואני מתי מספר, פשיטא שיתאספו עלי והכוני. על כן הזכיר גם הפריזי שהיו אנשיו גבורים עד שישבו בערי הפרזות כהוראת שם פריזי וכסימן שמסר משה למרגלים. וכן יעקב היה מתירא מן הפריזי ביותר שאמר (בראשית לד.ל) עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי ואני מתי מספר וגו' ולכך הזכיר כאן ישיבה לומר שעד עכשיו הם יושבים בשלוה עמדי וע"י שיראו כי רועי מחזיקים בשדות בחזקת שהיא שלי וילחמוני חנם, לפיכך הפרד נא מעלי. על כן הלך לוט ונתישב אצל אנשי סדום שאינן מקפידין על הגזל, לפיכך סמך לומר ואנשי סדום רעים וחטאים. להורות שבעבור שהיו חטאים בממונם ולא הקפידו על הגזל נתיישב לוט אצלם. {יד} וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו. פרש"י כ"ז שהיה הרשע עמו פירש ממנו הדבור. ומקשים כאן והלא כבר נאמר וירא ה' אל אברם והיה לוט עמו. ונ"ל שלא קשה מידי, כי בהבטחה ראשונה נאמר לזרעך אתן את הארץ. והבטחה זו היא שעמדה לרועי לוט, להטעותם ולומר כל הארץ של אברם היא ולוט יורשו וע"כ היו מרעין בהמתם בשדה אחר, ואם לדין יש תשובה על טענתם כי לא זכה בה אברם כל עיקר כי לא ניתן הארץ רק לזרעו ולא לו ואם כן מסתמא לא יסכים לוט עם רועיו והמה היו רועי בקר ולא מחכמה שאלו ע"ז. אבל בהבטחה זו אמר לו הקב"ה כי לך אתננה. נשמע מזה כי אברם עצמו זכה בארץ. ע"כ לא נאמרה הבטחה זו לאברם עד אחרי הפרד לוט מעמו, כדי שלא יתלה עצמו בהבטחה זהו יותר מבראשונה ויבא לגזול בפרהסיא, לא ישוב מפני כל. ומה שנאמר כי לך אתננה יתבאר בע"ה פרשת וארא באיזו ענין זכה אברם בארץ.

ד"א כי מה שנראה אליו ה', אע"פ שהיה לוט עמו, לפי שעדיין לא הרשיע לרעות בשדות אחרים, כי אולי לא היו לו ללוט עדיין צאן ובקר, אבל אחר שהלך עם אברם נתנו גם ללוט מתנות כמ"ש וגם ללוט ההולך את אברם היה לו צאן ובקר ואמרו רז"ל (ב"ק צג.) מי גרם לו זאת הליכתו עם אברם. שמע מינה שקודם שהלך עם אברם לא היה לו צאן ובקר עדיין, עד שבא עמו מצרימה ונתנו לאברהם מתנות וגם ללוט כדי שיסכים על נתינת שרה לו לאשה ואז התחיל לרעות בהמותיו בשדה אחר ואז נעשה רשע, ובעבורו פירש הדבור גם מן אברם כי הגזל גורם סילוק השכינה כמ"ש (תהלים יב.ו) משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה'. {יז} קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה. הבט ימין וראה כי מתחלה אמר הקב"ה לאברהם שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה עומד שם צפונה ונגבה וקדמה וימה כי כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם. ש"מ שבראיה לחוד סגי וקני לה. ואח"כ חזר מזה ואמר, קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה. ש"מ שצריך לעשות חזקה ממש מכי דיש אמצרי, (ב"ק ט.) ובראיה לחוד לא קנה לה. ועוד כי מתחלה אמר לזרעך עד עולם, ואח"כ אמר כי לך אתננה, ולא הזכיר זרעך ולא עד עולם. ועוד שאמר שא נא, אין נא אלא בקשה. ובאמרו קום התהלך בארץ לא הזכיר לשון נא. ואצל משה רבינו ע"ה מוחלפת השיטה שאמר (דברים ג.כה) אעברה נא ואראה את הארץ. הרי שהזכיר לשון נא אצל העברה ממש שהיא דוגמת קום התהלך בארץ אבל אצל הראיה לא הזכיר נא כי לא אמר ואראה נא. ועוד מהו שאמר כאן וראה מן המקום אשר אתה עומד שם וכי ס"ד שיראה מן המקום אשר אינו עומד שם.

והקרוב אלי לומר בכל זה, שהקנה הקב"ה אל אברהם את הארץ לקנות שמה שני מיני תועלת, האחד, רוחני והוא נקנה בראיה לבד. ואחד, גופני והוא נקנה מכי דיש אמצרי. הרוחני הוא, כי שם מקום מקדש של מטה מכוון כנגד בהמ"ק של מעלה, ושם פעל ה' מכון לשבתו יתברך, ושם חביון עוזו יתברך, וכל המסתכל במקום הקדוש ההוא מיד נתלבש רוח טהרה וקדושה ומלך עליון ביופו ית' תחזינה עיניו ובראיה לחוד סגי לאדם לקנות השלימות ההוא במקום אשר קרא לו אברהם (בראשית כב.יד) ה' יראה, וקרי בה יראה היו"ד בחיריק ויראה היו"ד בציר"י, כי כדרך שבא לראות כך בא ליראות, כי מיד בבואו שמה כשם שהשכינה רואה אותו כך הוא רואה פני השכינה ומיד נעשה מושפע ומואצל ודבק בזיו שכינתו יתברך מעין עוה"ב, כי גם שם הצדיקים יושבים ונהנים מזיו שכינתו יתברך. ולא בכל מקום בארץ האדם זוכה לשלימות זה כי אם במקום הנקרא ה' יראה והוא הר המוריה ובית אל, כי למעלה כתיב (ג-ד) עד בית אל, אל מקום המזבח וגו' ולקמן פר' ויצא (כח.יז) פי' רש"י שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל ופירשו המפרשים שמאותו זמן והלאה נתחברו שני המקומות מקום בית המקדש ובית אל והיו למקום אחד. על כן נאמר כאן לאברם שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם. הורה באצבע ששלימות זה הרוחני הנקנה לו בראיה לחוד לא נקנה לו כ"א מן המקום אשר הוא עומד בו והיינו בית אל. כי כך משמע פשט המקראות וילך למסעיו מנגד עד בית אל וגו' וז"ש אל הארץ אשר אראך שאני מראה אותך שמה וסבה זו מלך ביפיו תחזינה עיניך.

ותועלת רוחני זה לא יסיר מזרעו עד עולם, כי אף בזמן שב"ה שלמטה אינו בבנינו מ"מ הבה"מ שלמעלה המכוון נגדו נצחי לא יסור לעולם ובכל זמן יורד ממנו השפע על זרע אברהם המקודש, ומטעם זה שלמים וכן רבים נכספה נפשם לעמוד במקום הקדוש ההוא כי רצו את אבניה וגו'. וכנגד תועלת רוחני זה אמר הקב"ה שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם ר"ל מן המקום הקדוש אשר אתה עומד בו כי בו תקנה השלימות הרוחנית ותזכה לראות פני השכינה, ועל אותו שלימות אמר לך אתננה ולזרעך עד עולם כי שלימות רוחני זה לא ימוש לעולם. ואח"כ אמר כנגד השלימות הגשמי הנקנה לו בארץ והיינו סתם נחלת שדה וכרם, וסתם קרקע אינה נקנית כי אם בחזקה גמורה מכי דיש אמצרי, אמר קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה ולא הזכיר לזרעו עד עולם כי הארץ נתנה לישראל על תנאי אם ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו.

ועל קניית שני מיני שלימות אלו אמר משה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה. כי באמרו אעברה נא בקש על קנית סתם חלק בארץ אשר לזה צריך העברה ממש כדרך שנאמר קום התהלך בארץ. ובאמרו ואראה את הארץ בקש על קניית השלימות הרוחני הנקנה בראיה לבד וכנגד מה שנאמר כאן מן המקום אשר אתה שם דהיינו בית אל מקום המקדש אמר להלן ההר הטוב הזה והלבנון. ומ"ש כאן שא נא עיניך הזכיר לשון נא דווקא באותו שלימות הנקנה בראיה אבל בשלימות הגופני לא הזכיר לשון נא, ואצל משה כתיב חילוף הדברים הכל חד טעמא הוא לפי ששלימות הגופני האדם יראה לעינים אליו ביותר ע"כ אין הקב"ה צריך לבקש מן האדם בלשון תחנונים שיקבלו מידו אלא אדרבה האדם מבקשו בלשון תחנונים מן הקב"ה כי תאוה הוא לעינים לראות בחמדת העה"ז. אבל החמדה הרוחנית אשר עין לא ראתה אין הטבע נכסף אליו כל כך ואין האדם מבקש עליו בלשון תחנונים כפי טבעו, אלא אדרבה ה' מבקש מן האדם בלשון תחנונים שידבק בשלימות רוחני זה, ע"כ אמר הקב"ה לאברם שא נא אין נא אלא בקשה ותחנה שבקש ה' ממנו שידבק בקנין רוחני זה, אבל קום התהלך בארץ כדי לקנות נחלת שדה וכרם לא הוצרך לבקש ממנו. אבל משה כשבקש על שתים אלו מן הקב"ה הזכיר לשון נא באמרו אעברה דהיינו קניות חלק בארץ שהטבע נכסף אליו ומבקש על ככה אבל באמרו ואראה את הארץ לא הזכיר לשון נא כי הכל חד טעמא ואע"פ שאין זה נאות לאומרו על שני צדיקים כאברהם ומשה מ"מ דיברה תורה בלשון סתם בני אדם ואמר הקב"ה לאברם שא נא וקום התהלך כמדבר לסתם אדם ומשה ג"כ לא רצה להחזיק את עצמו לצדיק גמור.

דבר אחר, אברהם לא היה לו עינים רמות והיה תולה עיניו תמיד למטה ע"כ נאמר לו שא נא עיניך נא לשון עתה כי עתה לפי שעה שא נא עיניך למעלה וראה.

ספורנו על בראשית פרק-יב

ספורנו: {א} אל הארץ אשר אראך. אל המקום מהארץ אשר אראך אותה במראות אלהים לפיכך עבר בארץ ולא נטע אהלו עד המקום שנראה אליו שם האל יתברך שאמרו ויעבור אברם בארץ עד מקו' שכם וירא אליו ה' ויאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת: {ב} והיה ברכה. ברכת ה' היא שישמח ה' במעשיו כמו שאמרו רז''ל ישמעאל בני ברכני אמרתי לו יהי רצון מלפניך שיגלו רחמיך על בניך. אמר אם כן היה לי ברכה במה שתתבונן ותקנה שלמות ותלמוד דעת את העם: {ה} ויצאו ללכת ארצה כנען. שהיתה מפורסמת אצלם לארץ מוכנת להתבוננות ולעבודת האל ית': ויבוא ארצה כנען. לא כענין יציאת תרח ללכת ארצה כנען שלא בא אלא עד חרן: {ו} ויעבר אברם בארץ. לא התעכב במקום ממנה עד שנראה אליו האל ית' כאשר יעדו באמרו אל הארץ אשר אראך: {ח} בית אל מים והעי מקדם. בין שתי עיירות גדולות למען ירבו הבאים לשמוע בקראו בשם ה': {ט} הלוך ונסוע הנגבה. כשנסע ממקום למקום כמנהג הרועים לא הלך למזרח ולא למערב שלא לנטות מאחת משתי העיירות שהתחילו קצתן להמשך אחריו: {י} לגור שם. לא להשתקע: {יא} כאשר הקריב. קרוב לעת הצורך פן תשכח: לבוא מצרימה. בית הועד היה לזימה כמו שנ' עליהם אשר בשר חמורים בשרם כו': {יב} והרגו אותי. שלא יקוו שאסכים לתתך להם: {יג} למען ייטב לי. למען כשתאמרי שאת אחותי יקוה כל אחד מהם שאשיאך לו ולא יחשוב שום אחד מהם להרגנו אבל ייטיב לי במהר ובמתן כמו שהיה המנהג אז שהיו מפתים את אבי האשה במהר וקרוביה במגדנות כדי שיסכימו לתת אותה לתובע ולזה אמרה תורה מהור ימהרנה אם מאן ימאן אביה כסף ישקול ובין כך חשב לצאת משם: {יד} ויראו המצרים. כלם נתנו עיניהם בה כאשר חשב אברהם: {טו} ויראו אותה שרי פרעה. והם בטלו מחשבת ההמון: ותקח האשה. {טז} ולאברם היטיב. שלא נמלכו ראשונה בו לפתותו כמו שהיה המנהג וזה כי חשבו שלא היה צורך לזה כלל מאחר שלקחה המלך לאשה ומאחר שאמרה שהיתה אחות אברהם בלבד וראויה להנשא לא היו נשואין טובים מאלו שהיו להנשא למלך לאשה כמו שהעיד באמרו ואקח אותה לי לאשה אבל לקחוה למלך ראשונה ואחר כך המלך הטיב בעבורה במהר ובמתן כמנהג: צאן ובקר ועבדים. רב כיד המלך: {יז} וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים. את פרעה לבדו בגדולים: ואת ביתו. נתן נגעים גם בביתו אבל לא גדולים כשל פרעה וזה למען יראו שהצדקת לבדה נמלטת ויכירו שהכל היה בעבורה למען ישובו מרשעם: {יח} למה לא הגדת לי. שגם אם היית חושד את ההמון לא היה לך לחשוד את המלך אשר במשפט יעמיד ארץ: {יט} למה אמרת אחתי היא. אפי' אחר שהובאת לביתי: ואקח אותה לי לאשה. לא לפלגש וזה בלתי רשותך כי חשבתי שבהיותה אחותך ייטיב בעיניך להתחתן במלך:

שפתי חכמים על בראשית פרק-יב

שפתי חכמים: {א} א רצה לומר הקרא קאי אלעיל שפי' להנאתך ולטובתך ועז"פ מה היא הטובה שאעשה לך ששם אעשך לגוי גדול ומה ההנאה שאודיע טבעך בעולם ר"ל הואיל ואח"כ מפרש הפסוק בעצמו ואעשך לגוי גדול ואגדלה שמך א"כ בתחילה כשאמר לו לך לך ש"מ שעל מנת כן אמר לו. כתב הרא"ם אף שלך לך אינו קושיא דמצינו (שה"ש ב יא) הגשם חלף הלך לו וכמוה רבים א"כ הכא נמי נימא אורחא דקרא הוא, אפילו הכי היכא דאיכא למדרש דרשינן. אבל לי נראה שקושיא הוא בכל מקום, וגבי הגשם חלף הלך לו ר"ל לטבעו לרצונו, אבל כאן הקב"ה אמר לו לך לך והוא אין רצונו בכך לכן אמר לך לך להנאתך וכו'. (מהרש"ל): רצה לומר הקרא [מה שכתב שם אעשך וכו' ועוד שאודיע וכו'], קאי אלעיל שפירש להנאתך ולטובתך, ועל זה פירש מה היא הטובה שאעשה לך, ששם אעשך לגוי גדול. ומהו ההנאה, שאודיע טבעך בעולם, מהרש"ל לפי פירוש ראשון קשה דצריכין אנו להגיה ושם [אעשך], לכן מפרש רש"י ועוד וכו', ולפי זה קשה מאי ואעשך לגוי גדול לכך צריך לשני הפשטים: {ב} ב דקשה לרש"י למה ברכהו בשלש ברכות הללו ולא בשאר ברכות: ג משמע שר"ל לפי שהדרך ממעט כו' לכך הבטיחו על הבנים ואמר לו הדרך אינו מזיק לך, אלא כמו שאם לא היית בדרך היה לך בנים כך הדרך אינו מזיק לך, וקשה הא לעיל פירש רש"י וכאן אי אתה זוכה לבנים. וכן מה שפירש כאן לפי שהדרך ממעט את השם לכך הבטיחו שהדרך אינו מזיק לו כלום אלא כמו שאם לא היה בדרך היה בעל שם כך יהיה עכשיו, וזה סותר מה שפירש לעיל (שם) ועוד שאודיע טבעך בעולם, משמע דבחוץ לארץ אין לו שם כלל, ועוד קשה למה מפרש מתחילה מלת והיה ברכה ואח"כ מפרש דבר אחר ואעשך לגוי גדול, שלא על סדר הקרא. עוד קשה למה מפרש בתחילה מלת ואעשך לגוי גדול ואח"כ מפרש מלת מארצך וממולדתך, שלא על סדר הקרא: והרא"ם פירש דרש"י כתב באחרונה ב"ר, כלומר שהוא מורה שחולק על מה פירש דרש"י כתב באחרונה ב"ר, כלומר שהוא מורה שחולק על מה שפירש להנאתך ולטובתך. ויש לומר בדרך הפלפול דהכי פירושו דמה שאמר ואעשך לגוי גדול וגו' לפי שהדרך וכו', לא בא לפרש על ואעשך לגוי גדול, אלא רש"י מקשה קושיא על פירושו שפירש לעיל, כאן אי אתה זוכה לבנים, והא בב"ר אמרו ואעשך לגוי גדול לפי שהדרך וכו' א"כ משמע שכאן היה נמי זוכה לבנים, ואין לומר דהמדרש רבה משובש הוא לפי שבנים ושם מפורשים בקרא אבל ממון אינו מפורש, לכן פירש ממון נמי מפורש ואברכך בממון. וא"ת והא עדיין י"ל דהמדרש משובש דהא המדרש רוצה לדרוש כל היתורים שבקרא ומה הוא דורש במלת והיה ברכה, ועל זה פירש והיה ברכה נמי למדרש אתא הברכות נתונות בידך וכו', א"כ שמע מינה שאינו משובש, וא"כ קשה על פירושו דלעיל. ומתרץ ד"א ואעשך לגוי גדול זה שאומרים וכו', ר"ל בב"ר יש עוד פירוש אחר על ואעשך לגוי גדול וא"כ מאי דפירשתי לעיל וכאן אי אתה זוכה לבנים, אליבא דר"א פירשתי וק"ל: קשה דהא גבי אברהם לא שייך מעוטים הללו דהא לא היו לו בנים, וגם ממון לא היו לו דהא בהליכתו לקח הכל בהקפה, וגם השיב למלך סדום אל תאמר אני העשרתי (להלן יד כג), וגם לא מצינו שהיה לו שם טוב. ונראה דהכי קאמר לפי שהדרך ממעט שלשה דברים למי שיש לו, ומכל שכן מי שלא היה לו עד הנה שלא יזכה בהם בדרך, לפיכך הוזקק לג' ברכות הללו שיזכה בהם היפך מנהג של עולם שהדרך ממעט. (נחלת יעקב): דלפי פירוש הראשון הברכות נתונות כו' היה לו לומר והיה מבורך, שקאי על אדם המברך, לכן פירש ד"א וכו' דעל הברכה ממש קאי ואגב זה פירש חיבור הפסוק. (מהרש"ל): ד פירוש דהכי משמע מקרא לפי שאין אומרים אלהי אלא על רבים, כמו אלהי ישראל (להלן לג כ), אלהי העברים (שמות ג' יח), אלהי העמים (דברים ו יד), אבל על יחיד אין אומרים אלהי, שלא מצינו בשום מקום שנכתב על יחיד אלהי, לכך אמר לו הקב"ה ואעשך לגוי גדול, ר"ל שאתה תהיה כמו גוי גדול ואמרים עליך אלהי אברהם כמו על גוי גדול, ומפני שמלת ואברכך מורה על תוספת ברכה, אמרו שאף בנו יזכה לאותו ברכה, שיאמרו עליו אלהי יצחק, ולפי שמלת ואגדלה שמך מורה עוד על תוספת גדולה, אמרו שאף בן בנו יזכה לאותו מעלה, שיאמרו אלהי יעקב. והא דתלה זה בהליכתו לארץ ישראל ולא בחוצה לארץ, י"ל משום דאמרו (כתובות קי:) כל הדר בחוצה לארץ כאילו אין לו אלוה, ולכך אין לומר אלהי אברהם אלא כשילך לארץ ישראל וק"ל: ה והיה בגימטריא שם של ד', כלומר בך יהא החתימה שאומרים ברוך אתה ה' מגן אברהם. (מהרש"ל): ו מפני שמלת לך, אצל מבית אביך שהיה עומד שם שייך לשון יציאה, ואצל מארצך שכבר יצא משם שייך לשון התרחק עוד, הוכרח לפרש מלת לך, מלשון הרחקה ומלשון יציאה: רצונו לתרץ למה האריך כל כך לומר לו יציאתו מהיכן יהיה, וכי לא ידע שיצא ממקום שהוא שם שהוא מבית אביו, וא"כ היה לו לומר לך לך אל הארץ וגו', ועל זה פירש לא גילה לו מיד כדי לחבבה בעיניו וכולי, כלומר כדי לחבב את ארצו בעיניו וכדי ליתן לו שכר טוב על כל דבור ודבור ועל כל פסיעה ופסיעה, כי בריבוי החיבה והתוארים שמחבב את ארצו שילך משם ירבה צערו בעזיבת המקום ההוא, וככה יהיה שכרו דלפום צערא אגרא, משום הכי כתוב מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו', כדי לחבב עליו ארצו בריבוי תוארים. וכן גבי את בנך וגו' שהאריך בריבוי תוארים כדי לחבב את בנו בעיניו כדי שיתן לו שכר טוב על כל דבור ודבור ועל כל פסיעה ופסיעה, כי בריבוי החיבה והתוארים שמחבב את ארצו שילך משם ירבה צערו בעזיבת המקום ההוא, וככה יהיה שכרו דלפום צערא אגרא, משום הכי כתוב מארצך וממודלתך ומבית אביך וגו' כדי לחבב עליו ארצו בריבוי תוארים. וכן גבי את בנך וגו' שהאריך בריבוי תוארים כדי לחבב את בנו בעיניו כדי שיתן לו שכר טוב על כל דבור ודבור, כי כפי ריבוי תוארים כן יהיה צערו בזביחתו והפרדו ממנו. ולזה נמי לא גילה לו המקום אשר יביא אותו שמה כדי שלא ידע את המקום ההוא ושמא הוא גרוע ממקומו שיצא משם ויצטער יותר, ובזה יהיה שכרו יותר. (הר"א מזרחי): ומהרש"ל פירש שמקשה תרי קושיות, חדא למה לו להאריך בכל הספורים הללו, היה לו לומר מיד מבית אביך. ועוד למה לא גילה לו מיד. ומתרץ מה שהאריך כדי לחבבה וכו', ומה שלא גילה כדי לתת שכר וכו', וכיוצא בו וכו', האריך הספור כדי לחבב לו את יצחק בעיניו ולא גילה לו המקום מיד כדי לתת לו שכר וכו' עכ"ל: ונ"ל ג"כ כפירוש זה, רק הדין עם מורי מהר"ם יפה שהכינוי של לחבבה קאי על הארץ הנזכר מקודם, דהיינו לא גילה לו הארץ, דאילו ארצו שיצא משם מאן דכר שמיה שיפול עליו לחבב גם גבי קח נא את בנך את יחידך וגו', מלת לחבב עליו את המצוה שהזכיר רש"י שם (להלן כב ב) דהיינו מצות העקידה (ויהיה לו ג"כ שכר חבוב המצות). (צדה לדרך): {ה} ז הוכחתו מדכתיב הנפש אשר עשו בחרן בלשון רבים היינו אברהם ושרה: נראה לי כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי (יבמות כב.) לפיכך הוה כאילו עשאום. (נחלת יעקב): {ו} ח משום דכל ויעבור שבמקרא משמע דעבר הארץ ולא דר שם, הוצרך לפרש דזה אין פירוש כך אלא נכנס לתוכה, ומנא ליה לרש"י לפרש כן, י"ל דדייק מדכתיב בארץ ולא כתיב הארץ או י"ל דדייק מדכתיב עד מקום שכם ושכם הוא בארץ כנען: ט דקשה לרש"י למה לא השמיענו הכתוב שבא לסוכות שהיא ראשונה בגבול ארץ ישראל כדמשמע לקמן בפרשת וישלח (לג יז), ועל זה פירש להתפלל, אי נמי דקשה לו למה נאמר עד מקום שכם, ולא כתיב עיר שכם, כדכתיב גבי יעקב (שם) ויבא עיר שכם, ועל זה פירש שבא להתפלל וכו', ומשום הכי נקט מקום דכל המתפלל צריך לקבוע מקום לתפלתו, ודלא כהרא"ם שפירש דאם לא כן עד מקום שכם למה לו: וא"ת כיון שאברהם ידע זה בנבואה, א"כ למה אמר אח"כ (להלן טו ב ג) ואנכי הולך ערירי וגו' הן לי לא נתת זרע וגו' שהיה חושש שימות בלי זרע. וי"ל שמכל מקום היה דואג שימשך הדבר שלא יוליד עד הזקנה ויקח אליעזר את ממונו. (מהר"ר נתן) עיי"ש: י דקשה לרש"י הא כתיב עד מקום שכם עד אלון מורה וכיון דשכם הוא למה קראו אלון מורה, ומפרש הראוהו הר גריזים והר עיבל ושם כתב אלון מורה בפרשת ראה (דברים יא ל), ששם קבלו וכו', כי אלון לשון אלה (פירוש שבועה), ומורה, לשון הוראה וזהו תורה. (מהרש"ל): כ דקשה לרש"י דאז מיעוט הוא, משמע דבימי אברהם היו בארץ אבל אח"כ לא היו בארץ, והא בימי משה עדיין היה בארץ, משום הכי הוכרח לפרש דאז ולא קודם, אלא היה הולך וכובש: ל והיינו שם בן נח כדפירש רש"י לקמן (יד יח), ומלך שלם זה מלך ירושלים. ומה שכתב שבחלקו של שם נפלה, אע"פ שזה סותר מה שפירש רש"י (במדבר יג כב) גבי וחברון שבע שנים נבנתה, אין זה קושיא דאיכא למימר אגדות חלוקות הן. וליכא למימר שכל ארץ ישראל בחלקו של חם נפלה, חוץ מירושלים וגבוליה שנפלה בחלקה של שם, דמלשון היה הולך וכובש את א"י מזרעו של שם משמע במשמעות הלשון שכל ארץ ישראל בחלקו של שם נפלה. (הר"א מזרחי): אבל יותר נ"ל שירושלים וגבוליה בחלקו של שם נפלה, והא דנקט רש"י היה הולך וכובש את א"י כו', אין במשמעות הלשון אלא מקצת ארץ ישראל שלא היה בידו של כנען בן חם, ממה שנפרש שהם מדרשות חלוקות וק"ל: בודאי בחלקו של שם נפל כל ארץ ישראל כמשמעות רש"י כאן, ומה שכתב בפרשת שלח (במדבר שם) הכי פירושו, כי ידוע אם אדם אחד הוא הבנאי יש להניח סימן שבנה העיר האחת לפני השנית, ואם היה חם הבנאי בודאי יש להניח סימן שבנה העיר הזו לפני האחרת ואז הוא הסימן שפיר הקדימה, אבל זה אי אפשר שיהיה חם הבנאי מכח זו הקושיא אפשר שבנה חברון אלא ששם בנה חברון, וחם בנה צוען, אם כן אי אפשר כלל ליתן סימן שזה העיר חברון נבנה משם, שבע שנים לפני צוען שבנה חם, מאחר ששני אנשים הבנאים ועל זאת אין צריך להביא סתירה, אלא ודאי פירושו [כדמסיים רש"י שם] שהיתה מבונה וכו'. (מהר"א אשכנזי): {ז} מ דקשה לרש"י למה בנה עכשיו מזבח, דאי משום גילוי שכינה כדמשמע בקרא א"כ היה לו לבנות ג"כ מזבח בחרן, כי שם נראה לו השם יתברך ג"כ באמרו לו לך לך ואע"פ שלא נכתב שם וירא ה', מכל מקום גילוי שכינה היה, לכן פירש רש"י על הזרע ר"ל על הבנים, ועל הארץ שאמר לזרעך אתן את הארץ, הרי שניהם בשורת הבנים ובשורת הארץ: ועוד י"ל דהוכחתו היא מדכתיב לה' הנראה אליו, דקשה לרש"י הנראה אליו מיותר, אלא להכי כתב הנראה אליו כי בנין המזבח היה על המראה שנראה אליו עכשיו דהיינו בשורת הבנים ובשורת הארץ וק"ל: {ח} נ דקשה לרש"י דהעתקה לא שייך בגוף שיש בו רוח חיים אלא לשון יציאה, כמו שכתב לעיל (פסוק ה) ויקח אברם וגו', או לשון נסיעה כמו שכתוב ויסע אברם וגו', ועל זה פירש אהלו היה מעתיק משם: ס רצונו לפרש שמלת מקדם דבוק הוא למלת ההרה, ומפרש באיזה מקום היה ההר, אבל אינו חוזר על ויעתק משם ולפרש מאיזה מקום היה נסיעתו והוכחתו מדכתיב אחריו בית אל מים והעי מקדם, ואי פירושו הוא על נסיעתו מהיכן היה, למה היה בית אל מים כיון שנסע מקדם לבית אל, אדרבה קודם שנסע היה בית אל מים כיון שהיה במזרחו של בית אל, אבל כיון שנסע משם לרוח אחרת לא היה כן, אלא על כרחך מקדם דבוק למלת ההרה, וזהו שנקט רש"י נמצא בית אל מים כלומר דעכשיו אתי שפיר מאי דכתיב בית אל מים. ואין להקשות כיון דקדם פירושו במזרח היה לו לומר בקדם, דמדקם משמע דקאי על ההר שהיה עומד מקדם לבית אל, לכן פירש רש"י במזרחו של בית אל ויהיה מ"ם דמקדם כמ"ם בעדן מקדם (לעיל ב ח) שפירושו במזרחו: ע וא"ת מנא ליה, דילמא איפכא. וי"ל הואיל ואמרינן בגמרא (יבמות סב:) דחייב אדם לכבד את אשתו יותר מגופו א"כ ודאי שלה נטה בראשונה: פ רצונו לתרץ למה בנה עוד מזבח דהא כבר בנה מזבח על בשורת הזרע ועל בשורת הארץ: נלע"ד שהקב"ה הראה לו צרה זו יותר משאר צרות, דהוי כמו שיור במתנתו שאמר לו לזרעך אתן את הארץ (פסוק ז) שהוא על תנאי שאם יחטאו בניו כמו עכן שיפלו בידם. (קצור מזרחי): {ט} צ דקשה לרש"י דהלוך ונסוע משמע שנסע תמיד, ולעיל כתיב ויעתק אהלו משמע שחנה בנתיים, ועוד קשה לרש"י דכתיב הלוך ונסוע הנגבה משמע שהיה נוסע לנגבה של עולם שהוא חוץ לארץ, וזה אינו דהא היה נוסע מחרן לארץ ישראל, ולכך פירש רש"י לפרקים יושב כו' וכל מסעיו כל מה שהיה נוסע לנגבה של ארץ ישראל היה נוסע: {יא} ק ר"ל שהיו עוברים בנהר וצריכה היתה להגביה בגדיה וראה שהיתה יפת מראה, ויש מפרשים ראה בבואה שלה במים, שעברו דרך המים וראה בבואה שהיתה יפה מאוד. ומשום דעדיין קשה דהלשונות סותרים זה את זה, "הנה נא" משמע לשון הוה, ו"ידעתי" לשון עבר, לכך פירש ד"א כו'. (מהרש"ל): יש מקשין והלא אמרו חז"ל (קידושין מא.) אסור לישא אשה עד שיראנה. ולי נראה שודאי שראה אותה קודם שנשאה והכיר בה שהיא יפת תואר, ומכל מקום באותו הזמן היתה רכה בשנים ודרך להיות יפה, אבל עכשיו שהיהת בת ס"ה שנים ורגיל להשתנות היופי ועל זה אמר שעד עכשיו כו'. (נחלת יעקב): ר ר"ל, לפירוש זה צריך לחלק הכתוב, הנה נא הגיע השעה וכו', ומלת ידעתי הוא התחלת ענין, ידעתי זה מימים רבים, ולזה מייתי ראיה שמחלקין הכתוב ודומה לו הנה נא אדני סורו נא, הגיע השעה שצריכין אתם לתת לב על רשעים וכו': ש ואע"פ שבאבימלך לא היו אנשים שחורים ואע"פ כן אמר (אמרי נא אחותי את) [אחותי היא] (להלן כ ב). כבר תירץ אברהם בעצמו זה באמרו רק אין יראת אלהים במקום הזה (שם פסוק יא) ופירש רש"י אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו כו'. ודלא כהרא"ם שתירץ שכבר יצא הקול שהיא אחותו: {יג} ת דקשה לרש"י הא אין שייך כאן הטבה רק שלא יהרגוהו וזו הצלה ולא הטבה, ולכך פירש יתנו לי מתנות וא"ת דמשמע שאברהם רצה במתנות, והא לקמן גבי מלך סדום אמר (יד כג) אם מחוט ועד שרוך נעל לא אקח, אף על פי שמן הדין היה שלו שהרי נטלו מן המלכים אפילו הכי לא רצה במתנות, כל שכן במתנות חנם שאינו רוצה דכתיב (משלי טו כז) שונא מתנות יחיה. ונ"ל דמתנה מועטת רצה, על דרך כל הרוצה ליהנות יהנה כאלישע (ברכות י:) דהיינו אכילה ושתיה ופונדק, והא ראיה דלקמן (יד כא) כתיב והרכוש קח לך והשיב לו אברהם הרימותי ידי וגו' ולא תאמר אני העשרתי את אברם: ועוד י"ל דהנשים חומדות ממון ולכך אמר לה אמרי נא וגו' כדי לפייסה, אבל לא היה בדעתו ליקח ממנו. ועוד י"ל דעכשיו לא היה לו עושר לכך היה נוטל מתנות כמו שפירש רש"י לקמן (יג ג) בפסוק וילך למסעיו, לפרוע הקפותיו, אבל גבי מלך סדום היה לו עושר משום הכי אפילו מה שהיה מן הדין ליטול לא נטל משום שונא מתנות יחיה וק"ל: יש מקשים והאיך היה אברהם רוצה להכשילם באיסור אשת איש במה שיאמר להם שהיא אחותו. וי"ל שיאמר להם שהיא אחותו אבל מכל מקום היא אשת איש ובעלה במדינת הים. ובזה יתורץ נמי מה שאמר וחיתה נפשי בגלך, לא היה לו לומר אלא וחיתה נפשי, אלא הכי היה אומר אברהם לשרה אני אדבר שאת אחותי ואשת איש את ובעלך הלך ממך, ואני מחזר ומבקש אותו אולי אמצא אותו ויתן לך גט, או שמא מת הוא ותנשא לאיש אחר, ומשום הכי יחיו אותי שלא יכשלו באיסור אשת איש, ומשום הכי נתרצית נמי לזה כיון שיאמר להם שהיא ספק אשת איש בודאי לא ישכבו אצלה נ"ל. עיין בחזקוני: רבים תמהים וכי אברם חשק למתנות, ואדרבה אפילו מה שבמלחמה לקח החזיר, כמו שכתוב (להלן יד כג) אם אקח מחוט כו', וכל שכן בדבר מאוס זנות יקח ממון. אלא דהענין שאברהם רצה שתאמר שרה אחי הוא ודבר זה אינו שייך אלא אם ישאלוה אם בעליך הוא תשיב אמריה אחי הוא, אבל לא ישאלוה ואם תתחיל ותאמר אחי הוא ירגישו שיש ערמה בדבר, דמי ביקש זאת ממנה, ועל כך היא ירא, לכן אמר לה אם יבואו אנשים תתחיל ותאמר יש לי אח עני מבקשת שתתנו לי מתנות, בזה תוכל[י] שפיר להודיע שאני אחיך ותנצל נפשי בזה, אבל לא כוונתו לקבל מתנות, וזהו פירש הכתוב, אמרי נא למען ייטב, זה יהיה הדבור שלך, ובזה וחיתה נפשי בגללך. (דברי דוד): {יד} א וקשה למה לא פירש רש"י זה לעיל, על וירד אברם מצרימה (פסוק י) ועל ויהי כאשר הקריב לבא (פסוק יא) היה לו להקשות למה לא כתיב וירדו, (ויקרבו) [הקריבו], אלא משום דפשיטא ליה כיון שמזכיר אברהם גם שרה וכל אנשי ביתו בכלל, כיון שהוא עיקר הבית א"כ הכא נמי נימא הכי. וי"ל דלעיל לא קשה מידי משום שאברהם היה עיקר ולכן תלה הכל באברהם, אבל הכא היתה שרה עיקרת, שהרי אברהם היה מבקש ממנה אמרי נא אחותי את א"כ היא היתה עכשיו עקרת הבית, והיה לו לומר כבואם, כלומר לכל הפחות להשוות שרה לאברהם וק"ל: ומהרי"א פירש דוקא הכא שייך למידק הכי משום דהאי קרא מיירי בשרה דכתיב ויראו המצרים את האשה, דלא מיירי באברהם מידי, אבל בשרה דכתיב ויראו המצרים את האשה, דלא מיירי באברהם מידי, אבל קרא קמא מיירי באברהם ועוד דאיהו חשוב טפי: {טו} א* דאל"כ היה לו לומר לפני פרעה, או לפרעה: הוכרח לזה, דויראו אותה שרי פרעה מיותר הוא, דמהללוה לפני פרעה ודאי ראוה תחילה, אלא הללוה באותו מעמד תיכף. (דברי דוד): {יז} ב עשרים וארבעה מיני שחין הן, ואין לך רע מכולם לתשמיש אלא ראתן, ובו לקה פרעה, דאם לא כן מנא ידע שהיא אשתו שמיד קרא לאברהם: ג דאל"כ אודות שרה מיבעי ליה: הקב"ה עשה זה הנס כדי שידע פרעה בשביל שרה הוא נלקה. (נחלת יעקב): {כ} ד דקשה לרש"י אי צוה אותו שום דבר א"כ היה לו לומר על מה צוה אותו, לכך פירש רש"י על אודותיו לשלחו ולשמרו. אבל אכתי קשה מנא ליה שזה צוה (אותו), דלמא צוה שיניחוהו לילך לשלום ולא יעכבוהו, ומנא ליה לשומרו, ולכך פירש רש"י וישלחו כתרגומו ואלויאו, פירוש לשומרו. ואכתי קשה מנא ליה לתרגום לפרש כן, ולכך פירש רש"י (להלן פסוק ב) כבה מאוד טעון משאות א"כ הואיל והכתוב מספר והולך בשבחו ודאי יציאתו היה ג"כ דרך כבוד, וזה שמפרש רש"י מלת כבד מאוד קודם מלת ויעל אברם, שלא על סדר הקרא:

בעל הטורים על בראשית פרק-יב

בעל הטורים: {ו} ולא נשא. ב' במסורה הכא ואידך ולא נשא דוד מספרם. שהיה להם רכוש הרבה אין מספר: {ז} רועי. ב' במסורה הכא ואידך ולא דרשו רועי את צאני. מלמד שהוכיחם על שלא היו רועים הצאן כראוי וע''ז היה הריב וזהו ולא דרשו רועי את צאני: {יא} ויפרדו איש מעל אחיו אברם. ס''ת שלום לומר כדי לעשות שלום נתפרדו וגם רמז לו שיהיה שלום לבניו וזהו שנאמר אל תצר את מואב: {יב} אברם. ב' ריש פסוק הכא ואידך אברם הוא אברהם. וזהו שדרשו רז''ל כל מקום שנאמר בו הוא הוא בצדקו מתחלה ועד סוף וזהו הוא אברם הוא אברהם בצדקו מתחלה ועד סוף וע''כ אברם ישב ליפרד מלוט הרשע: {יג} ואנשי סדום. ג' ריש פסוק הכא ואידך ואנשי קדש תהיון לי. ואידך ואנשי תמיד יבדילו עוברים בארץ. פירוש ואנשי קדש ובשר בשדה טריפה זה אבר מן החי זהו ואנשי תמיד יבדילו שהיו מזהירים להיות קדושים שלא להטמא וגם הקוברים ליקטו אברי ההרוגים. ואנשי סדום רעים וחטאים מה היתה רעתם מעכבים העוברים בארץ שלא יכנסו להם אורחים וזהו ואנשי תמיד יבדילו עוברים בארץ הם הסדומים המבדילין והמעכבין העוברים בארץ: וחטאים. ד' במסורה הכא ואידך ושבר פושעים וחטאים יחדו ועוזבי ה' יכלו. וחטאים אליך ישובו. וחטאים בעדת צדיקים. פירוש רעים וחטאים על כן פושעים וחטאים יחדו יכלו אבל אם יעשו תשובה כדכתיב וחטאים אליך ישובו יהיו בעדת צדיקים כדכתיב וחטאים בעדת צדיקים: {יד} צפונה ונגבה וקדמה וימה. וליעקב אמר ימה וקדמה וצפונה ונגבה. לאברהם התחיל להראות זכות הקרבנות שנשחטים בצפון וליעקב הראה שבזסותו יעברו הים והיינו דכתיב וירא ישראל את היד הגדולה וגו' ישראל סבא: {יח} ויבן שם מזבח. וסמיך ליה ויהי בימי אמרפל מלך שנער וגו' עשו מלחמה רמז שצריכין להביא קרבן קודם שיצאו למלחמה והיינו דכתיב יזכור כל מנחותיך ועולתך ידשנה סלה יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא נרננה בישועתך ובשם אלהינו נדגול:

דעת זקנים על בראשית פרק-יב

דעת זקנים: {ב} ואברכך. אני בעצמי ובכבודי: ואגדלה שמך. שאוסיף אות אחת על שמך למנין רמ"ח איבריך ונמצא גוף שלם ושם שלם: והיה ברכה. ברכתך קודמת לברכתי שאומרים בתחלה מג"א ואחר כן מחיה המתים. ד"א והיה ברכה עד עכשיו הברכות בידי מכאן ואילך מסורות בידך ותברך כל מי שתרצה וכשרצה לברך את יצחק וראה עשו עתיד לצאת ממנו לא רצה לברך אמר אמתין עד שיבא מי שמסר לי הברכות ויברכנו אם ירצה הה"ד ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו משל למלך שיש לו פרדס נאה ומסרו לאוהבו לשמור ולהשקותו מים התחיל השומר מטייל בו וראה שם שני אילנות אחד טוען סם המות ואחד טוען סם חיים וצריכין להשקות ולא היה יכול להשקות זה בלא זה אמר מה אשקה את הטוב ונמצא אני מחיה את הרע ואם לא אשקה ימות הטוב חזר ואמר אניח הכל עד שיבא בעל הפרדס ויעשה כרצונו. ד"א והיה ברכה לשון צווי שצוהו שכל מקום שילך שילמד בני אדם להכיר בוראם ולברכו וכן עשה כדכתיב לקמיה ויקרא בשם ה' שאמר לו הבורא ית' והם לא הכירוהו ולכך ויהי רעב בארץ: {ג} ואברכה מברכיך. מדרש תנחומא אמר לו הקב"ה לאברהם ממך יצא שבט שמברך את בני זהו שבט לוי שיצאו ממנו כהנים שמברכים את ישראל אמר לו אברהם ואותו שבט מי מברכו אמר לו אני אברכנו כדכתיב ואני אברכם הה"ד ואברכה מברכיך ונ"ל דהיינו מה שאז"ל במס' חולין ברכה לכהנים מנא לן מאברכה מברכיך: ונברכו בך וגו'. כי יתערבו כל המשפחות שהכל יתאוו להתחבר עמך ונברכו לשון המבריך: {ד} ואברם בן חמש שנים וגו'. וקשה שהרי ברית בין הבתרים היה לאחר יציאתו מחרן ובפ' בא אל פרעה קרא דויהי מקץ שלשים שנה וגו' שיש שלשים שנה מברית בין הבתרים עד שנולד יצחק ואברהם היה בן מאת שנה כשנולד יצחק וא"כ לא היה אברהם בין הבתרים כי אם בן שבעים. וצ"ל ששתי יציאות היו בפעם ראשונה כשהיה בן שבעים וילך אתו לוט ובאותה שעה נשבה לוט ואברהם כבש המלכים ומיד היתה ברית בין הבתרים כי כן נמי פירש"י גבי אחר הדברים האלה כל מקום שנא' אחר סמוך והיינו מיד שכבש המלכים ונמצא שלא היה כי אם בן שבעים באותו שנה ואחר ברית בין הבתרים חזר לחרן ושהה שם חמש שנים ויצא ועל אותה יציאה קא מהדר קרא ואברהם בן חמש שנים וגו' וכן מצאתי בסדר עולם בפי' וזה לשונו אבינו אברהם היה בהפלגה בן מ"ח שנה וכשדבר הקב"ה עמו בין הבתרים היה בן שבעים שנה שנאמר ויהי מקץ וגו' חזר ובא לו לחרן ועשה שם חמש שנים שנאמר ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן נמצא מהפלגה ועד שיצא אברהם מחרן כ"ז שנה עכ"ל. ואיציאה שניה קאי: {ו} והכנעני אז בארץ. פירש"י שהיה הולך וכובש מזרעו של שם שהארץ בחלקו של שם נפלה כשחלק נח לבניו הארץ. ותימה דבפרשת שלח לך פירש"י על קרא דוחברון שבע שנים נבנתה דמצרים נתן לבנו הגדול אלא שהיתה מבונה מכל טוב על אחת משבעה בצוען וכן מסיק בסוטה פרק ואלו נאמרין אלמא משמע דחברון שהיא מארץ ישראל נפלה בחלקו של חם. וי"ל דפלוגתא היא שהרי בת"כ מסיק מפני מה זכו הכנעניים לישב בארצם מ"ז שנה יותר מן המצריים כיצד ז' שנבנית חברון קודם צוען מצרים וארבעים שנה שישבו ישראל במדבר לאחר שחרבה מצרים לפי שבררו חלק לאברהם הצדיק ואמרו לו נשיא אלהים אתה בתוכנו: {ח} ויט אהלה. פירש רש"י אהלה כתיב מלמד שבתחלה נטה אהל אשתו. וא"ת ויתגל בתוך אהלה דנח מאי דרשית ביה. וי"ל דעשרת השבטים גלו ע"י יין דכתיב השותים במזרקי יין והם היו בשומרון שנקראת אהלה דכתיב ביחזקאל ויקרא לשומרון אהלה ולירושלים אהליבה: {יא} הנה נא ידעתי וגו'. פי' הרב יוסף קרא הנה נא ידעתי שיהרגוני ויקחו אותך כי אשה יפת מראה את וקאי אקרא דבתריה והיה כי יראו אותך וגו' והרגו אותי משמע שהיה מתירא שיהרגוהו אם יאמר שהיא אשתו מפני שירצו לשכב עמה והם מצווים על העריות. ותימה שהרי כמו כן מצווים על שפיכות דמים ואם יודע הוא שהיו נזהרין על מה שהן מצווין א"כ לא היה לו לירא שיהרגוהו. וי"ל כי טוב יהיה להם שיהרגוהו ויעשו עבירה דשפיכות דמים פעם אחת משיבואו עליה בלא הריגה כי יהיו יראים המצרים פן יצעוק עליהם למלך:

חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-יב

חומת אנ"ך: י״ב:רי״א א׳ ואעשך לגוי גדול. בפסחים דף קי״ז ואעשך לגוי גדול זהו שאומרים אלהי אברהם ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק ואגדלה שמך ז״ש אלהי יעקב יכול וכו׳ והביאה רש״י ז״ל. ושמעתי משם רבני אשכנז כי הנה יש י״ג אותיות בשמות האבות אברהם יצחק יעקב והם כנגד י״ג מדות רחמים. וז״ש ואגדלה שמך שתקרא אברהם וז״ש שאומרים אלהי יעקב כלומר שאם היו אומרים אלהי ישראל א״כ היה צריך דיקרא אברם ולא יגדיל שמו אברהם. משום אברם יצחק ישראל הם י״ג אותיות אך אם אומרים אלהי יעקב צריך להגדיל שמו ולקרותו אברהם ואז הם י״ג אותיות אברהם יצחק יעקב וא״ש ואגדלה שמך ז״ש אלהי יעקב דבאמור אלהי יעקב צריך להגדיל השם ולקרותו אברהם עכ״ד ועם שיש הרבה להשיב מ״מ הוא חריף. ואפשר לומר בפשיטות כי יעקב אע״ה נקרא ישראל שהקב״ה קראו אל וז״ש ואגדלה שמך ז״ש אלהי יעקב. דאם היו אומרים אלהי ישראל היה ח״ו איזה גריעות באברהם אע״ה שלא זכה שיקרא אל כיעקב. ולזה אמר ואגדלה שמך שאומרים אלהי יעקב כלומר בזה יתגדל שמו של אברהם שאומרים אלהי יעקב שיצא מחלציו אבל אם אומרים אלהי ישראל רמוז שנקרא אל מה שלא זכה אברהם והיה בצד מה גריעות לאברהם אע״ה: י״ב:רי״ב א׳ ואברכה מברכיך. הרב כלי יקר פירש דמחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה ומחשבה רעה אין הקב״ה מצרפה למעשה ולכן ואברכה ברישא לרמוז שקודם שיברכוך הם יתברכו אבל בקללה אין המחשבה מצטרפת ולכך כתיב אחר ומקללך עכ״ד ובקונטריס פני דוד על הסדר אנכי העירותיהו דבגוים מחשבה רעה הקב״ה מצרפה למעשה וישבתי לזה ע״ש ואכתי פש גבן חלוקת מחשבה טובה דבגוים אינו מצרפה למעשה ואפשר ליישב דהכא אינו בסוג מחשבה מצרפה למעשה אלא משום טובת אברהם אע״ה דכשהמברך מבורך מה׳ ברכתו מהניא ומועלת ולז״א ואברכה מברכיך על דרך שהיה כותב ר״ת בכתביו יברכוך טובים כמ״ש הרא״ש ז״ל בתוספותיו למגילה על דף כ״ה וכן הוא בספר הישר דר״ת כ״י והכוונה יברכוך המבורכים וזהו טובים שיש להם טובה ור״ת אגב ארחיה ללמד יצא דאין הקפידא אלא כשמדבר לפני ה׳ כמ״ש אני עני בפתח עינים שם ושם כתבתי שכונת ר״ת יברכוך אנשים צדיקים ולפי דרכנו אפשר לומר שהכונה יברכוך מי שיש להם טובה ומבורכים דברכתם תעשה פירות וז״ש ואברכה מברכיך. ומקללך אאור ולא יועילו כלום בקללתם כי אתה מבורך ונברכו בך כל משפחות האדמה: י״ב:רי״ד א׳ ואת הנפש אשר עשו בחרן. אמרו רז״ל אפילו מתכנסין כל בריות שבעולם אינם יכולים לבראת שום בריה אפילו יתוש אלא שגיירום. יש מי ששאל דהיו יכולים לבראת בני אדם על ידי ספר יצירה וכו׳ וכמ״ש בסנהדרין רבא ברא גברא. וכתב הרב של״ה ז״ל דהשבטים היו בוראין צאן ע״י ספר יצירה וכו׳ ואני הדל אומר שגם העושה בספר יצירה הוא אינו עושה רק מצרף אותיות ומכוין כונות ומן השמים עושים וקרא דדייק טובא הול״ל ואת הנפש אשר נעשו בחרן ולא יאמר עשו כי הם אינם יכולים לעשות שום דבר רק בצירוף וכונות נעשו. ועוד דייק ואת הנפש אשר עשו דמשמע דעשו הנפש ולא הגוף ולז״א שגיירום ותקנו נפשם: י״ב:רט״ו א׳ עד מקום שכם עד אלון מורה. פירש״י להתפלל על בני יעקב כשיבואו להלחם בשכם אפשר לומר במ״ש רבינו האר״י זצ״ל דדינה היתה גלגול אמתלאי בת כרנבו אמו של אברהם אע״ה שבא עליה תרח בנדתה ותקונה היה על ידי שכם שבא עליה ולקח כל הזוהמא בסוד ותהי נדתה עליו ודבקתו הרעה ונתקנה אמתלאי ואפשר דעל זה התפלל דבשכם יהיה תקון אמו וכן תיבות עד מקום שכם בגימטריא לתק״ן א״ם וכיוין על השבטים שהרגוהו להצילם א״נ יש לרמוז כפי הפשט שהתפלל על השבטים שהרגו לשכם ויקשה על השבטים דאיך הורו הלכה בפני רבם יעקב אביהם והתירוץ לזה דבדין פשוט ליכא משום מורה הלכה וכמ״ש הרב בני חיי בשיטתו לעירובין דזש״ה וכן לא יעשה כלומר דהוא דבר פשוט ואפשר זה רמז עד אלון מורה ות״א עד מישר מורה ר״ל דזו הוראה במישור פשוט וישר ויוכל להיות מורה ואין כאן מורה הלכה בפני רבו דהוא פשוט במישור. א״נ אפשר שהתפלל על יוסף הצדיק ע״ה שלא יהרגהו אחיו בשכם וינצל וימלוך וימצאהו אביו כשהיה קורא שמע כמשז״ל דכאשר בא יוסף לקראת אביו יעקב אע״ה בו בפרק היה קורא יעקב אע״ה שמע ולכך לא נשקו. וזה רמז עד מקום שכם מקום הסמוך לשכם דותן שינצל יוסף. ור״ת עד מקום שכם שמע כי נתקבלה תפלתו ובא אביו אצלו והיה קורא שמע. ולכך דמם בס״ת עד מקום שכם. והיה במצרים עד אלון מורה משה רע״ה מישר מור״ה שנטלו משם. ועד״ה ויעבור ע״ב רי״ו אברהם המשכת החסדים בארץ מלכות עד ת״ת מקו׳ מ׳ שכם גימטריא שין של תפילין עד ת״ת אלון גימטריא אני ה׳ מורה גימטריא ע״ב ס״ג מ״ה ב״ן אהי״ה עם ב׳ כוללים וא״ש ההי״ב: י״ב:ר״כ א׳ הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. כתב מהר״ם ריקאנטי ז״ל שידע שהיא עקרה ולא בא עליה ואני בעניי כתבתי בקונטריס פני דוד שהוא חידוש ושם אעשה לו עזר מדברי רבינו האר״י זצ״ל. ועתה ראיתי לשון תנחומא וז״ל הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את מכאן אתה למד שלא היה יודע אותה קודם לכן כדרך הנשים עכ״ל וזה הלשון משמע כדברי מהר״ם ריקאנטי ז״ל: י״ב:רכ״ב א׳ אמרי נא אחותי. ר״ת גימטריא ב״ן שהיא השכינה כלומר השכינה עמך וס״ת גימטריא אהי״ה. את למען ייטב לי ר״ת גימטריא עם הכולל ע״ב חסד בעבורך גימטריא אלהים דיודין למתק הדינין ומשם יבא לי טובה כי אני בוטח בשמו יתברך. וזה רמז שנא מתנות יחיה ר״ת שמי כי הוא בוטח בשמי ואטה אליו חסד כס״ת אתה בסוד אתה כהן לעולם כמ״ש בזוהר הקדוש. ור״ת אתה כהן לעולם עם הכולל בן להשפיע חסד למלכות: י״ב:רכ״ה א׳ ולאברם הטיב בעבורה. בשמות רבה ריש בשלח וינגע ה׳ את פרעה על דבר שרי אשת אברם טובים השנים מן האחד ואומר ולאברם הטיב בעבורה אפשר דקשיא ליה דהול״ל על דבר שרי לחוד ותירץ דאה״נ דזכותה סגי אבל כ״ש בהצטרף זכות אברהם וז״ש על דבר שרי אשת אברם דהוו תרי זכות אברהם ושרה. ואומר ולאברם הטיב בעבורה שהוא פרעה כמו שפירש״י ז״ל ודעתו בשביל שרה דוקא אבל הול״ל ותוקח האשה בית פרעה וייטיב בעבורה לאברם אמנם הכתוב רמז והקדים ולאברם לומר דזכותו אהני עם זכות שרה וז״ש ולאברם הטיב בעבורה: י״ב:רכ״ז א׳ למה לא הגדת לי כי אשתך היא. פירוש הגדת לי בסוד. למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאשה כלומר דמה שאמרת אחותי היא מורה שיקפצו עליה דכל הנושא אשה יבדוק באחיה ואתה אדם גדול ויש לך שם וחזותך מוכיח ולכן ואקח אותה לי לאשה:

נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-יב

נחל קדומים: ט״ז:ש״צ א׳ ויאמר הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי. שמעתי מהרב כמהר"א קשטיל זלה"ה במאי דקי"ל עבד שברח מארץ ישראל לחוץ לארץ מחזירין אותו לאדוניו וז"ש הגר שפחת שרי אי מזה באת שהוא א"י ואנה תלכי בחו"ל והדין הוא שובי אל גבירתך וגו':

פירוש הרא"ש על בראשית פרק-יב

רא"ש על התורה: ט״ו:שס״ז א׳ ויחשבה לו צדקה. פירוש חשב הקב"ה לאברהם צדקה על האמונה שהאמין בו ומכאן הוכחה שמה שאמר הנביא ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה וכן צדקה תרומם גוי וכן בצדק אחזה פניך וכאלה רבים אינו ר"ל צדקה בגופו ובממונו לבד אלה צדקה האמונה שלימה שיאמינו ישראל בכל ההבטחות שהבטיחנו על ידי הנביאי' וזה כשר בעיני השם ויביא ברחמיו עלינו מהרה מה שהבטיחנו: ט״ו:שע״א א׳ ואת הצפור לא בתר. פשט העוף לא היה צריך לבתר בשנים כי העוף לא היה משולש רק תור וגוזל אבל העגלה משולשת ועז משולשת הם היו צריכין לבתר אחד מהם לשים החלקים לכאן ולכאן. על ברית בין הבתרים כתיב והנה תנור עשן ולפיד אש מכאן מוכיח במדרש שהראה השם לאברהם שעבוד מלכיות וגם הראה לו גיהנם פתוחה תנור עשן זה גיהנם אש לא נופח לפיד אש זו השעבוד שהאומות מבעירין חמתם חדשים לבקרים אמר הקב"ה לאברהם בחר לך א' משני דרכים הללו שיגזרו על בניך אמר לפניו רב"שע חלילה לזרעי שיהיה שקוע בגיהנם טוב להם שעבוד אולי תחנן לקול שועתם למען כבוד שמך המחולל בגוים בעודם שרויים ביניהם וזה שאמר הכתוב ע"י משה איכה ירדוף א' אלף ושנים יניסו רבבה אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם פי' צורם זה אברהם שנקרא צור כדכתיב הביטו אל צור חוצבתם ואחרי כן כתיב הביטו אל אברהם אביכם כלו' אברהם מכרם כשבחר השעבוד לבניו וה' הסגירם לשון אל תסגיר עבד אל אדוניו מסרם בידי אדונים קשים עד כי ברחמיו יגאלנו בקרוב אמן. ועוד מצאתי סייג למדרש הזה במסכת עירובין על מה שאמר אברהם מוציא פושעי ישראל מגיהנם מלאת י"ב חדש לבד מן הבא על הגויה דלא מבשקר ליה פירוש אינו מכירו דמשכא ליה עורלתיה ויש לתמוה מאי שנא אברהם יותר משאר אבות והלא מצינו על אותה דרשא כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו פ' ר' עקיבא כי עתיד יצחק לעזור ולגאול את ישראל אלא למאי שפירשנו ניחא שיש טענה מספקת בפי אברהם לפני השם שיאמר תנאי ואמנה היו דברינו שלא ישתקעו בני בגיהנם וטענתו טענת בריא:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-יב

ברטנורא: י״ד:רמ״ד א׳ אמרפל הוא נמרוד וכו' קשה מנא לו י"ל לפי שכתוב למעלה בסדר אלה תולדות נח גבי נמרוד ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ועכשיו קרא שמו אמרפל לכך אמר אמרפל הוא נמרוד: י״ד:רמ״ה א׳ שנאב שונא אביו שבשמים שמאבר שם אבר לעוף ולקפוץ ולמרוד בהקב"ה בלע שם העיר. קשה מנא ליה לדרוש כל אלו השמות לגנאי ועוד למה לא דרש כמו כן ברע וברשע ועוד מה קשיא ליה שכתב בלע שם עיר. י"ל שהוצרך לומר בלע שם עיר כדי שלא תחשוב שבלע הוא שמו של מלך צוער ולכך פי' בלע שם עיר. שהרי כתיב היא צוער שהוא לשון נקבה מוסב אל העיר ואם כן לא נזכר במקרא שמו של מלך צוער ודבר של תימה הוא זה למה לא פי' שמו כמו שפי' שמות חבריו אלא שלא רצה לכתוב את שמו כדי שלא תדרשנו לגנאי כדרך שיש לך לדרוש שמות חבריו שהרי לא נהפכה צוער כהפיכת חברותיה והרי לך שלא כתב הכתוב שמותן של ארבעה מלכים אלו אלא כדי לדרשם לגנאי ולכך דרש רש"י שנאב ושמאבר לגנאי כאשר אתה רואה ולא דרש ברע וברשע לפי שמעשיהם ברע שהוא רע וברשע שהיה רשע: י״ד:רנ״ג א׳ בארות בארות חמר מדרש אגדה שהיה הטיט בהן ונעשה נס למלך סדום שיצא מהם לפי שהיו מהאומות שלא היו מאמינים שנצל אברהם מכבשן האש וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברהם למפרע קשה אדרבה להפך שעתה לא היו מאמינים שנצל אברהם לפי שיאמרו הכל שניצול מלך סדום לפי שהיה מאמין בע"ז אבל אברהם שלא היה מאמין בע"ז היו אומרים שלא ניצול. י"ל שאילו היה כן שהיה יכול לעשות שום פלא היה עושה לו במלחמה אבל עתה שרואין הכל כי במלחמה אבד וכאן בבאר חמר ניצול האמינו באברהם למפרע: ב׳ ועמק השדים וכו'. עד נוטלין מהם אדמה לטיט של בנין פי' דסבר רש"י דשדים לשון סיד כמו ושדת אותם בשיד הכתוב גם הוא בשי"ן. עוד יש לומר דיליף ליה מלשון חמר כמו שכתוב בענין דור הפלגה החמר היה להם לחמר לכך פי' כן: י״ד:רנ״ו א׳ ויבא הפליט מדרש זה עוג מלך הבשן שפלט מדור המבול וכו'. ומתכוין היה שיהרג אברהם ויקח את שרה. קשה מנא לו למדרש שלכך נתכוון. י"ל דנפקא ליה מדכתיב העברי שלא היה צריך לכתוב העברי אלא ללמדנו שאמר עוג בלבו זה עברי וגר בארץ ואין לו קרובים ויהרג במלחמה ואשא את שרה: ב׳ ויבא הפליט זה עוג שפלט מן המבול. קשה איך נמלט שאעפ" שהיה גדול הקומה הנה כתוב חמש עשרה אמה גברו המים על ראשי ההרים והיו רותחין כדאמר בגמ' ברותחין קלקלו וברותחים נדונו ואיך לא נכוה בחמימותן. וי"ל שלפי גדלו הוה גם כחו עצום והיה בו כח חזק לסבול חמימות המים ורתיחתן וגם כי היה מזרע הנפילים דהיינו מלאכים שנפלו מן השמים והיה חזק ותקיף ואין לומר שנמלט בארץ ישראל דנהי דאמרינן שלא ירד שם מבול כדכתיב לא גושמה ביום זעם היינו לענין מטרי בלבד אבל נבקעו שם מעינות תהום ונתפשטו בתוכה ממימי שאר העולם ויושביה מתו. ונמחו וזה שהאריך עוג ימים כל כך עד ימי משה מצאנו הטעם במדרש לפי שהיה מתכוין שיהרג אברהם אמר לו הקב"ה שכר פסיעות אתה נוטל שאתה מאריך ימים בעולם הזה ועל שנתכונת להרוג את הצדיק חייך שאתה רואה אלפי אלפים וריבי רבבות מבני בניו ואתה נופל בידם כדכתיב ויאמר ה' אל משה: י״ד:רס״א א׳ ומלכי צדק מלך שלם. אגדה הוא שם בן נח פי' שנקרא מלכי צדק שהיה מלך מקום הצדק על שם צדק ילין בה ושלם הוא ירושלם כדכתיב ויהי בשלם סוכו:

גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-יב

גור אריה: י״ב:רצ״ב א׳ לך לך להנאתך ולטובתך. דאם לא כן לא יתכן לומר "לך לך". כתב רש"י כפל לשון, מפני שכתב "לך לך מארצך" דמשמע לצורכך, ולא מקרי 'לצורכך' אלא אם כן יש דברים הרבה שזה נקרא צרכו, דאי הוי דבר אחד היה נכתב בתורה בפירוש, דאין לכתוב "לך" - לצרכך אם הוא דבר מיוחד, שאין צרכו בדבר אחד. וכן לקמן גבי "ויצו עליו" (פסוק כ) - על אודותיו - פירש רש"י 'לשלחו ולשמרו', משום דלא מקרי 'אודות' בדבר אחד. ויש כאן שני דברים; שכאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד 'שאודיע כו''. ואם תאמר והלא כתיב (דברים ב, יג) "קומו ועברו לכם את נחל זרד" וכן "קומי לך" (שיה"ש ב, י), וכן הרבה, ונראה משום דכל מקום הלשון משמע "לך" - לעצמך, כלומר לדעת עצמו, וגם "שלח לך" (במדבר יג, ב) - לרצונך, וכן הכל. והא דכתיב "קומו ועברו לכם את נחל זרד" - אין זה מצוה שיצוה לעבור נחל זרד, אלא כלומר אם תבואו אל הארץ אשר אתם צריכים ללכת - "עברו לכם נחל זרד", אבל לא הוי מצוה דוקא לעבור נחל זרד, לכך שפיר כתב "עברו לכם נחל זרד", שלא היתה מצוה על זה, אבל במקום הזה שהוא מצוה "לך לך מארצך" דכתיב (להלן טו, ז) "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים וגו'", אם כן צוואה היתה, ואיך יאמר "לך לך", אלא הכי פירושו 'להנאתך ולטובתך', כלומר שגם הליכה הזאת הוא לרצונך, שהרי היא להנאתך ולטובתך: ב׳ וכאן אי אתה זוכה לבנים. אף על גב דקרא "לגוי גדול" קאמר, ואם כן למה אמר 'וכאן אי אתה זוכה לבנים', ולא קאמר 'וכאן אי אתה זוכה לגוי גדול', משום דאין "גוי גדול" תולה בארץ ישראל, אבל 'אי אתה זוכה לבנים' תולה שפיר בארץ ישראל, משום דכתיב לקמן (טז, ג) "מקץ עשר שנים לשבת אברהם בארץ", ודרשינן (יבמות סד. ) שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין, דהיינו שלידת בנים תליא בארץ, וכמו שיתבאר לקמן (טז, ג, אות ו): י״ב:רצ״ג א׳ לפי שהדרך וכו'. קשה דנראה שדברי רש"י סותרים אהדדי, שהרי לעיל (פסוק א) פירש שההליכה היא לטובתו, ושם אתה זוכה ולא כאן, וכאן פירש רש"י 'לפי שהדרך גורמת', דמשמע שהברכה לא היתה אלא להעמיד אותו שלא יתמעט מן הברכה (קושית הרא"ם), ויש מפרשים (תירוץ א' ברא"ם) שזה אשר כתב כאן הוא דברי בראשית רבה (לט, יא), והביא דברי ב"ר אף על גב שהוא חולק על פירושו - שבא לתרץ מה שכתב 'להנאתך ולטובתך' דלמה לי "לך לך", והלא בהדיא בקרא כתיב "ואעשך לגוי גדול", (שיעשו) [שיעשה] אותו לגוי גדול, ומשמע ש'כאן אי אתה זוכה', דאם לא כן למה תלה הכתוב הברכות בהליכה [ל] שם, ותירץ דאי לאו "לך לך" הווא אמינא מפני שהדרך ממעט וכו', ולא היה זה 'להנאתך ולטובתך', ולכך כתב "לך לך" שיהיה 'להנאתך ולטובתך'. ומפני שלא נרמז בפירוש הברכה בממון - כתב רש"י 'ואברכך - בממון', שסתם ברכה בממון היא. ומפני שקשה אחר ש"אברכך" הוא ברכה בפני עצמה, אם כן "והיה ברכה" גם כן ברכה בפני עצמה, ולפיכך הוצרך לתרץ 'והיה ברכה וכו''. ותלה הברכה של "והיה ברכה" בהליכת הדרך, מפני שהכתוב אומר "ואברכך" דהיינו בממון, כמו סתם ברכה שהיא ברכת ממון, אמר הכתוב שכל כך תהיה מתברך שתהיה יכול לברך אחרים כשתרצה, ובכלל ברכת "ואברכך" הוא, אלא שהכתוב אמר שכל כך תהיה הברכה עד שתוכל לברך אחרים:והשתא מקשה לפי האמת שאמר הכתוב "לך לך" - 'להנאתך ולטובתך', היאך יתפרש קרא ד"ואעשך לגוי גדול", דאין לפרש כמו ב"ר, דהא "ואברכך" דהוא בממון לא יתכן לפרש 'ושם אתה זוכה ולא כאן', דלמה לא יכול לזכות במקום אשר הוא, ואין לומר "ואעשך לגוי גדול" "ואגדלה שמך" מתפרש 'וכאן אי אתה זוכה לבנים וכדי שאודיע טבעך בעולם', "ואברכך" מתפרש 'לפי שהדרך ממעט הממון', דזה לא יתכן כלל, דכיון "ואברכך" הוא כתיב בין "ואעשך לגוי גדול" ובין "ואגדלה שמך", איך מתפרש "ואברכך" שלא יהיה ממעט ממה שהיה לו כבר, "ואעשך לגוי גדול" שלפני זה וכן "ואגדלה שמך" שאחר זה בתוספות ברכה, דמשמע דהברכה היא לטובתו, ולפיכך פירש 'דבר אחר':אמנם כל אלו הדברים אינם צריכים, כי לא קשיא מידי, שאין דברי ב"ר סותרים לפירוש רש"י, ואף על גב דמדברי (ב"ר) [רש"י] משמע שהוא לטובתו, ובחוצה לארץ אי אתה זוכה לבנים כלל, ובודאי היה זוכה לבנים בארץ ישראל, מכל מקום הוצרך להבטיחו שלא ימעט, שהיה סובר אברהם אף על גב שיהיו לו בנים - מכל מקום יהיו לו מעט בשביל הדרך שממעט מפריה ורביה, ויסבור שיהיה לו בנים מועטים, ולפיכך הוצרך להבטיחו שלא ימעט מפריה ורביה כלל, אלא "ואעשך לגוי גדול" לגמרי. וכן משמע מתוך פירוש רש"י דקאמר 'ממעט פריה ורביה', אבל בודאי בנים יהיו לו. ולפי זה "ואעשך לגוי גדול" קאי על "לך לך", אחר שאמר שהוא להנאתו ולטובתו, אפשר שיהיה לו מעט בנים - כתב "ואעשך לגוי גדול", והשתא צריך "לך לך" וגם צריך "ואעשך" "ואגדלה שמך", דאי "לך לך" בלבד הווא אמינא אף על גב דיהיו לו בנים - יהיו לו מועטים, ולכך נאמר "ואעשך לגוי גדול", וכדי שלא תאמר דגם כאן היה זוכה לבנים, ולא היה לו הבטחה רק שלא ימעט, כתב "לך לך" ד'כאן אי אתה זוכה':ומה שהוצרך לומר 'בשביל שהדרך ממעט פריה ורביה', ולא אמר כי לכך ברכו "ואעשך לגוי גדול" כי 'כאן אי אתה זוכה לבנים' ולכך אמר ואעשך שם לגוי גדול, דאין זה קשיא, ודאי שני ענינים הם; האחד שיהיו לו בנים, והשני לעשות אותו לגוי גדול, ואם בא לומר שכאן אינו זוכה לבנים לא היה לומר "ואעשך לגוי גדול", אלא 'ואתן לך בנים', ואם בא לומר טובתו שיהיה לגוי גדול, דבר זה הוא ברכה בפני עצמו, שהרי דבר זה לא תליא כלל בארץ, רק שיהיו לו בנים תולה בארץ, ולכך הוצרך לתרץ 'לפי שהדרך וכו''. ועוד דעל כרחך צריך לפרש המקרא כך 'בשביל שהדרך ממעט וכו'', דומיא "ואברכך" שנכתב אחריו:ופירש אחריו מיד "ואעשך לגוי גדול", שרצה לומר דהוי כאילו כתב למעלה מיד אצל "לך לך", שאם כך איך יפרש "לך לך" 'להנאתך ושם אתה זוכה לבנים וכאן אי אתה זוכה' - היכן כתובים בנים, ופירש אחריו "ואעשך לגוי גדול" שבו נזכר טובות הבנים והגדלת השם. ומה שאמר כי הוא ממעט השם, ולעיל כתב שהוא להודיע טבעך בעולם, תרוייהו אית ביה, כי בודאי הדרך ממעט השם כלפי אותה החשיבות שהיה במקומו, דאין אדם מכובד אלא בביתו, ומכל מקום מהני כלפי המקום שלא היה שם ולא היה ניכר כלל, והבטיחו שלא יהיה ממעט מן השם כאילו היה בביתו ובמקומו: ב׳ זה שאומרים אלקי אברהם. פירוש כי הבטיחו הקב"ה שיהיה ממנו אומה גדולה, ומאחר שתהיה ממנו אומה גדולה הקב"ה מיחד שמו עליו, דאין הקב"ה מייחד שמו רק על אבות האומה, והיינו טעמא מפני שאין הקב"ה מייחד שמו על יחיד פרטי, רק על אומה שלימה, ואותם שהם אבות האומה הקב"ה מייחד שמו עליהם, ולפיכך על האבות דווקא: ג׳ זהו שאומרים אלקי יצחק וכו'. מפני שכל אחד הוא תוספת ברכה, לכך צריך לדרוש על יצחק ועל יעקב. וראוי לך לידע שיש במדרש הזה (פסחים קיז ע"ב) עניין פנימי נסתר, כי ראוי "ואעשך לגוי גדול" לאברהם כי אליו הגדולה, והברכה היא מכח יצחק יורדת לעולם, 'הרוצה להעשיר יצפין' (ב"ב כה ע"ב), והוא ידוע למבינים. והגדלת השם הוא במדת יעקב לעשות לו שם תפארת (ראה ישעיה סג, יד), והוא ידוע, וזה "ואגדלה שמך" שאמר 'אלקי יעקב': ד׳ בך חותמין כו'. ואם תאמר מאחר שכלם אבות למה לא יחתום בכולם, ואין זה קשיא, דאין חותמין בשתים, כדאמרינן במסכת ברכות (מט. ). ואם תאמר מאי שנא אברהם, נראה מפני שהבן בכח האב ואין האב בכח הבן, ולכך בחתימת אברהם יש חתימה יצחק ויעקב. ואלו דברים הם אמת למבינים, והוא דבר נעלם: ה׳ התרחק עוד וצא. כפל לשון 'התרחק וצא' מפני כי התרחק קאי על "מארצך וממולדתך", שכבר יצא משם, ועל זה שייך 'התרחק', אבל על בית אביו שייך 'צא', שלא יצא עדיין משם, ולפיכך קאמר צא והתרחק עוד מבית אביך (כ"ה ברא"ם). הקשה הרמב"ן (פסוק א) דאם כן יהיה ארץ מולדתו אור כשדים, ואברהם אמר "כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך" (ראה להלן כד, ד), והעבד הלך לנחור (ולא) אל ארם נהרים (שם שם י), ונראה דחילוק יש, כי עדיין לא היה מולדתו בחרן, רק תרח בלבד, ולא נקרא זה 'מולדתו'. ועוד כי תרח כבר כתיב "ומבית אביך", לכך פירש "וממולדתך" מאור כשדים, ששם היו ישובים מולדתו. אבל כאשר אמר "כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך" כבר היה מולדתו בחרן, אם כן בודאי מולדתו חרן ולא אור כשדים, כיון שמשפחתו היה שם, שבאותו זמן נחור ובניו באו מאור כשדים וישבו בחרן (להלן כד-י, כד), לפיכך אי אפשר לפרש "ארצי ומולדתי" רק על חרן. ומה שפירש (רש"י להלן כד, ז) "אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי" - 'אור כשדים', ולא פירש "מארץ מולדתי" - חרן, דזה לא יתכן, כיון שהוא יתברך לקחו מארץ כשדים כדכתיב (להלן טו, ז) "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים" אם כן איך לא יזכור התחלת הוצאה דהוא אור כשדים, אלא ודאי "מארץ מולדתי" היינו אור כשדים, שהיו יושבים שם מולדתו של אברהם כאשר לקחו משם, ולא קשיא מידי, ודברים אלו ברורים. והרא"ם תירץ דודאי כאשר היה בחרן לא נקרא 'ארץ מולדתו' חרן, רק אור כשדים, שלמה יקרא חרן ארץ מולדתו, והוא לא נולד רק באור כשדים, אבל כאשר היה בארץ כנען, כיון דאור כשדים וחרן הכל מעבר הנהר, ולפיכך מצטרף חרן לאור כשדים כאילו היה ארץ אחת, וגם חרן נקרא 'ארץ מולדתו': ו׳ לא גילה לו מיד וכו'. ובפרשת וירא אצל "קח נא בנך יחידך" (ר' להלן כב, ב) כתב 'ולמה לא גילה מיד, כדי לחבב המצוה עליו', ואצל "אל אחד ההרים" (שם) כתב ש'הקדוש ברוך הוא מתהא הצדיקים ואחר כך מגלה להן וכל זה כדי להרבות שכרן, וכן אל הארץ אשר אראך', מדכלל ביחד "אל הארץ אשר אראך" ו"את בנך יחידך" ו"אל אחד ההרים" שמע מינה דסבירא ליה דחד טעמא הוא בכלם, ופירוש זה שכאשר אין מגלה לו מיד - הדבר חביב עליו, מפני שהוא מצטער אחר המצוה שלא ידע, ומפני כך כל דבור ודבור שהוא מקבל מן השם יתברך מקבל אותו מאהבה, ונותן לו שכר על כל דבור ודבור. וכן אצל "קח נא בנך יחידך וגומר" לא גלה לו מיד, כדי שיהיה מצטער אחר המצוה, ויקבל כל דבור ודבור באהבת המצוה. וכן "על אחד ההרים אשר אומר אליך" לא גלה מיד, כדי שלא ידע המצוה ויצטער עליה, ומפני כך יקבל הדבור באהבה, ונותן לו שכר על כל דבור ודבור. והיינו דקאמר ש'הקב"ה מתהא הצדיקים ואחר כך מגלה להן וכל זה כדי להרבות שכרן', וכמו שהתבאר למעלה. ובמדרש רבה (ב"ר לט, ט) איתא התם 'אל הארץ אשר אראך, ולמה לא גלה מיד, כדי לחבבה בעיניו ולתת לו שכר על כל פסיעה ופסיעה, הוא דעתו דרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן קח נא את בנך יחידך, ולמה לא גלה מיד כדי לחבבה בעיניו ולתת לו שכר על כל דבור ודבור, דאמר רב הונא משום ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הקב"ה מתהא הצדיקים ואחר כך מגלה להן טעמו, וכן אל הארץ אשר אראך, על אחד ההרים, וקרא עליה הקריאה (יונה ג, ב)', עד כאן. ודעת רש"י שהכל ענין אחד הוא, וגרס 'דאמר רב הונא', שכל ענין זה - שיהיה הצדיק מצטער אחר המצוה ויעשה אותה באהבה ובזה מרבה שכרו, לכך קאמר אצל "הארץ אשר אראך" - 'לתת לו שכר על כל פסיעה ופסיעה', שכל הדרך אשר ילך אל הארץ כנען - כל פסיעה ילך באהבה, ויתן לו שכר על כל פסיעה, ואצל "בנך יחידך" שייך לתת לו שכר על כל דבור ודבור. אבל רש"י כתב גם כן לתת לו שכר על כל דבור ודבור אצל "הארץ אשר אראך", מפני דלא קשה רק למה לא גלה מיד, ובזה שהוא נותן לו שכר על כל דבור ודבור יתורץ מה שלא גלה מיד. ובפרשת וירא גרסינן בב"ר (נה, ז) גם אצל "הארץ אשר אראך" 'לתת לו שכר על כל דבור ודבור', וזה בשביל דמייתי התם לראיה אל "בנך יחידך", דשם הטעם לתת לו שכר על כל דבור ודבור. ובשביל שרש"י (כאן ד"ה אשר אראך) הביא גם כן לראיה "בנך יחידך אשר אהבת", כתב 'לתת לו שכר על כל דבור ודבור', שזה שייך בשניהם: י״ב:רצ״ז א׳ נכנס לתוכה. לא שהיה עובר הארץ כולה ויצא מתוכה כמשמעות "ויעבור אברם", דאם כן 'הארץ' מיבעיא ליה, לא "בארץ", אלא שעדיין היה בארץ (כ"ה ברא"ם): ב׳ להתפלל וכו'. דאם לא כן למה "עד מקום שכם" דווקא: ג׳ הוא שכם. דאם לא כן הרי לא הלך רק עד שכם, אלא שהוא שכם, וכתב לך "אילון מורה" מפני שהראה לו שיקבלו ישראל שם שבועת התורה, ואצל זה כתיב אילון מורה-"הלא המה בעבר הירדן אצל אלוני מורה" (ר' דברים יא, ל). ואם תאמר למה הראה לו מקום הר גריזים והר עיבל יותר משאר מקומות, אם בשביל קבלת התורה - די הוי כשיאמר לו הדברים בעל פה, ולמה הוצרך להראות לו, אלא נראה שהראה לאברהם מעלת הארץ שבא לשם, שיש מקומות בארץ ישראל קשורים במעלה העליונה הן לברכה הן לקללה, והראה לו הר גריזים והר עיבל ששם קבלו התורה על ידי ברכה וקללה, ואיך אלו המקומות קשורים בכח האלקים למעלה. ובלאו הכי נמי לא קשה, כי המקום גורם (סנהדרין יד ע"ב), שכיון שבא למקום שיהיה לעתיד כל אלו הדברים הגדולים - באה עליו הנבואה מכל אלו הדברים: י״ב:רח״צ א׳ על בשורת הזרע. ואף על גב שכבר בשרו אותו "ואעשך לגוי גדול" (פסוק ב), זה היה בתנאי "לך לך מארצך" (פסוק א), ויכול הנותן לחזור קודם שקיים התנאי, ושמא חזר הקב"ה קודם שקיים אברהם התנאי, ולפיכך עכשיו שבשרו כי "לזרעך" - בנה מזבח. אי נמי כיון שתלה המתנה במעשה, שאמר לו "לך לך מארצך", בקל אפשר להתלכלך בחטא ולא תתקיים הבטחה (ראה ברכות ד. ), שהרי לאו הבטחה גמורה היה, שחסר מעשה, אבל הבטחה שהיא בלא מעשה יותר היא מקוים, כיון שלא תלאה בשום מעשה: י״ב:רצ״ט א׳ ויעתק משם אהלו. כלומר ואין פירושו שהיה נעתק בעצמו משם, מפני כי לשון "ויעתק" הוא לשון הפעיל - העתיק אחר, ואילו היה קאי על עצמו הוי למכתב 'ויעתוק' על משקל יחמוד יחפוץ, או 'ויעתק' היו"ד בסגול: ב׳ מקדם של בית אל. פירוש שמ"ם "מקדם" הוא כמו מפאת קדם של בית אל, שבמזרחו של בית אל נטע אהלו. אבל אין לפרש שנסע "מקדם לבית אל" ורוצה לומר שנסע ממזרח בית אל ההרה, כמו שפירש לקמן (רש"י יג, יא) "ויסע לוט מקדם", ולפי זה המ"ם של "מקדם" לשון 'מן', ורוצה לומר לפי זה שנסע ממזרח בית אל ההרה והיה במערב בית אל, ויהיה בית אל במזרחו, והכתוב אמר "בית אל מים": ג׳ בתחילה נטע אוהל אשתו. ואין לומר דילמא איפכא דבתחילה נטע אהלו, ויש לומר שהכתיב קודם לקרי, וכיון דכתיב "אהלה" וקרינן "אהלו", אם כן אהלה נטע תחילה. וטעמא דמילתא משום שצריך לכבד אשתו יותר מגופו, כדאמרינן בפרק כיסוי הדם (חולין פד ע"ב). אבל מדברי התוספות בפרק קמא דחגיגה משמע גבי "יראה יראה" (שמות כג, יז) דקודם יש לדרוש הקרי, אם כן הא דדרשינן כאן שקודם נטע אוהל לאשתו - דאם לא כן מאי בא לומר שנטע אוהל לאשתו, דדבר פשוט הוא שצריך אוהל לאשתו, אלא שאוהל אשתו נטע תחילה: ד׳ נתנבא וכו'. ומה שהתנבא דבר זה יותר ממה שהתנבא על שאר צרות שהגיעו לישראל, מבואר למעלה (אות יב) כי המקום גורם. אי נמי מפני שהקב"ה אמר "לזרעך אתן את הארץ" (פסוק ז) והראה לו באיזה אופן ירשו, אם בחזקה או בכח ה', או יהרגו קצת במלחמה, והראה לו הקב"ה חטא עכן, שלא יפול מהם איש זולת על ידי עכן, ולפיכך התפלל עליהם: ה׳ להתפלל כו'. דאם לא כן למה בנה מזבח שם יותר, כדמשמע מלשון "ויבן שם", ועוד דבמזבח הזה קרא בשם ה' מה שלא היה במזבח הראשון (פסוק ז), אלא שכאן התפלל לה' על צרה, אבל כשבא לשכם אף על גב שהתפלל על בני יעקב (רש"י שם) לא בנה שם מזבח, כי לא היתה התפלה על כלל ישראל: י״ב:ש׳ א׳ לפרקים וכו'. ד"הלוך ונסוע" משמע הרבה נסיעות (כ"ה ברא"ם), כמו "והכות את מואב" (מ"ב ג, כד) שהוא דבר הוה תמיד, ואם לא היה יושב חדש או יותר לא היו כאן נסיעות הרבה, דהכל נסיעה אחת הוי, אבל כשיושב במקום אחד חדש או יותר נקרא ישיבה בנתיים לחלק למסעות הרבה. ודוקא חדש ולא פחות, כדאמרינן בנדרים דלא מקרי מיושבי העיר אם לא ישב שם חודש אחד, שמע מינה דפחות לא מקרי ישיבה, ולפיכך כתב חודש או יותר. וכן במסעות של ישראל, לא נקרא מסע בפני עצמה אלא כשהיו נוסעים ממקום שישבו למקום שחנו. אף על גב שלפעמים לא היתה החניה רק יום או יומים (במדבר ט, כא-כב), שאני התם שהיתה על פי ה' (שם שם כג), ונחשב חניות יום אחד חניה גמורה, כדמחלק בערובין בפרק כיצד מעברין: ב׳ לדרומה של ארץ ישראל. דאין לומר לדרומה של עולם, דלמה היו כל מסעיו לדרומה של עולם דווקא: ג׳ בדרומה של ארץ ישראל. אף על גב דבית המקדש באמצע ארץ ישראל, כיון שהוא בחלקו של יהודה שנטלו בדרומה של ארץ ישראל (יהושע ח, סג), נקרא ירושלים בחלק דרום, על שם החלק שהיא בו. אף על גב דעדיין לא נחלק ארץ ישראל, נקרא על שם הסוף כדאשכחן בכמה דוכתי: י״ב:ש״א א׳ גבאותה ארץ לבדה. דאם לא כן "בארץ" למה לי: י״ב:ש״ב א׳ ועכשיו על ידי מעשה. יש מקשים והלא אסור לישא אשה אלא עד שיראנה (קידושין מא. ), ואלו לא ידעו דרכי החכמה, דודאי ראה פניה, אלא שהפנים כיון שהוא מגולה לכל אין האדם מתפעל ביופי שלו, ולא נכנס יצר היופי בלבו, אבל על ידי מעשה שגילתה שרה שוקה ראה היופי שלה, פירוש שהיה יודע היופי שלה ומבחין היופי ביצרו: ב׳ גבין אנשים שחורים וכו'. ובאבימלך שאמר "אחותי היא" (להלן כ, ב), אף על גב שאינם שחורים (קושית הרא"ם), מפני שהיו רשעים גמורים, כמו שכתב רש"י לקמן (כ, יא) 'אכסנאי הבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואל אותו', וכבר ראה בהם שהם רשעים: ג׳ ודומה לו הנה נא אדוני סורו וכו'. ואין מלת "נא" דבוקה עם מה שאחריו, והוא מוכרת, ופירושה הנה יש לדאג, כך פירושו בכאן. ולקמן (יט, ב) הנה הגיע השעה שיש לתת לב וגו', כמו שפירש לקמן (רש"י שם): י״ב:ד״ש א׳ יתנו לי מתנות וכו'. דאין לפרש שאר טובות, דהא כתיב (ר' פסוק טז) "ולאברהם הטיב ויהי לו צאן ובקר", שמע מינה שהטוב הוא מה שהיו נותנים מתנות. ואם תאמר ואברהם למה קבל מתנות, והלא כתיב (משלי טו, כז) "שונא מתנות יחיה", ועוד אברהם עצמו אמר "אם מחוט ועד שרוך נעל וגו'" (להלן יד, כג), ומה אם בדבר שטרח בו והציל אותם לא רצה ליקח כל שכן בדבר שלא טרח, מיהא קושיא זאת יש לתרץ כמו שנפרש לקמן (יד, כג, אות לט) דאין זה בכלל "ואברכך" (לעיל יב, ב), כיון דמלך סדום נתן לו בשביל שהציל אותו, אבל כאן שנתן לו פרעה מדעתו לכבודו, זה הוי שפיר בכלל "ואברכך". ועוד קשיא שאמר לאשתו שתאמר 'אחי הוא' כדי שיתנו לו מתנות, ונראה שאברהם היה מתיירא כי פריצי הדור יהרגו אותו על דבר אשתו, כי יפה היא, לכך אמר 'אמרי לי אחותי את', ובודאי חשובי המדינה לא יקחו אותך בחזקה, שאין אדם חשוב עושה זה, והחשובים אדרבא יכבדו אותי, שכל אחד ואחד יחשוב שאתן אותך לו לאשה, ובשביל זה אהיה חשוב גם כן נגד הפריצים כשיראו שהגדולים והשרים יכבדו אותי בשביל שרה, ולא יעשו רעה לי, כי אין דרך לעשות רע לחשוב. ומפני זה אמרו (ע"ז כט. ) שהמסתפר מן הגוי יהיה רואה במראה, שיהיה נראה חשוב, ולא יזיק לו הגוי. ובשביל זה יתורץ גם כן למה היה גורם אברהם שתלקח לפרעה, ואיך הורשה לו דבר זה, אלא אברהם חשב כי הפריצים והפחותים עושים זה להרוג על דבר האשה, והחשובים אינם עושים זה, ועתה כשיהיה נחשב בין החשובים לשלוח לו מתנות ויכבדו אותו - גם הפחותים יהיו יראים ממנו, ולא חשב אברהם כי המלך פורץ לו גדר (עפ"י סנהדרין כ ע"ב) לעשות מה שירצה, והשתא לא היה דעתו על המתנות רק שיהיה ניצול, וזהו "למען יטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך":ויש מקשים איך הותר לשרה לומר אחי הוא, והלא גילוי עריות יהרג ואל יעבור (סנהדרין עד. ), בשלמא אברהם כיון דלא עשה מעשה רק שנתן מכשול ועבר "לפני עיור לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד) אין קשיא, דכל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מגילוי עריות ושפיכות דמים ועבודה זרה (סנהדרין עד. ), אבל שרה שבאה לעבור גילוי עריות חס ושלום הרי אמרינן יהרג ואל יעבור, ואין זה קשיא כלל, דודאי מה שאמרו ז"ל 'יהרג ואל יעבור' אם באים להרוג אותה או לשכב עמה תהרג, אבל אלו שלקחו אותם בחזקה ובגזילה, מי שעושה זה הוא הדין שיעשה זה שיהרגו אותו על דבר אשתו, או ישכבו עמה כך, ואין מועיל כלל מה שתאמר שהיא אשת איש. ואפשר כי אשה שהיא אשת איש ואמרה שהיא פנויה, ואנסוה אנשים רעים, אין עליה אשמה, דמה לי אסורא רבה ומה לי אסורא זוטא (ראה יבמות קיט. ), ולא שייך בזה "לפני עיור לא תתן מכשול" ולא איסור גילוי עריות, דמנא ידעינן שאסורא זוטא עבדי ולא אסורא רבה: ב׳ היה לו לומר כבואם. אף על גב דלעיל כתיב (פסוק י) "וירד מצרימה", ולא כתיב 'וירדו מצרימה', בודאי במקום שהכתוב מדבר באברהם אינו מזכיר שרה לכתוב 'וירדו', מפני שאברהם הוא העיקר, אבל הכא דכתיב "ויהי כבא אברהם מצרימה ויראו אותה שרי פרעה", כיון שהכתוב בא לספר משרה הוי לכתוב 'ויהי כבואם' להזכיר שרה גם כן, שהרי מה שכתיב "כבא אברם מצרימה" בא לומר כאשר בא מצרימה אז ראו אותה שרי פרעה, והוי למכתב 'ויהי כבואם': י״ב:ש״ו א׳ הללוה ביניהם. דאם לא כן הוי למכתב 'וישלח פרעה ויקח אותה' כמו שכתוב גבי אבימלך, ומדכתיב "ותקח האשה בית פרעה" שמע מינה שלא לקחה פרעה, אלא שהשרים לקחו אותה אל המלך. ולי נראה דרש"י הוקשה לו בלשון "ויהללו אותה אל פרעה", לפי שההלול קאי על שרה לא יתכן לומר על זה "אל פרעה", דמאחר שיש לו פעול - והוא אותה - לא יתכן לומר "אל פרעה" כי אם גבי דבור שייך לומר 'וידבר הדברים אל המלך', משום שכל דבור הוא מדבר עם אדם, ולכן שייך בו "אל", אבל כאן דכתיב "ויהללו אותה" לא יתכן לומר "אל פרעה", כי אם 'ויהללו אותה לפני פרעה', וכמו שלא יתכן לומר 'ויברכו אותה אל ראובן', וכן בהלול נמי שאין חילוק ביניהם, וזה קל להבין ואמת: י״ב:ש״ז א׳ היטב פרעה בעבורה. כלומר שהוא מקרא קצר, דצריך להוסיף 'פרעה'. ומה שלא נכתב 'פרעה', כדי שלא תבין שהכתוב בא לספר מה שעשה פרעה - שהיטב לאברהם, אלא עיקר הכתוב בא להגיד מה שנעשה ענין זה לאברהם - שנלקחה אשתו כדי שבסבה זאת יתעשר, יהיה העושה מי שיהיה: י״ב:ש״ח א׳ במכת ראתן. דאם לא כן למה הביא עליו נגעים ולא שאר חלאים, אלא במכת ראתן שהתשמיש קשה לו. ועוד מדחלק הכתוב שאמר "וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו", והוי למכתב 'וינגע ה' פרעה ואת ביתו נגעים גדולים', אלא נגעים של פרעה נגעים מיוחדים היו שלא היו לביתו, והיינו כי נגעים של פרעה מכת ראתן היה, שלא ישמש מטתו, ואילו לביתו נגעים אחרים היו. ובזה יתורץ מנא ידע פרעה שאשת איש היא, אלא משנוי הנגעים, שהוא לבד בא עליו מכת ראתן, וביתו שאר מכות, ובזה ידע שהיא אשת איש, ובא עליו מכת ראתן שלא ישמש מטתו: ב׳ על פי דבורה. דאם לא כן 'על אודות' מבעיא ליה: י״ב:שי״א א׳ על אודותיו. דאם לא כן "עליו" למה לי, אלא 'על אודותיו': ב׳ לשלחו לשמרו. פירוש ומהו הם 'אודותיו', היינו 'לשלחו ולשמרו'. ולא סגי בחדא מינייהו, ד'אודותיו' יותר מאחד משמע, ולפיכך צריך לומר לשמרו גם כן. ומפני שהוקשה לו והלא לשלחו מן העיר אין זה 'אודותיו' שהוא צריך לו, דלא מקרי 'אודותיו' אלא כשהוא לטובתו, והביא ראיה מן התרגום, שהרי תרגום (לשלחו) ["וישלחו"] 'ואלויאו', שהוא לצרכו. ומפני שהוקשה לו מנא ליה לתרגום להוציא לשון של "וישלחו" מפשוטו, שהוא לשון גירושין, הביא ראיה מלשון הכתוב (להלן יג, ב) "כבד מאד" - טעון משאות, וכיון שהטעינו אותו בכסף וזהב פרעה ועבדיו - לא יתכן לומר שגרשו אותו, שכל כך היו מכבדין אותו לטעון אותו בכסף וזהב. אבל מפשוטו של מקרא דכתיב "ואברהם כבד מאד" אין להביא ראיה, שמא היה זה העושר של אברהם קודם שבאו המכות על פרעה (פסוק טז), ואחר כך גרשו אותו, אבל כיון שפירש "כבד - טעון", יש להביא ראיה, דאין לומר טעון אלא בשעת הילוך, שאחרים טוענין אותו ללכת, כמו שטוענין על העגלה - שאחרים טוענין אותה:

העמק דבר על בראשית פרק-יב

העמק דבר: י״ב:רצ״ג א׳ לך לך. פרש״י להנאתך ולטובתך. והרמב״ן הקשה מכמה קראי דמצוי זה הלשון. ואני תמה דמה לנו למרחקים הרי גם בעקידה כתיב לך לך. אבל כוונת רש״י דבכ״מ משמעו שיהא בודד במועדו ואין לזרים אתו וע״ז שייך לשון לך לעצמך. והכי מפרש הגמ׳ במה דכתיב וספרה לה לעצמה. פי׳ שא״צ להראות לחברותיה אלא היא נאמנת. וכן היה בעקידה שאברהם הי׳ הולך בודד במחשבתו אפי׳ הנערים שהלכו עמו לא ידעו דבר. משא״כ כאן שהי׳ בפרסום רב. ובכל דרכו הוסיף לקחת לבות ב״א להלוך עמו כדי לעמוד באמונתו לשם ה׳. ומש״ה פי׳ לך להנאתך וע״ע מש״כ בס׳ שמות ל״ד כ״ז: ב׳ מארצך וממולדתך ומבית אביך. להיפך היה ראוי לכתוב תחלה ילך מבית אביו ואח״כ ממולדתו ואח״כ מארצו. אלא נותן להבין בזה אזהרה על שכחת הלב שיסיע דעתו מהם ומהמונם ותחלה נשכח ארצו ואח״כ מולדתו ואח״כ בית אביו. ולזה כוונו חז״ל ברבה במש״א הה״ד שכחי עמך ובית אביך. זה מצאתי וע״ע להלן כ״ג ב׳: ג׳ אל הארץ אשר אראך. אין הכונה על ארץ הכנעני בכלל. שהרי כבר ידע מסגולת הארץ ונכסף אליה כדכתיב לעיל ללכת ארצה כנען אלא הפי׳ באותו ארץ ג״כ יראהו לאיזה צד יפנה. וכלשון אל ארץ המריה. הרי בתוך כלל א״י נפרטו חלוקת השמות וכאשר יבואר. ואין פי׳ אשר אראך שיגידו לו ממש. אלא כמו דכתיב על אחד ההרים אשר אמר אליך. ולא הי׳ מאמר מפורש ורק ראה ענן קשור עליו כך הפי׳ כאן שהראהו להיכן יהי׳ הליכותיו: י״ב:רצ״ד א׳ ואעשך לגוי גדול. לע״ע לא נתבשר על הבנים עד מאמר השני וע״ז בנה מזבח. אבל כאן אפשר לפרש שיהי׳ לגוי עפ״י שיתקבצו אליו אנשים רבים והוא יהא אב להם באמונה המיוחדת לו ונקראת על שמו: ב׳ ואברכך. בכל טוב והצלחה: ג׳ ואגדלה שמך. אפי׳ מי שלא יהיה באמונתו לעבוד את ה׳ המיוחד. לא יהיה כמו שארי אמונות שונות דכל כת מבזה ומכחיש ומקטין אמונה השני׳. אבל לא כן תהיה אמונת אברם. דאפי׳ מי שלא ירצה לעמוד באמונתו ידע ויבין כי אמונת אברם לאל עליון גדולה. אלא שטעונה פרישות מתאוה וכדומה שלא הכל נתרצו לכך וא״כ נתגדל בזה שמו של אברם שזכה לאמונה ועבודת אל עליון: ד׳ והיה ברכה. שיבואו ב״א להתברך ממך. כמו היום דאי׳ בב״ב מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם. מכש״כ אברהם שהיו מרגליות תלויה בצוארו וכו׳ היינו שהיתה תפלתו זכה ומקובלת וע׳ כ״ה א׳: י״ב:רצ״ו א׳ כאשר דבר אליו ה׳. א״א לפרש כמו שדבר שהרי במקרא הסמוך פורש הכתוב יותר ותו למאי כתיב וילך אתו לוט הא מפורש בסמוך לוט בכלל כל הנפש אלא משמעות כאשר דבר תומ״י כשדבר. ולא המתין על הכנה הדרושה לזה. וכדי שלא יהיו לו עכובים ממכירת הנחלאות וכדומה יצא תומ״י ולוט הלך עמו. והניח אשתו ושארי בני ביתו בעיר עד שמכרו הכל. והוא נתעכב מעט בדרך. ומאחר שכבר יצא מעירו והחזיק בדרך ראו אנשיו להכין הכל ובאו כולם אצלו ואז כתיב. י״ב:רצ״ז א׳ ויקח אברם. אז הי׳ אברם בראש הנוסעים וכל הטפלים עמו. כמש״כ להלן י״ג ג׳ וילך למסעיו שהלך לאט לאט לפי הכבודה שעמו. כן הי׳ כאן אחר שהחזיק בדרך וידע שלא יהיה לו מניעה מגוף הליכה שוב ראה לחוש לאבידת הממון וכל היקום אע״ג שהוא נגד הזריזות לגמר המצוה מכ״מ גם שמירת נכסים הוא ענין ראוי לחוש וכמש״כ בס׳ דברים ג׳ י״ט שאמר משה רבינו שראוי לעשות דבר שאינו הגון במדת ד״א בשביל שמירת הנכסים. משא״כ בתחלה שהי׳ משער שאם הי׳ מתעכב בשביל שמירת הנכסים הי׳ יכול להיות מניעה לעיקר הליכה ע״כ הוחלט אצלו לצאת תומ״י ויעבור עליו מה. וזה כלל גדול מה שיש ללמוד בדרך המצות. וע״ע להלן י״ג ג׳ ול״ג י״ז: י״ב:רח״צ א׳ עד מקום שכם. עוד לא היה עיר באותו מקום מש״ה כתיב מקום שכם. וע׳ להלן ל״ג י״ח מש״כ: ב׳ והכנעני אז בארץ. היה הולך וכובש א״י. רש״י. והידיעה זו לכאן בא ללמדנו דמורה הלז אע״ג שלא הי׳ מזרע הכנעני מכ״מ הרי הוא בכלל כנעני מחמת שהכנעני כבש הארץ. והכל יקראו על שמו. תדע שהרי אמר אברהם לעבדו לא תקח אשה מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בארצו והרי היו הרבה מבני שם בא״י ומלכי צדק הי׳ שמה. ולמה לו לילך לחרן אלא כל יושבי ארצו נשתעבדו אליו והרי הם בכלל כנענים זולת אברהם שלא נשתעבד. וה׳ הי׳ עמו: י״ב:רצ״ט א׳ וירא ה׳ וגו׳. אבל באמירה ראשונה לא נתראה אליו ה׳. כי אם שמע דברו. והוא משום שלא היה המקום ראוי לגלוי שכינה. ולא לעבודת הקרבנות עד שבא לא״י. וכדתני׳ במכילתא ריש פ׳ בא עד שלא נבחרה ירושלים היתה כל א״י ראוי למזבח. וזהו דמסיים המקרא ויבן שם מזבח לה׳ הנראה אליו. וידע מזה שנראה אליו שהמקום מוכשר לעבודת מזבח: י״ב:ש׳ א׳ ויעתק משם ההרה וגו׳. גם הליכה זו היתה בכלל אשר אראך שראה ברוה״ק כי יש לו לילך לשם שהראהו הקב״ה שאותו מקום נדרש להקדים תפלה לצרה. וכדאי׳ בסנהדרין מ״ד. אלמלא הקדים א״א תפלה בין בית אל ובין העי לא נשתייר וכו׳: ב׳ ויקרא בשם ה׳. ת״א וצלי בשמא דה׳. והיינו כדאי׳ בגמ׳ הנ״ל. ולא אפשר לפרש שקרא קרבנות המזבח בשם ה׳. כאשר יבואר להלן י״ג ד׳: י״ב:ש״א א׳ ויסע אברם וגו׳. חזר וראה שנגבה הוא יותר מסוגל לעבודת קרבנות. ומכ״ש לתורה. שהי׳ א״א עמוס בשקידה כמבואר להלן י״ז בדברינו. וכבר ראה גם משה רבינו שדרום א״י מסוגל יותר לתורה כמש״כ בס׳ דברים ג׳ כ״ד ול״ב כ״ג. וכך ראה אברהם וכ״ז הוא בכלל אל הארץ אשר אראך. וע״ע להלן י״ג א׳: י״ב:ש״ב א׳ כי כבד הרעב בארץ. כפל הכתוב להודיע שכל עוד שהיה אפשר להשתדל למכור רכושו ולבטוח בה׳ עשה עד שמכ״מ כבד עליו הרעב אז קיים בעצמו רעב בעיר פזר רגליך כדאי׳ בפ׳ הכונס. והי׳ בזה נסיון לא״א שלא הקפיד אלא הבין שכך הוא עצת ה׳ ורצונו. ולא כהרמב״ן ז״ל שכתב שחטא במה שיצא שהיה לו לבטוח בה׳. דודאי בטח כל האפשר אבל כך עלה במחשבה לפניו ית׳. ואין לתמוה על שהגיע הרעב לכלל המדינה בשביל איזה תכלית לאברהם וזרעו. שודאי כך הוא המדה אחר שתכלית העולם הוא בשביל אותו צדיק. והיינו דאי׳ ביבמות ס״ג אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל וכו׳ וע״ע להלן כ״ו א׳ מש״כ שעיקר הרעב לא הי׳ בשביל נסיון אלא לתכלית אחר. ורק ממילא הי׳ בזה נסיון: י״ב:ש״ג א׳ לבוא מצרימה. בהיותו הולך אל הארץ שראה ברוה״ק ונכלל בדבר ה׳ אל הארץ אשר אראך. הי׳ בטוח בדבר ה׳ ומקללך אאר. ומכש״כ מי שיגע באשתו ואין לך קללה יותר מזה. אבל בהיותו הולך למצרים או אפי׳ יושב בארץ פלשתים לא הי׳ מובטח בפירוש. הי׳ ירא מסכ״נ. ואם ירצה הקב״ה להשגיח עליו גם פה הלא יכול להציל את שרה מעבירה גם באמרו אחותי היא. וכאשר באמת כן הי׳. ויותר מבואר בזוה״ק ס״פ תזריע שראה מלאך הולך לשמור את שרה. ודקדקו ז״ל מלשון למען ייטב לי ולא אמר ייטיבו לי אלא קאי על המלאך. ורק ירא מסכנת נפשו. והא שלא ירא בהיותו בחברון הוא משום שהי׳ בחברת ענר אשכל וממלא והיו שומרים עליו. וגם זה דלא כהרמב״ן ז״ל שהשיא על א״א עון אשמה בזה: י״ב:ד״ש א׳ ואתך יחיו. הוא צרה לה כמו שאותי ימיתו. וברור שטוב הי׳ לשרה המותה מחיים אם היו ממיתים את אברהם אבינו. אבל לא ימיתו אותך אלא ישתדלו עוד להחיות אותך שלא תמות מצער ויגון: י״ב:ש״ה א׳ בעבורך. כדי שיהיה טובתך כמש״כ לעיל ו׳ י״ז. כי בהיות טוב לי אשתדל בעת מצוא להצילך מעון משא״כ כשאמות מי ישתדל בשבילך: ב׳ וחיתה נפשי. הוא יותר מטוב כמש״כ בס׳ שמות א׳ ט״ז בדקדוק הלשון וחיה: ג׳ בגללך. שיהא נגלל הסיבה אודותך עד שאתעשר ברוב עושר והון: י״ב:ש״ו א׳ כי יפה היא מאד. הוא מיותר והרי כבר כתיב כי אשה יפת מראה את אלא הוא התחלת ספור הנס. שראו אותה כי אינה טובת מראה לבד. אלא יפה היא מאד עד שהשכילו שאין יפה כמותה ראוי׳ להם אלא להמלך לבדו. כמו כל דבר נפלא. ובזה נפטרה מהמון רב וגם היסב טובת אברהם: י״ב:ש״ח א׳ ולאברם היטיב בעבורה. לטובתה היינו לכבודה שאין כבוד לאשת מלך שיהיה לה אח הדיוט. ע״כ עשהו לראש ולשר וגדול במדינה: ב׳ ויהי לו וגו׳. לא כתיב שנתן לו פרעה. אלא ויהי לו. אחר שנתמנה לשר וגדול ממילא השיג עושר רב וגם כי הי׳ לו מקום להתגדר בחכמתו הרחבה מני ים עד שכולם שחרו פניו במנחות: י״ב:ש״ט א׳ אשת אברם. הוא מיותר וכי בשביל שרה וזכותה לא הי׳ כדאי לנס. אכן אומר לך כלל תבין אותו בכל פרשיות הבאות בספר הישר של אברהם יצחק ויעקב שבא ללמדנו כח שלשה עמודי ההשגחה הפרטית תורה ועבודה וגמ״ח. וכל אחד מהם הוא סגולה להשגחה בפרט אחד. היינו תורה נקראת חרב וכמו דכתיב חגור חרבך על ירך וגו׳ ופירשו בשבת ד״ס ההוא בד״ת כתיב. והוא בא להיות כלי מלחמה לנושאיו נגד כל מיני מלחמה. הן מלחמת תנופה או מלחמת יצה״ר או מלחמת חולאים ומוסרים כאשר יבואר עוד להלן כ״ו ה׳ שעל כן נקראת התורה משמרת שהיא השמירה מכל רע. ב׳ עבודה מביאה פרנסה לעולם וכמו שכתבנו לעיל ב׳ ה׳ ולהלן ט״ו ט׳ ובכ״מ. ג׳ גמ״ח נוצר שלום כמו שנתבאר ריש פ׳ נח בהר״ד. ובכ״מ. הנה עוד יבואר (דברים ה׳ ב׳) שהקב״ה מתנהג בהשגחתו בשני אופנים. פעם בדרך הטבע ובשימת עין להסב הטבע למרכז הרצון. ופעם בדרך תפארת למעלה מה״ט ממש. וזה תלוי בכח המקבל. באותו פנים שהאדם מתהלך לפני ה׳ כך ההשגחה מבטת עליו בזה הפנים. מעתה יש לדעת עוד דאע״ג שהאבות שלשתם עסקו בשלשה עמודי ההשגחה אלו מכ״מ כל א׳ מהם הצטיין בעמוד א׳ אברהם בתורה שהוא הראשון שהחל להיות עמל בשקידתה כאשר יבואר בפסוק וישמור משמרתי. וכדאי׳ בע״ז ח׳ דשני אלפים תורה התחלתו מעת שהי׳ א״א בן נ״ב. ואי׳ ברבה שהיה בכל לילה יושב והוגה ומעיין עד שהיו כליותיו נובעות תורה. ומש״ה אע״ג שהיה מושגח בפרנסה ובשלום וכבוד מכ״מ כל הספורים באו שבא בכח החרב להכות כל קמיו בדרך נפלא. יצחק הצטיין בעבודה שהי׳ עולה תמה. ובילקוט פ׳ שלח אי׳ שהי׳ יצחק שקוע תמיד בתפלה שהיא במקום עבודה. ע״כ באו כל הספורים שהצטיין ההשגחה עליו בפרנסה כאשר יבואר. יעקב הצטיין בגמ״ח למעלה מטבע האדם כמו באופן שמירת צאן לבן. ועוד יבואר במקומו. ע״כ הצטיין ההשגחה עליו בנצירת שלום למעלה מה״ט. וע׳ בס׳ שמות ג׳ ו׳ עוד בזה הרבה. וחז״ל ראו והתבוננו עכ״ז ואמרו. בפסחים דפ״ח דא״א קרא להר הבית מקום השגחתו ית׳ הר. ויצחק קראו שדה ויעקב קראו בית. היינו משום דא״א ראה משם השגחה במלחמה ע״כ המשילו להר שהוא מסוגל לניצוח כמש״כ (דברים ל״ג י״ט). ויצחק ראה משם שפע פרנסה ע״כ כנהו בשם שדה. ויעקב כנהו בשם בית שהוא הגורם לשלום לדרים בו יחד כ״ז יבואר עוד בכל ענין וספור ברצות ה׳. נשוב למקרא שאנו עומדים. דבשביל שרה הי׳ אפשר להציל בלי נגעים אבל בשביל שהיתה אשת אברם בא המלאך בנגעים להכות: י״ב:ש״י א׳ עשית לי למה לא הגדת לי. דייק לי דהיית צודק להסתיר מן המון רבה. אבל כשהיא אצלי ביחוד ואין דרך מלך לעשות עול הי׳ לך לגלות את אזני: י״ב:שי״א א׳ למה אמרת אחתי היא ואקח וגו׳. עוד התרעם עליו דלא רק בשביל יפיה לקחה אלא בשביל שהיא אחותו. והי׳ לו לכבוד להתחתן וליקח אחות חכם גדול ונעלה. ועתה כשאינו כן אינו רוצה בה. ולא הי׳ באמת לאברם מה להשיב כמו שהשיב לאבימלך ויבואר שם: י״ב:שי״ב א׳ ואת כל אשר לו. כל מה שקבל בשכר חכמתו הרי הוא שלו. וכמש״כ לעיל:

תורה תמימה על בראשית פרק-יב

תורה תמימה: י״ב:רע״ו א׳ לך לך. יש אומרים שנוי מקום קורע גזר דינו של אדם, שנאמר ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך והדר ואעשך לגוי גדול א) ענין קריעת הגזר דין בזה הוא משום דאברהם ושרה היו עקורים בטבע, ע' ס"פ נח ור"פ תולדות. וע' בתוס' גיטין מ"ו ב' שכתבו דאע"פ דקיי"ל איילונית אין לה רפואה לעולם, בכ"ז לא קשה משרה שהיתה איילונית וילדה משום דאין למדין ממעשה נסים, עכ"ל. וצ"ל דלא קשה מדרשא שלפנינו דשנוי מקום קורע גזר דין של איילונית א"כ הלא יש רפואה לאיילונית, יען דגם ענין רפואה כזו היא בכלל מעשה נסים, כיון שאינה ע"פ הטבע, ופשוט הוא. .(ר"ה ט"ז ב') י״ב:רע״ז א׳ ואעשך וגו'. ואעשך לגוי גדול – זהו שאומרים אלהי אברהם ואברכך – זהו שאומרים אלהי יצחק, ואגדלה שמך – זהו שאומרים אלהי יעקב ב) נראה הכונה משום דמצינו שיחד הקב"ה שמו רק על כלל האומה, אלהי ישראל, ועל היחיד מצינו יחודו רק על האבות, ולא מצינו אלהי משה, אלהי אהרן וכדומה, והיינו הפירוש ואעשך לגוי גדול שתחשב כגוי גדול ואומה שלמה ואייחד שמי עליך, וזהו שאמר ואעשך לגוי גדול זהו שאומרים אלהי אברהם וכו'. וזולת האבות מצינו יחוד שמו יתברך על דוד המלך, כמש"כ (מ"ב כ') אלהי דוד, מגן דוד, אמנם כבר דרשו חז"ל הפסוק שאמר הקב"ה לדוד ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ (ש"ב ז') זהו שאומרים מגן דוד, ורומז בלשון הגדולים להאבות ע"ש הדרשא ואעשך לגוי גדול ואגדלה שמך, ולפי מש"כ הענין מבואר ומכוון מאד. . יכול יהיו חותמין בכולן ג) שיאמרו מגן אברהם יצחק ויעקב. , ת"ל והיה ברכה, בך חותמין ואין חותמין בכולן ד) י"ל בטעם הדבר משום דענין החתימה הוא שאומרים מגן אברהם, ולשון זה מצינו רק באברהם שאמר לו הקב"ה אנכי מגן לך (לקמן בפרשה). .(פסחים קי"ז ב') י״ב:רע״ח א׳ ואברכה מברכיך. מכאן אמרו, מי שנותנין לו כוס של ברכה לברך ואינו מברך מתקצרים ימיו, שנאמר ואברכה מברכיך ה) איירי באורח ובעל הבית דכשהאורח מברך ברהמ"ז הרי הוא מברך לבעה"ב, וצ"ל דסבת הסירוב בזה – שאינו אוהב לבעה"ב ואינו רוצה לברכו, ולפי"ז יתבאר מה שקשה לכאורה מנ"ל דמתקצרים ימיו, והא כתיב רק ואברכה מברכיך, משמע דאלה אשר לא יברכוך לא יתברכו גם הם, אבל גם לא יקוללו, וכמ"ש בקדושין ס"א ב' אם לא תיטיב לא קללה ולא ברכה, וכן בדרשא הסמוכה כל כהן שמברך מתברך ושאינו מברך אינו מתברך ותו לא, אך לפי מש"כ דאיירי באורח שאינו אוהב לבעה"ב ואינו רוצה לברכו, א"כ הוא אכזרי בשתים, חדא שאוכל משלו וגם אינו רוצה לברכו, וא"כ סימן הוא שרוצה בקללתו, לכן הוי בכלל ומקללך אאור. .(ברכות נ"ה א') ב׳ ואברכה מברכיך, א"ר יהושע בן לוי, כל כהן שמברך מתברך, ושאינו מברך אינו מתברך, שנאמר ואברכה מברכיך ו) צ"ל דאיירי שאינו מברך משום איזו סבה, כגון משום מום או משום אבילות וכדומה, אז הוא רק אינו מתברך אבל גם אינו בכלל קללה, משא"כ אם בלא כל סבה אינו רוצה לברך אז הוא גם בכלל קללה, ומקללך אאור, וע' מש"כ בדרשא הקודמת. .(סוטה ל"ח ב') ג׳ ואברכה מברכיך. כתיב (פ' נשא) כה תברכו את בני ישראל, למדנו ברכה לישראל, ברכה לכהנים מניין אמר רב נחמן בר יצחק – ואברכה מברכיך ז) וע' לפנינו בפ' נשא בפסוק ואני אברכם. וכתבו התוס' וז"ל, ואפילו נכרים המברכין את ישראל מתברכין כדאיתא בירושלמי ברכות (פ"ח ה"ח) ההוא נכרי דיהיב שלמא לר' ישמעאל, אמר לי', מלתך כבר אמורה, פירוש, איני צריך להחזיר לך שלום שברכתך כבר אמורה ואברכה מברכיך, עכ"ל, ולפנינו בירושלמי מובא הפסוק ומברכיך ברוך דס"פ תולדות, ויובא לפנינו שם. – ודע דאיתא במדרשים בס"פ תולדות בברכת יצחק ליעקב ארריך ארור ומברכיך ברוך, שהעירו דבבלעם כתיב מברכיך ברוך ואורריך ארור, הקדים ברכה לקללה, וביצחק הקדים קללה לברכה, ותרצו משום דצדיקים תחלתן יסורים וסופן שלוה, לכן הקדים קללה לברכה, וברשעים תחלתן שלוה וסופן יסורים לכן הקדים ברכה לקללה, ע"כ. וצ"ע מכאן שהקדים הקב"ה לאברהם בברכה וסיים בקללה. ואפשר י"ל משום דאברהם כבר סבל עד כה יסורים, כנודע באגדות מהפלתו לכבשן האש ומטלטולו וגלותו ועוד, וא"כ כבר סבל ערך היסורים שדרך הצדיקים לסבול מתחלה ולכן לא חש לפתוח אצלו בברכה, משא"כ ביעקב עד צאתו מבית אביו הי' יושב בשלוה. וגם י"ל פשוט דבאמת יש להקדים הברכה להקללה כמו שהוא בכ"מ בתורה, הברכה והקללה, רק יצחק בסיום דבריו לא רצה לסיים בארור והפך הסדר. (מזה אולי יש סמך למנהג בני ישראל לסיים אמרותיהם בדבר טוב) ולא כן עשה בלעם הרשע שסיים את דבריו בארור ולא בברוך. (חולין מ"ט א') ונברכו בך. א"ר אלעזר מאי דכתיב ונברכו בך כל משפחות האדמה, אמר לי' הקב"ה לאברהם, שתי ברכות טובות יש לי להבריך בך, רות המואביה ונעמה העמונית ח) ונראה דדייק הלשון ונברכו דלפי פשוטו הול"ל והתברכו, וכמו דכתיב בס"פ וירא, ודריש ונברכו מלשון מבריך את הגפן (כלאים פ"ז מ"א), ודריש על רות ונעמה שיצאו מהן מלכים ונביאים, מרות – דוד המלך, ומנעמה אמו של רחבעם יצא אסא ויהושפט חזקיה וישעיהו הנביא. .(יבמות ס"ג א') ד׳ כל משפחות האדמה. א"ר אלעזר, מאי דכתיב ונברכו בך כל משפחות האדמה, אפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל ט) לא נתבאר מי ומה הם משפחות הדרות באדמה, והלא כל העולם דרים באדמה [וכמו שהקשו כהאי גונא בשבת פ"ה א' על הלשון יושבי הארץ אטו כו"ע יושבי רקיע הם, עיי"ש ולפנינו ס"פ וישלח) ונראה דקאי על כל משפחות הבעלי חיים שהם דרות על האדמה ממש, וכן מצינו בלשון חז"ל דקרו לבהמות וחיות גדולי קרקע (עירובין כ"ז ב' ובכ"מ) גם י"ל דקאי על פראי אדם השוכנים בנקיקי הסלעים וכדומה. ודריש כן מדלא כתיב כל גויי הארץ כלשון הפסוק ס"פ וירא והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. [שם שם]. י״ב:ר״פ א׳ ואת הנפש. תנא דבי אליהו, ששה אלפי שנין הוי עלמא, שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח, ומאימת הוו. שני אלפים תורה – מן ואת הנפש אשר עשו בחרן י) נסמך על מה שתרגם אונקלוס ואת הנפש אשר עשו דשעבידו לאורייתא. ומ"ש שני אלפים תהו, אין הכונה תהו ממש, דזה אי אפשר, שהרי אחרי דב' אלפים השניים מתחילים מימי אברהם, א"כ הלא גם עד אברהם הי' העולם מיושב, אלא הכונה דלעומת השני אלפים השניים דבהם מתחלת תקופת התורה הוי הזמן הקודם לו נחשב לתהו, דבלא תורה אין יתרון לאדם על הבהמה, ואין זה חשוב. ישוב העולם כדרוש. וחשבון השני אלפים עד אברהם הוא פשוט לפי הוראת הכתובים בפרשיות הקודמות לפי חשבון שני חיי אדם הראשון והבאים אחריו, וקבלה אצל חז"ל דבעת שעשה אברהם את הנפשות [כלומר בעת שגיירם] הי' בן נ"ב שנה [ע' סד"ה ערך אברהם], ובזה נשלם חשבון השני אלפים הראשונים. וחשבון השני אלפים השניים הוא מן העת שגייר אברהם את הנפשות עד ימות המשיח שהוא עד גלות ישראל מאדמתם, שמן אז התחילו לקוות לגאולה, שהרי מעת גירות הנפשות עד לדת יצחק עברו מ"ח שנה [לפי החשבון שהבאנו לעיל דבעת הזאת הי' אברהם בן נ"ב שנה ובעת לדת יצחק הי' בן מאה שנה כנודע], וששים שנה משנולד יצחק עד לדת יעקב הרי ק"ח שנה, וק"ל שנה שהי' ליעקב כשבא למצרים הרי רל"ח שנה, ור"י שנה שהיו במצרים הרי תמ"ח שנה, ומשיצאו ממצרים עד שנבנה בית ראשון עברו ת"פ שנה, כדכתיב בבנין בית ראשון (מ"א ו') ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, הרי תתקכ"ח שנה, ות"י שנה שעמד בית ראשון כדמוכחי קראי ע"פ חשבון שנות המלכים, ושבעים שנה דגלות בבל ות"כ שנה שעמד בית שני הרי בס"ה אלפים שנה פחות קע"ב, וקע"ב קודם השלמת ד' אלפים נחרב הבית, ולסוף אותן קע"ב נשלמו שני אלפים תורה. וחשבון שני אלפים ימות המשיח, ר"ל לאחר שני אלפים תורה הגיעה העת לחוננה בביאת המשיח וכו', ובעונינו יצא הרבה ממספר זה, ובכל יום נקוה לעת רצון. – וכתב רש"י באגדה דחלק צ"ז א', דמ"ש שני אלפים תורה, אין הכונה שאחר ב' האלפים תכלה תורה ח"ו, אלא איידי דאמר שני אלפים תהו קאמר שני אלפים תורה, עכ"ל, אבל לולא דבריו הי' אפשר לומר דבדיוק אמר שני אלפים תורה, משום דאחר גלות ישראל שהותחלה לאחר שנות השני אלפים תורה, אין התורה שלמה, וכדכתיב (איכה ב') מלכה ושריה בגוים אין תורה, וכמ"ש חז"ל (חגיגה ה' ב') כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך בטול תורה גדול מזו, וכמש"כ בזה בפ' תשא בפסוק חרות על הלוחות, ורק אלה הקע"ב שנה שחסרו לחשבון הב' אלפים כמש"כ לעיל חשיבי שנות תורה, משום דבמשך השנים האלה עדיין הי' דור התנאים שלמדו תורה כמשה מפי הגבורה עד פטירת רבנו הקדוש, ומן אז הותחל דור האמוראים ורבתה המחלוקת בישראל ונעשית התורה כשתי תורות, ומן אז והלאה הננו בגלותנו ותורתנו איננה שלמה, כמש"כ. – ודע כי אע"פ שבכ"מ בגמרא ומדרשים ואגדות מצינו בסתם שמספר שנות קיום העולם הוא ששת אלפים שנה, ולא שמענו מי שיהרהר בצמצום מספר מקובל זה, בכ"ז מצאתי במדרש אחד שאין מספר זה מצומצם, והוא במדרש הנקרא אלפא ביתא דר' עקיבא והובא בס' אור זרוע ח"א באלפא ביתא סי' כ"א בזה"ל, מה נשתנה בי"ת מכל האותיות שברא בה הקב"ה כל סדרי בראשית, לפי שגלוי וידוע הי' לפניו ששתי פעמים עתיד העולם ליחרב, אחד בימי דור המבול ואחד בסוף ששת אלפים ותשעים ושלש שנה, ע"כ, וכן יסד הפייטן ביוצר של שבת שלפני שבועות המתחיל אהלל בצלצלי שמע, וזולת אלה המקומות לא מצאתי ולא שמעתי מקום שיגבילו קיום העולם צ"ג שנה יתר על ששת אלפים, והוא חידוש גדול בעיני. (ע"ז ט' א') אשר עשו. אמר ריש לקיש, כל המלמד את בן חבירו – תורה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו, שנאמר ואת הנפש אשר עשו יא) נסמך על המבואר כאן במ"ר, דפריך. והא אם מתכנשין כל באי עולם לברוא אפילו יתוש אחד אין יכולין לזרק בו נשמה ואת אמרת ואת הנפש אשר עשו, אלא אלו הגרים שגיירו, א"כ שגיירו הו"ל למימר ומה ת"ל אשר עשו, אלא ללמדך שכל מי שמקרב את העובד כוכבים ומגיירו [בימים הקדמונים ובמקומות שהותר ע"פ המלכות] כאלו בראו, עכ"ל, ועדיין צריך באור למה לא אמר אשר בראו, ואפשר לומר משום דלשון עשיה מורה בעלמא על תקון הדבר, כמש"כ ר"פ תצא ועשתה את צפרניה וכמש"כ רש"י ר"פ בראשית בפסוק ויעש אלהים את הרקיע, ולכן תפס כאן לשון עשיה שכולל גם ענין תקון, והיינו שמקודם לא היו מתוקנים והם תקנום, וזה יותר מכוון מלשון בריאה שיונח רק על יש מאין, ודו"ק. וע"ע מש"כ בענין זה בר"פ במדבר בפ' ואלה תולדות אהרן ומשה ובפ' ואתחנן בפסוק ושננתם לבניך ובס"פ תבוא. .(סנהדרין צ"ט ב') י״ב:רפ״ג א׳ בית אל וגו'. א"ר אלעזר, לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, שאלמלא הקדים אברהם תפלה לצרה בין בית אל ובין העי, לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט יב) לישנא מעליא נקט, ורומז אל המלחמה שהיתה בימי יהושע עם יושבי העי מקדם לבית אל ונגפו ישראל מפני מעשה דעכן (יהושע ז'), והוא הוא המקום שבו התפלל אברהם, וזה עמדה להם לישראל שלא נגפו כולם באותה המלחמה. ונראה דהכונה לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, ר"ל לעולם יתפלל אדם אף שאין צריך אז לאותה תפלה, כי לא ידע האדם את אשר יהיה בעתיד, אשר יכול להיות שזאת התפלה תגן עליו באיזה זמן מן הזמנים, וכמו בתפלה זו דאברהם שהגינה בדורות הרבה בעתיד, והוא מעין ענין הכתוב בקהלת שלח לחמך על פני המים כי. ברוב הימים תמצאנו. [שם מ"ד ב'] י״ב:רפ״ה א׳ וירד אברם. ת"ר, רעב בעיר פזר רגליך, שנאמר ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם – כי כבד הרעב בארץ כנען יג) ועיין בב"ב צ"א א' וב' אין יוצאין מא"י לחו"ל, אא"כ עמדו סאתים בסלע, וכן הי' רשב"י אומר, אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו, ומפני מה נענשו מפני שיצאו מארץ ישראל לחו"ל כו', ור' יהושע בן קרחה אומר לא משום זה נענשו אלא מפני שהיה להם לבקש רחמים על דורם. והרמב"ם בפ"ה ה"ט ממלכים הכריע כרשב"י, וביאר הדברים וז"ל, ואע"פ שמותר לצאת אינה מדת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כליה למקום, עכ"ל, ותימה שלא העיר מכאן שאברהם יצא מא"י לחו"ל מפני הרעב, וא"כ מבואר דהיכי דמותר לצאת מותר לכו"ע, ולפי"ז הדעת נוטה כריב"ק, דטעם ענשם של מחלון וכליון לא הי' מפני יציאה זו אלא מטעם אחר, כמבואר, ודו"ק. .(ב"ק ס' ב') ב׳ מצרימה. תניא, רבי נחמיה אומר, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה' בסופה, כגון מצרים – מצרימה יד) ע' מש"כ ס"פ תצא בפ' לא תהיה אשת המת החוצה מה שנוגע מכלל זה לדינא. .(יבמות י"ג ב') י״ב:רפ״ו א׳ הנה נא ידעתי. מכאן דאברהם אפילו בדידי' לא אסתכיל, שנאמר הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, מכלל דמעיקרא לא הוי ידע לה טו) לא נתבאר הכרח הדרשא, דהא לא כתיב עתה ידעתי, ואדרבה, פשטות הלשון הנה נא ידעתי משמע ידעתי מכבר. ונראה דטעם הדיוק הוא מלשון הנה, וע"פ מש"כ רשב"ם בפ' ויצא (כ"ט כ"ה) וז"ל, בכל דבר שלא נודע תחלה אומר והנה, עכ"ל, ובאמת כן מורים הרבה פסוקים, כמו והנה תואמים בבטנה, וייקץ פרעה והנה חלום, שלא נודע לו זה עד שהקיץ משנתו, וכן דעת חז"ל בכ"מ, כמו במגילה י"ג ב' עה"פ והנה היא לאה, מכלל דעד השתא לאו לאה היא יעו"ש ולפנינו בפ' ויצא, וכן פרשנו ע"פ כלל זה דרשא נפלאה בר"פ תבוא בפ' הנה הבאתי, ומבואר שם לפנינו בפסוק הגדתי היום, וכן יתבאר ע"פ זה כונת המ"ר בפ' בראשית וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, מלמד שהי' הקב"ה בונה עולמות ומחריבן בונה עולמות ומחריבן עד שברא את אלו ואמר דין הניין לי ודין לא הניין לי, ולא נתבאר הכרח דרשא זו אם לא ע"פ הכלל הנזכר דהלשון הנה מורה על התחדשות הדבר מה שלא הי' עד כה, וא"כ הפירוש והנה טוב שנתחדש בהעולם דבר שהוא טוב מה שלא הי' מתחלה, ואף הכא בענין שלפנינו יתבאר ג"כ ענין דרשא זו ע"פ כלל זה הנה נא ידעתי משמע אך עתה נודע לי, ודו"ק. וסבת ההכרה עתה י"ל ע"פ מ"ש באגדות שעברו בנהר וראה בו פניה, ואין להאריך עוד. .(ב"ב ט"ז א') י״ב:רצ״א א׳ ולאברם וגו'. א"ר חלבו, לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר ולאברם היטיב בעבורה טז) ואע"פ דהלשון היטיב קאי על פרעה, אך הן כל הטובות מהקב"ה מתגלגלות ובאות באמצעות אנשים, ולפי"ז א"צ למש"כ מהרש"א דהגמרא מפרש דהיטיב קאי על הקב"ה, כי באמת אין פשט הכתוב מורה כן, ולפי מש"כ הענין מבואר בפשיטות. .(ב"מ נ"ט א') י״ב:רצ״ב א׳ וינגע וגו'. מלמד שעל עון גלוי עריות נגעים באים יז) לכאורה אי מכאן הול"ל דנגעים באים גם על ביתו כמו הכא דכתיב וינגע ה' את פרעה ואת ביתו, וי"ל דבזה אין ראי' מכאן, יען שגם ביתו של פרעה היו אשמים במאורע זו כדמשמע מפשטות הכתובים, אבל היכא שהבית אינו אשם בדבר י"ל דהם אין נענשים. .(ערכין ט"ז א') ב׳ נגעים גדולים. תניא, כ"ד מיני שחין הן, ואין לך קשה מכולן ושהאשה קשה לו אלא ראתן יח) מפרש בבבלי כתובות ע"ז ב' דהוא מין שרץ במוח, ובלשון יוני פירושו כל מין נזילה מאברי האדם. ובו לקה פרעה, שנאמר וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו יט) נראה דדריש מדלא כתיב וינגע ה' את פרעה ואת ביתו נגעים גדולים, אלא נגעים גדולים ואת ביתו משמע דאותו נגע בנגעים השייכים לביתו, וביתו זו אשתו. .(ירושלמי כתובות פ"ז ה"ט) י״ב:רצ״ה א׳ וייצו עליו פרעה אנשים וישלחו. א"ר יהושע בן לוי, בשביל ארבע פסיעות שלוה פרעה לאברהם נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה, שנאמר ועבדום וגו' ארבע מאות שנה כ) אין הכונה דעיקר השעבוד ד' מאות שנה הי' בשביל ההלויה, דהא אברהם לא חטא בזה מאומה, ועוד דעיקר הסבה מהשעבוד מבואר לקמן בפרשה (י"ד י"ד), אלא ר"ל שזכה פרעה שישתעבדו לו ולא למלך אחר, וע' בחא"ג. ומה שתפס המספר ד' פסיעות הוא משום דעיקר מצות הלויה היא ד' פסיעות [ד' אמות] – והנה מבואר מכאן דהלויה ע"י שליח הוי כמלוה בעצמו, שהרי פרעה לוהו לאברהם ע"י אנשים וקרי לי' הלויה, וכן יש להביא ראי' לזה מאגדה דב"מ פ"ו ב', כל מה שעשה אברהם להמלאכים בעצמו עשה הקב"ה לבניו בעצמו, וחשיב שם בשכר שאברהם הולך עמם לשלחם – וה' הולך לפניהם, ואי ס"ד דמדינא מחויב בעצמו א"כ מאי רבותי', אלא דמדינא רשאי ע"י שליח, והוא לגודל חביבותי' לאורחים הלך בעצמו ולכן קיבל שכר. ולא ראיתי להפוסקים שיעירו בזה. .(סוטה מ"ו ב')

הרחב דבר על בראשית פרק-יב

הרחב דבר: י״ב:רצ״ג א׳ לך לך. פרש״י להנאתך ולטובתך. והרמב״ן הקשה מכמה קראי דמצוי זה הלשון. ואני תמה דמה לנו למרחקים הרי גם בעקידה כתיב לך לך. אבל כוונת רש״י דבכ״מ משמעו שיהא בודד במועדו ואין לזרים אתו וע״ז שייך לשון לך לעצמך. והכי מפרש הגמ׳ במה דכתיב וספרה לה לעצמה. פי׳ שא״צ להראות לחברותיה אלא היא נאמנת. וכן היה בעקידה שאברהם הי׳ הולך בודד במחשבתו אפי׳ הנערים שהלכו עמו לא ידעו דבר. משא״כ כאן שהי׳ בפרסום רב. ובכל דרכו הוסיף לקחת לבות ב״א להלוך עמו כדי לעמוד באמונתו לשם ה׳. ומש״ה פי׳ לך להנאתך וע״ע מש״כ בס׳ שמות ל״ד כ״ז: ב׳ מארצך וממולדתך ומבית אביך. להיפך היה ראוי לכתוב תחלה ילך מבית אביו ואח״כ ממולדתו ואח״כ מארצו. אלא נותן להבין בזה אזהרה על שכחת הלב שיסיע דעתו מהם ומהמונם ותחלה נשכח ארצו ואח״כ מולדתו ואח״כ בית אביו. ולזה כוונו חז״ל ברבה במש״א הה״ד שכחי עמך ובית אביך. זה מצאתי וע״ע להלן כ״ג ב׳: ג׳ אל הארץ אשר אראך. אין הכונה על ארץ הכנעני בכלל. שהרי כבר ידע מסגולת הארץ ונכסף אליה כדכתיב לעיל ללכת ארצה כנען אלא הפי׳ באותו ארץ ג״כ יראהו לאיזה צד יפנה. וכלשון אל ארץ המריה. הרי בתוך כלל א״י נפרטו חלוקת השמות וכאשר יבואר. ואין פי׳ אשר אראך שיגידו לו ממש. אלא כמו דכתיב על אחד ההרים אשר אמר אליך. ולא הי׳ מאמר מפורש ורק ראה ענן קשור עליו כך הפי׳ כאן שהראהו להיכן יהי׳ הליכותיו: י״ב:רצ״ד א׳ ואעשך לגוי גדול. לע״ע לא נתבשר על הבנים עד מאמר השני וע״ז בנה מזבח. אבל כאן אפשר לפרש שיהי׳ לגוי עפ״י שיתקבצו אליו אנשים רבים והוא יהא אב להם באמונה המיוחדת לו ונקראת על שמו: ב׳ ואברכך. בכל טוב והצלחה: ג׳ ואגדלה שמך. אפי׳ מי שלא יהיה באמונתו לעבוד את ה׳ המיוחד. לא יהיה כמו שארי אמונות שונות דכל כת מבזה ומכחיש ומקטין אמונה השני׳. אבל לא כן תהיה אמונת אברם. דאפי׳ מי שלא ירצה לעמוד באמונתו ידע ויבין כי אמונת אברם לאל עליון גדולה. אלא שטעונה פרישות מתאוה וכדומה שלא הכל נתרצו לכך וא״כ נתגדל בזה שמו של אברם שזכה לאמונה ועבודת אל עליון: ד׳ והיה ברכה. שיבואו ב״א להתברך ממך. כמו היום דאי׳ בב״ב מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם. מכש״כ אברהם שהיו מרגליות תלויה בצוארו וכו׳ היינו שהיתה תפלתו זכה ומקובלת וע׳ כ״ה א׳: י״ב:רצ״ו א׳ כאשר דבר אליו ה׳. א״א לפרש כמו שדבר שהרי במקרא הסמוך פורש הכתוב יותר ותו למאי כתיב וילך אתו לוט הא מפורש בסמוך לוט בכלל כל הנפש אלא משמעות כאשר דבר תומ״י כשדבר. ולא המתין על הכנה הדרושה לזה. וכדי שלא יהיו לו עכובים ממכירת הנחלאות וכדומה יצא תומ״י ולוט הלך עמו. והניח אשתו ושארי בני ביתו בעיר עד שמכרו הכל. והוא נתעכב מעט בדרך. ומאחר שכבר יצא מעירו והחזיק בדרך ראו אנשיו להכין הכל ובאו כולם אצלו ואז כתיב. י״ב:רצ״ז א׳ ויקח אברם. אז הי׳ אברם בראש הנוסעים וכל הטפלים עמו. כמש״כ להלן י״ג ג׳ וילך למסעיו שהלך לאט לאט לפי הכבודה שעמו. כן הי׳ כאן אחר שהחזיק בדרך וידע שלא יהיה לו מניעה מגוף הליכה שוב ראה לחוש לאבידת הממון וכל היקום אע״ג שהוא נגד הזריזות לגמר המצוה מכ״מ גם שמירת נכסים הוא ענין ראוי לחוש וכמש״כ בס׳ דברים ג׳ י״ט שאמר משה רבינו שראוי לעשות דבר שאינו הגון במדת ד״א בשביל שמירת הנכסים. משא״כ בתחלה שהי׳ משער שאם הי׳ מתעכב בשביל שמירת הנכסים הי׳ יכול להיות מניעה לעיקר הליכה ע״כ הוחלט אצלו לצאת תומ״י ויעבור עליו מה. וזה כלל גדול מה שיש ללמוד בדרך המצות. וע״ע להלן י״ג ג׳ ול״ג י״ז: י״ב:רח״צ א׳ עד מקום שכם. עוד לא היה עיר באותו מקום מש״ה כתיב מקום שכם. וע׳ להלן ל״ג י״ח מש״כ: ב׳ והכנעני אז בארץ. היה הולך וכובש א״י. רש״י. והידיעה זו לכאן בא ללמדנו דמורה הלז אע״ג שלא הי׳ מזרע הכנעני מכ״מ הרי הוא בכלל כנעני מחמת שהכנעני כבש הארץ. והכל יקראו על שמו. תדע שהרי אמר אברהם לעבדו לא תקח אשה מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בארצו והרי היו הרבה מבני שם בא״י ומלכי צדק הי׳ שמה. ולמה לו לילך לחרן אלא כל יושבי ארצו נשתעבדו אליו והרי הם בכלל כנענים זולת אברהם שלא נשתעבד. וה׳ הי׳ עמו: י״ב:רצ״ט א׳ וירא ה׳ וגו׳. אבל באמירה ראשונה לא נתראה אליו ה׳. כי אם שמע דברו. והוא משום שלא היה המקום ראוי לגלוי שכינה. ולא לעבודת הקרבנות עד שבא לא״י. וכדתני׳ במכילתא ריש פ׳ בא עד שלא נבחרה ירושלים היתה כל א״י ראוי למזבח. וזהו דמסיים המקרא ויבן שם מזבח לה׳ הנראה אליו. וידע מזה שנראה אליו שהמקום מוכשר לעבודת מזבח: י״ב:ש׳ א׳ ויעתק משם ההרה וגו׳. גם הליכה זו היתה בכלל אשר אראך שראה ברוה״ק כי יש לו לילך לשם שהראהו הקב״ה שאותו מקום נדרש להקדים תפלה לצרה. וכדאי׳ בסנהדרין מ״ד. אלמלא הקדים א״א תפלה בין בית אל ובין העי לא נשתייר וכו׳: ב׳ ויקרא בשם ה׳. ת״א וצלי בשמא דה׳. והיינו כדאי׳ בגמ׳ הנ״ל. ולא אפשר לפרש שקרא קרבנות המזבח בשם ה׳. כאשר יבואר להלן י״ג ד׳: י״ב:ש״א א׳ ויסע אברם וגו׳. חזר וראה שנגבה הוא יותר מסוגל לעבודת קרבנות. ומכ״ש לתורה. שהי׳ א״א עמוס בשקידה כמבואר להלן י״ז בדברינו. וכבר ראה גם משה רבינו שדרום א״י מסוגל יותר לתורה כמש״כ בס׳ דברים ג׳ כ״ד ול״ב כ״ג. וכך ראה אברהם וכ״ז הוא בכלל אל הארץ אשר אראך. וע״ע להלן י״ג א׳: י״ב:ש״ב א׳ כי כבד הרעב בארץ. כפל הכתוב להודיע שכל עוד שהיה אפשר להשתדל למכור רכושו ולבטוח בה׳ עשה עד שמכ״מ כבד עליו הרעב אז קיים בעצמו רעב בעיר פזר רגליך כדאי׳ בפ׳ הכונס. והי׳ בזה נסיון לא״א שלא הקפיד אלא הבין שכך הוא עצת ה׳ ורצונו. ולא כהרמב״ן ז״ל שכתב שחטא במה שיצא שהיה לו לבטוח בה׳. דודאי בטח כל האפשר אבל כך עלה במחשבה לפניו ית׳. ואין לתמוה על שהגיע הרעב לכלל המדינה בשביל איזה תכלית לאברהם וזרעו. שודאי כך הוא המדה אחר שתכלית העולם הוא בשביל אותו צדיק. והיינו דאי׳ ביבמות ס״ג אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל וכו׳ וע״ע להלן כ״ו א׳ מש״כ שעיקר הרעב לא הי׳ בשביל נסיון אלא לתכלית אחר. ורק ממילא הי׳ בזה נסיון: י״ב:ש״ג א׳ לבוא מצרימה. בהיותו הולך אל הארץ שראה ברוה״ק ונכלל בדבר ה׳ אל הארץ אשר אראך. הי׳ בטוח בדבר ה׳ ומקללך אאר. ומכש״כ מי שיגע באשתו ואין לך קללה יותר מזה. אבל בהיותו הולך למצרים או אפי׳ יושב בארץ פלשתים לא הי׳ מובטח בפירוש. הי׳ ירא מסכ״נ. ואם ירצה הקב״ה להשגיח עליו גם פה הלא יכול להציל את שרה מעבירה גם באמרו אחותי היא. וכאשר באמת כן הי׳. ויותר מבואר בזוה״ק ס״פ תזריע שראה מלאך הולך לשמור את שרה. ודקדקו ז״ל מלשון למען ייטב לי ולא אמר ייטיבו לי אלא קאי על המלאך. ורק ירא מסכנת נפשו. והא שלא ירא בהיותו בחברון הוא משום שהי׳ בחברת ענר אשכל וממלא והיו שומרים עליו. וגם זה דלא כהרמב״ן ז״ל שהשיא על א״א עון אשמה בזה: י״ב:ד״ש א׳ ואתך יחיו. הוא צרה לה כמו שאותי ימיתו. וברור שטוב הי׳ לשרה המותה מחיים אם היו ממיתים את אברהם אבינו. אבל לא ימיתו אותך אלא ישתדלו עוד להחיות אותך שלא תמות מצער ויגון: י״ב:ש״ה א׳ בעבורך. כדי שיהיה טובתך כמש״כ לעיל ו׳ י״ז. כי בהיות טוב לי אשתדל בעת מצוא להצילך מעון משא״כ כשאמות מי ישתדל בשבילך: ב׳ וחיתה נפשי. הוא יותר מטוב כמש״כ בס׳ שמות א׳ ט״ז בדקדוק הלשון וחיה: ג׳ בגללך. שיהא נגלל הסיבה אודותך עד שאתעשר ברוב עושר והון: י״ב:ש״ו א׳ כי יפה היא מאד. הוא מיותר והרי כבר כתיב כי אשה יפת מראה את אלא הוא התחלת ספור הנס. שראו אותה כי אינה טובת מראה לבד. אלא יפה היא מאד עד שהשכילו שאין יפה כמותה ראוי׳ להם אלא להמלך לבדו. כמו כל דבר נפלא. ובזה נפטרה מהמון רב וגם היסב טובת אברהם: י״ב:ש״ח א׳ ולאברם היטיב בעבורה. לטובתה היינו לכבודה שאין כבוד לאשת מלך שיהיה לה אח הדיוט. ע״כ עשהו לראש ולשר וגדול במדינה: ב׳ ויהי לו וגו׳. לא כתיב שנתן לו פרעה. אלא ויהי לו. אחר שנתמנה לשר וגדול ממילא השיג עושר רב וגם כי הי׳ לו מקום להתגדר בחכמתו הרחבה מני ים עד שכולם שחרו פניו במנחות: י״ב:ש״ט א׳ אשת אברם. הוא מיותר וכי בשביל שרה וזכותה לא הי׳ כדאי לנס. אכן אומר לך כלל תבין אותו בכל פרשיות הבאות בספר הישר של אברהם יצחק ויעקב שבא ללמדנו כח שלשה עמודי ההשגחה הפרטית תורה ועבודה וגמ״ח. וכל אחד מהם הוא סגולה להשגחה בפרט אחד. היינו תורה נקראת חרב וכמו דכתיב חגור חרבך על ירך וגו׳ ופירשו בשבת ד״ס ההוא בד״ת כתיב. והוא בא להיות כלי מלחמה לנושאיו נגד כל מיני מלחמה. הן מלחמת תנופה או מלחמת יצה״ר או מלחמת חולאים ומוסרים כאשר יבואר עוד להלן כ״ו ה׳ שעל כן נקראת התורה משמרת שהיא השמירה מכל רע. ב׳ עבודה מביאה פרנסה לעולם וכמו שכתבנו לעיל ב׳ ה׳ ולהלן ט״ו ט׳ ובכ״מ. ג׳ גמ״ח נוצר שלום כמו שנתבאר ריש פ׳ נח בהר״ד. ובכ״מ. הנה עוד יבואר (דברים ה׳ ב׳) שהקב״ה מתנהג בהשגחתו בשני אופנים. פעם בדרך הטבע ובשימת עין להסב הטבע למרכז הרצון. ופעם בדרך תפארת למעלה מה״ט ממש. וזה תלוי בכח המקבל. באותו פנים שהאדם מתהלך לפני ה׳ כך ההשגחה מבטת עליו בזה הפנים. מעתה יש לדעת עוד דאע״ג שהאבות שלשתם עסקו בשלשה עמודי ההשגחה אלו מכ״מ כל א׳ מהם הצטיין בעמוד א׳ אברהם בתורה שהוא הראשון שהחל להיות עמל בשקידתה כאשר יבואר בפסוק וישמור משמרתי. וכדאי׳ בע״ז ח׳ דשני אלפים תורה התחלתו מעת שהי׳ א״א בן נ״ב. ואי׳ ברבה שהיה בכל לילה יושב והוגה ומעיין עד שהיו כליותיו נובעות תורה. ומש״ה אע״ג שהיה מושגח בפרנסה ובשלום וכבוד מכ״מ כל הספורים באו שבא בכח החרב להכות כל קמיו בדרך נפלא. יצחק הצטיין בעבודה שהי׳ עולה תמה. ובילקוט פ׳ שלח אי׳ שהי׳ יצחק שקוע תמיד בתפלה שהיא במקום עבודה. ע״כ באו כל הספורים שהצטיין ההשגחה עליו בפרנסה כאשר יבואר. יעקב הצטיין בגמ״ח למעלה מטבע האדם כמו באופן שמירת צאן לבן. ועוד יבואר במקומו. ע״כ הצטיין ההשגחה עליו בנצירת שלום למעלה מה״ט. וע׳ בס׳ שמות ג׳ ו׳ עוד בזה הרבה. וחז״ל ראו והתבוננו עכ״ז ואמרו. בפסחים דפ״ח דא״א קרא להר הבית מקום השגחתו ית׳ הר. ויצחק קראו שדה ויעקב קראו בית. היינו משום דא״א ראה משם השגחה במלחמה ע״כ המשילו להר שהוא מסוגל לניצוח כמש״כ (דברים ל״ג י״ט). ויצחק ראה משם שפע פרנסה ע״כ כנהו בשם שדה. ויעקב כנהו בשם בית שהוא הגורם לשלום לדרים בו יחד כ״ז יבואר עוד בכל ענין וספור ברצות ה׳. נשוב למקרא שאנו עומדים. דבשביל שרה הי׳ אפשר להציל בלי נגעים אבל בשביל שהיתה אשת אברם בא המלאך בנגעים להכות: י״ב:ש״י א׳ עשית לי למה לא הגדת לי. דייק לי דהיית צודק להסתיר מן המון רבה. אבל כשהיא אצלי ביחוד ואין דרך מלך לעשות עול הי׳ לך לגלות את אזני: י״ב:שי״א א׳ למה אמרת אחתי היא ואקח וגו׳. עוד התרעם עליו דלא רק בשביל יפיה לקחה אלא בשביל שהיא אחותו. והי׳ לו לכבוד להתחתן וליקח אחות חכם גדול ונעלה. ועתה כשאינו כן אינו רוצה בה. ולא הי׳ באמת לאברם מה להשיב כמו שהשיב לאבימלך ויבואר שם: י״ב:שי״ב א׳ ואת כל אשר לו. כל מה שקבל בשכר חכמתו הרי הוא שלו. וכמש״כ לעיל:

פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-יב

רשב"ם: ט״ו:קצ״א א׳ אחר הדברים האלה - מחובר על הפרשה שלמעלה, אחר הדברים האלה שהרג אברם המלכים, אמר לו הקב"ה: אל תירא אברם מן האומות. ט״ו:קצ״ב ט״ו:קצ״ג ט״ו:קצ״ד ט״ו:קצ״ה ט״ו:קצ״ו ט״ו:קצ״ז ט״ו:קצ״ח ט״ו:קצ״ט ט״ו:ר׳ ט״ו:ר״א ט״ו:ר״ב ט״ו:ר״ג ט״ו:ר״ד ט״ו:ר״ה ט״ו:ר״ו א׳ ודור רביעי ישוב הנה - המפרש דור רביעי של ישראל [טועה הוא] , כי מאחר שנתן קצבה של ארבע מאות שנה , מה לנו אם דור רביעי או חמישי, והלא מכל מקום יתעכבו ארבע מאות שנה, אלא טעם נתן הקב"ה לדבריו, למה אני צריך לעכב ארבע מאות שנה שאחר דור רביעי של אמוריים ישובו ישראל הנה, שהדור מאה שנה כאשר נמצא במסכת עדויות. והרי ארבעה דורות, שאע"פ שיושבי הארץ חטאו ודינם להקיא הארץ את יושביה, צריך אני להמתין ארבעה דורות כדכתיב: פוקד עוון אבות על בנים ועל שלשים ועל ריבעים לשונאי, אולי יחזרו הבנים בתשובה כי לא שלם זמן פירעון שאני עתיד להיפרע אליו מן האמוריים החוטאים עד הנה ועד אחר דור רביעי של אמוריים כדכתיב: על שלשים וגו' זהו פשוטו.

תולדות יצחק על בראשית פרק-יב

תולדות יצחק: י״ב:ש׳ א׳ לך לך דרז"ל היה דומה אברהם לצלוחית של פלייטון הנתונה בבית הקברות ולא נודע ריחה טלטלוה ממקומה והודיעו ריחה בעולם כך היה אברהם דר בתוך עובדי ע"ז א"ל הקב"ה לך התרחק מהם: י״ב:ד״ש א׳ ואת כל רכושם נכתב זה להודיע זריזותו בציווי הש"י שדרך ההולכים מארצם לדור בארץ אחרת אין מעתיקין כל אשר להם עד שיראו איך ינוחו שמה ומה הארץ הטובה היא אם רעה אבל לאהבת הש"י לקח כל רכושו ולא השאיר לו זכר בארצו: י״ב:ש״ט א׳ ויהי רעב בארץ אברהם ירד למצרים מפני הרעב והמצריים לקחו אשתו וינגע ה' את פרעה ויצא במקנה בכסף ובזהב וצוה עליו אנשים לשלחם לרמוז כי בניו ירדו למצרים מפני רעב והמצריים יקחו הנשים שנאמר וכל הבת תחיון והקב"ה נגעם בי' מכות ויצאו בכלי כסף וכלי זהב ורכוש גדול ותחזק מצרים לשלחם מן הארץ בראשית רבה. וכן מה שאמר ויהי בימי אמרפל מלך שנער וגו' רמז שארבעה מלכיות ימשלו בעולם ובסוף יגברו בניו עליהם ויפלו כולם בידם וישיבו כל אשר לקחו מהם ורכושם וכן אמרו ז"ל מלך שנער זו בבל. אריוך מלך אלסר זו מדי. כדרלעומר מלך עילם זו יון. ותדעל מלך גוים זו מלכות הרשעה. וכן אמרו אימה זו בבל חשכה זו מדי שהחשיכו עיני ישראל בתעניות. גדולה זו יון. נופלת עליו זו אדום: רפאים שהרואה אותם ימות לבו: י״ב:שי״א א׳ ואותך יחיו נראה מזה שהיה קץ בחייה ושתמות עמו טוב בעיניו ואינו כן אלא הכוונה יספקו צרכך ברעב ורמז בזה שתבין שיעשו כן למכשול עון שאינה אחותם ולא רצה לומר כן בפירוש לכבודה ולכן טוב מותה מחייה במות אברהם.

צרור המור על בראשית פרק-יב

צרור המור: י״ג:רכ״ו א׳ ואמר וגם ללוט. אעפ"י שלא היה ראוי לפי שהלך עם אברהם בזכותו היו לו צאן ובקר ואהלי'. ולפי שרמזתי לך למעלה בענין אדם ונח ענין ארבעה שנכנסו לפרדס. אגיד לך בכאן מהרשום בכתב אמת בקצרה מה שאזכור ממה שכתבתי בפירוש התורה ובפירוש מסכת אבות במשנת בן זומא. ארבע שנכנסו לפרדס החכמה לחבר את האהל להיות אחד הן בן עזאי ובן זומא רבי עקיבא ואלישע אחר. בן עזאי הציץ ומת עליו הכתוב אומר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו כמוזכר בחגיגה. ואלו הארבעה ירדו לגן לרעות בגנים וללקוט שושנים והוא מסתרי התורה. ואמר כי קצת מהם נטרפו ולא יכלו להשיג השגה שלימה. ולכן אמרו כי אחד מהם נדבקה מחשבתו למעלה ולא השיג אמתת הדבר עד שנתפרדה חבילה. ובן זומא הציץ ונפגע מצד רוח עועים ונטרף ונשתבש. עליו אומר דבש מצאת. רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. ואף רבי עקיבא בקשו מלאכי השרת לדוחפו אמר להם הקדוש ברוך הוא הניחו לו לזקן כדאי הוא להשתמש בכבודי. אלישע אחר קצץ בנטיעות לפי שנכנס ולא ידע ליזהר וטעה בייחוד והפריד הבנין והוא נרגן מפריד אלוף. ולכן תמצא שחלק בן זומא משנתו לארבעה חלקים כנגד ארבעה שנכנסו לפרדס. ולכן אמר בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם לפי שהוא הציץ ונפגע מצד חסרון החכמה ולא נתישב בדברי החכמה. לזה אמרו אם כן הוא איזהו חכם הלומד מכל אדם לפי שאני רואה שמקרה הכסיל גם לי יקרני. וכן קשרתי שם זאת המשנה עם סוף הפרק שאמר. רבי אלעזר חסמא אומר קינין ופתחי נדה הן הם גופי הלכות תקופות וגימטריאות וכו'. רבי אלעזר חסמא היה תלמיד רבי עקיבא כמוזכר בויקרא רבה ונקרא חסמא לפי שחסמוהו שלא ידע לברך ברכת חתנים וכיוצא בו מהדברים הקלים. ולכן אמר כי החכם אינו ראוי ליקרא חכם אם לא ידע בכל אלה. ולכן אמר כי קינים ופתחי נדה הם גופי הלכות וכן תקופות וגימטריאות אף על פי שהם דברים קלים הם פרפראות לחכמה ונותנות טעם לחכמה. והחכם לא יקרא חכם אם לא ידע כל זה כמו שקרה לי בדבר קל שחסמוני ולא ידעתי להשיב. ולכן אמר בן זומא סמך לזה. אחר שבדברים קלים כאלו יקרא החכם חכם. לכן אני אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם ואפילו ברכת חתנים או ברכת אבלים או קשר של תפילין ואין לאדם להתבייש כי דוד אמר מכל מלמדי השכלתי ולא היה לו בשת. ונתן טעם לזה כי עדותיך שיחה לי ומה שאומר לי (דעתי). הקטן שבתלמידים הוא מהתורה. כדאמרינן במדרש קהלת על פסוק דברי חכמים כדרבונות מנין שאם שמע אדם דבר תורה אפילו מהקטן שבתלמידים יהא דומה עליו כשומע מפי הסנהדרין שנאמר בעלי אסופות. ואין אסופות אלא סנהדרין שנאמר אספה לי שבעים איש. ולא כשומע מן הסנהדרין אלא כשומע מפי משה ע"ה שנאמר כלם נתנו מרועה אחד. ולא כשומע מפי משה אלא כשומע מפי יחידו של עולם שנאמר כלם נתנו מרועה אחד דכתיב ה' אחד עד כאן. לפי שהתורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא וכמו שהשם אחד כן נתן לנו תורה אחת ולכן כשאני שומע תורה מפי הקטן אין לי בושת לפי שהתורה מדברת עמי וזהו כי עדותיך שיחה לי מדברת עמי. ולכן אמר בן זומא איזהו חכם הלומד מכל אדם ואמר איזהו גבור הכובש את יצרו כנגד בן עזאי הציץ ומת לפי שנכנס לפנים ממחיצתו. ולכן יש לו לאדם לכבוש יצרו ורוחו בעניין שלא יטרף ולא ימות. ועליהם אמר שלמה ע"ה למה תשומם על הטירוף. וכן למה תמות בלא עתך כמו שקרה לבן זומא ולבן עזאי וזהו שאמרו במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות. ולכן אמר דוד אביר הרועים גדול הסנהדרין במזמור השמים מספרים. אחר שספר מעלת התורה כאומרו תורת ה' תמימה. פקודי ה' ישרים יראת ה'. שבכל פסוק יש י' תיבות כמניין י' דברות וי' ספירות וי' מאמרות. ולפי שכאן כלולים כל סודות התורה והאדם נגרר אחריהם כמו אחר הדבש. אמר ומתוקים מדבש ונופת צופים. ולכן אמר דבש מצאת אכול דייך. ואין לך להמשך אחר מתיקותם אחר שהם כבשונו של עולם. וזהו גם עבדך נזהר בהם שהיה חכם וראש הסנהדרין נזהר בהם ומה יעשו האחרים. ועל זה אמר איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר ומושל ברוחו מלוכד עיר. איזהו עשיר השמח בחלקו. כנגד רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום. לפי שהיה עשיר בתורה והיה דורש בתגי אותיות תלי תלים של הלכות והיה שמח בחלקו בהשגתו ולא היה נכנס לפנים ממחיצתו. ולכן ירד לסוף הדברים בלי ערבוב וטירוף וזכה למעלת השלום בעולם הזה ובעולם הבא וזהו אשריך בעוה"ז וטוב לך לעה"ב. ומהראייה הזאת תוכל להבין הדבר על בוריו. איזהו מכובד המכבד את הבריות כנגד אלישע אחר שקיצץ בנטיעות הגן והפריד אלוף ונפק וחטא. לפי שחשב ח"ו שהיו שתי רשויות ומיעט כבוד המקום ולא חס על כבוד קונו. ולכן לקח הדבר ברמז כנגד כבוד השם לקח כבוד הבריות. ואמר איזהו מכובד משום כבוד אלהים הסתר דבר. אבל מן הראייה שהביא תוכל להבין העניין שאמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. והוא מאמר השם על בני עלי שהיו מבזים את השם ואת מזבחו. וזהו כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו כי בוזי השם ומכבדים עצמם יקלו מעצמם. וזה נאמר על אלישע אחר: ב׳ ואלו הד' הם כנגד ארבע אחרים שכתובים בתורה ברמז. והם אדם הראשון שנכנס לגן החכמה ועבר מאמר השם וקיצץ בנטיעות הגן ואכל מפרי עץ הדעת טוב ורע ונגזר עליו מות תמות בעה"ז ובעה"ב כמו שהיה באלישע אחר. לולי רחמי ה' לפי שהיה יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא ואם הוא ימות העולם כולו יחרב ויבש. ולכן אמרו עץ שאכל אדם הראשון גפן היתה וי"א חטה היתה וי"א תאנה היתה והוא יין חמר מלא מסך מצד נחש הקדמוני. נח גם כן וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה אהל הראשון. כי שם הוא מקום הטעות ליודעים ונכנס לפרדס החכמה ולא עמד בעצמו ונטרפה דעתו כשכור. ויתגל שגלה הסוד ולא עמד על תכונתו מצד נחש הקדמוני. וזהו ארור כנען כמו שפירשתי למעלה. והוא כנגד בן זומא שהציץ מן החרכים ונפגע מצד הצר הצורר ונדחף לחוץ. אברהם עליו השלום נכנס לפרדס החכמה ויעבר אברם בארץ וירד לארץ מצרים כי שם כל הכשופים וחכמות חיצוניות מצד טמאה ופגע בכולם ולא הזיקוהו ועמד בעצמו. לפי שהיה שלם בכל החכמות וידע שיש יתרון לחכמה מן הסכלות ולכן נכנס בשלום ויצא בשלום דכתיב ויעל אברם ממצרים. וכן ואברם כבד מאד ומיושב בדעתו בכל החכמות הנמשלות לכסף ולזהב. וילך למסעיו שעלה ממדרגה למדרגה מנגב ועד בית אל. כסדר הייחוד הרמוז בסוד הקרבנות דתנן עלה לכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית. וזהו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה. כי עלה למעלה וירד למטה כדרך הייחוד ממטה למעלה וממעלה למטה. והוא היה כנגד רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום כמו אברהם. בני אהרן נכנסו לפרדס החכמה ונכנסו לפנים ממחיצתם דכתיב בקרבתם לפני ה' וימותו וטעו בעץ הגן ולקחו איש מחתתו לחתות אש. מיקוד ויתנו בהם אש וישימו עליה קטורת ולא אמר וישימו עליהם. וכאן סוד עונם כי לא ידעו להזהר מאש זרה ושתו מהיין ששתה נח כאומרם שתויי יין נכנסו למקדש. והכל טעם א' בעניין שבזה מתו בלא עתם לפי שהתבוננו במה שלא הורשו. והם היו כנגד בן עזאי שקצץ ומת ועליהם נאמר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. קצרתי ועליתי בקנצי למילין ואם הייתי מאריך יותר אולי היה הדבר מובן יותר אלא מיראת האריכות והשם יכפר בעדי: י״ג:רכ״ח א׳ אחר כך אמר ויהי ריב בין רועי מקנה אברם. לפי שהיו מוכיחין אותם על הגזל. ויאמר אברם אל תהי מריבה ביני וביניך. לפי שידוע כשיש מלחמה בארץ מצד מלך נכרי שבא על הארץ אין ראוי ללחום בני המלכות אלו עם אלו עד שיושלם מלחמת המלך הנכרי ואז ישארו הם במלכות. לכך אמר לו אברהם אתה יודע כי הכנעני והפריזי הולכים ולוחמים בארץ וזה הריב של רועי ורועיך הוא בלא זמן. וזהו ויהי ריב בין הרועים בזמן שהכנעני הולך בארץ. ולכן אמר לו אברהם אל נא תהי מריבה כי אין עתה זמנה אחר שהמלחמה לנו פנים ואחור ואם ירצו ללחום אנשים אחים אנחנו ואנו נשארים בארץ וזה דרך הלצה. ופשוטו ידוע כי הם היו לוחמים על המרעה כאומרו ולא נשא אותם הארץ ולכן היו מריבין. ואז אמר לו אברהם אל נא תהי מריבה בשעת הפרידה כי אנשים אחים אנחנו והיא בושה גדולה לנו הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי בשלום. כי יותר ראויה לך ההפרדה ויותר בנקל תעשנה משתשאר אתה בארץ ואלך אני. וכל זה סבה אלהית כדי שיתפרש מן הרשע. ולוט היה רוצה בזה גם כן כי היה נראה לו שהיה אסור בכבלי ברזל בהיותו עם אברהם לפי שהיו הפכים זה לזה ולכן קבל דבריו ושתק. כי היה לו לומר איני רוצה להפרד מאהבתך כי לא נשאר לי אב אחר אלא אתה. ולכן וישא לוט את עיניו שהלך אחר מראה עיניו ואחר שרירות לבו ואחר התאוות לפי שהארץ היתה טובה ולא זכר ברית אבות וצדקת אברהם. ויפה אמרו ויסע לוט מקדם מקדמונו של עולם. ולכן אמר ויבחר לו לוט ולא אמר ויבחר לוט כי בבחירה ורצון מאס בטוב ובחר ברע. ולכן אמר ויבחר לו לוט ולא אמר ויבחר לוט אלא ויבחר לו בבחירת עצמו בלי שום סבה אלא שלבו הרע הניעהו. וזהו ויפרדו איש מעל אחיו בלבבם. אברם ישב בארץ כנען בארץ הקדושה. ולוט ישב בארץ טמאה ובמושב לצים. וזהו ואנשי סדום רעים וחטאים של לוט. ואמר רעים וחטאים עם ה' ועם אנשים: י״ג:רל״ה א׳ וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו. לפי שאולי היה נראה לו שהיה נשאר יחידי בלא בן ובלא קרוב ואולי היה מתחרט. אחר שראהו בשכונת סדום אנשים רעים וחטאים ואם היה עמו היה למד מדרכיו ולא היה ראוי לדחותו בשתי ידים. לזה בא השם לחזקו ואמר לו אל תקנא בעושי עולה לפי שנשא עיניו ולקח ארץ שמנה כי כל הארץ היא שלך. ולכן שא נא עיניך כי כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם ולא תחוש לפרידתו. כי אני אתן לך בנים רבים בענין שלא תשאר יחידי. וזהו ושמתי את זרעך כעפר הארץ קום התהלך בארץ להחזיק בה ובכל מצרניה כי לך אתננה. ולפי שהשם אמר לו קום. קם ממקומו והלך בארץ ויאהל אהלו וישב באלוני ממרא שהיה איש טוב בענין שלא יהיה יחידי. ויבן שם מזבח לה' על פרידת לוט ועל בשורת הבנים. ועל דרך הנעלם כל הפרשה משלמת ענין יצר הרע שכתבנו למעלה כי אברהם רומז לנשמה ולכן לא יכלו שבת יחדו יצר הטוב ויצר הרע. ואף על פי שהם אחים מחוברים בגוף אחד הם אויבים זה לזה. ולכן ויריבו הרועים יחדיו הם כחות הגוף והנפש. והנשמה אומרת הפרד נא מעלי כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה. ואיך ידור זאב עם כבש. אם השמאל ואימינה כי אפילו שאראה שדבריך נכוחים מצד הימין לא אעשה אותם. כי טובתם של רשעים היא רעה אצל הצדיקים. ולכן הפרד נא מעלי אצל שאר אנשים רבים שיש בעולם רשעים כמותך. וכשראה היצר שלא היה לו מקום בכאן נשא עיניו והלך לבקש אנשים רעים שהולכים אחר תאוותם בשקתות המים על מי מנוחות ונחלי עדן. וזהו ככר הירדן כי כולה משקה ושם שוכנים אנשים רעים וחטאים אנשי סדום אחיהם של לוט שנקראת חטאת דכתיב לפתח חטאת רובץ. ואז כשרואה השם שהאדם כובש יצרו ומגרשו ומשלחו. נותן לו מתנות רבות ומשליטו בכל העולם צפונה ונגבה. ואעפ"י שאם אין יצר הרע באדם אינו מתאוה לא אשה ולא בנים. לז"א ושמתי את זרעך כעפר הארץ. ואז ויאהל אברם ונטה אהלו עם אנשים טובים ומתחבר עמהם ומתפלל אל השם. וזהו ויבן שם מזבח לה':

אבן עזרא על בראשית פרק-יב

אבן עזרא: {א} לך לך. השם צוה לאברהם ועודנו באור כשדים שיעזוב ארצו ומקום מולדתו גם בית אביו. והטעם שידע השם שתרח אחר שיצא ללכת אל ארץ כנען ישב בחרן. ותרח לא מת עד אחר ששים שנה שיצא אברהם מבית אביו מחרן רק הכתוב לא פירש שניו בצאתו מאור כשדים. ואחר שאמר אשר אראך. גלה לו הסוד כי כן כתוב ויצאו ללכת ארצה כנען. או יהיה טעם אראך הוא שאמר לו כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה: {ג} מברכיך. רבים: ומקללך. יחיד: {ה} רכושם. מקנה וכן כי היה רכושם רב: ואת הנפש. עבדים ילידי בית. או עשו. כמו קנו. וכן עשה לי את החיל הזה. ויש אומרים הנפשות שהורם האמת לעבוד את השם. וטעם ויצאו ללכת. אל המקום אשר אמר השם: {ו} גם זה המקום שכם. משה קראו כן כי שכם לא היה בימי אברהם: אלון. כמו אלה והם עצים ויש אומרים שדה כמו איל פארן: מורה. יש אומרים שהוא ממרא בעל ברית אברם. ויתכן שהוא אחר ויהיה אלון מורה שם מקום: והכנעני אז בארץ. יתכן שארץ כנען תפשה כנען מיד אחר ואם איננו כן יש לו סוד והמשכיל ידום: {ז} וירא ה'. בדרך נבואה. והמלה מבנין נפעל והנח הנעלם בין היו''ד והרי''ש תחת הדגש הראוי להיות ברי''ש להתבלע נו''ן נפעל: הנראה אליו. שם התאר מהבנין הנזכר וכמוהו ואשר היה נעשה: {ח} ויעתק. מהבנין הכבד הנוסף והוא פועל יוצא כי ויעתק צור ממקומו עומד והפעול אהלה וגם הוא פעול ויט: וטעם ויעתק. ויסע. והנח נעלם אחר יו''ד: ויט. תחת נו''ן שהוא פ''א הפעל וכן ויז נצחם ושניהם פועלים יוצאים: וטעם מים. ממערב. כי למערב ארץ ישראל הוא הים הגדול הספרדי. ואיננו ים אוקינום כי רחוקה היא הארץ הנזכרת ממנו. והנה נסע ממזרח בית אל מערבה עד שב העי מזרח למח נה ו: וטעם ויקרא בשם ה'. תפלה או קריאת בני אדם לעבוד השם: {ט} הנגבה. פאת דרום ונקרא כן בלשון ארמית נגיבו מיא כי צד דרום חם ומרוב החום ייבש וכן טעם כי ארץ הנגב נתתני: {י} ויהי רעב בארץ. בארץ כנען: {יא} כאשר הקריב. מחנהו. או הוא מהפעלים העומדים. כי ימצאו פעלים שיצאו ויעמדו: ומלת נא. כמו עתה וכן הנה נא זקנתי אוי נא לנו. והיא הפוכה בלשון ישמעאל: וטעם הנה נא ידעתי. שהיה כיופי שרה בארצה רק במצרים וארץ הנגב לא היה כמוה כי הצורות משתנות בעבור האויר וטעם ואותך יחיו שיתנו לך כל צרכיך כי ימי רעבון היו: {יג} ובאה מלת אחותי את. מלעיל בעבור היות הטעם במלה שלאחריה באות הראשון וכן קרא לילה. וזה משפט הלשון: ודגשות תי''ו את. בהתבלע הנו''ן כי אתה מגזרת אני: בגללך. ובעבורך. לא יבאו כי אם בבי''ת והשר המסיר הבי''ת הוא סר טעם: וטעם ייטב לי. דורון ומנחה. וכן כתוב ולאברם היטיב בעבורה: {טו} ויהללו. קל הלמ''ד הראשון להקל על הלשון והוא ראוי להדגש וכמוהו ואתפללה בדניאל: ותקח האשה. מהבנין הכבד הנוסף. ואם לא נמצא והשלם ותושלכי: {יז} וינגע ה' את פרעה. על דבר שרי. כמו בעבור. והטעם על זה הדבר: {יח} ומלת הגדת. מבעלי הנוני''ן: {יט} וטעם ואקח אותה לי לאשה. שלקחה להיותה אשתו ולשכב עמה והשם הביא עליו נגעים שלא יגע בה. והנגעים שלחם השם לשמור אשת אוהבו והיו הנגעים גדולים ולא יכול לגעת בה. וכמוהו וחשקת בה ולקחת לך לאשה. ואמר אחר כן והבאת אל תוך ביתך וגלחה ואחר כן תבא אליה ובעלתה: וקמצות וי''ו ולך. בעבור שהטעם הנקרא ענין מוכרת. וכן לחם ויין: {כ} וישלחו אותו. דרך ליווי בכבוד וכן ואברהם הולך עמם לשלחם: והנכון בעיני להיות פירוש ויצו עליו. בעבור היות על אחרי' המצוה שהזהיר וצוה להכריז שלא יגע איש בו ובאשת ו:

מיני תרגומא על בראשית פרק-יב

מיני תרגומא: כ״א:תקכ״א א׳ מִי מִלֵל לאברהם. תרגום מָאן מְהֵימָן דיימר לאברהם וכו׳ כתב הרמב״ן מי מלל לאברהם בלשון שבח וחשיבות הוא ראו מי הוא וכמה הוא גדול שומר הבטחתו ומבטיח ועושה לשון רש״י. ולא מצינו מלת מי בערך כזה למעלה וכבוד רק לבזיון מי אבימלך ומי שכם מי דוד ומי בן ישי. והנכון בעיני כי אמרה צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי למלאות פיו ברכה וצחוק בפלא הנעשה לי כי מי בכל השומעים שאמר לאברהם מתחלה תיניק בנים שרה אין בעולם שיאמר עליו כן אפילו לנחמו כי לא עלה זה על לב איש מעולם ולשון אונקלוס קרוב לזה מַאן מְהֵימַן דִי יֵימַר לְאַבְרָהָם וְקַיָם דְתוֹנִיק בְּנִין שָׂרָה כלומר כל השומע יצחק לי כי אין אדם שיהא נאמן גם בעיני אברהם אם הגידו לו זה הפלא עכ״ל:

תרגום אונקלוס על בראשית פרק-יב

תרגום אונקלוס: {א} וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָם אִיזֵל לָךְ מֵאַרְעָךְ וּמִיַּלָּדוּתָךְ וּמִבֵּית אֲבוּךְ לְאַרְעָא דִּי אַחֲזִנָּךְ: {ב} וְאֶעְבְּדִנָּךְ לְעַם סַגִּי וֶאֱבָרֵכִנָּךְ וַאֲרַבֵּי שְׁמָךְ וּתְהֵא מְבָרֵךְ: {ג} וֶאֱבָרֵךְ מְבָרְכָךְ וּמְלַטְטָךְ אֵילוּט וְיִתְבָּרֲכוּן בְּדִילָךְ כֹּל זַרְעֲיַת אַרְעָא: {ד} וַאֲזַל אַבְרָם כְּמָא דְּמַלֵּיל עִמֵּהּ יְיָ וַאֲזַל עִמֵּהּ לוֹטּ וְאַבְרָם בַּר שִׁבְעִין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין בְּמִפְקֵהּ מֵחָרָן: {ה} וּדְבַר אַבְרָם יָת שָׂרַי אִתְּתֵהּ וְיָת לוֹט בַר אֲחוּהִי וְיָת כָּל קִנְיָנְהוֹן דִּי קְנוֹ וְיָת נַפְשָׁתָא דְּשַׁעֲבִּידוּ לְאוֹרַיְתָא בְחָרָן וּנְפָקוּ לְמֵיזַל לְאַרְעָא דִּכְנַעַן וַאֲתוֹ לְאַרְעָא דִּכְנָעַן: {ו} וַעֲבַר אַבְרָם בְּאַרְעָא עַד אֲתַר שְׁכֶם עַד מֵישַׁר מוֹרֶה וּכְנַעֲנָאָה בְּכֵן בְּאַרְעָא: {ז} וְאִתְגְּלִי יְיָ לְאַבְרָם וַאֲמַר לִבְנָךְ אֶתֵּן יָת אַרְעָא הָדָא וּבְנָא תַמָּן מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ דְּאִתְגְּלִי לֵהּ: {ח} וְאִסְתַּלַּק מִתַּמָּן לְטוּרָא מִמַדְנַח לְבֵית אֵל וּפְרַס מַשְׁכְּנֵהּ בֵּית אֵל מִמַּעַרְבָא וְעַי מִמָּדִינְחָא וּבְנָא תַמָּן מִדְבְּחָא קֳדָם יְיָ וְצַלִּי בִּשְׁמָא דַּיְיָ: {ט} וּנְטַּל אַבְרָם אָזֵל וְנָטֵל לְדָרוֹמָא: [פ] {י} וַהֲוָה כַפְנָא בְּאַרְעָא וּנְחַת אַבְרָם לְמִצְרַיִם לְאִתּוֹתָבָא תַמָּן אֲרֵי תַקִּיף כַּפְנָא בְּאַרְעָא: {יא} וַהֲוָה כַּד קְרֵיב לְמֵיעַל לְמִצְרָיִם וַאֲמַר לְשָׂרַי אִתְּתֵה הָא כְעַן יְדָעִית אֲרֵי אִתְּתָא שַׁפִּירַת חֵיזוּ אָתְּ: {יב} וִיהֵי כַּד (נ''י אֲרֵי) יֶחֱזוּן יָתִיךְ מִצְרָאֵי וְיֵימְרוּן אִתְּתֵהּ דָּא וְיִקְטְלוּן יָתִי וְיָתִיךְ יְקַיְמוּן: {יג} אִמְרִי כְעַן אֲחָתִי אָתְּ בְּדִיל דְּיֵיטַב לִי בְּדִילָךְ וְתִתְקַיֵּם נַפְשִׁי בְּפִתְגָּמָיְכִי: {יד} וַהֲוָה כַּד עַל אַבְרָם לְמִצְרָיִם וַחֲזוֹ מִצְרָאֵי יָת אִתְּתָא אֲרֵי שַׁפִּירָא הִיא לַחֲדָא: {טו} וַחֲזוֹ יָתַהּ רַבְרְבֵי פַרְעֹה וְשַׁבָּחוּ יָתַהּ לְפַרְעֹה וְאִדַּבָּרַת אִתְּתָא לְבֵית פַּרְעֹה: {טז} וּלְאַבְרָם אוֹטִיב בְּדִילַהּ וַהֲווֹ לֵהּ עָאן וְתוֹרִין וַחֲמָרִין וְעַבְדִין וְאַמְהָן וְאַתְנָן וְגַמְלִין: {יז} וְאַיְתִי יְיָ עַל פַּרְעֹה מַכְתָּשִׁין רַבְרְבִין וְעַל אֱנַשׁ בֵּיתֵהּ עַל עֵיסַק שָׂרַי אִתַּת אַבְרָם: {יח} וּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַאֲמַר מָה דָּא עֲבַדְתְּ לִי לְמָא לָא חַוֵּיתָא לִי אֲרֵי אִתְּתָךְ הִיא: {יט} לְמָא אֲמַרְתְּ אֲחָתִי הִיא וּדְבָרִית יָתַהּ לִי לְאִתּוּ וּכְעַן הָא אִתְּתָךְ דְּבַר וְאִיזֵל: {כ} וּפַקִּיד עֲלוֹהִי פַּרְעֹה גּוּבְרִין וְאַלְוִיאוּ יָתֵהּ וְיָת אִתְּתֵהּ וְיָת כָּל דִילֵהּ:

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-יב

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָם אִיזֵיל לָךְ מֵאַרְעָךְ אִתְפְּרֵשׁ מִן יַלְדוּתָךְ פּוּק מִבֵּית אָבוּךְ זִיל לְאַרְעָא דְאַחֲזִינָךְ: {ב} וְאַעֲבִידְנָךְ לְעָם רָב וְאֵבָרְכִינָךְ וְאַרַבֵּי שְׁמָךְ וּתְהֵי מְבָרֵךְ: {ג} וַאֲבָרֵךְ יַת כַּהֲנַיָא דְפַרְסִין יְדֵיהוֹן בִּצְלוֹ וּמְבָרְכִין יַת בְּנָךְ וּבִלְעָם דִמְלַטֵט יַתְהוֹן אֵילוֹט וְיִקְטְלוּנֵיהּ לְפִתְגַם דְחָרֶב וְיִתְבָּרְכוּן בָּךְ כָּל זַרְעַיַת אַרְעָא: {ד} וַאֲזַל אַבְרָם הֵכְמָא דְמַלֵל יְיָ לֵיהּ וְאָזַל עִמֵיהּ לוֹט וְאַבְרָם בַּר שׁוּבְעִין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין בְּמִפְקֵיהּ מֵחָרָן: {ה} וּדְבַר אַבְרָם יַת שָרַי אִנְתְּתֵיהּ וְיַת לוֹט בַּר אָחוֹי וְיַת כָּל קִנְיָנֵיהוֹן דִי קְנוֹ וְיַת נַפְשָׁתָא דִי גַיְירוּ בְּחָרָן וּנְפָקוּ לְמֵיזַל לְאַרְעָא דִכְנָעַן וַאֲתוֹ לְאַרְעָא דִכְנָעַן: {ו} וְעָבַר אַבְרָם בְּאַרְעָא עַד אֲתַר שְׁכֶם עַד אֲתַר שְׁכֶם עַד מֵישַׁר דַהֲוָה מַיְירִי וּכְנַעֲנָאֵי בְּכֵן הֲווֹ בְּאַרְעָא דְעַד כְּדוֹן לָא מָטָא זִמְנָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל לְמֵירְתָהּ: {ז} וְאִתְגְלֵי יְיָ לְאַבְרָם וַאֲמַר לִבְנָךְ אֶתֵּן יַת אַרְעָא הָדָא וּבְנָא תַמָן מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ דְאִתְגְלֵי לֵיהּ: {ח} וְאִסְתַּלֵק מִתַּמָן לְטוּרָא דְמִמַדְנַח לְבֵית אֵל וּפַרְסֵיהּ מַשְׁכְּנָא בֵּית אֵל מִן מַעֲרָבָא וְעַי מִמַדִינְחָא וּבְנָא תַּמָן מַדְבְּחָא קֳּדָם יְיָ וְצַלִי בִּשְׁמָא דַיְיָ: {ט} וּנְטַל אַבְרָם אָזִיל וְנָטִיל לְדָרוֹמָא: {י} וַהֲוָה כַפְנָא בְּאַרְעָא וּנְחַת אַבְרָם לְמִצְרַיִם לְאִיתְיַתְבָא תַּמָן אֲרוּם תַּקִיף כַּפְנָא בְּאַרְעָא: {יא} וַהֲוָה כְּמָא דְקָרֵיב לְמֵיעַל לִתְּחוּם מִצְרַיִם וּמָטוּ לְנַהֲרָא וּגְלִיאוּ בִּשְרֵיהוֹן לְמַעֲבַר וַאֲמַר אַבְרָם לְשָרַי אִנְתָּתֵיהּ הָא עַד כְּדוֹן לָא אִסְתַּכְּלִית בִּבְשָרִיךְ וּכְדוֹן יַדְעִית אֲרוּם אִנְתְּתָא שַׁפִּירַת חֵיזוּ אַנְתְּ: {יב} וִיהֵי אֲרוּם יִסְתַּכְּלוּן בִּיךְ מִצְרָאֵי וְיֶחְמוּן יַת שׁוּפְרֵיךְ וְיֵימְרוּן אִנְתְּתֵיהּ דָא וְיִקְטְלוּן יָתִי וְיָתָךְ יְקַיְמוּן: {יג} אִמְרִי בְּבָעוּ דַאֲחָתִי אַנְתְּ בְּגִין דְיֵיטִיב לִי בְּגִינָךְ וְתִתְקַיֵים נַפְשִׁי אַמְטוּלְתִּיךְ: {יד} וַהֲוָה כַּד עַל אַבְרָם לְמִצְרַיִם וְחָמוּן מִצְרָאֵי יַת אִנְתְּתָא אֲרוּם שַׁפִּירָא הִיא לַחֲדָא: {טו} וְחָמוּן יָתָהּ רַבְרְבֵי פַּרְעה וְשַׁבָּחוּ יָתֵהּ לְפַרְעה וְאִידְבָּרַת אִנְתְּתָא לְבֵית מַלְכוּתָא דְפַרְעה: {טז} וּלְאַבְרָם אוֹטֵב פַּרְעה בְּגִינָהּ וַהֲווֹ לֵיהּ מִדִילֵיהּ עָאן וְתוֹרִין וְחַמְרִין וְעַבְדִין וְאַמְהָן וְאַתְנָן וּגְמַלִין: {יז} וְגָרֵי מֵימְרָא דַיְיָ בְּפַרְעה מַכְתְּשִׁין רַבְרְבִין וְיַת אֵינַשׁ בֵּיתֵיהּ עַל עֵיסַק שָרַי אִתַּת אַבְרָם: {יח} וּקְרָא פַּרְעה לְאַבְרָם וַאֲמַר מַה דָא עָבַדְתָּא לִי לְמָא לָא חַוֵיתָא לִי אֲרוּם אִנְתְּתָךְ הִיא: {יט} לָמָה אָמַרְתָּ אֲחָתִי הִיא וּדְבָרִית יָתָהּ לִי לְאִנְתּוּ וּמִן יַד אִתְגְרִיאַת בִּי מַכְתָּשָׁא וְלָא קָרֵיבִית לְוָתָהּ וּכְדוֹן הָא אִנְתְּתָךְ דְבַר וְאִיזַל: {כ} וּפַקֵיד עִילוֹי פַרְעה גוּבְרִין וְאַלְוִיאוּ יָתֵיהּ וְיַת אִנְתְּתֵיהּ וְיַת כָּל דִילֵיהּ:

תרגום ירושלמי על בראשית פרק-יב

תרגום ירושלמי: ב׳ לךְ לךָ ואעשׁךָ. וֵאֲמַנֵי יָתָךְ לְאוּמָא רַבָּא וַאֲבָרֵךְ יָתָךְ נ"א ואתקף שמך וְאַתְקֵף וְיֶהֱוֵי אַבְרָם לְבִרְכָן סַגְיָין: ג׳ וַאֲבָרֵךְ מַאן דִי בְרִיךְ יָתָךְ וּמַן דְלַיִיט יָתָךְ יֶהֱוֵי לִיט וְיִתְבָּרְכוּן בִזְכוּתָךְ כָּל זַרְעַיַת אַרְעָא: ה׳ וְיַת נַפְשָׁתָא דְגַיְירִין: ו׳ מִשְׁרֵי חֲזוּזָא: ט״ו וְאִידְבָּרַת אִתְּתָא לְפַלְטִין דְפַרְעה:

רלב"ג על בראשית פרק-יב

רלב"ג: ט״ז:ע״ב א׳ ושרי אשת אברם עד ויהי אבר' בן תשעים שנה. ב׳ ביאור דברי הספור ג׳ זכר ששרי לא ילדה לאברם וכבר היתה לה שפחת מצרית ושמה הגר ואמרה שרי אל אברם הנה כבר עצרני ה' מלדת בא אל שפחתי אולי אזכה בסבתה שיהיה לי זרע וכמו זה העניין מצאנו ברחל שאמרה ליעקב ולא נתבארה לנו הסבה בזה וזה שאם היה זה הענין לבקש מהש"י שיתן לה זרע על צד ההשגח' הפרטית היה יותר ראוי בזה התפלה לש"י וההשתדלות שתדבק בהם ההשגחה האלהית. ומן הדומה שהכוונה היתה בזה להפך מזגה בדרך שיתכן לה ההריון וכבר יודעת שהשומן והדשנו' הוא סבה למעוט הזרע. ואם היה המנע ההריון משרה ורחל לזאת הסבה היה אפשר שיקחו תועלות בזה וזה כי הנשים שהם נשי איש אחד הם צרות זו לזו בהכרח ויקרה להן מזה צער נפלא בכאמור שפחותיהן דבר כנגדן עם שכבר יצטערו יותר ממה שיאמרו כנגדן להיותם שפחותיהן וההפעלות החזק המגיע להם מזה אולי יהיה סבה למעט השומן והדשנות אשר היה סבה המנע ההריון מהם עם שבזה תועלת להקים זרע לבעליהן אם היה שתהיינה הן בלתי ראויות להריון ולזה בחרו להן זה העניין המצער אותן על שאר הדברים שאפשר שיצטערו בו זהו מה שנראה לי עתה בזה. ואם יספק עלינו מספק ממה שאמרה שרה אחרי בלותי היתה לי עדנה שיורה שלא היה נמצא בה השומן והדשנו' אמרנו לו שזה המאמר היה ט"ו שנה אחר העניין הזה וזה כי אברהם היה בזה העת בן פ"ה שנה ואז היה בן מאה שנה והנה שמע אבר' לקול שרה להיות' עצה טובה ולקח' שרה שפחת' ונתנה לאברה' לאש' מקץ עשר שנים לשבת אבר' בארץ כנען כי אז נתבאר אליה שכבר עצרה השם מלדת והנה בא אברם אל הגר ותהר והקלה מפני זה בגבירתה עד שלא יכולה לסבל ולא רצתה שרי לענות אותה בדרך שתעתיקה מזאת התכונה הרעה אם לא ברשו' אברם ולזה ספרה לו מנהג הגר עמה ותנתרעמה על אברם מפני שלא היה מוכיח הגר שלא תנהג עם גבירתה בזה המנהג ואמ' אברם לשרי שתעשה לשפחתה כטוב בעיניה כדי שתעתיק' מזאת המדה הפחותה וענתה אותה שרי להוכיחה וברחה הגר מפניה. וכבר מצאה אחד מנביאי הדור ההוא על עין המים שהיתה בורחת. וכאשר ידע שכבר היתה בורחת מפני שרי גבירתה אמר אליה הנביא שתשוב אל גבירתה ותכנע תחת ידה ותקבל המוסר ממנה כי כונת שרי היתה לטוב לה לא לנקמה ממנה. וכבר יעדה זה הנביא שירבה השם זרעה ולא יספר מרוב ואמר אליה שהיא הרה ותלד בן ותקרא שמו ישמעאל כי שמע ה' אל עניה והשתעבדה תחת גבירתה והודיעה שזה הבן שיהיה לה יהיה זרעו מושל בכל ומנצח אותם. ובסוף הענין יהיה מנוצח והודיעה שכבר תהיה ארצו רחבה מאד שכבר ישכון אצל כל אחיו והם בני קטור' אר היה עתיד אברם להוליד ולפי ששמעה שהנביא ההוא אמר לה שישמע השם עניה והודיעה באמצעות הנביא מה שיקרה לה קראה השם הדובר אליה באמצעו' הנביא אל רואי ר"ל שהוא רואה הכל עד שכבר שלח נביאו אליה שם כי תמהה על ראותה הנביא במקום ההוא על כן קרא הקורא לבאר ההוא אשר בא אליה בו דבר הנביא אבאר לחי רואי. והנה ילדה הגר לאברהם בן וקרא שמו ישמעאל כמו שאמר אליה הנביא. וכבר היה אברם אז בן פ"ו שנה. והנה התועלות המגיעים מזה הספור הם רבים: ד׳ התועלת הראשון הוא במדות. והוא שאין ראוי שיקצר האדם במה שיצטרך לו מהשתדלות בו בכל הסבות אשר אפשר שיהיה להם מבוא בהגעת התכלית שיכוין אליו. הלא תראה ששרי נתנה את שפחתה בחיק אברם לחשבה שאפשר שישלם לה מפני זה מה שכונה אליו והוא ההריון. והנה התועלת המגיע מזה מבואר שאם לא היה האדם משתדל בכל מה שיכוין אליו כי אם בסבות המחיבו' מציאותו היה עוזב הרבה מהדברים ההכרחיים לו או כולם. ולזה אמר הפילוסוף שצריך שיותר האדם עם נפשו באלו העניינים ולא יעמיק בהם בהעמקתו בדברים העיוניים: ה׳ התועלת השני הוא בדעות. והוא שהאשה אשר עמדה עם אישה עשר שים ולא ילדה הוא מבואר שלא ישלם לה אם לא על המעט הריון מהאיש ההו' כי לא ימצא בין זרעו ובין זרעה האותות הצריך להמצא בין הזרעים אשר ישלם מהם ההריון. והנה העירנו בזה במה שאמר שכבר נתנה שרי שפחתה בחיק אשה מקץ עשר שנים לשבתו בארץ כנען וידמה שתהיה הסבה בזה כי מה שתעמוד האש' בין הריון להריון לא יעבור עשר שנים. וכבר ימצאו קצם מתעברות בכל שנה וקצתם משתי שנים לשתי שנים וקצתם מג' שנים לג' שנים וכן עד שיגיע לעשר שנים ולא תמצא מהן מי שתעמוד יותר מעשר שנים בין הריון להריון. וכבר ראינו אשה אחת שהיתה מתעברת אחת לשבע שנים ואחרת לחמש שנים לפי מה שסופר מהם: ו׳ התועלת השלישי הוא במדות. והוא שאין ראוי לאשה לעשות דבר אם לא ברצון בעלה כי בזה ישלם תיקון הבית הלא תראה ששרי לא רצתה להוכיח שפחת' אם לא ברשות בעלה אברם: ז׳ התועלת הד' הוא במדות. והוא שראוי לאדם להניח מקום לשלום הבית הלא תראה שאברם התיר לשרה שתעשה בשפחתה כטוב בעיניה עם היותה הרה ממנו ולא היה לאברם זרע אחר ואמנם עשה זה להפיס רצון שרי אשתו: ח׳ התועלת החמישי הוא במדות. והוא שאין ראוי למקבל התוכחת שיקוץ בתוכחת מוכיחיו אבל ראוי שיקבל התוכחה מאהבה הלא תראה שכבר צוה השם יתעלה להגר שתשוב אל גבירתה ותקבל התוכחה ממנה: ט׳ התועלת הו' להודיענו אופן השגחת השי"ת בצדיקים עד שכב' שלח נביאו להגר שהיא שפחת אברם להשיב' אל ביתו ונתפרסם זה העניין בעת מתן תורה לפי שהבאר ההוא אשר דבר אליה בו דבר השם היה נקרא מפני זה באר לחי רואי: י׳ התועלת השביעי להודיענו מה שיקרה בסוף הימים לזרע ישמעאל:

-------------------------------------------------------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

הסבר על זכויות יוצרים:
  1. למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים - זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
  2. ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

נחל קדומים על תורה:
מקור: beta.nli.org.il, רא"ש על התורה: מקור: aleph.nli.org.il,תרגום ירושלמי על התורה מקור: he.wikisource.org, צרור המור על התורה: מקור: primo.nli.org.il
ברטנורא על התורה, רלב"ג על התורה, ונציה ש"ז,
מקור: primo.nli.org.il, מיני תרגומא: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001857234/NLI, תולדות יצחק על התורה: מקור: beta.nli.org.il, תורה תמימה על התורה: primo.nli.org.il, העמק דבר והרחב דבר : מקור: primo.nli.org.il,
דיגיטציה: ספריא
חומת אנ״ך, ירושלים 1965,
גור אריה על התורה : מקור: mobile.tora.ws

רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il

דילוג לתוכן