בראשית פרק-ט - עם 26 מפרשים

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר בראשית עם 26 מפרשים בראשית פרק-ט - עם 26 מפרשים

{א} וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָֽרֶץ: {ב} וּמוֹרַֽאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִֽהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָֽאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּֽנוּ: {ג} כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִֽהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּֽל: {ד} אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵֽלוּ: {ה} וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָֽאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָֽאָדָֽם: {ו} שֹׁפֵךְ דַּם הָֽאָדָם בָּֽאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָֽאָדָֽם: {ז} וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָֽהּ: (ס) {ח}  חמישי  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹֽר: {ט} וַֽאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַֽרְעֲכֶם אַֽחֲרֵיכֶֽם: {י} וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַֽחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹֽצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָֽרֶץ: {יא} וַֽהֲקִֽמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹֽא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִֽהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָֽרֶץ: {יב} וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָֽם: {יג} אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּֽעָנָן וְהָֽיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָֽרֶץ: {יד} וְהָיָה בְּעַֽנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּֽעָנָֽן: {טו} וְזָֽכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִֽהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָֽׂר: {טז} וְהָֽיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּֽעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָֽרֶץ: {יז} וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָֽרֶץ: (פ) {יח}  שישי  וַיִּֽהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּֽצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָֽעַן: {יט} שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָֽפְצָה כָל הָאָֽרֶץ: {כ} וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָֽאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּֽרֶם: {כא} וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָֽהֳלֹֽה: {כב} וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵֽי אֶחָיו בַּחֽוּץ: {כג} וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּֽלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאֽוּ: {כד} וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָֽן: {כה} וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָֽיו: {כו} וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָֹה אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָֽמוֹ: {כז} יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָֽהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָֽמוֹ: {כח} וַֽיְחִי נֹחַ אַחַר הַמַּבּוּל שְׁלשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַֽחֲמִשִּׁים שָׁנָֽה: {כט} וַֽיְהִי כָּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַֽחֲמִשִּׁים שָׁנָה וַיָּמֹֽת: (פ)

רש"י על בראשית פרק-ט

רש"י: {ב} וחתכם. ואימתכם, כמו תראו חתת (איוב ו, כא.). ואגדה, לשון חיות (שבת קנא:), שכל זמן שתינוק בן יומו חי, אין אתה צריך לשומרו מן העכברים, עוג מלך הבשן מת, צריך לשומרו מן העכברים, שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה, אימתי יהיה מוראכם על החיות כל זמן שאתם חיים: {ג} לכם יהיה לאכלה. שלא הרשיתי לאדם הראשון בשר אלא ירק עשב, ל ולכם, כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל (סנהדרין נט:): {ד} בשר בנפשו. אסר להם אבר מן החי, מ כלומר, כל זמן שנפשו בו לא תאכלו הבשר: בנפשו דמו. בעוד נפשו בו: בשר בנפשו לא תאכלו. הרי אבר מן החי, ואף בנפשו דמו לא תאכלו, הרי דם מן החי: {ה} ואך את דמכם. אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה, את דמכם אדרוש נ מהשופך דם עצמו: לנפשותיכם. אף החונק עצמו, ס אף על פי שלא יצא ממנו דם: מיד כל חיה. לפי שחטאו דור המבול, והופקרו למאכל חיות רעות לשלוט בהן, שנאמר נמשל כבהמות נדמו (תהלים מט, יג.), לפיכך הוצרך להזהיר עליהן את החיות: ומיד האדם. מיד ההורג במזיד ואין עדים, אני אדרוש: מיד איש אחיו. מיד שהוא אוהב לו כאח והרגו שוגג, אני אדרוש אם לא יגלה ויבקש על עונו לימחל, שאף השוגג צריך כפרה, ואם אין עדים לחייבו גלות והוא אינו נכנע, הקב"ה דורש ממנו. כמו שדרשו רבותינו והאלהים אנה לידו, במס' מכות (י:), הקדוש ברוך הוא מזמנן לפונדק אחד וכו': {ו} באדם דמו ישפך. אם יש עדים המיתוהו אתם, למה, כי בצלם וגו': עשה את האדם. זה מקרא חסר, וצריך להיות עשה העושה את האדם, וכן הרבה במקרא: {ז} ואתם פרו ורבו. לפי פשוטו, ע הראשונה לברכה וכאן לצווי (כתובות ה.), ולפי מדרשו, להקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים (יבמות סג:): {ט} ואני הנני. מסכים אני עמך, שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה, עד שהבטיחו הקב"ה שלא לשחת העולם עוד, וכן עשה, ובאחרונה פ אמר לו הנני מסכים לעשות קיום וחוזק ברית להבטחתי ואתן לך אות: {י} חית הארץ אתכם. הם המתהלכים עם הבריות: מכל יצאי התיבה. להביא שקצים צ ורמשים: לכל חית הארץ. להביא המזיקין, שאינן בכלל החיה אשר אתכם. שאין הילוכן עם הבריות: {יא} והקמתי. אעשה קיום לבריתי, ק ומהו קיומו, את הקשת, כמו שמסיים והולך: {יב} לדרת עולם. נכתב חסר, שיש דורות שלא הוצרכו לאות, ר לפי שצדיקים גמורים היו, כמו דורו של חזקיהו מלך יהודה, ודורו של רבי שמעון בן יוחאי (ב"ר לה, ב.): {יד} בענני ענן. כשתעלה במחשבה לפני להביא ש חשך ואבדון לעולם: {טז} בין אלהים ובין כל נפש חיה. בין מדת הדין של מעלה וביניכם, שהיה לו לכתוב ביני ובין כל נפש חיה, אלא זהו מדרשו, כשתבא מדת הדין לקטרג עליכם (לחייב אתכם), אני רואה את האות ונזכר: {יז} זאת אות הברית. הראהו הקשת ואמר לו, הרי האות שאמרתי: {יח} וחם הוא אבי כנען. למה הוצרך לומר כאן, לפי שהפרשה עסוקה ובאה בשכרותו של נח, שקלקל בה חם ועל ידו נתקלל כנען, ועדיין לא כתב תולדות חם ולא ידענו שכנען בנו, לפיכך הוצרך לומר כאן וחם הוא אבי כנען: {כ} ויחל. עשה עצמו חולין (ב"ר לו, ג.), ת שהיה לו לעסוק תחלה בנטיעה אחרת: איש האדמה. אדוני האדמה, כמו איש א נעמי (רות א, ג.): ויטע כרם. כשנכנס לתיבה הכניס עמו זמורות ויחורי ב תאנים (ב"ר שם): {כא} אהלה. אהלה כתיב, רמז לי' שבטים שנקראו על שם שומרון ג שנקראת אהלה, ד שגלו על עסקי היין, שנאמר השותים במזרקי יין (עמוס ו, ו.): ויתגל. לשון ויתפעל: {כב} וירא חם אבי כנען. יש מרבותינו אומרים כנען ראה והגיד לאביו (ב"ר לו, ז.), לכך הוזכר על הדבר ונתקלל: וירא את ערות אביו. יש אומרים ה סרסו ויש אומרים רבעו (סנהדרין ע.): {כג} ויקח שם ויפת. אין כתיב ויקחו אלא ויקח, לימד (ב"ר לו, ו.) על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית, ויפת זכה לקבורה לבניו, שנאמר אתן לגוג מקום שם קבר (יחזקאל לט, יא.). וחם שבזה את אביו, נאמר בזרעו כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים ערום ויחף ו וחשופי שת וגו' (ישעיה כ, ד.): ופניהם אחורנית. למה נאמר פעם שניה, מלמד שכשקרבו אצלו והוצרכו להפוך עצמם לכסותו, הפכו פניהם אחורנית: {כד} בנו הקטן. הפסול ז והבזוי, כמו הנה קטן נתתיך בגוים בזוי (ירמיה מט, טו.): {כה} ארור כנען. אתה גרמת לי ח שלא אוליד בן רביעי אחר לשמשני, ארור בנך רביעי להיות משמש את זרעם של אלו הגדולים, שהוטל עליהם טורח עבודתי מעתה. ומה ראה חם שסרסו, ט אמר להם לאחיו, אדם הראשון שני בנים היו לו, והרג זה את זה בשביל ירושת העולם, ואבינו יש לו ג' בנים ועודנו מבקש בן רביעי: {כו} ברוך ה' אלהי שם. שעתיד לשמור הבטחתו לזרעו י לתת להם את ארץ כנען: ויהי. להם כנען למס עובד: {כז} יפת אלהים ליפת. מתורגם: יפתי, ירחיב: וישכון באהלי שם. ישרה שכינתו בישראל. ומדרש חכמים (ב"ר לו, ח.), אף על פי שיפת אלהים ליפת, שבנה כורש שהיה מבני יפת בית שני, לא שרתה בו שכינה, והיכן שרתה, במקדש ראשון שבנה שלמה שהיה מבני שם: ויהי כנען עבד. אף משיגלו כ בני שם, ימכרו להם עבדים מבני כנען:

רמב"ן על בראשית פרק-ט

רמב"ן: {ג} כל רמש אשר הוא חי. ירמוז לבהמה ולחיה ולעוף וגם לדגי הים כי כלם נקראים רמש כדכתיב (לעיל א כא) כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים {ד} אך בשר בנפשו דמו. כתב רש"י בעוד נפשו בו בשר בנפשו לא תאכלו הרי אבר מן החי ואף דם לא תאכלו הרי דם מן החי אם כן יאמר בשר בנפשו ודמו לא תאכלו וזה כפי הפשט איננו נכון ולפי המדרש איננו אמת שלא נצטוו בני נח אלא על אבר מן החי כדברי חכמים (סנהדרין נט) לא על דם מן החי כדברי רבי חנינא בן גמליאל (שם) אבל פירושו אך בשר בנפשו שהיא דמו לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא {ה} דמכם לנפשתיכם. דמכם נפשותיכם כלומר דמכם שהוא נפשותיכם כדרך לכל כלי המשכן (שמות כז יט) וכן השלישי לאבשלום (דהי"א ג ב) ויש לפרש את דמכם לנפשותיכם בנפשותיכם כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא (ויקרא יז יד) וכמוהו וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה (שם ז כו) פתרונו בעוף או בבהמה והנכון שיאמר הדם שהוא לנפש בכם אדרוש הגיד כי הדם הוא הנפש ורמז כי על שופך הנפש הוא מחייב מיתה לא על דם האיברים שאין הנשמה תלויה בהם ורבותינו (ב"ק צא) דרשו בו הורג את עצמו את דמכם מנפשותיכם אדרוש

"מיד כל חיה אדרשנו" - תמה אני אם הדרישה כמשמעה מיד החיה כמו מיד האדם להיות עונש בדבר ואין בחיה דעת שתענש או שתקבל שכר ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו שכל החיה שתטרוף אותו תטרף כי גזרת מלך היא וזה טעם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו (שמות כא כח) ואיננו להעניש את בעליו בממון כי אפילו שור המדבר חייב מיתה (ב"ק מד) וצוה כן בבני נח כבישראל ויהיה טעם " שופך דם האדם" כל שופך בין חיה בין אדם והנה דמו נדרש בבית דין ובידי שמים ויתכן שיהיה טעם "מיד כל חיה" שתהיה הנקמה בשופך הדם מיד כל חיה כמו כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה (ישעיהו מ ב) ואמר אך דמכם אדרוש ואנקום אותו ביד כל חיה כי אשלח ברוצח כל חית הארץ ואשלח בו גם האדם ולא ינצל מידם וכמוהו מכל צוררי הייתי חרפה (תהלים לא יב) מידם זה חלק אדם רשע מאלהים ונחלת אמרו מאל (איוב כ כט) ואולי הדרישה מיד החיה היא שלא תטרוף האדם כי כן שם בטבעם וסוד הענין כי בעת היצירה נתן לאדם את כל עשב זורע זרע ואת כל העץ אשר בו פרי עץ לאכלה ונתן לחיה את כל ירק עשב לאכלה ואמר הכתוב (לעיל א ל) ויהי כן כי הוא טבעם ומנהגם ועתה כאשר אמר באדם שישחוט הבעלי החיים והושם בטבע או במנהג שיהיו בעלי החיים זה לזה לאכלה הוצרך לצוות שיהיו שאר בעלי החיים לבני אדם טרף לשיניהם והם ייראו מהם ולא יטרופו בהם ואמר ואך את דמכם לנפשותיכם לרמוז כי לא ידרוש דם חיה מיד חברתה אם כן נשאר בהם לטרוף זו את זו וזה טעם הזכירו איסור שפיכת דמים בכאן מפני היתר השחיטה שהיה המנהג לשפוך דם כי על דעת רבותינו (סנהדרין נו) כבר הזהיר אדם הראשון בזה אבל מפני השחיטה הוצרך לומר התרתי לכם לשפוך דם כל חי זולתי דמכם שיהיה אסור לכם ולכל החיים שלא יהיה להם טבע לשפוך אותו {ז} ואתם פרו ורבו. פשוטו כמדרשו שהיא מצוה כי האמור באדם (לעיל א כח) גם בבני נח (שם ט א) עם "ויברך אותם אלהים" ברכה כענין שנאמר בדגים (שם א כב) ובעבור שדבר בשאר הנפש החיה ואמר "ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ" (שם ח יז) אמר כאן ואתם האדם פרו ורבו ואמר שרצו בארץ ורבו בה כי יכפול המצוה לחזוק לומר שיתעסקו בה בכל יכולתם או שיצום ביישוב כל הארץ כאשר פירשתי בסדר בראשית (א כ) ורש"י כתב לפי פשוטו הראשונה לברכה וכאן לצווי ולפי מדרשו להקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים והמדרש הזה לא הוציאו אותו אלא מן הסמוכים אבל המקרא למצוה נכתב והראשונה לברכה וכך אמרו והרי פריה ורביה שנאמרה לבני נח דכתיב ואתם פרו ורבו וכו' כדאיתא בסנהדרין (נט) {ח} וטעם ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו. על ידי אביהם כי בניו לא היו נביאים ולא הגיע חם למעלת הנבואה וכן ויאמר ה' אל אחז (ישעיהו ז י) וכן ויאמר ה' אל משה ואל אהרן (שמות ז ח) כדברי רבותינו (ת"כ ויקרא א) אל משה אמר שיאמר לאהרן וכן פירש בסוף ויאמר אלהים אל נח (להלן פסוק יז) {יב} זאת אות הברית אשר אני נותן. המשמע מן האות הזה שלא היה קשת בענן ממעשה בראשית ועתה ברא ה' חדשה לעשות קשת בשמים ביום ענן ואמרו בטעם האות הזה כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה שיראה כאלו מן השמים מורים בו וישלח חציו ויפיצם בארץ (תהלים יח טו) אבל עשאו בהפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים וכן דרך הנלחמים להפוך אותו בידם ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם ועוד שאין לקשת יתר לכונן חצים עליו ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדה כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כן כי אמר את קשתי "נתתי" בענן ולא אמר "אני נותן" בענן כאשר אמר זאת אות הברית אשר "אני נותן" ומלת קשתי מורה שהיתה לו הקשת תחלה ולכן נפרש הכתוב הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם שכל זמן שאראנה אזכיר כי ברית שלום ביני וביניכם ואם תבקש מה טעם בקשת להיות אות הנה הוא כטעם עד הגל הזה ועדה המצבה (להלן לא נב) וכן כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה (להלן כא ל) כי כל הדבר הנראה שיושם לפני שנים להזכירם ענין נדור ביניהם יקרא אות וכל הסכמה ברית וכן במילה אמר והיה לאות ברית ביני וביניכם (להלן יז יא) בעבור ההסכמה שימולו כל זרע אברהם לעבדו שכם אחד ועוד כי כאשר תראה בהפוך הנזכר יהיה זכר לשלום כאשר כתבנו ובין שתהיה הקשת עתה בין שהיתה מעולם בטבע הטעם באות שבה אחד הוא אבל יש לרבותינו בפרשה הזאת סוד נעלם אמרו בבראשית רבה (לה ג) את קשתי נתתי בענן קשותי דבר שהוא מוקש לי אפשר כן אלא קשין דפריא והיה בענני ענן רבי יודן בשם ר' יהודה בר' סימון אומר משל לאחד שבידו סולת רותח ובקש ליתנו על בנו ונתנו על עבדו ושם עוד והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים זו מדת הדין של מעלה ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ זו מדת הדין של מטה מדת הדין של מעלה קשה ומדת הדין של מטה רפה וכבר ידעת מאמרם (חגיגה טז) במסתכל בקשת כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם ואם זכית להבין דבריהם תדע כי פירוש הכתוב כן את קשתי שהיא מדת הדין הנתונה בענן בעת הדין תהיה לאות ברית {יד} והיה בענני ענן על הארץ. שלא יאר ה' פניו אליה מחטאות יושביה ונראתה מדת הדין שלי בענן ואזכור את הברית בזכר הרחמים ואחמול על הטף אשר בארץ והנה האות הזה והברית הוא אות המילה והברית שבה ולשון המקראות נאות מאד לענין והנה פירשו בין אלהים מדת הדין של מעלה שהיא הגבורה ואשר על הארץ מדת הדין של מטה שהיא מדה נוחה מנהגת הארץ עם הרחמים כי לא אמר אשר בארץ רק אשר על הארץ וכבר רמזתי (לעיל ו יג) סודם בשם הארץ ורש"י כתב בין מדת הדין של מעלה וביניכם אבל רבותינו לא לכך נתכוונו {יח} וחם הוא אבי כנען. פירש רש"י לפי שהפרשה עסוקה ובאה בשכרותו של נח שקלקל בה חם ועל ידו נתקלל כנען ועדיין לא כתב תולדות חם הוצרך לומר שחם הוא אבי כנען ורבי אברהם אמר כי חם ראה והגיד לאחיו וכנען עשה לו רעה לא גלה אותה הכתוב וזה טעם את אשר עשה לו "בנו הקטן" כי כנען הוא הקטן לחם כאשר ימנה אותם ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען והנה עזב רבי אברהם דרכו בפשוטי המקרא והחל להנבא שקרים והנכון בעיני כי חם הוא הקטן לנח כאשר פירשתי בראש הסדר (לעיל ו י) וכנען הוא הבן הגדול לחם ואשר אמר ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען אחרי נמכר לעבד עבדים נתן לכל אחיו מעלה עליו וכאשר אירע המעשה הזה לנח לא היה לחם זרע זולתי כנען וזהו טעם וירא חם "אבי כנען" (להלן פסוק כב) כי אין לו בן אחר וכאשר חטא לאביו קלל זרעו ואם אמר "ארור חם עבד עבדים יהיה" לא יזיק רק לגופו כי הזרע שכבר נולד איננו בכללו ואולי לא יוליד ולא לקח ממנו נקמתו כי מי יודע מה יהיה אחריו על כן קלל הבן שהיה לו ואם יוליד מאה די שיקולל בנו הבכור וכל זרעו אתו והנה החטא שראה חם ערות אביו ולא נהג בו כבוד שהיה ראוי לו לכסות ערותו ולכסות קלונו שלא יגידנו גם לאחיו והוא הגיד הדבר לשני אחיו בפני רבים להלעיג עליו וזה טעם "בחוץ" וכן תרגם אונקלוס "בשוקא" וטעם וידע את אשר "עשה לו" שגלה חרפתו לרבים והיה בוש בדבר ורבותינו הוסיפו עליו חטא (עיין סנהדרין ע) {כ} איש האדמה. פירש רש"י אדוני האדמה כמו איש נעמי (רות א ג) ואינו כן כי איש נעמי לשון אישות כמו איש ואשתו (לעיל ז ב) ואחרים אמרו (הרד"ק בספר השרשים) גדול האדמה וראשה והביאו דומים לו גדעון בן יואש איש ישראל (שופטים ז יד) גם בני אדם גם בני איש (תהלים מט ג) הלא איש אתה ומי כמוך בישראל (שמואל א כו טו) ורבים לפי דעתם ועל דעתי גדעון בן יואש איש ישראל ייחוס איש ישראלי הלא איש אתה שאין כמוך בישראל וכן התחזקו והיו לאנשים (שמואל א ד ט) שלא יהיו כנשים גם בני אדם גם בני איש פלוני הידוע במעלתו אבל "איש האדמה" כמו אנשי העיר (להלן יט ד) בעבור היותו דר בכל האדמה לא בנה עיר ומדינה שיתייחס אליה וכן איש שדה (להלן כה כז) העומד שם כל היום תמיד ובמשנה (אבות א ד) יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים או שנתן לבו לעבוד את האדמה לזרוע ולנטוע בעבור מצאו הארץ שממה שכל נבדל לדבר יקרא כן אנשי העיר הם יושביה ואנשי דוד (שמואל א כג ג) עבדיו ואיש האלהים (דברים לג א) המיוחד בעבודתו וכך אמרו בבראשית רבה (לו ג) איש האדמה בורגר לשם בורגרות ואמרו (שם) שהיה להוט אחר האדמה והנה הוא ייחוס וטעם ויחל כי הוא החל לנטוע כרמים כי הראשונים נטעו גפן והוא החל לנטוע גפנים רבים שורות שורות הנקרא "כרם" כי ברצותו ביין לא נטע הגפן כשאר האילנות ועשה כרם {כו} ויהי כנען עבד למו. פירש רבי אברהם כי "למו" שיהיה כנען עבד לאלהים ולשם כי הוא יכריחנו לעבוד האל ובשני פירש שיהיה עבד ליפת ולשם ואם כן נח לקוב אויביו בא והנה ברכם ברך שיהיה כנען עבד לאלהים ורש"י כתב ברוך ה' אלהי שם שעתיד לשמור הבטחתו לזרעו של שם לתת להם ארץ כנען ויהי להם כנען למס עובד והחזיר כן פעם אחרת לומר אף משיגלו בני שם ימכרו להם עבדים מבני כנען והנכון בעיני כי מתחלה קלל אותו שיהיה עבד עבדים לכל העולם והיה כל מוצאו יעבוד בו כי טעם "לאחיו" לכל בני אדם כענין ואשלח את כל האדם איש ברעהו (זכריה ח י) כטעם איש באיש (ישעיהו ג ה) או "לאחיו" שם ויפת כי אחי אביו יקראו אחיו כטעם כי נשבה אחיו (להלן יד יד) ויש אומרים (הראב"ע והרד"ק) "לאחיו" בני אביו כי אחרי היותו עבד לבני אביו ולשם ויפת הנה הוא עבד לכל העולם וברך תחלה אלהי שם הודיעו כי יהיה שם עובד האלהים וכנען יהיה עובד לו ו"למו" ירמוז לזרעו של שם שהם רבים ויתכן שיהיה "למו" חוזר גם לאחיו הנזכרים וחזר וברך יפת בהרחבת הגבול ושם בשכון האלהים באהליו ושיהיה כנען עבד למו לשניהם והנה העביד כנען לשם שני פעמים רמז כי הוא ינחל ארצו וכל אשר לו כי מה שקנה עבד קנה רבו (פסחים פח) ונכתבה זאת הפרשה להודיע כי בחטאו היה כנען עבד עולם וזכה אברהם בארצו ונכתב ענין היין בנח כי יש בו אזהרה ממנו יותר מפרשת נזירות כי הצדיק תמים אשר צדקו הציל כל העולם גם אותו החטיא היין והביא אותו לידי בזיון וקללת זרעו

אור החיים על בראשית פרק-ט

אור החיים: {ג} כל רמש אשר הוא חי וגו'. יש לדעת למה לא הותר הבשר לאדם אלא לנח. ונראה כי נח משלו נתנו לו לג' סיבות, הא' שבאמצעותו מצא ה' לקיים המין וזולתו לא היה מקיים מין הרמש בלא אדם ובזה זכה הוא בהם. ב' שהוא טרח בהם ויגע בתיבה, וצא ולמד כמה יגיעות יגע בהם ועליו נאמר (תהלים קכ''ח) יגיע כפיך וגו'. ג' שגרם באמצעות קרבנו שנתרצה ה' ונשבע שלא יכרת כל בשר וגו' לזה התיר לו ה' לאכול מפרי דרכו: {ז} פרו ורבו. הוצרך לומר להם כן הגם שאמר להם ביציאתם צא וגו' אתה ואשתך וגו' אין זה אלא רשות ולא מצוה ובאה המצוה כאן מאת הבורא לפרות ולרבות. וצריך לתת לב למה חזר פעם ב' לצוות ולומר בסמוך ואתם פרו ורבו ולא הספיק בפעם אחת, ונראה כי פסוק אחד בא למצוה ופסוק ב' בא לחובה. ודקדק לומר ואתם בתוספת וא''ו לומר לצד שנשבעתי לכם שלא יכרת עוד כל בשר גם אתם תקבלו לפרות ולרבות. ומעתה תנאי הוא הדבר ולפי זה ידוייק על נכון מאמרם ז''ל (נדה יג.) שאמרו כל האוחז באמה ומשתין כאלו מביא מבול לעולם ע''כ. פירוש כיון ששבועת ה' שלא יכרת וגו' היתה בתנאי שיקבלו לפרות וכו' כפי זה המשחית זרעו בטל התנאי וכאלו מביא מבול וכו' והבן: {יא} והקימותי וגו' ולא יכרת כל בשר וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לכפול לומר לא יכרת וגו' ולא יהיה וגו'. ואם לקיים הדבר בשבועה, הלא מצינו כי רבותינו ז''ל לא הוציאו הדבר אלא מפסוק זה ופסוק שלאחריו (טו) שאמר ולא יהיה [עוד] המים וגו' וכמו שהבאתי דבריהם בפסוק (ח' כ''א) לא אוסיף, הראת לדעת כי כפל ולא יכרת ולא יהיה האמור בפסוק זה הוצרך לגופו:

ונראה לומר ע''פ דבריהם בסוטה דף י''א וזה לשונם הבה נתחכמה וגו' אמר ר' חמא בר חנינא בואו ונתחכמה למושיען וכו' בואו ונדונם במים שכבר נשבע הקב''ה שאינו מביא מבול לעולם שנאמר (ישעי' נד) כי מי נח זאת לי וגו' והן אינם יודעים שעל כל העולם כולו אינו מביא אבל על אומה אחת מביא. אי נמי הוא אינו מביא אבל הן באין ונופלין בתוכן וכן הוא אומר ומצרים נסים וגו' עכ''ל. הנה לפי חילוק ראשון שיעור הכתוב הוא על זה הדרך ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול פירוש לא יביא ה' מבול להכרית הכל אבל מקצת אם יתחייב יביא ה' עליו רעת מבול. וחזר לומר ולא יהיה פירוש ואם יהיה מבול על המקצת אמר ה' שלא יהיה לשחת הארץ כדרך שעשה במבול שהשחית גוף הארץ. ולא היה מספיק לומר ולא יהיה וגו' כי אין זה אלא הבטחה לארץ לא לאדם לזה אמר ולא יכרת. וכפי זה ב' לאוין שאנו לומדים מהם השבועה א' היא לא יכרת והב' לא יהיה שבפסוק שאחר זה ואין קפידא בשינוי הלשון אם המכוון אחד ואמר עליו בפסוק לא יהיה הדבר. ולדרך אי נמי שחלק בין אם יביא המבול או יביאם לתוך המים כאשר עשה למצרים, הנה יש להסתפק בדעת התלמוד אם לא חזר בו מחילוק שחלק בין כל למקצת וכפי זה גם לסברת אי נמי יהיה ישוב הכתוב שישבנו יתד בל ימוט. או אפשר שהש''ס חזר בו מחילוק ראשון ומחלק בחילוק אחר ואין הפרש בין כל בשר למקצתן. ולפי דרך זה יתבאר הכתוב על דרך אומרם בסנהדרין (פא.) וזה לשונם אמר רבי עקיבא אלא מעתה אל תטמאו בכל אלה הכי נמי בכולהו לא בחדא אין אלא באחת מכל אלה וכו' ע''כ. כפי זה יתבאר אומרו ולא יכרת כל בשר פירוש אחד מכל בשר ממי המבול. ואומרו ולא יהיה וגו' לומר אפילו בלא השחתת בעלי חיים אמר ה' שלא ישחית הארץ אפילו חלק ממנה ממי המבול. והנה בין לדרך ראשון בין לדרך שני ב' לאוין אלו צריכין לעצמן ואין כאן יתור לאו ב' פעמים ולזה הוצרך רבא להמציא ב' לאוין משני פסוקים:

וראיתי להרי''ף ז''ל שכתב בהלכותיו וזה לשונו והוא דאמר לאו לאו תרי זמני דכתיב ולא יהיה עוד מבול וגו' ולא יהיה עוד המים למבול ע''כ, משמע דסובר הרי''ף כי מאמר ה' ולא יהיה מבול לשחת הארץ כלל הארץ ויושביה ובזה מנה ב' לאוין שהם לא יהיה וגו' לשחת הארץ ולא יהיה [עוד] המים וגו' לשחת כל בשר שהם ענין אחד. ולדבריו ז''ל נחזור להשכיל למה כפל לומר ולא יכרת ולא יהיה בפסוק אחד. גם למה לא נאמר כי ב' הלאוין הם לא יכרת ולא יהיה שבפסוק א'. ונראה לומר שסובר פירוש הכתוב על זה הדרך שנשבע ה' שלא יכרת כל בשר בשום מין רעה בעולם לא באש ולא במים ולא כיוצא בזה, ואומרו ממי המבול פירוש מזמן מי המבול. וחזר לומר ולא יהיה עוד מבול אפילו פרט אחד והלך לדרך ב' שאמר התלמוד אי נמי שלא נשבע אלא שלא להביאו ולא להביאם אליו ולעולם ברית המבול הוא אפילו לפרט א' וקשה על זה אם כן מנין מוכיח שהיו בפרט זה ב' פעמים לאו, ולא כן הוא, כי לאו לא יהיה [עוד] המים למבול אמר בפירוש לשחת כל בשר. ואולי נוכל לומר שאחר שגילה ה' דעתו שלא יביא מבול אפילו לחלק מהעולם כמו שמובן מפסוק ולא יכרת וגו' ולא יהיה, נחזור לפרש אומרו ולא יהיה מבול לשחת כל בשר על דרך אומרו אל תטמאו בכל אלה שהכוונה היא באחת מאלה. אלא שדרך זה דוחק, יתור אמרו ממי המבול ללא צורך, כי הדבר מובן שממי המבול הוא אומר:

וראיתי להרא''ש שכתב שם וזה לשונו ואין נראה לי לא כגירסת הרי''ף וכו' אלא הני תרי קראי שאמר ה' לנח וגו' ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף וגו' ולא אוסיף וגו' תדע דתלתא לאוי כתיבי לא יכרת ולא יהיה ולא יהיה ואם כן ליבעי ג' ואי מצרפת להו ליבעי ה' אלא ודאי דלא חשיב אלא ויאמר ה' אל לבו וגו' ודומיא דהני דאמר זה אחר זה וכו' ע''כ. ודבריו ז''ל רחוקים אצלי משמוע כי ה' דבר אל לבו כביכול אז בהריחו ריח הניחוח ואחר כך דבר ה' את אשר חשב לטובה והודיע לנח מחשבתו ומה מוכיח מפסוק לא אוסיף. ועוד לא נאמרו ב' הלאוין בפרט אחד וכמו שכתבתי במקומו. ומה שתמה שהם ג' ובצירוף יהיו ה', מחילה מכבודו כי ב' ראשונים כבר פירש משמעותם במקומו טעם שכפל השם הדברים ואותם לא למדין מהם אפילו לאו אחד מפני שהם דברים שאמר בדעתו אל לבו כביכול. ואם נשגיח ביסודי הדין הגם שהיו ב' לאוין בפרט א' אין למדין מהם כי אמירה בלב אינה אמירה כי אין נדר ושבועה אלא בביטוי שפתים ואין להוכיח אלא ממאמר ה' אשר אמר לנח שהוא פסוק ולא יכרת וגו' ולזה לא הוכיח הש''ס אלא מפסוק שאמר ה'. וכי מצרפינן את הלאוין הנאמרים אינם אלא ב' כמו שישבנו למעלה כי מפסוק לא יכרת אין הוכחת ב' פעמים לאו. על כרחך דברי הרי''ף עיקר או כגירסתינו וכמו שפירשנוה למעלה:

והנה מסוגיית סוטה גילה התלמוד דעתו כי מסופק במי מבול אם כרת ה' עליהם ברית לבל יבא על חלק מהנבראים והחליט התלמוד שהמבול לא נחלט אלא מהבאתו על הנבראים אבל לא הבאת בעלי חיים אלא כי בא סוס וגו' בים:

ונשאר לעמוד על הוכחת בירור הדבר אם הברית הוא גם על שאר פורעניות שלא יבואו להכרית כל בשר או דוקא במי המבול הוא שנשבע:

ובמדרש רבות (פמ''ט) אמרו וזה לשונם חלילה לך וגומר נשבעת ואמרת שאין אתה מביא מבול לעולם מה אתה מערים על השבועה מבול [של מים] אין אתה מביא ושל אש אתה מביא א''כ לא יצאת ידי השבועה השופט וגו' לא יעשה וגו' אם עולם אתה מבקש אין דין ואם דין כו' אין עולם, ואמר לו הקב''ה אהבת צדק וגומר ע''כ. ממאמר זה מוכח שעל כל פורעניות נשבע בין על של מים בין על של אש. וכן מוכח מזבחים (קטז.) שאמר להם בלעם שלא יביא ה' לא של מים ולא של אש. וצריך לדעת מה כחו של אברהם בטענה אם כן לא יצאת ידי חובת השבועה אם ה' לא נשבע אלא על המים ולא על האש כשיביא של אש שבועתו קיימת:

אכן הכוונה היא, כלום שבועה שעשה למה כדי שיהיה העולם בטוח גם הנבראים יפרו וירבו כי לא יגעו לריק וזולת זה ילדו לבהלה. ועוד מה נחת רוח נעשה לעולם בשבועת מבול אם יהיה הכליון בדבר אחר. ואם כן חובת השבועה פירוש דבר שהצריכו לישבע בשבילו לא קיימו ה'. והוכיח אברהם את אבימלך על אודות הברית שישנה בין למבול בין וכו' הגם שלא הזכיר אלא מי המבול. וטעם שלא הוכיח אברהם מפסוק לא אוסיף וגו' כי שם לא נאמרה שבועה וכמו שהוכחנו בפירושינו הפך דברי הרא''ש. וגם לדברי הרא''ש יש לתת טעם כי גם שם נאמר כאשר עשיתי ונכנס בכ''ף הדימוי עם המים:

אלא קשה בדברי אברהם הלא השבועה היתה על הכל ולא על חלק מהעולם. ואפילו למה שפירשנו שגם על חלק היתה השבועה זה דוקא במי המבול אבל בשאר פורעניות לא מצינו רמז לה. ולפי מה שפירשנו טעם אברהם שאינו מחלק בין מים לאש אינו צודק אלא בכליון הכל אבל בפרט אחד יש אלהים שופטים בארץ:

עוד רואני כי הודה הקדוש ברוך הוא לטענת אברהם ולא עמד בה שהרי המטיר אש וגו' ויהפוך ה' וגו' ואם השבועה נתקיימה גם על המקצת ואפילו באש למה עשה ה' בסדום מה שעשה:

אכן אמיתות דברי רבותינו ז''ל הוא על זה הדרך, כי אברהם טען טענת חכמה והיא כי מה טעם נשבע ה' מהביא מבול לעולם ממה נפשך אם הנבראים אינם חייבים פשיטא שלא יעוות האל משפט, אלא שהגם שיתחייבו לכלותם כמו שנתחייבו דור המבול אף על פי כן יכבוש ה' את הדין ולא יעשה משפט מות, זו היא כוונת השבועה, הא למדת שכוונתך שלא תעמיד המשפט על תלו, ואם כן גם במה שלפנינו לא יעמיד ה' המשפט כפי המחייב, ואבקש רחמים, כמו שבקש. ואם כונתך בשבועת המבול דוקא בפרט זה של מים אבל של אש וכו', והעמדת קו הדין ישנה בלא מגרעת ואם כן כאן גם כן תעמיד המשפט ואין מקום לתפילתי, חלילה לך וגו' להערים וכו', כמו שפירשנו למעלה כי הנבראים ששמעו השבועה סברתם היא שלא תעמיד משפטי הדין עד סוף וזה ערמה ח''ו, וחולין הוא לו להערים על בריותיו שהם יבינו דבר והוא יכוין באופן אחר. ותמצא שסיים המאמר בדברי אברהם וז''ל אם עולם אתה מבקש אין דין ואם דין וכו' אין עולם וכו' אי את לא תוותר צבחר לית עלמא יכיל קיים ע''כ הרי שכוונת אברהם היא להוכיח כי אין הכרח שיעשה המשפט בשלימות. והודה לו הקב''ה על הדבר ונכנס אברהם ובקש שיעשה למען הצדיקים ולא יאבד הרשעים שעמהם, וזה הוא צבחר מהדין, ונתרצה ה' על הדבר וכשלא מצא צד להטות משפט נחתם עליהם לאבדם. ואין פרט זה נכלל בשבועת ה' והמטיר על רשעים אש וגפרית. ואת זה ראו המצרים וחשבו כי באש ה' וגו' (ישעי' סו) להתחכם שלא יבואו במשפט האש להיותם פרט בעולם:

כלי יקר על בראשית פרק-ט

כלי יקר: {ב} ומוראכם וחתכם וגו'. אע"פ שכבר נאמר וירדו בדגת הים וגו'. מ"מ הוסיף כאן המורא והחתת לפי שהתיר להרגם ולאכול מהם ולמה ילך השור לטבח ולא ימחה בבעליו אם לא כי יד ה' עשתה זאת כי הטיל מוראו של האדם על כל הבעלי חיים אל כל אשר יחפוץ יטה אותם, ולפי שהתיר הריגת הבעלי חיים סד"א שגם הריגת אדם הותרה ת"ל ואך את דמכם לנפשותיכם וגו'. ומה שלא התיר אכילת בשר לאדם, לפי שכל עם הארץ אסור לאכול בשר, אבל נח שעסק בתורה הותרה לו. והמפרשים נתנו טעם לדבר לפי שכל נברא ניזון ממה שתחתיו כי הדומם הוא הפחות בכל הנמצאים נזון מעצמותו. והצומח נזון מן הדומם כי יניקתו מן הארץ, וכל בעל חי נזון מן הצומח והאדם מין המדבר ניזון מן הבעלי חיים, והני מילי כשהוא עוסק בתורה ובשלימותו אשר עליו הוא נקרא אדם, כי זולת זה הוא נמשל כבהמות נדמה ולמה יאכל את בן גילו ומה שלימות נתוסף לבן גילו כשיאכלנו, כי כל מזון מתהפך לטבע הניזון, ואדם כשיאכל מן הבעלי חיים נתוסף שלימות אל החי לבא במדריגות מין המדבר, אבל אדם הנמשל לבהמה מה יתן ומה יוסיף לנאכל. ובדרך זה נאמר (דברים ז.טז) ואכלת את כל העמים וכתיב (במדבר יד.ט) כי לחמנו הם כי אתם קרוין אדם ולא האומות. {יד} והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן. בענין הקשת רבו הדיעות ונסתפקו בו מפרשים שלימים וכן רבים, כי לפום ריהטא משמע שהקשת נתחדש עתה ומורה על הברית החדשה אחר כרת ה' עם כל חי, ועינינו הרואות שהקשת דבר טבעי נולד מן השמש כשתכה באויר הלח. ומהרי"א פירש שגם קודם זה היה הקשת יוצא מן נצוצי השמש אך שלא היה נראה לבריות כלל לא בעננים ולא באויר כי מתחלת הבריאה היו האדים עולים מן הארץ שמנים וגסים מאד לחוזק הארץ כמ"ש (בראשית ב.ו) ואד יעלה מן הארץ והשקה את פני האדמה. שאפילו אד אחד לבד העולה מן הארץ היה בו כדי להשקות את כל האדמה ולגודל ריבוי המים ההם שבאויר לא היו יכולין נצוצי השמש לעבור בה עד שלא היה מתרשם הקשת לא בעננים ולא באויר וזה היה סבת המבול, ר"ל רבוי המים שבתוך האדים. וברחמי השם יתברך אחר המבול המעיט את האדים וזיכך את האויר עד שהיו נצוצי השמש יכולין לעבור את האויר, ואז נראתה הקשת בענן לבריות וזה להם לאות על מיעוט המים באויר באופן שלא יבא על ידם עוד מבול לשחת כל בשר ומה שנאמר וראיתיה לזכור ברית עולם. פירוש כמו והראיתיה, כמו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, פירש הרמב"ם כמו עתה הודעתי. ולדעה זו נטה גם הרמב"ן זולת שכתב שמתחלה נראה הקשת באויר ולא בענן ואחר המבול נראה גם בענן. וקשה על פירושם ממה שארז"ל (ירושלמי ברכות סה. בבלי כתובות עז:) שבימי ר"ש בן יוחאי וריב"ל לא נראה הקשת וא"כ חזר האויר לקדמותו ואחר מותם חזר להיות זך ודק כבראשונה ואלו הם דברים זרים אצל השכל לקבלם שישתנה האויר בכמה זמנים.

והקרוב אלי לומר בהיתר ספק זה, לפי שאמרו שבימי החסידים האלו לא נראה הקשת ולא אמרו שלא היה קשת כלל אלא ודאי היה קשת ולא נראה לפי שהבריות לא היו חוקרים אחריו ולא השתדלו לראותו ע"כ לא נראה, כי כל דור ודור שהיו יראים מן הפורעניות מרעת יושבי בה כי סר צלם ולא היו בדור צדיקים שיגינו עליהם, באותן דורות תלו עיניהם באות הקשת והיו מסתכלין אחריו אם לא נשתנו האדים בחטאם לחזור לכמות שהיו קודם המבול ותמיד היו עיניהם נשיאות אל אות זה לבטוח על האות שלא יביא פורענות לעולם. אבל החסידים הללו רשב"י וריב"ל שהיו מגינים על בני דורם עד שכל הבריות היו סמוכים על כחם של זקנים אלו שזכותם יעמוד להם להגין בעדם ע"כ לא היו צריכין להסתכל אחר הקשת כי היו בטוחים שלא ישתנה עליהם הברית אשר כרת ה' לכל בשר אחר המבול.

וזש"ה והיה בענני ענן על הארץ. פירש"י כשאני חושב להביא חשך ואבדון לעולם כו', מה ראה רש"י על ככה לפרש בענני ענן על חשך ואבדון שמא הוא ענן של מטר כפשוטו. אלא ודאי שקשה לרש"י שאם פירושו ענן של מטר משמע בכל ענן של מטר יהיה הקשת נראה וזה אינו שהרי בדורן של צדיקים אין הקשת נראה. אלא כך פירושו בזמן שאני חושב להביא חשך ואבדון לעולם וזה דווקא בזמן שאין צדיקים מצוין בעולם, אז ונראתה הקשת בענן שהבריות יסתכלו בקשת ויתלו עיניהם אל אות זה כי בו המה בטוחים שלא יביא מבול לעולם. וזש"ה וראיתיה לזכור ברית עולם. אני נותן עיני באות ברית אשר נתתי לכל בשר שלא להביא מבול אף בדור שכולו חייב הראויים להביא עליהם חשך ואבדון אבל בזמן שאין אני חושב להביא חשך ואבדון דהיינו בזמן שצדיקים מצויים בדור אז לא נראתה הקשת בענן כי לא יסתכלו הבריות אחריו גם אנכי רואה מעשה הצדיקים ומונע את מדת הדין מלהביא חשך ואבדון ואין אני צריך ליתן עיני באות ברית הקשת. ואולי שהוא ע"ד ארז"ל (חגיגה טז.) כל המסתכל בקשת אינו חס על כבוד קונו כי בכל דור ודור רבים המה עמי הארץ שאינם חסים על כבוד קונם ומסתכלים בקשת, חוץ בימי הצדיקים האלו שהיו זוכין ומזכין את בני דורם ומנעום מלהסתכל בקשת על כן לא נראה הקשת בימיהם כי לא הסתכלו בו מפני כבוד קונם אע"פ שבאמת היה קשת בכל דור ודור כי הטבע לא ישתנה וגם פירוש זה נכון. וענין זכוך האדים שהזכרתי הוא קצת ראיה למה שכתבתי למעלה שע"י המבול נתרכך קישוי וחוזק הארץ. וזה סבה לרפיון האדים ומיעוטן. {כ} ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. ויחל הוא לשון חולין שהחולין הפך הקדושה וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם תמצא קדושה אבל היין מרגיל לערוה כמ"ש (הושע ד.יא) זנות, ויין ותירוש יקח לב, וכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ע"כ הזכיר בו לשון ויחל שעל ידי נטיעה זו נעשה חולין ויתגל בתוך אהלו, וכן יתבאר לקמן בע"ה בפסוק ויחל העם לזנות (במדבר כה.א) ועיין גם בפר' נשא בענין הנזיר והסוטה. וקראו איש האדמה כי פעולה זו היתה מפאת החומר אשר מן האדמה מוצאה אבל השכל שבאדם חלק אלוה ממעל אינו מסכים בנטיעה זו לפי שהיין מבלבל שכלו של אדם.

ד"א קראו איש האדמה, שהלך בדרכי אדה"ר שחטא בגפן למ"ד עץ הדעת גפן היה. ד"א שהיין גורם לו שיצא רוחו ישוב לאדמתו קודם זמנו. כמ"ש (משלי יד.יב) יש דרך ישר לפני איש ואחריתו דרכי מות. ישׁ דרךְ ישר סוף תיבות שׁכר כי כל בעל שיכור יתהלך למשרים וכל העריות דומות לו למישור כך דרשו ביומא עה. ולאו דווקא עריות אלא כל חטאת וכל עון הכל ישר בעיניו ולא ידע כי בנפשו הוא כי היין מנפש עד בשר יכלה לכך נאמר אחריתו היינו סוף תיבות מן יש דרך ישר הם דרכי מות כי השכר המשכר הוא דרך מות. ורמז לנח כשתכתוב יין יו"ד ויו"ד נו"ן סוף תיבות עולה למספר נח. רמז כי הוא היה הראשון שנתעסק בנטיעה זו.

ורז"ל אמרו (בר"ר לו.ד) ויתגל בתוך אהלה שגרם לבניו גלות בעון השותים במזרקי יין ואולי שזהו כוונת המדרש שמסיק בילקוט (ט.כ) שנזדווג לנח השטן כשנטע הכרם ושחט לפניו מתחלה טלה ואח"כ ארי ואח"כ חזיר כו'. יש בנסתרות רמז לשלשה גליות הידועים גלות מצרים שהיו עובדים לטלה. וגלות בבל על נבוכדנצר שנקרא אריה. שנאמר (ירמיה ד.ז) עלה אריה מסבכו. וגלות שלישי ע"י האומה שנאמר בה יכרסמנה חזיר מיער. (תהלים פ.יד) ומלת ענב"ם שותפו של סמא"ל באותיות שניות באלפ"א ביתא רמז נכון שנזדווג לו השטן ע"י נטיעת הענבים. {כג} ויקח שם ויפת את השמלה. פירש"י משם זכה לטלית של ציצית, והקשה הרא"ם ממה שארז"ל (סוטה יז.) שבזכות אם מחוט ועד שרוך נעל זכו לחוט של תכלת ונראה שלא קשה מידי כי בזכות כסוי שמלה זה זכו לשמלה ובזכות חוט זכו לחוט. כי אין האדם יכול לקיים מצות ציצית עד שיתן לו הקב"ה תחלה שמלה כדאיתא במדרש תנחומא והילקוט הביאו סוף ספר איוב על פסוק מי הקדימני ואשלם (מא.ג) מי עשה ציצית עד שלא נתתי לו טלית זהו פשוטו. ועל צד הרמז נ"ל לפי שידוע שמצות ציצית מצילין את האדם מן הזנות כדאיתא במנחות (מד.) בההוא ששכר הזונה בעד ארבע מאות זוז ולסוף ניצול מן העבירה ע"י הציצית והניצול מן הזנות ניצול גם מן העניות כי רועה זונות יאבד הון וכאמרז"ל (סוטה ד:) כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא. ואם כן הציצית מצילין מן שני דברים מן חטא הזנות ומן העניות, וזכו ישראל לשני דברים אלו בזכות שני דברים, כי בזכות ויקח שם ויפת את השמלה לכסות ערות אביהם זכו לציצית המצילין מן העריות. ובזכות אם מחוט ועד שרוך נעל שלא חמד ממון אחרים זכה לשכר שני הנמשך מחוט של ציצית והוא ההצלה מן העניות, כי איזהו עשיר השמח בחלקו. ובפ' שלח לך (טו.לח) יתבאר בע"ה פעם לארז"ל (מנחות מג:) תכלת דומה לים וים דומה לרקיע כו' ע"ד המדרש שמסיק בילקוט פרשת האזינו הסתכלו בשמים שמא שינו מדתם כו' וכן הסתכלו בהים שאינו יוצא מגדר המדה כו' ועל ידי מראה התכלת יזכור הרקיע והים, ומהם יראה וכן יעשה שלא לצאת מן הגדר המדה אפילו כמלא חוט וזכו לזה בזכות אם מחוט וגו', שלא יצא אברהם מן גדר ההסתפקות אפילו כמלא חוט וזה רמז נכון. {כד} וידע את אשר עשה לו בנו הקטן. לא נכתב בפרשה מי הגיד לנח מה שעשה לו בנו וכי ראה נח זה בנבואה. ונ"ל ע"ד שארז"ל (סנהדרין קח:) שלשה שמשו בתיבה עורב כלב וחם וכו' ולפי זה כשעמד נח משנתו היה מתבונן בעצמו מי עשה לו הדבר הזה ודאי אחד מבניו החשוד על העריות עשה לו זה שרבעו. ומתוך ההתבוננות נזכר במעשה שהיה וידע את אשר עשה לו בנו הקטן בתיבה כי טמאה ע"י תשמיש בזמן האסור אמר נח מי שעשה זה, עשה גם זה ולפיכך קללו. ומה שקלל לכנען בנו ולא קלל את חם עצמו רבו בזה הדעות כי יש אומר שכנען ראה והגיד לחם אביו. וי"א לפי שהקב"ה בירך את נח ובניו ע"כ אין נכון לקלל אחד מבניו אחר שכבר ברכם ה'. וי"א שכנען היה מגלה עריות ואביו למד מבנו כן לעשות כמעשה כנען.

ומה שקללו בעבדות, לפי שרועה זונות יאבד הון ובעל כרחו עבד יהיה על פת לחם וכארז"ל (סוטה ד:) כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא כו'. ומ"ש עבד עבדים יהיה לאחיו ואח"כ חזר שנית ואמר ויהי כנען עבד למו ולא הזכיר עבד עבדים נ"ל שעבד עבדים יהיה לאחיו היינו שכנען יהיה עבד עבדים של אחיו ממש בני חם כי בלאו הכי אח הקטן עבד לאחיו הגדולים ממנו וע"י הקללה נתוסף לו להיות להם עבד לעבדים. אבל לשם וליפת יהיה סתם עבד למו כי די בזה שהרי בלאו הכי לא היה צריך להיות עבד לדודו.

ספורנו על בראשית פרק-ט

ספורנו: {ד} אך בשר בנפשו. אך בשר של חי בעודו עם נפשו שהוא חי: דמו. וגם כן דמו שפירש בעודו חי: לא תאכלו. אבל פירש מן המת היה מותר לבני נח: {ה} ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. אע''פ שלא אדרוש דם שאר ב''ח מידכם מ''מ אדרוש את דמכם בשביל נפשותיכם שהן חשובות אצלי יותר מנפשות כל שאר בעלי חיים. וזאת הדרישה תהיה על אופנים מתחלפים. שאם יזכה האדם הנה אז מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם להצילו: מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם. אם לא יזכה לזה שאצילהו ויהרגהו איש אחיו אדרוש את נפש ההרוג מיד אחיו ההורגו להפרע ממנו אבל לא מיד החיה: {ו} באדם דמו ישפך. בב''ד של מטה: כי בצלם אלהים. וטעם היות דם האדם נדרש ולא אדרוש דם שאר בעלי חיים. כי בצלם אלהים עשה בצלם העצמים הנבדלים הנקראים אלהים עשה איזה מהם את האדם כי אמנם מאז שאמר האל ית' נעשה אדם נתן כח בעצמים הנבדלים או באחד מהם להשפיע כח שכלי על כל נושא מוכן והוא כל אחד מהמין האנושי ובהיות האדם בצלם אלהים אשר הוא נפשו האנושית אשר בה הוא חי משכיל ראוי שיהיה דמו ונפשו החיונית המשרתים לזה הצלם נחשבים ונדרשים מיד מאבדיהם יותר מחיי כל שאר בעלי חיים: {ז} ואתם פרו ורבו. ואל תשפכו דם האדם: {ט} ואני הנני מקים את בריתי. על זה התנאי שלא תשפכו דם נקי אני מקים את בריתי שלא לשחת עוד הארץ. אבל בשפיכת דם נקי תשחת הארץ כאמרו כי הדם הוא יחניף את הארץ. ולארץ לא יכופר וגו'. אבל על כל שאר העבירות ילקה החוטא ולא תשחת הארץ: {יא} ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ. לא יהיה שום אופן מפלה והפסד שישחית את עצם הארץ: {יג} את קשתי נתתי בענן. סדרתי שיהיה בטבע: והיתה לאות ברית. בהיות הקשת כפולה כי אמנם נלאו חכמי המחקר לתת טעם לסדר צבעי הקשת השנית אשר הוא על הפך סדר צבעי הקשת הראשונה המורגלת והיא תהיה אות לצדיקי הדור שדורם חייב כאמרם כלום נראתה הקשת מימיך ויתפללו ויוכיחו וילמדו דעת את העם: {יד} בענני ענן. כי לא תראה הקשת בזולת ענן עכור עב אחרי הזך והלח. {טז} וראיתיה לזכור ברית עולם. אשגיח במסובב ממנה והוא תפלת הצדיקים ועמדם בפרץ למען אשיב חימה מהשחית כמו זוכר ברית עולם: {יז} ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית. זאת הקשת השניה הוא אות הברית ועליך ועל כיוצא בך מוטל להתעורר בהראותה ולהעיר בני הדור לשוב להשכיל להיטיב: {יח} וחם הוא אבי כנען. דומה בדרכיו לכנען המפורסם לרוע באופן שהיה אב לכנען באמת גם בהדמותו כענין אביך האמורי: {יט} שלשה אלה בני נח. ועם היות בתוכם הרשע הנה בעבור היותם בני נח ברך האל ית' את כלם באמרו פרו ורבו ומלאו את הארץ ולכן ומאלה נפצה כל הארץ: {כ} ויחל נח. התחיל בפעל בלתי נאות ולכן נמשכו מזה מעשים אשר לא יעשו כי אמנם מעט מן הקלקול בהתחלה יסבב הרבה ממנו בסוף כמו שיקרה בחכמו' מהטעות בהתחלה. וזה בעצמו הורה באמרו ויחל העם לזנות: {כב} וירא חם אבי כנען את ערות אביו. ראה בזיון שעשה לו כנען בנו והוא הסרוס כדברי קצתם ז''ל. וכתב ברוסי הכלדיי שסרסו על ידי כישוף. והוא ברשעו ראה ולא מיחה. כי אמנם הקלון יקרא ערוה כאמרו וערות מלכא לא אריך לנא למחזי וכן ערות דבר יאמר על דבר מגונה: ויגד לשני אחיו בחוץ. ששמח על פעולת בנו: {כג} ופניהם אחורנית. גם בפעלת הכסוי שהיה קצת הכרח לפנות אליו לא פנו שלא לראות ויהיה נוסף עליהם עצבון: {כד} בנו הקטן. בני בנים הרי הם כבנים וכנען היה הקטן שבבני חם ואולי הקטן שבבני בנים של נח אז ועם זה היה כדרכיו קטן בגוים בזוי מאד: {כה} עבד עבדים יהיה לאחיו. כי היותו עבד לאחיו היה ראוי לו בטבע כיון שהיה קטן במעלה ובזוי מכלם כאמרו ועבד אויל לחכם לב. לכן בחטאו הוסיף שיהי' עבד עבדים: {כו} ויהי כנען. זרעו. עבד למו. לאלהי שם ולזרע שם כאמרו ויהיו חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה': {כז} באהלי שם. בתי מדרשות בלעדי בית הבחירה: עבד למו. שנית לשם וליפת גם קודם ימי המקדש: {כט} וימת. קודם ענין הספור המכוון והוא התעוררות אברהם לקרוא בשם ה':

שפתי חכמים על בראשית פרק-ט

שפתי חכמים: {ג} ל (קצ"מ), ומה שהתיר לנח הבשר יותר מלאדם, נלענ"ד לפי שמקודם היו האדם והבהמה שוין כולם מעשה ה' יצרם מן האדמה, ואין לזה יתרון על זה ולמה ימית האחד את חבירו, אבל בזמן המבול שחטאו כולם והיה ראוי שיאבדו כולם אלא שנתקיימו בזכות נח, ובזה היה לו יתרון על הבעלי חיים וכו': {ד} מ כתב הרא"ם הנוסחא הנכונה שמצאתי בנפשו, בעוד נפשו בו לא תאכלו, הרי אבר מן החי, בעוד נפשו בדמו לא תאכלו הרי דם מן החי, וב' מן בנפשו במקום עם כאילו אומר הבשר בעודו עם הנפש לא תאכלו, ומיתורא דדמו דרשו (סנהדרין נ"ט.), שמלת בנפשו נדרש לפניו ולאחריו, בשר בנפשו בנפשו דמו, ופירש הבשר בעודו עם נפשו, וכן כשעם נפשו דמו, כלומר כשדמו עודנו עם נפשו לא תאכלו, ומה שהוצרך לומר בעוד נפשו בו ולא אמר כלשון הכתוב בשר עם נפשו כמובן ממלת בנפשו הוא, מפני שבשר עם נפשו לא תאכלו מורה שלא תאכל הנפש עם הבשר יחד, לפיכך פירש בנפשו בעוד נפשו בו וכו': {ה} נ (קצ"מ), דאי משופך דם אחר הא כבר נאמר ומיד האדם: ס דאם לא כן לנפשותיכם למה לי: {ז} ע שסובר דפסוק דפרשת בראשית (א' כ"ח) ויאמר להם פרו ורבו הוא פירוש של ויברך אותם אלהים, וכן נמי קרא דלעיל פסוק א' ויאמר להם פרו ורבו הוא פירוש של ויברך אותם אלהים, אבל מצות פריה ורביה לא למדנו אלא מכאן דלא כתיב ביה ברכה: {ט} פ רוצה לומר וכן עשה בפעם שנית, כלומר אף על פי שהבטיחו כבר לעיל (ח' כ"א), מכל מקום היה דואג לפי שהבטחתו של הקדוש ברוך הוא על תנאי הוא, אם עושין רצונו מקיים הבטחתו ואם לאו אין מקיים הבטחתו, ולכך היה דואג עד שהבטיח הקדוש ברוך הוא שלא להביא מבול עוד, (ובזה יתורץ גם כן לדעת המד"ר למה ציוה לנח מצות פריה ורביה הא כבר ציוה לאדם, אלא משום שהיה נח דואג משום הכי היה צריך לצוות לו), ואין להקשות למה היה דואג הא כבר נשבע הקדוש ברוך הוא כדפירש רש"י לעיל (ח' כ"א) לא אוסיף כפל הדבר לשבועה, דיש לומר לפי שכתב ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף וגו', רצה לומר כך עלה בלבו של הקדוש ברוך הוא, אבל נח לא ידע כלום בדבר, (הרא"ש): {י} צ שקצים הם עופות טמאים שנאמר בהם (ויקרא י"א י"ג) שקץ הם, ורמשים כמשמען, (מהרש"ל): {יא} ק דקשה לרש"י והלא כבר כתיב (לעיל פ' ט') ואני הנני מקים את בריתי: {יב} ר ונראה לי דכך פירושו לדרת עולם את קשתי נתתי בענן, רוצה לומר בזמן שהדורות חסרים שהם רשעים צריכין לאות הקשת, ובזמן שהדורות מלאים שהן צדיקים אין צריכין לאות הקשת וק"ל, והרא"ם כתב דהכי פירושו הואיל וכתוב לדרת חסר, קרינן לדרת בקמ"ץ תחת הדל"ת ופת"ח תחת הרי"ש לשון דירה, ורוצה לומר לכל משפחה ומשפחה הדרים בעולם את קשתי נתתי בענן, ואפקיה בלשון יחיד לומר שיש דורות וכו', ומהרש"ל פירש אילו נכתב לדורות מלא הוה אמינא כל הדורות לעולמי עד הוצרכו לאות, אבל עכשיו שכתוב לדרת חסר לדרת שהם לעולם הזה הם צריכים לאות אבל לדורות שהם לעולם הבא הדרים בעולם, אין צריכים לאות: {יד} ש פירוש דהאי בענני ענן לאו עננים ממש קאמר, אלא כלומר אם יהיו ראוים למבול ותעלה במחשבה לפני להביא חשך ואבדון בעולם, ונראתה וגו' ולא יהיה עוד וגו', אבל אי פירש עננים ממש למה אמר ולא יהיה עוד המים למבול, וכי בשביל שיהיה עננים על הארץ ראוים הם למבול, (מהרמ"ש), נראה לי דיוקו דרש"י הוא מדכתיב ענן על הארץ שיחס הענן אל הארץ, וכי מה שייכות יש לענן אל הארץ, הוה ליה לומר בענני ענן בשמים, לכן פירש שאינו לשון ענן ממש אלא חושך וכו', ועל הארץ רוצה לומר על העולם: {כ} ת דאם לא כן ויחל למה לי לא הוה ליה למימר אלא ויטע כרם: א (קצ"מ), דאין לפרש איש של נעמי, מפני שאין האיש קנוי לאשתו כמו שהאשה קנויה לבעלה עד שיאמר איש אשה, כמו שיאמר אשת איש, כי סמיכות אשת איש הוא על דרך הקנין: ב וקשה בשלמא זמורות של גפן מוכח מדכתיב ויטע כרם ואין נטיעה אלא זמורות, דזריעת הזרע של אילן שהוא הגרעינין שבתוך הפרי אינו נקרא נטיעה, אלא זמורות של תאנים מנא ליה, ורבי איסריל בביאורים שלו תירץ דהוכחתו מדכתיב ויחל ופירש עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת כדפירש רש"י, משמע שהיה לו גם כן שאר נטיעות, והואיל ולא הוזכר בתורה עד כאן מין אחר אלא תאנים כדכתיב בפרשת בראשית (לעיל ג' ז') ויתפרו עלה תאנה, לכך אנו אומרים מין תאנים היה לו, ולי נראה כיון דחם בנו סרסו כדי שלא יוליד בן רביעי, ומהיכן ראה חם שמבקש להוליד עוד בן רביעי, אלא מדנטע נטיעות המביאין לידי תאוה ולא מצינו שום פרי המביאה לידי תאוה כמו התאנה, כמו שאמרו ז"ל (ברכות מ.)עץ שאכל ממנו אדם הראשון תאנה היה שנאמר ויתפרו עלה תאנה וגו', במה שקלקלו בזה נתקנו, ומכח אותו עץ נלבש תאות הגופנית, כמו שכתוב (לעיל ד' כ"ה) וידע אדם עוד את אשתו, ופירש רש"י (שם סד"ה וידע) הוסיף תאוה על תאותו, משום הכי פירש רש"י שהכניס עמו זמורות ויחורי תאנים, והרא"ם מביא בשם ר"י מאורליינ"ש למה הכניס דוקא אלו, לפי שזמורות ויחורי תאנים מתקלקלין טפי ממים, לפיכך הכניסם יותר משאר אילנות: {כא} ג (קצ"מ), ביחזקאל (כ"ג ד') ותלדנה בנים ובנות ושמותן שומרון אהלה וירושלים, ומדכתב כאן אהלה במקום אהלו רמז לגלות שומרון: ד ולפי זה ניחא לשון ויתגל, שהוא לשון גלות: {כב} ה בסמוך אות ח' אפרשנו: {כג} ו וחשופי לשון גילוי, שת לשון ערוה, כלומר בגילוי ערוה שהיו ערומים ולא היה להם בגד לכסות ערותן, אבל יפת שכסה זכה גם כן לכיסוי דהיינו קבורה, ושם שנתאמץ במצוה יותר וכסה בשמלה זכה לטלית של ציצית, והא דאמר במסכת סוטה (י"ז.) בשכר שאמר אברהם אבינו (לקמן י"ד כ"ג) אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשני מצות לחוטין של תכלת ולרצועות של תפלין, דמשמע למצות ציצית זכו בה מדבור מחוט, ויש לומר דטלית של ציצית לחוד ותכלת לחוד, דמשום כיסוי של שם זכו לטלית עם ציצית של לבן, ומשום דיבורו של אברהם זכו לתכלת: {כד} ז דאם לא כן למה קרא אותו קטן והלא גדול מיפת הוא, שהרי הקרא מונה אותו קודם יפת, ואין לומר משום חשיבותו כמו שכתב רש"י גבי ויולד נח את שם את חם ואת יפת (לעיל ה' ל"ב), דהא חם הוא הפחות שבכולם, ומהרש"ל פירש דקשה ליה והלא שם הוא הקטן דכתיב (שם) ויהי נח בן חמש מאות שנה וגו', וכתיב (לעיל ז' ו') ונח בן ת"ר שנה והמבול היה וגו', וכתיב (לקמן י"א י') שם בן ק' שנה שנתיים אחר המבול, שמע מינה שנולד שם בשנת תק"ב שנה לאביו, שמע מינה שהוא הקטן עכ"ל: {כה} ח מאן דאמר סרסו הוכחתו מכאן מדכתיב ארור כנען, ולמה קלל לכנען אלא משום שחם סרס את אביו, לכך אמר אתה גרמת לי וכו', ומאן דאמר רבעו הוכחתו מדכתיב (לעיל פ' כ"ב) וירא חם, וכתיב התם (לקמן ל"ד ב') וירא אותה שכם מה להלן שרבעה אף כאן שרבעו, והא דקלל את כנען הא והא הוי רבעו וגם סרסו, ופירשו התוספות (סנהדרין ע. ד"ה קללו) מה שלא קלל לחם בעצמו, לפי שכתוב ויברך אלהים את נח ואת בניו, ואין קללה במקום ברכה, (מהרש"ל): ט ואם תאמר מהיכן ראה חם שמבקש נח בן רביעי, ויש לומר משום דכתיב (לעיל פ' כ"א) ויתגל בתוך אהלה, אהלו קרי ואהלה כתיב, ופירש רש"י (שם) ויתגל לשון ויתפעל, כלומר שנח התפעל את עצמו, כלומר שמש עם אשתו כלומר בקשוי אבר כאילו שמש, ובזה הכיר בו שמבקש בן רביעי וק"ל, עיין לעיל (אות ב') שכתבתי ישוב אחר על זה ושניהם כאחד טובים, (ועיין במדרש רבה): {כו} י הא דמפרשים הקרא על זרעו של שם ולא על שם עצמו, נראה לי משום דכתיב ויהי כנען עבד למו, ואי קאי על שם היה לו לומר ויהי כנען עבד לו, אי נמי משום דכתיב אלהי שם, ולא מצינו שנאמר אלהי גבי יחיד, אלא דוקא גבי אומה מייחד שמו, כגון אלהי ישראל אלהי העברים, לכך מפרש על זרעו של שם: {כז} כ דאי בזמן המלכות הרי כבר כתיב ברוך ה' אלהי שם וגו', מה תלמוד לומר פעם שנית ויהי כנען עבד למו, אלא אף משיגלו וכו', ואם תאמר בשביל יפת, אם כן הוה ליה למימר יפת אלהים ליפת ויהי כנען עבד למו ואחר כך וישכון באהלי שם, אלא לומר לך אף משיגלו וכו':

בעל הטורים על בראשית פרק-ט

בעל הטורים: {ט} יאמר. ג' במסורה. על כן יאמר כנמרוד, על כן יאמר בספר מלחמות ה', ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, מלמד שהיה נמרוד איש מלחמה ולוכד ערים כדכתיב ותהי ראשית ממלכתו בבל וזה הוא על כן יאמר בספר מלחמות ולציון יאמר שיהא כל הילוד בה גבור וגבה קומה כנמרוד ויהא ניכר ויאמרו הכל זה יולד בה:

דעת זקנים על בראשית פרק-ט

דעת זקנים: {ה} ואך את דמכם וגו'. אזהרה לחונק עצמו ואמרו בב"ר יכול אפי' כחנניה מישאל ועזריה ת"ל אך פירוש יכול אפילו כמו אלו שמסרו עצמן לקדוש השם שלא יוכל לחבול בעצמו אם הוא ירא שלא יוכל בעצמו לעמוד בנסיון ת"ל אך כי בשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג עצמו. וכן בשאול בן קיש שאמר לנערו שלוף חרבך ודקרני בה וכו' ת"ל אך שאם ירא אדם שמא יעשו לו יסורין קשים שלא יוכל לסבול ולעמוד בנסיון שיכול להרוג את עצמו. ומכאן מביאין ראיה אותן ששוחטין התינוק בשעת הגזירה. ויש שאוסרין ומפרשים כן יכול כחנניה וחבריו שכבר נמסרו למיתה ת"ל אך אבל אינו יכול להרוג את עצמו יכול כשאול שמסר עצמו למיתה ת"ל אך פי' שאינו יכול לחבול בעצמו כלל ושאול שלא ברשות חכמים עשה, מהר"ש בר אברהם המכונה אוכמן. ומעשה ברב אחד ששחט הרבה תינוקות בשעת השמד כי היה ירא שיעבירום על דת והיה רב אחד עמו והיה כועס עליו ביותר וקראו רוצח והוא לא היה חושש. ואמר אותו רב אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה וכן היה שתפסוהו עכו"ם והיו פושטין עורו ונותנין חול בין העור והבשר ואחר כך נתבטלה הגזרה ואם לא שחט אותן התינוקות היו ניצולין: {כה} ויאמר. אמרו חז"ל עד שהיה נח בתיבה נתן בלבו ואמר מי יתן יהיו לבני עבדים שיהיו הם יושבים ועבדים משמשין לפניהם. ואמר כשאצא מכאן מה שאני מוליד עושה אותם עבדים לפני הלך כנען וסרסו אמר נח אתה מנעתני מלהוליד בן רביעי לעשותו עבד לאחיך הרי בנך הרביעי יהיה עבד לאחיו. וא"ת למה קלל כנען יותר מכל שאר בני חם בשלמא למאן דאמר סרסו ניחא כדפי' אלא למ"ד חם רבעו מה תאמר. והחכם ר' אהרן מצא במדרש שחם ראה וספר לאחיו כמלעיג ולא עשה דרך כבוד. אך בשוק גלה הדבר ושמע כנען הנבזה ורבעו הה"ד את אשר עשה לו בנו הקטן של חם דבני בנים הרי הם כבנים שהרי חם עצמו לא היה הקטן שהרי הכתוב מונה אותו אמצעי אלא ר"ל קטנו של חם והוא כנען ולכך כתיב וירא חם אבי כנען אבי של עבירה. ולמאן דאמר סרסו קורא חם בנו הקטן כלומר הבזוי כמו הנה קטן נתתיך בגוים. ועוד אמרינן בפרקי ר' אליעזר מה ראה לקלל בנו בעבד דכתיב בן יכבד אב ועבד אדוניו וה"פ אם בן יכבד אב הרי זה טוב ואם לאו יהיה עבד לאדוניו. ד"א לכן קללו בעבד לפי שהיה ראשון שראה הדבר והיה מוטל עליו אותו עבדות ולא עשה ושעבד אחיו לעשותה לכך נתקלל בעבד מדה כנגד מדה. ולכך כתיב נמי עבד עבדים ב' עבדות ששעבד חם לאחיו וכנען לאחיו. עבד עבדים. שאינו יוצא לחירות לעולם ומי גרם לו כל הקללה הזאת שביזה לאביו. וכן עתיד הקב"ה ליפרע מבניו ולבזותם דכתיב את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים יחדיו ערום ויחף וחשופי שת ערות מצרים שהוא יוליך אותן בבזוי ערומים. אבל יפת שכבד אביו פרע לו האל כשיבא גוג ומגוג ישפילו הקב"ה ומכסה עליו שנא' והיה ביום ההוא אתן לגוג שם מקור קבר. (וחם) [וגם] פרע לבני שם בשעה שנכנסו בני אהרן להקריב נשרפה נשמתן ולא גופן ולא לבושיהן לפי שהיו מבני בניו של שם וגם כשנשרף סנחריב מלך אשור נשרף בלא בגדיו לפי שהיה מזרעו:

חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-ט

חומת אנ"ך: ט׳:קנ״ה א׳ אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. כלומר בשר שאדם משים נפשו בכפו להרויחו כמו בגזל וגניבה לא תאכלו כי בני נח נצטוו על הגזל וכן מצינו בדוד הע״ה שאמר הדם האנשים ההולכים בנפשותם ולא אבה לשתותם. רבינו אפרים ז״ל בפירושו כ״י: ט׳:קס״ד א׳ את קשתי נתתי בענן. שלא כמדת הקב״ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם קשת סימן מלחמה והקב״ה נתן הקשת לאות שלום. רבינו אפרים ז״ל בפירוש כ״י. ואפשר דלעולם הקשת סימן מלחמה דלפי מעשיהם היה הדין נותן לגזור ח״ו איזה גזרה וגברו רחמיו יתברך לבטל גזרה רעה. אמנם הוא סימן לעורר שישובו בתשובה דהדין מחייב מלחמה ולכן בדורו של רשב״י לא נראת הקשת דזכותיה מצלא ומגנא והוא אות בעולם וזה דרך דרש ורמז. ומדברי הזהר דף רכ״ה מפשטן של דברים נראה דבימי רשב״י נראה הקשת בבבל וכפ״ז צ״ל דמה שלא נראה הקשת בימי רשב״י היינו באקלים שלו וכ״כ הרב אספקלריא המאירה אמנם לפק״ד אין האמת כן וצריך לידחק בלשון הזהר כמ״ש בעניותי בפתח עינים בקונטריס אחרון הנקרא שומר הפתח דף צ״ח ע״ג: ט׳:קע״א א׳ ויחל נח איש האדמה וכו׳. נראה לפי הפשט שתכף אחר יציאתו מן התיבה התחיל ליטע כרם דאין ויחל יוצא מידי פשוטו שהוא התחלה כמ״ש הרב יפה תואר דף רכ״ג ע״ד. ואם כן איך קלל כנען והיכן היה בעולם. ומה גם דמפירש״י ז״ל נראה דכנען בן רביעי לחם כמו שהוא פשט הכתובים. ועוד קצת מפרשים הרמ״א והרב כלי יקר ודעמייהו כתבו דחם למד מכנען ג״ע. וראיתי להרב יפה תואר דף רכ״ה ע״ד שכתב דעבר מיציאתו מן התיבה עד מעשה זה של נטיעת הכרם זמן רב שהוליד חם ד׳ בנים וכנען הקטון כבר היה גדול דחטא ונתקלל עכ״ד. ופשט הכתוב ויחל נח נראה שהיה תכף ליציאתו מן התיבה. אמנם ראיתי להרמב״ן ורבינו בחיי ז״ל שכתבו דכנען היה הבכור לחם ומנאו רביעי לפי שנתקלל. והרב החזקוני ז״ל כתב דהורתו של כנען בתיבה ונולד בצאתם מן התיבה ע״ש ולפי שיטה זו יש קצת ישוב דאחר ימים שיש בהם ירחים שהיו מבולבלים מאד בצאתם מן התיבה נתישב נח ויטע כרם וכנען אז בחדשים גדל כי היה סמוך לזמן המבול שהיו גדולים בצאתם מרחם. אמנם מרז״ל ורש״י ז״ל נראה דכנען בן רביעי לחם:

נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-ט

נחל קדומים: י״ב:ש׳ א׳ ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו'. אפשר דרך רמז ומוסר ויאמר ה' התורה בשם ה' אומרת אל אברהם שהיא הנשמה לך לך מארצך התפרש מחומר גופך הארציי. ורמז בלך לך שצריך לשית עצות בנפשו ע"ד שדרשו רז"ל וילך איש מבית לוי בעצת בתו. גם כאן רמז יתיעץ להפרד מארצו היאמר חומ"ר. והטענות שיתיעץ בהם לפרוש הם וממולדתך בוי"ו כולל כי אתה והקודמים לך מאין אתם כמ"ש מאין באת מטפה סרוחה. ומבית אביך רמז חלוקת ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה הוא הקבר עד"ש ליחרב ביתך שהיא הקבר. ואמרו ומבית אביך רמז כי הוא מילתא פסיקתא אין נקי וז"ש ומבית אביך פי' מקבר אביך שהוא גזרה שוה בעוד קבר"ת ארץ. אל הארץ אשר אראך רמז חלוקה שלישית ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני ממ"ה וז"ש אל הארץ רמז לג"ע אשר אראך כביכול. ואעשך לגוי גדול כי כל המצות שאתה מקיים נבראים מלאכים וז"ש ואעשך לגוי גדול שופרך וחיל"ך כתות מלאכים הנעשים מתורתך ומצותיך וכמ"ש הראשונים ע"פ ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל שיש להם מלאכים מרוב המצות שקיימו. ואברכך ברכות שמים בעדן גן אלהים ועוד אוסיף ואגדלה שמך לעלות במעלות יותר עליונות והיה ברכה א"נ אפשר רמז והיה ברכה כי כל הברכות והמצות הם ליחד קבה"ו בדחילו ורחימו ורמוז בתיבת והיה קבה"ו ו"ה י"ה בדחילו ורחימו וזה רמז והיה ברכה צריך לכוין והי"ה בברכה. וזו רמז היום לעשותם והי"ה עקב. וכן והי"ה אם שמוע תשמעו ודוק והארך: י״ב:שי״ב א׳ אמרי נא אחותי את. אמור לחכמה אחותי את. כן הוא במסרה. הנה בזהר הקדוש דרשו אחותי את ומייתי קרא דאמור לחכמה על דרך האמת ע"ש. ועל פי הפשט אפשר במשז"ל דעונתן של ת"ח משבת לשבת וכבר כתב הר"ן דאם מתחדש להם ענין בלמודם פטורים אף בליל שבת. ואמרו בזהר הקדוש ע"פ לסריסים אשר ישמרו את שבתותי דמסרסי גרמייהו בחול ועוסקים בתורה ובחרו באשר חפצתי זיווגא דמט' עש"ב וכפי דברי הזהר הקדוש יש להכריע נגד מ"ש הר"ן על דרך האמת כמבואר לי"ח. ואין ראיה ממאי דלא תנן עונת ת"ח כמ"ש הר"ן דיפה כתב מהר"ם שיף דלא נשנה משום צניעות. וביותר יומתק עד"ה דתלוי ביחוד למעלה וכתיב והצנע לכת ע"ם אלהיך דווקא. וזה רמז המסרה דיאמר הת"ח לביתו אמרי נא בחול אחותי את אסורה כאחותי. נ"א גימטריא בהחול. ואם כה יעשה ויעסוק בתורה יהיו לו ד"ת ברורים אמור לחכמה אחותי את כמו שאמרו רז"ל בשבת פ' חבית ודוק:

פירוש הרא"ש על בראשית פרק-ט

רא"ש על התורה: ט׳:רכ״ו א׳ ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. איתא במדרש דבשעה שנטע נח כרם בא השטן אליו א"ל אני רוצה להיות עמך אריס בנטיעה זו מה עשה השטן הביא חזיר וגדי וכבש וקוף פי' לאלו ד' דומה שותה היין אם שותה יותר מדאי דומה לחזיר שמפרכס ומתלכלך בצואה ובטיט ואם שתה מעט עד ששמח לבו הוא מקפץ ומדלג על ההרים כגדי ואם שתה בנתים עד שנרדם דומה לקוף שעושה מעשה שחוק ואם שתה בעת אכילתו דומה לכבש: ב׳ ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין כמו ותהר ותלד בן: ט׳:רל״א א׳ ויאמר ארור כנען. וא"ת למה נתקלל כנען יותר מכל שאר בני חם בשלמא למאן דאמר חם סרסו ניחא אלא למאן דאמר דחם רבעו מאי איכא למימר. וה"ר אהרן ראה במדרש שחם ראה וספר לאחיו כמלעיג ולא עשה דרך כבוד אך בשוק גלה הדבר ושמע כנען ורבעו הה"ד וידע את אשר עשה לו בנו הקטן קטנו של חם דבני בנים הרי הם כבנים שהרי חם עצמו לא היה קטן שהרי מונה אותו הכתוב אמצעי אלא קטנו של חם ר"ל והוא כנען ולכך כתיב וירא חם אבי כנען אביו של עובר עבירה ולמאן דאמר סרסו קרוי חם בנו הקטון כלו' בזוי כמו קטון נתתיך בגוים בזוי אתה מאד ועוד אמרי' בפרקי ר"א מה ראה נח לקלל בנו בעבד דכתיב בן יכבד אב ועבד אדוניו אם בן יכבד אב הרי טוב ואם לאו יהיה עבד אדוניו עד כאן מדברי הרמב"ן ז"ל: ב׳ ויאמר ארור כנען. פירש"י אתה גרמת לי שלא להוליד בן ד' לשמשני ארור בנך הרביעי. וא"ת תינח למ"ד סרסו שגרם לו שלא להוליד בן ד' אלא למ"ד רבעו מה שייך לומר אתה גרמת. ונ"ל דהא והא עשה למ"ד רבעו גם סרסו וכן משמע בפ' סורר ומורה. וא"ת מפני מה לא קלל נח את חם בנו עצמו דיותר היה מן הדין לקללו מלקלל את בן בנו. וי"ל לפיכך לא רצה לקללו לפי שהיה מבורך מפי הגבורה בצאתו מן התיבה עם היוצאים שנתברכו:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-ט

ברטנורא: ט׳:רי״ב א׳ ויטע כרם כשנכנס לתבה הכניס עמו זמורות ויחורי תאנים. נ"ל דלכך נקט אלו השני מינין משום דאין להן גרעיגין ליטע כמו התמרים והזתים והרמונים. מהר"ר: ב׳ הטוב לך להודות ג׳ היית עזרי באלה תולדות ד׳ ותמציא לי חילך ה׳ בסדר חדושי לך לך

גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-ט

גור אריה: ט׳:ר״ח א׳ ואגדה לשון חיות. ואף על גב דאין תיבת "וחתכם" דומה לחיות, שאין חיות בלא יו"ד, אפילו הכי לשון נופל על לשון הוי, מפני שהיראה הוא בשביל החיות כתב לשון "וחתכם", לשון נופל על לשון, אף על גב שאינו לשון אחד לגמרי: ט׳:ר״ט א׳ כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון וכו'. ואם תאמר לא לכתב "כירק עשב", שהרי כבר כתיב "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה", ויש לומר דאי לא כתב "כירק עשב" הוא אמינא דווקא כשמתה הבהמה מאיליה אז מותר לאכלה, אבל להמית ולאכלה - לא, לכך כתב "כירק עשב" כמו שהירק אין חילוק, דלעולם מותר לאכול. אבל קשה דהא כיון שאסר לאדם אבר מן החי (סנהדרין נו ע"ב), שמעת מינה שאם מתה אפילו לאדם שרי, וממילא כאשר התיר לנח - התיר לו להמית גם כן, ואם כן "כירק עשב" למה לי, לכך נראה שלא התיר שום בשר לאדם, אפילו אם מתה מעצמה, ואף על גב שאדם נצטווה על אבר מן החי בפסוק "ויצו על האדם", היינו שלא יאמר דוקא בשר מן הבהמה שמתה דאסר, אבל אבר שנפרש מן החי - כיון שפירש מן הבהמה בחייה אין שם בשר בהמה עליו, ויהיה מותר, לכך הוצרך להזהיר על אבר מן החי. אי נמי שאם כתב "כל אשר חי לכם לאכלה" הוא אמינא "חי" דווקא, ולא ירק, הוצרך למכתב "כירק". ולא מצי למכתב 'ירק וכל חי לכם לאכלה', שהרי ירק כבר נתן לאדם (לעיל א, כט), ולא שייך בו עתה 'נתינה', לכך כתב "כירק עשב": ט׳:ר״י א׳ כך הוא הגירסא בשר בנפשו דמו - אסר להם אבר מן החי, כלומר כל זמן שנפשו בו לא תאכלו הבשר. בשר בנפשו לא תאכלו - הרי אבר מן החי. ואף דמו לא תאכלו - הרי דם מן החי. ופירושו כי "בשר בנפשו" רוצה לומר שהבשר עם הנפש, והבי"ת הוא כמו 'עם', רוצה לומר כל זמן שנפשו בו לא תאכלו הבשר. ו"דמו" הוא ענין בפני עצמו, כאילו כתיב 'ואף דמו לא תאכלו', והוא דם מן החי. ומה שהוצרך לומר "בשר בנפשו" 'בעוד נפשו בו', ולא פירש כמשמעו בשר עם נפשו, מפני שהנפש הוא עם הבשר, ולא שהבשר הוא עם הנפש: ט׳:רי״א א׳ שהתרתי וכו'. כך הוא הגירסא כמו שכתוב בספרים, ורוצה לומר "אך" בא להוציא דבר מן הכלל הראשון, דקאי אמה שכתוב לפני זה, ומאי בא להוציא, אלא מפני שהתיר נטילת נשמה לבני נח וכו'. וגירסת הרא"ם "את דמכם" אדרוש מהשופך דם עצמו, "לנפשותיכם" - אף החונק עצמו. ונראה כי גירסא משובשת היא, דמאי שנא חניקה משאר מיתות, ולמה לי לומר השופך דם עצמו, וחונק עצמו: ט׳:רי״ג א׳ ולפי מדרשו להקיש וכו'. ויש להקשות דשמא המדרש הזה (יבמות סג ע"ב) גם כן סובר שהכתוב לא בא רק לציווי, ולא דרשו דרשה זאת רק בשביל סמיכות המקראות, שכתוב (פסוק ו) "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" - "ואתם", משמע בפירוש שהוא מקיש אותם להדדי (קושית הרמב"ן), ועוד דהא גם כן לפי המדרש צריך לפרש "ואתם פרו ורבו" למצוה, דהא דרשינן (יבמות סג ע"ב) 'כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה', אם כן צריך לפרש "ואתם פרו ורבו" תתעסקו בפריה ורביה, והיינו נמי לגמרי מצוה, וקרא של מעלה (פסוק א) מפרש דלברכה הוא, שהרי כתיב "ויברך אלקים את נח וגומר". והקשה הרא"ם למה הוצרך לצוות את נח, והלא כבר הזהיר את אדם (לעיל א, כח), ומהכי תיתי לומר שאינו מצוה, שהרי כל ז' מצות לא חזר להזהר עליהם, ובשלמא שפיכת דמים, היינו מפני שהותר להם נטילת נשמה כמו שפירש רש"י ז"ל (פסוק ה), וכאן כבר הזהיר את האדם על פריה ורביה, דכתיב (לעיל א, כח) "ויאמר להם פרו ורבו וכבשה" ודרשינן (יבמות סה ע"ב) "וכבשה" חסר כתיב, לומר מי שדרכו לכבוש מצווה על פריה ורביה, ואם כן למה הזהיר על פריה ורביה זימנא אחריתא, ויש לתרץ דהוצרך הכתוב לחזור ולצוות על פריה ורביה כיון שנאסר בתשמיש המטה, כדכתיב (לעיל ו, יח ורש"י שם) "אתה ובניך ואשתך", ואף על גב שאחר כך חוזר להתיר להם תשמיש המטה (לעיל ח, טז), הא אין לך רק היתר ולא מצוה, לכך הוצרך למכתב עוד קרא ללמוד חובה ומצוה. אי נמי מן "וכבשה" לא למדנו מצוה לבני נח רק לישראל, אף על גב דכתב קרא גבי אדם, הכתוב מלמד מה שיהיה בסוף מצוה לישראל, וכהאי גוונא פירשו התוספות בפרק ד' מיתות (סנהדרין ס. ) אצל "למניהו" (לעיל א, יב): ט׳:רט״ו א׳ מסכים אני עמך וכו'. פירוש לשון "הנני" יאמר על ההסכמה, כלומר הנני גם כן מסכים למה שתאמר, ולפיכך הוצרך לפרש שנח היה דואג מלעסוק בפריה ורביה וכו', עד שהבטיחו הקב"ה שלא להשחית את העולם. פירוש שכבר כתב למעלה (ח, כא-כב) שהבטיחו הקב"ה שלא להשחית את העולם, 'וכן עשה' דקאמר היינו שכן עשה למעלה (שם), 'ובאחרונה אמר הנני מסכים כו'' היינו מה שכתוב כאן "ואני הנני מקים", שאמר הנני מסכים עמך לעשות חיזוק לבריתי דהיינו ההבטחה שהבטחתי למעלה, ואתן אות. ואף על גב דכתיב (לעיל ח, כא) "לא אוסיף לא אוסיף" והוא שבועה (רש"י שם), ומכל מקום אות הוא חוזק יותר, כי השבועה אפשר שתהא לה התרה, כמו שדרשו רז"ל אצל "ויחל משה" (שמות לב, יא) בפרק אין עומדין (ברכות לב. ) - שהתיר לו את נדרו, והוא הדין שבועה נמי התרה יש לה, ולכך נתן אות שהוא יותר חזק וקיום עד שאין לו התרה: ט׳:רט״ז א׳ שהרי אין הלוכן עם הבריות. פירוש החיות המזיקין - כגון ארי דוב ונמר. והרא"ם פירש 'המזיקין' - השדים. וטעות הוא, כי כאן כתיב "לכל חיות הארץ", ואין השדים נקראים 'חיות', רק בכלל "כל חי" הם, כדכתיב (לעיל ו, יט ורש"י שם) "מכל החי", ולא נקראים 'חיות': ט׳:רי״ז א׳ אעשה קיום לבריתי ומה כו'. שאין "והקימותי את בריתי" עשיית הברית (קושית הרא"ם), שהרי כבר הבטיח הקב"ה את נח שלא לשחת את העולם (לעיל ח, כא), אם כן כבר עשה ברית עמו, אלא "והקמותי את בריתי" אעשה קיום לבריתי, והוא האות. ומפני שהוקשה לו הרי האות כבר נזכר אחריו בפסוק, דכתיב (פסוק יב) "ויאמר זאת אות הברית", לפיכך אמר שהכתוב מפרש מהו הברית: ט׳:רי״ח א׳ נכתב חסר. יש מחכמי הטבע שאומרים שהקשת הוא נעשה בטבע מן ניצוץ השמש, ולפיכך הוקשה באיזה ענין הקשת אות על שלא יבא המבול, אבל אין זה קשיא, כי קודם המבול לא היה כח בלהט השמש לפעול הקשת, ומפני זה אפשר לבא המבול, אבל אחר המבול שכל כך גובר הלהט של שמש, ואין צריך לומר כי השמש בעצמו קבלה השתנות, אבל הלהט והניצוץ היה גובר אחר כך מחמת שהוסר דבר המונע את הלהט והניצוץ, והיה גובר הלהט עד שנעשה הקשת, והוא אות ברית: ט׳:ר״כ א׳ כשתעלה מחשבתי וכו'. דאין לפרש "בענני ענן" כמשמעו, דכמה פעמים יש ענן ואין הקשת נראה, אלא על כרחך פירוש "בענני" - כשתעלה במחשבתי להביא פורענות: ט׳:רכ״ו א׳ עשה עצמו חולין. דאם לא כן "ויחל" למה לי, לכתוב "ויטע כרם": ב׳ כמו איש נעמי. פירוש דאין לפרש "איש נעמי" (רות א, ג,) לשון אישות, שאם כן יהיה פירושו 'של נעמי', ואין האיש קנוי לאשה (קידושין ה ע"ב) שיאמר האיש מצטרף אל האשה, כי אשה מצטרפת אל האיש, לא האיש אל האשה, כך פירש הרא"ם. ואינו נכון, כי אף על גב שאין האיש נקנה לאשה שייך לומר 'איש של נעמי', שהיא ניקנית לו, כמו שיאמר "בעל נעמי". ועוד הרי כתיב (לעיל ג, טז) "ואל אישך תשוקתך", "מבלעדי אישך" (במדבר ה, כ), ואין חילוק בין "אישך" ובין "איש נעמי", מיהא זה יש ליישב דגם כן "אישך" כמו "בעליך". ויראה לי דרש"י סבירא ליה שאם לשון "איש" נופל על אדם שהוא זכר, אם כן לא שייך לומר "איש נעמי", שאין הזכר במה שהוא אדם זכר קניין של נעמי שיאמר "איש נעמי", ואין הזכר מצטרף אל האשה רק כשלקחה לשם אישות, ובזה מצטרף הזכר אל הנקיבה, לא מה שהוא זכר בלבד, ועל כרחך "איש נעמי" כמו 'בעל': ג׳ הביא עמו זמורות. דאם לא כן מהיכן היה ליטע כרם, אלא שהכניס עמו זמורות ויחורי תאנים. ומה שהוסיף 'ויחורי תאנים' יש מפרשים דאם לא כן קשה ההיא דלעיל שאמר ש'עשה עצמו חולין שהיה לו לעסוק בנטיעה אחרת', ודלמא לא היה לו נטיעה אחרת, אלא שהיה לו גם כן נטיעות אחרות, כגון יחורי תאנים. והקשו למה הכניס עמו אלו השנים בלבד ותו לא, ותירץ הר"ת מארולייניש בשביל שהם מתקלקלים יותר משאר נטיעות במים, ולכך הכניס עמו אלו שנים. וקשה על פירוש זה דהא נקרא "מבול" (לעיל י, ז) 'שבלה הכל' (רש"י שם), וכל הזרעים והאילנות בלו ולא נשאר אחד, שהרי הכל בלה, ולי נראה מפני שהם מאכלי אדם ביותר משאר אילנות, כדאמרינן (ראה ברכות מד. ) היה אוכל בתאנים וענבים, והוא הדין אחרים שהם צריכים לעולם, כדמשמע בב"ר (לו, ג) שאף גרופית לזית הביא, ודרשו רבותינו ז"ל (שם בב"ר) מדכתיב (ר' לעיל ו, כא) "ואתה קח לך מכל מאכל ואספתו אליך", אין אדם כונס אלא אם כן צריך לו בסוף, וגם כן כאן היה כונס בשביל שיהיה צריך לו בסוף כשיצא מן התיבה: ט׳:רכ״ז א׳ על שם שומרון וכו'. יראה לי שהכתוב מרמז עיקר הפורענות דבא על ידי היין, והם ב' דברים; האחד - הוא הגנאי הבא לאדם על ידי שכרות - שיתבזה, לכך נאמר "ויתגל בתוך אהלו" - שנתבזה. השני - הוא אבוד החכמה והשכל אשר יש באדם. ודע כי השכל הוא הדבוק בה' יתברך, ועל ידי השכרות יאבד הדבוק ההיא, וכאשר אין האדם דבוק בה' - יבא פירוד וגלות לאדם, כי כל זמן אשר האדם שכלו עליו הוא נטע נאמן, "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט) הוא, ונטיעותיו בשמים, כי הראש שהוא השורש של (אילן) [אדם] פונה למעלה, וזה כי נקרא האדם "עץ השדה" נטוע בשמים, ועל ידי השכל הוא נטוע במקומו אשר אם כל הרוחות באות ומנשבות בו אין מזיזין אותו ממקומו (ראה אבות פ"ג מי"ז), וכאשר הולך האדם אחר השכרות ושכלו נאבד - אז הוא גולה, וזהו שרמזה התורה באמיתות לשונה "ויתגל", כתב לשון "ויתגל" שהוא לשון גלות:ותימה מדברי רש"י, שרז"ל בב"ר (לו, ד) לא אמרו שהכתוב מרמז על גלות עשרה שבטים רק בלשון "ויתגל" שהוא לשון גלות, אבל בלשון "אהלה" לא מצאתי בב"ר. והדין עם רז"ל, כי הכתוב מרמז בלשון "ויתגל" הגלות, לפי שאין הפרש בין גלות ובין גלוי, כי מי שהוא גולה ממקומו יצא מהסתרו ונראה במקום אחר, ורמז בו הגלות - כלומר לשון גלוי שנתבזה, וגלוי אחר - גלות ממקומו, ודבר זה נתקיים בגלות עשרת השבטים שגלו על עסקי היין, מפני שהפרידו השכל אשר הוא הנטע הנאמן, כמו שבארנו למעלה. וכך יש בב"ר (לו, ד) - 'ר' שמואל בר נחמני אומר 'ויגל' אין כתיב כאן אלא 'ויתגל', דבר זה גרם לו גלות ולבניו. עשרת השבטים לא גלו רק על עסקי היין וכו'', ומדאמר 'גרם לו גלות' ומאי גלות גרם לו, אלא כמו שאמרנו שהיה לו גלות להיות נגלה ממקום מעלתו ומדריגתו, וכן לבניו גרם גלות. ולא כמו שפירש רש"י שהכתוב מרמז דוקא על עשרת השבטים, שהרי אמר 'לו ולבניו' משמע כל בניו, רק שזה נמצא בעשרת שבטים, ועיין: ט׳:רכ״ח א׳ י"א סרסו וי"א רבעו. דאין לומר כמשמעו - שראה ערותו, דהא כתיב בקרא (פסוק כד) "אשר עשה לו בנו הקטן", ומה שראה ערותו אין זה עשיה נקרא. ובסנהדרין בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין ע. ) מסיק דמאן דאמר 'רבעו' סבירא ליה גם כן 'סרסו', דאם לא כן למה קלל כנען (פסוק כב) שהוא רביעי לבנו חם, בשלמא למ"ד 'סרסו' אמר 'את גרמת לי שלא להוליד בן רביעי יקולל לך בן רביעי', אלא למ"ד 'רבעו' למה קלל הרביעי, ולפיכך למ"ד 'רבעו' צריך לומר גם כן 'סרסו'. ומה שהוצרך לומר 'רבעו' משום גזירה שוה, כתיב הכא "וירא חם אבי כנען", וכתיב התם (להלן לד, ב) "וירא אותם שכם בן חמור", מה התם רבעה אף כאן רבעו. ומה שלא קלל את חם בעצמו, אמרי בב"ר (לו, ז) משום שהקדוש ב"ה בירך את נח ואת בניו, כדכתיב (פסוק א) "ויברך אלקים את נח ואת בניו", ואין קללה במקום ברכה: ט׳:רכ״ט א׳ לכך זכו וכו'. בב"ר (לו, ו). פירוש לפי שאלו שני אחים היו נוהגים כבוד לכסות את אביהם, לפיכך זכו לכבוד, זה - לקבור את הגוף שלא יהיה מוטל בבזיון, וזה - לטלית של ציצית, דטלית הוא כבוד לגוף, וכדר' יוחנן דקרא למאני - מכבדותי (שבת דף קיג. ). ובודאי כבוד ציצית שהיא מצוה - הוא יותר מקבורה, ומפני ששם נתאמץ במצוה יותר - זכה לכבוד הזה, שיהיו מלבושיו - שהוא כבוד האדם כאשר הוא עם נשמתו - דרך כבוד, מה שאין כך ביפת, שלא זכה לכבוד רק הגוף בלבד, וגם לא זכה לדבר מצוה:והא דאמרינן בפרק כיסוי הדם (חולין ריש פט. ) דבשביל שאמר אברהם "אם מחוט ועד שרוך נעל" (להלן יד, כג) זכו בניו לטלית של ציצית (קושית הרא"ם), ויש לומר דזכות שניהם גרם מצוה זאת שהיא טלית של ציצית, דאם לא היה זכותו של שם, אף על גב שאמר אברהם "מחוט ועד שרוך" - בשביל זה אין סברא שיהיה בבגדיהם ציצית, דמה ענין "מחוט ועד שרוך" לבגד, שהחוט אינו בבגד, ולפיכך צריך לזכותו של שם שזכו לטלית של מצוה, ומכל מקום צריך גם כן זכות אברהם, דלמה יזכו לציצית, דאין ענין זכות של שם שיזכו למצות ציצית, והשתא על ידי שם זכו שיהיה מצוה בטלית שלהם, ואברהם שאמר "מחוט ועד שרוך" על ידו זכו לציצית, ולפיכך שניהם גרמו מצות ציצית בטלית, ופשוט הוא: ב׳ וחם שבזה וכו'. דע כי יש דבר נפלא במדרש (ב"ר לו, ו), כי התולדות נמשכים אחר היסודות - כמו שהאילן-ענפיו נמשכים אחר העיקר והיסודות. ואשמועינן הכתוב כי חם היה גלוי ערוה ובזוי הגוף בחלקו, שהיה מבזה את אביו, לכך נמשכו אחריו תולדותיו, והוא אשר הכתוב אומר (ר' ישעיה כ, ד), "כך ינהג שבי מצרים וגלות כוש וגומר", אמנם שם ויפת היו דבקים בכבוד, ומזה בניהם נמשכים אחר הכבוד. ובני שם זכו לטלית של ציצית, כי כבוד השם יתעלה (חופה) [חופף] אותם, וכבוד ה' עליהם. והפרש גדול יש בין שם ובין יפת, כי שם היה מכובד במצות ציצית - מפני שנתאמץ במצוה יותר זכה גופו ונפשו לכבוד, אבל יפת שלא נתאמץ ולא עשה בכוונת נפשו - זכה גופו לבד לכבוד, וחם שביזה יתבזה כל גופו ונפשו:ודבר מופלא הוא בסוד המדרש הזה, ואם תדע שלשה בנים אלו ומדריגתם; כי שם הוא הנכבד הוא המובחר, ויפת הוא הגדול, וחם הוא הקטון, תבין כל הדברים באמיתתם למה לא נתאמץ יפת במצוה הזאת כמו שם, כי יפת דומה לגוף אשר אין פעולתו בזריזות, ולפיכך לא זכה רק הגוף לקבורה, ובשביל זה נקרא "יפת", כי יופי שייך בגוף דוקא. וחם הוא כח הנפש, ונושא כח הנפש החיוני - הוא חום טבעי בלב אדם, לכך נקרא "חם". אבל שם הוא עיקר, והוא כמו עצם הצורה של אדם, לכך נקרא "שם", כי השם בא על העיקר ועל עצם הדבר. ומזה תבין סוד אלו ג' בנים - שהיו נגד חלקי האדם; יפת נגד הגוף, וכל ענין הגוף הוא בעצלות, וחם נגד הנפש החיוני, אבל שם הוא על דבר שהוא עצם ועיקר. ומפני כי נפש החיוני הזה הוא גופני, ולפיכך הוא ארור שיהיה עבד (פסוק כה), כמו דאת אמרת "שבו לכם פה עם החמור" (להלן כב, ה), 'עם הדומה לחמור' (יבמות סב. ). אבל יפת אף על גב שהוא נגד הגוף אין בזה חסרון, כי דבר שהוא כח והוא גופני זהו קללה וארור, כי תמצא כח שאינו גופני והוא נבדל, אבל דבר שהוא גוף אין בזה קללה, שכן ראוי להיות גוף. ויש בזה דבר מופלג, ואין כאן מקומו:ותמצא כי אלו ג' בנים הם כנגד ג' בני אדם, שכמו שאותם השלשה כוללים כל העולם, כן אלו ג' כוללים כל העולם. והנה יפת כנגד הבל, כי "שקר החן והבל היופי" (משלי לא, ל), ושניהם ענין גוף, ולכך הם הבל. וחם שהיה ארור - כנגד קין שהיה ארור (לעיל ד, יא). ושם שהוא עיקר כמו שנתבאר - כנגד שת שהוא יסוד ועיקר, ולכך נקראת "שת" שממנו הושתת העולם (במדב"ר יד, יב). ואין כאן מקום זה, רק היה הכוונה פה להודיע הדבר הנפלא אשר אמרו חכמים ז"ל (ב"ר לו, ו) כי יפת זכה לקבורה, כי כוונתם כי היה מעלת יפת דומה כבאדם הגוף, אשר ראוי לו הקבורה, שהוא ישוב אל העפר (לעיל ג, יט) ויתכסה בעפר. ושם זכה להיות עליו מלבוש מן המצות, שהיא כבוד ה', ובזה יהיה כבוד ה' חופף עליו כל היום (עפ"י דברים לג, יב): ט׳:ר״ל א׳ בנו הקטן והפסול. דאם לא כן למה קראו "בנו הקטן", דמאי נפקא מיניה אם היה קטן או גדול, אלא 'הקטן והבזוי', לכך ביזה אותו גם כן. והרא"ם פירש דחם היה גדול מיפת. ולא נראה כלל דלקמן (י, כא) אצל "אחי יפת הגדול" שם יתבאר בפירוש. ומה שמונה אותו אחר חם, זה מפני שמתחיל באמצע - זכר אחריו כסדר הקטן ואחר כך חוזר לראשון, וזה הוי יותר כסדר משהיה מזכיר אחריו יפת: ט׳:רל״ב א׳ שעתיד לשמור הבטחתו. דאם לא כן, מאי שייך "ברוך" במקום הזה, אלא שראה שהקב"ה יקיים הבטחתו לבניו ואמר "ברוך ה' אלהי שם": ט׳:רל״ג א׳ ומדרש חכמים כו'. דהוקשה להם (יומא ט ע"ב) שהתחיל בשם "ברוך ה' אלקי שם", ואחר כך אמר "יפת אלקים ליפת", וסיים בשם "וישכון באהלי שם", אלא הכי פירושו אף על גב ד"יפת אלקים ליפת". והנה מלה אחת היא, ובא לומר שלא תשרה השכינה במקדש שני: ב׳ אף משיגלו. דאי קודם שיגלו - כבר כתב (פסוק כו) "ויהי כנען עבד למו":

העמק דבר על בראשית פרק-ט

העמק דבר: ט׳:ר״ג א׳ ויאמר להם פרו ורבו. אין זה אלא ברכה. דצווי על פו״ר נאמר לבסוף ואתם פרו ורבו כפרש״י והכי אית׳ בסנהדרין נ״ט. אלא כאן לברכה. והא דכתיב ויאמר להם. הוא משום דבאותו מאמר בא כל האמור בענין ואינו לברכה. משא״כ לעיל א׳ כ״ח בא מאמר בפ״ע בסדר האכילה. ע״כ הא דכתיב ויאמר להם אלהים פרו וגו׳ הוא לצווי כמש״כ שם: ט׳:ר״ד א׳ ומוראכם. שיהיו בורחים ויראים לפגוע באדם: ב׳ וחתכם. שיהיה לבם נשבר בהגיע האדם להם: ג׳ בכל אשר תרמש האדמה. קאי על מורא וחתית. דאי על בידכם נתנו. הי׳ לומר כל אשר תרמוש. אלא קאי על מורא וחתית. ושינה הקב״ה הלשון מבחית הארץ ועוף השמים. משום דיש נ״מ בין חיה ועוף לרמש ודגים בענין מורא האדם. דחיה ועוף מתייראים ובורחים כשרואים אותו מרחוק משא״כ רמש ודגים אין מרגישים בזה עד שיהא האדם פושט ידו לנגוע בהם אז נשמטים ובורחים. מש״ה כתיב בכל וגו׳ כשיגע בהם וסיים הקב״ה מאמר בפ״ע. ד׳ בידכם נתנו. כל הברואים הללו אע״ג שבורחים ממנו מכ״מ ביד האדם נתנו להשיג אותם ע״י חריצות והשתדלות: ט׳:ר״ה א׳ כירק עשב. כפרי הארץ מיבעי אלא בא ללמד שיהא לחיה דין ירק עשב. שרשאי לתלוש משדה חבירו משום שאין אדם מקפיד ע״ז כמו בפרי וה״נ חיה הבא על שדה חבירו אין בה משום גזל משום שאינה משתמרת בה וכדתנן במס׳ ב״מ פ״ב הי׳ צבי רץ כדרכו כו׳: ט׳:ר״ו א׳ בנפשו דמו. משום איסור אמה״ח הי׳ די לומר אך בשר בנפשו כמו דכתיב בישראל לא תאכל הנפש עם הבשר. מש״ה פרש״י דמו זה דם מן החי. אבל זה אינו כדעת חכמים בסנהדרין פ׳ ד״מ וכמו שהקשה הרמב״ן ז״ל אבל תרגום יונתן בזמן דנפשי׳ בי׳ או דתליש מן חיתא נכסתא ועד דלא נפקא כולא נשמתא לא תיכלון ביאורו אפי׳ שחוטה רק שהיא עוד מפרכסת משום שעוד דמו בנפשו אסור: ט׳:ר״ז א׳ מיד כל חיה אדרשנו. מבואר במדרש קהלת ח׳ שהקב״ה עושה דין וחשבון אפי׳ עם אילני סרק אפי׳ עם מקל ורצועה מתחייבין ע״י אדם שניזק ע״י. מכש״כ שהקב״ה ידרוש נפש האדם מיד החיה: ב׳ מיד איש אחיו. פירש הקב״ה אימתי האדם נענש בשעה שראוי לנהוג באחוה. משא״כ בשעת מלחמה ועת לשנוא אז עת להרוג ואין עונש ע״ז כלל. כי כך נוסד העולם. וכדאי׳ בשבועות ל״ה מלכותא לקטלא חד משיתא לא מיענש ואפי׳ מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות אע״ג שכמה מישראל יהרגו עי״ז וע׳ ס׳ דברים כ׳ ח׳: ט׳:ר״ח א׳ באדם. ת״א על מימר דיניא ובסהדין. והא דאי׳ בסנהדרין פ״ז דגוי נהרג ע״י עד א׳ ובדיין א׳ היינו דוקא אם מוחזקין בכשרות. דבישראל לא מהני ובדיני אוה״ע מהני אבל סתם ב״א אין נאמנות לעד א׳ ודיין א׳ שלא יטה דינו: ב׳ כי בצלם אלהים וגו׳. הוא מזל כמש״כ לעיל וההורגו בלי זמנו הרי המלאך תובע דקיונו הרבה: ט׳:ר״ט א׳ שרצו בארץ. התהלכו בארץ מהר כמו רוצה להרבות הישוב. ובזה ורבו בה. דפירוד מקומות גורם רביה יותר מאשר היו במקום אחד: ט׳:ר״י א׳ ואל בניו אתו. אע״ג שלא היו כולם ראוים לרוה״ק מכ״מ בעמדם את נח זכו גם המה לדבר ה׳: ט׳:רי״א א׳ ואת זרעכם אחריכם. הוא מיותר שהרי הברית שעם שארי הברואים ג״כ נכללו זרעם לדורות עולם. אלא משום דבני נח כבר היו להם בנים לפני המבול ונכנסו בתבה בכלל בא אתה וכל ביתך כמש״כ לעיל ז׳ א׳. תדע שהרי ארפכשד בן שלישי לשם ונולד שנתים אחר המבול. וע״כ הי׳ לו בן אחד לפני המבול וכן כנען נולד מיד אחר המבול כאשר יבואר. והרי הי׳ בן רביעי לחם אלא כבר היו בתבה. ומש״ה לא היו נכללים בברכת אביהם כמו שלא נתכהן פינחס בברית עם אהרן ובניו כשאר זרעם. מש״ה פי׳ הקב״ה דהברית שלהם גם על ואת זרעכם אחריכם: ט׳:רי״ב א׳ אשר אתכם. לשמש ולצוות לכם שהרי לא נבראו אלא בשביל האדם: ב׳ ובכל חית הארץ. ת״א חיות ארעא. פי׳ בזה המקום חיה בפ״ע ולא כללם עם בהמה אע״ג שעמדו יחד בטבע בהמה עם האדם. כדי לפרש בברכה דזה סגולת הברכה לפרש שם המתברך ולא לכללו: ג׳ אתכם. העומדים אצלכם כדי לקבל הברית. וגם זה סגולת הברכה והברית שתחול בפניו יותר. וכן להיפך קללה ודאי חל בפניו יותר משלא בפניו כמש״כ הרמב״ם בטעם שהמנודה בפניו אין מתירין לו שלא בפניו משום דבפניו חל יותר: ד׳ לכל חית הארץ. ת״א לכל חית ארעא פי׳ צרכי העולם ושלימותו לאפוקי יוצאי התבה שבאו לשמש את נח כמש״כ לעיל ז׳ א׳ אותם לא היו בברית: ט׳:רי״ג א׳ והקמתי את בריתי אתכם. הברית שעם כל הברואים הוא אתכם. בשבילכם ובמדינה שנכרת האדם ממנה נאספו גם הברואים שבה. וכמו שאמר צפני׳ הנביא אסף את כל וגו׳ והכרתי את האדם: ב׳ ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול. לא הבטיח הקב״ה שלא יהיה מבול כלל והרי מצוי שטף במדינה אחת. אלא לא יכרת כל בשר אע״ג שישטוף הרבה אבל לא כל בשר: ג׳ וגם לא יהיה עוד מבול לשחת הארץ. לשנות צורת הארץ: ט׳:רי״ד א׳ זאת אות הברית. משמע שהראהו לנח הקשת. ולא כפרש״י להלן י״ז שהוא מיותר אלא מזה המקרא מוכח הכי כמו שדרשו חז״ל על החודש הזה. וזה לכם הטמא. זה יתנו. וה״נ משמעו הכי והראה בדרך נס בלי ענן אלא לצורך הברית: ט׳:רט״ו א׳ את קשתי. הזה שאתה רואה כעת. ב׳ נתתי בענן. הנני מטביע שיהיה כן בטבע בעת שיהיה הענן בעת זוהר החמה. ג׳ והיתה לאות ברית וגו׳. זהו בדרך כלל. ומפרש והולך איך יהיה הברית: ט׳:רט״ז א׳ ונראתה הקשת בענן. לפי׳ המפרשים כל המאמר כפול. וגם לשון המקרא ט״ז בין אלהים קשה וע׳ רמב״ן וגם לשון הברכה שקבעו חז״ל זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו מיותר. אלא כך הענין דמשמעות ונראתה הקשת היינו שנראה כרגע ונתכסה מיד. וכדומה לזה להלן מ״ה כ״ח ואמר הקב״ה אם יהיה בשעת הענן נראתה הקשת כרגע. אז וזכרתי את בריתי. תדע שמה שבא כרגע השמש נגד הענן המביא הקשת מזה יהיה לסימן שהגשם אינו בא מתחלה לברכה. אלא לשטף מים רבים ולהיות מבול ר״ל. אבל הנני מקים בריתי שלא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר. מבואר שיהיה למבול אבל לא לשחת כל בשר. אלא לעונש לשטוף כמה בני אדם ובהמה רבה. וע״ז האופן בא נוסח זוכר הברית דבל״ז היה כח הדין לשטף מכל וכל: ט׳:רי״ח א׳ והיתה הקשת בענן. שתעמוד הקשת איזה משך זמן ע״י שיהא הגשם עם זוהר השמש מעורבים אזי לא די שאינו בא למבול לשחת. אלא וראיתיה לזכר ברית עולם. שעשיתי להנהיג הטבע ולקיום העולם כמש״כ לעיל ו׳ י״ח. והיינו דכתיב בין אלהים. ולא קאמר ביני. אלא בין אלהים. וכבר ביארנו ריש פ׳ בראשית דשני משמעות יש לשם אלהים. היינו שהוא המנהיג את הטבע והוא הנזכר בכה״ת. שנית הוא הבורא את העולם ומלואה והוא שם אלהים שנזכר בפ׳ בראשית. וזהו מאמר אלהים הבורא את העולם כמש״כ לעיל ז׳ א׳. שראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים המנהיג ומשגיח לטוב ולברכה יתירה. ואם כי הוא הוא ית׳ ויתעלה אחד הוא ואין שני. מכ״מ כך דרך הלשון יפה. והיינו שמברכין על הקשת זוכר הברית ונאמן בבריתו. זוכר הברית הוא באופן הראשון ונאמן בבריתו באופן השני וידוע דמשמעות נאמן הוא לשלם שכר כדאי׳ בת״כ כ״פ אני ה׳ נאמן לשלם שכר. ובתענית י״א. אל אמונה כשם שמשלמין שכר כו׳ וכך ביאור הלשון ונאמן בבריתו. שבהיות הקשת בענן במשך הענן הוא לסימן ברכה לארץ כדאי׳ בתענית ח׳ שמשא דבתר מטרא מטרא : ט׳:רי״ט א׳ ויאמר אלהים וגו׳. חזר ואמר בפ״ע שלא יפול ספק בלב נח אשר רק בהתראות הקשת יהיו בטוחים מהשחתת הארץ משא״כ באם יהיה גשם שוטף בלי אותו אות הקשת. אפשר חלילה יהי חשש כליון. ואולי שאל נח או התפלל ע״ז. ע״כ חזר ובא המאמר זאת אות הברית. הקשת הלז שאני מראה אותו לבדו. הוא אות אשר הקימותי ביני וגו׳ גם בלי שום זכירה ואות הקשת. לא בא הקשת בענני ענן להתראות כי אם להורות שהדור ראוי לכליון לולי הברית אבל גם כאשר לא בא להתראות בקשת ג״כ העולם בטוח עפ״י מאמרי לבד. וזהו שמברכין על הקשת עוד וקיים במאמרו. ובשעת ראיית הקשת מברכין על כל אופנים שבא כמו בשעה שמברכין על אשתו של לוט. זוכר את הצדיקים על הצלת לוט: ט׳:ר״כ א׳ ויהיו בני נח. אלה בני נח מיבעי אלא ויהיו משמעו דשלשה הויות הווין בעולם [וכמו שת״א על המקרא היו אשורם ולטושים. למשרון וכו׳ והוא מדכתיב היו] ופי׳ הכתוב היוצאים מן התבה כי ודאי קרוב לומר שהוליד עוד בנים שלא נתפרשו אבל כאן בא המקרא לספר כי כמו שהושתת העולם בשלשה אופני בני אדם. היינו קין והבל ושת כמש״כ לעיל ד׳ כך היו כאן בני נח יוצאי התבה שהושתת מהם העולם שלשה. שם חם ויפת. וכאשר יסופר ענין שלשה אלה כמה נפרדים היו במהותן: ב׳ וחם הוא אבי כנען. באשר נעשה עוד אופן רביעי בעולם שיהא עבדות ואדם משועבד לחבירו כמו בהמה המשועבדת לאדם. וזה נתחדש מקללת נח לכנען. הקדים הכתוב אשר חם ומהותו הוא אבי כנען שראוי להיות עבד. משא״כ שם ויפת אין בניהם מוכשרים לכך. וכאשר יבואר עוד: ט׳:רכ״א א׳ ומאלה נפצה כל הארץ. מלאה כל הארץ מיבעי. אלא בא ללמדנו אשר משלשה אלה נתחלקה כל הארץ. שבאמת בכל הארץ אע״ג שבזה המקום עיקר הישוב מבני שם. ובזה המקום מבני יפת ובזה המקום מבני חם. מ״מ רצון הקב״ה היה שהעולם יתנהג ע״פ שלשה אופני בני אדם. היינו אנשים פשוטים עובדי אדמה ואין להם הרגשה דקה. ואנשים אפרתים מרגישים בשכל אנושי הרבה. ואנשים אלקיים דבקים בה׳ והמה מרכבה לשכינה לפי ערך האדם והמקום. ע״כ מכל שלשה אלו נתחלקה כל הארץ וע׳ להלן מש״כ י׳ ה׳: ט׳:רכ״ב א׳ ויחל נח. לפי הדרש ברבה דתחלת מעשיו היה הכרם. ע״כ היה מיד אחר המבול וא״כ צ״ל דס״ל דבני חם כבר נולדו לפני המבול. ולולי זה הדרש יש לפרש ויחל נח. שמספר האיך הגיע הענין להפריד שלשה אחים בטבעם. ואם היו מעשיות של כל א׳ נפרדים לא היה ניכר כ״כ כמה המה נפרדים. שהרבה השעה גורמת. וכמאמר חז״ל אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו. אבל בזה הענין שהזדמן מקרה א׳ לפני שלשתם באופן א׳ והראה כל אחד טבעו. ע״כ נעשה רושם בכל א׳ לעולם כי הוא מוכשר וראוי להיות כן. וכל מי שהוא אדם פשוט נקרא בן חם. ומי שהוא איש אפרתי ושכל טבעי ראוי להקרא בן יפת. ומי שהוא איש אלהיי ראוי להקרא בן שם. ומספר המקרא דהמקרה החל ע״י אביהם: ב׳ איש האדמה. מש״ה סיבב הקב״ה שיזדמן לפני נח זה הפירוד באשר הוא היה האיש הראשון אחרי המבול שקיום וברית האדמה היה אתו. ובזה מיושב הא דלא כתיב ויחל נח ליטע כרם כמנהג הלשון. אלא ויחל קאי על כלל הענין שבפרשה: ט׳:רכ״ג א׳ בתוך אהלה. באהלה מיבעי. בתוך משמעו באמצע כמו בתוך הגן וכן כ״פ. ואין דרך להעמיד מקום המשכב באמצע האהל אלא באיזה צד. ע״כ נראה שזה גרם לו מעשה בנו הקטן. ששחק עמו בשנתו בשכרותו. לבד הדרש הידוע: ט׳:רכ״ד א׳ וירא חם אבי כנען את ערות אביו. הראה בזה שלא הרגיש התפעלות בזה. אכן לא היה נחשב בזה לחטא. כי כך היה בטבעו בלי הרגשה שכלית. וע״כ לא נתקלל. אלא כתיב אבי כנען. מבואר שכנען היה גורם לזה הספור והוא העושה רעה להזקן: ב׳ ויגד לשני אחיו. בכל מקום משמעות הגדה הוא ספור ולא אמירה פשוטה. מבואר שלא הגלוי לבד שאין בזה ספור הודיע. אלא ספור מעשה כנען איך התעלל את הזקן: ט׳:רכ״ה א׳ ויקח שם ויפת. כבר פרש״י בשם חז״ל שהתאמץ שם במצוה יותר מיפת. אמנם לא נתבאר סיבת ההתאמצות היתירה ובמה ניכרת ההתאמצות. אבל נראה דלכן לקחו שניהם. משום דלא היה אפשר לכסותו בכבוד אם לא שיעשו שניהם. ואם היה אפשר לעשות ביחיד לא היו עושים שניהם אלא שם לבדו. ולא משום שהרגשו של שם היה חזק יותר אלא משום דשם היה הרגשו משום מצוה. והכלל במצוה שטוב לעסוק בעצמו יותר מבשלוחו. משא״כ יפת שהרגשו היה מצד שכל אנושי. שלא יהי׳ האב מוטל בבזיון ע״כ אין שום שכל אנושי נותן לעשות בעצמו. ומה לנו אם ע״י עצמו או ע״י אחר. והיינו דכתיב ויקח שם. מתחלה נסה שם בעצמו ליקח אולי יוכל לכסות וכאשר ראה שלא יהא נעשה יפה הצטרף יפת ג״כ: ב׳ וישימו על שכם שניהם. כל אחד השתדל שתהיה השמלה על שכמו ועל שכם אחיו משום שבאופן אחר לא היה נעשה הענין יפה: ג׳ וילכו אחורנית. אע״ג שהיה אפשר לכסות פניהם בשמלה מבלי ראות גם בהליכה כראוי כאשר כן עשו לבסוף אשר הפכו בע״כ פניהם אחורנית ובכ״ז לא ראו משום שצדדו השמלה באופן שלא יראו במקום שאין ראוי. מ״מ הלכו אחורנית להראות שעיקר הכניסה והביאה באוהל הוא בע״כ: ד׳ ופניהם אחרנית. לצד אביהם דבא״א לא היו רואין מקומו של האב: ט׳:רכ״ו א׳ מיינו. לא רק משנתו הקיץ אלא גם מיינו והיה דעתו שפוי לגמרי. ע״כ חלה עליו רוה״ק כאשר היה מוכשר. ע״כ וידע וגו׳: ט׳:רכ״ז א׳ עבד עבדים. באמת גם מזרע שם ויפת נמכרו כמה לעבדים. או נשבו במלחמה וכדומה. וכן להיפך לא כל בני כנען המה עבדים. והרי כמה אומות גדולות יצאו ממנו. אלא הקללה היה אשר מי שיגיע לזה להיות עבד יהא מסוגל לזה. כאשר הוא מזרע עבדים מלידה ומבטן ומהריון. משא״כ משם ויפת. אין זרעו מסוגל לזה וגם בהיותו עבד רוחו הפנימית שואף להיות חפשי וממילא אין נוח להשתמש בו וע״י השתדלות נעשה חפשי וע״כ נקרא כל עבד עובד כוכבים. עבד כנעני באשר הוא המובחר שבעבדים. אע״ג שאינו מזרע כנען: ט׳:רכ״ח א׳ ויאמר. אמירה בפ״ע. דמאמר הראשון היה בכעס. אע״ג שהיה ג״כ ברוה״ק. ואין השכינה שורה מתוך הכעס. אעפ״כ בזו השעה שנשרשו עניני הישוב וקיום העולם לימים יוצרו. לא היה כל הענין אלא סיבה קטנה כדי להגיע לידי כך ברוה״ק וכמאמר נבואה אפילו אינו ראוי מצד האדם בשעה אחרת אלא שכך היה רצון ה׳ להוחיל שפע נבואתו באותה שעה על נח. מש״ה בשעה שהיה בכעס לא היה עת רצון לברך. עד שנח מרגזו ואמר עוד הפעם ברוה״ק. ב׳ ברוך ה׳ אלהי שם. הנה מצות כבוד אב גורם לשכר ופרי בעוה״ז כידוע מעשה דדמא ב״נ. מיהו יש נ״מ בין העושה מצוה זו מחמת שכך רצון ה׳ ולא מצד הרגשת שכל אנושי. ובין העושה מחמת שכלו שמחייבו כך. ע״כ שם שעשה לשם מצוה נתברך שיהיו מבניו עובדי ה׳ ותורתו עד שיחול עליהם השגחת הטבע ע״י הויה בעצמו וזהו שאמר שיהא ברוך ה׳ אלהי שם. הרי שהקב״ה בעצמו ינהג הליכות הטבע והוא יתברך ויתעלה על ידו: ג׳ ויהי כנען עבד למו. באשר דברכה ראשונה לא היה בכל זרע שם. אלא באומה המיוחדת שהיא ראשית הכונה שתצא בעולם במועדו שיחול עליה שם כבודו ית׳. שע״י יהא נתמלא כבוד ה׳ בכה״א. אמנם עוד הרבה בנים שיצאו משם שלא הגיע למעלה זו והיו אומות העולם גדולות גם המה נתברכו במעלת בני יפת. וע״ע להלן י׳ כ״א: ט׳:רכ״ט א׳ יפת אלהים. באשר אוה״ע מתנהגים ע״פ שרי מעלה שחלק ה׳ מש״ה כתיב אלהים. וגם אוה״ע לא ידעי משם המיוחד כדאיתא בסנהדרין ס׳ ע״א. וע״פ מעשיו בשכל אנושי נתברך בעניני עוה״ז כמ״ש. וע״ע להלן כ״ז מקרא כ״ח: ב׳ וישכן באהלי שם. עוד ברכו באנשים חכמי לב שירגישו חכמת זרע שם באהליהם שהיא אלקית ואין לה קץ ותכלית. ויבואו גם המה ללמוד מהם דעות ומדות כמש״כ במעלת התורה בי מלכים ימלוכו בי שרים ישורו. וישעיה הנביא מ״ה אמר ואצרך ואתנך לברית עם לאור גוים. משמעו שישראל נוצרו להיטיב אמונת כל עם שנקרא ברית ולהאיר ד״א שלהם. ועוד נכלל בברכה זו דמהרחבת החיים של יפת יגיע תועלת לאהלי שם. כדאיתא בעבודת כוכבים ב׳ במה עסקתם א״ל הרבה מרחצאות כו׳ כדי שיתעסקו ישראל בתורה. וא״כ קאי לשון וישכון על יַפְתְּ אותם הפתוי של יפת ישכון ג״כ באהלי שם. וא״ת וישכן שכינתי במשכניה דשם פי׳ עוד כונה דיפת יזכה אשר ישכון השכינה באהלי שם היינו שע״י מלך פרס נבנה מקדש שני:

תורה תמימה על בראשית פרק-ט

תורה תמימה: ט׳:קצ״ט א׳ ומוראכם וחתכם. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, תינוק בן יומו חי אין צריך לשמרו מן החולדה ומן העכברים, ועוג מלך הבשן מת צריך לשמרו מן החולדה ומן העכברים, שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו', כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות, וכיון שמת בטלה אימתו א) דריש על דרך אסמכתא וחתכם מלשון וחיותכם, ואפשר לומר דלכן נראה לו לדרוש כן משום דלמובן חתה ומורא הול"ל וחתתכם, כמו חתת אלהים (פ' וישלח), נתנו חתיתם (יחזקאל כ"ו), וחתתני בחלומות ( איוב ז') ועוד. ונ"מ בענין זה לדינא, דאע"פ שתינוק בן יומו עדיין ספק נפש של קיימא הוא, מ"מ מחללין עליו את השבת, כיון שבטבעו יש לו מעלת אדם חי. – ועוד מבואר בסוגיא כאן בנוגע לדרשא זו, אמר רב פפא, נקטינן, אריה אבי תרי לא נפיל, ופירש"י לא נפיל להרגן כדכתיב ומוראכם תרי וכתיב על כל חית הארץ ואפילו ארי, עכ"ל. ולכאורה הוא פליג על רשב"א דאמר דאפילו אימת תינוק מוטלת על הבריות, כי העיקר תלוי בחיות האדם, כמבואר, ומכש"כ אחד גדול, והוא אומר דוקא שנים, אך אפשר לחלק בין אימת עכבר כמ"ש רשב"א לאימת ארי שאמר רב פפא, דעכבר ירא אפילו מתינוק אחד, וארי – רק משני אנשים גדולים. – ובכלל בהא שאמרו אריה אבי תרי לא נפיל פריך בגמרא והא חזינן דנפל, ומשני דאינה נופלת אא"כ נדמה לו כבהמה. והבאור נראה ג"כ ע"פ ענין הפסוק הזה ומוראכם וחתכם, וסיום הענין כי בצלם אלהים עשה את האדם, והיינו כשסר מהאדם צלם אלהים שאינו נוהג עצמו כשורה אז סרה ממנו הבטחת הקב"ה ומוראכם וחתכם אלא הוי כשאר חיות. – וע' בתענית כ"ב א' לענין שמתריעין ומתענין על משלחת חיות רעות, ומפרש, היכי דמי משלחת, טרפה שני בני אדם ואכלה אחד מהם הרי זה משלחת [משום דכיון דלא היתה רעבה אלא לאחד למה טרפה שניהם אלא משום משלחת], אכלה שניהם אין זה משלחת [דמחמת רעבונה טרפם], ואינו מבואר למה לא צייר לפי סברא זו בטרפה אחד ולא אכלתו דהוי משלחת, ולפי המבואר כאן דבאדם אחד אין מוראו על החיה, א"כ אין ראי' שטרפתו מחמת משלחת רק בכלל משום דדרכה להזיק מפני שאין אימתו עליה, לכן צייר בשני אנשים דאי לא משום משלחת או רעבון היתה יראה מהם. – וע' בנמוק"י בפ"ד דב"ק בשם הרמ"ה, דהא דקיי"ל (ב"ק ל"ז א') מועד לבהמה לא הוי מועד לאדם הוא מטעם פסוק זה, דבאדם שייך בו ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ. וע' בטור חו"מ סי' רצ"א, רועה שהניח עדרו ובא לעיר [בשעה שאין דרך רועים לכנס] ובא זאב וטרף, ארי ודרס, אומדין אותו אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור, וי"א דלעולם חייב דאלו היה שם היה מקוים בו ומוראכם וחתכם וכו', עכ"ל, וכ"מ דעת התוס' בב"מ ע"ח א' ד"ה הוחמה, אבל צ"ע לדעה זו ממ"ש לעיל מסוגיא שלפנינו נקטינן אריה אבי תרי לא נפיל, משמע דעל אחד נופל, וי"ל. .(שבת קנ"א ב') ט׳:ר׳ א׳ כירק עשב וגו'. אמר רב יהודה אמר רב, אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה ב) מבואר לפנינו לעיל בפ' בראשית בפסוק לכם יהיה לאכלה (א' כ"ט) יעו"ש. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל ג) קצת צ"ע שלא הביא לענין זה תחלת הפסוק הזה כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, הרי מפורש הותר להם אכילת בשר, ואולי באמת סמיך ארישא דקרא, וכבר הוכחנו כ"פ דכמו דלפעמים מביא הגמרא תחלת הפסוק וסומכת על סופי' כך לפעמים מביא סופי' וסומכת על תחלתו. ובגמרא איתא עוד דרשא על פסוק זה דב"נ מצווה על הגזל מדכתיב כירק עשב ודרשינן ולא כירק גנה, כלומר כירק עשב הגדל מאליו ולא כירק גנה הנזרע בידי אדם, אבל לא קיי"ל דרשא זו, כי איסור גזל ילפינן מפסוק דפ' בראשית ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ודרשינן מכל עץ הגן ולא הגזל, יעו"ש, ולכן השמטנו דרשא זו. .(סנהדרין נ"ט ב') ט׳:ר״א א׳ אך בשר בנפשו. בשר בנפשו – זה אבר מן החי ד) דכך משמע לי' לשון בשר בנפשו, שלא תאכל הבשר בעוד שהנפש [החיות] בו, וזה יצויר באבר מן החי. , יכול אף אבר מן החי בשרצים, ת"ל אך דמו, מי שדמו חלוק מבשרו, יצאו שרצים שאין דמם חלוק מבשרם ה) ר"ל יכול יהי' נוהג גם בשרצים איסור אבר מן החי, ת"ל אך דמו, ודריש יתור לשון דמו, דהול"ל אך בשר בנפשו לא תאכלו, והי' במשמע אבר מן החי, וכמש"כ בפ' ראה ולא תאכל הנפש עם הבשר ודרשינן שם דקאי על אבר מה"ח וכמש"כ באות הקודם, ולכן הוסיף דמו לומר לך דרק אבר מן החי כזה נאסר ביחוד משום אבר מן החי, זה שהדם מאותו אבר נאסר ג"כ ביחוד משום דם, משא"כ דם שרצים אין דמו חלוק מבשרו, כלומר אם אכל דם שרצים אינו חייב משום דם רק משום שרצים, יען כי כשהוזהרו ישראל על השרצים לא הוזהרו משום דם אלא משום שרצים כבשר [וכמו דקיי"ל בכריתות כ"א ב' דם שרצים התרו בו משום שרץ לוקה, משום דם אינו לוקה], ולכן אינו חייב באבריהם גם משום אבר מן החי רק משום שרצים. וטעם הדבר, משום דכמו אבר מן החי כך דם מן החי ענין אחד להם שיש בהם חיות הנפש, ומכיון שאין חיוב בדמם משום דם אין חיוב גם באבריהם משום אבר מה"ח, וע"ע לפנינו בפ' ראה בפסוק הנזכר (י"ב כ"ג). [שם שם] ט׳:ר״ב א׳ ואך את דמכם וגו'. בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד, שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה, ואפילו קרוב, דאמר קרא ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, אפילו בדיין אחד ו) יתכן דסמיך לדרוש כן אלשון אדרוש, לשון יחיד. , מיד כל חיה – אפילו שלא בהתראה, אדרשנו ומיד האדם אפילו בעד אחד, מיד איש ולא מיד אשה, אחיו – אפילו קרוב ז) ועיין ברמב"ם פ"ב ה"ג מרוצת כתב וז"ל, שופך דם האדם זה ההורג בעצמו, את דמכם לנפשותיכם זה ההורג את עצמו, מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו, מיד האדם מיד איש אחיו, זה השוכר אחרים להרוג את חבירו, ובפירוש נאמר בשלשתם לשון דרישה הרי דינם מסור לשמים, ע"כ. והכ"מ לא הראה מקור לדברים אלו, והם במ"ר פ' בראשית פל"ד, ותמיהני שבקדושין מ"ג א' חקרו טובא בענין העושה שליח להרוג את חבירו אם חייב המשלח או השליח [משום אין שליח לדבר עבירה] ולא הביאו כלל דרשא זו ואף כי יש לחלק בין השוכר ובין העושה שליח בדברים בעלמא וכמו שכתבתי לעיל בפ' בראשית בפסוק ולא תגעו בו (ג' ג'), בכ"ז לא הו"ל לאשתמוטי מלהביא כלל וכלל דרשא זו, ואולי מפני שאין למדין הלכה מן המדרש, וצ"ע. [שם נ"ז ב'] ב׳ לנפשותיכם אדרוש. תניא, ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, ר אלעזר אומר, מיד נפשותיכם אדרוש דמכם, מכאן שאין אדם רשאי לחבל בעצמו ח) כנראה מפרש לנפשותיכם כמו מנפשותיכם, וכמו מנחה היא שלוחה לעבדך ליעקב שפירושו מעבדך מיעקב, וכן לה' הישועה שפירושו מה' הישועה, ע"פ הכלל הידוע דאותיות הסמוכות זה לזה מתחלפות. ובגמרא פריך די"ל דאין מכאן ראי' לחבלה, כיון דהכא במיתה איירי ודילמא קטלא שאני, אבל כנראה אין זה אלא דחוי בעלמא, ופשטות הענין כולל גם חבלת הגוף, וכמ"ש בבבא מציעא צ"ה א' מה לי קטלה כולא מה לי קטלה פלגא. – ועכ"פ מבואר מכאן איסור מיתה עצמית, ותמיהני שעמלו האחרונים למצוא מקור להמאמר המפורסם המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב, ולא הביאו כל סמך מכאן, והלא כאן רמז נכבד לענין זה, דהא המשך כונת הפסוק הוא דכמו דההורג את חבירו הורגין אותו בעוה"ז, כך ההורג את עצמו הורגין אותו בעוה"ב, ומה היא ההריגה בעולם הבא הלא פשוט הוא שמאבדין נפשו וחלקו לעוה"ב, ודו"ק. .(ב"ק צ"א ב') ג׳ ומיד האדם. מלמד שבן נח נהרג אפילו ע"פ עצמו ט) מפרש ומיד האדם – עצמו. והנה הרמב"ם וש"פ לא הביאו פרט זה בדיני ב"נ [בספ"ט ממלכים], ואולי משום דהמעין בירושלמי יראה דאין גירסא זו ברורה כל כך, ובתלמודנו לא נמצא חדוש דין זה, ולכן לא מצאו הפוסקים לדבר ברור להחליט דין זה. ואמנם ע"פ דרשא זו דירושלמי יתבאר מאד לשון הפסוק בש"ב א' כשהיה דן דוד המלך את הנער המגיד כי הוא המית את שאול אמר לו, דמך על ראשך כי פיך ענה בך לאמר אנכי מתתי את משיח ה', ופירש"י חובת קטולך תהי ברישך, אין עונש במיתתך אלא לעצמך, עכ"ל, ואין זה מבואר כ"כ, אבל להירושלמי דב"נ נהרג ע"פ עדות עצמו יתבאר הלשון והענין ברחבה מאד, ודו"ק. [ירושלמי קדושין פ"א ה"א] ט׳:ר״ג א׳ שופך דם האדם. ואף בת נח שהרגה נהרגת, ואע"פ דכתיב מיד איש, הדר כתיב שופך דם האדם – מכל מקום י) וכהאי גונא דרשינן לעיל בפ' בראשית בפ' על כן יעזב איש וגו' ובפ' משפטים בפ' מכה איש, וע' מש"כ שם.. .(סנהדרין נ"ז ב') ב׳ דם האדם באדם. תני, משום רבי ישמעאל אמרו, בן נח חייב על העוברין, דאמר קרא שופך דם האדם באדם דמו ישפך, איזה הוא אדם שהוא באדם, הוי אומר זה עובר שבמעי אמו יא) ולחד מ"ד ילפינן מפ' זה דכל מיתה האמורה לבני נח אינה אלא חנק ושדי לי' האי אדם אסיפא דקרא ודריש בי' הכי, באדם דמו ישפך, איזו היא שפיכות דמים של אדם שהוא בגופו של אדם הוי אומר זו חנק, אבל אנו קיי"ל דמיתתו של ב"נ בסייף וכפי שיבא בסמוך, וא"כ ממילא קיימא דרשתו של ר' ישמעאל שלפנינו, וכן קיי"ל. .(סנהדרין נ"ז ב') ג׳ דם האדם באדם. תניא, רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו, אמר לו, ראה שישר' הוא ובן ברית הוא, והתורה אמרה שופך דם האדם באדם דמו ישפך, הצל דמו של זה בדמו של זה יב) כל הרואה אותו ישפוך דמו בשביל אותו אדם שהוא רודף, דהיינו באדם, בשביל הצלת האדם הנרדף, וע' בירושלמי סנהדרין פ"ה ה"א. [שם ע"ב ב']. ד׳ דמו ישפך. מכאן שכל מיתה האמורה בבני נח אינה אלא בסייף יג) ומיתה אחרת לא מצינו בהו, ובשאר מיני מיתות, סקילה שריפה וחנק אינה שפיכות דם. [שם נ"ו א' וברש"י) כי בצלם אלהים וגו'. הוא היה אומר, חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם יד) לכאורה הוא כפל לשון, חביב אדם, חבה יתרה נודעת לו, וי"ל דמ"ש חבה יתרה נודעת לו – הכונה היא חבה יתרה הראה הקב"ה לאדם בזה שהודיעו שנברא בצלם, וכמ"ש בביצה ט"ז א' הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו. ובזה ניחא מה שלא הביא הפסוק המוקדם בפי בראשית ויברא אלהים את האדם בצלמו, וכן בצלם אלהים ברא אותו, יען דהתם סיפר הכתוב רק סדר הבריאה, אבל הכא הם הדברים שאמר הקב"ה לנח ולבניו, ומכוון להכונה שכתבנו, ודו"ק. [אבות פ"ג מי"ח] ט׳:ר״ד א׳ פרו ורבו. תניא, בן עזאי אומר, כל אדם שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים וממעט הדמות, שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם וכתיב בתריה ואתם פרו ורבו טו) וע' ברש"י חולין צ"א ב' ד"ה בדיוקנו. .(יבמות ס"ג ב') ט׳:רי״ב א׳ ולא יהיה וגו'. א"ר אלעזר, לאו – שבועה, דכתיב ולא יהיה עוד המים למבול, וכתיב (ישעי' נ"ד) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי, אמר רבא, והוא דאמר לאו לאו תרי זימני, דכתיב (פ' י"א) ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד המים למבול טז) ומפרש בגמרא דהוא הדין הן נמי שבועה, דסברא היא, מדלאו שבועה הן נמי שבועה, ולכן גם בהן צריך שיאמר תרי זימני. והב"ח הגיה כאן בהא שאמר והוא דאמר לאו לאו תרי זימני, דצ"ל דכתיב ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ וכתיב ולא יהי' עוד המים למבול, ולכאורה הג"ה זו תמוה מאד, דלפי"ז שלשה לאוין נאמרו בזה, אבל באמת טוב טעם בהג"ה זו, כי לכאורה קשה, דמקודם כשאמר לאו שבועה הביא הפסוק ולא יהיה עוד המים למבול, שהוא פסוק ט"ו, ולמה לא הביא המוקדם בפסוק י"א ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול, וצ"ל דהפסוק ולא יכרת כל בשר אינו מורה בהכרח שלא יהיה מבול רק שלא יכרת האדם מפני המבול (אם יהיה), ולכן הביא מפסוק ולא יהיה עוד המים למבול שלא יהיה כלל מבול, ולכן כשמביא הכרח דצ"ל שני לאוין אין ראי' עוד מן ולא יכרת כמש"כ, ועל כרחך הראי' מן ולא יהיה עוד מבול [והביא הפסוק ולא יכרת רק משום דהוא תחלת הפסוק הדרוש] ומן ולא יהיה עוד המים למבול, ועיין ברי"ף שגירסתו מכוונת להגהת הב"ח. .(שבועות ל"ו א') ט׳:רי״ז א׳ ויחל נח וגו'. דרש עובר גלילאה, י"ג ווי"ן נאמרו ביין, ויחל, ויטע, וישת וישכר ויתגל, וירא, ויגד, ויקח, וישימו, וילכו, ויכסו, וייקץ, וידע יז) כונת הענין שרומז ללשון וי וי למי שתוקע עצמו לשכרות, ופירש"י דהא דלא חשיב ויאמר ארור כנען, ויאמר ברוך ה', כי לא חשיב רק עד שנתודע ממה שקרה לו, עכ"ל. והתוס' כתבו דלא חשיב ויפת שבפסוק זה [דגם במלה זו ההברה וי בראשיתה] משום דהוא שם, ובאור דבריהם דלא חשיב רק הפעלים להורות על הפעולה הרעה שהשכרות גורמת. .(סנהדהין ע' א') ב׳ איש האדמה. מאי איש האדמה, אמר לי' הקב"ה לנח, נח, לא הי' לו ללמוד מאדם הראשון שלא גרם לו אלא יין, ואתיא כמ"ר אילן שאכל אדם הראשון גפן היה יח) יבא בדרשא הסמוכה, ור"ל הוי לך ללמוד מאיש האדמה, ומוסב זה התואר על אדה"ר מפני שנוצר מאדמה. והנה בדרשא הסמוכה יליף דאילן שאכל אדה"ר גפן היה, לפי שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין שנאמר וישת מן היין וישכר, והרי פסוק זה בא ללמד ונמצא גם למוד, שבכאן יליף זה גופא דהיין גורם ליללה מהא דאילן שאכל אדה"ר גפן הי', גזה חזון אינו נפרץ בדרשות חז"ל, ועיין מש"כ בענין קרוב לזה ס"פ חיי בפסוק ויצא יצחק לשוח בשדה. .(שם שם) ט׳:רי״ח א׳ וישכר. תניא, רבי מאיר אומר, אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר וישת מן היין וישכר יט) ע' מש"כ בדרשא הקודמת, ויש להוסיף עוד דר' מאיר דריש כן ביחס עצמו ע"פ התקלה שאירע לו ע"י שהכשילוהו בשתיית יין רב, כמובא בסדר הדורות בתולדתו, ולכן הורה דעת את העם להשמר מפח יקוש זה, ומצינו כמה מחז"ל שדרשו ענינים ע"פ היחס והמקרים שקרו להם בעצמם. .(ברכות ט' א') ט׳:ר״כ א׳ וערות אביהם. אמר רב יהודה, עובד כוכבים ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו, ס"ד אמינא כיון דכתיב בהו (יחזקאל כ"ג) אשר בשר הטורים בשרם אימא כחמור בעלמא הוא, קמ"ל דאנהו נמי אקרו ערוה, דכתיב וערות אביהם לא ראו כ) הטעם בזה משום דכתיב (פ' תצא) ולא יראה בך ערות דבר, ויתבאר אי"ה ענין זה לפנינו שם. וכלל הענין והצריכותא יפלא ודורשים באור של טעם, ויתכן לומר דאיירי באלה האומות הפראים הדרים בין הרי אפריקא ועוד במקומות שאינן מיושבים כראוי שדרכם לילך ערומים, כמובא בספרי ידיעות העולם, והו"א כיון שדרכם בכך הרי הם כבהמות וחיות אשר מכיון שרגילים לילך כמו שנבראו אין חשובין איסורי ערוה, קמ"ל כיון דעכ"פ הם מין אנושי הרי הם ככל אדם לענין זה, ומביא לסמך ראי' מפסוק שלפנינו דאע"פ שב"נ התנהגו בכמה ענינים מנהגים בהמיים, בכ"ז השתדלו להרחיק ראיתם מגנות אביהם, הרי דחשיבא זאת לתרפה למין אדם. – ודע דאיתא בחולין י' ב' דיציאה דרך אחוריו לא שמה יציאה, עיי"ש במה שנוגע לדינא, ולכאורה צ"ע, דהכא משמע דהליכה אחורנית נקראת הליכה, כדכתיב בפסוק זה וילכו אחורנית, וא"כ גם יציאה כזו צריכה להיות שמה יציאה. וי"ל ע"פ המבואר בגמרא שם דהכהן גדול ביוהכ"פ הי' יוצא ובא דרך כניסתו, ואמרו בגמרא דיציאה כזו נקראת יציאה משום שהלך כן לכבוד המקום כתלמיד הנפטר מרבו, וא"כ ה"נ בשם ויפת שהלכו כן במכוון לכבוד אביהם שלא יראו בגנותו נקראת הליכה זו הליכה, משום דלתכלית זו הוי דרכו בכך ואין ראי' לדעלמא. .(שם כ"ה א') ט׳:רכ״א א׳ אשר עשה וגו'. רב ושמואל, חד אמר סרסו וחד אמר רבעו, מאן דאמר סרסו מתוך שקלקלו ברביעי קללו ברביעי כא) ר"ל מתוך שמנעו להוליד בן רביעי קלל בן רביעי שלו כדכתיב ויאמר ארור כנען שהוא הבן הרביעי. , ומ"ד רבעו – גמר וירא וירא, כתיב הכא וירא חם את ערות אביו וכתיב התם (פ' וישלח) וירא אותה שכם בן חמור כב) נראה בטעם הגז"ש, דכיון שמבואר כאן דעם הראיה שראה חם היה עוד איזה מעשה כדכתיב את אשר עשה לו, ואין אנו יודעין מה הוא המעשה, ומדחזינן דבשכם כתיב ג"כ ראיה קודם פעולתו, ושם הודיע הכתוב תוכן פעולתו המגונה, כך הפעולה שעשה חם כאן וכתיבא ג"כ לאחר ראיה היתה ג"כ מעין פעולה כזו. ואפשר לומר בטעם שמוש לשון ראיה לענין זנות, ע"פ מ"ש (סוטה ז' א') אין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות, והוי א"כ העין סרסור דעבירה, וע' לפנינו ס"פ שלח בפ' ולא תתורו וגו'. .(סנהדרין ל א') ט׳:רכ״ב א׳ עבד עבדים. ת"ר, כשבאו בני אפריקי לדון עם ישראל, אמרו, ארץ כנען שלנו היא, דכתיב (פ' מסעי) ארץ כנען לגבולותיה וכנען אבוהון הוא, אמר להם גביהא בן פסיסא, כתיב ארור כנען. עבד עבדים יהיה לאחיו, עבד שקנה נכסים, עבד למי נכסים למי כג) ובב"ר פ' ס"ב איתא במעשה זה במקום בני אפריקי – בני כנען, ונראה עיקר גירסת המדרש, יען כי בב"ר פ' ל"ז איתא בני יפת גומר ומגוג – זו אפריקי, הרי דאפריקי לבני יפת היא וכאן אמר וכנען אבוהון הוא. וע"ע מענין זה לפנינו בפ' בא בפסוק ומושב בני ישראל (י"ב מ'). [שם צ"א א'] ט׳:רכ״ד א׳ יפת אלהים וגו'. תני, רבי שמעון בן גמליאל אומר, לא התירו לכתוב את הספרים כד) ספרי תורה נביאים וכתובים. [חוץ מלה"ק] אלא יונית, מאי טעמא, דאמר קרא יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם – יפיפותו של יפת יהא באהלי שם כה) לשון יון הוא היותר יפה בכל לשוני יפת, וכנראה דריש דוישכן מוסב על יפת שהוא ישכן באהלי שם, ואחרי דלפי"ז אין זה ברכה לשם, לכן פרשו ע"ד סמך דקאי על לשון יפת, ודו"ק. ומיהו האידנא שנשתבש לשון יוני הישן אין ס"ת נכתבת אלא בכתב ולשון אשורי [רמב"ם פ"א הי"ט מתפילין]. (מגילה ט' ב') יפת אלהים וגו'. במקדש שני דהוו פרסיא לא הוי שריא שכינה, דכתיב יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם, אע"פ דיפת אלהים ליפת לא ישכן אלא באהלי שם כו) ר"ל אע"פ שהרחיב ה' ליפת שזכו לבנות בית שני, בכ"ז לא שרתה השכינה רק במקדש שבנה שלמה שבא משם, ויפת הוא מלשון הרחבה, כפירש"י בפסוק זה, ובדרשה הבאה יתבאר דפרסיים באים מיפת. .(יומא י' א')

הרחב דבר על בראשית פרק-ט

הרחב דבר: ט׳:ר״ג א׳ ויאמר להם פרו ורבו. אין זה אלא ברכה. דצווי על פו״ר נאמר לבסוף ואתם פרו ורבו כפרש״י והכי אית׳ בסנהדרין נ״ט. אלא כאן לברכה. והא דכתיב ויאמר להם. הוא משום דבאותו מאמר בא כל האמור בענין ואינו לברכה. משא״כ לעיל א׳ כ״ח בא מאמר בפ״ע בסדר האכילה. ע״כ הא דכתיב ויאמר להם אלהים פרו וגו׳ הוא לצווי כמש״כ שם: ט׳:ר״ד א׳ ומוראכם. שיהיו בורחים ויראים לפגוע באדם: ב׳ וחתכם. שיהיה לבם נשבר בהגיע האדם להם: ג׳ בכל אשר תרמש האדמה. קאי על מורא וחתית. דאי על בידכם נתנו. הי׳ לומר כל אשר תרמוש. אלא קאי על מורא וחתית. ושינה הקב״ה הלשון מבחית הארץ ועוף השמים. משום דיש נ״מ בין חיה ועוף לרמש ודגים בענין מורא האדם. דחיה ועוף מתייראים ובורחים כשרואים אותו מרחוק משא״כ רמש ודגים אין מרגישים בזה עד שיהא האדם פושט ידו לנגוע בהם אז נשמטים ובורחים. מש״ה כתיב בכל וגו׳ כשיגע בהם וסיים הקב״ה מאמר בפ״ע. ד׳ בידכם נתנו. כל הברואים הללו אע״ג שבורחים ממנו מכ״מ ביד האדם נתנו להשיג אותם ע״י חריצות והשתדלות: ט׳:ר״ה א׳ כירק עשב. כפרי הארץ מיבעי אלא בא ללמד שיהא לחיה דין ירק עשב. שרשאי לתלוש משדה חבירו משום שאין אדם מקפיד ע״ז כמו בפרי וה״נ חיה הבא על שדה חבירו אין בה משום גזל משום שאינה משתמרת בה וכדתנן במס׳ ב״מ פ״ב הי׳ צבי רץ כדרכו כו׳: ט׳:ר״ו א׳ בנפשו דמו. משום איסור אמה״ח הי׳ די לומר אך בשר בנפשו כמו דכתיב בישראל לא תאכל הנפש עם הבשר. מש״ה פרש״י דמו זה דם מן החי. אבל זה אינו כדעת חכמים בסנהדרין פ׳ ד״מ וכמו שהקשה הרמב״ן ז״ל אבל תרגום יונתן בזמן דנפשי׳ בי׳ או דתליש מן חיתא נכסתא ועד דלא נפקא כולא נשמתא לא תיכלון ביאורו אפי׳ שחוטה רק שהיא עוד מפרכסת משום שעוד דמו בנפשו אסור: ט׳:ר״ז א׳ מיד כל חיה אדרשנו. מבואר במדרש קהלת ח׳ שהקב״ה עושה דין וחשבון אפי׳ עם אילני סרק אפי׳ עם מקל ורצועה מתחייבין ע״י אדם שניזק ע״י. מכש״כ שהקב״ה ידרוש נפש האדם מיד החיה: ב׳ מיד איש אחיו. פירש הקב״ה אימתי האדם נענש בשעה שראוי לנהוג באחוה. משא״כ בשעת מלחמה ועת לשנוא אז עת להרוג ואין עונש ע״ז כלל. כי כך נוסד העולם. וכדאי׳ בשבועות ל״ה מלכותא לקטלא חד משיתא לא מיענש ואפי׳ מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות אע״ג שכמה מישראל יהרגו עי״ז וע׳ ס׳ דברים כ׳ ח׳: ט׳:ר״ח א׳ באדם. ת״א על מימר דיניא ובסהדין. והא דאי׳ בסנהדרין פ״ז דגוי נהרג ע״י עד א׳ ובדיין א׳ היינו דוקא אם מוחזקין בכשרות. דבישראל לא מהני ובדיני אוה״ע מהני אבל סתם ב״א אין נאמנות לעד א׳ ודיין א׳ שלא יטה דינו: ב׳ כי בצלם אלהים וגו׳. הוא מזל כמש״כ לעיל וההורגו בלי זמנו הרי המלאך תובע דקיונו הרבה: ט׳:ר״ט א׳ שרצו בארץ. התהלכו בארץ מהר כמו רוצה להרבות הישוב. ובזה ורבו בה. דפירוד מקומות גורם רביה יותר מאשר היו במקום אחד: ט׳:ר״י א׳ ואל בניו אתו. אע״ג שלא היו כולם ראוים לרוה״ק מכ״מ בעמדם את נח זכו גם המה לדבר ה׳: ט׳:רי״א א׳ ואת זרעכם אחריכם. הוא מיותר שהרי הברית שעם שארי הברואים ג״כ נכללו זרעם לדורות עולם. אלא משום דבני נח כבר היו להם בנים לפני המבול ונכנסו בתבה בכלל בא אתה וכל ביתך כמש״כ לעיל ז׳ א׳. תדע שהרי ארפכשד בן שלישי לשם ונולד שנתים אחר המבול. וע״כ הי׳ לו בן אחד לפני המבול וכן כנען נולד מיד אחר המבול כאשר יבואר. והרי הי׳ בן רביעי לחם אלא כבר היו בתבה. ומש״ה לא היו נכללים בברכת אביהם כמו שלא נתכהן פינחס בברית עם אהרן ובניו כשאר זרעם. מש״ה פי׳ הקב״ה דהברית שלהם גם על ואת זרעכם אחריכם: ט׳:רי״ב א׳ אשר אתכם. לשמש ולצוות לכם שהרי לא נבראו אלא בשביל האדם: ב׳ ובכל חית הארץ. ת״א חיות ארעא. פי׳ בזה המקום חיה בפ״ע ולא כללם עם בהמה אע״ג שעמדו יחד בטבע בהמה עם האדם. כדי לפרש בברכה דזה סגולת הברכה לפרש שם המתברך ולא לכללו: ג׳ אתכם. העומדים אצלכם כדי לקבל הברית. וגם זה סגולת הברכה והברית שתחול בפניו יותר. וכן להיפך קללה ודאי חל בפניו יותר משלא בפניו כמש״כ הרמב״ם בטעם שהמנודה בפניו אין מתירין לו שלא בפניו משום דבפניו חל יותר: ד׳ לכל חית הארץ. ת״א לכל חית ארעא פי׳ צרכי העולם ושלימותו לאפוקי יוצאי התבה שבאו לשמש את נח כמש״כ לעיל ז׳ א׳ אותם לא היו בברית: ט׳:רי״ג א׳ והקמתי את בריתי אתכם. הברית שעם כל הברואים הוא אתכם. בשבילכם ובמדינה שנכרת האדם ממנה נאספו גם הברואים שבה. וכמו שאמר צפני׳ הנביא אסף את כל וגו׳ והכרתי את האדם: ב׳ ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול. לא הבטיח הקב״ה שלא יהיה מבול כלל והרי מצוי שטף במדינה אחת. אלא לא יכרת כל בשר אע״ג שישטוף הרבה אבל לא כל בשר: ג׳ וגם לא יהיה עוד מבול לשחת הארץ. לשנות צורת הארץ: ט׳:רי״ד א׳ זאת אות הברית. משמע שהראהו לנח הקשת. ולא כפרש״י להלן י״ז שהוא מיותר אלא מזה המקרא מוכח הכי כמו שדרשו חז״ל על החודש הזה. וזה לכם הטמא. זה יתנו. וה״נ משמעו הכי והראה בדרך נס בלי ענן אלא לצורך הברית: ט׳:רט״ו א׳ את קשתי. הזה שאתה רואה כעת. ב׳ נתתי בענן. הנני מטביע שיהיה כן בטבע בעת שיהיה הענן בעת זוהר החמה. ג׳ והיתה לאות ברית וגו׳. זהו בדרך כלל. ומפרש והולך איך יהיה הברית: ט׳:רט״ז א׳ ונראתה הקשת בענן. לפי׳ המפרשים כל המאמר כפול. וגם לשון המקרא ט״ז בין אלהים קשה וע׳ רמב״ן וגם לשון הברכה שקבעו חז״ל זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו מיותר. אלא כך הענין דמשמעות ונראתה הקשת היינו שנראה כרגע ונתכסה מיד. וכדומה לזה להלן מ״ה כ״ח ואמר הקב״ה אם יהיה בשעת הענן נראתה הקשת כרגע. אז וזכרתי את בריתי. תדע שמה שבא כרגע השמש נגד הענן המביא הקשת מזה יהיה לסימן שהגשם אינו בא מתחלה לברכה. אלא לשטף מים רבים ולהיות מבול ר״ל. אבל הנני מקים בריתי שלא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר. מבואר שיהיה למבול אבל לא לשחת כל בשר. אלא לעונש לשטוף כמה בני אדם ובהמה רבה. וע״ז האופן בא נוסח זוכר הברית דבל״ז היה כח הדין לשטף מכל וכל: ט׳:רי״ח א׳ והיתה הקשת בענן. שתעמוד הקשת איזה משך זמן ע״י שיהא הגשם עם זוהר השמש מעורבים אזי לא די שאינו בא למבול לשחת. אלא וראיתיה לזכר ברית עולם. שעשיתי להנהיג הטבע ולקיום העולם כמש״כ לעיל ו׳ י״ח. והיינו דכתיב בין אלהים. ולא קאמר ביני. אלא בין אלהים. וכבר ביארנו ריש פ׳ בראשית דשני משמעות יש לשם אלהים. היינו שהוא המנהיג את הטבע והוא הנזכר בכה״ת. שנית הוא הבורא את העולם ומלואה והוא שם אלהים שנזכר בפ׳ בראשית. וזהו מאמר אלהים הבורא את העולם כמש״כ לעיל ז׳ א׳. שראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים המנהיג ומשגיח לטוב ולברכה יתירה. ואם כי הוא הוא ית׳ ויתעלה אחד הוא ואין שני. מכ״מ כך דרך הלשון יפה. והיינו שמברכין על הקשת זוכר הברית ונאמן בבריתו. זוכר הברית הוא באופן הראשון ונאמן בבריתו באופן השני וידוע דמשמעות נאמן הוא לשלם שכר כדאי׳ בת״כ כ״פ אני ה׳ נאמן לשלם שכר. ובתענית י״א. אל אמונה כשם שמשלמין שכר כו׳ וכך ביאור הלשון ונאמן בבריתו. שבהיות הקשת בענן במשך הענן הוא לסימן ברכה לארץ כדאי׳ בתענית ח׳ שמשא דבתר מטרא מטרא : ט׳:רי״ט א׳ ויאמר אלהים וגו׳. חזר ואמר בפ״ע שלא יפול ספק בלב נח אשר רק בהתראות הקשת יהיו בטוחים מהשחתת הארץ משא״כ באם יהיה גשם שוטף בלי אותו אות הקשת. אפשר חלילה יהי חשש כליון. ואולי שאל נח או התפלל ע״ז. ע״כ חזר ובא המאמר זאת אות הברית. הקשת הלז שאני מראה אותו לבדו. הוא אות אשר הקימותי ביני וגו׳ גם בלי שום זכירה ואות הקשת. לא בא הקשת בענני ענן להתראות כי אם להורות שהדור ראוי לכליון לולי הברית אבל גם כאשר לא בא להתראות בקשת ג״כ העולם בטוח עפ״י מאמרי לבד. וזהו שמברכין על הקשת עוד וקיים במאמרו. ובשעת ראיית הקשת מברכין על כל אופנים שבא כמו בשעה שמברכין על אשתו של לוט. זוכר את הצדיקים על הצלת לוט: ט׳:ר״כ א׳ ויהיו בני נח. אלה בני נח מיבעי אלא ויהיו משמעו דשלשה הויות הווין בעולם [וכמו שת״א על המקרא היו אשורם ולטושים. למשרון וכו׳ והוא מדכתיב היו] ופי׳ הכתוב היוצאים מן התבה כי ודאי קרוב לומר שהוליד עוד בנים שלא נתפרשו אבל כאן בא המקרא לספר כי כמו שהושתת העולם בשלשה אופני בני אדם. היינו קין והבל ושת כמש״כ לעיל ד׳ כך היו כאן בני נח יוצאי התבה שהושתת מהם העולם שלשה. שם חם ויפת. וכאשר יסופר ענין שלשה אלה כמה נפרדים היו במהותן: ב׳ וחם הוא אבי כנען. באשר נעשה עוד אופן רביעי בעולם שיהא עבדות ואדם משועבד לחבירו כמו בהמה המשועבדת לאדם. וזה נתחדש מקללת נח לכנען. הקדים הכתוב אשר חם ומהותו הוא אבי כנען שראוי להיות עבד. משא״כ שם ויפת אין בניהם מוכשרים לכך. וכאשר יבואר עוד: ט׳:רכ״א א׳ ומאלה נפצה כל הארץ. מלאה כל הארץ מיבעי. אלא בא ללמדנו אשר משלשה אלה נתחלקה כל הארץ. שבאמת בכל הארץ אע״ג שבזה המקום עיקר הישוב מבני שם. ובזה המקום מבני יפת ובזה המקום מבני חם. מ״מ רצון הקב״ה היה שהעולם יתנהג ע״פ שלשה אופני בני אדם. היינו אנשים פשוטים עובדי אדמה ואין להם הרגשה דקה. ואנשים אפרתים מרגישים בשכל אנושי הרבה. ואנשים אלקיים דבקים בה׳ והמה מרכבה לשכינה לפי ערך האדם והמקום. ע״כ מכל שלשה אלו נתחלקה כל הארץ וע׳ להלן מש״כ י׳ ה׳: ט׳:רכ״ב א׳ ויחל נח. לפי הדרש ברבה דתחלת מעשיו היה הכרם. ע״כ היה מיד אחר המבול וא״כ צ״ל דס״ל דבני חם כבר נולדו לפני המבול. ולולי זה הדרש יש לפרש ויחל נח. שמספר האיך הגיע הענין להפריד שלשה אחים בטבעם. ואם היו מעשיות של כל א׳ נפרדים לא היה ניכר כ״כ כמה המה נפרדים. שהרבה השעה גורמת. וכמאמר חז״ל אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו. אבל בזה הענין שהזדמן מקרה א׳ לפני שלשתם באופן א׳ והראה כל אחד טבעו. ע״כ נעשה רושם בכל א׳ לעולם כי הוא מוכשר וראוי להיות כן. וכל מי שהוא אדם פשוט נקרא בן חם. ומי שהוא איש אפרתי ושכל טבעי ראוי להקרא בן יפת. ומי שהוא איש אלהיי ראוי להקרא בן שם. ומספר המקרא דהמקרה החל ע״י אביהם: ב׳ איש האדמה. מש״ה סיבב הקב״ה שיזדמן לפני נח זה הפירוד באשר הוא היה האיש הראשון אחרי המבול שקיום וברית האדמה היה אתו. ובזה מיושב הא דלא כתיב ויחל נח ליטע כרם כמנהג הלשון. אלא ויחל קאי על כלל הענין שבפרשה: ט׳:רכ״ג א׳ בתוך אהלה. באהלה מיבעי. בתוך משמעו באמצע כמו בתוך הגן וכן כ״פ. ואין דרך להעמיד מקום המשכב באמצע האהל אלא באיזה צד. ע״כ נראה שזה גרם לו מעשה בנו הקטן. ששחק עמו בשנתו בשכרותו. לבד הדרש הידוע: ט׳:רכ״ד א׳ וירא חם אבי כנען את ערות אביו. הראה בזה שלא הרגיש התפעלות בזה. אכן לא היה נחשב בזה לחטא. כי כך היה בטבעו בלי הרגשה שכלית. וע״כ לא נתקלל. אלא כתיב אבי כנען. מבואר שכנען היה גורם לזה הספור והוא העושה רעה להזקן: ב׳ ויגד לשני אחיו. בכל מקום משמעות הגדה הוא ספור ולא אמירה פשוטה. מבואר שלא הגלוי לבד שאין בזה ספור הודיע. אלא ספור מעשה כנען איך התעלל את הזקן: ט׳:רכ״ה א׳ ויקח שם ויפת. כבר פרש״י בשם חז״ל שהתאמץ שם במצוה יותר מיפת. אמנם לא נתבאר סיבת ההתאמצות היתירה ובמה ניכרת ההתאמצות. אבל נראה דלכן לקחו שניהם. משום דלא היה אפשר לכסותו בכבוד אם לא שיעשו שניהם. ואם היה אפשר לעשות ביחיד לא היו עושים שניהם אלא שם לבדו. ולא משום שהרגשו של שם היה חזק יותר אלא משום דשם היה הרגשו משום מצוה. והכלל במצוה שטוב לעסוק בעצמו יותר מבשלוחו. משא״כ יפת שהרגשו היה מצד שכל אנושי. שלא יהי׳ האב מוטל בבזיון ע״כ אין שום שכל אנושי נותן לעשות בעצמו. ומה לנו אם ע״י עצמו או ע״י אחר. והיינו דכתיב ויקח שם. מתחלה נסה שם בעצמו ליקח אולי יוכל לכסות וכאשר ראה שלא יהא נעשה יפה הצטרף יפת ג״כ: ב׳ וישימו על שכם שניהם. כל אחד השתדל שתהיה השמלה על שכמו ועל שכם אחיו משום שבאופן אחר לא היה נעשה הענין יפה: ג׳ וילכו אחורנית. אע״ג שהיה אפשר לכסות פניהם בשמלה מבלי ראות גם בהליכה כראוי כאשר כן עשו לבסוף אשר הפכו בע״כ פניהם אחורנית ובכ״ז לא ראו משום שצדדו השמלה באופן שלא יראו במקום שאין ראוי. מ״מ הלכו אחורנית להראות שעיקר הכניסה והביאה באוהל הוא בע״כ: ד׳ ופניהם אחרנית. לצד אביהם דבא״א לא היו רואין מקומו של האב: ט׳:רכ״ו א׳ מיינו. לא רק משנתו הקיץ אלא גם מיינו והיה דעתו שפוי לגמרי. ע״כ חלה עליו רוה״ק כאשר היה מוכשר. ע״כ וידע וגו׳: ט׳:רכ״ז א׳ עבד עבדים. באמת גם מזרע שם ויפת נמכרו כמה לעבדים. או נשבו במלחמה וכדומה. וכן להיפך לא כל בני כנען המה עבדים. והרי כמה אומות גדולות יצאו ממנו. אלא הקללה היה אשר מי שיגיע לזה להיות עבד יהא מסוגל לזה. כאשר הוא מזרע עבדים מלידה ומבטן ומהריון. משא״כ משם ויפת. אין זרעו מסוגל לזה וגם בהיותו עבד רוחו הפנימית שואף להיות חפשי וממילא אין נוח להשתמש בו וע״י השתדלות נעשה חפשי וע״כ נקרא כל עבד עובד כוכבים. עבד כנעני באשר הוא המובחר שבעבדים. אע״ג שאינו מזרע כנען: ט׳:רכ״ח א׳ ויאמר. אמירה בפ״ע. דמאמר הראשון היה בכעס. אע״ג שהיה ג״כ ברוה״ק. ואין השכינה שורה מתוך הכעס. אעפ״כ בזו השעה שנשרשו עניני הישוב וקיום העולם לימים יוצרו. לא היה כל הענין אלא סיבה קטנה כדי להגיע לידי כך ברוה״ק וכמאמר נבואה אפילו אינו ראוי מצד האדם בשעה אחרת אלא שכך היה רצון ה׳ להוחיל שפע נבואתו באותה שעה על נח. מש״ה בשעה שהיה בכעס לא היה עת רצון לברך. עד שנח מרגזו ואמר עוד הפעם ברוה״ק. ב׳ ברוך ה׳ אלהי שם. הנה מצות כבוד אב גורם לשכר ופרי בעוה״ז כידוע מעשה דדמא ב״נ. מיהו יש נ״מ בין העושה מצוה זו מחמת שכך רצון ה׳ ולא מצד הרגשת שכל אנושי. ובין העושה מחמת שכלו שמחייבו כך. ע״כ שם שעשה לשם מצוה נתברך שיהיו מבניו עובדי ה׳ ותורתו עד שיחול עליהם השגחת הטבע ע״י הויה בעצמו וזהו שאמר שיהא ברוך ה׳ אלהי שם. הרי שהקב״ה בעצמו ינהג הליכות הטבע והוא יתברך ויתעלה על ידו: ג׳ ויהי כנען עבד למו. באשר דברכה ראשונה לא היה בכל זרע שם. אלא באומה המיוחדת שהיא ראשית הכונה שתצא בעולם במועדו שיחול עליה שם כבודו ית׳. שע״י יהא נתמלא כבוד ה׳ בכה״א. אמנם עוד הרבה בנים שיצאו משם שלא הגיע למעלה זו והיו אומות העולם גדולות גם המה נתברכו במעלת בני יפת. וע״ע להלן י׳ כ״א: ט׳:רכ״ט א׳ יפת אלהים. באשר אוה״ע מתנהגים ע״פ שרי מעלה שחלק ה׳ מש״ה כתיב אלהים. וגם אוה״ע לא ידעי משם המיוחד כדאיתא בסנהדרין ס׳ ע״א. וע״פ מעשיו בשכל אנושי נתברך בעניני עוה״ז כמ״ש. וע״ע להלן כ״ז מקרא כ״ח: ב׳ וישכן באהלי שם. עוד ברכו באנשים חכמי לב שירגישו חכמת זרע שם באהליהם שהיא אלקית ואין לה קץ ותכלית. ויבואו גם המה ללמוד מהם דעות ומדות כמש״כ במעלת התורה בי מלכים ימלוכו בי שרים ישורו. וישעיה הנביא מ״ה אמר ואצרך ואתנך לברית עם לאור גוים. משמעו שישראל נוצרו להיטיב אמונת כל עם שנקרא ברית ולהאיר ד״א שלהם. ועוד נכלל בברכה זו דמהרחבת החיים של יפת יגיע תועלת לאהלי שם. כדאיתא בעבודת כוכבים ב׳ במה עסקתם א״ל הרבה מרחצאות כו׳ כדי שיתעסקו ישראל בתורה. וא״כ קאי לשון וישכון על יַפְתְּ אותם הפתוי של יפת ישכון ג״כ באהלי שם. וא״ת וישכן שכינתי במשכניה דשם פי׳ עוד כונה דיפת יזכה אשר ישכון השכינה באהלי שם היינו שע״י מלך פרס נבנה מקדש שני:

פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-ט

רשב"ם: י״א:קס״ט א׳ הבה נבנה לנו עיר. לפי הפשט מה חטאו דור הפלגה? אם מפני שאמרו "וראשו בשמים", הא כתיב (דברים א, כח) "ערים גדולות ובצורות בשמים". אלא לפי שציוום הקב"ה (בראשית א, כח) "פרו ורבו ומלאו את הארץ", והם בחרו להם מקום לשבת שם, ואמרו "פן נפוץ". לפיכך הפיצם משם בגזרתו.

תולדות יצחק על בראשית פרק-ט

תולדות יצחק: ט׳:רי״ד א׳ ויאמר אלהים אל נח ואל בניו על ידי אביהם. ויש אומרים שארבעתם נביאים: ט׳:רי״ט א׳ את קשתי נתתי בענן נבוכו בו הראשונים שכבר אמרו החוקרים שהקשת ענין טבעי שמלהט השמש באויר הלח יתהווה כי כן יראה בכלי מים לפני השמש כמראה הקשת ואם כן איך יהיה אות על הבטחה שלא יהיה עוד מבול. ולפיכך פירשו הקשת אשר נתתי בענן ביום הבריאה תהיה מיום זה והלאה לאות ברית שכשאראנה אזכור כי ברית שלום ביני וביניכם וזה דוחק (והוא דעת הרמב"ן) אבל האמת הוא שהקשת היה נראה קודם המבול באויר הלח לא בענן ומשנתנו לאות היה בענן. והטעם לפי שהעננים היו חזקי הערפליות ולא ירשם בהם זה המראה להיותם נוטים אל טבע העפריות המסתבך עם האיד העולה ולזה היו מאוחרות ההתכה וכשריחם השם יתברך על הארץ שינה טבעם והחזירם דקים עד שירשם בהם הקשת. ולזה אמר את קשתי נתתי בענן לא אמר שחידוש הקשת תהיה האות אלא שהקשת שהיתה אצלו כבר ירשם גם כן בענן לא באויר לבד ולזה תמצא תמיד בפרשה כופל ואומר את קשתי נתתי בענן ונראתה הקשת בענן והיתה הקשת בענן לא הזכיר קשת לבדו לפי שאין האות הקשת אלא היותו בענן וזה האות מתייחס מאד שהעננים העבים הערפליים יהיו סבה להמטיר תמיד עד שתשחת הארץ וכשלא יהיו בזה העוביות וערפליות לא ימטיר כל כך: ט׳:רכ״ז א׳ ויתגל בתוך אהלה אהלה כתיב בה"א כלומר באהל אשתו להודיע שרבוי היין מביא רבוי תשמיש. והזכיר ענין היין לומר שיתרחק האדם ממנו שהחטיא לצדיק תמים שהציל כל העולם והיין גרם לקלל זרעו: ט׳:רל״א א׳ ויאמר ארור כנען נבוכו המפרשים למה נתקלל כנען בחטא חם והיה ראוי שיקולל חם עצמו או שיקוללו כל בניו ור' אברהם אמר כי אמרו את אשר עשה לו בנו כנוי בנו שב לחם וכנען שהיה בנו של חם עשה רעה לנח ולא פירש אותה הכתוב. וכתב הרמב"ן עליו והנה עזב ר' אברהם דרכו בפשוטי המקרא והחל להנבא שקרים ופירש הוא שכנען היה הבן הגדול לחם וביום המעשה ההוא לא היה לחם בן אחר ולכן קלל בנו בכורו ואני תמה שאחר שרז"ל אמרו בכתובות איפשר אדם בונה עיר לבנו הקטן קודם שיבנה לבנו גדול שהכוונה שכנען הוא הקטן שבבני חם כפשט הפסוק שנאמר ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען אין ראוי לחלוק עליהם אלא הטעם שלא קלל לחם לפי שכתיב ויברך אלהים את נח ואת בניו ואין ראוי לקלל למי שבירך השי"ת בב"ר. ומה שקלל לכנען לפי שאחז מעשה אביו בידו כמו שאמרו רבי נחמיא אומר כנען ראה והגיד לחם וזהו שאמר וחם הוא אבי כנען כלומר דומה לו: ב׳ עבד עבדים יהיה לאחיו. לפי שבזהו נתן לו עבדות שהוא בזיון ולשם שכסהו בשמלה כסהו בטלית בציציות וליפת שכבד לאביו בניו שהם גוג ומגוג עתידים לימות המשיח שיזכו להיות מכוסים בקבורה בארץ ישראל שנאמר אתן לגוג מקום שם קבר ומכאן ששנים העושים מצוה אחת ביחד זה נוטל שכר יותר מזה כשהוא מקדים ומתאמץ בעשייתה יותר מחבירו וזהו שנאמר ויקח שם ויפת ולא אמר ויקחו לרמוז כי שם נתאמץ במצוה יותר ולפיכך הוקבע לו שכר מצות ציצית שהוא גדול יותר משכר הקבורה: ט׳:רל״ב א׳ ויהי כנען עבד למו כתב ר"א עבד לשם ולאלהים כי שם יכריחנו לעבוד את ה' וכן פירש ביפת. וכתב הרמב"ן ואם כן נח לקוב אויביו בא והנה ברך. ורש"י כתב ברוך ה' אלהי שם שעתיד לשמור הבטחתו לזרעו לתת להם ארץ כנען ויהי להם כנען למס עובד וחזר פעם אחרת ויהי כנען עבד למו לומר אף משיגאלו בני שם ימכרו להם עבדים מבני כנען: ט׳:רל״ג א׳ יפת אלהים ליפת. במדרש אע"פ שיפת אלהים ליפת שבנה כורש בית שני לא שרתה שכינה אלא בבית ראשון וזהו שאמר וישכון באהלי שם. והאריך הכתוב בתולדות חם לומר שכל האומות שיצאו ממנו זכה בהם אברהם היוצא מבני שם ולהודיע שאין הכוונה בכל האומות אלא להוציא מהם עם סגולה כמי שאבד לו מרגלית בין החול וכובר החול עד שמוצא המרגלית ומשליך החול:

צרור המור על בראשית פרק-ט

צרור המור: ט׳:קצ״ג א׳ ואמר וירא חם אבי כנען. להורות שהוליד בדמותו כמו שהיה חם ואדום דגול מרקמה הוליד כנען בידו מאזני מרמה. ורמז בזה כאלו מה שראה מהערוה היה בסבת רשעת כנען ולא די רשע שראה הערוה אלא שהגיד לשני אחיו בפרהסיא. וזה מורה על עזותו. והם רצו לתקן את אשר העוה חם ויקחו את השמלה ויכסו ערות אביהם. והרמז בזה כי ברא מזכי אבא כמו שהיה בר"ש אפקולי מאי אפקולי אפיקלי מדינה של גיהנם שהוציא לאביו מגיהנם בתורתו. ואע"פ שנמצא באביו קצת ערוה הוא כסה אותם. וכן הרשע הוא להפך כי הוא מחייב אביו ומביאו לגיהנם על שלא הדריכו בדרכי התורה. וכן נח אם היה לו קצת ערוה וחטא בשלא התפלל על דורו בא חם וכנען הרשע וגלו ערותו וחטאתו. ושם ויפת כסו אותה בשמלה חדשה לכסות בשר ערוה בזכותם ובצדקתם. וזהו וילכו אחורנית שהפכו עצמם מדרכי אחיהם חם: ט׳:קצ״ה א׳ וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן. אבל הם לא הגידו לו מפני כבודם. ויאמר ארור כנען אחר שהוא הגורם ברשעו ועוד כי קללת הבן ישיג לאב כמו שמקללת האב ישיג לבן. וכן לענין הברכה כתיב ויברך את יוסף ולא בירך אלא לבניו דכתיב יברך את הנערים. וכן רמז ארור כנען ולא אמר ארור יהיה כנען להורות שכבר הוא ארור משנים קדמוניות. וכן הוא כי נחש הקדמוני שנתקלל בארור דכתיב ארור אתה מכל הבהמה. וחם הוא אבי כנען כי [הוא] סבת חמימותו ואדמימותו. ולכן אמר מה קללה אתן לו כי כבר הוא ארור מימי אדם הראשון ועכשיו גם כן נחש השיאני ואוכל ונשכני והטעני כהתעות השכור בקיאו. ולכן אותה קללה אני נותן לו שיהיה עבד עבדים לאחיו כמו שנא' שם בנחש עפר לחמו שיהא נרמס ברגלים בעפר. ונאמר בקין ואתה תמשול בו וזה דוגמת עבד עבדים יהיה לאחיו. והרמז בזה כי יצר הרע הוא עבד ליצר הטוב והאדם השלם כובש אותו ומושל בו ולוקח אותו לעבד עולם. וזהו ואתה תמשול בו וזהו עבד עבדים יהיה לאחיו כי הם ימשלו בו. אבל הרשע הוא להפך כי יצר לב האדם רע מנעוריו ומושל בו וקונה אותו לעבד עולם והולך אחרי שרירות עיניו ותאוותיו. וזהו טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם. טוב נקלה מי שמבזה עצמו בעבור כבוד השם קונה לעבד לו ליצר הרע. אבל המתכבד בכבוד עצמו ומיקל בכבוד השם הוא חסר לחם. חסר השלימות והתורה שנקראת לחם. ועל זה הרמז אמר עבד עבדים יהיה לאחיו: ט׳:קצ״ז א׳ ברוך ה' אלהי שם. הנה ברכו הפך מן אחיו. כי למעלה אמר ארור כנען. וכאן אמר ברוך ה' אלקי שם. ולא אמר ברוך שם אלא ברוך ה' אלקי שם. כי שם לפי שהוא ברוך זוכה לברך את השם כאומרו במלכי צדק שהוא שם בן נח וברוך אל עליון וזהו ברוך ה' אלקי שם מצד שהוא אלקי שם הוא ברוך והכל מברכין אותו. והברכה היא הדבוק הרוחני והשכר האמיתי. אבל ליפת נתן לו השכר הגשמי מטובות הזמן. וזהו יפת אלקים ליפת שייפהו בכל מיני יופי וכן של טובות העולם הזה וכן שירחיב גבולו מכל אחיו. ואמר וישכן באהלי שם לרמוז שאע"פ שנתן לו טובות העולם הזה. עם כל זה חלק יש לו באלקי ישראל לפי שהוא מתדבק ושוכן עם שם אחיו ולמד מדרכיו וזהו וישכון באהלי שם. ולכן תמצא כי כל מלכי פרס היו דבקים אל השם וקרובים ושכנים לישראל ועושים להם טובות כמו שמצינו בכורש מלך פרס שאמר מי בכם מכל עמו יהי ה' אלהיו עמו ויעל והיו נודרים נדרים לעבודת בית אלהינו. ואמרו במדרש פרה אדומה זו מלכות בבל דכתיב ביה אנת הוא רישא דדהבא. תמימה זו מלכות מדי שהיו תמימים וכל מלכיהם הטיבו לישראל. ולכן כתיב במגילת אחשורוש ויהי בימי אחשורוש לפי שנראה שבימיו נהפכה הקדירה על פיה שלא כמנהג מלכי מדי שכולם היו טובים. לז"א בתמיה ויהי בימי אחשורוש. איך אפשר שבימי אחשורוש היה דבר רע וזר כזה להשמיד להרוג ולאבד כמו שפירשתי במקומו. לז"א בכאן וישכון באהלי שם ויתדבק עם אחיו שם וישכון באהלו. ויהי כנען עבד למו. כמו שאמר בשם להורות על שלימותו. ואם כן יוצא לנו מזה כי נח קלל כנען לפי שהוא יצר הרע הוא נחש הקדמוני שהטעה לאדם והטעה לנח ומטעה לכל העולם ולכן קללו השם. וקללו נח באותה קללה עצמה. ולפי מה שכתבתי למעלה כי שם ונח ואברהם נכנסו לפרדס. ומקום טעות הראשונים והאחרונים הוא במקום א"י שהיא ארץ החיים והיא נקראת ארץ כנען וכשנכנס אברהם לפרדס החכמה כתיב שם ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד והכנעני אז בארץ הולך וכובש. א"כ מכאן תבין למה קלל נח לכנען ולא לחם והוא מסודות התורה. וכן רמז בקללת כנען. כי השם רחום וחנון ומרחם על ישראל ואע"פ שיחטא האדם אינו רוצה השם להלקותו בעצמו אלא תולה הקללה והיסורים באחרים לכפר על בניו. וכן אמרו רז"ל כי תבואו אל ארץ כנען ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. חטא אדם ומביא נגעים על ביתו ועל בגדיו. לכן אמר אל תתמה על החפץ כי לזה הזכיר בכאן ארץ כנען ללמד כי כמו שחם חטא וקלל לכנען. כן ראוי כשיחטא האדם שינגע (האדם) את ביתו וכל זה רמיזה לעתיד: ט׳:ר׳ א׳ אחר כך אמר ויהי כל ימי נח ולא אמר ויהיו כמו שאמר בלמך אביו ויהיו כל ימי למך. להודיע על צדקתו שכל ימיו היו כיום אחד בלי שינוי לעבוד את ה'. וסיפר תולדות בני נח להורות שכל תולדות חם היו רשעים ולכן מכוש יצא נמרוד רשע גמור כמו כנען. והוא החל להיות גבור בארץ. לפי שכל תולדות שאחר המבול היו חלשים בערך הראשונים בסבת מי המבול. וזה הוא החל להיות גבור למרוד בה' כי שמו מורה פלא. ע"כ יאמר על כל איש מרשיע זה כנמרוד. ולכן ותהי ראשית ממלכתו בבל. ארץ רעה מגדלת רשעים כאומרו וימצאו בקעה בארץ שנער. ולכן מן הארץ ההיא יצא אשור לפי שהיו רשעים ולא רצה ללמוד מהם. ואחר כך חזר לרשעתו וזהו גם אשור שהיה טוב נלוה עמם:

אבן עזרא על בראשית פרק-ט

אבן עזרא: {ב} וחתכם. מפעלי הכפל מגזרת תראו חתת. כמו חתתכם: בכל אשר תרמש האדמה. הטעם על האדמה. או תהיה האדמה פועלת: בידכם נתנו. כי בידכם. וי''א כי בי''ת בכל ובכל מקום ווי''ן והקרוב שהוא דבק עם מוראכם: {ג} כל רמש. שם כלל לחית השדה ולבהמות הישוב ולכל עוף ולכל דג והנה הכל מותר לאכילה: כירק. על שני משקלים. וכן תנור עשן. כעשן הכבשן: {ד} אך בשר בנפשו דמו. כן טעמו אך בשר עם נפשו שהוא דמו לא תאכלו. כטעם לא תאכל הנפש עם הבשר. כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. וזאת הנפש המתנועעת והמרגשת היא הגוף: {ה} ואך את דמכם. פירושו התרתי לכם לשפוך דם כל חי זולתי דמכם של נפשותיכם שאתם אדם לא התרתי רק אדרשנו כטעם דורש דמים וזה כלל ואחר כן ביאר מיד האדם. אם יהרגו רבים את יחיד או יחיד את יחיד אני אדרש הדם. גם אדרשנו מיד כל חיה שאצוה לאחרת שיהרגנה. והנה החיות מותרות לכם ולא אתם להן. והמפרש דמכם לנפשותיכם זה ההורג נפשו הוא רחוק בעיני והוסיף לבאר או היא מצוה לבני נח והוא הישר להרוג ההורג: {ו} וטעם באדם. בעדים. או לעיני הכל. או בעבור האדם שנשפך דמו וכמוהו רבים: {ח} ויאמר אלהים אל נח ואל בניו. על ידי אביהם. ויש אומרים שארבעת' נביאים: {ט} ואת זרעכם. עם ואתכם השלישי שיהיה אתכם. או נכפל לתוספת ביאור והברית שאקי' היא שלא יכרת כל בשר: {יא} ומלת בשר. גוף כי הוא מרגיש כי העצם לא ירגיש. והנה הברית שלא יכרת גוף במימי מבול ויתכן שימלטם אם יבא מבול הכניס בברית שלא יהיה עוד מבול. ועל זאת הברית נאמר אשר נשבעתי מעבור מי נח: {יב} אות. זכר ונקבה: {יג} את קשתי. הנה נתתי עתה קשת בענן. ואין פירושו כאשר אמר הגאון כי בתחלה היתה: {יד} בענני ענן. קל הנו''ן הראשון והיו ראוי להדגש בעבור שהוא מהבנין הכבד כמו בדברי אתך: ונראתה הקשת. אילו היינו מאמינים בדברי חכמי יון שמלהט השמש תולד הקשת. יש לומר כי השם חזק אור השמש אחר המבול והיא דרך נכונה למבין: {טו} מלת יהיה עם המים איננה ראיה כי המים לשון יחיד וכן ויהי אנשים: {טז} וטעם והיתה הקשת בענן. שהיא לעולם שם בסתר והשם רואה אותה: {יז} ויאמר אלהים אל נח. זאת הברית שאמרתי לך וזו השבועה שהקימותי: {יח} וחם הוא אבי כנען. ללמד ששניהם רעים כמעשה אבות יעשו בנים. והזכיר כנען ולא כוש בעבור שיקלל כנען ונכתבה זאת הפרשה להודיע כי הכנענים מקוללים וכן בנותיהם מימות נח. וכן אמר אברהם לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני. וכן רבקה מבנות חת כאלה. ושמא ישאל שואל מה חטאו בני חת למה לא פקח עיניו כי החתי והאמורי והאחרים כלם בני כנען הם על כן יאמר הכתוב אל ארץ כנען: {כ} ויחל. מתחל' מפעלי הכפל מהבנין הכבד הנוסף כמו ויסך בדלתים ים: איש האדמה. יודע עבודת האדמה והיא חכמה גדולה והדרש שביום שנטעו שתה מיינו יש לו סוד ואיננו כמשמעו וכן ותהר האשה ותלד בן לא היה ביום א': {כא} ויתגל. מלשון גילוי מבנין התפעל וכן ואל יתעל: וה''א אהל' מקום וי''ו וכן את קול העם ברעה. כי פרעה אהרן: {כג} על שכם שניהם. כל אחד שם קצת השמלה על שכמו. ומלת שכם לא תתחבר: אחרנית. הפך הלוך האדם כי כל תנועתו לפנים: {כד} וייקץ נח. הכתוב לא גלה מה נעשה והעושה היה כנען. וכן היה כי חם ראה ולא כסהו כאשר עשו אחיו רק גלה הדבר ושמע כנען ולא נדע מה עשה: וטעם בנו הקטן. לעד. כי כן הוא אומר ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען גם וי''ו בנו שב אל חם הנזכר על כן קלל כנען והאומר שקלל נח את בן בנו בעבור שבירך אלהים את בניו זה דרך דרש: {כה} עבד עבדי'. טעמו עבד כאחד העבדים ואילו היה עבד העבדים היה עבד לעבדים והעד קדש קדשים בקדש הקדשים: וטעם לאחיו: לכוש ומצרים ופוט שהם בני אביו. ויש אומר כי הכושים הם עבדים בעבור שקלל נח את חם והנה שכחו כי המלך הראשון אחר המבול היה מכוש וכן כתוב ותהי ראשית ממלכתו בבל: {כו} ברוך ה' אלהי שם. חייבין אנו להוסיף תודות לשם שהוא אלהי שם והוא ישים כנען עבד לו ולשם. והטעם שיכריחנו לעבוד את שם. כי מלת למו. כמו להם והוי''ו נוסף כוי''ו תביאמו לכן בחסרון ה''א ובלא וי''ו לא ימצא. והזכיר עם שם השם הנכבד והנורא בעבור כבוד שם ואין יפת כמוהו. ואמר הגאון כי תחסר מלת אבי והיה ראוי להיות ארור אבי כנען. אמר כי כמוהו לעיני חנמאל דודי שהוא בן דודו. ויתכן שהיה גדול מירמיה בשנים והיה קורא אותו בשם אביו בעבור כבוד האב. וכן אשת אחי האב קראה הכתוב דודתך. וזה אבי כנען איננו כן: {כז} ופי' יפת. מן יפה ולא פירש יפה. רק הוא כמו ירחיב ובלשון ארמית כמוהו והוא מהבנין הכבד הנוסף כמו ומלכים ירד ובפסוק הזה ברך יפת גם שם כי פי' וישכון באהלי שם. שישכון אלהים באהלי שם כי בפסוק הראשון ברך השם: ויהי כנען עבד למו. לשם וליפת גם לאחיו והנה הוא עבד עולם. כי מאלה נפצה כל הארץ וזה הדבר היה אחר שנים רבות אחר המבול:

מיני תרגומא על בראשית פרק-ט

מיני תרגומא: ט״ו:שע״ח א׳ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים תרגום דִי עָבְרָא, אמנם ברש״י איוב סי׳ כ״ה פסוק ח׳ איתא כדמתרגם אשר עבר בין הבתרים (וצ״ל הגזרים) די עדא וכו׳. וכ״כ המתורגמן בשורש עדה ע״ש. א״כ צריך להיות הכא דִי עָדָא ועיין מה שאכתוב בס״ד לקמן פרשת בחקתי סי׳ כ״ו פסוק ו׳:

תרגום אונקלוס על בראשית פרק-ט

תרגום אונקלוס: {א} וּבָרִיךְ יְיָ יָת נֹחַ וְיָת בְּנוֹהִי וַאֲמַר לְהוֹן פּוּשׁוּ וּסְגוּ וּמְלוּ יָת אַרְעָא: {ב} וְדַחֲלַתְכוֹן וְאֵימַתְכוֹן תְּהֵי עַל כָּל חֵוַת אַרְעָא וְעַל כָּל עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא בְּכֹל דִּי תַרְחֵישׁ אַרְעָא וּבְכָל נוּנֵי יַמָּא בְּיֶדְכוֹן יְהוֹן מְסִירִין: {ג} כָּל רִחֲשָׁא דְּהוּא חַי לְכוֹן יְהֵי לְמֵיכָל כִּירוֹק עִשְׂבָּא יְהָבִית לְכוֹן יָת כֹּלָּא: {ד} בְּרַם בִּשְׂרָא בְּנַפְשֵׁהּ דְּמֵהּ לָא תֵכְלוּן: {ה} וּבְרַם יָת דִּמְכוֹן לְנַפְשָׁתֵיכוֹן אֶתְבַּע מִיַּד כָּל חַיְתָא אֶתְבְּעִנֵהּ וּמִיַד אֱנָשָׁא מִיַד גְבַר דְיֵשׁוֹד יָת דְמָא דַאֲחוֹהִי אֶתְבַּע יָת נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא: {ו} דְיֵשׁוֹד דְמָא דֶאֱנָשָׁא בְּסַעֲדִין עַל מֵימַר דַיָנַיָא דְמֵהּ יִתְּשָׁד אֲרֵי בְּצַלְמָא דַיְיָ עֲבַד יָת אֱנָשָׁא: {ז} וְאַתּוּן פּוּשׁוּ וּסְגוּ אִתְיְלִידוּ בְאַרְעָא וּסְגוּ בַהּ: [ס] {ח} וַאֲמַר יְיָ לְנֹחַ וְלִבְנוֹהִי עִמֵּהּ לְמֵימָר: {ט} וַאֲנָא הָא אֲנָא מֵקִים יָת קְיָמִי עִמְּכוֹן וְעִם בְּנֵיכוֹן בַּתְרֵיכוֹן: {י} וְעִם כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא דְּעִמְּכוֹן בְּעוֹפָא בִבְעִירָא וּבְכָל חַיַת אַרְעָא דְּעִמְּכוֹן מִכֹּל נַפְקֵי תֵבוֹתָא לְכֹל חַיַת אַרְעָא: {יא} וְאָקֵם יָת קְיָמִי עִמְּכוֹן וְלָא יִשְׁתֵּיצֵי כָל בִּשְׂרָא עוֹד מִמֵּי טוֹפָנָא וְלָא יְהֵי עוֹד טוֹפָנָא לְחַבָּלָא אַרְעָא: {יב} וַאֲמַר יְיָ דָּא אָת קְיָם דִּי אֲנָא יָהֵב בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵכוֹן וּבֵין כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא דִּי עִמְּכוֹן לְדָרֵי עַלְמָא: {יג} יָת קַשְׁתִּי יְהָבִית בַּעֲנָנָא וּתְהִי לְאָת קְיָם בֵּין מֵימְרִי וּבֵין אַרְעָא: {יד} וִיהִי בַּעֲנָנוּתִי עֲנָנָא עַל אַרְעָא וְתִתְחֲזֵי קַשְׁתָּא בַּעֲנָנָא: {טו} וְדָכִירְנָא יָת קְיָמִי דִּי בֵין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן וּבֵין כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא בְּכָל בִּשְׂרָא וְלָא יְהֵי עוֹד מַיָּא לְטוֹפָנָא לְחַבָּלָא כָל בִּשְׂרָא: {טז} וּתְהֵי קַשְׁתָּא בַּעֲנָנָא וְאֵחֲזִנַּהּ לְמִדְכַּר קְיַם עָלָם בֵּין מֵימְרָא דַּיְיָ וּבֵין כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא בְּכָל בִּשְׂרָא דִּי עַל אַרְעָא: {יז} וַאֲמַר יְיָ לְנֹחַ דָּא אָת קְיָם דִּי אֲקֵמִית בֵּין מֵימְרִי וּבֵין כָּל בִּשְׂרָא דִּי עַל אַרְעָא: [פ] {יח} וַהֲווֹ בְנֵי נֹחַ דִּי נְפָקוּ מִן תֵּבוֹתָא שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבוּהִי דִכְנָעַן: {יט} תְּלָתָא אִלֵּין בְּנֵי נֹחַ וּמֵאִלֵּין אִתְבַּדָּרוּ כָּל אַרְעָא: {כ} וְשָׁרִי נֹחַ גְּבַר פָּלַח בְּאַרְעָא וּנְצִיב כַּרְמָא: {כא} וּשְׁתִי מִן חַמְרָא וּרְוִי וְאִתְגְּלִי בְּגוֹ מַשְׁכְּנֵהּ: {כב} וַחֲזָא חָם אֲבוּהִי דִּכְנַעַן יָת עֶרְיְתָא דַּאֲבוּהִי וְחַוֵּי לִתְרֵין אֲחוֹהִי בְּשׁוּקָא: {כג} וּנְסֵיב שֵׁם וָיֶפֶת יָת כְּסוּתָא וְשַׁוִּיוּ עַל כְּתַף תַּרְוֵיהוֹן וַאֲזָלוּ מְחַזְרִין וַחֲפִיאוּ יָת עֶרְיְתָא דַּאֲבוּהוֹן וְאַפֵּיהוֹן מְחַזְרִין וְעֶרְיְתָא דַּאֲבוּהוֹן לָא חֲזוֹ: {כד} וְאִתְּעַר נֹחַ מֵחַמְרֵהּ וִידַע יָת דִּי עֲבַד לֵהּ בְּרֵהּ זְעֵירָא: {כה} וַאֲמַר לִיט כְּנַעַן עֲבַד פְּלַח עַבְדִין יְהֵי לַאֲחוֹהִי: {כו} וַאֲמַר בְּרִיךְ יְיָ אֱלָהֵהּ דְּשֵׁם וִיהֵי כְנַעַן עַבְדָא לְהוֹן: {כז} יַפְתֵּי יְיָ לְיֶפֶת וְיִשְׁרֵי שְׁכִינְתֵּהּ בְּמַשְׁכְּנֵהּ דְּשֵׁם וִיהֵי כְנַעַן עַבְדָא לְהוֹן: {כח} וַחֲיָא נֹחַ בָּתַר טוֹפָנָא תְּלַת מְאָה וְחַמְשִׁין שְׁנִין: {כט} וַהֲווֹ כָל יוֹמֵי נֹחַ תְּשַׁע מְאָה וְחַמְשִׁין שְׁנִין וּמִית: [פ]

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-ט

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וּבְרִיךְ יְיָ יַת נחַ וְיַת בְּנוֹי וַאֲמַר לְהוֹם פּוּשוּ וּסְגוּ וּמְלוּ יַת אַרְעָא: {ב} וְדַחֲלַתְכוֹן וְאֵימַתְכוֹן יְהֵי עַל כָּל חֵיוַת אַרְעָא וְעַל כָּל עוֹפָא דִשְׁמַיָא מִכָּל דְתַרְחֵשׁ אַרְעָא וּבְכָל נוּנֵי יַמָא בְּיֶדְכֶם יִתְמַסְרוּן: {ג} כָּל רִיחֲשָׁא דְהוּא חַי דִלְכוֹן יְהֵי לְמֵיכַל כִּירוֹק עִסְבָּא יְהָבִית לְכוֹן יַת כּוֹלָא: {ד} בְּרַם בִּשְרָא דְתָלִישׁ מִן חַיוּתָא חַיָא בִּזְמַן דִבְנַפְשֵׁיהּ בֵּיהּ אוֹ דְתָלִישׁ מִן חַיוּתָא נְכִיסְתָּא וְעַד דְלָא נַפְקָא כּוֹלָא נִשְׁמָתָא לָא תֵיכְלוּן: {ה} וּבְרַם יַת דִמְכוֹן לְנַפְשָׁתֵיכוֹן אֵתְבּוֹעַ מִן יְדָא דְכָל חַיְתָא דְקַטְלָא לְבַר נְשָׁא אִיתְבּוֹעִינֵיהּ לְאִיתְקַטְלָא עֲלֵיהּ וּמִידָא דְאֵינָשָׁא מִיַד גְבַר דְיֵישׁוֹד יַת דְמָא דְאָחוֹי אִתְבַּע יַת נַפְשָׁא דְאֵינָשָׁא: {ו} דְיֵישׁוֹד דְמָא דְאֵינָשָׁא בְּסַהֲדִין דְיָינַיָא מְחַיְיבִין לֵיהּ קְטוֹל וּדְיֵישׁוֹד בְּלָא סַהֲדִין מָרֵי עָלְמָא עָתִיד לְאִתְפַּרְעָא מִנֵיהּ לְיוֹם דִינָא רַבָּא אֲרוּם בִּדְיוֹקְנָא דַיְיָ עֲבַד יַת אֵינָשָׁא: {ז} וְאַתּוּן פּוּשׁוּ וּסְגוּ אִיתְיְלִידוּ בְּאַרְעָא וּסְגוּ בָהּ: {ח} וַאֲמַר יְיָ לְנחַ וְלִבְנוֹי עִמֵיהּ לְמֵימַר: {ט} אֲנָא הָא אֲנָא מְקַיֵים קְיָמַי עִמְכוֹן וְעִם בְּנֵיכוֹן בַּתְרֵיכוֹן: {י} וְעִם כָּל נַפְשָׁא חַיְיתָא דְעִמְכוֹן בְּעוֹפָא וּבִבְעִירָא וּבְכָל חַיַת אַרְעָא דְעִמְכוֹן מִכָּל נַפְקֵי תֵיבוּתָא לְכָל חַיַת אַרְעָא: {יא} וַאֲקַיֵים יַת קְיָימַי עִמְכוֹן וְלָא יִשְׁתֵּצֵי כָּל בִּשְרָא עוֹד מִמוֹי דְטוּבְעָנָא וְלָא יְהִי עוֹד טוּבְעָנָא לְחַבָּלָא אַרְעָא: {יב} וַאֲמַר יְיָ דָא אַת קַיָימָא דַאֲנָא מְקַיֵים בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן וּבֵין כָּל נַפְשַׁת חַיְתָא דְעִמְכוֹן לְדָרֵי עַלְמָא: {יג} יַת קַשְׁתִּי יְהָבִית בַּעֲנָנָא וּתְהֵי לְסִימָן קְיַים בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵי אַרְעָא: {יד} וִיהֵי כַּד אֶפְרוֹס עֲנָנֵי יְקָרָא עֲלוֹי אַרְעָא וְתִתְחַמֵי קַשְׁתָּא בִּימָמָא עַד לָא יִטְמַע שִׁמְשָׁא בַּעֲנָנָא: {טו} וּדְכִירְנָא יַת קְיָימִי דְבֵין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן וּבֵין כָּל נַפְשַׁת חַיְתָא בְּכָל בִּיסְרָא וְלָא יְהִי תּוּב מַיָא לְטוּבְעָנָא לְחַבָּלָא כָּל בִּישְרָא: {טז} וּתְהִי קַשְׁתָּא בַּעֲנָנָא וְאַחְמִינָהּ לְמִדְכַּר קְיַים עֲלַם בֵּין מֵימְרָא דַיְיָ וּבֵין כָּל נַפְשַׁת חַיְיתָא בְּכָל בִּסְרָא דְעַל אַרְעָא: {יז} וַאֲמַר יְיָ לְנחַ דָא אָת קְיַים דְקַיְימִית בֵּין מֵימְרִי וּבֵין מֵימַר כָּל בִּסְרָא דְעַל אַרְעָא: {יח} וַהֲווֹ בְנֵי נחַ דִנְפָקוּ מִן תֵּיבוּתָא שֵׁם וְחָם וְיָפֶת וְחָם הוּא אֲבוֹי דִכְנָעַן: {יט} תְּלָתָא אִלֵין בְּנוֹי דְנחַ וּמֵאִילֵין אִתְבְּדָרוּ לְמֵיתַב בְּכָל אַרְעָא: {כ} וּשְׁרֵי נחַ לְמֶהֱוֵי גְבַר פְּלַח בְּאַרְעָא וְאַשְׁכַּח גוּפְנָא דְמוֹשְׁכֵיהּ נַהֲרָא מִן גִינוּנִיתָא דְעֵדֶן וְנַצְבֵיהּ לְכַרְמָא וּבֵיהּ בְּיוֹמָא אֲנֵיצַת וּבְשִׁילַת עִנְבִין וְעַצְרִינוּן: {כא} וְשָׁתֵי מִן חַמְרָא וְרָוֵי וְאִתְעַרְטַל בְּגוֹ מַשְׁכְּנֵיהּ: {כב} וַחֲמָא חָם אֲבוֹי דִכְנָעַן יַת עֶרְיְיתָא דַאֲבוֹי וְחַוֵי לִתְרֵי אֲחוֹהִי בְּשׁוֹקָא: {כג} וּנְסֵב שֵׁם וְיֶפֶת יַת אִסְטְלָא וְשַׁוִיוּ עַל כְּתַף תַּרְוֵיהוֹן וְאָזְלוּ מְאַחְזַרְיָן וְכַסִיאוּ יַת עִירְיְיתָא דַאֲבוּהוֹן וְאַפֵּיהוֹם מֵאַחְזְרִין וְעֶרְיְתָא דַאֲבוּהוֹן לָא חָמוּן: {כד} וְאִתְעַר נחַ מִן חַמְרֵיהּ וִידַע בְּאִשְׁתָּעוֹת חֶלְמָא יַת דְעָבַד לֵיהּ חָם בְּרֵיהּ דְהוּא קָלִיל בִּזְכוּתָא דְגָרַם לֵיהּ דְלָא יוֹלִיד בַּר רְבִיעָיֵי: {כה} וַאֲמַר לִיט כְּנָעַן דְהוּא בְּרֵיהּ רְבִיעָיֵי עֲבִיד מְשַׁעֲבֵּד יְהִי לְאָחוֹי: {כו} וַאֲמַר בְּרִיךְ יְיָ אֱלָהָא דְשֵׁם דַעֲבִידְתֵּיהּ צַדִיקָא וּבְגִין יֶהֱוֵי כְּנָעַן עֲבִיד לֵיהּ: {כז} יַשְׁפַּר יְיָ תְּחוּמֵיהּ דְיֶפֶת וְיִתְגַיְירוּן בְּנוֹי וְיִשְׁרוּן בְּמֶדְרָשָׁא דְשֵׁם וִיהֵי כְנָעַן עֲבִיד לְהוֹן: {כח} וַחֲיָא נחַ בָּתַר טוּבְעָנָא תְּלַת מְאָה וְחַמְשִׁין שְׁנִין: {כט} וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי נחַ תְּשַׁע מְאָה וְחַמְשִׁין שְׁנִין וּמִית:

תרגום ירושלמי על בראשית פרק-ט

תרגום ירושלמי: כ׳ וּשְׁרֵי נחַ גַבְרָא צַדִיקַיָא לְמֶהֱוֵי וּנְצִיב כַּרְמָא:

רלב"ג על בראשית פרק-ט

רלב"ג: י״ב:ס׳ א׳ פרשת לך לך ב׳ ביאור דברי הספור ג׳ אמר הש"י לאברהם בהיותו באור כשדים שיעזוב ארצו אשר היה שוכן בה ויפרד ממשפחתו וגם מבית אביו ללכת אל הארץ אשר יראהו וזאת הארץ אשר צוה ללכת אליה היא ארץ כנען והנה הולך עמו אביו וקצת בית אביו עד חרן כמו שספרנו בפרש' הקודמת ושם נתעכב אביו ורצה לגור שם ואברהם לכבוד אביו נתעכב שם לראות אם יוכל להעתיק אביו עמו ללכת ארצה כנען כמו שכוון מתחלת העניין לפי מה שספר ר"ל שכבר ספר שהן יצאו מאור כשדים ללכת ארצה כנען וכאשר נתבאר לאברהם שאין רצון אביו לצאת מחרן יצא הוא מחרן עם מי שרצה ללכת עמו מבית אביו והנה תרח עמד בחרן עד יום מותו ושם גם כן עמד עמו נחור וביתו לפי הנראה כי מצאנו שזרע נחור היה עומד בחרן כמו שנתבאר בתורה מלבן ובתואל. והנה צוהו ללכת ארצה כנען להיותה יותר נבחרת ויותר נכונ' שידבק לו בה השפע האלהי ויעד אותו הש' יתע' שיעשה אותו לגוי גדול לפי שהאדם בהתרחקו מאוהביו וקרוביו ועוזריו הוא מוכן מאד אל שימיתוהו האנשים ויאבד שמו ולזאת הסבה בעינה ייעד אותו שיברכהו בהצלחת קניינו ויגדל שמו עד למרחוק כי לא יאות שישלם זוז למי שילך לעיר אחרת לגור כמו שישלם לאיש בהיותו בארצו בין אנשי משפחתו ואמר לו הש"י שיהיה איש ברכה. ר"ל שיהיו פעולותיו שלמות בדרך שיהיה ראוי שתדבק בו ההשגחה האלהית ואז יגיעו לו הטוב שיעד אותו ויברך האנשים שיברכוהו ויאור מקללו ליתרון השגחת השם בו ויתברכו בו כל משפחות האדמה ר"ל שיאמרו קצתם לקצת בברכתם ישימך השם כאברה. או ירצה באמרו והיה ברכה שהשם יתע' יעד אותו שיהיה איש ברכה ר"ל כי אשר יברך מבורך וכן פי' ז"ל בב"ר וספר שכבר הלך אברם אל ארץ כנען כאשר צווה והלך עמו לוט ולא זכר לכת אביו עמו לפי שאביו לא הלך כי אם עד חרן. וזכר שאברם היה בן ע"ה שנה בצאתו מחרן ואז לקח אשתו ואת לוט בן אחיו ומקניהם והעבדים שקנו בחרן כי עבדים רבים היו לאברהם. הלא תראה במלחמת אמרפל שילידי ביתו היו שי"ח אשר היו מהם מהלכים למלחמה מלבד האחרים מיליד בית ומקנת כספו והנה עבר אברהם עד מקום שכם עד אילון מורה ושם קבע אברהם דירתו והנה היה אז הכנעני בארץ ההיא ר"ל שאז החזיק בה והוציא ממנה העם אשר היה בה והנה קרא הכנעני אחד ממשפחות כנען כי כנעני היה שם נאמר בכל על כל משפחות כנען ובפרט על משפחה מיוחדת ממנו והעד מה שאמר אחר זה והכנעני והפריזי אש יושב בארץ ולפי שהיתה הארץ ההיא ארץ כנען כמו שסופר בתורה במקומות רבי ידענו שפריזי היא משפחת מיוחדת ממנו ממשפחות כנען וזכר אחר זה שכבר נראה השם לאברהם ואמר אליו של זרעו יתן את הארץ הזאת אשר הוא רואה שמחזיק בה הכנעני. ולפי שראה אברהם שהמקום ההוא נאות להגיע בו השפע האלהי בנה שם מזבח להקריב שם לשם יתע' להגיע אליו הנבואה כמו שנתבאר בפרשת נח. וספר שאחר זה העתיק אהלו משם אל ההר ממזרח לביתאל ונטה אהלו שם באופן שהיה ביתאל למערבו והעי למזרח לראותו שהמקום ההוא יותר נאות לרדת בן השפע האלהי ולזה בנה שם מזבח לשם ית' והתפלל שם אליו להיות המקום ההוא ראוי שישלם בו הדבקו' אשר בעבורו ישמע ה' לתפילת בני האדם וספר שמסעות אברם כלם היו ללכת לפאת דרום לבחור המקום היותר נאות בארץ כנען שישלם לו בו הדבקות האלהי כי כבר ימצאו מקומות מוכנים לזה יותר מזולתם כטעם אין זה כי אם בית אלהים וראוי שתדע שה' יתע' לא צוה לאברהם שיפרד עכ"פ ממשפחתו ומבית אביו שאם היה הדבר כן היה חוטא אברה' כשנהג עמו לוט אבל היה הצווי שילך לארץ כנען להיותה יותר נבחרת לא יחוש להפרדו מאתו וממשפחתו ומבית אביו והוא מבואר לפי זאת ההנחה שאם היה יכול להניע עמו משפחתו ובית אביו להדריכם אל השלמות היה זה טוב בעיני השם: ד׳ והנה התועלת הראשון המגיע מזה הספור הוא במדות. והוא שראוי לאדם שיקל להפרדו מארצו וממשפחתו ומבית אביו ללכת במקום שיאות לו יותר ההגעה אל שלמותו לפי של זה התכלית נברא: ה׳ התועלת השני הוא במדות והוא שראוי לאדם שישתדל בכל עוז שיהיו אוהביו רבים ומשנאיו מעטים כי בזה ישלם הקבוץ המדיני הלא תראה שאברה השלים זה השלמות המפורסם בשייעדו השם יתע' שיברך מברכיו ויאור מקללו והנה זכר מברכיו לשון רבים להיו' אוהביו רבים ומקלליו בלשון יחיד להיותם מעטים: ו׳ התועלת הג' הוא במדות. והוא שראוי לאדם שישתדל בשמירת הקניינים להיותם הכרחיים לאדם בשמירת גופו ולהעמדתו הלא תראה שאברהם אבינו עם שכבר הבטיחו ה' שיברכהו לא קצר מפני זה בשמירת קנייניו אבל הביאם עמו כלם והעירנו על זה באמרו שכבר הביאו עמהם כל רכושם אשר רכשו: ז׳ התועלת הד' הוא בדעות. והוא שכבר הודיענו בזה הספור יעוד ה' ת' לאברהם שינחלו בניו את הארץ לפי שכבר נזכר בתורה במקומות רבים שכבר יעד השם לאבות שינחלו זרעם הארץ הזאת. ובזה יתישב יותר בנפשותנו אמתת זה הספור עם שבזה תועלת להודיע הסבה אשר בעבורה בחר ה' ית' שתהיה זאת הארץ לישראל והוא להיותה מוכנת מאד אל שידבק בה השפע האלהי. ולזה צוה אברהם ללכת שם וזהו אמרם ז"ל אוירא דארעא דישראל מחכים: י״ב:ס״ט א׳ ויהי רעב בארץ וגומ' עד ויהי בימי אמרפל. ב׳ ביאור דברי הספור ג׳ זכר שכבר היה רעב בארץ כנען אשר היה שם אברם וירד אברם מצרימה לא להשתקע אלא לגור כי לא היה יכול אז לעמוד בארץ כנען אשר היא הארץ הנבחרת לפי שהרעב הוא כבד מאד בארץ וכאשר היה קרוב למצרים הסתכל אברהם בענייניו ובאי זה אופן תשלם לו שם ההצלה. ולזה אמר לאשתו באמת ידעתי כי אשת יפת מרא את מאד והמצרים הם היו שטופי זמה מצד המנהג ומצד הטבע. מצד המנג. כמו שאמ' כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וגומ'. ומצד הטבע להיות הארץ חמה מאד וזה יהיה סבה שכאשר יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו כי הם נזהרים על אשת איש כמו שקדם כפרשת נח ובהיות העניין כן הנני מבקש ממך שתאמרי למי שישאל זה שאת אחות ובזה ייטב לי בעבורך להיותי אחיך או לכל הפחות תחי נפשי בגללך. ר"ל שלא ימיתוני והנה כבא אברם מצרימה ולוקחה שרה בית פרעה ליפיה והטיב פרעה לאברהם בעבורה לפי שכבר נאמר לו שהוא אחיה ונתן לו צאן ובקר וגו' והנה הביא הש' ית' נגעים גדולים לפרעה ולכל ביתו בסבת שרי אשת אברם ר"ל שזה המופת עשה ה' בעבור שרי מצד מה שהיא אשת אברם כי להשגחתו על אברם שמר אשתו שלא קרב אליה פרעה. ולזה הביא על פרעה ועל ביתו נגעים ימנעום מעשות זה הפעל ואולם אמרנו שהוא מנעו שלא קרב אליה ואם נזכר בתורה כמו שנזכר באבימלך באמרו ואבימלך לא קרב אליה. לפי המאמר שהוא הביא בפרעה ובביתו אלו הנגעים אחר שכבר נתעלל בה הוא בלתי ראוי. וזה כי אחר שהביא ה' אלו הנגעים להשגחתו על אבר' שישיבו לו אשתו מה זה יקצר ה' מהשגיחו על אברהם באופן שלם בדרך שתשמר אשתו מהתגאל בזמה ההיא. ואולם נזכר זה באבימלך לפי שסמוך לפעל ההוא נתעברה שרה והיה מביא זה לחשוב שיהיה עבור שרה מאבימלך ולזה ספרה התורה שאבימלך לא קרב אליה. והנה כאשר ראה פרעה זה העניין הרגיש שזה בא לו על דבר שרי אשת אברהם ושאל את פיה והגידה לו האמת ואז קרא פרעה לאברם וגנה אותו על אמרו שהיא אחותו והשיבה לו לדעתו כי היא אשתו. ומן הנראה שאברהם הגיד לו הסבה שבעבורה אמר שהיא אחותו ולזה צוה עליו פרעה אנשים לשמרו שלא יזיקוהו המצרי' לחשקם באשתו כל זמן שעמד בארץ מפני הרעב ושלחוהו ממצרים אחר כלות הרעב בארץ כנען. ואמנם עשה זה פרעה לכבוד אברהם לראותו הפלא שעשה לו ה' ית' לאהבתו בהמ שהביא עליו ועל ביתו מהנגעים. והנה עלה אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט היה עמו שם בדרום. ואולם אמר זה לפי שארץ מצרים היתה לפאת דרום מארץ כנען והנה הלך אברם לרגל המלאכה אשר לפניו מהדרום עד בית אל עד שהגיע אל המקום הנבחר שהיה שם אהלו בתחלה בין ביתאל ובין העי אל מקום המזבח שעשה שם בראשונה וקרא שם בשם יי' כמו שקדם. או יהיה הרצון בזה שבהגיעו שם קרא שם אברם בשם יי'. וזכר אחר כן שגם ללט ההולך עם אברם היו לו צאן ובקר ואהלים ובזכות אברם נתברך. והנה רב מקניהם עד שלא יכלה הארץ להכיל אותם יחדו כי לא תספיק להם למרעה. ומפני זה היה ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט לרצות כל אחד מהם להחזיק במרעה הטוב ובעת ההיא החזיקו הכנעני והפריזי בארץ ההיא והם שתי משפחו' ממשפחות כנען כמו שקדם ואמר אברם ללוט שאין ראוי שתהיה ביניהם מריבה ולא בין רועיהם להיותם אחים. ולפי שלא רצה אברהם להפרדה מהמקום הנבחר אשר היה בו אמר ללוט שיפרד מעליו וילך אם לצפון אם לדרום והבטיחו שבאי זה פיאה שילך יהפוך מקנהו לרעות בפיאה האחרת כדי שלא יזיקהו ר"ל שאם ילך לוט מפאת שמאל יהפוך אברם מקנהו לפאת ימים וההפך בהפך ובזה תסור המריבה מביניהם. והנה בחר לוט מארץ כנען ככר הירדן להיותו קום מאד נאות למקנה כי המקום ההוא היה רענן ודשן כגן יי' או כארץ מצרים קודם שישחתו סדום ועמורה כי אז נשחת המקום ההוא ורעננות המקום ההוא ודשנו היה מגיע עד מבא צוער ועד המקום ההוא נשחת בהשחתת סדום ועמורה. ולזה נסע לוט ממזרח מהמקום אשר היה שם אברם כדי שיהיה למקנהו כל זה המרעה הטוב. והנה נשאר אברם במקום אשר היה שם אע"פ שכבר נמנע ממקנהו הרעיה בזה הצד אשר בחרו לוט ונסתפק במרעה הצד האחר ולוט ישב בערי הככר ונטה אהלו ממקום למקום שם עד שהגיע לסדום ושם נשאר כמו שיספר אחר זה. והנה אנשי סדום היו רעים זה לזה וחטאים לש' ית'. ואולם זכר זה להגיד חסרון לוט שלא נמנע מלשכון אצלם עם היותם בזה האופן מהרוע. והנה היה סדום ועמו' מארץ כנען כמו שנזכר בפרשת נח ולפי שכבר נשאר צר המקם ההוא לאברם מפני המנע ממנו הרעיה בצד אשר ישב לוט אמר לו ה' יתע' אחרי הפרד לוט מעמו שישא עיניו ויראה מהמקום אשר הוא שם לצפון ולדרום ולמזרח ולמערב כי כל הארץ ההיא יתננה לו ולזרעו ושכבר ירבה זרעו כעפר הארם אשר לא יוכל איש למנותו ויירש הארץ ההיא. ואולם אמ' לו זה להודיע אותו שכל הארץ ההיא היא נבחרת ואם יש בה קצת מקומות יותר נבחרים מקצת ומפני זה אמר אליו הש' יתע' שיקום מהמקום ההוא אשר היה בו כי צר לו המקום ההוא וילך בארץ לארכה ולרחבה ולבקש מנוח ייטב לו כי כבר ימצאו בה מקומות רבים נאותים לו וכן עשה אברם ר"ל שהוא העתיק אהלו משם וישב באילוני ממרא אשר בחברון כי נודע לו שהמקום ההוא נאות ושם בנה מזבח ליי' להביא אליו הנבואה. וכבר תמצא שבמקום ההוא הגיע לו הנבואה באמרו וירא אליו יי' באילוני ממרא. ומהנראה שכל הנבואות הנזכרות אחר זה בזאת הפרשה הגיעו לו משם כי שם היה יושב: ד׳ והנה התועלות המגיעים מזה הספור הם רבים: ה׳ התועלת הראשון הוא במדות. והוא החריצות על בקשת ההכרחי לאד' להעמדת גופו מהמזונות וממה שידמה להם הלא תראה שאברהם עם שכבר הבטיחו ה' יתע' בהצלחת קנייניו התעורר מפני הרעב שהיה בארץ כנען ללכת לארץ מצרים ולא נמנע מההליכה שם מפני מה שצוהו ה' ית' שישב באר' כנען כי אין מצות ה' ית' כי אם להטיב לאדם לא שימות בסבתם. ולזה ידע אברהם שרצון הש"י היה שיסור משם לבקשת הטרף. ועוד שהכונה היתה בהליכת אברם לארץ כנען כדי שיהיה יות' מוכן אל שידבק בו הפשע האלהי וזה לא יתכן עם הרעב וחסרון המזונות ולזה היה יות' טוב לו שילך משם על המקום אשר ימצאו שם המזונות עד שיכלה הרעב: ו׳ התועלת השני הוא ג"כ במדות. והוא החריצות לקחת עצה בדברים טרם הגעתם כשיסתכל האדם במה שאפשר שיקרה לו ותתישב לו העצה בזה האופן ויהיה נשמ' בזה מהרע שאיפשר שיקרה לו ואלו לא הסתכל בזה תחלה לא יתכן שיגיע לו טוב העצה לרוב המהירות אשר יצטרך לו בלקיחתה כי העצה השלמה לא תשלם אם לא יסתכל בה האדם במתון. הלא תראה שאברהם השלם השתדל לרחת עצה קודם שנכנס למצרים במה שאפשר שיקרה לו שם מהרע מצד יופי אשתו: ז׳ התועלת הג' הוא ג"כ במדות. והוא כישיביא ההכרח שיגיע הרע לאדם ראוי שיסתכל האדם באי זה אופן יתכן שיגיע לו יותר מעט מהרע ויבחר בו ולא יתרשל מזה מפני הרע שיקרה לו כי ראוי שיהיה נבחר הרע היותר מעט לברוח מהרע היותר רב הלא תראה שאברהם בחר לרדת לארץ מצרים לברוח מהרעב אשר בארץ כנען. ואע"פ שיהיה נכון מהמקום ההוא אל שיקרה לו מהגנות שתתגאל אשתו בזאת הארץ. והנה ראוי שתדע שלא היה בזה חטא לאברם כי שרה תעשה באונס מה שתעשה מזה ולזה לא תאסר לבעלה אפילו אחר נתינת התורה כמו שאמרו ז"ל באסתר קרקע עולם היתה ואם היה אברם בוחר סבל הרעב אשר היה אפשר שימות בו על סבל מה שאפשר שיקרה לשרה מהגנות היה זה החסידות של שטות כאמרם ז"ל בג' מסוטה היכי דמי חסיד שוטה כגון דחזי דטבעה אתתא בנהרא ואמר לאו אורח ארעא לאצולה ולאיסתכולי בה: ח׳ התועלת הרביעי הוא בדעות. והוא ללמדנו אופן השגחת ה' ית' בצדיקים עד שכבר הביא נגעי' גדולים בפרעה ובביתו לשמור אשת נביאו מהגנות ושיופי שרה אשר היה ירא אברם שיהיה כלי להמיתו שמהו הש' ית' כלי לשמירתו שם ולהצלחת קניינו עם שמרו אותה מהתגאל בטנוף וזמה. וכבר ידעת מה שהגיע מהתועלת במדות ובדעות מפני האמנה בהשגחה הזאת: ט׳ התועלת הה' הוא במדות. והוא שראוי שישגיח האדם בהנהגת קרוביו בהשגחתו בעצמו כי בזה ישלם לאדם העזר הראוי לו ממשפחתו ולזה תראה שאברהם הוליך עמו לוט באשר הלך ובחר לו מה שבחר בעצמו: י׳ התועלת הששי הוא במדות. והוא החריצות לשמירת הקנינים בותר שלם שבפנים שאפשר זה הלא תראה שאברם עם היותו מובטח מה' ית' בהצלחת קניניו השתדל שיביא עמו ממצרים כל קניניו לא השאיר דבר והנהיג מקנהו במתון בדרך שלא ישיגם ההפסד ואע"פ שכבר היה חושק לשוב אל המקום הנבחר שהיה שוכן בו מארץ כנען לא נמנע מפני זה מהלך לרגל המלאכה אשר לפניו: י״א התועלת השביעי הוא בדעות. והוא להודיענו אופן נפלא מאד מההשגחה האלהית. והוא שכאשר היה האדם מושגח יקרה שיהיו קרוביו ואני ביתו מושגחים בעבורו כי לאהבתו אותם יצטער אם יקרם רע וישמח בטוב אשר יקרם. ולזה יקרה מהשגחת ה' יתע' שיהיו אלו האנשים מושגחים הלא תראה שלוט מפני שהיה הולך עם אברם הצליח ה' ית' קניניו והיה לו צאן ובקר ואהלים. והנה הרחבנו המאמ' בזה האופן מההשגחה בד' מפר מלחמות השם ובביאורנו לספר איוב: י״ב התועלת השמיני הוא במדות. והוא שראוי להרחיק המחלוקת והמריבה כפי מה שאפשר כי בזה ישלם קבוץ הבית והמדינה הלא תראה שאברה' עם היותו משתדל בכל עוז שיהיה לוט עמו להדריכו אל הטוב כפי מה שאפשר ובעבור שיהיה לאחד מהאחר עזר הראוי לעת צורך בחר הפרד לוט מעמו להרחיק המחלוקת: י״ג התועלת התשיעי הוא במדות. והוא להרחיק מדת הקנאה כי בה יגיע ההפסד בקבוץ המדיני מה שלא יעלם. הלא תראה שאברם לא קנא בלוט אם יהיה לו המרעה הטוב למקנהו אבל נתן לו הבחיר' והסתפק במה שיעזבהו לוט מהמרעה עם היות לאברם כח לקחת המרעה הטוב בחזקה כי כבר התגבר על ארבעה מלכים כמו שיספר אחר זה. ועם שאברם הוא אשר הנהיגו ונהלו אל המקום שהיה בו כי זה ממה שיחייב שיהיה אברם אדון בדבר זה: י״ד התועלת העשירי הוא במדות. והוא שראוי שיהיה לאדם כח הסבל כי בו יוסרו הרבה מההזקין הנופלין בין בני אדם והוא שכבר הגיע מסבלנות אברם שלא כעס על לוט מפני שלא הוכיח רועיו ושנתן הבחיר' ללוט לבחור מהמרעה מה שירצה: ט״ו התועלת האחד עשר הוא במדות. והוא שראוי שיבחר האדם המעט עם השלום מהרבה עם המריבה כטעם אמרו טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב. הלא תראה שאברם בחר המעט מהמרעה למקנה ועם השלום יותר מהרבה עם המריבה: ט״ז התועלת הי"ב הוא במדות. שראוי שיסתפק האדם במה שיתכן שימצא לו ולא יבקש גדולות הלא תראה שאברהם הסתפק ברעה הנשאר למקנהו ולא היה מבקש יותר מזה לולי דבר ה' אליו שילך לבקש מנוח ייטב לו: י״ז התועלת הי"ג הוא במדות. והוא שראוי שירחיק האדם רוב התענוג כי הוא ממה שיביא אל בעיטה כאמרו וישמן ישורון ויבעט. הלא תראה שאנשי סדום מצד רוב התענוג שהיה להם מפני רעננות הארץ ודשנה היו רעים וחטאים ליי' מאד: י״ח התועלת הי"ד הוא במדות. והוא שכבר הודיענו בזה הספור שראוי להתרחק מהמריבה לפי שהמריבה היא תמנע געת השלמות לאדם בעיון עד שכבר נמנעה הנבואה לאברם בעת המריבה עד הפרד לוט מעמו וזהו מה שלמדנו באמרו וירא יי' אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו: י״ט התועלת הט"ו הוא שכבר הודיענו בזה הספור יעוד רבוי זרע אברהם עד לאין מספר וקיומו ושהם יהיו יורשים את הארץ והנבחרת. וכבר נתבאר בתורה שזה הזרע הוא זרע ישראל כי ביצחק נקרא לאברהם זרע. וכבר ביאר יצחק כאשר בירך יעקב כי לזרע יעקב תהיה יורשת הארץ:

-------------------------------------------------------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

הסבר על זכויות יוצרים:
  1. למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים - זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
  2. ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

נחל קדומים על תורה:
מקור: beta.nli.org.il, רא"ש על התורה: מקור: aleph.nli.org.il,תרגום ירושלמי על התורה מקור: he.wikisource.org, צרור המור על התורה: מקור: primo.nli.org.il
ברטנורא על התורה, רלב"ג על התורה, ונציה ש"ז,
מקור: primo.nli.org.il, מיני תרגומא: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001857234/NLI, תולדות יצחק על התורה: מקור: beta.nli.org.il, תורה תמימה על התורה: primo.nli.org.il, העמק דבר והרחב דבר : מקור: primo.nli.org.il,
דיגיטציה: ספריא
חומת אנ״ך, ירושלים 1965,
גור אריה על התורה : מקור: mobile.tora.ws

רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il

דילוג לתוכן