בראשית פרק-טז – עם 26 מפרשים

{א} וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָֽלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָֽר: {ב} וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְהֹוָה מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָֽי: {ג} וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּֽׁה: {ד} וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶֽיהָ: {ה} וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָֽנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָֽאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְהֹוָה בֵּינִי וּבֵינֶֽיךָ: {ו} וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶֽיהָ: {ז} וַֽיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְהֹוָה עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שֽׁוּר: {ח} וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵֽי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָֽנֹכִי בֹּרַֽחַת: {ט} וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהֹוָה שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶֽיהָ: {י} וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהֹוָה הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹֽב: {יא} וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהֹוָה הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּֽי שָׁמַע יְהֹוָה אֶל עָנְיֵֽךְ: {יב} וְהוּא יִֽהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּֽן: {יג} וַתִּקְרָא שֵׁם יְהֹוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָֽמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַֽחֲרֵי רֹאִֽי: {יד} עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּֽרֶד: {טו} וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם בְּנוֹ אֲשֶׁר יָֽלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵֽאל: {טז} וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶֽדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָֽם: (ס)

רש"י על בראשית פרק-טז

רש"י: {א} שפחה מצרית. בת פרעה היתה, כשראה נסים שנעשו לשרה, ג אמר, מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה, ולא גבירה בבית אחר: {ב} אולי אבנה ממנה. לימד על מי שאין לו בנים שאינו בנוי אלא הרוס: אבנה ממנה. בזכות ד שאכניס צרתי לתוך ביתי: לקול שרי. לרוח ה הקדש שבה (ב"ר מה, ב.): {ג} ותקח שרה. לקחתה בדברים ו אשריך שזכית לידבק בגוף קדוש כזה (שם ג.): מקץ עשר שנים. מועד הקבוע לאשה ששהתה ז עשר שנים ולא ילדה לבעלה חייב לישא אחרת (יבמות סד.): לשבת אברם וגו'. מגיד, שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין, לפי שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול עד שיבא לארץ ישראל: {ד} ויבא אל הגר ותהר. מביאה ח ראשונה (ב"ר מה, ד.): ותקל גבירתה בעיניה. אמרה, שרה זו אין סתרה כגלויה, מראה עצמה כאילו היא צדקת, ואינה צדקת, שלא זכתה להריון כל השנים הללו, ואני נתעברתי ט מביאה ראשונה (ב"ר שם): {ה} חמסי עליך. חמס העשוי לי, עליך אני מטיל העונש, י כשהתפללת להקב"ה מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, לא התפללת אלא עליך, והיה לך להתפלל על שנינו, והייתי אני נפקדת עמך. ועוד, דבריך אתה חומס ממני, שאתה שומע כ בזיוני ושותק (ב"ר מה, ה.): אנכי נתתי שפחתי וגו' ביני וביניך. כל בינך שבמקרא חסר, ל וזה מלא, קרי ביה וביניך (ר"ל נוכח לנקבה), שהכניסה עין הרע בעיבורה של הגר והפילה עוברה, הוא שהמלאך אומר להגר הנך הרה, והלא כבר הרתה והוא מבשר לה שתהר, אלא מלמד שהפילה הריון הראשון: {ו} ותענה שרי. היתה משעבדת בה בקושי (ב"ר מה, ו.): {ח} אי מזה באת. מהיכן באת. יודע היה, אלא ליתן לה פתח ליכנס עמה בדברים. ולשון אי מזה, איה המקום שתאמר עליו מזה מ אני באה: {ט} ויאמר לה מלאך ה' וגו'. על כל אמירה היה שלוח לה מלאך אחר, לכך נאמר מלאך בכל אמירה ואמירה: {יא} הנך הרה. כשתשובי תהרי, נ כמו הנך הרה, דאשת מנוח (שופטים יג, ז.): וילדת בן. כמו ויולדת, ס ודומה לו ישבת בלבנון מקוננת בארזים (ירמיה כב, כג.): וקראת שמו. צווי הוא, ע כמו שאומר לזכר וקראת את שמו יצחק: {יב} פרא אדם. אוהב מדברות פ לצוד חיות, כמו שכתוב ויהי רובה קשת וישב במדבר פארן: ידו בכל. לסטים: ויד כל בו. הכל שונאין אותו ומתגרין בו (ב"ר מה, ט.): ועל פני כל אחיו ישכון. שיהיה זרעו גדול: {יג} אתה אל ראי. נקוד חט"ף קמ"ץ, מפני שהוא שם דבר, אלוה הראיה, שרואה צ בעלבון של עלובין. (ס"א דבר אחר אתה אל ראי, ומשמע שהוא רואה הכל, ואין שום דבר רואה אותו): הגם הלם. לשון תימה, וכי סבורה הייתי שאף הלום במדברות, ראיתי שלוחו של מקום, אחרי רואי אותם בביתו של אברהם, ששם היתה רגילה לראות מלאכים, ותדע שהיתה רגילה לראותם, שהרי מנוח ראה את המלאך פעם אחת ואמר מות נמות, וזו ראתה ארבעה זה אחר זה ולא חרדה: {יד} באר לחי רואי. כתרגומו בירא דמלאך קימא איתחזי עלה: {טו} ויקרא אברם שם וגו'. אף על פי שלא שמע אברהם דברי המלאך שאמר וקראת שמו ישמעאל, שרתה רוח ק הקודש עליו וקראו ישמעאל: {טז} ואברם בן שמונים וגו'. לשבחו של ישמעאל נכתב, להודיע שהיה בן י"ג שנה ר כשנימול, ולא עכב:

רמב"ן על בראשית פרק-טז

רמב"ן: {ב} וישמע אברם לקול שרי. לא אמר הכתוב "ויעש כן" אבל אמר כי שמע לקול שרי ירמוז כי אף על פי שאברם מתאוה מאד לבנים לא עשה כן בלא רשות שרי וגם עתה לא נתכוון שיבנה הוא מהגר ויהיה זרעו ממנה אבל כל כוונתו לעשות רצון שרה שתבנה ממנה שיהיה לה נחת רוח בבני שפחתה או זכות שתזכה היא לבנים בעבור כן כדברי רבותינו (ב"ר מב ב עא ז) ואמר עוד ותקח שרי להודיע שלא מהר אברם לדבר עד שלקחה שרי ונתנה בחיקו והזכיר הכתוב שרי אשת אברם לאברם אישה לרמוז כי שרה לא נתיאשה מאברם ולא הרחיקה עצמה מאצלו כי היא אשתו והוא אישה אבל רצתה שתהיה גם הגר אשתו ולכך אמר לו לאשה שלא תהיה כפלגש רק כאשה נשואה לו וכל זה מוסר שרה והכבוד שהיא נוהגת בבעלה {ג} מקץ עשר שנים. מועד הקבוע לאשה ששהתה עם בעלה י' שנים ולא ילדה חייב לישא אחרת לשבת אברם בארץ כנען מגיד שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין לפי שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול עד שבא לארץ ישראל לשון רש"י והטעם הזה איננו יפה שישיבת חוצה לארץ הלכה פסוקה היא שאינה עולה לשום אדם בעולם ומשנה ששנינו בה (יבמות סד) בכל אדם היא ואם היה מפני ההבטחה הזו לאברם היתה עולה לשאר האנשים וכבר טעו בה גם כן מן המפרשים טעות אחרת שאמרו שאין דין היושב בחוצה לארץ להוציא האשה ששהתה עמו עשר שנים ולא ילדה ולא שישא אחרת ואין הענין כן אבל הכוונה לומר שאם היה אדם עם אשתו בחוצה לארץ חמש או עשר שנים ובאו לארץ ישראל שנותנין להם זמן עשר שנים מעת ביאתם לארץ אולי בזכות הארץ יבנו וכן עשו אברהם ושרה מנו מעת בואם שם {ו} ותענה שרי ותברח מפניה. חטאה אמנו בענוי הזה וגם אברהם בהניחו לעשות כן ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי {ט} שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה. צוה אותה לשוב ולקבל עליה ממשלת גברתה רמז כי לא תצא לחפשי ממנה כי בני שרה ימשלו בזרעה לעולם {יא} וקראת שמו ישמעאל. הודיע המלאך להגר שיהיה שמו ישמעאל כדרך הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו (מלכים א יג ב) ואמר לה שהיא תקראנו כן ותזכור כי שמע אלהים אל עניה ואברהם מעצמו קרא שמו כן שישמע אל ויעננו או ששרתה עליו רוח הקודש כדברי רש"י וקרא אותו ישמעאל כי שמע אלהים אל עני אמו כדבר המלאך והנכון בעיני כי המלאך צוה להגר שתקראנה כן והיא יראה בעבור היותה פלגש לקרוא שם לבן אדוניה וגלתה לו הענין ואברם קיים דבר ה' אבל לא הוצרך הכתוב להאריך בזה {יב} פרא אדם. לשון רש"י אוהב מדברות לצוד חיות כמו שכתוב (להלן כא כ) וישב במדבר ויהי רובה קשת ידו בכל ליסטים ויד כל בו הכל שונאין אותו ומתגרין בו והנכון כי פרא אדם סמוך שיהיה איש פרא למוד מדבר יצא בפעלו משחר לטרף ויטרוף הכל והכל יטרפוהו והענין על זרעו שיגדל ויהיו להם מלחמות עם כל העמים ורבי אברהם אמר ידו בכל שינצח מתחלה כל הגוים ואחר כן יד כל בו שינוצח בסוף ועל פני כל אחיו שהם בני קטורה ישכון שיגדל זרעו מהם

אור החיים על בראשית פרק-טז

אור החיים: {ה} ולא יקרא וגו' והי' שמך וגו'. במדרש ב"ר אמרו (פמ"ד) וז"ל ויאמר אברם הן לי אמר ר' שמואל בר יצחק המזל דוחקני ואומר לי אברם אין אתה מוליד אמר לו הקדוש ברוך הוא כדבריך אברם אינו מוליד אברהם מוליד שרי לא ילדה שרה תלד עכ"ל. קשה הרי מצינו שילד אברהם את ישמעאל קודם שנקרא שמו אברהם:

עוד צריך לדעת אומרו שרי לא ילדה וכו' נדרשתי ללא שאלו שהרי לא טען אלא אברם. לא היה לו להשיב אלא אברם וכו' כי שרי מי הזכירה:

ונראה להיות שעיקר בנים של אברהם הם אשר תוליד לו שרה דכתיב כי ביצחק וגו' ואברהם אבינו ע"ה ידע זה ברוח הקודש כי ישמעאל אינו אלא בירורי פסולתו של יצחק וראה במזל כי עיקר זרעו לא יצא לעולם כי מן הסתם לא יגיד המזל אלא על איש עם בת זוגו, ולזה אמר אברם אינו מוליד כי לידת ישמעאל אינו לידה כאומרו כי ביצחק יקרא לך זרע, ובזה יתיישב למה בתשובת ה' אליו הזכיר שרה כי היא עיקר לידת אברהם: {יח} ויאמר אברהם וגו' לו ישמעאל וגו'. יכוין בתפלה זו שיהיה ישמעאל הולך בצדק לפני ה', וזה הוא יחיה לפניך שהצדיקים קרויים חיים. ואומרו לפניך על דרך אומרו ואתם הדבקים בה' וגו' והוצרך לתפלה לפי שראה בו סימנים לא טובים שעל כל פנים לא תהיה רשעת הרשע נעלמת מעיני הצדיק ומה גם בנו, לזה התפלל עליו שיהיה צדיק, וגילה דעתו כי הוא זה מבוקשו וכמו שפירשתי בפסוק (ט"ו ג') הן לי. והבטיחו ה' שיהיה זרעו ככוכבים ושואל שתתקיים הבטחה זו בישמעאל: {יט} ויאמר אלהים אבל שרה וגו'. צריך לדעת טעם אומרו אבל כי אין לה משמעות:

ונראה שנתכוין לומר אליו אין הכי נמי אם הנתינה היא בשבילך לבד יש לך פה לומר שאתה מסתפק בישמעאל, אבל שרה אשתך יולדת פי' לצד שתלד שרה אינך רשאי לוותר בשל הזולת ודקדק לומר לך פי' שיהיה לה בן ממך כתפלתה שכל בנים שיהיו לה יהיו ממך. עוד אפשר לומר כי ה' הקפיד על שאמר לו ישמעאל שבחר בישמעאל. ואפשר כי זה היה סיבה שניתן לו יצחק מסטרא דנוקבא, והוא אומרו שרה יולדת, ונצטער הרבה מצד זה כשעקד אותו על גבי המזבח כי על ידי העקידה ניתנה לו הנפש היולדת ונולדה לו אז רבקה בת זוגו: {כ} ולישמעאל שמעתיך וגו'. הכונה להיות שאברהם לא התפלל על ישמעאל אלא לצד שהוא לבדו זרעו מה שאין כן אחר שנתן לו ה' זרע משרה אז לא יבקש עוד על ישמעאל לזה אמר לו הקב"ה ולישמעאל שמעתיך פי' קבלתי דבריך והוא על דרך אומרם ז"ל (מכות יא.) קללת חכם אפילו על תנאי מתקיימת ומרובה מדה טובה ממדת וכו' ולפי מה שפירשתי שתפלת אברהם על ישמעאל היתה שיהיה צדיק רמז לו ה' שיחזור בתשובה כאומרו הנה ברכתי אותו שיחזור בתשובה שהברכה הוא שיהיה נכלל בברוך וברוך הוא מקור הקדושה. ואמר לשון עבר ברכתי וגו' הוא מה שרמז באומרו (טו) תקבר בשיבה טובה, וכן היה כאומרם ז"ל (ב"ר פל"ח) שעשה תשובה: {כג} ויקח אברהם וגו'. להיות שישמעאל היה גדול בן י"ג שנה לזה הוצרך לקחתו בדברים להתרצות לו. וגם לילידי ביתו ומקנת כספו כי היה בהם גדולים ולקחם בפיוס כי רצה שכולם יקבלו עליהם ברצונם מצות המלך:

כאשר דבר וגו'. צריך לנו לדעת למה הוצרך לומר כאשר דבר וגו' רואה אני כי כן עשה. ואולי שיכוין לומר שאותו מעשה שלקח אותם בריצוי הוא כאשר דבר אתו אלהים:

עוד יכוין לומר שלא נתעכב מעשות מצות ה' אלא תכף ומיד כאשר דבר פירוש סמוך, וזה להודיע זריזותו ע"ה בעבודת הקב"ה:

עוד יכוין לומר על דרך אומרם ז"ל (ע"ז כז.) המול ימול שצריך המל שיהיה הוא עצמו נימול. וזה הוא שאמר כאשר דבר אתו פי' שקדם הוא ומל עצמו תחלה ואחר כך מל האחרים. וכפי זה לא קשה למה לא הזכיר הכתוב מילת אברהם כי מב' טעמים יש לו להקדים עצמו, בין מצד הזריזות קשוט עצמך וכו', בין מצד כדי שימול אותם כהלכה אשר צוהו ה' המול ימול, ומה שאמר הכתוב אחר כך ואברהם בן צ"ט שנה וגו' זה להודיע הזמן שבו נימול כשם שאמר וישמעאל בן י"ג אף על פי כן הזכירו קודם. ולמה שפירשתי לא קשה כי השמיענו הכתוב שהוא מל עצמו תחלה כמ"ש כאשר דבר אתו וגו' על אופן שפירשתי:

חסלת פרשת לך לך

כלי יקר על בראשית פרק-טז

כלי יקר: {א} וירא אליו ה' באלוני ממרא. לא נאמר וירא ה' אל אברהם, לפי ששמו ועצמותו היו שני הפכים, כי שמו אברהם על שם אב המון גוים מורה על השררה וההתנשאות. ועצמותו היה עניו מכל כי כן מורה מה שאמר ואנכי עפר ואפר. וכדי שלא יאמרו שהקב"ה נגלה ביותר על הגדולים מצד גדולתם על כן לא אמר וירא ה' אל אברהם להורות שלא מצד היותו אב המון גוים נראה אליו ה', כי אם מצד מהות עצמותו כי היה עניו ושפל ברך וכמו שאמרו רז"ל (שבת צב.) אין הקב"ה משרה שכינתו כי אם על חכם גבור עשיר ועניו לכך נאמר וירא אליו בשביל עצמותו המורה על הענוה ולא בעבור שמו המורה על ההפך.

דבר אחר, בהפך זה כי מתחלה נגלה ה' אליו מצד היותו אברם אב לארם מצד שהכניסם תחת כנפי השכינה ודומה כאילו ילדם ומצד שהיה אב לכולם נגלה אליו ה' אבל מצד עצמותו לא היה ראוי עדיין לראות פני השכינה לפי שהיה ערל ובעל מום, ועכשיו שנמול נראה אליו ה' אפילו מצד עצמותו ולהורות על זה שמראה זו היתה בעבור המילה נראה אליו באלוני ממרא, כי לדעת רש"י הוא שנתן לו עצה על המילה, ונראה שלמד זה ממה שנאמר באלוני לשון רבים, וכי היה בפעם ההוא בהרבה אלוני, היה לו לומר באלון ממרא, כי אע"פ שאלונים הרבה היו לממרא והיו אהלי אברהם מתפשטים בכולם, מ"מ היה די כשיתפשט זוהר זיו שכינתו ית' באותו אלון שהיה אברהם בעצמו שוכן בו, אלא ודאי לפי שהיה לממרא איזו זכות וחלק במצות המילה על כן נראה ה' בכל אלוניו, ומטעם זה נאמר גם כן וירא אליו כדי שלא תאמר שמא כל ילידי ביתו של אברהם היו באותן אלונים וכולם נמולו ע"כ יזרח אור ה' על כולם ולא בעבור ממרא, ת"ל וירא אליו ה' למעט כל ילידי ביתו ומקנת כספו ואם כן ודאי זכותו של ממרא גרמה כאמור.

ויתכן לומר באלוני אינו לשון מישור, אלא מקום שהיה בו אילנות של ממרא ויוכיח על זה מה שנאמר והשענו תחת העץ כי היו שם אילנות הרבה, ודרז"ל (שבת קח.) מנין למילה שהיא באותה מקום נאמר ערלה באילנות ונאמר ערלה כאן מה להלן מקום שעושה פירות אף המילה במקום שעושה פירות. וכן מצינו במדרש (בר"ר מו.ה) שהיה אברהם מסופק מהיכן ימול אם מן הפה או מן האוזן או מן הלב כו' על כן נגלה אור ה' אל כל האילנות כמראה מקום לומר הסתכל באילנות אלו ותלמוד מהם כי עיקר זריחת כבוד ה' על מקום שעושה פירות ומזה למוד היקש שתחזה אלוה מבשרך מצד מקום הדומה לאילנות. ומ"מ קשה למה הזכיר הכתוב שהיו אילנות של ממרא ועוד איך עשה אברהם קודם שזרחה עליו כבוד ה', אלא ודאי שממרא נתן לו עצה מסברא שהמילה במקום שעושה פירות והסכים ה' על ידו שנראה אליו כבוד ה' באלוני ממרא, ובזה מיושב הכל כי פירוש יקר הוא.

והוא יושב פתח האהל כחום היום. הורה שמב' צדדים היה ראוי לראות פני השכינה. האחד הוא, שישב פתח האהל לראות אם יבואו אורחים ובזכות הצדקה האדם זוכה ורואה פני השכינה, שנאמר (תהלים יז.טו) אני בצדק אחזה פניך. ובזה מיושב כ"ף של כחום היום כי הל"ל בחום היום אלא שעשה כמעשה חום השמש המצפה לעשות צדקה שנאמר (מלאכי ג.כ) שמש צדקה ומרפא בכנפיה. כי בחסדי הש"י השמש זורחת כמ"ש (תהלים קלו.ז) לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו. ב' מצד שישב בחום היום לבקש שמש מרפא בכנפיה על כן היה מן הראוי להגלות אליו כבוד ה' לבקר את החולה.

ומה שאמרו (ב"מ פו:) יום שלישי למילתו היה כו'. נראה שבעל מדרש זה סובר שאברהם נימול ביו"כ כמו שלמדו (בפרקי דר"א כט) מן פסוק בעצם היום הזה. וא"כ על כרחך לא נראה אליו ה' ביום ראשון למילה כי אברהם עשה סעודה למלאכים והאכילם וגם בני ביתו בשלו ועשו מלאכה ביום ההוא, שהרי למ"ד פרוס הפסח היה והאכילם מצות, אם כן ודאי לא רצה להעבירם מעל מצות ה' ואת"ל שיום זה היה יום א' של פסח, מ"מ הרי אין מבשלים ביום טוב לצורך א"י. והוא היה מסופק שמא הם ערביים וביו"כ איך בשלו להם ואיך האכילם כי שמא הם צדיקים, אלא ודאי שביום א' למילה לא נגלה אליו ה'. ואם כן קשה למה לא נגלה אליו ביום א', אלא ודאי שלפי שעדיין אין הכאב גדול כל כך, וא"כ גם בשני לא נגלה אליו כי אם ביום הג' כי אז הכאב גדול, כמו שאמרו (בראשית לד.כה) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. אבל מסברא הייתי אומר שגם ביום ראשון בקרו אע"פ שאין הכאב גדול כל כך, אלא ממה שיום א' היה יום כיפור, או פסח, אנו למידין שהקפיד דווקא על יום שהכאב גדול בו ביותר.

והוא ישב. פי' רש"י חסר כתיב בקש לעמוד אמר ליה הקב"ה שב ואתה סימן לבניך כו'. וכל משכיל ישתומם על המראה מה ענין ישיבה זו לישיבת הדיינים ולמה הראה לו ה' כזאת בישיבה זו דווקא. על כן אומר אני מדלא הזכיר במראה זו שום דבור או ציווי, ודאי תכלית מראה זו היתה לאברהם להודיעו רשעת אנשי סדום, והפסיק באמרו והנה שלשה אנשים נצבים עליו דהיינו הכנסת אורחים כי על ידי זה יסכים אברהם עם הקב"ה להפוך את סדום, שנאמר בהם (יחזקאל טז.מט) הנה זה היה עון סדום אחותך וגו' ויד עני ואביון לא החזיקה. וידוע שאורח ברגליו לא יבא וראיה מן המלאכים שלא רצו ליתן להם אכסניא ורצה הקב"ה לגלות לאברהם ע"י המלאכים שנזדמנו לו כי היה גלוי לפניו ית' שלא יתנו למלאכים אכסניא, ועל כן ידע אברהם בזה כי בדין הם חייבים כלייה. וקרוב לשמוע שהושיב הקב"ה בית דין של מעלה ובית דין שלמטה על אנשי סדום לעשות בהם משפט מוסכם משתי בתי דינין אלו כמ"ש וה' המטיר על סדום וגו' מאת ה'. וכל מקום שכתוב וה', הוא ובית דינו, ועל כן נאמר מאת ה', שבית דינו לקחו המטר ההוא מאת ה', ואת אברהם הושיב בבית דין שלמטה כי מצינו שהקב"ה מושיב את האבות בדין כמ"ש (מיכה ו.ב) שמעו הרים את ריב ה' והאתנים מוסדי ארץ. וכארז"ל (שבת פט:) לעתיד יאמר הקב"ה לאברהם בניך חטאו כו' וכמ"ש המכסה אני מאברהם וגו' כי ידעתיו וגו' לעשות צדקה ומשפט. כי בסיבה זו יסכים עליהם לאבדן יען כי לא עשו צדקה ומשפט כאשר סופר מדייני שקרי של סדום (סנהדרין קט:) או יאמר מאחר שאברהם אב המון גוים אולי יהפך בזכותם לעשות פשרה וזהו צדקה ומשפט כי איזו משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה ביצוע. ואחר שהושיב את אברהם בדין על אנשי סדום, על כן אמר לו הקב"ה שב ואתה סימן לבניך כו'.

ומה שפירש"י, שהקב"ה עומד והם יושבים נראה שלמד זה ממה שנאמר והוא יושב, כי מלת והוא, נראית מיותרת כי הל"ל וישב אברהם בתחלת הענין ואח"כ היה לו לומר וירא אליו ה', אלא והוא יושב בא למעט השכינה מישיבה, כי ישב חסר יש במשמעותו לשון עבר כאלו אמר שישב לשעבר אבל עכשיו לא ישב. וקרי ביה גם יושב, ואם כן הכל במשמע. וטעם לדבר לפי שארז"ל (אבות ד.כב) שהקב"ה הוא העד הוא הבעל דין הוא הדיין, על כן עמד הקב"ה תחלה להודיע לנו כי הוא ית' הבעל דין והעד כי דרכם בעמידה דווקא, וכמ"ש (מיכה ו.ב) כי ריב לה' עם עמו ועם ישראל יתוכח. הרי שהוא ית' הבעל דין, ועל כן עמד הקב"ה כדי שילמדו ממנו שכל בעל דין ועד דינם בעמידה, כמו שלמדו מן פסוק (דברים יט.יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב. ואח"כ נעשה הקב"ה גם לדיין וישב לו עם הדיינים כמ"ש (תהלים פב.א) אלהים נצב בעדת אל, וזהו בשעת הויכוח והטענות והעדות, ואח"כ בקרב אלהים ישפוט, יושב ביניהם ושופט וזהו פירוש יקר ונכבד.

כחם היום. כבר אמרנו למעלה כי בישיבה זו הושיב הקב"ה בדין את אברהם לאמר שמעו הרים את ריב ה'. כי אין דורש את אלהים בארץ ומצינו שרוב משפט הרשעים בבקר שנאמר (תהלים קא.ח) לבקרים אצמית כל רשעי ארץ. וכן נאמר באנשי סדום השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה וה' המטיר על סדום. וטעמו של דבר כי מצינו שאברהם בא לכלל ידיעת הש"י מתוך מהלך השמש ותנועתו.

וכן פירש בעקידה פר' בראשית על פסוק וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים (דברים ד.לט) כשתדע מהלך הגלגל היומי ותנועתיו תכיר ותדע כי ה' הוא האלהים. ופירש הרב שזהו המרגליות הטובה שהיתה תלויה בצוארו של אברהם (ב"ב טז:) כי הוא היה קורא בגרון מציאת השי"ת ובמותו תלה ידיעה זו בגלגל חמה כאמור אם כן בוקר ויודע מציאתו לכל בריה, והרשעים אשר לא ידעו ולא יבינו אל פעולת ה' ומעשה ידיו לא ראו, דינם גרמו לבוקר, כי הבוקר מחייבם ומקטע רגליהון דרשיעי, על כן אמר שאברהם נראה אליו ה' שנאמר וירא אליו ה', והוא ישב פתח האהל כחם היום, כי היה מחשב במהלך השמש המחמם היום ומתוך חקירה נראה אליו ה', אבל אנשי סדום אשר לא ידעו את ה' נדונו כצאת השמש, לכן נאמר כחם היום כי זה הדבר אשר עליו נחתם גזר דין של סדום. ד"א לכך הזכיר כחם היום. כי כל דיין צריך שיראה כאילו הגיהנם פתוח תחתיו (זהר שמות קיז.), וכבר ידעת שלשון כחם היום נדרש על הגיהנם כמו שנאמר (מלאכי ג.יט) וליהט אותם היום הבא וגו'. ולמדו מכאן שאברהם אינו מניח לגיהנם כל הנמולים, כך לפי דרכינו יפרש זה על זה הדיינים. {ד} יוקח נא מעט מים. פירש"י שלא רצה להכניס ע"ג לביתו. וזה רחוק מן הדעת וכי מפני שוטים שקלקלו לא יכניס שום אבק לביתו, ולמה יכניס אור השמש לביתו והלא יש הרבה שעובדין לשמש, אלא שמ"מ אינה נאסרת, כך קרקע עולם אינה נאסרת. ויותר קרוב לשמוע שלא רצה ליתן מפתו לבלתי הגונים כי שמא ערביים המה, על כן רצה להחזירם בתשובה ע"י שיסירו אלהי הנכר מקרבם, כי הע"ג בביטול כל דהו סגי לכך נאמר מעט מים, ונאמר יוקח, על ידי אחר משמע, כי אף אם יסירו האבק מה בכך אם אמונה נפסדה זו נשארה קבועה בלבם, וטהרת הלב הוא דבר שאין בידו של אברהם, על כן יוקח מעט מים טהורים לטהר הלבבות כי דבר זה מסור להם ולא לו.

ועל צד הרמז נראה לומר, כי על זה אמר והשענו תחת העץ כי הל"ל והשענו בעץ אלא שרצה לומר בואו חסו בצל שדי כמו שפירש"י על פסוק סר צלם (במדבר יד.ט) היינו צלו של הקב"ה. וכן יש מפרשים ע"ד הקבלה שמאמר היש בה עץ אם אין. (שם יג.כ) דומה למה שנאמר (שמות יז.ז) היש ה' בקרבינו אם אין. כך אמר להם השענו לכם תחת העץ העושה צל ורמז לצל האמיתי אשר בצילו יחיו כל הנמצאים והמשכיל יבין: וי"א לפי שהארץ מהוה את הכל כי הכל בא מן העפר ושמה ישוב הכל על כן טעו לומר שיש בה צד אלוהות. {ו} מהרי שלש סאים קמח סולת. (בב"מ פז.) מסיק כתיב קמח וכתיב סולת אמר רבי יצחק מכאן שהאשה עיניה צרה באורחים יותר מן האיש, פירש"י הוא אמר סלת והיא אמרה קמח, כי בהפך זה אין לימוד כלל כי אם הוא יאמר קמח איך תהיה היא רשאה ושלטאה ליקח יותר ממה שציוה לה בעלה שהרי הכל שלו, אבל למעט בהוצאת דבר אפשר שהיא כמחנפת לבעלה בזה, אע"פ שלשון הכתוב משמע שאברהם אמר קמח סולת, מ"מ הוא אמר קמח לעמילן של טבחים וסולת לעוגות. ושמעתי אומרים כי קמח שם כולל ליפות ולבלתי יפות, ואברהם הוציא באקראי מפיו לשון קמח והיה דעתו לאמור כלך אצלך יפות ואח"כ חשב בלבו שמא תקח היא מן הבלתי נאות, כי ידע בה אברהם כי עיניה צרות באורחים, על כן מיהר ופירש דבריו ואמר סולת אני חפץ, או מתחלה אמר קמח לעמילן והיה ירא פן תקח קמח גם לעוגות ע"כ פירש סולת. ולפי שהיתה עיניה צרה על כן לא נזכר בכל עשייה זו שרה כי לא עשתה כלום, על כן נאמר שוב אשוב אליך ולא אליה כי היא עיניה צרה באורחים. גם לענין הבן אמר שוב אשוב אליך כי זכותו לבד גרם לה לילד בן בזכות הכנסת אורחים, כמו שמצינו בשונמית בזכות נעשה נא עלית קיר קטנה וגו' והיתה מכנסת אורחים על כן נאמר לה כעת חיה את חובקת בן. (מלכים ב' ד.י-טז) תלה הדבר בה ולא בבעלה כי היא היתה שלימה בהכנסת אורחים ולא הוא, הפך ממה שנאמר כאן שוב אשוב אליך, וכן בלוט נאמר ומצות אפה משמע הוא ולא אשתו, על כן נעשית נציב מלח כי לא היתה שלימה במדת הצדקה שנמשלה למלח ע"ד (כתובות סו:) מלח ממון חסר. {ט} איה שרה אשתך. פירש"י להודיע שצנועה היתה כדי לחבבה על בעלה. וקשה וכי עד עכשיו לא ידע אברהם שצנועה היא. ונ"ל לפי שר"ל טוב אשוב אליך, משמע אבל לא אליה ויש לחוש שמא בעבור זה יטיל שנאה עליה לומר שהיא היתה הסבה אשר מנע ה' מהם פרי בטן ע"כ ראה המלאך לתקן זה ואמר איה שרה אשתך אע"פ שידע המלאך היכן היא מ"מ אמר אי אתה מודה שהיא באהל תמיד מחמת שהיא צנועה, וא"כ ודאי לא יקפח לה הקב"ה שכר צניעותה שהרי ארז"ל (מגילה י:) כל כלה שהיא צנועה זוכה ויוצאין ממנה מלכים וראיה מן תמר כו'. והיא גם היא צנועה ע"כ זכותה גרם ליעוד ומלכים ממך יצאו (בראשית יז.ו) ומלכי עמים ממנה יהיו (שם יז.טז) ועי"ז יחבבה בעלה כי זכות צניעותה גרם לה ורז"ל אמרו (ב"ר מח.טו) שנקוד על אי"ו לפי ששאלו גם לשרה אי"ו ודורשי רשומות אמרו (בעה"ט) כי אליו איה הם אותות אליה איו. ועל זה קשה ודאי איך שאלו לשרה איו והלא אברהם היה עומד עליהם.

ע"כ לבי אומר, ששאלת איה ואיו אינה שאלה מקומית לומר איפה הוא או היא, אלא שאלת המדריגות, כי לשון מקום מורה על המדריגה ולא שאלו כלל באיזה מקום הוא או היא, אלא שאלו על מקום מדריגתם ומעלתם בענין מעשיהם הטובים אשר בעבורם יזכו שניהם לבן. כי היא זכתה לבן בעבור שהיא צנועה, והוא זכה לבן בזכות הצדקה והכנסת אורחים. וכשם שרמוז בשתי תיבות אלו, אליו איה. כאילו אמר אליה איו, כך רמז בשתי תיבות אלו, אשתך ויאמר, אישך ותאמר, והרי כאילו נכתב ויאמרו אליה איו אישך ותאמר הנה באהל, כי גם היא השיבה על שאלת מעלת מדריגתו הנה באהל, כי זו הוא מדריגתו של אברהם לישב פתח האהל ולצפות על אורחים ותמיד הוא מתעסק להיות נוטע אהלי אפדנו לאורחים, כמו שאמר ויטע אשל היינו פונדק (סוטה י.) כד"א (דניאל יא.מה) ויטע אהלי אפדנו. ואם כן פשוטו של מקרא כולל שני ענינים. כי פשוטו ויאמרו אליו איה שרה אשתך איזו מקום מדריגת מעלתה אשר בעבורה תזכה לבן והשיב הנה באהל שבזכות שצנועה היא תזכה שיצאו ממנה מלכים, ומדרשו ויאמרו אליה איו אישך ותאמר הנה באוהל, כי שאלת איו באיזו מדריגה הוא שיזכה לבן. ותאמר הנה באהל שהוא נוטע תמיד אהלי אפדנו לאורחים, אשר מן הראוי שזכות הצדקה יעמוד לו להוליד בן, כמ"ש (תהלים יז.יד) ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם אני בצדק אחזה פניך. {יב} אחרי בלותי היתה לי עדנה וגו'. יש לדקדק למה צחקה שרה שהרי ראתה שנעשה לה נס כנגד הטבע וחזרה לימי עלומיה והיה לה להבחין כי לא לחנם נעשה לה נס זה, וכ"ש אברהם כי אין הדבר נמנע כי זקן הרבה יכול להוליד, ואם ראתה בו חולשה גדולה עד שחשבה שהתולדה נמנעת מצדו, אם כן למה שינה הקב"ה מפני השלום כי למה ירע בעיני אברהם על שאמרה האמת. ולשון האף אמנם אלד אינו מחוור לפרש"י.

והנה קרוב לשמוע בענין זה, ששרה לא נסתפקה ביכולת האל יתברך וצחקה על היעוד, שכרך הרבה מאוד. וחשבה מאחר שהם קרובים לשערי מות ולא הרבה יזכרו ימי חייהם, ודאי בדרך הטבע לא יזכו לגדל הבן ולהשיאו אשה, ואין זה יעוד שלם כי לא הרבה ישמחו בו, על כן צחקה ואמרה בשלמא אני אחר שנעשה לי נס שאחרי בלותי היתה לי עדנה ודאי זכותי גרם לי וזה הזכות יעמוד לי גם לחיות ימים רבים, אבל אדוני זקן ולא חזר לימי עלומיו כי אין אני מרגשת בו תוספת כח, וא"כ ודאי אין לו זכות גדול כי כבר אכלו בנצחון המלכים, ולא ירבה ימים כנגד הטבע וא"כ למה זה לו בן. ויאמר ה' למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד אם אמת הוא שודאי אלד, מ"מ מה בכך הרי אני זקנתי כי אין לי זכות אשר יוסיף על ימי, ובזה שינה הקב"ה מפני השלום שהרי היא היתה תולה מיעוט הזכות בו ולא בה, היפלא מה' דבר כי יודע אני מספר חייהם כי יזכו לגדלו. ד"א לפי שנאמר ותצחק שרה בקרבה משמע במחשבה צחקה כי מיראה לא הוציאה מן השפה לחוץ כל הצחוק שבלבה ע"כ אמר היפלא מה' דבר וכי אין אני יודע מה שבסתר לבה. {כ} זעקת סדום ועמורה כי רבה. לפי שחטאו בזנות שתאות האדם רבה והולכת כי אבר קטן באדם משביעו רעב. וכן חטאו בגזל וחמס כי על כן שמו ביניהם חוקים לא טובים משפטים בל יחיו בהם כנודע מדייני שקר דסדום וחמדת הממון גם כן רבה והולכת, כי אוהב כסף לא ישבע כסף, ע"כ הזכיר לשון כי רבה, כדרך שנאמר בדור המבול וירא ה' כי רבה רעת האדם, כמו שנתבאר במקומו (בראשית ו.ה) וכן כאן פירושו גדלה והולכת ולא כפרש"י. ורז"ל אמרו (בר"ר מט.ו) על עסקי ריבה אחת כו' גם למדרש זה שניהם במשמע כי ריבה זו צעקה על מה שעשו בה על שנתנה קמח לעני, והיינו ריבוי חמדת הממון אשר הביאם לידי מדה זו. הן צעקת ריבה נערה מאורסה אשר צעקה בעיר ואין מושיע לה, וזהו שאמר זעקת סדום, הן זעקת הנערות האנוסות, הן זעקת רבים למשפט והנה משפח (ישעיה ה.ז).

וראיה לדברינו ממה שנאמר, האף תספה צדיק עם רשע מהיכן למד אברהם זה, אלא לפי שהבין ממאמר זעקת סדום כי רבה עסק הזנות, וכל מקום שאתה מוצא זנות אנדרלמוסיא בא לעולם והורגת טובים ורעים (ירושלמי סוטה פ"א ה"ה) לפי שהיה להם לצדיקים לצאת מן המקום הטמא ההוא כי אין לך עון המטמא גם הארץ כמו הזנות כמ"ש בפרשת עריות (ויקרא יח.כז) ותטמא הארץ. כי אפילו ע"ג אינו מטמא הארץ, כי קרקע עולם אינה נאסרת כי לא ההרים אלהיהם (ע"ז מה.) ועל שלא יצאו הצדיקים מתוך מקום טמא זה, דין הוא שיענשו עמהם כי בכל מקום שיש גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה, וכאן נאמר ונדעה אותם הרי שהיו טמאים גם ע"י משכב זכר. וטען אברהם על זה בשלמא אם אתה מעניש ע"י שליח דהיינו אנדרלמוסיא אינו מבחין בין טובים לרעים מאחר שיש גם בטובים צד חטא שדרו ביניהם, אבל אתה אמרת ארדה נא ואראה וגו' א"כ ודאי אין הזנות עיקר, כי אין שם מקום כלל לשכינה, ואם כן חלילה לך חולין הוא לך שלא להבחין בין צדיק לרשע. כי אף אם יש צד חטא גם בצדיקים מכל מקום אין הדין נותן שיהיו שוים בעונש אל הרשעים והיה כצדיק כרשע. {כז} הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואנכי עפר ואפר. הואלתי לשון התחלה כמו שפירש"י על פסוק הואיל משה באר את התורה (דברים א.ה) והביא ראיה מן הנה נא הואלתי. וכבר אמרנו למעלה שהושיב הקב"ה את אברהם בדין על אנשי סדום ובדיני נפשות מתחילין מן הצד, על כן אמר הנה נא הואלתי ולמה אני מתחיל להגיד דעתי לפי שאנכי עפר ואפר ובדיני נפשות מתחילין מן הצד. ולכך פירש"י דווקא בהואלתי הנאמר בפעם שני (פסוק לא.) שפירושו רציתי כמו ויואל משה, ובפרשת דברים פי' רש"י הואיל משה התחיל כמו הואלתי לדבר קשיא אהדדי, אלא ודאי שכאן פירש על הואלתי שנאמר בפעם שני, ולהלן פי' על הואלתי שנאמר פעם ראשון, כי הלשון סובל שניהם. ומיושב גם כן מה שלא נאמר ואנכי עפר ואפר בהואלתי שני וק"ל. {כח} אולי יחסרון חמשים הצדיקים חמשה. היה לו לומר מחמשים במ"ם, או היה צ"ל אולי יהיו שם מ"ה. ומה שפירש רש"י שבקש ע"י צירוף עיקר הסר מן הספר כי צירוף מאן דכר שמיה, והקרוב אלי לומר בזה לפי שבכל השאלות היתה הכוונה שיהיו י' לכל כרך, ובשאלה ראשונה רצה להציל כל חמש כרכים כי כן משמע הלשון ונשאתי לכל המקום בעבורם מה שלא נאמר כן אח"כ. והנה בשאלה שנייה היה ג"כ מתכוין להציל את כולם, אך שהשיב על דברי השי"ת שאמר אם אמצא בסדום משמע שיהיו לעת עתה כולן מצוים בביתם דווקא, ע"כּ בקש אולי הלכו מן אותן חמשים חמשה ויהיו ט' לכל כרך הלא די הוא מאחר שיש חמשים שמה זולת שחסרו מהן מקצתן, כי כך הדין בכל דבר שבקדושה הצריך עשרה אם התחילו בעשרה ויצאו קצתם גומרין, ויש מכשירין אפילו להתחיל בתשעה ע"י צירוף קטן (כדאיתא בטור או"ח סימן נה) ומדוקדק הלשון שאמר אולי יחסרון חמשים הצדיקים משמע שיש חמשים צדיקים בנמצא אך שחסרו מהם חמשה והלכו להם כאמור, ויאמר לא אשחית אם אמצא שם מ"ה. לא אמר שלא ישחית בעבור הארבעים וחמשה, לפי שר"ל שבעבור החמשים לא ישחית אע"פ שאינם כולם שם כי לא ימצא שם בביתם רק מ"ה, ובזה מדוקדק מה שנאמר בעבור המ' בעבור הך' בעבור הי', וכאן שנה ואמר אם אמצא שם מ"ה. אלא שר"ל שאלו יהיו שם אע"פ שהחמשה אינן שם ומכל מקום צריך שהיו שם והלכו.

ומה שנאמר אצל מספר שלשים, אם אמצא שם שלשים משמע שכולם יהיו שם, נוכל לתרץ שממספר ל' להציל בו ג' כרכים הוא גרוע מכולם, כי מטעם זה נאמר בו אל יחר לאדוני ואדברה, מה שלא נאמר כך בכולם ש"מ שאין מקום לבקשה זו לפי שכל המספרים שהזכיר יש בהם צד מעלה וצד זכות שיגין, כי מצינו חמשים שערי בינה בעולם, ומצינו שנתנה התורה במ' יום, ומצינו כ' צדיקים מן אדה"ר עד אברהם, דהיינו כל השלשלת שהזכיר סוף בראשית וסוף פרשת נח, ומצינו עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, ואם כן ודאי יש צד קדושה במספרים אלו ע"כ דין הוא שיגינו על מספר צדיקים בשוה להם, אבל במספר ל' לא מצא אברהם בשכלו צד קדושה יתירה, ע"כ אמר בו אל יחר לאדני והסכים ה' על ידו באמרו אם אמצא שם, צריך שכולם יהיו שם, כי אין להם על מה שיסמכו כמו שיש לכל המספרים האחרים שיש להם צד קדושה ממקום אחר, והמספר השלם הקדוש שיש להם ממקום אחר גורם להגין על המספרים הדומים להם אע"פ שאין כולם בביתם.

ובזה מיושב, מה שנאמר בכולם לא אשחית ובמספר שלשים אמר לא אעשה, כי לא אשחית תרגומו לא אחבל ור"ל אפילו חבלה כל דהו והשחתה כל דהו אפילו ביסורין לא אעשה לקדושת המספר ההוא, אבל לא אעשה תרגומו לא אעביד גמירא ר"ל לא אכלה אותם עד גמירא, אבל מ"מ אעשה בהם קצת חבלה והשחתה ע"י יסורין כמ"ש עשו כלה ואם לא אדעה. והיינו לפי שאין מספר ל' ספון וחשוב כל כך להגין אפילו בעד היסורין.

ומה שנאמר במספר מ', לא אעשה, אף על פי שהוא מספר חשוב מצד התורה הנתונה למ' יום מ"מ אחר שעדיין לא נתנה התורה והיא עתידה להנתן על כן אין מספר זה מגין גם בעד היסורין כמו שאר המספרים, ע"כ הוא כמו האמצעי בין שאר המספרים שכבר יצא טבעם בעולם לקדושה ולתפארת, ועוד שמצינו בהפך, ארבעים יכנו (דברים כה.ג) והוא קטיגור ולא סניגור ע"כ מספר זה ממוצע וק"ל. ומצינו למפרשים הרבה דעות בישוב ספיקות אלו גם מצאנו להם שנתנו כמה רמזים בדרך דרש למספרים אלו, על כן מלאני לבי לילך בעקבותם לעשות בו רמזים קרובים אל השכל כדי לתרץ בהם כל השנויים שמצאנו בבקשות אלו כי לא דבר ריק הוא. ואף אם אמנם שגיתי ברואה, לא נופל אנכי ממה שכתב מהרי"א ז"ל שעשה ג"כ רמזים רחוקים וחתם דבריו וז"ל ואפשר שיהיה בזה טעמים אחרים וגם אלה אינם אלא דרך אסמכתא והדרש כי לא יסבול חומר הדרוש יותר מזה עכ"ל.

ספורנו על בראשית פרק-טז

ספורנו: {ב} הנה נא עצרני ה' מלדת. אף על פי שאמר לתת לך זרע כאמרו לזרעך אתן את הארץ הזאת לא אמר שיהיה לך אותו הזרע ממני: אולי אבנה ממנה. אולי הקנאה תעורר הכח לפעולותיו: לקול שרי. נטה לבבו שיהיה דעתה אמתי לפיכך קבל דבריה לא להתענג במשגל האשה: {ה} חמסי עליך. שהיה עליך לגעור בה אחרי שהיא אשתך מקילה אותי מפני שנתעברה ממך: {ו} שפחתך בידך. שאינה משוחררת ממך: ותענה שרי. כדי שתכיר שהיא משועבדת ולא תבזה עוד את גברתה: {ז} ויכןצאה מלאך ה'. מצא אותה מוכנת למדאות אלהים ובכן נראה לה: על עין המים. מתפללת כמו שבאר באמרו כי שמע ה' אל עניך: על העין. על אם הדרך וכשיש שני דרכים יקראו עינים ומקום התחלת השני דרכים יקרא פתח עיניכ) והוא הנקרא אצל רבותינו זכרונם לברכה פרשת דרכים: בדרך שור. הוא חגר כמו שתרגם אונקלוס והיא עיד בגבול ארץ ישראל או חוצה לה כמו שאמדו ז"ל בגיטין הודיע כי היתה בדעתה לצאת אז מארץ ישדאל: {ח} אי מ, ה באת ואנה תלכי. כלומר הביטי וראי מאיזה מקום נסעת כי היית במקום קדוש ובבית צדיקים והנך הולכת בח "ל אל מקום טמא ואנשי רשע: אנכי בורחת. איני הולכת אל מקום מכוון מאתי אלא יצאתי כדי לברוח: {ט} והתעני. להורות לעתיד על דרך ירה ויור כי כן יסד המלך: {יב} פרא אדם. פרא הוא חמור הבר אמר שיהיה חמור במזגו מצד האם המצרית כאמרו על המצרים אשר בשר חמורים בשרם ושיהיה חמור הבר בהיותו שוכן במדבר כאמרו ויגדל וישב כמדבר ושיהיה אדם מצד אביו כאמרם ז"ל שעשה ישמעאל תשובה: {יג} ותקרא שם ה'. הנה קריאת שם ה' היא התפלה אשר בה שבחו של הקב"ה במחשבת המתפלל או בדבריו כאמרם ז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל כי בזה יכוין המתפלל לאל ית' כענין שויתי ה' לנגדי תמיד וכן קראתי שמך ה' וכן ושמואל בקוראי שמו וכן כי שם ה' אקרא. אמר א"כ שכאשר התפללה סדרה שבח האל ית' שדבר אליה באמרה אתה אל ראי. אתה אל של ראיה בכל מקום לא בביתו של אברהם בלבד כאמרם ז"ל כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה: {טו} שם בנו אשר ילדה הגר ישמעאל. כי מצד שניהם היה ראוי לזה השם מצד אברהם שהתפלל עליו אחר כך ונאמר לו ולישמעאל שמעתיך ומצד הגר בדבר המלאך:

שפתי חכמים על בראשית פרק-טז

שפתי חכמים: {א} ג הוכחתו מדכתיב ולה שפחה, והא כל מה שקנתה אשה קנה בעלה אלא ודאי בת פרעה היתה ונתן לה בתו כשראה וכו', משום הכי כתיב ולה לרמוז על זה, כלומר שראה מעשים שנעשו לה לשרה וק"ל: מדכתיב ולה שפחה מצרית, משמע לה היתה שפחה אבל לא לאחרים היתה שפחה, שבת פרעה היתה (גור אריה): דאל"כ הוא מיותר, ואי להזכיר שמה יוכל להזכיר בסמוך אל שפחתי הגר וק"ל. (נלי"ט): {ב} ד קשה לרש"י וכי אם הגר תלד תהא היא בנויה, ומתרץ דממנה פירוש בסיבתה: ה הוכחתו מדכתיב לקול שרי הוה ליה למימר לשרי, אלא הכי פירושו לקול הבא לשרי דהיינו רוח הקודש: {ג} ו כיון דעיקר האדם הוא דעתו ולא יוכל לקחת דעתו כי אם בדברים טובים מושך דעתו לרוצנו: ז דאל"כ מקץ עשר שנים למה לי: {ד} ח הוכחתו מדכתיב ויבא אל הגר ותהר, היה לו לומר ויבא אליה, ותהר הגר למה לי, אלא למדרש שהיתה עוד שמה הגר ותהר, הא כיצד, אלא שנתעברה מביאה ראשונה והוא כאילו היתה עוד בתולה ונתעברה. אי נמי מדסמך הגר אל ותהר, איכא למדרש הגר ותהר, אבל לא שאר נשים שאין מתעברין מביאה ראשונה, כלומר שנעשה לה נס: ט וא"ת מנא ליה דמשום הכי ותקל כו', דילמא מסיבת הריון היא ותקל ולא מסיבת ביאה ראשונה. וי"ל דאם לא כן היה לו לומר ותהר ותקל וגו'. ועוד י"ל דאי מסיבת הריון למה ותקל דילמא שרה עקרה היא משום הכי לא זכתה להריון, בשלמא אי משום מביאה ראשונה נתעברה אתי שפיר דאמרה הגר ודאי אינה צדקת, דאי צדקת היתה למה לא הועיל לה זכות ליעשות לה נס כמו שנעשה לי נס שנתעברתי מביאה ראשונה, אלא ודאי אין לה זכות. (מהרש"ל): {ה} י לא חמס שאני עושה כי יו"ד הכינוי של חמסי מורה פה על הפועל והוא שרה. ועוד דבריך אתה חומס, זהו פירוש אחר: כ ר"ל מהגר כמו שמפרש הקרא אנכי נתתי וגו': ל ר"ל יו"ד שניה, והכ"ף נקוד בקמ"ץ והנו"ן בשו"א שהוא נוכח הזכר, וכאן ששם יו"ד בין הנו"ן ובין הכ"ף, קרי ביה ביניך הנו"ן בציר"י, כי יו"ד הנח מורה על הציר"י, והכ"ף נקוד בשוא שהוא נוכח לנקבה, ויהיה לנוכח הגר שאף להגר אמרה כן וכו': {ח} מ דאל"כ "מאי זה" מיבעי לכתוב, כי המ"ם היא לעולם בתחילת התיבה המורה על השאלה, כמו מאין תבא (שופטים יז ט): {יא} נ לא שבשרה על ההריון שעבר שהרי כבר הפילה כדפירש רש"י לעיל (פסוק ה): ס הלמ"ד והדל"ת בסגו"ל וכו' שהוא בינוני, ואל תתמה על השו"א שתחת התי"ו, כי כמוהו יושבת בלבנון מקוננת בארזים, שהם ג"כ בינוני ונקוד שו"א תחת התי"ו: ע ר"ל אע"פ שלא נקוד בשו"א תחת התי"ו מ"מ לשון ציווי הוא כמו שאמר לזכר וקראת: {יב} פ ונקרא פרא כדכתיב (איוב כד ה) פראים במדבר: כר' יוחנן בבראשית רבה (מה ט), ולפי זה אתי שפיר [מה שמפרש בסמוך] ידו בכל ליסטים, אבל לר"ל שפירש פרא אדם בוזז נפשות אם כן צריך לדחוק ולפרש פירוש אחר על ידו בכל, ודוחק שם. (נחלת יעקב): {יג} צ בשלמא בבית אברהם ראיתי מלאכים בשביל צדקת אברהם ושרה, אבל במדבר לא נמצא, כי אם שהוא רואה בעלבון וכו'. (גור אריה): {טו} ק דאי ממנה שמע, אחר שהיא מצווה ולא הוא, היתה לה לקרותו ישמעאל, אלא ששרתה עליו רוח הקודש, והשתא הוא כמו מצווה. (גור אריה): {טז} ר שהרי אברם היה בן תשעים ותשע כשמל אותו, וכשנולד היה [בן] שמונים ושש שנה. וא"ת והא לקמן (יז כה) בהדיא כתיב וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה, וי"ל דמשום הכי נכפל ללמד שהכתוב עצמו מעיד על זה שעשה זה משום מצות השם ולא משום יראת אביו שהכריחו לזה וק"ל. נ"ל: ומהרא"י תירץ דמההוא לא הוה שמעינן דהוא בן י"ג שנה מעת לעת דזהו שיעור ימי גדולתו, ומשום הכי לא עיכב, ומהאי קרא שמעינן שפיר:

בעל הטורים על בראשית פרק-טז

בעל הטורים: {ד} שני פעמים אב המון בפרשה והוא עולה בחשבון יצחק וכן ארבה בגימטריא יצחק: {יד} הפר. שנים במסורה הכא ואידך ואת מצותו הפר. שדורש אותו במדרש על המושך ערלתו כמו הפר דהכא בברית מילה אף מצותו הפר בברית מילה: {כא} ואת בריתי אקים את יצחק. אקים נוטריקון אשר קידש ידיד מבטן:

דעת זקנים על בראשית פרק-טז

דעת זקנים: {א} וירא באלוני ממרא. פירש"י הוא שנתן לו עצה על המילה. ותימה וכי אדם חשוב וצדיק כאברהם ונתנסה בעשר נסיונות ועמד בכולן ולא שאל עצה איך שאל עצה על המילה שצוהו הקב"ה. וי"ל שחס ושלום שישאל עצה אם ימול אם לאו אלא אם יעשה בצנעה או בפרהסיא וממרא נתן לו עצה לעשותה בפרהסיא כדי שיראו העולם וימולו אחריו והיינו דכתיב בעצם היום הזה נימול אברהם בעצומו של יום. ד"א ששאל לו עצה מאיזה מקום ימול והוא נתן לו עצה שימול במקום זכרות כדכתיב המול לכם כל זכר ממקום שניכר בין זכר לנקבה. ד"א כשצוה הקב"ה למול כל אנשי ביתו הלך אצל ענר ואשכול לשאול מה יעשה על אנשי ביתו שאינן רוצין להמול ולא ידעו מה להשיב לו הלך אצל ממרא ונתן לו עצה שימול עצמו וישמעאל בנו תחלה וכשיראו כן אז יקבלו להמול וכן עשה בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו והדר כתיב וכל אנשי ביתו נמולו אתו. ואי קשיא ממרא שנתן לו עצה מדוע לא מל עצמו לסוף נמול כדאיתא באגדה. כחום היום. שעת אכילה והיא שעה רביעית שהתחיל היום לחום ואז מאכל כל אדם. וכדפי' רב פפא בריש מסכת שבת. ועמד פתח האהל לראות אם יעבור אדם לעת מאכל ויכניסנו לביתו: {ח} ויקח חמאה וחלב וגו'. מלמד שהאכילם בשר וחלב וכשרצה הקב"ה ליתן תורה לישראל אמרו המלאכים תנה הודך על השמים אמר להם כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו ואתם כשירדתם למטה אכלתם בשר וחלב שנאמר ויקח חמאה וחלב. מיד הודו להקב"ה והיינו דכתיב בפ' כי תשא כי על פי הדברים האלה כרתי וגו' וכתיב לעיל מיניה לא תבשל גדי בחלב אמו. ומדרש זה חולק על מדרש אחר קיים אברהם אבינו ע"ה אפילו עירובי תבשילין פירוש תבשילין מעורבין שלא היה אוכל בשר בחלב גם לא בשר ואח"כ חלב אלא חלב ואח"כ בשר דכתיב ויקח חמאה וחלב והדר בן הבקר אשר עשה וכן נמי פירש"י קמא קמא דתקין אמטי ואייתי לקמייהו: ובן הבקר אשר עשה. פי' תקן וחברו ויעש אלהים את הרקיע שפירש"י לשון תקון: ויאכלו. פי' היו שורפין את המאכל מלשון והסנה איננו אוכל איננו נשרף: {יא} חדל להיות לשרה ארח כנשים. פי' שראתה דם בזקנותה מה שאין כן בשאר הנשים אבל אין לפרש שאינה רואה שהרי למעלה פירש"י שפירסה נדה: {יג} ואני זקנתי. מכאן אחז"ל (מציע' פ' השוכר) שמותר לשנות מפני השלום שהיא אמרה ואדוני זקן והקב"ה שינה ואמר ואני זקנתי ואע"ג דלפום ריהטא משמע שגם היא אמרה ואני זקנתי דכתיב אחרי בלותי. י"ל לי יכול להיות תקנה ללדת בנים שהרי אחרי בלותי היתה לי עדנה שהרי פרסתי נדה אבל לבעלי אין תקנה שהרי ואדוני זקן וכן נ"ל דמשמע הלשון היתה לי ולא תהיה. ויש מי שאומר חלילה שישנה המקום שהרי דובר שקרים לא יכון לנגד עיניו וגם היא אמרה ואני זקנתי והוא פירוש אחרי בלותי וגו' בתמי' ושינה מפני השלום שלא ספר כל דבריה אלא קצתם וכל שאר בני אדם מותר לשנות לגמרי. וא"ת מה הקפדה יש לאברהם אם אמרה שהוא זקן י"ל ר"ל שטוחן ואינו פולט: {יד} למועד אשוב אליך. מכאן רמז למה שאחז"ל כי בפסח נולד יצחק למוע"ד בגימ' בפסח: כעת חיה. פירש"י כעת הזאת שתהיו חיים לשנה הבאה מדלא קרי בעת חיה ה"א לעת שהאשה יולדת דהיינו לתשעה חדשים וחיה קרי ביה לאשה יולדת כד"א שלש מפתחות לא נמסרו לשליח. של תחיית המתים. של גשמים. ושל חיה. השתא דקרי כעת לאמר שאתם חיים וקיימים. ונ"ל דשטת רש"י כשטת סדר העולם ומכילתא דהכי אתמר התם בט"ו בניסן דבר הקב"ה עם אברהם. בט"ו בניסן באו מלאכי השרת לבשר שרה. בט"ו בניסן נולד יצחק ואמרינן נמי בב"ר לושי ועשי עוגות הדא אמרה שפסח היה וכן משמע בפרשת מילה לעיל דכתיב אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת אמנם כל זה פליג אדפרק קמא דר"ה דמסיק למועד אשוב אליך דקאי בחג הסוכות וקאמר למועד ראשון שיהיה דהיינו פסח. וגם לפרקי ר' אליעזר דביום הכפורים נמול אברהם אבינו ובפרק השוכר את הפועלים אמרי' דביום השלישי למילתו באו המלאכים אצלו ואז נתבשרה שרה והא דאמרינן בר"ה דקאי בחג ר"ל שני ימים לפני החג. ועוד דבר"ה מסיק נמי בר"ה נפקדה שרה רחל וחנה וזה כשטת רש"י ז"ל דהכא. ואי קשיא לשיטה דהתם מאי למועד הזה בשנה האחרת כיון דבסוכות קאי וקא"ל לפסח א"כ באותה שנה היתה י"ל דסבירא ליה כר' יהושע דאמר בניסן נברא העולם ולהכי קרי פסח שנה אחרת: {יז} המכסה אני וגו'. ואברהם היו יהיה. אמר אילו לא היה עתיד להוליד בנים לא הייתי מגלה לו משפט סדום כי לאדם שימות בלא בנים שיצוה אותן לשמור דרך ה' ולקבל שכר מה לו לגלות משפטים. אבל אברהם היו יהיה וגו' כי ידעתיו וגו'. ולפי שיהיה לגוי גדול אגלה לו דין של סדום כי יודע אני בו כי למען דין שאעשה ברשעים הללו יצוה את בניו לשמור דרך ה' ולעשות צדקה ומשפט: למען הביא ה' וגו'. ויזכו לירש את הארץ שאם לא יהיו שומרים משפט וצדקה לא יזכו לזה: {כז} ואנכי עפר ואפר. ראוי אני להיות עפר במלחמת ארבעה מלכים. ואפר באור כשדים לולי רחמיך אשר הצלתני: {לב} אולי ימצאון שם עשרה. פירש"י ותשעה ע"י צירוף כבר בקש ולא מצא ולא ידענא מאי שנא דגבי מ"ה כתיב לא אשחית וגבי מ' ול' כתיב לא אעשה והדר כתיב לא אשחית גבי עשרים ועשרה. לכך נראה לפרש קראי הכי. ויאמר אברהם אולי ימצאון שם חמשים צדיקים דהיינו מנין שלם לחמשה כרכים והשיב הקב"ה אם אמצא וכו' ונשאתי לכל המקום בעבורם כלו' דכיון שהוא מנין שלם אסלח לעונם ולא אשחיתם וגם לא אדונם ביסורין. ויאמר אולי יחסרון חמשה דהיינו תשעה לכל כרך וכרך ואתה תצטרף עם כל תשעה ותשעה ותשלים המנין. והשיב הקב"ה לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה כלו' לא אשחיתם אך אדונם ביסורין מכיון שלא ימצא בהם מנין שלם בלא צרוף. ויאמר אברהם אולי ימצאון שם ארבעים דהיינו מנין שלם לארבעה כרכים וכן לשלשה כרכים ויאמר הקב"ה לא אעשה בעבור הארבעים ולא בעבור השלשים כלו' אסלח ולא אעשה להם שום דבר לא השחתה ולא יסורין כיון שהמנין שלם וגם הם יהיו רוב הכרכים. ויאמר אברהם אולי ימצאון שם עשרים דהיינו מנין שלם לשני כרכים וכן עשרה לכרך א'. ויאמר הקב"ה לא אשחית בעבור העשרים וכן בעבור העשרה פי' לא אשחיתם לגמרי אמנם אדונם ביסורין מאחר שלא יהיה זה כי אם המיעוט של חמשה כרכים אע"פ שהמנין שלם לשנים או לא' והיינו דפירש"י על תשעה וצרוף לא שאל אברהם כשלא מצא עשרה שהרי כבר בקש ולא מצא וחקר מה יהיה הצירוף מועיל ולא מצא בדברי הקב"ה שיהא הצירוף מכפר כמו מנין שלם והצירוף אינו מציל כי אם מהשחתה ולא מהיסורין. וי"א שעל פחות מעשרה לא בקש שהיה סבור שיהיו לוט ואשתו וארבעה בנותיו וארבע חתניו שהן עשרה כדאי להציל העיר בזכותם:

חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-טז

חומת אנ"ך: ט״ז:רס״ד א׳ הנה נא עצרני ה׳ מלדת וכו׳. יש לרמוז מ״ש רז״ל לעולם אל יפתח אדם פיו וכו׳ ואדרבא לעולם יפתח פיו לטובה כמ״ש אברהם אע״ה ונשובה אליכם. ולזה אמרה שרה אע״ה הנה נא עצרני פירוש עתה עצרני אבל לימים עוד אלד ולפי שעה בא נא אל שפחתי וכו׳ גם אמרה עצרני ה׳ מדת רחמים כמ״ש כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד ונחום איש גמזו היה אומר גם זו לטוב. וכן שרה זאת אומרת הנה עצרני ה׳ מדת רחמים דודאי גם זו לטוב הוא והוא רחמים:

נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-טז

נחל קדומים: כ׳:ת״ק א׳ הגוי גם צדיק תהרוג. פירשו רבני אשכנז במ"ש התו' בכמה דוכתי משם ר"ת דביאת עכו"ם לא חשיבא ביאה והיא כביאת בהמה ומותרת וז"ש הגוי כלו' העכ"ם שביאתו כבהמה שאינה אוסרת גם צדיק שלא בא עליה עכ"ד. ומיהו בסברת ר"ת חולקים ואעיקרא יש לדון מה היא סברת ר"ת לא ע"ט האסף: כ׳:תק״ב א׳ ואחשוך גם אנכי אותך מחטו לי. פירשו בזהר הקדוש דהם דברי השר של אבימלך וחטא אבימלך היה קשה כמחט בבשר החי ע"ש. ויובן זה היטב במ"ש מז"ה ז"ל בחסד לאברהם דמדור הפלגה חטא האומות אינו פוגם למעלה אלא בש"ר להם וז"ש מחטו לי דייקא שהחטא שלך היה פוגם בו כנועץ מחט בבשר כי חטאך אינו פוגם אלא בי:

פירוש הרא"ש על בראשית פרק-טז

רא"ש על התורה: כ׳:תקי״ב א׳ הנה נתתי אלף כסף לאחיך. פשט הכתוב לאותו שאתה אומר שהוא אחיך נתתי אלף כסף והנה הוא לך כסות עינים כלו' לשון נאה הוא לקרא אישיך אחי לכל אשר אתך לפני בני ביתך תקראי אחי אבל ואת כל כלו' בפני כל העולם תקחי תוכחה ומוסר שלא תקראי אותו אחי כי כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-טז

ברטנורא: י״ח:ש״ט א׳ וירא אליו לבקר את החולה. נראה דדריש ליה משום דבכל מקום שהוזכרה מראה מזכיר איזה דבר שאמר לו הקב"ה והכא לא הוזכר שום דבור לכך אמר שזאת המראה היתה לבקר את החולה ולמדנו שיש לאדם לבקר החולים ולכך איחר ביקור חולים ביום השלישי. מהר"ר: ב׳ באלוני ממרא הוא שנתן לו עצה על המילה וכו'. קשה והלא הקב"ה אמר לו שימול ומה עצה היה צריך ליתן לו. י"ל שאמר לו הקב"ה שימול ולא אמר לו היכן מקום המילה וזאת העצה נתן לו שאמר לו מקום מילה כדדרשינן מוערל זכר. ומהר"ר תירץ שיש לומר שהיה אברהם מסופק אם המצוה אליו שימול את עצמו או דוקא למול את בניו אשר יולדו לו וילידי ביתו ומזה אמר שנתן לו עצה למול את עצמו ממש: ג׳ באלוני ממרא הוא שנתן לו עצה על המילה. קשה מה עצה נתן לו על מצותו של מקום. וי"ל (כן כתב מהר"ר איסלן בבאורי רש"י פ' וירא בראש:) שנטל עצה ממנו אם ימול חדר בחדר להסבא או ימול לעין כל ולא יחוש לליצני הדור ונתן לי עצה להמול בגלוי כדכתיב בעצם היום הזה נמול אברהם: ד׳ יושב ישב כתיב אמר לו הקב"ה שב וכו'. פי' שנראה לפי משמעות המקרא שכשנראה לו הקב"ה ישב וזה דבר זר הוא לומר שישב כשראה השכינה אדרבה היה לו לקום ולעמוד על רגליו מפבי הכבוד לכך פירש רש"י שאמר לו הקב"ה שב ואתה סימן לבניך וכו' ולפיכך ישב: ה׳ כחום היום הוציא הקב"ה חמה מנרתקה וכו'. קשה מנא ליה. י"ל דנפקא ליה מדכתיב היום שהוא היום הידוע שנאמר עליו הנה יום בא בוער כתנור ודרש בדאמר ריש לקיש אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתקה וכו'. ומה שאמר שלא להטריחו באורחים שלא יטרח להקדים כנגד האורחין ולבקש בעדם כמו שהיה רגיל לעשות ולכך אמר כיון שראהו מצר הביא המלאכים עליו כדמות אנשים: י״ח:ש״י א׳ שלשה אנשים אחד לבשר את וכו' שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות. קשה שהרי בסמוך אמר ורפאל שריפא את אברהם הלך משם להציל את לוט והרי הם שתי שליחיות. וי"ל שאינו נקרא שתי שליחיות ששניהם ענין הצלה ורפואה אבל אם היו שני מינין שפיר הוו מיקרו שתי שליחיות: י״ח:שי״א א׳ ויאמר אדוני לגדול שבהם אמר. קשה מהיכן הכיר הגדול י"ל שהיה מהלך באמצע כמו שארז"ל (בגמרא דיומא פרק אמר להם הממונה והביאו הילקוט בפ' וירא אליו:) מלאכי השרת שבאו אצל אברהם מיכאל באמצע גבריאל מימינו רפאל משמאלו ופרש"י בכאן ד"א לפי שלשון אל נא תעבור שהוא לשון יחיד מוכח יותר שהוא קדש ולא היה מדבר כי אם ליחיד: י״ח:שי״ב א׳ יוקח נא על ידי שליח וכו'. בגמרא כתיב כל מה שעשה אברהם על ידי עצמו אף הקב"ה שלם לבניו על ידי עצמו כמו שכתוב במן הנני ממטיר לכם לחם אבל מה שעשה על ידי שליח כמו במים דכתי' ביה יוקח נא מעט מים דמשמע ע"י שליח אף הקב"ה שלם לבניו ע"י שליח שנא' וירם משה את ידו: ב׳ ורחצו רגליכם כסבור ערביים הם שמשתחוים לאבק רגליהם. קש' היאך היה סבור שערביים הם הלא הערביים הם מבני ישמעאל כמ"ש רש"י בסוף פרשה זו בפסו' באשר הוא שם הולכות ארחות דדנים ועדיין לא היו לו בנים לישמעאל י"ל (קיתון של חרס אברהם יצ"ו ן' לא"א כמהר"ר מרדכי יצ"ו גראסייאני אומר שמה שאמר הגאון ברטנורא שמה שאמר רש"י סבור שערביים וכו' הוא כמו שאמר כערביים היו כן דבר וכן נראה במס' מציעא פ' השוכר את הפועלים דף ע' וז"ל יוקח נא מעט מים וכו' א"ר ינאי בר' ישמעאל וכי כערביים חשדתנו וכו' ועיין בפי' רש"י שם. ועין בפ"ק דקידושין:) דהכי קאמר שהיה אברהם סבור שהיו עושין כמו שעושין הערביים עכשיו שמשתחוים לאבק רגליהם ומה שאמר ערביים הם חסר כ"ף הדמיון ופי' כסבור כערביים הם שמשתחוים וכו': ג׳ תחת העץ תחת האילן. פי' שלא תטעה לפרש השענו בחתיכת עץ שכן משמעות ל' שעינה סמיכה לכך אמר תחת האילן דאם לא כן היה לו לו' והשענו בעץ או על העץ כמו ישען על ביתו והשתא דכתיב והשענו תחת העץ ר"ל תחת האילן: י״ח:שי״ד א׳ סלת לעוגות קמח לעמילן של טבחים. קשה מנא לו י"ל דנפקא ליה מדכתיב קמח סלת שסולת הוא הנקי וכן רגילות לו' ועתה שכתב קמח סלת הם שני עניינים קמח וסלת לכך אמר רש"י שלקח שתיהן סולת לעוגות וקמח לעמילן של טבחים: י״ח:שט״ו א׳ בן בקר רך וטוב ג' פרים היו להאכילן ג' לשונות בחרדל. קשה מנא ליה י"ל מדאיתא בגמ' דבבא מציעא רך וטוב השתא דכתיב וטוב אמר תרתי ומדוטוב אחד רך נמי אחד וא"כ ג' פרים היו. ופי' בחרדל פי' רש"י בגמ' בחרדל ממש שכן דרך מתנות כהונה שיהיו נאכלין צלי בחרדל. ובתוספות כתיב שר"ל במהירות שר"ל מלשון חרדלות של גשמים ולכך האכילם הלשונות שאינו צריך להמתין הפשט וניתוח וכדי למהר הדבר. מהר"ר: ב׳ אל הנער זה ישמעאל לחנכו במצות. קשה מנא ליה. י"ל לפי שהפרשה נפקא ובאה להשמיענו שאברהם עצתו נזדרז בסעודה זו ואל הבקר רץ אברהם וימהר אברהם האהלה ויקח ויתן ולא יתכן לפרשו ויתן אל הנער לאחד ממשרתיו שאם כן יהיה זה גנותו של אברהם לכך הוצרך לפרש אל הנער זה ישמעאל שאין זה גנותו אלא שבחו שהרי לחנכו במצות נתן לו: י״ח:שט״ז א׳ ויקח חמאה וחלב ולחם לא הביא שפירסה נדה וכו'. פירוש שאברהם היה אוכל חוליו בטהרה ולא היה רוצה להאכיל לאחרים מה שלא היה אוכל הוא: ב׳ אשר עשה אשר תקן קמא קמא שתקן אייתי קמיהו. תי' לפי שאמר למעלה ג' פרים היו וכאן כתיב בן בקר דמשמע שלא היה אלא אחד לכך הוצרך לפרש קמא קמא שתקן ולעולם שלשה פרים היו: י״ח:שי״ז א׳ ויאמרו אליו נקוד על איו תניא ר' שמעון אומר וכו'. מקשין העולם אם כן היה לו לינקד הלמ"ד בלבד והייתי דורש הכתב והוא איו ותירצו דבא לאורויי לן שאנו דורשים לפעמים הנקודה ובא לגלויי על נקודה דובקומה שבבנות לוט שהוא כולו נקוד וכן על הנוקודה שהוא על אהרן במניין הלויים בפרשת במדבר סיני וכן בדרך רחוקה שבפרשת בהעלותך. מהר"ר: ב׳ שאף לשרה שאלו איו אברהם. קשה שהרי הוא עומד ומשמש לפניהם י"ל כשהלך אל הבקר שאלו עליו. ומה שאמר שישאל אדם באכסניא שלו לאיש על האשה ולאשה על האיש אין להקשות מהא דאמרי' אסור לשאול על שלום האשה וכי' אפי' ע"י בעלה דליכא איסורא אלא בשאלת שלום דווקא כגון להשתחות לה אבל הכא אמר ששאל איה הוא אין כאן איסור: י״ח:שי״ח א׳ והוא אחריו הפתח היה אחר המלאך. בא רש"י לפרש שלא תאמר דמה דכתיב והוא אחריו שהמלאך היה אחר הפתח כמשמעות דקרא דאם כן היה צריך לומר ששרה היתה פתח האהל מבחוץ וזה אינו שהרי כתוב הנה באהל צנועה היא: י״ח:ש״כ א׳ שינה הכתוב מפני השלום שהרי היא אמרה ואדוני זקן. י"ל שלא אמר הכתוב דבר שקר שהרי בכלל דבריה הוא שהרי אמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה אבל ר"ל שינה הכתוב שלא אמר כל דבריה י״ח:שכ״ד א׳ וישקיפו על פני סדום פרש"י כל השקפה שבמקרא לרעה וכו'. קשה שהרי כתיב מי זאת הנשקפה כמו שחר עד ישקיף וירא וצדק משמים נשקף וכולן לטובה. י"ל הכי קאמר רש"י כל מקום שנא' במקרא השקיפה באותו המשקיף היא לרעה כגון וישקיפו על פני סדום וישקף אבימלך חוץ מהשקיפה ממעון קדשך שהיא לטובה אע"ג דקאי לקב"ה שהוא המשקיף והא דכתיב מי זאת הנשקפה כמו שחר וצדק משמים נשקף שהם לטובה אינו אלא משום שהשקפה על הנשקף והא דכתיב עד ישקיף וירא היינו לאבד האומות ולנקום נקמת ישראל המעונין תחת ידם וכן כי השקיף ממעון קדשו: י״ח:שכ״ז א׳ כי ידעתיו ארי ידעתיניה מפרש לשון חיבה וכו' עד ואם תפרשהו כתרגומו יודע אני בו שיצוה את בניו אין למען נופל על הלשון. קשה שבתחלה אמר שהתרגום מפרש לשון חבה ואח"כ מוכיח שבתרגום פי' יודע אני בו שיצוה את בניו וצריך לומר ששתי נוסחאות על תרגום הן האחת מפרשת לשון חבה כדברי רש"י הראשונים אבל אם תפרשהו כתרגום הנוסחא השנית שמפרשת אותו לשון ידיעה יודע אני בו וכו' אין למען נופל על הלשון: י״ח:שכ״ט א׳ ואם לא יעמדו במרדן אדעה מה אעשה להפרע ביסורין. קשה מאי משמע דלשון יסורין הוא. י"ל כד"א ויודע בהם את אנשי סוכות: י״ח:של״ג א׳ חלילה לך לעולם הבא. אין לפרש עולם הבא כמשמעו דהא ביה ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע. אלא פי' לדורות הבאים ודייק ליה מדכתיב חלילה לך חלילה לך תרי זמני בפסוק: י״ח:של״ד א׳ אם אמצא בסדום חמשים צדיקים ונשאתי לכל המקום וגו'. נראה לפרש לשון הפרשה שכתב בתחלה ונשאתי לכל המקום ובמ"ה כתב לא אשחית ובמ' כתב לא אעשה וכן בל' לא אעשה וכן בכ' לא אשחית ובעשרה לא אשחית משום דבתחלה כשהיו עשרה לכל עיר ועיר אז יהיה סולח להם מכל וכל. אבל במ"ה שאין בהם י' לכל עיר ועיר רק על ידי צרוף אמר לא אשחית אבל דנין אותן ביסורין ובמ' יש בהן עשרה לכל עיר ועיר מהד' כרכין אמר לא אעשה כלו' שלא יעשה דבר באלו הד' כרכים וכן בל' לג' כרכים אבל בכ' אעפ"י שיש עשרה לכל כרך הואיל והם מועטים אמר לא אשחית אבל ידונם ביסורין וכן גם בעשרה: י״ח:של״ז א׳ אולי ימצאון שם ארבעים וימלטו ד' כרכים וכן למ"ד יצילו ג' וכו' קשה מאחר שידע כי חמשים ימלטו ה' למה היה צריך לשאול על האחרים פשיטא שאם ן' יצילו ה' הל' יצילו ג' וכ' יצילו שנים. י"ל שהיה חושב שמא זכותא דרבים עדיף לכך שאל עד עשרה. ומצאתי כתוב שאברהם לא בקש על פחות מעשרה שהיה סבור שיהיו בסדום עשרה צדיקים לוט ואשתו וד' בנותיו וד' חתניו הרי עשרה: י״ח:ש״מ א׳ ועל הפחות לא בקש ר"ל שלא בקש שפחות מעשרה יהיו ראוין להציל שהרי נח וכו'. ועל תשעה ע"י צרוף כבר בקש ר"ל שהרי כשבקש על מ"ה ראה שתשעה ע"י צרוף מועילים לכל כרך וכרך לכך לא היה צריך לבקש על זה אבל לא היו שם. מהר"ר:

גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-טז

גור אריה: ט״ז:שע״ד א׳ ולה שפחה מצרית. פירוש וכי לא היה לה רק שפחה זאת מצרית, והלא כמה שפחות היו לאברהם ולשרה, והוי למכתב 'ותתן לו שפחתה הגר המצרית', כדכתיב אצל יעקב "ותקח את זלפה שפחתה" (להלן ל, ט), אלא פירושו דהיה "לה" שפחה, אבל לאחרים לא היתה שפחה: ט״ז:שע״ה א׳ בזכות שאכניס צרתי. פירוש שאני עושה זה כדי לקיים תולדות, ומכניס צרתי לביתי, אולי אבנה גם אנכי בזכות זה שיהיו לי בנים גם כן, אחר שהשם יתברך יראה שכל כך אני מתאוה להעמיד תולדות מאברהם: ב׳ לקול רוח הקדש שבה. דאם לא כן "לקול" למה לי, אלא "לקול" רוצה לומר שלא שמע רק לרוח הקדש שבה, וברוח הקדש שייך "קול", כדכתיב (דברים ד, יב) "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול", לכך כתיב "לקול שרה": ט״ז:שע״ו א׳ לקחתה בדברים. דאין לומר כמשמעו, דלא שייך לקיחה באדם, כיון דעיקר האדם הוא דעתו, ולא יוכל ליקח את דעת האדם, ולא שייך בו לקיחה, אבל אם לקח אותו בדברים טובים – שאז לקח דעתו, שייך לקיחה: ב׳ מועד הקבוע לאשה. דאם לא כן מאי נפקא מיניה שהיה זה "מקץ עשר שנים", אלא לומר דקודם לכן לא היה צריך לישא אשה (כ"ה ברא"ם): ג׳ מגיד שאין ישיבת חוץ לארץ עולים לו לפי שלא נאמר כו'. פירוש דאם לא כן למה לא נשאה קודם זה הרבה, שהרי בחוצה לארץ היה הרבה עם שרה בלא בנים, אלא שלא עלתה ישיבת חוצה לארץ קודם שבא לארץ. והקשה הרמב"ן על פירוש זה, דהא מה שאין עולה ישיבת חוץ לארץ הוא מהלכה לכל אדם אף על גב שאינו אברהם, דכך קיימא לן במסכת יבמות (סד. ), ואף על גב דלא שייך טעמא ד"ואעשך לגוי גדול" (לעיל יב, ב), ואם כן למה תלה רש"י טעמא ב"ואעשך לגוי גדול", ונראה לי דרש"י הוקשה לו כי אצל אברהם – שעדיין לא נצטווה על ישיבת הארץ – אם כן למה לא יעלה לו ישיבת חוצה לארץ, ולפיכך אמרו שלא נאמר "ואעשך לגוי גדול" רק בארץ ישראל. ואין להקשות מנא לן למילף מיניה שאר אדם דאין ישיבת חוץ לארץ עולה לו, שמא שאני אברהם בשביל שלא נאמר "ואעשך לגוי גדול" עד שיבא לארץ, אבל באדם אחר ישיבת חוץ לארץ עולה, ואין זה קשיא, דשפיר ילפינן דכמו גבי אברהם אין עולה לו ישיבת חוץ לארץ לפי שלא נאמר לו "ואעשך" עד שבא לארץ, שיותר ראוי להבנות בארץ מבחוצה לארץ, הכי נמי בכל אדם אין ישיבת חוץ לארץ עולה לו. ובודאי טעמא שלא נאמר "ואעשך לגוי גדול" רק בארץ ישראל מפני כי ראוי שיהיה כל האדם מיישב את הארץ שראוי לו, לכך לא נאמר "ואעשך לגוי גדול" רק בארץ ישראל, והכי נמי כל אדם אין ראוי ליישב רק הארץ שלו – שהוא ארץ ישראל, ולפיכך תלינן בעון חוץ לארץ:ואם תאמר אם כן נילף גם כן שאם שהה הרבה מאד בחוצה לארץ כמו שעשה אברהם לא יהיה צריך להוציא, וזה אינו, דלא אמרינן רק שאינו עולה לו וכגון ששהה בחוצה לארץ ובא לארץ אינו עולה לו, אבל אם שהה בחוצה לארץ יותר מי' שנים לא, ויראה דשאני אברהם מה שלא הוציא בחוצה לארץ שלא היה ראוי להוליד כלל בחוץ לארץ, ולפיכך לא הוציא בחוצה לארץ, אבל שאר אדם אף על גב דתלינן בחוץ לארץ, היינו שתולין בזה, אבל בודאי – אינו כן, ולפיכך בודאי אם שהה י' שנים ובא לארץ כיון דעתה הוא בא לארץ תלינן בעון חוץ לארץ ליתן לו י' שנים, אבל לבטל פריה ורביה – לא אמרינן שיהיה בחוצה לארץ לבטל פריה ורביה, וברור הוא ענין זה בלא חלוק כלל, וניחא השתא הכל, ופירש רש"י אתי שפיר:ואם תאמר והלא אברהם עקור היה כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (יבמות סד. ), דאמרינן התם אברהם ושרה טומטומים היו, ואין זה קשיא, כי אם מטעם שהוא עקור – "מקץ י' שנים" למה לי, ועל כרחך מדכתיב "מקץ י' שנים" לדרשא אתא למילף מיניה דאסור לשהות יותר עם אשתו, ואף על גב שהיה עקור – אפשר על ידי רחמים שיתרפא, וכיון שראתה שרה שלא זכתה להבנות נתנה לו הגר, שמא ממנה תזכה להבנות, ולא יהיה עקר עוד. והרא"ם האריך בדבריו, וזה עיקר פירוש הגמרא, ואין בזה קשיא: ט״ז:שע״ז א׳ מביאה ראשונה. דאם לא כן "ויבא אל הגר" למה לי, אלא לסמוך אל זה "ותהר" – דמביאה ראשונה נתעברה. אבל גבי בלהה אין הכרח לפרש כך "ויבא אליה יעקב" (להלן ל, ד), מפני שאצל בלהה פירש הכתוב כי יעקב עשה מה שרצתה רחל, שיבא אל שפחתה, ואחר זמן "ותהר בלהה" (שם שם ה), ואין הכתוב רוצה לומר "ויבא אליה יעקב ותהר" מביאה ראשונה, דאם כן עיקר קרא בבלהה מדבר שנתעברה מביאה ראשונה, ולא הוי למכתב רק 'ויבא אליה ותהר' כדכתיב הכא, דודאי יעקב היה, אלא בודאי הכתוב ביעקב מדבר "ויבא אליה יעקב", שעשה יעקב רצון רחל, ולכך כתיב "יעקב" יתירה לפרש שהכתב מדבר ביעקב: ב׳ אין סתרה כגלויה וכו'. דאם לא כן לא הוי למימר "כי הרתה" פועל עבר, רק 'ותרא כי הרתה היא' דמשמע דהרה היא ותהיה חביבה בעיני אברהם, אבל "כי הרתה" דמשמע פעל (עובר) [עבר] ובמה שנתעברה תליא מלתא, על כרחך בשביל שנתעברה מיד היתה אומרת 'אין סתרה כגלויה'. ועוד דלא הוי למימר "ותרא", רק 'ויהי כי הרתה' מאי "ותרא", אלא רצה לומר כי ראתה בדעתה דבר בהריון שלה, ועל דבר המחשבה שאדם מתבונן שייך "ותרא": ט״ז:שע״ח א׳ ועוד דבריך אתה חומס. ולא כתב כאן 'דבר אחר', משום דכתיב "חמסי" סתמא – משמע כל חמס, דאם לא כן דרך הכתוב לומר ולפרש עיקר הענין, ומדכתיב "חמסי" משמע כל חמס העשוי לי, והיינו דלא התפללת עלי, ואתה שומע בבזיוני, ותרוייהו בלשון "חמסי" הם נאמרין, ולכך כתב "חמסי" סתמא: ב׳ וכאן מלא קרי ביה ובניך. הנו"ן בפתח והיו"ד בחיריק, והוא נוכח לנקיבה, ונגד הגר אמרה כך "בניך": ט״ז:שפ״א א׳ איה המקום שתאמר עליו מזה באתי. דאם לא כן מאי "אי מזה". ומה שהלשון כך 'איזה המקום שתאמר עליו מזה' ואין הלשון 'מאיזה באתה', מפני כי זה הלשון רצה לומר מה תעשה בכאן, ואז שואל "אי מזה באת" כלומר איה המקום שתאמר עליו מזה באתי לשאלת מה תעשה בכאן, ודרך להשיב מזה המקום באתי לכאן לצורך דבר זה, ולפיכך השיבה הגר "מפני שרי גברתי אנכי בורחת", שמזה תלמוד כי לא היתה השאלה רק מה ענינך לכאן: ט״ז:שפ״ד א׳ כשתשובי תהרי. לא שכבר היתה הרה, שהרי הפילה כבר (רש"י פסוק ה). ועוד מאי בא להגיד שהיא הרה, שגם היא יודעת (כ"ה ברא"ם): ב׳ כמו ויולדת. פירוש אף על גב דהלמ"ד בפתח והדל"ת בשוא הוא כמו 'ויולדת' הלמ"ד והדל"ת בסגול, והוא בינוני, דאם היה פועל עבר הוי למכתב 'וילדת' היו"ד בקמץ. ומצאנו לשון זה שבא גם כן הבינוני על משקל זה, יושבת מקוננות, והוא כמו "יושבת מקוננת בארזים" (ר' ירמיה כב, כג): ג׳ ציווי. פירוש אף על גב דהר' הוא בקמץ והאלף נחה, ולא הוי כמו 'ושמרת', אפילו הכי הוא ציווי לנקיבה נוכחת. ואל תתמה על הריש דהיא קמוצה, כי כן הוא בציווי "וקראת" (ר' להלן יז, יט) לזכר, שהריש גם כן קמוצה והאל"ף נחה, כי כך ראוי להיות – קמץ לפניה והאל"ף נחה: ט״ז:שפ״ו א׳ לשון תימה כו'. ויהיה פירוש הכתוב שאמרה שהשם יתברך הוא רואה בעלבון עלובים, ולכן קראה אותה "אל ראי", שרואה בכל עלובים, כי היתה מתמיה הגם במדבר שייך לראות מלאך, בשלמא שראיתי מלאכים בביתו של אברהם – זהו בשביל צדקת אברהם, אבל במדבר למה הוא נמצא כאן, אם לא שהוא רואה בעלבון עלובים: ט״ז:שפ״ז א׳ כתרגומו דתרגם בירא דמלאך קיימא אתחזיה עליה. ופירוש "לחי" הוא נאמר על מלאך שהוא חי וקיים. אך קשה על התרגום שתרגם 'אתחזי עליה' ולא אמר 'אתחזי לי עלה' כדכתיב "רואי" שהוא כנגד יחיד, ויראה דאונקלוס בא לפרש כי הכתוב אומר "על כן קרא לבאר" ולא כתיב 'קראה' לשון נקיבה אלא "קרא", רצה לומר כל בן אדם קרא את שמו כך. וכך פירושו – באר שנאמר עליו "לחי רואי", וזה כי הגר היתה אומרת כן. ומעתה כוונת הפסוק שקרא הקורא שם הבאר "לחי רואי", כי אתחזי המלאך להגר עליו, והקורא קרא את הבאר על שם המלאך דאתחזי עליו. ולפיכך תרגם אונקלוס 'בירא דמלאך קיימא אתחזי עליה', לפי שרוצה לפרש קריאת השם – למה קרא אותה כך הקורא: ט״ז:שפ״ח א׳ אע"פ שלא שמע. דאילו ממנה שמע, אחר שהיא מצווה על זה ולא אברהם – למה קרא אברהם, אלא ששרתה עליו רוח הקודש, והשתא נצטווה על ידי רוח הקודש: ט״ז:שפ״ט א׳ לשבחו של ישמעאל נכתב. אף על גב דכבר כתב בסוף הפרשה בפירוש (להלן יז, כה) שהיה בן י"ג כשנמול, מכל מקום רצה לומר שזה הכתוב מדבר בשבחו, דאילו ממקרא דלקמן לא הוי ידעינן שהכתוב מדבר בשבחו, ולכך נכתב זה הפסוק לומר שהוא מדבר בשבחו:

העמק דבר על בראשית פרק-טז

העמק דבר: ט״ז:שע״ד א׳ עצרני ה׳ מלדת. שהרי לך הבטיח הקב״ה זרע וע״כ רק ממני אין זרע ויהיה לך מאשה אחרת. טוב שיהיה משפחתי: ב׳ בא נא אל שפחתי. לא כדבר רחל ליעקב הנה אמתי בלהה. דאמה משמע לא כשפחה ממש שהיא קניית הגוף אלא סרה למשמעתה. כמו אמה העבריה והיינו דאע״ג שלבן נתן אותה לשפחה מ״מ מאז מסרה רחל אותה ליעקב היתה בתורת אמה. משא״כ שרה התנהגה גם אח״כ בתורת שפחה כמו שיבואר: ג׳ אולי אבנה ממנה. רחל אמרה ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה. הכונה בזה שהיא תגדל את הולד ותהא כאלו ילדה. משא״כ שרה לא חפצה לגדל בן שפחתה. ע״כ אמרה אולי אבנה. שיהיה לי איזה זכות וזכרון טוב באותו זרע: ט״ז:שע״ה א׳ לאברם אישה לו לאשה. תיבת לו מיותר. וביעקב כתיב ותתן אותה ליעקב לאשה. אלא כדברינו שכך היה התנאי. דלגבי אברם לבד תהא לאשה ולא לשפחה. אבל לגבי שרה תהא לשפחה כמו שהיה וע׳ להלן כ״א י״ב י״ג שכ״ז הי׳ נוגע אח״כ לענין: ט״ז:שע״ח א׳ הנה שפחתך בידך. אני איני יכול לעשות לה כלום שהרי אשתי היא אבל את שפחתך היא : ט״ז:שע״ט א׳ וימצאה. כתב הראב״ע מלה זרה כי המשפט כמו וישנאה. פי׳ היה ראוי להיות הא׳ בסגול והה״א בקמץ. אבל בא ללמד בזה שאין הכונה שהמלאך חפש אותה וימצאה. אלא להיפך שהיא מצאה את המלאך בהיותה הולכת בודדת ואין איש להרחיב לבבה כמעט. והנה מצאה את המלאך בדמות איש הולך. וא״כ יתפרש וימצאה כי המלאך עשה שהיא תמצאהו: ט״ז:ש״פ א׳ אנכי בורחת. לכן אין אני יודעת לאן אני הולך רק בורחת למקום שישאו רגלי אותי: ט״ז:שפ״א א׳ והתעני תחת ידיה. והתעני ממנה מיבעי. כלשון ותענה שרי. אבל באשר משמעות והתעני ממנה שתרצה לסבול ממנה כשפחה המקבלת ברצון דבר הגברת כי קנין כספה היא. אבל להגר אמר כי באמת שמע ה׳ אל עניה כאשר יבשרנה עוד המלאך. ורק בעת שהיא עם שרה תתראה כנכבשת תחת ידיה. ותהי סבורה כי הגר מתענה ברצון ממנה. וע״ז דייק לשון תחת ידיה בשעה שהיא שולטת בה. ובאמת אחר שילדה לא השתמשה שרה בה כעם שפחה אלא כמו עם אמה כמבואר להלן כ״א י׳ שאמרה גרש האמה: ט״ז:שפ״ג א׳ כי שמע ה׳ אל עניך. את עניך מיבעי. אלא ה״פ שמע ה׳ תפלתך בצירוף עניך באשר ידע צרתך. מש״ה נתקבלה התפלה. ולא כתפלת שרה שאם היא מתפללת גם בעד אחרים הקב״ה שומע תפלתה כי כך סגולת א״א וביתו כמש״כ פ׳ י״ב ב׳ אבל את יש לך דין אוה״ע שהקב״ה שומע תפלתם מתוך צרה: ט״ז:שפ״ד א׳ פרא אדם. אם נפרש שהוא גדל במדבר פראי. להיפך מיבעי אדם פרא. שיהא משמעו אדם אוהב להיות במדבר כפרא. כפרש״י. אבל פרא אדם משמעו שהוא מפריא את כל אדם בלי דעת ד״א וחשיבות אנשים אלא הכל הפקר ופראי אצלו. והכי איתא ברבה. בוזז את האנשים. ב׳ והוסיף המלאך ידו בכל ויד כל בו. כי כמו שהוא מתנהג עם אנשים כך יתנהגו אנשים עמו. והכל מחשבים שהוא פרא והפקר נמצא נכלל בלשון פרא אדם שני משמעות שהוא חושב כל אדם להפקר. והוא הפקר בלב כל אדם: ג׳ ועל פני כל אחיו ישכן. עם מי שהוא רגיל ובברית אהבה הוא שוכן בלי פראות ורק עם מי שאין לו הכרה הרי הוא מתנהג בפראות אבל לא עם מי שהוא אחיו וכך דרך ערביים גוזלים את כל הולך בדרך כאלו שלו הוא. ואם נעשה רגיל אצלו וטוב עמו ה״ז מתנהג במדת הכנסת אורחים ומטיב כפי האפשר: ט״ז:שפ״ה א׳ הדבר אליה. פי׳ בסוף דיבורו. וע״כ הוא דבר המלאך השלישי. דשני דיבורי המלאכים הראשונים כבר עברו ולא אמרה מאומה אך בסוף דבור השלישי אמרה. ב׳ אתה אל ראי. אתה מלאך המיוחד להשגיח עלי תמיד. היינו השר של ישמעאל. ולא כמלאכים הראשונים שלא באו אלא לשעה והוכיחה. ג׳ כי אמרה הגם הלום. דבזה מובדל נביא ממלאך דנביא כשגומר דיבורו והולך לו הרי נראה מאחוריו עד שהולך מרחוק. משא״כ מלאך נעלם תומ״י. וכן אמר מנוח אחר כי לא יסף עוד מלאך ה׳ להראה וגו׳ אז ידע מנוח כי מלאך ה׳ הוא פי׳ מדלא יסף לראות כלל הבין כי מלאך ה׳ הוא. אכן כאן נשתנו המלאכים. הראשון וגם השני לא ראתה עוד אחרי רואה. משא״כ השלישי נתעכב אצלה והיה דובר אליה גם זולת המאמר אשר נשתלח בשם ה׳. ומזה הבינה כי הוא מלאך ה׳ הממונה להשגיח עליה ועל זרעה תמיד וזהו מאמרה. ד׳ הגם הלם. עתה דבבית אברהם היתה רגילה לראות מלאכים גם בלי ענין ואם היו המלאכים הראשונים שמה היתה רואם גם אחרי רואה. אבל הגם הלם ראתה אחרי רואה אותם המלאכים הראשונים כאשר אני רואה אותך ומזה הנני מבין שאתה אל ראי תמיד: ט״ז:שפ״ו א׳ באר לחי ראי. פי׳ לחי כ״ז שאני חי אתה רואי ומשגיח עלי לחוש עבורי:

תורה תמימה על בראשית פרק-טז

תורה תמימה: ט״ז:שנ״ח א׳ מקץ עשר שנים. ת"ר, נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה, שמא לא זכה להבנות ממנה, ואע"פ שאין ראיה לדבר – זכר לדבר, מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען א) וראי' גמורה אין מכאן, דהא כאן לא הוציא אברהם את שרה, אלא הוי כמו שנשא אשה על אשתו, וגם הכא הוי בהסכמתה של שרה. , ולמה בארץ כנען, ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה מן המנין ב) ר"ל הא דלא נשא את הגר בשנים הקודמות עד שלא בא לארץ כנען שהיו שנים מרובות בפדן ארם, ללמדך שאין ישיבת חוץ לארץ עולה מן המנין, דדילמא משום עון חו"ל הם עקורים. ונראה דבכלל לשון דין זה חסר עיקר גדול, דהלא כיון דעיקר תכלית דין זה הוא שיקיים פו"ר, א"כ בהא שיוציא את זו עדיין לא בא לתכלית הנרצה, אלא רק אם ישא אחרת, וכמש"כ הרא"ש בסוגיין סי' ט"ז שלמד מכאן ברווק שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא אשה שכופין אותו ב"ד על זה, וא"כ מה שאמר יוציא ויתן כתובה עדיין אין די בזה, אלא העיקר שכופין אותו לישא אחרת, ופרט זה והוא העיקר חסר בגמרא ובפוסקים, והוא פלא. .(יבמות ס"ד א') ט״ז:ש״ס א׳ ישפט ה'. א"ר חנן, כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה, שנאמר ותאמר שרה חמסי עליך ג) חסר המלה וגומר, דמכוין לסוף הפסוק ישפוט ה' ביני ובינך. , וכתיב (ר"פ חיי) ויבא אברהם לספוד לשרה ד) ומבואר בגמרא דהיינו דוקא בדאית לי' דיינא בארעא, אבל בלא"ה מותר למסור דינו לשמים. ונראה פשוט דמקודם צריך להודיע לבעל דינו אולי יגמור אתו בשלום, וכ"מ בר"ן פ"ק דר"ה. .(ב"ק צ"ג א') ט״ז:שס״ג א׳ מפני שרי גברתי. אמר לי' רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי, חברך קרייך חמרא – אוכפא לגבך מוש ה) אם יקראו לך אנשים חמור, טול אוכף של חמור והסירהו אליך ושים אותו על גבך, כלומר הודה לדבריהם. , אמר לי', דכתיב יאמר, הגר שפחת שרי אי מזה באת, ותאמר לו, מפני שרי גברתי אנכי בורחת ו) ר"ל אע"פ שהי' בלבה טינא על שרה בכ"ז קראה אותה גבירה, והוא כלפי לשון המלאך שקראה שפחת שרי. .(שם צ"ב ב') ט״ז:שס״ו א׳ וקראת עמו ישמעאל. תניא, ישמעאל הוא אחד מאלה שנקרא להם שם עד שלא נולדו, כדכתיב הנך הרה וילדת בן וקראת שמו ישמעאל ז) ומפרש בירושלמי דמעלה זו מקריאת השם קודם הלדה הי' רק בצדיקים, וצ"ל הא דחשיב ישמעאל סמך על מ"ש בר"ה ט"ז ב' אין הקב"ה דן את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, ויליף מישמעאל דכתיב בי' (פ' וירא) כי שמע ה' אל קול הנער באשר הוא שם, ואותה שעה צדיק הי', וגם בסוף ימיו עשה תשובה, ע' לקמן ס"פ חיי. – והנה רש"י בפסוק ט' פירש דעל כל אמירה הי' שלוח לה מלאך אחר, ואפשר לומר בטעם הדבר משום דאמירות שונות ע"י מלאך אחד הוי בכלל אין מלאך אחד עושה שתי שליחות [ב"ר פ"כ], אך לפי"ז אין מבואר למה התפעלה ביותר בקריאת המלאך הרביעי עד שאמרה אתה אל ראי הגם הלום ראיתי אחרי רואי, ומאי אולמי' מהקודמים. ואפשר לפרש ע"פ מ"ד במגילה ג' א', ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וישתחו לאפיו (יהושע ו'), פריך הגמרא והיכי עביד הכי, והאמר ריב"ל, אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה שמא שד הוא, ומשני שאני התם דאמר לי' כי אני שר צבא ה' עתה באתי, ופריך ודילמא משקרי, ומשני, גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה, ע"כ. ולפי"ז לכי תידק – הנה כאן השלשה מלאכים הראשונים שדברו עם הגר לא הזכירו שם ה', ולפי"ז לא היתה יכולה להיות בטוחה אם באמת מלאך ה' הוא או לא, ואע"פ דאמרו בגמרא דרק בלילה חוששין לשד, אך זה הוא בעיר, אבל בשדה חוששין גם ביום, כמש"כ התוס' בסנהדרין מ"ד א', וכאן דברו אליה המלאכים בשדה, משא"כ המלאך האחרון הזכיר שם ה', באמרו כי שמע ה' אל עניך, והיתה בטוחה כי אמנם מלאך ה' הוא, ולכן קראה בהתפעלות נפשה מענין ראותה אותו. ומכוון לשון הכתוב ותקרא שם ה' הדובר אליה – כלומר, את זה שקרא בשם ה' קראה היא אתה אל ראי, ודו"ק. .(ירושלמי ברכות פ"א ה"ו)

הרחב דבר על בראשית פרק-טז

הרחב דבר: ט״ז:שע״ד א׳ עצרני ה׳ מלדת. שהרי לך הבטיח הקב״ה זרע וע״כ רק ממני אין זרע ויהיה לך מאשה אחרת. טוב שיהיה משפחתי: ב׳ בא נא אל שפחתי. לא כדבר רחל ליעקב הנה אמתי בלהה. דאמה משמע לא כשפחה ממש שהיא קניית הגוף אלא סרה למשמעתה. כמו אמה העבריה והיינו דאע״ג שלבן נתן אותה לשפחה מ״מ מאז מסרה רחל אותה ליעקב היתה בתורת אמה. משא״כ שרה התנהגה גם אח״כ בתורת שפחה כמו שיבואר: ג׳ אולי אבנה ממנה. רחל אמרה ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה. הכונה בזה שהיא תגדל את הולד ותהא כאלו ילדה. משא״כ שרה לא חפצה לגדל בן שפחתה. ע״כ אמרה אולי אבנה. שיהיה לי איזה זכות וזכרון טוב באותו זרע: ט״ז:שע״ה א׳ לאברם אישה לו לאשה. תיבת לו מיותר. וביעקב כתיב ותתן אותה ליעקב לאשה. אלא כדברינו שכך היה התנאי. דלגבי אברם לבד תהא לאשה ולא לשפחה. אבל לגבי שרה תהא לשפחה כמו שהיה וע׳ להלן כ״א י״ב י״ג שכ״ז הי׳ נוגע אח״כ לענין: ט״ז:שע״ח א׳ הנה שפחתך בידך. אני איני יכול לעשות לה כלום שהרי אשתי היא אבל את שפחתך היא : ט״ז:שע״ט א׳ וימצאה. כתב הראב״ע מלה זרה כי המשפט כמו וישנאה. פי׳ היה ראוי להיות הא׳ בסגול והה״א בקמץ. אבל בא ללמד בזה שאין הכונה שהמלאך חפש אותה וימצאה. אלא להיפך שהיא מצאה את המלאך בהיותה הולכת בודדת ואין איש להרחיב לבבה כמעט. והנה מצאה את המלאך בדמות איש הולך. וא״כ יתפרש וימצאה כי המלאך עשה שהיא תמצאהו: ט״ז:ש״פ א׳ אנכי בורחת. לכן אין אני יודעת לאן אני הולך רק בורחת למקום שישאו רגלי אותי: ט״ז:שפ״א א׳ והתעני תחת ידיה. והתעני ממנה מיבעי. כלשון ותענה שרי. אבל באשר משמעות והתעני ממנה שתרצה לסבול ממנה כשפחה המקבלת ברצון דבר הגברת כי קנין כספה היא. אבל להגר אמר כי באמת שמע ה׳ אל עניה כאשר יבשרנה עוד המלאך. ורק בעת שהיא עם שרה תתראה כנכבשת תחת ידיה. ותהי סבורה כי הגר מתענה ברצון ממנה. וע״ז דייק לשון תחת ידיה בשעה שהיא שולטת בה. ובאמת אחר שילדה לא השתמשה שרה בה כעם שפחה אלא כמו עם אמה כמבואר להלן כ״א י׳ שאמרה גרש האמה: ט״ז:שפ״ג א׳ כי שמע ה׳ אל עניך. את עניך מיבעי. אלא ה״פ שמע ה׳ תפלתך בצירוף עניך באשר ידע צרתך. מש״ה נתקבלה התפלה. ולא כתפלת שרה שאם היא מתפללת גם בעד אחרים הקב״ה שומע תפלתה כי כך סגולת א״א וביתו כמש״כ פ׳ י״ב ב׳ אבל את יש לך דין אוה״ע שהקב״ה שומע תפלתם מתוך צרה: ט״ז:שפ״ד א׳ פרא אדם. אם נפרש שהוא גדל במדבר פראי. להיפך מיבעי אדם פרא. שיהא משמעו אדם אוהב להיות במדבר כפרא. כפרש״י. אבל פרא אדם משמעו שהוא מפריא את כל אדם בלי דעת ד״א וחשיבות אנשים אלא הכל הפקר ופראי אצלו. והכי איתא ברבה. בוזז את האנשים. ב׳ והוסיף המלאך ידו בכל ויד כל בו. כי כמו שהוא מתנהג עם אנשים כך יתנהגו אנשים עמו. והכל מחשבים שהוא פרא והפקר נמצא נכלל בלשון פרא אדם שני משמעות שהוא חושב כל אדם להפקר. והוא הפקר בלב כל אדם: ג׳ ועל פני כל אחיו ישכן. עם מי שהוא רגיל ובברית אהבה הוא שוכן בלי פראות ורק עם מי שאין לו הכרה הרי הוא מתנהג בפראות אבל לא עם מי שהוא אחיו וכך דרך ערביים גוזלים את כל הולך בדרך כאלו שלו הוא. ואם נעשה רגיל אצלו וטוב עמו ה״ז מתנהג במדת הכנסת אורחים ומטיב כפי האפשר: ט״ז:שפ״ה א׳ הדבר אליה. פי׳ בסוף דיבורו. וע״כ הוא דבר המלאך השלישי. דשני דיבורי המלאכים הראשונים כבר עברו ולא אמרה מאומה אך בסוף דבור השלישי אמרה. ב׳ אתה אל ראי. אתה מלאך המיוחד להשגיח עלי תמיד. היינו השר של ישמעאל. ולא כמלאכים הראשונים שלא באו אלא לשעה והוכיחה. ג׳ כי אמרה הגם הלום. דבזה מובדל נביא ממלאך דנביא כשגומר דיבורו והולך לו הרי נראה מאחוריו עד שהולך מרחוק. משא״כ מלאך נעלם תומ״י. וכן אמר מנוח אחר כי לא יסף עוד מלאך ה׳ להראה וגו׳ אז ידע מנוח כי מלאך ה׳ הוא פי׳ מדלא יסף לראות כלל הבין כי מלאך ה׳ הוא. אכן כאן נשתנו המלאכים. הראשון וגם השני לא ראתה עוד אחרי רואה. משא״כ השלישי נתעכב אצלה והיה דובר אליה גם זולת המאמר אשר נשתלח בשם ה׳. ומזה הבינה כי הוא מלאך ה׳ הממונה להשגיח עליה ועל זרעה תמיד וזהו מאמרה. ד׳ הגם הלם. עתה דבבית אברהם היתה רגילה לראות מלאכים גם בלי ענין ואם היו המלאכים הראשונים שמה היתה רואם גם אחרי רואה. אבל הגם הלם ראתה אחרי רואה אותם המלאכים הראשונים כאשר אני רואה אותך ומזה הנני מבין שאתה אל ראי תמיד: ט״ז:שפ״ו א׳ באר לחי ראי. פי׳ לחי כ״ז שאני חי אתה רואי ומשגיח עלי לחוש עבורי:

פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-טז

רשב"ם: כ״א:רפ״ו כ״א:רפ״ז כ״א:רפ״ח כ״א:רפ״ט כ״א:ר״צ כ״א:רצ״א א׳ צחוק – שמחה של תמהון. כ״א:רצ״ב א׳ ותאמר מי מלל לאברהם – כלומר: ידעו ויבינו כל השומעים מי האלהים שמלל לאברהם להיות לו בן משרה. ב׳ כי היניקה בנים שרה – אחרי זקנותה ולזקוניו של אברהם כי אין גדול כאלהים. כ״א:רצ״ג א׳ ויגמל – נבדל מן הדדים, כדכתיב בשמואל: עד גמלך אותו. ב׳ ביום הגמל – שעשה אז משתה, כמו שמצינו בשמואל כאשר גמלתו הביאתו שילה וקורבנות עמו. כ״א:רצ״ד א׳ מצחק – שכבר גדל הרבה ולא רצתה להשהותו עוד פן ירצה להחזיק בירושת אביו עם יצחק. כ״א:רצ״ה כ״א:רצ״ו כ״א:רצ״ז א׳ יקרא לך זרע – בריתי שהקימותי לזרעך לתת להם את ארץ כנען, כדכתיב: כי גר יהיה זרעך וגו', על יצחק הבטחתיך. כ״א:רח״צ כ״א:רצ״ט א׳ ותתע במדבר באר שבע – לפיכך: ויכלו המים מן החמת -שאלו הלכה דרך ישר היה מספיק לה החמת מים שנתן לה אברהם עד המלון. כ״א:ש׳ כ״א:ש״א א׳ כמטחוי – כתרגומו. כ״א:ש״ב א׳ באשר הוא שם – לפי שלא היתה רואה אותו שהרי נתרחקה מאותו מקום, הוצרך לומר במקום אשר הוא שם נתן לו את המים. כ״א:ש״ג כ״א:ד״ש כ״א:ש״ה א׳ רובה קשת – מושך בקשת ושני גזרות הן. וימררהו ורבו. וגם יסבו עליו רביו, מלשון רבב כמו סובו מן סבב, שומו שמים מן שמם. דומו יושבי אי מן דממה דקה כולם נכפלים באות אחרונה, אבל רובה מגזרת רבה. עשה. בנה. קנה. שיאמר עושה. בונה. קונה. כ״א:ש״ו א׳ במדבר פארן – כדכתיב: והוא יהיה פרא אדם. כ״א:ש״ז א׳ ויהי בעת ההיא – שנולד יצחק משרה וידע אבימלך נסים שעשה לו הקב"ה, לכך בא עתה לכרות ברית עמו. וכן כל בעת ההיא צריך לפרש לפי המאורע. כ״א:ש״ח א׳ ולנכדי – בן בני. כ״א:ש״ט כ״א:ש״י כ״א:שי״א כ״א:שי״ב כ״א:שי״ג כ״א:שי״ד כ״א:שט״ו כ״א:שט״ז כ״א:שי״ז כ״א:שי״ח א׳ ויטע אשל – פרדס היה להתפלל שם.

תולדות יצחק על בראשית פרק-טז

תולדות יצחק: ט״ז:ש״צ א׳ מפני שרי גברתי אמרו בבראשית רבה אם אמר לך אחד חמור לא תחוש שנים שים רסן בפיך שאברהם אמר הנה שפחתך בידך ועדיין החשיבה עצמה לאשתו אבל אחר שאמר לה המלאך הגר שפחת שרי השיבה מפני שרי גברתי: ט״ז:שצ״א א׳ ויאמר לה מלאך ה' בזה הענין ספקות מה צורך לומר הרבה פעמים ויאמר לה מלאך ה' פעם אחד יספיק ויאמר לה כל הענין בבת אחת שמה שאמר אח"כ הרבה ארבה את זרעך ואמר אח"כ הנך הרה ויולדת בן היה לו לומר כל זה כשאמר שובי אל גבירתך ופרש"י על כל אמירה ואמירה היה שלוח לה מלאך לכך נאמר מלאך בכל פעם. וזו קשה מן הראשונה וכי לא היה מספיק מלאך א' והנכון בעיני שבפעם הראשונה אמר לה אי מזה באת ואנה תלכי רמז לה שתחוש לכבודה שהרואה שפחה בורחת מבית אדוניה והיא מעוברת יאמרו שלפי שהיא הרה לזנונים ברחה ולא אמר לה כן בפי' שתשוב אבל כוונתו שתשוב ולא הבינה והוצרך לומר לה עוד שובי אל גבירתך ולא פי' לה יותר לכבוד אברהם והיא לא הבינה הענין ולא הסכימה לשוב ולכן חזר לה המלאך לפרש לה יותר בשאמר הרבה ארבה את זרעך והתעני תחת ידיה כי זה כבוד ליך שתתעני יותר משיצא דבה רעה עליך שאת מעוברת ומן העיבור יבאו ריבוי בנים ועדיין לא הבינה ולא הסכימה לדברי המלאך לזה חזר ואמר לה (בשעה רעה) תבין דברי שכוונתי שהנך הרה ויולדת בן ויאמרו כל העול' שהנך הרה לזנונים ולפי האמת אינו בן זנונים ששמו ישמעאל כי שמע ה' את ענייך רוצה לומר ואחר שתלד אותו לא תתעני וכיון ששמע ה' את ענייך ודאי אינו בן זנונים שאין הקב"ה שומע בקול רשעים. ועוד הטעם שיאמרו שהוא בן זנונים שהוא יהיה פרא למוד מדבר שאינו מקבל מרות ידו בכל הוא יעשה רע לכל העולם והעולם לו ויד כל בו ולכן ראוי שתשובי אל גבירתך ורצה לומר עשית לי שאגיד לך מה שלא היה בדעתי להגיד לך והוא יהיה פרא אדם וגו' זהו דעתי ולא ראיתי בזה הענין דבר שיתיישב אלא זה. ולחז"ל שאמרו על כל אמירה ואמירה היה שלוח לה מלאך נראה שזה היה לכבוד אברהם שידברו אליה מלאכים רבים: ט״ז:שצ״ה א׳ אתה אל ראי היה לה ספק אם היה מלאך או נביא ואמרה ודאי אתה מלאך אתה אל ראי לפי שדרך המלאך שבא פתאום על האדם לא כראובן הבא מן הדרך שמתקרב מעט מעט ובא אצל שמעון אבל המלאך בא לאדם בפתע שלא ראהו ומיד שלא ראהו רואהו עליו וז"ש אתה אל ראי מלאך ראיתי והטעם שהוא מלאך כי אמרה הגם הלום ראיתי פירוש אם אחרי שראיתיו בראשונה חזרתי לראותו עוד לא כדרך האנשים שרואי' לאדם הבא מן הדרך מעט מעט כנ"ל. או יהיה פירוש אתה אל ראי אתה המלאך שראיתי בבית אברהם ותמהה בעצמה ואמרה הגם הלום אחר שיצאתי מבית אברהם הייתי רואה אותו אחרי רואי אותו בבית אברהם שבבית אברהם הייתי רואה אותו אבל במדבר לא חשבתי לראותו. ונ"ל עוד לחבר זה עם מה שפירשתי למעלה שאמרה למלאך אתה המלאך הרואה והמבין הענינים היטיב כי טוב לי שאשוב לבית אדוני אברהם שלא יאמרו בן זנונים הוא אבל אני לא ראיתי הענין היטב שהרואה הדבר בתחלת המחשבה בלי שישוב לעיין בה יטעה על הרוב ולזה אמרה אתה המלאך הרואה בטוב הדברים אבל אני לא עיינתי היטב הענין הזה שראוי שאשוב לבית אדני כאשר אמרת וכי הגם הלום ראיתי ועיינתי הענין אחר שראיתיו בתחלת המחשבה לא ודאי אלא במחשבה הראשונה שבאה אלי ברחתי ואם הייתי מעיין הדבר כמו שאתה עיינת לא הייתי בורחת או הייתי חוזרת מיד:

צרור המור על בראשית פרק-טז

צרור המור: י״ז:עד״ר א׳ ואמר שהיה אברם בן תשעים שנה כשנולד ישמעאל. להורות כי אולי נדבק אברם עם הגר לפי שראה בעצמו זקן ואימתי יעמיד תולדות. ואולי אמר זה להורות על חטאתו שעדיין לא היה זקן כי תרח חיה יותר ממאתים שנה ואברם עדיין לא היה מגיע לסוף ימיו ולא היה ראוי שיהיה נחפז לקחת שפחה. ולפי שלא הגיע העת הראוי ללידת יצחק שהוא היה עולה תמימה סמך מיד ויהי אברם בן תשעים ותשע שנים. להורות שכבר הגיע אברם לשלימות האמיתי להיות בן מאה שנה שהוא מספר מכוון למאה ברכות. ומספר מכוון לעשר ספירות שהם עשר פעמים עשרה שהם מאה. ולפי שהיה חסרון אצלו לפי שהיה ערל לזה אמר התהלך לפני והיה תמים יותר מהמלאכים. וכבר פירשתי למעלה בפסוק התהלך נח פירושו. ולפי שאמר לו והיה תמים שנראה שעד כאן היה חסר בא לפרש חסרונו והוא ויפול אברם על פניו. כי לפי שהיה ערל לא היה לו כח לעמוד ברגליו לדבר עם השם: י״ז:רע״ז א׳ אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים. אבל קודם הברית לא רצה לתת לו בן. ולפי שידוע שמי שעלה למעלה גדולה כזאת להיות מלך גוים צריך שינוי השם לזה אמר ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם לעד לעולם. וכן רמז באומרו והיה תמים לפי שעד כאן היה חסר בלא מצות מילה ובמצות מילה היה תמים ברמ"ח מצות עשה. וזהו והיה שמך אברהם שעולה רמ"ח כמניין רמ"ח מצות. וכן אמרו אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ברמ"ח מצות ברא העולם כמנין בהבראם. וכן רמז לו בתוספת הה"א לפי שהיא אות ברית קדש אות אחרונה של שם שנקראת ברית. וזהו והיה תמים: י״ז:ר״פ א׳ ואתנה את בריתי ביני וביניך. שיהיה לך אות ה"א אחרונה של שמי. וזה האות יהיה ביני וביניך. כי המצא תמצא בשמי ובשמך. בענין שיהיה שמי בקרבך. וזהו והיה שמך אברהם. ובזה האות והפריתי אותך במאד מאד. ולפי שזה האות נראה שהיה נותן לאברהם לבדו. לזה אמר והקימותי את בריתי ביני וביניך ובין זרעך אחריך. כי זה האות יהיה בהם גם כן באופן שאהיה לך לאלהים ולזרעך אחריך. ולפי שזה האות היא נקראת ארץ חפץ ארץ החיים. אמר מיד ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען. ורמז בזה ג"כ שבברית מילה ישיגו עולם העליון שהוא ארץ החיים. כי בזה אנו דבקים בשם ה'. כאומרו ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם בארץ החיים. וזה שאמרו במדרש הנעלם על פסוק מי יעלה לנו השמימה. בר"ת מילה. ובסופי תיבות ה'. להורות כי במצות מילה אנו דבקים בשם ה' בסוד מילה ופריעה. לפי שבזה אנו שולחים את הזמורה מעלינו ואנו כורתים ממנו הערלה והקליפ'. בעבור בענין יקטרג עלינו הצורר הוא נחש הקדמוני אנו משימים בשעת המילה כלי עם עפר לתת שם הערלה. לקיים מה שנאמר אם רעב שונאך האכילהו לחם וכתיב ביה ונחש עפר לחמו. וכבר הארכתי בזה בספר צרור הכסף בהלכות מילה: י״ז:רפ״ב א׳ ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור. כלומר גם אתה שאתה מתחיל במצוה בריתי תשמור בשמחה. מיד כל הנמשכים אחריך יעשוה בשמחה וזהו אתה וזרעך אחריך לדורותם. ופי' הברית שהוא המול לכם כל זכר הנולדים לכם. וכן אתם ונמלתם את בשר ערלתכם. ופי' הזמן ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר. בענין שיעבור עליו יום שבת קדש. שנקרא גם כן אות ויתן לו כח. ובזה והיתה בריתי בבשרכם. וזה לרמוז על מעלת זאת המצוה. כי שאר מצות כמו תפלין וציצית הם זמניות. כי אחר שמסירים אותם נשארו ערומים מהם. אבל מצות מילה היא תמידית לפי שנשארת בבשר. וזהו והיתה בריתי בבשרכם. וזהו שאמרו רז"ל בשעה שנכנס דוד למרחץ מצא עצמו ערום בלי מצות. וכשנזכר על המילה שבבשרו אמר עליה שירה שנא' למנצח על השמינית על המילה שנתנה בשמיני. וזה לאות על מעלת מצוה זו שאע"פ שיהיה אדם ערום בלא מצות זאת המצוה תכסה ערותו. ואחר שמצוה זו היא גדולה. וכל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מדה כנגד מדה. כי אחר שמצוה זו היא נקראת ארץ החיים. והיא קושרת הנפשות למעלה. אחר שזה אינו רוצה למול את עצמו עונשו הראוי לו הוא ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר: י״ז:רפ״ח א׳ ויאמר אלהים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי וגו'. הרצון בזה כי אחר שהבן הנולד לך הוא משרה. ראוי הוא שנשנה שמה כמו ששניתי שמך. וא"כ ראוי הוא שיהיה שרה שמה. בענין שיהיה בה גם כן אות ה"א שהיא סוד אות ברית קדש. כמו שהוא באברהם. בענין שתהיה מוכנת לקיבול הולד. וזהו וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן. וברכתיה ברכה שנית בענין שמלכי עמים ממנה יהיו. כמו שאמרתי לך ומלכים מחלציך יצאו. וה"ר יצחק קאנפנטו"ן ז"ל אמר כי פי' הפסוק שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה. לפי שידוע כי כשהמלך עושה אלוף לאדם אחד אין ראוי שיעשה לאשתו אלופה. כי אחר שהבעל כאשתו ואשת חבר הרי היא כחבר אין צריכה היא שינוי השם. וזה שאמר שרי אשתך הרי היא כגופך. ולכן לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה. מיום שאתה נקראת אברהם. וזהו כי שרה שמה לא אמר יהיה שמה שרה: י״ז:ר״צ א׳ ויפול אברהם על פניו וגו'. הנה בכאן נחתמה הגזירה שהותחלה מפסוק ה' אלהים מה תתן לי. כמו שכתבתי למעלה יהיה זה הדיבור כפשוטו. או יהיה כמאמרם ז"ל שאמרו איני ראוי לקבול שכר כזה. היה טוב את אשר עדן לא היה. ולא היה חושב בלבו הלבן מאה שנה יולד. ולא די זה אלא שאמר בפיו לו ישמעאל יחיה לפניך. בענין שבזה נחתמה הגזירה להיות בניו ביד בני ישמעאל כמו שכתבתי למעלה. ומן הראוי היה שהשם ישלים דברו ושלא יתן לו את יצחק אחר שהוא רוצה להשתעשע בישמעאל. ולכן אמר לו השם אבל שרה אשתך יולדת לך בן. אע"פ שלא היה ראוי. וקראת שמו יצחק לפי שיושב בשמים ישחק משחוק שלך. ורוזנים יצחקו לך ומבניך בעון זה. ועם כל זה והקימותי את בריתי אתו מצדו. ולזרעו אחריו ולא עם זרעך. ואני רוצה להשביע צמאך וזהו ולישמעאל שמעתיך ונתתיו לגוי גדול. בענין שבניך יפלו בידו ועם כל זה ואת בריתי אקים את יצחק באריכות הימים. אחר שהוא מקודש מן הבטן. וזהו שתקנו עליו אשר קידש ידיד מבטן. ר"ת אקי"ם ואמר ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם: י״ז:רצ״ו א׳ ויקח אברהם את ישמעאל בנו. להורות כי מיד שעלה מעליו אלהים לקחם כולם ומל אותם לקיים המצוה. ואמר ויכל לדבר אתו דרך כבוד למעלה שהשם היה מדבר עם עצמו ואברהם שומע. כמו שנאמר וישמע את הקול מדבר אליו. ואמר ואברהם בן צ"ט שנה. לרמוז שאעפ"י שהיה זקן לא עכב הדבר. וכן ישמעאל בנו אעפ"י שהיה בן י"ג שנה לא עכב לעשות מאמר אביו. וחזר לומר בעצם היום הזה נימול אברהם וגו'. לרמוז שכמו שאברהם וישמעאל בנו עשו הדבר ברצון שלם. כן בעצם היום הזה נימול אברהם וכל אנשי ביתו ומקנת כספו. לפי שהיו מחונכים במצות נמולו אתו ברצון שלם בלי עיכוב:

אבן עזרא על בראשית פרק-טז

אבן עזרא: {ב} אולי אבנה. מגזרת בן. ועוד יתכן שהבן הוא כדמות בנין והאב כמו היסוד ובן חסר ה"א וכן כל חי תאר. או פעל עבר: וישמע אברם. אמר לה כן: {ג} מקץ עשר שנים. העתיקו קדמונינו זכרונם לברכה שלא ישהא אדם עם אשתו יותר מעשר שנים אם לא תלד וזה הפסוק הוא כדמות אסמכתא וטוב הוא: {ד} ותקל. הנח הנעלם אשר בין האות המשרת ואות השרש תחת הדגש הנתון להתבלע אות הכפל והוא מבנין נפעל: {ז} וימצאה. מלה זרה כי המשפט כמו וישנאה: {ח} אי מזה. כמו איה וכן אי הבל. וטעם מזה מקום. כאלו אמר אי מזה מקום באת: בורחת. נפתח הרי"ש בעבור אות הגרון שהוא אחריו. וכן בורחת כל העיר. והיא כפורחת. ברחת ובמזרה. וכן יודעת איש בעבור אותיות הגרון שהם אחה"ע וכן משפט הלשון אין זר אתנו: {יא} הנך. לנקבה. כי הן מלת ענין. כמו עם ומשקלו עמך: ישמעאל. בהעלם האל"ף להקל על הלשון: {יב} פרא אדם. חפשי בין האדם. כטעם מי שלח פרא חפשי. והטעם שלא ימשול בו זר ממשפחתו. ויש אומר פרא ואדם. כמו שמש ירח עמד זבולה ובעבור שהוא פרא ידו בכל. ובעבור שהוא אדם ויד כל בו. והנכון בעיני שיהיה בין האדם כפרא שינצח הכל בכחו ואחר כך ויד כל בו. וכן מפורש בדניאל כי היא החיה הרביעית: ועל פני כל אחיו. שהם בני קטורה. וכן כתוב על פני כל אחיו נפל. וכן בני מדינים מבני קטורה ונקראו ישמעאלים בתורה ובספר שופטים: {יג} אל ראי. על משקל ראה עני כטעם אל מראה: הגם הלום. כמו עתה והנכון שהוא כמו פה. וכן הבא עוד הלום איש. והטעם הגם פה ראיתי מלאך השם אחר שראה השם בעניי. כי הוא ראי תמיד: {יד} באר לחי. לאשר יהיה חי לשנה האחרת כטעם כה לחי. כי בכל שנה היו חוגגים הישמעאלים אל הבאר הזאת גם היום יקרא באר זמום:

מיני תרגומא על בראשית פרק-טז

מיני תרגומא: כ״ה:תרס״ב א׳ ובני דדן היו אֲשׁוּרִים וכו׳ תרגום הֲווֹ לְמֵשִׁירְיָן וכו׳ כ׳ רש״י ותרגום של אונקלוס אין לי ליישבו על לשון המקרא. וע׳ ברמב״ן שהאריך לבאר על נכון. וממה דכתיב היו ולא כתיב ילד כמו ומצרים ילד את לודים הוכרח לתרגם כך ע״ש: כ״ה:תרע״ו א׳ אלה שני חיי ישמעאל וכו׳ ויגוע וימת וכו׳ ז״ל הרמב״ן לשון רש״י לא נאמרה גויע׳ אלא בצדיקי׳ ובגמרא [ב״ב דף ט״ז:] הקשו והא דור המבול נאמר בהם גויעה ויגוע כל בשר הרומש על הארץ וכל האדם אשר בארץ יגוע. ומתרץ גויעה ואסיפה קאמרינן כוונתם כי הגויעה מיתה בלא חולי מכאיב ובלא יסורין ואין זוכין לה אלא הצדיקים ואנשי דור המבול ההפוכים כמו רגע ולא חלו בהן ידם וכן מתי מדבר, וע״כ אמר בהם גויעה בגוע אחינו, אבל כשיזכיר הכתוב כן עם זכרון המיתה כמלת ויאסף או וימת תרמוז למיתה הצדיקים וכו׳ דראה שמלת גויעה אצלם המק בשרו והוא עומד על רגליו וכן דעת אונקלוס שתרגם בכאן ואתנגיד והוא העילוף כלשון איתנגיד ואיתפח [פסחים דף נ׳. ובבא בתרא דף יו״ד.] וכן יכול ישים (צ״ל ישלם) חמשה נגידין (ב״ק דף ס״ז:) ונאמר כן במבול כמו שאמר וימח את כל היקום ונאמר ויגוע וימות כגבר יחלש וימות והיא מדה בצדיקים עכ״ל. ודע דמ״ש ובגמרא הקשו וכו׳ ויגוע כל בשר וגו׳ וכל האדם אשר בארץ יגוע ליתא בגמרא שום קרא אלא הרמב״ן מפרש כך. ודע עוד דבפסוק ליתא כך אלא ויגוע כל בשר וגו׳ וכל האדם. וצריך אני לומר דהרמב״ן מעתיקו לפי צורך ענינו על פי האמת דסופו דקרא וכל האדם קאי גם אויגוע דכתיב ברישא דקרא. עכ״פ נתחוורו לפי פירושו הטעם דגבי מבול ויגוע [בראשית ז כא] ויגוע תרגום וּמִית וגבי ישמעאל שהיה צדיק תרגום וְאִיתְנְגִיד. אבל אי קשיא לי הא קשיא לי הא דנטר הרמב״ן עד הכא ולא כתב דבריו לעיל גבי אברהם פסוק ח׳ דכתיב ויגוע ותרגום ואיתנגיד. ואגב יש להעיר לפי היסוד הזה דגבי צדיקים כתיב ויגוע וימת מאי טעמא לא כתיב כן גבי מתושלח דהיה צדיק גמור כדאיתא [סנהדרין דף ק״ט:] וגבי נח אלא בשניהם כתיב וימת. ואם המפרשים נתנו טעם לשבח בזה לא נודע לי. אמנם ביוסף דכתיב וימת יוסף ולא כתיב ויגוע אפשר לומר מפני שסיבת מיתתו היה כדאמרינן [ברכות נ״ה. ובסוטה דף י״ג:] שהנהיג את עצמו ברבנות. ובזה דעת לנבון נקל הא דשאל הש״ס מפני מה מת יוסף קודם לאחיו ולא מצינו שאלה כזו גבי יעקב שמת קודם לעשו [סוטה דף י״ג:] ודומה לזה. וגבי משה דלא כתיב ויגוע יש ליתן כמו כן הטעם משום דכל עיקר הסיבה שמת מטעם שהעיד הכתוב יען לא האמנתם הא האמנתם לא הגיע זמנכם ליפטר [שבת דף נ״ה:] וגם באהרן הלא זה לזכרון: כ״ה:תר״פ א׳ פרשת תולדת יצחק ויעתר יצחק בתרגום יונתן ואזל יצחק וכו׳ ארום עקרא הות גביה עשרין ותרתין שנין וכו׳ מלת ותרתי״ן הוא לכאורה טעות הדפוס שהרי בן ארבעים שנה היה בקחתו ובן ששים בלדת: כ״ה:תר״צ א׳ מִכְרָה כַיוֹם תרגום אונקלוס זַבֵּין כַּיוֹם דִילְהֵן. הרמב״ן ביאר מלת דילהין בפירוש נאה וכתב שבנוסחות בדוקות ומדוקדקות מן התרגום איתא כיום דלהי ע״ש: ב׳ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה ברש״י ויבז עשו העיד הכתוב על רשעו וכו׳ שמעתי מדודי המנוח המופלא מוהר״ר וואלף בערלין זצ״ל דכוונת רש״י לפרש הקרא דויבז עשו דוודאי עשו אשר רצה למכור הבכורה עשה כדרך התגרים וטוב טוב יאמר המוכר ולכך אין לומר אחרי שעלה על דעתו של עשו למכור בכורתו שבזה אותם בשום פנים אך הכתוב העיד על רשעו:

תרגום אונקלוס על בראשית פרק-טז

תרגום אונקלוס: {א} וְשָׂרַי אִתַּת אַבְרָם לָא יְלִידַת לֵהּ וְלַהּ אַמְתָא מִצְרֵיתָא וּשְׁמַהּ הָגָר: {ב} וַאֲמַרַת שָׂרַי לְאַבְרָם הָא כְעַן מַנְעֲנִי יְיָ מִלְמֵילַד עוּל כְּעַן לְוַת אַמְתִי מָאִים אִתְבְּנֵי מִנַהּ וְקַבִּיל אַבְרָם לְמֵימַר שָׂרָי: {ג} וּדְבָרַת שָׂרַי אִתַּת אַבְרָם יָת הָגָר מִצְרֵיתָא אַמְתַהּ מִסוֹף עֲשַׂר שְׁנִין לְמִיתַּב אַבְרָם בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וִיהָבַת יָתַהּ לְאַבְרָם בַּעֲלַהּ לֵהּ לְאִנְתּוּ: {ד} וְעַל לְוַת הָגָר וְעַדִיאַת וַחֲזַת אֲרֵי עֲדִיאַת וּקְלַת רִבָּנְתַּהּ בְּעֵינָהַהּ: {ה} וַאֲמַרַת שָׂרַי לְאַבְרָם דִין לִי עֲלָךְ אֲנָא יְהָבִית אַמְתִי לָךְ וַחֲזַת אֲרֵי עֲדִיאַת וּקְלֵית בְּעֵינָהַהּ יְדִין יְיָ בֵּינִי וּבֵינָךְ: {ו} וַאֲמַר אַבְרָם לְשָׂרַי הָא אַמְתִיךְ בִּידִךְ עִבִידִי לַהּ כִּדְתַקִין בְעֵינָיְכִי וְעֲנִיתַהּ שָׂרַי וְעָרְקַת מִקֳדָמָהַהּ: {ז} וְאַשְׁכְּחַהּ מַלְאָכָא דַיְיָ עַל עֵינָא דְמַיָא בְּמַדְבְּרָא עַל עֵינָא בְּאָרְחָא דְחַגְרָא: {ח} וַאֲמַר הָגָר אַמְתָא דְשָׂרַי מְנָן אַתְּ אָתְיָא וּלְאָן אַתְּ אָזְלָא וַאֲמַרַת מִן קֳדָם שָׂרַי רִבָּנְתִּי אֲנָא עֲרָקָא (עֲרָקַת): {ט} וַאֲמַר לַהּ מַלְאֲכָא דַיְיָ תּוּבִי לְוַת רִבּוֹנְתִּיךְ וְאִשְׁתַּעְבְּדִי תְּחוֹת יְדָהָא: {י} וַאֲמַר לַהּ מַלְאֲכָא דַיְיָ אַסְגָאָה אַסְגֵי יָת בְּנָיְכִי וְלָא יִתִּמְנוּן מִסְגֵי: {יא} וַאֲמַר לַהּ מַלְאֲכָא דַיְיָ הָא אַתְּ מְעַדְיָא וְתֵלְדִין בַּר וְתִקְרִין שְׁמֵהּ יִשְׁמָעֵאל אֲרֵי קַבִּיל יְיָ צְלוֹתִיךְ: {יב} וְהוּא יְהֵא מָרוֹד בֶּאֱנָשָׁא הוּא יְהֵא צְרִיךְ לְכֹלָא וְאַף כָּל בְנֵי אֲנָשָׁא יְהוֹן צְרִיכִין לֵהּ וְעַל אַפֵּי כָל אֲחוֹהִי יִשְׁרֵי: {יג} וְצַלִיאַת בִּשְׁמָא דַיְיָ דְמִתְמַלֵל עִמַהּ אֲמַרַת אַתְּ הוּא אֱלָהָא דְחָזֵי כֹלָא אֲרֵי אֲמַרַת הַבְרַם הָכָא (נ"א הַאַף אֲנָא) שָּׁרֵיתִי חַזְיָא בָּתַר דְאִתְגְלִי לִי: {יד} עַל כֵּן קְרָא לִבְאֵרָא בְּאֵרָא דְמַלְאַךְ קַיָימָא אִתַּחֲזִי עֲלַהּ הָא הִיא בֵּין רְקָם וּבֵין חַגְרָא: {טו} וִילִידַת הָגָר לְאַבְרָם בָּר וקְרָא אַבְרָם שׁוּם בְּרֵיהּ דִילִידַת הָגָר יִשְׁמָעֵאל: {טז} וְאַבְרָם בַּר תְּמָנָן וְשִׁית שְׁנִין כַּד יְלִידַת הָגָר יָת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם: [ס]

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-טז

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וְשָרַי אִתַּת אַבְרָם לָא יְלִידַת לֵיהּ וְלָהּ אַמְתָא מִצְרֵיתָא וּשְׁמָהּ הָגָר בְּרַת פַּרְעה דְיַהֲבָהּ לֵיהּ לְאַמְהוּ בִּזְמַן דְנָסְבָהּ וְאִתְכַּתַּשׁ בְּמֵימַר מִן קֳדָם יְיָ: {ב} וַאֲמָרַת שָרַי לְאַבְרָם הָא כְּדֵין מְנָעֲנִי יְיָ מִלְמֵלַד עוּל לְוַת אַמְתִי וְאַחְרְרִינָהּ מָאִים אִיתְבְּנֵי מִינָהּ וְקַבֵּל אַבְרָם לְמֵימַר שָרָי: {ג} וְדַבָּרַת שָרַי אִתַּת אַבְרָם יַת הָגָר מִצְרֵיתָא אַמְתָהּ מִסוֹף עֶשֶר שְׁנִין לְמֵיתַב אַבְרָם בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וַחֲרַרְתָּא וְיַהֲבָא יָתָהּ לְאַבְרָם בַּעֲלָהּ לֵיהּ לְאִנְתּוּ: {ד} וְעָאל לְוַת הָגָר וְאַעֲדִיאַת וַחֲמַת אֲרוּם אַעֲדִיאַת וְזִלְזִלַת אֵיקַר רִבּוֹנְתָּהָא בְעֵינָהָא: {ה} וַאֲמַרַת שָרַי לְאַבְרָם כָּל עוּלְבָּנִי מִינָךְ דַהֲוִינָא רְחִיצָא דְתֶעֱבַּד דִינִי דַאֲנָא שַׁבְקִית אֲרַע וּבֵית אַבָּא וְעָלִית עִמָךְ לְאַרַע נוּכְרֵיתָא וּכְדוֹן בְּגִין דְלָא הֲוֵינָא יַלְדָא חֲרָרִית אַמְתִי וִיהַבְתָּהּ לְמִשְׁכּוֹב בְּעִיטְפָךְ וַחֲמַת אֲרוּם עַבְרִית וְיִתְבַּז אִיקְרִי בְּאַנְפָּהָא וּכְדוּן יִתְגְלֵי קֳדָם יְיָ עוּלְבָּנִי וְיִפְרוֹס שְׁלָמֵיהּ בֵּינִי וּבֵינָךְ וְתִתְמְלֵי אַרְעָא מִינָן וְלָא נִצְטַרָךְ לִבְנָהָא דְהָגָר בְּרַת פַּרְעה בַּר נִמְרוֹד דְטַלְקָךְ לְאַתּוּנָא דְנוּרָא: {ו} וַאֲמַר אַבְרָם לְשָרַי הָא אַמְתִיךְ בִּרְשׁוּתִיךְ עֲבִידִי לָהּ דְתַקִין בְּעֵיְנָיכִי וְסַגְפָתָא שָרַי וְעַרְקַת מִן קָדָמָהָא: {ז} וְאַשְׁכְּחָהּ מַלְאָכָא דַיְיָ עַל עֵינָא דְמַיָא בְּמַדְבְּרָא עַל עֵינָא דִבְאוֹרַח חַגְרָא: {ח} וַאֲמַר הָגָר אַמְתָא דְשָרַי מִן הָאן אַנְתְּ אַתְיָא וּלְאָן תֵיזְלִין וַאֲמָרַת מִן קֳדָם שָרַי רִיבּוֹנְתִּי אֲנָא עֲרָקַת: {ט} וַאֲמַר לָהּ מַלְאָכָא דַיְיָ תּוּבִי לְוַת רִבּוֹנְתִּיךְ וְאִתְכַּנְעוּ תְּחוֹת יְדָהָא: {י} וַאֲמַר לָהּ מַלְאָכָא דַיְיָ אַסְגָאָה אַסְגֵי יַת בְּנָיְיכִי וְלָא יִתְמְנוּן מִסְגֵי: {יא} וַאֲמַר לָהּ מַלְאָכָא דַיְיָ הָא אַנְתְּ מְעָבְּרָא וְתֵלְדִין בַּר וְתַקְרִין יַת שְׁמֵיהּ יִשְׁמָעֵאל אֲרוּם גְלֵי קָדָם יְיָ סִיגוּפַיִךְ: {יב} וְאִיהוּ יֶהֱוֵי מְדַמֵי לַעֲרוֹד בִּבְנֵי נְשָׁא יְדוֹי יִתְפַּרְעוּן מִן בַּעֲלֵי דְבָבוֹי וִידֵי דְבַּעֲלֵי דְבָבוֹי יְתוֹשְׁטוּן לְאַבְאָשָׁא בֵּיהּ וְעַל אַנְפֵּי כָּל אָחוֹי יִתְעַרְבֵּב וְיִשְׁרֵי: {יג} וְאוֹדִיאַת קֳדָם יְיָ דְמֵימְרֵיהּ מִתְמַלֵל לָהּ וְכֵן אָמְרַת אַנְתְּ הוּא חַי וְקַיָים דְחָמֵי וְלָא מִתְחָמֵי אֲרוּם אַמְרַת הָא בְּרַם הָכָא אִתְגְלִיאַת יְקַר שְכִינְתָּא דַיְיָ בָּתַר חֶזְיָא: {יד} בְּגִין כֵּן קָרָא לְבֵירָא בֵּירָא דְאִתְגְלֵי עֲלָהּ חַי וְקַיָם וְהָא הִיא יְהִיבָא בֵּין רְקַם וּבֵין חֲלוּצָה: {טו} וִילֵידַת הָגָר לְאַבְרָם בַּר וּקְרָא אַבְרָם שׁוּם בְּרֵיהּ דִלֵידַת הָגָר יִשְׁמָעֵאל: {טז} וְאַבְרָם בַּר תַּמְנָן וְשִׁית שְׁנִין כַּד יְלֵידַת הָגָר יַת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם:

תרגום ירושלמי על בראשית פרק-טז

תרגום ירושלמי: ה׳ וַאֲמַרַת שָרַי לְאַבְרָם דִינִי וְעוּלְבָּנִי מְסָרִין בִּידָךְ שְׁבָקִית אַרְעִי וּבֵית תּוֹלַדְתִּי וּבֵיתֵיהּ דְאַבָּא וַאֲתֵית לִי עִמָךְ בְּהֵמָנוּת שְׁמַיָא עַיְילִית עִמָךְ קֳדָם פַּרְעה מַלְכָּא דְמִצְרַיִם וְקָדָם אַבִימֶלֶךְ מַלְכָּא דִפְלִישְׁתָּאֵי וַאֲמָרַת עֲלָךְ אֲחִי הוּא מִן בִּגְלַל דְלָא יִקְטְלוּן יָתָךְ וּכְדוֹן חַמִית דְלָא הֲוֵינָא מְעַבְּרָא נְסִיבִית הָגָר מִצְרֵיתָא אַמְתִי וִיהָבִית יָתָהּ לָךְ לְאִנְתּוּ וַאֲמָרִית הִיא תְלִיד וַאֲנָא אֵירַבֵּי מַה דְיַלְדָא דְאִתְבָּנֵי לְחוֹד מִינָהּ וַחֲמַת אֲרוּם עַבְּרַת וּבְזַיַית וְזָלַת יְקָרִי בְּאַפָּהּ וּכְדוּן יִתְגְלֵי יְיָ וִידוּן בֵּינִי וּבֵינָךְ וְיִתְמְלֵי רַחֲמִין עֲלַי וַעֲלָךְ וְיַפְרֵישׁ שְׁלָמֵיהּ בֵּינִי לְבֵינָךְ וְיִתְמְלֵי עַלְמָא מִינִי וּמִינָךְ וְלָא נִצְרוֹךְ לִבְנָהּ דְהָגָר מִצְרֵיתָא אַמְהָתָא דְהִיא מִן בְּנֵיהוֹן דְעַמְמַיָא דְזָרְקוּ יָתָךְ לְאַתּוּן נוּרֵיהוֹן דְכַשְדָאִין: ז׳ שׁוֹר חֲלוּצָה: י״ג וְאוֹדַיָית הָגָר וְצָלְיַית בְּשֵׁם מֵימְרֵיהּ דַיְיָ דְאִתְגְלֵי עֲלָהּ אָמְרָה בְּרִיךְ אַתְּ הוּא אֱלָהָא קְיָים כָּל עָלְמַיָא דִי חָמִית בְּצַעֲרִי אֲרוּם אָמְרַת דָא לְחוֹד עָלַי אִתְגְלַיתָא הֵיךְ בָּתַר דְאִתְגַלֵיתָא עַל שָרַי רִבּוֹנְתִּי:

רלב"ג על בראשית פרק-טז

רלב"ג: כ״א:ע״ו א׳ וי' פקד את שרה וגומ'. עד ויהי אחר הדברים האלה. ב׳ ביאור דברי הספור ג׳ זכר שכבר פקד יי' את שרה בהריון כמו שיעד לה ועשה גם כן כמו שיעד לה. רצוני שכבר ילדה בן למועד אשר דבר אותו אלהים וכנה קרא אברהם שם בנו אשר ילדה לו שרה יצחק כמו שאמר אליו השם יתעלה ומל אותו בן שמנת ימים כאשר צוה אותו אלהים. והנה היה אברהם בן מאת שנה כאשר נולד לו יצחק בנו. ואמרה שרה שכבר הטיב אברהם בקראו שם בנו יצחק שהוא שם מורה על השמחה כי שמח שמחה גדולה בו השם יתע'. וכל השומע ישמח בעבורה ואולם יחסה השמחה לה לבדה לפי שכבר היה לאברהם בן קודם זה. ואמרה להודות על חוזק הפלא שעש' לה השם יתעלה כי מי הוא זה שעלה בלבו לאמר לאברהם שתניק בנים שרה זה לא מלל אחד מהאנשים זולת הנביא שיעד לה זה הענין בנבואה אבל מי שאינו נביא לא עלה בלבו זה העניין לרוב הזרות אשר בו. והנה כאשר גדל הילד ונגמל עשה אברם משתה גדול לרוב שמחתו במה שזכהו השם יתעלה כשנתן לו זה הבן. והנ היה ישמעאל מלעיג על זה העניין שהיה אברהם עושה ליצחק ולא עשהו לו כי לא היה חושב שיהיה ליצחק יתרון עליו כי שניהם הם בניו. וכאשר הרגישה שרה בזה רצתה להראות לו שאין העניין כמו שהיה חושב ואמרה לאברהם שיגרש מביתו הגר ובנה ישמעאל כי לא יירש ישמעאל בנכסי אברהם עם בנה יצחק והיה הדבר קשה בעיני אברהם בעבור בנו ישמעאל עד שבאהו דבר השם יתעלה שיעשה מה שאמרה לו שרה כי ביצחק לבדו יקרא לו זרע. רצוני שממנו יהיה הזרע המתיחס לאברהם בשלמותו והוא ישראל ויעד אותו שישי' בן האמה לגוי מפני היותו זרעו כי לא היה ישמעאל ראוי לברכה אם לא מפני היותו בן אברהם. והנה היה סבה מהשם יתעלה לגרש ישמעאל מעל יצחק כדי שלא ילמד יצחק ממעשיו הרעים וימנע מפני זה שלמותו. והנה נזדרז אברהם לגרש את האמה ובנה כמו שצוהו השם יתעלה ונתן להגר צדה לדרך לחם ומי' והיה מספיק להם בדרך אשר היתה הולכת בה לולי תעותה במדבר באר שבע. והנה בלי ספק נתן לה כסף וזהב יספיק לה ולבנה אחר היותם למקום אשר היו הולכים כי המאמר כשיתן לבנו צדה לדרך ולא יתן לו דבר יזון בו אחר היותו במקום אשר אמר להם שילכו בו זה מגונה מאד כל שכן בחק אברהם. והנה תעת הגר במדבר באר שבע והיה זה סבה אל שכלו שהים מן החמת קודם הגיעה אל המקום שהיו הולכים שם. וכראותה זה פחדה שימות בנה בצמא והשליכה אותו בכעס תחת אחר מהאילנות שלא יכהו חום השמש. וכאשר השיג אותו הצמא נפרדה ממנו כשיעור ירית חץ שלא תראה במות וישבה שם לראות מה יקרה לו ובכתה בכי גדול. וכבר שמע השם יתעלה קול הנער שהיה צועק לצמאו מפני אברהם נביאו ושלח אחד מהנביאים להגר ואמר לה שלא תירא כי שמע ה' את קול הנער וצערו באשר הוא שם בעבור נביאו אברהם. וצוה אותה שתשא הנער ותלך לדרכה. כי הוא יהיה לגוי גדול והנה פקח ה' עיניה וראתה באר מים ומלאת את החמת והשקת הנער והנה השגיח השם יתעלה בנער בעבור כבוד אברהם נביאו וגדל וישב במדבר פארן והיה יורה חצים לצוד לו ציד. וישב במדבר פארן ולקחה לו אמו אשה מארץ מצרים כי משם היתה. ובעת ההיא אמר אבימלך ופיכול שר צבאו לאברהם שהש"י משגיח בכל מעשיו כי הם ראו אותו מצליח בכל אשר יפנה וראו גם כן המופתים שעשה השם בעבור אברהם ולזה רצו שישבע להם באלהים שלא יזיק הוא וזרעו לאבימלך ולזרעו אבל יעשה עמהם כחסד אשר עשו עמו. וכן יעשו חסד עם אנשי ארץ אבימלך וזרעם ואמר אליו אברהם שכבר ישבע לו על זה. והוכיח אברהם את אבימלך בדברים וטענות על הבאר אשר גזלו לו עבדי אבימלך. וכבר התנצל על זה אבימלך ואמר אליו לא ידעתי מי עשה הדבר הזה כי לא נעשה במצותי וגם אתה לא הגדת לי מי הוא זה שאם הייתי יודע מי עשה זה הייתי עושה בו מה שהתבאר ממנו שלא ישר בעיני מה שעש'. וגם אנכי לא שמעתי בלתי היו שאם הייתי יודע תלונתך קודם זה הייתי חוקר בענין עד שאמצא מי הוא זה ואיזהו ואוכיחנו. והנה לקח אברהם צאן ובקר ונתן לאבימלך וכרתו שניהם ברית באופן שהיו נוהגים לכרות ברית בימים ההם. והציב אברהם מהצאן שבע כבשות נפרדות משאר הצאן ורצה שיקח אבימלך שבע כבשות מידו להיות לו לעדות שהבאר ההוא הוא שלו. ולהעיד על אמתת זה הספור זכר שלזאת הסבה היה נקרא המקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם וכרתו ברית שלא יזיקו זה לזה. ואחר כך שב אבימלך ופיכול שר צבאו לארצו. והנה נטע אברהם אילן בבאר שבע להיות ממנו צל על הבאר והתפלל שם לשם יתעלה כי המקום ההוא היה נאות אל שידבק לו בו השפע האלהי. וכבר גר אברהם קודם זה בארץ פלשתים ימים רבים ואולם אמר זה כי אע"פ שעמד שם אברהם ימים רבים לא רצה להשתקע שם כי לא היה מארץ כנען אבל גר שם עד שנמצא לו מקום נאות סמוך לארץ ההיא בארץ כנען והוא באר שבע. והנה התועלות המגיעות מזה הספור הם רבים: ד׳ התועלת הראשון להודיע קיום יעוד השם אשר יעד לאברהם שיהיה לו בן משרה: ה׳ התועלת הב' להודיענו הסתעפות יצחק מאברהם שנהיה ממנו זרע ישראל ולזה האריך בזה הספור להזכיר בן כמה שנים היה אברהם כשהוליד יצחק כמנהג התור' להזכיר זה במה שנסתעפו ממנו האבות הקדושים אשר היה מהם העם הנבחר. ואולם זכר בן כמה שנים היה אברהם כשהוליד לו ישמעאל להודיע בן כמה שנים היה ישמעאל כשנמול כי כבר היה מפורסם בעת נתינת התורה כי בני ישמעאל נהגו להמול בני י"ג שנה וגם היום הם נוהגים כן. וזה ממה שיוסיף האמנה על מה שסופר מזה בתורה: ו׳ התועלת הג' הוא בדברים התוריים והוא שראוי לאדם שיהיה זריז לעשות מצות השם יתעלה ולא יעצרנו מזה דבר ולא ישכח מצו' השם מפני שמחתו במה שחננו מהטובות אבל ראוי שישים מצות השם נגד עיניו תמיד. הלא תראה שאברהם אבינו נזדרז למלאות מצות השם. ומל יצחק בנו בן ח' ימים כאשר צוה אותו עם היותו בן זקונים לו לא פחד שישיגהו הפסד על זה גם לא שכח מצות השם מפני רב שמחתו במה שחננו השם יתע' שיהיה לו בן משרה לעת זקנתו וזקנתה והקל כבנו ישמעאל לגרש אותו מביתו כאשר צוהו השם יתעלה על זה: ז׳ התועלת הד' להודיע שהזרע השלם שייעד השם לאברהם יהיה מיצחק לבד כאמרו כי ביצחק יקרא לך זרע: ח׳ התועלת הה' הוא להודיע שהשגחה לא היתה דבקה בישמעאל אלא מפני שהוא זרע אברהם ולמדנו בזה שכאשר תדבק ההשגחה באדם יושגחו מפני זה אוהביו וקרוביו ולזה ספר השגחת השם יתעלה בישמעאל מפני היותו זרע אברהם והצילו מהצמא כאשר צר לו ושכבר היה עמו וכבר נכפלה זכירת זאת הפנה רוצה לומר ההשגחה במקומות רבים מהתורה לישב יותר בלבנו אמתתה כי היא הפנה אשר היא נבנית עליה התורה בכללה: ט׳ התועלת הו' הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם שיקצר מהשגיח בבניו ובבני ביתו כפי מה שאפשר. הלא תראה שאברהם כאשר צווה לגרש האמה ובנה נתן להם צדה לדרך היה מספיק להם לולי תעתה במדבר באר שבע: י׳ התועלת הז' להודיע ספור שבועת אברה' ואבימלך שלא יזיקו זה לזה וכבר הית' מפורסמת השבוע' הזאת בימי' אשר נתנה התורה וזה ממה שהיה מוסיף אמו' בזה הספור: י״א התועלת הח' להודיע גודל מעל אברה' אצל אנשי הארץ עד שהתעורר אחד מהמלכים אשר שם לבא אליו לכרות עמו ברית למה שראהו מהצלחתו והיות השם עמו: י״ב התועלת הט' הוא במדות. והוא שראוי לאדם להרחיק פעולת העושק והחמס כפי מה שאפשר. הלא תראה שאברהם הוכיח את אבימלך על העושק שעשקוהו עבדיו לחשבו שכבר עשו זה במצותו: י״ג התועלת הי' הוא במדות. והוא שראוי לאדם להיות אביר לב בעת הראוי ורך הלבב בעת הראוי. הלא תראה שאברהם אבינו שפחד תחלה מאבימלך ואמר מפני זה על שרה שהיא אחותו לפחדו שלא יהרגנו התחזק עתה לטעון כנגדו במה שעשקוהו עבדיו להתברר לו שלא יקרהו רע על זה כי אבימלך היה רודף שלומו: י״ד התועלת הי"א הוא במדות. והוא שאין ראוי שיקצר האדם משמירת קנייניו כפי מה שאפשר. הלא תראה שאברהם התעורר להוכיח אבימלך להשיב לו הבאר אשר גזלו ממנו עבדיו והשתדל בכל עוז שיתקיים לו הבאר ההוא:

——————————————————-

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

הסבר על זכויות יוצרים:

1. למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
2. ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il