בראשית פרק-ח – עם 26 מפרשים

{א} וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַֽחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּֽעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּֽיִם: {ב} וַיִּסָּֽכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַֽאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָֽיִם: {ג} וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יֽוֹם: {ד} וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָֽה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָֽט: {ה} וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָֽעֲשִׂירִי בָּֽעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶֽהָרִֽים: {ו} וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָֽׂה: {ז} וַיְשַׁלַּח אֶת הָֽעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָֽרֶץ: {ח} וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵֽאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָֽה: {ט} וְלֹא מָֽצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָֽה: {י} וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָֽה: {יא} וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָֽרֶץ: {יב} וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָֽסְפָה שׁוּב אֵלָיו עֽוֹד: {יג} וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּֽרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָֽרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָֽרְבוּ פְּנֵי הָֽאֲדָמָֽה: {יד} וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָֽבְשָׁה הָאָֽרֶץ: (ס) {טו} &nbspרביעי&nbsp&nbspוַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹֽר: {טז} צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵֽׁי בָנֶיךָ אִתָּֽךְ: {יז} כָּל הַֽחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָֽרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ (הוצא) הַיְצֵא אִתָּךְ וְשָֽׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָֽרֶץ: {יח} וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵֽׁי בָנָיו אִתּֽוֹ: {יט} כָּל הַֽחַיָּה כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָֽצְאוּ מִן הַתֵּבָֽה: {כ} וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַֽיהֹוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּֽחַ: {כא} וַיָּרַח יְהֹוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָֽאֲדָמָה בַּֽעֲבוּר הָֽאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָֽאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹֽא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּֽאֲשֶׁר עָשִֽׂיתִי: {כב} עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּֽתוּ:

רש"י על בראשית פרק-ח

רש"י: {א} ויזכור אלהים. זה השם מדת הדין הוא, ונהפכה למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים, ורשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין, שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו' (בראשית ו, ה.) ויאמר ה' אמחה (שם ז.), והוא שם מדת רחמים: ויזכור אלהים את נח וגו'. מה זכר להם לבהמות, זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן, ח ושלא שמשו בתיבה: ויעבר אלהים רוח. רוח תנחומין ט והנחה עברה לפניו: על הארץ. על עסקי הארץ: וישכו. כמו כשוך חמת המלך (אסתר ב, א.), לשון הנחת חמה: {ב} ויסכרו מעינות. כשנפתחו כתיב כל מעינות, וכאן אין כתיב כל, לפי שנשתיירו מהם אותן שיש בהם צורך לעולם, י כגון חמי טבריא וכיוצא בהם: ויכלא. וימנע, כמו לא תכלא רחמיך (תהלים מ, יב.), לא יכלה ממך (בראשית כג, ו.): {ג} מקצה חמשים ומאת יום. התחילו לחסור כ והוא אחד בסיון. כיצד, בכ"ז בכסליו פסקו ל הגשמים, הרי ג' מכסליו, וכ"ט מטבת הרי ל"ב, ושבט ואדר וניסן ואייר קי"ח, הרי ק"נ: {ד} בחדש השביעי. סיון, והוא שביעי לכסליו שבו פסקו הגשמים: בשבעה עשר יום. מכאן אתה למד שהיתה התיבה משוקעת במים י"א אמה. שהרי כתיב בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים, זה אב שהוא עשירי למרחשון לירידת גשמים, והם היו גבוהים על ההרים חמש עשרה אמה, וחסרו מיום אחד בסיון עד אחד באב, חמש עשרה אמה לששים יום, הרי אמה לד' ימים, נמצא שבי"ו בסיון לא חסרו אלא ד' אמות, ונחה התיבה ליום המחרת, למדת שהיתה משוקעת י"א אמה במים שעל ראשי ההרים: {ה} בעשירי וגו'. נראו ראשי ההרים. זה אב, שהוא עשירי למרחשון שהתחיל הגשם. ואם תאמר הוא אלול, מ ועשירי לכסליו שפסק הגשם, כשם שאתה אומר בחדש השביעי סיון והוא שביעי להפסקה, אי אפשר לומר כן, על כרחך שביעי אי אתה מונה אלא להפסקה, שהרי לא כלו ארבעים יום של ירידת גשמים ומאה וחמשים של תגבורת המים עד אחד בסיון, ואם אתה אומר שביעי לירידה אין זה סיון, נ והעשירי אי אפשר למנות אלא לירידה, שאם אתה אומר להפסקה והוא אלול, אי אתה מוצא בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ, שהרי מקץ ארבעים משנראו ראשי ההרים שלח את העורב, וכ"א יום הוחיל בשליחות היונה, הרי ששים יום משנראו ראשי ההרים עד שחרבו פני האדמה. ואם תאמר באלול נראו, נמצא שחרבו במרחשון, והוא קורא אותו ראשון, ואין זה אלא תשרי, שהוא ראשון לבריאת עולם ולרבי יהושע הוא ניסן: {ו} מקץ ארבעים יום. משנראו ס ראשי ההרים: את חלון התבה אשר עשה. ע לצהר (ב"ר לג, ה.), ולא זה פתח פ התיבה העשוי לביאה ויציאה: {ז} יצוא ושוב. הולך ומקיף סביבות התיבה, ולא הלך בשליחותו, שהיה חושדו על בת זוגו, וכמו ששנינו באגדת חלק (סנהדרין קח:): עד יבשת המים. פשוטו כמשמעו. אבל מדרש אגדה (ב"ר שם), מוכן היה העורב לשליחות אחרת, בעצירת גשמים צ בימי אליהו, שנאמר והעורבים מביאים לו לחם ובשר (מלכים-א יז, ו.): {ח} וישלח את היונה. לסוף ז' ימים, שהרי כתיב ויחל עוד ז' ימים אחרים, מכלל זה אתה למד שאף בראשונה הוחיל ז' ימים: וישלח. אין זה לשון שליחות ק אלא לשון שלוח, שלחה ללכת לדרכה, ובזו יראה אם קלו המים, שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו: {י} ויחל. לשון המתנה, וכן לי שמעו ויחלו (איוב כט, כא.), והרבה יש במקרא: {יא} טרף בפיה. אומר אני שזכר היה, לכן קוראו פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקבה, לפי שכל יונה שבמקרא לשון נקבה, ר כמו כיונים על אפיקי מים רוחצות (שיר השירים ה, יב.), כיוני הגאיות כלם הומות (יחזקאל ז, טז.), כיונה פותה (הושע ז, יא.): טרף. חטף. ש ומדרש אגדה (עירובין יח:) לשון מזון, ודרשו בפיה לשון מאמר, ת אמרה יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה, ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם: {יב} וייחל. הוא לשון ויחל, אלא שזה לשון ויפעל וזה לשון ויתפעל, ויחל א וימתן, וייחל ויתמתן: {יג} בראשון. לרבי אליעזר הוא תשרי ולרבי יהושע הוא ניסן (ר"ה יא:): חרבו. נעשה כמין טיט, שקרמו פניה של מעלה: {יד} בשבעה ועשרים. וירידתן בחדש השני בי"ז. אלו י"א ימים שהחמה יתירה על הלבנה, שמשפט דור המבול שנה תמימה היה: יבשה. נעשה גריד כהלכתה: {טז} אתה ואשתך וגו'. איש ואשתו, כאן התיר להם תשמיש המטה: {יז} הוצא. הוצא כתיב היצא קרי, ב היצא, אמור להם שיצאו, הוצא, אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה: ושרצו בארץ. ולא בתיבה, מגיד שאף הבהמה והעוף נאסרו בתשמיש: {יט} למשפחתיהם. קבלו עליהם על מנת לידבק במינן: {כ} מכל הבהמה הטהורה. אמר, לא צוה לי הקדוש ברוך הוא להכניס מאלו ז' ז', אלא ג כדי להקריב קרבן מהם (ב"ר כו, א. – לד, ט.): {כא} מנעריו. מנעריו כתיב, משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע: לא אסף. ולא אסף. כפל הדבר לשבועה, ד הוא שכתוב אשר נשבעתי מעבור מי נח, ה ולא מצינו בה שבועה אלא זו שכפל דבריו, והיא שבועה, וכן דרשו חכמים במסכת שבועות (לו.): {כב} עוד כל ימי הארץ וגו' לא ישבתו. ו' עתים הללו שני חדשים לכל אחד ואחד, כמו ששנינו, חצי תשרי ומרחשון וחצי כסליו, זרע, חצי כסליו וטבת וחצי שבט, ו וקור, וכו' בבא מציעא (קו:). (ס"א עוד כל ימי כלומר תמיד, כמו עוד טומאתו בו): קור. קשה מחורף: חורף. עת זרע שעורים וקטנית החריפין להתבשל מהר. ז קור הוא חצי שבט ואדר וחצי ניסן (מהרש"ל, קציר חצי ניסן ואייר וחצי סיון): קיץ. הוא זמן לקיטת תאנים, וזמן שמייבשים אותן בשדות, ושמו קיץ, כמו והלחם והקיץ לאכול הנערים (שמואל-ב טז, ב.): חום. הוא סוף ימות החמה, חצי אב ואלול וחצי תשרי, שהעולם חם ביותר, כמו ששנינו במסכת יומא (כט.), שלהי קייטא ח קשיא מקייטא: ויום ולילה לא ישבתו. מכלל ששבתו כל ימות המבול, שלא שמשו ט המזלות, י ולא ניכר בין יום ובין לילה (ב"ר כה, ב. – לד, יא.): לא ישבתו. לא יפסקו כל אלה כ מלהתנהג כסדרן:

רמב"ן על בראשית פרק-ח

רמב"ן: {א} ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה. הזכירה בנח מפני שהיה צדיק תמים וכרת לו ברית להצילו ונח יכלול זרעו אשר אתו שם ולא הזכירם כי בזכותו ניצולו אבל הזכירה שאמר בחיה ובבהמה אינה בזכות שאין בבעלי נפש זכות או חובה זולתי באדם לבדו אבל הזכירה בהם כי זכר את דבר קדשו שאמר והיה העולם והרצון אשר לו בבריאת העולם עלה לפניו ורצה בקיום העולם במינין אשר ברא בו והנה ראה עתה להוציאם שלא יכלו בתיבה ולא הזכיר העוף והשרץ כי זכירת החיה שוה עמהם ויגיד עליו רעו {ד} ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש. כתב רש"י מכאן אתה למד שהיתה משוקעת במים י"א אמה כפי החשבון הכתוב בפירושיו והוא כן בבראשית רבה (לג ז) אבל כיון שרש"י מדקדק במקומות אחרי מדרשי ההגדות וטורח לבאר פשטי המקרא הרשה אותנו לעשות כן כי שבעים פנים לתורה ומדרשים רבים חלוקים בדברי החכמים ואומר אני שאין החשבון הזה שאמרו נאות בלשון הכתוב כי אם נסבול לפרש ותנח התיבה בחדש השביעי ליום הזה הנזכר שכלא בו הגשם ושבו המים מעל הארץ הלוך וחסור שלא כמנין החדש השני הנזכר בהתחלת הפרשה (ז יא) וכמנין האמור בסוף הפרשה (ח יד) איך יתכן שיחזור מיד בפסוק השני ויאמר עד החדש העשירי למנין אחר שיהיה העשירי לירידת הגשמים והראיה מן התיבה שהיתה משוקעת במים מפני שנותן חסרון שוה לכל הימים אמה לד' ימים אינה ראיה כי מן הידוע בחסרון המים כי הנחל הגדול כאשר יחסר בתחלתו אמה לד' ימים יחסר בסופו ד' אמות ליום אחד והרי לפי החשבון הזה באחד לחדש אב נראו ראשי ההרים ובאחד בתשרי חרבו המים והנה בששים יום חסרו כל גובה ההרים הגבוהים שהם כמה אלפים אמה ועוד כי שלח היונה בשבעה עשר יום לחדש אלול והמים על פני כל הארץ והאילנות מכוסים והנה חרבו כולם בשנים עשר ימים ועל דרך הסברא אם היתה משוקעת במים י"א אמה והוא יותר משליש קומתה תטבע בעבור היותה רחבה מלמטה וכלה אל אמה כי היא הפך הספינות ויש בה כבדות גדולה והנראה בדרך הפשט כי חמשים ומאת יום האמורים בתגברות המים (לעיל ז כד) יכללו ארבעים יום של ירידת הגשם כי בהם עיקר הרבוי והתגברות והנה החלו לחסור בשבעה עשר בניסן ותנח התיבה אחר שלשים יום על הרי אררט בשבעה עשר יום לחדש אייר הוא החדש השביעי לירידת הגשם ואחרי ע"ג ימים באחד לחדש אב הוא החדש העשירי לירידה נראו ראשי ההרים והנה תקננו תקון מועט בלשון הכתוב והנכון בעיני כי חמשים ומאת יום היו משבעה עשר יום לחדש השני הוא חדש מרחשון עד שבעה עשר יום לחדש השביעי הוא חדש ניסן והוא יום מנוח התיבה כי אז העביר השם רוח קדים עזה כל הלילה וישם את המים לחרבה שחסרו מאד ותנח התיבה והראיה כי לא אמר הכתוב בכאן "ויחסרו המים בחדש פלוני ביום פלוני והיו המים הלוך וחסור עד החדש השביעי ותנח התיבה וגו'" כאשר אמר בחסרון האחר שנראו בו ראשי ההרים כי ביום החסרון נחה התיבה והסדר בענין הזה כי ביום רדת הגשם נבקעו מעינות תהום ונפתחו ארובות השמים וירד הגשם ארבעים יום ובהם גברו המים חמש עשרה אמה מלמעלה ונפסק הגשם בסוף הארבעים ונשארו מעיינות תהום וארובות השמים פתוחות והיה האויר לח מאד וכל הארץ מלאה מים ואינם נגררים במורד ולא יבשו לעולם ועמדו כן בגבורתם עד מלאת ק"נ יום לירידת הגשם ואז העביר השם רוח חזק מאד בשמים ובארץ ויסכרו מעיינות תהום כי חזרו המים הנובעים מהם אל מקומם עד אשר נתמלא התהום כמו שהיה בתחלה ונסגרו פתחי מעיינותיו וארובות השמים נסגרו וייבש האויר מאד ברוח המייבש והמים אשר בארץ לחכה והנה חסרו המים הרבה ביום ההוא ותנח התיבה שהיתה משוקעת במים כשתים ושלש אמות ואחר שבעים ושלש יום באחד לחדש העשירי הוא חדש תמוז נראו ראשי ההרים ומקץ ארבעים יום בעשתי עשר חדש בעשרה לחדש פתח נח חלון התיבה ואחרי שלש שבועות הלכה היונה מאתו ואחר שלשים יום הסיר מכסה התיבה וטעם ויעבר אלהים רוח על הארץ שהיה רוח גדולה וחזק יוצאה מבטן הארץ על פני התהום ומרחפת במים ויסכרו בו מעיינות תהום כי לא אמר הכתוב "ויעבר אלהים רוח על המים" וישכו המים שהיו נובעין מן התהום וינוחו מלשון וחמת המלך שככה (אסתר ז י) שנחה או לשון הסתר הדבר והבלעו ללמד שנבלעו מי התהום במקומם וכך אמר זה בסדר עולם (ד) המים העולים למעלה נגבה אותם הרוח והיורדים למטה נבלעו במקומם וטעם ויכלא הגשם מן השמים שלא ירד עוד גשם עד צאתם מן התיבה כי היו השמים ברוח הזה כברזל ולא הורידו טל ומטר כלל וייבש האויר וחרבו המים כי גשם המבול כבר כלה מיום הארבעים וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב יאמר שהיו חסרים מעט מעט עד שחרבו פני האדמה ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום דבק עם "ותנח התיבה" לומר שחסרו ביום ההוא חסרון גדול שנחה בו התיבה כאשר פירשתי {ה} והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי. טעמו מסורס שהיו הלוך וחסור עד שנראו ראשי ההרים בחדש העשירי הוא חדש תמוז והודיענו הכתוב שחסרו בע"ג יום חמש עשרה אמה אבל החסרון אשר מתחלה למנוח התיבה לא ידענו כמה היה כי לא הוצרך הכתוב להודיע השקוע ולא החסרון והנראה לדעתי בשוט התיבה כי היתה מפני היות המים נובעים מן התהומות והיותם עוד רותחים כדברי רבותינו כי בעבור כן תלך על פני המים ואם לא מפני זה היתה נטבעת בכבדותה כי רבים אשר בתוכה והמאכל והמשקה היה הרבה מאד וכאשר שככו המים מנביעתם או מרתיחתם גם כן וחסרו ברוח מיד נכנסה התיבה אל תוך המים בכובד משאה ותנח על ההר ועל דעת המפרשים (הראב"ע והרד"ק) המספר בתגבורת המים חמשים ומאת יום ומנוח התיבה וראיית ראשי ההרים וארבעים יום אחרי כן הכל ידענו בדרך הנבואה כי הכתוב מודיע אותנו כן אבל נח לא ידע רק שהרגיש כי נחה התיבה והמתין לפי דעתו זמן שחשב כי קלו המים והנה גם לדברינו גם לדברי רבותינו וכל המפרשים יהיו הרי אררט מן "ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים" (לעיל ז יט) שהיו המים עליהם ט"ו אמה ולכן יקשה זה כי הידוע בהר היוני שגבוה מהם הרבה מאד וארץ אררט בשפל הכדור הקרוב לבבל ואולי נאמר כי היה החסרון בי"ז לחדש השביעי גדול מאד מט"ו אמה וקודם לכן נראו ראשי ההרים הגבוהים לא הרי אררט ויקר מקרה התיבה שהיתה בארץ אררט בחדש השביעי ותנח על ראשי ההרים ההם והנה נח מעת שכלה הגשם היה פותח החלון וסוגר אותו כרצונו ואחר ע"ג יום ממנוח התיבה השגיח מן החלון ונראו לו ראשי הרי אררט וחזר וסגר אותו והגיד הכתוב כי אחר ארבעים יום שלח העורב ולא אמר הכתוב "ויהי בחדש פלוני וביום פלוני ויפתח נח" ואמר "ויהי מקץ ארבעים יום" להגיד כי מעת שנראו לנח ראשי ההרים המתין ארבעים יום כי חשב בלבו שבזמן הזה נראו המגדלים ונגלו האילנות וימצאו העופות להם מנוח באשר תקנינה ופתח החלון לשלוח העורב ובחדש הראשון הוא חדש תשרי חרבו המים ובחדש השני הוא חדש מרחשון בשבעה ועשרים בו יבשה הארץ ובו ביום יצאו מן התיבה והנה כל מנין הפרשה כפשוטו ומשמעו ודע כי אחרי שהסכימו שבתשרי נברא העולם כאשר תקנו "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון" וכן הוא סדר הזמנים זרע וקציר וקור וחום יהיה ראש השנים מתשרי וכן החדשים ממנו הם נמנים עד שהגענו ליציאת מצרים ואז צוה הקב"ה למנות בחדשים מנין אחר שנאמר (שמות יב ב) החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה ומשם ואילך בכל הכתוב ימנה תשרי החדש השביעי ועדיין נשאר בשנים החשבון ממנו דכתיב (שמות לד כב) וחג האסיף תקופת השנה וכך תרגם יונתן בן עוזיאל "בירח האיתנים בחג הוא החדש השביעי" (מלכים א ח ב) אמר בירחא דעתיקיא דקרן ליה ירחא קדמאה וכען הוא ירחא שביעאה ובמכילתא (בא א ח) החדש הזה לכם ולא מנה בו אדם הראשון {ט} ולא מצאה היונה מנוח. אין מנהג העופות לנוח בראשי ההרים הגבוהים על הארץ ואין אילן שם אף כי בהיות המים על פני כל הארץ ולכן לא מצאה היונה מנוח אשר ייטב לה ובעת הראות האילנות הלכה לנפשה כי בדליותיהם תקננה {יא} והנה עלה זית טרף בפיה. מפשוטו של פסוק זה יראה שלא נעקרו האילנות ולא נמחו במבול כי לא היה שם נחל שוטף בעבור כי נתמלא כל העולם מים אבל בבראשית רבה (לג ו) אמרו מהיכן הביאה אותו רבי לוי אמר מהר המשחה הביאה אותו דלא טפת ארעא דישראל במיא דמבולא הוא שהקדוש ברוך הוא אמר ליחזקאל בן אדם אמור לה את ארץ לא מטוהרה היא לא גושמה ביום זעם (יחזקאל כב כד) רבי ביריי אמר נפתחו לה שערי גן עדן והביאה אותו והנה כוונתם שנעקרו האילנות ונמחו במקומות המבול ואף כי יהיה העלה נבל וכן אמרו (ב"ר ל ח) אפילו איצטרובולין של ריחים נמוחו במבול ודרשו בו אבנים שחקו מים (איוב יד יט) ומאמרם "דלא טפת ארעא דישראל במיא דמבולא" שלא היה עליה גשם המבול כדכתיב לא גושמה ולא נפתחו בה מעינות תהום רבה אבל המים נתפשטו בכל העולם וכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים כמו שכתוב מפורש (לעיל ז יט) ואין סביב ארץ ישראל גדר לעכב המים שלא יבאו בה וכך אמרו בפרקי רבי אליעזר (פרק כג) ארץ ישראל לא ירד עליה מי המבול מן השמים אלא נתגלגלו המים מן הארצות ונכנסו לתוכה שנאמר בן אדם אמור לה והנה לדעת רבי לוי מפני שלא ירד בארץ ההיא הגשם השוטף ולא נפתחו עליה ארובות השמים נשארו בה האילנות ובכל העולם נשברו ונעקרו במבול ומטרות עזו ואני תמה על מאמרם "מגן עדן" אם כן לא ידע נח שקלו המים מעל הארץ כי שם לא נכנסו מי המבול ואולי היו שעריו סגורים שלא יכנסו שם המים וכאשר קלו המים נפתחו ומדעתם זו אמרו שם (ב"ר לו ג) ויטע כרם (להלן ט כ) ומהיכן היה לו אמר רבי אבא בר כהנא בכניסתו לתיבה הכניס עמו זמורות לנטיעות יחורים לתאנים גרופיות לזתים

"טרף בפיה" – כתב רש"י: "אומר אני שזכר היה ולכך קורא אותו פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקבה לפי שכל יונה שבמקרא לשון נקבה הוא טרף חטף. ומדרש אגדה לשון "מזון" ודרשו "בפיה" לשון מאמר אמרה יהיו מזונותי מרורין כזית ובידו של הקב"ה ואל יהיו מתוקים כדבש ביד אדם". ואין כל זה נכון בעיני, כי חזרת זכר היונים מנקבה לזכר במקום אחד מן הפרשה אין בו טעם, ואם הלשון לקרוא כלם בשם הנקבות למה שינה בכאן? וכן מדרשם בהגדה לא שיעשו "בפיה" לשון מאמר כלל, אבל מדרשם מפני שהביאה העלה הזה, כי אם נאמר שאירע כן לא על חנם פירש אותו הכתוב, כי היה לו לומר והנה עלה טרף בפיה, והזית איננו בא מן האילנות הגבוהים מאד שישכנו בו העופות לארך דליותיו, ולכך אמרו כי היה בזה רמז, שהעופות נוח להם להיות מזונותם מרים כלענה ביד הקב"ה ולא שיהיו טובים בידי אדם, וכל שכן בני האדם שאין רצונם להתפרנס זה מזה.

ולשון בראשית רבה (בראשית רבה לג ו): "אמר רבי אבהו אילו מגן עדן הביאה אותו לא היה לה להביא דבר מעולה או קנמון או פפולסמון אלא רמז רמזה לו נח מר מזה מתחת ידו של הקדוש ברוך הוא ולא מתוק מתחת ידך". אבל בגמרא הוסיפו (סנהדרין קח א): "מאי משמע דהאי טרף לישנא דמזוני הוא דכתיב (משלי ל ח) הטריפני לחם חקי". כי מפני הטעם שאמרנו, עשו לזה סמך מלשון "הטריפני", ירמוז כאילו אמר והנה עלה זית טרף בפיה.

ופשוטו של מקרא, פרשו בו (אונקלוס הראב"ע והרד"ק) שהוא תאר לעלה: והנה עלה זית טרוף בפיה. וסמך לדבר, שהוא קמוץ, כי כן משפטו. אבל נמצא מהם בזרות, (הושע ו א): "כי הוא טרף וירפאנו", (ויקרא ה כג): "והשיב את הגזלה אשר גזל", (ויקרא ה יח): "על שגגתו אשר שגג", וזולתם רבים. {כא} ויאמר ה' אל לבו. לא גלה הדבר לנביא בזמן ההוא רק ביום צוותו את משה בכתיבת התורה גלה אליו כי כאשר הקריב נח קרבנו עלה לפניו לרצון וגזר שלא יוסיף להכות את כל חי וכבר כתבתי בזה (לעיל ו ו) סוד נרמז לרבותינו ז"ל וטעם בעבור האדם כי בעבורו נענשו ואם אדם לא חטא היו הם ניצולין אף על פי שהשחיתו גם הם דרכם

"כי יצר לב האדם רע מנעוריו" – מלמד עליהם זכות שיצירתם בתולדת רעה בימי הנעורים ולא בימי הזקנה ואם כן אין להכות את כל חי מפני שני הטעמים האלה וטעם המ"ם כי מתחלת הנעורים הוא בהם כמו שאמרו (ב"ר לד יב) משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע או יאמר כי מן הנעורים כלומר מחמתם תהיה רעת היצר באדם שהם יחטיאו אותו ויש אומרים שהוא כמו בנעוריו וכמוהו מטרם שום אבן אל אבן בהיכל ה' (חגי ב טו) וכן זאת הארץ אשר תפילו מנחלה לשבטי ישראל (יחזקאל מח כט)

אור החיים על בראשית פרק-ח

אור החיים: {א} ויזכור אלהים את נח וגו'. טעם שלא הספיק זכרונו של נח והוסיף לומר ואת כל החיה. אולי כי להודיע בא גם כי לצד החיה והבהמה אשר אתו לבד יספיק לזכור ופירוש הדברים בדרך לא זו אף זו:

עוד ירצה על זה הדרך ויזכור אלהים את נח גם זכר כל הטורח והעול אשר עליו מהבהמה והחיה וגו' אשר אתו בתיבה וחמל עליו. גם בזה כלל רמז לצרה שמצאתו לנח (תנחומא) מארי אשר הכישו ונסתכן בתיבה לרוב תוספת טרדתו וכו'. גם מניעת רפואה למחלתו, נמצאת אומר כי עיקר הזכרון הוא לנח:

ויעבר אלהים רוח וגו'. הכוונה היא להודיע כי ה' צוה על המים להתגבר כאשר צוה עליהם בששת ימי בראשית (א' כ') ישרצו המים כמו כן צוה להם כאן לנהוג בתגבורת, ולזה תמצא שאחר שנמחה כל היקום אמר הכתוב ויגברו המים וגו' והוא ללא צורך כי כבר נמחה אפילו גולמי הנבראים, והטעם הוא כי המים היו עסוקים במצותם אשר גזר עליהם ה' ואין להם לדרוש דרשות למנוע התגבורת אחר שנמחה כל היקום עד שזכר ה' לנח ואז צוה למים להיות נחים מתגבורתם והוא אומרו ויעבר אלהים רוח חסד ורחמים ונמתקו גבורות המים, והוא שתרגם אונקלוס וישוכו המים ונחו מיא שלא התגברו עוד: {ב} ויסכרו מעיינות וגו'. רמז הכתוב דרך הגשמים ותגבורתם כי כשהמים יורדים למטה בהכרח המים התחתונים עולים כנגדם ולא ימצא זה בלא זה והוא שאמר הכתוב ויסכרו וגו' ויכלא הגשם כי ב' מימות אלו משמשים כאחד, וכן הוא בדבריהם ז"ל (תענית כה:) אין טיפה יורדת מלמעלה אלא אם כן טפיים עולים כנגדה מלמטה וכו': {ג} וישובו המים וגו'. פירוש נמשכים ושבים המים שהיו בנמצא לים אוקיינוס, ואומרו ויחסרו המים פירוש שהיו נחסרים מעצמן כדרך מים בולעים מים (ב"ר י"ג) ואומרו מקצה חמשים וגו' פירוש ענין זה ששבו המים וחסרו היה בסוף ק"נ יום לירידת המבו ל: {ה} והמים היו הלוך וחסור. פירוש חלק מהם הלוך וחלק מהם חסור עד וגו', ועיין מה שכתבתי בפסוק שלפני זה: {ו} ויהי מקץ וגו'. צריך לדעת מנין ידע זמן שיכול לפתוח חלון התיבה ולא חש לטביעה במים פן יקראנו אסון. ואולי שהובטח שאין יותר משנים עשר חדש. עוד ממה שהכין צורכי אכילה ומן הסתם הכין לזמן מוגבל ומזה ידע שיעור אשר יהיה שמור בתיבה: {ז} וישלח את העורב וגו'. צריך לדעת למה שלחו. ואם לראות הקלו המים היה לו לומר הכתוב הקלו המים כמו שאמר בשליחות היונה. ואם לא הוצרך לומר למה הוצרך לומר בשליחות היונה:

עוד מה היא כוונת אומרו יצוא ושוב עד יבושת וגו' אם הכוונה היא שלא מצא לנוח חוצה והיה חוזר חלילה אם כן למה הוצרך נח לשלוח היונה ולא היה לו העורב לאות ולמופת שעדיין לא קלו המים. עוד מה היא כוונתו בהודעת עד יבושת. עוד למה הוצרך לצאת עד יבושת כיון שיצתה היונה בה היה מספיק לדעת. עוד למה לא אמר הכתוב וישלח ידו ויקחה כאמור ביונה:

אכן כוונת הכתוב הוא על פי מאמר רז"ל (סנהדרין קח:) כי העורב שמש בתיבה, וידע בו נח ולזה כשפתח חלון התיבה גרש העורב מהתיבה תיכף ומיד והוא אומרו וישלח את העורב ולא הזכיר לראות הקלו המים כמו שאמר אחר כך בשליחות היונה, והוא העורב היה יוצא ושוב פירוש נח מגרשו והוא חוזר ונשאר בדרך זה עד יבושת המים. ולענין שליחות לראות הקלו שלח היונה והוא אומרו וישלח את היונה מאתו פירוש בשליחות לו לראות הקלו המים, ודבר זה לא יכול לידענו מהעורב להיות שהיה מגורש ולא בשליחות, מה שאין כן היונה שהלכה בשליחות והשיבה אותו כי לא מצאה מנוח לכף רגלה, ותכף שלח ידו ולקחה והביאה אל התיבה כאומרו וישלח ידו ויקחה ויביאה אליו אל התיבה פירוש אל מקום המיוחד לה לשמירתה מה שאין כן העורב שמשולחת נשארת וכשהיה חוזר היה נח משלחו פעם אחרת:

ועוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (שם) וזה לשונם אמר ר"ל תשובה ניצחת השיבתו עורב לנח אמר לו רבך שנאני ואתה שנאתני רבך שנאני מכל הבהמה הטהורה וגו' ז' ז' ואתה שנאתני הנחת מין ז' ושלחת ממין ב' אלמלא פוגע בי שר חמה או שר צינה לא נמצא העולם חסר בריה אחת או שמא לאשתי אתה צריך אמר לו רשע במותר נאסר לי בנאסר לי על אחת כמה וכמה עכ"ל. הנה לפי מדרש זה לא רצה הרשע ללכת בשליחות שמא יפגענו שר של צינה וכו' או לצד שחשדו לנח בזוגתו ולזה הוצרך נח לשלח היונה. וזה שיעור הכתוב וישלח את העורב ולא רצה ללכת אלא היה יוצא ושוב ומזה ידע נח כי עדיין המים על פני כל הארץ אבל לא ידע אם קלו או לא שאין ראיה מעורב כי אינו זז ממקומו לזה שלח את היונה לדעת פרט זה הקלו המים, ולזה הוצרך לומר הקלו המים בשליחות היונה לומר כי לפרט זה הוצרך לשולחה והבן. ופירוש דברי המאמר הוא על זה הדרך כי העורב בא בטענה על דרך מאמר הנביא (תהלים סט) את אשר הכית רדפו פירוש כי מן הראוי לרחם על המוכה ומעונה והם הוסיפו לרדוף, וזה הוא טענת העורב באומרו רבך שנאני שהמעיט לקיחת מיני ואתה הוספת לשנאה שאם היה פוגע וכו' נמצא העולם וכו' והרי אתה מתנהג באכזריות, או לכשנאמר כי לא באכזריות עשית יש לדון בך בהכרח טעם אחר והוא שמא לאשתי וכו' פירוש הגם שהיא פחותה במדרגה שמא לצד שנאסרה עליך אשתך חשבת כי לא נאסרה אלא אשתך ולא זולתה והוצרכת לנקבתי ואין קושיא מה נשתנית אשתו מכלן כי בכל אחת ישנה לשאלה זו:

או על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין קח:) עורב שמש בתיבה וכפי זה טען כי לא נתאוה אלא לעורב כי ראה תשמישו ואמרו ז"ל (ע"ז כ:) ההסתכלות בדבר מוליד התאוה ואסרו הדבר. והשיבו נח על מה שאמר רבך ולא רבו קראו רשע, ועל מה שדיין כי לאשתו הוא צריך כי קל וחומר הוא במותר לי נאסר באסור מכל שכן אם כן אם יצטרך לנקביו וירצה ב"מ לעבור על האיסור הנה אשתו לפניו שאין בה אלא איסור אחד מלכת אחר העורב שיש לו בה ב' איסורין. עוד נתכוין לומר לו רשע על דרך אומרם ז"ל (קידושין ע:) שכל הפוסל במומו הוא פוסל ולהיותו רשע חשדו לנח, אבל לטענת אלו פגע בי שר וכו' לא השיבו דבר ולזה אמרו ז"ל טענה ניצחת השיבו וכו':

עוד אפשר לומר שרמז לו באומרו רשע, תשובה לאם יפגע בי שר של צינה, כי כבר ידע ברשעותו והגם שיפגע בו שר של וכו' אין העולם חסר מינו כי הנקבה טענה ממנו מה שאין כן שאר עופות שלא שמשו בתיבה: {ט} וישלח ידו וגו'. פירוש להיותה עייפה ויגיעה כי לא מצאה מנוח וגו' ולזה חש עליה שמא אין לה כח לעוף יותר ותפול במים ושלח ידו חוץ לתיבה והביאה אל התיבה: {טז} צא מן התיבה אתה ואשתך וגו'. נתכוון להתיר לו דבר שאסר לו בעת כניסתו לתיבה, וגם בשאר מיני נבראים צוה ה' להם ושרצו ורבו. ודקדק לומר צא וגו' ואחר כך הזכיר יחוד הזכרים והנקבות לומר שכל עוד שהם בתיבה הגם ששלמו ימי הצרה הם באיסור הזיווג עד אחר יציאה. וכן תמצא שאמר הכתוב אחר זה ויצא נח ובניו ואשתו וגו' זכרים לבד ונקבות לבד עד זמן היציאה שדייק דברי ה' כמו שדייקנו. גם ממוצא זכר אתה יודע כי שמרו מצות ה' והיו פרושים מנשותיהם כדבר מלך כל זמן היותם בתיבה עד שיצאו והוא אומרו ויצא נח ובניו הרי זה מורה באצבע שעד זמן היציאה הם פרושים, ועיין מה שכתבנו בפסוק (ט' ז') ואתם פרו ורבו: {כא} וירח ה' וגו'. כוונת ההודעה לומר שהגם שהקרבן שהקריב נח מנכסיו הם נכסי שמים אשר ברא ה' בעולמו אף על פי כן נתרצה בהם ובאמצעות הקרבתם נדב להטיב ונשבע שלא יכרית עוד כל בשר מבלי שאלת דבר ממנו אלא כביכול מעצמו נתרצה כאילו מה שקבל הוא של המקריב ואינו שלו. ועל פי דרך זה היה מפרש מורי ורבי אדוני זקני זצ"ל מאמר אחד (עירובין סה.) וזה לשונם כל המתפתה מיינו יש בו מדעת קונו שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח ע"כ פירש הוא ז"ל כל המתפתה מיין שלו כי יגיש אליו אורח כוס של יין מיינו של בעל הבית ובאמצעותו יעשה לו מבוקשו ממנו מעצמו יש בו מדעת קונו כי כן עשה ה' כמו שפיר' בסמוך. ודקדק לומר מתפתה לומר שנתפתה באמצעות המוגש אליו מבלי שיצטרך אליו דבר וכפי זה באה הודעת הכתוב דבר זה למי שירצה ללכת בדרכי קונו. גם להכרתו אצלנו שיש בו מדעת קונו. והגם שמצינו בכמה מקומות שאמר הכתוב ריח ניחוח, לא מצינו שנתנדב לעשות טובה מעצמו כזה אלא שיתרצה בו או ימחול לו חטאו:

ויאמר ה' וגו' לא אוסיף וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר לא אוסיף ולא אוסיף. ורש"י ז"ל פירש כפל הדבר לשבועה וכו' וכן דרשו במסכת שבועות (לו:) ע"כ. וקשה כי דברי רז"ל לא כך הם וזה לשונם אר"א לאו לאו שבועה וכו' אמר רבא והוא דאמר לאו לאו תרי זמני דכתיב ולא יכרת עוד כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה וגו' וכתיב (ט' ט"ו) ולא יהיה עוד המים למבול ע"כ. והם ב' כתובים הבאים בדברי ה' לנח בסמוך ולא הוכיח מפסוק זה כדברי רש"י. וטעם הש"ס שלא הוכיחו השבועה מכפל לא אוסיף ולא אוסיף האמורים בפסוק ראשון שאמר ה' אל לבו, יש טעם נכון בדבר כי לא נאמרו שניהם בפרט אחד שיהיה נחשב כפול כי לא אוסיף ראשונה היה על פרטי האדמה ולהיות שלקתה ב' או ג' פעמים לסיבת בני אדם, חטא אדם לקתה אדמה, חטא קין לקתה אדמה מבלי תת כחה, חטאו דור המבול לקתה האדמה, לזה בתחילת רצונו יתברך אמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם ואפילו לחלק אחד מהאדמה ולא פרט מפרטיה. ועוד רצה ה' בנחת רוח שהיתה אז לפניו ואמר ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשה גם מבלי השחתת הארץ כלל, וכפי זה איה מקום הכפל לומר שהיא השבועה. לזה דרש רבא מב' פסוקים והם לא יכרת כל בשר ולא יהיה עוד מבול ולא יהיה עוד המים למבול. ועיין כונת הכתוב ודרשתם ז"ל במקומו בע"ה. ומעתה עלו דברי רש"י בצריך עיון. ואולי שהיתה לו גירסא אחרת בש"ס וכמו שכתב הרא"ש שם בשבועות. ועיין מה שפירשתי בפסוק ולא יכרת וגו'. ונשאר לנו לתת טעם למה שינה הכתוב במאמריו פעם הקדים לקלל קודם אומרו תיבת עוד ופעם הקדים תיבת עוד לתיבת לקלל ולא השוה שיעור דבריו. הטעם הוא להיות כי הקללות שנתקללה האדמה ישנם לשעבר ולהבא שלא יצתה מהם מה שאין כן קללת כל חי המתים כבר מתו והיו כלא היו והחיים אין הכר בהם למה שעבר, לזה דייק ה' בדבריו ואמר לא אוסיף לקלל עוד האדמה יותר קללה על קללתה שהיא בה. וסמך תיבת עוד אחר שאמר לקלל לומר לא אוסיף קללה ביותר ממה שהיא. וזה יגיד כי עודנה בקללה ראשונה, אבל בהכאת כל בשר הקדים עוד להכאה כי אין בתוספת הכאה זו חלק מהראשונה ודו"ק:

כי יצר לב וגו'. פירוש על דרך אומרם ז"ל במסכת בבא קמא (לט.) שור האצטדין שנגח פטור דכתיב כי יגח ולא שיגיחוהו ע"כ. והן האדם מנעוריו קודם שיבחין למאוס ברע ולבחור בטוב יקדמנו הרע משננער ממעי אמו והרע מדריכו בבחינתו והיה כי יגדל כבר הטביע בו הרע כמו שהטביעו הנגיחה בשור האצטדין. וטעם זה יועיל לבל דנו בהכרת אבל על כל פנים ענוש יענש על אשר איננו שומע בקול האלהים, וישתנה משור המתלמד כי הוא מותר האדם מן הבהמה למאוס ברע בהכירו ולבחור בטוב, והועיל טענת רע מנעוריו שלא יתכעס ה' עליו כל כך שנראה שהפליא לעשות כי יש לו סיבה להרשיע לצד לימודו מנעוריו:

כלי יקר על בראשית פרק-ח

כלי יקר: {יא} ותבא אליו היונה לעת ערב וגו'. מה איכפת לנו בזה אם בערב היא באה ובבקר היא שבה או להפך, וכפי הנראה שהביאה אליו עלה זית להוציא מהם אורה אשר לעת ערב דווקא צריכין אליו, כי למ"ד צהר היינו חלון, קשה בלילה מה יאיר לו, ע"כ פירש בחזקוני צהר לשון יצהר שהיה מדליק שמן בתיבה בלילה וביום נכנס האור דרך חלון התיבה כמ"ש ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה. וראיה לדברי אלה מה שמסיק במדרש תנחומא (ה) ובילקוט פרשת תצוה על פסוק עיניך יונים (שיר ד.א) מה היונה הביאה אורה לעולם כך אתם הביאו שמן זית והדליקו נרות לפניו כו' וקשה מנא ליה לבעל מדרש זה שהיונה הביאה אורה לעולם ואיך למד זה מפסוק והנה עלה זית טרף בפיה. אלא ודאי שלמד זה ממה שנאמר לעת ערב כאמור.

ומה שפי' רש"י, אמרה היונה יהיו מזונותי מרורים כזית כו' אין הפירוש שאמרה כך בפיה כי היונה לא בעלת דברים היא מתמול שלשום אלא שאנו מבינים ממה שהביאה למאכלה עלה זית מאכל מר מאד וכי לא ידעה היונה שיש לה ארוחת תמיד על שלחנו של נח דבר יום ביומו אלא ודאי שלכך בחרה במאכל מר זה לפי שהיה בידי שמים ולא בידי בשר ודם. {טז} צא מן התיבה אתה ואשתך. ובכניסתם הזכיר הזכרים לבד והנקבות לבד היינו כדי שלא יפרו וירבו בתיבה, דאל"כ יש לחוש שיראו מהם כל שאר הבעלי חיים ויפרו וירבו בתיבה ואז לא תכיל אותם התיבה כי לא נעשית כ"א בשעור לכל הנכנסים בה, ואת"ל שגם הנכנסים שמה עמדו בנס מ"מ למה יעשה הקב"ה נס ללא צורך בפרט לאותם שאין מצטערים בזמן שכל העולם שרוי בצער.

ומה שנאמר גם ביציאה, ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אע"פ שהתיר הקב"ה לנח המשגל מ"מ לא קבל עליו כי אמר פן יוסיפו לחטוא ויבואו מי המבול וישטפום ולמה זה יוליד לריק ולבהלה, עד אשר נשבע ה' שלא להביא עוד מי המבול אז נאמר פרו ורבו וגו' ורצה נח להקריב תחלה קרבן קודם שיתעסק בפריה ורביה. וכפי הפשט נוכל לומר שבביאת נח אל התיבה נאסר לו אפילו היחוד עם אשתו כי לכך נאמר ובאת אל התיבה אתה ובניך וגו'. וביציאה לא התיר לו עדיין המשגל כ"א היחוד לבד הותר לו כי זה המובן ממאמר צא מן התיבה אתה ואשתך ואחר שלא הותר לו המשגל כ"א היחוד לבד ע"כ הוסיף נח משלו ואסר על עצמו גם היחוד ויצא מן התיבה נח ובניו עד שנאמר לו בפירוש פרו ורבו אז הותרה לו הכל. {כא} לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. וכן נאמר לאדם (בראשית ג.יז) ארורה האדמה בעבורך. ומכאן ראיה שהאדמה היתה סבה אל חטא האדם כי נתנה בו חומר גס ועב הנוטה ביותר אל החומריות כמ"ש (ויקרא כח.כה) ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה, וזה נאמר דווקא על ז' אומות אשר ישבו בארץ הקדושה לפנים, יען כי אע"פ שצבר הקב"ה עפרו מכל ד' רוחות העולם ונמצא שכל הארצות יש להם חלק בחטא האדם כי כולם נתנו בו חומר עב וגס, מ"מ כל שאר הארצות קבלו דינם ונטהרו במי המבול שג' טפחים של מחרישה נתקלקלו ובזה נתרכך חומר הארץ וניטל קשיותו ומאז אין חומר הארץ רע כבתחלה, הן מצד העונש שנטהרה במי המבול כדרך כל טבילה שהיא טהרה וסילוק הזוהמא והטומאה, הן מצד הטבע שנתרככה כל הארץ במי המבול ומאז אין חומר הארץ קשה כל כך כאשר היתה לפנים. אבל בא"י נאמר ביחזקאל (כב.כד) ארץ לא מטוהרה היא ולא גושמה ביום זעם. מאחר שלא נטהרה במי המבול א"כ עוד טומאתה בה וכשיושבי הארץ ההיא חוטאים יש לתלות החטא בארץ, לכך נאמר דווקא בארצות ז' אומות ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה וגו' כי בזה מיושב מה שיש להקשות הרי הכתוב אומר כמעשה ארץ מצרים וגו' וכמעשה ארץ כנען וגו' הושוו זה לזה וא"כ למה לא תקיא הארץ את יושביה ארץ מצרים כאשר קאה ארץ כנען את הגוי, אלא לפי שארץ מצרים גושמה ביום זעם ואין לתלות עוד פשעם בארץ א"כ למה תקיא כי די בזה אם הגוי החוטא יקבלו עונשם על ארצם, אבל א"י לא גושמה עדיין יש לתלות בארץ, לכך נאמר (דברים כט.כא) וראו את מכות הארץ וגו'. כמו שיתבאר במקומו בע"ה לכך נאמר אחר מבול זה, לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם. כי מכאן ולהלן אין לתלות פשע האדם בארץ כ"א ביצרו הרע המושך כחו מן הנחש ומן סמאל רוכבו, זה שנתן טעם לדבר כי יצר לב האדם רע מנעוריו שעיקר חטאו יהיה תלוי ביצרו ולא בחומר הארץ.

והמופת על זה, כי בדור המבול כתיב וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. ר"ל הולך וגרע מיום ליום וחטא זה תלוי ודאי בחומר הארץ לא מצד כח השכלי שבאדם כי בישישים חכמה ואורך ימים תבונה (איוב יב.יב) ואיך לא ינחם האדם על רעתו בבואו בשנים אמנם אם החומר לבד סבתו אתי שפיר, כי החומר מצד בהמיותו גם כי יזקין לא תסור ממנו אולתו. אבל אחר המבול שנטהר חומר הארץ מאז אין לתלות החטא כי אם ביצר הרע המתגבר ביותר בימי נערותו אבל כי יזקין יפקח עין שכלו ולא ישוב לכסלה לכך לא נאמר כל היום כי אם מנעוריו לבד אמנם כי יבא לי"ג שנה ובא גם רעהו וחקרו והוא היצ"ט והוא סיבת קיומם.

ספורנו על בראשית פרק-ח

ספורנו: {ז} וישלח את העורב. לראות אם יבש האויר אחר שנראו ראשי ההרים באופן שיוכל העורב לסבלו: ויצא יצוא ושוב. שלא יכול לסבלו: {ח} לראות הקלו. שאם הקלו תקנן בהרים ובמגדלים כמנהגה: {ט} כי מים על פני כל הארץ. גם בראשי ההרים הנראים היה לחות רב באופן שגם שם לא מצאה מנוח לכף רגלה: {יג} ויסר נח את מכסה התבה. חשב שכבר יבש לחות האויר המותריי: והנה חרבו פני האדמה. אבל לא יבשו באופן שיוכל לצאת: {כא} את ריח הניחח. שהי' אז ראוי להקרבה: ויאמר ה' אל לבו. שלא גלה לנח ולבניו עד שקבלו מצותיו והקים ברית: כי יצר לב האדם רע. כי בהיות המזגים מכאן ואילך פחותים מאשר היו קודם המבול לא יאיר בהם הכח השכלי מנעוריה' כבראשונה באופן שיתקומם למתאוה המתגבר עליו מנעוריו: {כב} עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו. לא ישבותו מלהתמיד על אותו האופן בלתי טבעי שהגבלתי להם אחר המבול. וזה שילך השמש על גלגל נוטה מקו משוה היום ובנטיתו תהיה סבת השתנות כל אלה הזמנים כי קודם המבול היה מהלך השמש תמיד בקו משוה היום ובזה היה אז תמיד עת האביב ובו היה תקון כללי ליסודות ולצמחים ולבעלי חיים ולאורך ימיהם. ואמר שיהיה זה כל ימי הארץ עד אשר יתקן האל יתברך את הקלקול שנעשה בה במבול כאמרו הארץ החדשה אשר אני עושה כי אז ישיב מהלך השמש אל קו משוה היום כמאז ויהיה תקון כללי ליסודות ולצמחים ולבעלי חיים ולאורך חייהם כמו שהיה קודם המבול כאמרו כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל וזה רצה באמרו מוצאי בקר וערב תרנין:

שפתי חכמים על בראשית פרק-ח

שפתי חכמים: {א} ח (קצ"מ), מהכא משמע ששאר הבהמות השחיתו מעצמן לא על ידי המזקיקין, דאם לא כן מאי זכות של אלו, וכן משמע ממה שאמר אחריו שלא שמשו בתיבה, שזהו פירש על עצמן, (נח"י), והא דאיצטריך לשני מיני זכות, י"ל דבזה שלא השחיתו דרכם קודם לכן לא סגי, משום דאין זה פעולת מצוה אלא מניעת עבירה, ואף על גב דאמרינן במס' מכות (דף כ"ג:) כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, הא אמרינן בקדושין (דף ל"ט:) דמיירי כשבא לידו עבירה וניצל ממנה, לכך איצטריך ג"כ לזכות שלא שמשו בתיבה, שזהו פרישות הגוף במותר להם, ובהאי טעמא לחוד נמי לא סגי משום דהוו קצת כמי שאינו מצווה ועושה, דלא מצינו שנאסרו בתשמיש בתיבה דלנח ובניו לחוד אזהר רחמנא, והא דכתב הרב (לקמן ח' י"ז) ושרצו בארץ מגיד שאף הבהמה וחיה נאסרו בתשמיש, י"ל דמעצמם קבלו האיסור ולא בגזירת הש"י: ט דקשה לרש"י דאי היה רוח ממש הא כתיב אח"כ וישוכו המים, וזה אינו דהא כתיב (תהלים קמ"ח י"ח) ישב רוחו יזלו מים, אי נמי הוכחתו דאי רוח ממש הא כתיב על הארץ, והרי היו המים על הארץ והאיך עבר הרוח על פני הארץ, אבל אם תפרש רוח תנחומין אתי שפיר דעל הארץ פירש על עסקי הארץ, ר"ל דלכך העביר רוח תנחומין בשביל בני האדם שעל הארץ: {ב} י וא"ת כיון דלצורך עולם הם למה לא נבראו מששת ימי בראשית, וי"ל דקודם המבול לא היה צריך לעולם, לפי שאין הבריות היו צריכים להם לפי שהיו בריאים וחזקים, אבל אחר המבול נעשו חלשים וק"ל: {ג} כ דלא תימא שאז כבר היו חסרים וזה אי אפשר דנימא שבסוף ק"ן יום כלו לחסור, שהרי המים היו הלוך וחסור עד כ"ז לחודש השני שבו יבשה הארץ, אלא התחילו לחסור: ל וא"ת והא לעיל (ז' י"ב) פירש"י בכ"ח בכסליו פסקו הגשמים, י"ל דמה שכתב לעיל בכ"ח בכסליו, לפי שאין יום ראשון מן המנין, היינו לא נחשב כיום שלם לפי שאין לילו עמו, דכתיב (שם י"א) ביום הזה נבקעו וגו' ביום ולא בלילה, אבל מכל מקום יום א' הוא נחשב, א"כ נשאר ממרחשון י"ב יום ויום חסר לילה ומכסליו כ"ז ימים ולילה, כי לא פסק הגשם עד לבוקרו של כ"ח יום, ותצטרף אותו לילה ליום ראשון הרי מ' יום, לכך קרוי כ"ח לפי שהיו עדיין גשמים יורדין בליל כ"ח, וקרוי כ"ז לפי שפסקו ביום כ"ח, הרי ג' מכסליו, רצה לומר עם לילה שלאחריו, וכן כ"ט בטבת עם לילה שלאחריו והוא כ"ז לכסליו שבו פסקו גשמים, דאי אפשר לומר לירידה, שהרי לא כלו מ' יום של גשמים וק"ן יום של תגבורת עד א' בסיון, ואין סברא שהק"ן יום היו מ' של ירידה וק"י של תגבורת, אלא או כולם של גשם או כולם של תגבורת, ואי אפשר שיהיו של גשם, אם כן יחוייב שיהיו כולן של תגבורת, אם כן מ' יום לחוד וק"ן יום לחוד ולא כלו עד אחד בסיון: {ה} מ ואם כן לא תוכל גם כן ללמוד שהתיבה היתה משוקעת י"א אמה, דמא' בסיון עד אחד באלול צ' יום, הרי אמה לו' ימים, אם כן לפי זה היתה משוקעת י"ב אמות ושליש: נ והתיבה לא נחה אלא לאחר שכלה מ' יום של גשמים וק"ן יום של תגבורת המים, וזה היה בסיון ולא באייר, הרי ששים יום משנראו ראשי ההרים וכו', שהרי פירוש מקץ ארבעים יום תחילת מ' יום, שהם ל"ט שלמים ובצרופם עם כ"א שהוחיל בשליחות יונה יעלו ס', ומפני שאב ואלול אינם כי אם נ"ט יום הוכרח שראש חודש תשרי ממנין הכ"א יום: {ו} ס שאם לומר משנחה התיבה ועשירי עשירי להפסקה דומיא דשביעי שהוא שביעי להפסקה ויהיה שקוע י"ב אמות ושליש, דאם כן היה לו לעיל לכתוב מקרא זה ולא לסמוך על נראו ראשי ההרים, כתב הרא"ם אך קשה מאחר ששלוח יונה היה אחר מ"ז יום משנראו ראשי ההרים, מדוע לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, הרי לא נשאר עד שחרבו המים רק י"ד יום, ומסתמא נראו כל ראשי ההרים הגבוהים והשפלים, וגם קצת מהאילנות הגבוהים וכו', ונראה אף שנראו ראשי ההרים כיון שלא חרבו קצת משום הכי לא יכלה לעמוד על הארץ, וגם האילנות הגבוהים נעקרו ונמחו בימי המבול כדמשמע במדרש, ודוק נראה לי: ע רוצה לומר דחלון זו עשויה כדי להאיר: פ ר"ל לעיל כתיב פתח וכאן חלון, ומתרץ ולא זהו וכו', (קצ"מ), ואף על פי ששם פירש אותו במסופק יש אומרים חלון ויש אומרים אבן טובה, מהכא משמע שהוא חלון, ויש מפרשים לצוהר לאורה מגזרת צהרים, כאילו אמר אשר עשה לאורה, כלומר לא לביאה וכו', ואם תאמר אם כן למה הוצרך לאורו של אבן טוב, ויש לומר בעבור הלילות ובעבור הימים שהחלון היה סגור, כדמשמע מויפתח וגו': {ז} צ ורמז לזה שמלת יבשת כתיב חסר שהוא אותיות תשבי דהוא אליהו, ועוד מדלא כתיב יבושת הארץ אלא יבושת המים רוצה לומר שבימי אליהו, (מהרש"ל): {ח} ק דלא שייך לשון שליחות אלא בבר דעת, ולעיל לא רצה רש"י לפרש שהרי כתוב בהדיא דלאו שליחות היה, שהרי כתיב יצוא ושוב, ופירש רש"י הולך ומקיף וכו', (קצ"מ), דשם לא באה לראות הקלו המים, לכך אפשר לומר דלא שלחו לראות הקלו המים אלא שלחו לילך באשר ימצא בשביל ששימש בתיבה, ומה שלא שלחו מיד אחר המעשה, לפי שהיו המים על פני כל הארץ, ואם היה שלחו אז היה מינו נעדר, ובזה מתורץ נמי למה הוחיל ז' ימים עד ששלח היונה, היה לו לשלוח מיד כיון שלא הלך העורב בשליחות כלל, אלא שלא היה שליחות העורב לראיה, ולפי זה יהיה פירוש וישלח כמו וישלח משה את חותנו ודומיהם, שאין הכוונה להשיב שולחו דבר לכך לא פירש בו כלום, אבל בשליחות היונה ששלחו לראות שהוא כעין שליחות הוצרך לפרש: {יא} ר כלומר וגם אם היה כתיב טרפה בפיה, מכל מקום היה הלשון משמש גם על זכר, והואיל וזה זכר היה ניחא לו לכתוב טרף לשון זכר: ש לא מלשון הריגה כזאב יטרף (לקמן מ"ט כ"ז), אך מפני שכל טורף חוטף נקרא החוטף טורף, והא דשלח את הזכר, והלא יש לחוש שלא יחשדוהו כמו שחשדו העורב, ויש לומר כל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע'.) והעורב שימש בתיבה משום הכי חשדו, אבל נח כוונתו היה לגלות זה לכל שהרי היונה גם כן זכר היה והלך בשליחותו, מפני שהיונה גם כן לא שימש בתיבה, משום הכי לא יחשוד גם את נח שישמש עם בת זוגו, (מהרש"ל): ת והכי פירש דקרא עלה זית רוצה לומר מרורים כזית, וטרף רוצה לומר מזונות, בפיה רוצה לומר במאמר פיה: {יב} א רוצה לומר כי היה דבר שמצייר השכל ואינו צריך עיון על זה מאחר שיבשו בז' ימים שימתין עוד ז' ימים וייבשו יותר, (מהרש"ל): {יז} ב מהרש"ל פירש כי גם בלא ו' הוא הוצא, והוי הוי"ו פועל נח, לכך אמר שיקרא אותו ביו"ד כי ו' וי' מתחלפים והוה היוצא, (קצ"מ), כי פירש היצא שיצאו מעצמן, אבל הוצא פירש הוציאם בעצמו: {כ} ג (הרא"ם), דבלא זה מנא ידע שצריך להקריב קרבן, והלא לא מצינו שצוה הקדוש ברוך הוא לנח על זה, ועל זה פירש שהסברא מוכחת על זה שלא ציוה הקדוש ברוך הוא להכניס וכו', אלא דקשה לפי זה שראוי היה לפרש זה על ויבן מזבח או על ויעל עולות, ונראה לי לפרש דודאי ידע נח שיקריב קרבן לה', כמו הבל שהקריב קרבן על הטובה שהיה לו מאת השם יתברך, מכל שכן נח שניצול ממבול שיביא קרבן במקום תודה דארבעה צריכין להודות (ברכות נ"ד:), אך קשה לרש"י מה שכתוב שהביא עולה מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור, די לו שיביא קרבן בשבילו ובשביל אשתו ובניו וכלותיו, למה הביא מכל המינים, ועל זה תירץ אמר לא ציוה וכו' וק"ל: {כא} ד דאין לומר דלא אוסיף חד לקללת האדמה להשחית ג' טפחים של מחרישה וחד להכות כל חי, דהיה לו לכלול בחד לא אוסיף והוה ליה למימר לא אוסיף עוד לקלל את האדמה ולהכות את כל חי, אלא כפל לא אוסיף לשבועה כן נראה לי, ודלא כהרא"ם שפירש לא אוסיף לקלל משמע להשחית ג' טפחים של מחרישה, וגם משמע להכות כל חי, אלא כופלו לשבועה: ה כתב הרא"ם ואם תאמר ולמה לא הביא לראיה על כפל לשבועה מקרא (לקמן ט' י"א) דוהקמותי את בריתי, דהכא משמע דכבר כרת ברית ורוצה לקיימו, אבל הוכרחו להביא מדברי קבלה דאשר נשבעתי וכו' וצריך עיון, ושמא יש לומר דמלשון הברית לא משתמע שהוא לשון שבועה אלא הבטחה בעלמא, משום הכי הוכרחו להביא ראיה מקרא דאשר נשבעתי, וק"ל נ"ל: {כב} ו צריך לומר חורף, (הרא"ם): ז הכי גרסינן חצי סיון תמוז וחצי אב, והוא כו', כך צריך להיות: ח ולפי שכל הקיץ הבריות עדיין קרים הם מחמת קור החורף אלא שבסוף הקיץ נתחממו, ונמצא שסוף הקיץ קשה מעיקרו של קיץ וכן הקור קשה מחורף גם כן על זה הדרך, דהא בפרק המקבל (ב"מ ק"ו: ברש"י ד"ה קציר) משמע שהחורף הוא חזקו וחרפו של סתיו וימי צינה, ואיך כתב הכא שקור קשה מחורף, אלא שמפרש גם כן על זה הדרך, וכן משמע מדברי הרא"ם: ט ואף דקאי על כל הו' עתים, משום דמלתא דפשיטא הוא דכל אותן שש עתים תלויין בארץ דגם הקור והחום סיבת מציאותם מתהפכות מהנצוץ ההוא בזמן הקיץ יותר מבחורף, ובהיות הארץ מכוסה במים אין שם הפוך הנצוץ, והרי המים היו על כל פני הארץ, אלא נקט אפילו יום ולילה שאינן תלויין בארץ, (וראיה מיום א' וב' מו' ימי בראשית ששמשו המאורות הראשונים אף שהיה הארץ מכוסה במים), לא הוי לפי שלא שמשו וכו': י כתב הרא"ם ואם כן איך יוכל לראות באחד בתשרי אם חרבו המים שהוא תוך י"ב חודש, ועוד מהיכן ידע מספר ימים שאמר ויהי מקץ מ' יום וגו', ועוד וישלח את היונה וגו' איך פרחה בלתי אור ואיך ראתה אם יש מקום לנוח, ומה תועלת התיבה בחלון אם לא היה אור וכו', והניח הדבר בקושיא, ולי נראה דמה שכתוב שלא שמשו המזלות היינו שלא היתה תנועת הגלגלים, אלא במקום שהיה השמש עומד שם היה אור כל י"ב חדש, ולא היו יום ולילה כשאר ימים שהוא י"ב שעות יום וי"ב שעות לילה, אלא חצי הכדור היה אור וחצי כדור היה חושך כל י"ב חדש, כמו שהיה בתחילת הבריאה קודם שנתלו המאורות בגלגלים, ונח כשנכנס בתיבה מפני מי המבול היה השמש על הארץ כדכתיב (לעיל ז' י"ג) בעצם היום הזה וגו', וכן דייק לישנא שאמרו שלא שמשו המזלות ולא אמרו שלא האירו המאורות, אלא ודאי המאורות האירו, אך יום ולילה לא היו כשאר ימים, וזה שנקט רש"י ולא ניכר בין יום ובין לילה כלומר במקום אחד היה כולו יום ובמקום אחד היה כולו חשך, ומפני שהשמש היה על הארץ חרבו פני האדמה מחום השמש, אף שהיה בתוך י"ב חדש, ובזה יתורצו כל קושיות הרא"ם, אך מה שהקשה מאין ידע מספר הימים וכו', אפשר שהיה משער הימים על ידי שיעור הזמן, כמו שכתב בעל העקידה בפרשת בראשית, או על ידי כלי שיעור שקורין בלשון אשכנז (זינין זייגר), שהיה לו כיון שהחמה היתה זורחת בחלון התיבה, כי לא לחנם עשאו כי לא היה נח יושב בחושך למ"ד דצהר היינו חלון, או על ידי בעלי החיים כמו דאמרינן (ברכות ג'.) משמורה ראשונה חמור נוער וכו', או על ידי עורבים ותרנגולים כמו דאמרינן (ברכות ס':) הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה, או על ידי סגולת אבן טוב, (כן משמע בבראשית רבה ע"ש ג"א), או דבר אחר וכמו שאמר גבי משה רבינו עליו השלום מנין היה יודע אימת יום ואימת לילה וכו', ודוק, וה' יראני נפלאות מתורתו: כ שלא תפרש ישבותו לשון שביתה ומנוחה, משום דלא שייך לשון מנוחה אלא על הפועל שעושה דבר, בו שייך לשון מנוחה ששבת ממלאכה זו, אבל הפעולה עצמה כגון הכא על עתים אין שייך לומר שבתו, אלא פירושו לשון הפסקה:

בעל הטורים על בראשית פרק-ח

בעל הטורים: {ה} ואך. ג' במסורה הכא ואידך ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם. ואך את הדבר. לומר כמו שאסור להרוג עצמו כך אסור לקלל עצמו והוא ואך את דמכם לנפשותיכם ואך את הדבר שאפילו הדבור אדרוש. ואך אם טמאה לומר שמכל חיה אדרשנו סין טמאה בין טהורה: {ט} מקים את בריתי אתכם. ס"ת מתים רמז לתחיית המתים שהשם מקים להם בריתו להחיותם: {כ} ויטע. ג' במסורה ויטע כרם. ויטע ה' אלהים גן בעדן. ויטע אשל. דרשו רבותינו מהיכן לקח הנטיעה מגן עדן וכן אברהם לקח האשל מגן עדן: {כא} היין. בגימטריא יללה, ויתגל אותיות גליות שגלו בראש גולים ע"י היין: {כה} עבד עבדים יהיה. יהיה עולה ל' רמז לדמי שקלים של עבד:

דעת זקנים על בראשית פרק-ח

דעת זקנים: {א} ויעבר אלהים רוח. אותו רוח שנאמר בו מרחפת הולך על המים בשעת המבול והחזיר המים לכשהיו בתחלה ואותו רוח העביר עכשיו ונחו המים: {ג} ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום. היינו באחד בסיון: ותנח התיבה בחדש השביעי. הוא סיון שהוא שביעי ז' לכסליו שפסק בו הגשמים שאין לפרש שביעי לירידת גשמים דהיינו מרחשון ויהיה שביעי אייר שהרי עם כל זה חשוב ארבעים ימים ומירידה ק"נ יום מתגבורת לא תמצא שהיו כלין עד אחד בסיון וא"כ לא נחה התיבה מאייר עד יום שבעה בסיון ונחה בי"ו ימים לאחר שפסק תגבורת: בעשירי וגו'. זהו אב שהוא עשירי למרחשון שבו התחילו הגשמים לירד שאין לפרש עשירי להפסקה והוא אלול שהרי פירש"י ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח וגו' מקץ ארבעים יום משנראו ראשי ההרים. וא"כ לפירושו ולפי המקראות יש ששים יום משנראו ראשי ההרים עד שחרבו פני האדמה ואם הייתי אומר שלא נראו עד אלול כשתחשוב ח' יום אחרי כן תמצאם כלים באחד במרחשון. וכן בראשון באחד לחדש נראו וגו' חרבו פני המים מכאן מאן דס"ל שהוא מרחשון קרוי ראשון אלא ודאי עשירי הוא אב ובאחד בו נראו ראשי ההרים וכשתחשוב ששים יום תמצאם כלים בא' בתשרי שהוא ראשון לר' אליעזר מכאן דשביעי הוא סיון ועשירי הוא אב א"כ מהפסקת התגבורת דהיינו א' בסיון עד שנראו ראשי ההרים דהיינו אחד באב יש ששים יום וט"ו למעלה מן ההרים היו המים מכלל דבששים יום חסרו המים ט"ו אמות דהיינו אמה בד' ימים. וא"כ בט"ז ימים חסרו ארבע אמות בט"ז ימים משהתחילו לחסר נחה על ההרים וא"כ תמצא שהיתה משוקעת במים אחד עשר אמות כל זה פירש"י. וק' הא דפרי' מקץ ארבעים יום ויפתח נח דהיינו משנראו ראשי ההרים דא"כ היונה אשר שלח ז' יום לאחר אותם ארבעים יום מדוע לא מצאה מנוח והלא היתה יכולה להיות נחה על ההרים לכך פירש"י ויהי מקץ ארבעים יום שהתחילו המים לחסור ולפי עניות דעתי צ"ל שהיו אילנות על ההרים שנראו כבר וכן היה מעשה ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום והוא אחד בסיון ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר בסיון וארבעים יום אחר שהתחילו המים לחסר ויפתח נח חלון התיבה הוא בי' בתמוז וישלח את העורב מיד ולא עשה שליחותו והוא המתין ז' ימים וישלח את היונה והיה שבעה עשר בתמוז ולא מצאה היונה מנוח. ואומר אני שגם רמז לתחלת החרבן שהיה בשבעה עשר בתמוז שהובקעה העיר ולא מצאו ישראל מנוח בו שנקראו יונה והמתין עוד שבעה ימים ומצאה זית כדכתיב והנה עלה זית טרף בפיה ואותו היום צ"ל שנראו ראשי האילנות והמתין עוד שבעה ימים וישלח עוד והוא חדש אב שהוא י' לירידה באחד לחדש ולא יספה שוב אליו עוד כי מצאה מנוח על ראשי ההרים שנראו באותו היום והא לך ששים יום מפסיקת תגבורת עד שנראו ראשי ההרים כמו לפי' רש"י מאחד באב שנראו עד אחד בתשרי שיש ששים יום ביניהם חרבו המים כדכתי' בראשון באחד לחדש חרבו המים וכו' חשוב ותמצא משנראו ראשי ההרים עד שחרבו המים ששים יום כמו לפירש"י וכן מצאתי בסדר עולם כמו שפירשתי. אמנם אין זה לשונו. אבל קשה לי דמאחר שצ"ל שהיו אילנות על ההרים ונתראו קודם שנראו ההרים כדפי' רש"י מדוע לא כתב יום ראיית האילנות כמו שכתב יום ראיית ההרים וכי תימא שלא נשאר שום אילן כי אם זית כדכתיב וימח וגו' כי כן משתמע לפרש דגבי ויטע כרם שכשנכנס נח בתיבה הכניס עמו חבילי זמורות מכלל דלא נשארו אילנות ומשום ראית אילן אחד לא כתב יום ראיתו. מ"מ ק"ל מפני מה נשאר זית משאר אילנות. וא"ת שנשאר בזכות שעתידין לעשות מפירותיו שמן למאור גם כרם עתידין לעשות מפירותיו נסכים. ומיהו י"ל שכרם היה לו תקנה בהכנסת זמורות לתבה אבל לזית לא היה יכול נח לעשות תקנה זו כי תתיבש בשנת המבול יותר מכרם ולכך נשאר זית ולא כרם: {יא} והנה עלה זית טרף בפיה. מלשון כל טרפי צמחה יבש שהוא מתפרש סמדר ולכך ידע נח כי קלו המים. שאם לא כן אלא על הגדול מנא ידע והלא שמא על המים מצאו אלא לפי שראהו סמדר ידע כי מאילן נטלו: {יט} למשפחותיהם יצאו מן התיבה. וכי יש משפחה לבהמה אלא אותן שדבקו במינן זכו ליכנס וליצא מן התיבה: {כב} עוד כל ימי הארץ. אקרא דלעיל קאי דלא אוסיף להכות את כל חי וגו' עד הנה דרכי להאריך עד שבעתים או עד שבעים ושבעה כדאשכח גבי קין כי עוד כל ימי הארץ וגו':

חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-ח

חומת אנ"ך: ח׳:קל״ב א׳ ויעבר אלהים רוח. ס״ת רמח גימטריא אברהם כלומר זכר הקב״ה זכות אברהם שהיה ראוי לצאת משם בן נח ועתיד לירד לכבשן האש על קדושת שמו. רבינו אפרים ז״ל בכ״י. ולי הדל אפשר לרמוז עוד כי ר״ת ויעבר אלהים רוח עם הכולל גימטריא יצחק גם תיבות ויעבר אלהים רוח גימטריא ליעקב למשה עם הכולל שם רמז דבזכות אבותינו הקדושים אברהם יצחק יעקב ומשה רבינו ע״ה ניצולו ונתקיים העולם. ומלבד זכות משה רבינו ע״ה כי רב הוא עוד יש ליתן טעם ויתישבו איזה רמזים בס״ד הנה בספר נצח ישראל כ״י כתב פרשת בראשית בפסוק האדם נפש חיה ס״ת משה ר״ת נפש חיה נח. ובפרשתנו נח איש צדיק תמים היה ס״ת איש תמים היה משה וצדיק אינו בכלל כי משה רבינו עליו השלום היה יותר מצדיק וחסיד. ואמרו בזהר הקדוש דהיה פקפוק על נח שלא התפלל על דורו כלל. ומשה רבינו ע״ה תקן שמסר עצמו ואמר מחני נא. ויתישב הכל במ״ש הרב מגלה עמוקות ז״ל בסיום פרשת תרומה ותחילת תצוה נחשת ואתה רמז דמשה רבינו ע״ה גלגול נח שת וז״ש נחשת ואתה ר״ל נח שת ואתה זהת״ד וא״כ משה רבינו ע״ה דהיה גלגול נח תקן מה שלא התפלל נח ומסר עצמו ואמר מחני נא. והוא צירוף מנח אני. וא״ש רמז האדם נפש חיה דר״ת נח דבזכותו היה לעולם שארית ועל מה שלא התפלל תקן משה בסוף ולכן רמוז משה בס״ת. וא״ש נח איש תמים היה ס״ת משה דנח בא בסוף במשה. ורמוז בקראין ויעבר אלהים רוח משה בצירוף האבות דמה שלא התפלל נח תקן משה ולכן ניצול הוא ואשר אתו: ח׳:קל״ח א׳ וישלח את העורב. דע כי שר עשו נקרא עורב ושר ישמעאל נקרא רהב והוא זרזיר כי רהב גימטריא זר וזהו מ״ש רז״ל וילך עשו אל ישמעאל הלך זרזיר אצל עורב כי עשו וישמעאל הם זרזיר ועורב. ונח שלח את העורב רמז שעשו יטול המלכות ואח״כ ישראל שהם יונה. ספר כ״י: ח׳:קמ״ה א׳ יבשה הארץ. גימטריא תרי״ג בזכות תרי״ג שקבלו ישראל יבשה הארץ. נצח ישראל כ״י: ח׳:קנ״א א׳ ויבן נח מזבח. תרגם בתרגום המיוחס ליונתן וז״ל ובנא נח מדבחא קדם ה׳ הוא מדבחא דבנה אדם וכו׳ ועלוי אקריבו קין והבל וכו׳ ובנייה נח ונסב מכל בעירא דכיא ומן כל עוף דכי ואקריב עלוי ארבע על ההוא מדבחא עכ״ד ושאלוני מה פירוש ואסיק ארבע אם כונתו דהקריב ארבעה משבעה טהורים מי גילה לו ומה טעם ארבע לא פחות ולא יותר ואני בעניי השבתי דהדבר מפורש בפרקי ר׳ אליעזר פרק כ״ג וז״ל הביא נח ממין בהמה טהורה שור וכשב ועז וממין עוף טהור תורים ובני יונה ובנה המזבח הראשון שהקריבו עליו עולות (אדם) והבל והקריב עולות ארבע וכו׳ עכ״ל. אתה הראת לדעת דדעת פרקי ר׳ אליעזר דלא הקריב נח אלא ד׳ הכשרים בלבד על פי התורה שהם שור כשב עז תורים וחשיב תורים ובני יונה לאחד. והנה בזבחים דף קט״ו מפורש דלבני נח כשרים כל מין טהור להקרבה כגון חיות טהורות ואווזין וכיוצא ויליף מנח דכתיב מכל הבהמה הטהורה ולא נאסר לנח אלא מחוסר אבר כמבואר שם וכן פירש הרמב״ן ז״ל בפירושו. אמנם דעת פרקי ר׳ אליעזר דלא הקריב נח אלא מה שכשר לישראל לקרבנות ויתכן דלא פליגי לענין דינא עם הש״ס וגם פרקי ר׳ אליעזר סובר דלב״נ כשרים כל מיני הטהורים אבל הוא דוקא בבמות. אמנם הקריב על מזבח שקרבו אדה״ר וקין והבל שהוא בירושלם כמשז״ל ובבית המקדש לא הותרו להקרבה אלא מינים שהותרו לישראל וכמ״ש הרב צמח דוד דף ל״ד ע״ד והביא מה שכתבו התוספות בע״ז דף ה׳ ע״ש. ומאחר עלות כל האמור הרי הוא כמבואר דדעת התרגום המיוחס ליונתן הנזכר כדעת פרקי ר׳ אליעזר. והרב צמח דוד ז״ל לא זכר דברי התרגום ופרקי ר׳ אליעזר הנזכר, ועמ״ש אני הדל בענין זה בראש דוד ובקונטרס פני דוד ע״ש:

נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-ח

נחל קדומים: י״א:רע״ג א׳ ויאמר ה' הן עם אחד וכו'. במדרש רבי יהודה ור' נחמיה ר' יהודה אמר הואיל והן עם אחד ושפה אחת אם עושין הן תשובה אני מקבלם ר' נחמיה אמר מי גרם להם שימרדו בי לא על ידי שהם עם אחד ושפה אחת. ועתה לא יבצר א"ר אבא בר כהנא מלמד שפתח להם הקב"ה פתח של תשובה שנאמר ועתה ואין ועתה אלא תשובה המד"א ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה והן אמרין לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות עכ"ל. ואפ' במ"ש הרמ"ע דעכו"ם אין להם תשובה ויש ב' טעמים במפרשים אחד דעכו"ם אין להם תשובה כי הם עבדים ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. והב' דבשלמא ישראל שנצטוינו תרי"ג מצות הן וענפיהן ושריגיהן ודקדוקיהן לא אפשר למיקם בהו ויאתה לנו התשובה כי האדם מתוך חומ"ר קורץ ולא נתנה תורה למלאכי השרת. אמנם בני נח אשר לא נצטוו אלא על ז' מצות הם יכולים לעמוד עליהם בנקל ואין ראוי להם התשובה. ונפקא מינה בין תרי טעמי דלטעם שהם עבדים אם המצא ימצא בן נח שמצא חן בעיניו ית' ואמר אליו בני אתה יש לו תשובה. אבל לטעם אחר דלא יש להם אלא ז' מצות ליתנהו בתשובה כלל. וכתב הרב עוללות אפרים דטעם כשיש שלום נוצחים דע"י השלום על הרוב חוזרים בתשובה דאחד מוכיח לחבירו ומצד אשר שלום ביניהם מקבל דבריו אדהכי והכי אחרים מוכיחים לחבריהם ויחזרו בתשובה. אמור מעתה רבי יהודה ס"ל דטעם דעכו"ם אין להם תשובה היינו מטעם שהם עבדים ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ואם ה' חפץ למען צדקו להחשיב כבן מועלת התשובה וא"כ בדור הפלגה יתכן דה' ברחמיו יוציאם מכלל עבדים וימחלם והיינו דאמר רבי יהודה הואיל שיש שלום ביניהם כי הן עם אחד ושפה אחת לכלם לשון הקדש ויאמר ה' מדת רחמים אם עושין ה"ן תשובה הן לאפוקי עכו"ם אחרים אנ"י שיכול להוציאם מסוג עבדים מקבלם. ורבי נחמיה אמר הא דשלום מהני הוא מטעם תשובה ועכו"ם ליתנהו בתשובה והשלום רע להם וז"ש מי גרם שימרדו בי לא ע"י שהם עם אחד ושפה אחת ונמצא דהשלום בעכו"ם מחטיאם. וז"ש ועתה שהם בשלום לא יבצר דמסכימים כולם להרע וטבעם רע ולכן צריך להפרידם כי אין להם תשובה דדוקא לישראל שיש לנו תרי"ג מצות וענפיהם דין הוא שיהיה לנו תשובה משא"כ בני נח דאין להם אלא ז' מצות והשלום רע להם. ואפשר שזכ"ה כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו יתפרדו כל פועלי און. הכוונה כי הנה אויביך ה' הם העכו"ם אין להם תשובה ולכן כי הנה אויביך יאבדו תכף ומאחר שאין להם תשובה והשלום אדרבה רע להם יתפרדו כל פועלי און והיא תחילת נפילתם. כל קבל דנא אמר הכתוב ה' עז לעמו יתן שהיא התורה ובה תרי"ג מצות ולכן ה' יתברך יברך את עמו בשלום שמועיל לתשובה דישראל יש להם תשובה. ור' אבא בר כהנא סבר דטעם דעכו"ם אין להם תשובה כר' יהודה דהיינו משום דהם עבדים ואם יש את רצונו מקבלם בתשובה וידוע מ"ש פ"ב דקידושין הרי את מקודשת ע"מ שאני צדיק גמור מקודשת שמא הרהר בתשובה ולחד מ"ד שהביא רבינו ירוחם ז"ל ה"מ בעבירות שבין אדם למקום אבל אם גזל וכיוצא לא מהני הרהור. וז"ש מלמד שפתח להם שיש להם שלום זה עם זה ופשעיהם הם למקום לבד פתח להם פתח תשובה שיהרהרו בתשובה ותכף מועיל וזהו ועתה באותו רגע אם הרהרו היא תשובה כמ"ד ועתה ישראל ולישראל מועיל תכף כשהוא עבירות שבינם למקום כי חפץ ה' בם בעבור שנשמותיהם הם נשמות ישראל כמ"ש המקובלים ודוק היטב: י״א:רצ״ט א׳ בחרן. כתב רש"י בחרן הנון הפוכה לומר לך עד אברם חרון אף של מקום. בספר מנחת שי כתב משם ספר תאגי דהנון הפוכה ור' עקיבא שהיה דורש כתרי אותיות היה קורא לנו"ן זו נון מגולגלת ודרש עליה שכל מי שיש בידו ענוה ושפלות הקב"ה מגדילו ומנחילו חיי עוה"ב שאין לך מדה טובה בעולם כענוה ויראת חטא עכ"ל. ואפ' לפי שהנון הזה כאן רמז דעד אברם היה חרון אף של מקום רמז נמי מעלת אברהם שהיה לו ענוה גדולה ובזה נסתלק חרון והענוה רמזה בנון הפוכה כצורה הנז' שהיא נון פשוטה רמז לאדם פשוט ישר והוא נכפף כנון קצרה והפוכה באופן שרמז דעד כאן היה חרון אף של מקום מפני שאברהם היה עניו ושפל כי הוא האדם הגדול בענקים ואמר ואנכי עפר ואפר ומי שיש בו ענוה הקב"ה מגדילו כמ"ש ואגדלה שמך והמליכו אומות העולם את אאע"ה ומנחילו חיי עוה"ב והגם כי גדלו מאד מעלות אאע"ה השב"ח השבי"ח הענוה כי היא עיקר הכל וכמו ששבח למרע"ה והאיש משה עניו מאד ועמ"ש במדבר קדמות מערכת נון אות ה' משם הנשי"א:

פירוש הרא"ש על בראשית פרק-ח

רא"ש על התורה: ח׳:קפ״ח א׳ ותנח התיבה בחדש השביעי הוא חדש סיון שהוא ז' לכסלו שבו פסקו הגשמים שאין לפרש שביעי לירידת גשמים דהיינו מרחשון ויהיה חדש שביעי חדש אייר שהרי ע"כ חשוב ארבעים מירידת גשמים וק"ן מתגבורת לא תמצא שיהיו כלים עד א' בסיון וא"כ לא נחה התיבה מאייר עד י"ז בסיון ונחה באחד לאחר שפסק התגבורת בעשירי בא' לחדש זה אב שהוא עשירי למרחשון שבו התחילו הגשמים לירד שאין לפרש עשירי להפסקה והוא אלול שהרי פיר"שי מקץ מ' יום שנראו ראשי ההרים וא"ך לפי המקראות יש ששים יום משנראו ראשי ההרים עד שחרבו פני האדמה ואם הייתי אומר שלא נראו עד אלול כשתחשוב אחרי כן תמצא כלים בא' במרחשון וכתיב בראשון בא' לחדש וליכא מאן דסבירא ליה שמרחשון קרוי ראשון אלא ודאי עשירי הוא אב בא' בו נראו ראשי ההרים וכשתחשוב ס' יום אח"ך תמצא כלים בא' בתשרי שהוא ראשון לר' אליעזר ומכאן דשביעי הוא סיון ועשירי הוא אב א"כ מפסיקת התגבורת דהיינו א' בסיון עד שנראו ראשי ההרים דהיינו א' באב יש ס' יום וטו' אמות למעלה מן ההרים היו המים מכלל דבס' יום חסרו המים ט"ו אמות והיינו אמה בד' ימים וא"ך בי"ו יום חסרו ד' אמות והתיבה נחה בא' יום משהתחילו לחסור נחה על ההרים וא"כ תמצא שהיתה משוקעת במים י"א אמות כל זה פירש"י וקשיא הא דפירש רש"י מקץ מ' יום ויפתח נח דהיינו מקץ מ' יום משנראו ראשי ההרים דא"כ היונה שלח ז' ימים אחר אותם מ' יום מדוע לא מצאה היונה מנוח והלא היתה יכולה לנוח על ההרים לפי פי' ר"ת: ח׳:קפ״ט א׳ והמים היו הלוך וחסור וה"פ דקרא ולהכי נקוד תיבת העשירי באתנחתא ויחסרו המים בא' בסיון: ח׳:ק״צ א׳ ויהי מקץ מ' יום שהתחילו לחסור ויפתח נח ולפי זה צריך לומר שהיו אילנות על ההרים שנראו כבר וכן היה מעשה ויחסרו המים מקצה ק"ן יום והוא א' בסיון ותנח התיבה בחדש השביעי בא' בסיון אחר שהתחילו המים לחסור ויפתח נח והוא בעשרה בתמוז. וישלח את העורב י"ז בתמוז ולא מצאה היונה מנוח. ואומר אני מכאן רמז לתחלת החורבן שהתחיל בי"ז בתמוז שהובקעה העיר שלא מצאו בו ישראל מנוח שנקראו יונה כד"א יונתי בחגוי הסלע והמתין ז' ימים ובאותן ז' ימים שלח עוד את היונה והוא חדש אב שהוא עשירי לירידה בא' לחדש ולא יספה שוב אליו עוד כי מצאה היונה מנוח בראשי ההרים שנראו באותו היום והא לך ן' יום מפסיקת הגשמים של התגבורת עד שנראו ראשי ההרים כמו שפירש"י ומא' באב שנראו ראשי ההרים עד א' בתשרי שיש ס' יום ביניהם חרבו המים מ' יום כמו לפרש"י אמנם קשה לי מאד מאחר שצריך לו' שהיו אילנות על ההרים ונראו קודם שנראו ראשי ההרים כדמפרש מדוע לא כתיב ראיית ראשי אילנות כמו מן ההרים וי"ל שלא נשאר אילן כ"א זית מדכתיב וימח את כל היקום כי כן נמי משמע לפרש"י גבי ויטע כרם כשנכנס נח בתיבה הכניס עמו חבילי זמורות מכלל דלא נשארו אילנות ומשום ראיית אילן א' לא כתיב יום ראייתו מכל מקום ק"ל מפני מה נשאר זית יותר משאר אילנות וא"ת שנשאר מפני דעתידין לעשות מפירותיו שמן למאור א"כ ה"נ ישאר כרם בזכות שעתידין לעשות ממנו נסכים ומיהו י"ל מזה שכרם היה לו תקנה בהכנסת זמורות אבל לזית לא היה יכול נח לעשות תקנה שהיה מתייבש בשנת המבול שהרי הוא קל להתייבש יותר מכרם ולכך נשאר זית ולא כרם: ב׳ ויהי מקץ מ' יום ויפתח נח פרש"י משנראו ראשי ההרים וישלח את היונה ולא נהירא שמאחר שכבר כלו מ' יום משנראו ראשי ההרים עדיין לא מצאה היונה מנוח ולא היתה יכולה לעמוד על ראשי ההרים לכן נר' לי כדמפרש בסדר עולם ויהי מקץ מ' יום שהתחילו לחסור ואימת היה בא' בסיון כדמפרש רש"י בפרשה ועתה תמנה מ' יום בא' בסיון ותמצא שהם כלים בי' בתמוז וא"כ עדיין לא יכלה למצוא מנוח ולסוף הג' שליחייות שהם לסוף כ"א יום שהוא בא' לחדש אב נראו ראשי ההרים אז מצאה היונה מנוח לכף רגלה ולא יספה שוב אליו עוד ונכון: ח׳:קצ״א א׳ עד יבושת המים מדרש שהמתין העורב לבוא עד שליחות אליהו דכתיב והעורבים מביאין לו לחם ובשר יבש"ת הוא תשבי כלו' אליהו התשבי: ח׳:קצ״ה א׳ והנה עלה זית טרף בפיה. ומקשים העולם איך ידע נח שקלו המים והלא יכול להיות שמצאה היונה אותו עלה זית תלוש על המים כי כן דרך העלין להיות תלושין הולכים על פני המים וי"ל שלשון טרף משמע מן המחובר מברייתו וכן לשון רז"ל טורף ואוכל ואינו ממתין עד שימות משמע מחיים וממקום גידולו ולכך ידע שתלש העלה מן האילן וכי קלו המים: ח׳:ר״ג א׳ למשפחותיהם יצאו מן התיבה פירש"י קבלו עליהם על מנת לידבק במינם ואיתא בפ' חלק למשפחותיהם ולא הם והדבר צריך תלמוד פי' הבהמות קבלו עליהם לידבק במינם אבל האנשים היוצאים מן התיבה לא רצו לקבל עליהם להדבק בתשמיש המטה כלל כי אמרו כולנו מתים ומה לנו לעסוק בפריה ורביה היום או למחר יביא הקב"ה מבול על הארץ לשחת כל בשר כאשר עשה כבר עד שהבטיחם הקב"ה בשבועה על כך וכן תמצא בפרשה שאמ' ולא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם וכן נראה מתוך פירש"י גבי ואני הנני מסכים עמך שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה עד שהבטיחו הקב"ה שלא לשחת את העולם:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-ח

ברטנורא: ח׳:קע״ב א׳ ויזכור אלהים זה מדת הדין ונהפכה לרחמים וכו' ואח"כ פי' וישוכו המים ואח"כ חזר לפרש ויזכור את כל החיה. קשה שלא פי' המקרא על הסדר י"ל שבתחלה פי' שהשם הזה הוא מדת הדין ונהפך לרחמים והוצרך לפרש אח"כ מלת וישוכו לשון הנחת חימה ואח"כ חזר לפרש המקרא על הסדר ויזכור את כל החיה ואת כל הבהמה וכו'. ב׳ על הארץ על עסקי הארץ. קשה מה לו להוציא המקרא ממשמעו תאמר שר"ל ויעבר אלהים רוח על הארץ ממש י"ל שאי אפשר לפרש על הארץ כמשמעו שהרי היתה מכוסה במים לכן צריך לפרש על עסקי הארץ: ח׳:קע״ד א׳ מקצה חמשים ומאת יום התחילו לחסור וכו' עד שביעי לכסליו שבו פסקו הגשמים והוא סיון וכו'. החדש העשירי זה אב שהוא עשירי לירידת גשמים. קשה מה הוא לחלק בחשבון זה או היה לו לתלות את כולן להפסקה או כולן לירידה. י"ל שתולה שביעי והוא סיון להפסקת גשמים לפי שהוא חדש שבו עמדו ישראל על הר סיני ופסקה זוהמתן לכך תלה אותו להפסקת גשמים שהוא הפסקת פורענות ותולה עשירי שהוא אב לירידה לפי שהוא חדש של פורענות שכתוב בו לשון ירידה שנאמר ותרד פלאים לפי' תולה אותו לירידת גשמים שהוא חדש של פורענות הכי איתמ' במדרש: ח׳:קע״ח א׳ מצאתי כתוב הטעם ששלח נח העורב יותר משאר עופות לפי שהעורב מצוי לאכול נבלות ואם ימצא מיתי המבול יביא מבשרם בפיו אל התבה ואז ידע כי קלו המים ואח"כ שלח את היונה כי דרכה להיות בעמקים כד"א כיוני הגאיות: ח׳:קפ״ב א׳ עלה זית טרף וכו' פי' ובשביל כך ידע כי קלו המים לפי שאילן הזית נמוך ובראותו העלה קרוע וחטוף ידע כי לקחתו מן האילנות שאילו לקחה על פני המים היה העלה שלם כברייתו: ח׳:קפ״ז א׳ צא מן התבה כאן התיר להן תשמיש המטה. קשה דאם כן היה לנו ללמוד מכאן שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו וזה אינו שהרי אנו למדין אותו מדכתיב במתן תורה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם וי"ל דלא נלמוד מפ' המדבר קודם מתן תורה: ח׳:קצ״ב א׳ לא אוסיף לא אוסיף כפל הדבר לשבועה וכו' וכן דרשו רבותינו ז"ל בשבועות. צריך לישב דהא כשבועות דריש ליה מדכתיב ולא יכרת כל בשר עוד מימי המבול ולא יהיה עוד המים למבול. וי"ל דתרוייהו חדא מילתא נינהו ולא אוסיף ראשון דכתיב לא אוסיף לקלל עוד את האדמה סמיך ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ הרי שבועה על השחתת האדמה ולא אוסיף להכות את כל חי כאשר עשיתי סמיך אלא יכרת כל בשר עוד מימי המבול הרי שבועה על השחתת בעלי חיים אי נמי נוכל לומר כי דעת רש"י דקא' לא אוסיף הכתוב על האדמה מלא אוסיף הכתוב בבעלי חיים מה התם איכא כפל דכתיב ולא יכרת כל בשר ואמר ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר הכי נמי באדמה היה כפל מהר"ר:

גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-ח

גור אריה: ח׳:קפ״ג א׳ זה השם מדת הדין ונהפך לרחמים והוא כמו כשוך חמת המלך. והפך הפירוש לפרש "וישוכו" ואחר כך "ויזכור", לפי שפירש למעלה שנהפך מדת הדין לרחמים – הביא ראיה לדבריו שהיה כעס לפניו ועתה נהפך לרחמים, שהרי כתיב "וישוכו" – שכה מרתיחתו (כ"ה ברא"ם): ב׳ זכות שלא השחיתו כו'. וכתב הרא"ם שזהו לפי הלשון שהם השחיתו מעצמם (רש"י לעיל ו, ז), אבל אם לא השחיתו מעצמם אלא הם היו מרביעים מין על שאינו מינו – אם כן ממילא אותם שלא נעבד בהם העבירה לא היה להם זכות, אלא שלא נעבד בהם עבירה. וכבר התבאר (לעיל ו, יב, אות י) שאין זה נכון, דלהך לישנא שהאדם היה מרביע הכל – היינו בתחילה, אבל כשהרגילו לעשות – היו מעצמם באים על שאינן מינם, ומכל מקום לא נחשב להם לחטא כיון שהרגיל אותם האדם, והאדם הוא הגורם, ואלו שהיו בתיבה אף על גב שהרגילו אותן להיות נזקקין לשאינו מינן – לא קבלו הרגל, וזה זכותן: ג׳ רוח תנחומין. מפני שלא יתכן לפרש "על הארץ" כמשמעו, שהעברה רוצה לומר שעבר ממקום למקום בעלמא, וההעברה אינו פועל נגוב המים, והוי למכתב 'וישב רוח', שכאשר הרוח נושב הוא מייבש המים, לא ההעברה ממקום למקום: ח׳:קפ״ה א׳ התחילו לחסור. לא שהיה סוף החסרון, שהרי סוף החסרון היה באחד לחדש הראשון (פסוק יג), שיבשה הארץ: ב׳ בכ"ז כסליו. עיין למעלה (ז, יב, אות יד) שאינו סותר מה שכתוב (שם ברש"י) בכ"ח כסליו פסקו הגשמים: ג׳ הרי ג' מכסליו. שאין לפרש שהק"ן יום התחילו בי"ז במרחשון, ויהיה לפי זה הארבעים יום (לעיל ז, יב) נכללים עם הק"ן יום של תגבורת המים (שם שם כד), אלא שהמ' יום היו המים מתגברים וגם גשם מלמעלה, ואחר כך לא היה גשם תמיד אלא תגבורת המים בלבד, דאחר שהכתוב מחלק ביניהם במספר הימים, שהרי הכתוב אומר (שם שם יז) "ויהי המבול ארבעים יום", אם כן איך חוזר ויכלול הכתוב הכל יחד, אין זה דרך הכתוב כלל אחר שחילק ביניהם, וכי לא הוי מצי למכתב 'ויגברו עוד המים ק"י יום' דהשתא הוי שפיר מ' יום של מבול וק"י יום של תגבורת המים, אבל לכלול יחד שני מנינים שהם מחולקים – אין זה מדרך הכתוב, ולכך דעת רז"ל (ב"ר לג, ב) הוא נכון ואמיתי. והרמב"ן (בפסוק ד) שפירש כי הק"ן יום מתחילין מן י"ז במרחשון – אינו כך, ולא שייך לומר "ויגברו המים" (לעיל ז, כד) בארבעים יום שהיה עיקר המבול, שאין ספק כי באלו מ' יום היה הגשם מלמעלה ולא נחשב אצלם תגבורות המים שהיו גוברים מאליהם, ואף לשון "ויגברו" לא שייך רק כאשר כבר שם מים והם גוברים, אבל לומר "ויגברו המים" על התחלת ביאת המים אינו נכון, ודעת רז"ל הוא ברור: ח׳:קפ״ו א׳ והוא ז' לכסלו שבו פסקו הגשמים. כי לירידת הגשמים אי אפשר לומר, שאם כן תהיה מנוחת התיבה בי"ז באייר, ואי אפשר לומר, שהרי היו תגבורת המים עד ר"ח סיון (רש"י פסוק ג), ולא תהא נחה תוך ימי התגבורת (כ"ה ברא"ם): ב׳ למדת שהיתה משוקעת וכו'. ואם תאמר ואיך יתכן זה דלא היה חסר רק ארבע אמות לט"ז ימים, דהא באב נראו ראשי ההרים (פסוק ה), ובראש חודש תשרי חרבו המים (פסוק יג), ולפי זה לא חסרו המים רק ט"ו אמה לס' יום, ולא יהיה אם כן שום הר בעולם רק ט"ו אמה, ויש לומר בודאי מתחלת חסרון המים לא נחסרו המים רק מעט מעט, כי אין כח באויר ליבש ולחסר, אבל כאשר כבר התחילו לחסור הרבה, בסוף יתוסף מאד לחסור. והא דקאמר שהיתה משוקעת י"א אמה, אף על גב דהשתא יש לומר דהרבה מזה היתה משוקעת, ותהיה חסרון המים בי"ו יום עד י"ז יום בסיון רק אמה, ואחר כך עד ר"ח אב י"ד אמה, ויהיה התיבה משוקעת במים י"ד אמה, אלא מה שאמרו ז"ל (ב"ר לג, ז) שהתיבה משוקעת במים י"א אמה רוצה לומר דפחות מזה אי אפשר, אבל יותר מזה לא ידענו, דאפשר דהיתה יותר משוקעת, אבל 'תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת' (ר"ה ד ע"ב), לכך נקט י"א אמה. ועוד כי קודם שהיו ההרים מגולים אין חילוק, והיו המים נחסרים בכל יום בשוה, רק שאחר שנראה ראשי ההרים אז היה היובש קצת גובר, והיה תמיד מוסיף והולך בשביל ההרים הגבוהים שלא היה שם מים, ובכל מקום שאין מים החורב גובר שם, ולכך עד שנראו ראשי ההרים שלא היה שום חורב בעולם – היה חסרון המים בשוה, עד שהיו נראים ראשי ההרים, והתחיל להיות יובש בעולם, מאז כל יום ויום היה מוסיף היובש: ח׳:קפ״ז א׳ וא"ת הוא אלול. ונפקא מיניה שהיתה התיבה משוקעת י"ב אמה ושליש, שהרי מאחד בסיון עד ר"ח אלול שהם צ' יום חסרו – ט"ו אמה (ראה לעיל ז, כ), אמה לששה ימים, ומר"ח סיון שהתחילו לחסור (רש"י פסוק ג) עד י"ז בו נחה התיבה (פסוק ד), והם י"ו יום, ונחסרו ג' אמות פחות שליש, נמצא שחסרו המים מט"ו אמה שהיו המים על ראשי ההרים (לעיל ז, כ), ג' אמות פחות שליש, נשאר י"ב אמה ושליש, והוא שקוע התיבה: ב׳ אין זה אלא תשרי. ואין לומר שהוא ניסן – ראשון לחדשים, ויהיה מן "ותנח התיבה בחודש השביעי" (פסוק ד) שהוא ראש חודש סיון (רש"י שם) עד שחרבו המים עשרה חדשים, שהרי נאמר כאן (פסוק יד) "בחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ", ונאמר גם כן למעלה (ז, יא) "בחדש השני", מה "חדש השני" האמור למעלה הוא שני לתשרי (רש"י שם), אף "שני" האמור כאן – שני לתשרי, וממילא ה"ראשון" שלפניו (פסוק יג) – הוא לתשרי. גם אין סברא לומר כלל שיהיה הכתוב מונה בענין אחד בשני ענינים מתחלפין, פעם (לעיל ז, יא) יהיה פירוש "שני" – לתשרי, ופעם (פסוק יד) לאייר. אבל אין להקשות דבפרשה הזאת מונה שלא לתשרי, דהא "ותנח התיבה בחדש השביעי" (פסוק ד) לאו לתשרי הוא, דהתם הוי טעמא שמונה למנין הפסקת הגשמים – מפני שעיקר הדבר תליא בזה דפסקו גשמים, והיו המים ממעטים עד חדש השביעי, אז "ותנח התיבה", אבל שיהיה מונה למנין החדשים – דהיינו מניסן – אחר שהכתוב כבר שם מונה לתשרי, זה לא יתכן:ומה שהקשה הרמב"ן (פסוק ד) איך יהיה סובל זה לשון הכתוב, שיהיה "בחדש השני" (לעיל ז, יא) – 'שני לדין', ו"בחדש השביעי" (פסוק ד) יהיה לחשבון הפסקת הגשם, וב"חודש העשירי" (פסוקנו) יהיה לחשבון ירידת הגשמים, לא כחשבון "שני" ולא כחשבון "שביעי", ואחר כך "בראשון באחד לחדש חרבו המים" (פסוק יג) יחזור למספר הראשון – 'ראשון לדין' וכו', זה לא קשיא מידי, כי חשבון "שני" (לעיל ז, יא) ראוי למנות לדין, שכך פירוש הכתוב כי בחדש השני שנגזר עליהם הדין – הוריד הקב"ה המבול עליהם, וראוי למנות לדין. ו"חדש השביעי" (פסוק ד) ראוי למנות להפסקת הגשמים, מפני שהכתוב מדבר במנוחת התיבה, שהיה התחלת הילוכה מסוף מ' יום, שכן כתב (לעיל ז, יז) "וירבו המים וגו'" כדכתיב למעלה, וכתב לך כי ב"חדש השביעי" חזרה התיבה לנוח, ולפיכך מונה הכתוב להפסקת הגשמים. ואמנם לקמן (פסוקנו) שהוא מונה שנראה ראשי ההרים, שרוצה לומר שהתחילה הארץ להתגלות אחר שהיתה מכוסה, מונה הכתוב לתחלת כסויה, והוא מיום שבא הגשם על הארץ, והשתא אתי שפיר הכל. וכן שחרבה האדמה (פסוק יג), שהוא תכלית לגמרי מן המבול, ראוי למנות לדין, כמו שמונה הכתוב תחילת ביאת המבול לדין (לעיל ז, יא), והשתא אתי שפיר החשבון כך. אבל חשבון הרמב"ן בנוי הוא על שאלו ק"ן יום (פסוק ג) היו נכללים בהם מ' יום של גשמים, ואין הענין כן כמו שאמרנו למעלה (אות ז), שהק"ן יום מתחילין אחר המ' יום: ח׳:קפ״ח א׳ משנראו ראשי ההרים. ולא משעה שנחה התיבה (קושית הרא"ם), דהא אי אפשר לומר כן, שהרי לא היה רק כ"א יום משפתח חלון התיבה עד שלא יספה היונה לשוב (רש"י פסוק ה), ואם היה "מקץ ארבעים יום" משעה שנחה התיבה, יהיה מה שלא יספה היונה לשוב (פסוק יב) וראיות ההרים בפעם אחד, שהרי לאחר ב' חדשים משנחה התיבה היו נראים ראשי ההרים, וארבעים יום וכ"א יום ששלח העורב והיונה הוא גם כן שני חדשים, ואיך לא תשוב אליו מאחר שלא נראה רק ראשי ההרים, ומכל שכן שקודם ז' ימים הביאה אליו עלי זית טרף בפיה (פסוק יא), ועדיין לא נראה ראשי ההרים כלל: ב׳ אשר עשה לצוהר. פירוש מה שהוצרך לכתוב "אשר עשה", ולא סגי לומר "ויפתח נח חלון התיבה", שאם כן הייתי אומר שהוא הפתח, ולפיכך כתב "ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה", ואילו היה הפתח לא היה לומר "אשר עשה", דאי אפשר לכנוס בלא פתח, אבל אפשר בלא צוהר על ידי אבן טובה (ראה רש"י לעיל ו, טז). ויש להקשות למאן דאמר "צוהר תעשה לתיבה" (לעיל ו, טז) 'אבן טובה המאירה להם' (רש"י שם), למה צריך, הרי היה לו (חלון) [אבן טובה], ולעיל פירשנו דהיה צריך לחלון לשלוח עורב כשירצה. ולפי זה מה שפירש רש"י כאן "אשר עשה" – 'לצוהר' היינו למאן דאמר "צוהר" הוא חלון, אבל למאן דאמר "צוהר" – אבן טובה, צריך לפרש "אשר עשה" – לשלוח העורב ממנו: ח׳:קפ״ט א׳ הולך ומקיף וכו'. שאין לומר שהיה העורב בא אליו אל התיבה ויצא מן התיבה וחזר אליו, אם כן יקשה לך אחר שבא אל התיבה למה יצא ממנה, אלא שהיה מקיף התיבה, וזה נקרא "יצוא ושוב", כי מה שהיה חוזר מן חלון התיבה להקיף נקרא – "יצוא", ושובו אל חלון התיבה הוא נקרא ביאה, שהרי הוא חוזר אל חלון התיבה. ומה שלא פירש "יצוא ושוב" שהיה יצא מן החלון ושב אל החלון וחזר לצאת, ולא שהיה מקיף התיבה יצוא ושוב, מפני שאם היה העורב יוצא קצת בשליחותו מסברא היה הולך לגמרי בשליחותו, ולמה היה הולך במקצת, אמנם אם היה רק מקיף סביב התיבה – לא הלך מידי, שכל היקיפו הוא חזרה אל החלון, שכל היקף הוא חזרה: ב׳ שהיה חושדו על בת זוגו. במדרש בגמרא של חלק (סנהדרין קח ע"ב). והכי איתא התם 'שמא לאשתי אתה צריך, אמר לו רשע במותר לי אני אסור, באסור לי לא כל שכן' עד כאן לשונו. ויראה לי לפרש דבריהם כי העורב מפני אהבת בת זוגו, ושהיה מתירא שיהיו לוקחים זוגתו – לא היה רוצה לילך ממנו, וזה בטבע העוף שכך דרכו לעשות, ומכל מקום הוא טבע ומזג רע מן העוף בזמן הזה, שאילו היה לו מזג ישר לא היה לו טבע זאת בזמן המבול, שהרי תראה כי השם יתברך נתן בטבע כל בעלי חיים כאשר היו בתיבה שלא היו משמשים בתיבה (רש"י פסוק א), ולכך לא היה ראוי להיות חושד את נח – כלומר להיות מתירא שיהיו לוקחין את בת זוגו, ולפיכך קרא אותו נח 'רשע', כלומר שאינו ממזג ישר, וקאמר 'במותר לי וכו", כלומר ראה כמה מזג רע ובלתי ישר בעורב, שהרי אפילו בעת שהוא אסור בתשמיש אפילו בהמה וחיה ועוף (אפילו הכי) חושדו, כי היה משמש העורב בתיבה (סנהדרין קח ע"ב) משונה מכל החי, וכמו שנתבאר למעלה: ג׳ אבל מדרש אגדה וכו'. וקשה על מדרש זה (ב"ר לג, ה) למה לא היה מוכן העורב לשליחות נח, והיה מוכן לשליחות אחרת בעצירת הגשמים, ויראה לי שהעורב הזה הוא אכזרי, כמו שדרשו רז"ל (עירובין ריש כב. ) "שחורות כעורב" (שה"ש ה, יא) 'אין התורה מתקיימת אלא במי שעושה עצמו אכזרי על בניו כעורב הזה', והכתוב אומר (תהלים קמז, ט) "נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו", אם כן אכזרי הוא, ומפני שרצה נח לשלוח העורב לדבר טוב, להגיד לו כי קלו המים, והוא ישוב הארץ, ואין העורב מוכן לשליחות טוב כזה לבשר טובה בעולם, ולא היה מוכן אלא לשליחות אחרת לפרנס את אליהו, שהיה אליהו מביא פורענות לעולם והוא הרעב, ואל זה היה מוכן, לפי שהוא אכזרי גם כן, ואילו לא היה לאליהו מי שיפרנס אותו לא היה מביא הרעב לעולם, ואלו העורבים היו עושין שליחותו של מקום כדי שיהיה רעב בעולם. ומצאנו כי לעולם איש טוב מבשר טוב, שכן אמר דוד "איש טוב זה ואל בשורה טובה יבא" (ש"ב יח, כז): ח׳:ק״צ א׳ אין זה לשון שליחות וכו'. דאם היה לשון שליחות הוי למכתב 'וישלח' ומדכתיב "וישלח", אם כן אינו לשון שליחות, אלא שלחה ללכת לדרכה ובזה יידע אם קלו המים. [ו] מה שלא כתב "וישלח", מפני שלא יתכן לשון שליחות אלא בבעלי דעת, אבל במי שאינו בני דעת לא יתכן לשון שליחות. ומה שלא פירש זה על "וישלח" הראשון, משום דשם אין צריך לפרש, דפשיטא פירשו ששלחה ללכת לדרכו, שכן משמע "וישלח", אבל ביונה כתיב "וישלח היונה לראות הקלו המים", משמע שהיונה תראה אם קלו המים, ומה יועיל אם תראה היונה שקלו המים, אלא בודאי שתחזור היונה אליו ויראה בה אם קלו המים, ולפי זה היה משמע שהוא לשון שליחות, לכן הוצרך לומר שפירושו ששלחה ללכת לדרכה, ובזה ידע אם קלו המים אם לאו: ח׳:קצ״ג א׳ אומר אני שזכר היה וכו'. ואם תאמר אם כן לכתוב הכל לשון זכר או הכל לשון נקיבה, מאי שנא דבכל הפרשה (פסוקים ט, יא, יב) כתב לשון נקיבה, ובמלת "טרף" כתיב לשון זכר, ויראה לי שנח לכך שלח הזכר לפי שהזכר מביא פרנסה לנקיבה, ואמר אם ישלח נקיבה – הנה אם תמצא דבר מה מן המאכל לא תביא אל הזכר לאכול, והזכר מביא לפרנס הנקיבה, לכך כתיב "והנה עלה זית טרף" – ולא אכל, כמו שדרך הזכר לטרוף ולהביא לנקיבה, ולאפוקי הנקיבה דדרכה לאכול. וכן כתיב שהזכר דרך לטרוף בשביל הנקיבה, כדכתיב (נחום ב, יג) "אריה טורף בדי גורותיו ומחנק ללבאותיו", ובמסכת בבא קמא (טז ע"ב) אמרינן ארי דורס ואוכל ברשות הרבים פטור, משום דהוי אורחיה, ושן ברשות הרבים פטור. טורף ואוכל חייב, דהוי קרן. ופריך מדכתיב "טורף בדי גורותיו ומחנק ללבאותיו", ומתרץ 'בשביל גורותיו בשביל לבאותיו', שמע מינה שדרך הזכר להביא לנקיבה. לפיכך שלח את הזכר ולא את הנקיבה. וכן בעורב שלח את הזכר ולא הנקיבה משום האי טעמא, והשתא יתורץ קושית הרמב"ן: ב׳ יהיו מזונותי מרורין וכו'. דרשו כן מדכתיב "והנה עלה זית", דלמה לי למכתב שהיה עלה זית, יהיה עלה מה שיהיה. והרמב"ן הקשה על פירוש רש"י שרז"ל (סנהדרין קח ע"ב) לא פירשו שיהיה "בפיה" לשון מאמר, אלא הוא כמשמעו, שהביא עלה זית טרף בפיה, ומפני שאין דרך היונה לאכול עלה זית לפי שהוא מר, מכל שכן שלא היה נח מאחר מזונותיה בתיבה, והיתה אוכלת בתיבה מזונות מתוקים, והיא הביאה עלה זית לתיבה, אלא שאמרה 'יהיו מזונותי וכו", והנהגת טבעו יקרא 'אמירה', לפי שהחכמים אומרים שהטבע הוא חכם להנהיג הנמצא, ולפיכך על פי טבעו של יונה זאת בחרה יותר בדבר שהוא כזית, ולא רצתה בדבר המתוק ביד בשר ודם, וזה שאמרו רז"ל 'אמרה יונה'. ובמסכת ערובין פרק ב' (יח ע"ב) אמרו שכך 'אמרה היונה לפני הקב"ה', ובמדרש ב"ר (לג, ו) אמרו שכך 'רמזה אל נח', ושתיהן אמת, שבודאי כך אמרה לפני הקב"ה – וזהו הנהגת טבע היונה, שאומרת כך לפני הקב"ה, והוא גם כן רמזה לנח, ויפה תפש הרמב"ן ז"ל על דברי רש"י. והרא"ם תירץ דבריו של רש"י, ולא נראה לי: ח׳:קצ״ה א׳ לר' אליעזר הוא תשרי וכו'. ואם תאמר למה נקרא "ראשון", שהרי כתיב על חדש ניסן (ר' שמות יב, ב) "החודש הזה לכם ראשון לחדשי השנה", ואין לומר לרבי אליעזר שבתשרי נברא העולם (ר"ה י ע"ב) מקרי גם כן תשרי ראשון, שהרי בגמרא (שם יא ע"ב) פריך אליבא דרבי אליעזר "בחדש השני" (לעיל ז, יא), והוצרך לתרץ (שם יב. ) 'מאי שני – שני לדין', וכתבו בתוספות (ד"ה אלא) הא דלא משני שני לבריאת עולם, משום דלא יתכן לומר שני לבריאת עולם, לפי שלא נברא העולם בתשרי שלפניו, ולא יקרא 'ראשון' או 'שני' סתם אלא ניסן, שהוא ראשון לחדשים, ואייר 'שני', ויראה לתרץ כיון שכתב 'שני לדין' כתב נמי "ראשון", ורוצה לומר ראשון לתשלום השנה של דין וכו', וכן "שני" (פסוק יד) רוצה לומר שני לתשלום השנה של דין, דכיון שהתורה קבעה המנין לתשרי, שוב כל המנינים לתשרי, ואין למנות עוד לניסן, כמו שאמרנו למעלה (אות יא). והא דלא משני התם (ר"ה יא ע"ב) כדפריך לרבי אליעזר 'מאי שני', ולא משני 'מאי שני שני שבו נשלם כך וכך שנה לבריאת עולם', דאם כן יקשה לך למה ליה לממני כך – ולא מנה לניסן שהוא ראשון לחדשים, כמו שהוא דרך למנות לחדשים, לכך משני 'שני לדין', ומפני שהמבול בא בשביל הדין שנגזר עליהם בראש השנה (רש"י שם ד"ה שני לדין) – מנה הכתוב לדין, ולא לניסן. ולפיכך יראה לי שלא הוצרכו התוספות לתרץ הא דלא משני שני לבריאה מפני שלא נברא באותה שנה העולם, שהרי אין זה מספיק, דאכתי איכא למימר שני לשנה שנשלם כך וכך שנים לבריאת עולם, אלא שלא רוצה לומר כלל לבריאת עולם, דלמה ימנה לבריאת עולם כאן יותר משהוא מונה במקום אחר:והרא"ם פירש מה שקרא כאן "בראשון" תשרי משום שהחודש תשרי ראוי לקרותו ראשון, לפי שהוא ראש השנה למנין השנים (ר"ה ב. ), ושאר חדשים לא יתכן לקרותו 'שני' ו'שלישי'. ולא יתכן דבריו, שהרי כתיב (ר' פסוק יד) "ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש השני יבשה הארץ", אם כן גם חדש מרחשון יקרא "חדש השני": ח׳:קצ״ט א׳ היצא אמור להם שיצאו אם אינם רוצים לצאת הוציאם בעל כרחם. פירוש כי "הייצא" הוא מורכב מן הקל והכבד, כי 'יצא' ביו"ד הוא קל, ו'הוצא' בה"א הוא כבד, וכאן (שכתב) [שקרינן] "הייצא" כאילו פירושו שהוא יפעיל שיצאו מעצמם, והיינו שיאמר להם שיצאו – ויצאו הם מעצמם, (וקרינן) [וכתיב] "הוצא" שאם לא יצאו מעצמם – הוציאם בעל כרחם. ואף על גב ש"הייצא" הוא בנין כבד שבא על משקל השלימים, כמו "הפקד את הלוים" (במדבר א, נ), מכל מקום כיון דנשתנה כאן, שבכל מקום (כתב) [קרי] 'הוצא', וכאן "הייצא", פירושו כאילו הוא מורכב מן 'הוצא' שהוא רוצה לומר הוציאם, ומן 'יצא' שפירושו שיצאו מעצמם. והיינו שפירש שיאמר להם שיצאו, והם יצאו מעצמם, 'הוצא' (קרי) [כתיב] שאם לא יצאו – יוציאם בעל כרחם. וקשה למה לא יצאו מעצמם, הרי היונה אמרה 'יהיו מזונותי מרורין וביד הקב"ה' (רש"י פסוק יא) ולא רצתה שיהיו מזונותיה ביד בשר ודם, ויש לתרץ דדוקא יונה שיש לה מזוג ישר, והוא מן העופות הטהורים (ב"ק צג. ), אבל עופות הטמאים הדורסים, וכן אריות ודובים, אין טבעם כך, כי מזונותם אינם על ידי הקב"ה, שטורפים ודורסים ואוכלים, ואין זה מזוג ישר לטרוף, והכי נמי בהא מלתא גם כן אין חוששין שיהא מזונותן ביד הקב"ה: ב׳ מגיד שאף הבהמה וכו'. וקשיא דלא מצינו למילף רק שלא היו פרין ורבין בתיבה, ולא שנאסרו בתשמיש, ויש לתרץ דקרא יתירה הוא, דלא לכתוב כלל "ושרצו בארץ", והשתא ליכא למימר דקרא אתא לומר שבתיבה לא היו פרים ורבים, דאכתי קשה מאי בא הכתוב לומר לנח, שהמקרא הזה לנח נאמר "וידבר אלקים אל נח" (פסוק טו), ואין כאן לא ברכה ולא ציווי כמו שפירשנו למעלה, ומאי בא להודיע לנח שלא היו פרים ורבים בתיבה, נח גם כן היה ידע זה, דקחזי ליה, אלא שכך רוצה לומר "ושרצו בארץ" והתיר להם תשמיש, שהיו אסורין קודם לכן, וזה לא ידע נח אם היו משמשים בתיבה או לא, דודאי אסור לראות חיה ועוף המזדווגים יחד, והרבה שמושן בלילה ולא חזי ליה, ואמר לנח שלא היו משמשים. ועוד כי בא להגיד לנח שחוץ לתיבה מותר להרביע אותם, ולפיכך אמר "ושרצו בארץ" שמתיר להם תשמיש, ומותר להרביע את הבהמות, ופשוט: ח׳:ר״א א׳ קבלו עליהם וכו'. ולמאן דאמר (ריו"ח, סנהדרין קח. ) שלא היו נזקקים לשאינן מינם, רק שבני אדם היו מזקיקין את הבהמה והעוף לשאינן מינן, פרשנו למעלה כיון שהורגלו – הורגלו אף מאליהן. ולא יתכן פירוש הרא"ם כמו שנתבאר למעלה (ו, יב, אות כד): ח׳:ר״ד א׳ ששה עתים הללו וכו'. פירוש הא דכתיב "זרע וקציר וגו'" ששה עתים הם, ולא שמונה, אף על גב שכתב ח' זמנים "זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה" אין כאן יותר מששה זמנים, שהרי ה'יום והלילה' שייך עם "זרע וקציר" ועם כל הששה זמנים. וגם אין לפרש פחות מששה זמנים, ולומר כי ה'זרע והקציר' שייך נמי ב'קור וחום' או ב'קיץ ובחורף' כאשר האדם זורע או קוצר, ובאדם תליא, ואינו זמן בפני עצמו, דהא על כרחך אין רוצה לומר "זרע וקציר" מה שהאדם זורע וקוצר, דזה לא שייך לומר "לא ישבותו" על מילתא דאיתא באדם, אלא רוצה לומר "זרע וקציר" עת זרע ועת קציר, ואם כן עת זרע ועת קציר לחוד, וכן עת קור ועת חום, וכאילו כתוב עת זרע ועת קציר ועת קור ועת חום, וכן כל חדא בפני עצמו: ב׳ כך צריך להיות הגרסא חצי כסליו וטבת וחצי שבט חורף חצי שבט ואדר וחצי ניסן קור. ובספרים שלנו בבא שלימה חסירה, שהרי החום הוא בסוף ימי החמה (רש"י כאן), וכן ימי הקור סוף ימי הקור, וכן איתא בברייתא (ב"מ קו ע"ב): ג׳ ולא ניכר בין יום ובין לילה. ואם תאמר הא כתיב (לעיל ו, טז) "צוהר תעשה לתיבה", ומאן דאמר שהוא חלון עשוי לאורה (רש"י שם), אם כן היה ניכר בין יום ובין לילה, ויראה לפרש שהיה אור, ולא היה האור בקביעות, ומה שאמר (ר' לעיל ח, י) "ויחל נח שבעת ימים", ומוכח שידע נח שיעור היום, היינו שידע זה כדאיתא במדרש ב"ר (לא, יא) שאבן טוב היה לנח, בשעה שהיה מאיר ידע שהוא יום, ובשעה שהוא מכהה ידע שהוא לילה: ד׳ מלהתנהג כסדרן. פירוש שהרי היום אינו תמיד, אלא פירושו שלא יפסקו מלהתנהג כסדרן; היום ואחר כך הלילה, וחוזר היום ואחר כך הלילה: ח׳:ר״ו א׳ משננער לצאת ממעי אמו. וטעם הדבר הוא ידוע למבינים, שאין יצר אלא לדבר השלם והנגמר, אבל דבר שהוא מתנועע אל השלמה – אין לו יצר הרע, וזה כי אין יצר הרע רק לדבר חסר ומבקש למלאות חסרון תאותו, ולא שייך 'מבקש למלאות חסרון' רק באשר הוא שלם במה, ויש באותן שלימות חסרון, אבל דבר שאין לו מציאות בשלימות, כמו כאשר הוא בבטן אמו והיה מתנועע עתה אל שיהיה נשלם, הרי כיון שהוא מתנועע אל השלם מאין לו יצר הרע למלאות חסרון שהוא חסר. ועוד, כיון שהוא בבטן אמו הוא חסר, וכך הוא טבעו ראוי להיות, ולא שייך חסרון בדבר שראוי שיהיה בלתי שלם, אבל כאשר יוצא מבטן אמו והוא נשלם בדבר של מה, מבקש למלאות חסרון. והיצר הרע גם כן מתגרה בדבר שהוא שלם מה, ודבר זה ידוע, ורמזו אותו חכמים ז"ל (סוכה סוף נב. ) 'כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו'. וכל אלו דברים ברורים ונאמנים מדברי חכמה:ומה שאמרו במסכת יומא (ריש פג. ) "זורו רשעים מרחם" (תהלים נח, ד), שאפילו בבטן אמו נעשר זר, כדמוכח התם, לא דמי, דהכא רוצה לומר שיצר הרע נכנס בו, דהיינו יצרו הרע, ובבטן אמו אפשר לו לעשות מעשה רע ואין לו יצר הרע, רק שהוא פועל כך בטבעו לפי שהוא רשע מבטן. וכן בצדיק הוא אומר (ר' ירמיה א, ה) "בטרם תצא מבטן ידעתיך" ואינו רוצה לומר שהוא עושה דבר בכוונה וברצון, שהרי אמרו (קה"ר ד, יג) שיצר טוב לא נכנס באדם רק עד י"ג שנה, אלא על כרחך יצר טוב ויצר הרע נקרא המחשבה שהוא נכסף לרע, והמחשבה שהוא נכסף לטוב, והמחשבה שהוא נכסף לרע לא יכנס בו קודם שיצא לאויר העולם. ומה שהוא עושה בבטן אמו – אין זה יצר הרע, אלא שהוא נמשך כטבע הרשע אל הרשעות והצדיק אל הדבר הטוב, וזהו לא יקרא 'יצר טוב' ו'יצר הרע': ב׳ לא אוסיף לא אוסיף כפל הדבר לשבועה. וטעמא של דבר כי כפל הדבר הוא לחזק הדבר שיהיה כך, וזהו ענין השבועה, שהרי תרגום 'שבועה' – 'קיימא' (להלן כו, ג), ולפיכך כל כפל לשון – הוא שבועה. ובמסכת שבועות (לו. ) אמרינן 'לאו לאו' שבועה הוא, דכתיב (ישעיה נד, ט) "אשר נשבעתי מעבור מי נח", ולא מצאנו שנשבע שלא להביא מבול אלא ממה שכתוב כפל לשון "ולא אוסיף ולא אוסיף", אם כן מוכח בהדיא שכפל לשון הוא שבועה. והקשה הרא"ם שלמה לא הביא ראיה ממה שכתוב (להלן ט, יא) "והקימותי את בריתי אתכם ולא יכרת וגומר", ולמה הוצרכו להביא ראיה מן "אשר נשבעתי מעבור מי נח", ויראה דחילוק יש בין ברית לסתם שבועה, כי כריתות ברית הוא בין שני אוהבים, ואם האוהב האחד מפיר הברית והאהבה – הברית בטל, ואם היו חוטאים בעלי הברית לא היה הברית מועיל, רק אם היה צדיק אחד בעולם לא היה מביא המבול, ולפיכך נשבע, כי דווקא הברית שהוא בין שני אוהבים אם האחד אינו עושה כמו האוהב ונעשה שונאו – הברית בטל, ויכול השני לעבור הברית, אבל השבועה היא על כל פנים, ולא תליא בשום אהבה, רק שכך נשבע שלא יביא מבול:

העמק דבר על בראשית פרק-ח

העמק דבר: ח׳:קפ״א א׳ ואת כל החיה. יפה פי׳ הראב״ע שכאן משמעות חיה אשר בו רוח חיים וכלל בזה העוף והרמש. אבל א״כ יש לפרש ואת כל הבהמה בזכירה בפ״ע ונתן המקרא טעם אשר אתו שמשמשים אותו שבשבילו נברא העולם: ב׳ וישכו המים. לא הרסו לעלות עוד כ״א עמדו במקומם: ח׳:קפ״ג א׳ ויחסרו המים. חשבון שהביא רש״י בשם רבותינו ז״ל שחסר אמה לד׳ ימים אינו בטבע וכמו שהקשה הרמב״ן ז״ל שאינו דומה חסרון המים בשעה שהם מרובים כמו שחסרין בשעה שהן מועטין ולא הי׳ אלא בדרך נס. אלא שהוכיחו זה מהמקראות שלמאי כתיב החשבון אחר שאין מזה שום הוכחה וידיעה איך חסרו. אלא ע״כ נחסר לפי חשבון. וכבר ביארנו שמזה מוכח שהרי אררט היו אז הרים הגבוהים שבעולם ומה שנמצא כהיום גבוהים מהם זה נעשו בשעת מבול: ח׳:קפ״ו א׳ את חלון התבה. הוא חלק מהצוהר הגדול שנעשה באופן שיהי׳ יכול לפתוח ולסגור. ועשה נח זה מדעתו מש״ה כתיב אשר עשה: ח׳:קפ״ז א׳ את העורב. יש להתבונן למה שלח שני עופות הללו דוקא עורב ויונה. והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם. ותו מאין הי׳ רשות לנח להוציאם מן התבה לפני זמן היציאה לכולם. ע״כ היה נראה לפי הפשט דעורב ויונה הללו לא היו מן הזוגות שנכנסו להחיות זרע בדבר ה׳. אלא בשביל שהי׳ נח לפני מי המבול כאחד מן השרים שמנהגם הי׳ גם אז לגדל עורבים ויונים. כדאיתא פ׳ מפנין ונכנסו גם המה בכלל וכל ביתך כמ״ש לעיל והי׳ מנהג העורב הגדל בבית שלא לשלחו במרחקים. משא״כ יונה היא מלומדת לכך לשאת מכתבים למרחוק ולהביא איזה דבר בפיה ע״כ כששלח נח את העורב ובראותו מים סביב התבה לא הלך למרחוק אלא יצא ושוב כ״פ סמוך לתבה אבל היונה המלומדת להביא דבר שליחות גם מרחוק מש״ה כתיב בה וישלח את היונה וגו׳ כי תעוף גם למרחוק: ח׳:קפ״ט א׳ אל התבה. פי׳ הכתוב שלא שבה אליו ממש אלא אל התבה סמוך לתבה. והיינו משום שלא הי׳ מה בפיה להשיב כמו שהיתה מלומדת. כסבורה שלא יניח אדוניה להשיבה ריקם. ע״כ עמדה בצדי התיבה ולא שבה למקומ׳ עד וישלח ידו ויקחה אליו. חמל עליה ואחזה ביד להחימה עד שתנוח מעייפותה. ובא ללמדך שכך ראוי לנהוג עם שליח כושל שלא הביא דבר תשובה מסיבה שאינו חייב בה שמ״מ ראוי לחמול עליו כמו שמנהג לעשות עם שליח שהחזיר שליחות לבעלים [ועי׳ ב״ק קט״ז] ואח״כ אל התבה היתה בתבה כמו שהיתה קודם שליחותה: ח׳:ק״צ א׳ אחרים. כבר פרש״י במקרא ח׳ שבא ללמד שגם בין שליחות העורב לשליחות היונה המתין ז׳ ימים. וראוי להתבונן על מה כתיב זה בכאן ולא במקומו ונראה דכאן וכן בשליחות השלישי היה המתנה שבעת ימים לפי השערתו דבזה המשך יש שינוי הניכר מה שלא היה אפשר לקוות בפחות מז׳ ימים. משא״כ לאחר ששב העורב לא הי׳ טעם להוחיל שבעת ימים אחר שלא הבין ממנו מאומה ומה שהחל שבעת ימים לא היה בהשערתו אלא כך קרה שהמתין שבעת ימים: ח׳:קצ״א א׳ ותבא אליו. שבה מיד לנח ממש. באשר הזמין ה׳ עלה בפיה אשר זהו דבר תשובה: ח׳:קצ״ב א׳ ולא יספה שוב אליו עוד. משום שאז לא הזדמן מה בפיה להשיב והיתה יראה גם עתה לשוב ריקם כלימודה ובאשר הי׳ לה מקום לנוח ע״כ לא שבה עוד ולדברינו מיושב מדוע לא שבה לב״ז וכדרך העופות ומכש״כ יונה המצוינת בזה. אלא כמ״ש שהי׳ יונה מלומדת לשליחות ולא הי׳ לה ב״ז: ח׳:קצ״ג א׳ והנה חרבו פני האדמה. הארץ היא כוללת יותר מאדמה כדמוכח להלן מ״ז כ׳. והודיע הכתוב כי באמת חרבו המים מעל הארץ כולה. אבל נח לא ראה כ״א אשר חרבו פני האדמה אשר סביבות התבה. ובאמת לא חרבה עוד פני הארץ כולה כ״א מעל הארץ שלא הי׳ ניכר מים על הארץ. אבל עדיין היו פני הארץ לח ומים בה. רק פני האדמה סביביו היו חורב שהוא יבש ממש כמשמעות לשון חורב כמובן בס׳ שופטים ו׳ ללמדנו שהי׳ השגחה לטובה סביב לנח קודם מכל הארץ: ח׳:קצ״ד א׳ יבשה הארץ. שני שינוים לטובה א׳ שכל הארץ נשתווה. שנית שיבשה דבראשון בא׳ לחדש עוד לא הי׳ אפי׳ סביבות התבה אלא חורב על פני האדמה למראית העין אבל בעומק האדמה הי׳ עוד לח עתה יבשה לגמרי: ח׳:קצ״ה א׳ אלהים. כבר ביארנו דזה השם כתיב בכל הענין שהוא הבורא הטבע והוא יתברך המקיימה: ח׳:קצ״ו א׳ אתך. וכן בסמוך היצא אתך. ללמדו שיעכבם אצלו איזה שעות והיינו משום דנדרשו לברכה. ויותר טוב שיהיו סמוכים להמברך ולמקום הברכה כמש״כ להלן ט׳ י׳: ח׳:קצ״ז א׳ בעוף ובבהמה ובכל הרמש. וחיה בכלל בהמה מטעם שכתבנו לעיל ז׳ י״ד. דבמקום שנשתנה טבע החיה לבהמה נכללו יחד. וכאן ג״כ אחר שיצאו מן התבה וסר פחד המים מכ״מ היו בשעה זו בטבע בהמה להיות עומד סמוך לנח ובניו: ב׳ היצא. לא שיפתח הדלת ויצאו אלא הוא יוציאם כדי שישגיח עליהם שלא יזיקו זא״ז כמבואר בקרא הסמוך: ג׳ ושרצו בארץ. יהיו מהלכים ברחבי הארץ. ובזה ופרו ורבו על הארץ. וכן יבואר להלן ט׳ ז׳: ח׳:קצ״ט א׳ כל החיה וגו׳ למשפחותיהם. ולא נזכר בהמה דמשמעות למשפחותיהם בא ללמד שהי׳ נח נזהר להוציאם בסדר נכון שלא יהיו מעורבים ולא יזיקו זא״ז. אבל זה החשש לא הי׳ אלא בחיה ובעוף וברמש. שהגדול והחזק מזיק לקטן ממנו משא״כ בבהמה שאין דרכו להזיק לשאינו מינו: ח׳:ר׳ א׳ ויבן נח. משום שהי׳ נדרש לברכה ע״כ הקריב קרבן שמוכשר לברכה כידוע: ב׳ מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור. מבואר לעיל ז׳ ב׳ דלפי הפשט נכלל בזה הדיוק לאפוקי טמאה לאכילה וטמאה לקרבן היינו בע״מ בבהמה ומחוסרי אבר בעוף. דאע״ג דב״נ כשר להקריב בע״מ מכ״מ נח הקריב דוקא תמימים שיהיו לרצון ולריח ניחוח מה שאין זה בב״נ כלל: ח׳:ר״א א׳ אל לבו. כנוי להמזלות של הברואים שמהם תוצאות חיי הברואים כמו הלב ולב העולם כנוי לב הקב״ה כ״י במש״כ לעיל בפסוק ויתעצב אל לבו: ב׳ לא אסף לקלל עוד וגו׳. המשך הדברים וגם טעם כי יצר וגו׳ הוא הענין שכתבנו לעיל ו׳ י״א דזנות משחית תבואת הארץ ומביא רעב וזה הי׳ לפני המבול והרעב הביא חמס והחמס הביא המבול. ואמר ה׳ כי לא אוסיף לקלל עוד וגו׳ ותיבת עוד נראה מיותר ופירשו חז״ל שלהי סנהדרין על כיב״ז לא תבנה עוד לכמו שהי׳ וע׳ מש״כ בס׳ דברים י״ז י״ז. וכן כאן הפי׳ דאע״ג דודאי המדה כך הוא לדורות לקלל את האדמה בעבור האדם. אבל לא אוסיף לקלל עוד כמו שהי׳ רעב של כלי׳ בכל העולם. כי משפטי ה׳ תכליתן להגיע למוסר וטובת האדם. אבל לא כן הדבר: ג׳ כי יצר וגו׳. ויבואו מזה אך לידי גזל וחמס: ד׳ ולא אוסיף עוד וגו׳. וזה לא יהי׳ בשום פנים הכאה של כלי׳ כמו שהיה וא״כ א״א לקלל בזה האופן שהי׳ כי אם במקום א׳ שיוכל להביא מזה מוסר למדינה אחרת אבל להיות קללת הארץ באופן שהיה אי אפשר וא״כ יש לראות עצה אחרת שלא יגיעו לזנות בכל הארץ כמו שהי׳. וזהו דבר ה׳ עוד. ח׳:ר״ב א׳ עוד כל ימי הארץ וגו׳. דזנות בא מבטלה הבא משפע ברכה ורוב בריאת הגוף אבל מעתה יהי כל ימי הארץ זרע וקציר וגו׳ וכ״ז מביא לידי עבודה ולידי חולאים ע״י שינוי אוירים. ובזה יגיע אשר. ב׳ יום ולילה לא ישבותו. וממילא לא יחטא כל האדם:

תורה תמימה על בראשית פרק-ח

תורה תמימה: ח׳:קע״ו א׳ וישבו המים. אמר רב חסדא, דור המבול ברותחין קלקלו וברותחין נדונו, ברותחין קלקלו – בעבירה, וברותחין נדונו, כתיב הכא וישבו המים וכתיב התם (אסתר ז') וחמת המלך שככה א) וסתם חמה רותחת היא וכדכתיב וחמתו בערה בו, ואף כאן דכתיב וישכו משמע שהיו רותחין. ובירושלמי פ' חלק ובמ"ר ילפי שהיו המים רותחים מפסוק דאיוב ו' בעת יזרבו נצמתו בחמו נדעכו ממקומם, אל תקרא בחומו אלא בחמימו [וכל הפרשה ההיא נדרשת על ענין המבול יעו"ש], ומה דלא ניחא להו לילף מפסוק שלפנינו כמו בבבלי, י"ל שלשיטתם אזלי, דס"ל דהמים היורדין מלמעלה היו רותחין ולא מי התהום, וזה מוכח רק מפסוק דאיוב דכתיב בי' נדעכו ממקומם, אבל בבבלי ס"ל דהמים התחתונים נעשו רותתין, וזה נלמד מפסוק שלפנינו, ודו"ק. .(סנהדרין ק"ח ב') ח׳:קפ״ב א׳ וישלח את העורב. אמר ריש לקיש, תשובה נצחת השיבו עורב לנח, אמר לו, רבך שונאני ואתה שנאתני, רבך שונאני – שאמר מן הטהורים שבעה ומן הטמאים שנים (ז' ב'), ואתה שנאתני, שאתה מניח [לשלוח] מבין שבעה ושולח ממין שנים, ואם יפגע בי שר חמה או שר צנה נמצא חסר בעולם בריה אחת ב) לא נתבאר בכלל מאין דרש זה, ויתכן דדריש הלשון יצוא ושוב מלשון תשובה, וכ"מ במדרשים, וע' מש"כ בסמוך פסוק י"א בדרשא עלה זית. .(סנהדרין ק"ח ב') ח׳:קפ״ג א׳ היונה מאתו, א"ר ירמיה, מכאן שדירתן של עופות טהורים [היא] עם הצדיקים ג) דריש מדכתיב מאתו, וזה המאמר הוא בהמשך על המאמר המובא לעיל בפסוק תחתים שנים ושלישים, תחתיים לזבל, אמצעיים לבהמה, עליונים לאדם, ומוסיף בזה דהיונה היתה אתו, ואולי הוא משום שכן דרך הארץ. .(סנהדרין ק"ח ב') ח׳:קפ״ו א׳ עלה זית וגו'. א"ר ירמיה, מאי דכתיב והנה עלה זית טרף בפיה, אמרה יונה לפני הקב"ה, רבש"ע, יהיו מזונותי מרורין כזית ויהיו מסורין בידך ואל יהיו מתוקין בדבש ותלויין ביד בשר ודם ד) וטרף הוא לשון מזונות כדכתיב (משלי ל') הטריפני לחם חקי. וכתבו התוס' דקאי על האילן של זית שהוא מר, אבל לא הזית עצמו, והש"ך ליו"ד סי' צ"ו ס"ק כ' הבין המאמר כפשטי' דקאי על הזית עצמו, ולפלא שכתב היפך דברי התוס' במקומם ולא הזכירם כלל. – ומה שראו חז"ל לדרוש ככה, פשוט הוא דסמכו על מ"ש במ"ר מהיכן הביאה העלה הזה [כיון דהכל נשטף במבול], ר' לוי אמר, מהר המשחה הביאה אותו, ר' ביבי אמר, שערי גן עדן נפתחו לה והביאה אותו, א"ר אבהו, אלו מגן עדן הביאה אותו לא הי' לה להביא דבר מעולה או קנמון או פלסמן, אלא רמז רמזה לו, א"ל לנח מוטב מר זה מתחת ידו של הקב"ה ולא מתוק מתחת ידך, והיא היא כונת הגמרא. אמנם מה שתמהו בכלל מאין לקחה העלה של זית אחרי דהכל נשטף במבול – לכאורה אפשר ליישב בפשיטות ע"פ התוספתא שהביאו התוס' בגיטין כ"א ב' גבי הא דתנן שם כותבין גט על עלה של זית ועל כל דבר שהוא של קיימא, איתא על זה בתוספתא בזה"ל, דוקא עלה של זית שמתקיים, אבל עלה של כרישין ובצלים ועלה ורדים ועלה ירקות פסול, ע"כ, מבואר מזה שלעלה של זית יש תכונה מיוחדת שאינה נפסדת, וא"כ הלא אפשר כאן לומר שלא נשטפה במבול, אך עם כ"ז קשה לומר כן לפי מ"ד במדרשים שגם אילנות נעקרו ממקומן ואצטרובלין של רחים נמוחו במבול ואבנים נמקו והיו למים וכדומה, וא"כ אין סברא שכל כך תהי' עזה וקשה תכונתה של עלה זית שתתקיים גם במקום שנחרבו כל הדברים האלה וא"כ שפיר מקשה המ"ר מאין לקחה העלה של זית. .(עירובין י"ח ב') ח׳:קפ״ח א׳ בראשון באחד לחדש. מדאכתי יום אחד הוא דעייל בחודש וקא קרי לי' חודש, ש"מ יום אחד בחודש חשיב חודש ומדיום אחד בחודש חשיב חודש, שלשים יום בשנה חשיב שנה ה) ונ"מ בזה לענין חשבון שנות ערלה ורבעי, ולפי מה דקיי"ל באחד בתשרי ר"ה לערלה ולרבעי ומונין להם משעת נטיעה, אין מונין מר"ה לר"ה אלא ל' יום בשנה חשוב שנה, ויתבאר אי"ה ענין זה לפנינו במקומו בפ' קדושים. .(ר"ה י' ב') ח׳:ק״צ א׳ אתה ואשתך. ואלו בכניסה כתיב (ו' י"ח) ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך, מלמד שביציאתו הותרה לו תשמיש המטה ו) ומה דכתיב ביציאה בסמוך פ' י"ח ויצא נח ובניו ואשתו, ולא כמו שאמר לו הקב"ה צא וגו' אתה ואשתך, י"ל דהקב"ה לא הגיד לו זה בדרך חיוב רק בדרך היתר ורשות, כלפי האיסור שאסר לו בכניסתו לתיבה לעסוק בפו"ר, כמבואר לעיל (ו' י"ח), וכמו כונת הלשון בפ' יתרו לך אמור להם שובו לכם לאהליכם כפי הדרשא שם שהתיר להם דרך ארץ, אמנם נח לא רצה עדיין להתעסק בפו"ר, כי הי' ירא מחורבן העולם עד שהבטיח לו הקב"ה על קיום העולם וכמש"כ רש"י בפרשה זו בסמוך (ט' ט'). – וגם יש ראי' דמאמר זה של הקב"ה צא וגו' אתה ואשתך הוא בדרך רשות ולא בדרך צווי, כי לפי המבואר לקמן בפרשה אמר לו הקב"ה לנח שתי פעמים אחר המבול פרו ורבו (פרשה ט', א' וז'), ומבואר שם, דפעם אחת הי' לברכה והשני' לצווי [עי"ש בפירש"י], ואי ס"ד דלשון זה שלפנינו צא אתה ואשתך הוא לצווי על חיוב פו"ר לא הו"ל לצוות על זה עוד הפעם, אלא ודאי דכאן הי' תכלית המאמר רק לביטול האיסור הקודם, והשני לברכה והשלישי לצווי. .(ירושלמי תענית פ"א ה"ו) ח׳:קצ״ד א׳ למשפחותיהם יצאו. למשפחותיהם ולא הם ז) לא נתבאר ענין זה, ויפה העיר הגר"ב דיש לכוין כונת הדרשא הזאת למאמר חז"ל בחולין נ"ח א' כל בריה שאין בה עצם אינה חיה י"ב חודש, ואחרי שהמבול הי' שוהה י"ב חודש כפי שמורה החשבון שבפרשה, א"כ היו בריות כאלה שרק תולדותיהם יצאו ולא הם. [סנהדרין ק"ח ב'] ב׳ למשפחותיהם יצאו. אמר לי' אליעזר לשם רבה, כתיב, למשפחותיהם יצאו; אתון היכן הויתון, אמר ליה, צער גדול היה לנו בתיבה, בריה שדרכה להאכילה ביום האכלנוה ביום ושדרכה להאכילה בלילה האכלנוה בלילה ח) לפי מה שפרשו המפרשים הוי באור הענין שאמר אליעזר עבד אברהם לשם בן נח, רבי, כתיב למשפחותיהם יצאו מן התבה, כלומר שכולם יצאו איש ואשתו, אתון היכן הויתון, כלומר למה לא יצאתם אתם כל אחד עם בת זוגו, רק הגברים עם הגברים והנשים עם הנשים, כדכתיב ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו, והשיב לו כי היו טרודים מאד בתיבה בכלכלת החיות השונות ולא היו מספיקים לסדר יציאתם. ובילקוט ישן דפוס שאלוניקי הגירסא במקום אתון היכן הויתון – היכן נפקיתו, והיא גירסא יותר מכוונת לענין הנתבאר, אבל לדעתי אין דרשא זו פשוטה כל כך, ואולי נלקחה בשבושים וחסרון דברים. .(שם שם) ג׳ למשפחותיהם יצאו. א"ר חייא בר בא, למשפחותיהם יצאו מן התיבה, על ידי ששמרו יחוסיהם זכו להנצל מן התיבה ט) נראה הכונה ששמרו יחוסיהן – ששמרו מצות הקב"ה שלא לעסוק בדרך ארץ בתיבה, וראי' לפי' זה ממה שהביאו ראי' לדרשא זו מאלה ששמשו בתיבה וכולם נענשו, חם יצא מפוחם [שחור], כלב – מפורסם בתשמישו, עורב – משונה משאר הבריות, משמע דזכות כולם היתה מה שלא שמשו בתיבה. .(ירושלמי תענית פ"א ה"ו) ח׳:קצ״ה א׳ ויבן נח מזבח. שחוטי חוץ אין חייבים עליהם עד שיעלום לראש מזבח, דכתיב ויבן נח מזבח ויעל עולות במזבח י) אלמא דאפילו במת יחיד שהיא בחוץ אינה העלאה בלא מזבח, וע"ע לפנינו בפ' אחרי בענין זה. .(זבחים ק"ח ב') ב׳ מזבח. א"ר אלעזר, מזבח – מזיח, מזין, מחבב ומכפר יא) מזיח גזירות רעות מעל ישראל, מזין שהעולם ניזון בזכות קרבנות שבאים מן המזון וגורמים לו ברכה, ומחבב את ישראל לאביהם שבשמים ומכפר עונותיהם, וכל זה דריש בדרך נוטריקו"ן. והנה קבענו דרשא זו כאן יען כי פה הוא המקום הראשון שכתוב שם מזבח בתורה. אמנם בהמשך חבורנו הראנו לדעת כ"פ כי בדרשות כאלו שבגמרא על הרוב יש להם לחז"ל איזה דיוק והערה באותו הלשון שאינו מתישב לפי פשוטו, משום דאל"ה מה מכריחו לדרוש, וכאן לא נתבאר מה קשה להו לחז"ל בשם מזבח אשר שרשו משם זבח ונקרא כן ע"ש הזבחים שמעלים עליו, והוא כמו השם מקדש, משכן וכדומה. ולכן נראה דעיקר הדרשא באה על שם מזבח הזהב והוא מזבח הקטורת, וידוע שמזבח זה אין מעלין עליו כל דבר זולת קטורת, וא"כ קשה למה נקרא הוא בשם מזבח אחרי שאין לו כל יחס ושייכות לזבחים, והו"ל לקראו בשם מקטר, לכן דריש אותו בנוטריקו"ן ע"ש המעלות והסגולות שיש לו, כדמפרש. .(כתובות י' ב'], מכל הבהמה וגו' עד שלא הוקם המשכן הכל כשרים להקריב בהמה חיה ועוף, זכרים ונקבות, תמימים ובעלי מומים, טהורים ולא טמאים, דאמר קרא ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור, בהמה כמשמעו, חיה בכלל בהמה, זכרים ונקבות תמימים ובעלי מומין יב) הא דחיה בכלל בהמה מבואר לפנינו בפ' שמיני בפסוק זאת החיה, ומכל מרבה זכרים ונקבות תמימים ובע"מ, ויש עוד גרסות בענין זה, והעתקנו ע"פ גירסת רש"י. .(זבחים קט"ו ב') ח׳:קצ״ו א׳ וירח ה' וגו'. א"ר חנינא, כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו, שנאמר וירח ה' את ריח הניחח ויאמר וגו' לא אוסיף לקלל עוד יג) ומבואר לעיל בסוגיא דריחא דומיא דמשתיא היא, ור"ל מדה טובה היא שיהא האדם נוח להתרצות למי שהקניטו כשמבקשין ממנו, ויען כי ע"פ רוב הנהוג לפייס את חבירו על כוס יין, לכן אמר המתפתה ביינו. .(עירובין ס"ה ב') ב׳ כי יצר וגו'. שבעה שמות ליצה"ר, והקב"ה קראו רע, שנאמר כי יצר לב האדם רע יד) ובסוגיא חשיב יתר השמות, משה קראו ערל, כמו שאמר ומלתם את ערלת לבבכם, דוד קראו טמא, כמ"ש (תהלים נ"א) לב טהור ברא לי אלהים מכלל דאיכא לטמא, שלמה קראו שונא, כמ"ש (משלי כ"ה) אם רעב שונאך, ישעי' קראו מכשול, כמ"ש (נ"ז) הרימו מכשול, יחזקאל קראו אבן, כמ"ש (ל"ו) והסירותי את לב האבן, יואל קראו צפוני, כמ"ש (ב') ואת הצפוני ארחיק מעליכם. והנה צ"ע למה לא חשיב גם שנקרא רשע כמש"כ צופה רשע לצדיק (תהלים ל"ז) ודרשו על זה בסוגיא כאן (ע"ב) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, וצ"ל דשם זה כלול בשם רע שקראו הקב"ה, כמבואר לפנינו, וא"כ לא חידש דוד שם זה ולכן לא חשבוהו. ולפי המתבאר חשבום חז"ל לשם אחד, ובעלי הלשון השתדלו למצוא הבדל בין שני השמות האלה, ואין להאריך. .(סוכה נ"ב א') ג׳ כי יצר וגו'. תנו רבנן, קשה יצר הרע שאפילו יוצרו קראו רע, שנאמר ויאמר ה' וגו' לא אוסיף לקלל עוד וגו' כי יצר לב האדם רע טו) נ"ל אע"פ שהנהוג הוא שכל יצור חביב על יוצרו, ובכ"ז קראו רע, ש"מ שקשה הוא מאד, וע"ע לפנינו לעיל ס"פ בראשית בפ' וכל יצר מחשבות לבו וגו'. .(קדושין ל' ג') ד׳ רע מנעריו. א"ר יודן, מנעריו חסר כתיב, משעה שהוא ננער ויוצא לעולם, מכאן אמרו, קטן שיכול לאכול כזית דגן פורשים מצואתו וממימי רגליו ד' אמות לק"ש, מפני שמחשבותיו רעות טז) ואע"פ דלפי ענין הדרשא שייך ענין פרישות זאת מיד כשנולד, אך גמירי דלא שליט בי' עד שיעור שיכול לאכול כזית דגן, והלשון מנעריו הוא ע"ד הלשון בש"ב ב' והנער נער, והוא כאשר גמלתו אמו, וכן כאן בהחלו להגמל, וע' מדין זה באו"ח סי' פ"א ס"א, וע"ל בפ' בראשית בפסוק לפתח חטאת רובץ מסנהדרין צ"א ב'. .(ירושלמי ברכות פ"ג ה"ה) ח׳:קצ״ז א׳ לא ישבתו. אמר ריש לקיש, עובד כוכבים ששבת חייב מיתה, שנאמר ויום ולילה לא ישבתו, ואמר מר אזהרה שלהם היא מיתתן יז) פירש"י עובד כוכבים ששבת ממלאכתו יום שלם חייב מיתה שנאמר ויום ולילה לא ישבתו, ודריש לא ישבתו ממלאכה דאבני אדם נמי קאי, ולא תימא לא ישבתו אהנך ששת עתים דקרא קאי כלומר לא יבטלו ולא יפסקו מלהיות, עכ"ל. ולא פירש הטעם למה באמת לא נאמר דקרא קאי אששת עתים ולא אאדם, ונראה דס"ל כמ"ד במ"ר (פ' כ"ה) דבימי המבול לא שבתו המזלות ולא נשתנו סדרי בראשית, וא"כ אי אפשר לפרש דקאי על העתים ועל המזלות אחרי שגם עד היום לא שבתו, ולכן פירש דקאי אאדם, כלומר שבכל העתים והזמנים לא ישבתו ממלאכה. – והנה לא נתבאר בכלל טעם מצוה זו והעונש מיתה על זה, ואולי יתבאר ע"פ מ"ד באדר"נ פ' י"א על הפסוק ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, מה ת"ל ועשית כל מלאכתך [ר"ל אחר דכתיב ששת ימים תעבוד] להביא מי שיש לו חצרות או שדות חרבות ילך ויעסוק בהם, מפני שאין אדם מת אלא מתוך הבטלה, ע"כ, והבאור פשוט דכיון שהבטלה גורמת מיתה לאדם קודם זמנו, לכן אע"פ שאין לו לאדם מלאכה הצריכה לו, בכ"ז ישתדל להמציא לו איזו מלאכה שהיא אף שאינה צריכה לגופה עתה, ורק כדי שלא ילך בטל ולא ימות, ויש לכוין ע"פ זה המאמר גדולה מלאכה שמחיה את בעליה – מחיה ממש. ולפי זה י"ל בטעם הדבר שצוה הקב"ה על עבודת האדם כדי שלא יגרום לעצמו מיתה, ויהיה לפי"ז באור הלשון חייב מיתה מעין כונת הלשון מתחייב בנפשו. ואע"פ דלפי"ז הי' מן הדין שלאו דוקא בעובד כוכבים אלא גם בישראל יהי' הדין כן, י"ל דישראל יכול לעסוק בתורה ובעבודה בעת שביתתו, משא"כ עובד כוכבים העוסק בתורה הי' חייב מיתה [ע' לפנינו בר"פ ברכה תורה צוה לנו וגו' ], והעסק בשבע מצות דידהו מועט וקל, א"כ אין לו דרך אחרת להתעסק כי אם במלאכה, והמאמר באדר"נ אולי איירי באיש המוני שאינו מסוגל לעסק התורה. ועדיין צ"ע במש"כ הרמב"ם בענין זה בפ"ט ה"ט ממלכים דדין זה הוא רק אם שבת לשם מצות שביתה שעשאו לעצמו כמו יום השבת, ורק אז חייב מיתה, ולפי דברינו הלא אין נ"מ לכאורה באיזו כונה שובת, ויש ליישב דכל זמן שאינו שובת כשביתת השבת, שביתה שלמה, אינו בטל ממש ממלאכה, דהלא עוסק הוא במלאכות קלות ובצרכי אוכל נפש, ואין להאריך עוד. .(סנהדרין נ"ח ב')

הרחב דבר על בראשית פרק-ח

הרחב דבר: ח׳:קפ״א א׳ ואת כל החיה. יפה פי׳ הראב״ע שכאן משמעות חיה אשר בו רוח חיים וכלל בזה העוף והרמש. אבל א״כ יש לפרש ואת כל הבהמה בזכירה בפ״ע ונתן המקרא טעם אשר אתו שמשמשים אותו שבשבילו נברא העולם: ב׳ וישכו המים. לא הרסו לעלות עוד כ״א עמדו במקומם: ח׳:קפ״ג א׳ ויחסרו המים. חשבון שהביא רש״י בשם רבותינו ז״ל שחסר אמה לד׳ ימים אינו בטבע וכמו שהקשה הרמב״ן ז״ל שאינו דומה חסרון המים בשעה שהם מרובים כמו שחסרין בשעה שהן מועטין ולא הי׳ אלא בדרך נס. אלא שהוכיחו זה מהמקראות שלמאי כתיב החשבון אחר שאין מזה שום הוכחה וידיעה איך חסרו. אלא ע״כ נחסר לפי חשבון. וכבר ביארנו שמזה מוכח שהרי אררט היו אז הרים הגבוהים שבעולם ומה שנמצא כהיום גבוהים מהם זה נעשו בשעת מבול: ח׳:קפ״ו א׳ את חלון התבה. הוא חלק מהצוהר הגדול שנעשה באופן שיהי׳ יכול לפתוח ולסגור. ועשה נח זה מדעתו מש״ה כתיב אשר עשה: ח׳:קפ״ז א׳ את העורב. יש להתבונן למה שלח שני עופות הללו דוקא עורב ויונה. והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם. ותו מאין הי׳ רשות לנח להוציאם מן התבה לפני זמן היציאה לכולם. ע״כ היה נראה לפי הפשט דעורב ויונה הללו לא היו מן הזוגות שנכנסו להחיות זרע בדבר ה׳. אלא בשביל שהי׳ נח לפני מי המבול כאחד מן השרים שמנהגם הי׳ גם אז לגדל עורבים ויונים. כדאיתא פ׳ מפנין ונכנסו גם המה בכלל וכל ביתך כמ״ש לעיל והי׳ מנהג העורב הגדל בבית שלא לשלחו במרחקים. משא״כ יונה היא מלומדת לכך לשאת מכתבים למרחוק ולהביא איזה דבר בפיה ע״כ כששלח נח את העורב ובראותו מים סביב התבה לא הלך למרחוק אלא יצא ושוב כ״פ סמוך לתבה אבל היונה המלומדת להביא דבר שליחות גם מרחוק מש״ה כתיב בה וישלח את היונה וגו׳ כי תעוף גם למרחוק: ח׳:קפ״ט א׳ אל התבה. פי׳ הכתוב שלא שבה אליו ממש אלא אל התבה סמוך לתבה. והיינו משום שלא הי׳ מה בפיה להשיב כמו שהיתה מלומדת. כסבורה שלא יניח אדוניה להשיבה ריקם. ע״כ עמדה בצדי התיבה ולא שבה למקומ׳ עד וישלח ידו ויקחה אליו. חמל עליה ואחזה ביד להחימה עד שתנוח מעייפותה. ובא ללמדך שכך ראוי לנהוג עם שליח כושל שלא הביא דבר תשובה מסיבה שאינו חייב בה שמ״מ ראוי לחמול עליו כמו שמנהג לעשות עם שליח שהחזיר שליחות לבעלים [ועי׳ ב״ק קט״ז] ואח״כ אל התבה היתה בתבה כמו שהיתה קודם שליחותה: ח׳:ק״צ א׳ אחרים. כבר פרש״י במקרא ח׳ שבא ללמד שגם בין שליחות העורב לשליחות היונה המתין ז׳ ימים. וראוי להתבונן על מה כתיב זה בכאן ולא במקומו ונראה דכאן וכן בשליחות השלישי היה המתנה שבעת ימים לפי השערתו דבזה המשך יש שינוי הניכר מה שלא היה אפשר לקוות בפחות מז׳ ימים. משא״כ לאחר ששב העורב לא הי׳ טעם להוחיל שבעת ימים אחר שלא הבין ממנו מאומה ומה שהחל שבעת ימים לא היה בהשערתו אלא כך קרה שהמתין שבעת ימים: ח׳:קצ״א א׳ ותבא אליו. שבה מיד לנח ממש. באשר הזמין ה׳ עלה בפיה אשר זהו דבר תשובה: ח׳:קצ״ב א׳ ולא יספה שוב אליו עוד. משום שאז לא הזדמן מה בפיה להשיב והיתה יראה גם עתה לשוב ריקם כלימודה ובאשר הי׳ לה מקום לנוח ע״כ לא שבה עוד ולדברינו מיושב מדוע לא שבה לב״ז וכדרך העופות ומכש״כ יונה המצוינת בזה. אלא כמ״ש שהי׳ יונה מלומדת לשליחות ולא הי׳ לה ב״ז: ח׳:קצ״ג א׳ והנה חרבו פני האדמה. הארץ היא כוללת יותר מאדמה כדמוכח להלן מ״ז כ׳. והודיע הכתוב כי באמת חרבו המים מעל הארץ כולה. אבל נח לא ראה כ״א אשר חרבו פני האדמה אשר סביבות התבה. ובאמת לא חרבה עוד פני הארץ כולה כ״א מעל הארץ שלא הי׳ ניכר מים על הארץ. אבל עדיין היו פני הארץ לח ומים בה. רק פני האדמה סביביו היו חורב שהוא יבש ממש כמשמעות לשון חורב כמובן בס׳ שופטים ו׳ ללמדנו שהי׳ השגחה לטובה סביב לנח קודם מכל הארץ: ח׳:קצ״ד א׳ יבשה הארץ. שני שינוים לטובה א׳ שכל הארץ נשתווה. שנית שיבשה דבראשון בא׳ לחדש עוד לא הי׳ אפי׳ סביבות התבה אלא חורב על פני האדמה למראית העין אבל בעומק האדמה הי׳ עוד לח עתה יבשה לגמרי: ח׳:קצ״ה א׳ אלהים. כבר ביארנו דזה השם כתיב בכל הענין שהוא הבורא הטבע והוא יתברך המקיימה: ח׳:קצ״ו א׳ אתך. וכן בסמוך היצא אתך. ללמדו שיעכבם אצלו איזה שעות והיינו משום דנדרשו לברכה. ויותר טוב שיהיו סמוכים להמברך ולמקום הברכה כמש״כ להלן ט׳ י׳: ח׳:קצ״ז א׳ בעוף ובבהמה ובכל הרמש. וחיה בכלל בהמה מטעם שכתבנו לעיל ז׳ י״ד. דבמקום שנשתנה טבע החיה לבהמה נכללו יחד. וכאן ג״כ אחר שיצאו מן התבה וסר פחד המים מכ״מ היו בשעה זו בטבע בהמה להיות עומד סמוך לנח ובניו: ב׳ היצא. לא שיפתח הדלת ויצאו אלא הוא יוציאם כדי שישגיח עליהם שלא יזיקו זא״ז כמבואר בקרא הסמוך: ג׳ ושרצו בארץ. יהיו מהלכים ברחבי הארץ. ובזה ופרו ורבו על הארץ. וכן יבואר להלן ט׳ ז׳: ח׳:קצ״ט א׳ כל החיה וגו׳ למשפחותיהם. ולא נזכר בהמה דמשמעות למשפחותיהם בא ללמד שהי׳ נח נזהר להוציאם בסדר נכון שלא יהיו מעורבים ולא יזיקו זא״ז. אבל זה החשש לא הי׳ אלא בחיה ובעוף וברמש. שהגדול והחזק מזיק לקטן ממנו משא״כ בבהמה שאין דרכו להזיק לשאינו מינו: ח׳:ר׳ א׳ ויבן נח. משום שהי׳ נדרש לברכה ע״כ הקריב קרבן שמוכשר לברכה כידוע: ב׳ מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור. מבואר לעיל ז׳ ב׳ דלפי הפשט נכלל בזה הדיוק לאפוקי טמאה לאכילה וטמאה לקרבן היינו בע״מ בבהמה ומחוסרי אבר בעוף. דאע״ג דב״נ כשר להקריב בע״מ מכ״מ נח הקריב דוקא תמימים שיהיו לרצון ולריח ניחוח מה שאין זה בב״נ כלל: ח׳:ר״א א׳ אל לבו. כנוי להמזלות של הברואים שמהם תוצאות חיי הברואים כמו הלב ולב העולם כנוי לב הקב״ה כ״י במש״כ לעיל בפסוק ויתעצב אל לבו: ב׳ לא אסף לקלל עוד וגו׳. המשך הדברים וגם טעם כי יצר וגו׳ הוא הענין שכתבנו לעיל ו׳ י״א דזנות משחית תבואת הארץ ומביא רעב וזה הי׳ לפני המבול והרעב הביא חמס והחמס הביא המבול. ואמר ה׳ כי לא אוסיף לקלל עוד וגו׳ ותיבת עוד נראה מיותר ופירשו חז״ל שלהי סנהדרין על כיב״ז לא תבנה עוד לכמו שהי׳ וע׳ מש״כ בס׳ דברים י״ז י״ז. וכן כאן הפי׳ דאע״ג דודאי המדה כך הוא לדורות לקלל את האדמה בעבור האדם. אבל לא אוסיף לקלל עוד כמו שהי׳ רעב של כלי׳ בכל העולם. כי משפטי ה׳ תכליתן להגיע למוסר וטובת האדם. אבל לא כן הדבר: ג׳ כי יצר וגו׳. ויבואו מזה אך לידי גזל וחמס: ד׳ ולא אוסיף עוד וגו׳. וזה לא יהי׳ בשום פנים הכאה של כלי׳ כמו שהיה וא״כ א״א לקלל בזה האופן שהי׳ כי אם במקום א׳ שיוכל להביא מזה מוסר למדינה אחרת אבל להיות קללת הארץ באופן שהיה אי אפשר וא״כ יש לראות עצה אחרת שלא יגיעו לזנות בכל הארץ כמו שהי׳. וזהו דבר ה׳ עוד. ח׳:ר״ב א׳ עוד כל ימי הארץ וגו׳. דזנות בא מבטלה הבא משפע ברכה ורוב בריאת הגוף אבל מעתה יהי כל ימי הארץ זרע וקציר וגו׳ וכ״ז מביא לידי עבודה ולידי חולאים ע״י שינוי אוירים. ובזה יגיע אשר. ב׳ יום ולילה לא ישבותו. וממילא לא יחטא כל האדם:

פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-ח

רשב"ם: י׳:קנ״א י׳:קנ״ב י׳:קנ״ג י׳:קנ״ד י׳:קנ״ה י׳:קנ״ו י׳:קנ״ז י׳:קנ״ח י׳:קנ״ט א׳ לפני ה' – בכל העולם. וכן: ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים, בכל עולמו של הקב"ה לא הייתה עיר גדולה כנינוה. י׳:ק״ס י׳:קס״א י׳:קס״ב י׳:קס״ג י׳:קס״ד י׳:קס״ה א׳ וכנען ילד – ופוט לא כתב כאן. ואמרו רבותינו: [היינו] סבורים שנתבלעה משפחתו של פוט, עד שבא יחזקאל ופירש בפרשה, (צור) [כוש] ופוט ולוד. ושאל הרב ר' יוסף קרא את ר' שמואל: מאחר שלא נתבלעה משפחתו למה לא כתב [ו]פוט ילד? אמר) בפרשה זאת כתובים שבעים בנים מבני נח. מכאן אנו למדים שבעים אומות, שהרי כתוב בפרשה ומאלה נפרדו. ופוט וכל בניו לא היו אלא אומה אחת. ואילו אמר ופוט ילד פלוני ופלוני, היאך יכול לומר מאלה נפרדו דמשתמע כי הגוים היו נפרדים מבני נח? [ו]לפיכך פירש כל אחד ואחד, שאם כן, יהיה יותר משבעים לשון, לכך לא כתב ופוט ילד, לידע כי פוט וכל זרעו לא היו אלא לשון אחד.

תולדות יצחק על בראשית פרק-ח

תולדות יצחק: ח׳:קצ״ג א׳ ולא מצאה היונה מנוח אע"פ שנראו ראשי ההרים אין מנהג העופות לנוח בראשי הרים גבוהים ואין אילן שם: ח׳:קצ״ה א׳ עלה זית טרף לא נעקרו האילנות שלא היה שם נחל שוטף. אבל בב"ר מהיכן הביאה אותו ר' לוי אמר מהר המשחה דלא טפת ארעא דישראל במבול זש"ה ארץ לא מטוהרה היא לא גושמה ביום זעם וכוונתם שנעקרו האילנות ונמוחו ואפילו רחים שנאמר אבנים שחקו מים ומאמרם דלא טפת ארץ ישראל שלא היה שם גשם שנאמר לא גושמה ולא נפתחו בה מעינות תהום אבל המים נתפשטו בכל העולם ואין סביב ארץ ישראל גדר לעכב המים ולדעת רבי לוי מפני שלא ירד בארץ ההיא גשם שוטף נשארו בה האילנות. ובתחלת הפרשה הזאת יש ספקות: הספק הא' שאמר בדורותיו ידוע הוא שבדורותיו היה צדיק ולא בדורות שעברו קודם שנולד ולא בדורות שיבאו אחריו: הספק הב' אחר שאמר שהיה צדיק תמים אין צריך לומר את האלהים התהלך נח: התשובה לספק הראשון בא לומר שבכל הדורות ההם לא למד ממעשיהם ולפי שזה תימה שהיה דר בין רשעים כל כך זמן ולא למד מהם אמר אל תתמה שאע"פ שהיה דר בתוכם לא נתחבר עמהם אלא את האלהים היה מתהלך ולזה לא אמר לפני האלהים כמו שאמר התהלך לפני שאלו אמר כן היה מורה שעבד את ה' ולא בא בכאן על זאת הכוונה ובזה נופל לשון את כמו וילך אתו לוט קום לך אתם. ובזה הותר הספק הב' שנראה מיותר את האלהים התהלך נח: הספק הג' למה אמר בתחלה איש צדיק תמים היה. ואמר לו הש"י אותך ראיתי צדיק ולא אמר תמים: התשובה לפי שאמר שהיו גזלנים ותמלא הארץ חמס ועוד שהיו משחיתים דרכם והוא עריות ולא נחתם גזר דינם על העריות אלא על הגזל ובנח אמר שהוא הפך בשניהם צדיק בענין הגזל תמים בענין השחתת הדרך אם כן כשאמר בא אתה וכל ביתך אל התיבה לא היה ראוי שיאמר תמים שכוונת הש"י לומר בוא אל התיבה ולא תמות כדור הזה שהם בעלי חמס ולזה ימותו על החמס ואתה שאינך בעל חמס לא תמות. ואי אפשר לומר תמים שר"ל שלא השחית דרכו שהם גם כן לא מתו על השחתת דרכם: הספק הד' מדוע לא גמר מה שהתחיל אלה תולדות נח והפסיק עם אמרו איש צדיק תמים היה: הספק הה' מה צורך לומר ויולד נח שלשה בנים שהרי אמר בסדר בראשית ויולד נח את שם את חם ואת יפת: הספק הו' אחר שנח צדיק תמים היה בדורותיו למה לא התפלל על בני דורו כמו שהתפלל אברהם אבינו על סדום. וי"א לפי שהעולם קיים בי' צדיקים לא בפחות ולכן לא התפלל אברהם בענין סדום על פחות מי' אבל באי התיבה לא היו אלא נח ובניו ונשותיהן. ועוד שק"כ שנה התרה בהם ולא חזרו בתשובה ואינם ראויים להצלה בשום ענין: הספק הז' למה הקריב קרבן שאם על חטא צדיק תמים היה אם על הודאה על נס היה לו להקריב שלמי תודה ולא עולות והנכון בעיני להתיר כל אלו הששה ספקות בתשובה אחת והוא שיש צדיק טוב לשמים וטוב לבריות ונקרא צדיק טוב ויש רע לשמים ורע לבריות ונקרא רשע רע כמו שאז"ל במסכת קדושין. ולזה אמר בנח שהיה טוב לשמים וטוב לבריות וזהו מ"ש איש צדיק תמים היה בדורותיו פירוש עם דורותיו שהיה עושה לכל דורותיו מעשים טובים וגומל חסדים וזהו טוב לבריות ואמר שגם כן היה טוב לשמים וז"ש את האלהים התהלך נח פי' ביראת ה' היה מתהלך. ובזה הותר הספק הא' מה צורך לומר בדורותיו שדבר ידוע שאם היה צדיק היה בדורותיו ולא בדורות אשר לפניו ואחריו שאין הכוונה שהיה צדיק בזמן דורותיו אלא שהיה עושה לאנשי דורו טובות לא חומס ולא גוזל אלא נותן צדקה לענייהם ומלוה לעשירים וגומל חסדים טובים. ובזה הותר ג"כ הספק הב' מה צורך לומר את האלהים התהלך נח אחר שאמר איש צדיק תמים היה: התשובה שאמר ב' דברים אחד שהיה טוב לבריות וז"ש בדורותיו. הב' שהיה גם כן טוב לשמים וז"ש את האלהים התהלך נח. ובזה הותר גם כן הספק הד' למה לא גמר מה שהתחיל שהיה לו לומר אלה תולדות נח שם וחם ויפת. התשובה שהאדם מורכב מגוף ונפש ולשניהם יש בנים בני הנפש הם מעשים טובים ובני הגוף הם הבנים הגופניים ולזה אמר אלה תולדות נח פי' כל בניו בני הנפש ובני הגוף בני הנפש שלו הם שהוא צדיק תמים טוב לשמים ולבריות אם בני הגוף ויולד נח שלשה בנים והנה גמר מה שהתחיל בלא שהפסיק בנתים בענין אחר וזה שאמרו ז"ל שעיקר תולדותיהן של צדיקים הם מעשים טובים שבני הנפש הם מיותר מעלה מבני הגוף שהגוף מת והנפש נשארת. ובזה הותר גם כן הספק הה' שלזה כפל ויולד נח ג' בנים אחר שאמר בסדר בראשית ויולד נח את שם את חם ואת יפת שבסדר בראשי' לא אמר בה תולדות נפשו של נח אלא תולדות הגוף ולפי שעתה הוכרח לומר שבעבור בני הנפש שהיו צדיקים לא מת נח במבול הוצרך לומר שגם בני הגוף לא מתו במבול בעבור שבני הנפש של נח היו צדיקים גמורים. ובזה הותר גם כן הספק הג' שהיה ראוי לומר בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק תמים. התשובה שנח היה טוב לבריות בשלימות אבל טוב לשמים היה ולא בשלימות וז"ש צדיק תמים היה עם דורותיו אבל טוב לשמים היה ולא בשלימות וז"ש את האלהים התהלך נח ולז"א אותך ראיתי צדיק לפני פי' לפני היה צדיק אבל לא תמים. ובזה הותר הספק הו' שלזה לא התפלל על בני דורו כמו שעשה אברהם על סדום לפי שלא היה תמים עם הקב"ה שהיה מקטני אמנה ולא האמין שהקב"ה יביא מבול וחשב שמה שצוה הקב"ה לעשות תיבה היה כדי שיחזרו בתשובה ואם לא יחזרו שלא יביא מבול וזה מסכים עם מה שכתב בזוהר שחטא נח בשלא התפלל עליהם ולז"א כי מי נח זאת לי קראם מי נח כאלו הוא הסבה שהביא הקב"ה מי המבול ולזה לא אמר כי מי המבול זאת לי. ובזה הותר גם כן הספק הז' למה הקריב קרבנות כשיצא מן התיבה לפי שחטא במחשבתו ולזה הקריב עולות ולזה עלת חסר כתיב שהוא בגי' ת"ק לפי שיש ת"ק שנים מן הארץ עד השמים ולזה לא האמין שתהיה ההשגחה כל כך פרטית לשיביא מבול אחר שהמרחק הוא גדול מהארץ עד השמים וה' בשמים הכין כסאו והעולה בא על המחשבה וזהו שאז"ל וישאר אך נח שהכישו ארי לפי שאיחר מזונותיו. ויש להקשות למה הכישו אחר שהיה צדיק תמים אלא שחטא במחשבה. עוד יש להקשות למה לא נחתם גזר דינן על העריות שקשין מגזל ונחתם על הגזל. תשובה שהגזל הוא הפך הכוונה הראשונה בבריאת עולם שהיא שכל אדם יתן משלו לאחרים וז"ש אשר ברא אלהים לעשות שאלו יעשו טובה לאחרים ואחרים לזולתם ובזה יתקיים העולם והגזלן עושה הפך זה ומזיק היישוב והנהגת העולם ויהיה העולם בטל ויהפך לתהו ולפי שהכוונה הראשונה אפילו בבני אדם יש חפץ גדול ורצון בה שהוא הרצון הראשון לכן לא נחתם גזר דינן אלא על הגזל. ונוכל להתיר זה הספק באופן אחר והוא שעון הגזל הם רואים בעיניהם שהוא עון פלילי והם מזידים עליו שהשכל גוזר מצות לא תגזול אבל חטא השחתת דרכם אינו בעיניהם עון אחר ששתי הכתות מסכימים בו והיו כשוגגים בו לכן לא נחתם דינם אלא על הגזל וז"ש וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו פירוש האלהים ראה שנשחתה אבל אנשי הדור לא ראו והיו שוגגים על זה אבל קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם שהם עצמם רואים שהוא עון לכן הנני משחיתם וז"ש מפניהם שהם עצמם רואים. זהו דעתי בהיתר כל אלו הספיקות: ח׳:ר״ו א׳ עוד כל ימי הארץ זרע וקציר הוצרך לומר כך בעבור שבשנת המבול נתבטלו זרע וקציר וכל שאר הדברים הטבעיים. ויתכן לפרש שכיון עוד לפי שאחר שגלה להם הקב"ה שלא יוסיף להביא מבול לא ייראו מה' כל הארץ ויחטאו לפניו לז"א עדיין יש לי דברים במה שאפרע מכם עוד כל ימי הארץ זרע וקציר שאם תהיו רעים וחטאים ועצר את השמים ולא יתן מטר בעתו יורה ומלקוש לזרוע ולקצור ויבוא קור גדול לצער אתכם בו ולהשחית שרשי התבואה מתחת לארץ ופרי העץ וחום גדול לעשות שדפון בתבואה אחר שהצמיחה וגם להביא קדחות עפושיות וכל שאר מיני קדחות וחלאים רעים ונאמנים בחום שורף וקיץ וחורף חזקים ויהיה קיץ בזמן החורף ויבוא החורף בזמן הקיץ כי הפרקים הפך טבעם סבה לחלאים רעים כמו שכתבו חכמי הרפואה. וגם יום ולילה ימים רעים ולילות מזיקין לא ישבותו כי לא ינוח שבט הרשע עליהם והרבה שלוחים למקום להועיל ולהזיק לכן אחרי ה' אלהיכ' תלכו. עוד יש ספקות בזאת הפרשה: הספק הא' מה צורך שיאמר הקב"ה לנח כשיצא מן התיבה לא אוסיף לקלל עוד את האדמה לא אוסיף להכות את כל חי: הספק הב' למה אמר לנח כשיצא מן התיבה ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ולא אמר לו זה קודם שיכנס לתיבה שזאת המצוה שלא יהרגו אלו לאלו כוללת לכל הזמנים: הספק הג' מה צורך לומר לו ולבניו ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגומר אחר שאמר לאדם הראשון ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה. ועוד למה לא אמר לנח כן קודם שיבוא אל התיבה ואמר לו כשיצא מן התיבה שיותר ראוי שיאמר לו כן קודם שיכנס לתיבה לפי שנח הכניס עמו לתיבה כל חיות רעות שבעולם וכדי שלא יזיקו לו היה ראוי שיאמר אז ומוראכם וחתכם וגו' יותר משיאמר לו כן אחר שיצאו מן התיבה. והיתר הספק השני הוא שלפי שאמר השם יתברך לנח ובניו שיהיו כל בעלי חיים טרף לשיניהם בשאמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה מה שלא הרשה לאדם הוצרך להטביעם במורא האדם עליהם כי כשירדפו בני האדם אחריהם להרגם יהרגו הם לאדם לזה הוצרך לומר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ. ודעתי בהיתר כל אלו הספקות בשנעשה ספק אחר והוא שהקב"ה אמר לנח צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך. והכוונה שיפרו וירבו ולזה אמר אתה ואשתך ואמר גם כן ובניך ונשי בניך ולא אמר אתה ובניך ואשתך ונשי בניך כמו שאמר כשנכנסו לתיבה שאמר שם ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך וכן אמרו חז"ל האנשים לבד והנשים לבד מכאן שנאסרו בתשמיש המטה וזה היה כשבאו אל התיבה אבל כשיצאו התיר להם הקב"ה תשמיש המטה שרצון הקב"ה שיפרו וירבו וכן אמרו ז"ל כאן התיר להם הקב"ה תשמיש המטה ונח לא עשה כן אלא יצא עם בניו ולא עם אשתו וכן בניו לא יצאו עם נשותיהם אלא עם אביהם שנאמר ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו. ויש להקשות למה לא עשה כן. והתשובה לשלשה סבות האחד לפי שאחר כך יבוא עוד מבול ויטבע כל זרעו בו לכן רצה נח ובניו להתבטל מפריה ורביה. הסבה השנית לפי שחיות רעות יטרפו לזרעו והטעם שהקב"ה אמר לאדם הראשון שיהיו שולטים הוא וזרעו בכל הבהמות כמו שאמר וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה וגו' וזה היה כל זמן שלא יחטאו אבל אחר שחטאו ובא המבול נתבטל מבני אדם זה השלטנות ואין חיה רעה טורפת לאדם עד שנדמה לו כבהמה והחוטא נמשל כבהמות נדמו ואין ערוד ממית אלא החטא ממית ולזה רצה נח ובניו להתבטל מפריה ורביה שחשב שחיות רעות יהיו טורפים לזרעו. הסבה הג' שרצו נח ובניו להתבטל מפריה ורביה הוא לפי שזרעו יהרגו אלו לאלו כמו שעשה קין להבל. ולכן הוצרך הקב"ה לומר לו שלשה דברים לפי שרצה שיהיו פרים ורבים כי לא תוהו בראה לשבת יצרה. לסבה הא' שרצו לבטל פריה ורביה ליראה ממבול אחר אמר לנח לא אוסיף לקלל את האדמה ולא אוסיף להכות את כל חי. לסבה השנית שרצו להתבטל מפריה ורביה ליראת חיות רעות אמר לנח ובניו ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו' שתהיו שולטים עליהם לצוד אותם ולהשתעבד בהם ולעשות בהם מלאכתכם. ולא עוד אלא שיהיה לכם כל כך ממשלה עליהם עד שאתם הורגים בהם ואוכלים מהם ולא יהרגו לכם וזהו שאמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל ולכן סמך לזה ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ כלו' ולא תניחו בעבור פחד ב"ח לפרות ולרבות. לסבה הג' שיהרגו האנשים אלו לאלו ולכן רצה נח להתבטל מפריה ורביה אמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וכפל מאד בזאת השלישית ואמר הרבה דברים אחד אמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. ב' מיד כל חיה אדרשנו. ג' ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם. ד' שופך דם האדם באדם דמו ישפך. ויש להקשות למה כפל כל כך ועוד מה זה שאמר מיד כל חיה אדרשנו שנראה שהכוונה שאם חיה יטרוף לאדם שהקב"ה יהרוג אותו ויש להקשות הנה אין שכל לבהמה ולחיה שהתורה לא ניתנה לבהמות אלא לאנשים שהם בעלי שכל ואין לבהמות וחיות שכר ועונש. והרמב"ן כתב מיד כל חיה אדרשנו. תמה אני אם הדרישה כמשמעה מיד החיה כמו מיד האדם להיות עונש בדבר אין בחיה דעת שתענש או שתקבל שכר ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו שכל החיה שתטרוף אותו תטרף כי גזירת מלך הוא וזהו טעם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ואיננו להעניש את בעליו בממון כי אפילו שור המדבר חייב מיתה וכו'. ויתכן שיהיה טעם מיד כל חיה שתהיה הנקמה בשופך הדם מיד כל חיה יאמר אך את דמכם אדרוש ואנקום אותו ביד כל חיה כי אשלח ברוצח כל חית הארץ ע"כ. והנכון בעיני שהכוונה באלו הפסוקים שהנהרג נהרג באחד מארבעה פנים. האחת שהוא הורג את עצמו. השנית על ידי חיה כגון ששסה בו את הכלב וכיוצא בו. השלישית שהרגו על ידי שליח. הרביעית שראובן עצמו הרג לשמעון ולכן חזר על ארבעתן. כנגד הראשונה אמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. פירוש אם אתם הורגים לעצמכם אדרוש וכן אמרו ז"ל את דמכם לנפשותיכ' אדרוש להביא החונק את עצמו יכול אפילו כשאול תלמוד לומר אך. כנגד השנית אמר מיד כל חיה אדרשנו פירוש אם הרגו בששסה בו את כלבו גם כן אדרשנו. כנגד השלישית אמר ומיד האדם מיד איש אחיו פירוש שהרגו על יד שליח אדרוש את נפש האדם. כנגד הרביעית אמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך פירוש שהרגו הוא עצמו בידיו על ידי חרב וכיוצא בו אדרוש את נפש האדם ובזה הותרו כל הספקות. אבל המתרגם פירש זה הפסוק באופן אחר שתרגם דישוד דמא דאנשא בסהדין על מימר דייניא דמיה יתשד פירש באדם בעדים ופירש עוד באדם על ידי בית דין. ונראה שדעתו שבא הכתוב הזה לתת סיוע לרוצח שלא יהרגו אותו הסנהדרין באמתלאות אלא בעדים גמורים וכן בבית דין של כ"ג שהם חכמים גדולים וראיה לזה הפירוש שהוא אמיתי בפסוק הזה לפי שנתן טעם לשדם הרוצח ישפך בעבור שהרג לצלם אלהים וזה אינו טעם כלל שגם הרוצח צלם אלהים ואינו בהמה בשלמא אם לא היה הרוצח צלם אלהים ניחא שנתן טעם למה תהרגו לרוצח לפי שזה שאינו צלם אלהים הרג לצלם אלהים אבל אינו כן שגם הרוצח צלם אלהים וראוי לעיין עליו שלא ימות אלא על פי עדים כשרים והנהרג כבר נהרג ולא נשיב נפשו לגופו בעבור שנהרוג לרוצח וראוי להשתדל מאוד על החי ולעיין עליו שלא ימות אלא כשהוא אמת הגמור שהרגו במזיד וכן ראינו שהתורה עוזרת מאד לרוצח שצריך התראה ושיקבל עליו התראה וכן כיוצא בזה דברים רבים לסיוע הרוצח לזה נאמר שכוונת הפסוק לסייע לרוצח שלא נהרוג אותו אלא בעדים גמורים וכן בבית דין ע"י חקירות ודרישות וזה נראה דעת אונקלוס ואם לא נתכוון לזה הפירוש פירוש חשוב הוא בפסוק עצמו. ולפי שהסבה העקרית לשימנעו נח ובניו מפריה ורביה הוא המבול לכן האריך מאד בבטחון שלא יביא מבול עוד והקים ברית עליו ונתן להם אות הקשת. ואם תאמר הכתוב אמר ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה וגו' ומשמע מלשון אל לבו שלא גלה לנביא וכן פירש הרמב"ן שכתב לא גלה הדבר לנביא בזמן ההוא רק ביום צוותו את משה בכתיבת התורה גילה אליו. תשובה נוכל לפרש פי' אחר בויאמר ה' אל לבו והוא שהדברים שהאדם אומר או עושה בלי עיון כשאחר כך מעיין בהם לפעמי' מתחרט מהם אבל כשאחר העיון אמר או עשה אינו מתחרט שכבר עיין כל הצורך בו וזהו שאמר אל לבו ואע"פ שאינו נופל זה בש"י דברה תורה כלשון בני אדם ורצה להורות לנו שמה שאמר לא אוסיף ולא אוסיף יהיה ודאי ולא יבטל זה הקב"ה לשום סבה מן הסבות קלות וחמורות וא"כ לפי זה הפירוש נוכל לומר שהקב"ה אמר לנח לא אוסיף ולא אוסיף ואם תמצא לומר שלא אמר הקב"ה זה לנח. מה שאמר ומוראכם וחתכם וגו' ואך את דמכם וגו' ודאי אמרו הקב"ה לנח והפירוש שפירשתי בהם יהיה נכון או הכוונה שמה שאמר לנח הוא לא אוסיף לקלל ומה שהסתיר ממנו הוא שלא עשה כן לסבת ריח ניחוח שהסבה לא גילה וזהו אל לבו. ואמר עוד שבודאי הקב"ה אמר לנח לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם שהרי הכתוב אומר כן בפירוש שנאמר ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת כל נפש החיה ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ויאמר אלהים זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ וזכרתי את בריתי ולא יהיה עוד מבול לשחת כל בשר וזהו עצמו מה שאמר אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. ואני תמה מאד על הרמב"ן וכי לא ראה אלו הפסוקים שהם בפרשה עצמה. ונראה שכוונתו שמה שגלה לנח הוא שלא יביא עוד מבול אבל עדיין יביא מין אחר מהשחתה לשחת כל בשר והוא שימטיר על כל העולם גפרית ומלח שריפה כל ארצה או דבר או חרב שיהרגו אלו לאלו ולא יהיה שריד וזה אינו נכון כי מה יועיל לנח שלא ישחית העולם במבול ויהיה נשפט אתם בדבר ובדם עד בלתי השאיר לו כל. ומה שאמר לו הקב"ה כן בצאתו מן התיבה הוא לנחמו מאבלו באבדן מולדתו ועולם חרב והיו בניו שוממין ומה נחמה היא זו שימותו כל בניו וכל בנותיו במיתה משונה וישכל מכולם יום אחד ועוד שאמר ולא אוסיף עוד להכות את כל חי שמורה שלא יכם עוד שום הכאה שיהיה כוללת לכל העולם. ועוד שהטעם שנתן הקב"ה באמרו לא אוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם הוא כולל לכל מיני משחית ולכל מיני פורענות והוא כי יצר לב האדם רע מנעוריו אמר שאין ראוי להשחית כל העולם אחר שיש להם יצר הרע משננער מבטן אמו שמיד מבקש לינק וענייני יצר הרע ולא בא יצר הטוב עד שלש עשרה שנה ואם כן העונות שהאדם עושה הם כטבעיים לו וזהו התנצלות דוד עליו השלום שאמר הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי. ואחר שהסבה כוללת המסובב כולל אם כן מה שאמר ה' אל לבו אמר לנח ובניו וכן כתב רבי אברהם ן' עזרא שכתב אל לבו עם לבו ואחר כך גלה לסודו לנח כי נביא היה עד כאן. ובזה יובן פסוק ואתם פרו ורבו שכתב רש"י שהוא מצוה וכן כתב הרמב"ן ואין לשון ואתם עולה יפה לפי זה הפירוש. ונראה שהכוונה לפי שנח ובניו היו שוממין אחר המבול בראותם עולם מלא ועתה נחרב כולו ויקוצו בחייהם בראותם אבדן מולדתם ולא יולידו עוד תולדות כי מה בצע כי ירבה זרעם ותהי אחריתם להכרית בבוא מבול עוד לכן דבר ה' על לבו לנחמו ובירך אותו והשליטו על כל חי ויהיו אוכל למו ולזה אמר הנה ברכתי אתכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם ונתתי לכם מנות ומגדנות מכל רמש אשר חי ולא תיראו מהם ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועופות ודגים בידכם נתנו ומעתה אחר שעשיתי את שלי גם אתם עשו שלכם ולא תקוצו ביישובו של עולם אבל התחזקו לפרות ולרבות כאשר צויתי לאביכם והשתדלו בריבוי תולדות וזהו לשון ואתם לומר כמו שאני עשיתי שלי גם אתם עשו שלכם פרו ורבו כמו שצויתי לאדם הראשון ולפי שזה הפסוק רומז למצות פריה ורביה אע"פ שאין עיקרו למצוה אמרו ז"ל בפרק ארבע מיתות שבא למצות פריה ורביה:

צרור המור על בראשית פרק-ח

צרור המור: ח׳:קס״ג א׳ ואמר ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה. לרמוז שהשם זכרם במדת הדין כי אף על פי שכלם חטאו בהמות וחיות ועופות וכן נח חטא בשלא התפלל על דורו. עם כל זה כבר נענשו בעונשים גדולים בהיותם נסגרים בתיבה שנים עשר חדש כי כן ימלאו ימי מרוקיהן ומשפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש. כן נענשו אלו בדיני גיהנם שהם קור וחום נור דליק וצנת שלג. כדכתיב תשלג בצלמון. וזהו ששה חדשים בשמן המור שהוא קר ולכן אינו מריח אלא כשמחממים אותו. כאומרם זכרונם לברכה צרור המור דודי לי זה אברהם מה המור ראש לבשמים כך אברהם היה ראש לצדיקים ומה המור אינו מריח אלא מכח האש כך אברהם לא נודעו מעשיו עד שהושלך לכבשן האש דכתיב אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. וששה חדשים בבשמים שהם חמים ובתמרוקי הנשים שחטאו בהם. ולכן נח והחיה והבהמה זכרם אלהים במדת הדין אחר שכבר קבלו עונשם ביסורים. ולכן ויעבר אלהים רוח על הארץ וישוכו המים הזדונים מים המרים בורות נשברים הם בעלי מדות הדין. אבל בתחלה כתיב ויסגור ה' בעדו במדת רחמים כי לולי רחמי השם היו ראויים כלם לכלייה. ולכן אמר ה' למבול ישב כלומר לולי שהשם ישב על כסא רחמים בשם ה' שהוא רחמים וברחמיו הציל לדור המבול ראויים היו כלם ליענש. וזה כאומרו ויסגור ה' בעדו ולא אמר ויסגור אלהים בעדו. ובזה וישב ה' מלך לעולם כלומר כי אחר שדור המבול היו רשעים גמורים ועם כל זה רחם עליהם ונתן לעולם שארית. כן יעשה לעולם כי אף על פי שיהיו רשעים לא יגיעו לרשעת הראשונים ובהכרח הוא שירחם עליהם בשם ה' וזהו וישב ה' מלך לעולם. או יאמר וישב ה' מלך לעולם אחר שדור המבול כחשו בה' ויאמרו לא הוא והשם נקם נקמתו מהם והשיב העולם תוהו ובוהו וחשך על פני תהום ואחר כך חזר לבראת עולם חדש. בזה יהיה מלך לעולם. כי ממנו יגורו כל יושבי תבל: ח׳:קס״ו א׳ ואמר ותנח התיבה בחדש השביעי לפי שכבר נחו המים הזדונים. ובכאן רמזו במדרש הנעלם על מעלת החדש השביעי הוא חדש תשרי שבו נברא העולם ובו תקנת המועדות ובו כפרת יום הכיפורים שהוא בחדש השביעי ואז ישב השם על כסא קדשו לשפוט תבל בצדק. וזהו ותנח התיבה שהוא כדוגמת כסא הכבוד כדכתיב בכסא ליום חגינו בחדש השביעי הוא חדש תשרי. על הרי אררט הם כל מיני מדות הדין שיצאו מכח נחש הקדמוני שנתקלל בארור אתה מכל הבהמה ותרגומו ליט את וזהו דוגמת לוט ההולך את אברם. ולולי זה מה לנו שיכתוב בתורה שנחה התיבה בחדש השביעי או בחדש העשירי וכן על הרי אררט או על הרי חשך. אלא להודיענו רמיזה גדולה מרחמי השם שנהג עם בריותיו ורחם עליהם לתת לעולם שארית כמו שהוא מרחם ביום הכפורים ואולי על זה נרמז בכאן ויהי מקץ ארבעים יום רמז לארבעים יום של יום הכיפורים שירד משה מן ההר דכתיב ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה עד שנתקבל ברצון ונפתחו שערי שמים לכל בעלי תשובה וזהו ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה. וכן רמזו גם כן כל זאת הפרשה על העתיד בענין העורב והיונה עד שאמרו עד יבשת המים זה אליהו התשבי שהוא מתושבי גלעד וזהו יבשת כמו תשבי וכתוב באליהו והעורבים מביאים לו לחם ובשר. וכן אמרו במדרש הנעלם כי בענין היונה רמוזים הגליות וכנסת ישראל היא משולה ליונה דכתיב יונתי בחגוי הסלע. ובעונה נשתלחה ונתגרשה כדכתיב שלח מעל פני. וזהו וישלח את היונה מאתו בגלות בבל ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה שהכביד מלך בבל עולו עליהם וכתיב שם ובטרם יתנגפון רגליכם על הרי נשף: ח׳:קע״א א׳ ותשב אליו אל התיבה שחזרה בתשובה וקבלה. וזהו וישלח ידו ויקחה כדכתיב וידי אדם מתחת כנפיהם. חזרה לחטוא כבראשונה ויוסף שלח את היונה בגלות יון. ותבא אליו היונה לעת ערב שחזרה בתשובה. ולפי שגלות יון החשיך פניהם של ישראל כשולי קדירה. אמר לעת ערב לפי שחשך עליהם היום וערבה כל שמחה. והנה עלה זית טרף בפיה לולי שהעיר השם רוח הכהנים המשוחים בשמן זית שהם חשמונאי ובניו כמעט אבדה שארית ישראל. וממה שכתב בכאן בגלות יון לעת ערב אני סבור כי מזמור שיר חנוכת הבית לדוד נתקן על חנוכת הבית של חשמונאי כדתנן בחמשה ועשרים בכסליו ותמניא ימי חנוכה אלין. כי בשביל הנס שעשה עמהם בשמן קבעום ימי חנוכה להדליק בהם נרות לפי שהוא נס גדול מושפע משפע החכמה הקדומה ומשם יורד לזקן אהרן שהוא גדולה כדכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו. ולפי שזה נס גדול ובמקום קדוש מושבו תמצא שכתב כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר כי בכד הקמח כתיב לא כלתה אבל חסר. לפי שכד הקמח היא למטה בספירת מלכות. אבל צפחת השמן לא חסר לפי שהיא למעלה במקום חכמה עליונה. ולכן נעשה נס בשמן והדליקו ממנה שמנה ימים. ועל זה סדר מזמור שיר חנוכת הבית כמו שאמרו שאמר הקב"ה לחנוכה אחרת אתה שמור וכמו שפירש הרמב"ן ז"ל. ולזה אמר ארוממך ה' כמו שרוממתני והעליתני מבור היון ולא שמחת אויבי לי הם היונים. ולפי שכל זה היה מצד העונות אמר שועתי אליך ותרפאני רפואת נפש כאומרו רפאה נפשי כי חטאתי לך. ובכפרת העונות העלית משאול נפשי וכו' ואם כן זמרו לה' חסידיו הם הכהנים הנקראים חסידים כדכתיב תומיך ואוריך לאיש חסידיך וכן אמר כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו. ולוייך ירננו מיבעי ליה. אלא לפי שדוד אמר קומה ה' למנוחתך. ואמרו בזוהר שהיה בדיחא דמלכא ואמר שהיה רוצה לעשות משתה גדול ושיבא השם לשמוח עמו. ולפי שידוע כי מלך אחד שמזמין מלך אחר לביתו ראוי לו שיעשה רצון המלך ולא ישתמש בכליו (ובמי ניגוניו) אלא שיעזוב הכל לכבוד המלך שהוא מזומן אצלו. ולכן אמר דוד אחר שאתה מזומן לשולחני יש לך לעשות כרצוני ואף על פי שמן הדין הלויים הם המשוררים שלך. אני רוצה להעבירם ושישוררו החסידים וזהו וחסידיך ירננו ואף על פי שאין זה ראוי בעבור דוד עבדך אל תשב וכו'. ולא די שהורה לו זה אלא שנתן לו מתנות רבות וזהו נשבע ה' לדוד מפרי בטנך וכו'. ואם כן זמרו לה' חסידיו בכאן הם הכהנים שנעשה הנס על ידם. ולפי שמי יוכל להודות למי שאינו מכיר וכן השם לפי גודלו מי יוכל להללו. לזה אמר והודו לזכר קדשו רוצה לומר לזכרון הנסים והנפלאות והוא מצד מעשיו כי רגע באפו חיים ברצונו. בכאן רמז איך הגיעו לדכדוכה של נפש ולא נשארו אלא חשמונאי ובניו אבל הוא נתן להם חיים ברצונו אף על פי שישראל לא היו ראויים. בערב ילין בכי זהו מה שאמר בגלות יון ותבא אליו היונה לעת ערב שהיו בצרה ובחשך גדול. וזהו בערב ילין בכי ולבקר רינה כי פתע פתאום היתה תשועתם של חשמונים. ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם זה אמר כנגד ישראל שהיו אומרים כשהיו בשלום שבהמ"ק קיים. בל אמוט לעולם אחר שבהמ"ק של מטה מכוון כנגד בה"מ של מעלה וכמו שאי אפשר למקדש של מעלה ליחרב כך אי אפשר למקדש של מטה. וזהו מה שאמר הנביא אל תבטחו לכם אל דברי שקר לאמר היכל ה' היכל ה' המה שהיו אומרים כי היכל של מטה והיכל של מעלה הכל דבר אחד. וזהו היכל ה' המה זה שקר כי הכל תלוי ברצון השם. וזהו ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם וזה שקר לפי שהכל תלוי ברצונו. וזהו ה' ברצונך העמדת להררי עוז שהוא ירושלם כדכתיב הרים סביב לה אבל כשהסתרת פניך ממני הייתי נבהל ומיד נחרב בית המקדש. ולא נצטרך לדעת המפרשים שאומרים להררי לשכלי ולכן אליך ה' אקרא אחר שהכל תלוי בך. מה בצע בדמי זהו בחרבן בית שני היודך עפר שהם ישראל שנמשלים לעפר הארץ ורמוסים כעפר. וכן היודך עפר הבית כשהיא נחרבת עד היסוד בה לכן שמע ה' וחנני מבנין בית שלישי ואז הפכת מספדי למחול לי ותאזרני שמחה כדכתיב כי בשמחה תצאו ואז יזמרו כבוד כדכתיב גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון ולא אמר השני. ולא ידום כמו שהיה בשאר בתים אלו ישראל. אלהי לעולם אודך דכתיב לקרוא כלם בשם ה' וזהו לעולם אודך בלי הפסק לא כמו בבתים הראשונים. ולכן אמר בכאן בגלות יון ותשב אליו היונה לעת ערב וזהו בערב ילין בכי כמו שכתבתי. אח"כ חזרה לחטוא כבראשונה וגלתה גלות רביעי הוא גלות אדום וזהו וייחל עוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה בגלות אדום ולא יספה שוב אליו עוד היא מעצמה אלא שהקדוש ברוך הוא יעורר אותה ויקימה מעפרה כדכתיב אקים את סכת דוד הנופלת. וזהו נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל שפירושו לא תוסיף קום מעצמה אלא שהקדוש ברוך הוא יסייעה ויתן לה יד. וזהו אקים את סוכת דוד וזהו ולא יספה שוב אליו עוד מעצמה לפי כובד הגלות והשעבוד עד שהשם יסייעה: ב׳ אחר כך אמר שיצא נח מהתיבה ובנה מזבח לה' על טובות גמלתהו ושהצילהו מהמבול ומצער הבהמות. ויעל עולות במזבח לכפר על הרהור הלב ועל חטאתו אשר חטא לפי שלא התפלל על דורו אף על פי שהיו רשעים. כמאמרם ז"ל כל מי שיכול לבקש רחמים ואינו מבקש נקרא חוטא שנאמר חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם. ולכן אמר וירח ה' את ריח הניחוח ברחמים ולא אמר את ריח ניחוחו כמו שאמר בהבל וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. לומר שלא היה ראוי אלא מצד הקרבן וזהו וירח ה' את ריח הניחוח. ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. הרמז בזה כי אחר שיצר לב האדם רע מנעוריו והם חוטאים תמיד אין ראוי לתת להם מקום לחטוא כי הם אינם טובים כי אם מיראת העונש ואם הם יודעים שהשם נשבע ואמר לא אוסיף עוד להכות את כל חי בכל יום יוסיפו לחטוא. ולכן אמר שזה לא אמרו אלא כמדבר עם לבו ועם עצמו ודברים שבלב אינם דברים. וכן רמז בזה כי השם אמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם ונראה שע"כ קלל האדמה בעבור האדם. ולזה חס ושלום נראה עול בחוקו יתברך כי לא יומתו אבות על בנים מפורש בתורה ואם האדם חטא אדמה מה חטאה וזה משל הדיוט בשביל עון הנפח הרגו החייט. וזה דבר שאין צריך פרסום בשביל הפתאים כי ליודעים אין זה עול אבל הוא משפט צדק. אחר שהכל נברא בעבור האדם אם אדם חוטא כל הדברים ראוי שיחסרו שכמותם שניתן להם בעבור האדם אם אדם חוטא. ולכן אמר שזה לא אמרו בהקהל כי הדברים הנאמרים בהקהל המון העם ימירו הדברים או יבינו הפך המכוון. ולכן אמר ויאמר ה' אל לבו כי כן צריך לדבר כזה כבוד אלהים הסתר דבר. וכל זה לפי שיצר לב האדם רע מנעוריו כל היום התאוה תאוה וחשב מחשבות רעות עד שכמעט האדם מחוייב לחטוא. וזהו חטאת נעורי ופשעי אל תזכור כחסדך וכו' שאני מורכב הדברים הפכיים ומטעמי האומר לרעהו שרשי רתמים. וז"ש בברכות אלולי שלשה מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל כשיבואו לדין דכתיב כי כחומר ביד היוצר כן אתם בידי לסייע אתכם ולא לסור מכם הבחירה. וכן מה שאמר אספה הצולעה והנדחה אקבצה. ואשר הרעותי שפירושו אני גרמתי לכם שבראתי יצר הרע בכם. ומכאן אמרו עלובה עיסה וכו'. וזהו כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולכן לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי במבול. אבל לא תטעו בזה לומר אף ע"פ שנחטא לא יענישנו כי אף על פי שלא אעניש אתכם במים עונשים אחרים נשארו בידי. וזהו עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום ובידי הזרע והקציר לתת הגשם בזמנו או שלא בזמנו. וכן בידי קור וחום שהם מיני חלאים כמו שכתוב יככה ה' בשחפת ובקדחת וכו'. וכן קיץ וחורף כי בהתעות סדריהם יוסיפו סרה וחלאים חדשים גם ישנים גדולים מנשוא. ולא תאמר כי זה יהיה מזמן לזמן או משנה לשנה אלא אפי' מיום ליום אני יכול לחדש גזירות וזהו ויום ולילה לא ישבותו כאומרם ז"ל ואדם נדון בכל יום. ואם יהיה פי' ויאמר ה' אל לבו כמו צור לבבי וחלקי פירושו ידוע ליודעים: ג׳ אחר כך ספר שבירך השם את נח ואת בניו והשליטם על החיות והתיר להם הבהמות והחיות לאכול כירק עשב שהתיר לאדם הראשון לפי שאדם הראשון היה יציר כפיו של הקדוש ב"ה. ולפי דקות שכלו ורוח בינתו לא היה ראוי שיטמטם שכלו במאכל הבהמות לפי שחייו היו חיים ארוכים וכל הנמשכים ממנו היו חזקים ויכולים לקיים עצמם בירק עשב. ואולי היה עונש מאתו יתברך בעבור חטאתו שנמשל כבהמות וכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך אבל עכשיו לנח ובניו התיר להם הבשר לפי חולשת הבאים מכחו וקוצר ימיהם. וכן לפי ששלטו בעצמם ולא נמשכו אחר הבהמות רצה לתת להם מעלה במאכלם מבהמות ואסר להם בשר בנפשו דמו כי רצה להתיר גופם ולא נפשם כי הדם הוא הנפש ואע"פ שהתרתי לכם הבהמות אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. ואמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך לאסור הרציחה וזהו שופך דם האדם באדם אחר דמו ישפך. וכן שופך דם האדם באדם אע"פ שלא יצא דמו לחוץ דמו ישפך. וכן שופך דם האדם באדם אחר שהוא הגורם והמצוה דמו ישפך. כי עונש הגורם כעונש העושה. וכן שופך דם האדם באדם הידוע שהוא הצדיק באדם דמו ישפך. אבל הרשע הותר דמו לכל אדם. אבל הצדיק אינו כן כי בצלם אלהים עשה את האדם הידוע אבל הרשעים אינם בצלמו. וכן שופך דם האדם באדם אחר שהוא בנו או קרובו דמו ישפך כדכתיב גואל הדם הוא ימית את הרוצח. ולכן סמך ואתם פרו ורבו בענין שיהיה לכם גואל לדרוש דמכם. ולכן אמרו ביבמות כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים ומבטל את הדמות כי הוא שופך דמו אחר שאין לו בן לדרוש דמו. וזהו ומבטל את הדמות כי האדם מוליד בדמותו ואחר שאין לו בן מבטל את הדמות כלומר מבטל דמותו. רבי עקיבא אומר כאלו ממעט את הדמות לפי שהאדם עשוי בדמות דיוקנו של הקב"ה ואחר שאין לו בנים כביכול הוא ממעט את הדמות אבל לא מבטל. ואחרים אומרים גורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך בזמן שזרעך אחריך שכינה שורה עליכם אין זרעך אחריך שכינה על מי שורה על העצים או על אבנים. אחרים לא באו לחלוק כי כולם אמרו דבר אחד אבל הוא מפרש דברי רבי עקיבא שאמר כאלו ממעט את הדמות וכי מי יוכל למעט את הדמות. לזה אמר תדע היאך ממעט את הדמות שגורם לשכינה שתסתלק מישראל ובזמן שהשכינה בקרבנו יש לנו צלם ודמות ובצלו נחיה בגוים. אבל כשהשכינה מסתלקת כביכול כאלו ממעט את הדמות שבקרבנו. ולכן סמך אצל שופך דם האדם ואתם פרו ורבו: ד׳ אחר כך אמר ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם. לפי שלמעלה אמר לא אוסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. ומכאן אמרו שא"ה אשר נשבעתי מעבור מי נח לפי שכפל דבריו בין שיהיה הכפל מלא אוסף לא אוסף שני פעמים בין שיהיה מכפל ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ וחזר לומר ולא יהיה עוד המים למבול זהו כמו שבועה. ונראה שאין אנו צריכין לכל זה אחר שהשבועה מפורשת לפי שבראשונה אמר לא אוסף עוד להכות את כל חי ונראה שאלו היו דברים בעלמא. לזה חזר לומר ואני הנני מקים את בריתי לרמוז שהיה רוצה להקים דברו בשבועה ולכרות עליו ברית. וזהו הנני מקים דברי בברית חדשה שלא תופר. ולפי שלמעלה לא אמר אלא ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי סתם. בא לפרש שזה משמע גם כן על הבהמה והחיה ולזה אמר ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולפי שזה משמע ולא יכרת להזיק אבל יהיה מבול ולא יזיק לזה חזר לומר ולא יהיה עוד מבול. ורצה לתת אות לזה הברית וזה שאמר זאת אות הברית אשר אני נותן ביניכם את קשתי נתתי בענן בענין שכשיהיה חרון אף בעולם כי זהו בענני ענן על הארץ. באותה שעה נראתה הקשת בענן וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם כי זאת היא השבועה שאמר אשר נשבעתי מעבור מי נח באופן שלא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר. וחזר לומר והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכר ברית עולם. לרמוז כי לפי שלמעלה אמר ונראתה הקשת בענן ואחר כך וזכרתי את בריתי ונראה שהקשת דבר אחד והברית דבר אחר. לזה חזר לומר שאינו כן כי הכל דבר אחד וזה שאמר והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכר ברית עולם באופן שהקשת והברית הוא דבר אחד אין הבדל ביניהם. ולחזק זה חזר לומר בסוף זאת אות הברית אשר הקימותי כי אות הברית והקשת הכל דבר אחד כי כשנראה הקשת הוא הברית שכרת השם כאלו הוא נמצא בברית כאומרו העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו. ובאברהם נאמר והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה. וכן בכאן הקשת שנראה הוא אות הברית שלוחו של שכינה ולכן אמרו המסתכל בקשת עיניו כהות לפי שנסתכל בשכינה ואין ראוי לעשות כן אלא כמו שעשה משה דכתיב ויסתר משה פניו כי ירא וכו'. ולכן המסתכל בקשת לא חס על כבוד קונו כי כבוד אלהים הסתר דבר. ואפילו הנביא כתיב בו כמראה הקשת אשר יהיה בענן הוא מראה דמות כבוד ה' ואפול על פני. לפי שהוא מראה השכינה הנקראת זאת אות הברית וזהו וראיתיה לזכור ברית עולם. ולפי שנח היה צדיק זכה לאות הקשת כי אין להפריד ביניהם בין המלך והכלה. ולכן תמצא שיש בה סימני אבות הם אברהם יצחק ויעקב בסוד לבן ואדום וירוק. לבן הוא חסד לאברהם. אדום הוא פחד יצחק. ירוק הוא יעקב באמצע המראות. כדכתיב יושב אהלים. והרי אמרו האבות הם הם המרכבה ואם כן בסוד הקשת סוד המרכבה. ולכן אמרו שאין להסתכל בקשת. ולכן כתב הקדוש רשב"י ז"ל לא תצפה לרגלוי דמלכא משיחא עד דתחזי גוונוי דקשת נהירין. כי כן האמת כי עכשיו בעונותינו השכינה עמנו בגלות שחורה ונאוה וכשיאירו פניה וגווניה אז החשך יכסה ארץ ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה פנים בפנים. לא כמו עכשיו כי כבוד אלהים הסתר דבר: ה׳ אחר כך אמר ויחל נח איש האדמה שהתחיל להיות עובד אדמה ונטע כרם. והרמז שחלל עצמו מהדיבוק האלהי ונטע אחר עבודת האדמה והנאותיה. וזהו ויטע כרם ושתה מפריו ונתגל בתוך אהלו. ולברר זה דק ככפור רמז כי בראשונה נקרא איש צדיק תמים מוכן לכל טובה וכשנתעצל לבקש רחמים על דורו נקרא צדיק לבד. ועכשיו אחר שנחרב העולם לא נקרא צדיק ולא תמים אלא איש אדמה שפירושו איש שבעבורו נאבדה האדמה. וזהו ויחל שנעשה מקדש חול. ומצדיק תמים ירד לאיש אדמה עד ששתה מן היין ונתגל בתוך אהלו. וזה דבר סתר בעומקי התורה. ולכן נכתב אהלה בה"א אהל ה"א כמו שכתב באברהם ויט אהלה אהל ה"א. וכבר רמזתי בחטא אדם הראשון שהוא היה הראשון מאותם שנכנסו לפרדס החכמה ולא עמדו בהם. ונח הי' שני מהנכנסים לפרדס ולא עמד בו. וזהו וישכר ויתגל שנטרף דעתו עליו ולא יכול להשיג הדברים על אמתתם. ואברהם נכנס לפרדס גם כן ועמד טעמו בו וריחו לא נמר וזהו ויעל אברהם ממצרים. ובני אהרן ג"כ נכנסו לפרדס החכמה ולא השיגו השגה שלימה ונשרפו. והם כנגד ארבע שנכנסו לפרדס וכו'. וכבר פירשתי זו במשנת בן זומא ועוד אפרש זה בעז"ה:

אבן עזרא על בראשית פרק-ח

אבן עזרא: {א} ויזכור אלהים את נח. גם בניו והנשים בכלל נח שהוא העקר: ואת כל החיה. כלל לחית השדה ולעוף השמים ולכל שורץ על הארץ וטעם ויזכור השבועה שנשבע לנח: ויעבר אלהים רוח. העבירו תמיד: וישכו המים. וינוחו ולא גברו. וכן וחמת המלך שככה ודגשות הכ"ף לחסרון העי"ן ושניהם מהבנין הקל: {ב} ויסכרו. כמו ויסגרו ואין הכ"ף מתחלפת בגימ"ל רק הם שתי מלות והטעם אחד כי לא יתחלפו חוץ מאותיות יהו"א וסמ"ך בשי"ן: ויכלא הגשם. נכלא בתוך האוצר: {ג} וישבו המים. למטה מהארץ כמשפט' בסוף חמשים ומאת יום גם זה החשבון בדרך נבואה ידעו. והאומרים כי הנה מצאנו מאה וחמשים יום חמשה חדשים וזה לנו לאות שהם חדשי חמה והנה לא דברו נכונה על דבריהם כי שנים ימים יחסרו. גם האומר כי בחשבון העבור היה עושה וישים בחדש השני מרחשון ותהיה השנה שלימה ולמה כל זה ואפילו היה כתוב כי נח היה חשבונו על החמה או תחלת השנה מתשרי לא נתנו המועדים על יד נח. גם יתכן על מנוח התיבה לדבר דברי' ארוכי' לכן לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה: {ה} בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים. והנה נח קבע אחד לחדש ולא ראה הלבנה כי עוד לא פתח חלון התיבה ובעשור לחדש שבט שלח את העורב ותמיד היה הולך ושב עד שיצא נח כי כן אמר עד יבושת המים וביום שיבשה הארץ יצא נח וכל אשר אתו ואחר שבעת ימים ששלח את העורב שלח את היונה וזה היה ביום שבעה עשר לשבט שהוא החדש העשירי מיום המבול והנה הוא על המבט המרובע והעד שאמר וייחל עוד שבעת ימים אחרים: {י} ומלת ויחל עוד. על דעתי מתחלה כי אילו היה מגזרת תוחלת היה וייחל כמו וייקץ או ויחל כמו וישב יעקב ויתכן להיותה מלה זרה בדקדוק: ויוסף שלח את היונה מן התיבה. בארבעה ועשרים בשבט: {יא} טרף בפיה. י"א שהיא מלה מוכפלת בטעם כמו אדמת עפר ויפרשו טרף כמו עלה זית וכן כל טרפי צמחה. והראיה שיש תחת הרי"ש קמ"ץ גדול כמו זהב ועשן. והנכון בעיני שיהיה הבי"ת נוסף כבי"ת כרוחו שמים שפרה. והוא בא' ובא בקמץ. כמו כי הוא טרף אריה שאג וחבריהם. או יהיה טרף קמץ בעבור שהוא תואר השם כמו חכם והטעם כמו טורף כי יש תואר דומה לפועל ויש תואר דומה לפעול: {יב} וייחל. מבנין נפעל ובא מלעיל כמו וילחם ויצמד ויש מזה הבנין שהוא מלרע כמו ויפקד מקום דוד. ובא יו"ד וייחל בשרשו השלם כיו"ד או ירה יירה. ובאחד באדר שלח את היונה ולא יספה כמשפטה, לשוב אליו עוד לעולם וכן עוד טומאתו בו. עוד כל ימי הארץ: {יג} חרבו המים. לכן לא תוכל הרגל לדרוך על הארץ שהיא רכה כי פניה חרבו לבדם ואחר כך יבשה הארץ והאומרים על שנת הלבנה נשען בעבור עשרה ימים שהם נוספים בעבור שנת החמה צריכים להיות שנתם שלמה. ועוד מי מלל להם ששנה עמד נח בתיבה. רק עמד שנת החמה ועוד י' ימים: {יז} היצא. כמו השלם וכן הישר לפני דרכך: ושרצו. יולידו: {יט} למשפחותיהם. כמו למינם ויש אומרים שהולידו בתבה וכל משפחה יצאה ולא התערבה באחרת וזה איננו רח וק: {כ} הבהמה הטהורה. עשר ולא נדע מספר העוף הטהור כי הוא יותר מהטמא. והנה המזבח בנהו באחד הרי אררט: {כא} וירח. על משקל וינח בכל גבול מצרים. ונפתח הרי"ש בעבור החי"ת שהיא מהגרון כמשפט לשון הקדש. וחלילה חלילה להיות השם מריח ולא אוכל. כי כן כתוב אשר חלב זבחימו יאכלו. רק הטעם שקבל העולה וישרה לפניו כאדם שמריח ריח טוב והוא ערב: הניחח. מלשון מנוחה והחי"ת כפול כהכפל פ"א ונאפופיה. והטעם שהניח הריח מהזעף או שיניח כח עליון: אל לבו. כמו עם לבו ואחרי כן גלה סודו לנח כי נביא היה: וטעם לא אוסיף לקלל עוד. כאשר קללה ע"י אדם כי כן כתוב ארורה האדמה: יצר. היא התולדה אשר נוצרה לו: ולא אוסיף עוד. על המבול. ומלת עוד לעולם. או פעם שנית. וכן ויבך על צואריו עוד: {כב} עוד כל ימי הארץ וגו'. לאות כי יש לה קץ קצוב ומה נכבד דרש סביב שמנה עשרה אלף. רק לא ידענו אחד מני אלף: זרע וקציר. חלק השנה לשנים ואחר כן לארבע'.קור. כנגד החום. וקיץ. כנגד החורף והם כנגד ארבע תקופות בשנה וכלם יום ולילה יחלקו כי מה שחסר מזה נוסף בזה ואחר כן ישוב העודף ויחסר ויוסיף על החסר עד היותם בשוה:

מיני תרגומא על בראשית פרק-ח

מיני תרגומא: י״ד:שמ״ג א׳ עַד אֵיל פָּארָן תרגום מֵישַׁר פָּארָן עיין רש״י ז״ל שכת׳ ואומר אני שאין איל לשון מישור אלא מישור של פארן איל שמו וכו׳. והרמב״ן ז״ל השיג עליו ופירש כוונ׳ אונקלוס באופן אחר ע״ש שביאר הרבה מֵישַׁר הנזכר בתרגום ירושלמי [שהוא יונתן לפנינו] וגם בְּלוֹט בָּכוּתָא בתרגום ירושלמי בראשית ל״ה ח׳ ע״ש. והוא נזכר במה שאנו קורין תרגו׳ ירושלמי אבל במה שאנו קורין תרגום יונתן איתא בְּשִׁפּוּלֵי מֵישְׁרָא וּקְרָא שְׁמֵיהּ אוֹחֲרַן בִּכְיוּתָא ועיין מה שכתבתי בתחלת החיבור בשם מוסף הערוך. וקצת צריך ביאור ועיין במזרחי במה שמשיג על הרמב״ן: י״ד:שד״מ א׳ אֶל עֵין מִשְׁפָּט. תרגם אונקלוס לְמֵישַׁר פִּילּוּג דִינָא. עיין רש״י והרמב״ן והמזרחי ביאור היטב. אכן במ״ש הרמב״ם ולשון חכמים פילגו של ים. והעתיקו המזרחי מלשון פלגו של ים בלשון חכמים אדברה ולא אבוש כי לא ידעתי מקומו וגם בערוך לא מצאתי. וממה שמצאתי בתרגום יונתן בשמות ט״ו ח׳ בלב ים בגו פלגוס דימא אין ראיה שיהיה פירושו מישור נאה הראוי לישב בו אדרבה משם ראיה שהוא בתוך הים והמים סביבו: י״ד:שנ״ו א׳ קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, תרגום דְקִנְיָנֵיה ולא אמר קנה עיין רמב״ן: י״ד:שנ״ט א׳ הֲרִמֹתִי יָדִי תרגום אֲרֵמִית יָדִי בִּצְלוֹ מבואר ברמב״ן ע״ש:

תרגום אונקלוס על בראשית פרק-ח

תרגום אונקלוס: {א} וּדְכִיר יְיָ יָת נֹחַ וְיָת כָּל חַיְתָא וְיָת כָּל בְּעִירָא דִּי עִמֵּהּ בְּתֵבוֹתָא וְאַעְבַּר יְיָ רוּחָא עַל אַרְעָא וְנָחוּ מַיָּא: {ב} וְאִסְתְּכָרוּ מַבּוּעֵי תְהוֹמָא וְכַוֵּי שְׁמַיָּא וְאִתְכְּלִי מִטְרָא מִן שְׁמַיָּא: {ג} וְתָבוּ מַיָּא מֵעַל אַרְעָא אָזְלִין וְתָיְבִין וַחֲסָרוּ מַיָּא מִסּוֹף מְאָה וְחַמְשִׁין יוֹמִין: {ד} וְנָחַת תֵּבוֹתָא בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּשִׁבְעַת עֲשַׂר יוֹמָא לְיַרְחָא עַל טוּרֵי קַרְדּוּ: {ה} וּמַיָּא הֲווֹ אָזְלִין וְחָסְרִין עַד יַרְחָא עֲשִׂירָאָה בַּעֲשִׂירָאָה בְּחַד לְיַרְחָא אִתְחֲזִיאוּ רֵישֵׁי טוּרַיָּא: {ו} וַהֲוָה מִסּוֹף אַרְבְּעִין יוֹמִין וּפְתַח נֹחַ יָת כַּוַּת תֵּבוֹתָא דִּי עֲבָד: {ז} וְשַׁלַּח יָת עוֹרְבָא וּנְפַק מִפַּק וְתַיִּב עַד דְּיַבִּישׁוּ מַיָּא מֵעַל אַרְעָא: {ח} וְשַׁלַּח יָת יוֹנָה מִלְּוָתֵהּ לְמֵחֲזֵי הֲקַלִּיאוּ מַיָּא מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא: {ט} וְלָא אַשְׁכַּחַת יוֹנָה מְנַח לְפַרְסַת רַגְלַהּ וְתָבַת לְוָתֵהּ לְתֵבוֹתָא אֲרֵי מַיָּא עַל אַפֵּי כָל אַרְעָא וְאוֹשִׁיט יְדֵהּ וְנָסְבַהּ וְאָעֵיל יָתַהּ לְוָתֵהּ לְתֵבוֹתָא: {י} וְאוֹרִיךְ עוֹד שַׁבְעָא יוֹמִין אָחֳרָנִין וְאוֹסֵיף שַׁלַּח יָת יוֹנָה מִן תֵּבוֹתָא: {יא} וַאֲתַת לְוָתֵהּ יוֹנָה לְעִדַּן רַמְשָׁא וְהָא טְּרַף זֵיתָא תְּבִיר נָחִית בְּפוּמַהּ וִידַע נֹחַ אֲרֵי קַלִּיאוּ מַיָּא מֵעַל אַרְעָא: {יב} וְאוֹרִיךְ עוֹד שַׁבְעָא יוֹמִין אָחֳרָנִין וְשַׁלַּח יָת יוֹנָה וְלָא אוֹסֵיפַת לְמִתּוּב לְוָתֵהּ עוֹד: {יג} וַהֲוָה בְּשִׁתְּ מְאָה וְחַד שְׁנִין בְּקַדְמָאָה בְּחַד לְיַרְחָא נְגוּבוּ מַיָּא מֵעַל אַרְעָא וְאַעְדִּי נֹחַ יָת חוֹפָאָה דְּתֵבוֹתָא וַחֲזָא וְהָא נְגוּבוּ אַפֵּי אַרְעָא: {יד} וּבְיַרְחָא תִּנְיָנָא בְּעַשְׂרִין וְשַׁבְעָא יוֹמָא לְיַרְחָא יַבִּישַׁת אַרְעָא: [ס] {טו} וּמַלִּיל יְיָ עִם נֹחַ לְמֵימָר: {טז} פּוּק מִן תֵּבוֹתָא אַתְּ וְאִתְּתָךְ וּבְנָךְ וּנְשֵׁי בְנָיךְ עִמָךְ: {יז} כָּל חַיְתָא דְּעִמָּךְ מִכָּל בִּשְׂרָא בְּעוֹפָא וּבִבְעִירָא וּבְכָל רִחֲשָׁא דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא אַפֵּיק עִמָּךְ וְיִתְיַלְּדוּן בְּאַרְעָא וְיִפְּשׁוּן וְיִסְגּוּן עַל אַרְעָא: {יח} וּנְפַק נֹחַ וּבְנוֹהִי וְאִתְּתֵהּ וּנְשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵּהּ: {יט} כָּל חַיְתָא כָּל רִחֲשָׁא וְכָל עוֹפָא כֹּל דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא לְזַרְעֲיָתְהוֹן נְפָקוּ מִן תֵּבוֹתָא: {כ} וּבְנָא נֹחַ מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ וּנְסִיב מִכֹּל בְּעִירָא דַּכְיָא וּמִכֹּל עוֹפָא דְכֵי וְאַסֵּיק עֲלָוָן בְּמִדְבְּחָא: {כא} וְקַבִּיל יְיָ בְּרַעֲוָא יָת קוּרְבָּנֵהּ וַאֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵהּ לָא אוֹסֵף לְמֵילַט עוֹד יָת אַרְעָא בְּדִיל חוֹבֵי אֱנָשָׁא אֲרֵי יִצְרָא לִבָּא דֶּאֱנָשָׁא בִּישׁ מִזְעִירֵהּ וְלָא אוֹסֵף עוֹד לְמִמְחֵי יָת כָּל דְּחַי כְּמָא דִעַבָדִית: {כב} עוֹד כָּל יוֹמֵי אַרְעָא זְרוֹעָא וַחֲצָדָא וְקוֹרָא וְחוֹמָא וְקַיְטָא וְסִתְוָא וִימָם וְלֵילְיָא לָא יִבְטְּלוּן:

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-ח

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וּדְכִיר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ יַת נחַ וְיַת כָּל חַיְתָא וְיַת כָּל בְּעִירָא דְעִמֵיהּ בְּתֵיבוּתָא וְאַעֲבֵר יְיָ רוּחַ רַחֲמִין עַל אַרְעָא וְאִשְׁתַּדְכוּ מַיָא: {ב} וְאִסְתַּגְרוּ מַבּוּעֵי תְּהוֹמָא וַחֲרַכֵּי שְׁמַיָא וְאִתְמְנַע מִטְרָא מִלְמֵיחַת מִן שְׁמַיָא: {ג} וּתְאִיבוּ מַיָא מֵעֲלוֹי אַרְעָא אָזְלִין וְתַיְיבִין וְחָסְרוּ מַיָא מִסוֹף מְאָה וְחַמְשִׁין יוֹמִין: {ד} וּנְחַת תֵּיבוּתָא בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הוּא יַרְחָא דְנִיסָן בְּשֶׁבְסְרֵי יוֹמִין לְיַרְחָא עַל טַוְורֵי דְקַדְרוֹן שׁוּם טַוְורָא חַד קַרְדַנְיָא וְשׁוּם טַוְורָא חַד אַרְמִינְיָא וְתַּמָן מִתְבַּנְיָא קַרְתָּא דְאַרְמַנְיָא בְּאַרְעָא מַדִינְחָא: {ה} וּמַיָא הֲווֹ אָזְלִין וְחַסְרִין עַד יָרַח עֲשִירִיִי יֶרַח תַּמוּז בְּתַמוּז בְּחַד לְיַרְחָא אִתְחֲמִיאוּ רֵישֵׁי טוּרַיָא: {ו} וַהֲוָה מִסוֹף אַרְבְּעִין יוֹמִין וּפְתַח נחַ יַת כַּוַות תֵּיבוּתָא דְעָבַד: {ז} וְשָׁדַר יַת עוֹרְבָא וּנְפַק מֵיפַק וְתָאֵיב עַד דִיבִיאִישׁוּ מַיָא מֵעִילוֹי אַרְעָא: {ח} וְשַׁדַר יַת יוֹנְתָא דְבַּיְיתָא מִלְוָותֵיהּ לְמֶחֱמֵי אִין אִתְקוֹלָלוּ מַיָא מֵעִילוֹי אַנְפָּא אַרְעָא: {ט} וְלָא אַשְׁכַּחַת יוֹנְתָא נַיְיחָא לְפַרְסַת רִיגְלָהּ וְתָבַת לְוָתֵיהּ לְתֵיבוּתָא וְאוֹדָעַת אֲרוּם מוֹי עַל אַנְפֵּי כָּל אַרְעָא וְאוֹשִׁיט יְדֵיהּ וּנְסֵיבְתָּהּ וְאָעֵיל יָתָהּ לְוָתֵיהּ לְתֵיבוּתָא: {י} וְאוֹרִיךְ תּוּב שׁוּבְעָא יוֹמִין וְאוֹסִיף לְשַׁדְרָא יַת יוֹנָתָא מִן תֵּיבָתָא: {יא} וְאָתַת לְוָתֵיהּ יוֹנָתָא לְעִדוּנָא רַמְשָׁא וְהָא טַרְפָא דְזֵיתָא לָקִיט תִּבִיר וּמְחִית בְּפוּמָהּ דִנְסַבְתֵּיהּ מִן טַוָור מִישְׁחָא וִידַע נחַ אֲרוּם אִיתְקוֹלָלוּ מַיָא מֵעִילוֹי אַרְעָא: {יב} וְאוֹרִיךְ תּוּב שׁוּבְעָא יוֹמִין וְאוֹסִיף לְשַׁדְרָא יַת יוֹנָתָא וְלָא אוֹסִיפַת לְמֵיתַב לְוָתֵיהּ תּוּב: {יג} וַהֲוָה בְּשִׁית מְאָה וַחֲדָא שְׁנִין בְּתִּשְׁרִי בְּחַד לְיַרְחָא בְּרֵישׁ שַׁתָּא נְגוּבוּ מַיָא מֵעַל אַרְעָא וְאַעֲדֵי נחַ יַת חוֹפָאָה דְתֵיבוּתָא וַחֲמָא וְהָא נִגוּבוּ אַפֵּי אַרְעָא: {יד} וּבְיֶרַח מַרְחֶשְׁוָן בְּעַשְרִין וְשׁוּבְעָה יוֹמִין לְיַרְחָא אִיתְיַבְּשַׁת אַרְעָא: {טו} וּמַלֵיל יְיָ עִם נחַ לְמֵימָר: {טז} פּוּק מִן תֵּיבוּתָא אַנְתְּ וְאִנְתְּתָךְ וּבְנָךְ וּנְשֵׁי בְנָךְ עִמָךְ: {יז} כָּל חַיְתָא דְעִמָךְ מִכָּל בִּשְרָא בְּעוֹפָא וּבִבְעִירָא וּבְכָל רִיחֲשָׁא דַרְחֵישׁ עַל אַרְעָא הַנְפֵּק עִמָךְ וְיִתְיַלְדוּן בְּאַרְעָא וְיִפְשׁוּן וְיִסְגוּן עַל אַרְעָא: {יח} וּנְפַק נחַ וּבְנוֹי וְאִנְתְּתֵיהּ וּנְשֵׁי בְנוֹי עִמֵיהּ: {יט} כָּל חַיְתָא כָּל רִיחֲשָׁא וְכָל עוֹפָא דִרְחִישׁ עַל אַרְעָא לְזַרְעֲיַתְהוֹן נְפָקוּ מִן תֵּיבוּתָא: {כ} וּבְנָא נחַ מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ הוּא מַדְבְּחָא דְבָנָא אָדָם בְּעִידָן דְאִיטְרַד מִן גִנְתָא דְעֵדֶן וְאַקְרִיב עֲלוֹי קָרְבָּנָא וְעִלוֹי אַקְרִיבוּ קַיִן וְהֶבֶל יַת קָרְבָּנֵיהוֹן וְכַד נַחְתוּ מוֹי דְטוֹבְעָנָא אִיתְצַד וּבַנְיֵיהּ נחַ וְנָסָב מִכָּל בְּעִירָא דַכְיָא וּמִן כָּל עוֹף דְכֵי וְאַסֵיק אַרְבַּע עַל הַהוּא מַדְבְּחָא: {כא} וְקַבֵּל יְיָ בְּרַעֲוָא קוּרְבָנֵיהּ וַאֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ לָא אוֹסִיף לְמֵילִיט תּוּב יַת אַרְעָא בְּגִין חוֹבֵי בְּנֵי אֱנָשָׁא אֲרוּם יִצְרָא דְלִבָּא דְאֵינָשָׁא בִּישׁ מִטַלְיוּתֵיהּ וְלָא אוֹסִיף תּוּב לְמִמְחֵי יַת כָּל דְחַי הֵיכְמָא דְעוֹבָדִית: {כב} עוֹד כָּל יוֹמֵי אַרְעָא דְרוֹעָא בִּתְקוּפַת תִּשְׁרֵי וַחֲצָדָא בִּתְקוּפַת נִיסָן וְקוֹרָא בִּתְקוּפַת טֵבַת וְחוֹמָא בִּתְקוּפַת תַּמוּז וְקַיְטָא וְסִתְוָא וִימָמֵי וְלֵילֵי לָא יִתְבַּטְלוּן:

תרגום ירושלמי על בראשית פרק-ח

תרגום ירושלמי: א׳ וְאִדְכַּר בְּרַחֲמוֹי טָבָא דְאִית עִמֵיהּ יַת נחַ וְאַעֲבֵר יְיָ רוּחָא דְרַחֲמִין: י׳ וּשְׁרֵי לְמִימְנֵיּ: כ״ב עוֹד כָּל יוֹמֵי אַרְעָא מִן כְּדוֹן זַרְעִין וְחַצְדִין וְצִינְתָא וְשׁוֹרְבָא וִימָם וְלֵילָא לָא פַּסְקִין:

רלב"ג על בראשית פרק-ח

רלב"ג: י״א:נ״ט א׳ אלה תולדות שם בן מאת שנה וגו' ב׳ בעבור שהיה הסתעפות האבות הקדושים משם שב לזכור תולדות שם בדרך ארוכה עד שהגיע לאבות וזכר עם זה בן כמה שנים היה כל אחד מהם כשהוליד וכמה שנים חיה אחר שהוליד לישב יותר בנפשותינו אמתת זה הספור הנבואיי והנה האריך בספור תולדות תרח. וזכר שהוא הוליד נחור ואברם והרן בעבור כבוד אברהם ובעבור מה שיספר ממנו בעבור האומו' אשר השתלשלו מהם כי מלוט בן הרן נסתעפו שתי אומות והם עמון ומואב וכבר ספר גם כן שאברהם צוה לתת לבנו אשה ממשפחתו והיא היתה מנחור וכן נשי יעקב ולזה הוכרח להזכיר נחור. וכבר הגיד ספורים רבים מענין אברהם עם לוט ולזה גם כן הוצרך להזכיר הרן אשר הוא אבי לוט. והאריך גם כן בספור ההוא ליישב יותר בנפשותינו אמתת זה הספור ולזה זכר המקום שמת בו הרן ושמות נשי אברם ונחור והמקום שיצא ממנו תרח עם אברהם ולוט והמקום שמת בו. ובכאן נשלם הביאור בזאת הפרשה: ג׳ אמר שכל הארץ היתה מתחלת העניין אחר המבול שפה אחת ודברים אחרים ר"ל שהיו כלם בעלי לשון אחד וסדור דבריהם היה אחד ואמנם אמר זה לפי שכבר תמצא שהלשונות המתחלפים יתחלפו בשני אלו העניינים יחד עד שאם יועתק הלשון האחד אל האחר מלה מלה מזולת חלוף הסדור ישאר המאמר בלתי מובן וזה מבואר למי שיעתק מלשון הגרי ללשון הקדש וכן הענין בשאר הלשונות וידמה שזה הלשו' שהיו מדברים בו תחלה היה לשון הקוד' כי אדם דבר בלשון הקודש כמו שביארו בב"ר מאמרו לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת. ואמר שכבר נסעו ממזרח היישוב מצד שלא היה נכון המקום ההוא להוית הצמחי' להיות להם למזון כפי הראוי מצאו בקעה בארץ בכל נכונ' לעבוד ולזרוע ונתישבו שם. ואמרו איש אל רעהו שיעשו בנין גבוה מאד מלבנים וחומר בדרך שיהיה ארוך הקיום לפי שהלבנים לא ישחיתנו האש ולה המים ויגיעו להם בזה שתי תועלות לפי מחשבתם. האד לעשות להם שם. ר"ל שיקרא שמם על המגדל ההוא כשיאמר זה המגדל בנו אותו הראשונים המסתעפים מנח באופן הסתעפותם ממנו. ובזה ישאר זכר לראשונים. והשני שזה ישמרם שלא יפוצו על פני כל הארץ בבקשים מקומות נאותים לשכון בו להיות הות הצמחים ההכרחיי' שהם באדם כי הם יראו זה הבניין מרחוק לגבהו וישמרו שלא יתרחקו ממנו מרחק רב ובזה ישלם להן שיהיו כלם מקובצים במקום אחד מהארץ וזה יהיה גם כן בהוסיפם בבניין ההוא תמיד כל אשר יתוסף מספרם. ולפי שכבר ראה הש"י שהקבוץ לאדם במקום אחד מהארץ הוא בלתי נאות לקיום המין האנושי לפי שכבר אפשר שיקרה במקום מה מהארץ הפסד אם מצד הרעש וההפכה בהתהוות הרוח בבטן הארץ אם מצד הרוח החזק יפרק הרים וישבר סלעים אם מצד אבני אל גביש אם מצד שטף מים ומה שידמה לאללו הסבות המפסידות ואם היה המין האנושי כלו במקום אחד מהארץ היה אפשר בו שיפסד עם הפסד החלק ההוא מהארץ. ולזה היה מן ההכרחי לאדם שיהיה מפוזר בכל חלקי הישוב כדי שתתקיים מינו וכאשר יגיע ההפסד במקום אחד יתקיים המין בשאר. ולזה כבר הש' יתע' השתדל להפר עצתם ושם להם למשפחותיהם על דרך המופת תשוקה לחדש לשון ידברו בו המשפחה ההיא וכאשר נמשך העניין נשארו האחרונים בלתי מכירים בלשון זולת לשון משפחתם. וזה היה סבה שתסור ההסכמה מהמשפחות ההם ויפרדו מעל פני כל הארץ וחדלו להמשיך בניין העיר באופן אשר הסכימו בו והנה עשה זה הש"י להשגיח במין האנושי שישלם לו הקיום והוא מבואר של זה התכלית נעשה ואם לא נזכר לפי שהו' ממה שאין בו ספק שהש"י לא השתדל לבלבל הלשונות ללא תועלת ולהוסיף בנפשותינו אמתת זה הספור. ספר שזה היה סבה לקרא שם העיר בבל כי שם בלל יי' שפת כל הארץ ומשם הפיצם על פני כל הארץ. וראוי שתדע שנח ושם היו מבוני המגדל כי קודם שמת נח היו המשפחות מפוזרות בארץ לפי הנראה הלא תראה כי שש עשרה שנה אחר שמת נח צוה הש' יתע' לאברהם שיצא מארץ מולדתו וילך לארץ כנען: ד׳ והנה התועלת המגיע מזה הספור הו' לישב בנפשותינו אמונת חדוש העולם ולהסיר הספק שאפשר שיסופק איך יתכן שיהיו מאב אחד לשונות מתחלפי' כמו שזכרנו בפרשת בראשית ונתן עם זה הסבה למה היתה מציאות הלשונות מתחלפים במין האנושי והוא להשגחה בו שישלם לו הקייום תמיד כמו שביארנו:

——————————————————-

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

הסבר על זכויות יוצרים:

1. למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
2. ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il