בראשית פרק-ו – עם 26 מפרשים

{א} וַֽיְהִי כִּֽי הֵחֵל הָֽאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶֽם: {ב} וַיִּרְאוּ בְנֵי הָֽאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָֽאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָֽרוּ: {ג} וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לֹֽא יָדוֹן רוּחִי בָֽאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגָּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָֽה: {ד} הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַֽחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָֽאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָֽאָדָם וְיָֽלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵֽעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּֽׁם: (פ) {ה} &nbspמפטיר&nbsp&nbspוַיַּרְא יְהֹוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָֽאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּֽוֹם: {ו} וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה כִּֽי עָשָׂה אֶת הָֽאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּֽוֹ: {ז} וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶמְחֶה אֶת הָֽאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָה מֵֽאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִֽם: {ח} וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהֹוָֽה: (פפפ) {ט} אֵלֶּה תּֽוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹֽרֹתָיו אֶת הָֽאֱלֹהִים הִֽתְהַלֶּךְ נֹֽחַ: {י} וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָֽפֶת: {יא} וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָֽאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָֽס: {יב} וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּֽי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָֽרֶץ: (ס) {יג} וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָֽלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָֽרֶץ: {יד} עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּֽעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָֽפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּֽפֶר: {טו} וְזֶה אֲשֶׁר תַּֽעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלשִׁים אַמָּה קֽוֹמָתָֽהּ: {טז} צֹהַר תַּֽעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּֽעֲשֶֽׂהָ: {יז} וַֽאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָֽע: {יח} וַֽהֲקִֽמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵֽׁי בָנֶיךָ אִתָּֽךְ: {יט} וּמִכָּל הָחַי מִֽכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַֽחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִֽהְיֽוּ: {כ} מֵֽהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָֽאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַֽחֲיֽוֹת: {כא} וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַֽאֲכָל אֲשֶׁר יֵֽאָכֵל וְאָֽסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָֽה: {כב} וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָֽׂה:

רש"י על בראשית פרק-ו

רש"י: {ב} בני האלהים. בני השרים והשופטים. דבר אחר בני האלהים, הם השרים ההולכים בשליחותו של מקום, אף הם היו מתערבין בהם. כל אלהים שבמקרא לשון מרות, וזה יוכיח ואתה תהיה לו לאלהים (שמות ד, טז.), ראה נתתיך אלהים (שם ז, א.). כי טבת הנה. אמר רבי יודן טבת כתיב, כשהיו מטיבין ס אותה מקושטת ליכנס לחופה, היה גדול נכנס ובועלה תחלה (ב"ר כו, ה.): מכל אשר בחרו. אף ע בעולת בעל, אף הזכר והבהמה (ב"ר שם): {ג} לא ידון רוחי באדם. פ לא יתרעם ויריב רוחי עלי בשביל האדם: לעולם. לאורך ימים, צ הנה רוחי נידון בקרבי אם להשחית ואם לרחם, ק לא יהיה מדון זה ברוחי לעולם, כלומר לאורך ימים: בשגם הוא בשר. כמו בשגם בסגו"ל, ר כלומר בשביל שגם זאת בו שהוא בשר, ואף על פי כן אינו נכנע לפני, ומה אם יהיה אש או דבר קשה. כיוצא בו עד שקמתי דבורה, (שופטים ה, ז.), כמו שקמתי, וכן שאתה מדבר עמי, כמו שאתה, אף בשגם כמו בשגם: והיו ימיו וגו'. עד ק"ך שנה אאריך להם אפי, ואם לא ישובו, אביא עליהם מבול. ואם תאמר משנולד יפת עד המבול אינו אלא מאה שנה, אין מוקדם ומאוחר בתורה (פסחים ו:), כבר היתה הגזרה גזורה עשרים שנה קודם שהוליד נח תולדות, וכן מצינו בסדר עולם (פרק כ"ח). יש מדרשי אגדה רבים בלא ידון, אבל זה הוא צחצוח פשוטו: {ד} הנפילים. על שם שנפלו ש והפילו ת את העולם, ובלשון עברית לשון ענקים הוא: בימים ההם. בימי דור אנוש ובני קין: וגם אחרי כן. א אף על פי שראו באבדן של דור אנוש, שעלה אוקיינוס והציף שליש העולם, לא נכנע דור המבול ללמוד מהם (ב"ר כו, ז.): אשר יבאו. היו יולדות ב ענקים כמותם: הגבורים. למרוד במקום: אנשי השם. אותם שנקבו בשמות, עירד, מחויאל, מתושאל, ג שנקבו על שם אבדן, שנמוחו והותשו. דבר אחר, אנשי שממון, ששממו את העולם: {ו} וינחם ה' כי עשה. נחמה היתה לפניו שבראו בתחתונים, שאלו היה מן העליונים היה ד ממרידן. בבראשית רבה (כז, ד.): ויתעצב. האדם אל לבו של מקום, ה עלה במחשבתו של מקום להעציבו, וזהו תרגום אונקלוס. דבר אחר וינחם, נהפכה מחשבתו של מקום ממדת רחמים למדת הדין, עלה במחשבה לפניו מה לעשות באדם ו שעשה בארץ. וכן כל לשון ניחום שבמקרא לשון נמלך מה לעשות, ובן אדם ויתנחם (במדבר כג, יט.), ועל עבדיו יתנחם (דברים לב, לו.), וינחם ה' על הרעה (שמות לב, יד.), נחמתי כי המלכתי (שמואל-א טו, יא.), כולם לשון מחשבה אחרת הם: ויתעצב אל לבו. נתאבל על אבדן מעשה ידיו, כמו נעצב המלך על בנו (שמואל-ב יט, ג.), וזו כתבתי לתשובת אפיקורוס אחד ששאל את רבי יהושע בן קרחה, אמר לו, אין אתם מודים שהקב"ה רואה את הנולד, אמר לו הן, אמר לו והא כתיב ויתעצב אל לבו, אמר לו נולד לך בן זכר מימיך, אמר לו הן, אמר לו ומה עשית, אמר לו שמחתי ושימחתי ז את הכל, אמר לו ולא היית יודע שסופו למות, אמר לו בשעת חדותא חדותא בשעת אבלא אבלא. אמר לו כך מעשה הקב"ה, ח אף על פי שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן, לא נמנע מלבראן (ועיין ברא"ם), בשביל הצדיקים ט העתידים לעמוד מהם: {ז} ויאמר ה' אמחה את האדם. הוא עפר, ואביא עליו מים ואמחה אותו, לכך נאמר לשון מחוי: מאדם עד בהמה. אף הם י השחיתו דרכם (ב"ר כח, ח.). דבר אחר, הכל נברא בשביל האדם, וכיון שהוא כלה מה צורך באלו (שם ו.): כי נחמתי כי עשיתם. חשבתי מה לעשות על אשר עשיתים:

חסלת פרשת בראשית: {ט} אלה תולדת נח נח איש צדיק. הואיל והזכירו, סיפר בשבחו, א שנאמר זכר צדיק לברכה (משלי י, ז.). דבר אחר, ללמדך שעיקר תולדותיהם ב של צדיקים מעשים טובים בדורותיו. יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, ג לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום (סנהדרין קח.): את האלהים התהלך נח. ובאברהם ד הוא אומר אשר התהלכתי לפניו (בראשית כד, מ.), נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו: התהלך. לשון עבר, ה וזהו שמושו של ל' בלשון ו כבד משמשת להבא ולשעבר בלשון אחד, קום התהלך (שם יג, יז.), להבא. התהלך נח, לשעבר. התפלל בעד עבדיך (שמואל-א יב, יט.), להבא. ובא והתפלל אל הבית הזה (מלכים-א ח, מב.), לשון עבר, אלא שהוי"ו שבראשו ז הופכו להבא: {יא} ותשחת. לשון ערוה ח ועבודת אלילים (סנהדרין נז.), (ס"א, ערוה, כי השחית כל בשר את דרכו, ועבודת אלילים) כמו פן תשחיתון (דברים ד, טז.): ותמלא הארץ חמס. ט גזל (ס"א, שנאמר) ומן החמס אשר בכפיהם (יונה ג, ח.): {יב} כי השחית כל בשר. אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין י לשאינן מינן: {יג} קץ כל בשר. כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודת אלילים, אנדרלמוסיא באה כ לעולם, והורגת ל טובים ורעים: כי מלאה הארץ חמס. לא נחתם גזר דינם מ אלא על הגזל (סנהדרין קח.): את הארץ. כמו מן הארץ, ודומה לו כצאתי את העיר (שמות ט, כט.), מן העיר. חלה את רגליו (מלכים-א טו, כג.), מן רגליו. דבר אחר את הארץ, עם הארץ, שאף שלשה טפחים של נ עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו: {יד} עשה לך תבת. הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבנין זה, כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה ק"כ שנה, ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם, אולי ישובו: עצי גופר. כך שמו, ולמה ממין זה, על שם גפרית, ס שנגזר עליהם להמחות בו: קנים. מדורים מדורים לכל בהמה וחיה: בכפר. זפת בלשון ארמי, ומצינו בגמרא כופרא. בתיבתו של משה, על ידי שהיו המים תשים, ע דיה בחומר מבפנים וזפת מבחוץ, פ ועוד כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת, אבל כאן, מפני חוזק המים זפתה מבית ומבחוץ: {טז} צהר. צ יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם (ב"ר לא, יא.): ואל אמה תכלנה מלמעלה. כסויה משופע ועולה, עד שהוא קצר מלמעלה ועומד על אמה, כדי ק שיזובו המים למטה (ס"א אינו: מכאן ומכאן): בצדה תשים. שלא יפלו הגשמים ר בה: תחתים שנים ושלשים. ג' עליות זו על גב זו, עליונים לאדם, אמצעים למדור, תחתיים לזבל (שם): {יז} ואני הנני מביא. הנני מוכן ש להסכים עם אותם ת שזרזוני ואמרו לפני כבר מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח, ה.): מבול. שבלה את הכל, שבלבל את הכל, שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך, א וזהו לשון אונקלוס שתרגם טופנא, שהציף את הכל והביאם לבבל שהיא עמוקה, לכך נקראת שנער, שננערו שם כל מתי מבול. (ס"א מימי וכן הגיה מהרש"ל בחכמת שלמה במס' שבת): {יח} והקמתי את בריתי. (ב"ר) ברית היה צריך, על הפירות שלא ב ירקבו ויעפשו, ושלא יהרגוהו ג רשעים שבדור (ב"ר לא, יב.): אתה ובניך ואשתך. האנשים לבד והנשים לבד, מכאן שנאסרו ד בתשמיש המטה (שם): {יט} ומכל החי. אפילו ה שדים: שנים מכל. מן הפחות שבהם ו לא פחתו משנים, אחד זכר ואחד נקבה: {כ} מהעוף למינהו. אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם, ומאליהם באו, ז וכל שהתיבה קולטתו הכניס בה (סנהדרין קח:): {כב} ויעש נח. זה בנין ח התיבה (ב"ר לא, יד.):

רמב"ן על בראשית פרק-ו

רמב"ן: {א} ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה. כאשר הזכיר הכתוב נח ובניו ורצה להתחיל בענין המבול אמר כי מיד כאשר החלו בני האדם לרוב החלו לחטוא ועמדו בחטאם ימים רבים עד שהיה נח בן ד' מאות ושמנים שנה ואז גזר עליהם הקב"ה שלא ידון רוחו בהם לעולם אבל יאריך עוד להם שנים עד שתמלא סאתם כי כן משפט האלהים {ב} בני האלהים. בני השרים והשופטים לשון רש"י וכך הוא בבראשית רבה (כו ה) אם כן יספר הכתוב כי הדיינין אשר להם לעשות המשפט בניהם עושים החמס בגלוי ואין מונע אותם

"כי טובות הנה" – כמו כי תראה חמור שונאך (שמות כג ה) כי יקרא קן צפור לפניך (דברים כב ו) כאשר הנה טובות יקחו אותן להם לנשים באונס וספר הכתוב החמס ואמר עוד "מכל אשר בחרו" להכניס הנשואות לאחרים אבל לא הזכיר הכתוב האיסור בהם בפירוש ולא נגזר עליהם העונש רק על החמס לפי שהוא ענין מושכל איננו צריך לתורה {ג} בשגם הוא בשר. כמו בשגם בסגול ופירש רש"י בשביל שגם זאת בו שהוא בשר ואף על פי כן איננו נכנע מלפני ומה אם יהיה אש או דבר קשה ואין בפירוש הזה טעם או ריח ורבי אברהם פירש כי יאמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם בעבור החמס הזה ועוד בעבור שהאדם בשר ויגיע עד עת ויחסר והנה הוא כמו גם בשהוא בשר ומה צורך לטענה הזאת וידוע כי בשר המה ונגזר עליהם המיתה כי עפר אתה ואל עפר תשוב (לעיל ג יט) והנכון בעיני כי יאמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם בעבור שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ואיננו ראוי להיות רוח אלהים בקרבו והענין לומר כי האלהים עשה את האדם ישר להיותו כמלאכי השרת בנפש שנתן בו והנה נמשך אחרי הבשר ובתאוות הגופניות נמשל כבהמות נדמו ולכן לא ידון עוד רוח אלהים בקרבו כי הוא גופני לא אלהי אבל יאריך להם אם ישובו והנה זה כטעם ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב (תהלים עח לט) {ד} הנפלים. לשון רש"י על שם שנפלו והפילו את העולם והוא בבראשית רבה (כו ז) ובעלי הלשון אמרו (הראב"ע והרד"ק) שנקראו כן בעבור שיפול לב אדם עליו מפחדם וכן האימים (להלן יד ה)

"בימים ההם" – לשון רש"י בימי דור אנוש וגם אחרי כן שראו באבדן דור אנוש שעלה אוקינוס והציף שלישו של עולם ולא נכנעו ללמוד מהם ורבי אברהם פירש גם אחרי המבול כי בני ענק היו ממשפחת בני האלהים ואם כן או תהיינה נשי בני נח מזרעם וידמו להם או שיודה במאמר (נדה סא) הדורש בעוג שפלט מן המבול ויוסיף הוא שנמלטו גם אחרים עמו והנכון בעיני כי אדם ואשתו יקראו בני האלהים בעבור שהיו מעשה ידיו והוא אביהם אין להם אב זולתו והוא הוליד בנים רבים ככתוב (לעיל ה ד) ויולד בנים ובנות והיו האנשים האלה הנולדים ראשונים מאב ואם בשלמות גדולה מן הגובה והחוזק כי נולדו בדמות אביהם ככתוב בשת (לעיל ה ג) ויולד בדמותו כצלמו ויתכן שהיו כל בני הקדמונים אדם שת אנוש נקראים בני האלהים כי היו ג' האנשים האלה בדמות אלהים ואז הוחל לעבוד עבודה זרה והוחל לבא באנשים חולשה ורפיון וכך אמרו בבראשית רבה (כד ו) זה ספר תולדות אדם ואין הראשונים תולדות ומה הן אלוהות בעון קומי אבא כהן ברדלא אדם שת אנוש ושתק אמר לון עד כאן בצלם ובדמות מכאן ואילך קינן קנטרנין וכאשר החל האדם לרוב ונולדו להם הבנות היו אלה בני הראשונים בחזקם ולרוב תאותם היו בוחרים הנשים הטובות בעלות הקומה והבריאות וספר בתחלה (בפסוק ב) כי יקחו אותם לנשים דרך חמס ואחר כך ספר כי יבאו דרך זנות אל בנות האדם שאינן באותה המעלה ולא יודע הדבר עד שיולידו להם בנים ויכירו כי אינם מבני שאר האנשים רק לבני האלהים האלה נולדו שהם גדולים מאד אבל הם נופלים מאבותם בגובה וכח כלשון לא נופל אנכי מכם (איוב יב ג) והמה גבורים כנגד שאר בני האדם ואמר שהיה זה בדורות הראשונים אשר היו נקראים "בני האלהים" בהיותם בתכלית השלימות שיולידו מבנות האדם נפילים וגם אחרי כן כי הנפילים עצמם יולידו נפילים מהם ופירוש "אשר מעולם" כי האנשים אחרי המבול כאשר יראו גבורים יזכירו אלה ויאמרו כבר היו גבורים מאלה לעולמים אשר היו לפנינו והיו "אנשי השם" בכל הדורות אחרי כן וזה פשט הגון בפרשה הזאת אבל המדרש אשר לרבי אליעזר הגדול בפרקיו על המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים והוזכר בגמרא במסכת יומא (סז) הוא הנאות בלשון הכתוב יותר מן הכל אלא שיש צורך להאריך בסוד הענין ההוא {ו} וינחם ה' ויתעצב אל לבו. דבר תורה כלשון בני אדם והענין כי מרו ועצבו את רוח קדשו בפשעיהם וענין "אל לבו" כי לא הגיד זה לנביא שלוח אליהם וכן הלשון במחושב כדרך לדבר אל לבי (להלן כד מה) וזולתו ובבראשית רבה (כז ד) אמרו בזה ענין נכבד במשל שהביאו מן הסרסור והאדריכל והוא סוד גדול לא ניתן ליכתב והיודעו יתבונן למה אמר בכאן שם המיוחד ובכל הפרשה וענין המבול שם אלהים {ח} וטעם ונח מצא חן בעיני ה'. שהיו כל מעשיו לפניו נאים ונעימים וכן כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם (שמות לג יז) כדרך ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר (להלן לט כא) ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה (אסתר ב טו) והזכיר זה כנגד מה שאמר בדורו שהיו כל מעשיהם לעצבון לפניו יתברך ואמר בו שהיה לחן בעיניו ואחר כן סיפר מדוע היה טוב לפני האלהים כי היה צדיק תמים חסלת פרשת בראשית {ט} אלה תולדות נח. טעמו פירשו בו (הראב"ע והרד"ק) קורותיו כטעם מה ילד יום (משלי כז א) וירמוז אל כל הפרשה ואינו נכון בעיני כי אין קורות האדם תולדותיו והנכון שהוא כמשמעו כמו אלה תולדות בני נח (להלן י א) ואלה תולדות ישמעאל (להלן כה יב) יאמר אלה תולדות נח שם חם ויפת אבל החזיר "ויולד נח" בעבור שהפסיק ואמר נח איש צדיק תמים היה להודיע למה צוהו בתיבה ואף על פי שכבר אמר למעלה (ה לב) ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת חזר להזכירם פעם אחרת להגיד כי לא היה ככל אבותיו שיולידו בנות ובנים וזה טעם "שלשה בנים" כי יזכיר מספרם לאמר כי אלה שלשה לבדם היו תולדותיו ונצלו בזכותו ומאלה נפצה כל הארץ

"איש צדיק תמים היה" – יזכיר הכתוב שהיה זכאי ושלם בצדקו להודיע שראוי להנצל מן המבול שאין לו עונש כלל כי הוא תמים בצדק כי הצדיק הוא הזכאי בדין הפך הרשע כמו שאמר והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע (דברים כה א) וכן ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית (נחמיה ט לג) וכן בצדק תשפוט עמיתך (ויקרא יט טו) אבל באברהם שאמר (להלן יח יט) לעשות צדקה ומשפט שבח אותו בצדק שהוא המשפט וברחמים שהיא הצדקה ורבי אברהם אמר צדיק במעשיו תמים בלבו וכתיב (יחזקאל כח טו) תמים אתה בדרכיך ואחר שאמר שהוא איש צדיק כי איננו איש חמס ומשחית דרכו כבני דורו החייבים אמר שהיה מתהלך את השם הנכבד ליראה אותו לבדו איננו נפתה אחרי הוברי שמים ומנחש ועונן וכל שכן אחרי עבודה זרה ואיננו שומע להם כלל רק בשם לבדו הוא דבק תמיד והולך בדרך אשר בחר השם או אשר יורה אותו כי נביא היה וזה כטעם אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו (דברים יג ה) הנאמר בהרחקת המתנבא לעבוד עבודה זרה ונותן אות ומופת כאשר אפרש ועוד אזכיר זה בפסוק התהלך לפני והיה תמים (להלן יז א) אם יהיה תמים דעות עמי והנה אחר שהיה נח צדיק ואיננו ראוי ליענש גם בניו וביתו ראוים להנצל בזכותו כי היה עונש עליו אם יכרת זרעו או יאמר כי הוא צדיק שלם וגם בניו וביתו צדיקים כי הוא למדם כענין שכתוב (להלן יח יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו

"בדורותיו" – יש מרבותינו שדרשוהו לטובה כל שכן אם היה בדור של צדיקים ויש שדורשין לגנאי לשון רש"י והנכון בעיני לפי הפשט כי טעמו לומר שהוא לבדו הצדיק בדורות ההם אין בדורותיו צדיק ולא תמים זולתו וכן כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה (להלן ז א) שאין אחר בדור ראוי להנצל ואמר "בדורותיו" כי דורות רבים עברו מעת שהשחיתו ואין צדיק בארץ בלתו ואל יקשה עליך דבר רבותינו במתושלח כי הכתוב לא יספר רק שאין צדיק ראוי להנצל מן המבול מכל הדורות ההם {י} את שם את חם ואת יפת. הנראה אלי כי יפת הוא הגדול שנאמר (להלן י כא) אחי יפת הגדול וכן ימנם כתולדותם בני יפת תחילה (שם שם ב) וחם הוא הקטן בכולם כאשר אמר (שם ט כד) וידע את אשר עשה לו בנו הקטן אבל הקדים שם בעבור מעלתו והזכיר חם אחריו כי כן נולדו והנה נתאחר יפת ולא רצה הכתוב לומר "שם ויפת וחם" כי היו כולם נזכרים שלא כסדר תולדותם ואין ליפת מעלה שיבטל הסדר בעבורו אבל שם הקדים אותו בעבור מעלתו אף על פי שהוא מאוחר בספור התולדות (להלן י כא) וכן בני אברהם יצחק וישמעאל (דהי"א א כח) וכן ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו (יהושע כד ד) {יב} כי השחית כל בשר את דרכו. אם נפרש כל בשר כמשמעו ונאמר שאפילו בהמה וחיה ועוף השחיתו דרכם להזקק לשאינן מינן כמו שפירש רש"י נאמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם לא מפני כולם אלא מפני מקצתם וסיפר עונש האדם לבדו או שנאמר שלא שמרו גם בזה תולדתם והיתה כל הבהמה טורפת וכל העוף דורס והנה גם הם עושים חמס ועל דרך הפשט "כל בשר" זה כל האדם ולמטה יפרש כל בשר אשר בו רוח חיים (להלן ז טו) ומכל החי ומכל בשר (להלן פסוק יט) כל חי בגוף אבל בכאן "כל בשר" כל האדם וכן יבא כל בשר להשתחוות לפני (ישעיהו סו כג) וכן בשר כי יהיה בעורו (ויקרא יג כד) {יג} חמס. הוא הגזל והעושק ונתן לנח הטעם בחמס ולא הזכיר השחתת הדרך כי החמס הוא החטא הידוע והמפורסם ורבותינו אמרו (סנהדרין קח) שעליו נתחתם גזר דינם והטעם מפני שהוא מצוה מושכלת אין להם בה צורך לנביא מזהיר ועוד שהוא רע לשמים ולבריות והנה הודיע לנח החטא שעליו בא הקץ הגיע הצפירה

"והנני משחיתם את הארץ" – כמו מן הארץ וכן כצאתי את העיר (שמות ט כט) חלה את רגליו (מלכים א טו כג) דבר אחר את הארץ עם הארץ שאף שלשה טפחים של מחרישה נימוחו לשון רש"י מבראשית רבה (לא ז) ורבי אברהם אמר שמלת "משחיתם" מושכת עצמה ואחרת עמה והנני משחיתם ומשחית את הארץ ועל דרך האמת הוא כמו את השמים ואת הארץ כי הארץ תהיה בהשחתה שבהשחתת הארץ ישחתו והנם נשחתים בעולם הבא כדרך ויתעצב אל לבו (לעיל פסוק ו) ולזה רמזו בבראשית רבה (לא ז) לבן אדון שהיתה לו מניקה כל זמן שהיה סורח היתה מניקתו נרדית וכו' {יז} ואני הנני מביא את המבול. הנני מסכים עם אותן שאמרו לפני מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח ה) לשון רש"י מבראשית רבה (לא יב) ואני תמה והאיך מסכים עמהם והוא משאיר להם שארית לפליטה גדולה בנח ובניו וכל חי להרבות זרעם כחול אולי היא הסכמה לדעתם כשלא יחמול עליהם ועל האמת ואני כמו ויסרתי אתכם אף אני (ויקרא כו כח) וכן אני הנה בריתי אתך (להלן יז ד) ואני זאת בריתי (ישעיהו נט כא) יאמר אף אני תהיה ידי בהם על שהשחיתו את הארץ ולכך אמר (להלן ט יב) זאת אות הברית אשר אני נותן ימחץ וידיו תרפינה (איוב ה יח) והמשכיל יבין {יח} והקמתי את בריתי. אמר רבי אברהם לאות כי השם נשבע לו שלא ימות במבול הוא ובניו ואם לא נכתב תחילה מפורש כאשר מצאנו במשנה תורה (דברים א כב) נשלחה אנשים לפנינו ומלת והקימותי שאקיים שבועתי והקרוב אלי שזאת הברית רמז לקשת וטעם ברית הסכמה ודבר שבחרו שנים מגזרת ברו לכם (שמואל א יז ח) והמלה בסמוך ובמוכרת וכן שבית יעקב (תהלים פה ב) ובנותיו בשבית (במדבר כא כט) ויש אומרים כי ברית גבול כרות כל אלו דבריו ויותר נכון בדרך הפשט כי ענין "והקימותי את בריתי" לאמר בעת שיבא המבול תהיה ברית קיימת אתך שתבא אל התיבה אתה וביתך ושנים מכל הבשר להחיות כלומר שתחיו שם ותתקיימו לצאת משם לחיים והברית הוא דבר השם כשיגזור אומר בלא תנאי ושיור ויקיים והזכיר הברית והזכיר שיהיה קיים והוא כלשון קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם (אסתר ט כז) שקבלו עליהם דבר להיותו קיים ועל דרך האמת הברית מעולם היא והמלה נגזרת מן בראשית ברא אלהים והנה בריתי כמו ברייתי והמלה כמו סמוכה כי היא סמוכה לעולמים שהיו לפנינו יצוה שתקום ותהיה עם הצדיק וכן ואני הנני מקים את בריתי אתכם (להלן ט ט) בריתי היתה אתו (מלאכי ב ה) והמשכיל יבין {יט} מכל בשר וגו'. ידוע כי החיות רבות מאד ומהן גדולות מאד כפילים וכראמים וזולתם והרמש הרומש על הארץ רב מאד גם מעוף השמים מינים רבים אין להם מספר וכמו שאמרו רבותינו (חולין סג) מאה ועשרים מיני עופות טמאים יש במזרח וכלם מין איה הם ולעופות טהורים אין מספר והנה יצטרך להביא מכלם שיולידו כמותם וכאשר תאסוף לכלם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה לא תכיל אותם התיבה הזאת ולא עשר כיוצא בה אבל הוא נס החזיק מועט את המרובה ואם תאמר יעשנה קטנה ויסמך על הנס הזה ראה השם יתברך לעשותה גדולה כדי שיראו אותה בני דורו ויתמהו בה ויספרו עליה וידברו בענין המבול וכנוס הבהמה והחיה והעוף לתוכה אולי יעשו תשובה ועוד עשו אותה גדולה למעט בנס כי כן הדרך בכל הניסים שבתורה או בנביאים לעשות מה שביד אדם לעשות והשאר יהיה בידי שמים ואל תתפתה לאמר (ראה ראב"ע להלן פסוק טז) כי היו שלש מאות אמות באמות איש נח והיה גדול שאם כן היו גם האנשים גדולים גם החיה והעופות בדורות ההם גדולים עד שלקה העולם במבול ועוד כי האמות אמות התורה הנה

"תביא אל התיבה להחיות אתך" – צוהו שיתעסק ויעזור אותם הוא בכניסתם בתיבה וישתדל בהם שיחיו כאשר ישתדל בנפשו {כ} שנים מכל יבאו אליך להחיות. הודיעו כי מעצמם יבאו לפניו שנים שנים ולא יצטרך הוא לצוד אותם בהרים ובאיים והוא יביאם בתיבה אחרי כן ובמעשה פירש שבאו זכר ונקבה (להלן ז ט) וזה היה בכללם אחרי כן צוהו שיקח מכל הבהמה הטהורה שבעה שבעה ובאלה לא אמר שיבאו אליו אלא שהוא יקח אותם כי הבאים להנצל ולחיות להם זרע באים מאליהם אבל הבאים להקריב עולות לא גזר שיבאו מעצמם להשחט אבל לקחם נח כי הצואה של שבעה שבעה היתה כדי שיוכל נח להקריב מהן קרבן וטעם "הטהורה" הקב"ה פירש לו סימני הטהרה אבל הכתוב יקצר לומר הטהורה על פי התורה ורש"י כתב את שעתידה להיות טהורה לישראל מלמד שלמד נח תורה והנה מכאן שלא הוכשרו בקרבנות בני נח אלא בהמה טהורה ועוף טהור וכן אמר בהבל (לעיל ד ד) מבכורות צאנו ומחלביהן אבל כל המינין הטהורים כשרין בהם כדכתיב (להלן ח כ) ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור ויעל עולות במזבח והוסיף לישראל במצוה שיהיו כל קרבנותם מן הבקר ומן הצאן מן התורים ומן בני היונה וטעם "גם מעוף השמים" הטהור כי הכתוב נמשך למעלה {כב} ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלהים. שעשה את התיבה ואסף המאכל ודרך הכתוב לאמר "ויעש" "וכן עשה" לבאר כי לא הפיל דבר מכל אשר צוה

אור החיים על בראשית פרק-ו

אור החיים: {ג} ויאמר ה' לא ידון רוחי וגו'. מקרא זה צריך מגיד ורז"ל דרשו בו (ב"ר פכ"ו) הרבה דרשות אבל פשט הכתוב לא נודע. ונראה שיכוין לומר להיות שהיה ה' מתנהג עם ברואיו להוכיח ולהתדיין עמהם בנגלה ויאמר ה' אל הנחש (ג' י"ד), אל האשה אמר וגו' (שם ט"ז), ולאדם אמר וגו', ויאמר ה' אל קין למה וגו' (ד' י'), ויאמר ה' אי הבל וגו' (שם ט'), וכאשר הגדילו להתעיב אמר ה' לא ידון עוד לעולם רוחי באדם פנים בפנים להשפט עמו יחד, ופירוש רוחי הוא שכינתו יתברך שלא יהיה עוד נחשב האדם להדרגה זו. ותמצא כי כפי מעשיו מרחיק הדרגתו מטה מטה, שבתחילה הי' ה' מוכיח לאדם על פניו ונמצאים הנבראים כולם במדרגת נביאים, ויהי כי החל האדם פירוש נתחלל או נעשה חולין הובדל מהדרגת נביא, ובהמשך הזמן הנצנים נראו בארץ הם הצדיקים שהחזירו העטרה ליושנה, ומשחרב המעון נסתם חזון ונשארה בחינת רוח הקודש, וכשנסתתמו עיני ישראל אין אתנו משיג ריח הקודש ואין צריך לומר רוח הקודש, וזו היא צרת בית ישראל שאין למעלה ממנה הצמאים להריח ריח אבינו שבשמים ותחי רוחינו. ותחילת קללה זו התחילה מדור המבול. ונתן ה' טעם לדבר זה בשגם הוא בשר פירוש בשביל שהוסיף להתעיב בתיעוב מוסרח בעון הניאוף הוא בשר כאמור בענין וה' שונא זימה ומאס מדבר אליו:

עוד ירצה על דרך אומרם (הר"י עד אמה ז"ל) כי הצדיקים מהפכים החומר לעשותו צורה והרשעים מהפכים הצורה לחומר וזה הוא איבודן לעולם. והוא אומרו לאידון רוחי פירוש לא יהיה לי רצון מהם לעולם פירוש מעתה ועד עולם ואפילו עולם הנצחי, והטעם הוא בשגם פירוש בשביל שגם הוא רוחניות שבו הפכו ועשאו בשר וזה הוא איבוד הנפש, והוא אומרם ז"ל (סנהררין קז) דור המבול אין להם חלק לעולם הבא:

עוד ירצה על זה הדרך ויאמר ה' לא ידון עוד מדת רחמים הרמוזה בתיבת רוחי לעולם הכונה היא שלא יחזור בו מגזרתו עליהם לרעה כמנהגו הטוב אשר ינחם ה' על הרעה בטענת כי הם מחומר קורצו, והוא אומרו (תהלים עח) ויזכור כי בשר המה, והוא אומרו בשגם הוא בשר פירוש עם היות הוא בשר טענה זו וסניגוריא זו לא תועיל להם לחזור לדון אותם לרחמים:

עוד ירצה, להיות, שה' קבע השכר והעונש הכל לעולם העליון ישובו רשעים לשאולה, עתה אמר ד' כי לא ידון דין הרשעים לעולם הבא, בשגם הוא בשר פירוש בשביל שגם הוא בשר שהוא חומר והחומר יתייסר בעולם העכור והגם הוא עולם הזה השפל, ותלה להם ק"ך שנה אולי יחזרו, גם שבמשך זה ישלימו שנותיהם הצדיקים שהיו בדור ההוא כמתושלח וכדומה. ותמצא שדרשו ז"ל (זהר ח"א כו.) בפסוק (נח ז') כל אשר נשמת רוח וגו' מכל אשר בחרבה מתו שהם הצדיקים שיש להם בחינת הנשמה כולם מתו קודם ביאת המבול ע"כ:

עוד ירמוז שנתכוון ה' לומר כי לא ינהיג רחמים גמורים לעולם והוא אומרו ויאמר ה' שהוא שם הרחמים לא ידון רוחי פירוש רצון שם המיוחד הזה שהוא מרוצה לרחם וכו' לא ידון לעולם פירוש לנבראים שבעולם כי באמצעות ריבוי הרחמים הנבראים מפליאות להתגאות ולבקש תאוות נכריות על דרך אומרו (הושע ב) וזהב הרביתי להם וגו' וסלק ה' הרחמים לעולם העליון. ותמצא שגם הצדיקים אפי' כיעקב אבינו לא השיג הרצון להתישב בשלוה בעולם הזה וקפץ עליו רוגזו של יוסף, וכן כל צדיק וצדיק כשרואה עצמו עברו עליו ל' יום (ערכין טז:) בשלוה מפחד על עצמו שאינו מרוצה לעולם העליון, והטעם הוא כי כן גזר ה' שלא יתנהג במדת רחמים גמורה בעולם הזה ואפילו עם הצדיקים. והוא אומרו בשגם הוא בשר פירוש מאותן שיש להם לב בשר על כל פנים תרדפם מדת הדין לשלם דקדוקי העבירות ובזה יתרבה המורא בלב הנבראים כשיעשה דין בצדיקים ויראוהו, וגם הצדיקים להנחילם ש"י עולמות: {ה} וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו' וינחם ה' כיעשה וגו'. צריך לדעת אומרו רעת האדם בארץ, למה ייחס הרעה בארץ, שנראה שרעתם היתה בגוף הארץ, ואחר האמת רשעת הרשעים ההם היתה בזנות ומפורש בכתוב ובחמס וגזל, ואף שיוצדק לומר בארץ על בחינת גזל הארץ עם כל זה יהיה זה פרט מהפרט. עוד למה דקדק לומר וינחם [ה' כי עשה את האדם] בארץ למה אמר תיבת בארץ שנראה שאם עשאו במקום אחר לא ינחם לעולם ואין משמעות לזה. עוד איך יוצדק לומר וינחם ה' כי לא איש אל וגו'. עוד אומרו ויתעצב עצבון זה למה שאחר שהוא נוקם נקמתו מהם ומוחה כל מורד. ולזה אפשר לומר על הפסד הבדיאה:

אכן כוונת הכתובים הוא להיות כי האדם הוא מורכב מד' יסודות אש, רוח, מים, עפר והם בהדרגות, הדרגה הפחותה שבד' הוא העפר כי הוא עכור וגס מכולם, למעלה ממנו יסוד המים, למעלה ממנו יסוד האש, למעלה מהאש יסוד הרוח, שהוא הרוחני שבכולן, ותמצא כי כל הנבראים שבעולם הגם שכולן מד' יסודות בראם עם כל זה כל בריה עיקר בניינה מיסוד א' והוא יסוד היסוד והג' סניפים לו. יש בריה שעיקר יסודה הוא המים כדגים הגדילים במים, ויש שעיקר יסודם מן הרוח כעופות והגם שמן הרקק נבראו עם כל זה ה' הגביר בהם יסוד הרוח ולזה לא ינוחו הציפורים עפות הן כבחינת הרוח. ויש בריה שעיקרה מן האש כסלמנדרא. והן האדם יסוד שעליו נבנו בו היסודות הוא יסוד העפר דכתיב (ב' ז') וייצר ה' וגו' את האדם עפר מן האדמה שהוא יסוד הגס והעב שבד' יסודות, ולזה ישיבתו ומנוחתו באדמה ולא יסבול דירה במים ולא באויר ולא באש, ועשה ה' כן לסיבות הרבה, ואחת מהנה כי הוא הסולם אשר בו עולות המדרגות ממטה למעלה והמדרגה התחתונה היא יסוד העפר וצריך להיות בארץ, ואם היה נבנה יסודו מן הג' האחרים הרוחניות בערך העפר לא היתה הכונה שלימה בבריאתו, והמשכיל יבין כי הוא סוד הבירור, והבן. ולזה כאשר ראה ה' כי רבה רעת האדם הכיר כי רוב התיעוב הוא לצד יסודו שהוא בנוי מן הארץ וגם מקום הנחתו וחיותו בארץ, והוא אומרו וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ כי הוא יסוד הגם ונגדי לרוחני בתכלית, ולזה ניחם ה' כי עשה את האדם בארץ ולא עשאו בנוי משאר היסודות הדקים שבזה לא היה רק רע כל היום. ולהיות שמעשהו משאר יסודות לא תצא כוונת היצירה שחשב ה' בלבו לפועל, והוא אומרו ויתעצב אל לבו ולא אמר בלבו פירוש אל רצונו ומחשבתו אשר חשב בבריאת האדם, ומצד זה לא הפך ה' הבריאה שאם לא כן היה ה' סותר ובונה בנין חדש בהרכבה מג' יסודות, ולזה הגם שהביא מבול ואבד הכל הניח הבריאה כמות שהיתה לטעם כמוס בלבו יתברך, והגם שבאדון יתברך לא יוצדק לומר וינחם כי הוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות, אמר כן, להיות, כי האדון יתברך מדותיו מדות הרחמים, גם בו יתברך צד הדין, ובזמן שהנבראים הולכים בדרך ישר ה' הוא האלהים מסכמת מדת הדין למדת רחמים, וכשהרשעים מכעיסים מדת הרחמים תרחיק הרחמים ותחפוץ בשלילת ההויה מעשות דין בהם, והוא אומרו וינחם ה', פירוש בחינת הרחמים תחפוץ שלא תהיה הבריאה כדי שלא להפך המדה ולא מפני זה תושלל הבריאה:

עוד נראה לומר לפי מה שכתב הרמב"ם פרק ה' מהלכות תשובה וזה לשונו כי יתעלה שמו הוא ודעתו אחד ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו וכו', ואין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה הברואים ומעשיהם, אבל נדע ודאי שמעשה האדם ביד האדם ואין הקב"ה מושכו וכו', ע"כ. והראב"ד ה' יכפר בעדו נהג מיעוט כבוד בהרמב"ם על דברו בזה והעלה כי טוב לומר שראותו יתברך כראות אצטגנינין וכו' יעוין שם דבריו. ודברי הרמב"ם עיקר כי אין אופן ידיעת ה' מושגת אצלינו ומי ידמה לה' לקחת ידיעה מהנדמה אליו. ואשכילך, כי ה' יכול לשלול הידיעה המושגת בידיעתו לבל ידענה, כשירצה האדון מה שאין כח באנוש לעשות זאת שתגיע אליו הידיעה ולא ידענה, והוא שרמז רמב"ם באומרו ואין דעתו של אדם יכולה להשיג וכו', כי איך אפשר שתגיע עדיו הידיעה מעצמה ותהיה מושללת מעצמה, והוא שאמר הכתוב (במדבר כג) לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל, הנך רואה כשירצה ה' שלא לדעת יושלל הידיעה הגם שהידיעה ישנה מעצמה, כי אינו בבחינת האדם שהידיעה הוא חוץ ממנו, לומר ימנע ולא ידענה, כי ה' הוא ודעתו אחד ואינו צריך לתת לב לדעת, שבזה נאמר דכשלא יתן לב לא ידע, לא כן, ואף על פי כן כביכול ישנו בבחינה זו דכתיב לא הביט וגו'. ומעתה נוכל לומר כי ה' בעת ברוא האדם שלל מהידיעה פשעי אדם לב' סיבות, א', לטעם הפשטי כי טוב ה' ולא יביט אל התיעוב וטעם זה לבד לא יספיק כיון שהוא צורך בידיעה לדעת מה יעשה והנמשך. אלא שיש עוד טעם ב' והוא שנתחכם לעשות ה' כן לבל תחול טענת הרשעים שיאמרו ידיעתו מכרחת, כיון שה' ידע כי פלוני זה יעבור על מה שעבר הדבר מעצמו יתחייב להיות הגם שה' לא גזר להיות כן, ומעתה אין עונש לרשעים כי לא מרשעים יצא רשע ובמה יפחד רשע ויחדל מעושק, לזה מנע ה' ידיעה זו של מעשה הרשעים. אבל מעשה הצדיקים לא שללו מהידיעה ובו שמח ולסיבה זו היתה הבריאה, והוא שאמר הכתוב (לעיל א לא) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. ואם תאמר אם לא הביט און של רשעים היאך קבע עונש לעושי רשעה, וכי צריך לקבוע עונש לפלוני המרשיע אין צריך לקבוע עונש אלא לעושה עון ופשע. ובערך הצדיקים אין מקום לטענת ידיעתו מכרחת כי טענה זו היא התשלום והנה ה' חפץ לשלם ואין טוען נגד עצמו, מה שאין כן בעונש הרשעים שיבואו בטענה לבל יקבלו עונש לזה שמר ה' את הדבר. ואין לטעון ולומר אלו הביט ה' בהם שיהיו צדיקים היו עושי צדק, שטענה זו אינה טענה לפוטרם מפרט הבחירה שנתן בידם ובחרו ברע ומאסו בטוב ברצונם. ואחרי הודיע אלהים אותנו את זה אין תמיהה באומרו וינחם ה' וגו', כי נחמתי, כי הוא עצמו שלל ידיעה זו ממנו: {ז} ויאמר ה' אמחה וגו'. הוצרך לומר כי נחמתי וגו' ולא הספיק במה שאמר בסמוך, בא לומר שטעם שאמר אמחה הוא לצד שניחם על עשייתם לא לצד מעשיהם הרעים, כי יש הפרש אם הכליון יהיה לצד מעשיהם הרעים ימצאון שלא יתחייבו כליה והם אותם שלא הגיעו לעונשין, ואם יהיה הכליון לצד כי ניחם ה' קטן וגדול שם הוא בכלל הגזרה, ולזה אמר אמחה וגו' כי נחמתי כי עשיתים ולטעם זה אין נמלט, ולזה אמר תכף ומיד ונח מצא חן בעיני ה' פירוש לא לצד מעשיו כי בבחינת החזרה שחזר ה' מבריאת האדם לא יצילנו היותו צדיק ולזה הוצרך לומר מצא חן ולא מחאו. ואין מזה הוכחה לומר כי לא היה צדיק כי הגם שהיה צדיק לא תצילנו צדקתו אלא בחינת החן שהשיג מאמצעות בחינת המצות, כי יש לך לדעת כי יש מצוה שתועלתה היא להמשיך חן על האדם, או בבחינת ג' או ד' מצות ידועות, וה' לא הודיע תועליות המצות לטעם שאמרו ז"ל (תנחומא עקב) שירוצו כל העולם לתועליות, וזה נח זכה ומצא החן גם שמו יגיד כן נח חן:

חסלת פרשת בראשית {ט} אלה תולדות נח. אומרו אלה שיורה על פיסול זולתם. יש מקום לומר שנתכוון לפסול דורו אלא שלא היה צריך להודיע זה שכבר נפסלו ונחתמו לימחות. אכן יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פ"ל) עיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים ע"כ. דקדקו לומר עיקר ולא הספיק להם לומר שגם מעשים טובים יתייחס להם שם תולדות. לדייק תיבת אלה פירוש אלה הם העיקר לצדיקים ופסל בערכם הבנים המוזכרים בפרשה הקודמת דכתיב ויולד נח וגו'. עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (דב"ר פי"א) וזה לשונם נח אומר למשה אני גדול ממך ומשה אומר לו אתה הצלת עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך ע"כ. והוא אומרו אלה תולדות נח, נח לבד, ושלל זולתו כי לא היה בו תועלת לבני דורו ולא הועילו זכיותיו אלא לו לעצמו, ובזה מתיישב כפל נח. גם אומרו בדורותיו, לומר שלא הועיל כלום להטיב לדורותיו להחזירם למוטב כי אם הוא לבדו ובניו שהם ענף ממנו ובשמו נכללים. עוד ירצה להגדיל שבח נח כי יחיד הוא בשבח זה ממה שלפניו כי הגם שקדמוהו צדיקים היו לומדים מוסר השכל מבני הדור הצדיקים מה שאין כן נח שכל דורותיו הגם שהיו רשעים היה צדיק, וכנגד פרט זה אמר אלה לשלול מה שלפניו שאינם בערכו:

עוד יתבאר כל הכתוב על זה הדרך, אלה תולדות נח וגו', פירוש אלה סדר תולדותיו מה שהוליד מהטובות באמצעותו. א', נח, והוא על דרך אומרם ז"ל בב"ר (פכ"ה) וז"ל בשעה שברא הקב"ה האדם השליטו על הכל, פרה היתה נשמעת לחורש תלם וכו', מרדו בו וכו', כיון שבא נח וכו', ריש לקיש אמר קודם נח היו המים עולים ומציפין אותם מקבריהן כיון שבא נח נחו וכו', ע"כ. זה הוא שמונה בסדר תולדותיו באומרו פעם ב' נח. תולדות שנית, איש, פירוש היותו איש אדמה והוא על דרך אומרם ז"ל (תנחומא בראשית) ומעצבון ידינו עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם וכו', ע"כ. והוא שרמז בתיבת איש. ג', צדיק, רמז כי הוא יסוד העולם על דרך אומרו (משלי י) וצדיק יסוד עולם שאילו לא היה הוא לא היה העולם במציאות והיה הכל כלא היה במבול ובו יסד ה' עולמו. ד', תמים, על דרך אומרם ז"ל בחולין דף ו' (זבחים קטז. ע"ז י.) וזה לשונם צדיק במעשיו תמים בדרכיו, ופירש"י וז"ל, בדרכיו, עניו ושפל רוח, ע"כ. זה יגיד עוצם אישורו שאפי' בדורותיו הרעים את כולם היה עניו וכו', והוא לפנים משורת הדין כי שורת הדין נותנת עם חסיד וגו' ועם עקש וגו', והוא לא כן עשה. ועוד שאפילו בעיני דורותיו הוכר היותו עניו והוא אומרו תמים בדורותיו. ואמר לשון רבים להגיד מעלתו, והנה כל אדם ישיג הכרת ג' דורות הא' דור אביו וב' דורו וג' דור בניו והגיד הכתוב כי בכלם היה הוא מסוים. והגם שהיה מתושלח זה הוא לבדו נשאר מיתר הראשונים שלפני פניו. ה', את האלהים וגו', פירוש שגם עם ה' הנהיג נייחא ומנוחה, והוא על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פכ"ה) וזה לשונם ר"א אומר על שם קרבנו נקרא שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח ע"כ. ולזה חזר לומר פעם ב' נח ולא הספיק במה שהזכירו בתחלת הפסוק, ואמר לשון הליכה כי כן יאמר גם על הנהגה הטובה כדרך אומרו (מ"א ב') והלכת בדרכיו. ודקדק לומר התהלך לומר בתמידות היה מרצה קונו יתברך וקרבנו יוכיח על הכלל. ובזה נתישבו כל הדקדוקים. גם אומרו אלה כי אין בקודמים כיוצא בתולדותיו: {י} ויולד נח וגו'. קשה א', למה הוצרך לחזור פעם ב' לומר ויולד והלא כתבו בפרשה הקודמת. ב', למה הוצרך להזכיר שם נח ולא סמך על הזכרתו בסמוך. ג', למה הוצרך לומר צירוף חשבונם שלשה. ד', לא היה צריך לומר בנים הלא מאומרו ויולד הדבר מובן כי הבנים בניו. ה', למה כתב ג' אתין. אכן הכונה היא להיות שאמר הכתוב אלה תולדות נח וגו' להודיע מה שפירשנו בו שהכתוב מסדר כל פרטי מעשיו הטובים אשר מצדם מצא נח חן בעיני ה' אם לא היה חוזר הכתוב לומר ויולד נח וגו' תבא הסברא לומר כי בא לפסול ג' הבנים לצד שאין לו בהם שבח ולא זכות מהם ודבר זה יהיה בא' מב' סיבות או לצד שהיו ב"מ רשעים או לצד שלא עשאם נח לשם מצוה אשר על כן חזר הכתוב וכתבם בסדר תולדותיו הטובים כי גם את זה עשה לצד צדקותו לקיים מצות בוראו. ומצאתי במדרש שאמר (ילקוט בראשית מ"ג) וזה לשונם הסתכל נח שהם מכעיסים להקב"ה אמר מה לי להשתדל בפריה ורביה עד ת"ק שנה אמר ימות האיש בלא בנים וה' אמר פרו ורבו מיד נזקק לפריה ורביה, הרי כי הולידם לצד קיום המין לבד. וראיתי לדקדק הכתוב לדברי המדרש על זה הדרך את האלהים התהלך נח פירוש שראה שהיה קרוב ללכת בדרך כל הארץ לזה תכף נשא ויולד ג' בנים. או על זה הדרך את האלהים פירוש לשון דיינות הלך בבחינת הדין וראה שיענש אם לא יקיים מצות פריה ורביה ולזה ויולד וגו'. עוד ירצה על פי דבריהם ז"ל (ב"ר פכ"ו) שנתכוון שיהיה הבכור עדיין לא הגיע לעונש בן מאה. שנה, כפי זה, ירצה אומרו את האלהים, שפט בדין שיהיו פטורים בניו כפי הדין ואז ילדם שלא יענשו בהגיע המבול כי עדיין אינם בני עונשים. וטעם שהוצרך להזכיר שמו פעם אחר פעם לדברינו יבא על נכון כי יכוין לומר שהוליד מנוחה של ג' בנים במה שנתחכם להולידם בסדר זה שלא יהיו בני עונשים בבא מבול, ועוד אחר האמת, לא מלבד שלא היו בני עונש אף על פי כן צריכין היו לזכות האב ובאמצעותו נמלטו, וצא ולמד מכל קטני דור המבול שלא היו בני עונש ואף על פי כן נאבדו יחד. ועיין מה שכתבתי בפסוק (לקמן ז' א') כי אותך ראיתי צדיק לפני. והם ילד להם אביהם טובה נח מאויבי נפשם משחיתי עולם, ולא להם לבד הוליד תולדה זו אלא גם לג' נשיהם הרמוזים בג' אתין, וכן הוא אומר וג' נשי בניו שגם הם ניצולו. וטעם שהוצרך לומר ג' בנים יתבאר על דרך מה שאמרו בסנהדרין דף ס"ט וזה לשונם תדע דקרא קא חשיב להו דרך חכמתן דכתיב (ה' ל"ב) ויהי נח בן ת"ק שנה ויולד את שם וגו' וכתיב (י"א י') אלה תולדות שם שם בן מאת שנה ויולד וגו' שנתים אחר המבול בר ק"ב שנה הוא אלא דרך חכמתן קא חשיב להו, ע"כ. וכפי זה נתחכם הבתוב לומר שלשה בנים להפסיק בין זכרון הלידה לסידורם שאם היה אומר ויולד את שם וגו' היה בנשמע כי דדך לידתם חשיב, לא כן מאומרו ויולד ג' בנים הרי גמר הודעת הלידה ואחר כך בא הכתוב לסדרם כסדר אשר ראויים להיות נסדרים כסדר חכמתן: {יא} ותשחת הארץ וגו'. כל הכתוב לא היה צריך לאומרו כי כבר כתב בפרשה הקודמת (פסוק ה') וירא ה' כי רבה וגו'. ואם לפרט החטא נתכוין יותר מפורשת בפרשה הקודמת דכתיב רבה רעת האדם וכל יצר וגו'. ואם לצד שלא הזכיר שם החמס היה לו להזכירו. ועוד למה בפרשה הקודמת אמר שם הרחמים וכאן אמר שם אלהים, עוד למה הוצרך לומר תיבת לפני האלהים. עוד למה חזר עוד לומר וירא אלהים וגו' אם להודיע בא כי ה' יודע כל הווה דבר זה ידוע הוא. אכן יתבאר הענין על דרך אומרם באבות (פ"ד) וזה לשונם העושה עבירה אחת קונה לו קטיגור פירוש מלאך משחית. אך צריך אתה לדעת כי אין המשחית יכול עשות דבר קודם שישפוט שופט כל הארץ, שה' מונעם מעשות רע, והוא סוד פירוש (שמות לז) נושא עון ואחר שישפוט האלהים אז ישלחם ביד פשעם שהם קטגורים שנבראים במעשיהם הרעים, כאומרו (ירמי' ב') תיסרך רעתך. ויש לך לדעת, כי הגם שימנע ה' המקטרג מהזיק לעושהו, עם כל זה כשירבה יקבול שלא יסבול עוד וידחוק למהר מעשיהו לאבד בעליו קודם שיגמר דינו כי משפטו מפורש, והוא אומרו ותשחת הארץ לפני האלהים, פירוש קודם שיגמור דינם נשחתה הארץ פירוש משלו בה משחיתים לצד מעשיהם. ודקדק לומר הארץ הכוונה שגם גוף הארץ לצד הפלגת החטאים תקולל חלקתם בארץ כי ישכינו בה התיעוב הנוצר ממעשיהם. ואומרו ותמלא הארץ מן הראוי היה להקדים הסיבה ואחר כך המסובב שהוא יצירת המשחית, אלא נתכוין להודיע שאחר שהגיעו לגדר זה עוד הוסיפו להתעיב יותר מהקודם:

חמס, פירוש חמס הוא כללות הרשע בו גזל בו גילוי עריות בו שפיכות דמים בו עבודה זרה, וכמו שהוכיחו רז"ל (ב"ר פל"א) מהכתובים יעש"ד. והגם שמדתו יתברך להיות נושא עון עד עת בא דבר משפט, הדור ההוא גדול עונם מנשוא במדת נושא עון, על דרך אומרו (לעי' ד' י"ג) קין גדול עוני מנשוא. או יאמר ותשחת הארץ הם מעשיהם הרעים ומצד זה נתמלאה הארץ מקטרגים המתייחסים בשם חמס, והוא שהודיע הכתוב לנח באומרו קץ כל בשר בא לפני פירוש אותם המקטרגים שנבראו מיושבי הארץ שנקרא קץ, כמו שמפורש בדברי הזוהר (ח"א ס"ג), בא לפני וקובל למהר לאבדם. וטעם הודעת כל הכתובים הוא לומר כי זולת זה היה ה' מאריך אפו זמן מה, והגם שאמר בפרשה הקודמת (פסוק ז') ויאמר ה' אמחה את האדם וגו' עם כל זה ינחם ה' על הרעה והיה מאריך אפו, אלא לצד הפלגת המשחית, והוא אומרו וירא אלהים וגו' והנה נשחתה בהפלגה, לטעם זה מיהר ה' לומר לנח עשה לך וגו', וטעם שהזכיר בפרשה זו שם אלהים הראה כי גם מדת רחמים נתהפכה למדת הדין לצד מעשה הרשעים:

הארץ חמס. במדרש (ב"ר פל"א) וזה לשונם היה מביא קופה תורמוסים וכל אחד לוקח תורמוס אחד ואינו יכול להוציאו בדיינים ע"כ. כבר קדמו ראשונים והקשו דבני נח נהרגו על פחות משוה פרוטה. ולי נראה כי המדרש מגלה כי מלבד שבטלו עיקר תורת ז' מצות עוד להם שהיו חומסים מתורת האדם השכליית, כי הגוזל פרוטה הוא דבר שהיו תובעים אותו ולא פחות משוה פרוטה והיו מתחכמים לגזול באופן שלא יתבעו אותם. גם כפי הדין נראה לי כי לא חייבה תורה לבני נח אלא על ממון הבא לידם בדרך גזילה אבל בהקפה לא יתחייבו. והגם שהרמב"ם בפרק ט' מהלכות מלכים כתב גם עושקי שכר שכיר יהרגו עליו בני נח, אינו דומה לזה שבא לידו בהלואה שיאמר חייב אני לתת לך לכשיבא זמן, ואנשים ההמה היו נוטלים ברצונו בהקפה לפרוע אחר כך וכשהיה מתרצה להקיפם היו נוטלין פחות משוה פרוטה ובהלכות הלואות לא היו דנים על פחות משוה פרוטה אם חייב לו כשיטעון פרעתי או יש לך כנגדו ודבר זה אינו בגדר מצות גזילה שיתחייב מיתה, שיאמר סבור הייתי שאין לך בידי כלום. עוד אפשר לומר שיכולין לטעון בתורת מתנה בא לידם לטעום לקנות ממנו: {יג} ויאמר אלהים וגו' כי מלאה הארץ חמס וגו'. ואם תאמר בשלמא אם נפרש אומרו חמם כמו שאמרו מרבותינו (ב"ר פל"א) שהוא עבודה זרה וגלוי עריות וכו' יש טעם בדבר אבל להאומר שהוא חמס ממש שהוא הגזל למה נענשו הנגזלים כגוזלים. הגם שיש לומר שכולן היו גוזלים כל אחד כפי שיש יכולתו ממושלל יכולת. עם כל זה יתבאר הדבר על פי דבריהם (שם פכ"ו) שאמרו וז"ל במקום שאתה מוצא זנות וכו' והורגת טובים ורעים ע"כ. ולפי הדברים יכוין הכתוב לתרץ קושייתנו שהגם שנחתם גזר דין על הגזל עם כל זה כיון שבאותן עבירות שנדונו עליהם היה זנות נהרגו גם אותן שלא היו גוזלים. ואם תאמר ולמה לא מחלו זה לזה ולא יחתם דינם. ואולי כי ה' לא רצה לגלות סוד זה אלא לנח ולא לבני דורו, ונח אינו יכול לומר הדבר כי כל מה שאינו באמור הוא בבל תאמר (יומא ד:) וטעם כי הקב"ה היה יודע שלא יחושו על הדבר, או אפשר שידעו ולא חשו לו, וזה דוחק קצת כי למה לא יתקנו תקנה שאין בה חסרון דבר. והעיקר הוא שהגם שימחלו לא יועילו כיון שהיה בהם דין גזל וחייבים מיתה הם עליו ואינו בדין מחילה בשום אופן. ולא יקשה לך מאמרם ז"ל שכתבנו למעלה למה שפירשנו שלא היה חיוב מיתה, אין כוונתם ז"ל שלא היו עושים מהגזל זולת זה אלא שהיו עושים כל אופני חמס וכשהיה מזדמן לידם מציאות שלא יכלו לגזול היה מרמאים כסדר האמור והיו מתקבצים אלפים מהם לגזול קופה של תורמוסים:

וטעם הודעת כל דבר זה לנח הוא לצוותו לעשות תיבה לשמירת קיום המין. ויש לתת לב מדוע העלים עין מעשות צדקה בבני דורו לבקש רחמים עליהם מלפני ה':

ועוד תגדל הקושיא שראינו כי אבינו הגדול הוא אברהם למד ממנו כאומרם ז"ל (ב"ר פמ"ט) שלא בקש רחמים על פחות מעשרה ממה שראה שנח לא בקש וכו', וקשה כי מי אמר לו שאם היה מבקש לא היה מתקבל:

אכן מדברי ה' אשר דיבר לנח גילה דעתו לנח כי הדבר מוחלט בעיני ה' להשחית ולא נתן מקום לנח להתפלל, כאומרו קץ כל בשר וגו' והנני משחיתם בהחלט, מה מקום לו להתפלל, מה שאין כן כשדבר דבריו לאברהם לא מצאנוהו שדבר כדברים האלה אלא נתן לו מקום להתפלל דכתיב (וירא יח) ארדה נא ואראה הכצעקתה וגו'. והגם שאחר האמת גם שם עלתה להם הגזירה. אף על פי כן עשה ה' אשר זמם להראות לאברהם הנהגתו, וכמו שפירשנוהו במקומו, ואמר דברים שישמע מהם אברהם שיש לו רשות לבקש רחמים. וכן תמצא בדברו למשה בתוכחות על עון ישראל לא החליט הגזרה ובזה מצא מקום להתפלל וכמו שפירשנוהו במקומו (שלח יד יא), מה שאין כן נח סתם ה' תפלתו:

ועוד לו כי לא מצא פתח כאברהם ומשה שטעמם ונימוקם עמם, להיות, שלא היה צד הכרח בדבר להודיעם ה', והרי זה מורה באצבע כי שואל מהם שיתפללו, מה שאין כן נח שאין מקום לומר למה הודיע ה', כי יש טעם בדבר שהוא להכין תיבה וצורכה, ונוסף שהחליט הגזרה, לזה לא התפלל. ומהמעשה למד אברהם כיון שה' לא נתן לו מקום להתפלל אמור מעתה כי פחות מעשרה לא יספיקו: {יד} עשה לך וגו'. יתבאר על דרך מאמר הנביא יחזקאל (יחזקאל יד) והיו שלשת האנשים האלה בתוכה נח דניאל איוב המה בצדקתם ינצלו את נפשם פירוש דוקא ג' יש כח בזכותם למלט עצמם שלא יגיע אליהם הרעה אבל ב' ואין צריך לומר אחד מהג' לא ימנע המשחית ממנו. ויש מקדמונינו שהקשו והלא מצינו שבחורבן נהרגו (תהלים עט) צדיקים וחסידים דכתיב נתנו את נבלת עבדיך. ותירצו וזה לשונם אפשר שהיה חסיד יחיד בין רבים בעת ההרג, ונאמר (שם צד) עד צדק ישוב משפט, אבל כשהם ג' או יותר יצרפו זכותם ויצילו עצמן אפילו תוך הרעה, ע"כ. זה הוא מה שדייק ה' בנועם דבריו כשציוהו לעשות תיבה להנצל בתוכה אמר אליו כי הטעם שהוא צריך לימלט בתיבה ולא יגן בעדו זכותו בל קרוב אליו הרעה, לצד שאין עמו צדיקים והוא לבדו נמצא, והוא אומרו עשה לך לשון יחיד, ולזה יש לו לחוש לעד צדק ישוב משפט. ומכאן אתה למד כי בניו לא היו צדיקים כמותו שאם היו צדיקים הם בצדקתם ימלטו עצמן מבלי מפלט כי הם למעלה מג'. וצריך ליישב דברי רז"ל שהבאתי בפסוק שלפני זה כי אברהם לא בקש על פחות מעשרה לפי שלמד מנח שהיו פחות מעשרה וכו' ע"כ וקשה נח לא היה אלא יחיד בדורו. ויש לומר שצריך שיהיו צדיקים גמורים כנח ואז ימלטו עצמן אחר יציאת הקצף בעולם ולא יתן המשחית לבא אל בתיהם לנגוף, אבל להגן שלא יצא המשחית הגם שיהיו צדיקים למטה מנח יועילו ואפילו להגן על אחרים. ולזה פרט בכתוב ביחזקאל נח דניאל איוב ולא אמר ג' צדיקים סתם. ויש לך לדעת כי אחר שנתן רשות למחבל מי הוא זה ואיזה הוא שיכול להמלט ממנו: {יז} ואני הנני מביא וגו'. תיבת ואני רחוקה משמוע. ורש"י פירש הנני מוכן להסכים עם אותם וכו' מה אנוש וגו' ע"כ. ולפי מה שפירשתי למעלה (פסוק יא) כי המשחיתים מלאו הארץ והוכנו להשחית, הודיע ה' כי הוא מסכים להרשותם לגמור הדבר. והגם שאין כאן אלא המטרת הגשם, צא ולמד מה שאמרו בזוהר הקדוש על הפלגת המשחיתים אשר שם היו ונמצאו: {יח} והקמותי את בריתי וגו'. היה צריך להקדים לומר ובאת אל התיבה עד סוף ואח"כ יאמר והקמותי את בריתי ורז"ל אמרו (ב"ר פל"א) ברית שלא יהרגוהו רשעים שבדור ע"כ. ולדרך זה צריך להקדים והקימותי וגו' קודם ובאת:

עוד נראה שכוונת ה' היא להיות שהחליט לו הגזירה על בני דורו ואמר לו כל אשר בארץ יגוע חש כי יחשוב נח כי כשם שהראהו בראשונים כן יקר מקרהו ומקרה זרעו לימחות בדור אחר וזו הצלה שאין תכליתה הצלה קיימת, לזה תיכף ומיד רמז לו מה שעשה לבסוף שכרת עמו ברית לבל יביא עוד מבול ולא יכרת עוד כל בשר, וזה הוא שיעור הכתוב כל אשר בארץ יגוע והקמותי את בריתי אתך שלא יארע לך כדבר הזה ולהמלט מהרעה המצויה ובאת אל התיבה וגו':

עוד יכוון לומר שקיים עמו ברית שלא ישכחהו בתיבה והרי הוא אבוד מעצמו. והיא שעמדה לו שנאמר (לקמן ח' א') ויזכור אלהים את נח וגו' ויעבר וגו' רוח על הארץ וגו' ואחרי כן צוה לו ליכנס לתיבה בקיום ברית זה והגם שלא הוזכר שם ברית, סמך על מה שהוזכר כאן. ואפשר שרמז באומרו ויזכור אלהים כי שם זה יקרא על המשפט ובדין זכר את הברית. ורז"ל דרשו (ב"ר פל"ג) כי הפך הדין לרחמים לצד צדקתו וזה דרך דרש: {כ} מהעוף למינהו וגו'. היה לו להקדים הבהמה אם מלמעלה למטה מסדרם, ואם ממטה למעלה למה סדר רמש אחר בהמה. ואולי כי העוף יש בו צד מעלה כי הוא מרובה אין קץ, וצא ולמד שהמועטים שבעופות הם הטמאים והם כ"ד ואמרו ז"ל (חולין סג:) שק"ך מיני עופות בהר הבית וכלן מן איה, וצא ולמד לטהורים שהם הרבים כמה וכמה והבהמה המועטים הם הטהורים עשרה ואין במינם כל כך מרובה בכל מין כעופות אשר על כן ציוהו על העופות שהם רבים תחילה וצריך להביא מכל מין ומין שבכל פרט ופרט ואחר כך הזכיר הבהמה שהיא במינה מועטת ואחר כך מינים השורצים בארץ. וכפי זה סידרם הכתוב דרך טרחתם ממעלה למטה:

כלי יקר על בראשית פרק-ו

כלי יקר: {ג} ויחי אדם וגו'. עשה בימי חייהם שלשה חלוקות כי הזכיר בכולם מספר ימי חייהם קודם שהולידו ואח"כ כללם יחד, והזכיר בכולם וימת. ובפרשת נח לא הזכיר כי אם שתי חלוקות ולא הזכיר שם וימת. לפי שמי שהוא בלא בנים קרוי מת בחייו וכן הרשעים שאינן מולידין תולדות מעשים טובים נקראו בחייהם מתים, על כן הזכיר לשון ויחי על מספר הימים שחיו קודם שהולידו כי אעפ"י שהיו עדין בלא בנים מ"מ היו חייהם חיים מצד שכל השלשלת שהזכיר בפרשה זו ובפר' נח כולם היו צדיקים אדם שת וכו' וכן כולם, ואחר שהולידו נתוסף להם חיות מצד הבנים ע"כ הזכיר ויחי על הימים שחיו אחר שהולידו, וחזר וכללם יחד לומר כלם שוים לטובה, כי קודם המבול לא נמצא בהם חסרון רק המות הזה כמ"ש (איוב כא.יא) ישלחו כצאן עויליהם וגו' וכתיב (שם) יבלו בטוב ימיהם וגו'. ועוד הזכיר בכולם וימת להורות שכולם מתו על מטתם ולא נמחו במבול. אבל אחר המבול נשתנה העולם ולא היו כל ימיהם שוים לטובה ע"כ לא חזר וכללם יחד גם לא הזכיר וימת כי היו חסרונות בכולם זולת המות ועוד שאחר המבול א"צ להזכיר וימת כי פשיטא שמתו ומי גבר יחיה ולא יראה מות. וקרוב בעיני לומר שכל השלשלת שהזכיר היו נביאים כי מי הגיד ללמך שבן זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו וכן שם בן נח וכך חנוך ומתושלח ועבר והם בנין אב על כולם. {ה} וירא ה' כי רבה רעת האדם. לפי שחטאו בזנות ואותה תאוה רבה והולכת תמיד ולא ישבע לעולם כארז"ל (סוכה נב:) אבר קטן באדם משביעו רעב וכן חטאו בגזל ואוהב חמס וכסף לא ישבע כסף אלא תאותו רבה והולכת תמיד וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום ר"ל כל היום לא ישבע מתאותו אין שעה ביום שיהיה שבע בה אלא כל שעה הוא מוסיף על תאותו. {ו} וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. בצירוף הארץ כמו שפירשתי בשם הרמב"ן בפסוק נעשה אדם אני והארץ כי הארץ נתנה בו חומר גס ועב. וענין נחמה זו וענין ויתעצב אל לבו הוא דרוש עמוק עמוק מי ימצאנו האריכו בו למעניתם כל החוקרים זה אומר בכה וזה בכה וכולם כמתנבאים וכן הרבה ענינים בתורה סתומים וחתומים אשר בכולם לבי אומר וגו' שלא להאריך בדרושים אלו כי ילאה השכל האנושי מלהשיגם כי כל הספיקות ההם באים לנו מצד שאנו משערים ידיעתו יתברך לידיעתנו והכתוב אומר בהפך זה כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו' (ישעיה נה.ח) ואיך נוכל לעמוד על מחשבתו ית' הבלתי נודעת אצלינו ואין בידינו כח לשער אותם. {ט} אלה תולדות נח נח איש צדיק וגו'. פירש"י הואיל והזכירו ספר בשבחו, ולפ"ז היה לו לספר בשבחו סוף בראשית כי גם שם הזכירו אלא לפי שנאמר כאן אלה תולדות וכ"מ שנאמר אלה פסל את הראשונים לומר לך שכל הראשונים תולדותיהן אינם נקראים תולדות כי ימחה זכרם במבול והיו כלא היו אבל אלה נקראו תולדות קיימים, על כן הוצרך כאן לומר טוב טעם למה נשארו אלו יותר מזולתם לפי שנח איש צדיק תמים וגו' על כן הלכו כל תולדותיו לחיי עולם וכל התולדות הקדומים לחרפות ולדראון עולם. ולד"א שפירש"י ללמדך שעיקר תולדותיהן של צדיקים מע"ט הזכיר אלה למעט סתם תולדות לומר לך אלה הם עיקר תולדותיו, ונזכר זה כאן לפי שכבש ה' מעיינו ולא הוליד הרבה בנים ובנות ואולי יצטער נח על זה על כן אמר שזולת זה היו לו הרבה תולדות מע"ט טוב מבנים ומבנות.

איש צדיק תמים היה בדורותיו. לפי שדור המבול השחיתו התעיבו בשלשה מיני השחתות שנזכרו בפרשה והם ע"ג וג"ע וגזל ע"כ הקדים לומר שנח היה גדור בשלשתם כי איש צדיק, היינו שלא היה גוזל משל אחרים. תמים היה בדורותיו, היינו שהיה גדור מעריות כי נולד מהול והיה תמים. את האלהים התהלך נח, לא פנה אל אלהים אחרים אבל דור המבול פרצו גדר שלשתן. {יא} ותשחת הארץ לפני אלהים וגו'. אלהים היינו הדיינים כי היו גוזלים פחות משוה פרוטה שאין מוציאין בדיינין ועיני הדין רואות ואין לאל ידו להציל דמעות העשוקים לכך נאמר לפני האלהים, לפניהם ממש ובסבה זו ותמלא הארץ חמס. וסמך לזה ממה שמצינו בילקוט בתהלים אשרי האיש זה נח כו' ע"כ לא יקומו רשעים במשפט זה דור המבול מאי משמע דהאי קרא בדור המבול משתעי. ונראה שסמך על תחלת הענין לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח, ר"ל לא כן. היינו לא היו כנים ואמתיים במעשיהם לפי שהערימו לגזול מעט מעט כמוץ זה שאין בו שוה פרוטה אשר תדפנו רוח הדיינין אשר רוח ה' בהם. על כן לא יקומו רשעים במשפט כי לא היו בידם להעמידם בדין כי אין הדיין נזקק לפחות מש"פ ובסיבה זו אפילו החוטא עמד בעדת צדיקים ואמר אני צדיק כמוך, זה שאמר וחטאים בעדת צדיקים שהעיזו שניהם לומר כמוני כמוך. ואם העלימו רשעתם מפני הבריות מ"מ לפני הש"י היה גלוי מי הצדיק ומי הרשע זה שאמר כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. {יב} וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה. זה ע"ג שאין רואה בלתי ה' לבדו כי הכפירה עיקרה בלב ומטעם זה נאמר בע"ג (יחזקאל יד.ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם. כי עיקר האמונה בלב. כי השחית כל בשר את דרכו, זה ג"ע שנקרא דרכו כדרך גבר בעלמה ולדעת רז"ל (בר"ר כו.ד) חטאו בהוצאת זרע לבטלה לכך נאמר על הארץ כמו שאמר (בראשית לח.ט) ושחת ארצה. ויתבאר עוד בסמוך תואר הצדיק והתמים בפסוק כי אותך ראיתי צדיק לפני. ומה שנאמר והנני משחיתם את הארץ שאף הארץ נתקלקלה יתבאר בע"ה פרשת אחרי מות (יח.כה) בפסוק ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה שהארץ נוגעת בדבר. {יג} קץ כל בשר בא לפני. יום המיתה נקרא קץ כל בשר. בא לפני וקובל שאין לו זכרון בין כל הבעלי חיים, ואיש לא זכר אותו, כי מטעם זה המתין הקב"ה ז' ימי אבלו של מתושלח כי יראו חכמים ימותו אולי החי יתן אל לבו כי זה התכלית הנרצה מן האבל וההספד, כי הגוזל ועושה עושר ולא במשפט אילו היה זוכר יום המות כי בחצי ימיו יעזבנו לא היה גוזל משל אחרים אלא ודאי שחושב כי לעולם חוסן כמו שאמר (תהילים מט.יב) קרבם בתימו לעולם וגו'. והנה אתי ביאור נפלא על כל המזמור המדבר מענין מאספי הממון וטעותם ויען כי לא באתי בחבור זה להאריך בדברים שאינן מענין הפרשה ע"כ לא אזכרנו פה אך פסוק זה לבד האומר קרבם בתימו לעולם משכנותם לדור ודור, תחלה אמר בתימו ואח"כ משכנותם, תחלה אמר לעולם ואח"כ לדור ודור. והנכון לומר בזה שהרשע הבונה לו בעה"ז בנין חזק ועליות מרווחים מאבני שיש ודאי קרבם, דהיינו מחשבתם שבתימו לעולם שהבית של אבנים יעמוד לעולם. וא"ת מה לו הנאה בזה שהבית יעמוד לעולם אחר שהוא לא ישכון וידור בו לעולם וכי לא ידע שסופו למות. ע"ז אמר משכנותם לדור ודור. שנותן ברכת שלום לעצמו אף אם הוא לא ידור בו מ"מ בניו ובני בניו לדור ודור ישכנו בו. וא"ח מה כשרון לבעליו אם בניו ישכנו והוא ישכון בקבר ע"ז אמר קראו בשמותם עלי אדמות. שהוא הולך בטעות גדול לומר כשבניו יקראו שמות בניהם ובנותיהם בשמם אז יקרא שם המת על נחלתו ולא יכרת ודומה לו כאילו הוא חי וענין היבום יוכיח. מצד טעות זה אפילו יום המיתה לא יחזירם למוטב לכך קץ כל בשר בא וקובל לפני כאמור.

ויש אומרים, קץ כל בשר זה מלאך המות המשחית ומנפש עד בשר יכלה ומקרב קצו והוא בא לפני ומבקש ליתן בידו אשר למות למות. ואמר הקב"ה אם אתן רשות למשחית לא יבחין בין צדיק לרשע לפיכך והנני משחיתם אני בעצמי, וכדי שלא יהיה גם נח בכלל ההשחתה לפיכך עשה לך תיבת וגו' רמז לדבר קץ כל בשר סוף תיבות מן כל בשר עולה למספר ר"ל כמספר, מלאך סמאל, עם ח' אותיות שבשני תיבות אלו. {טו} שלש מאות אמה אורך התיבה. פרט לנו הכתוב מדת ארכה ורחבה וקומתה מחמת שני דברים. האחת להודיע לנו גודל הנס שהחזיק המועט את המרובה כי היו שם בריות גדולות פילים וראמים. השניה היא להודיע לנו שעיקר התחלת מי המבול היה בעבור הזנות כמ"ש ויראו בני האלהים את בנות האדם. וגו' וכאמרו רז"ל (סנהדרין קח.) ברבה קלקלו וברבה נדונו, וטעמו של דבר לפי שע"י הזנות חללו קדושת שם של יה המתווך בין איש לאשה ובהתחלק מהם יו"ד ה"א נשאר אש ואש כמ"ש (איוב לא.יב) כי אש היא עד אבדון תאכל. וזה שאמרו רז"ל (סנהדרין קח:) ברותחין קלקלו וברותחין נדונו כי הם הציתו את האש בעצמם וכן מצינו בפרשה זו מספר ט"ו בכמה מקומות שנאמר חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים. וכן תגבורת המים חמשים ומאת יום דהיינו ט"ו עשיריות. וכן מספר אורך ורוחב וקומה של התיבה מורה ג"כ על מספר ט"ו כי שלש מאות אמה באורך על רוחב חמשים נמצא בכל שטח של אמה אחת ט"ו אלפים אמה על אמה. ושלשים אמה קומתה והיו בה שלשה מדורים הרי עשרה אמות לכל מדור ומדור כי היו בה תחתים שנים ושלישים כולם שוים נמצא ק"ן אלפים אמה לכל מדור ומדור. נמצא ט"ו אלפים אמה שבכל שטח אמה כנגד ט"ו אמה שגברו המים על ההרים. וק"ן אלפים אלו שבכל מדור כנגד תגבורת המים ק"ן יום והוא ט"ו עשיריות. וכל מספר ט"ו אלו מורה שאע"פ שנחתם דינם על הגזל, מ"מ עיקר ההתחלה היתה בעבור הזנות וחילול השם של יה העולה ט"ו.

וכן מצינו בחזקיה, שנענש מתחלה על שלא עסק בפריה ורביה (ברכות י.) ואמר לו הנביא צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה (ישעיה לח.א) ודרשו רז"ל שם כי מת אתה בעה"ז ולא תחיה לעה"ב ומה חרי האף הגדול הזה שבעון ביטול פריה ורביה יהיה נענש בזה ובבא, אלא לפי שנא' (שם כו.ד) כי ביה ה' צור עולמים ומזה למד שהעה"ז נברא בה"א והעה"ב ביו"ד וע"י שלא עסק בפריה ורביה גרם לשם של י"ה שיסתלק מן איש ואשה והוי כאילו החריב כל שני עולמות אשר מציאתם תלוי בשם של יה כי יסתלק השם מכל הנבראים ויעלה לו השמימה על כן דינו להיות נטרד מן שני עולמות. וכן דור המבול לפי שחללו שם של יה היה ג"כ דינם חרוץ ליטרד מן העה"ז והעה"ב כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קז:) שדור המבול אין להם חלק לעה"ב כו'. לכך נאמר בהפכו (תהלים קיח.טז) לא אמות כי אחיה, לא אמות בעה"ז כי אחיה גם לעה"ב, ואספר מעשה יה כי ביה ה' צור עולמים כי שני העולמות הם מעשה יה. לפיכך כשחזר חזקיה בתשובה וקבל עליו לעסוק בפריה ורביה והחזיר שם של יה למקומו ע"כ נאמר לו (ישעיה לח.ה) הנני יוסיף על ימיך ט"ו שנה כנגד שם של יה, ונאמר הנני יוסיף מלה זרה בדקדוק כי הל"ל הנני מוסיף אלא לפי שהנני יוסיף ר"ת יה להורות שבזכות שם של יה זכה להוספה זו.

וזהו שמסיק במסכת סוכה פרק החליל (נג.) כשכרה דוד השיתין בקש התהום להציף עלמא כו' עד אמר דוד ט"ו שיר המעלות ואסקיה. לפי שידע דוד שדור המבול נענשו בתהום רבה בעון הזנות כי מי התהום מים נסתרים, והזנות קראו שלמה (משלי ה.טו) מים גנובים. דהיינו נסתרים הפך ממה שנאמר (שם ט.יז) שתה מים מבורך וגו'. לפיכך כשהיה דוד צריך להעלות התהום היה מתירא שמא ע"י שיעלהו יציף העולם כדרך שנעשה לדור המבול ע"כ אמר ט"ו שיר המעלות לרמוז שבזכות שישראל גדורין מעריות ושם יה מתווך ביניהם ינצלו מתהום רבה. וזהו שמסיק באותן ט"ו שיר המעלות (תהלים קכח.ג) אשתך כגפן פוריה וגו' אמר אשתך האל"ף נקודה בסגול להורות שמדבר בזמן שג' שותפין באדם אב ואם והקב"ה וכשהקב"ה שותף בדבר א"כ שם יה מתווך ביניהם לכך נאמר פוריה בתוספת י"ה. וכן ארז"ל (סוכה נא:) בין עזרת אנשים לעזרת נשים היו ט"ו מעלות, וכל זה מורה שמספר ט"ו תמיד מתווך בין איש לאשה כי כל זה נמשך מקדושת שם של יה על כן היו כל מדות הללו של התיבה תמיד קרובים למספר ט"ו כאמור. {טז} תחתים שנים ושלישים. יש להתבונן אם היה צריך לחלק כל מדור ומדור לפי ענינו עליונים לאדם אמצעים למדור תחתונים לזבל א"כ למה לא צוה לעשותם בשטח אחד ולמה נעשו בזו על גב זו דוקא. ורמז כאן שהיו ג' שטחים אלו בדמיון כל ג' עולמות, כי בזמן המבול נתקלקלו כל העולמות והמזלות לא שמשו כלל, ע"כ נעשית התיבה בציור זה להורות על קיומם. ומ"ש ואל אמה תכלנה מלמעלה לפ"ז היה הגג למעלה רק רוחב אמה אחת ולמטה ממנו ב' אמות והולך ומרחיב כדרך כל דבר המשופע והולך רמז שרק הוא ית' אחד בתכלית האחדות וכל הקרב הקרב ביותר אל הסבה ראשונה ית' נמצא בו חלק יותר גדול בענין האחדות, כי המלאכים הקרובים אליו ית' אע"פ שיש בהם רבוי המינים כי זה נברא מאש, וזה ממים, וזה מרוחות, מ"מ אין בהם הרכבת ד' יסודות אלא כל אחד מהם הוא מיסוד א' פשוט בלא הרכבה. והעולם האמצעי נוסף על רבוי המינים יש בכל אחד מהם הרכבת שתי יסודות כי השמים נבראו מאש וממים. נוסף עליהם התחתונים שיש בהם הרכבת ד' יסודות. וא"כ כל הבנין משופע ועולה עד שעומד למעלה על אמה אחת המורה כי הוא יתברך רוכב על שלשה עולמות אלו תחתים שנים ושלישים. וציור זה ניתן לנח להורות שכל העולמות יחזרו לקדמותן בזכות צדיק יסוד עולם. {יז} ואני הנני מביא את המבול מים. טעם לדינם של דור המבול, לפי שחטאו בע"ג וזנות וגזל, כי בע"ג כתיב (ירמיה ב.יג) אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים. בעון ג"ע, כי הבא על אשת איש מיתתו בחנק, ואמרו רז"ל (כתובות ל.) אע"פ שבטלו ארבע מיתות ב"ד דין ד"מ לא בטלו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר כו', נמצא שדור המבול שנכשלו באשת איש שמיתתם בחנק דין הוא שיטבעו במים וכמ"ש (תהלים לב.ו) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא ודרשו רז"ל זו אשה וסמוך ליה רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו מכלל שבהעדר האשה מאחר שאינו ניצול מעבירה יגיעו אליו שטף מים רבים. בעון הגזל, לפי שכל גוזל נכנס לתוך תחום חבירו על כן דין הוא להביא עליהם שטף מים רבים כי אז כל טפה נוגעת בחבירתה ונכנסת אל תוך גבולה, לפי שבגשמי ברכה נאמר (איוב לח.כה) מי פלג לשטף תעלה. מכאן למידין (ב"ב טז.) שלכל טיפה יש דפוס בפני עצמה. וכמלא נימא יש בין כל טיפה וטיפה כדי שלא תכנס אחת בגבול חברתה. וזה הגוזל ונכנס בתחום חבירו דין הוא שיהפכו עליו גשמי ברכה למבול כי אז כל הטיפות מתערבין.

ועל זה מסיק במס' (תענית ז.), א"ר אמי אין הגשמים נעצרים אלא בעון גזל שנאמר (איוב לו.לב) על כפים כסה אור. לפי שבלשון גשמים סתם, מדבר בגשמי ברכה כמו שפי' רש"י מתחלה נאמר ויהי הגשם על הארץ ואח"כ נאמר ויהי המבול אלא כשהורידן הורידן ברחמים אולי יחזרו בתשובה ואז יהיו גשמי ברכה. ובזה מיושב שלא נצטרך לומר נח היה מקטני אמנה, כי פשוטו אינו משמע כן ועל כל פנים היה מסופק בביאת המבול כי אולי יחזרו בתשובה כדרך שהיה הנביא יונה מסופק ביעוד הפורענות לאנשי נינוה כי מטעם זה נאמר מפני מי המבול אבל בעוד היותם גשמים לא נכנס לתיבה כי אולי יחזרו בתשובה ויהיו גשמי ברכה. לכך אמר אין הגשמים, דהיינו גשמי ברכה נעצרים כי אם בעון הגזל, כי זה הגוזל ונכנס בגבול של חבירו אינו דין שירדו לו גשמי ברכה שאין טיפה נכנס בגבול חברתה. וקרוב בעיני לומר שרבי אמי בדור המבול ידבר וראייתו תוכיח כי יש לדקדק בפסוק על כפים כסה אור, למה קרא הגזל כפים ולמה קרא הגשמים אור, אלא ודאי שדרש מקרא זה לדסמיך ליה שנאמר כי בם ידין עמים. ש"מ שבדור המבול הוא מדבר שנדונו במים ואמר על הגזל שבכפים כי ברא הקב"ה כל אצבע ואצבע לתשמישו כדאיתא בגמרא (כתובות ז:) ורצה הקב"ה שלא יכנס שום אצבע בגבול חבירו, וזה הגוזל מחלל קדושת ידיו על כן נדונו במבול כי אז כסו העננים אור השמש שכל כך היו העננים גסים ועבים עד שלא יכלו ניצוצי אור השמש לעבור דרך העננים כי המאורות לא שמשו כל ימות המבול ולסבת גסות העננים הורידו מי המבול בקצף שצף והיו הגשמים גשמי ברכה נעצרים וירד עליהם המבול, זה שאמר הכתוב על כפים כסה אור, וענין זה יקר מאד. {יח} והקימותי את בריתי אתך. היה צריך הקמת ברית על הפירות שלא ירקבו ושלא יהרגוהו רשעים שבדור לשון רש"י. ויש לו סמך מן המקרא מדקאמר והקמותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה. ש"מ שברית זה הוא שיוכל לבא אל התיבה מבלי מונע. ורקיבת התבואה למד ממה שנאמר אתך וכי אתו לבד הקים הברית והלא גם עם אשתו ובניו הקים הברית, אלא רמז לברית המילה שכבר אתך וזה מדה כנגד מדה קצת כי הסרת הערלה היינו הסרת מותרות הדמים הגורמים עיפוש, וכן ריקוב התבואה בא מחמת הפסולת המביא עיפוש וריקוב. ועוד שהערלה נקראת חרפה שנאמר (בראשית לד.יד) כי חרפה וגו' לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה. והרעב נקרא גם כן חרפה שנאמר (יחזקאקל לו.ל) ולא תקחו עוד חרפת רעב בגוים. ובהסרת חרפת הערלה יוסר חרפת הרעב, ודבר זה למידין מיוסף כשאמרו לו המצריים אספנו תבואה והרקיבה צוה להם יוסף שימולו והסכים פרעה על ידו. {כא} קח לך מכל מאכל וגו'. לך משמע משלך לא משל אחרים, כדרך משלכם הנאמר בד' מינים. כדי שלא יחשוב נח הרי היום או מחר ימותו כולם וממונם כלה סד"א שמותר ליקח משלהם ת"ל קח לך משלך דווקא, להגדיל הנס אע"פ שכפי הטבע לא יספיק כי אם לך לבד שהרי ודאי לא היה לנח מותרות, מ"מ על צד הנס ישלח ה' את הברכה באסמיך והיה לך ולהם לאכלה, וכן עשה לך תיבה וגו'. שבדרך הטבע תכיל אותך לבד ועל צד הנס תחזיק כל הבעלי חיים כמו פילים וראמים. {כב} ככל אשר צוה אותו אלהים כן עשה. לפי שפרשה זו מתחלת בשם אלהים, שנאמר ויאמר אלהים אל נח קץ כל בשר וגו'. ומדת הדין אמרה כן, ע"כ מסיימת בשם אלהים. אבל פרשה שניה מתחלת ויאמר ה' לנח בא אתה וגו'. ומדת הרחמים אמרה כן בהצלתו של נח ע"כ מסיימת ג"כ בשם של רחמים שנאמר ויעש נח ככל אשר צוהו ה'. וגם מה שנאמר בזו הפרשה כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר. מדבר ג"כ בהצלה להמתין להם אולי ישובו.

ספורנו על בראשית פרק-ו

ספורנו: {ג} לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר. אינו ראוי שלעולם יהיה מדון לפני ופתחון פה לחלוק ולומר שאעפ"י שהאדם ראוי לעונש רב במריו בשביל היותו בצלם ובדמות מ"מ ראוי גם כן לרחם עליו בשביל שגם כן הוא בשר מביא לחטוא לא צלם ודמות בלבד: והיו ימיו. יהיה לו זמן לתשובה: מאה ועשרים שנה. שבין כך היה נח עושה התיבה ומוכיח אותם ומתרה בם כדברי רבותינו ז"ל: {ד} הנפילים היו בארץ בימים ההם. שקבע להם האל ית' הזמן לתשובה. וגם אחרי כן. שלא שבו כלל: {ה} כי רבה רעת האדם. לשעבר: וכל יצר מחשבות לבו. לעתיד שלא היו שומעים למוכיח ואין לקוות שישובו: {ו} ויתעצב אל לבו. כי לא יחפוץ במות המת וההפך ישמח ה' במעשיו: {ח} ונח מצא חן. להציל גם בניו ובנותיו לא מפני שהיה ראוי לכך אבל על צד חנינה זכהו האל ית' לזה כאמרו ושלשת האנשים האלה בתוכם נח דניאל ואיוב חי ה' אם בנים ואם בנות יצילו המה לבדם ינצלו וזה כי לא למדו את דורם לדעת את ה' כאברהם משה ושמואל וזולתם כאמרם ז"ל עילם והם דניאל וחביריו זכתה ללמוד ולא זכתה ללמד. וכן נח אף על פי שהוכיח על המעשים המקלקלים ענין המדינות לא הורה אותם לדעת האל ית' וללכת בדרכיו אף על פי שהוא היה צדיק תמים בעיון ובמעשה. כי אמנם צדיק המשלים עצמו בלבד הוא ראוי שימלט עצמו בלבד אבל המשלים גם את זולתו הוא ראוי שימלט גם את זולתו כי בזה יש תקוה שיחזירם בתשובה כאמרם ז"ל (ברכות פרק מי שמתו) אם ראית תלמיד חכם שסרח ביום אל תהרהר אחריו בלילה שודאי עשה תשובה:

חסלת פרשת בראשית {ט} אלה תולדות נח. עניניו וילדי ימיו: צדיק. כמעשה: תמים. במושכלות: בדורותיו. כפי דורותיו והם היו קצת דורו של מתושלח ושל למך ושלו והדורות שהולידו בני דורו בת"ר שנה: את האלהים התהלך נח. הלך בדרכיו להטיב לזולתו והוכיח בני דורו כדברי רבותינו ז"ל. וכן כתב עליו ברוס הכלדיי: {י} ויולד נח. מאז שהתחיל להוכיח בני דורו זכה לבנים: {יב} והנה נשחתה. מעצמה כי בזולת ענש היתה בדרך השחתה בהשחתת דרכם המקלקלת התולדה ובגזל המקלקל המדינות כענין וטחני קמח: {יג} קץ כל בשר. שקצבתי להם זמן ק"כ שנה: בא לפני. שקבעתי להם לתשובה: כי מלאה הארץ חמס מפניהם. שכלם גוזלים זה את זה הבעלים גוזלים את האריס בכח והאריס גוזל את הבעלים במרמה באופן שהארץ נותנת כל פירותיה לגזלנים: והנני משחיתם את הארץ. אשחיתם יחדיו עם הארץ שאשחית מזג הארץ והאויר בנטית גלגל חמה שהטה ממשוה היום מן המבול ואילך כמו שפיר' הוא ית' במענהו לאיוב ולכן נמעטו שני חיי המין האנושי תכף אחר המבול כי לא היו עוד המזגים והפירות על שלמותם הראשון. ולזה הותר למין האנושי אכילת בעלי חיים אחר המבול: {יד} עשה לך תיבת. בזמן הקצוב להם למען יראו וישובו: {טז} בצדה תשים. בצד רחבה כי הוא יקרא צד ופאת האורך יקרא צלע: תחתיים. המורגלי' באניות. שנים ושלישים. דומים לתחתיים המורגלים: {יז} ואני הנני מביא את המבול. אתה תשלים התיבה ואני תיכף אביא את המבול והוא לשון מפלה והפסד כענין כל נבלה. אמר אני אביא את המפלה וההפסד שאמרתי באמרי והנני משחיתם את הארץ: {יח} והקמותי את בריתי. אחר המבול: {כא} ואתה. עתה קח מכל מאכל. מאכלים שונים למינים שונים: כי אותך ראיתי צדיק. לא ביתך לפיכך אתה וכל ביתך כי כשבילך בלבד אמלטם:

שפתי חכמים על בראשית פרק-ו

שפתי חכמים: {ב} ס מלשון מטיבין את הנרות (יומא ל"ג:) פירוש דטבת משמע דעתה היו טבת ר"ל מקושטות, כמו ועפרון ישב (לקמן כ"ג י') שישב עתה, ועוד טבת חסר הוא מלשון יחיד, כלומר דלא היו טבת אלא נשים יחידות דהיינו הכלות שהן מקושטות ולא כולן, אבל אי כתיב טובות מלא וי"ו היה משמע שתמיד היו טובות, ר"ל מקושטות כיון דכתיב מלא לשון רבים וק"ל: ע (רא"ם), דאל"כ נשים מכל אשר בחרו למה לי, אלא נשים לבעולה, אשר בחרו לזכר ולבהמה. (נח"י), הקשה הרא"ם דבקדושין (דף י"ג.) משמע שלא נכשלו באשת איש, נ"ל דבני אלהים שהם השרים חטאו באשת איש ולא שאר העם דהא קאי אויראו בני אלהים, לפיכך נקט הרב היה גדול נכנס, והרא"ם אמר שמא אגדות חלוקות הם: {ג} פ ויהיה פירוש ב' באדם כמו ויעבוד יעקב ברחל (לקמן כ"ט כ') שפירושו בשביל רחל: צ וא"ת לעולם ממש, וי"ל דזה אי אפשר דמשמע לא ידון וגו' לעולם, דמשמע לא לעולם אבל מכל מקום לזמן ארוך ידון, ואח"כ כתיב והיו ימיו ק"ך שנה, שמע מינה שנגזרה הגזרה לאלתר, לכך פירש"י לאורך ימים, ר"ל לא ידון לאורך ימים אלא לאלתר: ק משמע דעדיין לא עלתה במחשבה להשחית ודאי, ולמה לא פירש לא אמתין לו עוד וכו', ועוד מנ"ל לרש"י זה, י"ל משום דאי פירש כן היה משמע שכבר עלה במחשבה להשחית ודאי, וזה אינו שהרי אח"כ כתיב (לקמן פ' ז') ויאמר ה' אמחה את האדם, דהיינו אמירה ראשונה אבל קודם לכן לא עלה במחשבה להשחית וק"ל: ר ר"ל השי"ן בסגול שהיא לשון גם, וגם שקמתי בפת"ח כמו שקמתי בסגול תחת השי"ן שאתה כמו שאתה, והוסיף מלת זאת בו משום דבזולת זה היה משמע שפירושו בשביל שגם הוא בשר כמו אחר ואין שם אחר, לכך הוסיף זאת בו וק"ל: {ד} ש ב"ר (כ"ו ט"ז), רצה לומר נהרגו, ר"ל זרעם למדו ממעשיהם הרעים ונהרגו גם כן, כלומר שהנפילים אשר היו בימי דור אנוש ובני קין נפלו מן העולם כשהציף עליהם את מי האוקיינוס: ת פירוש דלשון הנפילים תואר השם הוא ופירושו שהפילו בני אדם בגבורתן, (מהרש"ל). (נח"י), ונ"ל העיקר כמ"ש בפרשת שלח בפסוק (במדבר י"ג ל"ג) ושם ראינו את הנפילים וז"ל ענקים מבני שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמים בימי דור אנוש עכ"ל, ולפ"ז שנפלו מן העולם ר"ל מהעולם העליון שהם השמים: א ר"ל גם אחרי כן היו רעים וחטאים (נח"י), יש מקשין דבפרשת עקב (דברים י"א י"ז) על פסוק ואבדתם מהרה פירש הרב, דור המבול לא היו להם ממי ללמוד וע"ש: ב דגם אחר כן בימי דור המבול היו גם כן, וממי היו הרי כלם שטפם המבול של מי אוקיינוס, ומפרש אשר יבאו בני האלהים ומהם נולדו הענקים ההם וק"ל: ג היינו מחויאל, והותשו היינו מתושאל, דאל"כ למה קרא אותן אנשי השם והם אנשי בליעל: {ו} ד שהרי המריד כל בהמה וחיה שכולן קלקלו, ואילו היה בעליונים היה ממריד גם את העליונים: ה דאם לא כן קשה הרי כתיב וינחם מלשון נחמה, לכן פירש להעציב את האדם, ופירש ויתעצב מלשון נתעב ונאלח, כלומר נתעב האדם אל לבו של מקום להכריתו, ומהרש"ל פירש מאחר שפירש שהיה נחמה לפניו מוכרח אתה לומר שקאי ויתעצב על האדם, אבל לד"א שנהפך מדה"ר למדה"ד קאי ויתעצב על הקב"ה: ו כלומר מתחילה לא עלה במחשבתו לעשות באדם מאומה ועכשיו עלה במחשבתו לחקור עליו מה לעשות בו, לא שנהפכה מחשבתו לרעה ופסק עליו המבול, שהרי אחר זה כתיב ויאמר ה' אמחה את האדם שהוא תחילת הדבור, ואינו פירש ההפוך לומר שהפך ממחשבתו ממדה"ר למדה"ד הוא מה שאמר אמחה את האדם, דאם כן ויאמר אמחה את האדם מיבעי ליה ולמה נאמר ויאמר ה' אמחה וגו', אלא ודאי תחילת דבור הוא וכיון שהוא תחילת הדיבור משמע שעדיין לא פסק עליהם את הדין, אלא שנכנס לחקור מה לעשות בהם: ז ר"ל שמחתי בעצמי ושימחתי גם את האחרים: ח וקשה היאך מדמה מעשה הקב"ה למעשה בשר ודם, וי"ל שזה היה לדחות המין, אבל באמת הוא בשביל הצדיקים וכו', (מהרש"ל): ט ר"ל ועוד בשביל הצדיקים, דאם לא כן לא היה המשל דומה לנמשל כי הבן אינו לשום תועלת אלא בשעת חדוה חדוה, והרשעים לתועלת שיעמדו צדיקים מהם, אלא על כרחך צ"ל שהוא כמו ועוד, וק"ל: {ז} י ולפ"ז קשה היה לו לכתוב אדם ובהמה, לכן פירש ד"א וכו', ולפי הדבר אחר קשה היה לו לומר אדם וגם בהמה, לכן פירש אף הם וכו', (מהרש"ל): {ט} א (נח"י), כתב הרא"ם ואף על פי שכבר הזכיר תולדותיו בפרשה העוברת חזר והזכירם כאן להודיע שלא הוליד רק אלה ולא שהוליד אחריהם בנים ובנות, ולא היו ראויים לבא אל התיבה עכ"ד, ולא נהירא דהא לעיל (ה' ל"ב) פירש הרב דלכך כבש את מעיינו שאע"פ שיהיו רשעים לא יאבדו במים לפי שאינן ראויין לעונשין לפני המבול, אלא לכך חזר והזכירם להורות שהיו צדיקים, שנאמר כאן אלה ופוסל את הראשונים דור המבול, ולכך קראן תולדות, אבל דור המבול לא נקראו תולדות: ב ונראה לי דר"ל מדכתיב אלה תולדות נח ומפרש נח איש צדיק, שמע מינה דמעשים טובים איקרי נמי תולדות, ומדנקט בתחילה איש צדיק ואחר כך ויולד נח וגו', שמע מינה דמעשים טובים עיקר תולדותיהם: ג כתב מהרש"ל וקשה האיך דורשין לגנאי כיון שהיה צדיק, וי"ל שהוא סומך על את האלהים כמו שפרש"י ז"ל ואידך שדורש לשבח מפרש לקרא אדרבא גבי אברהם כתיב (לקמן כ"ד מ') התהלכתי ולא בתמידות לפי שהיה לו עסק להכניס הבריות תחת כנפי השכינה, אבל נח לא היה לו עסק עם בני דורו, לפי שהיו רשעים גמורים כתב את האלהים, כלומר שלא היה לו שום עסק כי אם עם אלהים, (מהרש"ל). (נח"י), ואפשר נמי דהקשה לו דהיה לו לומר בדורו ומדאמר בדורותיו משמע בכל העשרה דורות שמאדם עד נח היה צדיק תמים, לכך אמר מ"ד לשבח, ומ"ד לגנאי לפי מעשים אלו עשרה דורות היה צדיק אבל וכו', ואפשר נמי דבהא פליגי דמר סבר דבדורותיו קאי על עשרה דורות שמאדם עד נח, ומר סבר על עשרה דורות מנח עד אברהם הא בדורו של אברהם וכו' (הרא"ם), ואע"פ ששניהם מודים שלא היה צדיק גמור אלא לפי דורו, דאם לא כן מאי כל שכן דקאמר, מכל מקום בפירוש בדורותיו קמיפלגי מר סבר בדורותיו לשבוחי הוא דאתי, לומר אף בדורותיו שהיו רשעים והיה לו ללמוד ממעשיהם, אפילו הכי היה צדיק כל שכן אם היה וכו', ומר סבר לגנותו הוא דאתי וכו' כדפירש לעיל, אבל כולי עלמא מודו שאילו היה בדור צדיקים והיתה צדקתו כמו שהיתה עכשיו לא היה נחשב לכלום, וכולי עלמא מודו שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, לפי שאינו דומה מי שגדל בתוך צדיקים למי שגדל בתוך רשעים, והא דדרש בדורותיו חד מינייהו לגנאי וחד מינייהו לשבח, אע"פ שאין להם הכרע אם לגנאי אם לשבח, משום דחד מינייהו סובר דבדורותיו קאי אהיה דסמיך ליה לומר שזה היה בזמן דורותיו שהיו רשעים וכ"ש כו', ומר סבר בדורותיו קאי אצדיק דלעיל מיניה כאילו אמר צדיק בדורותיו, שפירוש צדיק לפי דורו, וזהו לגנאי בלי ספק: ד דאת האלהים התהלך נח משמע דלא היה הליכתו אלא במקום שאין אדם שם כי אם אלהים לבד, והיה פורש מבני אדם לפי שהיו כולם רשעים, וירא שמא ילמד ממעשיהם הרעים, דנח לא היה צדיק כל כך אלא צריך סעד, אבל אברהם מתחזק בצדקו מאליו לפי שהיה צדיק גמור והלך בין הרשעים ומוכיחן ומגיירן, ולא היה ירא שמא ילמד ממעשיהם, לפיכך לא צריך סעד: ה מבנין התפעל: ו ר"ל שהלמ"ד ממלת התהלך דגושה זה לשון כבד: ז ר"ל אם לא היה הוי"ו של והתפלל, היה פירושו ג"כ לשעבר (קיצור מזרחי), ואני קבלתי שפירוש הוי"ו שבראשו הוא וי"ו של ובא, שאם כתב בא והתפלל על כרחך לפרש אותו דבר, כמו פעל ועשה יצר וברא, אבל עכשיו דכתיב ובא מהפכו לעתיד: {יא} ח ר"ל כיון דשניהם במשמעות ותשחת, א"כ הי מנייהו מפקת: ט לאפוקי חמסן דרבנן שיש חילוק בין חמסן לגזלן, דחמסן יהיב דמי וגזלן לא יהיב דמי, אבל חמסן דתורה אין חילוק דחמסן הוה נמי גזלן, ועיין בב"ק (דף ס"ב.): {יב} י ר"ל מדכתיב את דרכו, ולשון דרך גילוי עריות הוא כדכתיב (משלי ל' י"ט) דרך גבר בעלמה, והא דלא נקט נמי דגים, משום דכתיב על הארץ ולא דגים שבים: {יג} כ אינו ר"ל שעל כל פנים תבא, אלא כשתבא עליהם גזירות מות אינו אלא מזה המין: ל פירוש דרכה להרוג רעים וטובים, שהרי עד עכשיו לא הרגה רעים וטובים, (מהרש"ל): מ וא"ת והרי לעיל פירש כל מקום שאתה מוצא זנות וכו', משמע דמשום זנות מתו, וי"ל דהא והא גרם, דאי לא היה אלא גזל לחוד לא היה נחתם אלא על רעים ולא על טובים, ואי לא היה אלא זנות לחוד לא היה נחתם כלל אפילו על הרעים, אבל השתא דהיו שניהם נחתם על הרעים ועל הטובים ומוכרח אתה לחלק כן, דאם לא כן הפסוקים סתרי אהדדי דבתחילה אמר כי השחית כל בשר את דרכו וגו', ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני, משמע בשביל זנות הביא המבול, ואחריו כתיב כי מלאה הארץ חמס, משמע דבשביל גזל הביא המבול, אע"כ צריך אתה לחלק כן, והשתא אתי שפיר הא דמפרש רש"י לעיל ותשחת הארץ לשון עכו"ם וג"ע, אע"ג דקרא לא מפרש אח"כ אלילים אלא גילוי עריות בלבד, כדכתיב כי השחית כל בשר את דרכו, דהיינו גילוי עריות כדפירש, אלא משום דאין עונש מיתה על עכו"ם ואינה הורגת טובים ורעים, ועוד י"ל משום שגזלו כל אחד את נשותיהם של חבריהם דהיינו שניהם גזל ועריות, לכך נחתם על שניהם, כתב מהרש"ל קשה למה לא אמר ג"כ גזל כמו שאמר עריות ועכו"ם, וי"ל דלעיל כתיב וירא אלהים, דמשמע העבירות שבין אדם למקום, אבל גזל הוא בין אדם לחבירו עכ"ל: נ פירוש דג' טפחים בעומק נקרא ארץ ומכאן ואילך נקרא אדמה, וכאן כתיב את הארץ ומשום דלפירוש א' קשה למה לא כתיב מארץ, לכן פירש ד"א כו', רק דקשה למה לא נאמר עם, לכן צריך גם לפירוש ראשון, (מהרש"ל): {יד} ס ר"ל מים רותחין אינו אלא מגפרית שבארץ ובאותן מים חמין מחה את העולם, ומנא ליה דמים חמין היו, וי"ל מדכתיב הכא וישוכו המים, ובאחשורוש כתיב (אסתר ז' י') וחמת המלך שככה, מה להלן שנח מחום דהא כתיב לפניו (שם א' י"ב) וחמתו בערה בו, אף וישוכו דכתיב כאן שנחו מחמימתן ונעשו קרים, גמרא פרק חלק (סנהדרין ק"ח:), ופ"ק דר"ה (י"ב.): ע וא"ת והיאך תליא זה בכאן, וי"ל דבלא פירוש דלעיל לא היה קשה למה לא היה כאן כמו בתיבתו של משה, לפי שבלאו הכי נמי מחולקים היו, שהרי הכא היה כופר והתם היה זפת, אבל עתה שפירש"י דכופר היינו זפת, אם כן למה לא היה גם כן התם מבפנים ומבחוץ כמו הכא, ועוד י"ל דבלא זה הייתי אומר דכופר טוב יותר מחומר וגרוע הוא מזפת, הלכך חומר מבפנים וזפת מבחוץ טוב כמו כופר מבפנים ומבחוץ, אבל כיון שפרש"י דכופר זפת הוא א"כ קשה למה לא היו שוין: פ דקשה לרש"י וכי במים רעים יגרע בזה שיעשה גם כן זפת מבפנים, ומפרש כדי כו', וקשה והלא נח גם כן צדיק היה לכן פירש אבל כאן וכו', (מהרש"ל): {טז} צ צהר לשון צהרים דהיינו דבר המאיר, וי"א חלון מדכתיב (לקמן ח' ו') ויפתח נח את חלון התיבה: ק ר"ל ולא יפלו לתוכה, וא"ת למה לא היה עושה אותה שוה, ויעשה אותה חזק ועבה כל כך עד שלא יכנסו בה המים, וי"ל דמה שפירש"י ועומד על אמה היינו אויר אמה לפי שבית בלא אויר אי אפשר לדור בתוכו, ואם יעשה אותה כולה אויר יפלו בה הגשמים, אבל עתה שאינו אויר אלא אמה באורך ורחבו אינו אלא ששית שבאמה והוא טפח לפי ערך אורך התיבה למטה ש' אמות ורחבה לא היתה כי אם נ' אמות: ר רצונו לתרץ והא פתחי הספינות למעלה הם: {יז} ש דקשה לרש"י דלשון ואני משמע הוא רוצה וגם אני, וכלפי מעלה לא שייך זה ח"ו שאחר יסייעו, ומתרץ דואני קאי על הסכמות המלאכים שהסכימו כבר, כן אני מסכים עמהם, אי נמי דקשה לרש"י למה כתב ואני הנני כפל לשון, וק"ל: ת ר"ל שנמלך הייתי במלאכים אם אעשה את האדם והיו אומרים מה אנוש כי תזכרנו וגו' (תהלים ח' ה'), ועכשיו מסכים אני עמהם: א דבי"ת ממילת מבול דגושה וכל דגש מביא י' או נ' פ' הפועל או אות כפל, וא"כ לפירוש א' שבלה את הכל הוי כאילו כתיב נבול מלשון נבול תבול (שמות י"ח י"ח), ולפירוש ב' שבלבל את הכל הוי כאילו כתיב מלת מבול כפל דהיינו בלבול, ולפירוש ג' שהוביל ר"ל שמביא את הכל מגבוה לנמוך הוי כאילו כתוב יובל דהוא לשון מביא, כמו יובילו שי למורא (תהלים ע"ו י"ב), והי מנייהו מפקת: {יח} ב כאילו אמר והקימותי בריתי אתך אז ובאת אל התיבה, ולולי זה לא תוכל: ג וא"ת דילמא להאי טעמא לחוד, וי"ל דהוי ליה למימר ואקים את בריתי וגו', והואיל וכתיב והקימותי, פירוש כבר כשבראתי אותם הקימותי את בריתי אתך שיקיימו דברי, (מהרש"ל): ד והוכחתו מדשינה ביאת התיבה ליציאה דביציאה נאמר (לקמן ח' ט"ז) צא אתה ואשתך, והא דכתיב (שם י"ח) ויצא נח ובניו ואשתו, עיין מה שכתב לקמן (ז' ז'): {יט} ה דהא כל הענין משתעי בלשון כל בשר, מכל החי למה לי, אלא להביא אפילו שדים דלא הוו בכלל מכל בשר: ו דקשה לרש"י דהא כתיב בסמוך תקח שבעה שבעה: {כ} ז ר"ל כולם באו אף אותם שהשחיתו דרכם, אלא שכל שהתיבה וכו': {כב} ח דקשה לרש"י דויעש נח משמע שבא אל התיבה כמו שאמר הקב"ה, וזה אינו דהא אח"כ נאמר ויאמר ה' אל נח בא אתה וכל ביתך וגו', שמע מינה דעדיין לא בא אל התיבה, אלא זה בנין התיבה:

בעל הטורים על בראשית פרק-ו

בעל הטורים: {ד} היקום אשר עשיתי. בגימטריא לא חיים לתחיית המתים: היקום. ג' במסורה ומחיתי את כל היקום. וימח את כל היקום. ואת כל היקום אשר ברגליהם. לומר כשם שחטאו דור המבול מפני רוב טובה ועושר שהיה להם כך קרח מרוב עושר שהיה לו השתרר וחטא. {י} לשבעת הימים. בגימטריא לימי אבל מתושלח: {יא} בשבעה עשר יום לחודש. וזה יבלו בטוב ימיהם כמנין טוב לחודש ירד המבול. וארובות השמים. בגימטריא שלקח שני כוכבים מכימה: {טז} והבאים. ב' במסודה הכא ואידך והבאים וגו' עם זרובבל. לומר כמו בכאן באו מאליהם כך התם נמי עלו מאליהם וזהו כמאן דאמר עלו מאליהם ודלא כמאן דאמר שעזרא העלם: {כג} וישאר אך נח. אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות לומר שאף עוג נשאר: אך נח. בגימטריא עוג:

דעת זקנים על בראשית פרק-ו

דעת זקנים: {ג} לא ידון רוחי באדם. כשיעלה נשמתן למעלה, איני אחזירה להם. ד"א איני בורא עוד נפש לאדם: בשגם הוא בשר. נוטריקון הוא משה, חושבניה דדין כחושבניה דדין: והיו ימיו וכו'. ימי משה. ונ"ל דה"פ דקרא, לא ידון רוחי באדם, עד שיבא משה, שיהי' לו יצר טוב, דהיינו לב בשר, כדכתיב ונתתי לכם לב בשר, וזהו בשגם הוא בשר: {ו} ויתעצב אל לבו. אמר ר' אחא בר' חנינא, כיון שראה יתברך עולמו חרב, כביכול ישב לו, והיה מתאבל. ד"א מוסב על האדם, שלא נתאבל, אלא על לבו של אדם, שנתן שאור בעיסה, ואמר אני הוא שנתתי, אני הוא שעשיתי, וידעתי כי יצר לב האדם רע: {ז} אמחה את האדם. פרש"י, אדם הוא עפר, אביא עליו מים ואמחנו, מדכתיב לשון מיחוי, ולא כתיב אשמיד או אכלה: {ט} אלה תולדות נח נח. נח לעליונים נח לתחתונים וכל שנכפל שמו בידוע שהוא צדיק כמו אברהם אברהם. ומקשי' בירושלמי והכתיב תרח תרח ומשני הדא אמרה שעשה תרח תשובה: איש. פתח ר' תנחומא פרי צדיק עץ חיים בשעה שנסתלק אדם מן העולם בלא בנים הוא מיצר ובושה מפני שלא העמיד דורות אומר לו הקב"ה יש לך פרי התורה אשר יגעת בה שכתוב בה פרי צדיק עץ חיים בניו אין כתיב כאן אלא עץ חיים וזהו הוא התורה שנקרא עץ חיים. גם פסוק זה מוכיח אלה תולדות נח איש צדיק אלה תולדות נח שם וחם ויפת אין כתיב כאן אלא איש צדיק ואמרו רז"ל לא מת נח עד שראה את כל העולם כולו בישובו וראה שבעים אומות יוצאים מחלציו ומכולם לא נזכר אלא צדקו שנא' איש צדיק תמים. אי' בב"ר פ' ל' סי' ז' שכל מי שנא' בו תמים בידוע שנשלמו שנותיו למדת השבוע ופי' ה"ר יצחק בר אברהם ששנותיו הולכין בשביעיות כמו שמצינו באברהם ע"ה שחי קע"ה שנים ונח שחי תשע מאות וחמשים שנה והם ה' שנים יתרים על השביעיות י"ל שיש לחשוב משעה שנא' בו תמים דהיינו כשאמר ה' ית' לעשות התבה והוא נתעסק בה מאה ועשרים שנה. וש"נ שנח חי אחר המבול הרי לך ת"ע סלק שנת המבול שאינה נחשבת לפי שנשתנו בה סדרי בראשית והנשארים הולכים לשביעיות: היה. כל מקום שנאמר בו היה ראה עולם חדש ופרנס אחרים נח יוסף משה איוב בכלן נאמר היה ובכלן תמצא שני דרכים הללו: {טז} ואל אמה וגו'. פי' שלא יתעכבו הגשמים וירקיבו התיבה. וא"ת כיון שרחבה אמה יתעכבו לכך פי' הרב יוסף קרא דקאי אצהר תעשה לתיבה כלו' שאותו צהר יהי סמוך לאמה מן הכסוי: {יט} ומכל החי. פרש"י לרבות שדים ונמצא בב"ר שרצה שיקרא להכנס לתבה אמר לו נח לך ובקש בן זוגך לפי שכל הנכנסין הן איש ואשתו הלך ומצא פחתא שהוא הממונה על בני אדם להפחיתם ולחסר ממונם אמר לו מנסבת לי אמר לו מה תתן לי אי מנסיבנא לך אמר לו כל מה דמרוחנא אינסיבא ליה מיד נכנסו לתבה. והיינו דאמרי אינשי מה דמסגל שיקרא פחתא נסבא מסגל לשון סגולה:

חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-ו

חומת אנ"ך: ו׳:קכ״ב א׳ ונח מצא חן בעיני ה׳. אפשר לרמוז ונח מי שנח לבריות שהוא עניו רוח המקום נוחה הימנו וז״ש מצא חן בעיני ה׳ על דרך הרב ספר חרדים זכרונו לברכה והבאתיו בנחל קדומים בסייעתא דשמיא. והנה אמרו משם הרב מהר״ר אברהם הלוי ברוכים זכרונו לברכה דמי שהוא עניו אין שולט בו יגער ולכן דוד המלך ע״ה אמר לא גבה לבי במזמור קל״א עכ״ד ובזה אפשר סמיכות והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו ה׳ לא גבה לבי הכונה והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו וכי תימא באיזה אופן לזה סמך ה׳ לא גבה לבי דמי שהוא עניו נמחלים כל עונותיו. וזהו שסיים במזמור קל״א יחל ישראל אל ה׳ מעתה ועד עולם דמאחר דמי שהוא עניו אין שולט יגער יחל ישראל אל ה׳ שימחול עונותיהם כשיהיו ענוים וזה רמז ונח מצא חן, מצ״א גימטריא קל״א דמי שהוא נח שהוא עניו אין שולט בו יגער וגם נמחלים עונותיו לכן מצא חן בעיני ה׳. וכתב בספר ארץ החיים דמי שהוא עניו אם נגזר שימותו בניו מתבטלת הגזרה ויחיו בניו ואפשר דזהו הסמיכות אלה תולדות נח שמקיימין תולדות העניו שהוא נח לבריות: ו׳:קכ״ג א׳ אלה תולדות נח. אתמר בי מדרשא במדבר רבה מזרק אחד כסף זה נח שנזרק מדור המבול כסף על שם המצוה נקרא כסף שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. וכבר בעניותי כתבתי במאמר זה. ועתה אומר בסגנון אחר בס״ד. במ״ש בתנחומא פרשת ראה הרבה כשרים היו בדור המבול כגון נח ונמחו עם הדור וכתבנו בעניותנו במ״א שהטעם שנמחו אותם הכשרים היינו משום שלא מיחו כמו שנגזר על הצדיקים בימי יחזקאל דכתיב וממקדשי תחלו. משא״כ נח שמיחה בהם כמ״ש רז״ל בב״ר על פסוק שנאו בשער מוכיח ודובר תמים יתעבו. כי הוא היה מוכיחם ובני דורו היו מתעבים אותו ולזה ניצול. וז״ש מזרק אחד זה נח שנזרק מדור המבול כלומר שדור המבול שנאוהו ותעבוהו על תוכחתו כדבר הנזרק ונמאס ועל כן הוא לבדו ניצול וזה רמז אחד כלומר משום שהיה נמאס ככלי אין חפץ בו. לזה אחד הוא לבדו ניצול משא״כ הכשרים אחרים שלא מיחו. כסף על שם המצוה וכו׳ אפשר כמ״ש רבינו האר״י זצ״ל כי כשנברא אדה״ר תכף הבהמות היו מתוקנות במה שקרא להן שמות ולכן נאסר בשר לאדה״ר וכשחטא לא היה בו ולעשרה דורות כח לברר מרוב הפגם עד שבא נח ובצדקתו היה לו כח לברר והותר לו הבשר. וז״ש כסף על שם המצוה אך בשר דהיה בו כח לברר והותר לו הבשר ונצטוה אך בשר וכו׳ וענתה בו צדקתו: ב׳ נח איש צדיק. ס״ת חשק כ״כ רבינו אפרים ז״ל בפירוש כ״י. ואפשר לומר בסגנון זה דהס״ת הוא שחק וידוע דהצדיק חושק נכסוף נכסף לעשות החומר צורה זה חומ״ר בקדש וכל ישעו לצחצח הנשמה המשולה לשמים כמשז״ל יקרא אל השמים מעל זו הנשמה והשביע בצחצחות וזה רמז הס״ת שחק כי כל מעייניו בשמים שהיא הנשמה נבעו מצפוניו ועזו בשחקים: ג׳ את האלהים התהלך נח. לפי פשוטו אפשר דהיה מקיים שויתי ה׳ לנגדי תמיד כמ״ש הרמב״ם ז״ל במורה והביאו מור״ם ז״ל בהגהה דהוא כלל גדול בתורה ובמעלת הצדיקים כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כמו כשהוא לפני מלך גדול וכו׳ ע״ש וז״ש את האלהים התהלך נח כי תמיד היה מצייר בדעתו שהוא עומד לפני ה׳. ועוד שהיה לפניו מדת הדין וחרד על הכל וזהו את האלהים מדת הדין התהלך נח. ובספר נצח ישראל כ״י כתב את האלהים התהלך נח ס״ת חכם למפרע כדכתיב והחכמה תחיה בעליה וכתיב והחכמה תעוז לחכם ונדרש על נח עכ״ל. ואפשר דרמז בזה שהוא למפרע תיבת חכם דארז״ל שלמד נח תורה ודרשו רז״ל ויבן נח שנתבונן. ורמז שהיה מקיים הפוך בה והפוך בה דכלא בה. וזה טעם דהעניו מכוין להלכה וכמו שאמרו דהלכה כבית הלל שהיו ענותנין דהעניו אינו מאמין בסברתו וחוזר חוזר אור חוזר ואור מקיף עד שיקיף לדון את שתקיף ועי״ז מכוין אל האמת. ועוד טעם אחר דהעניו נעשה מרכבה לשכינה והלכה רומז לשכינה ולכך מכוין ההלכה. ושתים זו איתנהו בנח תמים שהיה עניו כמ״ש רש״י פ״ק דע״ז דף ה׳ ועי״ז את האלהים התהלך נח דהיה בו השראת שכינה כמ״ש אני את דכא. וזה גרם שהיה חכם בס״ת האלהים התהלך נח והוא למפרע לרמוז שע״י ענותנותו לא היה מאמין בעצמו שכיוין אל האמת ועי״ז היה חכם באמת דמכוין לאמיתה של תורה וכן רמוז בפסוק ויבן נח שהיה מתבונן ומצדד כמה צדדין ומתון בדין: ו׳:קכ״ה א׳ ותמלא הארץ חמס. ותמלא הארץ אותם. ב׳ במסורה. פירוש ותמלא הארץ אותם שהארץ עצמה היתה מלאה שהיו יולדות בשדה ששה בכרס אחד והיו נבלעים תחת הארץ ואח״כ מבצבצים ועולים הכא נמי הארץ עצמה היתה מלאה חמס שאחד מפקיד כיסו אצל חבירו ואפרסמון והיה הנפקד מניחם תחת הקרקע עם אוצרותיו ומפקיד בא בלילה ולריח אפרסמון לוקח הכל. נצח ישראל כ״י:

נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-ו

נחל קדומים: ז׳:קע״ט א׳ ויכסו כל ההרים אשר תחת כל השמים. וכי יש הר שאינו תחת השמים אלא שלא ליתן פתחון פה למינים שאומרים שלא ירד מבול לארץ ישראל שנאמר לא גשמה ביום זעם לכך כתיב תחת כל השמים ואף ארץ ישראל במשמע. כן כתב רבינו אפרים בפירושו כ"י. ודברים קשים הם. דאע"ג דאמרו במדרש דכותי אחד אמר שלא ירד מבול על הר גריזים ובהמי ישראל השיב לכותי מהאי קרא ע"ש. מ"מ הרי ר' יוחנן בזבחים (דף קיג) סבר לפי האמת דארץ ישראל לא ירד בה מבול וכבר התוס' שם הקשו מהאי מאמר דמדרש רבה ותירצו. ויש לישב קצת: ז׳:קפ״א א׳ ויגוע כל בשר וכו' וכל האדם כל אשר נשמת רוח חיים וגו'. אפשר במ"ש בתנחומא פ' ראה וז"ל אמרו רבותינו הרבה כשרים היו בהן כגון נח ונמחו עם הדור עכ"ל ובקונטרס פני דוד הרגשתי דלכאורה זה סותר משז"ל דאברהם אע"ה על פחות מעשרה לא בקש שדור המבול היו ח' ולא הצילו דורם ולפי התנחומא היו יותר מעשרה ולא הצילו ונמוחו. ואפשר דנח הציל עצמו ובניו בעבור שהוכיחם כמשז"ל אבל שאר הכשרים לא הוכיחום ונתפסו בעונם כמ"ש פ"ה דשבת וידוע דהתוס' כתבו משם ר"ת דכי כתיב האדם הוא על הגוים וז"ש וכל האדם פי' כל הגוים וגם כל אשר נשמת רוח חיים שהיו כשרים מתו וה"ט שלא הוכיחו. וז"ש רז"ל דאברהם אע"ה לא בקש על פחות מעשרה דבמבול היו ח' ולא הגינו. כי שאר כשרים נתחייבו על שלא הוכיחום ודוק:

פירוש הרא"ש על בראשית פרק-ו

רא"ש על התורה: ו׳:ק״מ א׳ ויראו בני האלהים את בנות האדם. יש לפרש בני שת לא רצו להתערב עם בנות קין לפי שהיו כולם רוצחים ונואפים והם נקראו בני האלהים ואח"ך חמדו ולקחו בתחילה הכשרות והצנועות ואח"כ מכל אשר בחרו אמר הקב"ה לא ידון רוחי באדם זהו רק בבני קין הוא בשר מאחר שנעשו כלם לבשר א' והיו ימיו ק"כ שנה קודם המבול נאמר פסוק זה: ב׳ בני האלהים. קורא אותם בני האלהים ע"ש שהיו מאויימים בקומה ובצורה: ג׳ כי טובות הנה פי' יפות כמו שבע פרות הטובות ובמדרש טובת כתי' נערה בתולה צדקת היתה וכשירדו בני האלהים א"ל תשמעי לנו וא"ל לא אשמע לכם אם לא תעשו הדבר הזה שתתנו לי כנפים שלכם כד"א שש כנפים לאחד נתנו לה כנפיהם מיד פרחה לשמים ונמלטה מן העבירה ואחזה פני כסא והקב"ה פרש עליה עננו וקבלה וקבעה במזלות והיינו מזל בתולה והמלאכים נשארו בארץ ולא יכלו לעלות עד שמצאו סולם שיעקב אבינו חלם ועלו הה"ד והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו: ו׳:קמ״א א׳ לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו ק"כ שנה רוחי היא הנשמה מן העליונים כענין שנא' ויפח באפיו נשמת חיים. באדם לעולם כלו' תהיה הנשמה בתוך הגוף זמן ארוך כענין שנאמר יחי אדוני המלך דוד לעולם פי' לימים רבים וכן ועבדו לעולם וכן לעולם שנא' בשמואל הרמתי ר"ל שלא יחיה האדם ימים רבים כמו דורות הראשונים שהיו נקראים בני האלהים והיו מאריכין תשע מאות שנה ויותר ואף בסוף ימיהם היו הולכין אחר תאותן תחת אשר נבראו בעלי מדע להיות כמלאכים ונתן טעם לדבר בשגם הוא בשר כלומר באריכות הימים שהם חיים כל כך אף הרוח העליון נהפך לטבע הבשר ונמשך אחר התאוה לפיכך והיו ימיו ק"כ שנה ואמר לא ידון רוחי ע"ש שהנשמה נתונה באדם שהוא גוף נוצר מן האדמה בעלת השכל והמדע למשול בו ולשפוט אותו ולהדריכו בדרך ישרה לקרבו אל העליונים ולהרחיקו מטבע המושכת אותו אחר תאותו הרמ"בן ז"ל: ב׳ בשגם הוא בשר שיצרהו בעל מדע והנה הוא בשר כבשר בהמה חיה ועוף ושאר הנבראים ללכת אחר תאוותיו הרמב"ן ז"ל: ו׳:קמ״ב א׳ אנשי שם שהיו גבורים משאר בני אדם מפני האבות ולא היו כראשונים מפני אמותיהם: ו׳:קמ״ד א׳ וינחם ה' כי עשה את האדם א"ר יהודה חלילה שהקב"ה תוהא על מה שעשה אלא אמר הקב"ה אלמלא עשיתיו מן השמים לא היה חוטא כמו שאין המלאכים חוטאים ר' נחמיה אמר לשון ניחומים הוא זה אמר הקב"ה אלמלא בראתיו בשמים היה ממריד אצל המלאכים כמו שמורד למטה ולפיכך נחמתי על מה שבראתיו מן הארץ והיינו דכתיב וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ושאל מין א' כתיב וינחם ה' וכתיב לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם והשיב לו ר' יוסי מאור"ליינש ג' נחמות באדם א' מבלתי יכולת ואחד מבלי דעת ואחד כשנגזר על האדם להטיב ושנים הראשונות אין בהקב"ה אלא באדם שמשים על עצמו לעשות דבר ואינו עושהו או מבלי דעת או מבלי יכולת אבל בהקב"ה יש בו יכולת ויש בו דעת וג' שייך בהקב"ה כיצד גוזר על האדם טובה כשהוא עומד בתומו אע"פ שמרשיע לבסוף וכשמרשיע הוא מתנחם על הטובה והופכה לו לרעה לפי שזו היא מדת הקב"ה דן את האדם לפי מעשיו של אותה שעה שנא' באשר הוא שם וכ"ש כשגוזר על הרשע רעה וחוזר בתשובה והקב"ה הופכו לטובה כד"א וינחם ה' על הרעה שהרי מדה טובה יותר ממדת הפורענות אחד לת"ק כדכתיב פוקד עון אבות על בנים ובמדה טובה נוצר חסד לאלפים הרי ד' פעמים: ו׳:קמ״ה א׳ אמחה את האדם פירש"י אדם הוא עפר אביא עליו מים ואמחנו ולכך כתיב לשון מיחוי ולא כתיב אשמיד או אהרוג: ו׳:קמ״ו א׳ ונח מצא חן נח היה מן הצדיקים ואומר לאותם הנפילים הרשעים שובו מדרכיכם הרעים טרם ישטפו אתכם המים הזדונים ומשיבים אם מן העליונים הוא מביא אנחנו בעלי קומה ולא יגיעו עד צווארינו ואם מן התחתונים הוא מביא יש בנו כח לסתום התהומות בכפות רגלינו וכאשר בא המבול הלכו ופשטו רגליהם לסתום התהומות והקב"ה הרתיח התהומות ושולקים רגליהם ובשרם ופושטים עורם מעליהם שנא' בעת יזורבו נצמתו: ו׳:קמ״ז א׳ אלה תולדות נח. פי' אלו מקרים ומאורעות של נח כמו שמפרש והולך שנח היה צדיק ודורו היו רשעים ובהרבותם לחטוא ויאמר ה' להשחיתם ואמ' לנח לעשות תיבה וכל הענין כמו שמפרש והולך ולשון תולדות כמו כי לא תדע מה ילד יום. ד"א אלה תולדות ג' פעמים נח בפסוק ג' מדות צדיק תמים התהלך נח וכן הוליד צדיקים ג'. נח ראה עולם בנוי וחרב ובנוי וכן דניאל ראה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי וכן איוב ראה ביתו בנוי וחרב ובנוי לכן הזכירם יחזקאל שלשתם בפסוק אחד: ב׳ נח נח לעליונים ונח לתחתונים וכל שכפל שמו ידוע שהוא צדיק כמו אברהם וכפל הקב"ה שמו כדי שלא יהרהרו אחריו לומר שלא היה צדיק אלא בדורו שהיו רשעים ולהודיע שהיה צדיק כשאר אבות שנכפלו שמותיהן ופריך בירושלמי והא כתי' תרח ודחי עשה תשובה: ג׳ איש צדיק פתח ר' תנחומא פרי צדיק עץ חיים בשעה שאדם מסתלק מן העולם הזה בלא בנים הוא מיצר ובוכה מפני שלא העמיד בנים א"ל הקב"ה הרי יש לך פרי א"ל איזה פרי יש לי א"ל התורה שעסקת בה שכן כתיב פרי צדיק עץ חיים בניו אין כתיב כאן אלא עץ חיים וזוהי התורה שנקראת עץ חיים גם פסוק זה מוכיח כן דכתיב אלה תולדות נח נח איש צדיק ואר"זל לא מת נח עד שראה כל העולם בישוב וראה ע' אומות יוצאים מחלציו ומכולם לא הזכיר אלא צדקו שנא' איש צדיק. איתא בב"ר שכל מי שנאמר בו תמים בידוע שנשתלמו שנותיו למדת השבוע. ושאל ה"ר שלמה ז"ל לרי"בא הפירוש מהו והשיב לו דאם תוכל למצוא החשבון מיום שנולד עד יום מותו תמצא ששנותיו הולכות בשביעיות. והקשה לו מנח שחי תתק"ן שנה ואינם הולכות בשביעיות. והשיב לו אם לא תוכל למצוא החשבון מיום שנולד עד יום מותו תחשוב מיום שנא' בו תמים דהיינו כשא"ל הקב"ה לעשות התיבה ועסק בתיבה ק"כ שנה וש"ן חיה אחר המבול הרי לך מיום שנא' בו תמים נשאר משנותיו ת"ע שנה והן הולכים אחר השביעיות ואל תתמה על שנת המבול אם היא יתירה בשביל שנשתנו עליה סדרי בראשית אינה נחשבת בכלל שנותיו: ד׳ היה בדורותיו כל מי שנא' בו היה ראה עולם חדש ופרנס אחרים כמו נח ומשה ויוסף ואיוב שבכולם כתיב היה ובכולם תמצא דרכים הללו: ו׳:קנ״ד א׳ צהר גימ' לא"ר האב"ן כלו' מרגלית היתה פרקי ר' אליעזר וא"ת צהר מלא גימ' או"ר חלו"ן כפירש"י. פתח התיבה גימ' תתק"י וכן קילוזבין לר' נחמיה. להחיות זרע גימ' ל"א הטרפ"ות. חמ"ס גימ' מ"י נ"ח וגימ' גיהנ"ם כלו' שהרתיח כל טיפה וטיפה לתוך גיהנם. לשבעת הימים גימ' לימי אבל מתושלח:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-ו

ברטנורא: ו׳:קל״ה א׳ וינחם ה' כי עשה את האדם. מקשין והא כתיב לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם. וי"ל ששלשה ענייני נחמה הן אחת כשאדם נודר לחברו טובה או רעה ויש לאל ידו אלא שמתחרט זהו דבר כזב. השנית המתחרט מחמת האונס שאין ספק בידו לקיים את דברו על אלה שתים נאמר לא איש אל ויכזב אלא מקיים את דברו ובן אדם ויתנחם כי הוא לא יכול. ועוד יש נחמה שלישית הנקראת סופר"א פנצאר"י בלע"ז ואינה באה מחמת קצורו של נודר כגון שיגזור הקב"ה פורענות ודאי על דעת כן נגזר אם יעמדו במרדם ואם ישובו מרשעם ישוב ה' מחרון אפו כדכתיב בספר ירמיה רגע אדבר וכו' ושב הגוי ההוא וכו' אף זה וינחם כך הוא כלומר מחשבה אחרת יש בלבו לא ששב ממחשבתו הראשונה חלילה וחס כך מצאתי כתוב: ב׳ עוטה כשלמה אורה ג׳ תמכתני בסדר בראשית ברא ד׳ כן תמציא למחשבתי מנוח ה׳ ועזרני באלה תולדות נח ו׳:קל״ח א׳ אלה תולדות נח הואיל והזכירו ספר בשבתו וכו'. קשה מאי קשיא ליה לרש"י שהוצרך לו' הואיל והזכירו ספר בשבחו. י"ל שאחר שכתב אלה תולדות נח היה לו לכתוב שם וחם ויפת פי' תולדות הבנים שהוליד לכך אמר רש"י שהפסיק הענין הואיל והזכירו ספר בשבחו ולפי' זה קשה שלא היה צריך לכתוב אחר כן פעם אחרת ויולד נח ולכך פי' רש"י ד"א שעתה הוצרך לומר אחר כן ויולד נח: ו׳:קמ״ב א׳ קץ כל בשר כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרולומוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים וכו'. קשה והרי כאן לא הרגה טובים שהרי ניצל נח ובניו ונשיהם. וי"ל דאין הכי נמי דהורגת טובים ורעים אבל בכאן עשה עמהם לפנים משורת הדין וכן משמעות המקרא מן הדין קץ כל בשר בא לפני אבל אני אעשה עמך לפנים משורת הדין ואצילך היינו דקאמר עשה לך תבת עצי גפר: ב׳ קץ כל בשר בא לפני כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרולומוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים. צריך לישב שהרי אנו רואין שנמלט נח ובניו. ועוד איך יצא כזאת מלפניו להרוג הטובים. ונראה לפרש שלכך לא אמר צדיקים ורשעים אלא רעים וטובים. ור"ל התינוקות הקטנים לכך האנדרולומוסיא באה והורגת אותם לפי שכיון שהזנות מצדיהם כולם ממזרים ואינם ידועים וכמו שאמרו רז"ל במסכת יבמות ממזר ודאי חיי ממזר ספק לא חיי ולכך לא קאמר כל מקום שאתה מוצא גזל משום דלא הוו מתים הקטנים בעבור הגזל: ג׳ כי מלאה הארץ חמס לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל וכו'. קשה והלא אמר למעלה כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרולומוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים. י"ל דאין הכי נמי שכל מקום שאתה מוצא זנות אנדרולומוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים דאנשים אבל לא נחתם גזר דינם על הארץ כלו' תשחת הארץ עמהם ויטשטשו ג' טפחים של עומק המחרישה אלא על הגזל: ד׳ את הארץ מן הארץ וכו' ד"א עם הארץ וכו'. קשה מאי ד"א. יש לפרש שני פי' הראשון את הארץ יתר הוא שאין צריך לומר מן הארץ כי ידענו שהם היו בארץ ולכך עשה ד"א שר"ל שנשחתו עם הארץ ג' טפחים וכו': ו׳:קמ״ג א׳ עצי גופר כך שמו. מאי קשיא ליה שאמר כך שמו אלא י"ל שאמר רש"י כן כדי שלא תפרש עצי גופר עצים על ידי גפרית כלומר ויעש תבת עצים על ידי גפרית שנלקו בו לפיכך אמר כך שמו: ב׳ בכופר מצינו בתלמוד כופרא תיבתו של משה על שהיו המים רפין וכו' ועוד שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת אבל בכאן לא הקפיד אם יריח נח ריח רע של זפת מפני שכל העולם שרוי בצער. ומה שאמר אבל כאן מפני חוזק המים זפת המבית ומחוץ קשה איך לא היה הזפת מתפשר מפני חמימות המים. י"ל שנעשה להם נס ונצטננו המים שבצידי התבה. וקשה עוד מנא לן שמי המבול היו רותחין. י"ל דנפקא לן מגזרה שוה דכתיב הכא וישוכו המים וכתיב התם וחמת המלך שככה. מה להלן חמימות שהרי כתב וחמתו בערה בו אף כאן לשון חמימות שהיו המים רותחין: ו׳:קמ״ה א׳ צוהר יש אומרים חלון וי"א אבן טובה מאירה להם וכו'. קשה מנא ליה. י"ל שהאומר חלון דורש צהר מלשון צהרים והיינו חלון והאומר אבן טובה דורש צהר כמו זהר שאותיות זסשר"ץ מחחלפות מלשון זהורית והיא אבן טובה מאירה להם: ו׳:קמ״ו א׳ ואני הנני מביא הנני מוכן להסכים עם אותן שזרזוני כבר מה אנוש כי תזכרנו. פי' שרוצה להסכים עם המלאכים שזרזוהו כשרצה הקב"ה לעשו' אדם שאמר להם נעשה אדם בצלמנו כדמותנו והם אמרו לפניו רבונו של עולם מה אנוש כי תזכרנו הושיט אצבעו ביניהן ושרפן וכו' כדאיתא במדרש לכך אמר עכשיו שהוא רוצה למחות את האדם מעל פני האדמה הנני מסכים עם אותם שזרזוני וכו' ותפש רש"י לשון זרזוני לפי שמלת הנני לשון ענוה וזריזות והיא מלה מיותרת שהיה לו לומר ואני מביא את המבול וכתב הנני שהוא לשון ענוה שענותנותו יתירה להסכים ע"י עבדיו ומלאכיו לשון זריזות שמזדרז לעשות רצונם ואעפ"י שהשאיר להם נח ובניו לפלטה גדולה אעפ"כ הרבה להן פורענות לשטוף הכל ולא הבחין בין קטנים לגדולים: ב׳ מבול שבלה את הכל שבלבל את הכל שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך. קשה איך יוכל לדרוש שלשה לשונות חלוקות ממלה אחת י"ל שאילו לא היה רוצה לומר אלא שבלה לא היה נכתב בתוספת מ"ם ועכשיו שנכתב מבול בתוספת מ"ם הוא כמו מבלבל שבלבל את הכל ואלו לא היה אלא בלבול היה לו לינקד בלא דגשות הבי"ת ועכשיו שכתוב בדגש הוא לשון מוביל שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך: ו׳:קמ״ח א׳ מכל החי אפי' שדים וכו'. קשה מנא ליה י"ל דנפקא ליה מדכתיב מכל החי מכל בשר דמשמע שיש חי שאינו בשר והיינו שדים וכן פי' הפסוק מכל החי שאינו בשר והיינו שדים ומכל בשר כמשמעו:

גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-ו

גור אריה: ו׳:קמ״א א׳ כשהיו מטיבין אותה מקושטת לכנוס לחופה. אף על גב דכמה מלאים וחסרים במקרא ולא דרש, משום דקרא הוה ליה למכתב 'כי יפות הנה', ועל זה אמר לפיכך כתב "טבת" חסר למדרש כשהיו מטיבין אותם ליכנס לחופה. ולא שיהיה פירוש "טבת" – מטיבין, דמיטב הוא פועל יוצא, ו"טבת" הוא עומד, רק שכתב חסר לדרוש פעל עבר, שלא היו טובות רק בשעת חופה, שאז היו מטיבין אותה לכנוס לחופה: ב׳ מכל אשר בחרו אף בעולת בעל אף על הזכר ועל הבהמה. וקשה מנא ליה תרוייהו למדרש, בשלמא זכר ובהמה שקולים הם בעונשין, אבל בעולת בעל הוא בחנק (סנהדרין נב ע"ב), ושמא להכי אתיא בלבד ולא לחמור – שבאו על זכר ובהמה, וכן נראה מלשון רש"י עצמו שכתב 'אף בעולת בעל אף על הזכר ועל הבהמה' כלל זכר ובהמה ב'אף' אחד, ויש לתרץ שבעולת בעל נפקא ליה מהא דכתיב "ויקחו להם נשים", דהא כבר כתיב "ויראו בני האלקים את בנות האדם", אלא "בנות האדם" הם הבתולות, ו"נשים" הם הבעולות, וכן איתא בהדיא בב"ר (כו, ה). ומה שפירש על "אשר בחרו" – בעולת בעל והזכר, דכך פירוש הכתוב – דבעולת בעל אשר לקחו מפני שכך בחרו והלכו אחר בחירתם, וגם הזכר והבהמה לקחו, שלא הלכו רק אחר אשר בחרו, ומפני כי "מכל אשר בחרו" קאי על "ויקחו להם נשים" – הוצרך לפרש גם כן 'בעולת בעל', שהכתוב רוצה לומר כי מה שלקחו בעולת בעל לא בשביל שהיה איסור זה קל בעיניהם שאין בו רק חנק, רק "מכל אשר בחרו" לקחו, ובא לרבות זכר ובהמה:והקשה המזרחי דבפרק קמא דקידושין (יג. ) קאמר – מי שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין אל יהא לו עסק עמהם, ואמר רבא קשין לעולם יותר מדור המבול, דכתיב (ר' הושע ד, ב) "דמים בדמים נגעו", מאי משמע, כדמתרגם רב יוסף מולידין בנין מנשי חבריה, וכתוב (ר' שם שם ג) "על זאת תאבל הארץ אומלל כל יושבי בה וגם כל דגי הים נאספו", ואילו בדור המבול כתיב (להלן ז, כב) "כל אשר בחרבה מתו", ולא דגים שבים. משמע דבדור המבול לא היו באים על נשי חבריהם, והכא משמע דאף בעולת בעל לקחו, ואין זה קשיא כלל, דגבי דור המבול לא היה החטא שלהם רק בזנות, ואדרבא רוב בעילות אחר בעל (סוטה כז. ), ולא תלינן מה שנתעברה האשה – הוא מחבריהם, אבל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין – הרי היא נשאת לאחר ומוליד ממנה, דהיא סבורה שאינה מקודשת לאחר, ובשביל זה קאמר 'מולידין בנים מנשי חבריהם', אבל בדור המבול אפילו אם היתה נשואה לא יקשה, דסוף סוף לא היה יודע שודאי תתעבר, דרוב בעילות אחר הבעל, אבל זה שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין – הרי בודאי יולידו מנשי חבריהם, ובשביל זה הוא קשה יותר. דאין דומה חטא המבול שהוא דרך זנות והוא דרך ארעי ולא יוליד בודאי ממזר, כמו מי שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין, דהוא בקביעות. דכל זנות הוא מתיירא מפני כל אדם לעשות, בפרט בפני הבעל, אבל מי שאינו בקי בטיב גיטין וקדושין סובר שהיא אשתו, וזהו שקשה מדור המבול:תדע לך שהרי מייתי התם קרא (ר' הושע ד, ב) "וכחש ונאוף פרצו דמים בדמים נגעו", אם כן כל אחד ואחד מלתא בפני עצמו; נאוף, ומולידין בנין מנשי חבריהם. ואין להקשות סוף סוף בהאי קרא נמי כתיב נאוף, ואם כן למה קשה מדור המבול, דאין זה קשיא, דהתם יליף מדכתיב "פרצו" בלא וי"ו, ולא כתיב 'ופרצו', על כרחך על ו"פרצו" בלחוד קאי הא דכתיב בסיפא דקרא "על זאת תאבל הארץ". והשתא יתורץ הא דאמר 'מי שאין יודע בטיב גיטין וקדושין' ולא אמר 'קשה אשת איש לעולם', אלא לא איירי באסורי אשת איש, רק באסור זה שהוא התרת קדושין. ואם תאמר מנא לן לפרש קרא באסור זה, דלמא בכל אסור אשת איש איירי כשהוא מוליד בנים מאשת איש, ויראה מפני שכתיב "פרצו" משמע שיש להם הרבה בנים על ידי אשת איש, ובאסור אשת איש לא שייך זה, שרוב בעילות אחר הבעל (סוטה כז. ), ועל כרחך איירי בכהאי גוונא שהתירו קדושין בלא גט, דאז כל הבעילות אחר הנואף, ולפיכך כתיב "פרצו": ו׳:קמ״ב א׳ לא יתרעם ויריב רוחי עלי כו'. ויהיה "ידון" לשון ריב כמו "מדון" (ירמיה טו, י). אך מה שכתוב אחר זה 'הנה רוחי נדון בקרבי אם להשחית אם לאו' משמע מזה כי "לא ידון" הוא מלשון שהוא דן בדבר אם להשחית אם לאו, וצריך לומר דהאי 'נדון' הוא לשון מדון גם כן, כי כל דבר ספק ויש הכרע לכאן ולכאן – זה נקרא "מדון" בשביל שאינו שוקט, לפיכך אמר 'רוחי נדון' לא אמר 'רוחי דן בקרבי': ב׳ לעולם לאורך ימים. ואין לומר כמשמעו, בשלמא אם פירוש "לעולם" כמו 'לאורך ימים', הוי שפיר דכשלא יבא עליהם הפורענות אם כן "ידון רוחי" לאורך ימים, אבל אם לא יפרע עכשיו בשביל זה אין הוכחה שידון רוחי לעולם, שאין כאן רק המשך הפורענות שלא יבא מיד, אבל אין זה לעולם, לכך פירושו כמו 'לאורך ימים': ג׳ בשגם זאת בו שהוא בשר וכו'. הקשה המזרחי דמשמע דעיקר שהיה מקפיד לאבד היינו על כלל המין, וכן כתיב "לא ידון רוחי באדם" דמשמע כלל האדם, ואם כן לא היה ראוי שיהיה מכניס מכל מין ומין לקיום המין, אחר שהשם יתברך הקפיד על כלל המין לאבד אותם, ואין זה קשיא, שכאשר הביא הקב"ה המבול כאילו כל המין בטל, כי שנים שהם בלבד בתיבה ואינם פרים ורבים בתיבה (רש"י להלן ח, יז) – אין זה מין כלל, עד שיצאו מן התיבה וקבלו עליהם להדבק במינם דלא ישחיתו דרכם (רש"י שם שם יט), וכאשר כלה המין כאילו ברא השם יתברך המין מחדש: ו׳:קמ״ג א׳ שנפלו והפילו כו'. דרשו (ב"ר כו, ז) 'נפל' כמשמעו, והיו"ד ב"נפילים" דהוי למכתב 'נפלים', אלא היו"ד משמע הפלת אחרים יוצא, כמו 'מפקידים'. ומלה זאת הורכבה מלשון קל ומלשון מפעיל, ולפיכך דרשו 'שנפלו והפילו', ופירושו שהם חטאו, ובחטאם נפלו, והחטיאו את העולם – והפילם: ב׳ בימי קין ובימי דור אנוש. 'בימי קין' – שבא המבול לשטוף זרע קין, שאמר הקב"ה "שבעתיים יוקם" (לעיל ד, טו). 'ובימי דור אנוש' דכתיב (לעיל ד, כו) "אז הוחל לקרא בשם ה'" כדלעיל (גו"א ד, כד, אות כז): ג׳ אשר יבואו היו יולדות ענקים כמותם. פירוש שמלת "אשר" הוא נתינת טעם למעלה למה שאמר "הנפילים היו בארץ", וצריך לפרש דכך הוא נתינת טעם – "אשר יבואו בני האלקים אל בנות האדם" והיו יולדות ענקים כמותם, ולפיכך "הנפילים היו בארץ" – שהם ענקים: ד׳ אותם שנקבו בשמות מחויאל ומתושאל על שם אבדון. כי אין "אנשי שם" פירוש שהיו בעלי שם, דהא היו "בני נבל גם בני בלי שם", אלא פירוש "אנשי השם" אותן שנקבו בשמות למעלה (ד, יח). ומפני שהוקשה לשון "אנשי השם" דהוי למכתב 'אשר נקבו בשמות', אלא בא להגיד כי שמם מורה על עניניהם, לפיכך קרא אותם "אנשי שם"; "מתושאל" – שהותשו מן העולם, ו"מחויאל" – שנמחו מן העולם, "עירד" – שערדן מן העולם. ונראה לומר כמו שאדם חשוב נקרא 'בעל שם' (קה"ר ז, א) מפני כי מעלתו וחשיבותו מורה על מדרגתו, שהיא עצמי לו, כך אלו נקראו 'בעלי שם' שהאבוד אשר הגיע להם הוא עצמי להם, כי ראויים מצד עצמם אל האבוד, ולכך היה שמם מורה על אבוד, כי ראוי האבוד להם מצד עצמם, ומפני כי שמם העצמי מורה על האבוד – לכך נקראו "אנשי שם": ו׳:קמ״ה א׳ נחמה היתה לפניו כו'. דאם לא כן "בארץ" למה לי (כ"ה ברא"ם): ב׳ שאם עשאו מן העליונים כו'. פירוש "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ), וחטא נמשך לאדם מצד עצם האדם, ולפיכך אם היה האדם מן העליונים – בעבור שהחטא נמשך אל עצם האדם – אם היה בין עליונים היו בגדר אחד עם האדם, והיה נכנס בגדר העליונים החטא, והיה נמצא בהם גם כן יציאה מן הסדר אשר ראוי להם. ובודאי אילו לא היו רשעים וחוטאים כל כך – בשביל חטא מעט שיש באדם לא נקרא 'חוטא', אבל כאשר היה כל הדור חוטאים גמורים – אם היו בעליונים היה מחטיא את העליונים. ואם תאמר מה אשמועינן בזה שלא בראה מן העליונים, דסוף סוף לא נברא בעליונים, ויראה שהאדם יש בו נשמה מן העליונים וגוף מן התחתונים (רש"י לעיל ב, ז), ובא הכתוב לומר כי החטא בא גם כן מן הנשמה אף על גב שאין יצר הרע בנשמה, מכל מקום נפש רשע רע בעצמה (ר' משלי כא, י) בלא יצר הרע, ולפיכך אמר שאם היה בעליונים בלא גוף – היה מחטיא אותם. ויש שסובר בב"ר (כז, ד) שאילו עשאו מן העליונים לא היה חוטא, וסבירא ליה שלעולם אין חטא בא לאדם כי אם על ידי הגוף, אף כי נפש רשע רע היינו כשהוא בגוף גם כן: ג׳ ויתעצב האדם אל לבו וכו'. דאם לא כן הרי אין שייך התעצבות אצל הקב"ה. אבל לא ידעתי מהיכן למד רש"י כי אונקלוס מפרש 'ויתעצב האדם אל לבו, שעלה במחשבתו להעציבו', דאי בשביל שתרגם אונקלוס 'ואמר בממריה למיתבר תוקפיהון' יש לי לומר כי אונקלוס תרגם כמשמעו, ומפני שכל התעצבות מביא התעוררות לפעולה, כדכתיב (ר' להלן לד, ז) "ויתעצבו האנשים מאד" והביא זה להם להתעורר לנקמה, ולכך ההתעצבות בכאן הביא לנקום מהם, וזה נקרא "ויתעצב". ולפיכך תרגם אונקלוס 'ואמר במימריה למיתבר תוקפיהון' כי אונקלוס הוא מבין עיקר ויסוד כל התוארים אשר נאמרו במקרא, כמו "ויתעצב", "ותקצר נפשו בעמל ישראל" (שופטים י, יז), והכל שורש אחד להם, כי הענין הוא הפעולה אשר נגזר ממנו. וכן "ותקצר נפשו בעמל ישראל" – כאשר האדם פונה במחשבתו מן מי שאינו לו לרצון, ואחר שנתפצר לו מאוד עד שהוצרך לפנות לו, כאשר פונה לו פונה בקוצר נפש, פירוש שלא ברצון ובשמחה, רק מפני גודל הפצרה, ואין זה כמו מי שהוא פונה אל אוהבו, ואותו הענין נאמר עליו "ותקצר נפשו". והכל נאמר על הפעל, לכן לא יקשה לך כאן "ויתעצב אל לבו", כי הוא נאמר על הפעל אשר בא מן העצבות, והוא התעוררות אל הנקמה, וזהו שתרגם אונקלוס 'ואמר בממריה מתבר תוקפיהון' ותעיין בדברים האלו:והנה האנשים אשר באו מקרוב הרחיקו מאד התפעלות כזה וכיוצא בו במקום אשר יאמר השמות האלו המורה על הגשמות. ותימה מאלו האנשים כי האדם כאשר מתעצב אף על גב שהוא אדם גשמי, אין התעצבות רק פועל נמשך ממנו יהיה האדם נפעל או לא נפעל, אין הכוונה על התפעלותו שהוא מתפעל רק על הפעל שהוא נמשך ממנו, כן אצל השם יתברך כאשר היה נמשך ממנו ונתחייב ממנו פעולת התעצבות יאמר "ויתעצב", אף על גב שהוא אינו מתפעל – אין בזה כלום. וכן "וינחם", אחר שהפעולה שבאה עתה היתה הפך הפעולה הראשונה – שייך בזה "וינחם". כלל הדבר כי הלשון אינו מונח רק על הפעולות, לכך נאמרו עליו השמות האלו. וכן יאמר גם כן בשינה "עורה למה תישן" (תהלים מד, כד), כי כאשר לא ימשך ממנו העזר לישראל – הרי השינה, נמצא כי השינה כאשר אין פעולה נמשכת מן בעל הדבר, וכך נאמר על השם יתברך כאשר לא ימשכו הפעולות להגביר את ישראל על אויביהם, והרי השינה. נמצא לא שהשינה באה ממנו יתברך חס ושלום, אלא באה השינה הזאת מן ישראל כאשר אינם עושים הטוב, ומכל מקום פעולת השינה נמצא, והוא בטול הפעולה, כי אין השינה זולת זה, לא שיהיה שינה בעצמו חס ושלום, והבן דברים אלו היטב:לכן תמצא כי רז"ל אמרו (חגיגה ה ע"ב) על השם יתברך – 'הקב"ה בוכה' וכיוצא בזה, ואם היה זה חסרון בחקו היו חכמי האמת מרחיקים זה מן השם יתברך לומר כך, אבל הם לא הרחיקו כי תמיד הוא נאמר על הפעולה, כי לא יאמר האדם בוכה על שינוי דבר באמיתות עצמו, רק על פעולת הבכיה הנמשכת, לפיכך יבא לשון זה עליו, כי אחר שהלשון אינו בא רק על הפעולה הנגזרה ממנו – נאמר כי הוא יתברך בוכה, ורוצה לומר שנמשך ממנו פעל הבכיה. כי האדם הבוכה הכל לפניו שלא לרצון, כך אצל השם יתברך בדברים שאין רצונו בהם יאמר שהוא יתברך בוכה על זה. אבל חלילה להיות נאמר עליו שום התפעלות, רק נאמר על הפעולה שהיא נגזרה ממנו. ואם כן תהיה פירוש הבכיה הזאת – כי נמשך ממנו יתברך מה שימשוך מן האדם הבוכה, וזה שלא נמצא חדוה ושמחה לפניו. וכמו שאינו מתפעל כאשר פועל פעולה אחרת, כך אינו מתפעל בזה. ובודאי אילו היה נאמר הבכיה שהוא יתברך היה נבהל ומצטער ומתפעל – חלילה לדבר כזה, כי אין חסרון בחקו, אבל כל אלו התארים הם על הפעולה הבאה מאתו מבלי שיהיה הוא יתברך מקבל שום התפעלות. ואל תאמר אחר שהאדם מתפעל צריך שיהיה הלשון מורה על התפעלות, כי טעות הוא כמו שאמרנו למעלה, כי הונח הלשון על הפעולה הנגזרה, ולא הונח הלשון מצד התפעלות האדם כלל, אם כן אין צורך להרחיקו מן השם יתברך אחר שעיקרו על הפעולה כמו שנתבאר לך למעלה:וכן "וילך" (להלן יח, לג), "ויבא" (תהלים כד, ז) אלו התוארים נאמרו עליו יתברך שהכוונה היא הפעולה, דהיינו שהגיע כבודו למקום שבא. ואף על גב שהוא יתברך נקי מן הגוף ומן מעשה הגוף (עיקר השלישי לרמב"ם), אי אפשר שלא יקבל המקום שבא לשם כבודו התקרבות אל הקדושה, וזה היה פועל הקב"ה – הוא חבור אל המקום ההוא, ולפיכך "וילך" וכן "ויבא" וכיוצא [בזה] הכל נאמר שהשם יתברך פעל הגלוי שנגלה לשם. והנה הביאה והיציאה והירידה נאמר באדם כאשר בא למקום שלא היה, וכן 'ויצא' שסר משם, והירידה שבא ממקום למקום, כך בשם יתברך, כי כל אשר יתברך נגלה כבודו לשם – היה נמצא פעולה מאתו, והוא הגלות כבודו לשם, לפיכך כאשר מתחדש אותה פעולה נקרא זה ביאה. ואף על גב שהאדם בודאי מתפעל כאשר יפעל אלו הדברים, מכל מקום לא הונח הלשון על האדם מצד התפעלות האדם, שהלשון הונח על הפעולה – יהיה האדם מתפעל או אינו מתפעל. תדע לך כי הלשונות האלו באו בלשון פועל "וילך" "וישב" (תהלים כט, י), "ויצא", הנה הונחו על פועל לא על התפעלות. ואם ישיב שאי אפשר לומר כך, דהרי 'כבודו מלא עולם' (קדושה של מוסף דש"ק), והיה קודם לכן במקום ההוא ובכל העולם בשוה, ואם כן איך יתכן יציאה או ביאה, כל האומר זה סותר פינת התורה, שיהיה המקדש כאשר נתקדש בכבודו יתברך כמו קודם שנתקדש בכבודו, ויהיה הר סיני קודם שבא כבודו כמו אחר שבא שם ואחר שסר הכבוד ממנו, אבל העיקר כי יש מסך בינו ובין ברואיו, והגלות הכבוד על הר סיני או בזולתו מן המקומות – הוא הסרת המסך המבדיל, ובשביל זה נאמר ביאה ויציאה:אלו החכמים אשר מקרוב באו, עלו בסולם השמימה וראשם מגיע בארץ, כי טרחו והעמיקו בדברים אשר אין צריך להם. ואתה אל תאמר אשר תרגם אונקלוס פסוק "ויתעצב" 'ותב במימריה' שהוא להרחיק הגשמות וההתפעלות ממנו, כי אני אומר וכן האמת – שאין בכל אלו גשמות כלל, רק שאין זה דרך כבוד לתרגם כך, שהתרגום הוא פירוש, ואין לפרש כך, אבל המקרא לא הרחיק דבר כזה ממנו יתברך, ואין צריך להרחיק, כי אין בשום אלה כלל גשמות למבין, רק שיש לתרגם ולפרש דרך כבוד למעלה:ואם יאמר סוף סוף השם יתברך שיש בו כל השלימות, אין ראוי לומר עליו התעצבות, שאין שלימות רק כאשר יש שמחה וחדוה, כי למבין אין זה קשיא, כי ה"עוז והחדוה במקומו" (דה"א טז, כז), רק מצד עולם הזה יש התעצבות, והוא יתברך פועל אצל כל אחד ואחד לפי הראוי, אצל הראויים לחדוה – הוא שמח עמהם, ואצל הראוים אל התעצבות – מתעצב עליהם, כל אחד לפי ענינו. וכן כאשר היה מדבר עם ישראל היה נחלק הדבור כל אחד ואחד לפי כחו (תנחומא שמות, כה), ומאחר שאין התעצבות רק מצד העולם הזה, ועם העליונים השמחה והחדוה, אין זה קשיא עוד. וזה דרך אונקלוס והוא דרך נכון, והוא דרך הקודש ודרך האמת, ואין זה מקום ענין זה: ד׳ נתהפכה מחשבתו של מקום כו'. פירוש כי "וינחם" הוא לשון מחשבה אחרת, ואם כן על כרחך צריך לפרש כי נהפכה מחשבתו ממדת הרחמים למדת הדין. ומה שכתוב אחר זה (פסוק ז) "ויאמר ה' אמחה וגו'" אף על גב שכבר כתיב "וינחם ה' כי עשה את האדם" (קושית הרא"ם), חדא למחשבה וחד לגזירה, כי "ויאמר ה' אמחה את האדם" הוא הגזירה אשר גזר עליהם, "וינחם ה'" לא הוי רק מחשבה, אבל גזירה לא הוי: ה׳ בזמן חדוה חדוה. דבר זה מבאר יסוד ושורש בתורה בענין זה וכיוצא בזה, לפי שההנהגה בעולם הוא על ידי טוב ובו מעורב דבר רע במקרה, ועיקר הוא הטוב, ובצד אותו רע – ראוי שלא יהיה נמצא הדבר שיש בו רע, אך כי העיקר הוא טוב יש לו מציאות. ולפיכך בענינים אלו תמצא דבר והיפוכו, שנאמר (תהלים קד, לא) "ישמח ה' במעשיו" ונאמר בו "ויתעצב", כי זה מצד שני בחינות, וזה כי לעולם בחינה טובה כאשר הם עושים הטוב, ובחינה רעה כאשר הם רעים, לפיכך ברא הקב"ה העולם מצד הבחינה הטובה, ולא מנעו הבחינה הרעה, ומכל מקום כאשר בא הרע נאמר "ויתעצב", כי עתה בזה הזמן נוהג כך. ולפיכך הביא משל 'נולד לך בן מימיך', ד'בשעת חדוה' פירוש כאשר החדוה היא נמצאת, ראוי לשמוח, מפני שעתה זמנה, ודבר בעת פעולתה הוא על אמתתו. אמנם על הרע יאמר עליו "ויתעצב" כאשר הרע נמצא, ולא יובט רק אל ענין אשר נוהג עליו באותו הזמן ובאותו הפעם, כי כל אחד ואחד יש לו זמן ושעה מיוחדת, ולכן על הרע נאמר "ויתעצב" וכן "וינחם ה' כי עשה את האדם" בזמן שלו, שאף על גב שאין הרע עיקר אבל מעוט הוא, מכל מקום בזמנו הוא עיקר, ומצד הרע שהוא עתה יש התעצבות:אמנם מה שאמר רש"י 'בשביל הצדיקים שיעמדו ממנו' תוספות על המדרש (ב"ר כז, ד), ואינו מעיקר דברי חכמים, מכל מקום הוא האמת. ומה שכתב הרא"ם שאין לגרוס אותו מפני שאין המשל דומה לנמשל, דאין הבן נברא לשום תועלת, ואין שמחת האב על הבן 'אלא בזמן חדוה חדוה', והרשעים נבראו לתועלת כדי שיעמדו הצדיקים מהם, דברים אינם נכונים כלל, כי שם אינו צריך לשום תועלת, כי אין הבן מפעולות האב, אלא שנולד לו במקרה, ולפיכך אין צריך לומר רק 'בשעת חדוה חדוה', כי אין להקשות אחר שהאב ידע שסופו למות למה הולידו, כי הקב"ה ציוה לו להוליד בנים (להלן ט, ז), ואפשר אילו היה ברשותו – לא היה מוליד, כי סופו למות, ולפיכך הוא שמח. ונשי למך מפני שראו שכל הדורות יהיו נאבדים פרשו מתשמיש המטה, ולפיכך צריך לומר בשביל הצדיקים שיהיו נבראים מן האדם לא נמנע לברא האדם, כי הצדיקים עיקר, וראוי להיות העולם נברא בשבילם, ואין לחוש לרשעים. ומכל מקום כאשר הרשעים נמצאים שייך באותו זמן התעצבות, כי מצדם היה ההתעצבות שברא האדם, ואם לא היה בבריאת עולם הצדיקים עיקר – למה בראו. רק שלא היה רש"י צריך לזה, כי בריאת הרשעים הם מפני שאי אפשר לעולם בלא רשעים, ומכל מקום הצדיקים עיקר, והטוב מכריע הרע. אבל מפני כי רש"י סובר שאפשר לעולם בלא רשעים, רק שנבראו מפני שיעמדו צדיקים ממנו, לכך אמר טעם זה. ויותר היה נכון לומר מפני הצדיקים נבראו הרשעים, שאי אפשר לעולם בלא רשעים, ולא בשביל שהרשעים יצאו מהם צדיקים, שאם כן אין כאן התעצבות גמור כשהרשע הוא בעולם, שהרי ממנו יעמוד הצדיק. ותשובת אמת השיב לו, ישתבח אדון הכל ויוצר בראשית: ו׳:קמ״ח א׳ הואיל והזכירו ספר בשבחו. דאם לא כן פתח בתולדותיו וסיים בשבחו. ואם תאמר הלא כמה פעמים הזכיר אברהם ויעקב ולא הזכיר שבחם, ויש לתרץ שאינו מספר בשבחו אלא כאשר מזכיר אצלו רשעים, כי הרשעים גורמים שהשם יתברך מסתיר פניו מן העולם, ולפיכך צריך להזכיר את הצדיק לברכה. וכן לקמן (יח, יח) אצל "ואברהם היו יהיה וגו'" כתב רש"י 'הואיל והזכירו ספר בשבחו', היינו טעמא לפי שמזכיר שם רשעים, וכתיב (משלי י, ז) "זכר צדיק לברכה", ורוצה לומר כאשר בא לזכור אותו – ואין לשון זכירה רק אחר שכחה והסתר – אז יהא לברכה. וזה כאשר הרשעים מסלקין השכינה, ומסתיר פניו מן העולם, ואז כאשר מדבר מן הצדיק נקרא זה 'זכירה', ומזכיר אותו לברכה. אבל כשאין מדבר מן רשעים – "הנה עין ה' אל יראיו" (תהלים לג, יח) תמיד לא יסולק מהם, לא שייך בזה זכירה. ומהאי טעמא אין צריך לומר על צדיק 'זכר צדיק לברכה' רק כשהוא מזכיר אותו אחר מותו, שזהו נקרא 'זכירה' שנשכח כמת מלב (ע"פ תהלים לא, יג): ב׳ שעיקר תולדותיהם. ב"ר (ל, ו). ומה שהמעשים טובים נקראו "תולדות" דכתיב (ר' ישעיה ג, י) "אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", שהמעשים הם פרי שמוליד האדם. ומה שאמר ש'עיקר תולדותיהם' היינו מפני שהקדים תולדות המעשים לפני תולדות הבנים, שמע מינה שאלו עיקר. ויראה לי הטעם מפני שבתולדות משותף האדם עם הקב"ה יתברך שמו, והקב"ה הוא העיקר, והמעשים טובים הם מצד האדם בלבד, לכך אמרו שעיקר תולדות שלהם הם המעשים טובים. ועוד, כי עיקר תולדות האדם מעשים טובים, כי התולדות לאו בגופו, ואילו מעשים טובים הם בגופו, ואין לך תולדות יותר מזה, שהרי הוא כאילו מוליד עצמו, וזהו יותר תולדה: ג׳ יש מרבותינו ז"ל כו'. אף על גב שאין הכרעה במלת "בדורותיו", שהרי יש לפרש שניהם, ואין לאחד יותר הכרעה, שיש לפרש לשבח כמו לגנאי. ואין לומר דבהא פליגי כי למאן דאמר 'לשבח' בשביל שהיה צדיק גדול אין לפרש לגנאי, ולמאן דאמר 'לגנאי' הוי איפכא, דזה אינו, דעל כרחך למאן דאמר 'לשבח' סבירא ליה נמי אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, שלא היה צדיק כמו אברהם, שהרי לקמן אמרינן (רש"י ז, ז) שהיה נח מקטני אמנה. וכן למאן דאמר 'לגנאי' פשיטא דסובר גם כן אילו היה בדור של צדיקים היה צדיק יותר, שהסברא נותן כן, שכן פרש"י לקמן (ר' כה, כ) אצל "אחות לבן מפדן ארם וגומר". אלא בזה פליגי – מפני שהכתוב בא ללמד במלת "בדורותיו" למה עשה הקב"ה נס עם נח והצילו מן המבול, וסבור מאן דאמר 'לגנאי' שהצלתו הוא מפני שבדורו היה צדיק, וכיון שלא היה צדיק יותר בדורו היה נקרא 'צדיק', והקב"ה עושה לו נס אף על גב שאילו היה בדור צדיקים לא היה צדקתו נחשב לכלום. וראיה שהקב"ה עושה הנס אחר שאין צדיק יותר ממנו – שכן פירש רש"י אצל לוט בפסוק "פן תדבקני הרעה" (להלן יט, יט) עיין שם, ולפיכך היה ניצול. ולאידך לישנא דאמר 'לשבח' – היה נצול מפני שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ולפיכך היה הקדוש ברוך הוא מחשיב מעט צדקותיו לרב, והיה מצילו. והשתא יש מחלוקת בשביל מה היה ניצול נח. והשתא לא יקשה גם כן למה מספר הכתוב בגנותו של צדיק למאן דאמר לגנאי, אלא הכתוב מגיד לך בשביל מה היה ניצול נח, ללמוד מדת הקב"ה, כיון שהיה צדיק בדורו. והשתא לא יקשה מה שפירש למעלה 'הואיל והזכירו ספר בשבחו' משמע שבא הכתוב לספר שבחו, דלא פליגי אלא במלת "בדורותיו", ולא פליגי ב"איש צדיק", דודאי הכל מודים שנכתב זה בשביל שבחו, רק מלת "בדורותיו" למה נכתב, אי לשבח אי לגנאי: ד׳ ואילו היה בדורו של אברהם וכו'. מה שאמר 'בדורו של אברהם' ואילו למעלה אמר 'בדורו של צדיקים', דודאי לענין שיהיה צדיק יותר – אפילו בכל דור של צדיקים – היה צדיק יותר, שהרי לא היה בין רשעים ללמוד ממעשיהם, אבל שלא יהיה צדקתו 'נחשב לכלום' – דווקא בדורו של אברהם, שהיה צדיק גדול, אז לא היה נחשב. אבל בצדיקים דעלמא היה נחשב, שהרי על כל פנים גם כן צדיק דעלמא היה. ומה שכתוב 'דורו של אברהם' מפני שמשמעות הכתוב "בדורותיו" לאפוקי בצדיק הבא אחר דורותיו, ולא היה זה כי אם אברהם שהיה אחר נח. ויש מפרשים (בעל הטורים) "צדיק היה בדורותיו" כמנין "היה" שהוא עשרים – היה צדיק, שעשרה דורות מאדם ועד נח ועשרה דורות מנח ועד אברהם (אבות פ"ה, מ"ב-ג), וזה "צדיק היה": ה׳ נח היה צריך סעד לסומכו. פירוש על דרך 'בא לטהר מסייעין לו' (שבת קד. ), אבל אברהם לא היה צריך לסעד, אלא היה מתחזק בצדקו מאליו. אבל לישנא דקרא "את האלקים התהלך" אינו משמעותו שהקב"ה היה מסייע לו, דלא כתיב זה בקרא, ונראה לי לפי שהיתה השכינה עמו, והיה נח דבק בשכינה, ולפיכך לא בא לידי חטא, וזהו הסעד שעשה לו הקב"ה, שמי שדבק באחד אי אפשר לו לזוז ממנו ולחטוא, וזה "את האלקים התהלך נח". אבל באברהם כתיב (להלן יז, א) "התהלך לפני" שהיה מהלך מעצמו בלא אותו דבוק שכינה שהיה עמו, כי אברהם היה מתגבר בצדקו בלא אותו דבוק, שהרי כמה פעמים היה מנסה אותו, ואז לא מסייע לו הדבוק כיון שהיה מנסה אותו, והבן זה היטב: ו׳ הכי גרסינן וזה שמושה של הא בלשון כבד. פירוש שה"א בלשון התפעל – לשון כבד משמשת, וכל לשון התפעל יש בו דגש, ונקרא זה שמוש ה"א בלשון כבד. ובספרים נמצא 'וזה שמושה של למ"ד', ולא יתכן, שהרי אין הלמ"ד משמשת כאן, והיא שורש: ז׳ אלא שהוי"ו מהפך אותו (לשעבר) [להבא]. יש שלא ידעו בלשון מקשים, דלמה צריך לומר כי "התפלל" הוא לשון עבר, והוי"ו מהפך אותו להבא, ולמה לא נאמר כי "התפלל" הוא להבא והוי"ו היא לחבר, והשתא אין אנו צריכין לומר שהוי"ו מהפך אותו להבא, ואין זה רק שלא ידעו בלשון, דמה שאמר שהוא 'משמש להבא ולשעבר בלשון אחד' אותו להבא פירושו ציווי, כמו "התפלל בעד עבדך" (ש"א יב, יט), וכל ציווי הוא להבא, אבל אינו לשון עתיד שכך יהיה, אבל "ובא והתפלל" אינו צווי שיצוה לו שיבא הגוי אל הבית, דמה יצוה לו לגוי, ואין צווי אלא לנוכח שהוא מדבר עמו, ולפיכך אינו ציווי אלא שפירושו שהוא יבא ויתפלל אל הבית, לכך צריכין אנו לומר שהוא עבר והוי"ו מהפך אותו להבא, ופירוש 'להבא' כמו "ויתפלל". ופירוש זה פשוט למתחילין בדקדוק: ו׳:ק״נ א׳ לשון ערוה וע"ז. ועל כרחך שניהם, דהי מנייהו מפקת (ב"ק ג. ), ולפיכך קרא אתא לתרווייהו. ומה שכתוב לבסוף "וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר", היינו מפני שעל ידי עריות בא להם המבול, כמו שפירש (רש"י פסוק יג) 'כל מקום שאתה מוצא זנות וכו'. ונראה מה שלא נקרא השחתה רק ערוה ועבודה זרה, מפני שיצר הרע המסית האדם לרע אינו אלא בשביל אלו, דיש יצר הרע לעריות ויש יצר הרע לעבודה זרה כדאיתא במסכת יומא (סט ע"ב) ובפרק חלק. ובכמה דוכתיה אמרו תרי יצרא הוי – יצרא דעבודה זרה ויצרא דעריות, ומפני שהיצר הרע הוא לאלו שנים דווקא נקראו 'השחתה', כי מאחר שהוא נסת אל הדבר שהוא רע – הוא נשחת, כי דבר שהוא רע הוא נשחת, לכך נאמר (דברים ד, טז) "פן תשחיתון" על עבודה זרה, ועל עריות "כי השחית כל בשר", ורוצה לומר שהלך אחר יצר הרע ונעשה רע, וזהו השחתה. ועוד כי המשחית הוא יצר הרע, עולה ומשטין ויורד ומקטרג, ולפיכך אלו שנים שהיצר הרע יש בהם שהוא השטן המשחית – נקראו 'השחתה': ב׳ חמס גזל. אף על גב שחילוק גדול יש בין גזל לחמס, דאמרינן (ב"ק סב. ) מה בין גזלן לחמסן – גזלן לא יהיב דמי, חמסן יהיב דמי, פירש הרא"ם דלשון התורה לחוד ולשון חכמים לחוד (חולין קלז. ). ואינו מיושב, דלמה הכתוב משנה לכתוב "חמס" ולא כתב גזל, ואונקלוס תרגום 'חטופין', דמשמע חטיפה בלבד ולא גזל ממון, ויראה שהוקשה לרש"י – וכי אנשי דור המבול היו יראים את ה' שהיו נותנים דמים, דודאי לא היו יראים אלקים, אלא האי "חמס" הוא שגזל ממנו בלא דמים, ומה שכתוב בקרא "חמס" היינו שלפי האמת היה חמס, שמכח שכל (ה)אחד היה גוזל את חבירו, ואם גזל אחד מן חבירו וחבירו היה גם כן גוזל אותו – הרי היה לו דמים תחת מה שלקח ממנו, והרי הוא חמס. וזהו שנאמר "ותמלא הארץ חמס" שהרבה היו חומסין, זה מזה וזה מזה, עד שהיה הגזל – חמס. ומה שכתב רש"י 'גזל', היינו שהגוזל לא כוון שיהיה זה חמס, שגזל ממנו בין שהיה לו תמורת אותו חפץ דמים או שלא היה לו, לעולם היה גוזל, ולפיכך קרא 'גזל', אלא שהאמת הוא שהיה זה חמס בלא כוונתו: ו׳:קנ״א א׳ אפילו בהמה וחיה נזקקין לשאינן מינן. פירש הרא"ם שזהו לאחד משתי לשונות שכתב רש"י בסוף בראשית, דאילו לאידך לישנא שכתב 'הכל בראתי בשביל האדם וכו" להך לישנא לא היו נזקקין לשאינן מינן. ומה שכתב כאן "השחית כל בשר" איירי שהאדם היה מרביע את הכלב על הזאב וכן כל המינין, כך פירש הרא"ם. ואין נכון פירושו, כי נוכל לפרש שאף למאן דאמר ש'הכל נברא בשביל האדם' נוכל לומר שחיה ועוף נזקקין לשאינם מינן, ולא בא לתת טעם רק מפני מה נאבדו, שהרי הבהמות לא נצטוו, ואין ראוים להיות נאבדים. ולפיכך אמר ש'הכל נברא בשביל האדם', וכיון שאין האדם למה אלו. אך קשה דבגמרא בפרק חלק (סנהדרין קח. ) מפרש התם "כי השחית כל בשר דרכו" 'אמר ר' יוחנן מלמד שהרביעו בהמה על החיה וכו", ואם כן רש"י למה הניח תלמוד שלנו לפרש אחר ב"ר (כח, ח), ולפיכך יראה דרש"י סבירא ליה אחר שהיה מרביע אותם האדם היו משחיתים גם כן מעצמם אחר שהורגלו בכך, לפיכך לדידיה הוי שפיר גם כן "כי השחית כל בשר דרכו" – שהכל נזקקין לשאינם מינם. ותדע לך שכך הוא, דהא קאמר שם (סנהדרין קח. ) אהא דאמר 'שהרביעו בהמה על חיה' – והכל חזרו להיות נזקקין למינם חוץ מתשלומי שנזקק לשאינו מינו. והשתא אי לא היו נזקקין לשאינם מינם רק כאשר הרביעו אותם – לא שייך לומר 'חזרו', שהרי לא חטאו מעיקרא. ולפיכך גם כן ניחא הא דפירש רש"י לקמן (ח, יט) "למשפחותיהם" ש'קבלו עליהם להדבק במינם', דאתיא ככוליה עלמא, כי אליבא דהכל היו מזדווגים לשאינם מינם. והרא"ם פירש (כאן) דלא אתיא כמאן דאמר שהרביעו בהמה על חיה, ואינו כן, דהא אליביה קאמר שהכל חזרו חוץ מתשלומי, והיינו "למשפחותיהם" דכתיב, ופשוט הוא: ו׳:קנ״ב א׳ כל מקום שאתה מוצא זנות וכו'. דקרא דהכא בזנות מיירי, כדכתיב (פסוק יב) "כי השחית כל בשר" וזהו עריות כדלעיל (רש"י פסוק יא), והכא דכתיב "קץ כל בשר" הוא גם כן עריות כמו "השחית כל בשר". ועוד קרא קאי אדסמיך ליה "וירא אלקים כי השחית כל וגו'", ובחמס לא משתעי: ב׳ אנדרל מוסיא. פירש בערוך (ערך אנדרולימוס) – דבר. אף על גב דהכא לא היה דבר, יש במדרש שהמלאך המות היה הולך במי המבול, ולפיכך ציוה הקב"ה לנח לעשות תיבה להיות נסתר בתיבה, על דרך "לא תצא מן הפתח" (ר' שמות יב, כב): ג׳ והורגת טובים ורעים. אף על גב דכאן לא הרג את נח, אדרבא היה ניצול, הכי פירושו – "קץ כל בשר בא לפני" והורגת טובים ורעים אם הצדיק והרשע יחד, לכך "עשה לך תיבת וגו'" (פסוק יד) שתהיה אתה נבדל מהם, ולא תהיה אצלם, ולכך לא תאבד עמהם. שלא אמרנו ש'הורגת טובים ורעים' אלא כאשר הצדיק עם הרשע יחד, מטעם כיון שניתן רשות למשחית שוב אינו מבחין בין רע לטוב (רש"י שמות יב, כב), אבל אם אין הצדיק עם הרשע – אינו נהרג עם הרשע. ומה שעל ידי זנות בא הדבר לעולם והורג צדיקים ורשעים הוא דבר נפלא מאד, כמו שאמרנו למעלה (אות כב) כי יצר הרע הוא השחתה, וכאשר יש יצרא דזנות שהוא השחתה יש רשות למשחית גם כן, וכל השחתה משחית הכל ואינו מניח שורש ויסוד, והם הצדיקים שהם יסוד ועיקר בעולם, והכל ביחד משחית – בין הצדיקים ובין רשעים. ואף על גב דגבי עבודה זרה נמי שייך השחתה כדלעיל (אות כב), דכתיב (דברים ד, טז) "פן תשחיתון", זה אינו קשיא, שאין הדבר שהוא על ידי המשחית בא לעובדי עבודה זרה, כי העובד עבודה זרה חוטא בו יתברך, לכך השם יתעלה נפרע ממנו בעצמו, ולפיכך אף על גב שעבודה זרה נקרא 'השחתה' מכל מקום בזה לא נתן רשות למשחית, רק השם יתברך בעצמו נפרע ממנו, שהוא מבחין בין טוב לרע. ולפיכך בעריות כיון שנתן רשות למשחית – שוב אין מבחין בין טוב לרע. ויש לפרש גם כן שהעריות הוא בגוף האדם, וכאשר יחטא האדם בגוף בא דבר לכלות הגופים, ואין מבחין בין טוב ובין רע כי מצד הגוף אין חילוק בין טוב ובין רע, רק מצד הנפש יבא הבדל בין צדיק ובין רשע, שהגוף בשניהם אחד, רק שנשמת הצדיק יותר חשובה וזכה מן הרשע: ד׳ לא נתחתם גזר דינם וכו'. אף על גב דלעיל פירש 'כל מקום שאתה מוצא זנות' דמשמע בשביל זנות היה ולא היה בשביל חמס (קושית הרא"ם), הכא פירושו – בשביל הזנות הוא הורג טובים ורעים, שאין מבחין בין צדיק לרשע, מכל מקום אין כאן גזר דין, שהרי לא נאמר אלא "קץ כל בשר בא לפני", אבל גזר דין שלהם לא נחתם אלא על הגזל, ומפני גזל נתחתם גזר דין להביא הדין בעולם. ומפני כך חתימת הגזירה על הגזל, שהגזל הוא השחתת העולם הזה, דהיינו הגזלנין מחריבין את העולם, שאין משא ומתן בעולם, והשם יתברך כאשר גוזר גזירה אינו ממהר להביא אותה, שהוא חס על העולם, ואין הגזירה נחתמת להביא הדין, וכאשר הגזלן אינו חס על העולם ומחריב את העולם – אין השם יתברך חס גם כן, והגזירה באה:ועוד יש בזה דבר נפלא מאוד מאוד [כי] כל גזירה שבאה מן השם יתברך ואינה באה במדת הדין מתוחה כל כך בחוזק, היא גזירה שאפשר לבטל אותו, וכאשר מדת הדין מתוחה בחוזק אז הגזרה נחתם, ואין להשיב. וכאשר החטא הוא למטה בגזילה, שהגזילה הוא שגוזל ומאנס בחוזק את אשר לחבירו, וכמו שהוא חוטא למטה – הוא מתעורר למעלה גזירת מדת הדין החזקה והקשה, וגזירה מדת הדין החזקה והקשה אין לו חזרה, והיא גזירה חתומה. ושמעתי גם כן כי לכך חתימת גזר דין על הגזל, מפני שהחתימה [היא] שאין להשיב הגזירה, וכל זמן שהיה אפשר להם בתשובה לא נתחתם גזר דין שלהם, שכל עבירה על ידי תשובה [השם יתברך] מוחל להם, אבל גזלן דכתיב (פסוק יא)"ותמלא הארץ חמס", וקשה גזל הרבים שאין לו תשובה, וכיון שאין להם תשובה נחתם גזר דין שלהם גם כן, שהרי אין תשובה להם, ולמה לא יחתום גזר דין שלהם. אמנם דרך האמת התבאר לך, והוא אמת ברור: ה׳ כמו מן הארץ וכו'. וקשיא דלא לכתוב כלל "את הארץ", דיודע אני שמן הארץ הם נשחתים, לכך פירש 'דבר אחר את הארץ – עם הארץ'. ואם תאמר למה השחית הארץ עמהם, ויש לתרץ דכתיב (תהלים קטו, טז) "והארץ נתן לבני אדם", ומאחר שהאדם חטא, כפי אשר הוא צריך האדם אל האדמה – דהיינו ג' טפחים של עומק המחרישה (ב"ב כו. ) – השחית הקב"ה עמהם, וכך מוכח בב"ר בפירוש: ו׳:קנ״ג א׳ על שם גפרית. שהרי המים רותחים היו, דכתיב (להלן ח, א) "וישוכו המים", ונאמר גם כן (אסתר ב, א) "כשוך חמת המלך", מה התם שכה מרתיחתו, וסתם מים רותחים יש בהם גפרית: ב׳ בתיבתו של משה וכו'. אף על גב שהיה לו לפרש זה על "מבית ומחוץ", הכי פירושו, בשלמא אי כופרא לאו זפת הוא לא קשיא מידי, דהכי פירושו – אצל כופר צריך מבית וחוץ מפני שהוא אינו חזק כמו זפת. אבל השתא שפירש שהוא זפת, קשה למה אם כן כאן "מבית ומחוץ", ושם (שמות ב, ג) דווקא בחוץ בזפת, ומבפנים בחומר וכו': ג׳ ועוד כדי שלא יריח. הלשון קשה טובא, דמשמע אפילו היו המים חזקים אצל תיבתו של משה – לקחה חומר (מבחוץ) [מבפנים], וזה אינו, דעל כרחך אם המים חזקים לא סגי בחומר מבפנים, דהרי בתיבתו של נח מפני חזק המים היה בזפת מבחוץ ומפנים, ונראה דהכי פירושו, אפילו אם תאמר על כרחך קרא התם (שמות ב, ג) איירי בשמירה יתירה שעשתה אמו, דאם לסתם שמירה לא לכתוב קרא שזפתה ואנו יודעין ממילא שזפתה התיבה, דאם לא כן יהיו נכנסין שם המים, אלא קרא אתא לשמירה יתירה, והיה די לה בזפת מבחוץ – שהמים היו תשים, והחומר שלקחה הוא לתוספת שמירה, קשה למה לא לקחה זפת, שזפת מבחוץ ומבפנים הוא חזק יותר, ותירץ על זה 'שלא יריח אותו צדיק ריח רע', ומגיד לך הכתוב אף על גב שהיה יותר שמירה זפת מבחוץ ומבפנים, מכל מקום לקחה חמר מבפנים כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע, וזה גם כן שמירה יתירה. אבל לפירוש הראשון שפירש מפני שהמים היו תשים, צריך לומר דאפילו לשמירה יתירה לא היה צריך זפת מבפנים, כיון שהמים היו תשים: ו׳:קנ״ה א׳ יש אומרים חלון וי"א אבן טובה המאירה. ומה שלא רצה לפרש חלון, דאם כן יקשה למה לא כתב 'חלון'. ומי שפירש חלון כמשמעו, הא דלא כתב 'חלון' היינו לומר שלא היה אותו חלון עשוי בתיבה אלא להאיר להם, ולא להכניס ולהוציא, ונפקא מיניה שהיה עושה החלון כשיעור גדול, עד שהוא ראוי לאורה (בלבד). וגם לענין המקום יש חילוק, שאם הוא לאורה צריך לעשות החלון במקום שהוא לתיבה לאורה, ואם הוא עשוי לכניסה וליציאת אויר או שום דבר – היה מעמיד אותו במקום הראוי לו. ולפי שהכתוב לא נתן מקום – באיזה מקום יהיה החלון ואי זה שיעור בגודל, אמר הכתוב "צוהר תעשה לתיבה" בענין שהוא טוב לצוהר כו':ואם תאמר למאן דאמר אבן טובה המאירה להם, ולמה לא לקח נר, שהרי יותר מסתבר להיות משמש בנר משיהיה משמש באבן טובה, ויראה לי שהתורה עשתה בנין התיבה על דרך החכמה, שהיתה דומה לגמרי לכלל העולם, ולפיכך היה לה "תחתיים שניים ושלישים" כמו שיש לכלל העולם שלשה עולמות. וכדי שלא יהיה חסר מאור קבע בה אבן המאירה להם, כדי שיהיה דומה לגמרי לכלל העולם. ואם היה נח רוצה להשתמש לאור הנר היה הרשות בידו, אלא שזה ציותה התורה להיות בה מטעם שאמרנו, והיה קבוע בה אבנים דומים לשמש ולירח וכוכבי השמים. אפילו למאן דאמר שהוא חלון כמשמעו, היה החלון בתיבה עומד במקום האור שהיה חסר לתיבה, שלא היה לה אור. תדע, שהרי למאן דאמר 'אבן טובה' הרי בודאי חלון היה לתיבה, כדכתיב בקרא (להלן ח, ו), ואם כן למה לו אבן טובה המאירה להם, אלא שתהיה התיבה דומה אל העולם. והשתא יתורץ הקושיא דלעיל שפיר טפי, שכתוב "צוהר תעשה לתיבה", כלומר מה הוא חסר לתיבה – שאינו דומה לכלל העולם – רק האור, תעשה לה אור, ולא כתב 'חלון' שהרי חלון אינו לעולם, והבן זה היטב: ב׳ ועומד למעלה על אמה כו'. פירוש על אמה באורך, אבל היה רחב רק טפח, כדי שיהיה הרוחב דומה אל האורך למעלה כמו שהוא למטה, שהרי למטה היה שלש מאות אמה אורך וחמשים רוחב (פסוק טו), הרוחב הוא ששית האורך, וכן למעלה הרוחב הוא ששית האורך, והאורך הוא אמה והרוחב ששית אמה – שהוא טפח (כ"ה ברא"ם). והשתא יתורץ לך למה היתה עומדת למעלה על אמה דוקא לא פחות ולא יותר, אלא משום שיהיה ברוחב שלה למעלה טפח, ובפחות מכן אי אפשר, דקיימא לן (רמב"ם הלכות טומאת מת פי"ב ה"א) דשפוע אהלים פחות מטפח לאו אוהל נקרא כלל, והתיבה בודאי היא אוהל לדרים בה, ולפיכך היתה עומדת למעלה על אמה – שיהיה ברוחב טפח: ג׳ שלא יפלו הגשמים וכו'. דאם לא כן כל פתח התיבה הוא למעלה, והוי ליה לעשות גם כן פתח התיבה למעלה: ד׳ עליונים לאדם כו'. דאם לא כן למה אמר הכתוב "תחתיים שניים כו'", לא הוי למכתב רק 'שלש עליות תעשה', ומדקאמר הכתוב "תחתיים שניים" שמע מינה שהיו מדריגות מחולקות בשלש עליות אלו, ומונה הכתוב אותה מלמטה למעלה. והאמת שכך הוא הגרסא בספרים שלנו בפרק חלק (סנהדרין קח ע"ב) כמו גרסת רש"י. אמנם מצאתי גרסא בספר ילקוט שגורס בגמרא שלנו תחתיים לבהמה אמצעי לאדם עליונים לזבלים, וכן מוכח בבראשית רבה (לא, יא) דלחד לישנא תחתיים לבהמה טמאה אמצעי לאדם ולבהמה טהורה, עליונים לזבלין. ויש מחליפין (שם בב"ר) תחתונים לזבלין, אמצעי לאדם ולבהמה טהורה, ועליונים לבהמה טמאה. והרי לדברי הכל האמצעים הם לאדם, והוא יותר טוב לשמירה, כי התחתונים ראוים להיות ניזוק הדר בהם מחמת לחות המים שהם למטה, וכן העליונים מחמת שטף המים שנופלין על התיבה, אבל האדם באמצע, שכך נבחר לשמירה. והנך תרי לישני דב"ר, לחדא לישנא עדיף למטה מפני שהבעל חי מקבל השתנות יותר מן קול ורעש המים שבאים בשטף על התיבה, ויותר טוב לבהמה למטה. ולאידך לישנא – למעלה עדיף, כי הליחות נדבקים למטה בתיבה, בפרט כאשר הם רותחים. אבל לעולם האמצעי יותר טוב לשמירה, כמו הלב שהוא נתון באמצע האדם לשמירה. ויש בזה דבר מופלג מאוד בחכמה עמוקה בשתי הלשונות של בראשית רבה, ואין כאן להאריך בזה כלל. ומכל מקום אני אומר שהגרסא הנכונה כמו שהיא בילקוט, ואין להאריך: ו׳:קנ״ו א׳ הנני מוכן כו'. דאם לא כן "הנני" למה לי, דמשמע הנני עושה כאשר בקשו ממנו, שכן לשון "הנני" בכל מקום – שהוא מזומן לעשות רצון השואל, כמו שאמר "הנני בני" (להלן כב, ז) וכן הנני אבי, רוצה לומר הנני מזומן לעשות: ב׳ שבלה הכל וכו'. פירוש "מבול" יכול להיות משורש 'בלה', והוא מנחי למ"ד ה"א, ויכול להיות משורש 'בלול' מן הכפולים, ויכול להיות משורש "יובל שי למורא" (תהלים עו, יב) מנחי יו"ד פ"א פעל, וזהו דעת המדקדקים שהוא מנחי יו"ד פ"א פעל. ורש"י פירש שלשתן, כי אם פירושו שהוביל הכל בלבד – יקשה כי ראוי להקרא 'יובל מים', וכן אם פירושו בלבל בלבד – היה ראוי שיקרא 'בלבל מים' או 'בלה מים', לכך פירש שלשתן, רוצה לומר כי הכתוב רמז שלשתן: ו׳:קנ״ח א׳ אפילו השדים. דאם לא כן "מכל החי" למה לי, שהרי כתיב "מכל בשר", אלא אותן שאין בהם רק החיות בלבד ולא בשר, והיינו השדים (כ"ה ברא"ם): ב׳ מן הפחות שבהן וכו'. שהרי יש בהן שהיו שבעה שבעה, כגון עופות הטהורות היו שבעה שבעה (להלן ז, ג): ו׳:קנ״ט א׳ ומאליהן באו וכו'. דאם לא כן מהיכן ידע נח שדבקו במיניהם, אלא שבאו מעצמן (סנהדרין קח ע"ב). ומפני שקשה דמכל מקום אף על גב שבאו מאליהן – שמא במקרה היה נמצא אצל אותן שדבקו במיניהם גם אותן שלא דבקו במיניהם, ולכך הוסיף רש"י שלא היה התיבה קולטת אלא אותן שדבקו במיניהם, ואם היה התיבה קולט אותו העוף ידוע היה שדבק במינו, ואם לא היה התיבה קולטת אותם – בידוע שלא דבק במינו. ואם תאמר מנלן שבאו מאליהן, שמא הכניס כל כך עופות עד שהיה התיבה קולטת אותם, ואז ידע שלא השחיתו דרכם, ונראה דאין זה קשיא כלל, שהרי יש עופות במדבר, ואיך יהיה מכניס העופות שהם במדבר, אלא שמאליהן באו. ועוד איך היה אפשר להיות מכניס כל כך הרבה עד שמצא שנים שתהיה התיבה קולט אותם, שאם כן אתה מטריח הצדיק הרבה פעמים בחינם להביא עופות ולשלחם, אלא שמאליהן באו. ואף על גב דפלוגתא הוא במסכת סנהדרין בפרק חלק (סנהדרין קח ע"ב), רב חסדא אמר כל שהתיבה קלטתו הכניס בה, ורבי אבהו אמר מאליהן באו, סבירא ליה לרש"י דרבי אבהו לטפויי אתא – לומר בודאי כל שהתיבה קולטת הכניס בה, אלא אף מאליהן באו, דאם לא כן קשה מאי מהני 'מאליהן באו' הרי גם שאר עופות יבואו כדרכן, שדרך עופות לשוט בכל המקומות, ואם היתה התיבה קולטת הכל – יבואו עמהם אותן שלא דבקו במיניהם, לכך אמר 'מאליהן באו': ב׳ זה בנין התיבה. דאין לומר ביאתו לתיבה, דאם כן "ויעש" השני (להלן ז, ה) למה לי, ועוד דכתיב אחריו (ז, א) "בא אתה וכל ביתך וגומר":

העמק דבר על בראשית פרק-ו

העמק דבר: ו׳:קל״ו א׳ לרוב על פני האדמה. היינו ע״י שהרבו נשים ובנים וכמש״כ לעיל ד׳ י״ט. שכל אדם היו לו הרבה נשים כדי להרבות הישוב. אמנם להיות למו לעזר לא הי׳ להם כ״א אשה אחת או שתים: ב׳ ובנות ילדו להם. בא הכתוב ליישב שלא יהי׳ מוקשה היאך אפשר שישא אדם א׳ הרבה נשים והרי א״כ תחסרנה נשים לכמה אנשים. מש״ה פי׳ הכתוב שרצון ההשגחה העליונה הי׳ בזה. מש״ה יולדו בנות הרבה יותר מבנים. באופן שהי׳ אפשר לכל זכר ליקח נשים הרבה: ו׳:קל״ז א׳ ויראו בני האלהים. אנשים שהיו מזרע שת וכדומה אנשי מעלה ומשוקעים באלקות. וא״כ לא הי׳ מפנה עצמו להליכות עולם. ומש״ה היו נצרכים לעזר הנשים יותר מאחרים שעסקו בעצמן ג״כ בהויות העולם: ב׳ ויראו וגו׳ את בנות האדם כי טבת הנה. לא כתיב כי יפות הנה אלא טובות דמשמעו מועילות להליכות חייהם בדעת וראויות לעזר: ג׳ ויקחו להם נשים. תיבת להם דייק להיות לעזר לכל צרכי האדם כמש״כ לעיל ד׳ י״ט: ד׳ מכל אשר בחרו. אין הפי׳ אשר בחרו בני האלהים דא״כ אינו עול כלל. ותו א״כ מה מקרא חסר אם היה נכתב ויקחו להם נשים את אשר בחרו. אלא פי׳ מכל מכל אדם זולתם: ה׳ אשר בחרו. לעצמם לפו״ר ובזה שבחרו וייחדו אותם. אע״ג שעדיין לא נבעלו מכ״מ הי׳ להם דין א״א כדאי׳ בסנהדרין נ״ח א׳ דמשנקראת רביתא דפלני׳ אסורה לב״נ. לפירש״י משום גזל. ולהרמב״ם הל׳ מלכים יש בה משום א״א. ובני אלהים אלה פתו או חמסו האשה את אשר בחרו אחרים. בזה הטענה. באשר אותם האנשים אשר בחרו לא היו בני האלהים והיו לוקחים הנשים כ״א לפו״ר וזה אפשר באחרת. משא״כ בני האלהים לקחו אותם לעזר. והנה בב״ר והובא בפרש״י מפרש טבת שהיטיבו כלות לבעליהן. ובאו חז״ל ללמדנו דאע״ג שהם באו לזה החמס בהיתר. כי הוא לכבוד האשה וטובתה. בכ״ז היה בזה רק תאוה מגונה שהרי לא לקחו אותם אלא משהיטיבו אותם לבעליהן והיו נאות ביותר אז לקחו אותן לעצמן. אך למראית עין בני האדם אמרו שעושין כן בשביל תכלית הכרחי להם שטובות הנה לעזר: ו׳:קל״ח א׳ ויאמר ה׳. זה המאמר אינו לעונש כי להלן כתיב העונש אמחה את האדם וגו׳ וכאן אינו אלא הודעה טבע בני האדם ומאמר נבואי כמו מאמר וקם העם הזה וזנה וגו׳ דכתיב בישראל. וכ״כ בס׳ מלאכת מחשבת לפי דרכו: ב׳ לא ידון רוחי באדם לעולם. רוח האדם הוא אשר שם ה׳ ביחוד וזה באדם שכל אנוש. ולמעלה מזה מי שזכה רוח ודעת תורה. ויש לדעת דמי שמגביר תאותו על השכל אשר הוא רוח האדם. ה״ז התאוה המורגלת נעשה טבע עד שאובד את השכל ורוח האדם ומתהפך שכלו ג״כ לתאוה נמבזה. ויבואר עוד לפנינו. וזהו דבר ה׳ לא ידון היינו כלשון חז״ל ברכות ס״א ב׳ צדיק יצ״ט שופטו רשע יצה״ר שופטו. פי׳ שופטו היינו מנהיגו וחוקר דרכיו מה לעשות. ובלשון הקב״ה הוא לא ידון פי׳ לא ינהיג רוחי באדם הרוח שנתתי באדם והוא השכל ודעת אנושי. ג׳ לעולם בשגם הוא בשר. הרוח והדעת נעשה בעצמו בשר שהוא כנוי על התאוה כמש״כ בס׳ במדבר ט״ז כ״ג וכ״ז ט״ז. ובמדרש פי׳ בשגם מלשון משגמתו והכונה שהרוח והוא הדעת מתקלקל מעט עד שנעשה בשר ממש. וכ״ז הוא ידיעה בטבע. וגם הודיע הקב״ה בנבואה: ד׳ והיו ימיו מאה ועשרים שנה. ימי האדם שידון עוד רוח האדם בו לא יהיה יותר ממאה ועשרים שנה. ואח״כ יתקלקל עוד למדרגה היותר פחותה עד שיאבד רוח האדם לגמרי. והיו לחיות מזיקות בלי שום דעת אנושי וד״א. ומכש״כ שיהי בלי דעת יראת ה׳: ו׳:קל״ט א׳ הנפלים. שנפלו מרוח גבוה אשר הי׳ להם מכבר. למדרגה פחותה מחמת שהואילו לילך אחרי רצון ותאוה: ב׳ היו בארץ בימים ההם. לא נשתהה הרבה עד מאה ועשרים שנה. אלא בימים ההם הרגישו שינוי ברוחם ונעשו נפלים. אלא שלא הגיעו עדיין להיות בשר לגמרי: ג׳ וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם. וא״כ הרי היו הולדות מתחלה במדרגה פחותה. וראו את אבותיהם במדרגה שאינה גבוהה כ״כ כמו שהיו טרם שנולדו הבנים גם המה הולדות קראו אותם נפילים ברבות השנים באשר האבות היו גרועים והולכים להיות נבזים ושפלים יותר מהם שלא היו מעולם במדרגה גבוהה. דזה כלל גדול דמי שיש לו יתרון דעת ומעלה גבוה כשהוא אובד צורתו זו נעשה גרוע מהפחות ממנו כמו שביארנו בס׳ ויקרא י״א מ״ד דישראל האוכל דברים האסורים מצד התורה נעשה מזוהם יותר מגוי האוכל בהיתר עד שבא גם לאכול שקצים ורמשים: (וע״ע מש״כ בס׳ במדבר כ״א כ׳ ובס׳ דברים בשירת האזינו עה״פ שמנת עבית כשית) ושלמה אמר בס׳ משלי לפי שכלו יהולל איש ונעוה לב יהיה לבז. ולכאורה אין סוף המקרא מקביל לראשו אלא ה״פ שאם הוא נעוה לב הוא להיפך דלפי שכלו יהיה לבוז שכל מה שהוא בר דעת יותר מתבזה יותר ונעשה נופל מאדם: ד׳ המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם. בדור החדש קראו אותם גבורים אשר מעולם אנשי השם. מכבר השנים שעברו היו נחשבים לאנשי השם ולצדיקים ואח״כ נעשו לגבורים: ו׳:ק״מ א׳ וירא ה׳. במשך מאה ועשרים שנה ראה כי רעת האדם רבה והולכת יותר ויותר מאשר לפנים: ב׳ רק רע כל היום. ידוע דרע הוא בין אדם לחבירו. העיד הכתוב איך שהאדם אבד כ״כ דעת אנושי עד שכל מחשבותיהם הי׳ איך להרע לאחרים. וממילא היו גרועים גם מחיות באשר אין בהם דעת כ״כ להזיק כמו אדם. וגם בחיה אין המדה באה ע״י קלקול אלא בטבעה הוא לטרוף כדי צרכו משא״כ אדם שהגיע לידי כך. הוא מצד השחתת הטבע ונעשה בהרגל כמו טבע השני להזיק כל האפשר. וע״ע מש״כ בס׳ ויקרא כ״ה ע״ז ולהלן פ׳ נח שביארנו דהשחתת הדעת בתאוה מביא אח״כ גם להיות רק רע בין אדם לחבירו: ו׳:קמ״א א׳ כי עשה. לא כתיב כי ברא. שלא התנחם על עיקר הבריאה ח״ו אלא על אשר תיקן כ״צ האדם בלי יגיעה כ״כ ע״כ הוא בריא אולם ובא לידי תאוה וזנות ומזה נשחת עוד כאמור. ע״כ ראה ה׳ לעשות חדשות בארץ שיתקלקלו האוירים וכדומה עד שיבוא מזה כמה חלאים על האדם כאשר כן אמר ה׳ אחר המבול וכאשר יבואר להלן ח׳ כ״ב. אמנם באשר שהשינוי אין תקנה לאנשים שכבר הורגלו ברע ע״כ אמר עוד אמחה את האדם וגו׳ שלהם אין תקנה אלא אבדון: ב׳ ויתעצב אל לבו. כבר פירשו חז״ל ברבה אין עצבון אלא אבילות. והיינו כמו התאבלות על העולם. ואינו מובן שהרי עדיין לא אמר ה׳ גזרה של אמחה. ואפי׳ אחר הגזירה אין מתאבלין לפני המיתה. אלא הענין דבכל משך מאה ועשרים שנה מתו כמה צדיקים שהיו בעולם והמה מכונים בשם לב הבריאה. כי הוא תכליתו כמש״כ לעיל בשם שת. ומכונים כמו״כ לבו. באשר באמת אינו נופל עליו ית׳ שום שם ומחשבה כ״א אחר הבריאה. ומש״ה חל על תכלית הבריאה לומר חי אני. כאשר יבואר בפ׳ שלח. וכמו כן חל לומר על הצדיק שהוא תכלית הבריאה בכלל שהוא לבו של הקב״ה בורא העולם ומלואה. והנה בכל דור ודור הצדיק נאסף אל עמיו וזרח צדיק אחר אבל נמשך מאה ועשרים שנה אלו מי שמת לא הניח תמורתו וממלא מקומו מש״ה שייך לומר. ג׳ ויתעצב אל לבו. שהתאבל על מות הצדיקים שאין עוד אדם שיהא ראוי לקיים העולם לצוות לו: מש״ה. ו׳:קמ״ב א׳ אשר בראתי וגו׳. אותם האנשים שכבר נבראו אמחה: ב׳ מאדם עד בהמה וגו׳. הוא פי׳ על את האדם. דמשמעו עם האדם. ומפרש מה זה נקרא עם האדם. ומפרש גם הבהמה גם רמש גם עוף השמים שכולן רק בשביל האדם: ג׳ כי נחמתי כי עשיתם. אשר תקנתי בזה האופן כאשר המה עתה. אלא יש לשנות סדר הבריאה וממילא אמחה את הנברא עד כה. והמלכה זו אינו ח״ו המלכה ממש אלא כך הי׳ צריך להיות מתחלת הבריאה בזה האופן ושישתנה לאופן אחר כדי שיהא אפשר גם היום נמצא איזה איש או מקום מיוחד באותה שלוה וטוב שהי׳ לפני המבול ולא יהיה כחדש תחת השמש. וכמו שביארנו לעיל בשינוי שנעשה באדם הראשון ובאשתו: ו׳:קמ״ג א׳ ונח וגו׳. באשר לא חזר מעיקר הבריאה ע״כ מצא נח חן שיהא הוא ראוי לבנות ממנו העולם כמו שהי׳ ובסדר אחר: ו׳:קמ״ד א׳ אלה תולדות נח. הליכות ימי חייו: ב׳ תמים היה בדרתיו. צדיק משמעותו הוא בין אדם לשמים ורשע הוא להיפך אבל צדיק תמים משמש שהוא צדיק גם בין אדם לחבירו וסיפר הכתוב דנח הי׳ צדיק תמים שנגמר צדקו בכל הדורות שעברו עליו כי גם היה טוב עם אנשי דורותיו: ג׳ את האלהים התהלך נח. ולא שהיה טוב המזג בטבעו וא״כ אע״ג שמכ״מ ראוי היה לקבל שכרו בעוה״ז. מכ״מ אינו אלא להגן עליו בדרך הטבע. אבל לא במקום סכנה ושיש ריתחא בעולם כמו בשעת המבול. אבל נח הי׳ טוב לבריות בהתגברות על טבעו ורק לשם ה׳ שידע כי כך הוא רצונו ית׳ ומש״ה כדאי היה להיות ניצול בהשגחה פרטית אפי׳ בעת השטף כאשר יבואר עוד זה הכלל להלן פ׳ כ״ו כ״ז בברכת שם ויפת: ו׳:קמ״ה א׳ שלשה בנים. גם זה הי׳ סיבה שראוי הי׳ שממנו יהי נשתל העולם באשר הי׳ לו שלשה בנים הללו שכל א׳ יש לו כח אחר כמו שלשה בני אדם הראשון כמש״כ לעיל: ו׳:קמ״ו א׳ ותשחת הארץ. אנשי הארץ: ב׳ לפני האלהים. בדברים שבינם לשמים. היינו בע״ז וג״ע שנקרא השחתה כדאי׳ בע״ז ובכ״מ. כ״מ שנא׳ השחתה ה״ז ע״ז וג״ע. והיינו לפני האלהים משמעו ביחוד כפירה בה׳ וזנות שהוא בין אדם לשמים: ג׳ ותמלא הארץ חמס. השחתה הקודם גרם שנתמלא הארץ חמס ושוד תמיד. דזנות גורם כליון תבואת השדה כדתנן שלהי מס׳ סוטה הזנות והכישוף כלו את הכל והכי תנן במס׳ אבות. ואותו הדור לא הגיעו מחמת עונש הרעב לידי תשובה אלא להיפך זה גרם חמס כדרך העולם בשני רעב ר״ל. וגזל וזעקת אנשים גורם להעיר דין שמים הרבה כידוע וזה גרם גזר דין הקשה של המבול כדאי׳ בסנהדרין ק״ח א׳: ו׳:קמ״ז א׳ והנה נשחתה כי השחית וגו׳. הכי מיבעי וירא אלהים כי השחית כל בשר. אלא ה״פ שראה כי גם אדמת הארץ נשחתה מטבעה שהטביע הבורא ית׳ להספיק מזון לכל הברואים והנה אבדה כחה. ופי׳ הטעם משום שהשחית כל בשר את דרכו וטבעו. כי כל בריה יש לה טבע מיוחדת במזונותיה ואויר הראוי לה. וכך טבע האדמה אשר הם עליה וכמש״כ לעיל ב׳ ז׳ י״ט. אבל כאשר השחיתו בדור הלז כל המינין ע״י הרכבות זרות את טבען ודרכן על הארץ ממילא נשחתה האדמה לפניהם. וע״ע מש״כ לעיל ה׳ כ״ט: ו׳:קמ״ח א׳ כי מלאה הארץ חמס. האדמה במה שאינה מספקת גידוליה להבריות שעליה כמש״כ. ב׳ מפניהם. שהמה חייבים בדבר: ג׳ והנני משחיתם את הארץ. דהאדמה עצמה נשתנה הרבה ע״י המבול כמו שמבואר להלן ג׳ י״ח והלאה. וגם טבע האדמה נשתנה כמו שיבואר להלן ח׳ כ״א וכ״ב: ו׳:קמ״ט א׳ עשה לך. תיבת לך מתפרש פעם להנאתך ולטובתך. ופעם מתפרש בפני עצמך כמו שיבואר להלן י״ב א׳. וכאן יש לפרש בפני עצמך שלא יחשוב שיהיה נצרך לאומנים ובנאים רבים אלא עשה לך. ויהי נבנית בעזר ה׳ כמו שהי׳ נבנה בית הבחירה והכי אית׳ בב״ר: ו׳:קנ״א א׳ ואל אמה תכלנה מלמעלה. קאי על הצוהר שתהי׳ מלמעלה בתיבה עד שמשקוף העליון של הצוהר יהא כלה באמה למטה מראש התיבה אבל פתח התיבה בצדה תשים לא מלמעלה: ו׳:קנ״ב א׳ את המבול. שם מבול הוא מלשון יובל או תובל קין שהוביל העולם להשחתה. ובאיזה אופן שהי׳ השחתת העולם אם במים אם באש הי׳ נקרא מבול. ואמר אלהים שהמבול שאמרתי להשחית הארץ ויושביה יהי׳ מים למען. ב׳ לשחת כל בשר וגו׳ כל אשר בארץ יגוע. שתי פעולות. הא׳ לשחת היינו שימותו. שנית להמחות הבשר אשר יהי בשעת המבול על הארץ. לאפוקי אשר יהי מונח בתוך הארץ. כמו שיבואר להלן ז׳ כ״ג. ושורש גוע. פעם משמעו מיתה קלה שלא ע״י חולי ויסורין ומש״ה כתיב הכי במיתת צדיקים. והיא גויעת הרוח החיוני. ופעם משמעו הוא מחיית בשר הגוף למים. וע״כ היה המבול מים ומש״ה כתיב כפל לשחת כל וגו׳ וגם כל אשר בארץ יגוע. להודיענו דכאן הפי׳ כמשמעות השני דעל המיתה כבר כתיב לשחת. וע׳ ס׳ במדבר י״ז כ״ח שני משמעות אלו במ״א: ו׳:קנ״ג א׳ והקמתי את בריתי. את הברית שכרתי על קיום העולם. והיא הברכה שברך ה׳ את אדם וחוה ואמר אלהים זאת בריתי אקים אתך במה שתשאר אתה ובניך. ועיין בס׳ ויקרא כ״ו ט׳ מקרא כזה. ומ״ש שם: ו׳:קנ״ד א׳ ומכל החי מכל בשר. יתור דברים בא ללמדנו דמשמעות החי אין הפי׳ שלא מת אלא שכולו חי ואינו חסר שום אבר. וזהו דאיתא במס׳ עבודת כוכבים ה׳ ב׳. דאר״א מנין למחוסר אבר שאסור לב״נ להקריב שנא׳ ומכל החי מכל בשר בהמה שחיין ראשי אברים שלה. וע״ש בתוס׳: ב׳ שנים מכל. כשילכו שנים יחד אזי. ג׳ תביא וגו׳. ואותם השנים. זכר ונקבה יהיו. דוקא כשיהיו זו״נ ולא פירש אלהים עדיין כמה זוגות יהיו עד מאמר ה׳ להלן: ו׳:קנ״ה א׳ למינהו. כבר ביארנו בפ׳ בראשית ענין למינהו שיש בכל בריה כמה מינים. ובשעת יצירה לא יצא אלא אחד ואח״כ נתחלק לכמה מינים וכן נח לא הכניס אלא אחד ובו היה נכלל כל המינים שבו: ב׳ שנים מכל יבאו וגו׳. לא הצריכו המקום ית׳ לבדוק את השנים אם הם זו״נ אלא כשיראה שיבואו מעצמם שנים ידע כי הם זו״נ. אז יביאם אל התבה: ו׳:קנ״ו א׳ קח לך. לעצמך אינך צריך להכין ממרחקים מאכלי בריות הבאים ממרחק וא״כ היה נצרך לשלוח אנשים להביא מכל צדדי העולם לפי טבע הברואים שבהם. אבל לא הטריחו המקום כ״כ אלא קח לך מכל מאכל אשר יאכל: ואפי׳ לבהמות דנקרא מאכל כמ״ש בס׳ ויקרא פ׳ שמיני: ב׳ והיה לך ולהם. יהי׳ די וטוב לכל הברואים והוא הבטחה: ו׳:קנ״ז א׳ ככל אשר צוה אתו: לבד הדבור המפורש שהוא כמו תורה שבכתב. עוד היה בזה קבלות וביאורים על המאמר שהוא כתורה שבע״פ וזה נכלל בלשון אשר צוה כמ״ש לעיל ב׳ ט״ז. וגם נכלל במשמעות אתו שעשה בעצמו ובכבודו ולא ע״י בניו ושלוחיו. ועי׳ ס׳ במדבר י״ז כ״ו:

תורה תמימה על בראשית פרק-ו

תורה תמימה: ו׳:קל״ד א׳ כי החל וגו'. תניא, ויהי כי החל האדם לרוב וגו' ובנות ילדו להם, רבי יוחנן אמר, רביה באה לעולם, וריש לקיש אמר, מריבה באה לעולם א) שניהם מדייקים יתור הלשון ובנות יולדו להם, דלתכלית המכוון הי' די לכתוב ויהי כי החל האדם לרוב, ולכן דרשו הלשון ובנות יולדו להם בסמיכות על לשון רבוי, דלבד שנתרבה בכלל מין האדם עוד נתרבה בזה שיותר מן הנולדים היו נקבות, וזה רבוי כפול, כי איש אחד יכול לישא נשים הרבה, וא"כ ברבות הזכרים אין רבוי בתולדה לעתיד נוסף על מה שהוא עכשיו, יען כי את הנקבה שישא הוא הי' אפשר להזכרים שבעולם לישא אותה, משא"כ כשנולדה נקבה אז נוסף רבוי ניכר מה שלא הי' בתחלה, כי מה שתלד היא לא היתה יכולה חבירתה למלא. וריש לקיש דריש, שהפסוק הוא כעין הקדמה לענין הפרשה העתידה בענין דור הפלגה, דור מצה ומריבה, שידוע שהנשים מסוגלות להרבות ריב ומדון, וכמ"ש ביבמות ס"ג א' לא זכה מנגדתו, וכמ"ש במחלוקת קרח שהנשים סייעו להמחלוקת כמבואר שם באגדות, וע' מש"כ ר"פ תזריע בפ' וטמאה שבעת ימים. .(ב"ב ט"ז ב') ו׳:קל״ה א׳ ויראו וגו'. תניא, א"ר יוסי, דור המבול לא נתגאה אלא בשביל גלגל העין שדומה למים, שנאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, לפיכך דן אותם במים שדומה לגלגל העין, שנאמר (פ' נח) נבקעו בל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו ב) ר"ל שמים נובעין ממעין קטן כמו עין, לפיכך דומה עין למים ומים לעין. וע' יומא ס"ו ב' דריש המלה עזאזל שבר"פ אחרי שמכפר על מעשה עוזא ועזאל, ופירש"י עוזא ועזאל מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין, ועליהם נאמר ויראו בני האלהים [המה המלאכים] את בנות האדם, ור"ל שזה השעיר מכפר על העריות, עכ"ל, ולפי"ז יתפרש המשך הכתובים ויראו בני האלהים, המלאכים, ואח"כ מפרש הכתוב מי המה בני האלהים ואמר הנפילים היו בארץ, כלומר אלה שנפלו משמים לארץ – היו בארץ, היינו נתגשמו כבני ארץ, וגם אחרי כן אשר יבאו וגו' וילדו להם המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם, כלומר אף זרעם אחריהם היו גבורים ומצוינים שבבני אדם, יען שבאי מיסוד בעלי גוף מצוין, כמבואר. – והנה מבואר מפורש מזה שבני האלהים קאי על המלאכים, וכ"מ מפורש בזוהר על הפסוק הנפילים היו בארץ אלו עוזא ועזאל שירדו מקדושתהון וכו', ואם כי נשגב ממנו להבין בכלל ענין התגשמות המלאכים וזיווגם והולדתם, אך כידוע שונים היו בכלל דרכי הטבע והבריאה בראשית הוסד העולם, ולכן אין להתפלא על פלאי הטבע בימים ההם, ואיך שהוא הנה מפורש כן דעת הגמרא והזוהר שבני אלהים שבכאן הם מלאכים. אבל במ"ר כאן איתא, ר' שמעון בן יוחאי אומר, בני האלהים אלו בני דינייא, כלומר בני הדיינים [ע"ש הכתוב ונקרב בעה"ב אל האלהים, שהדיין מכונה בתואר זה כנודע], רשב"י הוי מקלל לכל מאן דקרי להון בני אלהיא, ע"כ, והנה זה לא יפלא אם המדרש חולק עם הזוהר, כי כמה אגדות ומדרשות חלוקות הן, אלא שזה יפלא מאד, שהרי כמקובל מחבר ס' הזוהר הוא רשב"י והוא עצמו במ"ר מקלל למאן דאמר הכי, ודוחק גדול לומר, כי המאמר שבזוהר הוא לאחד האמוראים ולי' לא ס"ל כן, כי עכ"פ איך קבע בחבורו דעה כזו שהי' מקלל עליה, וצע"ג. וקצת ראי' יש להביא לדעת הגמרא והזוהר ממ"ש באדר"נ ס"פ ל"א דאחד מן חטאי דור המבול הי' שלא הושיבו להם דיינים לדון ביניהם, וא"כ לא היו דיינים כלל, וא"כ לא שייך לומר בני דינייא, וע' בפירש"י כאן ואין להאריך עוד. .(סנהדרין ק"ח א') ב׳ (ג) לא ידון רוחי. ת"ר, דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין, שנא' לא ידון רוחי – לא דין ולא רוח ג) ההעמדה בדין הוא אחר תחיית המתים, ודריש המלה לא בהמשך על ידון ועל רוחי, ור"ל לא ידון ולא רוחי, שלא יהא נדון רוחי שנתתי באדם של דור זה לעולמי עד, דהיינו לאחר תחיית המתים. .(שם ק"ז ב') ג׳ לעולם. שלא תהא נשמתן חוזרת לנדנה ד) גם זה לשון מליצי המורה על נצחיות אבידתן וכבדרשא הקודמת. .(שם ק"ח א') ד׳ בשגם הוא בשר. שאלו פפונאי לרב מתנה, רמז למשה פן התורה מניין, אמר להו בשגם הוא בשר ה) פירש"י וז"ל, מניין למשה רמז קודם שבא שסופו לבא, בשגם בגמטריא משה וכתיב שם והיו ימיו מאה ועשרים שנה וכך היו ימי חיי משה, כלומר עתיד לבא בשגם משה מן הנולדים וכך ימיו, עכ"ל, ועדיין הענין מחוסר באור, ויתכן שכוונו בשאלתם למה שכתבו חכמי האמת דשם כל אדם מרומז בתורה וכמובא בסה"ד בתולדות רמב"ן וכמש"כ האחרונים בשם הגר"א מווילנא, וזהו ששאלו איפה מרומז שם משה בתורה [ואולי כונו לס' בראשית], והשיב רב מתנה כמבואר ע"פ פירש"י. וי"ל עוד דדייק לדרוש המלה בשגם מפני שקצרה היא ובאה במקום באשר גם, ורגילין חז"ל לדרוש כל מלה מצוינת בתנ"ך כמו שהוכחנו כ"פ בחבורנו. .(חולין קל"ט ב') ה׳ מאה ועשרים שנה. והא קרוב לאלף שנה חי אדם הראשון ואת אמרת והיו ימיו מאה ועשרים שנה, אלא למאה ועשרים שנה הוא חוזר לתרוד אחד רקב ו) קא ס"ד דהלשון והיו ימיו אלעבר קאי, והכי פירושו, לא ידון רוחי באדם בשגם הוא בשר, ובשגם שימיו היו רק מאה ועשרים שנה, כלומר, במה נחשב הוא, ועל זה פריך והא אדה"ר חי קרוב לאלף שנה ובערך כזה יתר בני דורו, וא"כ איך אמר שימי בני הדור היו רק מאה ועשרים שנה, ואפילו אם נפרש דוהיו אלעתיד קאי ג"כ קשה, דהא מצינו שאחרי מאמר זה חיו אנשים הרבה מאות שנה, ולכן מתרץ דאין זה קאי על חיות האדם בעוה"ז אלא על ההויה נצחית של הגוף לאחר מיתה, ואמר, כי לא לבד שחיותו הנפשית אינה נצחית אלא אפילו הוית גופו אינה מתקיימת, והיינו כי לאחר ק"כ שנה כל גופו נרקב וחוזר לתרוד אחד רקב, לכף אחת עפר, ומכוין בכלל כמש"כ שזה טעם ובאור על לא ידון רוחי בו, מפני כי במה נחשב הוא, בין במיעוט זמנו החיוני בין בכל הוית גופו, ותפס השיעור תרוד לעומת השיעור עפר שנברא ממנו כמבואר לפנינו לעיל בפסוק וייצר וגו' עפר מן האדמה (ב' ז') תרוד אחד רקב נטל הקב"ה וברא בו את אדה"ר, והוי לפי זה יציאתו מן העולם כביאתו לעולם, ודו"ק. – אך בכלל אני תמה על שעור מספר ק"כ שנה שאמר שבהם גוף האדם לאחר מותו נרקב כולו, שהרי מצינו בכמה אנשים שנשתיירו עצמותיהם שלמים הרבה יותר מן ק"כ שנה, כמו עצמות יוסף שקברו בשכם וזה הי' אחר קנ"ז שנה לאחר מותו [דוק ותשכח], וכן מצינו שעצמותיו של יהודה היו מגולגלין בארון עד שהתפלל עליהם משה [ע"ל ר"פ ברכה] ועצמות כל השבטים הי' אז שלדן קיימת [ע' מכות י"א ב' וברש"י], וגם זה הי' זמן מרובה לאחר ק"כ שנה, וגם מבואר בבבלי שבת קנ"ב ב' דהא דכתיב ואל עפר תשוב יקויים רק שעה אחת קודם תחית המתים ועד אז יהיו העצמות שלמים, ולבד זה הנה סופרי קורות העולם מספרים, כי מצאו עצמות שלמים של אנשים חכמים וצדיקים אחר עבור מאות שנים לפטירתם. וי"ל דכונת הירושלמי בכלל על כלל מין האדם, אבל אין ה"נ יש יוצאים מן הכלל ע"פ איזו זכות ומעלה מיוחדה, וכעין מ"ש בבבלי שבת שם, כל מי שיש בו קנאה עצמותיו מרקיבין וכל מי שאין בו קנאה אין עצמותיו מרקיבין, הרי מבואר דלא כל האנשים שוים בזה, וקרוב לומר, כי יש עוד מעלות וזכיות שבשבילן ישתמרו העצמות, והירושלמי איירי בזה שעצמותיו ראויין להרקב, והיינו כלל מין האדם, שיעורי האחרון ק"כ שנה. וכן צ"ל דמה שאמר חוזר כולו לתרוד רקב, לאו דוקא כולו ממש אלא כמו כולו, שהרי עצם אחד יש באדם שאינו נרקב לעולם, וכמבואר בב"ר פ' כ"ח ועוד בכ"מ. אנדריאנוס שאל את ר' יהושע בן חנניא, מהיכן הקב"ה מציץ [מפריח] את האדם לעתיד לבא, אמר לי', מלוז של שדרה, אמר לי' מניין אתה יודע, אמר לי'. אייתי לי ואנא מודע לך, טחנו ברחים ולא נטחן, שרפו באש ולא נשרף, נתנו במים ולא נמחה, הכה עליו בפטיש ולא חסר כלום, ע"כ. ויתכן לומר שהיא העצם שהמקובלים קורים לה נסכוי וזכותה רב מפני שלא נהנית מאכילת עץ הדעת שאכל אדה"ר [ע' בסדור ר"י עמדן בענין סעודת מוצאי שבת], ויתכן אשר על שם לוז זה שאינו נפסד קראו לשם העיר לוז שעליה אמרו בא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה (סוטה מ"ו ב'), ואין להאריך עוד. .(ירושלמי נזיר פ"ז ה"ב) ו׳:קל״ח א׳ כי רבה. א"ר יוחנן, דור המבול ברבה קלקלו שנאמר כי רבה רעת האדם וברבה נדונו, שנאמר (פ' נח) נבקעו כל מעינות תהום רבה ז) נראה הכונה דכמו דהחטא הי' במדה מרובה כמ"ש כי רבה רעת האדם כך הי' העונש במדה מרובה כמ"ש נבקעו כל מעינות תהום רבה, אע"פ דלתכלית הטביעה לא היה צריך לרבוי כזה, ורק להשוות מדה כנגד מדה, ולפי"ז יהי' שיעור הלשון ברבה קלקלו וברבה נדונו – במדה מרובה קלקלו ובמדה מרובה נדונו. .(סנהדרין ק"ח א') ב׳ רק רע. מכאן דיצר הרע נקרא רע ח) ודריש ע"פ זה מה דכתיב (מיכה ז') אל תאמינו ברע – אל תאמינו ביצה"ר שמסית לחטוא, ועיין לפנינו לקמן בפ' נח בפסוק כי יצר לב האדם רע מנעוריו. .(חגיגה ט"ז א') ג׳ כל היום. א"ר יצחק, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, שנאמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום ט) ובקדושין ל' א ועוד באגדות שונות הגירסא במקום מתגבר עליו – מתחדש עליו – והיא גירסא נכונה. דאפשר לפרש הכונה שהיצה"ר יתור כל יום ויום לחדשות לתפוס על ידן את האדם בחרמו, וסמיך זה על הלשון רק רע כל היום דמשמע שכל יום נראית בו רק רע, והיינו רעה חדשה שאתמול לא היתה נראית עתה היא חדשה. .(סוכה נ"ב א') ו׳:קל״ט א׳ וינחם ה'. אמר רב דימי, אמר הקב"ה, יפה עשיתי שתקנתי להם קברים בארץ, מאי משמע, כתיב הכא וינתם ה' וכתיב התם (ס"פ ויחי) וינחם אותם, ואיכא דאמרי, אמר, לא יפה עשיתי, כתיב הכא ינחם ה' וכתיב התם (פ' תשא) וינתם ה' על הרעה וגו' י) לשון ראשון מדייק דלא שייך נוחם וחרטה בהקב"ה כי לא איש הוא וינחם, ומפרש דהוא מענין הפקת רצון שאבד דרך רשעים (ולשון תנחומין היא). ולשון שני ס"ל דלשון חרטה היא אף דמצד הקב"ה ומסבתו לא שייך חרטה, אבל היא ביחס אל האדם שיוכל לתקן מעשיו, ואז ממילא נשתנה ענינו, וכמו במעשה העגל ששבו בתשובה שלמה ממילא הוסב נטיית הקב"ה אליהם לטובה. ושניהם מדייקים מלת בארץ (ולא על הארץ) דהכוונה על קברים. .(סנהדרין ק"ח א') ו׳:קמ״א א׳ ונח מצא חן. תנא דבי ר' ישמעאל, אף על נח נחתם גזר דין אלא שמצא חן, שנאמר נחמתי כי עשיתים ונח מצא חן בעיני ה' יא) סמיכות הענינים דריש, ור"ל שגם נח לא הי' ראוי להנצל אלא שמצא חן, ונפקא לי' כן מלשון חן שיונח על הנוחל דבר שאין ראוי לו מצד עצמו או מצד הדין והיושר אלא רק מצד החסד והחנינה מצד הנותן, וכמ"ש בברכות ז' א' וחנותי את אשר אחון – אע"פ שאינו ראוי, ובספרי פ' נשא דרשו ויחונך – שיתן לך מתנת חנם, ובנוסח ברכת המזון – הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים. קבץ כל מדות הויתור, וע"ע מש"כ בענין דרשא זו לקמן ר"פ נח פ' י"ג אות ח'. – ודע דצ"ל דהדורש הזה ס"ל כמ"ד לקמן ריש פ' נח, צדיק תמים הי' בדורותיו – בדורותיו לגנאי, שאם הי' בדורו של אברהם לא היתה נחשבת צדקתו, ולפי"ז תכונן כלל דרשא זו. משא"כ למ"ד בדורותיו לשבח הרי לא היה חסר לו כל מאומה למעלת הצדק, א"כ למה זה נדרוש בגנותו שגם עליו נחתם גזר דין אלא שמצא חן. .(שם שם) ו׳:קמ״ב א׳ צדיק תמים. ולהלן כתיב (ז' א') ויאמר ה' לנח וגו' אותך ראיתי צדיק לפני, א"ר ירמיה בן אלעזר, מלמד שמקצת שבחו של אדם אומרים בפניו וכולו שלא בפניו יב) ר"ל דהקב"ה בדברו אתו לא אמר לו אותך ראיתי צדיק תמים, וטעם הדבר שאין אומרים כל שבחו של אדם בפניו הוא משום דנראה כמחניף, ואע"פ דבהקב"ה לא שייך טעם זה, אך בא להורות נמוסי דרך ארץ לאנשים. .(עירובין י"ח ב') ב׳ צדיק תמים. צדיק במעשיו, תמים בדרכיו יג) י"ל דלא ניחא ליה לפרש דהשם תמים הוא תואר להשם צדיק שהיה תמים בצדקתו, דס"ל כמ"ד בדרשא בסמוך בדורותיו לגנאי, שלא היתה צדקתו שלמה נגד צדקת אברהם יצחק ויעקב, וא"כ א"א לפרש תמים בצדקתו, דזה משמע שלא היה כל חסרון ומגרעת בה, וכמו דדרשינן בפרה אדומה תמימה – תמימה באדמימות, שאפילו רק שתי שערות שחורות פוסלין בה. וגם פיסוק הטעמים שעל תיבות אלו מורה שהשם תמים אינו מוסב על השם צדיק. ומה שלא אמר להיפך צדיק בדרכיו תמים במעשיו, נראה דמכוין ללשון הפ' בתהלים ט"ו הולך תמים ופועל צדק, הרי דלהליכה [היינו דרך] יתיחס התאר תמים ולמעשים התאר צדק. .(ע"ז ו' א') ג׳ תמים. מלמד שנולד נח מהול יד) נראה באור דרש זה ע"פ מ"ש בנדרים ל"א א' גדולה מילה שבכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא תמים עד שמל עצמו שנאמר התהלך לפני והיה תמים וסמיך ליה ואתנה בריתי ביני ובינך, ומכיון שמתואר נח מהקב"ה בשם תמים למד מזה שנולד מהול, אחרי דבלא זה לא נקרא תמים. [אדר"נ פ"ב]. ד׳ בדרתיו. מהו בדרתיו, רבי יוחנן אמר, בדורותיו ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר, בדורותיו וכל שכן בדורות אחרים טו) למ"ד ולא בדורות אחרים הפירוש הוא שאם היה בדורות צדיקים לא היתה צדקתו שלו נחשבת, ולמ"ד וכש"כ בדורות אחרים הכונה שאם היה בדורות של צדיקים היה לומד ממדותיהם, בעוד שעתה רואה אך במעשה הרשעים. ולא נתבאר מי דחקו לר' יוחנן לפרש לגנאי בעוד שאפשר לפרש לשבח, וי"ל דר"י לשיטתיה במ"ר אמר שם דנח מחוסר אמנה היה שלא האמין במבול ולכן לא בא אל התבה כל זמן שלא שטף המבול, יעוי"ש דלמד כן, א"כ לדידיה באמת לא היתה בו שלמות האמונה כמו בצדיקים זולתו, וא"כ קשה הלשון צדיק תמים היה בדורותיו, ולכן הסיב הלשון בדורותיו ולא בדורות אחרים להורות בזה על מניעת שלמות צדקתו, וע"ע מש"כ לקמן פסוק ט"ז אות כ"ב. – ודע דמסדר התפלה למוסף דר"ה כפי הנראה הכריע כמ"ד בדרותיו לגנאי, שכן כתב שם, וגם את נח באהבה זכרת ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים בהביאך את מי המבול לשחת כל בשר מפני רוע מעלליהם על כן זכרונו בא לפניך, והלשון על כן אינו מבואר על מה סובב ונמשך, אמנם אם מכוין להדרשא בדורותיו לגנאי יתפרש הלשון והענין שנח בזכות עצמו לא היה כדאי להפקד בדבר ישועה, ורק כשזכר הקב"ה מעשיהם הרעים של אנשי דורו זכר אותו לטובה, שלעומתם היה צדיק, ומוסב לפי"ז הלשון על כן אל הלשון מפני רוע מעלליהם. ולפי המבואר בירושלמי ע"ז פ"א ה"ב ובויק"ר ר"פ כ"ט דמסדר התפלה אתה זוכר הוא רב, וידוע דר' יוחנן קיבל מרב,.(חולין צ"ה ב' ורמב"ם בהקדמה ליה"ח], א"כ אזיל ר' יוחנן בשיטת רב רבו. – ומה שכתוב בדרותיו ולא בדורו, כתב בספורנו מפני שהיה במקצת דורי של מתושלח ושל למך, ולדעתי אין זה מספיק, שהרי כל אדם בהמשך ימי חייו יש לו דור כביר ממנו וצעיר ממנו לימים. ואמנם אפשר לומר דבא לשון זה לרמז מש"כ הרמב"ם במורה בפרק מ"ז מחלק שני, שאורך השנים של הדורות הראשונים שבתורה היה רק ביחידים הנזכרים בתורה ושאר בני אדם בדורות ההם היו חיים בערך מספר השנים הרגילים אצלנו, יעו"ש, ורמב"ן ס"פ בראשית השיג עליו בדברים קשים, וממה שכתבנו יש סמוכים לדעת הרמב"ם, דלכן כתיב בנח בדורותיו, מפני שבאורך שנות חייו ראה כמה וכמה דורות מאנשים המונים שעברו, ובכולם אחז בצדקתו וישרו. .(סנהדרין ק"ח א') ו׳:קמ״ד א׳ ותשחת הארץ. תנא דבי רבי ישמעאל, כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים, דבר ערוה, דכתיב (פ' י"ב) כי השחית כל בשר את דרכו טז) סמך על לשון הכתוב (משלי ל') ודרך גבר וגו'. וידוע דדור המבול נענש על זנות וג"ע כמבואר בס"פ בראשית ויראו בני האלהים את בנות האדם וגו'. , ועבודת כוכבים – דכתיב (דברים ד') פן תשחיתון ועשיתם פסל יז) ומה שנוגע מזה לדינא נבאר לפנינו בפ' אמור בפסוק כי משחתם בהם מום בם (כ"ב כ"ה) דכתיב לענין פסול קרבנות מרובע ונרבע ומוקצה ונעבד, כי אחרי שקרא הכתוב לאלה מום כהוראת הלשון משחתם בהם מום בם, לכן גם באלה הקרבנות דכתיב בהו סתם אשר אין בה מום, פסול בה גם רובע ונרבע ומוקצה ונעבד. .(שם נ"ז א') ו׳:קמ״ה א׳ כל בשר. א"ר יוחנן, מלמד שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על אדם ואדם על הכל יח) פשוט דמדייק מלשון כל בשר שכולל כל הברואים. ולכאורה צ"ע, דהא מצינו בכ"מ שם כל בשר שמכוין אך ורק לאדם, כמו יבא כל בשר להשתחות לפני (ישעיה ס"ו), והיה ביום ההוא אשפוך את רוחי על כל בשר (יואל ג'), שומע תפלה עדיך כל בשר יבאו (תהלים ס"ה), וכדומה. וי"ל דשאני הכא דהענין מורה דקאי על כל הברואים, שהרי סוף מעשה שבאמת נאבדו ונטבעו במבול כל הברואים, ועל זה אמר הקב"ה קץ כל בשר בא לפני, וא"כ הלשון כל בשר שבפרשה זו מורה מפורש על כל הברואים, וע"ע מש"כ השייך לדרשא זו לקמן בפסוק מאדם ועד בהמה (ז' כ"ג). [שם ק"ח א'] ו׳:קמ״ו א׳ כי מלאה וגו'. א"ר יוחנן, בוא וראה כמה גדול כחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר בי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ יט) לא נתבאר למה באמת גדול כל כך כחה של חמס מכחה של עריות, והלא עון עריות הוא אחד מהדברים שיהרג ואל יעבור עליהם. ואפשר לומר ע"פ מ"ד במ"ר פרשה זו (פ' ל"ח) ובמס' ד"א זוטא פ"ט, גדול השלום שאפי' ישראל עובדים ע"ז ושלום ביניהם, אומר הקב"ה, כביכול אין אני יכול לשלוט בהם, שנאמר (הושע ד') חבור עצבים אפרים הנח לו, אבל משנחלקו מה הוא אומר (שם) חלק לבם עתה יאשמו, ע"כ. ולפי"ז כל זמן שלא גזלו וחמסו והי' שלום ביניהם לכן לא נענשו. אבל מכיון שפשטו ידיהם בגזל, שזה גורם למחלוקת ושנאה אז נאשמו ונענשו על כל עבירות שהיו בידם מקודם. וע"ע מש"כ בענין דרשא זו בר"פ תצא בפסוק כי יהי' לאיש בן סורר ומורה, בדרשא בן ולא בת. – ודע דמש"כ רש"י בפסוק זה בשם מ"ר, קץ כל בשר, כל מקום שאתה מוצא זנות וע"ז אנדרלומוסיא [ערבוביא] באה לעולם והורגת טובים ורעים – לכאורה צ"ע, דהא כפי המבואר בכל הפרשה הי' אז כל העולם במדרגת רשעים וכמש"כ כי השחית כל בשר ולא היו טובים כלל, וא"כ מנ"ל להסמיך דרשא זו לכאן. ונראה ע"פ מ"ש בסנהדרין ק"ח א' ונח מצא חן, אף על נח נחתם גזר דין אלא שמצא חן, והנה על נח העיד הכתוב שהי' צדיק תמים, וא"כ קשה למה נחתם גם עליו גז"ד, אלא משום דאנדרלומוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים, ודו"ק. .(שם שם) ב׳ כי מלאה וגו'. תניא, מה היו חומסין, בר נש הוי נפיק וטעין קופה מלאה תורמסין, והיו מתכוונין וגומלין פחות פחות משוה פרוטה, דבר שאינו יוצא בדיינים כ) תורמסין הוא מין קטניות, והמפרשים טרחו לפרש כונת שאלת הירושלמי ותירוצו ופרשו בדרך רחוקה, אבל האמת הוא, כי באה דרשא זו כאן בירושלמי קצרה וחסרה, וצ"ל כמו שהיא לפנינו במ"ר כאן בזה"ל, כי מלאה הארץ חמס, איזהו חמס ואיזהו גזל, א"ר חנינא, חמס אינו שוה פרוטה וגזל שוה פרוטה, וכך היו אנשי דור המבול עושים, היה [ר"ל כשהיה] אחד מהם מוציא קופתו מלאה תורמסין והי' זה בא ונוטל פחות משו"פ וזה בא ונוטל פחות משו"פ עד מקום שאינו יכול להוציאו בדין, ע"כ, והיא היא אגדת הירושלמי שלפנינו. וטעם הדבר בפחות משו"פ אינו יוצא בדיינים, משום דבהשבת גזל כתיב (ס"פ ויקרא) והשיב, ואין השבה חשיבה בפחות משו"פ, ועיי"ש לפנינו. – וטעם הדבר שנענשו על פחות משו"פ י"ל ע"פ מה דקיי"ל דב"נ נהרג על פחות משו"פ כמבואר בעירובין ס"ב א' ובכ"מ, וא"כ לדידי' חשיבא פחות משו"פ כמו שו"פ לישראל [ואע"פ שאינו יוצא בדיינים משום לא פלוג]. ובזה ניחא בב"ק ס"ב א' שחקרו מה בין גזלן לחמסן ולא אמרו החלוק המפורש כאן בירושלמי ומ"ר, חמס אינו שו"פ וגזל שו"פ, יען דבגמרא חקרו בדינים הנוגעים לישראל אשר אצלו פחות משו"פ אינו חשוב, וכאן איירי בב"נ. – ודע דע"פ דרשת הירושלמי שלפנינו יתבאר היטב מ"ש בב"מ מ"ח א' בעונש מי שאינו עומד בדבורו, מי שפרע מאנשי דור המבול הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו, ולא נתבאר שייכות הענינים זל"ז, אך הנה אמרו בגמרא שם דמדינא חייב אדם לעמוד בדבורו משום הן שלך צדק, אך מפני שאין בזה רק בטחון דברים לכן אין התביעה יוצאת בדיינים, ולפי המבואר דבדור המבול גזלו דבר שאין יוצא בדיינים ונפרע הקב"ה מהם, לכן אומרים לזה שאינו עומד בדבורו מי שפרע מאנשי דור המבול אע"פ שעברו על דבר שאינו יוצא בדיינים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו שאף הוא עובר על דבר שאינו יוצא בדיינים, ודו"ק. ומה שאמרו עוד ומי שפרע מאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום יש על זה טעמים מיוחדים. .(ירושלמי ב"מ פ"ד ה"ב) ו׳:קמ״ז א׳ עצי גופר מאי גופר, אמרי דבי רבי שילא זו מבליגה ואמרי לה גולמיש כא) מיני עצים וארזים. ואונקלוס תרגם קדרום, וכנראה היא מלה רומית צדרו"ס [ארז], ועל הפסוק בשה"ש בחור כארזים מתורגם חסון כגולמיש. .(סנהדרין ק"ח א') ו׳:קמ״ח א׳ צהר. א"ר יוחנן, אמר לו הקב"ה לנח, קבע בה אבנים טובות ומרגליות כדי שיהיו מאירות לכם כצהרים כב) דריש צהר מלשון צהרים, ושניהם מלשון זהר [בחלוף אות ז' בצ' שהם ממוצא אחד], וע"ע מענין אגדה זו בירושלמי פסחים פ"א ה"א. – ומה שנראה לו לר' יוחנן לדרוש כן שענין הצהר היו אבנים טובות ולא כפשוטו חלון של זכוכית [כאשר כן הוא באמת דעת חד מ"ד במ"ר כאן], י"ל ע"פ מ"ש במ"ר פ' וירא במ"ש המלאך אל לוט במהפכת סדום אל תבט אחריך, אינך כדאי להנצל וגם לראות במפלתן של רשעים אלא דיך להפקיע את עצמך. והנה בהא דכתיב בנח צדיק תמים היה בדורותיו דריש ר' יוחנן לגנאי, בדורותיו ולא בדורות אחרים, שאם הי' בדורו של אברהם לא הי' נחשב לצדיק, וכן אמר הוא במ"ר שנח הי' מחוסר אמנה שלא האמין במאמר הקב"ה מהבאת המבול, יעו"ש, מבואר דס"ל שלא הי' נח צדיק גמור וא"כ די לו להפקיע את עצמו ולא לראות עוד במפלתן של רשעים, וידוע הוא דמטבע האבנים טובות ומרגליות הקבועות בדלת ובחלון להאיר רק בפנים הבית ולא גם מתוכם אל החוץ, משא"כ חלון של זכוכית רואין גם את אשר בחוץ, ולכן דריש ר' יוחנן לשיטתי' שהחלון הי' של אבנים טובות והוא רק שיאיר לו בפנים ולא יראה את הנעשה בחוץ במפלת רשעים איך הם נטבעים, מפני שלא הי' כדאי לזה וגם לזה, כמבואר. – וע"ד הפשט י"ל מה דניחא לי' לפרש צהר מלשון מאור והם אבנים טובות ולא חלון ממש, משום דלא יתכן שלבנין גדול כהתיבה בעלת שלש קומות יהי' די חלון אחד, ולכן דריש צהר כמו זהר, והם אבנים טובות ומרגליות, והיו במדה שדרש כל שטח התבה. ולדעת מ"ד חלון ממש, צ"ל דבאמת היו חלוטת הרבה, והפי' חלון – מין חלון, כמו ויהי לי שור וחמור (ר"פ וישלח), ותעל הצפרדע (פ' וארא), וכן צ"ל בפי' פתח התיבה שהיו פתחים הרבה, ופתח – מין פתח, כמבואר. .(שם שם ב') ב׳ ואל אמה וגו'. מאי טעמא, דבהכי הוא דקיימא כג) כסוי משופע ועולה עד שיתקצר ויעמוד על אמה כדי שיקלחו המים מלמעלה למטה. .(שם שם) ג׳ תחתים וגו'. תני, תחתים לזבל, אמצעים לבהמה, עליונים לאדם כד) ובמדרשים יש בזה גירסות שונות והפוכות, דעליונים לזבלים שלא יעלה ריח רע מלמטה למעלה, אבל לקיים גירסא שלפנינו, דמעלה יש בתחתונים לזבלים שיוכל הזבל לרדת חוצה, .(שם שם) ו׳:ק״נ א׳ ואני וגו'. ת"ר, דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה, והיו אומרים, כלום אנו צריכים לו אלא לטיפה של גשמים, יש לנו נהרות ומעיינות שאנו מסתפקין מהן, אמר הקב"ה, בטובה שהשפעתי להן בה מכעיסין אותי ובה אני דן אותם, שנאמר ואני הנני מביא את המבול מים כה) יתכן דמדייק מלת מבול (ששרשו נבל והוראתו השחתה וכליון, כמו נבלה הארץ נבלה תבל) ודריש מפני שמקודם אמר הקב"ה והנני משחיתם סתם, וההשחתה אפשר להיות ע"י דברים הרבה כמו אש וגפרית ורעש הארץ, ואח"כ פירש הנני מביא את המבול (אותה ההשחתה אשר אמרתי תהי' ע"י) מים, לכן דריש הסבה וטעם הדבר שבחר הקב"ה את המים להשחתה זו. .(שם שם א') ו׳:קנ״א א׳ אתה ובניך ואשתך. ואלו גבי יציאה כתיב (ח' ט"ז) צא מן התבה אתה ואשתך ובניך, א"ר יוחנן, מלמד [שבכניסתן] נאסרו בתשמיש המטה כו) וביציאתן הותרו, והיינו שבכניסה צוה לכנס הזכרים לבד והנקבות לבד, וביציאה הרשה לצאת הזכרים והנקבות ביחד, וע"ע מש"כ בענין זה לקמן בפסוק הנזכר שביציאה (ח' ט"ז). .(שם שם ב') ו׳:קנ״ב א׳ ומכל החי וגו'. א"ר אלעזר, מניין למחוסר אבר שאסור לבני נח כז) כלומר לקרבנות שלהם. והשם בני נח הוא תואר לכל אומות העולם לבד ישראל, כמש"כ לעיל בפ' בראשית (ב' ט"ז), יעו"ש בטעם הדבר. , דכתיב ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התבה אמרה תורה, הבא בהמה שחיין ראשי אברין שלה כח) פשוט דדריש יתור הלשון מכל החי, ונסמך על המבואר במדרשים, דמה שצוה לו הקב"ה לקחת ממינים טהורים היו כדי שיקריב קרבן לכשיצא מן התבה, וכדכתיב באמת לקמן (ח' כ') ויבן נח מזבח לה' ויעל עולות, ומכיון שצוה לו בענין שלא יקח מחוסר אבר ש"מ שזה אסור לב"נ לקרבנות. ותוס' הקשו למה לא חשיב זה בשבע מצות שבני נח הוזהרו עליהם [ע' לעיל בפ' בראשית ב' ט"ז], וכתבו הרבה בזה. ולי נראה פשוט, דמצוה זו היתה רק לשעתה ולא שייך לחשבה בין המצות שנצטוו לדורות, כי באמת איסור דבר זה אצלם לדורות א"צ צווי ואזהרה מיוחדת, יען דמכיון דעיקר מצותם בקרבנות ילפינן מחיוב ישראל כמבואר בפ' אמור איש איש מבית ישראל אשר יקריב וגו', ודרשינן איש איש לרבות הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל, וא"כ מכיון דילפינן מישראל לכן ממילא קיימו בזה בדיני ישראל, וכל שבישראל פסול בקרבנות פסול גם בהו, ואע"פ דגם בבמות דידהו אסורים בזה, עם כ"ז אינה אלא סניף ממצות קרבנות בכלל, וגם אינה קיימת לדורות כמו שאר השבע מצות. .(ע"ז ה' ב') ב׳ להחיות אתך. אתך – בדומין לך, למעוטי טריפה כט) דאינה חיה י"ב חודש, והוא שיעור זמן המבול ואפשר שימותו בתבה. , ודילמא נח גופי' טריפה הוי, לא ס"ד, דאמר לי' רחמנא כותך עייל, שלמין לא תעייל ל) וע"ע השייך לדרשא זו בריש פרשה הבאה בפסוק לחיות זרע מש"כ שם. .(שם ו' א')

הרחב דבר על בראשית פרק-ו

הרחב דבר: ו׳:קל״ו א׳ לרוב על פני האדמה. היינו ע״י שהרבו נשים ובנים וכמש״כ לעיל ד׳ י״ט. שכל אדם היו לו הרבה נשים כדי להרבות הישוב. אמנם להיות למו לעזר לא הי׳ להם כ״א אשה אחת או שתים: ב׳ ובנות ילדו להם. בא הכתוב ליישב שלא יהי׳ מוקשה היאך אפשר שישא אדם א׳ הרבה נשים והרי א״כ תחסרנה נשים לכמה אנשים. מש״ה פי׳ הכתוב שרצון ההשגחה העליונה הי׳ בזה. מש״ה יולדו בנות הרבה יותר מבנים. באופן שהי׳ אפשר לכל זכר ליקח נשים הרבה: ו׳:קל״ז א׳ ויראו בני האלהים. אנשים שהיו מזרע שת וכדומה אנשי מעלה ומשוקעים באלקות. וא״כ לא הי׳ מפנה עצמו להליכות עולם. ומש״ה היו נצרכים לעזר הנשים יותר מאחרים שעסקו בעצמן ג״כ בהויות העולם: ב׳ ויראו וגו׳ את בנות האדם כי טבת הנה. לא כתיב כי יפות הנה אלא טובות דמשמעו מועילות להליכות חייהם בדעת וראויות לעזר: ג׳ ויקחו להם נשים. תיבת להם דייק להיות לעזר לכל צרכי האדם כמש״כ לעיל ד׳ י״ט: ד׳ מכל אשר בחרו. אין הפי׳ אשר בחרו בני האלהים דא״כ אינו עול כלל. ותו א״כ מה מקרא חסר אם היה נכתב ויקחו להם נשים את אשר בחרו. אלא פי׳ מכל מכל אדם זולתם: ה׳ אשר בחרו. לעצמם לפו״ר ובזה שבחרו וייחדו אותם. אע״ג שעדיין לא נבעלו מכ״מ הי׳ להם דין א״א כדאי׳ בסנהדרין נ״ח א׳ דמשנקראת רביתא דפלני׳ אסורה לב״נ. לפירש״י משום גזל. ולהרמב״ם הל׳ מלכים יש בה משום א״א. ובני אלהים אלה פתו או חמסו האשה את אשר בחרו אחרים. בזה הטענה. באשר אותם האנשים אשר בחרו לא היו בני האלהים והיו לוקחים הנשים כ״א לפו״ר וזה אפשר באחרת. משא״כ בני האלהים לקחו אותם לעזר. והנה בב״ר והובא בפרש״י מפרש טבת שהיטיבו כלות לבעליהן. ובאו חז״ל ללמדנו דאע״ג שהם באו לזה החמס בהיתר. כי הוא לכבוד האשה וטובתה. בכ״ז היה בזה רק תאוה מגונה שהרי לא לקחו אותם אלא משהיטיבו אותם לבעליהן והיו נאות ביותר אז לקחו אותן לעצמן. אך למראית עין בני האדם אמרו שעושין כן בשביל תכלית הכרחי להם שטובות הנה לעזר: ו׳:קל״ח א׳ ויאמר ה׳. זה המאמר אינו לעונש כי להלן כתיב העונש אמחה את האדם וגו׳ וכאן אינו אלא הודעה טבע בני האדם ומאמר נבואי כמו מאמר וקם העם הזה וזנה וגו׳ דכתיב בישראל. וכ״כ בס׳ מלאכת מחשבת לפי דרכו: ב׳ לא ידון רוחי באדם לעולם. רוח האדם הוא אשר שם ה׳ ביחוד וזה באדם שכל אנוש. ולמעלה מזה מי שזכה רוח ודעת תורה. ויש לדעת דמי שמגביר תאותו על השכל אשר הוא רוח האדם. ה״ז התאוה המורגלת נעשה טבע עד שאובד את השכל ורוח האדם ומתהפך שכלו ג״כ לתאוה נמבזה. ויבואר עוד לפנינו. וזהו דבר ה׳ לא ידון היינו כלשון חז״ל ברכות ס״א ב׳ צדיק יצ״ט שופטו רשע יצה״ר שופטו. פי׳ שופטו היינו מנהיגו וחוקר דרכיו מה לעשות. ובלשון הקב״ה הוא לא ידון פי׳ לא ינהיג רוחי באדם הרוח שנתתי באדם והוא השכל ודעת אנושי. ג׳ לעולם בשגם הוא בשר. הרוח והדעת נעשה בעצמו בשר שהוא כנוי על התאוה כמש״כ בס׳ במדבר ט״ז כ״ג וכ״ז ט״ז. ובמדרש פי׳ בשגם מלשון משגמתו והכונה שהרוח והוא הדעת מתקלקל מעט עד שנעשה בשר ממש. וכ״ז הוא ידיעה בטבע. וגם הודיע הקב״ה בנבואה: ד׳ והיו ימיו מאה ועשרים שנה. ימי האדם שידון עוד רוח האדם בו לא יהיה יותר ממאה ועשרים שנה. ואח״כ יתקלקל עוד למדרגה היותר פחותה עד שיאבד רוח האדם לגמרי. והיו לחיות מזיקות בלי שום דעת אנושי וד״א. ומכש״כ שיהי בלי דעת יראת ה׳: ו׳:קל״ט א׳ הנפלים. שנפלו מרוח גבוה אשר הי׳ להם מכבר. למדרגה פחותה מחמת שהואילו לילך אחרי רצון ותאוה: ב׳ היו בארץ בימים ההם. לא נשתהה הרבה עד מאה ועשרים שנה. אלא בימים ההם הרגישו שינוי ברוחם ונעשו נפלים. אלא שלא הגיעו עדיין להיות בשר לגמרי: ג׳ וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם. וא״כ הרי היו הולדות מתחלה במדרגה פחותה. וראו את אבותיהם במדרגה שאינה גבוהה כ״כ כמו שהיו טרם שנולדו הבנים גם המה הולדות קראו אותם נפילים ברבות השנים באשר האבות היו גרועים והולכים להיות נבזים ושפלים יותר מהם שלא היו מעולם במדרגה גבוהה. דזה כלל גדול דמי שיש לו יתרון דעת ומעלה גבוה כשהוא אובד צורתו זו נעשה גרוע מהפחות ממנו כמו שביארנו בס׳ ויקרא י״א מ״ד דישראל האוכל דברים האסורים מצד התורה נעשה מזוהם יותר מגוי האוכל בהיתר עד שבא גם לאכול שקצים ורמשים: (וע״ע מש״כ בס׳ במדבר כ״א כ׳ ובס׳ דברים בשירת האזינו עה״פ שמנת עבית כשית) ושלמה אמר בס׳ משלי לפי שכלו יהולל איש ונעוה לב יהיה לבז. ולכאורה אין סוף המקרא מקביל לראשו אלא ה״פ שאם הוא נעוה לב הוא להיפך דלפי שכלו יהיה לבוז שכל מה שהוא בר דעת יותר מתבזה יותר ונעשה נופל מאדם: ד׳ המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם. בדור החדש קראו אותם גבורים אשר מעולם אנשי השם. מכבר השנים שעברו היו נחשבים לאנשי השם ולצדיקים ואח״כ נעשו לגבורים: ו׳:ק״מ א׳ וירא ה׳. במשך מאה ועשרים שנה ראה כי רעת האדם רבה והולכת יותר ויותר מאשר לפנים: ב׳ רק רע כל היום. ידוע דרע הוא בין אדם לחבירו. העיד הכתוב איך שהאדם אבד כ״כ דעת אנושי עד שכל מחשבותיהם הי׳ איך להרע לאחרים. וממילא היו גרועים גם מחיות באשר אין בהם דעת כ״כ להזיק כמו אדם. וגם בחיה אין המדה באה ע״י קלקול אלא בטבעה הוא לטרוף כדי צרכו משא״כ אדם שהגיע לידי כך. הוא מצד השחתת הטבע ונעשה בהרגל כמו טבע השני להזיק כל האפשר. וע״ע מש״כ בס׳ ויקרא כ״ה ע״ז ולהלן פ׳ נח שביארנו דהשחתת הדעת בתאוה מביא אח״כ גם להיות רק רע בין אדם לחבירו: ו׳:קמ״א א׳ כי עשה. לא כתיב כי ברא. שלא התנחם על עיקר הבריאה ח״ו אלא על אשר תיקן כ״צ האדם בלי יגיעה כ״כ ע״כ הוא בריא אולם ובא לידי תאוה וזנות ומזה נשחת עוד כאמור. ע״כ ראה ה׳ לעשות חדשות בארץ שיתקלקלו האוירים וכדומה עד שיבוא מזה כמה חלאים על האדם כאשר כן אמר ה׳ אחר המבול וכאשר יבואר להלן ח׳ כ״ב. אמנם באשר שהשינוי אין תקנה לאנשים שכבר הורגלו ברע ע״כ אמר עוד אמחה את האדם וגו׳ שלהם אין תקנה אלא אבדון: ב׳ ויתעצב אל לבו. כבר פירשו חז״ל ברבה אין עצבון אלא אבילות. והיינו כמו התאבלות על העולם. ואינו מובן שהרי עדיין לא אמר ה׳ גזרה של אמחה. ואפי׳ אחר הגזירה אין מתאבלין לפני המיתה. אלא הענין דבכל משך מאה ועשרים שנה מתו כמה צדיקים שהיו בעולם והמה מכונים בשם לב הבריאה. כי הוא תכליתו כמש״כ לעיל בשם שת. ומכונים כמו״כ לבו. באשר באמת אינו נופל עליו ית׳ שום שם ומחשבה כ״א אחר הבריאה. ומש״ה חל על תכלית הבריאה לומר חי אני. כאשר יבואר בפ׳ שלח. וכמו כן חל לומר על הצדיק שהוא תכלית הבריאה בכלל שהוא לבו של הקב״ה בורא העולם ומלואה. והנה בכל דור ודור הצדיק נאסף אל עמיו וזרח צדיק אחר אבל נמשך מאה ועשרים שנה אלו מי שמת לא הניח תמורתו וממלא מקומו מש״ה שייך לומר. ג׳ ויתעצב אל לבו. שהתאבל על מות הצדיקים שאין עוד אדם שיהא ראוי לקיים העולם לצוות לו: מש״ה. ו׳:קמ״ב א׳ אשר בראתי וגו׳. אותם האנשים שכבר נבראו אמחה: ב׳ מאדם עד בהמה וגו׳. הוא פי׳ על את האדם. דמשמעו עם האדם. ומפרש מה זה נקרא עם האדם. ומפרש גם הבהמה גם רמש גם עוף השמים שכולן רק בשביל האדם: ג׳ כי נחמתי כי עשיתם. אשר תקנתי בזה האופן כאשר המה עתה. אלא יש לשנות סדר הבריאה וממילא אמחה את הנברא עד כה. והמלכה זו אינו ח״ו המלכה ממש אלא כך הי׳ צריך להיות מתחלת הבריאה בזה האופן ושישתנה לאופן אחר כדי שיהא אפשר גם היום נמצא איזה איש או מקום מיוחד באותה שלוה וטוב שהי׳ לפני המבול ולא יהיה כחדש תחת השמש. וכמו שביארנו לעיל בשינוי שנעשה באדם הראשון ובאשתו: ו׳:קמ״ג א׳ ונח וגו׳. באשר לא חזר מעיקר הבריאה ע״כ מצא נח חן שיהא הוא ראוי לבנות ממנו העולם כמו שהי׳ ובסדר אחר: ו׳:קמ״ד א׳ אלה תולדות נח. הליכות ימי חייו: ב׳ תמים היה בדרתיו. צדיק משמעותו הוא בין אדם לשמים ורשע הוא להיפך אבל צדיק תמים משמש שהוא צדיק גם בין אדם לחבירו וסיפר הכתוב דנח הי׳ צדיק תמים שנגמר צדקו בכל הדורות שעברו עליו כי גם היה טוב עם אנשי דורותיו: ג׳ את האלהים התהלך נח. ולא שהיה טוב המזג בטבעו וא״כ אע״ג שמכ״מ ראוי היה לקבל שכרו בעוה״ז. מכ״מ אינו אלא להגן עליו בדרך הטבע. אבל לא במקום סכנה ושיש ריתחא בעולם כמו בשעת המבול. אבל נח הי׳ טוב לבריות בהתגברות על טבעו ורק לשם ה׳ שידע כי כך הוא רצונו ית׳ ומש״ה כדאי היה להיות ניצול בהשגחה פרטית אפי׳ בעת השטף כאשר יבואר עוד זה הכלל להלן פ׳ כ״ו כ״ז בברכת שם ויפת: ו׳:קמ״ה א׳ שלשה בנים. גם זה הי׳ סיבה שראוי הי׳ שממנו יהי נשתל העולם באשר הי׳ לו שלשה בנים הללו שכל א׳ יש לו כח אחר כמו שלשה בני אדם הראשון כמש״כ לעיל: ו׳:קמ״ו א׳ ותשחת הארץ. אנשי הארץ: ב׳ לפני האלהים. בדברים שבינם לשמים. היינו בע״ז וג״ע שנקרא השחתה כדאי׳ בע״ז ובכ״מ. כ״מ שנא׳ השחתה ה״ז ע״ז וג״ע. והיינו לפני האלהים משמעו ביחוד כפירה בה׳ וזנות שהוא בין אדם לשמים: ג׳ ותמלא הארץ חמס. השחתה הקודם גרם שנתמלא הארץ חמס ושוד תמיד. דזנות גורם כליון תבואת השדה כדתנן שלהי מס׳ סוטה הזנות והכישוף כלו את הכל והכי תנן במס׳ אבות. ואותו הדור לא הגיעו מחמת עונש הרעב לידי תשובה אלא להיפך זה גרם חמס כדרך העולם בשני רעב ר״ל. וגזל וזעקת אנשים גורם להעיר דין שמים הרבה כידוע וזה גרם גזר דין הקשה של המבול כדאי׳ בסנהדרין ק״ח א׳: ו׳:קמ״ז א׳ והנה נשחתה כי השחית וגו׳. הכי מיבעי וירא אלהים כי השחית כל בשר. אלא ה״פ שראה כי גם אדמת הארץ נשחתה מטבעה שהטביע הבורא ית׳ להספיק מזון לכל הברואים והנה אבדה כחה. ופי׳ הטעם משום שהשחית כל בשר את דרכו וטבעו. כי כל בריה יש לה טבע מיוחדת במזונותיה ואויר הראוי לה. וכך טבע האדמה אשר הם עליה וכמש״כ לעיל ב׳ ז׳ י״ט. אבל כאשר השחיתו בדור הלז כל המינין ע״י הרכבות זרות את טבען ודרכן על הארץ ממילא נשחתה האדמה לפניהם. וע״ע מש״כ לעיל ה׳ כ״ט: ו׳:קמ״ח א׳ כי מלאה הארץ חמס. האדמה במה שאינה מספקת גידוליה להבריות שעליה כמש״כ. ב׳ מפניהם. שהמה חייבים בדבר: ג׳ והנני משחיתם את הארץ. דהאדמה עצמה נשתנה הרבה ע״י המבול כמו שמבואר להלן ג׳ י״ח והלאה. וגם טבע האדמה נשתנה כמו שיבואר להלן ח׳ כ״א וכ״ב: ו׳:קמ״ט א׳ עשה לך. תיבת לך מתפרש פעם להנאתך ולטובתך. ופעם מתפרש בפני עצמך כמו שיבואר להלן י״ב א׳. וכאן יש לפרש בפני עצמך שלא יחשוב שיהיה נצרך לאומנים ובנאים רבים אלא עשה לך. ויהי נבנית בעזר ה׳ כמו שהי׳ נבנה בית הבחירה והכי אית׳ בב״ר: ו׳:קנ״א א׳ ואל אמה תכלנה מלמעלה. קאי על הצוהר שתהי׳ מלמעלה בתיבה עד שמשקוף העליון של הצוהר יהא כלה באמה למטה מראש התיבה אבל פתח התיבה בצדה תשים לא מלמעלה: ו׳:קנ״ב א׳ את המבול. שם מבול הוא מלשון יובל או תובל קין שהוביל העולם להשחתה. ובאיזה אופן שהי׳ השחתת העולם אם במים אם באש הי׳ נקרא מבול. ואמר אלהים שהמבול שאמרתי להשחית הארץ ויושביה יהי׳ מים למען. ב׳ לשחת כל בשר וגו׳ כל אשר בארץ יגוע. שתי פעולות. הא׳ לשחת היינו שימותו. שנית להמחות הבשר אשר יהי בשעת המבול על הארץ. לאפוקי אשר יהי מונח בתוך הארץ. כמו שיבואר להלן ז׳ כ״ג. ושורש גוע. פעם משמעו מיתה קלה שלא ע״י חולי ויסורין ומש״ה כתיב הכי במיתת צדיקים. והיא גויעת הרוח החיוני. ופעם משמעו הוא מחיית בשר הגוף למים. וע״כ היה המבול מים ומש״ה כתיב כפל לשחת כל וגו׳ וגם כל אשר בארץ יגוע. להודיענו דכאן הפי׳ כמשמעות השני דעל המיתה כבר כתיב לשחת. וע׳ ס׳ במדבר י״ז כ״ח שני משמעות אלו במ״א: ו׳:קנ״ג א׳ והקמתי את בריתי. את הברית שכרתי על קיום העולם. והיא הברכה שברך ה׳ את אדם וחוה ואמר אלהים זאת בריתי אקים אתך במה שתשאר אתה ובניך. ועיין בס׳ ויקרא כ״ו ט׳ מקרא כזה. ומ״ש שם: ו׳:קנ״ד א׳ ומכל החי מכל בשר. יתור דברים בא ללמדנו דמשמעות החי אין הפי׳ שלא מת אלא שכולו חי ואינו חסר שום אבר. וזהו דאיתא במס׳ עבודת כוכבים ה׳ ב׳. דאר״א מנין למחוסר אבר שאסור לב״נ להקריב שנא׳ ומכל החי מכל בשר בהמה שחיין ראשי אברים שלה. וע״ש בתוס׳: ב׳ שנים מכל. כשילכו שנים יחד אזי. ג׳ תביא וגו׳. ואותם השנים. זכר ונקבה יהיו. דוקא כשיהיו זו״נ ולא פירש אלהים עדיין כמה זוגות יהיו עד מאמר ה׳ להלן: ו׳:קנ״ה א׳ למינהו. כבר ביארנו בפ׳ בראשית ענין למינהו שיש בכל בריה כמה מינים. ובשעת יצירה לא יצא אלא אחד ואח״כ נתחלק לכמה מינים וכן נח לא הכניס אלא אחד ובו היה נכלל כל המינים שבו: ב׳ שנים מכל יבאו וגו׳. לא הצריכו המקום ית׳ לבדוק את השנים אם הם זו״נ אלא כשיראה שיבואו מעצמם שנים ידע כי הם זו״נ. אז יביאם אל התבה: ו׳:קנ״ו א׳ קח לך. לעצמך אינך צריך להכין ממרחקים מאכלי בריות הבאים ממרחק וא״כ היה נצרך לשלוח אנשים להביא מכל צדדי העולם לפי טבע הברואים שבהם. אבל לא הטריחו המקום כ״כ אלא קח לך מכל מאכל אשר יאכל: ואפי׳ לבהמות דנקרא מאכל כמ״ש בס׳ ויקרא פ׳ שמיני: ב׳ והיה לך ולהם. יהי׳ די וטוב לכל הברואים והוא הבטחה: ו׳:קנ״ז א׳ ככל אשר צוה אתו: לבד הדבור המפורש שהוא כמו תורה שבכתב. עוד היה בזה קבלות וביאורים על המאמר שהוא כתורה שבע״פ וזה נכלל בלשון אשר צוה כמ״ש לעיל ב׳ ט״ז. וגם נכלל במשמעות אתו שעשה בעצמו ובכבודו ולא ע״י בניו ושלוחיו. ועי׳ ס׳ במדבר י״ז כ״ו:

פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-ו

רשב"ם: ו׳:קכ״ז ו׳:קכ״ח ו׳:קכ״ט א׳ לא ידון וגו' – לשאת ולתת בדינם אם אמחה או לא אמחה, בשגם הם פחותים וגרועים ובשר, ואף על פי כן הם גוזלים וחומסים, לכן בודאי אמחה. ו׳:ק״ל ו׳:קל״א ו׳:קל״ב ו׳:קל״ג ו׳:קל״ד ו׳:קל״ה א׳ אלה תולדות נח – בני בניו.

תולדות יצחק על בראשית פרק-ו

תולדות יצחק: ו׳:ק״מ א׳ ויראו בני האלהים בני השרים והשופטים שהיה ראוי שיעשו דין ומשפט ראו את בנות האדם שהיו יפות ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו לומר שלא היו גוזלים ממון לבד אלא גם הבנות הבתולות בבית אביהם גוזלים אותם ולוקחים להם לנשים וגם הנשואות דא"ר יודן טבת כתיב כשהיו מטיבין ומקשטין אותה לחופה היה גדול נכנס ובועלה תחלה: ו׳:קמ״א א׳ ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם לא יהיה נפשי המשכלת שנתתי בהם שנים רבות בגוף האדם וידון מלשון נדנה: ב׳ בשגם הוא בשר י"מ בעבור שגם האדם בשר ככל בשר הרומש על הארץ ויתכן שהכוונה לפי שגם נפשי יהפך בהם להיותה חומרית וזהו בשגם הוא בשר שגם הנפש ישוב בשר ולא יהיה השארות לנפש לכן יהיו ימיו מאה ועשרים שנה וזה לא היה שאחר המבול חיו ארבע מאות שנה ויותר אם הכוונה לדורות הבאים אחר הדורות ההם ימי שנותינו בהם שבעים שנה אלא הכוונה אמתין להם מאה ועשרים שנה ואראה אם ישובו בתשובה לפני ואם לא ישובו אביא המבול וכן תרגום אונקלוס ארכא יהיבנא להון: ו׳:קמ״ב א׳ הנפילים היו בארץ הם ענקים שאותם בני השרים היו גבורים גדולי הקומה: ב׳ וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם ויולדו להם הכוונה שבתחלה הרשיעו בשהיו גוזלים הבנות בעודם בבית אביהם ולוקחים אותן לנשים אבל אחר התראת המבול לא הרשיעו כל כך לגזול אותן אבל היו באים דרך זנות לבנות האדם ולא היו יודעים מי היה אביהם עד שגדלו אותם הבנים וידעו בני מי הם בקומתן שהיו רמי הקומה וגבורים וזהו המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם ולא נצטרך לראב"ע שפירש אחרי כן אחר המבול: ו׳:קמ״ג א׳ וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וגו'. הכוונה שמחשבות בני אדם כולם היו רעות לא היה מחשבה טובה בהם אבל המעשים לא היו כולם רעים אלא רובם וזה הוא רבה רעות האדם וזה לא היה בעבור שהיו מתחרטין ממחשבתם הרעה אלא לפי שהרשעים אינו יוצא לפועל כל מחשבתן לפי שיש רשעים כמותם ומתקוממים כנגדם או לסבות אחרות וזה טעם רק: ו׳:קמ״ד א׳ וינחם ה' ויתעצב אל לבו הכוונה בניחום ועצבון שלא רצה בקיומם כמו ישמח ה' במעשיו שר"ל רצה בקיומם שנחמה ועצבון בבני אדם הם הפעליות נפשיות ואין בשי"ת הפעלות ומ"ש לבו לפי שהלב הוא כלי המחשבה הבאה מן המוח ובלב הכח המתעורר ולכן כשהקב"ה חושב לעשות דבר אומר ויאמר ה' אל לבו כמו שאמר ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל. ואמר ויתעצב אל לבו שנתעצב במחשבתו. וכשעושה דבר על פי שליח אומר בו שאר האיברים שבאדם ומיחסם לשי"ת כגון עיני ה' אזני ה' פי ה' יד ה' רגלי ה' שאם השליח השלוח מאתו ית' הוא לדבר דבר בשמו נקרא פי ה' כמו שאמר כי פי הוא צוה כלומר מלאכו. ורוחו הוא קבצם כלומר רוחו של המלאך הנקרא פי וכן תרגום יונתן ומלאכיה גם הנביאים נקראים פי ה' גם אורים ותומים וכן ארז"ל ואת פי ה' לא שאלו אלו אורים ותומים. וכשהוא שליח להשגיח על מעשה הבריות להענישם או לתת להם שכר יקרא השליח עין ז"ש עיני ה' אל צדיקים עיני ה' משוטטות בכל מקום עיני ה' צופות על אבן אחת שבעה עינים ביאורו השגחות רבות. וכשהוא שליח לשמוע דבר או לקבל אותו יקרא אזנים כענין שאמר ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' כי כמו שהאזן שבאדם כלי השמיעה כן המלאך השלוח לשמוע וארז"ל אזנים כרית לי אין אזנים של מעלה כרויות אלא לשמוע תפלתן של ישראל רוצה לומר שהמלאך הממתין עד שתתפלל כנסיה אחרונה שבישראל הוא וכחותיו נקראים אזנים לשמוע התפלות וליטלן ולעשותן עטרה לראש המלך ה'. וכשהוא שליח להלחם עם אומה להכותה נקרא יד יי' שנאמר בפלשתים כבדה מאד יד האלהים ובמצרים הנה יד ה' הויה ובטביעתם את היד הגדולה. וכששלוחיו ופמליא שלו מתקבצים לפעול בעולם ענין מחודש נקראים רגליו כענין שאמר לעתיד ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים שענינו חיילותיו וצבאותיו כמו ברגלי אעבורה שטעמו בצבאותי. וזהו ענין חשוב לענין ההגשמה שמצינו בשי"ת ולא נצטרך לומר דברה תורה כלשון בני אדם שכל אלו הדברים אינן בעצמות הש"י אלא בשלוחיו. וא"ת מה נאמר בויאמר ה' אל לבו שפירשנו בש"י. התשובה שגם בו פירשו לבו נביא השם ואולי מה שאמר דברה תורה כלשון בני אדם הכוונה גם במלאכיו שאין להם איברים גופיים: ו׳:קמ״ו א׳ ונח מצא חן בעיני ה' מלשון מצא חן נראה שלא היה ראוי להנצל מן המבול ואח"כ אמר איש צדיק תמים וגו'. שר"ל שלא היה ראוי שימות במבול ואמר בא אתה וכל ביתך אל התיבה כ אותך ראיתי צדיק לפני ואם הכוונה שהיו מעשיו נאים ונעימים כמו שכתב הרמב"ן הוא מיותר שאח"כ אמר איש צדיק תמים וגו'. והנכון בעיני שנח מצד עצמו ראוי היה להנצל מן המבול אבל מצד שהיה חלק העולם והעולם נידון אחר רובו כמו שאמר בענין הזה עצמו וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ מכאן שהעולם נידון אחר רובו היה ראוי שימות עם דורו במבול שכל מקום שאתה מוצא זנות אנדרלומוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים לזה אמר שאע"פ שמצד זה היה ראוי שימות אבל לפי שמצא חן בעיני ה' לא מת וזהו כלשון בני אדם שאומר ראובן מצא חן בעיני המלך ועשה עמו חסד והעשירו עושר גדול לומר שלא היה ראוי לכך ולפי שלא נחשוב שמצד עצמו לא היה ראוי להנצל לזה אמר בסמוך לזה אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו ואמר ג"פ נח לומר שמצד עצמו ראוי היה להנצל מן המבול ולז"א בדורותיו לומר שאם היה ראוי למות היה מצד דורותיו וראוי שיהיה נידון עמהם אלא בעבור שמצא חן בעיני ה'. וא"ת מדוע מצא חן ולא נידון עמהם. התשובה שאם כן היה צריך הקב"ה לברוא עולם חדש כאשר עשה בששת ימי בראשית שהרי היו מתים כל הבהמות וחיות ועופות וכל הדשאים וכל האנשים והיה צריך לברוא אדם פעם אחרת ולזה לא רצה הקב"ה שימות עמהם לשום לעולם שארית בארץ ולהחיות להם לפליטה גדולה וזהו מצא חן שעשה הקב"ה מנח אדם הראשון ושממנו יושתת העולם לא אמר עתה שהיו מעשיו נאים כדברי הרמב"ן אלא הטבה גדולה שהטיב לו הקב"ה בשהוא יהיה אב העולם שזה מורה לשון מציאות חן. זהו דעתי והוא ענין חשוב מאד: ו׳:ק״נ א׳ כי השחית כל בשר. דרז"ל אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן וזה תימה שא"כ יהיה זה טבע או מערכה שב"ח לא ישחיתו דרכם בזמן זולת זמן אלא בטבע לא בבחירה והוא התנצלות גדול לדור המבול וזה ספק גדול על זה המדרש שהנראה מן הפסוק שבא להפליג העון והמדרש מיעט אותו וגם מהמדרש משמע שבא להפליג החטא בשאמר אפילו ומיעטו. והתשובה שהזכור והמשכב המגונה מפסיד מזג האויר ולפי שהם הפליגו ברע ההוא נתפשטה רעתם לב"ח: ו׳:קנ״ח א׳ מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה מכל רמש האדמה. הטעם שאמר ברמש מכל ולא אמר כן בעוף ובבהמה לפי שיחשוב נח שהרמשים לא כוון בהם אבל הם ממותר הטבע ושאין צריך שיעסוק בהצלתם שהעדרם טוב ממציאותם לז"א מכל רמש האדמה שאף ע"פ שנעלמה תועלתם ממנו לא נעלמה מהשי"ת ואחר שהם פרים ורבים מזכר ונקבה יצילם בתיבה וז"א למינהו:

צרור המור על בראשית פרק-ו

צרור המור: ו׳:קכ״ד א׳ ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה. בכאן התחיל בענין דור המבול איך נשחת העולם בעבור הגזל והניאוף וזהו ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו והיו גוזלים ואונסים הנשים מתחת בעליהן. ואמר ויהי כי החל האדם לרוב להורות כי לפי שראה השם פרי הנשים שהוא רע מאד כמו שהיה בחוה. וכמו שאמר חכם אחד שראה אשה תלויה באילן ואמר מה טוב היה אם ישאו כל האילנות זה הפרי. ולכן רצה השם לטובתם שלא ירבו הנשים אלא הצריכות לקיום המין. אבל הרבה מין האדם וזהו ויהי כי החל האדם לרוב במאד מאד ובנות מועטות יולדו להם. וזהו היה סבת חטאתם כי כשראו בני האלהים הם הענקים הגדולים בני האדם הגדול בענקים את בנות האדם כי טובות הנה. לסבת מיעוטן. ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו אפילו הנשואות. וזהו על דרך שאמרו ז"ל ואנכי אפדם בממונם והמה דברו עלי כזבים: ו׳:קכ״ו א׳ ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר וגו'. הרצון בזה כי השם ראה כי אלו האנשים היו מכוונים למרות עיני כבודו בדברים שהשם היה עושה לטובתם בענין הנשים שכתבתי. וכן בענין אריכות ימיהם שהיו חייהם קרוב לאלף שנים אולי יזכרו וישובו אל ה' באורך ימיהם. וראה השם שהיה להיפך שברבוי הימים היו מכעיסים יותר בענין שבכל שנה ושנה היו מכעיסים לפניו יותר. כענין שהשם היה אומר טובה היתה עצת המלאכים שאמרו מה אנוש כי תזכרנו וכל שכן לתת להם חיים ארוכים. עד שבכל הימים כביכול היה השם בזאת המלחמה למה בראתי אותם או למה נתתי להם חיים ארוכים כי ראוי היה כי שנות רשעים תקצורנה. וזהו שאמר ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם כלומר לא יתרעם ויתקוטט וידין ויריב רוחי ונפשי ורצוני בקרבי בשביל האדם לעולם כלומר לאורך ימים שהם אלף שנים של כל אדם ואדם מהם. כי בכולם יש לי זאת המריבה בשבילם כאומרו הוגעתני בעונותיך ואמר צור ילדך תשי. בשגם הוא בשר כלומר ואף כי הם בשר בושה סרוחה רמה. ואם היתה זאת המריבה על דבר טוב ניחא אבל הוא על דבר מאוס ונבזה זה רע גדול. ולכן איני רוצה להיות בזאת המלחמה הערוכה בלי ארוכה זמן רב כזה אלא מהרע המועט. ולכן ראוי לקצר ימיהם שיחזרו לק' שנה ולא יחיו חיים ארוכים וזהו והיו ימיו מאה ועשרים שנה: ב׳ או יאמר לא ידון רוחי באדם לעולם על מלחמת הנפש עם הגוף. כי רוח בני האדם ונפשם לוחמת עם הגוף להחזירו למוטב כאומרו אויבי איש אנשי ביתו. ולכן אמר איני רוצה להטריח לרוחי שהיא רוח האדם שיהיו לוחמים זמן רב וזהו לא ידון רוחי לא יתקוטט או לא יעמוד רוחי באדם לעולם ביאת המלחמה. בשגם הוא בשר ואף שהוא לוחם עם בשר מאוס ואין מתקנאים ואין לוחמים אלא גבור בגבור. ולכן התיקון לזה הוא שאחר שזאת המלחמה היא מוכרחת שלא תהיה זמן רב אלא והיו ימיו ק"כ שנה. או יאמר בשגם הוא בשר אין ראוי לי שיעמוד זמן רב רוחי שנתתי באדם בזאת הקטטה לפי שאפשר שבאורך הזמן שזהו לעולם. רוח בני האדם העולה למעלה ישוב לרדת למטה לארץ ורוח החיים ישוב לבשר. וזהו בשגם הוא בשר כי ברבוי הזמן הוא נהפך לבשר כי גם הוא מרבה על לעולם כענין שברבוי הזמן ישוב הרוח בשר. וזה יקרה ברשעים שברשעתם נוצחים נפשם ורוחם עד שאובדים נפשם כגופם כאומרו הכרת תכרת הנפש ההיא לפי שיש להם כח לחזור רוחם ונפשם בשר טמא. כי הרשעים כחם גדול כאמרו ישובו המה אליך לתכונתם הרעה ואתה לא תשוב אליהם. והצדיקים הם בהפך שיש להם כח לחזור גופם ובשרם רוחניים וטהורים כנפשם הטהורה כאומרו לבי ובשרי ירננו אל אל חי בשוה. וכן אמר ומבשרי אחזה אלהי כי בשרם שבה ספיריית וזכה כנפשם עד שמבשרם יחזו הצדיקים האל יתברך וישיגו מעלה גדולה. וזה שאמר רבי אליעזר שישו בני מעי שישו כי אפילו בני מעיו הסרוחים הם ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם. ולכן הם זוכות לתענוג האמתי כמו הנפש. וזה שאמר ברכי נפשי את ה' וגו' השוה הנפש והקרבים ביחד להלל את שם הקדוש אע"פ שהקרבים הם סרוחים חזרו לקדושה יותר מהנפש. וכן אמרו משמת רבי בטלה כהונה לפי שרבינו הקדוש לא נהנה אפילו באצבע קטנה היה נופו וגופו כולו קדוש ולכן היה לו כח לכבוש יצר הרע. וזה שאמרו בקידושין על הנהו שבוייתא דאתו בי רב עמרם איני זוכר המאמר אלא שנפל זהורא בבית מהשבויות ונכנס בו יצר הרע והרים קולו ואמר נורא בי עמרם אתו כולי עלמא ואמרו לו ביישתנו. ואמר להם מוטב דתכספו מיני בהאי עלמא ולא תכספו מיני לעלמא דאתי נפיק מיניה כדיקלא דנורא אמר חזי דאת נורא ואנא בישרא וכו'. רוצה לומר שכבש יצרו עד שיצא ממנו כמין עמוד אש ואמר ראה שאני בשר סרוח ורימה ותולעה ואת נורא ונצח הרך את הקשה וזה דבר נהוג בצדיקים. וברשעים הוא להפך שברוב תאותם חוזרים רוחם לבשר וזהו לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר שבריבוי הזמן חוזרין הרוח לבשר. ולכן ראוי לקצר ימיהם שיחזרו למאה שנה. ולכן תמצא שאחר דור המבול במעט זמן נתקצרו ימיהם למאתים ולמאה שנה לסבה שזכרנו. ובזוהר אמרו בשגם הוא בשר זה משה במספרו. והיו ימיו מאה ועשרים שנה כדכתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. דרשו בזה שלא היה מתקיים הדור הרע הזה לפניו אלא בשביל שראה שהיה עתיד לבא משה רבינו עליו השלום לתת תורה לישראל: ו׳:קכ״ז א׳ הנפילים היו בארץ רמז בזה שנוספו גם הם על הראשונים והיו יותר רשעים מהם בענין שנתמלאה סאתם בענין הזימה והחמס כמו הראשונים. וזהו הנפילים היו בארץ בימים ההם שנתחברו עם בני האלהים. וזהו הנפילים כמו ומדין ועמלק נופלים בעמק רוצה לומר מחוברים. כן בכאן נקראו נפילים על שנתחברו בראשונים להוסיף רשע על רשעם וגבורים כמותם. ואם פירוש הנפילים כדעת רז"ל שהם עזה ועזאל שנפלו מן השמים בעבור חטאם כמו שרמזתי למעלה בחטא אדם הראשון. אמר כי אלו נפלו מן השמים והיו מחטיאים את בני האדם ומסייעים אותם לחטוא בנכליהם ובכישופם. כי משם יוצאים כל הכישופים כאומרו בבלעם נופל וגלוי עינים לפי שהיתה חכמתו מצד הנפילים. וזהו בימים ההם שהראשונים היו רשעים וניתוסף זה בימים ההם להרבות רשעם. וגם אחרי כן נשאר להם זה הרע אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם בין נשואות בין פנויות וילדו להם. ואולי רמז הנפילים לפי שלמעלה אמר שהיו לוקחים הנשים הנשואות מכל אשר בחרו והיו יולדות בנים והיו משליכין אותם בגנות ובנהרות כדי שלא יכירו בהם בעליהן וזה כטעם שהזכירו חכמים שתוקי ואסופי. וזהו הנפילים שהיו מושלכים ונפולים בחוצות וכן נקראו נפילים לפי שהיו עושים לנשים כשפים בענין שיפילו הוולדות. וזהו הנפלים חסר יוד לפי שהיו נפילים כנפל טמון וזה הרשע היו עושים בימים ההם. וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם הנשואות וילדו להם היו עושים כן להשליך הוולדות בחוצות והם הם היו הגבורים אשר מעולם לפי שבאו מאיסור ומרתיחת הדם ויצר הרע ולכן היו עזי פנים וגבורים. ובזוהר אמרו המה הגבורים שהיו ממזרים וזהו אנשי השם כי היו מצויינים בשם זה של ממזר ובזה היו ניכרים וזהו אנשי השם הידוע של ממזר. נתכוונו למה שאמרתי: ו׳:קכ״ח א׳ ואמר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. להורות על מה שאמרנו שבכל יום ויום היו מתחזקים ברשעם לעשותו בפועל. וזהו כי רבה רעת האדם בארץ בפועל. וכל זה יצר מחשבות לבם רק רע כל היום כי אף על פי שהיה אדם בתכלית הרשע לפעמים חושב מחשבות טובות אף על פי שאין עושה אותם. לזה אמר שלא היה כן אלא כל יצרם ומחשבתם לעשות רע וזה על דרך הולך תמים ופועל צדק כי יש שני מיני אנשים אחד שכל מחשבותיו ופעולותיו טובות וזהו הולך תמים. ואחר שמחשבותיו רעות אבל כשבא לפעול פועל באמונה וזהו פועל צדק אבל בכאן כל מחשבותם לרע. וכן רמז רעת האדם בארץ שחטאם היה בארץ. רוצה לומר בבריאת העולם שהיו כופרים בחדוש העולם והיו חושבים על ה' תועה כמו שנפרש למטה בע"ה. ולכן וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ בעני' שיהיו נהנים מפריה ומטובה ויתעצב אל לבו על חרבי העולם. ועם כל זה אמר אמחה את האדם ויפה דרשו בארץ. יפה עשיתי שבראתיו בארץ שאלו היה בשמים היה בועט בי. ואמר ויאמר ה' אמחה את האדם למי אמר. ואולי היה מדבר זה אל לבו. והנכון מה שכתבו בזוהר להודיע רחמי השם על ברואיו שאינו רוצה במיתתם של רשעים אלא שמכריז בקולי קולות שישובו בתשובה ולא ימותו ואינו עושה כמלך בשר ודם שנוטר איבה לשונאו ומעלים ממנו כדי שלא ישמר אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אלא אומר לכל בני עולם שישובו בתשובה. וזהו ויאמר ה' אמחה את האדם להתרות בהם שישובו וזה שאמר הכתוב כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגומר. ולכן אמרו שנבראת התשובה קודם שנברא העולם כאומרו בטרם הרים יולדו ותאמר שובו בני אדם. כי לפי חטאת האדם אם לא ראה השם מתחילת הבריאה תיקון לזה אי איפשר להתקיים העולם. ומלבד זה רמז באומרו ותאמר שובו בני אדם כי הוא בעצמו אומר להם שישובו. והטעם לזה כי אלף שנים בעיניך. כי האדם שמעלים הדבר משונאו הוא כדי שלא ישמר ממנו וכן לפי שירא כי אולי ימות בנתים ולא ינקום נקמתו. לזה אמר בכאן כי השם אינו ירא מזה כי הוא חי לעולם וזהו כי אלף שנים בעיניך. וכן רמז בזה כי לפי קוצר ימי האדם ולפי המקרים שיקרו לו אין ראוי להענישו כל כך וזהו כי אלף שנים בעיניך. זרמתם שינה יהיו כלומר כי כל חייהם אינם חשובים אלא כשינה אחת קטנה וכ"ש כי כלינו באפך בבהלות ובלהות ואף וחמה. ואם כן ראוי לך שלא תעניש אותנו בערכנו אלא בערכך וזה שתה עונותינו לנגדך לפי שכל ימינו פנו בעברתך וגומר. כלומר כי כל ימינו אינן חשובות כדיבור אחד קטן. ימי שנותינו בהם שבעים שנה כלומר כשתחשב כל ימינו שהם שבעים שנה ותחלקם באלף שנים שלך לשבעים שבעים תמצא שאינם עולין שבעים שנה לשיעור דיבור אחד קטן. וכל שכן כי רהבם עמל ואון ואם כן מי יודע עוז אפך אם כיראתך תהיה עברתך. כלומר אם כמו שאתה יראוי וגדול ונורא תהיה עברתך ואם כן נוציא מכאן כי ימינו הם קצרים ולפי מיעוטם נוכל בטוב למנותם. וזהו למנות ימינו כן הודע. ואפי' שיהיה אותו אדם נביא לבב חכמה שהוא יותר מנביא כאומרם חכם עדיף מנביא. ואחר כך שובה ה' שבענו בבקר שלך בחסדך ונרננה ונשמחה וכו' אחר שהם כל כך קצרים. ורמז גם כן בבקר שיהיה בפנים מאירות אחר שאתה מכריז ואומר ותאמר שובו בני אדם וכן ויאמר ה' אמחה את האדם וכל זה כדי שיזכרו וישובו אל ה' ויאמרו נירא נא את ה' אחר שהוא מעניש ומזכיר ואומר שרוצה למחות אותנו מאדם עד בהמה: ו׳:ק״ל א׳ ואמר כי נחמתי כי עשיתים כלומר ובזה אני מתנחם בעשייתם אחר שאני יכול לנקום מהם כל זמן שארצה. ובכל זאת לא שמו אלהים לנגדם ולא שבו בתשובה אף על פי שהשם מכריז ואומר שישובו אבל נח מצא חן בעיני ה' ושמע לקול השם וה' נטה אליו חנו לסייעו ולחזקו בעבודתו. וזהו ע"ד שאמר הנביא כה אמר ה' אי זה ספר כריתות אמכם לפי שאמר למעלה ואת יריבך אנכי אריב ואת בניך אנכי אושיע. ואולי יאמרו ישראל כי כבר נואשו בגלות ישן ואין להם עוד תקוה לזה אמר זה שקר כי אי זה ספר כריתות אמכם וכו'. כי מעולם לא נתתי לה גט פטורין ואגרת שבוקין אבל כל זה עונותיכם ואם תשובו מיד תחזרו לקדמותכם. וזהו שאמר הן בעונותיכם נמכרתם ובפשעכם וגומר ואם תשובו מעונותיכם ומפשעכם תשובו איש אל אחוזתו וכל זה היה אומר השם כדי שיתנו לבם לשוב אל ה' ואין איש נחם על רעתו. וזהו שסמך מיד מדוע באתי ואין איש קראתי בקול רם שובו מעוונותיכם ואין עונה. ואולי הם חושבים כי כבר קצרה ידי מפדות. זה שקר כי הן בגערתו אחריב ים ולי היכולת הגמור בכל הזמנים. וכן אמר בכאן ויאמר ה' בקול רם אמחה את האדם כדי שישובו ואין איש שב מדרכו הרעה אלא נח וזהו ונח מצא חן. וכן רמז בזה כי אפילו נח לא היה שלם בכל כאומרם ז"ל נח מקטני אמנה היה וסבת שלימותו היה לפי שמצא חן בעיני ה' אף על פי שלא היה ראוי לכל כך כאומרו תמים היה בדורותיו. וכל זה כדי לתת שארית לעולם אבל תכלית השם היה לכלותם כלם מאדם ועד בהמה והטעם כי נחמתי כי עשיתים. ועם כל זה נח מצא חן בעיני ה' על דרך מציאת חן: ו׳:קל״ב א׳ אלה תולדות נח. לפי שאמר למעלה וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכולם ראויים לכלייה זולת נח שמצא חן בעיני ה'. סמך מיד ואמר אלה תולדות נח כלומר הפרי והתולדה שנוציא מנח מצא חן הוא שנח היה תמים בדורותיו ולא נשאר מכל דורו אלא הוא לבדו וכולם תמו בעונם. ובזה לא יקשה למה לא הזכיר תולדותיו וזה על דרך שפירשתי אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. ואמר תמים היה בדורותיו שהיה טוב עם אנשים. את האלהים התהלך נח שהיה טוב עם ה'. וכן רמז באומרו את האלהים התהלך נח להורות על שלימותו כי כן נאמר באברהם התהלך לפני והיה תמים. עם היות שיש הבדל גדול ביניהם כי שם אמר והיה תמים בהחלט וכאן לא אמר אלא תמים היה בדורותיו רוצה לומר בסבת דורותיו. ועוד כי שם אמר התהלך לפני ואחר כך והיה תמים אבל כאן אמר תמים היה ואחר כך את האלהים התהלך נח. וזה להורות כי אברהם אחר שהלך לפני השם ונתדבק בו היה תמים וזה השלימות קנהו אחר כך מצד דיבוק השם ולא מצד אחר וזהו התהלך לפני ולא אמר התהלך לפני האלהים. אבל בנח אינו כן אבל היה תמים מצד דורותיו שהיו רשעים ובעבור שלא יענש כמותם במדת הדין. וזהו את האלהים שהוא מדת הדין התהלך נח. בענין שדיבוקו אל השם לא היה אלא מצד היראה. ולא מצד אהבת השם. וכן בנח לא אמר תמים הוא אלא תמים היה מצד דורותיו ולא מצד עצמו. ועם כל זה הלשון נאמר בצדיקים כמו באברהם וכן האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו וכן ויתהלך חנוך וכן ונתתי לך מהלכים וכו'. וזה הלשון מורה על שלימות הצדיקים ועל מעלתם שיש להם מעלה גדולה על המלאכים בטוב הצפון להם כאומרו בזה הלשון והתהלכתי בתוככם ואמרו ז"ל אטייל עמכם בגן עדן להורות כי שכרם הוא ליהנות מזיו השכינה ולחסות בצלו. ואמרו בסנהדרין בפרק חלק אמר ליה הקדוש ברוך הוא לירבעם חזור בך ואני ואתה נטייל בגן עדן אמר ליה מי בראש אמר לו דוד בראש אי הכי לא בעינא. נראה שהשכר הגנוז לצדיקים הוא להלוך עם השם הלוך ונסוע וזה מעלה גדולה באדם כי אפי' מלך ב"ו אין אדם שליט להלוך אם הוא הולך אלא כולם עומדים במקומם והמלך הולך ושוב. ואם יהלך עמו שום אדם לא יהיה אלא מי שהוא משנה למלך ואפי' המשנה אינו הולך בשוה עמו אלא מתאחר מעט מעט מאחרי המלך. ולכן כתב בשכר יהושע הצדיק ונתתי לך מהלכים וגו'. שזהו דבר גדול שהשם מטייל עם הצדיקים בגן עדן והצדיקים הולכים ושבים עם השם והמלאכים עומדים במקומם כדכתיב שרפים עומדים ממעל לו. וזהו התהלך לפני. ובזה תהיה תמים יותר מן המלאכים. וכל זה בסבת שהם הולכים עם השם בחייהם זוכים להלוך עמו אחר המיתה. וזהו הולך בתום ילך בטח בדד עם השם בעולם הנפשות וזהו ילך ולא הולך. אבל מעקש דרכיו בזה העולם יודע. יהיה נודע וניכר לבעלי הדין וכתות של חבלה להלוך עמהם. ולכן אמר בנח את האלהים התהלך נח בזה העולם ולכן זכה להלוך עמו בעולם הנפשות. ואחר שאמר שהיה תמים ספר גם כן שילד ג' בנים עמודי עולם כי מהם נפצה כל הארץ והם שלשה דברים שהעולם עומד עליהם והם על הדין ואמת ושלום כמו שמפורש למעלה באומרו ויולד נח את שם את חם ואת יפת. וחם מפני שהיה אחוז במדת הדין עשה מה שעשה ועם כל זה הוא צריך לקיום העולם: ו׳:קל״ד א׳ ואמר ותשחת הארץ לפני האלהים. להורות שהיו רשעים והפכים לנח. כי נח היה טוב עם ה' ועם אנשים והם היו להפך שהיו רעים וחטאים לה' וזהו לפני האלהים. ותמלא הארץ חמס. שהיו רעים לבריות וזהו שאמרו אוי לרשע רע. רע לשמים ורע לבריות. וכן רמז שהיו חוטאים בסתר ובגלוי. כנגד הסתר אמר לפני האלהים. וכנגד הגלוי אמר ותמלא הארץ חמס: ו׳:קל״ה א׳ ואמר וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה. לרמוז כי נתמלאתה סאתם כי בראשונה אמר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ לומר שרבו הרעות יותר מהטובות ועכ"ז היה בהם תקוה ורחמים. אבל בכאן אמר וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כלה בענין שלא היה להם תקוה כי מדת הדין מתוחה כנגדם. וזהו וירא אלהים ולא אמר וירא. ורמז גם כן באומרו וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השם הוא רחום וחנון והיה רוצה להאריך להם יותר. אבל אמר שהארץ באה לתבוע דין כנגדם לפי שהשחיתוה וטמאוה בתועבותם ובשקוציהם ולכן לא יכול השם להעלים הדין. וזהו וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה לפי שהשחית כל בשר את דרכו על הארץ. ולכן ויאמר אלהים קץ כל בשר בא לפני ולכן הנני משחיתם את הארץ. וזה ע"ד וזכרתי את בריתי יעקב שהיה רוצה לרחם עליהם בעבור זכות האבות ואחר כך באה הארץ וצעקה לפניו שלא שמרו שמיטת הארץ ושהיו ראויים לעונש והשם זכר עניה ומרודיה ולא העלים הדין. וזהו והארץ אזכור ולכן והארץ תעזב מהם ותירץ את שבתותיה. וכן אמר כי השחית כל בשר את דרכו להורות שלא די שחלפו תורות ועברו חק שבעה מצות שנצטוו. אלא שאפי' הדברים הרצויים להם לעשות כפי טבעם ודרכם חטאו בהם וזהו כי השחית כל בשר וכו': ו׳:קל״ו א׳ ואמר קץ כל בשר בא לפני להורות שמדת הדין שנקראת קץ כל בשר לפי שמנפש ועד בשר מכלה בא לפניו לתבוע דין עליהם. וזהו קץ כל בשר כדאמר קץ שם לחשך והוא שטן הוא יצר הרע שמחשיך פני הבריות ומכלה אותם. וזהו ולכל תכלית הוא חוקר שתכליתו ותאותו אינו אלא לעשות תכלית וכלייה והוא עומד לענות אדם בריבו ולהזכיר עונם. כמו שעשה בדוד שתבע דין עליו עד ששב בתשובה ואז כתיב גם ה' העביר חטאתך מכנגדו ולא אמר סלח לחטאתך. וכן אמר בכאן קץ כל בשר בא לפני לתבוע דין עליהם ורוצה לכלותם מנפש ועד בשר יכלה. וזה סוד הקרבנות ליודעים לפי שהאדם חטא וזה הבלען שואל דין על החוטא ולפי הדין היה ראוי החוטא להמסר בידו. והשם חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח ורצה לתת עצה לבניו באופן שינצלו ממדת הדין המכלה הבשר. וצוה שיקריבו לפניו קרבנות בענין שיהיו כופר גופם ונפשם. וזה המקטרג רוצה להשביעו מבשר המת ושיאכל לשבעה מבשר הקרבנות בענין שלא ישאל בשר אדם בענין שיהיה זה תחת זה כאומרו מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך ואתן אדם תחתך. כי כשאין קרבנות לתת לו בשר נותן לו אדם אחד רשע תחתיו כאומרם ז"ל אל תיקרי אדם אלא אדום ולאומים תחת נפשך כדאמר ולאום מלאום יאמץ. ולכן נקרא קץ כל בשר לפי שהוא מכלה מנפש ועד בשר והוא מחשיך פני הבריות הוא שטן הוא יצר הרע הוא צפוני. והיינו דתנינן פרים הנשרפים שעירים הנשרפים שחיטתן בצפון כדי להשקיט רוח צפוני. ובכאן היה ראוי לנח כשראה שהשם אמר ליה שהשטן עומד לפני השם לבקש דין ולהתפלל עליהם. או להקריב עליהם קרבן להסיר חרון אף מן העולם ולמסור נפשו על צאנו כמו שעשה משה רבינו עליו השלום שאמר ואם אין מחני נא. אבל הוא לא עשה כן אלא שאל צרכיו והצלת עצמו ואמר כשאמר השם והנני משחיתם את הארץ ולי מה אתה עושה ואז השיב לו השם עשה לך תיבת עצי גופר לך להצלתך. ולכן כתבו בזוהר שאמר הכתוב כי מי נח זאת לי מי המבול נקראו ולא מי נח ולמה אמר מי נח שנקראו על שמו לפי שהוא סבת השחתת העולם אחר שלא התפלל או לא הקריב קרבן עליהם וזהו עשה לך. אבל משה רועה נאמן כשאמר לו הקב"ה ואעשה אותך לגוי גדול לא נתקרר דעתו בכך והתחיל להתפלל ואמר ויחל משה את פני ה' אלהיו שהוא כמו ותתחלחל המלכה מאד. לומר שבתפלתו הכאיב פני ה' אלהיו שהם פנים של זעם עד שהעבירה מלפניו. ואמר וינחם ה' על הרעה לומר שכשראה איש כזה רועה נאמן מסר עצמו על צאנו לקח נחמה גדולה על הרעה שדיבר לעשות לעמו. ואמר אם לא עשיתי זה אלא כדי לבחון זה האיש די: ב׳ וכן תמצא בענין גדעון כשנראה אליו מלאך ה' והוא היה חובט חטים בגת להניס מפני מדין ואמר לו המלאך ה' עמך גבור החיל כי כן צריך לומר מתקנת חכמים כמוזכר בסדר זרעים כל חותמי ברכות שהיו במקדש היו אומרים מן העולם משקלקלו המינים ואמרו אין עולם אלא א' התקינו שיהיו אומרים מן העולם ועד העולם. והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם שנאמר ויאמר לקוצרים ה' עמכם ואומר ה' עמך גבור החיל. כי זאת התקנה ג"כ לסתום פי המינין שלא יאמר ששואל את שלום חבירו בשם אחר עד שיחשבו חס ושלום שיש שתי רשויות. לזה אמר לו המלאך ה' עמך גבור החיל ויאמר אליו גדעון בי אדני ויש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העליתנו ה' ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין ויפן אליו ה' ויאמר לך בכחך זה והושעת את ישראל מכף מדין הלא שלחתיך. עתה ראה והתבונן ענותנותו וגבורתו של גדעון איך מסר נפשו על ישראל ובשביל כך עלה למעלה גדולה. כי אחר שהוא היה בצרה גדולה חובט חטים בגת להניס מפני מדין ונראה אליו מלאך ה' ואמר לו ה' עמך גבור החיל הי' ראוי שיאמר לו בבקשה ממך שתעזרני להניס החטים לעיר. והוא לא חשש לצרתו וחשש לצרת ישראל שכתוב בהם למעלה והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק וישחיתו את יבול הארץ עד שכתוב וידל ישראל מאד מפני מדין. ולכן אמר בי אדוני ואם יש ה' אתנו ואיה כל נפלאותיו. ואע"פ שהמלאך לא אמר לו אלא ה' עמך הסב הדבר כנגד ישראל לפי שהוא העריך עצמו קטן שבהם כמו שאמר הנה אלפי הדל במנשה ואנכי הצעיר בבית אבי. והתחיל לדבר דברים קשים כנגד השם כמו שדבר משה רבינו עליו השלום ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך כן אמר גדעון ואיה כל נפלאותיו וא"ת שאנו רשעים ואין אנו ראויים לגאולה הלא ממצרים העלנו שהיו רשעים ממנו. כאומרם ז"ל לבא לקחת לו גוי מקרב גוי וכו' ועתה נטשנו ה' כאלו אין לו כח להציל ויתננו בכף מדין גוי נבל בנים בלי שם ואין זה כבודו. ויפן אליו ה' למה אמר ויפן אליו וכי עד כאן לא ראהו. ועוד למעלה נגלה אליו מלאך ה' וכאן ויפן אליו ה'. אלא פירושו ברור כי כשראה השם יופי דיבורו וקושי אמריו התחיל להסתכל בו ואמר מי הוא זה העלם שכך מסר עצמו על ישראל. ואז אמר הנה באתי אני בעצמי ולא ע"י מלאך אלא אני ה' כי אין ראוי שידבר אליו מלאך. ולכן ויפן אליו ה' שעלה למעלה גדולה. ויאמר לך בכחך זה. לא אמר לך בכח זה אלא בכחך זה שהראית כח גדול וגבורה גדולה להתחזק ולדבר דברים כאלו ולא רצית לשאול צרכיך אלא צרכי רבים לכן לך ותושיע את ישראל מכף מדין אחר ששמת נפשך בכפך הנה שלחתיך כמו ששלחתי למשה רבך דכתיב וזה לך האות כי אנכי שלחתיך. וזהו לך בכחך זה ואינך צריך אות אחר. וחזר לומר בענותנותו כמו שאמר משה מי אנכי כי אלך אל פרעה כן אמר בכאן במה אושיע את ישראל הנה אלפי הדל במנשה ואנכי הצעיר בבית אבי. ויאמר אליו ה' כי אהיה עמך כמו שהייתי עם משה רבך דכתיב ביה ויאמר כי אהיה עמך והכית את מדין כאיש אחד. ולפי שלמשה נתן לו אות שאמר כי יאמרו לא נראה אליך ה' כן אמר בכאן ויאמר אליו אם נא מצאתי חן בעיניך ועשית לי אות שאתה מדבר עמי. הרי גדעון ששם נפשו בכפו על ישראל ועלה למעלה גדולה על זה. ונח הצדיק נתעצל לבקש צרכי רבים ושאל צרכי עצמו ואמר ולי מה אתה עושה והשיב לו השם עשה לך תיבת עצי גופר. ע"ד שאמרו במדרש הנעלם כי אחר שראה נח העולם חרב התחיל להתאונן ולהצטער ואמר רבונו של עולם חנון ורחום נקראת למה נהגת אכזריות עם בניך. ועל זה הרמז אמרו ששלח את העורב לפי שהוא אכזרי על בניו כדכתיב לבני עורב אשר יקראו. ואז אמר לו ה' אתה עשית את כל זאת לפי שלא התפללת קודם המבול וכשראה נח שחטא בזה וחטא במחשבתו התחיל להעלות עולה ע"כ. ולכן תמצא שהאריך השם עם נח בעניין עשיית התיבה ובהבאת הבהמה והמאכל אולי יתן אל לבו ויעיר רוחו ויתפלל לפניו. ולכן אמר לו וזה אשר תעשה אותה: ו׳:קל״ט א׳ צוהר תעשה לתיבה והיא אבן טובה להאיר כדעת רז"ל כי באופן אחר יכנסו המים בה. וזה לרמוז לו כי אף על פי שחשך העולם נשאר אור אחד וצוהר אחד להאיר העולם והוא נח ובניו שלשה עמודי עולם. ולרמוז העמודים האלה צוה לעשות בה תחתיים שניים ושלישים כנגד שלשה בניו והצוהר כנגד. וכן ואל אמה תכלנה מלמעלה להורות שתהיה משופעת למעלה לרמוז לו שצריך להמשיך כוונתו למעלה כנגד השם להתפלל לפניו עד שיעלה תפלתו בשער השמים וזהו ופתח התיבה בצדה תשים. ואני הנני מביא את המבול מים לשחת כל בשר וכל זה כדי להעיר רוחו. ובכל זה הוא שותק וחזר לפרש לו יותר ואמר והקימותי את בריתי אתך ולא עם האחרים ובאת אל התיבה והוא שותק. אחר שהוא היה מובטח בשמירה ובהצלה. וחזר לומר לו ומכל החי מכל בשר שנים מכל כדי שיעיר רוחו ויאמר רבון העולמים אתה אמרת שנים שנים ואם ימות אחד מהם הרי אותו מין בטל. יהיו ה' או עשרה בענין שאם יפולו האחד יקים את חבירו. ובכל זה שתק ולא דיבר דבר עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל ואספת אליך. ולמה הוצרך לומר והיה לך ולהם לאכלה כי ידוע הוא. אבל רמז לו בזה שאחר שלא העיר רחמיו להתפלל או לדבר דבר קטן אין לו יתרון ומעלה על הבהמה. אבל נחשב כבהמות נדמו ולכן אמר כי המאכל יהיה לו ולהם לאכלה בשוה. ולכן אמר והיה לך ולהם לאכלה. וזה כענין המוזכר בכתובות אבסוה שערי לאלעזר לפי שהוא מאכל בהמה. ולהורות על זה אמר ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלהים כן עשה ולא מה שהיה בלבו ובמחשבתו ולא היה ציר נאמן לידע כוונת אדוניו השולחו ולעשותו אלא כמו השליח העצל ואינו שואל וחוקר על שאלת אדוניו ואחר כך באמצע הדרך חוזר ושואל. ולפי שהוא לא העיר לבו לדבר מה שהיה צריך ומה שהיה בדעת השם חזר השם לגלות לו כוונתו ומה שהיה לו לשאול תקנו השם. ולכן חזר השם ואמר בא אתה וכל ביתך כי אותך ראיתי צדיק בדור הזה אבל בדור אחר לא היית צדיק. ולכן תמצא שבכאן לא אמר צדיק תמים כמו למעלה לפי שראה השם שלא השתדל כמו שהיה ראוי. ולכן חזר לומר מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה ובראשונה אמר שנים שנים אולי יתעורר נח לומר יהיו שבעה או עשרה וכשראה ששתק חזר לומר שבעה בענין שאפילו יאבד אחד מהם ישארו רבים. וכל זה אני עושה לפי שאני רוצה להביא מבול לעולם. וזהו כי לימים עוד שבעה וזה גם כן להעיר רוחו אולי כשיראה זמן קצר כזה. יתחיל להתפלל או לדבר ועכ"ז לא דיבר ולא ענה דבר אלא ויעש נח ככל אשר צוהו ה' ולא מה שהיה בדעת השם:

אבן עזרא על בראשית פרק-ו

אבן עזרא: {א} ומלת החל. מתחלה והוא מבנין הפעיל: לרב. שם הפועל: {ב} בני האלהים. בני השופטים שהיו עושים בארץ משפט אלהים. ויש אומרים כי האלהים במקום הזה קודש. והבנים הם הקדושים אשר בארץ כטעם בנים אתם. ויש אומרים כי בני האלהים בני שת ובנות האדם בנות משפחת קין. והישר בעיני להיות בני האלהי' היודעי' דעת עליון בחרו להם נשים שהיתה מערכת שמים כל אחת נמשלת לכל אחד והתולדות כתולדות על כן יצאו מהם גבורים ויתכן שלקחו הנשים גם בחזקה: {ג} לא ידון רוחי. יש אומר שהוא כמו וישב חרבו אל נדנה כי הגוף לרוח כנדן. והעד איתכרית רוחי. רק יהיה ידון שורש אחר כמו אם יעלה לשמים שיאו שהוא מנחי העין. וכמוהו נשא ורבים אחרים ויש אומרים שמשקלו כמו וישב העפר והיא מגזרת דין כי הרוח דיין בגוף: בשגם. השי"ן כמו שככה ויהיה טעמו לא יעמד רוחי שמאתו היתה וכן קהלת אמר והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה רק רוח האדם לבדו בעבור זה החמס ועוד בעבור שהאדם בשר והוא יגיע עד עת. ויחסר כאשר ינצח העשוי לעושה: והיו ימיו. יש אומרים שזה קצב כל האדם ואם מצאנו יותר כן מצאנו מעט. רק על הרוב ידבר. ואין זה אמת כי הנה שם חיה שש מאות וכל הדורות אחריו חיו שנים רבות ובימי פלג חסרו השנים ומימות דוד עד היום שבעים או שמונים שנה והאמת מה שאמר המתרגם ארמית שנתן קץ לאדם. כטעם ועוד ארבעים יום ואם ישובו ימלטו ואם לא ישובו וימותו. ואל תשים לבך אל מספר ויהי נח בן חמש מאות שנה כי אין מוקדם ומאוחר בתורה. והנה כתוב וימת תרח בחרן ואחריו ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך ואנחנו נדע כי לא מת תרח עד שהי' יצחק בן חמש ושלשים שנה ורבים כמוהו: {ד} ופי' נפלים. שיפול לב הרואה אותם שיתמה מגובה קומתם: וטעם אחרי כן. אחר המבול והנה בני ענק בתחלה היו ממשפחת בני האלהים: {ו} וינחם ה'. ידוע כי לא אדם הוא להנחם רק דברה תורה כל' בני אדם כי המשחית מה שעשה יראה שניחם: וטעם ויתעצב אל לבו. הפך ישמח ה' במעשיו כי טוב בעיניו שיקבלו נבראיו חסדיו. וי"א כי וינחם כמו מתנחם לך להרגך ויפרשוהו ויעד ואמרו כי לבו הוא הנביא. ואלו הי' כן לא הי' אחר ויתעצב מלת אל. ואנה מצאנו שנקרא הנביא לב: {ז} ויאמר. אל לבו. או אמירה למלאכים. וי"א לנח. והנכון בעיני שהוא דבוק עם לבו הכתוב למעלה: {ח} חן. מגזרת רחמים וממנ' תחנה ומשקלו קץ ושניהם מפעלי הכפל וטעם מציאת חן כמו לא חסה עליך עין: {ט} אלה תולדות. כמו הקורות כטעם מה ילד יום. וכמוהו אלה תולדות יעקב. איש צדיק. במעשיו: תמים בלבו. ותמים תאר השם פעלי הכפל והוא תמים: וטעם בדורותיו. בדורו בעת המבול ובדורות שהיו אחריו כי הוא חיה עד שהיה אברהם בן נ"ח שנה והסי' הוא ואברהם אבינו בן נ"ח כאשר מת נח: {יא} ותשחת הארץ. הטעם אנשי הארץ וכן ארץ כי תחטא לי. וכל הארץ באו. ויש אומרים כי טעם לפני האלהים. בפרהסיא ואחרים אמרו כי הטעם שנשחתו בסתר ובדברים מכוסים שלא ידעם כי אם השם. והקרוב אלי שהתורה דברה כלשון בני אדם על דרך שיבינו השומעים כעבד שיעשה עבירה לפני רבו ולא יראנו. והאומרים כי האלהים במקום הזה אינו קדש לא אמרו מאומה: חמס. בגזל ועשק וקחת גם הנשים בחזקה: {יב} ומה שאמרו קדמונינו ז"ל כי טעם השחית כל בשר את דרכו. שכל חי לא שמר דרך תולדתו ועות הנתיב הנטוע הידוע נכון הוא. ומה נכבד דרש דרשו שהשחיתו במים ודנם השם במים וכאשר מימיהם ממעל ומתח' כן היו המים שהשחיתם בם: {יג} ויאמר קץ כל בשר. הוא הגוף: וטעם בא. הגיע קץ אידם: את הארץ. מן הארץ וכן כצאתי את העיר. או עם כמו את יעקב איש וביתו. והנכון בעיני שמל' משחיתם מושכת עצמה ואחרת עמה וכן אלהים צבאות כסאך אלהים. והנה כן והנני משחיתם ומשחית את הארץ: {יד} גופר. שם עץ קל הוא על פני מים ואין ריע לו במקרא: קנים. להיות כל חיה ועוף ובהמה איש ואשתו שהם זכר ונקבה לבדו: ושם תיבה ולא ספינה כי איננה על צורת אניה ואין לה משוטים: וכפרת אותה. יש אומרים שהיא מגזרת כפרת. והטעם מכסה משיחה ויש אומרים שהכופר כדמות זפת. ויש אומרים שיש טיט בארץ מהעפר והוא מדביק ועומד כזפת. ויש אומרים שהוא הנקרא בלשון ישמעאל. בתמורת הכ"ף בקו"ף והנכון שמלת וכפרת מגזרת בכופר: מבית כמו לפנים: {טו} וזה אשר תעשה. טעמו וזה השיעור אשר תעשה. והנה קומתה עשירית ארכה שתהיה צפה על פני המים ולא יהפכנה רוח: {טז} צהר. מקום שיכנס ממנו האור והוא מגזרת צהרים. והוא נעשה למעלה כמשפט ואחר שהיה למעלה אמה אחת בארך היה ברחב ששית אמה והנה התיבה כדמות משלש וראשו חד וכן מקצעותיו על כן לא תתהפך והפתח בצד האחד והיה עולה אליו בסלם וידענו כי התיבה גדולה מאד גם יתכן להיות קומת נח גדולה מקומתינו כי האמה היא כמדתו ויתכן היותה כאשר היא נחלקת על שלש גובה התחתיים עשר אמות. ויש אומרים כי רבים היו והכתוב אחז בדרך קצרה: תחתים. תואר השם וכן שניים וכן שלשים והשואלים למה לא אמר ושלישיים עינים להם ולא יראו הלא יראו סלח קשת גנב תואר השם. ונגיד ופקיד וחסיד וחכם ונבון תאר השם וכל מלה כפי משקלה ומערכתה. ומשקל שלשים כמשקל נגידים חסידים כי האחד הוא שליש כמו חסיד. או יתכן שיו"ד שניים משמשת עצמה ומלת שלישים עמה. אולי תנוח דעת השואלים: {יז} ואני. מלת מבול יש אומרים שהדגש תחת הנו"ן מובלע כמו מבוע. והוא מגזרת אבלה נבלה הארץ. ויש אומרים שהוא מגזרת בלולה בשמן והיה ראוי להיות על משקל מסלול. וכמוהו המשור והחולם והשורק מתחלפים: וטעם המבול מים. דרך קצרה וכן הוא המבול מבול מים וכן למן היום הוסדה שטעמו ולמן היום יום הוסדה: {יח} והקימותי את בריתי. לאות שהשם נשבע לו שלא ימות הוא ובניו במבול ואם לא נמצא בתחילה מפורש כאשר מצאנו במשנה התורה נשלחה אנשים לפנינו. ומלת והקימותי שאקיים את שבועתי והקרוב אלי שזאת הברית רמז לקשת. וטעם ברית הסכמה ודבר שבחרו שנים והוא מגזרת ברו לכם איש והמלה בסמוך ובמוכרת שוה וכן שבית יעקב ובנותיו בשבית. ויש אומרים שברית גבול כרות: {יט} ואחר שאמר שנים ביאר שיהיו זכר ונקבה ואחר שאמר כלל מכל החי מכל בשר פרט אחר כן מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה ומכל רמש שהוא על האדמה. זה כלל לחיות השדה וכן קטן וגדול שהוא נולד מזכר ונקבה ויצאו כל הנולדים בלי התחברות שנים. וכן חיות המים שגם הדג יקרא בשר. והעד שאמר משה ואתה אמרת בשר אתן להם הצאן ובקר וגו' אם את כל דגי הים וגו': ומלת תביא אל התיבה מצוה על נח שלא יעזבם רק יביאם עמו להחיות זרע כל מין: ומלת יבאו אליך שהם יבאו מעצמם ולא ייגע לבקש אותם באיים ולצוד כל מיני העוף. וצוה שיתקן מיני מאכל לכל. ותועי רוח ישאלו מה אכל כל עוף דורס וכל חיה כמו האריה שלא יחיה כי אם מבשר וזאת איננה שאלה כי מי שלא ימצא בשר יאכל העשב ופרי העץ כאשר ירעב. וכן דרש שיש בבהמות גדול והוא רועה אלף הרים טוב הוא להשמעת אזנים וכן עוף שיכסה אור השמש בכנפיו יש לו סוד ואיננו כמשמעו והשם צוה אל נח לעשות התיבה ימים רבים קודם בא המבול וכאשר קרבו הימים צוהו השם הנכבד שילך נח הוא וביתו אל התיבה ובעבור צריכת הקרבן צוה השם הנכבד שיקח מן הבהמה הטהורה ומן העוף הטהור שבעה זכרים ושבעה נקבות:

מיני תרגומא על בראשית פרק-ו

מיני תרגומא: י״ב:ש״ז א׳ פרשת לך לך ויקרא בשם ה׳ וְצַלִי בִּשְׁמָא דַיְיָ. פירש אונקלוס שהתפלל כמו קראתי בשם ה׳ מבור תחתיות כ״כ הרמב״ן: י״ב:שי״ד א׳ וַיְהַלְלוּ אוֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה תרגם אונקלוס לְפַרְעֹה אבל נוסחת הרמב״ן לְוַת פַּרְעֹה ע״ש:

תרגום אונקלוס על בראשית פרק-ו

תרגום אונקלוס: {א} וַהֲוָה כַּד שְׁרִיאוּ בְנֵי אֱנָשָׁא לְמִסְגֵּי עַל אַפֵּי אַרְעָא וּבְנָתָא אִתְיְלִידוּ לְהוֹן: {ב} וַחֲזוֹ בְנֵי רַבְרְבַיָּא יָת בְּנַת אֱנָשָׁא אֲרֵי שַׁפִּירָן אִנוּן וּנְסִיבוּ לְהוֹן נְשִׁין מִכֹּל דִּי אִתְרְעִיאוּ: {ג} וַאֲמַר יְיָ לָא יִתְקַיַם דָרָא בִישָׁא הָדֵין קֳדָמַי לְעַלָם בְּדִיל דְאִנוּן בִּשְׂרָא וְעוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָא אַרְכָא יְהִיבַת לְהוֹן מְאָה וְעַשְׂרִין שְׁנִין אִם יְתוּבוּן: {ד} גִּבָּרַיָּא הֲווֹ בְאַרְעָא בְּיוֹמַיָּא הָאִנּוּן וְאַף בָּתַר כֵּן דִּי יַעֲלוּן בְּנֵי רַבְרְבַיָּא לְוַת בְּנַת אֱנָשָׁא וִילִידָן לְהוֹן אִנוּן גִּבָּרַיָּא דִּמֵעָלְמָא אֱנָשִׁין דִּשְׁמָא: [פ] {ה} וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי סְגִיאַת בִּישַׁת אֱנָשָׁא בְּאַרְעָא וְכָל יִצְרָא מַחְשְׁבַת לִבֵּהּ לְחוֹד בִּישׁ כָּל יוֹמָא: {ו} וְתַב יְיָ בְּמֵימְרֵהּ אֲרֵי עֲבַד יָת אֱנָשָׁא בְּאַרְעָא וַאֲמַר בְּמֵימְרֵהּ לְמִתְּבַר תָּקְפְּהוֹן כִּרְעוּתֵהּ: {ז} וַאֲמַר יְיָ אֶמְחֵי יָת אֲנָשָׁא דִּי בְרֵאתִי מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא מֵאֱנָשָׁא עַד בְּעִירָא עַד רִיחֲשָׁא וְעַד עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא אֲרֵי תָבִית בְּמֵימְרִי אֲרֵי עֲבַדְתִּנוּן: {ח} וְנֹחַ אַשְׁכַּח רַחֲמִין קֳדָם יְיָ: [פפפ] {ט} אִלֵן תּוּלְדַת נֹחַ נֹחַ גְּבַר זַכַּאי שְׁלִים הֲוָה בְּדָרוֹהִי בְּדַחַלְתָּא דַּיְיָ הַלִּיךְ נֹחַ: {י} וְאוֹלִיד נֹחַ תְּלָתָא בְנִין יָת שֵׁם יָת חָם וְיָת יָפֶת: {יא} וְאִתְחַבָּלַת אַרְעָא קֳדָם יְיָ וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא חֲטּוֹפִין: {יב} וַחֲזָא יְיָ יָת אַרְעָא וְהָא אִתְחַבָּלַת אֲרֵי חַבִּילוּ כָּל בִּסְרָא אֱנַשׁ יָת אָרְחֵהּ עַל אַרְעָא: [ס] {יג} וַאֲמַר יְיָ לְנֹחַ קִצָא דְכָל בִּסְרָא עַלַּת לִקֳדָמַי אֲרֵי אִתְמְלִיאַת אַרְעָא חֲטוֹפִין מִן קֳדָם עוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָּא וְהָא אֲנָא מְחַבֶּלְהוֹן עִם אַרְעָא: {יד} עִבֵד לָךְ תֵּבוֹתָא דְאָעִין דְּקַדְרוֹם מְדוֹרִין תַּעְבֵּד יָת תֵּבוֹתָא וְתֶחְפֵּי יָתַהּ מִגָּו וּמִבָּרָא בְּכּוּפְרָא: {טו} וְדֵין דְּתַעְבֵּד יָתַהּ תְּלַת מְאָה אַמִּין אֻרְכָּא דְתֵבוֹתָא חַמְשִׁין אַמִּין פְּתָיַהּ וּתְלָתִין אַמִּין רוּמַהּ: {טז} נֵהוֹר תַּעְבֵּיד לְתֵבוֹתָא וּלְאַמְתָא תְּשַׁכְלְלִינַהּ מִלְּעֵלָּא וְתַרְעָא דְתֵבוֹתָא בְּסִטְרַהּ תְּשַׁוִּי מְדוֹרִין אֲרָעִין תִּנְיָנִין וּתְלִיתָאִין תַּעְבְּדִנַּהּ: {יז} וַאֲנָא הָא אֲנָא מַיְתֵי יָת טוֹפָנָא מַיָּא עַל אַרְעָא לְחַבָּלָא כָּל בִּסְרָא דִּי בֵהּ רוּחָא דְחַיֵּי מִתְּחוֹת שְׁמַיָּא כֹּל דִּי בְאַרְעָא יְמוּת: {יח} וְאָקֵם יָת קְיָמִי עִמָּךְ וְתֵעוֹל לְתֵבוֹתָא אַתְּ וּבְנָךְ וְאִתְּתָךְ וּנְשֵׁי בְנָיךְ עִמָּךְ: {יט} וּמִכָּל דְּחַי מִכָּל בִּסְרָא תְּרֵין מִכֹּלָּא תָּעֵיל לְתֵבוֹתָא לְקַיָּמָא עִמָּךְ דְּכַר וְנוּקְבָא יְהוֹן: {כ} מֵעוֹפָא לִזְנוֹהִי וּמִן בְּעִירָא לִזְנַהּ וּמִכֹּל רִחֲשָׁא דְאַרְעָא לִזְנוֹהִי תְּרֵין מִכֹּלָּא יַעֲלוּן לְוָתָךְ לְקַיָּמָא: {כא} וְאַתְּ סַב לָךְ מִכָּל מֵיכַל דְּמִתְאֲכֵל וְתִכְנוֹשׁ לְוָתָךְ וִיהֵי לָךְ וּלְהוֹן לְמֵיכָל: {כב} וַעֲבַד נֹחַ כְּכֹל דִּי פַקֵּיד יָתֵהּ יְיָ כֵּן עֲבָד:

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-ו

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וַהֲוָה אֲרֵי שְׁרִיאוּ בְּנֵי נְשָׁא לְמִסְגֵי עַל אַנְפֵּי אַרְעָא וּבְנָתָא שַׁפִּירְתָּא אִיתְיְלִידוּ לְהוֹן: {ב} וְחָמוֹן בְּנֵי רַבְרְבַיָא יַת בְּנַת אֱנָשָׁא אֲרוּם שַׁפִּירָן הִינוּן וְכַחֲלָן וּפַקְסָן וּמְהַלְכִין בְּגִילוּי בִּשְׁרָא וְהִרְהִירוּ לִזְנוּ וּנְסִיבוּ לְהוֹן נְשִׁין מִכָּל דְאִתְרְעִיוּ: {ג} וַאֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ לָא יִתְדְנוּן כָּל דָרַיָא בִּשַׁיָא דַעֲתִידִין לְמֵיקָם בְּסֵדֶר דַיָנַיָא דְדָרָא דְמַבּוּלָא לְמוֹבְדָא וּלְמִשְׁתֵּיצֵי מִגוֹ עַלְמָא הֲלָא יְהָבִית רוּחַ קָדְשִׁי בְּהוֹם מִן בִּגְלַל דִי יַעֲבְדוּן עוֹבָדִין טָבִין וְהָא אַבְאִישׁוּ עוֹבָדֵיהוֹן הָא יְהָבִית לְהוֹן אַרְכָּא מְאָה וְעַשְרִין שְׁנִין מִן בִּגְלַל דְיַעֲבְדוּן תְּתוּבָא וְלָא עָבָדוּ: {ד} שַׁמְחַזָאֵי וְעוּזִיאֵל הִינוּן נְפִילִין מִן שְׁמַיָא וַהֲווֹ בְּאַרְעָא בְּיוֹמַיָא הָאִינוּן וְאוּף בָּתַר כֵּן דַעֲלוּן בְּנֵי רַבְרְבַיָא לְוַת בְּנַת אֱנָשָׁא וִילִידַן לְהוֹן וְהִינוּן מִתְקְרִין גַבְרִין דִמְעַלְמָא אִינְשֵׁי שְׁמָהָן: {ה} וַחֲמָא יְיָ אֲרוּם סְגִיאַת בִּישַׁת אֱנָשָׁא בְּאַרְעָא וְכָל יִצְרָא דִמְחַשְׁבַת לִבֵּיהּ לְחוֹד בִּישׁ כָּל יוֹמָא: {ו} וְתַב יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ אֲרוּם עֲבַד יַת אֶנָשָׁא בְּאַרְעָא וְאֵידְיָין עֲלֵיהוֹן בְּמֵימְרֵיהּ: {ז} וַאֲמַר יְיָ אַבְטִיל אֱנָשָׁא בְּמֵימְרִי דִבְרֵיתִי מֵעַל אַנְפֵּי אַרְעָא מֵאֱנָשָׁא עַד בְּעִירָא עַד רִיחֲשָׁא וְעַד עוֹפָא דִשְׁמַיָא אַרוּם תָּבִית בְּמֵימְרִי אֲרוּם עֲבַדְתִּינוּן: {ח} וְנח דַהֲוָה צַדִיק אַשְׁכַּח חִינָא קֳדָם יְיָ: {ט} אלה תּוֹלְדוֹת נח אִלֵין יְחוּסִין דִגְנִיסַת נחַ נחַ הֲוָה גְבַר זַכְּאַי שְׁלִים בְּעוֹבְדִין טָבִין הֲוָה בְּדָרוֹהִי בְּדַחַלְתָּא דַיְיָ הֲלִיךְ נחַ: {י} וְאוֹלִיד נחַ תְּלָתָא בְּנִין יַת שֵׁם יַת חָם וְיַת יָפֶת: {יא} וְאִתְחַבָּלַת אַרְעָא בְּגִין דַיְירָהָא דְסָטוּ מִן אָרְחָן דְתַקְנָן קֳדָם יְיָ וְאִיתְמְלִיאַת אַרְעָא חֲטוּפִין: {יב} וַחֲמָא יְיָ יַת אַרְעָא וְהָא אִתְחַבָּלַת אֲרוּם חַבִּילוּ כָּל בִּשְרָא כָּל חַד וְחַד יַת אוֹרְחֵיהּ עַל אַרְעָא: {יג} וַאֲמַר יְיָ לְנחַ סוֹפָא דְכָל בִּשְרָא מָטָא מִן קֳדָמַי אֲרוּם אִתְמְלִיאַת אַרְעָא חֲטוּפִין מִן עוֹבְדֵיהוֹן בִּישַׁיָא וְהָא אֲנָא מְחַבֵּלְהוֹן עִם אַרְעָא: {יד} עִיבַד לָךְ תֵיבוֹתָא דְקִיסִין קַדְרוּנִין מְאָה וְחַמְשִׁין קוֹלִין תַּעֲבֵיד לְתֵיבוּתָא בִּשְמָאלָהּ וּתְלָתִין וְשִׁית בְּפוּתְיָהּ וַעֲשָרָה בָּתִּין בִּמְצִיעָא לְאַצְנְעָא בְּהוֹן מְזוֹנָא וַחֲמֵשׁ אַפוּטְנִיוּתָא בִּימִינָא וַחֲמֵשׁ בִּשְמָאלָהּ וְתֵשׁוּעַ יָתָהּ מִן גֵיו וּמִבָּרָא בְּחֵימְרָא: {טז} אִיזֵל לְפִישׁוֹן וְסַב מִתַּמָן יוֹהֲרָא וְתִשְׁוִנֵיהּ בְּתֵיבוּתָא לְאַנְהָרָא לְכוֹן וּלְגַרְמִידָא תְשֵׁצִינֵיהּ מִלְעֵיל וְתַרְעָא דְתֵיבוּתָא בְּצִטְרָא תְשַׁוֵי מְדוֹרִין תַּתָּאִין תִּנְיָנִין וּתְלִיתָאִין תַּעַבְדִינֵהּ: {יז} וַאֲנָא הָאֲנָא מַיְתֵי יַת טוּבְעָנָא מַיָא עַל אַרְעָא לְמִכְלָא כָּל בִּשְרָא דְבֵיהּ רוּחָא דְחַיֵי מִן תְּחוֹת שְׁמַיָא כָּל דִבְאַרְעָא יִתְנְגַד: {יח} וְאָקִים יַת קְיָימִי עִמָךְ וְתֵיעוֹל לְתֵיבוּתָא אַנְתְּ וּבְנָךְ וְאִנְתְּתָךְ וּנְשֵׁי בְנָךְ עִמָּךְ: {יט} וּמִן כָּל דְחַי מִכָּל בִּשְרָא תְּרֵין מִכּוֹלָא תֵּיעוּל לְתֵיבוּתָא לְקַיְימָא עִמָךְ דְכַר וְנוּקְבָא יְהוֹן: {כ} מֵעוֹפָא לִזְנֵיהּ וּמִבְּעִירָה לִזְנֵיהּ וּמִכָּל רִיחֲשָׁא דְאַרְעָא לִזְנֵיהּ תְּרֵין מִכּוֹלָא יַעֲלוּן לְוָותָךְ עַל יַד מַלְאָכָא דְאָחַד וּמֵיעַל יַתְהוֹן לָךְ לְקַיְימָא: {כא} וְאַתְּ סַב לָךְ מִכָּל מֵיכַל דְמִיתְאָכִיל וִיהֵי לָךְ וּלְהוֹן לְמֵיכָל: {כב} וַעֲבַד נחַ כְּכָל דְפַקְדֵיהּ יְיָ:

תרגום ירושלמי על בראשית פרק-ו

תרגום ירושלמי: ג׳ וַאֲמַר מֵימְרֵיהּ דַיְיָ לָא יִתְדְנוּן דָרַיָא דַעֲתִידִין לְמֵיקָם מִן בָּתַר דָרָא דְמַבּוּלָא לְמוֹבְדָא לְמִשְׁתֵּיצֵי וּלְמִימְחָא גְמִירָא הֲלָא רוּחִי יְהָבִית בִּבְנֵי אֱנָשָׁא מִן בִּגְלַל דְאִינוּן בִּשְרָא וְעוֹבָדֵיהוֹן עוֹבָדִין בִּישִׁין הָא יְהָבִית לְהוֹן אַרְכָּא מְאָה וְעַשְרִין שְׁנִין דִילְמָא דְיַעֲבְדוּן תְּתוּבָא וְלָא עֲבָדוּ: ו׳ וַהֲוַת תָּהִי מִן קֳדָם יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ אֲרֵי עֲבַד יַת אֱנָשָׁא בְּאַרְעָא וַאֲמַר וְעַדְיַין עִם לִבֵּיהּ: ח׳ וְנחַ עַל דַהֲוָה צַדִיק בְּדָרֵיהּ אַשְׁכַּח חִינָא וְחִסְדָא קֳדָם יְיָ: י״א וְאִיתְמְלִיאַת אַרְעָא חוֹמְסִין וְגוֹזָלִין: י״ד תֵּיבוּתָא דְאָעִין דְקַדְרִינוּן:

רלב"ג על בראשית פרק-ו

רלב"ג: ט׳:נ״ז א׳ ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה וגו'. ב׳ ביאור דברי הספור ג׳ ספר שמשלשלת בני נח נפצה הארץ והשתלשלו כל האומות כמו שיבאר אחר זה וספר עם זה שחם היה אבי כנען אשר היה בנו הקטן להיו' תכונתם מתדמה ברוע. וספר לנו עם זה אחד מהמקרים שקרו לנח להועילנו בזכירתו כמו העניין בשאר הספורים. ואמר שכבר התחל נח ליטע כרם לתכלית שיעשה ממנו יין כי חכם גדול היה בעבודת האדמה כמו שקדם. ולזה אמרו רז"ל בב"ר בו ביום נטע בו ביום שתה. ר"ל שהוא נטעו לזה התכלית והנה שתה מן היין יותר מן החוק הראוי והשיגהו השכרות עד שנרדם בתוך אהלו ונגלית ערותו וידמה לי שהיה כנען הוא המגלה ערות והנה ראה אח"כ חם אבי כנען את ערות אביו ולא בוש ולא כסה אותו אבל הגיד לשני אחיו בחוץ והם לצניעותם ולכבוד אביהם הפכו פניהם אחורנית ולקחו השמלה וכסו את ערות אביהם. וכאשר הקיץ נח מיינו ידע בנבואה אשר עשה לו בנו הקטן של חם והוא כנען והנה לא נתבארו מזה מה היה זה המעשה אבל עכ"פ ידענו שכבר היה מגונה מאד עד שקולל בעבורו כנען זאת הקללה הנפלאה אשר זכר והוא שיהיה כנען עובד אחיו עבדות נפלא. והנה אמר זה נח בנבואה ר"ל שכבר הגיע לו בנבואה שכנען הוא מקולל בזאת הקללה הנפלאה. והנה מה שאמרו ר"ל שסירס אותו הוא נאות מאד ולזה שלם לו נח מדה כנגד מדה כי כנען עשה זה שלא יוליד עוד נח בנים כדי שתהיה לו ולשאר בניו לבדם הארץ בדרך שלא ירבו המושלי' בה ונתמעט מפני זה חלק כנען וקולל מפני זה שיוסר ממנו הממשלה ויהיה עבד עבדים לאחיו. ואמר עוד ברוך יי' שהוא אלהי שם כי מזרעו תהיה האומה אשר נתיחדה לעבודת ה' והוא ישראל וזה יהיה סבה אל שתמשך הקללה לכנען שיעבוד זרע שם כי ישראל לקחו ארצו לאהבת ה' ית' אותם והשגחתו עליהם והיו הנשארים מהם עבדים לישראל ואם לא היה זרע שם בזה האופן משלמות שיהיה אלהיו אלהי שם לא הגיעה זאת הקללה לכנען. ואמר עוד ירחיב ה' ית' ליפת בסוף הימים וישכון באהלי שם וזה יהיה אחר ביאת מלך המשיח כהפוך הש' ית' שפה ברורה לעמים לקרא כולם בשם יי' ולעבדו שכם אחד. ואז יהיה כנען עובד לזרע יפת גם כן כי זרע כנען לחסרונו לא יכנע אז לעבודת ה' בהכנע שאר האמות ולזה תשיגהו זאת הקללה. וכבר אמר זה נח בדרך נבואה וספר אחר זה כמה היה נח אחר המבול. וכמה שנים חיה כמנהגו כשאר האנשים אשר השתלשלו מהם האבות הקדושים ר"ל אברהם יצחק ויעקב. הנה זה הביאור הוא הנראה לי בזאת הקללה והנמשך לה והוא הנאו' לאמת וללשון וכבר יצאנו בזה מספקות רבות יארך ספורם: ד׳ והנה התועלת הראשון המגיע מזאת הפרש' הוא במדו' שראוי להתרחק משתיית היין יותר מן החוק לפי שיקרה ממנו מן הגנות וההפסד מה שלא יעלם הלא תראה כי נח עם היותו שלם מאד נכשל בו. וכן ההקש בשאר הדברים המשכרים כמו החלב והדומה לו: ה׳ התועלת השני הוא ג"כ במדות והוא שראוי שיתרחק האדם מהסתכל בעריות וכ"ש כשתהיה הערוה ההיא ערות ההורים כי בזה מהעזות יותר וזה אמנם יביא להמשך אחר המשגל ולזה תמצא בזרע כנען שהיו מתגאלים בעריות באופן אשר זכרה התורה מהם וכן בזרע מצרים כי הם היו בני חם גם כן אשר נשקע בזאת המדה הפחותה. ר"ל שהיה מסתכל בערות אביו ולהעיר על פחיתות זאת המדה והשלמות המגיע מהתרחק ממנה נתקלל כנען ונתברכו שם ויפת. והנה לא נתקל חם לפי ששאר בניו לא היו בזאת התכונה הפחותה ולזה לא היה מהיושר שתגיע הקללה להם זולתי בזרע כנען: ו׳ התועלת הג' והוא בדעות. הוא שהברכת והקללות אשר יאמרו הנביאים שיגיעו לאנשים בדרך כולל. ר"ל שלא יבארו בזה זמן ומקום מיוחד הנה בהם בהכרח תנאי ואם לא נזכר והוא שאם היו האנשים ההם ראוים לברכה תמיד ימשך להם הברכה תמיד ואם לא לא תמשך בהם הברכה וכן הענין בקללה הלא תראה שכנען קולל שיהי עבד לאחיו והתפלל נח שיהיו שם ויפת ראוין אל שיגיע להם השירות מכנען והנה נשלים הסבה בזה בג"ה בפרשת וישלח יעקב:

——————————————————-

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

הסבר על זכויות יוצרים:

1. למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
2. ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il