בראשית פרק-ה - עם 26 מפרשים

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר בראשית עם 26 מפרשים בראשית פרק-ה - עם 26 מפרשים

{א} זֶה סֵפֶר תּֽוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתֽוֹ: {ב} זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּֽרְאָֽם: {ג} וַֽיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵֽׁת: {ד} וַֽיִּהְיוּ יְמֵֽי אָדָם אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: {ה} וַיִּֽהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹֽת: (ס) {ו} וַֽיְחִי שֵׁת חָמֵשׁ שָׁנִים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אֱנֽוֹשׁ: {ז} וַֽיְחִי שֵׁת אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת אֱנוֹשׁ שֶׁבַע שָׁנִים וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: {ח} וַיִּֽהְיוּ כָּל יְמֵי שֵׁת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹֽת: (ס) {ט} וַיְחִי אֱנוֹשׁ תִּשְׁעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת קֵינָֽן: {י} וַֽיְחִי אֱנוֹשׁ אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת קֵינָן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: {יא} וַיִּֽהְיוּ כָּל יְמֵי אֱנוֹשׁ חָמֵשׁ שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹֽת: (ס) {יב} וַיְחִי קֵינָן שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת מַֽהֲלַלְאֵֽל: {יג} וַיְחִי קֵינָן אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת מַֽהֲלַלְאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: {יד} וַיִּֽהְיוּ כָּל יְמֵי קֵינָן עֶשֶׂר שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹֽת: (ס) {טו} וַֽיְחִי מַֽהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת יָֽרֶד: {טז} וַֽיְחִי מַֽהֲלַלְאֵל אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת יֶרֶד שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: {יז} וַיִּֽהְיוּ כָּל יְמֵי מַֽהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹֽת: (ס) {יח} וַֽיְחִי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת חֲנֽוֹךְ: {יט} וַֽיְחִי יֶרֶד אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת חֲנוֹךְ שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: {כ} וַיִּֽהְיוּ כָּל יְמֵי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹֽת: (ס) {כא} וַֽיְחִי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת מְתוּשָֽׁלַח: {כב} וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָֽאֱלֹהִים אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת מְתוּשֶׁלַח שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: {כג} וַיְהִי כָּל יְמֵי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלשׁ מֵאוֹת שָׁנָֽה: {כד} וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָֽאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּֽי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִֽים: (ס) {כה}  שביעי  וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח שֶׁבַע וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת לָֽמֶךְ: {כו} וַֽיְחִי מְתוּשֶׁלַח אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: {כז} וַיִּֽהְיוּ כָּל יְמֵי מְתוּשֶׁלַח תֵּשַׁע וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹֽת: (ס) {כח} וַֽיְחִי לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בֵּֽן: {כט} וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַֽחֲמֵנוּ מִֽמַּֽעֲשֵׂנוּ וּמֵֽעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵֽרֲרָהּ יְהֹוָֽה: {ל} וַֽיְחִי לֶמֶךְ אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת נֹחַ חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וַֽחֲמֵשׁ מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: {לא} וַֽיְהִי כָּל יְמֵי לֶמֶךְ שֶׁבַע וְשִׁבְעִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹֽת: (ס) {לב} וַֽיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָֽפֶת:

רש"י על בראשית פרק-ה

רש"י: {א} זה ספר תולדות אדם. זו היא ספירת תולדת אדם, ומדרשי אגדה יש רבים: ביום ברא וגו'. מגיד שביום שנברא ו הוליד: {ג} שלשים ומאת שנה. ז עד כאן פירש מן האשה (ב"ר כד, ו.): {כב} ויתהלך חנוך. ח צדיק היה, וקל (ס"א וקבל) בדעתו לשוב להרשיע, לפיכך מיהר הקב"ה וסילקו והמיתו קודם זמנו (שם כה, א.), וזהו ששינה הכתוב במיתתו לכתוב ואיננו בעולם למלאות שנותיו: {כד} כי לקח אותו. לפני זמנו, כמו הנני לוקח ממך את מחמד עיניך (יחזקאל כד, כז.): {כח} ויולד בן. ט שממנו נבנה העולם: {כט} זה ינחמנו. יניח ממנו את עצבון ידינו, עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה, והוא הכין להם, והיתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חטים, מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה, וזהו ינחמנו. ואם לא תפרשהו כך, י אין טעם הלשון נופל על השם, ואתה צריך לקרות שמו מנחם: {לב} בן חמש מאות שנה. אמר רבי יודן, מה טעם כל הדורות הולידו למאה שנה וזה לחמש מאות, אמר הקב"ה, אם כ רשעים הם, יאבדו במים ורע (ס"א לזרע של צדיק זה) לצדיק זה, ואם צדיקים הם, אטריח עליו לעשות תיבות הרבה, כבש את מעינו ולא הוליד עד חמש מאות שנה, כדי שלא יהא יפת הגדול שבבניו ראוי לעונשין ל לפני המבול (ב"ר כו, ב.), דכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות (ישעיה סה, כ.), ראוי לעונש לעתיד, וכן לפני מ מתן תורה: את שם את חם ואת יפת. והלא יפת הגדול הוא, אלא בתחלה אתה דורש נ את שהוא צדיק, ונולד כשהוא מהול, ושאברהם יצא ממנו וכו'. (בבראשית רבה כו, ג.):

רמב"ן על בראשית פרק-ה

רמב"ן: {א} זה ספר תולדות אדם. הבנים אשר יזכיר בפרשה ולפי דעתי ירמוז לכל התורה כי כל התורה כולה ספר תולדות אדם על כן אמר בכאן "ספר" ולא אמר "ואלה תולדות אדם" כאשר יאמר בשאר מקומות (להלן כה יב) ואלה תולדות ישמעאל ואלה תולדות יצחק (שם יט) וכן כולן וטעם ביום ברוא אלהים אדם נמשך לפניו כי יתחיל באדם עצמו יזכיר בו שנברא מאין ולכך אמר ביום ברוא אלהים מאין האדם הזה הנזכר בדמות אלהים עשאו יפרש שהוא מעשה אלהים ובדמות אלהים והזכיר כי כאשר ברא אותו מאין כן ברא את אשתו ואמר ויברך אותם שנתן בהם כח תולדה להתברך לעד בבנים ובנות רבים מאד והכוונה לומר כי התולדות מברכת אלהים כי הם לא נולדו אבל נבראו מאין ונתברכו לעשות כן וטעם ויקרא את שמם אדם מפני ששם אדם כלל לכל המין האנושי הזכיר כי האלהים קרא הזוג הראשון בשם זה מפני שכולם בהם בכח ועליהם הוא אומר "זה ספר תולדות אדם" וכתב רבינו שרירא הגאון שמסרו חכמים אחד לחברו הכרת פנים וסדרי שרטוטין מקצתן אמורים בסדר פסוק "זה ספר תולדות אדם" ומקצתן בסדר פסוק של אחריו "זכר ונקבה בראם" ואין מוסרים סתרי תורה ורזין אלא למי שרואין בו סימנין שראוי לכך אלו דברי הגאון ולא זכינו בהם {ג} ויולד בדמותו כצלמו. ידוע כי כל הנולדים מן החיים יהיו בדמות המולידים ובצלמם אבל בעבור שנתעלה האדם בדמותו וצלמו שאמר בו (לעיל ה א) בדמות אלהים עשה אותו פירש כאן שאף תולדותיו היו כן באותו הדמות המעולה ולא אמר זה בקין והבל כי לא רצה להאריך בהם אבל פירש כן בשת שהעולם הושתת ממנו או מפני שהאדם נברא בתכלית שלימות היצירה הגיד בשת כי היה כמוהו בכח וביופי {ד} ויהיו ימי אדם אחר הולידו את שת. בעבור ארך חיי אלה הראשונים יפרוט ימיהם קודם הולידם וגם אחר כך ויכלול כלם בסוף עד הדורות שאחר המבול והסבה באריכות ימיהם כי אדם הראשון מעשה ידיו של הקב"ה נעשה בתכלית השלימות בנוי בכח בקומה וגם אחרי שנקנס עליו שיהיה בן מות היה בטבעו לחיות זמן רב וכאשר בא המבול על הארץ נתקלקל עליהם האויר והלכו ימותם הלוך וחסור כי עד המבול היו ימיהם בארך ההוא ויש מהם שחיו יותר מאדם ושם שנולד קודם המבול חיה שש מאות הועיל לו החוזק שנולד בו והזיק לו האויר שנתקלקל ובניו הנולדים אחר המבול נתקצרו ימותם ושבו לארבע מאות ותראה שהיה זה בהם עד הפלגה וכאשר משל עליהם שנוי האוירות בהפלגה נתקצרו עוד ימיהם כי פלג אשר בימיו נפלגה הארץ שב לחצי ימיהם למאתים שנה ונראה כי בדורות אברהם יצחק ויעקב היו הימים בעם שבעים ושמנים שנה כאשר הזכיר משה רבינו בתפלתו (תהלים צ י) אבל הצדיקים בדורותם יראת ה' תוסיף בהם ימים כי פרעה תמה על יעקב והוא הפליג לו בימי אבותיו כמו שאמר ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם (להלן מז ט) ולא יכשר בעיני מאמר הרב שכתב במורה הנבוכים (ב מז) כי לא היה אורך השנים רק ביחידים האלה הנזכרים ושאר בני אדם בדורות ההם היו שנות חייהם השנים הטבעיים המורגלים ואמר כי היה החדוש הזה באיש ההוא בהנהגתו ומזונו או על דרך נס והנה אלה דברי רוח ולמה יהיה הנס הזה בהם והם אינם נביאים ולא צדיקים וטובים לעשות להם נס אף כי דור אחר דור ותיקון ההנהגה והמזון איך תאריך ימיהם כפלי כפלים מכל הדור ההוא ויתכן שיהיו אחרים גם כן מתנהגים בטוב ההנהגה ההיא ותאריך לכלם או לרובם ואיך לא תגיע החכמה בהנהגה הטובה ההיא לאחד מכל בני נח אחר המבול אבל היה בהם קצת מחכמת אבותם והיא מתמעטת והולכת דור אחר דור

אור החיים על בראשית פרק-ה

אור החיים: {א} זה ספר וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו זה ספר מה הסיפור הלז. עוד אומרו ביום ברא וגו' בדמות, שנראה כי ביום ברא היה בדמות ולא אחדי כן. עוד אחר שכבר הודיע דבר זה ביום הבריאה למה חזר פעם ב' על הדבר. עוד למה הוצרך לומר פעם ב' עוד זכר ונקבה וגו' ועוד למה חזר לומר פעם ב' ביום הבראם. אכן כוונת הכתובים לשמור דרך ה' כי כל אורחותיו חיים עד העולם, והנה בבוא אלהים לסדר שני עולם אשר נסדרו בדורות לכמה סיבות נגלות ונסתרות והוצרך להזכיר מיתת אדם ויוצאי חלציו הקדים להסיר טענת טוען כנגדו יתברך איך ימאס יגיע כפיו כביכול יש יוצר אשר ישבר כליו יש בונה סותר בנייניו יש טורח ומפסיד טרחתו ויותר תגדל התמיהא בהגדיל ערך ההווה ונפסד ולמה יעשה ככה הוא היוצר הוא הבורא הוא הבונה עולמו לצורך האדם וישברנו בפתע ונמצא חמדת הכל מופסדת ואין הפסד נוגע אלא לבעליה. אשר על כן קודם שיאמר הכתוב מיתת אדם קדם ואמר כי לא מה' היה הדבר להמית דור חמדת הבריאה אלא הוא הסובב לעצמו למות, והוא אומרו זה ספר תולדות, פירוש אשר הוליד אדם באמצעות מעשיו, כי תולדות יאמר על הבנים ועל המעשים כדרך אומרם ז''ל (תנחומא נח) בפרשת אלה תולדות נח ודרשו ז''ל עיקר תולדות של צדיקים מצות ומעשים טובים, הנה שיאמר על אשר יעשה האדם בהנהגותיו לשון תולדות גם כאן יגיד תולדותיו של אדם כי ממנו יצאו הדברים הפך חפץ ה', כי ה' חפץ ביום שבראם להיות בדמות אלהים, והוא אומרו ביום ברוא אדם בדמות אלהים עשה אותו, פירוש תקנו לחיות תמיד. על דרך אומרו (תהלים פב) אני אמרתי אלהים אתם וגו' אכן כאדם תמותון, הרי זה מגיד כי באומרו אלהים חיים עד העולם. ואומרו זכר ונקבה בראם יגיד כי מה שאמר בדמות אלהים וגו' היתה גם הנקבה בגדר זה. גם נתכוון לומר שהגם שבראם בדמות אלהים לחיות לעולם אף על פי כן בראם זכר ונקבה לפרות ולרבות, ואמר עוד ויברך וגו' ויקרא שמם אדם שהוא שם המעולה כי הגדיל ה' חסדו עמהם ככל בחינת המעלות. וגמר אומר ביום הבראם שכל המעלות היו ביום הבריאה אבל לא עמד הדבר כן בין בבחינת האדם בין בבחינת האשה כמובן מהמאורע. ואחר שהודיע מה שממנו יתברך כתב ויחי אדם וגו' וימת והדבר מובן כי לא מאת ה' היתה זאת ולא חבל מעשה ידיו אלא הוא הסובב: {ג} ויולד בדמותו כצלמו. פירוש להיות שקין והבל נולדו בתגבורת בחינת הרע קרוב למעשה הרע ובן זה היה מרוחק מבחינת הרע כי כבר נתרוקן הזיהום לזה אמר בדמותו וגו'. עוד להיות כי ב' הראשונים מתו גם שניהם, הבל תכף ומיד, קין באבוד דור המבול, ומשת הושתת העולם לזה אמר בדמותו כצלמו אדם שממנו בנין העולם, גם הוא ג' לבטן הוא הקדוש וצא ולמד מלוי (תנחומא יתרו): {ה} ויהיו כל ימי אדם וגו'. טעם שהוצרך הכתוב להודיע פרט וכלל של השנים ללא צורך ולא הספיק בפרט לבד כסדר שלקח הכתוב בפרשת נח. הוא להיות שחיי כל הנבראים הם קצובים וחרוצים מיום הלידה דכתיב (איוב יד) אם חרוצים ימיו, ואדם הראשון להיות שנוצר לחיות תמיד אם לא היה חוטא, וכמו שכתבנו למעלה, לא היתה לו קצבה, והוא שאמר ויהיו כל ימי אדם אשר חי, הכוונה לא הקצובים לו מיום היותו כי לא היתה לו קצבה, וקצבתו היתה בעולם הזה נעשה לו הקצבה אשר חי ולא אשר נקצבו לו. ומה שכתב פרט וכלל מאדם ועד נח להודיע כי כלם שלמו ימיהם אשר קצבו להם ואין כוונת הכתוב באומרו ויהיו כל ימי וגו' לצרף הסך אלא לומר ויהיו כל ימי וגו' הם ימים הקצובים לו מיום היותו שלא קצבו לו יותר מעולם העליון, ולא אמר אשר חי, שתבין שחשבון מה שחי הוא מונה כדרך שכתב באדם כמו שפירשתי והבן:

כלי יקר על בראשית פרק-ה

כלי יקר: {א} זה ספר תולדות אדם. הרמב"ן פי' שחוזר לכל התורה, כי כולה ספר תולדות אדם. ורבינו בחיי פי' שהספר, דהיינו החכמה, עיקר תולדות האדם. ולי נראה שספר זה קאי על מה שנאמר ביום ברוא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו. כי ביום שנברא אדה"ר היה שלם ביצירה בכל המעלות האנושיות והיה משולל מכל מום וחסרון. כאומן הכותב על ספר כל הדברים שהוא צריך למלאכתו כך כתב הקב"ה על ספר כל המעלות שהיו באדם עד אשר מצדם היה בדמות אלהים, כדי ללמוד לדורות איך בחטאם גמלו רעה לנפשם שהיו כל הדורות הלוך וחסור מן אותן השלמיות כמ"ש (תהלים קלט.טז) גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו ימים יוצרו ולא אחד בהם ופסוק זה דרשו רז"ל (סנהדרין לח:) על יצירתו של אדה"ר, ולפי דרכם אומר אני שכך פירושו גלמי ראו עיניך שהיה נראה טוב בעיני הקב"ה ועל ספרך כולם יכתבו זה ספר תולדות אדם אשר עליו כתובים כל המעלות האנושיות אשר כללם הכתוב באמרו בדמות אלהים ברא אותו. אמנם ימים יוצרו ולא אחד בהם שיבואו הימים אשר לא יהיה בנולדים אפילו אחד מכל המעלות ההם כי ילכו הלוך וחסור מן אותו שלימות לפיכך מה יקרו רעיך אל אותן שהם ריעים למקום ב"ה והמה בדמות אלהים, יקרים המה בעיני כי אינן בנמצא.

דבר אחר, שיאמר כל זה על הבחירה האנושית כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וכלם מעשה האדם שנקראו תולדות וקורות, דומה כאילו הקב"ה מולידן כי הכל מאתו ית', החכמה והעושר והגבורה ואורך ימים, אמנם זה ספר, דהיינו המעשים טובים אשר מקורם מתוך הספר הם תולדות אדם. מתייחסים אחר האדם ואין להקדוש ברוך הוא חלק בהם כי מסר הקב"ה כל מעשה האדם בידו, ולא ה' פעל כל זאת ונעשה האדם בעל בחירה ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו. מה הקב"ה שליט על כל מעשיו כך האדם שליט בכל מעשיו ומזה הצד הוא בדמות אלהים. וזה שאמר גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו כארז"ל במסכת (נדה טז:) שמביאין הטפה לפני הקב"ה ואומרים אם זה הנולד חכם יהיה או טפש חלש או גבור עשיר או עני ואילו צדיק ורשע לא קאמר לפי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים זה שאמר גלמי ראו עיניך, שקודם יצירתו ראה הקב"ה מה תהא בגלמי כשמעמידים הטפה לפניו ועל ספרך כלם יכתבו, שכותבין על ספר כל עניניו אם יהיה גבור או חלש וכו' ואפילו ימים יוצרו. קוצבים לו כמה יחיה אמנם לא אחד בהם, כי חסר בספר זה אחד מן השלמות דאילו צדיק ורשע לא קאמר על כן לא נכתב על ספר שכותבין עליו מה יהיה משפט הילד ומעשהו לפיכך מה יקרו רעיך אל, שנעשו בדמות אלהים שליטים על כל מעשיהם וכאמור.

ספורנו על בראשית פרק-ה

ספורנו: {א} 'ה ספר תולדות אדם. זה ספור תולדות וקורות המין האנושי: בדמות אלהים עשה אותו. בעל בחירה לפיכך כשהכעיסו דורותיו לפני האל ית' נענשו: {ג} ויולד בדמותו כצלמו. שהיה צדיק מן הראשונים כי גם הבל לא הקריב עד שקדמו קין: {כב} ויתהלך חנוך את האלהים. התהלך בדרכיו להיטיב לזולתו בצדקה ותוכחת: {כט} זה ינחמנו. התפלל שזה ינחמנו בהמציאו מנוחה ממעשיהם כי מלת נח תורה מנוחה כמו ונוח מאויביהם:

שפתי חכמים על בראשית פרק-ה

שפתי חכמים: {א} ו שהרי כתיב זה ספר תולדות אדם ביום ברא וגו', משמע דביום שנברא היו לו תולדות ויהיה ביום ברוא דבוק עם תולדות אדם, ולא עם בדמות אלהים הבא אחריו, דאם לא כן ביום ברא למה לי, לא היה לו לומר אלא תולדות אדם בדמות אלהים עשה אותו סגי, ויחויב מזה שזה ספר תולדות אדם שב אל והאדם ידע את חוה אשתו ותלד את קין והבל: {ג} ז דקשה לרש"י והלא ביום שנברא הוליד, אם כן למה לא היו לו בנים עד עכשיו: {כב} ח ר"ל כיון דכתיב ויתהלך חנוך את האלהים, א"כ היה צדיק ולמה מת קודם זמנו, אלא שקל בדעתו היה וכו': {כח} ט דקשה לרש"י למה נאמר כאן טפי בן מבשאר תולדות ולא כתיב ויולד את נח, אלא בן לשון בנין: {כט} י אלא תרצה לפרש לשון נחמה, אין טעם השם נופל על שם נח, דקרא משמע דלכך נקרא נח משום זה ינחמנו, ונח אינו לשון נחמה ואין טעם השם נופל על השם, אלא היה לו לקרותו מנחם דאז הוי שפיר טעם השם נופל על השם, והא דלא קאמר יניח ממנו את מעשינו דהא עדיין לא ינוחו ממעשה ידיהם, דהא עדיין יצטרכו לחרוש ולזרוע ולדוש, לכן קאמר זה ינחמנו זה יניח ממנו את עצבון ידינו שלא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם, והא דהקדים עצבון ידינו למעשה ידינו שלא כמו שכתוב בקרא, י"ל דעצבון קאי על מה שהוציאה הארץ קוצים ודרדרים ומיד כשנולד נח פסקה מיד אותה קללה, אבל תיקון המחרישה לא היה אלא עד שגדל נח, משום הכי הקדים רש"י והורה בזה שכן ראוי להיות נמי בקרא וק"ל: {לב} כ הקשה מהר"ם יפה ז"ל אדרבא אם יהיו צדיקים יהיה הם ונשיהם יותר מעשרה והיו מגינים על כל העולם ולא היו צריכין לתיבות, שהרי כן פרש"י בפרשת וירא (לקמן י"ח ל"ב ד"ה אולי) גבי תפלת אברהם ועל פחות מי' לא ביקש שהרי דור המבול שמונה היו נח ובניו ונשיהם ולא הצילו, משמע שאם היו עשרה היו מצילין, (צד"ל), י"ל דעשרה צדיקים לא שיצילו שלא יבא מבול כלל, רק יצילו על עירם, וזה שאמר אטריח לעשות תיבות הרבה לכל יושב עירם, אבל המבול עכ"פ יבא לשטוף שאר העולם: ל והא דלא הספיק לו במה שאמר אם היה מוליד קודם ת"ק אם היו רשעים כו', אלא מפני שבזולת זה עדיין יש להקשות מה הרויח נח בהמתנתו דהא עדיין אם יהיו רשעים יאבדו, משום הכי צריך לטעם אחר כי מבן ת"ק ומעלה כל הנולדים לא יהיו בני עונשים ויועיל להם זכותו של נח שאף אם יהיו רשעים ינצלו בזכותו, משא"כ בשאר התולדות שלא הגיעו לעונשים ונאבדו במבול משום שלא היה להם זכות, ומשום הכי לא צריך אלא לתיבה אחת, אע"פ שלא היו בני עונשים לאו לצדיקים הם נחשבים ורק בזכותו ניצולו, משום הכי לא בנה לכל אחד מהם תיבה בפני עצמו וק"ל: מ (נח"י), וקשה דבפרשת חיי שרה (לקמן כ"ג א') פירש בת ק' שנה כבת כ' לחטא משמע דלאחר כ' שנה הוי בת עונשין, ועוד דוחק לומר דיעקב אבינו ע"ה ובניו דכל אחד מהם לא הגיע לימי ק"נ שנה, ואיך יעלה על הדעת לומר ששני חלקי חייהם לא יהיו בני עונשין וע"ש: נ וקשה, לחשוב יפת אחר שם, וי"ל שלא רצה להפסיק, (מהרש"ל):

בעל הטורים על בראשית פרק-ה

בעל הטורים: {ד} הנפלים. ג' במסורה אחד מלא ושנים חסרים הנפלים היו בארץ. חסר ושם ראינו את הנפילים. מלא בני ענק מן הנפלים. חסר וזהו סיחון ועוג כו' כדאיתא בנדה סיחון ועוג בני שמחזאי ועזאל ונפלו מן השמים בימי דור המבול לכן כתיב כאן הנפלים היו בארץ חסר: {ט} אלה תולדות נח. ד' דסמיכי אלה תולדות השמים. אלה תולדות נח אלה תולדות שם. אלה תולדות יעקב. בכולן פסל שלפניו אלה תולדות השמים פסל תהו ובהו. אלה תולדות נח פסל דורות שלפניו. אלה תולדות שם פסל בני חם ובני יפת. אלה תולדות יעקב פסל עשו ואלופיו: נח נח וגו'. ג' פעמים כתיב נח בפסוק שראה ג' עולמות ד''א שהיה משלשה שכל אחד הציל ג' בזכותו נח הציל ג' בניו שהם שם וחם ויפת דניאל הציל חנניה מישאל ועזריה בחלום איוב הציל שלשה רעיו אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי. ד''א נח לשמים נח לבריות נח לעליונים נח לתחתונים נח בעולם הזה נח בעולם הבא: תמים היה. הי''ה עולה למנין כ' לומר שהיה תמים בכל כ' דורות שמאדם עד אברהם אבל משבא אברהם לא נחשב תמים: את האלהים התהלך נח. ס''ת חכם וזה שנאמר ולוקח נפשות חכם: {יא} ותמלא הארץ. ב' דסמיכי הכא ואידך ותמלא הארץ אותם. שהארץ עצמה היתה מלאה מהם שהיו יולדות ששה בכרס אחד והיו נבלעים תחת הקרקע ואח''כ מבצבצים ועולים והכי נמי הארץ עצמה היתה מלאה חמס שהיה מפקיד כיסו אצל חברו ואפרסמון עמו והיה הנפקד מניח הכיס עם האפרסמון תחת הקרקע עם אוצרותיו והמפקיד בא בלילה ומריח האפרסמון ולוקח הכל: חמם. בגימטריא מי נח מלמד שפרע להם מדה במדה. חמס בגימטריא גיהנם מלמד שברותחין נדונו: {יג} ויאמר אלהים 'לנח קץ כל בשר. רמז לו לימי המבול שהם כמנין קץ מ''ם יום של מטר וק''ן של תגבורת: כי מלאה הארץ חמס מפניהם. בגימטריא גלוי עריות: והנני. ג' במסורה והנני משחיתם. והנני אומר לבנות בית בשילה. והנני מקוששת שנים עצים. אמר הקב''ה אני אמרתי לבנות שיהיה עולם בנוי וקלקלו מעשיהם. והנני משחיתם והנני מקוששת לומר לך שלא נשאר שום אילן עומד אלא כולם נתלשו: משחיתם. בגימטריא היא שלשה טפחים: משחיתם את הארץ. ר''ת מאה לומד לך שהשחית קומתן שהיתה גבוהה מאה אמה: {טו} וזה אשר תעשה. ב' רסמיכי הכא ואידך וזה אשר תעשה על המזבח לומר כשם שהמזבח מכפר כך אתה צריך לבנות מזבח לכפר עליו כשתצא: {טז} צהר. בגימטריא לאור האבן: ושלשים. ב' במסורה הכא ואידך ושלשים יסעו. רמז למ''ד שהדגלים נסעו כתיבה מרובעת ד''א שבזכות הדגלים נצולו. תעשה ואני סמך ואני לתעשה לומר שאני אסייעך בעשייתה שאלמלא כן לא היה יכול לעשות אותה: {יט} להחיות אתך זכר ונקבה מהעוף למינהו. רמז לו שהעוף ישכון אצלו וזש''ה וישלח את היונה מאתו מלמד שהיתה שכונה אצלו: להחיות אתך. בגימטריא לא טריפה ולא מחוסר אבר: {כא} ולהם. ג' במסורה הכא וגבי יוסף ולהם לכדם. ולהם ולגמליהם אין מספר. כמו גבי יוסף שאכל הוא לבדו והמצרים לבדם כך נח ובניו והחיות והבהמות כל א' לבדו לכל א' מאכלו וזה הוא ולהם ולגמליהם שהכניס זמורות לפילים ומאכל לגמלים וכן לכל מין ומין:

דעת זקנים על בראשית פרק-ה

דעת זקנים: {א} זה ספר תולדות אדם. שאפי' סרגול הספר, מסר לו הקב"ה, לאדם הראשון. ובת"כ מסיק, ואהבת לרעך כמוך, אמר רבי עקיבה, זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר, זה ספר תולדות אדם, גדול יותר. פי', אסיפיה דקרא קאי, בדמות אלהים עשה אותו, דמקרא דר"ע לא שמעינן, אלא דעלך סני לחברך לא תעביד, ובא בן עזאי ואמר, שאף אם הוא אינו חושש לכבוד עצמו, יש לו לחוש לכבוד חבירו, לפי שרואה דמות חבירו, ואינו רואה דמות עצמו, ולזה אמר, שמקרא זה כולל יותר, ממקרא דואהבת לרעך כמוך: {כח} ויולד בן. ולא כתיב ויולד את נח, כמו באחרים, רמז שממנו יבנה העולם, שכל העולם נחרב בימי המבול, והוא ובניו נשארו. ד"א מתושלח הצדיק, נתן לו עצה, שלא ימהר לקרוא לו שם, לפי שאנשי הדור מכשפים היו, ויהיו מכשפים אותו, אם ידעו שמו:

חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-ה

חומת אנ"ך: ה׳:צ״א א׳ בדמות אלהים עשה אותו. ס״ת תמהו שהמלאכים המה ראו כן תמהו לראות האדם כמ״ש רז״ל רבינו מהר״א מגרמיזא ז״ל בכ״י: ה׳:קי״ד א׳ ואיננו כי לקח אותו אלהים. בגימטריא והוא חנוך בן ירד זה מטטרו״ן המלאך. הנה בשמים עדי בגימטריא חנוך. ושהדי ע״ה בגימטריא זה מטטרו״ן. רבינו מהר״א מגרמיזא ז״ל בכ״י:

נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-ה

נחל קדומים: ו׳:קמ״ו א׳ ונח מצא חן. כל מי שאינו כועס מוצא חן ונח כשמו כן הוא נח ואינו כועס ולכן מצא חן כי נח אותיות חן. הרב ספר חרדים ז"ל: ו׳:קמ״ח א׳ נח איש צדיק. ישרן כמו דברי צדיקים ומתרגמינן פתגמין תריצין. איש צדיק גי' היש"ר. ד"א שהי' רגיל בתפלה כמו שנא' צדק לפניו יהלך וכמו שאמרו רז"ל לעולם יתפלל ואח"כ יצא לדרך שנאמר צדק לפניו יהלך ואח"כ וישם לדרך פעמיו מכלל שהתפלה נקראת צדק. אי"ש צדי"ק גי' תפלה. רבינו אפרים בפירושו כ"י. ואפשר לומר כמשז"ל ע"פ מי הקדימני עתידה בת קול להיות מתפוצצת בראש ההרים ולומר מי מל עד שלא נתתי לו בן מי עשה ציצית שלא נתתי לו בגד וכו' ונמצא שאין לאדם כלום אצל הבורא. ומיהו כתבו המפרשים שמי שהוא עושה המצוה בזריזות וחשק אינו בסוג מי הקדימני וסימניך זריזין מקדימי"ן למצות עכ"ד. ורבינו מהר"א מגרמיזא זצ"ל כתב נח איש צדיק ס"ת חשק. ובזה אפשר רמז אלה תולדות נח המעשים טובים של נח כמשז"ל עיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים וז"ש אלה המעשים טובים נקראו תולדות נח על שמו וכי תימא מאי אולמיה דנח הרי יש טענת מי הקדימני ואשלם והן נגרע מעבודתו ומה יצדק אנוש עם אל. לזה רמז נח איש צדיק ס"ת חשק דעבד עבודת ה' בחשק גדול ולכן אינו בסוג מי הקדימני. הלא מרא"ש בסד"ר דברתי בסגנון אחר. ועוד יש לרמוז איש צדיק תמים היה בדורותיו ר"ת גימטריא צבאות עם הכולל כי מנח יצאו צבאות והיה לעולם שארית: ב׳ במדבר רבה. מזרק אחד כסף מזרק זה נח שנזרק מדור המבול כסף על שם המצוה שנצטוה נקרא כסף שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. וצריך ביאור וכבר קדמו המפרשים. ולי הצעיר יש לפרש קרוב לדבריהם בסגנון אחר כמ"ש דנמחל לנח על שהקריב ואכל מהקרבן כמ"ש כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים אבל אדה"ר שלא הותר לו בשר לאכילה לא נתכפר. וז"ש במאמר מזרק אחד כסף מזרק זה נח שנזרק מדור המבול שלא היה הדין נותן שינצל כמשז"ל על פסוק נחמתי כי עשיתים ונח ולהכי קאמר שנזרק מדור המבול כלומר שהיה בכלל דור המבול והצלתו היה כדבר הנזרק ח"ו כסף על שם המצוה שנא' אך בשר וכו' כלומר שצפה הקב"ה שעתיד נח להקריב קרבן וכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים ויהיה לו כפרה ולכן ניצול וזה רמז במצוה אך בשר שהותר לו האכילה ומזה נמשך שהקריב וכהנים אוכלים וכו' ודוק היטב: ג׳ אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו. אפשר על פי מ"ש הרב האר"י זצ"ל כי מי שבא בגלגול יקרא בן והפעם הראשון הוא אב. גם כתב גורי האר"י זצ"ל דנח נתגלגל ביוסף הצדיק ומשה רבינו וז"ש ונח מצא חן בעיני ה'. ובכלל המציאות חן הוא אלה תולדות שגלגוליו שנים נח נח היו ביוסף שהוא איש צדיק ובמשה רבינו שהוא תמים מבחר המין האנושי. והוא היה בדורותיו שני דורות אחרות. ובלקוטי גאוני אשכנז הקדמונים כ"י ראיתי למה מצא חן שיצא ממנו אברהם שהיה בדור עשרים לאדה"ר וז"ש תמים היה בדורותיו היה גימטריא כ' וכתיב באברהם והיה תמים ויצאו ממנו ישראל דכתיב בהו תמים תהיה:

פירוש הרא"ש על בראשית פרק-ה

רא"ש על התורה: ה׳:קכ״ח א׳ ויתהלך חנוך את האלהים. שהיה סגור בין המלאכים וזהו שאמר איוב הנה בשמים עדי ושהדי במרומים. ע"די בגימטרייא חנ"וך ושה"די בגימטרייא מטט"רון מכאן שחנוך זה מטטרון: ה׳:קל״ה א׳ זה ינחמנו ממעשינו קבלה היתה בידם שלא תפסוק הקללה עד שיולד אדם מהול ונח נולד מהול אמרו זה ינחמנו. נמצא בשם ר' יהודה החסיד ז"ל שקודם שנולד נח לא היה להם פיסוק אצבעות והיו חורשים בידיהם ונח נולד בחילוק אצבעות ולא היה בו כח לחרוש בידיו וזה שאחז"ל מחרישות תקן להם: ב׳ זה ינחמנו לפי שנתקללה הארץ בעבור אדם הראשון כשמת היה נח במקום אדם והוא הפסיק הקללה והכי איתא גם בפסיקתא דר' אליעזר:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-ה

ברטנורא: ה׳:קכ״ט א׳ זה ינחמנו ממעשנו וכו' קשה לפי הפשטה וכי נביאים היו שזה עתיד להניח להם. וי"ל לפי שכתוב ארורה האדמה בעבורך וכו' עד שובך אל האדמם דמשמע כשימות אדם הראשון תבטל זאת הגזרה וכשנולד נח כבר מת אדם וצא וחשוב שנותיו ותמצאם כלין כ"ו שנה קודם לידת נח ולפי שהוא היה הראשון שנולד אחר מיתתו של אדם לכך אמרו עליו זה ינחמנו ממעשנו וכו':

גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-ה

גור אריה: ה׳:ק״ח א׳ ומגיד ביום וכו'. בב"ר (ר' כד, ז). דאם לא כן למה צריך למכתב "ביום ברא אלקים את אדם". אך קשה שהרי כתב לך (פסוק ב) "זכר ונקיבה בראם וגו'", ואם כן קאי "ביום ברא אלקים" על "זכר ונקיבה בראם", ומנלן לומר שביום שנבראו הולידו, והרא"ם פירש ד"ביום ברא אלקים את האדם" דבוק עם "זה ספר תולדות אדם" הכתוב לפניו, וכן פירושו - "זה ספר תולדות - ביום ברא אלקים את האדם", ולמדך ביום שנברא הוליד. ועדיין קשה מנא לן ד"ביום ברא אלקים" דבוק אל "ספר תולדות אדם", ויראה דלא יתכן לומר כמשמעו "ביום ברא אלקים את האדם וגו' זכר ונקיבה", דאם כן למה יכתוב "ביום ברא אלקים", דפשיטא ביום שבראם - זכר ונקיבה בראם, דאיך יעלה על דעתך שקודם יום הבראם או אחר הבראם זכר ונקיבה בראם, והוי למכתב 'זה ספר תולדות אדם זכר ונקיבה ברא אותם וגו'', אלא דפרושו "זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלקים אדם", כלומר שהולידו ביום ברא אלהים את האדם: ה׳:ק״ט א׳ עד כאן פירש מן האשה. דאין לומר שלא פירש מן האשה ק"ל שנה רק שלא הוליד עד ק"ל שנה (קושית הרא"ם), דהא למעלה אמרינן (ד, כה, אות לא)שהוסיף לו תאוה על תאוותו כדי שיוליד תולדות, ומאחר שהיה רוצה שיוליד אם כן בודאי אם ידע אשתו היה מוליד, רק עד כאן פירש מן האשה: ה׳:קל״ה א׳ שממנו נבנה העולם. דאם לא כן למה שינה למכתב כאן "בן" יותר מבשאר תולדות, אלא שממנו נבנה העולם. ודע כי לשון "בן" הוא בכל מקום לשון בנין, לפי שהבן הוא בנינו של אביו, ואף לשון "בת" שרשו 'בנת', אלא שהנו"ן מובלעת. וראיה לזה כאשר יאמר בכינוי יאמר 'בתך' בתי"ו בדגש, להבלעת נו"ן, ולשון "רבות בנות" (משלי לא, כט), כך כתב הראב"ע בפירוש (להלן טז, ב), לכן דרשו (תנחומא בראשית, יא) כאן לשון בניין הוא: ה׳:קל״ו א׳ ינח ממנו עצבון ידינו וכו'. ולפי זה "ממעשינו" שכתוב אחריו צריך לפרש כך; זה יניח ממנו עצבון ידינו, שנהיה נחים ממעשינו ומעצבון ידינו. דאם לא כן איך יתפרש "ממעשינו", כי 'יניח ממנו' משמע שיהיה הנחה למעשינו או לעצבון ידינו, וכאשר יאמר "ממעשינו" במ' או "מעצבון ידינו" משמע שיניח אותנו מן העצבון עד שנהיה אנחנו מסולקים ממנו, והוא דבר והפכו, כי בלשון האחד משמע ההנחה הוא על האדם, ובלשון השני משמע ההנחה על המעשה, לכך צריך לפרש כך - זה ינח ממנו עצבון ידינו עד שנהיה אנחנו נחים ממעשינו. ומה שאמר 'זה ינח ממנו עצבון ידינו' ולא אמר 'זה ינח ממנו מעשינו' (קושית הרא"ם), כי כאשר יאמר "מעשינו" סתם אין הוכחה שהוא לרעה אלא אם כן כתוב אצלו "מעצבון ידינו", דאפשר "מעשינו" הוא לטובה, לכך נקט (הפירש) [המפורש] דהוא "מעצבון ידינו" שהוא מבואר לרעה, כך דעת רש"י:ואומר אני שדעת רז"ל אינו כן, דבמדרש רבה (ב"ר כה, ב) אמרו - לא השם הוא המדרש ולא המדרש הוא השם, לא היה צריך קרא למימר [אלא נח] זה יניחנו, או נחמן (לאמר) זה ינחמנו, אלא בשעה שברא הקב"ה העולם השליטו לאדם הראשון על הכל, הפרה נשמעת לחורש, והתלם לחורש, וביום שחטא המרידו, וכיון שעמד נח - נחו, נאמר כאן ניחה ונאמר (שמות כג, יב) "למען ינוח וכו'". נראה כפי מדרשם ז"ל כי "ינחמנו" הוא כמשמעו, וכן פירוש הכתוב "ויקרא שמו נח" על שם הנחה "לאמר זה ינחמנו ומעצבון ידינו וכו'", ולשון נחמה הוא הנחה, כי כאשר האדם מנוחם - הוא לו הנחה, לכך אמר הכתוב "ויקרא שמו נח לאמור זה ינחמנו", פירוש כי הוא ינחם אותנו, וזהו הנחה, לכך קרא שמו "נח". אלא מפני שקשה למה לא כתב הלשון בשוה לגמרי - 'ויקרא שמו נחמן לאמור זה ינחמנו', או 'זה ינחנו ממעשינו' ולפיכך תרצו בזה שלכן כתיב כך לדרוש לשון נח - שהתלם והפרה נחו, לפיכך כתיב "ויקרא את שמו נח" דהיינו שלכל היה הנחה, ומפרש אחריו לאמר "זה ינחמנו וגו'": ה׳:קל״ט א׳ כבש הקב"ה מעיינו וכו'. וקשיא תינח דכבש מעיינו עד ת"ק אם יהיו רשעים, אבל שמא יהיו צדיקים למה כבש מעיינו עד ת"ק, ואין לומר דמשום רשעים הוצרך לכבוש מעיינו עד ת"ק, דאם כן למה הוצרך לומר 'ואם יהיו צדיקים יהיה צריך להרבה תיבות', תיפוק ליה משום שהיו רשעים בלבד היה כובש מעיינו, אלא משום רשעים לבד לא היה כלום, ונראה לומר דודאי עיקר הטעם דכבש מעיינו בשביל שלא יוליד רשעים, אך הוקשה דשמא יהיו צדיקים, ולעולם מדת הטובה יותר ממדת הרע (סוטה יא. ), והיה ראוי שיהיה מכריע שמא יהיה צדיק נולד - לחשש שמא יהיה רשע, לפיכך קאמר דאף אם יהיו צדיקים יש בזה קצת רע, דצריך לעשות הרבה תיבות, ולפיכך לא היה ראוי להכריע:ובמדרש רבה (ב"ר כו, ב) 'ר' יודן אומר מה טעם שכל הדורות הולידו למאה ונח לת"ק, אמר הקב"ה אם רשעים הם יאבדו במבול (ויהיו) [ויהיה] רע לצדיקים, ואם צדיקים הם אטריח כו', ר' נחמיה אומר אפילו יפת הגדול לא היה ראוי לעונש עד שנתיים אחר המבול' עד [כאן]. ולדעת רש"י צריך לומר דר' יודן ור' נחמיה לא פליגי, שהרי רש"י חבר שתי הדעות יחד. והרא"ם תירץ דפליג ר' נחמיה אדר' יודן, דלר' נחמיה לא היה טעם שכבש הקב"ה מעיינו רק בשביל ספק רשעים שמא יהיו רשעים, אבל בשביל שיהיו צדיקים ויצטרך לכמה תיבות לא חייש. ודוחק גדול הוא דבשביל טעמא יתירה שנתן ר' יודן שאם יהיו צדיקים יצטרך לתיבות הרבה - יהיה חולק עליו, אבל בודאי ר' נחמיה פליג, כי לדעת ר' יודן כדי שלא יולד הרבה בנים כבש השם מעיינו, ואחר שהתחיל להוליד אם היו לו בנים רשעים היו בני עונשין ולא מהני כבוש מעיין, רק שלא יהיו לו הרבה בנים. ואלו ג' בנים - זכות נח וזכותן גרם שלא חטאו, ואם לאלו שלשה עמד זכותן - לא עמד זכותן להרבה בנים. ולדעת ר' נחמיה היה כובש מעיינו כדי שלא יהיה אפשר שהגדול בבניו בן עונשין. ורש"י כתב אליבא דר' נחמיה, כי אף לר' נחמיה צריך לומר שאם היה לו בנים רשעים היה רע לצדיק, דאם לא כן יוליד בנים מיד ואף אחר שיהיה בן ת"ק, ואז אותן שנולדו אחר שהיה בן ת"ק לא יהיו בני עונשין, אלא שהיה רע לצדיק כדלעיל, ולא קשיא:ומה שאמר שקודם מתן תורה לא היה ראוי לעונש אלא אם כן היה בן ק', יש להקשות למה נענשו ער ואונן בידי שמים (להלן לח, ז-ט) ולא היו בני מאה, ויש לתרץ שבית דין של מעלה אין מענישין, אבל עונש הקבוע לחטא שהמוציא שכבת זרע לבטלה עונשו מיתה בידי שמים כדאיתא בפרק כל היד (נדה יג. ), וכיון שאין צריך דין, שזה דינו קבוע, חייב מיתה. דאם לא כן אחר מתן תורה בית דין של מעלה עד כ' שנה אין מענישין (שבת פט ע"ב) - אם אוכל חלב לא יהא חייב מיתה בידי שמים או כרת, אלא כמו שאמרנו: ב׳ והלא יפת הוא הגדול. כמו שהוכיח לקמן בפרשת נח גבי "אחי יפת הגדול" (להלן י, כא):

העמק דבר על בראשית פרק-ה

העמק דבר: ה׳:ק״ז א׳ זה ספר תולדת אדם. הליכות ימי חיי אדם נקרא תולדות בכ״מ. אמנם זה המקום משונה דכתיב זה ספר. ומשמעו שמספר הכתוב איך שנעשה עמו בעת שנולד ובאותו יום שהשנוי שנעשה בו משעה שנולד עד סוף היום הרי הוא כספר שלם שנמשך שנויים כאלה הרבה שנים. וכ״ז בא ללמד חכמה ומוסר כמה יוכל האדם להתקלקל ביום אחד. והיינו דתני׳ בת״כ פ׳ קדושים זה ספר תולדות אדם ב״ע אומר זה כלל גדול בתורה: ב׳ ביום ברא אלהים אדם. כפי הראוי מדרך הלשון הכי מיבעי ביום ברא אלהים אותו. שהרי עדיין לא נקרא אדם עד שמגיע למקרא הסמוך דכתיב ויקרא את שמם אדם. אלא בא ללמד שבאותה שעה שנוצר היה אדם גם עד שלא נקרא בשם. והיינו משום שאז. ג׳ בדמות אלהים עשה אתו. הצלם שלו הי׳ במעלת אלהים שכל הטבע הי׳ כלול בו. ע״כ היה שמו אדם מלשון דמות. ולא נצרך אז לברכה כמו שהי׳ כך לדורות דבכ״מ שהי׳ למעלה מהליכות הטבע א״צ לברכה כמ״ש בכ״מ: ה׳:ק״ח א׳ זכר ונקבה בראם. ואח״כ נבראת האשה. ואז. ב׳ ויברך אתם. הוצרכו לברכה לפו״ר שהוא הליכות עולם בטבע שטעון ברכה. ואמר עוד. ג׳ ויקרא את שמם אדם. הגיע לבחינה אחרת שאח״כ הוצרך להקרא בשם אדם. ולא כמקודם שלא היה לו שם מיוחד יען שהיה צלם ודמות אלהים שכל הטבע היה כלול בו. ואח״כ כשירד ממדרגתו נכלל עם הנקבה ויחד נקראו בשם אדם. כי לא יוכל עוד להיות רק למעלה מן הטבע. וג״ז בא ללמד לאדם דעת כי הנהו הולך ואיננו בטוח להיות תמיד על מצב א׳ לכן עיניו תחזינה מישרים ללכת באורח חיים למעלה למשכיל: ה׳:ק״ט א׳ ויולד בדמותו. היינו בדמות אדם. ולא בדמות אלהים שהרי בשעה שהוליד לא הי׳ אז בדמות אלהים: ב׳ כצלמו. קאי על הנולד כפי הצלם שהיה על שת שהוא המזל כך היה כח שת בעצמו. וכך הוא כל אדם הנושא צלם אלהים כפי כח הצלם שנותן הקב״ה כך טבע הולד הנוצר מסיבת אב ואם מש״ה לא כתיב ויולד בצלמו כמו דכתיב לעיל נעשה אדם בצלמנו. דשם מאמר ה׳ הבורא את האדם ואת צלמו. משא״כ אדם אינו מוליד את הצלם אלא הקב״ה נעשה שותף עם או״א. והוא ית׳ הנותן את צלם: ג׳ ויולד בנים ובנות. ולא פירשן הכתוב כמו קין והבל ושת שנתפרשו בשביל שהיו שלשה אופני אנשים נבדלים זמ״ז. משא״כ שארי הבנים זה הולך בדרך קין וזה הולך בדרך הבל וזה בדרך שת: ה׳:קי״א א׳ אשר חי. הוא מיותר. וכקושית הגמ׳ יומא ס״פ בא לו. על המקרא שנות חיים. וכי יש שנים שאינם של חיים. אלא באשר שחיות האדם שהוא שלימותו כמ״ש לעיל ב׳ ז׳. תלוי בדעת האדם. מה שאינו בבהמה. וכל אדם אינו מגיע לשלימותו זה משעה שנוצר. אפילו אדם הראשון עד שלא אכל מעץ הדעת לא הגיע לזה הדעת אלא שהיה רוה״ק מפעמתו שהוא הרבה יותר מדעת אנושי. אבל בשעת סלוק רוה״ק ממנו לא היה אלא כבהמה. וכמו שהיתה חוה קודם שאכלה מעה״ד כמ״ש לעיל מש״ה היה עולה עה״ד דלא נחשב חיות האדם אלא משעה שהגיע לדעת אנושי מש״ה כתיב באדה״ר אשר חי דנחשב כל ימיו משעה שנוצר בכלל שניו אשר חי. דמכ״מ בכח יצירתו הי׳ אותו הדעת אלא שלא יצא לאור (וע״ע מ״ש להלן כ״ה ז׳): ב׳ תשע מאות שנה ושלשים שנה. הנה פעם כתיב בתורה מספר השנים המרובים תחלה ופעם כתיב להיפך ואין דבר ריק בתורה. ולפי הנראה. בכ״מ שהיה אותו איש רב פעלים בחייו כתיב מספר המרובה תחל׳ ואח״כ המועט להורות כי במעט השנים האחרונות ג״כ פעל ועשה בחייו ורשומים היו. משא״כ מי שלא עשה בזקנותו מאומה כתיב להיפך. זהו בדרך כלל. אמנם יש פרטים יוצאים מן הכלל. ובאו לדרשה כמו בשני חיי שרה דכתיב מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים והדרש בת עשרים כבת ז׳ לנוי כו׳ והדרש אינו מדכתיב שלש פעמים שנה שהרי כתיב הכי בחיי ישמעאל ג״כ. אלא מדהקדים הכתוב מספר המרובה תחלה והרי בזקנתה לא עשתה מאומה. אלא לדרשה וכן בשארי מקומות: ה׳:קכ״ח א׳ ויתהלך חנוך את האלהים. כך היה רגיל להיות דבוק ושקוע באהבת ה׳: ב׳ ויולד בנים ובנות. היה עוסק גם בפו״ר כדי לקיים המין (כמ״ש לעיל ד׳ כ״ו) ולא כב״ע שאמר אפשר לעולם להתקיים ע״י אחרים: ה׳:ק״ל א׳ ויתהלך חנוך וגו׳. פעם א׳ היה מתבודד ומשקיע עצמו באהבת ה׳ עד שהגיע לעלות לרקיע: ב׳ ואיננו. נאבד ונעלם מבני דורו: ג׳ כי לקח אתו אלהים. באשר חפשו אתו כמו שאמרו בני הנביאים על אליהו פן נשאו רוח ה׳ וישליכהו באחד ההרים וגו׳ ע״כ הודיע הכתוב כי באמת לקח אותו אלהים: ה׳:קל״ה א׳ זה ינחמנו. א״ת מלשון תנחומין. ורש״י דחה דא״כ שם נח אינו טפל יפה על הלשון להכי פירש מלשון נחת. ולפ״ז אינו מדויק לשון זה ינחמנו. ובל״ז יש להתבונן בכל א׳ מהפירושים. דתנחומין לא שייך אלא על הרעה שנשתיירה במקומה. ולא על מעשינו ועצבון ידינו שנשתנה בימי נח. ולהיפך שם נחת לא שייך על האדמה אשר אררה ה׳. שהרי לא נחו מקללה זו גם אחר המבול. אלא נראה דבשם נח נכלל שני השרשים לשון נחם ולשון נחת. ומש״ה נקרא נח בחסרון אות השלישי למען יהא נכלל בו שני השרשים. ופי׳ זה ינחמנו ג״כ בשתי הוראות. מלשון יניח לנו כפרש״י: ב׳ ממעשנו ומעצבון ידינו. שהיה קשה על למך הצדיק לראות מעשה בני דורו הרשעים ולא יכול להושיע וראה ברוה״ק שבימי בנו ינוחו מרשעות כאלה. וזהו ממעשינו ועוד באשר נשתנה דרך כל בשר וטבעו כמו שיבואר להלן ו׳ י״ב. וע״כ לא יכלו להשתמש בבהמת הארץ כפי הטבע. וא״כ היו מוכרחים לעמול הרבה בידיהם. וראה ברוה״ק שבימי נח ישוב הטבע למקומה. וזהו משמעות ומעצבון ידינו. ואח״כ פי׳ הכתוב מלשון תנחומין: ג׳ מן האדמה אשר אררה ה׳. דאע״ג שלא נשתנה הדבר לטוב גם אחר המבול. אבל הי׳ להם תנחומין שע״י זה חדלו מלחטוא הרבה אחר המבול. וכמאמר ה׳ עוד כל ימי הארץ קיץ וחורף. וכמש״כ במקומו. משא״כ לפני המבול לא הית׳ הקללה לתועלת לרשעים שלא שבו מדרכם וא״כ לא הי׳ כדאי לצדיקים לסבול קללת האדמה:

תורה תמימה על בראשית פרק-ה

תורה תמימה: ה׳:ק״ב א׳ זה ספר וגו'. אמר ריש לקיש, וכי ספר היה לו לאדם הראשון, אלא מלמד שהראה לו הקב"ה לאדה"ר דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו א) וע' באדר"נ פ' ל"א הובא בענין זה הפסוק דתהלים גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו. ונראה דהוצרכו לאותו הפסוק משום דאי רק מפסוק שלפנינו זה ספר, הי' אפשר לומר דרק לספירת דברים בעלמא הוא דאתא וכמ"ש כה"ג בגיטין כ' ב' יעו"ש. וע' באגדה דב"מ פ"ה ב' שאמר אחד מן החכמים לדידי חזי לי ספרא דאדה"ר וכתוב בי' וכו', וכפי הנראה נסמך מאמר זה על אגדה זו שלפנינו אשר כנראה היתה מקובלת לחז"ל ונשתמשו בה ע"ד הציור. .(ע"ז ה' א') ב׳ זה ספר וגו'. תניא, רבי עקיבא אומר, ואהבת לרעך כמוך (פ' קדושים) כלל גדול בתורה, בן עזאי אומר, זה ספר תולדות אדם – כלל גדול מזה ב) ר"ע רומז למ"ש באגדה דשבת ל"א א' בההוא עובד אלילים שבא לפני הלל שילמדנו כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת, אמר לו, מה דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה ואידך פירושא היא וכו', והכונה דכמו שעליך שנוא זה שיעבור על דבריך כך לא תעבור אתה על מצות ה' שבאת ללמוד תורתו, וזה הוא יסוד התורה, ואידך פירושא דמילתא לדעת איזה דבר שנוא לפני הקב"ה זיל גמור, וזו היא כונת ר"ע כאן ע"ד הדרש וצחות הלשון. ומה שנראה לו להסמיך זה הדרש על זה הלשון הוא משום דבפשיטות קשה הענין לצוות על אדם שיאהב את חבירו כמו שאוהב את עצמו, מפני שזה דבר הנמנע מצד הטבע, וגם ר"ע בעצמו ס"ל (ב"מ ס"ב א ) חייך קודמין לחיי חברך, ולכן דריש שאהבה זו פירושה העדר השנאה והיינו שלא יעשה כנגד רצונו, ואם לאדם כן, מכש"כ להקב"ה. ובן עזאי מוסיף, דמדברי ר"ע שמעינן רק מה דעלך סני לחברך לא תעביד, וא"כ משמע דמי שאינו חושש לכבוד עצמו אינו דרוש לחוש גם על כבוד אחרים, על זה אומר, זה ספר תולדות אדם בדמות אלהים עשה אותו, הנה אין ראוי לאדם להקל בכבוד זולתו לא רק משום דעלך סני אלא גם משום שנברא בדמות אלהים ואם מיקל בכבודו הוי כמיקל בדמות היוצר. ובמק"א הארכנו עוד בענין זה. .(ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד) ה׳:ק״ג א׳ זכר ונקבה בראם. רבי אבהו רמי, כתיב זכר ונקבה בראם וכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם, הא כיצד ג) דהלשון זכר ונקבה בראם משמע דמתחלת ברייתם תרי הוו. , בתחלה עלה במחשבה לברוא שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד ד) בעירובין י"ח ב' הובא בענין זה הפסוק כי בצלם אלהים עשה את האדם (א' כ"ז), ובכתובות ח' א' הובא הפ' ויברא אלהים את האדם בצלמו (שם) ואין נ"מ בציוני המקראות, וע' מש"כ לעיל בפסוק הנזכר. .(ברכות ס"א א') ב׳ זכר ונקבה בראם. מעשה בתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים והכניסן בע"ב בתים ואמר לכל אחד כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד והסכימו כולם לדעה אתת וכתבו לו זכר ונקבה בראו ה) דבראם משמע שני גופין ברא כל אחד זכר ונקבה, וע' בירושלמי מגילה פ"א ה"ט ובפי' קרבן עדה, ודבריו צ"ע. ובדבר תכונת זה המלך תלמי וכונתו בהעתקת התורה בארנו בר"פ בראשית, יעו"ש. .(מגילה ט' א') ג׳ זכר ונקבה בראם. תני, בית הלל אוסרים, לא יבטל אדם מפו"ר אלא אם כן יש לו בנים זכר ונקבה, שנאמר זכר ונקבה בראם ו) ודעת בית שמאי דבעינן שר זכרים דילפינן ממשה דהיו לו שני בנים זכרים, אליעזר וגרשום, ופירש מן האשה, ומפשטות לשון הגמרא משמע דב"ה ס"ל זכר ונקבה דוקא אבל לא שני זכרים וכדמשמע מלשונם ילפי מברייתו של עולם, והיינו משום דמהם תוצאות לתולדות בני אדם, אבל בירושלמי כאן פ"ה ה"ו מבואר דב"ה מקילין דסגי בזכר ונקבה, משמע דכש"כ שדי בשני זכרים. ומה שראה הירושלמי לפרש כן הוא משום דאל"ה הלא הוו ב"ש מקילין, וא"כ הלא הו"ל למתני פלוגתתם זאת במס' עדיות בין קולי ב"ש וחומרי ב"ה. ונראה דזו היא כונת רש"י כאן שכתב בדברי ב"ש שני זכרים, אבל לא זכר ונקבה, עכ"ל, והוא כירושלמי, ומה שתפס לפרש כירושלמי צ"ל משום דבבבלי אין הענין מבורר וסמכינן אירושלמי. ואמנם לדינא כתבו הפוסקים כפי המשמעות מבבלי בדברי ב"ה, וע' באה"ע סי' א' ס"ה וצ"ע. .(יבמות ס"א ב') ד׳ ויקרא את שמם אדם. א"ר אלעזר, כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם ז) וגירסא אחרת כל יהודי, והנוסחא שלפנינו נראה עיקר, יען דהענין שייך למין האנושי בכלל. .(שם ס"ג א') ה׳:ק״ד א׳ ויולד בדמותו כצלמו. א"ר ירמיה בן אלעזר, כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנדוי הוליד רוחין ושדין ולילין, שנאמר ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו, מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד ח) הרמב"ם במורה פ"ז מראשון ביאר ענין אגדה זו דהכונה שהוליד רוחין ושדין ולילין היינו רק גופים הדומים לאנשים אבל בלא הדעת השלמה וכמו הקופים, והוכיח שם, דהלשון צלם ודמות כולל גם שלמות הדעת הראויה לבן אדם, יעו"ש. ונ"ל ראי' לדבריו ממ"ש בסנהדרין ק"ט א' בענין אנשי דור הפלגה שנחלקו לשלש כתות וכו', זו שאמרה נעלה וכו' נעשו קופין ורוחין ושדין ולילין, הרי דכל הני ענין אחד הוא עם קופים. וענין הנדוי הוא משך הזמן שגער בו הקב"ה מחטא אכילתו מעץ הדעת עד שנתפייס לו. וטעם הדיוק בדרשא זו נראה מדלא כתיב ויולד את שת בדמותו כצלמו, דהא מקריאת השם כבר סיפר בפרשה הקודמת, עיין בזה. .(עירובין י"ח ב') ב׳ ויולד בדמותו כצלמו. מלמד שנולד שת מהול ט) ואדה"ר נולד מהול כמבואר לעיל א' כ"ז [אדר"נ פ"ב] ה׳:ק״ל א׳ זה ינחמנו. תניא, צדיק בא לעולם טובה באה לעולם, שנאמר זה ינחמני ממעשנו ומעצבון ידינו י) מבואר במדרש רבה ובפירש"י ענין העצבון מן האדמה, שעד נח היתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים וכשנולד נח נחה הארץ. ומה שמדייק רש"י להכריח פירושו בזה ינחמנו דאל"כ הו"ל לקרא אותו מנחם [אז נחם], אפשר לומר דאמנם כן הוא שכונת הקריאה היתה לשם מנחם או נחם, אך מצינו בשמות שהברתם מתקצרת, כמו ותקרא את שמו ראובן כי ראה ה' בעניי, וכ"כ רש"י ביומא י' א דבשמות הוי גם אות אחת שורש בתיבה, וכן מצינו בקדושין נ"ו ב' דרשו הפ' דפ' תצא פן תקדש – פן תוקד אש, הרי דדריש באות שי"ן לבדו שם אש, ועוד כהנה. .(סנהדרין קי"ג ב') ה׳:קל״ג א׳ את שם וגו'. תניא, שם קטן שבכולם היה אלא דרך חכמתם חשיב להו. תדע, דכתיב ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת, כמה שם גדול מחם שנה וחם גדול מיפת שנה, נמצא שם גדול מיפת שתי שנים וכתיב (פ' נח) ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ וכתיב (שם) ואלה תולדות שם שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול, וכי בן מאת שנה והלא בר מאה ותרתין שנין הוי אלא דרך חכמתם חשיב להו יא) וכן מבואר דשם הי' קטן מיפת לקמן בפ' נח (י' כ"א) ולשם יולד גם הוא אחי יפת הגדול, ומה שלא יליף מאותו הפסוק עיין מש"כ שם. וענין החכמה יתרה שהיתה בשם הוא ע"פ המבואר במדרשים שנולד מהול ושייחד הקב"ה את שמו עליו דכתיב ר"פ תולדות ויאמר ה' לה ודרשינן ע"י שם, ושאברהם עתיד לצאת ממנו ושימש בכהונה גדולה כדכתיב בי' והוא כהן לאל עליון וביהמ"ק נבנה בתחומו כדכתיב וישכן באהלי שם, והחזיק ישיבות והרביץ תורה לדעת את דרכי ה' ומצותיו [ע' רמב"ם פ"ד מעבודת כוכבים]. וקצת צ"ע דמאידך גיסא יש ראי' לכאורה דשם הי' גדול בשנים מיפת, והוא לפי מה דאיתא בכ"מ שהי' כהן וכמש"כ בפ' לך והוא כהן וגו', ואיתא בזבחים קי"ב ב' עד שלא הוקם המשכן היתה העבודה של כהנים בבכורים, וא"כ הלא הי' בכור, ואולי מפני רוב מעלותיו שהיו בו כמש"כ הכריע את יחס הבכורה של אחיו ושמש הוא בכהונה, וצ"ע. – ויש להעיר מה שהקדים חם ליפת, דאם דרך חכמתם חשיב להו הלא הי' חם גרוע מכולם כמבואר ס"פ נח, ואולי הקדים רק את שם לכולם מפני חכמתו המופלגה כמש"כ, משא"כ ערך חכמתו של יפת לגבי חם לא היתה די עד שתכריע מעלת הבכורה של חם. .(שם ס"ט כ')

הרחב דבר על בראשית פרק-ה

הרחב דבר: ה׳:ק״ז א׳ זה ספר תולדת אדם. הליכות ימי חיי אדם נקרא תולדות בכ״מ. אמנם זה המקום משונה דכתיב זה ספר. ומשמעו שמספר הכתוב איך שנעשה עמו בעת שנולד ובאותו יום שהשנוי שנעשה בו משעה שנולד עד סוף היום הרי הוא כספר שלם שנמשך שנויים כאלה הרבה שנים. וכ״ז בא ללמד חכמה ומוסר כמה יוכל האדם להתקלקל ביום אחד. והיינו דתני׳ בת״כ פ׳ קדושים זה ספר תולדות אדם ב״ע אומר זה כלל גדול בתורה: ב׳ ביום ברא אלהים אדם. כפי הראוי מדרך הלשון הכי מיבעי ביום ברא אלהים אותו. שהרי עדיין לא נקרא אדם עד שמגיע למקרא הסמוך דכתיב ויקרא את שמם אדם. אלא בא ללמד שבאותה שעה שנוצר היה אדם גם עד שלא נקרא בשם. והיינו משום שאז. ג׳ בדמות אלהים עשה אתו. הצלם שלו הי׳ במעלת אלהים שכל הטבע הי׳ כלול בו. ע״כ היה שמו אדם מלשון דמות. ולא נצרך אז לברכה כמו שהי׳ כך לדורות דבכ״מ שהי׳ למעלה מהליכות הטבע א״צ לברכה כמ״ש בכ״מ: ה׳:ק״ח א׳ זכר ונקבה בראם. ואח״כ נבראת האשה. ואז. ב׳ ויברך אתם. הוצרכו לברכה לפו״ר שהוא הליכות עולם בטבע שטעון ברכה. ואמר עוד. ג׳ ויקרא את שמם אדם. הגיע לבחינה אחרת שאח״כ הוצרך להקרא בשם אדם. ולא כמקודם שלא היה לו שם מיוחד יען שהיה צלם ודמות אלהים שכל הטבע היה כלול בו. ואח״כ כשירד ממדרגתו נכלל עם הנקבה ויחד נקראו בשם אדם. כי לא יוכל עוד להיות רק למעלה מן הטבע. וג״ז בא ללמד לאדם דעת כי הנהו הולך ואיננו בטוח להיות תמיד על מצב א׳ לכן עיניו תחזינה מישרים ללכת באורח חיים למעלה למשכיל: ה׳:ק״ט א׳ ויולד בדמותו. היינו בדמות אדם. ולא בדמות אלהים שהרי בשעה שהוליד לא הי׳ אז בדמות אלהים: ב׳ כצלמו. קאי על הנולד כפי הצלם שהיה על שת שהוא המזל כך היה כח שת בעצמו. וכך הוא כל אדם הנושא צלם אלהים כפי כח הצלם שנותן הקב״ה כך טבע הולד הנוצר מסיבת אב ואם מש״ה לא כתיב ויולד בצלמו כמו דכתיב לעיל נעשה אדם בצלמנו. דשם מאמר ה׳ הבורא את האדם ואת צלמו. משא״כ אדם אינו מוליד את הצלם אלא הקב״ה נעשה שותף עם או״א. והוא ית׳ הנותן את צלם: ג׳ ויולד בנים ובנות. ולא פירשן הכתוב כמו קין והבל ושת שנתפרשו בשביל שהיו שלשה אופני אנשים נבדלים זמ״ז. משא״כ שארי הבנים זה הולך בדרך קין וזה הולך בדרך הבל וזה בדרך שת: ה׳:קי״א א׳ אשר חי. הוא מיותר. וכקושית הגמ׳ יומא ס״פ בא לו. על המקרא שנות חיים. וכי יש שנים שאינם של חיים. אלא באשר שחיות האדם שהוא שלימותו כמ״ש לעיל ב׳ ז׳. תלוי בדעת האדם. מה שאינו בבהמה. וכל אדם אינו מגיע לשלימותו זה משעה שנוצר. אפילו אדם הראשון עד שלא אכל מעץ הדעת לא הגיע לזה הדעת אלא שהיה רוה״ק מפעמתו שהוא הרבה יותר מדעת אנושי. אבל בשעת סלוק רוה״ק ממנו לא היה אלא כבהמה. וכמו שהיתה חוה קודם שאכלה מעה״ד כמ״ש לעיל מש״ה היה עולה עה״ד דלא נחשב חיות האדם אלא משעה שהגיע לדעת אנושי מש״ה כתיב באדה״ר אשר חי דנחשב כל ימיו משעה שנוצר בכלל שניו אשר חי. דמכ״מ בכח יצירתו הי׳ אותו הדעת אלא שלא יצא לאור (וע״ע מ״ש להלן כ״ה ז׳): ב׳ תשע מאות שנה ושלשים שנה. הנה פעם כתיב בתורה מספר השנים המרובים תחלה ופעם כתיב להיפך ואין דבר ריק בתורה. ולפי הנראה. בכ״מ שהיה אותו איש רב פעלים בחייו כתיב מספר המרובה תחל׳ ואח״כ המועט להורות כי במעט השנים האחרונות ג״כ פעל ועשה בחייו ורשומים היו. משא״כ מי שלא עשה בזקנותו מאומה כתיב להיפך. זהו בדרך כלל. אמנם יש פרטים יוצאים מן הכלל. ובאו לדרשה כמו בשני חיי שרה דכתיב מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים והדרש בת עשרים כבת ז׳ לנוי כו׳ והדרש אינו מדכתיב שלש פעמים שנה שהרי כתיב הכי בחיי ישמעאל ג״כ. אלא מדהקדים הכתוב מספר המרובה תחלה והרי בזקנתה לא עשתה מאומה. אלא לדרשה וכן בשארי מקומות: ה׳:קכ״ח א׳ ויתהלך חנוך את האלהים. כך היה רגיל להיות דבוק ושקוע באהבת ה׳: ב׳ ויולד בנים ובנות. היה עוסק גם בפו״ר כדי לקיים המין (כמ״ש לעיל ד׳ כ״ו) ולא כב״ע שאמר אפשר לעולם להתקיים ע״י אחרים: ה׳:ק״ל א׳ ויתהלך חנוך וגו׳. פעם א׳ היה מתבודד ומשקיע עצמו באהבת ה׳ עד שהגיע לעלות לרקיע: ב׳ ואיננו. נאבד ונעלם מבני דורו: ג׳ כי לקח אתו אלהים. באשר חפשו אתו כמו שאמרו בני הנביאים על אליהו פן נשאו רוח ה׳ וישליכהו באחד ההרים וגו׳ ע״כ הודיע הכתוב כי באמת לקח אותו אלהים: ה׳:קל״ה א׳ זה ינחמנו. א״ת מלשון תנחומין. ורש״י דחה דא״כ שם נח אינו טפל יפה על הלשון להכי פירש מלשון נחת. ולפ״ז אינו מדויק לשון זה ינחמנו. ובל״ז יש להתבונן בכל א׳ מהפירושים. דתנחומין לא שייך אלא על הרעה שנשתיירה במקומה. ולא על מעשינו ועצבון ידינו שנשתנה בימי נח. ולהיפך שם נחת לא שייך על האדמה אשר אררה ה׳. שהרי לא נחו מקללה זו גם אחר המבול. אלא נראה דבשם נח נכלל שני השרשים לשון נחם ולשון נחת. ומש״ה נקרא נח בחסרון אות השלישי למען יהא נכלל בו שני השרשים. ופי׳ זה ינחמנו ג״כ בשתי הוראות. מלשון יניח לנו כפרש״י: ב׳ ממעשנו ומעצבון ידינו. שהיה קשה על למך הצדיק לראות מעשה בני דורו הרשעים ולא יכול להושיע וראה ברוה״ק שבימי בנו ינוחו מרשעות כאלה. וזהו ממעשינו ועוד באשר נשתנה דרך כל בשר וטבעו כמו שיבואר להלן ו׳ י״ב. וע״כ לא יכלו להשתמש בבהמת הארץ כפי הטבע. וא״כ היו מוכרחים לעמול הרבה בידיהם. וראה ברוה״ק שבימי נח ישוב הטבע למקומה. וזהו משמעות ומעצבון ידינו. ואח״כ פי׳ הכתוב מלשון תנחומין: ג׳ מן האדמה אשר אררה ה׳. דאע״ג שלא נשתנה הדבר לטוב גם אחר המבול. אבל הי׳ להם תנחומין שע״י זה חדלו מלחטוא הרבה אחר המבול. וכמאמר ה׳ עוד כל ימי הארץ קיץ וחורף. וכמש״כ במקומו. משא״כ לפני המבול לא הית׳ הקללה לתועלת לרשעים שלא שבו מדרכם וא״כ לא הי׳ כדאי לצדיקים לסבול קללת האדמה:

פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-ה

רשב"ם: ה׳:צ״ו ה׳:צ״ז ה׳:צ״ח ה׳:צ״ט ה׳:ק׳ ה׳:ק״א ה׳:ק״ב ה׳:ק״ג ה׳:ק״ד ה׳:ק״ה ה׳:ק״ו ה׳:ק״ז ה׳:ק״ח ה׳:ק״ט ה׳:ק״י ה׳:קי״א ה׳:קי״ב ה׳:קי״ג ה׳:קי״ד ה׳:קט״ו ה׳:קט״ז ה׳:קי״ז ה׳:קי״ח ה׳:קי״ט ה׳:ק״כ ה׳:קכ״א ה׳:קכ״ב ה׳:קכ״ג ה׳:קכ״ד א׳ זה ינחמנו - ואם תאמר כיון שאמרו נביא גדול היה עבר שקרא לבנו פלג, למה אין אומר נביא גדול היה למך שקרא לבנו נח?! ותירץ רשב"ם) שזה היה ראשון לנולדים אחר מיתת אדם, ולכך קראו נח שאמר: יהי רצון שיתקן זה עיותו של זה. ולשון תפלה הוא ינחמנו ינח ממנו, כלומר: שיעשה לנו הנחה וקורת רוח, אבל לשם לא שייך למימר לשון תפלה, אלא לשון נביאות. אי נמי יש לומר קודם שנולד נח. ה׳:קכ״ה ה׳:קכ״ו א׳ ויהי כל ימי למך - (הקשה הר"ר שמואל בה"ר מאיר זצ"ל): למה לנו למנות שני רשעים הכתובים בפרשה?(ותירץ): דכך דרכן של נביאים זה אחר זה, כדי לידע מניין השנים מבריאת עולם עד ימיהם. כי מתוך השנים ומנינם הכתובים כאן. ומנין שנות הדורות הכתובים עד משה רבינו [ומנין] שעבוד מצרים, דכתיב: ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים וגו'. ומנין ארבעים [שהיו במדבר], למדנו מנין שנים אשר מבריאת עולם עד שנכנסו ישראל לארץ. וכבר מפורש בנביאים מנין השנים אשר מיציאת מצרים עד בנין בית ראשון, ומבנינו עד חרבנו. ומתוך דברי דניאל למדנו מנין השנים אשר מחרבן בית ראשון עד חרבן בית שני. וכתב על זה: שבועים שבעים נחתך על עמך, פירוש שבעים מגלות בבל, וד' מאות ועשרים שעמד בית שני, הרי כאן שבע(ה) פעמים שבעים שנה, וזה שבועים שבעה.

תולדות יצחק על בראשית פרק-ה

תולדות יצחק: ה׳:ק״ז א׳ זה ספר תולדות אדם היה ראוי שיאמר אלה תולדות אדם כמו שאמר אלה תולדות יצחק אלה תולדות ישמעאל אלא בא לומר שכל התורה כולה תולדות אדם. והנכון שלפי שעקרי הדת שלשה מציאות האל תורה מן השמים שכר ועונש ואלו הם הקדמות לכל התורה ומי שלא יאמין בהם אינו בעל דת משה ולכן אמר אלו השלשה עיקרים בראשונה קודם שיאמר התורה מציאות האל מבראשית עד ויכולו שמורה מציאות אל בורא עולם שאי איפשר נברא בזולת בורא. תורה מן השמים ויצו ה' אלהים על האדם לאמר. שכר ועונש הרבה ארבה עצבונך ארורה האדמה בעבורך. ואלו הג' הם הקדמת הספר לזה אמר אחר אלו הג' זה ספר תולדות אדם לומר מכאן ואילך הוא הספר שכל מה שאמר קודם זה הם הקדמת הספר. (והוא דעת החכם רבי יוסף אלבו במאמר ראשון בפרק י"א וע"ש). ודע שבכלל חידוש העולם שהוא בראשית מציאות האל שחידשו והמציאו שלא ידענו מציאות האל אלא מצד שחידש העולם ובזה לא יסתור זה למה שכתבתי למעלה. וגם מי שאמר קדמות העולם כפר בתורה מן השמים ובשכר ועונש שאלו ג"כ דרך נס שהנבואה אינה בטבע וכ"ש נבואת משה ומתן תורה לכל ישראל ששמעו כל ישראל מפי הקב"ה אנכי ולא יהיה לך וגם שכר ועונש אינו טבעי שבעבור אם בחקותי תלכו אינו בטבע ונתתי גשמיכם בעתם: ב׳ ביום ברוא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו זהו על דרך מה שאמרו בקומתן נבראו בצביונם נבראו שביום ברוא אלהים אותו בעצם היום ההוא עשאו שלם ביצירתו ושכלו לא כתינוק שמעט מעט הולך וגדל בשכלו וגידול גופו. וזהו שרמזו במדרש שאמרו זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלהים אדם למדך שביום שנברא אדם הוליד תולדות. ואמר זכר ונקבה בראם לומר שלא נחשוב שברא בתחלה אדם ואחר כך מצלע אחד נקבה כנראה מפשט הפסוק אלא דו פרצופין נבראו ואחר שאמר שני דברים אחד שנבראו בקומתן ושנית דו פרצופין נבראו חזר לשניהם כנגד הראשונה שבראן בקומתן ושכלן אמ' ויברך אותם פירוש שדבר להם וברכם כמו שאמר למעלה ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים ואין הדבור והברכה לבהמות אלא לאותם שהיו בשכלם. וכנגד השנית שאמר זכר ונקבה בראם חזר ואמר ויקרא את שמם אדם ביום הבראם שלא נחשוב שמה שאמר זכר ונקבה בראם שבראשונה ברא הזכר ואח"כ ברא הנקבה אלא ויקרא את שמם אדם ביום הבראם שלא קרא אדם לו לבדו אלא לשניהם כי כשברא איש ברא נקבה עמו ובזה יובן היטב פירוש אלו הפסוקים וקישורם שהיו קשי ההבנה: ה׳:ק״ט א׳ ויולד בדמותו כצלמו ידוע שכל המולידים באדם ובבהמה ובחיה מולידים בדמותם בצלמם אבל לפי שיעלה על הדעת שבעבור שאדם הראשון נברא בצלם אלהים שאי איפשר להעשות דבר כל כך נעלה על ידי אדם אלא ע"י הקב"ה בעצמו לז"א ויולד בדמותו כצלמו ולפי שקין והבל נכרתו לא הזכיר כן בהם אלא בשת שממנו הושתת העולם: ה׳:קכ״ט א׳ ויהי כל ימי חנוך חמש וששים שנה ושלש מאות שנה הם שס"ה כמנין ימות החמה שהשיג מהלך השמש וכחותיו העצומים והכיר שיש אלוה על הכל ונדבק בו ולז"א בו לשון ויהי ובדורות הראשונים לא הזכיר אלא ויהיו לרמוז שנתעלה באור העליון שכתוב בו יהי אור ויהי אור וגם במרע"ה נאמר ויהי משה בהר ומזה זכה לתורה ולקירון פנים ולזה אמר ויתהלך חנוך את האלהים ולא נזכר לשון הליכה אלא בצדיקים. בנח את האלהים התהלך נח ובאברהם התהלך לפני וכלם השיגו מהלך השמש וכחותיו הגדולים המורים על שלטנות אדון הכל ורוממותו ית' וחנוך דבק באור עליון שממנו נבראו ונמשכו המאורות ביום הד': ה׳:ק״ל א׳ ויתהלך חנוך את האלהים שהיה עובד את השי"ת כמו את האלהים התהלך נח ולכן לקח אותו אלהים כמו שלקח לאליהו כמו שאמר בו אם תראה אותי לוקח מאתך. ב׳ ואיננו הוא מלשון אין הכי נמי וכן תרגום אונקלוס והליך חנוך בדחלתא דיי ואיתוהי ארי לא אמית יתיה ה': ה׳:קל״ה א׳ זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו וגו'. פרש"י שעד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם וגם היתה מוציאה קוצים כשזורעים אותה מקללת אדם הראשון ובימי נח נחה ע"כ. וי"מ שנכלל בזה גם כן שידעו מאדם כי נביא היה שעל ידו יהיה שארית בארץ אחר המבול:

צרור המור על בראשית פרק-ה

צרור המור: ה׳:צ״ה א׳ ולזה סמך בכאן זה ספר תולדות אדם. לפי שכל הנזכר מראש הספר לא היה בו ממשות מצד חטא נחש הקדמוני ואדם ואשתו וקין והבל. לזה אמר זה ספר תולדות אדם כלומר כבוד אלהים הסתר דבר ולא תחוש לכל הדברים שעברו כי אין בהם ממשות ויופי ובמקום צדק וקשט יתן דופי איך קרה מה שקרה ביצירת ידיו של הקב"ה וכן כל הדברים שנתגלגלו עד כאן היו כיוצא בזה. לכן אמר זה ספר תולדות אדם שתדע דרך כלל שהשם הוא הבורא וברא אדם שהוא מבחר היצורים כולם ובו כלולים כל שאר הנבראים ובדמות אלהים ברא אותו בענין שיהיה קיים לעד. וכן יש לידע כי האדם לפי שלימותו לא היה ראוי להיות בלא עזר אשה ולכן זכר ונקבה בראם. ויקרא את שמם אדם כי אין איש בלא אשה ואין אשה בלא איש ולפי שהם דבר אחד ועצם מעצמיו ויקרא את שניהם אדם. זהו כלל הספר ושאר הדברים לא תחוש אליהם כי הנגלה מהם הוא דבר זר מאד. והפנימי לית דמסבר ביה סבר. וכבוד אלהים הסתר דבר. אחר כך ספר חיי אדם ושהוליד בדמותו ובצלמו את שת כי הראשונים לא היו בצלמו. ואמר בו ויהיו כל ימי אדם אשר חי מה שלא אמר בכל האחרים. להורות שהיו חייו חיים אמתיים אחר אשר שב בתשובה ולכן אמר בו אשר חי כמו שנאמר באברהם אשר חי ומערת המכפלה לעד. וכן בחנוך לא אמר מיתה אלא ויתהלך חנוך את האלהים לפי שעדיין הוא חי והוא דבר סתר. ולכן הוליד בדמותו את מתושלח הצדיק שהיה אדם גדול בחכמה כפי מה שהזכירו חכמי' ז"ל שהיה יודע שש מאות סדרי משנה. והוליד למך בדמותו ולמך הוליד. לנח שהיה צדיק יסוד עולם. ולכן אמר בו ויקרא את שמו נח לאמור זה ינחמנו כלומר שאביו קרא לו נח לאמר כלומר שיאמרו כל העולם זה ינחמנו. לפי שמימות אדם עד עכשיו בכל יום קללתו מרובה משל חבירו והארץ אינה מוציאה פירותיה כתקנה בסבת קללת אדם דכתיב ביה ארורה האדמה בעבורך וכן בסבת קין דכתיב ביה ארור אתה מן האדמה ונתקיימה קללת אדם דכתיב בעצבון תאכלנה. וז"ש בכאן זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'. ואם כן למך היה נביא וקרא שמו ע"ש העתיד ובכל זה אמרו שראה זה לפי שנולד מהול: ה׳:קכ״ג א׳ ובמדרש אמרו ויקרא את שמו נח הקב"ה קרא שמו נח על שם העתיד לפי שבחטא אדם הראשון היה העולם רופף כאלו לא היה לו קיום והיה קרוב ליחרב ולכן אמר זה ינחמנו ממעשינו שעשינו במעשה בראשית כענין שבזה יתקיים העולם כדכתיב וצדיק יסוד עולם. וכן אמר זה ינחמנו ממעשינו על דור המבול שנחרב העולם במים ובשביל נח שם לעולם שארית כדכתיב ונח מצא חן בעיני ה'. וכן מעצבון ידינו לפי שהקב"ה כביכול הוא עצב באבידת עולמו כמו שאמר למטה וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. וז"ש כאן זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה' כדכתיב והנני משחיתם את הארץ. ולפי שלידת נח היה אות על דור המבול תמצא שכתוב בלמך ויהי כל ימי למך ובכולם כתיב ויהיו כל ימי קינן לפי שכל מקום שנאמר ויהי הוא לשון צער כמוזכר בדבריהם. וכאן כתיב בו ויהי ולא ויהיו להורות על שלימותו ועל צדקתו שהיו כל ימיו כיום אחד והיו חייו חיים אמתיים בלי שום שינוי כאלו לא היה אלא יום אחד בלבד. וכן שהעמיד בן צדיק שהעמיד העולם. ולכן תמצא שכתוב מיד ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת שהעמיד ג' בנים כעין שלשה יסודות שבהם העולם עומד והם על הדין ועל האמת ועל השלום. וכנגד אלו השלשה היו בניו שם חם ויפת. על הדין כנגד חם שהיה חם ואדום אחוז במדת הדין הקשה. ועל האמת כנגד יפת כי יופי הדבר ונעימותו הוא מצד האמת. וזהו כן דברת יפה דברת ובזמנו דברת אמת שלא אוסיף עוד ראות פניך. וכן תמצא שאמרו במדרש הנעלם כי בק"ש יש רמ"ח תיבות וחסרו להשלים רמ"ח שלשה תיבות. ואמרו כי לכן חוזר החזן ה' אלהיכם אמת להשלים אלו השלשה תיבות. ומי שלא שמעם מן החזן קרא עליו מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות. ואמרו שם מאי תקנתיה ליעיין בט"ו ווי"ן שיש באמת ויציב עד ויפה הדבר הזה. ונראה לי הטעם בזה לפי שהם ט"ו כנגד שם י"ה שעולה ט"ו שהוא כמו שם שלם. והוא להשלים ה' אלהיכם אמת שהוא כמו דבר אחד כדכתיב וה' אלקיכם אמת והאמת הוא אלקינו (והאמת הוא אתה) ולכן סדרו בכאן חמשה עשר ווי"ן כנגד שם ה' שהוא ה' אלהיכם אמת והחמשה ווי"ן הראשונים הם כנגד ה'. והאמצעיים כנגד אלקיכם. והאחרונים כנגד אמת. וזהו סידורן. ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן כנגד השם הראשון של ה' כמוזכר בדבריהם אני ה' נאמן לשלם שכר. ואהוב וחביב ונחמד ונעים ונורא כנגד אלקיכם כי שם אלקים הוא נורא מאד לפי שהוא דין וזהו מי כמוך באלים ה' נורא תהלות. וכן מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים. ואדיר ומתוקן ומקובל וטוב ויפה כנגד אמת. כי יופי הדבר הוא האמת כמו שכתבנו בענין שהמכוין באלו הט"ו ווי"ן הוא כאלו אמר ה' אלקיכם אמת וחסרון לא יוכל להמנות אבל בלילה לא אמרו מאי תקנתיה לפי שתפלת ערבית רשות. ועוד כי בפסוקים יש פדית אותי ה' אל אמת. שהוא כנגד ה' אלקיכם אמת. ואם כן יפה נאמר כי יפת הוא כנגד אמת. ועל השלום הוא כנגד שם כי שם הוא מלך שלם והוא החזיק בתורת ה' שנקראת שלום דכתיב ה' יברך את עמו בשלום. ולכן אמר בסוף המבול שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ. ולפי שהם קיום העולם מצד נח הצדיק היו שלשה עמודים שהעולם עומד עליהם והם שם וחם ויפת. והם הדין והאמת והשלום והם אמת ומשפט שלום וכו'. והם יותר מסודרים בסדר הפסוק שהמשפט באמצע והרחמים מצדדיו שלא יצא לקטרג בעולם. וזהו סדר הפסוק שם וחם ויפת. חם באמצע שהוא הדין אלא שבמשנה לקח הדין בראשונה לפי שהוא יותר צריך לעולם שאלמלא מוראה איש את רעהו וכו':

אבן עזרא על בראשית פרק-ה

אבן עזרא: {א} זה ספר תולדות אדם. הבנים ובני בנים שהוליד. רק הוא לא הולידוהו אב ואם רק. בדמות אלהים נעשה: {ג} ומה טעם להזכיר ויולד בדמותו כצלמו. שנתן בו השם כח תולדות להוציא דמותו עד שידמה מעשהו לעליון ולא הזכיר כן על קין והבל גם לא הזכיר כמה שנים חיה קין ובן כמה שנים היה כשהוליד בנו חנוך בעבור שנמחה שם הבל גם קין במבול. והזכיר הריגת קין להראות צדקת השם ואם האריך אפו הענישו בסוד כטעם ונקה לא ינקה: {כב} חנוך בן ירד. נכתב עליו ויתהלך חנוך את האלהים כטעם אחרי ה' אלהיכם תלכו וכן כתוב על נח את האלהים התהלך נח. ויש מפרשים התהלך נח כמו הרגיל: {כד} כי לקח אותו אלהים. מת וכן קח נא את נפשי. הנני לוקח ממך את מחמד עיניך ואחר כך פירש מה היה ותמת אשתו וזאת הלקיחה על חנוך אין שם זכר מגפה. ולא וימת. והטעם אשר כתוב בדברי אסף ואחר כבוד תקחני. וכן במזמור בני קרח אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה. והמשכיל יבין: {כט} וטעם זה ינחמנו ממעשינו. שידע על ידי אדם כי נביא היה כי על יד זה הנולד תחיה האדמה. או ראו זה בדרך חכמה וכן הי' על ידו נתקיים העולם גם הוא היה איש האדמה כי כן כתוב. גם יתכן שנקרא שמו נח כמו ירובעל אחר שעבד האדמה והצליחה ונח הפך העצבון. והטעם זה ינחמנו וננוח מעצבון ידינו. גם נחמה מנוח' מעצבון הלב. כי העברים ישמרו הטעמים ולא המלות והעד ירבשת וירבעל. והשואלים מי היתה אשת קין ושת מה טעם לשאלה הזאת כי כתוב באדם ויולד בנים ובנות וכן כלם:

מיני תרגומא על בראשית פרק-ה

מיני תרגומא: ח׳:ר״ו א׳ פרשת נח עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וכו׳ ויום ולילה לא ישבותו כתב רש״י ז״ל מכלל ששבתו כל ימות המבול שלא שמשו המזלות ולא ניכר בין יום ובין לילה עכ״ל רש״י ז״ל. והקשה הרא״ם איך היה יכול לראות באחד בתשרי שהיה עדיין בתוך י״ב חודש שחרבו המים מעל הארץ ועוד מהיכן ידע מספר הימי׳ שנאמר ויהי מקץ ארבעים יום וגו׳ ועוד וישלח את היונה וגו׳ איך פרחה בלתי אור ואיך ראתה אם יש מקום לנוח ומה תועלת התיבה בחלון אם לא היה אור והניח הדבר בקושיא: ומתרץ השפתי חכמים בטוב טעם דכוונת שלא שימשו המזלות היינו שלא היו תנועות הגלגלים וכו׳ ואח״כ כתב עוד לתרץ תמיהת הרא״ם איך היה יודע נח מספר הימים. ואמר ע״י כלי שקורין זוני״ן זייגע״ר וכו׳ ומהתימא על חכם הש״ח איך שם האור לחושך. דידוע לכל רואי שמש מה שהזוני״ן זייג״ר משמש לידע בשעה כמה ע״י תנועת גלגל החמה ואם לא היה תנועת המזלות כמגיד מראשיתו סוף אין מבין לאחריתו. ואפשר לומר שהזוני״ן זייג״ר באמת משל הוא רק אפשר שהיה לו תחבולה אחרת לידע כמו חול במשקל בכלי כאשר הוא אצלינו היום לידע שיעור שעה וכאשר עוד נאמר בזוהר בענין אחד שהיה לו טקלא עם מים וגלגל לידע ולהתעורר בחצות לילה:

תרגום אונקלוס על בראשית פרק-ה

תרגום אונקלוס: {א} דֵּין סְפַר תּוּלְדַת אָדָם בְּיוֹמָא דִּבְרָא יְיָ אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָבַד יָתֵהּ: {ב} דְּכַר וְנוּקְבָא בְּרָאנוּן וּבָרִיךְ יָתְהוֹן וּקְרָא יָת שְׁמָהוֹן אָדָם בְּיוֹמָא דְאִתְבְּרִיאוּ: {ג} וַחֲיָא אָדָם מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד בִּדְמוּתֵהּ דְּדָמֵי לֵהּ וּקְרָא יָת שְׁמֵהּ שֵׁת: {ד} וַהֲווֹ יוֹמֵי אָדָם בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת שֵׁת תַּמְנֵי מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: {ה} וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי אָדָם דַחֲיָא תְּשַׁע מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין וּמִית: [ס] {ו} וַחֲיָא שֵׁת מְאָה וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת אֱנוֹשׁ: {ז} וַחֲיָא שֵׁת בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת אֱנוֹשׁ תַּמְנֵי מְאָה וּשְׁבַע שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: {ח} וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי שֵׁת תְּשַׁע מְאָה וְתַרְתֵּי עַשְׂרֵי שְׁנִין וּמִית: [ס] {ט} וַחֲיָא אֱנוֹשׁ תִּשְׁעִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת קֵינָן: {י} וַחֲיָא אֱנוֹשׁ בָּתַר דְאוֹלִיד יָת קֵינָן תַּמְנֵי מְאָה וַחֲמֵשׁ עַשְׂרֵי שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: {יא} וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי אֱנוֹשׁ תְּשַׁע מְאָה וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וּמִית: [ס] {יב} וַחֲיָא קֵינָן שַׁבְעִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת מַהֲלַלְאֵל: {יג} וַחֲיָא קֵינָן בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת מַהֲלַלְאֵל תַּמְנֵי מְאָה וְאַרְבְּעִין שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: {יד} וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי קֵינָן תְּשַׁע מְאָה וַעֲשַׂר שְׁנִין וּמִית: [ס] {טו} וַחֲיָא מַהֲלַלְאֵל שִׁתִּין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת יָרֶד: {טז} וַחֲיָא מַהֲלַלְאֵל בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת יֶרֶד תַּמְנֵי מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: {יז} וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי מַהֲלַלְאֵל תַּמְנֵי מְאָה וְתִשְׁעִין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וּמִית: [ס] {יח} וַחֲיָא יֶרֶד מְאָה וְשִׁתִּין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת חֲנוֹךְ: {יט} וַחֲיָא יֶרֶד בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת חֲנוֹךְ תַּמְנֵי מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: {כ} וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי יֶרֶד תְּשַׁע מְאָה וְשִׁתִּין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וּמִית: [ס] {כא} וַחֲיָא חֲנוֹךְ שִׁתִּין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת מְתוּשָׁלַח: {כב} וְהַלִּיךְ חֲנוֹךְ בְּדַחַלְתָּא דַּיְיָ בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת מְתוּשֶׁלַח תְּלַת מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: {כג} וַהֲוָה כָּל יוֹמֵי חֲנוֹךְ תְּלַת מְאָה וְשִׁתִּין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין: {כד} וְהַלִּיךְ חֲנוֹךְ בְּדַחַלְתָּא דַּיְיָ וְלַיְתוֹהִי אֲרֵי (לָא) אֲמֵית יָתֵהּ יְיָ: [ס] {כה} וַחֲיָא מְתוּשֶׁלַח מְאָה וְתַמְנִין וּשְׁבַע שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת לָמֶךְ: {כו} וַחֲיָא מְתוּשֶׁלַח בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת לֶמֶךְ שְׁבַע מְאָה וְתַמְנִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: {כז} וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי מְתוּשֶׁלַח תְּשַׁע מְאָה וְשִׁתִּין וּתְשַׁע שְׁנִין וּמִית: [ס] {כח} וַחֲיָא לֶמֶךְ מְאָה וְתַמְנִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וְאוֹלִיד בָּר: {כט} וּקְרָא יָת שְׁמֵהּ נֹחַ לְמֵימָר דֵּין יְנַחֲמִנָּנָא מֵעוֹבָדָנָא וּמִלֵּאוּת יְדָנָא מִן אַרְעָא דִּי לַטְטַהּ יְיָ: {ל} וַחֲיָא לֶמֶךְ בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת נֹחַ חֲמֵשׁ מְאָה וְתִשְׁעִין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: {לא} וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי לֶמֶךְ שְׁבַע מְאָה וְשַׁבְעִין וּשְׁבַע שְׁנִין וּמִית: [ס] {לב} וַהֲוָה נֹחַ בַּר חֲמֵשׁ מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד נֹחַ יָת שֵׁם יָת חָם וְיָת יָפֶת:

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-ה

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} דֵין סֵפֶר יֵיחוּס תּוֹלְדַת אָדָם בְּיוֹמָא דִבְּרָא יְיָ אָדָם בִּדְיוּקְנָא דַיְיָ עֲבִידְתֵּיהּ: {ב} דְכַר וְנוּקְבָא בְּרָאנוּן וּבְרִיךְ יַתְהוֹן בְּשׁוּם מֵימְרֵיהּ וּקְרָא יַת שׁוּמְהוֹן אָדָם בְּיוֹמָא דְאִיתְבְּרִיאוּ: {ג} וַחֲיָא אָדָם מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יַת שֵׁת דְדָמֵי לְאִקוּנֵיהּ וְלִדְמוּתֵיהּ אֲרוּם מִן קַדְמַת דְנָא אוֹלֵידַת חַוָה יַת קַיִן דְלָא דָמֵי לֵיהּ וְהֶבֶל אִתְקְטֵיל עַל יְדוֹי וְקַיִן אִטְרַד וְלָא אִתְיַיחְסוּ זַרְעִיתֵיהּ בְּסֵפֶר יֵיחוּס אָדָם וּבָתַר כֵּן אוֹלִיד יַת דְדָמֵי לֵיהּ וּקְרָא יַת שְׁמֵיהּ שֵׁת: {ד} וַהֲווֹ יוֹמֵי אָדָם בָּתַר דְאוֹלִיד יַת שֵׁת תַּמְנֵי מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: {ח} וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי שֵׁת תְּשַׁע מְאָה וְתַרְתֵּי סְרֵי שְׁנִין וּמִית: {ט} וַחֲיָא אֱנוֹשׁ תִּשְׁעִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יַת קֵינָן: {י} וַחֲיָא אֱנוֹשׁ בָּתַר דְאוֹלִיד יַת קֵינָן תַּמְנֵי מְאָה וַחֲמֵיסַר שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: {יא} וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי אֱנוֹשׁ תְּשַׁע מְאָה וַחַמֵש שְׁנִין וּמִית: {יב} וַחֲיָא קֵינָן שׁוּבְעִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יַת מַהֲלַלְאֵל: {יג} וַחֲיָא קֵינָן בָּתַר דְאוֹלִיד יַת מַהֲלַלְאֵל תְּמָנֵי מְאָה וְאַרְבְּעִין שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: {יד} וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי קֵינָן תְּשַׁע מְאָה וְעֶשֶר שְׁנִין וּמִית: {טו} וַחֲיָא מַהֲלַלְאֵל שִׁתִּין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וְאוֹלִיד יַת יֶרֶד: {טז} וַחֲיָא מַהֲלַלְאֵל בָּתַר דְאוֹלִיד יַת יֶרֶד תְּמָנֵי מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: {יז} וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי מַהֲלַלְאֵל תְּמָנֵי מְאָה וְתִשְׁעִין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וּמִית: {יח} וְחַיָא יֶרֶד מְאָה וְשִׁיתִּין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וְאוֹלִיד יַת חֲנוֹךְ: {יט} וַחֲיָא יֶרֶד בָּתַר דְאוֹלִיד יַת חֲנוֹךְ תְּמָנֵי מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: {כ} וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי יֶרֶד תְּשַׁע מְאָה וְשִׁיתִּין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וּמִית: {כא} וַחֲיָא חֲנוֹךְ שִׁיתִּין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וְאוֹלִיד יַת מְתוּשָׁלַח: {כב} וּפְלַח חֲנוֹךְ בִּקְשׁוֹט קֳדָם יְיָ בָּתַר דְאוֹלִיד יַת מְתוּשֶׁלַח תְּלַת מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: {כג} וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי חֲנוֹךְ עִם דַיְירֵי אַרְעָא תְּלַת מְאָה וְשִׁיתִּין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין: {כד} וּפְלַח חֲנוֹךְ בְּקוּשְׁטָא קֳדָם יְיָ וְהָא לֵיתוֹהִי עִם דַיְירֵי אַרְעָא אֲרוּם אִתְנְגִיד וְסַלִיק לִרְקִיעָא בְּמֵימַר קָדָם יְיָ וּקְרָא שְׁמֵיהּ מִיטַטְרוֹן סַפְרָא רַבָּא: {כה} וַחֲיָא מְתוּשֶׁלַח מְאָה וּתְמָנִין וּשְׁבַע שְׁנִין וְאוֹלִיד יַת לָמֶךְ: {כו} וַחֲיָא מְתוּשֶׁלַח בָּתַר דְאוֹלִיד יַת לֶמֶךְ שְׁבַע מְאָה וּתְמָנִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: {כז} וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי מְתוּשֶׁלַח תְּשַׁע מְאָה וְשִׁיתִּין וּתְשַׁע שְׁנִין וּמִית: {כח} וַחֲיָא לֶמֶךְ מְאָה וּתְמָנִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וְאוֹלִיד בָּר: {כט} וּקְרָא יַת שְׁמֵיהּ נחַ לְמֵימָר דֵין יְנַחֲמִינָנָא מִפּוּלְחָנָא דְלָא מַצְלְחָא וּמִלֵיעוֹת יְדָנָא מִן אַרְעָא דִלִטָא יְיָ בְּגִין חוֹבֵי בְּנֵי אֱנָשָׁא: {ל} וַחֲיָא לֶמֶךְ בָּתַר דְאוֹלִיד יַת נחַ חֲמֵשׁ מְאָה וְתִשְׁעִין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: {לא} וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי לֶמֶךְ שְׁבַע מְאָה וְשַׁבְעִין וּשְׁבַע שְׁנִין וּמִית: {לב} וַהֲוָה נחַ בַּר חֲמֵשׁ מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד נחַ יַת שֵׁם וְיַת חָם וְיַת יָפֶת:

תרגום ירושלמי על בראשית פרק-ה

תרגום ירושלמי: ד׳ תַּמְנֵי מְאָה שְׁנִין וּבְהוֹן בִּשְׁנַיָא הֲוָה מוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: ה׳ וּמִית וְאִתְכְּנִישׁ מִן גוֹ עַלְמָא: כ״ד וּפְלַח חֲנוֹךְ בְּקוּשְׁטָא קֳדָם יְיָ וְהָא לֵית הוּא אֲרוּם אִיתְנְגִיד בְּמֵימַר מִן קֳדָם יְיָ: כ״ו וַחֲיָא מְתוּשֶׁלַח בָּתַר דְאוֹלִיד יַת לָמֶךְ:

רלב"ג על בראשית פרק-ה

רלב"ג: ו׳:ל״א א׳ ויהי כי החל האדם וגו'. עד סוף הפרשה. ב׳ ביאור דברי הפרשה ג׳ אמר שכאשר התחיל האדם לרב על פני האדמה ויולדו להם בנות. הנה נמשכו האנשים לתאו' המשגל עד שבראות האנשים החזקים הגדולים בנות האדם היפות חטפו אותם ולקחום באונס ולא נשמרו משום אשה ואפי' מאשת איש שתכף שמצאוה יפה לקחוה ולפי שכבר נתפשט מנהג הרע הזה באנשים ההם כלם והשחיתו מעשיהם עד שלא היתה תשוקתם כי אם לעשות הפעולות המגונות כמו שספר אחר זה. וירא יי' כי רבה רעת האדם בארץ וגומ'. אמר השם יתעלה הנה בלי ספק לא ישפוט השכל שבראתי במין האנושי באדם בשום עת אם לא אקח בזה עצה ר"ל שלא ימשול בו השכל בדרך שיתנהג האדם בדרך הישרה. או ירצה בזה שלא ישפוט השכל המשפטים אשר הוא מוכן לשפטם בדברים העיונים או ירצה בזה שלא יריב בשום עת השכל באדם במה שהתחיל להתנהג באילו המנהגים הפחותים להדריכו אל ההנהגה אשר יגיע בה אל השלמות. והסבה בזה כלו איך שיפורש מאלו הפירושים הוא מפני שהעתיד להיות מבני אדם הוא גם כן בשר. וימצא מוכן מפני זה להמשך לתאות הגופניות עם מה שכבר למדו מזה מאלו האנשים הנשקעים באלו הפעולות המגונות ויגיע זה המנהג הפחות לאנשים קצתם אחר קצת ודור אחר דור עד שלא יתכן שיקנה האדם השלמות המכוון בו בבריאתו. ולזה נתן ה' ימי הדור ההוא ק"כ שנה ר"ל שלסוף ק"כ שנה גזר עליהם שימחו בכללם. והנה בלי ספק זה המאמר מהש' ית' היה לנביא והוא נח כמו שסופר בתורה אחר זה. ובזה האופן יתכן שתשלם הגבלת זה הזמן כמו שביארנו בשני מספר מלחמות יי'. והנה הודיע הש' יתע' זאת הגזרה לנביאו כדי שיודיע אותם זה וישובו וינצלו מזאת הגזרה הרעה ולפי שכבר אמר השם יתע' שלא יתכן שיצאו האנשים מהמנהג הפחו' אשר נשקעו בו. וכבר יחס המנהג ההוא לאנשים רמי הקומה והחזקים שב לבאר כי כמו אלו האנשי' יתכן שימצאו דור אחר דור וזה כי הם היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן כי הם יבואו לבנות האדם וילדו תולדות מתיחסות להם ולזה יולידו גבורים כיוצא בם כי זה דרך הבריאה על המנהג הטבעי. ר"ל שכבר יוליד האדם זרע מתיחס לו והנה קרא אלו הגבורים אנשי השם כי לגבורתם היה להם שם עד למרחוק. וכראות השם יתע' זה המנהג הרע אשר נשקעו בו האנשים כולם בעל ההיא ושכבר נמשך מזה המנע השלמות המכוון באדם שגזר שימחו כל הדור ההוא באופן שנמחו עמם שאר הב"ח ונח נמלט כי הוא לבדו היה צדיק בדור ההוא ולזה מצא חן בעיני יי' והשגיח בו להצילו כמו שזכר אחר זה. ואמנם חוייב שיפסד זה הדור הרע מצד ההשגחה על נח וזרעו ומצד ההשגחה על המין האנושי בכללו כמו שהיה אורך החיי' הנפלא הנזכר בזה הספור להשגחה על המין האנושי בכללו. וכבר ביארנו דרכי ההשגחה האלהית באדם ושרשיה ברביעי מספ' מ"י ובביאורינו לספר איוב. וראוי שתדע שהבהמה והרמש והעוף לא נמחו להשחתת דרכם כי אינם בעלי שכל שיהיה ראוי בהם הגעת העונש. ואמנם השיגם העונש בפני עונש הדור ההוא ר"ל כי מפני שנגזר עליהם שימחו במבול מים הנה כבר נמשך מזה הפסד הב"ח הנמצאים ביבשה ואולם זכר הייתם נמחים עם האדם כי ההשגחה האלהית השגיחה מפני זה בשמירת אלו המינים להיותם הכרחיים לאדם ולזה צוה נח לעשות התיבה באופן שימלט בה הוא ואלו המינים בכללם מהב"ח. אמרו בב"ר שזה משל למלך שהיה משיא בנו ועשה לו חופה וסיידה וכיירה וציירה כעם המלך על בנו והרגו מה עשה נכנס לתוך החופה והתחיל לשבר הקנים והחציאות ולקרוע כסלאות. אמר המלך כלום לא עשיתי אלא בשביל בני. בני אבד וזו קיימת לפיכך מאדם ועד בהמה ועד רמש ועד עוף השמים. הנה כבר הורו לך שהמחות הב"ח האלו לא היה כי אם מפני המחות האדם. ואולם התועלות המגיעות מהפרשה הזאת כבר העירונו עליהם בביאורנו בה. ואם באנו למנותם רבו מלמנות כי אין בה דבר שלא יהיה נפלא התועלת בדעות ולזה יהיה מנין התועלות בה מביא לכפול דברינו וזה בלתי ראוי והנה מה שהיה מהתועלת האלו במדות כבר זכרנום עם המאמר בהם. ובכאן נשלם לנו הביאור בזאת הפרשה ר"ל פרשת בראשית באופן שלם ונאות מאד לאמת וללשון כמו שתראה והיתה השלמתו בזמן קצר מאד עם מה שהשיגנו בזה המבוקש מן הקושי החזק מפני הפירושים שמצאנום לקודמי' אשר בזאת הפרשה אשר הם כמעט שהיו סבה אל הרחקתנו מהשגת האמת בה כמו שיתבאר למי שיראה דברינו ודבריהם והתהלה לאל אשר עזרנו: ד׳ והנה היתה השלמתו בסוף חדש אב מסכת הסמנים ושמונה לפרט האלף הששי ליצירה: ו׳:ל״ט א׳ פרשת אלה תולדות נח ב׳ ביאור דברי הפרשה ג׳ אלו המקרים שקרו לנח ועניניו והנה היה נח ישר במדותיו ובעיונו ושלם בכל אחת מהדורות אשר היה בהם לא נמצא בו רק טוב אך הלך תמיד בדרכי ה' יתע' וכבר הוליד נח ג' בנים כמו שנזכר במה שקדם. והם שם וחם ויפת. ויפת הוא הגדול כמו שיתבאר במה שנזכר במה שיבא ואולם הקדים שם למעלתו ומפני שהתחיל מהקטן השלים בגדול והקדים מפני זה חם ליפת והנה קודם זה הזמן שחתו דרכם אנשי הארץ לעיני הש"י ומלאה הארץ עושק וחמס כי לרוב המשכם אחר תאו' המשגל היו חוטפי' הנשים כמו שקדם ומפני זה אולי נסתבכו ג"כ בזאת המדה הפחותה עד שהיו חוטפים קצתם מקצת כסף ושוה כסף וכאשר ראה השם שהארץ נשחתה כי השחית כל בשר איש מהאנשים את דרכו ונמשך לפועל המשגל בזנות ובדרכים מגונים לא ישלם בהם פרי ושהם בכל יום מוסיפים לחטוא עד שימשך מזה הפסד במה שכוון במין האנושי מהשלמות אמר הש"י לנח שכבר בא קץ הדור ההוא שיכלה לפי מה שהוא רואה ממעשיהם המקולקלים כי הם בעצמם היו סבה אל רוע מעשיהם מפני בחירתם הרעה ולזה גזר עליהם שישחתו וישחת עמהם מקום הנגלה מהארץ אשר היה מציאותו בעבור הדם ושאר הב"ח הארציי' וזה אמנם יהיה כשיביא עליהם מבול מים שישטוף הארץ בכללה ולפי שנח נמצא צדיק לפני השם יתע' ולא למד מאנשי דורו השגיח השם בו להצילו וצוה אותו מפני זה שיעשה תיבה גדולה. מעצי גופר שיהיו חזקי הקיום והיו עם זה ארוכים מאד ושיעשה שם חדרים רבים קטנים גדולים להשיב בחדר חדר מה שהביא אליו אל התיבה מכל מין ומין מהב"ח הארציים ושיכפר אותה מבית ובחוץ בכופר לתוספת שמירה שלא יכנסו שם המים. וצוהו שיעשה אותה בשיעור יאות להחזיק מה שהוכרח להכניס בה ממיני הב"ח הארציי' ומה שיצטרך להם מהמזון לשנה אחת שמשית שיהיה זמן המבול ושישאר שם עם זה מקום יכניס בו הזבל בזמן היותם בתיבה וזה השיעור הספיק לפי מה שנגלה לנח בנבואה כשיהיה אורך התיבה שלש מאות אמה באמות הנהוגות שהאמה מהם היא בת ו' טפחים ורחבה חמשים אמה וקומתה ל' אמה והנה היה רחבה יותר מקומתה ולזה לא יתכן בה שתהפך ולזאת הסב' צוהו הש' ית' שיעשה התיבה בזה השיעור ושיעשה מקום סתום בגשם ספריי יכנס ממנו האור בתיבה כי האור הוא הכרחיי מאד לכל ב"ח. וצוהו שלא יהיה כסוי התיבה מלמעלה ישר השטח אבל יהיה משופע מכל הצדדים הארבעה באופן שלא יהיה למעלה משטח ישר כי אם אמר אחת באורך ולזה יהיה רוחב השטח ההוא אשר מלמעלה ששית אמה ביחס הרוחב אל האורך כי היה רוחב התיבה ששית ארכה והנה כסוי התיבה הוא ממדרגת מחודד שנקטם מפאת ראשו מעט וזה ממה שהוסיף שמירה בתירה שלא תתהפך. וצוהו שישים פתח התיבה אשר ממנו יכנס בה מה שיכנס בצד התיבה לא עליה לשמירה שלא יכנס מים בתיבה. וצוהו שיעשה בה מדורים רבים תחתיים שניים ושלישיים למה שיצטרך בה שיהיו בה מקומות להכיל הדברים המתחלפי' אשר הוכרחו להיות שם כדי שתשלם ההצלה למיני הב"ח בכללם. ואמנם צוהו בעשיית זאת התיבה מפני שהוא גזר להביא מבול מים על הארץ ישחתו כל הב"ח הארציים ואמר אליו שהוא יקיי' את בריתו אתו להצילו להשגחתו בו וזה אמנם יהיה בשיכנסו בתיבה אשר צוהו לעשותה הוא ובניו ואשתו ונשי בניו ואמנם הקדים הוא ובניו לנשיהם להיות האנשי' הם העקר בבריאה והנשים אמנם היו לעבודתם ולקיום המין. גם אפשר שהעירם בזה שלא ישמשו בתיבה כי עת רעה הוא ולזה ראוי שיכנע לבכם לעבוד ה' ית' כפי מה שאפשר להם כדי שתדבק השגחתו בהם כל ימי היותם בתיבה ולזה צוה שיעמדו האנשים לבד והנשים לבד וזה הברית אשר זכר הוא לפי מה שאחשוב שעשהו הש' ית' ביום הזה לקיים העולם בדרך שלא יצטרך עוד אל כמו זה האופן מהבריאה אשר ברא בששת ימי בראשית כמו שביארנו בפרשת ויכלו וזה הברית אמנם הקימו עם נח במה שצוהו מעשיית התיבה בתאר הנזכר ושיכנס בתיבה הוא ובניו ונשיהם ושיכניס עמו מכל מין ומין מהב"ח ההולך והמעופפים זכר ונקבה לכל הפחות כדי שיתקיימו כל מיני הב"ח ואולי כדת הש' ית' ברית עם נח קודם זה ואם לא נזכר והביאור הראשון נאות יותר לפי מה שאחשוב והנה צוהו השם שיכניס מהם י"ד הם אשר היו טהורים לפי משפטי התורה ואמנם הוסיף באלו המיני' להיותם יותר הכרחיים למין האנושי וזה מעניינם מבואר והנה זאת הנבואה היתה ק"כ שנה קודם בא המבול כמו שזכרנו בסוף פרשת בראשית. ולזה היה פנאי רב לנח לעשות זאת התיבה ולבקש אלו המינים מהב"ח עם שכבר נעזר בזה הפועל מהש' ית' והנה צוהו הש' יתע' שיקח מכל המזונות הנאותי' למין מין מהב"ח כדי שיהיה לו ולהם לאכלה בהיותם בתיבה ולזה חוייב שידע נח הזמן שיעמדו בתיבה כדי שיוכל לשער מה שיספיק להם מהמזון. וחוייב מזה ג"כ שידע נח המזונות הנאותים למין מין והשיעור הנאות שיקח הב"ח ההוא מהמזון ההוא וזאת המלאכה אשר המציאה יובל וכן ראוי שתדע שנח היה יודע כל שאר המלאכות אשר המציאום זרע קין כמו שקדם או אחד מבניו ולולי זה כבר אבדו המלאכות ההם בבא המבול ולא יצדק בממציאי המלאכות ההם מה שאמר בתורה שהמלאכות האלו השתלשלו מהם כאמרו אבי כל תופש כינור ועוגב אבי יושב אהל לומקנה. וכן ההיקש באומנו' הנחשת והברזל ואם לא זכר בו בביאור שתהיה זאת המלאכה משתלשלת ממנו כמו שזכרנו במה שקדם. והנה כבר מצאנו בביאור שנח ג"כ היה בקי בעבודת האדמה אמר ויחל נח איש אדמה. וראוי שתדע שהב"ח שימצא מזונם לפי הנהוג מה שלא יאות שינתן להם בתיבה כמו העשב והתבן והבשר נתן להם מהמזונות הנאותים להם מהזרעים כמו ממיני התבואה והקטנית ושאר הזרעים והפירות אשר יתכן בהם שיהיו מזונות לב"ח ההם. ובזה האופן היה אפשר שתכיל התיבה כל אישי מיני הב"ח הנכנסים בו מזונותיהם לשנה אחת והזבל אשר יעשו אלו הב"ח בשנה אחת. וראוי שתדע שמיני הצמחים אשר יתכן הפסדם מפני המבול השגיח הש' ג"כ בהם בזה האופן כי כבר חוייב שישים נח מהזרעי' ההם בתיבה בדרך שישאר מהם לזרוע אחר המבול ולא זכרה זה התורה בביאור לפי שהרבה מהצמחים לא נצטרכו אל זה והם כמו האילנות ולזה השמיטה התורה זכרו עם שזה דרך התורה לזכור קצת הפרטים ולעזוב קצת. והנה זכרה הב"ח להיותם יותר נכבדים מהצמחים והיותר נכון שנאמר שזה נכלל בתורה במה שאמרה והיה לך ולהם לאכלה. ר"ל כי יחוייב מזה שיספיקו הזרעים ההם להיות מהם מזונות הב"ח בתיבה ואחר צאתם ממנה וזה יהיה כשיזרעו בארץ כי אי זה תועלת יהיה כשיהיה להם מזון בתיבה ואחר שיצאו מן התיבה לא יהיה להם מזון וימותו הם זה המאמר מבואר הבטול כי הצלתם שם תהיה אם כן לבטלה ולא יתקיים מה שרצהו השם יתע' להחיות זרע על פני כל הארץ ולזה הוא מבואר שכבר יוחייב מזה שישאר מכל הזרעים לזרוע בארץ אחר צאתם מהתיבה וספרה התורה שנח עשה התיבה והשתדל לעשות כל מה שצוהו השם יתע' מהכנת מיני הב"ח ומזונותיהם. והנה ז' ימים קודם המבול צוהו השם יתע' להכנס בתיבה הוא וביתו ולא זולתם עמם לפי שנח לבדו נמצא צדיק בדור ההוא ושאר האנשים היו כלם מחוייבים כליה לרוע מעשיהם וזה לאות שאם היה שם צדיק זולתו היה נצול עמו וצוהו שיכניס עמו מאישי מיני הב"ח המספר שנזכר במה שקדם ואולי עשה זה כי כשיראו זה הדור הרע ההוא אולי יכנע לבבם וישובו לש' יתע' וירחמם כי לא חפץ ה' במות הרשע כי אם בשובו מדרכיו וחיה. והם לא נכנעו אבל החזיקו בדרכם הרעה וספר אחר זה שעש נח כל אשר צוהו ה' יתע' ושנח היה בן שש מאות שנה כשבא המבול ושכבר בא נח אל התיבה עם שאר הב"ח כאשר צוהו השם יתע' מפני מי המבול העתידים לבא לימים עוד שבעה וכשהגיעו ז' הימים התחילו לרדת מי המבול וזה היה בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני והוא אייר לפי הנראה לי כי ניסן הוא ראש לחדשים כמו שנזכר בתורה עם שהזמן הזה היה יותר נכון להיות בו זה המופת יותר ממרחשון כי תקופת ניסן לחה ותקופת תשרי יבשה והשם יתעלה עושה תמיד המופתים בסבה היותר נאותות כמו שזכרנו במה שקדם. והנה ידעת שכבר נחלקו בזה הענין רבי אליעזר ור' יהושע וספר שאז נתהוו המים הויה נפלאה בבטן הארץ ובחלק האמצעי מהאויר עד שנתכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמי', וספר שבעצומו של יום ביום אשר צוה השם לנח שיכנס בתיבה ויכניס עמו ממיני הב"ח מה שצוהו הש' ית' השלים נח דבר ה' כדי שיראו זה כל האנשים אשר בדור ההוא וישובו אל ה' וירחם אותם. וזכר שכבר הגין הש"י עליו והשגיח בו בדרך שלא קרהו נזק בהיותו בתיבה לא ממי המבול ולא מהחיות אשר הכניס עמו בתיבה ולא מהאנשים אשר היו מחוץ והנה השלים זה הספור והפליג להאריך בו לרב התועלת המגיע ממנו. ולזה דקדק מספר הימים אשר ירד הגשם בלי הפסק ובשאר הפרטים לישב יותר בלבנו אמתת זה הספור כי הרבה סברה שנאמין יותר בספורים כשיסופר מענינים פרטים רבים וספר שבשנת שש מאות שנה ואחת לחיי נח בכ"ז יום לחדש השני יבשה הארץ. הנה אם כן היה מהתחלת המבול עד יבשת הארץ שנה שמשית שהוא י"ב חדש מחדשי הלבנה וקרוב מי"א יום כמו שנזכר בב"ר. וכאשר יבשה הארץ צוה הש' ית' לנח שיצא מהתיבה הוא ובניו ונשיהם וכל מיני הב"ח אשר עמם ויפרו וירבו על הארץ ולא יצטרכו עוד לפרות ולרבות בתיבה. אמרו בב"ר על הארץ ולא בתיבה ומהנראה שב"ח שמשו בתיב' כי זה הוא טבעי להם ואינם בעלי שכל שישלים להם צווי שלא ישמשו בתיבה ולזה ידמה שאמ' שהם יצאו למשפחותיהם ר"ל לפי שהם לא נתחברו בתיבה עם שולת מינם. ולזה הולידו תולדות ממינם ועשה נח כל אשר צוה הש' יתע' לא הפיל דבר והנה כל מה שעשה עשה בדבר הש' ית' גם לא התעורר לצאת מהתיבה אף על פי שכבר ראה שיבשה הארץ עד שצוהו הש' ית'. שיצא ואחר כן בנה נח מזבח לכבוד השם להורות כי הוא לבדו ראוי שיעבד לא ע"ז כמו שעשו הדורות הקודמים ולזה העלה עולות במזבח מהבהמה הטהורה ומהעוף הטהור כי הם המינים היותר נבחרים כמו שיתבאר במקומו בג"ה. או עשה זה כדי שתגיעהו הנבואה כמו שנבאר אח' השלימנו דברי הספור הזה וספר שכבר קבל ה' קרבנו ושעה אליו ואמר שלא יוסיף עוד להשחית האדמה בעון האדם לפי שיצר לב האדם רע מנעוריו ויטה האדם מפני זה אל התאוות הגופיות והנה יקשה צאתו מזאת התכונה הרעה לא יקבל המוסר בזה מזולתו וזה היה סבה לדורות הקודמים אשר נשחתו במימי המבול לנטות אל מה שנטו עליו מהתאוות כי עדין לא נתפשטה בדורות ההם ידיעת האמת בה. ואיך ראוי שיתנהגו בענין הטובות והרעות ואולם עתה שלא נשאר רק נח וביתו וכבר השיג נח האמת בזה הנה יקבלו המוסר ממנו הבאים אחריו מזרעו ולזה לא יתכן שימצא לעולם המין האנושי בכמו זה האופן מרוע ההנהגה אשר היה בו הדור הנשחת במי המבול. ובהיות העניין כן הנה לא יצטרך הש' יתע' אל כמו זה האופן מהגעת העונש לאנשים במה שיבא. ולזה גזר הש' ית' שלא יוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשה במי המבול ושכל ימי הארץ ימשך בה זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף עד שישלם בזה מה שיצטרך להיות הצמחים ההווים בה ולב"ח ויום ולילה לא ישבותו שלא ימשך מהם בחלק הנגלה מהארץ התועלת אשר בעבורו נמצאו כמו שקדם בפרשת בראשי' וזה כולו להורות שלא יפסד זה החלק הנגלה מהארץ לעולם. וכבר בירך השם נח ובניו שיפרו וירבו וימלאו הארץ ר"ל שלא ישחת זרעם כמו שנשחת דור המבול אבל ימשך מהם מלא הארץ ר"ל שיתוסף זרעם עד שיתמלא הארץ ממנו. ואחר כן יתקיים על עניינו ולא יעתקו לעולם מהמלוא אל החסרון כמו שנעתקו בו בעת המבול וברכם ה' ית' ג"כ שיהיה מוראם על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים ובכל אשר תרמוז האדמה ובכל דגי הים כי בידם נתנו לעשות כרצונם. ואולי הצטרכו לזאת הברכה לפי שהדורות הקודמים לרוע מנהגם היה השם מסתיר פניו מהם והיה אפשר שהיו חיות אוכלות בהם להיותם מטרה לחצי המקרים הרעים ולזה ברכם ה' ית' הברכה הזאת והנה התיר להם לאכול מכל הב"ח ואמ' להם שאין פשע להם בהריגתם אותם כי הם כירק עשב ביחס לאדם והם כולם נמצאים בעבור האדם ומנע אבר מן החי להיות בזה מרע המנהג ומהנטייה אל התאוות מה שלא יעלם ר"ל שלרוב הזוללות לא יוכל להמתין שתהרג הבהמה ויקח ממנה אחר כך האבר. ואמר להם שלא יחשבו מפני שהתיר להם הריגת הב"ח שיותר להם הריגתם קצת את קצת אבל יענשם הש' יתע' על זה וישים הפועל להגעת העונש להורג חבירו אחת מהחיות הטורפות ר"ל שתקום עליו ותהרגהו או יסבב שאחד מהאנשים יקום על ההורג ויהרגנו בשגגה וזה יותר נפלא כי אין טבע אישי המין להרוג קצתם את קצת כמו שימצא באישי המין האחד שיהרגו אישי מין אחר ויותר נפלא מזה שכבר ידרוש ה' ית' הדם מיד איש שהוא אחיו של שופך הדם וזה יהיה כשיסבב השם שיהרגנו בשגגה. וכל זה אמנם יהיה כשהרג שופך הדם ואין רואה אבל אם יש שם עדים הנה צוה אותם הש' יתע' שמי שישפך דם האדם ישפך דמו ע"י האדם מדת כנגד מדה וזה בלי ספק יהיה ע"י הדיינים והשופטים והם ישמען דברי העדים ויחקרו אם דבריהם אמתיים אם לא. ואמנם הסבה אשר חייבה שלא ישווה האדם בזה העניין לשאר הב"ח הוא היותו נברא בצלם אלהים מה שאין כן בשאר הב"ח ולזה יהרג הורגו והותרה הריגת הב"ח. וצוה אותם ג"כ שיפרו וירבו ר"ל שלא ישחיתו דרכם כמו שעשו אנשי דור המבול אבל יעשו זאת הפעולה לפרות ולרבות ולה נמנע מהם הזכור והבהמה ולא הוצרך להזהירם על הגזל ועל אשת איש לפי שכבר נתבאר לנח שאלו העבירות היו סבה אל שנשחת דורו במבול ולא הוצרך ג"כ להזהירם על ע"ז לזאת סבה בעינה כי אנשי דורו היו עובדים ע"ז כי כבר התחילו בזה מדור אנוש. ובעבור זה ג"כ קרה להם מה שקרה הנה הספיקו אלו המצות לבני נח לתקון קבוציהם לפי שכבר ידע הש' יתע' שלא יאות בהם בכללם שיקבלו מהשלמות יותר מזה. ואולם לבני ישראל צוה נימוס שלם להגיע אותם אל השלמות האנושי להיותם נונים להתנהג בו. ואחר כך אמר השם לנח ולבניו על ידו שכבר יקים בריתו עמם ועם זרעם אחריהם ועם כל מיני הב"ח שלא יכרתו עוד מימי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ. והנה בארנו במה שקדם עניין זה הברית מה הוא ר"ל שזה הברית היה ביום השביעי מימי הבריאה או היה עם נח ואם לא נזכר או יהיה זה הברית מה שאמר השם אל לבו שלא יוסיף עוד להכות כל חי כאשר עשה. ואמר להם הש"י שהו' נותן להם אות יתבאר להם בו שלא יהיה עוד מבול וזה שכבר נתן הש' טבע בעת בריאת העולם שירא' קשת בענן כשיהיו מימיו מועטים ויהיה ממנו הזלוף החלוש כמו שהתבאר בספר האותו'. ולזה היה הקשת הורא' על הפסק המטר כשירא' בהתחלה. ונהיו' העניין כן הנה יתאמת שלא יהיה מבול בהתהו' הענן פעם אחר פעם כשיראה בו הקשת כי אז יתאמת שלא יתכן שיהיה אז מבול אבל יפסק המטר או תמעט ירידתו. והנה גזר הש"י שאחר התחלת המטר זמן בלתי ארוך יראה קשת ויפסק המטר ההו' בבדר' שלא יהיה עוד מבול ולזה ראה ה' שיהיה הקשת אשר יראה תמיד בענן אות על הברית אשר בין הש"י ובין כל נפש חיה שלא יהיה עוד מבול לשחתם ולא יעברו עוד מי נח על האר'. וזה האות לא היה לנח לבד כדרך שאר האותות אבל שם אותו ה' ית' קיים בינו ובין כל נפש חיה אשר על הארץ ר"ל שתמיד יראה להם זה האות בעננו ענן והנה לא היה מציאות הקשת אות כי הוא נמצא על דרך הטבע אבל היה האות הראותו הש' ית' תמיד לנו בעננו ענו כמו שביארנו: ד׳ ובכאן נשלם ביאור הספור הזה לפי הנראה לנו והנה התועלות המגיעות מזה הספור הם רבים: ה׳ האחד מהם להודיענו סודות השגחה האלהית באדם בפרטיו ובכלליו שהאמנה בהם מיישרת האדם לשלמותו מאד עם שעליה נבנית התורה בכללה. וזה שהוא העירנו במה שאמר לא ידון רוחי באדם שהמבול שהיה רע נפלא מאד היה להשגחה על המין האנושי שלא ימנע ממנו השלמות אשר בעבורו נברא כמו שקדם והעירנו במה שאמר כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה שהצדיק הוא מושגח מה' ית' השגחה נפלאה להצילו מהרעות נכונות לבא עליו כמו שהתבאר מהצלת נח והגנת הש' ית' בעדו בזה הספור הנפלא ואלו היה שם צדיק זולתו היה נצול עמו גם כן כמו שהתבאר ממה שנתנה התורה הסבה בהצלתו כי אותו ראה הש' ית' צדיק לפניו. ולזה יתחייב מזה שאם היה שם צדיק זולתו היה נצול עמו עד שאם יהיו הדור הוא שבים אל השם ועוזבים דרכיהם הרעים היו נצולים כולם ואע"פ שכבר ייעד להם הש' ית' זה הרע ביון קין באמרו שבעתים יוקם קין הנה חנון ה' וניחם על הרעה כמו שימצא במקומות רבים מדברי הנביאים ולזה הוא מבואר שלא היה כזה מהעדר דבר כי הם לא מתו בעון קין לבדו אך עונותיהם לכדום הלא תראה שגם זרע שת נמחה עמם כי לא נשאר רק נח ואלו שני המיני' שזכרנו מהשגחה הם החזקו' שבסבות לרע המגיע בכאן על צד ההשגחה האלהית ולטוב המגיע בכאן על צד ההשגחה האלהית. וכבר ביארנו מיני ההשגחה הזאת ועניינה והוסרו הספקו' הנופלות בה ועניינה ברביעי ממלחמו' יי' ובביאורינו לספר איוב ומשם יתבאר לך אמתת מה שהנחנו אותו בזה המקום: ו׳ התועלת השני הוא שמה שביאר בכאן שהשם השחית הדור הרע הזה להשגחה על המין האנושי שלא ימנע ממנו שלמותו האיר עיני לבנו למצא הסבה אשר בעבורה נמצא זה האורך הנפלא מן החיים לאנשים ההם אשר העידה התורה שהיה מספר ימי חייהם זה המספר הנפלא כי זה אמנם היה לזאת הסבה בעינה כמו שביארנו במה שקדם: ז׳ התועלת השלישי הוא במדות והוא שכבר הועילתנו התורה במה שספרה שנח היה בן חמש מאות שנה קודם שהוליד שהרפואה תהיה כמדו' הפחותות ההעתק אל הפכם מקצה אל קצה וזה שאנשי דור נח היו כלם שטופים בזמה עד שנשקעו בזה האופן המגונה אשר ספרה אותו התורה והוא נרפא מזאת המדה הפחות' כשנעתק אל הקצה האחרון מההתרחק מהמשגל עד שהיה בן שש מאות שנה קודם שהוליד: ח׳ התועלת הרביעי והוא במדות והוא שכבר הועילתנו התורה תועלת נפלא במה שספרה מהצווי שצוה נח בעשיית התיבה בזה האופן השלם בדרך שישלם בה השמירה ובהכנסת המזונו' בה שיספיקו לו בהיותו בתיבה תועלת נפלא. והוא שגם האיש הצדיק אשר הוא מושגח מה' ית' אין ראוי שיתרשל מפני זה מהכנת הטרף לביתו ומהתנהג במנהג הטוב אשר ישלם בו בריאות הגוף כפי הראוי מפני בטחו בש"י כשיחשב שימצא לו מזונו ובריאותו וכ"ש ששאר האנשי' אין ראוי שיתרשלו בזה. אמרו ז"ל למען יברכך יי' אלהיך. יכול יושב בטל ת"ל בכל אשר תעשה: ט׳ התועלת החמישי הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם שיתענג במיני התענוגים בעת היות שכניו בצער כי זה ממה שיפיל הקטטה והמחלוקת בין האנשים ויפסד בזה הקבוץ המדיני. וכבר העירתנו התורה על זה במה שזכרה שנח ובניו היו לבד ונשיהן לבד עד שמה שהולידו הולידו אחר המבול כמו שנזכר בתורה לא בהיותם בתיבה עם שכר היה זה סבה להם להתמיד דבקות ההשגחה האלהית כדי שתשלם להם ההצלחה כמו שביארנו. י׳ התועלת הששי והוא במדות. הוא שראוי לאדם שישגיח במי שהוא תחתיו מבני ביתו ומשרתיו לתת לו חוקו במה שיצטרך לעמיד' גופו וכבר העירתנו התורה בזה במה שהשגיחה בהמצאת מזונות הב"ח בתיבה וצואת נח שיזונם באמרו והיה לך ולהם לאכלה. כי זה ממה שיחייב שיכין להם נח מזונותיהם תמיד ואם זה ראוי בב"ח כ"ש שיהיה ראוי יותר בבני הבית והמשרתים והנה בזה האופן ישלים תקון קבוץ הבית אשר הוא התחלה לתקון קבוץ המדינה: י״א התועלת השביעי והוא בדעות. הוא שכבר למדתנו התורה בזה הספור שהשם ית' כשיעשה המופתים אמנם יעשה אותם בסבות היותר נאותות לפי המנהג הטבעי. ולזה תמצא שבהוית מי המבול המציא הש"י בפליאה שתי סבות אשר היה יותר ראוי שישלם בהם זה והם רבוי הוית המים בבטן הארץ ורבוי הויתם בחלק האמצעי מן האויר ובחסרון המים הביא גם כן בפליאה הסבה היותה נאותה בזה והוא שהעביר ה' רוח על הארץ כי הרוח מדרכו שינגב וייבש כמו שהתבאר בספר האותות. ואולם היה זה כן לפי שהסדור הטבעי אשר לנמצאות שמחו השם יתע' ביותר שלם שבפנים שאפשר בו. וכאשר יביא ההכרח מצד ההשגחה לשנות זה הסדר הנה מן הראוי שיתרחק ממנו ה' ית' היותר מעט שאפשר ולזה לא עשה ה' ית' אלו המופתים כי אם בסבות שיהיה בהם יותר מעט מהזרות אצל הטבע ולא הביא המבול באמצעות הרוח וחסרון המים באמצעות המטר. וכזה בעינו תמצא מבואר בהרבה מהמופתים הנזכרים בתורה ובדברי הנביאים. וזה הפך ממה שיחשבו הסכלים מהמון אנשי תורתינו כי הם ישתדל לבאר דברי המופתים באופן שיהיה בו מן הזרות יותר אצל הטבע ויחשבו שזה הגדלה לשם יתעלה לא די שאינו הגדלה לשם ית' אבל הוא חסרון והם לא ישערו וזה מבואר מאד למעיין בזה הספ' עם מה שכבר ביארנוהו בזה העניין עד שהאריכות בביאורו הוא מותר: י״ב התועלת השמיני הוא בדעות. והוא שאי אפשר על המנהג הטבעי שיתהוה מן המינים הנולדים מימינם מזולת מינו כמו שהיה חושב אב"ן סי"נה שהיה אפשר שיהיה מבול מים בחלק הנגלה מהארץ ובאורך הזמן יתחדש מעירוב היסודות מה שיתהוה ממנו מין מהב"ח ולזה השתדל ה' יתע' כשרצה בקיום אלו המינים הנולדים מימינם שיושמו מהם זכר ונקבה בתיבה. והנה התועלת המגיע בעיון מזה הוא מבואר לפי שאם הונח הענין כן כמו שאמר אב"ן סי"נא תפול החכמה הטבעית בכללה וזה מבואר למי שעיין בטבעיות: י״ג התועלת התשיעי והוא בדעות והוא שאי אפשר שיפסד זה החלק הנגלה מהארץ אבל ימצאו בה תמיד אלו ההויו' אשר יתהוו בו ואין ראוי שתחשוב שיחוייב ממה שאמ' עוד כל ימי הארץ שיהיה לה עת תפסד בו שאם היה כן היה ג"כ אמרו כימי השמים על הארץ מורה על שיש עת לשמים. יפסדו בו וזה בטל לפי מה שביארנוהו בספר מ"י מהעיון והתורה ואולם אמר זה עוד כל ימי הארץ להורות על קיום זה הברית. ונצחותו כדרך מה שאמר עד בלתי שמים לא יקיצו שהרצון בו שלעולם לא יקיצו: י״ד התועלת העשירי הוא בדעות והוא שהקשת הוא מורה על מיעוט החלק המימיי בענן והוא סוד מסורות הטבע ואפשר שיהיו בכאן תועלות אחרות זולת אשר מנינו אלא שהתועלות אשר ראינו למנותם בכאן הם אלו ולהיות התועלות הנפלאות האלו מגיעות מזה הספור הרחיבה בו התורה הרחבה נפלאה לישב יותר אמתת זה הספור בנפשותינו: ט״ו וראוי שנחקור בכאן בעניין הקרבנות שהקריב נח ושנשתדל להתיר ספר מה קרה בו אינו מעט וזה שכבר ביאר הרב המורה שענין הקרבנות אשר צווינו עליהם בתורה אינו מכוון בעצמו אבל הוא מכוון על הכוונה השנית להעתיקם ממה שהורגלו הדורות ההם לעשות כמו אלו העבודות לע"ז. ולזה אמר כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים על דברי עולה וזבח. ואם היה הענין כן מה זה התעוררו הנביאי' לבנות מזבח ולהקריב עליו עולות כמו שמצינו העניין בנח. וכן מצינו באברהם במקומות רבים. וכן ביצחק וביעקב ובמשה. ומצאנו גם כן בכל עם כרצותו שתגיע אליו הנבואה צוה לבנות שבעה מזבחות ולערוך עליהם ז' פרים וז' אלים ויותר נפלא מזה שרבותינו הסכימו שהמזבחות כלם שעשו אותם הראשונים היו בהר המוריה במקום אשר נבנה שם בית המקדש ואם אמרנו שזה היה המכוון על הכונה השנית' היה יותר ראוי שיצוו אליה הנביאים לנמשכים אחריהם שיעשו אלו העבודות לש' ית' או שיביאו בני אדם לעשות אלו העבודות לש' ית' ונאמה שכבר יראה שבענין הקרבנות דבר מכוון על הכונה השנית ובהם עם זה דבר מכוון בעצמותו ומה שהוא מכוון בהם על הכונה השנית הם הרבה מהקרבנות אשר צוו ישראל עליהם ומה שהוא מכוון בהם על הכונה הראשונה לפי מה שיראה לי הם קצת העולות שהם כלי להגעת הנבואה כמו שנבאר בג"ה בזה המקום ובספר ויקרא. ולזה אמר בלעם לבלק אחר שהכין המזבחות והעלה פר ואיל במזבח התיצב כה על עולותיך ואלכה אולי יקרה יי' לקראתי. ולזה תמצא בהרבה מהמקומות אשר נזכר שם בניין המזבח הגעת הנבואה כמו הענין כמה שנזכר בכאן מנח. וכן תמצא באברהם וירא יי' אל אברם וגו'. ויבן שם מזבח. ויי' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו וגו'. וסוף העניין. ויבן שם אברם מזבח. ואחר כן תמצא ויקרא אליו מלאך יי' מן השמים. וכן תמצא ביצחק וירא אליו יי' בלילה ההוא וגומ'. ויבן שם מזבח. וכן תמצא ביעקב ויבן שם מזבח ויקרא למקום ההוא אל בית אל כי שם נגלו אליו האלהים. ואח"כ אמר וירא אלהים אל יעקב. והנה יתבאר שיש לעניין הקרבנות מכא להגעת הנבואה ממה שאומר והוא שכבר יתבאר בשני ממלחמו' יי' שבעניין הנבואה יצטרך התבודדו' לשכל מבין שאר כחות הנפש ולזה לא ישלם כי אם בהתבטל שאר הכחות מפעולותיהם. ולזה יצטרך לנביא כשירצ' להתנבאת לעורר הכח השכלי וירדים שאר הכחות. ומפני זה תמצא בנביאים שהיו עושים פעולות להגי אליהם הנבואה כמאמר אלישע. ועתה קח לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד יי'. והנ' תמצא בעניי הקרבנות שהם יעירו השכל וירדימו הכחות המרגישות וזה כי בזביחת הבעל חי ונתח אותו לנתחיו ושרוף אותו באש יש הכנע הנפש המרגשת מה שלא יעלם כי הכחו' המרגישו' כמו שיתעוררו מהרגשת המוחשים המתחדשים להם כך יכנעו וירדמו מהפסד המוחשים אשר אצלם הכנע מה שמפני זה יתן האדם אל לבו כי ההפסד הוא סוף כל אלו הדברים השפלים ותכנע מפני זה הנפש הבהמית ותדאג וירדמו כמותיה. וכבר יתעורר השכל כשיתבונן האדם בענין אלו הנתחים ואופן החכמה אשר ביצירתם בזה האופן שיראו בו ולהיות אלו הקרבנות מכוונים מהנביאים לזאת הכוונה היו עושים אותם במקום שהגיעה להם הנבואה להתמיד להם הנבואה שם כמו שהתבאר ממה שאמרנוהו מאברהם יצחק ויעקב והוא ביעקב יותר מבואר כי הוא ביאר שהוא בנה מזבח לפי ששם נגלו אליו האלהים. וכאשר היה מבואר לרז"ל שבית המקדש הוא המקום היותר מוכן לקבל כח עליון הנה החליטו המאמר מפני זה שהמזבחות אשר בנו הקודמים לש' ית' היה בהר המוריה. ובכאן הותר זה הספק והתבארה לנו סבה נפלאה בעניין הקרבנות ואולם השלמת המאמר בהם לפי אלו הסבות יהיה בג"ה במה שיבא אצל ביאור העניין בקרבנות:

-------------------------------------------------------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

הסבר על זכויות יוצרים:
  1. למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים - זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
  2. ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

נחל קדומים על תורה:
מקור: beta.nli.org.il, רא"ש על התורה: מקור: aleph.nli.org.il,תרגום ירושלמי על התורה מקור: he.wikisource.org, צרור המור על התורה: מקור: primo.nli.org.il
ברטנורא על התורה, רלב"ג על התורה, ונציה ש"ז,
מקור: primo.nli.org.il, מיני תרגומא: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001857234/NLI, תולדות יצחק על התורה: מקור: beta.nli.org.il, תורה תמימה על התורה: primo.nli.org.il, העמק דבר והרחב דבר : מקור: primo.nli.org.il,
דיגיטציה: ספריא
חומת אנ״ך, ירושלים 1965,
גור אריה על התורה : מקור: mobile.tora.ws

רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il

דילוג לתוכן