בישוב מה דמבני בניו של המן למדו תורה בב"ב

דף הבית ספרי קודש אונליין בשבילי המגילה ביאור המקראות - מגילת אסתר בישוב מה דמבני בניו של המן למדו תורה בב"ב
והנה איתא במכילתא ר"א אומר נשבע המקום בכסא הכבוד שלו שאם יבוא מכל האומות שיקבלוהו ולעמלק ולביתו לא יקבלוהו, שנאמר [שמואל ב' פ"א פ"ה] ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי, נזכר דוד באותה שעה מה שנאמר למשה רבינו, אם יבוא מכל האמות שבעולם להתגייר שיקבלוהו, ומביתו של עמלק שלא יקבלוהו, מיד ויאמר אליו דוד דמך על ראשך כי פיך ענה בך, לכך נאמר מדור דור.

ובמגילת אסתר על הסמ"ג לאוין קט"ו הקשה על מה דאיתא במכילתא שאין מקבלין גרים מעמלק, מהא דאיתא בגיטין נז. דמבני בניו של המן למדו תורה בב"ב, דמשמע דעמלקי שנתגייר חלה הגרות, ותירץ דמה שאין מקבלין גרים מעמלק היינו לענין היתר נישואין, שאין מקבלין אותן לקהל ישראל לנישואין, אך מ"מ חלה הגרות לענין זה שנעשה ישראל, ושפיר למדו תורה, ועמש"נ לקמן בדעת הר"מ.

אכן הגרי"פ ל"ת רס"ג השיג עליו, דהלא מפורש במכילתא דהטעם שהרג דוד להעמלקי הוא משום שאין מקבלין גרים מעמלק, הרי להדיא דאין הגרות חלה כלל, [ועמש"נ לק' בארוכה], מעתה שוב צ"ע הא דמבני בניו של המן למדו תורה בב"ב, והלא אין הגרות שלהם חלה כלל, ובעמק ברכה ערך מחיית עמלק תירץ דלכתחילה הוא דאין מקבלין, אבל בדיעבד חלה הגרות, ומאחר שלכתחילה אין מקבלין לא האמין לו דוד שקיבלוהו לגרות.

והנראה בזה עפ"י מה שנתבאר דבמחיית עמלק איכא תרתי, חדא להרוג את מי שהוא עצמו מזרע עמלק, ושנית למחות את זכר עמלק, וכמו שהביא רש"י בפרשת כי תצא דנצטוינו להרוג את כל בהמותיו של עמלק מדין מחית זכר עמלק, וא"כ נראה דאם באנו לדון בחלות שם יחס עמלקי, בזה ודאי הלך אחר הזכר, אך בתורת זכר עמלק אף בני בנותיו של עמלק כדין בהמותיו של העמלקי, וכך היה דינו ומשפטו של המן האגגי.

אולם חלוקים המה ביסוד דינם, דדין מחית עמלק מזרע זכרי עמלק, הוא מחמת לתא דידיה, דדין מחית עמלק נתפס בו בעצמו שצריך להרגו, ברם מה שצריך להרוג בן בתו של עמלק, אי"ז דין דחייל בגופו שהוא עצמו במערכת המלחמה לה' בעמלק, כי אם דהוא משום זכרו של עמלק זקנו, דכל שהוא מבני בניו הוי זכר עמלק, וכמו שאין המלחמה עם בהמותיו של עמלק, ואך דדין מחייה יש בזה למחות את שמו של בעליו העמלקי.

הלא מעתה [דהמן היה מבני בנותיו של עמלק] ניחא הא דמבני בניו של המן נתגיירו, דלעולם י"ל דעמלקי שנתגייר אין הגרות חלה כלל, אולם יסוד הדין הוא משום דנלמד מדכתיב מלחמה לה' בעמלק, שהמצוה להלחם עם העמלקים ושלא לקבלם לגרות, אולם כ"ז רק כלפי מי שהוא עצמו עמלקי, אך מי שהוא מזרע עמלק ממשפחת אם, כל דין מחייתו רק מדין זכר עמלק, ואם כן כל שנתגייר הוי גרות וממילא שוב אינו זכר עמלק, אלא כקטן שנולד.

ומעתה נראה ליישב באופן נוסף קושיא זו מהא דמבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, דהנה כתב הר"מ במ"ע קפ"ז ובפ"ה מלכים ה"ד דמצות החרם תחרימם להרוג ז' עממים אינו נוהג בזה"ז, כי אבד זכרם, וכתב הרדב"ז דהיינו לפי שבא סנחריב ובלבל את האומות כמבואר בברכות כח. והקשו האחרונים למה מצות מחיית עמלק נוהגת לדורות, והרי כיון שנתבלבלו האומות נימא דשוב אין מצוה זו נוהגת בזה"ז, וצ"ע.

[ותמוה לי מאד מש"כ במנח"ח מצוה תר"ד סק"ה דהאידנא באמת אין אנו מצווים במצות עשה דמחיית עמלק כי עלה סנחריב ובלבל את האומות, וכל דפריש מרובא פריש, (ובחינוך לא משמע כן), ותמוה דהא אין כאן פרישה, כי הרי העמלקים קבועים, ומה דאיתא בברכות כח. דגר עמוני שנתגייר מותר מדין כל דפריש כבר כתב במנח"ח מצוה ב' סקי"ב דפרישה מן הנכרים לגרות הוי פרישה, ועמש"נ בכ"ז בחבצלת השרון שמות (פי"ד פי"ג)].

וארווח בבי מדרשא ליישב קושיא זו, דחלוק ביסודו מצות הריגת שבעה עממים שעיקרה שייכא לשבעה עממים בתורת אומה, ולכן מאחר שבא סנחריב ובלבל את האומות בטלה מכל אומה תורת עם ואומה, וממילא אין נוהגת בהם מצוה זו, לא כן מצות מחיית עמלק שאין המצוה להרוג את עַם עמלק, אלא יסוד המצוה להרוג את כל זרע עמלק, וממילא אף שבלבל האומות מ"מ זרע עמלק מיהא הוו.

והנראה ליישב באופן אחר, דאמנם כן דתורת אומה בטלה מעמלק מאז שבא סנחריב ובלבל את האומות, וא"כ באמת שוב אין נוהגת מצות מחיית עמלק, אכן הא מיהא יש גם מצות מחיית זכר עמלק, וזה הרי לא תליא בחלות דין אומה עמלקית, אלא כל שהוא מזרע עמלק הרי הוא זכר עמלק, וא"כ אף שבטל מהם תורת אומה עדיין נשאר מצות מחיית זכר עמלק, וכמש"נ דמחיית זכר עמלק היא מצוה לעצמה.

הלא מעתה שוב ניחא מה דמבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, [דמוכח מזה דמקבלים גרים מעמלק], דהרי מאחר שבא סנחריב ובלבל את האומות, שוב אפשר לקבל מהם גרים, והיינו כמש"נ דכל מה שאין מקבלים גרים מעמלק אי"ז אלא בתורת מלחמת ה' בעמלק והיינו בזכרים שמעַם עמלק, משא"כ בזה"ז שאין לנו מלחמת עמלק כי אם דין למחות את זכר עמלק, א"כ שפיר מקבלים גרים מעמלק כמש"נ כיון שאין מלחמה במסוים כלפיו.

ולקמן [פ"ח פ"א] כתבתי ליישב מה שהקשו האחרונים על מה דכתיב שבית המן ניתן לאסתר, והרי ממון עמלק טעון מחייה, ויעוין בגרי"פ עשה נ"ט בסופו, וכתבתי שם ליישב עפ"י המבואר כאן דכל עיקר דין מחיית עמלק אינו אלא מדין זכר עמלק, לפי שהוא כמו גמל של עמלק, אכן ממון של זכר עמלק אין דינו בחרם, שאין דין מחית זכר של זכר עמלק, יעוי"ש בארוכה.

דילוג לתוכן