תפריט

מאת הרב ה. וילנר
זה סיפור עצוב באמת.

יוסי א. הוא אחד מהסיפורים העצובים שליוו את הישיבה מאז הקמתה. הוא היה בחור משכמו ומעלה, עוד מהיותו ילד קט תלו בו כל רואיו תקוות, 'הנה' - היו מפטירים - 'אלו שדאגו אם למרות ירידת הדורות נתברך דורינו באנשים גדולים שיוכלו בבוא היום להיות מנהיגים - יוסי הוא הערובה לתשובה החיובית'.

בישיבה קטנה הוא פרח ולבלב, עד מהרה רכש לו מקום של כבוד והעפיל בסולמה למראשיתה. לא פלא הוא שכשנדברו בו אודות ישיבה גדולה, ההחלטה היתה קשה, לא מפאת הדילמה מה יתאים יותר, שכן כל מקום בו היתה דורכת כף רגלו הוא היה מצליח בה. אלא מפאת מערכת הלחצים שהפעילו עליו 'רשמים' למיניהם מכל הישיבות, החדשות והישנות גם יחד.

אלא שכאן החלה החריקה להפציע, למרות שאת הישיבה הגדולה הוא החל בחשק נמרץ, כשהוא הבחין באריות שניצפו בישיבה, בטחונו העצמי נסק עד שאול. אותות המשבר לא איחרו לבא, והוא מצא עצמו צונח ויורד מטה מטה, עד שהחל להתרחק מספסל הלימודים, והיה נוהג רק לבקר חלופות בהיכלה של הישיבה, בקושי.

'זה מסוג הבחורים שצריך לשבת עליהם שבעה, יהלום בוהק שזוהרו הועם...' - היה מפטיר ראש הישיבה בישיבת הצוות, ואחריו כולם משכו ידיהם בצער. המשגיח ניסה לא אחת לדובב, לנסות לעזור, לסייע, אך הוא בתקיפותו לא הראה נכונות לשיתוף פעולה, והדברים לא הגיעו כלל לידי מעשה.

ההורים, שהתענגו כל השנים מרוב נחת, החלו דואבים, דואגים, אך לא בידם היה להושיע. בכיותיה של האם נסקו לגבהים רמים, 'וזכיני לגדל בנים...' - היתה מתחננת בקול ניכר... אך ככל שהזמן חולף הענין נראה סבוך מתמיד.

ואז הגיע המפנה.

היה זה ידיד נעורים שהציע לו ברגע של הארה, לנסות לתפוס את עצמו בכל זאת בפעם האחרונה. 'אני לא יכול אפילו להיכנס לבית המדרש' - הצטדק יוסי, 'אני מתבייש מהחברים, באמת מתבייש מהם שיראוני ככה בעליבותי...'.

'יש לי רעיון' - הבריק הידיד - 'אם אינך יכול להיכנס לבית המדרש, בא אליו בשעת הפסקת הצהריים, זהו זמן בין הסדרים, רוב בניינה של הישיבה נמים את מנוחתם בזמן זה, ואתה דוקא אז תכנס לבית המדרש, תתפוס קביעות בלימוד דבר מה הקרוב ללבך, וראה אם האור שבה יחזיר אותך למוטב...'.

הבחור היסס, חשב, התדיין בינו לבין עצמו, והוא נסוג, מה יתן לי הלימוד הקצר בבין הסדרים...

אך הידיד לא ויתר - 'להיפך, אם מתקשה אתה להתחיל מהדבר הקשה, בא תתחיל במשהו קטן לא מחייב', והוא החליט - 'אני הולך על זה'.

הם סיכמו שביום ראשון הוא מתחיל, הוא קבע ללמוד את המסכת שלמד בתחילת הישיבה קטנה - נדרים, שאליה הוא כה מתגעגע, או יותר נכון לכל הסובב אותה באותו זמן. 'כל ההתחלות קשות' - אומר לו החבר. אך יוסי נחוש - הפעם הוא הולך על זה ברצינות, 'בין הסדרים זה זמן שבאמת יאפשר לי למצא את עצמי מחדש...' - הוא ממלמל לעצמו חרישית.

***

היכל בית המדרש, בישיבה במורדותיה של ירושלים.

שעת בין הסדרים, בערבו של בין הערביים. לא רבים הם היושבים והוגים בתורה בכל כוחם גם בזמנים של ביני לביני. אך יוסי ניצב דרוך על משמרתו, ההחלטה אותה קיבל הינה סופית, הוא לוקח את גמרתו, צועד לאחת מפינות בית המדרש וצולל בחדוה לעומקה של תורה.

היום הראשון היה מעט קשה, לא בכל יום מתרחיש האי ניסא. אך מתיקותה של הגמרא, ההתרפקות על זכרונות העבר מעת שלמד זאת בפעם האחרונה סייעה בעדו. לפתע הוא נזכר כיצד לפני שלש שנים, כשלמד מסכת נדרים, התווכח עמוקות עם המגיד שיעור בסוגיא דבר פדא... כיצד כל אימת שקולו נשמע ברמה בחדר השיעורים, המגיד שיעור היה נכנס למערכת לחצים בלתי נשלטת. הדמעות חונקות את גרונו בשל אותם זכרונות ענוגים, הוא מתרפק ומתרפק, ומייחל, 'אימתי אוכל לשוב לכור מחצבתי, לעולם הקסום של ניחוח הגמרא שאין בדומה לו...'.

בליבו נשא יוסי תפילה לבורא העולם, 'חוס עלי אבא יקר - כמה מתגעגע אני לטעמה המשכר של השקידה, כמה חפץ אני לשוב להיכל הישיבה הגועש, להיות אחד מנבחריה - החפץ בכל ליבו להעפיל בסולם הגבהות הישיבתי...'.

התפילה נשאה פרי.

ממרחק בהיכל הישיבה, מבחין בו הבה"ח אורי פ. הנקרא בפי רבים, ובצדק - 'בחיר הישיבה'. הוא מבחין באורח לא מצוי היושב ושוקד בהתמדה גלויה על דפי הגמרא, הוא משפשף את עיניו לראות אם אינו שוגה בהבטה - אכן, זה יוסי, מענין מה הביא אותו לשוב, ודוקא בשעת בין הסדרים, ללמוד בכזו התמדה...

אך היה משהו בקולו של יוסי שהפתיע אותו, זה לא היה גרונו החנוק מדמעות, את זה השתדל יוסי בכל כוחו לעשות בשקט, רחוק מעין כל. זה היה קול הניגון שנשמע למרחקים - 'תנא נדרי הבאי מותרים שבועות הבאי אסורים... אמר אביי... אמר אביי...',  בדיוק הסוגיא שהוא חוזר עתה ומשנן בפרק שני דנדרים.

סתם מקרה, או משהו מכוון??!! - התלבט אורי.

למרות שלא היה רגיל בכך, הוא החליט לקום ולעשות מעשה. הוא ניגש ליוסי, והבחין שאכן הוא לומד את אותה סוגיא שהוא משנן עתה בשעת בין הסדרים, והוא שאל את יוסי, מדוע החליט ללמוד עתה דוקא סוגיא זו...

יוסי שהחליט להיות גלוי עם עצמו, אמר לחבירו - שלאחר מחשבות רבות, הוא הבחין שמתקשה לשוב להיכל הישיבה הגועש בשעות הסדרים, בזמן שהכל ממשמשין בו. ולכן החליט להתחיל לבא בין הסדרים, ולנסות לשנן מה שלמד בישיבה קטנה.

'זו אותה סוגיא שאני לומד עתה' - מפטיר באוזניו אורי, 'אולי אתה מוכן ללמוד עמי בחברותא, טובים השנים מן האחד...' - הוא מבקש.

יוסי נענה, והשנים עד מהרה צוללים עמוקות בימה של תורה, מתרפקים על הבנת הר"ן המוקשה, וקולם נשמע ברמה בכל ההיכל. לא רבים הם אלו שישבו בבית המדרש, אבל כמה עשרות בהחלט היו שם, וכמעט כולם הרימו עיניהם להביט מי הם הזוג הצעקנים, שהוויותיה המקודשות של הסוגיא מושמעים על ידם בחלל כה ברמה.

רבים הרימו גבותיהם ותמיהותיהם - אורי ויוסי??!! חברותא??!! איך יוסי מתקשר לכאן, ומה בכלל מביא את אורי ללמוד אתו, בדיוק אורי?!

סדר ב' בישיבה פותח את שעריו. רבים רבים מצטרפים ללגיון הלומדים הנותר מבין הסדרים. אך אורי ויוסי כאילו שכחו את זמנם. כשלומדים כה טוב, הזמן מתעתע ממש - אומר הפתגם הישיבתי. למרות שהחברותא של אורי ציפה דרוך על מקומו, בתקוה שהחברותא יצטרף אליו להתחיל בלימוד הסוגיא בב"ב - הזמן עובר מלכת, והחברותא טרם בא. מעשה שאינו בשיגרה בסדר יומו של אורי - מבחיריה הייחודיים של הישיבה. כעבור זמן מה, אכן, אורי הגיע לחברותתו, כשהוא מספר בצהלה שלימוד כה מענג כמו שהיה לו היום בבין הסדרים, לא היה לו למין הכנסו לישיבה...

את הפרטים, לא ניאות אורי לספר עתה בשעת הסדר, וסיכם שבארוחת הערב יספר זאת. ואז כשנקבצו סביבו עוד כמה שבאו לדבר עמו על דקויות בשיעור כללי של הראש ישיבה, שהיה הפעם טוב מתמיד, זכו בתוך כדי הדברים לשמוע על החברותא החדשה שמצא היום בלימוד בין הסדרים, ועל התענוג המופלא שהיה לו דוקא היום... בלימוד עם יוסי...

כך המשיכה החברותא יום אחר יום, ויוסי שראה כיצד יכול הוא להתחבר ל'בחיר' הישיבה, ולצלול עמו במצולות התלמוד באופן שוה, החל לבטוח ביכולותיו, ולהבין שאם רק יחפוץ, יוכל הוא להתעלות. ההתלהבות רק הלכה וגברה, מוסיף והולך...

***

חודשיים לאחר מכן.

'אם חפץ אתה לראות אם יש ירידת הדורות בימינו' - שח המשגיח לאורחו שבא מאחת מארצות העושר - 'בא וראה את היכלה של הישיבה בשעת בין הסדרים. דוקא בזמנים אלו, שאיש לא מחייבם ללמוד, לאחר יום מפרך שכולו תענוגות בלימוד התורה והוויותיה, אך טבעי היה שבין הסדרים ייראה כבימי בין הזמנים, ריק מאדם, אך בא ונכנס להיכל, ותיווכח בעצמך אם אנו בירידת הדורות או בעלייתה'.

הם מתהלכים בין אולמות הישיבה, בדרך להיכל בית המדרש. כבר ממרחק, הוא עומד מופתע לקול ההמולה הנשמעת מהיכלה של הישיבה. 'אכן אני מופתע, המשגיח' - אומר הנדיב האורח - 'אפילו שהאמנתי לכם, לא חשבתי שאראה בית מדרש כה שוקק, בשעת בין הסדרים, שעה שמתאים היה יותר לחזות בתופשי התורה ותופשיה, נמים את שנתם לאגור כח להמשך היום'.

אך ההפתעה רק החלה, את ההפתעה האמיתית הוא קיבל דקות לאחר מכן, כשהוא מבחין באחד הבחורים יוצא מהיכל בדרכו לחפש ספר כל שהוא באוצר הספרים.

'תאמר לי בחור יקר' - שואל הנדיב - 'אתה לא נזקק לשעת בין הסדרים בכדי לנוח ולאגור מעט כח להמשך היום...?'

'לימדונו רבותינו' - משיב הבחור - 'כי אין דבר העומד בפני הרצון, אם רק רוצים ניתן להנספיק את הכל, אני מספיק ב"ה גם לאכול כראוי את ארוחת הצהריים, גם לשוחח עם החברים בדברי תורה ובסתם עניני עלמא, גם לנוח ולאגור כח בשעת הצהריים, ועוד נותר לי זמן ארוך ללימוד מענג בהיכל הישיבה, קודם לפתיחתו של הסדר'.

המשגיח היה זה שהתערב והוסיף, 'הרי עד היום מהדהדת בי זעקתו של מרן הגרא"מ שך זיע"א בהיכל הישיבה דפוניבז' - 'וכי בחור יכול להחליף את בגדי הכהן הגדול שלו בשעת צהריים, לבגדי שינה הדיוטיים באמצע עבודתו, וכי כאן זה בית חולים???'... הבחורים היקרים, שבאמת חשקה נפשם לגדול, לעלות, יודעים היטב לנצל את הזמן כראוי, ולכן לא פלא שהם מספיקים הכל - בעצם לגדול בכללות...'.

אך הארה של ממש היתה על פניו של אותו בחור, והאורח התעקש לברר בטעם מקוֹרה. ומשלא ויתר, נענה אותו בחור ואמר - 'אכן היום אני שמח במיוחד, כי זה עתה סיימנו מסכת נדרים...'.

-         'נדרים' - שואל האורח - 'הרי המשגיח אמר שאתם לומדים עתה בבא בתרא...'.

-         אכן, את נדרים סיימתי ב'בין הסדרים' - זו מסכת שלמדתי לפני שלש שנים בישיבה קטנה. וב'בין הסדרים' - בצהריים או בשעת ליל מאוחרת, ובסתם שעות דפגרי, אני לומד עם חברותא, ועתה סיימנו זאת...

-         מה שמך, ניתן לדעת - שואל האורח - 'אני מקנא בזוג חברותא שכזו, שכה מאושרים על ניצול הבין הסדרים, ומגיעים לרמות שלא שמענום אבותינו, לסיים מסכת בחודשיים ימים רק בבין הסדרים...'.

-         שמי יוסי א. אבל את עיקר התודה אני חייב לחברותא שלי אורי פ. הוא זה שהפיח בי את הגישמא'ק האדיר, הוא זה שהביא אותי לסיים את המסכת, ובזכות הלימוד המיוחד הזה של בין הסדרים, זכיתי שאף התורה השיבה אותי למוטב, וכיום נמנה אני עם כל הצניעות בין שקדניה של הישיבה...

-         'לא רק שקדניה' - מסיים המשגיח - 'יוסי, הוא כיום אחד מבחירי הישיבה במלא מובן המילה. בליבי אני מתרגש לראות איך האור שבתורה יכול לחולל פלאות, לוּ רק יודעים לנצל זאת, בזמנים הרגילים, או בזמנים שאינם רגילים... בבין הסדרים'.

הפוך בה והפוך בה דכולה בה.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות