תפריט

מאת הרב ה. וילנר
הוא נראה כבן ישיבה לכל דבר, מחלצותיו מעידות על תוכו כברו.

בישיבה הרמה הסתופף הבה"ח ג. כ. באותן הוויות מקודשות שרוממו את נשמתו התורתית אל על, ועתה עם סיומו של 'זמן חורף' כה ארוך ומתיש, הוא ביקש לפרוק מעליו ולו במעט... להתאוורר בלע"ז עם כמה חברים ביומי דפגרא - בבין הזמנים...

הוא פנה אל המשגיח, והסיח בפניו את הקורה עמו במעמקי הלב - הן חפץ הוא לחוש את טעמה של החירות... דוקא בחודש האביב עם בוא חג החירות. בליבו עלה רעיון נועז לצאת עם כמה מחבריו לספסל הלימודים, לנפוש מעט באוירה ייחודית... המשגיח היטיב להשכיל את נתיבי ליבו של תלמידו, הוא ידע שבימים ספורים של 'רדידות', יכול הוא לאבד את כל ה'שטייגען' העצום, אותו רכש בעמל ויזע במשך זמן החורף כולו, והציע לפני התלמיד הצעה שאיש לא יוכל לסרב לה:

'הן אני שם פעמיי לשיחת חיזוק אצל ראש הישיבה הגאון הגדול רבי אהרן לייב שטיינמן שליט"א לקראת חג הפסח, בא הצטרף עמי. לאחר שנשמע את דבריו לבטח נוכל לקבל החלטה משותפת...'. בזמן קצר כבר היו השנים שלובים יחדיו בכולל שעל יד הישיבה, מפלסים דרך לאתֵר מקום לשבת בו בכדי לשמוע את דברי ראש הישיבה שנאמרים במסגרת זו פעמיים בשנה...

תוך דקות מצא עצמו אותו בחור בעולמות אחרים, דבריו הנוקבים של ראש הישיבה שליט"א חלחלו עמוק בליבו, הם נתנו לו לפתע מושגים אחרים שטרם זכה להכירם, למרות שנות העמל הרבות. וכה היו קוצר דבריו המאלפים:

הגמרא בקידושין מאריכה בטעם דין הרציעה באוזנו של העבד על המשקוף - אמר הקדוש ברוך הוא דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי 'כי לי בני ישראל עבדים' ולא עבדים לעבדים, והוצאתים מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם... רואים אנו שדורשים מן האדם שירגיש שהוא 'עבד', וזהו מלבד מה שנתן הקב"ה תרי"ג מצוות במתן תורה, יש גם כן ענין כללי שהאדם יחוש שהוא עבד. דבר זה לא היה לבני נח, שאף שהרגישו עבדות להקב"ה, לא נדרשה מהם עבדות ולא נתחייבו להרגיש עבדות, אלא רק לקיים את המצוות.

דבר זה שדורש הקב"ה מכל יהודי שיהא לו את ההרגש של עבדות, נתחדש ביציאת מצרים, וכשעובר על זה, אפילו יהודי פשוט כמו זה שנמכר לעבד, הוא נענש שצריך להתבייש בפני הדלת והמזוזה ולהירצע בפניהן.

וכאן עבר ראש הישיבה למשפטי הנצח שהביאו למהפך המחולל בליבו של הבחור שהאזין בקשב רב למילים שנבעו מלב טהור:

- כיון שאנו רואים שנדרש מכל יהודי לחיות עם רגש של 'עבדות', לא שייך לומר שיש זמנים שהוא עבד, ויש זמנים שאיננו עבד, הרי עבד שקובע לעצמו באלו זמנים ישמש כעבד, ובאלו זמנים הוא אינו עבד, אדונו ידאג להיפטר ממנו בהקדם. היהודי צריך לחיות תחת הרגש של עבדות בכל ימי חייו, כי אם יש זמנים שאיננו עבד, ממילא הוא אינו עבד לגמרי...

בישיבות ובכל מקומות החינוך נהוג שעושים מעט חופש, קוראים לזה בשם 'בין הזמנים', אך אל לנו לחשוב שיש זמנים שאז אין עבדות, כי אם חסר אז בעבדות, כבר אין האדם עבד כלל. אלא היות שמפני הסדרים שיש בחודש זה - אם מפני עזרה בבית קודם הפסח או סיבות אחרות, צריך לעשות הפסקה בסדרים, אך במציאות צריך כל אחד להרגיש שאין שום זמן שמשתנה, אלא כל הזמנים הם אותו הדבר, יש 'עבדות', אלא שיש מצוות, בפסח יש מצה, ובחג אחר מצוה אחרת, והכל זה חלק בלתי נפרד מהיסוד שהוא ה'עבדות', וחלילה להסיח דעת מזה.

ולכן כאשר עוזבים את מקום הלימוד, עלינו לדעת שלא לחשוב שעוזבים ח"ו את הגמרא - לא עוזבים!! חייבים להיות כל הזמן תחת ההרגשה של עבדות, להיות עובד ה', כל המעשים וכל הפעולות וכל המחשבות, יהיו כרצון ה', עלינו להשתדל להיות במצב של עבדות, ואין חופש לעבדים. אנו תמיד עבדי ה', ולכן גם בבין הזמנים יש לראות כמה שיותר להיות שקוע בתורה, וכל מה שעושים הוא רק מה שמוכרחים לעשות, אבל יהיה לבו ודעתו כל רגע שהוא עבד להקב"ה, ולא יסיח דעתו מזה...'.

***

השיחה עוד התארכה, ותובלה במאמרי חז"ל רבים. הדברים שיצאו מנבחי ליבו הטהור חדרו לליבות השומעים כולם, אך אצל ג. הם גרמו למהפך, ויתרה מכך הם חיברוהו ל'דף מקומט' שהיה תחוב בארנקו בקביעות - 'איזה עבד אני אם אלך בבין הזמנים לאותו מקום שתכננתי לילך למנוחה עם כמה חברים... ואם בעבדות עסקינן, הרי טרם סיימתי מלאכת העבדות האמיתית שבה השקעתי מיטב מרצי במשך הזמן כולו.

מחשבה זו היא שהביאה אותו להוציא את הדף התחוב בארנקו...

היה זה דף מקופל, שערכו לא יסולא בפז, ולכך הוא שמרו מכל משמר. תחילתו בראשית זמן החורף. כשהגיע ג. לישיבה הנודעת, בחשק רב כהרגלו, ולפתע חש כי הכל נראה לו מאיים... החברותא היה נראה לו עם פנים חמוצות, שהעידו על קבלת פנים קרירה במיוחד. המסכת 'ב"ב' נראתה שמינה וגדולה מדי בעבור מידותיו הדקיקות. גם כשהחל ללמוד את פרק השותפין, הוא לא חש שיש לו שותפים רבים מדי להתמודד בהצלחה בלימודה, הוא ראה עצמו מתמודד לבדו עם ים של קשיים ומטלות. המגיד שיעור החדש דוקא היה נראה לו נוקשה מקודמו, והוא לא היה בטוח עם עצמו שהוא יחדד את למדנותו וינסיקנה אל על.

מאידך, בחור כמו ג. לא יתן לעצמו ליפול דוקא בראשיתו של זמן ארוך וחדש.

לאחר לבטים שונים, הוא החליט לקום ולעשות מעשה. פעם בהיותו בישיבה קטנה, שמע מחבר על עצתו המופלאה של המשגיח הרב וולבה זללה"ה שייעץ לבחור שהתקשה במסלול עלייתו, לתחום בדף ועט את המטלות אותם הוא חושב שביכולותיו לבצע, ויערכם בטבלה בה יוכל לרשום סימון המאשר הצלחה, או למצער קושי ואי עמידה, וכך לאחר שיסמן בכל פעם איזו מטלה הצליח בה, ובמה התקשה, יוכל להפיק לקחים לקראת המשך הדרך העולה בית ד'.

הוא נטל דף נייר אחד מהדפדפת החדשה שרכשה לו אמו קודם צאתו את הבית, כשהכניסה זאת לתוך קלסר חדש, אותו ניגבה מדמעותיה שזלגו עליו בהתרגשותה לשולחו לישיבה לקראת הזמן החדש... הוא החל לכתוב ולסמן את ה'שאיפות' האמיתיות שהוא חושב שבכוחותיו להסתגל אליהם במשך הזמן.

היתה בה תוכנית מפורטת איך מסיימים את המסכת עד פרק יש נוחלין במשך חמישה חודשים, כולל חזרה ובחינה במסגרת מבחני הישיבה - אתגר גדול כשלעצמו. היה כתוב בה מה עושים בימי שישי ושבת, מה עושים בסדר הלילה, איך מתחזקים לבא לתפילה בישיבה לכל הפחות חמישה ימים בשבוע, איזו קבלה יקבל על עצמו בעבודת המידות מידי שבוע...

הוא הוציא את הפתק מכיסו, זה שהיה תחוב עמוק בארנקו, והחל להביט בו עמוקות. לא להאמין, דמעות החלו לזלוג במורד לחיו... בטבלה המסומנת - לצד כל קבלה ושאיפה, למרות הסימונים שלא העידו תמיד על הצלחה קלה - במאזן הסופי הוא ראה יותר סימוני 'וי' מסימוני 'איקס', וליבו נתמלא בשמחה.

אך דבר אחד העיב עליו בהביטו על אותו דף - שהוא חש כי הוא חב לו את זמן החורף כולו... - בלימוד וחזרת המסכת חסרים לו - 18 דפים ממסכת ב"ב, לעמוד במטלה לרכוש שליטה במסכת כולה שנלמדה במשך הזמן כולו כפי שאיוה לו בתחילה... הוא החל לחשב עם עצמו... מה יהא על ה'וי' שיירשם בטבלה זו במקום המיועד לו...

אז ניגלו לפניו לבטי היצר בהתגלמותו - 'מה שמפריד בינך לבין רכישת המסכת מהזמן כולו, אלו ימי בין הזמנים!! אם אך תמשיך בהם את לימוד ושינון הדפים, כבימי הזמן, אולי תוכל להצליח לסיימם בחדוה כשאיפתך בתחילה, ואם במקומם תכלה את זמנך בדברים אחרים... מה יהא בגורלה של שורה חשובה זו בטבלה שבעטיה טומנת היא ידיעה ושליטה במסכת כה חשובה בתלמוד?!'

***

אז בדיוק הגיע הרגע המיוחד שבו זכה לשמוע את דברי ראש הישיבה...

וכי הנך 'עבד' אמיתי?! הרי עבד אין לו זמנים בהם הוא עבד, וזמנים אחרים בהם הוא בן חורין. עבד ד' הוא מי שעובד את קונו בכל ימי חייו...

הוא הוציא שוב את הדף המקומט מהארנק, הביט בו בחדוה, והחליט - 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה', אני בטוח יחוש טעמה של חירות כשאסיים את מיכסת הדפים אותה קבעתי לשנן במסגרת זמן החורף. מי אמר שגבולות החורף נתחמות בר"ח ניסן בחד צדדיות...

הוא פתח את לוח הכיס שהיה בחדרו, ומחשבה נוספת העלתה בפניו את הגילוי המרעיש הבא - 18 דף אלו שנותרו לי להשלמת הלימוד והחזרה של המסכת, הם בדיוק כמנין הימים הפנויים שיש לי בימי בין הזמנים של חודש ניסן, שכן אם מורידים את ימי ערב החג של בדיקת חמץ, וימי החג עצמו בהם עוסקים בעניני המועד - נותרו לי בדיוק 18 יום, כמה מתאים יום לכל דף...

המחשבות החלו לרצד במוחו - הרי בעוד בזמן אני משועבד לשלושת החברותות, לשיעורים ולסדרי הישיבה הייחודיים, הרי ימי בין הזמנים פנויים בעבורי כל היום לקיום משאלותיי... כמה טוב הוא שאני עבד הקובע את עבדותו, מה ואיך ללמוד, אם אדע לנצל את הימים הללו היטב, אוכל להספיק בהם הרבה לימוד, וגם הרבה מנוחה, רק צריך כח ומחשבה מבעוד מועד לכלכל את צעדיי בתבונה.

הוא נזכר בדבריו המחוכמים של אחד הפרופסורים הנודעים בארה"ב, אודות דבר בדוק ומנוסה, שבדרך כלל כשעסוקים בסוגיא בעמלה של תורה במשך כמה שעות רצופות, מרגישים עייפות במח וקיים צורך למנוחה. אמר הרופא על סמך מחקרים רבים, כי לקיים ענין זה אין צריך להפסיק לגמרי מלימוד התורה, אלא די ללמוד סוגיא אחרת, או באופן והווי אחר...

הוא ביאר זאת על פי חוקי הטבע, כי מוחו של אדם מורכב מרבבי רבבות של תאים מוחיים, וכל סוגיא או ענין שעוסק בו האדם, נעשה על ידי תא מסוים בראש, ותא זה כבר תפוס לענין זה, ולאחר שעות רבות של שימוש בו הוא מתעייף, אבל ישנם עדיין תאים אחרים שלא השתמש בהם כלל, ולכן כשעובר הוא לסוגיא אחרת הרי הוא נותן לו מנוחה, ומשתמש בתא חדש שלא נתעייף כלל.

עבורי די בכך בכדי לנוח בימי בין הזמנים, כאותה יונה שנחה באחת מכנפיה ופורחת בשניה, לא אתן לעצמי לרדת למעלה התחתונה יותר בימים נעלים אלו. אתפוס דפים אחרים מהמסכת לימי בין הזמנים, ובכך אצליח בכל מטרותיי.

***

אך טבעי היה שהוא הוציא דף נוסף מהקלסר התפוח.

בקושי נותרו בו דפים ריקים מאותן דפדפות שנקנו לו על ידי אמו בתחילת הזמן. החידושים שנכתבו עליהם, השיעורים שעובדו בהם, והסיכומים שהיו מנת חלקו, העידו נאמנה על היבול העשיר שליווה אותו בחורף. ברגע של מחשבה הוא הסיק לעצמו, כי הוא חב הרבה לקלסר התפוח, שאכן נותן לו סיפוק רב, אבל יתירה מכך הוא חב ל'דף המקומט' שתחוב לו בארנקו, שתרם רבות לאותו יבול, ויש לו חלק מכריע בו.

על הדף הוא שירטט טבלה חדשה לימי בין הזמנים, הוא חילק את הימים לפי התאריכים, וסידר לעצמו קביעות לכל יום. בהלצה הוא אמר לעצמו - גם אני זוכה לקיים את צוואתו הבלתי מעורערת של רבי מאיר שפירא מלובלין - דף היומי, דף לכל יום...

אלא שהבדל גדול היה בין הדברים, בעוד רבי מאיר שפירא קבע זאת בעיקר לעמלי כפיים ויורדי הים, שלא יעבור עליהם יום בלי תורה, ותהא התורה מאוחדת בין הלומדים מכל מקום בעולם, הרי שהוא נצרך לדף היומי בכדי למלאת את המשך הזמן, לסיים זמן ארוך ומספק, על כל משאלות הלב שנרשמו ונחרטו על ידו בדם בתחילתו.

***

בעודו צועד בין שבילי הישיבה בעלייתו לבית המדרש לתפילת ערבית בסיומו של הזמן, הוא החל לפתע לכוין במילים הפשוטות, אותן הוא אומר מידי ערב מבלי משים - ומחליף את הזמנים... בורא יום ולילה גולל אור מפני חושך...

כמה חובה אני חב ליוצרי, שלמרות שהחליף את הזמנים, ויצר את ימי הזמן וימי בין הזמנים, הוא נוטע בי את התבונה שלא להחליף את האור בעד חושך יכסה ארץ, וחיי עולם נטע בתוכינו.

גם בפתחם של ימי בין הזמנים שהיוו בעבורו ימי מרגוע ושלוה, הוא כיוון בכל מילה מתפילת ההלל בר"ח ניסן... - לפתע קיבלו המילים 'אני עבדך בן אמתיך...' משמעות אחרת - אכן רבש"ע אני עבדך, עבדך הנאמן מבקש ה' שעושה כל המתבקש ממנו ליוותר כעבד נאמן לאדונו בכל עת וזמן, כעיני עבדים - עד שיחנינו...

בקשה אחת קטנה לי אליך בוראי - שאזכה בזמן הבא לסמן את ה'וי' בפתק המקומט כבר בסיומו של הזמן, גם על השלמת המסכת, בכדי שאזכה בבין הזמנים הבא שיוותר כולו אך לחזרה ושינון...

הוא ניגש בסיום הזמן לאחל ברכת צאתכם לשלום למשגיח. הוא הודה לו נרגשות על כך שלקח אותו עמו לשיחתו של ראש הישיבה.

המשגיח לא היה צריך לשמוע את הפירוט שנבעה מאותה שיחה, הוא כבר ראה בתלמידו את המהפך מתחולל במשך הזמן כולו. הוא חיזקו בחום, ובעודו טופח על שכמו הוסיף לומר לו שהוא בטוח שינצל אף את ימי בין הזמנים להמשך עלייתו. הוא המשיל זאת לרכבת הנוסעת, שבתחילה נוסע הקטר, וכל הקרונות כרוכים אחריו. אולם כשהקרונות מנותקים רואים שבעצם רק לקטר יש כח עצמי, והוא בכוחו סוחב את כל הקרונות אחריו. יש בחורים הנוסעים בישיבה בכך שהישיבה מובילה אותם, והם נגררים אחר האוירה הטובה בה. בבין הזמנים יש מבחן לכל בחור, לבדוק אם יש לו יכולת עצמית לגדול בגפו. ידוע כי ההלכה מייעצת לבדוק עוף אם הוא טרפה או לאו, להניחו בנהר שישחה נגד הזרם, וזהו הסימן לחיותו, אולם מה שהוא שוחה עם הזרם אינו סימן לחיותו. כך הוא המבחן לכוחינו האמיתי, אם יש בידינו ללמוד גם בבין הזמנים, שהם לא אחת זמני רפיון, ולהתגדל בהם, ראיה היא כי גדלים אנו בדרך האמת.

איך אמר הראש ישיבה באותה שיחה שהציתה בי את כל הענין - עבד ד' הוא עבד בכל זמן ובכל שעה - גם בימי בין הזמנים!!!

שינוי גודל גופנים
ניגודיות