תפריט
הבאתי דברי התורי"ד, בהא דתנן במגילה יט: דהכל חייבים לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, רבי יהודה העיד שהוא עצמו קרא בקטנותו לר"ט והזקנים, והשיבו לו חכמים שאין מביאין ראיה מן הקטן, והקשה בתורי"ד דהלא במילי דרבנן קטן נאמן להעיד מה שראו בקטנותו כמבואר בכתובות כח., ויעוין בנחלת יצחק חו"מ סי' ל"ה ס"ה ענף ז' שכיוון לקושיא זו, [ומה שהקשה מב"ב טז: עי' מה שחידש בהגהות יעב"ץ שם].

ובברכ"י חו"מ סי' ל"ה סק"ב תירץ דאפשר לא דייק ר"י בקטנותו, דאפשר אח"כ חזר ר"ט וקראה שוב, ובנחל יצחק שם כתב ליישב דלענין מצות מגילה יש חזקת חיוב ולכן אין נאמן להעיד מה שראה בקטנו, [אכן כבר האריכו האחרונים לדון באם יש חזקת חיוב לענין מצוות, יעוין ברע"א סי' כ"ה שנסתפק בזה ואכ"מ.

וביהודה יעלה או"ח סי' קצ"ח תירץ שדוקא באלו שנמנו בכתובות שם אמרו שנאמן הקטן להעיד מה שראה בקטנו, אך בשאר הלכות אין הקטן נאמן להעיר מה שראה בקטנו אף במילי דרבנן, ובחכם צבי סי' ס"ה נקט שבכל דיני דרבנן נאמן הקטן להעיד מה שראו בקטנו, והשיג עליו ביהודה יעלה דודאי לא אמרו כן בכל דין דרבנן, אכן באמת כדברי החכם צבי מוכרח בתורי"ד וכנ"ל, ושוב צ"ע קושית התוס' רי"ד.

ובמחנה אפרים עדות סי' ט"ו כתב, דמי שנתחייב לחבירו שבועת היסת והביא הנתבע עד המסייע ליפטר מחיוב שבועה, ונמצא שהיה עד זה תחילתו בפסלות וסופו בכשרות, הרי"ז פטור משבועה, דכיון דכל חיוב עדות זו אינו אלא מדרבנן, לכן נאמן להעיד אף שתחילתו בפסול, וכההיא דשנינו בכתובות שם דהגדול נאמן להעיד מה שראה בקטנו בדין שהוא רק מדבנן, הרי דבעדות דרבנן נאמן אף שתחילתו בפסול, עכ"ד.

והשיג עליו באמרי בינה עדות סי' נ', דאף שהקילו חכמים בקיום שטרות לענין זה שהקטן נאמן להעיד מה שראו בקטנו, אין אנו יכולים לדמות מילתא למילתא להקל בשאר דיני דרבנן, וא"כ אין להקל דגדול להעיד מה שראה קטנותו לפטור משבועת היסת, דלא כדעת המחנה אפרים, יעוי"ש, אכן הלא בתורי"ד כאן מפורש כדברי המחנ"א דבכל דיני דרבנן מקבלין עדות אף שתחילתו בפסלות.

אכן נראה בביאור דברי התורי"ד, דהנה במה שהגדול פסול להעיד מה שראה בקטנותו אית ביה תרתי, חדא כמבואר ברשב"א שם דכיון דלא חל עליו שם עד בשעת ראיה תו לא הוי עד, והיינו שהוא עד פסול, ושנית דהקטן אינו מדייק, וכמבואר כן להדיא בדברי הרמב"ן שם [ויעוין בתומים סי' ל"ג סק"ח דמאחר דקרוב פסול לעדות מעתה אף אית ביה ריעותא דאינו מדייק, כיון שסבור שלא יקבלו את עדותו יעוי"ש].

נמצא לפי"ז דבמה שהאמינו חכמים את הקטן להעיד מה שראה בקטנותו לענין דיני דרבנן, אית ביה תרתי, חדא שהכשירו עד פסול, הגם דבשעת ראיה לא חל עליו שם עד, ושנית שלא חששו שמא הוא טועה ולא דייק, ומעתה נראה דכלפי הך חידוש שלא חששו שאינו מדייק יש ללמוד כן לכל מקום בדיני דרבנן, אמנם כלפי הך דינא שהכשירו עד פסול בזה י"ל דלא הכשירו אלא בדיני מסוימים, והוא דבר מושכל מאד.

ומעתה לענין עדות על מצוות ואיסורי תורה, בזה שפיר יש ללמוד מסוגיא דכתובות שהגדול נאמן להעיד מה שראה בקטנו בכל דיני דרבנן, ושפיר כתב התורי"ד שהיה בדין להאמין את ר"י שהקטן כשר לקרות את המגילה, אכן לענין עדות בדיני ממון, דבזה צריך חלות דין עדות, כל שבשעת ראיה קטן היה אין עליו שם עד כשר ופסול, וכמו שלא הכשירו בדיני דרבנן להכשיר שאר פסולי עדות, [ולא הקילו אלא בקיום שטרות ובעדות הגדול מה שראה בקטנו, וכנ"ל], וא"כ שפיר השיג האמרי בינה על המחנה אפרים דאין לנו להקל דעד פסול המסייע יהא פוטר שבועת היסת.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות