תפריט
דף הבית ספרי קודש אונליין בשבילי המגילה ביאור המקראות - מגילת אסתר בגדר קריאת המגילה בברכה לפניה ולאחריה
ברוך אתה וגו' אשר הניא

כתב הטור באו"ח סי' תרצ"ב והאידנא נוהגין לברך אחרי קריאת המגילה בא"י אמ"ה הא'ל הרב את ריבנו וכו', וכתב בבעל העיטור דמסתברא כיון שברכה אחרונה במנהגא תליא מילתא אין לגעור במי ששח בקריאתה, דלאו הפסקה היא, אלא בקריאה תליא מילתא, והשיג על זה טור וז"ל, ואינו נראה דכיון שהוא מברך צריך שלא להפסיקו דמאי נפקא מינה דתלי במנהגא סוף סוף הוא מברך עכ"ל.

והנה יסוד דברי הפוסקים דאם אינו מברך לאחריה אם סח באמצע המגילה אינה הפסק, היינו משום דכלפי ברכת המצוות שבירך על המגילה לא איכפת לן מה שהפסיק, דכיון שהתחיל לקרוא את המגילה הרי חיילא הברכה, ומעתה לא איכפת לן במה שמפסיק באמצע קריאת המגילה, ואך משום ברכה לאחריה אסור להפסיק, ומשום דע"י ברכה לאחריה יש זיקה מברכה ראשונה לברכה שלאחריה, וכפי שיבואר.

מעתה נבוא בביאור דברי הבעל העטור, דהנה יש לחקור ביסוד דין הברכות שמברך על המגילה, אם הוא דין בגוף קריאת המגילה שתהא נקראת בברכה לפניה ולאחריה, או שהוא מצות גברא לברך לפני המגילה, והנראה בזה שתרוויהו אמת, דהוא דין בגוף המצוה עצמה שתהא נעשית בברכה, כדתנן בתרומות פ"א דאילם לא יתרום לפי שהוא אנוס על הברכה, ושנית שהוא חובת גברא לברך על המצוות.

אשר בזה הארכתי במקו"א בביאור דברי התוס' בב"ק צא: שהקשו בדין החוטף לחבירו מצות כיסוי הדם שהוא חייב לו עשרה זהובים, למה לא יתחייב לו כ' זהובים, י' זהובים שכר מצוה וי' זהובים שכר ברכה, [כמבואר בחולין פז. דקנס זה הוא בין בחוטף מצוה בין בחוטף ברכה], ותירצו דמצוה וברכה הכל חדא, וכיוון לזה הש"ך בחו"מ שפ"ב סק"ד, וצ"ב מה ענין הברכה להמצוה, ויל"ע

אשר למש"נ דבדין ברכת המצוות איכא תרתי, חדא חובת גברא, ושנית דין בגוף המצוה עצמה שתהא נעשית בברכה נראה, ומעתה כלפי מה שחטף ממנו הברכה שחלה עליו כחובת גברא, בזה אין כאן חיוב כלל, שהרי מעולם לא נתחייב בברכה זו אחר שכבר חטף לו המצוה, ואך שחטף ממנו דין הברכה שהוא דין בגוף המצוה עצמה שהיה מוטל עליו לברך ולכסות הדם, בזה כתבו בתוס' דהכל חדא.

אשר מעתה יש לחקור ביסוד הברכה שמברך אשר הניא לאחר המגילה, האם הוא דין בגוף קריאת המגילה, שתהא נקראת בברכה לפניה ולאחריה, או שעיקר הדין הוא מצות גברא לברך ברכה זו אחר המגילה, ובפשוטו נראה דתליא אם הוא חיוב או מנהג, דאם הוא חיוב שפיר י"ל שהוא דין בהחפצא של המגילה שתהא נקראת בברכה לפניה ולאחריה, אך אם מנהג הוא ע"כ אינו דין בגוף קריאת המגילה.

והנה כלפי גוף קריאת המגילה לא איכפת לן במה שסח באמצע הקריאה, דכל שלא שהה לגמור את כולה אין כאן הפסק, וא"כ מן הדין לברך על קריאה זו, דכיון דעיקר הדין לברך אחר קריאת המגילה, הרי כל שנתקיימה הקריאה כהלכתה מן הדין לברך לאחריה, אך אם הוא דין בגופה של מגילה שתהא נקראת בברכה לפניה ולאחריה, הרי שיש זיקה מברכה ראשונה לאחרונה, וממילא אין להפסיק בין ב' הברכות.

הלא מעתה מבוארים היטב דברי בעל העיטור, דאילו היתה ברכת אשר הניא חובה הרי שגדרה דין בגוף קריאת המגילה שתהא נקראת בברכה לפניה ולאחריה, וממילא אין לשיח באמצע הקריאה משום שיש כאן הפסק בין ברכה לפניה ולאחריה, אך מאחר שעיקר הברכה אינה חובה אלא מנהג, ע"כ גוף המנהג הוא לברך אחר הקריאה, אך אינה דין בגוף המגילה שהרי אין זוקקת לזה, ממילא כל שסיים הקריאה מברך.

[מקובץ תורני מרומי נפתלי]

שינוי גודל גופנים
ניגודיות