שפת אמת, דברים, שבת תשובה כ״א

תרס"ב

שובה ישראל עד ה"א קחו עמכם דברים. דכ' שובו בנים שובבים כו' כי אנכי בעלתי בכם. פירוש אנכי דעשרת הדיברות שנטע הקב"ה כח אלקות בנפשות בנ"י. וזהו גנוז ומוטבע בכל איש ישראל רק עונותיכם מבדילים. וכפי האמונה שמאמין האדם כי יש בו כח אלקות כך מתגלה אליו. ולכן נקרא הקב"ה אל אמונה שכפי האמונה שבאדם כך מתגלה בו. כמו שמצינו באבותינו על הים דכתיב ויאמינו בה' וזכו אח"כ לומר זה אלי. השיבנו ה' אליך ונשובה. פי' כדאיתא בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם והשיב לא נאמר אלא ושב ולכן מבקשים השיבנו [ה'] אליך להתדבק בזה האלקות ששוכן עמנו ואז נשובה כביכול אני והוא:

עשרת ימי תשובה הם נגד עשרה מאמרות. ואיתא צדיקים מקיימים העולם שנברא בעשרה מאמרות. ואיתא במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. כי הצדיקים מקיימים כו'. ובעלי תשובות חוזרין ומחדשין העשרה מאמרות. דמאחר דרשעים מאבדין העולם שנברא בעשרה מאמרות א"כ כשהרשע שב בתשובה מחדש העשרה מאמרות. ובתחלת השנה מתחדש הבריאה לכן עשי"ת מסייעין לתשובה שבע"ת צריך להתחדשות העשרה מאמרות:

והנה עיקר התשובה בכח התורה כמ"ש לעיל קחו עמכם דברים. ולכן בר"ה תקיעת שופר מעורר אותו הקול ששמענו בסיני אנכי. וזה קול דודי דופק לעורר הלב לתשובה אף עפ"י שאני ישינה במצות מ"מ עבירה מכבה מצוה ואינו מכבה תורה. כמ"ש ואנכי לא אשכחך שהיא נקודה טמונה בנפשות בני ישראל. וז"ש במדרשות וה' נתן קולו לפני חילו על תקיעת שופר. אכן צריך האדם להתעורר ע"י זה הקול כמ"ש אשרי העם יודעי תרועה שפי' בזוה"ק משברין התרועה כמ"ש יודע בהם אנשי סוכות. והרמז שמשברין לבם ע"י התרועה נק' יודעי תרועה ועי"ז נשבר כל הדינים גם כן. וכמ"ש בזוה"ק וישמע יתרו והלא כ' שמעו עמים ירגזון רק יתרו שמע ואתבר ואתכפיא. שזה נקרא שמיעה. כן בנ"י ראוין לתרועה שמשברין לבם ע"י התרועה ומתכפיין אל הבורא לכן נק' יודעי תרועה. ועי"ז באור פניך יהלכון:

מ"ש לעיל כי תשובה ראשונה אל ה' שהוא עמנו בגלות בחי' אל אמונה ע"ז נאמר ישובו יושבי בצלו. הגם דרש"י פי' שהיו יושבים בצלו מ"מ גם בגלות מאמינים בנ"י ונמשכין אחריו אעפ"י שאין צלו ניכר. כמו שדרשו חז"ל כתפוח בעצי היער שאין לו צל אעפ"כ בצילו חמדתי. ועי"ז זכו שנתגלה אח"כ כבודו ית"ש ונגלה עליהם בפרהסיא. כמו כן בגלות בצלו חמדתי אעפ"י שאין צלו ניכר. ולפי שישראל מאמינים בני מאמינים לכן ישובו יושבי בצלו ויזכו אח"כ (להעלות) [לעלות] עם השכינה כמ"ש ונשובה כמ"ש לעיל. וכ"כ כנשר כו' על גוזליו ירחף אח"כ ישאהו על אברתו ודו"ק:

שבת הוא תשובה מאהבה. דתשובה מיראה היא תשובת הרשעים מאימת הגיהנם. ותשובת הצדיקים הוא מתאוותם להתקרב אל ה' ולבקר בהיכלו בגן עדן. ותשובה זו גם אל הצדיקים כדאיתא כל אחד [נכוה] מחופתו של חבירו וסביביו נשערה מאוד. וכל חטא קל פוגם שלא יוכל לעלות במקום גבוה. וכל עובד ה' כשבא להתפלל ולהתדבק בו ית' ואינו עולה בידו מחמת פגם החטאים שב מאהבה זו שמבקש לבוא אל האהבה ואינו יכול. וז"ש גבי קין ואל מנחתו לא שעה וא"ל אם תטיב שאת. פי' שעיקר העבודה להרים הנפש. מתוך מאסר הגוף להתקרב אליו ית"ש. וזהו בחי' קרבן ובחי' תפלה והוא הסימן והעדות על מצב האדם. ואם תטיב יכול להגביה הנפש זה שאת. וגם ר"ת "אד"ני "שפתי "תפתח. ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ כשחסר לו המעשים טובים אז הפתח סגור לפניו וכ"כ שם בזוה"ק בראשית. וכמו כן בבוא יום השבת. ואז ביום השבת יפתח. והוא ג"כ סימן ואות לכל עובד ה' כפי מעשיו כך זוכה להארת השבת שהוא מעין עוה"ב. וכפי מה שמוכן אל עוה"ב כך מתדבק בהארת השבת. ולכן כשרואה שמרוחק מקדושת השבת צריך לשוב בתשובה כמ"ש בזוה"ק ירא שבת ירא בושת ולכן בשבת זמן תשובה מאהבה. והנה יש תשובה בבחי' הנשמה ובבחי' הגוף בחי' זכור ושמור. תשובה מיראה על החטאים והם מצד הגוף בחי' סור מרע מל"ת. ותשובה (מיראה) [מאהבה] על חסרון המעשים טובים ומיעוט הארת הנשמה שעיקר האדם נברא שתשלוט הנשמה על הגוף. וכ' האזינו השמים כו' ותשמע הארץ אמרי פי. השמים רומז להנשמה נשמ"ה גי' השמי"ם. והארץ חלק הגוף. לכן אמר יערוף כמטר על הכנעת הגוף. תזל כטל על הארת הנשמה. ושבת יומא דנשמתא והוא התשובה מאהבה מצד הנשמה כנ"ל: