שפת אמת, דברים, ראש השנה כ״ו

תרנ"ח

אשרי העם יודעי תרועה. דאיתא תקיעת שופר חכמה דכ' החכמה תחי' בעלי'. תחי' הוא אפילו כשהאדם בשעת הסכנה. דכ' ימותו ולא בחכמה. וע"י החכמה יכולין להחיות א"ע. בעלי' הוא השליט על החכמה. כמו דאיתא איזהו חכם הלומד מכל אדם שמכל נפש יכולין ללמוד חכמה כמו כן בעולם שנה בכל זמן ובכל מקום יש ללמוד חכמה. כי כולם בחכמה עשית כתיב. וכל מה שברא הקב"ה למילף מיני' חכמתא. ואפילו מדה"ד היא כדי שילמד האדם מזה ליישר אורחותיו. וכשלומד מזה הדבר המבוקש ממנו מיד נמתק הדין. דכ' והאלקים עשה שיראו מלפניו וכשמקבלין מזה היראה מתהפך מדה"ד לרחמים. וזהו יודעי תרועה שמבינים המבוקש ממדת הדין. ובזה יודעין לפתות את בוראם בתרועה במדה"ד עצמו. ומיד עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. ואיתא בשם הבעש"ט המשל משליח המלך שבא אל האדם שא"צ להשגיח עליו רק לרוץ אל המלך עצמו. והיינו דכ' ה' באור פניך יהלכון:

כתיב מי כהחכם כו' יודע פשר דבר חכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישונא. ודרשו חז"ל על הקב"ה ע"ש. וזהו נעשה ע"י תקיעת שופר כמו שיש זמנים שמתגלה מדת הרחמים ועוז פניו ישונא. כמו כן ע"י תשובה ותקיעת שופר שהיא חכמה מתגלה הארת פנים. כמ"ש באור פניך יהלכון. ז"ש מי כהחכם כי התשובה נק' מי כידוע. ולכן ע"י השופר מתעוררין י"ג מדות הרחמים:

איתא בזוה"ק יודעי תרועה דמתברין האי תרועה כי תרועה ושברים הם קולות נפסקים ונחלקים. שמדת הדין צריכין לשבר ולחלקה לחלקים. ואז נעשה מגבורה ג' פעמים חסד. וכ"כ בשמעון ולוי אחלקם ביעקב ואפיצם כו'. אבל תקיעה היא קול אחד שלם. והיא מדת אברהם דכתיב אחד הי' אברהם. וכ' ובהקהיל כו' הקהל תתקעו ולא תריעו כי התאספות והתחברות הוא במדת התקיעה: