שפת אמת, דברים, נצבים י׳

תר"מ

במדרש הפותח והחותם בתורה מברך לפני' ולאחרי' כו'. דכ' כי קרוב אליך כו' בפיך ובלבבך קאי על כל איש ישראל שיש לו חלק בתורה כמ"ש ותן חלקינו בתורתך. ואותו נקודה השייכית אליו אין יכול אחר לפתוח רק הוא. בפיך הוא ק"ש וכל תלמוד תורה שנכלל בק"ש כמ"ש הקורא ק"ש מקיים והגית כו'. ובלבבך זו תפלה עבודה שבלב. וגם הם רמז לברית הלשון וברית המעור וב' אלו הם הפותח והחותם. כי כחן של ישראל בפה לפתוח הפנימיות שיש בכל דבר. והחותם הוא אות ברית קודש. וכ' ד' מדרגות לא נפלאת ולא רחוקה לא בשמים ולא מעבר לים. והם נגד ד' אותיות שם הקדוש. וכל אלו הד' מדרגות בכח איש ישראל לעורר ע"י דיבור מעשה ומחשבה שהם בפיך ובלבבך לעשותו:

בפסוק אתם נצבים כו' לעברך פרש"י להיותך עובר כו' דהול"ל להעבירך כו' ע"ש. ואמאי לא כ' באמת כן. רק הרמז שלא נאמר כי כל תועלת הכניסה בעבור הברית. אם כי אמת כן מ"מ עי"ז שמתכנסין בעבור קבלת הברית הכינוס עצמו הוא מעלה עצומה כמ"ש כל כנסי' שהיא לשם שמים כו'. ושיבח להם מרע"ה הכניסה לצורך הברית שעי"ז עוררו כל שורש כללות ישראל עד האבות כמ"ש ראשיכם שבטיכם זקניכם שוטריכם. והם מדרגות אבות שבטים ע' נפש אח"כ שוטרים. ועמ"ש בפרשה הקודמת מזה שהשבטים עמדו בשעת קבלת הברכות וקללות ע"ש. כולכם הוא כלל אח"כ חושב הפרטים. אח"כ כל איש ישראל והוא כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. וכולכם הוא כולל הכלל והפרט:

בפסוק אם יהי' נדחך בקצה השמים כו'. וקשה דהל"ל בקצה הארץ. אבל הרמז הוא על השורש של בנ"י בשמים שגם הוא בגלות בקצה השמים. ולרמוז כי השורש הולך עמנו בגלות. וז"ש משם יקבצך שגם בתוך הגלות יש נקודה שתצמח ממנה הישועה כמ"ש מן המצר קראתי ואיתא בשם הבעש"ט כי צריך להיות הקריאה מתוך המצר עצמו לא לברוח מן המצר. [ועי' בתיקונים ד' נ"ג דבעת הגלות כ' ותגל מרגלותיו ובאמת עיקר מקומה באמצע הלב ע"ש]: