שפת אמת, דברים, כי תצא כ״ג

תרס"א

במצות השבת אבידה. כי כל המתנות שניתנו משמים אל בנ"י לעולם נמצאים הם בתוך בנ"י דגמירי משמיא מיהב יהבי משקל לא שקלי. ואיתא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע והיתכן שיהי' חלק ג"ע בלי עבודה שבעוה"ז רק בכל מצוה נמשך שפע קדושה מלמעלה והחוטא אובד כל השפע ובאו הזכותים אל הצדיק והוא עובד בהם להשי"ת וכמו דאיתא בא"א ע"ה נטל שכר כולם. וכן איתא במרע"ה שזכה ונטל כל הכתרים של בנ"י שניטל מהם אחר החטא וכן הוא בכל אבידת אחיך א"ת ממנו ומצאתה כי נמצא הוא ביד איזה צדיק וכ' והי' עמך עד דרוש אחיך אותו. ובוודאי בשבת קודש דאיתא שמחזיר מרע"ה לישראל הכתרים מפני שבש"ק הם דורשין ומחפשין אחר האבידה. כי בעוה"ז השכחה גוברת ואין זוכרין כלל מה שנאבד לנו ושבת יומא דזכירה והנשמה יתירה מזכרת האדם לזכור לחפש אחר האבידה. וזה הרמז וינפש וי אבדה נפש. שהשבת מזכיר לאדם מה שנאבד ממנו. וכל שבת יש בו השבת אבידה. מכלל שניתן לנו המצוה של השבת אבידה מכ"ש שכך הם מדותיו של הקב"ה ששומרין להשיב את האבידה להדורש אחרי' וזה הרמז בכל יום ב"ק יוצאת מהר חורב ומכרזת להזכיר לאדם לחפש אחר האבידה. ואיתא בגמ' אפי' מומר כל שאינו להכעיס מכריזין על אבדתו:

בפסוק מוצא שפתיך ת' כבר כ' במ"א כי הוא לכלל ישראל לשמור כח הפה שזכו בנ"י בקבלת התורה ואשים דברי בפיך. וכפי השמירה זוכין למ"ע ול"ת ועשית כאשר נדרת שאמרת א' דיבר ה' נעשה נדבה אשר דברת הוא הקדמת נעשה לנשמע. דנדר הוא הרי עלי והוא בחי' עבודה מיראה כדאיתא דנודרין בעת צרה ומקבל עליו עלי מנח אכתפי' כדאיתא בגמ'. אבל נדבה היא הרי זו והיא בחי' אהבה ואחדות שמרגיש כח אלקית ודביקות בנדבת לבו ובאמת זה מיוחד רק לבנ"י בכח התורה כמ"ש בפיך וכ' ואשים דברי בפיך. וכ' עם זו יצרתי לי כו'. ואיתא ויפתוהו בפיהם באמרם נעשה ונשמע ואין זה דבר קטן לפתות הבורא ית"ש והיא שהרגישו וקיבלו כח אלקי בהקדימם נעשה לנשמע ולפי שנתדבקו באחדות האמת נשאר להם רשימה קבוע לעולם כדאיתא נדבה הרי זו מתה או נאבדה אין חייב באחריותו ולכן אפי' שאבדנו נעשה אעפ"כ שמירה היא לנו בכל עת ששבין בתשובה. וזה כל ענין ההפרש בין נדר שמקבל עליו ולכן כ' בזה אל תאחר כמ"ש תוחלת ממשכה מ' לב. וע"ח תאוה באה מה שמקבלין בכח התורה ומרגיש בו חיות אלקות זה בחי' הרי זו. ואין בו תערובת פסולת. ודו"ק: