שפת אמת, דברים, כי תצא ז׳

תרל"ז

במדרש כי לוית חן הם כו' מצות מלוין האדם כו'. כי הנה הש"י בחר לו בנ"י נמצא יש לבנ"י החן בעיני המקום ב"ה. אך ע"י התורה ומצות הם מעוררין אותו החן והמעשים מחברין את האדם אל שורש נשמתו ושם מציאת החן לבנ"י. ובמד' הנולד כשהוא מהול כו' המול ימול כו' פי' שהמצות לבד שהם פעולת המוכרחין בעצמם. לבד זה הם ניתנו לבנ"י לתקן אותם שבכח המעשה יתדבקו בשורש נשמתם. ולכן אף שנולד מהול צריכין להטיף דם ברית מפני בריתו של אאע"ה. כלומר שע"י המצות שבנ"י עושין מעוררין שורש אחדות בנ"י שהוא מציאת חן אומה הישראלית. וזה נק' בריתו של אאע"ה. ומצד זה אין הפרש בין מצוה קלה לחמורה דסוף סוף ע"י המצוה מעורר כח נשמתו. וז"ש (למען יאריכון ימיך) [*והארכת ימים] בקלה שבקלות כו'. ובגמ' מקשים הרי שמת כו' אלא בעולם שכולו ארוך כו'. פי' אריכת ימי האדם הוא כנ"ל שמתדבקין הימים והשנים של האדם בשורשן זה נק' אריכת ימים שמגיעים עד השורש ושם נק' שכולו ארוך והבן:

בפסוק כי תבא בכרם רעך כו' בפועל הכתוב מדבר. ביאור הענין שבכח עסק התורה ומצות כראוי מוצא העובד טעמי תורה תמיד. אך בהיות עובד ה' לאמיתו ואלה השגות וטעמים שמשיג הם רק כדי לעשות ולקיים וז"ש ואכלת כו' כנפשך שבעך. ולא להניח אל הכלים. כי באמת צריך להיות תכלית החכמה כדי לידע איך לירא ולעבוד לפניו ית' באמת. ואז מתגלה לאדם בעת העסק השגות אמתיות. אך הוא בהיותו מוטבע בכל לבו וכחו בתוך העבודה כמ"ש כי תבוא בכרם רעך הוא הכנסת כל הכח בעבודתו ית'. ואז נאמר לא תחסום שור בדישו כי כל המצות הם רמזים על הנהגתו ית' כמ"ש חקיו ומשפטיו לישראל. וכמו שכן רצונו ית' שלא לחסום שור בדישו אף שדש מאכל אדם. כמו כן באמצעיות העבודה יכול גם נפש הבהמיות והחומר לאכול לשבעה ממאכל אדם. והיא התפשטות מהגשמיות לפי שעה לכל א' כפי עבודתו. והבן כ"ז: