שפת אמת, דברים, כי תבוא י״ח

תרמ"ח

במדרש א"ש תשמע אשרי א' שומע לי. ששמועותיו לי. דלתותי דלת לפנים מן הדלת כו' מוצאי מצא חיים ולא עוד אלא שיוצא טעון ברכות ויפק רצון מה'. הענין הוא כדאיתא הקב"ה מתהא את הצדיקים. וכשאדם מרגיש איזה פתיחות שער בלב אל יעמוד עצמו רק לידע כי הוא רק רמז. וצריך לשקוד עוד על הדלת שלפנים מדלת שהקב"ה מונה פסיעותך כענין שכ' לתת לו שכר על כל דיבור ודיבור. מוצאי מצא חיים. דאיתא בזוה"ק ישרצו המים כו' נפש חי' כי ע"י היגיעה בפה בתורה ותפלה זוכין לנפש חי'. ויש נפש רוח נשמה והיא דלת לפנים מדלת. וכבר כתבתי כי דלתותי יום יום הם הג' תפלות כדאיתא במד' נשתחוה ונכרעה נברכה כו' שהם נגד ג' תפלות ולזכות על ידן לנר"נ. וז"ש כי הוא אלקינו בחי' נשמת אלקי. ואנחנו עם מרעיתו בחי' רוח. אדם אתם. וצאן ידו בחי' נפש. והכל אם בקולו תשמעו שהוא ע"י התורה ותפלה. כי כל אלה הכחות נמצאים בלב איש ישראל רק שצריכין לזכות לפתיחות הלב להוציאו מן הכח אל הפועל. אכן כ' שומע לי להיות הכוונה לשם שמים כדי להיות כלי לעשות רצונו ית'. לכן צריך האדם להיות מוכן תמיד לידע רצונו ית'. וזה ששמועותיו לי. וכשהוא כלי מתוקן זוכה ממילא לכל הברכות וז"ש ולא עוד אלא שאתה יוצא טעון ברכות. וכן הוא ענין הפרשה א"ש תשמע ובאו עליך מעצמם וזה והשיגוך כשתהי' כלי מוכן לקבל תבוא הברכה בהיסח הדעת:

עוד יובן דלת לפנים מדלת. לידע כי בכל פתיחת שער שלמטה הוא סימן לשער שלמעלה. וכן הוא באדם כי הגוף הוא כלי וחיצוניות לפנימיות הנשמה. וכ' יקימך ה' לו לעם קדוש כו' וראו כל ע"ה כו'. פי' כי לקומת הגוף היא יש מכוון קומת הנשמה וז"ש ואולך א' קוממיות ב' קומות והוא הקומה שיהי' לעתיד בנ"י מחיצתן לפנים ממה"ש א"כ יהי' רוחניי וזה לעם קדוש. וז"ש וראו כל ע"ה כי שם ה' נקרא עליך ודרשו חז"ל זו תפילין שבראש. פי' התפילין שצונו הש"י להניח על הראש הוא למצוא ולעורר בכח התפילין פנימיות התפילין שבראש עצמו רק שא"י לע"ע להתגלות וע"י התפילין יש בהם קצת הרגשה. אבל לעתיד יתגלה שם ה' נק' עליך ממש והם עצמם התפילין. ומסיים הפ' והותירך ה' לטובה. כלומר אע"פ שיהי' להם הציור הרוחניי שלמעלה מהמלאכים אעפ"כ יתרון זה יהי' להם שגם ציור הגוף יתקיים ויהי' הברכה למעלה ולמטה כאחד. וכל זה השכר כשמעשה האדם היא כמו כן בב' הבחינות כמ"ש שמוע תשמע דרשו חז"ל שמוע בעוה"ז תשמע בעוה"ב. ואם הוא רק פרעון שכר א"כ למה נכתב בהציווי רק שצריך להיות השמועה בעוה"ז ולידע ולזכור כי יש בשמיעה זו שורש למעלה ובעוה"ב דלת לפנים מדלת כנ"ל. וכן הוא בש"ק שמוע תשמע בקול ר"ת שבת כדאיתא כל דברי שבת כפולין מנחתו כפולה כו'. והיינו כנ"ל כי בשבת יש עלי' ודביקות לכל התחתונים לשוב לשורשם לכן הוא מעין עוה"ב ויורד בו הנשמה יתירה ומתגלה הארה מעין לעתיד. לכן א"צ תפילין בשבת כמ"ש חז"ל שהם עצמם אות כנ"ל:

במדרש גדול העונה אמן לפני הקב"ה כו'. כי הנה דור המדבר היו כולם בבחי' אמת לאמיתו. ודור באי הארץ הי' בבחי' אמונה אספקלריא שאינה מאירה ואין האמת מבורר וצריכין להאמין וע"י האמונה לזכות אל האמת. וזה הי' עניית האמן בכניסת א"י. דאיתא בגמ' בא דוד והעמידן על אחת עשרה כו' בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחי'. ומסתמא הי"א דברים הם מכוונים מול הי"א ארורים שבפרשה שהם המחשכים את האמת וע"י קבלת י"א דברים אלו זוכין אל האמת. ואח"כ מצאתי בס' רבינו בחיי ג"כ מזה. ופשוטי בנ"י שלא זכו לכל הי"א ע"י עניית אמן הי' להם חלק בזה הברית כמ"ש וצדיק באמונתו יחי':

במדרש תנחומא התקין מרע"ה ג' תפלות במקום ביכורים ע"ש. דכ' והי' אמונת עתך דרשו חז"ל אמונת סדר זרעים כו'. כי ע"י הפרשת מצות התלויות בארץ הי' כל אכילתם בקדושה. כי כל החטאים נמשכו מתערובת טוב ורע ועל ידי הפרשת הראשית הי' ניתקן ונתברר הטוב. ואיתא במד' גדול כח מעשרות שמהפך הקללה דכ' השקיפה והיא לשון קללה. ועתה שאין לנו מצות אלו צריכין להתדבק בעתות וזמנים שנפתחים בכל יום וזה עתיך. אבל בזמן שהי' בהמ"ק קיים הי' למעלה מן הזמן. ולא מצינו מצות תפלה בפרטות בתורה רק בכאן. ובשעת הבאת הביכורים הי' בחי' סידור שבחו של מקום ובסוף בוידוי מעשר הי' בקשת צרכנו. דאיתא אין עומדין להתפלל רק מתוך שמחה של מצוה. וביכורים הי' שמחה של מצוה דכ' והי' כי תבוא והי' לשון של שמחה: