שפת אמת, בראשית, מקץ ו׳

תרל"ו

ב"ה שבת חנוכה

ויריצוהו מן הבור בזוה"ק בבירא נחית וישליכו אותו הבורה. בבירא סליק לבתר כו'. דכתיב שתה מים מבורך. כי לכל איש ישראל יש הסתר הבא מסט"א ע"י יצה"ר השורה בו ונק' בור. אך ע"י התורה שנקראת מים יכולין לעלות מבור הזה. ויש לו עוד תוספות כח ע"י התגברות נגד היצה"ר. והוא עבודת האדם. והוא ענין התורה יורדת למקום נמוך ומתקיימת בכלי חרס כו' כן נק' שמירת המים בורך כנ"ל. ונוזלים מתוך בארך הוא שורש נשמת האדם הבא מלמעלה והוא קדוש וטהור שע"י העבודה זוכין להמשיך כח נשמת חיים. והוא ענין השבת יומא דנשמתין ויש בו נשמה יתירה. ביאור הענין עפ"י פשוטו שבימי עבודה זוכין לנשמה כפי עבודת הגוף. כמ"ש בזוה"ק ע"פ אשר תמצא ידך לעשות בכחך כו' לתקן הגוף כדי להמשיך בו כח הנשמה וכמ"ש בזוה"ק ע"פ יוצר רוח אדם בקרבו הכל בפרשה זו ע"ש. אך בשבת קודש באה כח הנשמה לאדם אף שאינו זוכה בתיקון מעשיו. לכן נקראת נשמה יתירה. אך עכ"פ צריך להיות כלי מוכן לקבל הארת הנשמה והוא ענין הכנה שנאמר בשבת. והנה זאת היתה בחי' יוסף עם השבטים שיוסף הוא ענין שבת בארך שאין לו ענין עבודת הגוף כלל כמ"ש נזיר אחיו. והם היו ענין ימי עבודה פי' שזוכין לבחי' בארך מתוך בורך כנ"ל. ולכן כאשר השליכו אותו הבורה הי' קשה לפניו כמ"ש רק אין בו מים כי לא הורגל בעבודה זו. [ויוכל להיות כי לא רצו השבטים יותר רק שיסתלק ג"כ ע"י הבור וידע ענין עבודתם ויוכל לסבול אותם כאשר אח"כ נעשה להם אוהב. ומקודם לא הי' יכול לסבול אותם כמ"ש בפרשה הקודמת] ועזר לו השי"ת וסליק מבירא. לכן איתא במדרש כשבאו השבטים. טבוח טבח והכן זה שבת כו' פי' שיוסף הוא בחי' השבת ובספרים כתבו רמז חנוכה בפ' טבח והכן. ועם דברינו א"ש כי הי' אז התחברות חנוכה ושבת כי חנוכה הוא התיקון ע"י הבור כמ"ש ויעלני מבור שאון מטיט היון והוא ענין השבטים והי' התחברות ב' הבחי' כנ"ל:

עוד לענין הנ"ל דכתיב אשר ברא אלקים לעשות. פי' שכל הנברא בימי בראשית צריך תיקון כדאיתא במדרש שם ואיתא במד' ממלאכת עולמו שבת אבל לא שבת ממעשה הצדיקים כו' ע"ש. והענין כנ"ל כי שלימות הבריאה הוא התחברות כח הנשמה בגוף וזה נוהג בכל הבריאה שיש בכ"ד בחי' נשמה וגוף וזה לא נשלם כי תלוי בעבודת האדם לכן נאמר אשר ברא לעשות פי' לתקן. וזה כוונת זוה"ק אשר תמצא כו' לעשות בכחך לתקן כנ"ל. אך בש"ק יש זה השלימות אף בלי עבודת האדם לכן כי בו שבת כו':

בפסוק ולא נודע כי באו אל קרבנה. ובסיפור החלום בתורה לא נאמר זה רק פרעה הוסיף זה ומזה בא גם אח"כ אשר לא ידע את יוסף. וביאור הענין כמ"ש במ"א כי שני הרעב שהם בחי' הסט"א יש בהם נצוצי קדושה משני השובע. רק הרשעים אין מכירין זאת. לכן אמר ולא נודע. אבל יוסף הצדיק ביטל זה ואמר חלום אחד הוא שגם בו יש נ"ק מהאחדות וגם פתר החלום שיכין אוכל שנים הטובות כו'. כי הכל הי' רמז על גלות מצרים. אך ע"י עבודת אבותינו ויוסף הצדיק הכינו רפואה מקודם המכה. שבזכותם הי' הגאולה אח"כ. [וכמו שפתר יוסף שיצמח טובה למצרים שהכל הביאו הכסף למצרים כן ואח"כ יצאו ברכוש גדול] והחלומות הולכין אחר הפה. דרך רמז כי כל הגליות הם כמו חלומות ודמיונות כנודע שאם הי' ברור הבטחון בהשי"ת שהכל ממנו בא. הי' נגלה הטוב בכל דבר. וע"י הפה שהוא כחן של ישראל בתורה ועבודה. יכולין לבטל אלה הדמיונות והרהורים שמהם באים חלומות שוא. ויוסף הוא המשביר לכל עם הארץ הוא הקליפה המכסה פנימיות האמת. וע"י הצדיק היא נשברת ומתגלה האמת כנ"ל:

בפסוק אשר יאמר לכם תעשו פרש"י שצוה אותם למול. וזה נחשב לו לחטא כמ"ש בסה"ק על שחתם אות מילה במצרים. אך נראה כי לאשר הי' צדיק נבדל לא הי' יכול לזון אותם בלתי שימולו. וכן הלשון במדרש איני זן את הערלים כו'. עכ"ז נחשב לחטא כי הצדיק צריך לסבול הכל ולמצוא תקנה עבור כל אחד כערכו:

בפסוק על דבר הכסף השב כו' כסף איש בפי אמתחתו כו' ה' אלקיכם נתן לכם מטמון באמתחותיכם כספכם בא אלי כו'. י"ל ע"ד הרמז גם במדרש ובזוה"ק כתבו ללמוד מזה פחד ליום הדין. כי הם היו צדיקים השבטים ולא הי' בהם חטא. אך הצדיק אף שגובר נגד יצרו בכל דבר. יש לו פחד ממה שרואה יצרו מתגבר עליו בכל יום. וכפי שכל האדם אם הי' הרצון אמת לשמים וע"י שגובר יצרו וכל רצונו וחשקו מוסר להשי"ת צריך להיות סר ממנו יצרו כי הרצון שעולה ממש לשמים איך יחזור להתדבק בגשמיות. אבל באמת אינו כן כי כן רצון הבורא ית' להיות הרצון רצוא ושוב כדי להעלות כל הרצונות שבאדם להשי"ת. וזהו תיקון הגוף. ז"ש על דבר הכסף הוא הרצון. השב באמתחותינו הוא הגוף. כסף איש בפי אמתחתו הוא לפתח חטאת רובץ. ע"ז השיב להם אלקיכם נתן כו' מטמון באמתחותיכם. פי' שיש נ"ק נטמנות בגוף וצריכין להוציא ולברר הקדושה. לכן שב הכסף והחשק תמיד לגוף כאמור. כספכם בא אלי. ואעפ"כ הוא שב כנ"ל. ולכן אל יפול לב האדם עליו אף כי רואה יצרו מתגבר עליו עכ"ז יאמין כי מעשיו הטובים עולין לשמים: