שפת אמת, בראשית, חיי שרה ח׳

תרל"ח

ב"ה

במדרש יודע ה' ימי תמימים כו' שנותיהם תמימים כו' שני חיי שרה שחביב שנותיהם של צדיקים לפני הקב"ה בעוה"ז ובעוה"ב. דאיתא היום קצר והמלאכה מרובה כו'. פירוש שבכל עת ועת קצרה הזמן באמת מעבודה המוטל על הבריות. כי באמת הזמן הוא בכלל הטבע אשר הוא בצמצום וקצבה. ועבודת הבורא ית' הוא למעלה מכל זמן וקצבה. ומה העצה לזה. אך מי שמתקן בכל עת כפי היכולת בידו. אז מתדבקים הימים בשרש העליון וכשנמשך להם משורש שלמעלה מהטבע ממילא אין מחסור. והתדבקות בשורש אי אפשר להיות רק כשהם תמימים. כי כל עוד שלא מילא האדם הזמן כפי היכולת בטבע הימים חסירים לבוא להגיע אל השורש כמובן. זולת בעלי תשובה שנאמר עליהם בשעתא חדא וברגעא חדא כו' והם מתדבקים תמיד בשורש העליון שהוא מקום בעלי תשובה. לכן נאמר בפ' שני חיי שרה לומר שהשנים נתדבקו בשורש הימים שלמעלה כדאיתא בזוה"ק פ' נח לכל אדם יש שורש למעלה. וזהו נח נח כו'. וכמו כן הימים כפי מה שיש לאדם בעוה"ז יש לו כנגדם בשורש הארות מיוחדים לכל ימיו והאדם במעשיו צריך לעורר כח השורש. והאמת כי זה הכח מיוחד לבני ישראל שיוכלו במעשיהם לעורר סיוע עליון שלמעלה מהטבע וזהו ענין הברית שניתן לבנ"י וגם ש"ק שהיא מעין עוה"ב. וז"ש וה' ברך כו' אברהם בכל פירוש שנתן לו כח להמשיך הקדושה והברכה בכל עת ובכל מקום שהי'. וזה עצמו ואברהם זקן שהוא התדבקות בעולם העליון כידוע. ושם אין מחסור לכן נקרא כל:

בפסוק ויתן כל אשר לו ליצחק. ע"פ הידוע שאאע"ה לקח לו מדת האהבה ויצחק מדת היראה. עכ"ז ע"י היראה יכול אדם לבוא לאהבה ז"ש ויתן אשר לו ליצחק:

ברש"י אלי כתיב כו'. כי בודאי אליעזר עשה השליחות בכוונה רצוי' שהרי הצליח בשליחותו. אעפ"י שהי' נוגע במה שרצה להשיאו לבתו. אעפ"כ ביטל עצמו בעבור רצון הצדיק. וי"ל שזה עצמו סיפר להם שלא יעכבו הדבר באשר שגם הוא נוגע בדבר ואעפ"כ מבטל רצונו כנ"ל:

בפסוק מה' יצא הדבר לא נוכל כו'. אמת אמרו לא נוכל. כי אם שרצו לעכב לא יכלו לפתוח פיהם ולעכב ומזה ידעו כי מה' הוא. כי הלא רשעים היו והמה רוצין לעבור פי ה' ומה אמרו מה' יצא הדבר ע"כ לא נוכל. רק הפי' כנ"ל שלא יכלו באמת לדבר מטוב ועד רע כנ"ל: