שפת אמת, בראשית, וישב ב׳

תרל"ב

ב"ה ש"ק וישב וחנוכה.

במדרש ביקש לישב בשלוה כו'. כי הצדיק כל מגמתו להמשיך הקדושה בעולם הזה והטבע ג"כ. ומקודם צריך לתקן עצמו בלי נגיעה בעוה"ז. וז"ש כשהצדיקים יושבין בשלוה פי' שדבקים בשורשם בלי שייכות למקום הפירוד ח"ו. אז מבקשין לישב בשלוה גם בעוה"ז כנ"ל. והנה יעקב אע"ה הי' למעלה מהטבע. ולא הי' בכחו להמשיך הקדושה גם בעוה"ז מאחר שלא הי' לו שייכות לעוה"ז כלל. והי' צריך להיות ע"י יוסף הצדיק. וז"ש אלה תולדות יעקב יוסף שבאמצעיות יוסף נמשך הארת הקדושה מיעקב לכל השבטים ולכל העולמות. וז"ש רש"י אש בלא להבה אינו שולט למרחוק. הפי' כנ"ל כדרך האש לחבר ולדבק הכל לעשותו אש. לזה צריך להבה. [וכבר כתבתי זה במ"א]. וז"ש אותו אהב כו' מכל אחיו. הפי' ג"כ שיוסף העלה מעש"ט של השבטים ליעקב אע"ה. כי יוסף הצדיק מעלה מעש"ט של כלל בני ישראל. כי יש לו דביקות בהם יותר מיעקב שהי' למעלה מהטבע כנ"ל. ופי' וישב יעקב כו' מגורי אביו ג"כ כנ"ל שנדבק לשרשו שהוא בחי' תשובה ובחי' שבת שכל דבר עולה לשורש עליון:

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם הרה"ק מפרשיסחא ז"ל פי' ארוממך ה' כי דליתני לשון הגבהה ולשון דלות. והוא שהקב"ה מגביה האדם כמו שהוא שפל ועי"ז נשאר אצלו כראוי. וז"ש מגביה שפלים כו'. ובזוה"ק טוב ילד מסכן וחכם זה יצ"ט כו' ע"ש. וכלל הענין כי מי שירא תמיד מעצת היצה"ר והולך תמיד בסכנה ויראת חטא עי"ז יש לו תמיד התחדשות. כי מי שיושב בטח נתיישן לו הכל. וז"ש ילד מסכן וחכם. שעי"ז דבק בשורשו. חכמה פי' בסה"ק כח מה שעיקר החכמה לידע ולהבין כי כל הכח מהשי"ת. כמ"ש ראשית חכמה יראת ה'. [וי"ל שגם זה נכלל בדליתני לשון ילדתנו כנ"ל] וי"ל שז"פ והוא נער מלשון התעוררות שיש לו תמיד התחדשות. וגם בחנוכה ע"י שהיו במדריגה תחתונה ושפילה והשי"ת עזר לנו בנסים ונפלאות. עי"ז יש התחדשות וכל נס נמשך משורש החיות שלמעלה מהטבע. וכ' קוה קויתי כו' ויעלני מבור שאון מטיט היון כו' ויתן בפי שיר חדש כו' כנ"ל:

וימאן ויאמר הן כו' וכל כו' יש לו נתן בידי כו'. יש ללמוד מזה לדחות היצה"ר ע"י חשבון זה שהי' ביד הקב"ה למחות מלעשות נגד רצונו ית' והוא נתן הבחירה לאדם. זה עצמו נותן שלא נעבור על רצונו. ויוסף נראה שאמר זה להוציא גם מלבה כי עליו כתיב וימאן ופי' וימאן שלא היה לו כלל תאוה לזה. שנתגבר לגמרי נגד היצה"ר. [וי"ל שע"י המיאון נמצא אח"כ לידע ולראות כי הכל הוא כנ"ל וימאן ויאמר]: