שפת אמת, בראשית, וירא י״ז

תרמ"ח

ב"ה

במדרש פתח האהל פתח טוב פתחת כו' סוד ה' ליריאיו כו' אם תמול תטול סוד ה' כו'. והענין הוא כי בודאי מה שנק' סוד ה' א"א להתגלות בעוה"ז ועיקר סוד ה' ליריאיו הוא מה שזוכין נשמות בנ"י בעוה"ב. אכן ובריתו להודיעם שנתן הקב"ה ע"י תורה ומצות. ובפרט המצות שנקראו ברית ואותות כמו שבת מילה ותפילין ודכוותיהו. על ידיהן יש לאדם דעת ודביקות להרגיש הארת הסוד. ובמשנה חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה נודעת שנברא בצלם דכתיב כי בצלם אלקים עשה כו' וקשה דמביא זה הפסוק והלא מתחילת כתיב בצלמינו. ויברא את האדם בצלמו. אכן פי' המשנה כמ"ש כי ודאי עיקר הבריאה בצלם אלקים הוא הנפש והנשמה כמ"ש חז"ל וייצר ב' יצירות כו'. אכן גם בצלם הגוף נמצא לבני ישראל התקשרות ודביקות בציור הפנימי והוא באמת ע"י המילה שנתן הקב"ה לבנ"י וזה שהוכיח מדכתיב שופך דם האדם כו' כי בצלם אלקים עשה. מוכח כי בגוף נמצא ג"כ זה הצלם. אך הוא נסתר כמ"ש אשר צפנת ליריאיך. כי הערלה מכסה. ולבנ"י ניתן כח להסיר זו הערלה ולהתגלות להם צלם אלקים. ולכן נקרא אות ברית קודש כי עי"ז הברית נודעת להם זה הצלם כנ"ל. וכן הוא בענין השבת קודש שדרשו חז"ל לדעת כי אני ה' מקדישכם מתנה טובה כו' בבית גנזי לך והודיעם. היינו שבאמת השבת מיוחד לנשמות בנ"י שעולין בשבת קודש לג"ע עליון. אכן גם בעוה"ז נתן השי"ת לנו השבת להיות לנו ידיעה ודביקות בשבת העליון. וז"ש ושבת קדשו הנחילנו בלשון נסתר שהוא סוד ה' ואח"כ שבת קדשך הנחלתנו שיהי' לנו בעוה"ז ג"כ חלק בהארה זו כדאיתא שבת הוא מעין עוה"ב וכן רמזו חז"ל מתן שכרו לא עבידי לגלויי ע"ש. וכן הוא בכל המצות אשר קדשנו במצותיו הוא בסוד המצות. וצונו בפרט שעל ידי מעשה המצוה בעוה"ז יהי' לנו דביקות וידיעה בשורשה העליון. ואאע"ה הי' הראשון שפתח זה הפתח בעוה"ז להיות בו התגלות מעוה"ב דכתיב פתחי לי אחותי דרשו חז"ל כפתחו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם. דכתיב ג"כ פתחו לי שערי צדק כו'. וב' הפתחים תלוין זה בזה כי כפי שאדם פותח כך נפתח לו מלמעלה. וכיון שהמילה נתן הקב"ה ביד האדם שלא נברא מהול רק לימול עצמו. הרמז שבזה הפתח שפותח האדם להתקדש בבריתו של אאע"ה כך נפתחים לו שערי צדק. דבאמת העיקר הוא סייעתא דשמיא. ומ"מ הכל תלוי גם בעבודת האדם. דכתיב ויהי נועם ה' עלינו והם ג' מדריגות כדאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. נועם ה' עלינו הוא סוד ה' שלמעלה מהשגת האדם. ומעשה ידינו כוננה עלינו הוא הפתח שהתחתונים מעוררים בעצמם. ומעשה ידינו כוננהו הוא הידיעה ודביקות שנתן לנו השי"ת ע"י תורה ומצות כנ"ל. ואפשר זה רמז הג' ראיות. וירא אליו ה' הוא בכח עליון. וישא עיניו וירא הוא כח התחתונים. ואח"כ כתיב סתם וירא שהוא הממוצע המחבר ב' אלו המדריגות. [ולכן אומרים זה הפסוק ויהי נועם במוצ"ש להמשיך הארה מהש"ק לימי המעשה כנ"ל]:

בענין העקידה שכתב בזוה"ק לאכללא ימינא בשמאלא דכתיב עושה שלום במרומיו מיכאל מים גבריאל אש והקב"ה עושה שלום ביניהם וכמו כן אלה הצדיקים אברהם ויצחק שהי' מדת כל אחד מהופך מחבירו ובמעשה העקידה נעשין אחד והכל הי' כדי למתק הדין. כדאיתא עלה במחשבה לבראתו במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדה"ר כי מדתו של יצחק היא הגבורה וכתיב לא חשכת ממני כו'. כי הי' ח"ו התגברות החושך לולי מעשה העקידה. וז"ש חז"ל שנקרא יצחק בן מביש שבייש א"ה ע"ש פ' חיי שרה. והרמז כי סבורים האו"ה להתאחד בחושך מכח מדתו של יצחק וע"י שעקד עצמו לפני אאע"ה נתמתק הדין והחושך ברחמים. ובמדרש אמור צדקתך כהררי אל משפטיך תהום כו' ע"ש הענין והוא בחי' אברהם ויצחק כי מצד מדת יצחק הי' צריך להיות כל אדם מוסר נפשו לשחיטה בפועל ממש אך נעשה התיקון ע"י הביטול והכוונה ומביאין קרבן בהמה ומצרף הקב"ה מחשבה למעשה. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל על מאמר תדב"א כל האומר צפונה לפני ה' הקב"ה זוכר לו עקידת יצחק כו'. שבזו הפעולה נעשה שיהי' הקרבן בהמה מרוצה כמסירת נפש ממש:

ברש"י ויגש אברהם לפיוס ולמלחמה ולתפלה. לכאורה היינו פיוס היינו תפלה. אך הם רמז הג' תפלות שאבות תיקנום. כי פיוס הוא למצוא חן וחסד כי חפץ חסד הוא. ותפלה הוא לעורר רחמים ואין להאריך עתה: