שפת אמת, בראשית, ויצא ט״ו

תרמ"ז

במדרש ויחלום כו' צמאה לך נפשי כמה לך בשרי כו' כן בקודש חזיתיך. כי אמרו חז"ל כשם שאי אפשר לבר בלי תבן כן א"א לחלום בלי דברים בטלים. ואם כי חלום זה נבואה היה. נמצא בו חילוקים שנתלבש במדריגות כמ"ש והנה סולם והנה מלאכי כו' והנה ה' נצב עליו. ויעקב אע"ה התדבק רק במראה הפנימיות ה' נצב עליו ואיתא כי לא רצה לעלות בסולם. כי הסולם הוא בחי' ימי המעשה שהנהגה ע"י המלאך. והוא הי' לו דביקות בהפנימיות לכן אמחז"ל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים והאכלתיך נחלת יעקב כו' והוא למעלה מהנהגת הסולם כמ"ש והרכבתיך על במתי ארץ. ונחשב הסולם כמו תבן לגבי בר. וכן הוא בכל החלומות שיש בהם תערובות כמ"ש בספרים. וכפי השתוקקות האדם כל היום. כך מתדבק בפנימיות החלום. וכ' כן בקודש חזיתיך פי' לפי הצמאון כך הוא זוכה להשיג. וכמו כן כפי השתוקקות האדם בימי המעשה. כן כשבא קדושת שבת זוכה להתדבק בו. וכתיב מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב. כי הארת עוה"ב א"א לקבל בעוה"ז. ומ"מ יש הארה גם בעוה"ז לצדיקים שחופף עליהם כמ"ש נצב עליו. וכ"כ ויהי טעם ה' עלינו. וכן בש"ק פורס סוכת שלום עלינו כענין שאומרים עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו. כי למעלה יכולין לקבל השלימות ובתחתונים נאמר עלינו. שצריך האדם לתקן עצמו כפי כחו שיתקרב להיות הארה עליונה חופפת עליו וזהו מעליו איש טוב. שהצדיקים אין חפצים במה שקרוב להם רק להתדבק בשורש העליון והוא בחי' השבת. כי באמת האדם עצמו הוא הסולם ויש בו פנימיות הנשמה חלק אלוה ממעל רמז לבחי' וה' נצב עליו כנ"ל:

בפסוק והנה באר בשדה. אמו"ז ז"ל הגיד מאמר האר"י ז"ל על לכה דודי נצא השדה. כי בימי המעשה נקרא מדבר שאינו ראוי לזריעה וכשבא הארת שבת נקרא' שדה הראוי לזריעה כו' ונפתח הבאר בשבת וזהו באר בשדה. ג' צאן רובצים הוא ג' ימים דקמי שבתא ודבתר שבתא ונק' עדרי שנעדר התגלות הקדושה. [גם שהיא בצמצום ובמדה נק' עדר] עכ"ז צריך להיות רובצים וסמוכים על השבת כפי שמבטלין כל הימים אל השבת כך משם ישקו העדרים וז"ש כי מן באר ההוא לשון נסתר שבאמת כל העדרים שואפים מן הבאר רק בחול אינו נגלה והאבן גדולה כו'. וכשבא ש"ק ונאספו שמה כמ"ש דאתחחדת ברזא דאחד ואז מתעברין מינה כו' וגללו האבן והשקו. ויעקב אבינו כתיב בי' ויגש ויגל כו'. שהצדיק בימי החול נקרא ג"כ שבת ומתגלה אליו הארת הש"ק תמיד:

בענין המעשה מנשואי לאה. ואיתא במדרש שאמרה לו כמו שרימה לאביו אנכי עשו בכורך וכי אית ספר דלית לי' תלמידים ע"ש. נראה לבאר הענין עפ"י מ"ש במדרש כי כך היו התנאים הגדולה לגדול כו' ושמעה לאה מעשי עשו ובכתה וכו'. כי הנה יעקב אע"ה זכה ליקח חלקו של עשו כמ"ש בפרשה הקודמת ואמת אמר אנכי עשו. וכשזכה לאותו חלק זכה ליקח את לאה שהיתה מיוחדת לאותו ההארה. לכך רחל היתה אהובה לו כי היא היתה מיוחדת אליו ממש. ולאה היתה מיוחדת לחלקו של עשו לכן כתיב שנואה לאה דרשו חז"ל שעשתה מעשה שונא. פי' שמה שהי' צריך עשו לתקן ולא הי' יכול וניטל ממנו וניתקן על ידי יעקב ולאה לכן כתיב ראו בן ראו מה בין בני לבן חמי. משמע שהם תקנו מה שהי' מיוחד לעשו לתקן כנ"ל. וזהו שרמז במדרש אשתו של פלוני לפלוני כו' בכושרות בכי ושירות כו' והכל ענין א'. ושוב מצאתי בספר עבודת ישראל מענין זה. ונראה שכוון למ"ש. ואפשר השומע לא הבין דבריו או שהרב ז"ל הסתיר הדברים: