שפת אמת, בראשית, ויחי י״ד

תרמ"ד

ב"ה

בפסוק האספו ואגידה הקבצו ושמעו. שהם ב' מיני כנסיות. כמ"ש כבר שרומזים למשיח בן יוסף ובן דוד. ויש אסיפה לעורר השפעה היורדת מן השמים וזה בחי' יוסף האספו ואגידה. והגמר והסוף הוא בחי' בן דוד הקבצו ושמעו שהוא הכח המקבל. דכתי' גבורי כח עושי דברו לשמוע. שבנ"י מעוררין הדיבור ואח"כ מוכנים לשמוע הדיבור כמ"ש בזוה"ק פ' בלק ע"ש. וב' אלו הדברים נשאר בישראל לעולם כמ"ש בכל יום. אנכי מצוך היום. וע"ז ניתקן שמע ישראל א"כ יש קול היורד משמים לבנ"י תמיד. ובחי' התפלה היא עבודה שבלב. זה הקבצו ושמעו כו'. ובוודאי מתקיים בכללות ישראל כל זה רק שצריכין לייגע עצמם להוציא מכח אל הפועל אלה הדברים. כי האבות והשבטים כולם הניחו שרשים בלבות בנ"י כי כל מעשיהם לא הי' במקרה כי המה עמודי העולם. כמ"ש כל אלה ש"י כו' וזאת אשר דיבר כו' שהעמיד כל א' על מקומו וקשר אותם בשורש העליון. ויברך אותם הוא התוספות שלמעלה מהטבע. ובאמת עיקר הברכה לא נזכר בכל השבטים רק ביוסף שהוא הכלי מחזיק ברכה שלום. ורמז ויברך אותם. האות שלהם. הוא הצדיק. ורמז ביוסף י"ב ברכות. ה' פעמים ברכות. תרי משמע. הם עשרה. ויברכך י"א. וכ' ויברך את יוסף הרי י"ב. שקיבל י"ב ברכות בעבור כולם. כדכ' ברכות אביך גברו כו' תהיינה לראש יוסף שהוא המקבל מיעקב ומשפיע להשבטים. ואמר ברכות אביך והול"ל ברכתי כדמסיים הורי. רק לרמז כי בכח יוסף הצדיק מתרומם ברכות אביך כמ"ש שהוא להבה ואש בלא להבה אינו שולט למרחוק. וכ' עזה כמות אהבה בחי' אברהם. קשה כו' בחי' יצחק. רשפי' רשפי אש בחי' יערב. שלהבת בחי' יוסף. וכל אלה השרשים נשארו בישראל לכן מים רבים לא יכבו האהבה כנ"ל:

במדרש פ' זו סתומה שנסתם עיניהם ולבם של ישראל. הענין להראות שבנ"י עושים רושם וכפי מה שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל כך נעשה פרשה סתומה בתורה. וזהו עצמו ענין אנכי ארד עמך מצרימה. עמו אנכי בצרה. כי גלותן של בנ"י איננו עונשין בלבד. רק כמו שהגאולות מסודרים בסדר נכון. כך יש סדר לאלה הגליות. דאיתא אורייתא וישראל וקוב"ה כולא חד. וכמה דשמא קדישא ואורייתא סתים וגליא כך הוא בנפשותיהן של בנ"י. ובזמן המקדש הי' התגלות למעלה ולמטה. ובעת הגלות הכל בסתום. ובב' בחינות הנ"ל נשתבחו בנ"י כמ"ש שחורה אני בגלות ונאוה בגאולה. וכ' גן נעול. פי' מה שבנ"י יכולין להסתיר עצמן ושלא להתערב בין האומות בהיותם בתוכם. וכ' כשושנה בין החוחים שאז בגלות כנס"י כשושנה אטומה. וכמו כן כתפוח בעצי היער כן דודי כו' דרשו חז"ל כמו תפוח שאין לו צל כו'. פי' כשבנ"י בגלות בין החוחים כך הוא הסדר למעלה כביכול להיות כתפוח בסתום. אבל בנ"י יודעין הסוד שכך יש בחי' סתים וגליא. לכן מתחזקין באמונתו גם בלילות. וז"ש בצלו חמדתי וישבתי פי' שזכו לבוא אח"כ לבחי' ההתגלות שאח"כ נגלה עליהם עיני כבודו ית' בפרהסיא כשהי' הגאולה למטה. וזה גל נעול בחי' ההתגלות. וגם אמת גן נעול וגל נעול הכל בעת הסתום דכ' נעול. והם בחי' עיניהם ולבם של ישראל. כי הלב נסתר ונק' גן. והעין גל. ושניהם נסתמו. ועין ולב הם העיקר כמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כו' ע"ש במד'. ומאחר שעיקר הכח בהם בבחי' הקדושה ממילא יש עליהם הסתרות לכן כתיב ולא תתורו. ועיין בזוה"ק. ועל ב' אלו נתקן מצות התפילין. ש"י נגד הלב. וש"ר בין עיניך. ובכללות ישראל י"ל כי יהודה ויוסף המה ב' התפילין שהיד מיוחס ליהודה כמ"ש ידך בעורף. ידיו רב לו. וליוסף הראש כמ"ש לראש יוסף. עלי עין:

בפסוק ויקרא יעקב אל בניו כו'. כי קריאה הוא לשון התקרבות והתחברות כמ"ש וקרא זה א"ז. ולשון מינוי כמ"ש ויקרא לאור יום פי' חז"ל קריא רחמנא לנהורא ופקדי' אמצוותא דיממא כו'. והענין שנתן יעקב אע"ה לכל שבט מינוי שלו. והראה לכל א' מקומו והתחברות שלו ביעקב אביהם. כי כמו שיעקב אע"ה מקיים כל הבריאה כמ"ש חז"ל שצורתו חקוקה תחת כסה"כ. כן השבטים המה עמודים שכל העולם עומד עליהם. וע"ז כתיב לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל. וכ' לה' עין אדם. וכל שבטי ישראל עין אדם הוא הצורה של יעקב אבינו שאחז"ל שופרי' דיעקב מעין שופרי' דאדם הראשון וכל השבטים הם ענפים שמתפשטין מזה האילן. וכ' וזאת אשר דיבר להם כו' ויברך אותם. יתכן לפרש כי הברכה הי' ממדה הזאת. וע"י שחיבר ודיבק אותם לבחי' הזאת קיבלו מזאת הברכה. וזה שרמזו חז"ל במד' במקום שסיים יעקב התחיל מרע"ה ע"ש בפ' וזאת הברכה. וז"ש וזאת אשר דיבר שהוא לשון התמנות שדיבר להם בחי' הזאת שהיא מלכות שמים. ויברך אותם הזאת הנ"ל שבו הברכה כמ"ש וזאת הברכה. ומצינו בבני יוסף שאמר יעקב אבינו ע"ה קחם נא אלי ואברכם. שיקרב אותם אליו. וממילא יתברכו ממנו. מכ"ש כפי התקרבות וחיבור הנפשות להשורש מקבלין ברכה משם. וזה ג"כ ברכת השבת דכתי' ויברך כו' את יום השביעי. ע"י שהשבת מעלה ומקרב כל הברואים אל השורש ממילא מקבלין ברכה כנ"ל: