שפת אמת, בראשית, ויחי ז׳

תרל"ז

ב"ה

במדרש גר אנכי עמך כו' כצל ימינו עלי ארץ. כי עיקר הימים הם האורות המיוחדים לכל נפש מבנ"י. אמנם למטה מתלבשים נקודות הארות מהימים עליונים לזמן הגשמיי. וע"ז נאמר מחדש בכל יום מ"ב. והם רק כמו צל ודמות. דומה להימים העליונים. אבל אינם העיקר רק בבחי' גרים. פי' כמו גר שהמעלה שלו מצד שנתקרב ממקום רחוק וע"ז המעלה הי' כל בריאת עוה"ז שבעבודת האדם מתקרב זמן הטבע לימים העליונים. אמנם יעקב אע"ה תיקן גוף הימים בעוה"ז ג"כ להיות מקורבים הם עצמם להש"י כמ"ש בזוה"ק ביאור הפ' ויקרבו ימי ישראל למות שיקרבו הימים לה'. ולכן נסתלק אח"כ כי בהשלמת העבודה המיוחדת לאדם נסתלק מעולם ועבודת יעקב הי' לקרב עצם הימים לה' כנ"ל. ונאמר עליו ויחי יעקב בא"מ. שהביא החיות גם בא"מ כי גם חושך לא יחשיך ממנו. ובמדרש למה פ' זו סתומה שנסתם עיניהם כו' ד"א שסתם ממנו כל צרות שבעולם. לכאורה ב' הפירושים סותרין. זה נדרש לשבח כו'. אמנם הכל אחד דאיתא ביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. ע"ש המשל שגילה לבנו מקום גט שיחרורו. וראה המלך עומד והשיח לדברים אחרים. וביאור הענין כי יעקב אע"ה הי' למעלה מהטבע ושלט על הטבע. לכן הי' בכוחו להסתיר החיות במצרים. וזהו פי' המד' ושמעו אל ישראל אביכם אל ישראל מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות. פי' הקב"ה הוא עד שלא נברא העולם והוא משנברא העולם. אולם בבריאת העולם נתגלה זה הפלא אשר הסתיר כבוד מלכותו ית' תוך הטבע באופן שלא יהי' ניכר. עד שנמצא בעולם העושים היפוך רצונו. וזאת היא יותר פלא מהכל. וכן פי' מו"ז ז"ל שם עולם ע"ש ההעלם שעשה הבורא להיות נעלם השגחתו ית' בעוה"ז. וכמו כן הצדיק בורא עולמות כאלו אשר בעבודתו מכניס הארת הקדושה במעשים גשמיים בהצנע והסתר. דומין לבוראם. וזה שאמר להם יעקב הקבצו ושמעו פי' שגנוז הכח גם במצרים רק שצריך יגיעה להוציא מכח אל הפועל. וזה הגלות. והנה יעקב הכניס עצמו למצרים אף כי הי' באמת בן חורין וכן הי' תמיד דרכו בקודש להכניס עצמו במקומות הללו כמ"ש במ"א. ובאופן זה רצה לגלות להם הקץ פי' אף שיהיו באמת בחירות. יכניסו עצמם ברצון להגלות לעשות רצון הבורא. ולא גילה להם מקום השיחרור כדי לפרוק עול הגלות ח"ו. רק כנ"ל שיקבלו עליהם ברצון שיהי' סוד הקץ בהסתר אצלם. אבל לא הי' בכחם למשוך לגמרי אחר מדריגת יעקב. וזה ענין שנסתם ממנו פי' שבהתגלות עיקר כוחו של יעקב עלה בעלמא דאתכסיא מה שלא היו השבטים מגיעים עד שם. וזה עצמו מ"ש במדרש שסתם ממנו כל צרות כו' לכן לא הי' במדרגה של השבטים ולא היו יכולים למשוך אחריו לגמרי. לכן הי' העצה ע"י יוסף וז"ש ויקרא לבנו ליוסף. קריאה לשון חיבה ודביקות שמסר כחו ליוסף וע"י אמצעיות יוסף נמשכו כולם אחר כח יעקב. וז"ש האספו ואגידה פי' ע"י שיהיו אגודה אחת לבטל עצמם אל הכלל. וזה סוד יוסף. וז"ש נתתי לך שכם אחד על אחיך פי' שנתן לו בחי' האחדות והתכללות להיות כולם כלולין בו ועי"ז יבוא הגאולה. וזה סוד השבת דבי' מתאחדין ברזא דאחד. [שכם אחד ר"ת ש"כ מלכותו והוא רזא דאחד והמ"י] לכן אלו משמרין ב' שבתות נגאלין. וב' הם יוסף ובנימין שעל שניהם נאמר צדיקים יירשו ארץ כמ"ש בזוה"ק. וכ"נ הפשוט ג"כ שליוסף מסר סוד הקץ לכן אמר להם יוסף הסימן פקוד יפקוד כו':

ויברך את יוסף כו' המלאך כו' יברך כו' הנערים. ומקשין מה הברכה ליוסף. אבל הפי' הוא שנתן ברכה להתפשטות כוחו של יוסף. והנערים הוא התעוררות החיות שבעולם. והכלל כי שורש החיות בא מיוסף אבל כשבא השפע בעולמות שלמטה צריך שמירה. כי לכן בגלות ע"י שליטת הסט"א א"א להתגלות הקדושה. כאשר חכמים הגידו בשנת רעבון אסור הזיווג. אך העצה בגלות ע"י התורה כמ"ש וידגו לרוב פרש"י כמו הדגים שהים מכסה עליהם שאין שולט בהם עה"ר כו'. כמו כן ע"י התורה שנמשלה למים יכול אדם להתכסות מסט"א. ואיתא במדרש כמו דגים שמצפים לטיפה מים כו' כן בנ"י מצפים לתורה. וכפי רוב השתוקקות. התורה מגין עליהם. ואיתא ברש"י בראשית שניתן ברכה לדגים ע"י שצדין מהם כו'. ולכן יוסף שהיא שורש הכל צריך ברכה. וזה ענין ויברך אלקים כו' יום השביעי ע"י שהוא שורש כל הימים כמ"ש מיני' מתברכין. לכן צריך שמירה יותר כמ"ש ופרוס סוכת שלומך כו'. וזהו ויברך את יוסף כו' וידגו לרוב כו' התפשטות כח יוסף כנ"ל:

בפסוק לו ישטמנו יוסף כו'. וקשה כי ראו שהוא הצדיק ואיך חשדו אותו שישנא אותם. אך השבטים עשו תשובה גדולה על חטא המכירה. ומרוב צערם חשבו כי הם גרמו כל גלות מצרים. האמנם הי' סיבה באמת משמים לקיים עצה עמוקה כו'. אבל הם חשבו שהכל בא רק על ידם. וע"ז השיב להם יוסף כי אלקים חשבה לטובה. וי"ל פי' אתם חשבתם עלי רעה פי' שע"י שעשו תשובה גדולה עי"ז נהפך מזדונות לזכיות ולכך אלקים חשבה לטובה: