שפת אמת, בראשית, ויגש ח׳

תרל"ט

ב"ה

במדרש בני אם ערבת כו' עשה זאת כו' בעפר רגליו. זאת היא מלכות שמים. וע"י קבלת מלכותו ית' יכולין לתקן הכל כמ"ש הכל הי' מן העפר והכל שב אל העפר הוא בחי' הביטול אל השורש. וזהו עיקר בחי' יהודה על שם הודאה על האמת. וע"י ההודאה יש לעולם תקנה ועצה כמ"ש אמת מארץ תצמח כו'. ובמד' מים עמוקים כו' איש תבונה ידלנה. פי' תבונה הכנסת הבינה במעשה. לכן כתיב לא יחפוץ כסיל בתבונה כ"א בהתגלות לבו. שאינו דבר של קיימא כנ"ל. והנה בחי' יהודה ויוסף הם ב' בחי'. כי יש צדיק שהוא איש מנוחה והבורא ית' משפיע עליו רוח קדושה בלי יגיעות נפש ובשר. ויש צדיק שעומד בצדקו ועובר עליו כמה דרכים ומקומות עקלקלות עד שבא אל נכון. ושניהם צריכין להיות. והם בחי' ימי המעשה ושבת קודש. ויוסף הוא בחי' השבת. ויהודה ימי עבודה לכן נקרא איש תבונה ודולה מים עמוקים ביותר. לכן מרמז המד' ונגש חורש בקוצר כי חורש הוא עבודת יהודה ויוסף קוצר המוכן לקצור אחר הגמר. ולכן כתיב וסרה קנאת כו' יהודה. וסוף עליית עבודת ימי המעשה הם בשבת. כי החול מכין לשבת. לכן בסוף מעשיו של יהודה ויגש אליו. שאחר גמר העבודה בא להתדבקות ביוסף הצדיק שהוא השבת. ואז ראה והבין כי שניהם אמת וסרה קנאת כו' יהודה:

וזה הענין שכתוב ביוסף לעשות מלאכתו נכנס אלא שנראית דמות דיוקנו כו' עוד כעין זה ע"ש. וכי באו חכמינו ז"ל למעט זכות נסיונו של יוסף הצדיק ח"ו. אבל הוא כנ"ל שכל עבודת יוסף הצדיק הי' רק להמשיך עליו עזר והשפעת קדושה ממרום. אמת כי ודאי הכל במשפט ואין זוכין לזה רק על ידי עבודה רבה. אכן העיקר הי' שיזכה לעזר עליון כנ"ל:

בפסוק כראותו כי אין הנער ומת כו'. וקשה מנ"ל ליהודה שימות כשיראה שאין הנער. ונראה שלמד זה ממ"ש להם יעקב אע"ה ואל שדי יתן לכם רחמים ופרש"י מי שאמר לעולמו די יאמר די לצרותי. ויעקב אע"ה לא הי' אומר כן לולי שידע כי בנפשו הוא ואבות הקדושים מסרו נפשם בעבור תולדותיהם. וידעו כי כל העובר עליהם הוא בעבור דורות העתידים לבוא. ומה"ט לא קשה למה לא הודיע יוסף לאביו. וכמו שלא גילה יצחק ליעקב. אם כי גדלה רחמי האב על הבן יותר מבן על האב. רק כולם למדו מהבורא ית' כיון שהעלים הוא ית' ממנו ידעו שלטובתו הוא. ורק כשהגיע עד מיצוי הנפש ממש כמ"ש חז"ל ע"פ ואל שדי כו' ע"ש. לכן ידע יהודה כי בראותו כי אין הנער ומת. ולכן כיון ששמע יוסף כן הוכרח לגלות להם האמת כי ידע שהגיע העת לגלות להם כנ"ל:

בפסוק לכולם נתן לאיש חליפות שמלות כו' נתן כו' חמש חליפות שמלות כו'. והענין הוא כי הפנימיות לעולם אחד אבל המלבוש מתחלף כפי מדריגות האדם עולה ויורד כמ"ש פושטת צורה ולובשת צורה. ובודאי התועלת שבא ע"י הגלות הוא תיקון המלבוש. לכן ביציאת מצרים כתיב כלי כסף וכלי זהב ושמלות חביב מן הכל ע"ש ברש"י דברי חז"ל. ויוסף נתן להם זה הדרך איך יוכלו להתלבש בכל אלה לבושים שונים כמו שהראה להם יוסף שלא הכירוהו אם כי הי' עומד בצדקו. וז"ש חז"ל שרמז לבנימין שיצא ממנו מרדכי שיצא מלפני המלך בה' לבושים כו'. כי בימי אסתר הי' הסתרת פנים ביותר ומרדכי תיקן ה' מיני לבושים הנ"ל. [ואפשר ע"ז הרמז מה שמחליפין המלבושים בפורים. כי מנהג ישראל תורה] וזהו ענין חליפות שמלות כנ"ל. כי כל העגלות והכנת הדרך לירד למצרים הי' עפ"י יוסף כמ"ש במ"א. וגם מדברי אא"ז ז"ל על אומרם ראוי הי' יעקב לירד כו':