שפת אמת, במדבר, מטות ג׳

תרל"ג

במדרש ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה כו' אי אתה רשאי לישבע כו' ה"א תירא כאברהם יוסף כו' אותו תעבוד כו' מפנה עצמך לד"ת כו' ובו תדבק משיא בתו לת"ח ומהנהו מנכסיו כו'. כי איך יוכל בו"ד לישבע בחי ה'. רק באמת יש לו לכל דבר חיות מהשי"ת. ומי שיודע זה היטיב ואין לו חיות רק ממנו ית' הוא אצל האמת לידע כי בהסתלקות שורש החיות שהוא א' נשאר הכל בלי חיות. וזה נותן יראת שמים כמ"ש ז"ל כי הרקיע עומד נקרש ע"י פחד ממאמרו ית' וכן ירא ה' לאמיתו כאברהם כו' היראה נכללת בכל מקום בגופו ואין לו מקום בלי יראה שהוא חיות כל גופו [והוא מרכבה להשי"ת] וזהו תיקון הגוף. במשפט פי' על החכמה והדעת שבנפש האדם לבד שיודע והוא אצל האמת צריך להיות כל מעשיו במשפט רק להשי"ת [כמ"ש שמן על ראשך אל יחסר] וזהו אותו תעבוד שצריך האדם להוסיף משכלו איך לעבוד ליוצרו כי תיקון הגוף כנ"ל אינו התחדשות רק להיות אצל האמת כנ"ל. וזהו תיקון הנפש והשכל שבאדם. ובצדקה הוא העשירות שהוא חוץ מגוף ונפש ואינו נברא עמו. וזהו דרך ללמוד איך להתדבק בהשי"ת אף כי אש אוכלה הוא. רק כמו שהממון מתדבק באדם אף שאין לו שייכות אל האדם וכיון שהוא חוץ ממנו ע"י שנותן הממון עבור מצות השי"ת ומניח מלהתדבק בו עי"ז יוכל להתדבק בו ית'. כי הכל במדה כמו שאדם נותן מה שנדבק בו כן יוכל להתדבק במה שלמעלה מהדרגתו. וג' הנ"ל הם ג' מתנות שכ' במדרש גבי בני גד גבורה חכמה עושר. והם גבורה בגוף וחכמה בשכל ועושר לבד מהגוף. והוא כמו בכל לבבך נפשך מאודך. ואח"כ זוכה להיות מתעורר חיות הפנימיות בדיבורו. ולכך חל שם שמים על דבורו ונאמר לא יחל כי בהסכמתו חל ציוי השי"ת שנעשה מדיבורו איסור מצד חלק אלקי שיש בו כנ"ל. שאח"כ כתיב והי' הד' האלה כו' על לבבך כו' שכשמתקן גופו ונפשו שורה רוח הקודש בקרבו ומאירין דברי תורה בלבו עד שדבורו עושה רושם כנ"ל:

במדרש חוטפין להם כו'. אף שכל דבר הוא רק מהשי"ת. רק מדייק בזמן שבא בכח התורה כו'. אבל אח"כ נשכח זאת באדם. ועי"ז אין לו קיום. כי כפי מה שזוכרין שהוא מהשי"ת זה קיומו. וז'"ש מקנה רב הי' כו':