שפת אמת, במדבר, בלק ט״ז

תרמ"ט

במדרש הצור תמים פעלו שלא הניח פתחון פה לאוה"ע כו' העמיד להם נביאים. הענין היא כי הנבואה הוא להוציא הכח אל הפועל בדיבור כי הנביא הוא בכלל פיהן של ישראל. וכמו בפרט כל איש ע"י הפה מוציא הכח הפנימי שהוא עיקר האדם לנפש חי רוח ממללא. כמו כן בכלל הנביא הוא פיהן של בנ"י. לכן תלוי כח הנביא בעבודת כלל בנ"י כדכ' נביא מקרבך כו' יקום לך. ויותר ממה שבנ"י צריכין אל הנביא צריך הנביא להם. והוא כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. ולכן הנביאים הם עדות על הכלל. והאומות אינם מוכנים אל הנבואה לכן נתן להם הקב"ה בלעם שהי' כלי להנביאה אך בעבור כי אינם מוכנים לזה לא עלתה הנביאות בידו לטוב. וכמו כן נוכל לומר מה שניטל מאתנו הנבואה. הגם כי בעונותינו הוא. אבל הוא ג"כ עדות על בנ"י שלא יאמרו אוה"ע ע"י שקרבנו והעמיד לנו נביאים נמשכנו אחריו. לכן נלקח מאתנו הנבואה ואעפ"כ בנ"י מתחזקים באמונתו ית' ועוסקין במצותיו להודיע כי הפנימיות נמצא בבנ"י הגם שאין לנו נביאים להוציא הפעולה מן הכח אל הפועל כמ"ש אותותינו לא ראינו אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה. כי הדעת גנוז בפומא כמ"ש בזוה"ק. וכמו שבפרט כן הוא ע"י הפה בתורה ותפלה זוכין לדעת. כמו כן כשהיו הנביאים הי' מתגלה הדעת בכלל בנ"י. לכן ג"כ ביום ש"ק כתיב לדעת כי אני ה'. כי כמו שהנביא הוא פיהן של ישראל כמו כן יש בזמן השבת קודש שנק' סהדותא ונפתח בו הפה ומתגלה הדעת:

בפסוק מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל. הם בחי' ימי המעשה והשבת. יעקב הוא בימי המעשה שצריכין להלחם בעקבה ומרמה. ושבת יום המנוחה. ואמת כי אהליך הוא בעוה"ז ונדבק בשורש. משכנותיך הוא עוה"ב. כענין שאמרו במשנה תלמידיו של אברהם אע"ה אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב שהוא כנ"ל שכל מה שעושין בעוה"ז נדבק בשורש העליון. אך בשבת שהוא מעין עוה"ב הם נפרשין לגמרי מן האומות דכ' ביני ובין בנ"י אות הוא כו' כי ששת ימים כו' וינפש. פי' כמ"ש ופניתי אליכם פונה אני מכל עסקי כו' וזה בעוה"ב. ובש"ק מעין עוה"ב כביכול הקב"ה פונה מכל עשיות ששת ימים אל בנ"י. ולכן יש לנו ג"כ לשבות ביום ש"ק ולהניח הכל לפנות רק לעבודת השי"ת בלבד וזהו המנוחה: