שם משמואל, שמיני עצרת ושמחת תורה ט״ז

שנת תרע"ט ליל שמ"ע

בגמ' סוכה (מ"ח.) והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון לשמחה או אינו אלא יו"ט הראשון כשהוא אומר אך חלק ומה ראית וכו' מרבה אני לילי יו"ט האחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני לילי יו"ט הראשון שאין שמחה לפניו, ויש להבין מה מעלה היא זו שיש שמחה לפניו הלא כל מוצאי יו"ט הוא חול גמור לכל דבריו שאין בו מעלה שהי' יו"ט לפניו, ולהיפוך לילה שלפניו הוא מקודש כמו היום, וברש"י משום דבעינן זביחה בשעת שמחה, אך יש להבין למ"ד דלא בעינן לעולם זביחה בשעת שמחה מאי איכא למימר:

ונראה דהנה בכל מקום היום הולך אחר הלילה, וכמ"ש ויהי ערב ויהי בוקר וגו', אלא בקדשים הלילה הולך אחר היום, והענין י"ל דלילה הוא בהעלם ויום הוא בהתגלות, וההעלם הוא קודם להתגלות, שמציאותו בהעלם מוכרח להיות מוקדם, וע"כ סברי ב"ש שמחשבה בלילה ומעשה ביום בבריאת העולם, [כן הוא במדרש בראשית] וכבר הגדנו שכמו דכתיב בדבר ה' שמים נעשו, כי דיבור הוא התגלות הנעלם שבלב, וכך כביכול בדבר ה' שהוא התגלות נברא העולם בפועל, כך במחשבתו ית"ש נבראת פנימית העולמות, שבנעלם נברא הנעלם, וע"כ ס"ל לב"ש שהמחשבה היתה בלילה בזמן המתיחס לנעלם, וזה הי' סדר הבריאה מתעלה והולך, תחילה בהעלם ואח"כ יצא לפועל, וזהו ויהי ערב ברישא ואח"כ ויהי בוקר, וע"ד זה סובב הולך לעולם היום הולך אחר הלילה ברישא הנעלם ואח"כ הנגלה:

אך כ"ז הוא בדבר הבא ממעלה למטה, שברישא מתהוה בנעלם ואח"כ בנגלה, אך בקדשים שהוא קירוב ממטה למעלה אין הדבר כן, ויתבאר עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בדברי הש"ס מקבלה ואילך מצות כהונה שהיא הסתרת הדם בפנימית הכלי עד הזריקה שהיא התדבקות בעולם העליון הנעלם לגמרי, וכ"ז שייך לכהנים שעבודתם בחשאי, אבל שחיטה שהיא היפוך מזה שהיא התגלות הנעלם, שהרי כל עצמו לדם הוא צריך, שהי' נעלם בתוך פנימית הקרבן ובהשחיטה הוציאו לחוץ, אלא שחזר ונכסה בכלי השרת ע"י הכהן, אבל השחיטה בפ"ע היא התגלות הנעלם, ע"כ אין לו ענין לכהונה עכת"ד הצריך לענינינו, מבואר שענין הקרבנות, ברישא מתהוה הגילוי של הדם ע"י השחיטה, ואח"כ הנעלם הוא הזריקה על המזבח, וכן אח"כ הקטרת אימורין שהיא נמי התדבקות בעולם עליון הנעלם, וי"ל שגם ענין אכילת קדשים הוא דוגמת אכילת מזבח והדברים עתיקים, ע"כ בקדשים הלילה הולך אחר היום, שברישא הגילוי המתייחס ליום, ואח"כ הנעלם המתייחס ללילה:

ולפי האמור יתיישבו דברי הש"ס הנ"ל בשמחת יו"ט דאין שמחה אלא בבשר קדשים דבהוא הלילה הולך אחר יום שלפניו, מרבה אני את לילי יו"ט אחרון שיש שמחה לפניו, וא"כ לילה זה נגרר אחר יום שלפניו דהוא שביעי של חג, ומוציא אני את לילי יו"ט הראשון שאין שמחה לפניו והלילה בענין אכילת קדשים נגרר אחר עיו"ט, ולא תקשי ממוצאי יו"ט דעלמא אף דהוא זמן אכילת קדשים הנזבחים ביו"ט, מ"מ הרי אין בו מצוות שמחה כלל ואין בו מצות אכילת קדשים לשמחה כלל:

וי"ל עוד עפ"י דברי האריז"ל בברכת יוצר אור ובורא חושך דבריאה היא למעלה מיצירה, ומ"מ מתייחס אור ליצירה וחושך לבריאה, כי החושך של מעלה איננו אפיסת האור אלא אדרבה רב אור כ"כ עד שאי אפשר להסתכל בו, ומונה והולך ממטה למעלה עכ"ד, והנה בכל מקום היום הולך אחר הלילה שמעלין בקודש שהיום חשוב יותר, אך ליל יו"ט אחרון הבא אחר כל שבעת ימי החג, אף שבגשמיות הוא חושך מחמת אפיסת האור, אבל ברוחניות בא החושך מחמת רבוי האור שנקבצו באו בו כל האורות שבכל שבעת ימי החג, ובזוה"ק ח"ג (ק"ד:) אבל אושפיזי מהימנותא במלכא משתכחי תדירא, וביומא דחדוותא דמלכא כולהון מתכנפי עמי' ומשתכחן, וע"ד כתיב עצרת תרגומו כנישו והאי יומא יעקב הוא רישא לחדוותא וכל אינון אושפיזי חדאן עמי' עכ"ל, הרי שנמצאים בו כל שבעת האושפיזין של כל ימי החג, והוא כענין החושך שמתייחס לבריאה, ע"כ לילה הזה חשוב יותר משל יום שלפניו, וע"כ לילה הזה הולך אחר היום שמעלין בקודש שתחילה יום השביעי ואח"כ מעלין בקודש ובא לילה זה, וע"כ נתרבה בו מצות שמחה משום יום שלפניו:

ולפי דברינו אלה דחיוב שמחה של לילי יו"ט האחרון משום שנגרר אחר יום שביעי של חג, מיושב לנו מה שלא נזכר בכתוב זה יו"ט האחרון כלל, אלא שבעת ימי החג לבד, ומ"מ נתרבה מכתוב זה ליל יו"ט האחרון, דלאו משום שמ"ע איתא בשמחה אלא מצד שביעי של חג, וע"כ דעת רש"י בפסחים (ע"א.) שביום שמ"ע אין בו חיוב שמחה אלא בלילה לבד, ולפני' לאו מאך נתרבה לילי יו"ט האחרון לשמחה, דאך בכ"מ מיעוט הוא כאמרם ז"ל אכין ורקיו מיעוטין, אלא מוהיית מרבינן וכענין שדרשו ז"ל להבדיל בע"ז דכתיב בי' והיית, כל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו, וי"ל דכן דרשו ז"ל הכא דשמ"ע נתהוה מכח ימים הקודמים, וכבר דברנו בו, ותיבת אך י"ל שלא דרשו בו אלא מיעוט דלילי יו"ט ראשון: