שם משמואל, פסח כ״ז

לשביעי של פסח

במכילתא ויקח משה את עצמות יוסף עמו להודיע חכמתו וחסידותו של משה שכל ישראל עוסקים בבזה ומשה עוסק במצות עצמות יוסף עליו הכתוב אומר חכם לב יקח מצות ואויל שפתים ילבט עכ"ל:

ויש לדקדק בלשון חכמתו וחסידותו, חכמתו יש לפרש שהשכיל בחכמה שנחוץ להם עצמות יוסף שבזכותו נקרע להם הים כבמדרש הים ראה וינוס בזכות וינס ויצא החוצה, אבל לשון חסידותו צריך פירוש, שחסידות בכל מקום הוא לפנים משורת הדין, וזה לא יתכן כאן, שהרי בדין הי' מוטל עליהם להוציא עצמות יוסף מפני השבועה:

ונראה דהנה לעתיד כתיב כי תעבור במים אתך אני ונהרות לא ישטפוך וגו' והיינו שהמים בעצמם אינם יכולים לעשות דבר מה שהוא נגד רצון השי"ת, כי אז יהי' התגלות אלקית אפי' לעיני בשר כמ"ש וראו כל בשר וגו', וע"כ אפי' גשם הטבע יהי' בו הרגש רצון ה' ושוב לא יפעול מה שהוא היפוך רצון ה', והנה ביצי"מ שהי' התגלות אלקית לעיני הכל והיו הכל רואין אשר ה' הולך לפניהם בעמוד ענן יומם ובעמוד אש לילה, מה גם על הים, שבמדרש שגם הסוסים הרגישו ואמרו למצרי המושכו רמה בים רומו של עולם אני רואה בים וא"כ בדין הי' שהים לא יהי' ביכולתו לעשות דבר מה שהוא נגד רצון השי"ת והי' צריך להתקיים בישראל כמו לעתיד שכתוב כי תעבור במים אתך אני ונהרות לא ישטפוך, ולא יהיו צריכים לנסיונות לעבור בים עד צוארם:

וי"ל דהנה בזוה"ק דחטא מכירת יוסף עדיין הי' מרחף עליהם ועוד במרה קם המקטרג לקטרג עליהם שעדיין לא נתפרע מהם שבע כחטאיהם, והנה ידועים דברי רש"י בפסוק ויפוזו זרועי ידיו שיצאו העשרה טיפין מבין צפרני ידיו, א"כ הם גרמו לאותו צדיק יסוד עולם למכשול זה חטא דור המבול, וע"כ כמו דור המבול שחטאו במים נדונו במים, כי העונשין הם בהתדמות החטא בסוד תיסרך רעתך, ע"כ נמי ישראל שגרמו מעין חטא כזה שהוא חטא במים היו המים עומדים לשטן עלי דרכם, ועכ"פ לא היו המים בעצמם להם מעין לעתיד כנ"ל וע"כ הוצרכו לנסיונות:

ויש לומר דזה טעם יוסף שהשביע את כל ישראל להעלות את עצמותיו ולא נסתפק בזרעו לבדם וכמו כל שבט ושבט שהעלו את אביהם כבמדרש, היינו טעמא שהתכוין לכפרה על המכירה, וכבמדרש אמר להם יוסף משביע אני עליכם ממקום שגנבתוני שם תחזירוני:

ולפי"ז יש לומר שבאם היו ישראל אז כולם משתדלים בעצמות יוסף הי' זה להם לתיקון גדול על המכירה ועל גרם פגם הנ"ל, והי' להם ענין העברת הים באופן אחר נעלה מעין לעתיד ולא היו נזקקין לנסיונות, אבל ישראל שכחו שהעלות עצמות יוסף נדרש עבורם לתיקון כנ"ל ותפסו שהוא לתועלת יוסף עצמו שיהי' נקבר בארץ, וא"כ שוב אין נ"מ מי הוא המעלהו, וע"כ אמרו ישראל הניחו לו כבודו בגדולים יותר מבקטנים כבש"ס סוטה (י"ג:) וברש"י וישראל אמרו בעצמם בעוד משה קיים הניחו שיתעסק בו משה לבדו כבודו בגדולים יותר מבקטנים, אך כל זה הוא כשהעלותו הוא לצרכו אבל אם השכילו שכל עצמו של השבועה להם הי' לתועלת ישראל לא הי' שייך לומר הניחו לו וכו':

ובזה יש לפרש סיפא דקרא שהביא המכילתא ואויל שפתים ילבט, שלכאורה אינו מובן למה נקראו ישראל אויל שפתים שלא הי' כאן ענין דיבור שפתים כלל אלא חסרון השתדלות, ולפי דרכינו י"ל היינו שלא השכילו בדיבור שפתים של יוסף לצורך מי הוציא מפיו השבועה, וע"כ נקראו אויל שפתים:

ולפי האמור יש לפרש הלשון חכמתו וחסידותו של משה חכמתו הוא שהשכיל על דברי יוסף שכוונתו היתה לצורך ותועלת ישראל, ועוד זאת שכל מה שעשה לא מחמת עצמו עשה אלא בשביל ישראל היינו להוציא את ישראל ידי חובתן, ובזה עשה תיקון מעט שעכ"פ ע"י נסיון זכו ישראל לקריעת י"ס בזכותו של יוסף הים ראה וינוס בזכות וינס ויצא החוצה, וזהו פירוש חסידותו, שהתחסד עם ישראל שכל העשי' היתה בשבילם ולצרכם, ומ"מ באשר הם לא עשו כלל הוצרכו לנסיון, והיינו דהנה מרע"ה הי' נשמת ישראל וכמו נשמה בגוף כן הי' משה "בקרב" ישראל, וכמ"ש העם אשר אנכי "בקרבו" כלשון שכתיב ויוצר רוח האדם "בקרבו", אך גוף וחומר האדם הי' מפסיק בינם לבין מרע"ה, וע"כ עשיית מרע"ה לא היתה נחשב עשיית ישראל, אך ע"י נסיון שישראל השליכו את נפשם מנגד והלכו לתוך הים כמאמר משה וביטלו את עצמותם שוב הי' מרע"ה מתאחד אתם לגמרי להיות אתם כאיש אחד, ע"כ שוב נחשבה עשיית משה כעשייתם, ונחשב גם לישראל תיקון פגם הנ"ל ונקרע להם הים: